זו שאכלוה
זו שאכלוה
דף בית אישי
דף בלוג
{הקדמה
לא מזמן שמעתי פודקסט ובו תיארה מישהי איך לבנין שמעבר לרחוב, לדירה שחלונותיה בדיוק בקו ראיה ישיר מהספה שלה בסלון, נכנס לגור זוג צעיר. הם מעולם לא תלו וילונות או הצללה משום סוג, וכך - תרצה או לא תרצה, היא קיבלה הצצה ישירה אל חדר השינה שלהם. היא תיארה איך, בדיוק בשנים שהיתה עסוקה בלגדל את ילדיה הקטנים (על כל המשתמע מכך), היא ראתה אותם קמים בצהריים, מבלים שעות בתחביבים, עושים סקס, חסרי דאגות. היא קינאה בהם, כעסה עליהם, ולא יכלה להתנתק מלצפות בהם. בהתחלה לא מתוך מציצנות, אלא פשוט כי דירתם המוארת היתה בקו ראיה ישיר מולה בכל פעם שישבה בסלון; ולאט לאט, היא התרגלה אליהם, התרגלה לצפות בהם והרגישה שהיא מתחילה להכיר אותם. היא צפתה בהם יותר ויותר, הכירה את שגרת החיים שלהם, וחוותה איתם כל אירוע, עצוב כמשמח. בשלב מסוים הבחור חלה מאוד. היא ראתה אותו מרזה במהירות, ואותה נראית מוזנחת ומבוגרת יותר, והיא צפתה בהם וביחסים שלהם המשתנים, בקרובי משפחה וחברים באים והולכים, עד שבסופו של דבר מצאה את עצמה צופה ברגע האינטימי ביותר שלהם, רגע המוות שלו, בחיק בת זוגו במיטתם. היא ראתה את הפרמדיקים מפנים את גופתו, ואת בת הזוג נשארת לבד אחרי כל האירוע. היא רצתה לנחם אותה, כי היא הרגישה קרבה גדולה אליה ואליו, מכיוון שחוותה איתם את כל מהלך המחלה וגם ממש "היתה איתם בחדר" ברגעיו האחרונים. היא אפילו נגשה אל מתחת לבנין ופגשה את בת הזוג האבלה בחוץ. אבל כמובן שלא היתה שום דרך להסביר את המעורבות שלה בלי להצטייר כמציצנית קריפית ואיומה במיוחד, והיא לא רצתה להיכנס כך לחייה, בוודאי שלא בתקופה כזו... סוף הסיפור הוא שהמספרת תישאר לנצח מחוץ לחייה של האישה שאיבדה את בן זוגה. המספרת חייבת להישאר כ"מלאך שומר" רואה ואינו נראה; אותה אישה לעולם לא תדע שיש מישהי שחשה כלפיה ממש תחושות אמיתיות של אכפתיות ואהבה וקרבה ונחמה. אבל היא קיימת, "משגיחה" עליה, עצובה באבלה ושמחה בשמחותיה, כל עוד שתיהן גרות זו מול זו.
טוב, בסיטואציה כאן אין דרמה כזו גדולה, וגם אין יותר מדי קווי השוואה למצב. אבל הסיפור (אמיתי או לא) יפה ונוגע, וכדרכם של סיפורים נוגעים הוא גרם לי לחשוב, ואיכשהו התקשר לי ליחסים שלי עם האתר הזה. הגעתי במקרה (כנראה חיפשתי עצה כלשהי עוד כשהייתי בהריון הראשון, או אפילו לפני), נראה מעניין אז נשארתי, לאט לאט מצאתי הרבה קווי מחשבה משותפים - וגם הרבה נקודות של אי הסכמה. אבל נשארתי קוראת ואינה נראית (כמעט). נוכחת בהרבה מהדרמה שחווה קהילת האתר הזה, קוראת דפים בשקיקה, או בכעס, או בתדהמה, תמיד עם רגש כנה ואמיתי, או עם קערת פופקורן כשיש איזה ויכוח טוב. אין עוד אתר קהילתי/חברתי כזה, עם רמה כזו של כתיבה וכותבים, עם גישת העריכה החופשית, ובאמת - לצד עצבים גדולים לפעמים - קורים פה גם דברים מדהימים שלא יכולים לקרות בשום מקום אחר.
אני מחזיקה בדעות מאוד באופניות בחלק מהדברים, וממש מתנגדת לדעות הבאופניות המקובלות בחלק מהדברים, וחיה את חיי וחיי ומשפחתי בפועל לפעמים על פי האידאלי שלי הרצוי, ולפעמים על פי מה שקיים ומצוי. נערכו כאן די והותר דיונים על למי מגיעה חותמת הכשר באופן - אני בזאת מחתימה את עצמי כשרות באופן, בהשגחת בדז"ש. ובחותמת שלי יש גם נצנצים, אבל ללא ביספינול
אני רוצה לכתוב כאן כל מיני דברים שלפעמים, כשאני קוראת באתר הזה, אני חשה צורך לכתוב, אבל לא כתגובה ישירה לדיון. אולי יותר מזה, אני רוצה לנהל דיונים, איכותיים כמו ש(כמעט) רק כאן אפשר, על החיים ואנשים ומה שביניהם ומסביבם. ועד ששמתי על עצמי את החותמת כרגע, הרגשתי כמו זרה מבחוץ, קצת לא נעים לכתוב באתר לא לי. מקווה להגדיל נוכחות, למרות ושאר תלאות החיים.
אז זהו. כמו שאומר בן ה-3 שלי, לגבי כל דבר שעושים או הולכים לעשות: "גם אני!".
{תזכורת לעצמי
ממש עוד מעט
דף בלוג
{הקדמה
לא מזמן שמעתי פודקסט ובו תיארה מישהי איך לבנין שמעבר לרחוב, לדירה שחלונותיה בדיוק בקו ראיה ישיר מהספה שלה בסלון, נכנס לגור זוג צעיר. הם מעולם לא תלו וילונות או הצללה משום סוג, וכך - תרצה או לא תרצה, היא קיבלה הצצה ישירה אל חדר השינה שלהם. היא תיארה איך, בדיוק בשנים שהיתה עסוקה בלגדל את ילדיה הקטנים (על כל המשתמע מכך), היא ראתה אותם קמים בצהריים, מבלים שעות בתחביבים, עושים סקס, חסרי דאגות. היא קינאה בהם, כעסה עליהם, ולא יכלה להתנתק מלצפות בהם. בהתחלה לא מתוך מציצנות, אלא פשוט כי דירתם המוארת היתה בקו ראיה ישיר מולה בכל פעם שישבה בסלון; ולאט לאט, היא התרגלה אליהם, התרגלה לצפות בהם והרגישה שהיא מתחילה להכיר אותם. היא צפתה בהם יותר ויותר, הכירה את שגרת החיים שלהם, וחוותה איתם כל אירוע, עצוב כמשמח. בשלב מסוים הבחור חלה מאוד. היא ראתה אותו מרזה במהירות, ואותה נראית מוזנחת ומבוגרת יותר, והיא צפתה בהם וביחסים שלהם המשתנים, בקרובי משפחה וחברים באים והולכים, עד שבסופו של דבר מצאה את עצמה צופה ברגע האינטימי ביותר שלהם, רגע המוות שלו, בחיק בת זוגו במיטתם. היא ראתה את הפרמדיקים מפנים את גופתו, ואת בת הזוג נשארת לבד אחרי כל האירוע. היא רצתה לנחם אותה, כי היא הרגישה קרבה גדולה אליה ואליו, מכיוון שחוותה איתם את כל מהלך המחלה וגם ממש "היתה איתם בחדר" ברגעיו האחרונים. היא אפילו נגשה אל מתחת לבנין ופגשה את בת הזוג האבלה בחוץ. אבל כמובן שלא היתה שום דרך להסביר את המעורבות שלה בלי להצטייר כמציצנית קריפית ואיומה במיוחד, והיא לא רצתה להיכנס כך לחייה, בוודאי שלא בתקופה כזו... סוף הסיפור הוא שהמספרת תישאר לנצח מחוץ לחייה של האישה שאיבדה את בן זוגה. המספרת חייבת להישאר כ"מלאך שומר" רואה ואינו נראה; אותה אישה לעולם לא תדע שיש מישהי שחשה כלפיה ממש תחושות אמיתיות של אכפתיות ואהבה וקרבה ונחמה. אבל היא קיימת, "משגיחה" עליה, עצובה באבלה ושמחה בשמחותיה, כל עוד שתיהן גרות זו מול זו.
