התנהגות בסיטואציות חברתיות

[הרגע_שלפני*]

שואלים מה נשמע ואני עונה מה נשמע happy. יש בזה (או בסתם חיוך) איזה מסר לא מאוד דרמטי, משהו כמו, "שלום, שמתי לב שאתה כאן, גם אם אין לי משהו מיוחד להגיד. אנחנו לא קרובים במיוחד, אבל אולי יום אחד נהיה"
אני ממש לא אוהבת את זה
אני שואלת "מה נשמע" רק אם אני באמת רוצה לשמוע את התשובה. וכששואלים אותי אנשים שלא באמת רוצים לשמוע את התשובה (למשל אומרים את זה במקום היי וממשיכים ללכת) אני לא יודעת מה לענות (בדרך כלל עונה בסדר ולא שואלת חזרה)

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

יש את הדף מה המצב ומה קורה שמדבר בדיוק על זה...
גם לי זה מפריע, השאלות החסרות התעניינות, אבל אני כן נוטה כבר לחשוב שה"מה נשמע" הפך למילה נרדפת ל"היי"..

[לבנה*]

איך אתן מסתדרות עם החברים של הבעל/הבן זוג,
או עם המשפחה שלו,
האם למישהי זה קשה כמו לי?

[לבנה_צריכה_עזרה_דחוף*]

ממש מלחיץ אותי מפגשים כאלה, ובמיחד שבת שלמה.
בבקשה הצילו, צריכה עזרה לפני השבת איך אני מתמודדת עם המפגש עם המשפחה שלו?? וחברים....
אוף זה הדבר שהכי קשה לי בעולם הזה!!! אני כל כך לא יודעת איך מתנהגים בסיטואציות כאלה .

[י_פה*]

איך לעזור ? באיזה סיטואציה ? אי אפשר להבין את הרקע ולכן גם לא את הקושי..
אולי תנסי לתת קצת רקע ? את ביישנית ?

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תזכרי שאת תהיי איתו... וכאילו בחסותו במידה מסויימת.
אם לא נוח לך תעשי לו סימן (אפשר אפילו לקבוע מראש איזה סימן)
והוא יעזור לך (נגיד, הוא יגיד משהו כמו "טוב אני ולבנה יוצאים לטיול קצר, עוד מעט נחזור" כדי שתוכלי קצת להתאוורר מכל האנשים מסביב).
הוא בטח מכיר אותך ויודע שזה לא פשוט בשבילך.

בנוסף מה שלי עוזר זה למצוא מישהו נחמד לדבר איתו (אני בטוחה שיהיה שם מישהו/י אחד לפחות שתוכלי לדבר איתו בשקט).
זה פחות מלחיץ מלדבר "אל כולם"...
ואז גם לא תשתעממי, גם לא תחשבי כל הזמן שאת "לא משתלבת" וגם מהצד יראו שאת משתלבת. (לי זה חשוב... ואני מניחה שאולי גם לך)
וגם תכירי מישהו יותר מקרוב ותרגישי יותר בנוח לפחות איתו...
ואז את יכולה לדבר בצורה כזאת עם עוד מישהו... וככה לאט לאט תכירי את כולם...

תציעי לעזור במטבח או בסידור השולחן, זה גם מנומס וגם קצת שובר את הקרח... כשעושים ביחד משהו משותף.

זו פעם ראשונה שתהיי שם כל כך הרבה?

בכל מקרה בהצלחה ואולי תפרטי עוד כדי שתוכלי לקבל עצות יותר מתאימות בשבילך @}

[לבה*]

