דף בלוג
{הקדמה
לא מזמן שמעתי פודקסט ובו תיארה מישהי איך לבנין שמעבר לרחוב, לדירה שחלונותיה בדיוק בקו ראיה ישיר מהספה שלה בסלון, נכנס לגור זוג צעיר. הם מעולם לא תלו וילונות או הצללה משום סוג, וכך - תרצה או לא תרצה, היא קיבלה הצצה ישירה אל חדר השינה שלהם. היא תיארה איך, בדיוק בשנים שהיתה עסוקה בלגדל את ילדיה הקטנים (על כל המשתמע מכך), היא ראתה אותם קמים בצהריים, מבלים שעות בתחביבים, עושים סקס, חסרי דאגות. היא קינאה בהם, כעסה עליהם, ולא יכלה להתנתק מלצפות בהם. בהתחלה לא מתוך מציצנות, אלא פשוט כי דירתם המוארת היתה בקו ראיה ישיר מולה בכל פעם שישבה בסלון; ולאט לאט, היא התרגלה אליהם, התרגלה לצפות בהם והרגישה שהיא מתחילה להכיר אותם. היא צפתה בהם יותר ויותר, הכירה את שגרת החיים שלהם, וחוותה איתם כל אירוע, עצוב כמשמח. בשלב מסוים הבחור חלה מאוד. היא ראתה אותו מרזה במהירות, ואותה נראית מוזנחת ומבוגרת יותר, והיא צפתה בהם וביחסים שלהם המשתנים, בקרובי משפחה וחברים באים והולכים, עד שבסופו של דבר מצאה את עצמה צופה ברגע האינטימי ביותר שלהם, רגע המוות שלו, בחיק בת זוגו במיטתם. היא ראתה את הפרמדיקים מפנים את גופתו, ואת בת הזוג נשארת לבד אחרי כל האירוע. היא רצתה לנחם אותה, כי היא הרגישה קרבה גדולה אליה ואליו, מכיוון שחוותה איתם את כל מהלך המחלה וגם ממש "היתה איתם בחדר" ברגעיו האחרונים. היא אפילו נגשה אל מתחת לבנין ופגשה את בת הזוג האבלה בחוץ. אבל כמובן שלא היתה שום דרך להסביר את המעורבות שלה בלי להצטייר כמציצנית קריפית ואיומה במיוחד, והיא לא רצתה להיכנס כך לחייה, בוודאי שלא בתקופה כזו... סוף הסיפור הוא שהמספרת תישאר לנצח מחוץ לחייה של האישה שאיבדה את בן זוגה. המספרת חייבת להישאר כ"מלאך שומר" רואה ואינו נראה; אותה אישה לעולם לא תדע שיש מישהי שחשה כלפיה ממש תחושות אמיתיות של אכפתיות ואהבה וקרבה ונחמה. אבל היא קיימת, "משגיחה" עליה, עצובה באבלה ושמחה בשמחותיה, כל עוד שתיהן גרות זו מול זו.
טוב, בסיטואציה כאן אין דרמה כזו גדולה, וגם אין יותר מדי קווי השוואה למצב. אבל הסיפור (אמיתי או לא) יפה ונוגע, וכדרכם של סיפורים נוגעים הוא גרם לי לחשוב, ואיכשהו התקשר לי ליחסים שלי עם האתר הזה. הגעתי במקרה (כנראה חיפשתי עצה כלשהי עוד כשהייתי בהריון הראשון, או אפילו לפני), נראה מעניין אז נשארתי, לאט לאט מצאתי הרבה קווי מחשבה משותפים - וגם הרבה נקודות של אי הסכמה. אבל נשארתי קוראת ואינה נראית (כמעט). נוכחת בהרבה מהדרמה שחווה קהילת האתר הזה, קוראת דפים בשקיקה, או בכעס, או בתדהמה, תמיד עם רגש כנה ואמיתי, או עם קערת פופקורן כשיש איזה ויכוח טוב. אין עוד אתר קהילתי/חברתי כזה, עם רמה כזו של כתיבה וכותבים, עם גישת העריכה החופשית, ובאמת - לצד עצבים גדולים לפעמים - קורים פה גם דברים מדהימים שלא יכולים לקרות בשום מקום אחר.
אני מחזיקה בדעות מאוד באופניות בחלק מהדברים, וממש מתנגדת לדעות הבאופניות המקובלות בחלק מהדברים, וחיה את חיי וחיי ומשפחתי בפועל לפעמים על פי האידאלי שלי הרצוי, ולפעמים על פי מה שקיים ומצוי. נערכו כאן די והותר דיונים על למי מגיעה חותמת הכשר באופן - אני בזאת מחתימה את עצמי כשרות באופן, בהשגחת בדז"ש. ובחותמת שלי יש גם נצנצים, אבל ללא ביספינול
אני רוצה לכתוב כאן כל מיני דברים שלפעמים, כשאני קוראת באתר הזה, אני חשה צורך לכתוב, אבל לא כתגובה ישירה לדיון. אולי יותר מזה, אני רוצה לנהל דיונים, איכותיים כמו ש(כמעט) רק כאן אפשר, על החיים ואנשים ומה שביניהם ומסביבם. ועד ששמתי על עצמי את החותמת כרגע, הרגשתי כמו זרה מבחוץ, קצת לא נעים לכתוב באתר לא לי. מקווה להגדיל נוכחות, למרות
ושאר תלאות החיים.אז זהו. כמו שאומר בן ה-3 שלי, לגבי כל דבר שעושים או הולכים לעשות: "גם אני!".
{תזכורת לעצמי
ממש עוד מעט
) אהבתי יותר את הספר הראשון, החלק החשוב בו בעיני הוא גורלו של נץ שנקבע שם, ודווקא הספר השלישי בו נקבע גורל העולם מצא חן בעיני פחות מכולם.