טוב, בסיטואציה כאן אין דרמה כזו גדולה, וגם אין יותר מדי קווי השוואה למצב. אבל הסיפור (אמיתי או לא) יפה ונוגע, וכדרכם של סיפורים נוגעים הוא גרם לי לחשוב, ואיכשהו התקשר לי ליחסים שלי עם האתר הזה. הגעתי במקרה (כנראה חיפשתי עצה כלשהי עוד כשהייתי בהריון הראשון, או אפילו לפני), נראה מעניין אז נשארתי, לאט לאט מצאתי הרבה קווי מחשבה משותפים - וגם הרבה נקודות של אי הסכמה. אבל נשארתי קוראת ואינה נראית (כמעט). נוכחת בהרבה מהדרמה שחווה קהילת האתר הזה, קוראת דפים בשקיקה, או בכעס, או בתדהמה, תמיד עם רגש כנה ואמיתי, או עם קערת פופקורן כשיש איזה ויכוח טוב. אין עוד אתר קהילתי/חברתי כזה, עם רמה כזו של כתיבה וכותבים, עם גישת העריכה החופשית, ובאמת - לצד עצבים גדולים לפעמים - קורים פה גם דברים מדהימים שלא יכולים לקרות בשום מקום אחר.
אני מחזיקה בדעות מאוד באופניות בחלק מהדברים, וממש מתנגדת לדעות הבאופניות המקובלות בחלק מהדברים, וחיה את חיי וחיי ומשפחתי בפועל לפעמים על פי האידאלי שלי הרצוי, ולפעמים על פי מה שקיים ומצוי. נערכו כאן די והותר דיונים על למי מגיעה חותמת הכשר באופן - אני בזאת מחתימה את עצמי כשרות באופן, בהשגחת בדז"ש. ובחותמת שלי יש גם נצנצים, אבל ללא ביספינול
אני רוצה לכתוב כאן כל מיני דברים שלפעמים, כשאני קוראת באתר הזה, אני חשה צורך לכתוב, אבל לא כתגובה ישירה לדיון. אולי יותר מזה, אני רוצה לנהל דיונים, איכותיים כמו ש(כמעט) רק כאן אפשר, על החיים ואנשים ומה שביניהם ומסביבם. ועד ששמתי על עצמי את החותמת כרגע, הרגשתי כמו זרה מבחוץ, קצת לא נעים לכתוב באתר לא לי. מקווה להגדיל נוכחות, למרות ושאר תלאות החיים.
אז זהו. כמו שאומר בן ה-3 שלי, לגבי כל דבר שעושים או הולכים לעשות: "גם אני!".
{תזכורת לעצמי
ממש עוד מעט
זו שאכלוה
טוב. באתי להציץ לך כי... נו, את יודעת.
ואיזה מגניבה שאת.
רוצה גם חותמת כשרות ממני? זה חינם, אבל גם שווה ככה
<סתם, סתם, הדברים הכי טובים בחיים הם בחינם וכל הממבו ג'מבו הזה>
במילים אחרות - טוב שבאת. הישארי.
ואיזה מגניבה שאת.
רוצה גם חותמת כשרות ממני? זה חינם, אבל גם שווה ככה
<סתם, סתם, הדברים הכי טובים בחיים הם בחינם וכל הממבו ג'מבו הזה>
במילים אחרות - טוב שבאת. הישארי.
-
- הודעות: 64
- הצטרפות: 19 יולי 2013, 15:53
- דף אישי: הדף האישי של זו_שאכלוה*
זו שאכלוה
איזה כיף. אולי אתחיל אוסף חותמות
תודה!
תודה!
זו שאכלוה
במילים אחרות - טוב שבאת. הישארי
זו שאכלוה
הסיפור שהבאת כאן נהדר. בדירה קודמת הייתי מסתכלת בקביעות על השכנים והיה שכן אחד שכל פעם היה יושב במרפסת עם בחורה אחרת, עד שבסוף הייתה אחת שנשארה. כמה חודשים אחרי שכבר עברתי משם ראיתי את שניהם מטיילים ברחוב עם כלב וחייכתי לעצמי חיוך חשאי. כשקראתי את הסיפור הרגשתי ממש הזדהות עם השכנה הזו.
-
- הודעות: 96
- הצטרפות: 16 יולי 2014, 06:54
- דף אישי: הדף האישי של דגן_בגן*
זו שאכלוה
יאללה גם אני פה
-
- הודעות: 96
- הצטרפות: 16 יולי 2014, 06:54
- דף אישי: הדף האישי של דגן_בגן*
זו שאכלוה
אוי לי קרה הפוך.. הייתי רווקה וחופשיה, אף אחד אבל אף אחד לא גר מולי ולא יכול היה לראות מה מתרחש בחדר השינה שלי רב הזגוגיות ונטול הוילונות. כך התרחשתי לי בכיף מספר שנים עד שיום אחד, פתאום קלטתי את התנועה של הרחקת המשקפת מהפנים של הש.ג בבוטקה של איזה מתקן צבאי שהיה מתחת לביתי.. וואי וואי, לא היה להם משעמם שם בש.ג (שנים לפני הטלפונים הניידים למיניהם). האמת שממש התפדחתי..
[המרגיעון: "הכלל הוא הפרט" או במקרה הזה, הפרט הוא הכלל]
[המרגיעון: "הכלל הוא הפרט" או במקרה הזה, הפרט הוא הכלל]
-
- הודעות: 1290
- הצטרפות: 26 ספטמבר 2006, 16:53
- דף אישי: הדף האישי של קור_את*
זו שאכלוה
אהלן,
לא לעניין לתייג כדף למחיקה דפים של רני כשר, שפחות או יותר מממן את האתר ומחזיק אותו. גם אם זה נראה לך שהם כבר לא רלוונטיים. זה גם דף שפתח ממש לאחרונה.
אל תיעלבי, מחקתי את התיוג.
לא לעניין לתייג כדף למחיקה דפים של רני כשר, שפחות או יותר מממן את האתר ומחזיק אותו. גם אם זה נראה לך שהם כבר לא רלוונטיים. זה גם דף שפתח ממש לאחרונה.
אל תיעלבי, מחקתי את התיוג.
-
- הודעות: 64
- הצטרפות: 19 יולי 2013, 15:53
- דף אישי: הדף האישי של זו_שאכלוה*
זו שאכלוה
טוב. לא נעלבת.
