אני מבקש לומר משהו שאינו קשור לדרך הפעולה של עובדת סוציאלית או של משרד הרווחה.
משהו בנוגע לשיח פה באתר.
מתישהו במהלך הדיון המתפתח בדף בקשת העזרה של
שושו ושחר החלה להעיק עלי הרגשה לא נוחה. מין עצב.
בתחילת הדיון נשמר טון מסוים של היענות לבקשת האינפורמציה שלהם.
אבל ככל שנקפו הימים והתארך לו הדף התגבר לו דיסקורד לא נעים של... הטפה? חזרה עיקשת?
כדי לא להתיש, איני מביא
ציטוטים... מי שקורא כאן חזקה עליו שקרא שם.
הזוג הצעיר שביקש אינפורמציה קיבל אינדוקטרינציה.
שוב ושוב ושוב נאמר אותו דבר.
לא כדאי לכם. לא שווה. מה כבר נורא כל כך. אז תלכו לטיפת חלב. תתרכזו בתינוק. מה אתם מתעקשים.
יותר מקומץ רמיזות ויותר מרמיזות בנוגע לאין עשן בלי אש.
אמירות אשר באו בתלונה על כך שהזוג אינו מקבל את אוסף הדיעות/עיצות שלא בדיוק ביקש.
אמירות היגיון "פולני" קלאסי כגון אם אתם לא מוכנים לשמוע למנוסים מכם אז מה הפלא שנטפלו אליכם.
יכול להיות שהם התנהגו וניראו הכי א-סוציאליים ולא בוגרים והיה מקום לקרוא לעו"ס.
ואולי נכנסו לעין של מישהו כי הם צעירים וגם מודיעים שהם לא מחסנים?
ודווקא הסכמתי עם הגישה הפציפיסטית. אז אולי אני במקומם הייתי הולך לטיפת חלב.
אבל אני זה אני.
מה עם הכבוד להחלטות שלהם? לבחירה שלהם? למערכת השיקולים שלהם?
אז מה אם הם צעירים?
פתאום מניחים הנחות פסימיות בנוגע להבנתם/כושרם כהורים. הם צעירים כל כך... בלי הורים ליד. לא מוכנים לקבל עזרה.
(כפויה)
מאיפה זה בא? ההנחות האלה? "הרגשות"? זה שהם "מיליטנטיים"? כי הם לא מוכנים לפיקוח?
אפשר להתדיין על נחיצות התערבות העו"ס, דרך הפעולה של העו"ס וכד'. אבל זה לא זה. החוק הוא יבש וקר והכל חוץ ממושלם ואני שמח שגם
מיכל צמות נציגה שלו (כשהיא לא בחופשה) כי צריך אותה. החוק זה מה שיש.
מה שהעציב אותי זה שהרגשתי מין הרגשה מאד סאבלימינלית של עליהום.
כביכול שהיה נוח להיות נציגי הגישה "הבוגרת" והפטרונית שמניחה שהיא יודעת הכל ומפלילה אותם כי הם לא מיישרים קו.
חשבתי שהטון -גם אם הכוונה טובה- יהיה מקבל יותר, מכבד יותר, מבקר את הדעתנות והדיעה המוקדמת שהובעו שם.
האם יש מי שחולק איתי הרגשה זאת?
נפתח בעקבות הדיון בדף בקשה לעזרה מהורים טריים.
. הלוואי והייתי יכולה יותר.