לא כל כך יודעת איך לפרט, רק יודעת שמפחדת עד מצב שמרגישה שעדיף אולי לא להכניס את עצמי למצב הזה, להשאר בבית ולעשות את עצמי חולה... למרות שהייתי רוצה להצליח לצאת מהחרדה הזאת, והעצות שנתת טובות אבל... )-:
כן, זו פעם ראשונה, אני לא מכירה את המשפחה שלו .
מרגישה שצריכה כאן ממש עזרה חיצונית, אולי אפילו תרופה (אני בד"כ הכי נגד תרופות ולא נוגעת באקמול)
כי זה גדול עלי.
בעצם אני מחפשת את הדרך הטבעית , לא להלחם בזה, למוסס אותו, את החוסר ביטחון הזה, באופן טבעי.. זה לא אומר לוותר ולהשאר בבית זה אומר- להגיע ולשבת עם כולם- ככה כמו שאני, אז יסתכלו עלי ויחשבו שאני מוזרה ובעולם שלי ומצידי שיחשבו דברים יותר גרועים, העיקר אני לא רוצה להראות מאולצת, ולתקוע איזו מילה לא במקום או חיוך מאולץ שרק מדגיש את ההסטריה שלי ועוד יותר גורם להתרחק ממני.
אז להיות אני- ביישנית , ונחמדה - אם יכולה,
ההיגיון אומר לי שאפשר, אך הלב שלי מפרפר....
הלואי שהייתי יותר חזקה, יציבה, יכולה פשוט להיות, זה אמור להיות פשוט כל כך, מה הוא הדבר שכל כך מערער לי את האדמה?

[לבה*]

ז"א לבנה

[לבנה*]

זה כמו (בהשראת אחד הדפים כאן) שילד ממש צורח שהוא לא רוצה משהו מסוים, למשל ללכת לגן, ועל פני השטח לא רואים סיבה- למה לא- יש לו שם חברים בגילו, משחקים נחמדים, אוכל בריא וכו- אבל הילד לא רוצה
אז ככה מרגישה, לא צריך להכריח אי אפשר בכוח,
צריך למצוא בחיים את הדרך הרגועה, לאט לאט, לא בהתנגשויות חזקות כל כך .
למצוא איך להכנס למיים הרדודים.. אם מפחדים מהעמוקים.
נכון?

[לבנה*]

כי זאת אני, אם אני לא אכבד את עצמי ואהיה עדינה עם עצמי אז מי כן?
מחבקת את עצמי

[פלונית_אלמונית*]

_כי זאת אני, אם אני לא אכבד את עצמי ואהיה עדינה עם עצמי אז מי כן?
מחבקת את עצמי_

הרשי לי לחבק אותך גם.
שיהיה לך קל מאחלת

[לבנה*]

בחסדי ה' דברים מסתדרים...
והבנתי-
אין דרך להרגיש בנוח - בכוח, גם כשלא נוח.
זה כמו לנסות ללבוש בגד לא נוח ולהתעקש עליו כאילו הוא נוח... זה אף פעם לא יהיה כמו באמת ללבוש בגד נוח...
בעדינות... דברים מסתדים

[פלונית_אלמונית*]

בעדינות... דברים מסתדים

לבנה
יש משהו ספציפי שמעיק עלייך ? אוסתם מצברוח רע שבא וחולף ?

[לבנה*]

זה מפגש משפחתי בשבת שנורא הלחיץ אותי ומאתמול אני בעבודה עצמית פנימית שאני מרגישה שמתקדמת, וגם חיצונית- היום פתאום מסתבר שגם חברה שלי תהיה באזור!!! זו כבר ממש השגחה פרטית!! ואני בהודיה !וההבדל בין להיות לחוצה ולא נעימה לבין רגועה ושמחה הוא פשוט שאלה של אמונה, (אצלי) זה הביטחון שלי, הקרקע מתחת לרגליים.
זה הבדל של - לבוא בשלווה, בבגרות , ברצון לתת, בראיית הטוב...
לעומת לבוא בפחדים , בסגירות, בראיית החוסר...ועוד תחושות לא טובות שכאלה....

[פלונית_אלמונית*]

קחי בקלות הכל עובר וגם השבת הזה יעבור לפעמים כדי לשפר או לשמור מערכת יחסים טובה עם בנהזוג צריך להיות מאוד נחמדים למכריו ולמשפחתו.
זה כדאי לך להיות נחמדה איתם כי אחר כך את נשארת עם הבנזוג עד המכה הבאה. חוצמזה תשמחי שזה לא נפל עלייך בראש השנה כי זה היה לך תיק של 3 ימים שזה חצי שבוע.
ותגידי תודה מאוד רבה שזה ככה.וככה תתמלאי בשלוה.