אבל לא לגמרי הבנתי למה? הרי זה לא דף עם דיון כלשהו. יש שם מידע מאוד ספציפי, יבש ואינפורמטיבי על אירוע מאוד ספציפי מלפני כמה חודשים. באילו נסיבות עשוי תוכן להתווסף לדף? ולחלופין איזו תועלת מופקת מקיום הדף? והרי אומרים כאן השכם והערב שמחיקות ועריכות זה עניין של רלוונטיות וקריאות של התוכן, לא ענייני "כבוד" (לקרוא במלעיל) של גורם כזה או אחר...
אבל לא לגמרי הבנתי למה? הרי זה לא דף עם דיון כלשהו. יש שם מידע מאוד ספציפי, יבש ואינפורמטיבי על אירוע מאוד ספציפי מלפני כמה חודשים. באילו נסיבות עשוי תוכן להתווסף לדף? ולחלופין איזו תועלת מופקת מקיום הדף? והרי אומרים כאן השכם והערב שמחיקות ועריכות זה עניין של רלוונטיות וקריאות של התוכן, לא ענייני "כבוד" (לקרוא במלעיל) של גורם כזה או אחר...
-
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
זו שאכלוה
גם לדעתי אין סיבה לשמור את הדף.
-
- הודעות: 1290
- הצטרפות: 26 ספטמבר 2006, 16:53
- דף אישי: הדף האישי של קור_את*
זו שאכלוה
יותר לעניין לחכות שרני עצמו יתייג אותו. לפעמים עצם הדף הוא סוג של מתן מידע על הנושא ועל פועלו של רני. ויש שם גם קישור נחמד.
לא נראה לי, בכלל, ראוי למחוק דפים של רני...
לא נראה לי, בכלל, ראוי למחוק דפים של רני...
-
- הודעות: 64
- הצטרפות: 19 יולי 2013, 15:53
- דף אישי: הדף האישי של זו_שאכלוה*
זו שאכלוה
62%
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
זו שאכלוה
תודה על העברת דיון החיסונים למקומו
-
- הודעות: 64
- הצטרפות: 19 יולי 2013, 15:53
- דף אישי: הדף האישי של זו_שאכלוה*
-
- הודעות: 3248
- הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
- דף אישי: הדף האישי של יולי_קו
זו שאכלוה
שלום לך,
מעניין אותי הסיפור שמאחורי בחירת הניק המיוחד שלך.
האם מתאים לך לשתף?
מעניין אותי הסיפור שמאחורי בחירת הניק המיוחד שלך.
האם מתאים לך לשתף?
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
זו שאכלוה
אישה במסע, יש סיכוי שישאלו מישהי באתר כאן שאלה והיא גם תיזכה לענות בעצמה?
אפילו מדי פעם זה יספיק.
אפילו מדי פעם זה יספיק.
-
- הודעות: 3248
- הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
- דף אישי: הדף האישי של יולי_קו
-
- הודעות: 64
- הצטרפות: 19 יולי 2013, 15:53
- דף אישי: הדף האישי של זו_שאכלוה*
זו שאכלוה
אישה במסע, טנר מהאתר אינה אני.
יולי קו, בחרתי את הניק כי זה צירוף מילים מאוד מעניין בעברית, ומאוד מסתורי, ומעורר תהיה (הנה ההוכחה ), והוא אחלה רפרנס לסיפור פנטסיה משובח וקריצה למי שקרא. פעם כשהייתי קטנה, באיזשהו שבוע הספר, בחרתי לעצמי את "הקברים של אטואן" בהוצאת מרגנית. בכלל לא ידעתי שזה החלק האמצעי בטרילוגיה, לא זיהיתי את הסופרת אורסולה לה-גווין (שעכשיו היא נערצת עלי עד מאוד). סתם נראה לי סיפור פנטסיה מעניין - ואכן כך היה! קראתי אותו שוב ושוב. הדפים הצהיבו. רק אחרי הרבה שנים התוודעתי לקודמו ועוקבו בסדרה, קניתי גם אותם בסדרת מרגנית, ואחר כך באנגלית. כולם נהדרים, אבל הקברים של אטואן הוא מיוחד מאוד מאוד בחוויה האישית שלי ובשבילי.
טנר היא הילדה התמימה שהיתה, שאיבדה את שמה כשנמשחה להיות הכהנת של אלה-שאין-להם-שם והפכה להיות "זו שאכלוה" (הם = האלים שאין להם שם), מושלת יחידה בלבירינת תת קרקעי שאסורה הגישה אליו לאיש מלבדה ואסור להדליק בו אור. אני עושה עוול לסיפור, אולי אצלי זה נקרא איום ונורא ומבהיל, אבל בתוך השעבוד הזה יש שחרור עצום ומתוך האפילה (תרתי, תרתי משמע) זו שאכלוה מוצאת שיש בה כוח שגם לאלף טנריות לא יהיה לעולם. לה-גווין כותבת פמיניזם באינטליגנציה בלתי רגילה, למרות שלאכזבתי גיליתי שהגיבור האמיתי של סדרת ארץ ים הוא גבר.
יולי קו, בחרתי את הניק כי זה צירוף מילים מאוד מעניין בעברית, ומאוד מסתורי, ומעורר תהיה (הנה ההוכחה ), והוא אחלה רפרנס לסיפור פנטסיה משובח וקריצה למי שקרא. פעם כשהייתי קטנה, באיזשהו שבוע הספר, בחרתי לעצמי את "הקברים של אטואן" בהוצאת מרגנית. בכלל לא ידעתי שזה החלק האמצעי בטרילוגיה, לא זיהיתי את הסופרת אורסולה לה-גווין (שעכשיו היא נערצת עלי עד מאוד). סתם נראה לי סיפור פנטסיה מעניין - ואכן כך היה! קראתי אותו שוב ושוב. הדפים הצהיבו. רק אחרי הרבה שנים התוודעתי לקודמו ועוקבו בסדרה, קניתי גם אותם בסדרת מרגנית, ואחר כך באנגלית. כולם נהדרים, אבל הקברים של אטואן הוא מיוחד מאוד מאוד בחוויה האישית שלי ובשבילי.
טנר היא הילדה התמימה שהיתה, שאיבדה את שמה כשנמשחה להיות הכהנת של אלה-שאין-להם-שם והפכה להיות "זו שאכלוה" (הם = האלים שאין להם שם), מושלת יחידה בלבירינת תת קרקעי שאסורה הגישה אליו לאיש מלבדה ואסור להדליק בו אור. אני עושה עוול לסיפור, אולי אצלי זה נקרא איום ונורא ומבהיל, אבל בתוך השעבוד הזה יש שחרור עצום ומתוך האפילה (תרתי, תרתי משמע) זו שאכלוה מוצאת שיש בה כוח שגם לאלף טנריות לא יהיה לעולם. לה-גווין כותבת פמיניזם באינטליגנציה בלתי רגילה, למרות שלאכזבתי גיליתי שהגיבור האמיתי של סדרת ארץ ים הוא גבר.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
זו שאכלוה
אפילו מדי פעם זה יספיק.
אם מידי פעם זה מספיק, אז למה כתבת את ההודעה? מה עשיתי לך רע?
נזכרתי בזה שראיתי פה פעם טנר, ולשאול את השאלה הזו בלי להתיחס לשאלה של יוליקו נראה לי לא ממש מנומס.
אם מידי פעם זה מספיק, אז למה כתבת את ההודעה? מה עשיתי לך רע?
נזכרתי בזה שראיתי פה פעם טנר, ולשאול את השאלה הזו בלי להתיחס לשאלה של יוליקו נראה לי לא ממש מנומס.