[אלמונית*]

אפשר התייעצות קטנה?
איך הייתם מגיבים בסיטואציה שקרתה לי הבוקר?
אני עומדת מחוץ לגן החדש (גילאי 4) ומדברת עם אבא אחד מהגן. אמא אחת מהגן מגיעה ואומרת: "אבא של יונתן, אני לא זוכרת את שמך אבל אנחנו היום עושים מדורה אחר הצהרים ואני מזמינה אותכם".
אני לא מכירה אותה היטב, היא ניראת מאד נחמדה אבל הפריעה לי הסיטואציה. למה לא להזמין אותי או לפחות להזמין אותו לא לידי?
איך הייתם מגיבים?הייתם אומרים לה משהו מחר?
איך אני הגבתי? הם דיברו עוד משפט שניים על נושא אחר ואני הוספתי גם משפט שניים.
כן רציתי להגיד לה, אנחנו נשמח לבוא, או זו מדורה סודית או שאפשר להצטרף?

[מיטל*]

_אני עומדת מחוץ לגן החדש (גילאי 4) ומדברת עם אבא אחד מהגן. אמא אחת מהגן מגיעה ואומרת: "אבא של יונתן, אני לא זוכרת את שמך אבל אנחנו היום עושים מדורה אחר הצהרים ואני מזמינה אותכם".
אני לא מכירה אותה היטב, היא ניראת מאד נחמדה אבל הפריעה לי הסיטואציה. למה לא להזמין אותי או לפחות להזמין אותו לא לידי?
איך הייתם מגיבים?הייתם אומרים לה משהו מחר?
איך אני הגבתי? הם דיברו עוד משפט שניים על נושא אחר ואני הוספתי גם משפט שניים.
כן רציתי להגיד לה, אנחנו נשמח לבוא, או זו מדורה סודית או שאפשר להצטרף?_

לפי דעתי היא הייתה בסדר גמור.
היא לא מכירה אותך ולכן לא הזמינה אותך. ואל תחשבי שיש לה משהו נגדך.
גם טוב שלא "נדחפת" והזמנת את עצמך. אולי בכלל ההזמנה הייתה של קוד סודי בין הגבר והאישה על דבר אחר לגמרי.
בקיצור לא צריך תמיד לדמיין דמיונות.
אם לא הזמינו אותך אז בטח יש איזה סיבה. ולא כדאי להיות חטטנית על ההתחלה וגם "נידחפת" וזה במקום חדש לך.

[פלונית_מחפר*]

למה לא להזמין אותי או לפחות להזמין אותו לא לידי
מתעוררות הרבה שאלות ותשובות אפשריות - האם את אמא לבן או לבת? כי בגילאים האלה הרבה פעמים בנים מתרועעים רק עם בנים. אני זוכרת שבקושי היכרתי את האמהות של הבנים בגן - עד כדי כך לא הייתה אינטראקציה בין בתי לבינם...
וגם, ייתכן בהחלט שהילד בחר מספר ילדים שהוא מכיר ורוצה להזמין. כאמור, לא תמיד אפשר או מתאים להזמין את כוווולם.
היא לא הרגישה שהיא צריכה לחכות שלא תהיי שם כדי להזמין כי אתן עדיין לא מכירות ולא חשבה בוודאי שיש בכך משהו מעליב.
אם היא נראית לך נחמדה תוכלי לברר אם הבן/בת שלך רוצה להתחבר עם הבן/בת שלה, כך תכירו, ובפעם הבאה היא בוודאי תזמין גם אתכם..

[הרגע_שלפני*]

היא לא היתה מנומסת שדיברה איתו לידך אבל אני חושבת שמה שהיא עושה לגיטימי, גם כשאני מזמינה חברים מהלימודים אלי הביתה לארוחה אז יש חלק שאני לא מזמינה למרות שאני מכירה פשוט כי אין מספיק מקום. אני לא חושבת שהיית צריכה להגיד לה משהו אבל זה באמת לא כל כך נחמד לעשות זאת מולך.