-
- הודעות: 64
- הצטרפות: 19 יולי 2013, 15:53
- דף אישי: הדף האישי של זו_שאכלוה*
זו שאכלוה
ענבר, מה גם שאישה במסע לא שללה ממני את זכותי לענות בעצמי, משני טעמים: האחד הוא שלא יכלה, כי יולי קו שאלה לגבי הסיפור שלי מאחורי הניק, ואת זה רק אני יודעת (טוב, עכשיו גם כולם); השני הוא שאני יכולה לתת את תשובתי גם אחרי, ובמנותק מ-, הודעתה של אישה במסע.
זה אתר פתוח וחופשי. מי שרוצה יבוא ויכתוב היכן שירצה. אנחנו אוכלים עם זה מספיק @@%$#%, אולי גם נהנה קצת מהדברים הטובים שיש בזה...
זה אתר פתוח וחופשי. מי שרוצה יבוא ויכתוב היכן שירצה. אנחנו אוכלים עם זה מספיק @@%$#%, אולי גם נהנה קצת מהדברים הטובים שיש בזה...
-
- הודעות: 3248
- הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
- דף אישי: הדף האישי של יולי_קו
זו שאכלוה
תודה!
אני מודה שאני זוכרת במעורפל שקראתי לפחות אחד מספרי ארץ ים, ואין לי שמץ זיכרון מה מי מו.
תודה על התשובה. אני אנסה למצוא את הספר.
אני משתפת שהשם הזה משפיע עלי חזק, באופן גופני ממש.
אני מודה שאני זוכרת במעורפל שקראתי לפחות אחד מספרי ארץ ים, ואין לי שמץ זיכרון מה מי מו.
תודה על התשובה. אני אנסה למצוא את הספר.
אני משתפת שהשם הזה משפיע עלי חזק, באופן גופני ממש.
זו שאכלוה
סליחה, צודקת. אני לא אוהבת שעונים בשם אנשים אחרים. שכל אחד יענה בזמן שלו ובדרך שלו. ולא אוהבת שאלות שיש בהן משום דחיפה לצאת מהארון כי מי שלא רוצה לצאת מהארון נתקע מול זה או משקר. אז זה היה לי יותר מדי בבת אחת. לוקחת את החרא שלי בחזרה ושוב סליחה. את יכולה למחוק אותי מכאן.
-
- הודעות: 64
- הצטרפות: 19 יולי 2013, 15:53
- דף אישי: הדף האישי של זו_שאכלוה*
זו שאכלוה
אין צורך לקחת שום דבר בחזרה (מקווה שברור שבאמירת החרא ממש לא התכוונתי לדבריך, אלא לטרולים אנונימיים הטורדים את שלוות הקהילה באתר, כן? חשה צורך להבהיר).
אין לי רצון או צורך למחוק. אם תרצי, את מוזמנת. ואם לא, אז לא.
אין לי רצון או צורך למחוק. אם תרצי, את מוזמנת. ואם לא, אז לא.
-
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
-
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
זו שאכלוה
(סימן הקריאה בהודעה הקודמת הוא מהתלהבות, לא כעס או ציווי חלילה.)
-
- הודעות: 64
- הצטרפות: 19 יולי 2013, 15:53
- דף אישי: הדף האישי של זו_שאכלוה*
זו שאכלוה
את מתכוונת לטהאנו? Tehanu? קראתי בגרסה האנגלית וזכור לי שלא נהניתי ממנו. אני לא זוכרת למה, זה היה ממש מזמן, אבל נדמה לי שאכן דווקא משהו בכתיבה השונה הפריע לי. טוב, הטרילוגיה המקורית, ובמיוחד הקברים של אטואן, ממש נחרתו אצלי כחוויה מכוננת, זה הגיוני שדחיתי כל שינוי/עדכון של החומר.
הייתי שמחה לקרוא שוב ולהיזכר מה הפריע לי, או אולי להתאהב גם בו... אבל... נבוכה לומר שכבר 3 שנים לא קראתי ספר (10 נקודות למי שינחש בן כמה הבן הבכור שלי!)...
הייתי שמחה לקרוא שוב ולהיזכר מה הפריע לי, או אולי להתאהב גם בו... אבל... נבוכה לומר שכבר 3 שנים לא קראתי ספר (10 נקודות למי שינחש בן כמה הבן הבכור שלי!)...
-
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
זו שאכלוה
אולי היית צעירה מדי...
בספר הרביעי יש לטנר גלי חום, ומה שעומד על כך המאזניים הוא לא גורל העולם אלא רק החיים הקטנים של ילדה פגועה. זה חלק ממה שפמיניסטי בו, לטעמי.
בספר הרביעי יש לטנר גלי חום, ומה שעומד על כך המאזניים הוא לא גורל העולם אלא רק החיים הקטנים של ילדה פגועה. זה חלק ממה שפמיניסטי בו, לטעמי.
-
- הודעות: 4315
- הצטרפות: 08 ספטמבר 2005, 09:00
- דף אישי: הדף האישי של יעלי_לה
זו שאכלוה
_אני מודה שאני זוכרת במעורפל שקראתי לפחות אחד מספרי ארץ ים, ואין לי שמץ זיכרון מה מי מו.
אני משתפת שהשם הזה משפיע עלי חזק, באופן גופני ממש._
אז אולי זה הספר שקראת, ובגלל זה הוא משפיע עלייך ככה?
אני משתפת שהשם הזה משפיע עלי חזק, באופן גופני ממש._
אז אולי זה הספר שקראת, ובגלל זה הוא משפיע עלייך ככה?
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
זו שאכלוה
אולי היית צעירה מדי...
לא יודעת לגבי טהנו, עוד לא קראתי, אבל הרושם שלי מספרי ארץ ים דומה מאוד למה שסיפרה זו שאכלוה. התרשמתי מאוד מאוד מהספר הראשון שקראתי בהיותי ביסודי - הקוסם מארץ ים. ספר מכונן בעיני. את האחרים אהבתי משמעותית פחות. כולל הקברים של אטואן. והפרשנות שלי לספר שונה מזו של זו שאכלוה. את החוץ הרחוק ביותר נטשתי באמצע כשניסתי לקרוא, וכשהחלטתי לקרוא אותו כדי לסמן וי לא ממש נהנתי. היו רגעים מעניינים, ואהבתי את זה שנץ הזכיר את טנר, הגבירה הלבנה של גונט, אבל הספר היה די משעמם. ואני החלטתי שאני מבוגרת מידי, אולי לו הייתי קוראת גם את הספרים האלו ביסודי הייתי נהנית.
בנוגע לטנר, לי נראה שהגבורה שלה מסוג אחר. הכניסו אותה לחושך, במובן המילולי והסמלי, והיא עוזרת אומץ לסרב לחושך ולצאת לאור. בכלל, הרבה מהגיבורים של לה גוין הם גיבורים עם גבורה מסוג אחר. בעיני דווקא לטנר הילדה היה כוח שאין לזו שאכלוה - אהבה. היו לה הורים שאהבו אותה מאוד. שם, במקדש, אין את זה. לקחו ממנה את שמה-זהותה וכשהיא יוצאת היא שוב נקראת טנר.
אני רוצה לקרוא את טהנו מתישהו (למרות שהוא לא תורגם ) אהבתי יותר את הספר הראשון, החלק החשוב בו בעיני הוא גורלו של נץ שנקבע שם, ודווקא הספר השלישי בו נקבע גורל העולם מצא חן בעיני פחות מכולם.
בכל מקרה, לדעתי הביקורת שלי על הספרים מוטית בעיקר בגלל הגיל, ואולי באמת בגלל ש דחיתי כל שינוי/עדכון של החומר.
<אגב, לדעתי בספר השלישי הגיבור היה הנער שמצטרף לנץ. כך, לכל ספר יש גיבור אחר, וכל ספר הוא סיפור התבגרות>
לא יודעת לגבי טהנו, עוד לא קראתי, אבל הרושם שלי מספרי ארץ ים דומה מאוד למה שסיפרה זו שאכלוה. התרשמתי מאוד מאוד מהספר הראשון שקראתי בהיותי ביסודי - הקוסם מארץ ים. ספר מכונן בעיני. את האחרים אהבתי משמעותית פחות. כולל הקברים של אטואן. והפרשנות שלי לספר שונה מזו של זו שאכלוה. את החוץ הרחוק ביותר נטשתי באמצע כשניסתי לקרוא, וכשהחלטתי לקרוא אותו כדי לסמן וי לא ממש נהנתי. היו רגעים מעניינים, ואהבתי את זה שנץ הזכיר את טנר, הגבירה הלבנה של גונט, אבל הספר היה די משעמם. ואני החלטתי שאני מבוגרת מידי, אולי לו הייתי קוראת גם את הספרים האלו ביסודי הייתי נהנית.
בנוגע לטנר, לי נראה שהגבורה שלה מסוג אחר. הכניסו אותה לחושך, במובן המילולי והסמלי, והיא עוזרת אומץ לסרב לחושך ולצאת לאור. בכלל, הרבה מהגיבורים של לה גוין הם גיבורים עם גבורה מסוג אחר. בעיני דווקא לטנר הילדה היה כוח שאין לזו שאכלוה - אהבה. היו לה הורים שאהבו אותה מאוד. שם, במקדש, אין את זה. לקחו ממנה את שמה-זהותה וכשהיא יוצאת היא שוב נקראת טנר.
אני רוצה לקרוא את טהנו מתישהו (למרות שהוא לא תורגם ) אהבתי יותר את הספר הראשון, החלק החשוב בו בעיני הוא גורלו של נץ שנקבע שם, ודווקא הספר השלישי בו נקבע גורל העולם מצא חן בעיני פחות מכולם.
בכל מקרה, לדעתי הביקורת שלי על הספרים מוטית בעיקר בגלל הגיל, ואולי באמת בגלל ש דחיתי כל שינוי/עדכון של החומר.
<אגב, לדעתי בספר השלישי הגיבור היה הנער שמצטרף לנץ. כך, לכל ספר יש גיבור אחר, וכל ספר הוא סיפור התבגרות>
-
- הודעות: 64
- הצטרפות: 19 יולי 2013, 15:53
- דף אישי: הדף האישי של זו_שאכלוה*
זו שאכלוה
יש לטנר גלי חום
הא, גאוני! משעשע מאוד
אישה במסע, מעניין שהספר הראשון שכל אחת מאיתנו קראה מהסדרה הוא זה שנחרת ונשאר האהוב ביותר. ככה זה אהבות ראשונות...
אני מסכימה שיש בספרים משהו - לא ילדותי, אבל אולי מדבר יותר לילדים, לא פשטני, אבל פשוט יחסית לעיכול. ושבעיניים בוגרות יותר הם נקראים אחרת. אבל אני עדיין נמשכת ללבירינת של טנר. לשקט ולכובד ולחושך שמכסה הכל כמו שמיכה. זה מנחם אותי משום מה. אני מנסה להיזכר באיזה גיל קראתי את זה לראשונה. יכול להיות שזו היתה ההיכרות שלי עם הז'אנר? הספר הזה ממש נכנס לי להוויה ולאישיות והעותק המרופט שלי הוא אחד האוצרות היקרים לי ביותר.
לטנר הילדה היה כוח שאין לזו שאכלוה - אהבה - כן, אבל איכשהו הסיפור לא מתמקד בזה. כלומר כן, בסדר, היתה לה אהבת אם; אבל פשוטה כזו. אמא שלה נעצבה כשלקחו אותה אבל נשארה די פסיבית. והיא גם היתה ילדה קטנטונת בשלב מאוד תמים; אם היתה נשארת בכפר, מהר מאוד היא היתה מתחילה לעבוד, ולהינשא, וללדת ילדים. חיי כפר קשים כאלה. היא היתה לגמרי במסלול לשם. איפה הכוח בזה? איפה הרומנטיקה, הדרמה? כל מה שהיה לה זה אהבה מובנת-מאליה כזו, שלא לוקחת שום סיפור לשום מקום.
אני צינית, כי אני באמת כזו. אבל כאן אני מדברת על ספר - לא על החיים האמיתיים (שבהם אהבה קטנה ופשוטה היא לפעמים הדבר הכי גדול ונהדר). אני מנסה להגיד שהספר על אהבת אמה של טנר אליה הוא לא ספר מעניין במיוחד. אבל הסיפור של ההפשטה של טנר מהאהבה הזו, מהחיים הרגילים, מכל הזהות - זה הבשר, זה מה שמעניין. זה מה שנתן לה את הכוח להיות "טנר שאחרי" - אישה במלוא מובן המילה; לא גיבורה שיוצאת עם חרב לצוד דרקונים, אבל כוח שמניע שינוי מהותי בעולם. היא לא היתה מגיעה לזה עם האהבה של אמה בכפר.
הא, גאוני! משעשע מאוד
אישה במסע, מעניין שהספר הראשון שכל אחת מאיתנו קראה מהסדרה הוא זה שנחרת ונשאר האהוב ביותר. ככה זה אהבות ראשונות...
אני מסכימה שיש בספרים משהו - לא ילדותי, אבל אולי מדבר יותר לילדים, לא פשטני, אבל פשוט יחסית לעיכול. ושבעיניים בוגרות יותר הם נקראים אחרת. אבל אני עדיין נמשכת ללבירינת של טנר. לשקט ולכובד ולחושך שמכסה הכל כמו שמיכה. זה מנחם אותי משום מה. אני מנסה להיזכר באיזה גיל קראתי את זה לראשונה. יכול להיות שזו היתה ההיכרות שלי עם הז'אנר? הספר הזה ממש נכנס לי להוויה ולאישיות והעותק המרופט שלי הוא אחד האוצרות היקרים לי ביותר.
לטנר הילדה היה כוח שאין לזו שאכלוה - אהבה - כן, אבל איכשהו הסיפור לא מתמקד בזה. כלומר כן, בסדר, היתה לה אהבת אם; אבל פשוטה כזו. אמא שלה נעצבה כשלקחו אותה אבל נשארה די פסיבית. והיא גם היתה ילדה קטנטונת בשלב מאוד תמים; אם היתה נשארת בכפר, מהר מאוד היא היתה מתחילה לעבוד, ולהינשא, וללדת ילדים. חיי כפר קשים כאלה. היא היתה לגמרי במסלול לשם. איפה הכוח בזה? איפה הרומנטיקה, הדרמה? כל מה שהיה לה זה אהבה מובנת-מאליה כזו, שלא לוקחת שום סיפור לשום מקום.
אני צינית, כי אני באמת כזו. אבל כאן אני מדברת על ספר - לא על החיים האמיתיים (שבהם אהבה קטנה ופשוטה היא לפעמים הדבר הכי גדול ונהדר). אני מנסה להגיד שהספר על אהבת אמה של טנר אליה הוא לא ספר מעניין במיוחד. אבל הסיפור של ההפשטה של טנר מהאהבה הזו, מהחיים הרגילים, מכל הזהות - זה הבשר, זה מה שמעניין. זה מה שנתן לה את הכוח להיות "טנר שאחרי" - אישה במלוא מובן המילה; לא גיבורה שיוצאת עם חרב לצוד דרקונים, אבל כוח שמניע שינוי מהותי בעולם. היא לא היתה מגיעה לזה עם האהבה של אמה בכפר.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
זו שאכלוה
היא לא היתה מגיעה לזה עם האהבה של אמה בכפר.
לדעתי, בדיוק ההפך. מה שלטנר היה קשה - לצאת נגד הסביבה שלה, די קל ללא מעט אנשים פה. אני חושבת נניח, על בשמת, וברור לי שהיא הייתה טנר מוצלחת יותר מטנר מהספר. טנר חוששת מהכהנת, ומתנהגת בצורה מאוד קונפורמיסטית. היא ממש לא נראית לי אידיאל פמיניסטי, ובטח שלא סימן לעוצמה. נץ כל הזמן צריך לשכנע אותה לעזוב את הלבירינט.
לדעתי חוסר הבטחון הזה נובע בין היתר מחוסר באהבה. והוא זה שהופך אותה ל חלשה
הדרמה מבחינתי בספרים היא גיבורים שמתמודדים. ולא עם החולשות שלהם. כשאני מרגישה שהגיבורה יותר חלשה ממני (וטנר נראית לי כזו) איפה בדיוק הדרמה?
לדעתי, בדיוק ההפך. מה שלטנר היה קשה - לצאת נגד הסביבה שלה, די קל ללא מעט אנשים פה. אני חושבת נניח, על בשמת, וברור לי שהיא הייתה טנר מוצלחת יותר מטנר מהספר. טנר חוששת מהכהנת, ומתנהגת בצורה מאוד קונפורמיסטית. היא ממש לא נראית לי אידיאל פמיניסטי, ובטח שלא סימן לעוצמה. נץ כל הזמן צריך לשכנע אותה לעזוב את הלבירינט.
לדעתי חוסר הבטחון הזה נובע בין היתר מחוסר באהבה. והוא זה שהופך אותה ל חלשה
הדרמה מבחינתי בספרים היא גיבורים שמתמודדים. ולא עם החולשות שלהם. כשאני מרגישה שהגיבורה יותר חלשה ממני (וטנר נראית לי כזו) איפה בדיוק הדרמה?
-
- הודעות: 233
- הצטרפות: 28 אוגוסט 2015, 19:50
- דף אישי: הדף האישי של כותב_ת*
זו שאכלוה
קראתי עכשיו את ההקדמה, והיא כתובה נפלא, וגם הסיפור נפלא. תודה רבה!
הצחיק אותי מאוד ההמשך - שכלל את קווי האופי הבאופניים של דיונים בדיוק כה רב, שכמעט נדמה שהוא מבויים , או ש- כאילו רקחו לך לפתן כזה ואמרו ברוכה הבאה. (בלי להעליב, בלי לעודד, בלי כלום לאף אחד מרוקחי הלפתן)
בהצלחה, כתיבתך נעימה מאוד.
הצחיק אותי מאוד ההמשך - שכלל את קווי האופי הבאופניים של דיונים בדיוק כה רב, שכמעט נדמה שהוא מבויים , או ש- כאילו רקחו לך לפתן כזה ואמרו ברוכה הבאה. (בלי להעליב, בלי לעודד, בלי כלום לאף אחד מרוקחי הלפתן)
בהצלחה, כתיבתך נעימה מאוד.
-
- הודעות: 64
- הצטרפות: 19 יולי 2013, 15:53
- דף אישי: הדף האישי של זו_שאכלוה*
-
- הודעות: 233
- הצטרפות: 28 אוגוסט 2015, 19:50
- דף אישי: הדף האישי של כותב_ת*
זו שאכלוה
מצחיק שבינתיים התגלגלתי לדיון על העריכות, ופגשתי בך שם שוב, אז שיהיה ברור שכתבתי את זה לפני, ובלי קשר...
וואי וואי, כמעט כבר שכחתי כמה יכול להיות נפלא ומסובך בבאופן. תודה גם על מילותייך החמות. אני מתחברת לעצה "לשתוק ולחכות". קיומו של האתר הזה ברמה כזאת שנים כה רבות מעיד, שלצד חריצות עורכים, ועירנות המשתתפים, מתקיים מין חוק כזה שמה שלא צריך להיות פה לא שורד.
-
- הודעות: 64
- הצטרפות: 19 יולי 2013, 15:53
- דף אישי: הדף האישי של זו_שאכלוה*
זו שאכלוה
הבעיה עם לשתוק ולחכות_ (ולהסתמך על _חריצות עורכים ) זה שגם צריך להתבאס כל פעם מ מה חדש המתמלא לאיטו בדפים ש... איך לומר... לא בשבילם אני באה לבאופן... וגם, אם מחכים מספיק, בסוף זה פשוט נשכח ונשאר. לאחרונה שלחתי ידי בעריכה, ויש המון המון דפים ישנים שמכילים כמויות גדולות של מלל שאין בו כלום, תכנים מבולגנים, ואפילו ג'יבריש והטרלות של ממש שחמקו מתחת לרדאר.
אכפת לי, כי וואלק באמת אכפת לי מהאתר הזה, בגלל שהוא באמת מיוחד לי ממש ברמה האישית. לקרוא כאן, ללמוד כאן, להסכים ולהתווכח עם מה שכתוב כאן, זה חלק ממי שאני כבר לא מעט שנים. לא רוצה לשתוק ולחכות כשדורסים לי את זה. לא מתאים לי להפנות את הלחי השניה.
אכפת לי, כי וואלק באמת אכפת לי מהאתר הזה, בגלל שהוא באמת מיוחד לי ממש ברמה האישית. לקרוא כאן, ללמוד כאן, להסכים ולהתווכח עם מה שכתוב כאן, זה חלק ממי שאני כבר לא מעט שנים. לא רוצה לשתוק ולחכות כשדורסים לי את זה. לא מתאים לי להפנות את הלחי השניה.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
זו שאכלוה
אם מחכים מספיק, בסוף זה פשוט נשכח ונשאר
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
-
- הודעות: 64
- הצטרפות: 19 יולי 2013, 15:53
- דף אישי: הדף האישי של זו_שאכלוה*
זו שאכלוה
ומה יקרה לרשימה...?
זאת לא הפליי ליידי שאומרת שעדיף לנקות משהו קטן עכשיו מיד כשהוא קורה, מאשר להשאיר לאחר כך כשזה נהיה עבודה גדולה שלאף אחד כבר אין כוח לעשות?
(אין לי מושג מה היא אומרת, אני מכירה אותה רק בקונספט. אבל נשמע לי הגיוני שהיא תגיד דבר כזה ).
זאת לא הפליי ליידי שאומרת שעדיף לנקות משהו קטן עכשיו מיד כשהוא קורה, מאשר להשאיר לאחר כך כשזה נהיה עבודה גדולה שלאף אחד כבר אין כוח לעשות?
(אין לי מושג מה היא אומרת, אני מכירה אותה רק בקונספט. אבל נשמע לי הגיוני שהיא תגיד דבר כזה ).
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
זו שאכלוה
זאת לא הפליי ליידי שאומרת שעדיף לנקות משהו קטן עכשיו מיד כשהוא קורה
כן, ובמה דברים אמורים? בדף שהרגע נפתח ומייד נכנסת יונת עם המטאטא ומבקשת לנקות. היא או עורכת אחרת. הצרה שברוב המקרים מתחוללת מהומת היעלבות מזה.
דרך אחרת לנקות: "הי, ברוכה הבאה. העברתי את מה שכתבת לדף זה וזה (מלים עם קו תחתי הן קישור באתר הזה) שמתאים לנושא שהעלית, כי הפרת את הכלל שאין לפתוח דפי תמיכה חדשים באתר באופן טבעי. את מוזמנת לקרוא גם את הדפים כאן וכאן ופה ופה".
הבעיה: כשדף כזה ישן שאף אחד לא שם לב שצריך מזמן למחוק אותו, ניעור לפתע לחיים בגלל אורח/ת פורח/ת, ועכשיו אם תרצי למחוק תקבלי מחאות על סתימת פיות. זו סיבה טובה למבצעי כניסה אקראית לדפים כדי למחוק בשקט את חסרי הערך לפני שזה קורה.
כן, ובמה דברים אמורים? בדף שהרגע נפתח ומייד נכנסת יונת עם המטאטא ומבקשת לנקות. היא או עורכת אחרת. הצרה שברוב המקרים מתחוללת מהומת היעלבות מזה.
דרך אחרת לנקות: "הי, ברוכה הבאה. העברתי את מה שכתבת לדף זה וזה (מלים עם קו תחתי הן קישור באתר הזה) שמתאים לנושא שהעלית, כי הפרת את הכלל שאין לפתוח דפי תמיכה חדשים באתר באופן טבעי. את מוזמנת לקרוא גם את הדפים כאן וכאן ופה ופה".
הבעיה: כשדף כזה ישן שאף אחד לא שם לב שצריך מזמן למחוק אותו, ניעור לפתע לחיים בגלל אורח/ת פורח/ת, ועכשיו אם תרצי למחוק תקבלי מחאות על סתימת פיות. זו סיבה טובה למבצעי כניסה אקראית לדפים כדי למחוק בשקט את חסרי הערך לפני שזה קורה.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
זו שאכלוה
דרך אחרת לנקות: "הי, ברוכה הבאה. העברתי את מה שכתבת לדף זה וזה? (מלים עם קו תחתי הן קישור באתר הזה) שמתאים לנושא שהעלית, כי הפרת את הכלל שאין לפתוח דפי תמיכה חדשים באתר באופן טבעי. את מוזמנת לקרוא גם את הדפים כאן וכאן? ופה ופה?".
שזה רעיון שעלה בפעמים קודמות, ויש סיכוי לא רע שיעבוד. מעניין למה העורכות לא זוכרות לעשות את זה?
שזה רעיון שעלה בפעמים קודמות, ויש סיכוי לא רע שיעבוד. מעניין למה העורכות לא זוכרות לעשות את זה?
-
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
זו שאכלוה
כי לא תמיד יש לאן להעביר...
-
- הודעות: 1290
- הצטרפות: 26 ספטמבר 2006, 16:53
- דף אישי: הדף האישי של קור_את*
זו שאכלוה
שזה רעיון שעלה בפעמים קודמות, ויש סיכוי לא רע שיעבוד. מעניין למה העורכות לא זוכרות לעשות את זה?
וגם זה הרבה עבודה כל פעם לחפש מקום להעביר אליו.
רק לאחרונה השקעתי הרבה בחיפוש דפים בנושא דף שנפתח. הצעתי אותם לפותחת הדף, והיא התעלמה.
וגם זה הרבה עבודה כל פעם לחפש מקום להעביר אליו.
רק לאחרונה השקעתי הרבה בחיפוש דפים בנושא דף שנפתח. הצעתי אותם לפותחת הדף, והיא התעלמה.
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
זו שאכלוה
הצעתי אותם לפותחת הדף
פה הבעיה. בהצעה. הרעיון הוא לא להציע אלא להעביר לשם את כל הדף החדש עם תגובותיו, ולהשאיר העברה אוטומטית, או משהו. אני מסכימה שזה עבודה, וזה החסרון של ההצעה.
פה הבעיה. בהצעה. הרעיון הוא לא להציע אלא להעביר לשם את כל הדף החדש עם תגובותיו, ולהשאיר העברה אוטומטית, או משהו. אני מסכימה שזה עבודה, וזה החסרון של ההצעה.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
זו שאכלוה
פה הבעיה. בהצעה. הרעיון הוא לא להציע אלא להעביר לשם את כל הדף החדש עם תגובותיו, ולהשאיר העברה אוטומטית, או משהו. אני מסכימה שזה עבודה, וזה החסרון של ההצעה.
בדיוק.
בדיוק.
-
- הודעות: 64
- הצטרפות: 19 יולי 2013, 15:53
- דף אישי: הדף האישי של זו_שאכלוה*
זו שאכלוה
דווקא בעיני, בתנאי שיש לי כמה דקות פנויות לעשות את זה, אז לעשות בלי להציע זה פחות עבודה. כי אפשר פשוט לעשות!!! במקום להעלות הצעה, ולחכות לכותבת המקורית שתענה או תתעלם, וכמה זמן צריך/מקובל/סביר לתת (מעצבן כמו לחשב את הסכום לצ'ק בחתונה), ואחר כך מי זוכר לחזור לדף כדי לתקן את זה. הנה עכשיו תוך כדי שאני כותבת, אני נזכרת שרשמתי לעצמי כאן דף שרציתי למחוק. וכשפתחתי אותו כדי למחוק, גיליתי שמישהי כבר כנראה ניסתה למחוק אבל במקום זה שמה העברה אוטומטית לדף למחיקה... אז מחקתי וזהו. למחוק וזהו! כמה משחרר
-
- הודעות: 5515
- הצטרפות: 29 מרץ 2012, 10:55
זו שאכלוה
העבודה היא לא למחוק, אלא למצוא דף מתאים ולהעביר אליו...
-
- הודעות: 64
- הצטרפות: 19 יולי 2013, 15:53
- דף אישי: הדף האישי של זו_שאכלוה*
זו שאכלוה
אכן. ולעשות את זה על המקום, בלי להציע הצעה ולחכות לאישור, זה פחות עבודה מבחינתי.
החל מ אני נזכרת שרשמתי , עברתי סתם לזרם תודעה על זה שנזכרתי שרשמתי לעצמי בצד על דף שצריך למחוק. לא קשור לחלק הראשון של הפסקה.
החל מ אני נזכרת שרשמתי , עברתי סתם לזרם תודעה על זה שנזכרתי שרשמתי לעצמי בצד על דף שצריך למחוק. לא קשור לחלק הראשון של הפסקה.
-
- הודעות: 64
- הצטרפות: 19 יולי 2013, 15:53
- דף אישי: הדף האישי של זו_שאכלוה*
זו שאכלוה
אוף, אין לי זמן לכתוב בבאופן, בקושי יש לי זמן לקרוא, אבל אני קוראת, ואז נשארת עם חצי תאוותי בידי כי אני רוצה להגיב לדברים שנכתבים אבל אין לי יכולת לתחזק נוכחות בתדירות סבירה (אפילו בלוח הזמנים הרגוע של באופן) ובעיקר אין לי זמן לשבת ולנסח דברים שאני רוצה לכתוב. גרררר, גם עכשיו אין לי. אז אני אשפוך כל מיני דברים גם אם הניסוח חצי אפוי.
רגע! קודם כל איזה כיף על פרץ העריכה! אני שמחה בזה מאוד, חבל לי שלא יכולתי להשתתף ולעזור במאמץ. בעיני זה טוב שהופכים קצת מדי פעם את האדמה. נכון שעשויים לאבד דברים בדרך, אבל בסיכום הכללי אני חושבת שזה טוב לאתר. והתגייסות קהילתית - מי לעריכות ומי לדיונים לגבי עריכות - זה בוודאי דבר נהדר! עורכות יקרות, אתן יקרות.
ניצת בדף אחר דיון קצר על אושר בהורות, וזה מיד התחבר לי לעצמי (נרקיסיזם אהוי), אבל לא רציתי לחטוף לפרח בית את הבלוג שלה. לעזאזל, ההורות לא עושה אותי מאושרת. בשנה האחרונה, מאז לידת הילד השני - לא כיף לי, לא חשתי אושר כבר הרבה מאוד זמן. כן, יש נקודות ורגעים של כיף. כן, אני מאוד אוהבת את הילדים שלי. משחקים ושרים ומתרוצצים ומתחבקים ומבלים. אבל החוויה הכללית, כרגע, היא של רדיפה אחרי הזנב של עצמנו, בלי רגע מנוחה. זה לא נרשם כ"אושר". אני נזכרת בדברים שנהגתי לעשות לפני שנולדו הילדים, שגרמו לי אושר וכבר אי אפשר. אני לא רוצה "שעה לעצמי", מדי פעם; אני רוצה להרגיש שוב חוסר מחויבות! להרגיש קצת עייפה אז ללכת לישון גם אם השעה ארבע אחה"צ כי אין תכניות ומה שיש אפשר לבטל. לקרוא ספר באישון ליל, ואולי מחר אהיה עייפה נורא אבל זה בסדר כי אחר כך יהיה מתי להשלים שעות שינה. אני בטוחה ויודעת שבעוד כמה שנים נסתכל אחורה ונזכור רק את הטוב, ככל שהילדים יהיו יותר עצמאיים ככה נתגעגע לימים שהם רק רצו להיות איתנו. אבל ההתמודדות עכשיו היא לא קלה בכלל. רק בימים אלה - בתקופה הזו - בערך - מתחילים לראות את האור בקצה המנהרה, שיום אחד יהיה סוף (נסתפק בהקלה...?) לחוסר בשינה, לנזקקות, להתמודדות עם עייפות/רעב/כאבים/עצבנות של הילדים, שיכולת ההתמודדות שלהם נשאבת כולה מן ההתמודדות שלי, ואם אני עצמי עייפה/רעבה/כואבת/עצבנית אז מתחיל מעגל קסמים שתלוי לגמרי בכוחות שלי להיות המבוגרת האחראית... ונגמרים לי הכוחות, לא רוצה ולא רוצה.
איפשהו כאן באתר קראתי פעם ששני ילדים זה הכי הרבה ילדים. כי שלושה כבר מרגיש כמו פחות קשה, וארבעה עוד יותר, וכך הלאה. משהו כזה; עשיתי עוול לניסוח. זה היה יפה, וזה מרגיש נכון מאוד, על בשרי, למרות שעוד לא חוויתי את השלישי (אולי יהיה ואולי לא. כרגע אם תשאלו התשובה היא: HELL NO!). ילד אחד הפך לנו את החיים על פיהם; עם כל מה שדיברתי וקראתי וחשבתי וידעתי, זה ממש אחד הדברים בחיים שאי אפשר להתחיל להבין בכלל לפני שחווים את זה. אבל עד שחשבנו "היי, זה קל, השתלטנו על העניין הזה, בוא נעשה עוד אחד", בילד השני חטפנו סטירה מצלצלת. השנה האחרונה ללא ספק היתה הגרועה שחווינו בחיינו, בנזוגי ואני.
טוב. חוויה אישית זה דבר אישי. תלוי באופי ובסביבה ולפעמים גם בגורמים פיזיולוגיים. כל אחד לוקח את זה למקום אחר.
רגע! קודם כל איזה כיף על פרץ העריכה! אני שמחה בזה מאוד, חבל לי שלא יכולתי להשתתף ולעזור במאמץ. בעיני זה טוב שהופכים קצת מדי פעם את האדמה. נכון שעשויים לאבד דברים בדרך, אבל בסיכום הכללי אני חושבת שזה טוב לאתר. והתגייסות קהילתית - מי לעריכות ומי לדיונים לגבי עריכות - זה בוודאי דבר נהדר! עורכות יקרות, אתן יקרות.
ניצת בדף אחר דיון קצר על אושר בהורות, וזה מיד התחבר לי לעצמי (נרקיסיזם אהוי), אבל לא רציתי לחטוף לפרח בית את הבלוג שלה. לעזאזל, ההורות לא עושה אותי מאושרת. בשנה האחרונה, מאז לידת הילד השני - לא כיף לי, לא חשתי אושר כבר הרבה מאוד זמן. כן, יש נקודות ורגעים של כיף. כן, אני מאוד אוהבת את הילדים שלי. משחקים ושרים ומתרוצצים ומתחבקים ומבלים. אבל החוויה הכללית, כרגע, היא של רדיפה אחרי הזנב של עצמנו, בלי רגע מנוחה. זה לא נרשם כ"אושר". אני נזכרת בדברים שנהגתי לעשות לפני שנולדו הילדים, שגרמו לי אושר וכבר אי אפשר. אני לא רוצה "שעה לעצמי", מדי פעם; אני רוצה להרגיש שוב חוסר מחויבות! להרגיש קצת עייפה אז ללכת לישון גם אם השעה ארבע אחה"צ כי אין תכניות ומה שיש אפשר לבטל. לקרוא ספר באישון ליל, ואולי מחר אהיה עייפה נורא אבל זה בסדר כי אחר כך יהיה מתי להשלים שעות שינה. אני בטוחה ויודעת שבעוד כמה שנים נסתכל אחורה ונזכור רק את הטוב, ככל שהילדים יהיו יותר עצמאיים ככה נתגעגע לימים שהם רק רצו להיות איתנו. אבל ההתמודדות עכשיו היא לא קלה בכלל. רק בימים אלה - בתקופה הזו - בערך - מתחילים לראות את האור בקצה המנהרה, שיום אחד יהיה סוף (נסתפק בהקלה...?) לחוסר בשינה, לנזקקות, להתמודדות עם עייפות/רעב/כאבים/עצבנות של הילדים, שיכולת ההתמודדות שלהם נשאבת כולה מן ההתמודדות שלי, ואם אני עצמי עייפה/רעבה/כואבת/עצבנית אז מתחיל מעגל קסמים שתלוי לגמרי בכוחות שלי להיות המבוגרת האחראית... ונגמרים לי הכוחות, לא רוצה ולא רוצה.
איפשהו כאן באתר קראתי פעם ששני ילדים זה הכי הרבה ילדים. כי שלושה כבר מרגיש כמו פחות קשה, וארבעה עוד יותר, וכך הלאה. משהו כזה; עשיתי עוול לניסוח. זה היה יפה, וזה מרגיש נכון מאוד, על בשרי, למרות שעוד לא חוויתי את השלישי (אולי יהיה ואולי לא. כרגע אם תשאלו התשובה היא: HELL NO!). ילד אחד הפך לנו את החיים על פיהם; עם כל מה שדיברתי וקראתי וחשבתי וידעתי, זה ממש אחד הדברים בחיים שאי אפשר להתחיל להבין בכלל לפני שחווים את זה. אבל עד שחשבנו "היי, זה קל, השתלטנו על העניין הזה, בוא נעשה עוד אחד", בילד השני חטפנו סטירה מצלצלת. השנה האחרונה ללא ספק היתה הגרועה שחווינו בחיינו, בנזוגי ואני.
טוב. חוויה אישית זה דבר אישי. תלוי באופי ובסביבה ולפעמים גם בגורמים פיזיולוגיים. כל אחד לוקח את זה למקום אחר.