[ניצת_השקד*]

כל ההתנהלות מול החברים של הילדים וההורים שלהם לעיתים מחייבת ספר חוקים בפני עצמו..
יש מליון חוקים לא כתובים ל התנהגות בסיטואציות חברתיות
ולפעמים אותם ילדים וההורים שלהם הם גם השכנים שלנו ואז בכלל.. צריך להשקיע מחשבה כי כל טעות עלולה להיות בעלת
השלכות לטווח ארוך וכולם מכירים פה את כולם...
בקיצור לאמא כמוני חסרת נסיון ולעיתים גם נטולת טאקט כל העניין כרוך במאמץ מחשבתי גדול (-:

יש לי נטיה לשכנע את הילדים, אפילו להכריח אותם...
גם אני נוהגת כך ותמיד יש לי התלבטויות בנושא, כיוון שמזמינים אותנו אני נוטה להיות אסירת תודה ורוצה לנהוג בנימוס
מצד שני אם ביתי (בת 5+) לא מעוניינת בשום פנים ואופן זה פשוט לא יקרה.

השנה התחלנו גן חדש ואחד הילדים הזמין את כולם למסיבת יומולדת. הילדה ממש לא רצתה ללכת, הסיבה:
"אמא אני בכלל לא בקשר עם הילד הזה"
(אחח איזה מתוקה וחכמה!!!) הצבעתי על האפשרות שכך היא תכיר אותו וילדים נוספים
אבל כאן נכנס השיקול שמדובר בבן, מה שלאחרונה הפך לפחות ופחות פופולרי אצלנו..
וזהו, הדיון הסתיים בזאת.
שמתי לב שהקטנה מתחברת עם שניים שלושה ילדים לכל היותר בכל שנה ובהחלט טוב לה עם זה
ואם טוב לה, מה לי כי אלין??
@}

[טרה_רוסה*]

אותי זה ממש לא היה מעליב ולא מטריד.
ארגני לך מדורה והזמיני את מי שאת רוצה.

[ניצת_השקד*]

בכלל נכנסתי להגיב להגיב לאלמונית בנוגע לשאלה שלה, ונסחפתי עם התובנות שלי..

אז ככה, ההזמנה לידך אכן לא היתה סמל הנימוס והדיפלומטיה
ייתכן שהילד של המזמינה ביקש ממנה להזמין את יונתן וזה מה שהיא עשתה
זה בוודאי לא נועד להעליב אותך או את הילד שלך.
ד"א יש לי חברה שבהחלט היתה שואלת את המזמינה בלי להתבלבל אם אפשר להצטרף גם
למרות שאני לא הייתי ממליצה לעשות דבר כזה וזה נראה לי גסות רוח לשמה!
@}

[יעל*]

אלמונית,
כל תגובה מצידך היתה משתמעת כקטנונית ואת היית נשארת עם התחושה הלא נעימה שכביכול "נדחפת",
האמא ההיא באמת לא התנהגה בנימוס, אולי לא מתוך כוונה, סתם פיזור, חוסר תשומת לב וכו',
זאת ההתנהגות שלה, מאמינה שהיא תשים לב בדיעבד, אבל גם אם לא, זה לגמרי שלה, לא נראה לי שקשור אליך,
הייתי מתעלמת מכל העניין, מדלגת הלאה בלי לעשות עניין...

[לבנה*]

_איך אתן מסתדרות עם החברים של הבעל\הבן זוג,
או עם המשפחה שלו,
האם למישהי זה קשה כמו לי?_
יש לי רצון להכיר, להתחבר, אך הביישנות , הפחדים והעצלות גוברות עלי, אני נכנעת , בורחת, זכותי, אין לי כח,
אני לא כל כך מוזרה נכון ?
מחכה לרגע שיהיה לי יותר זורם וקל, (זה לא כ"כ קורה וחברי די מתבאס ממני ומחוסר התקשורת שלי עם הסביבה, )
אודה על עזרה

[לבנה_צריכה_עזרה_דחוף*]

הם ממש מתוקים, החברים שלו, באמת, ומתייחסים אלי יפה והכל,
אבל משעמם לי איתם,מרגישה שזה בזבוז זמן, זה לא ממש בישנות או חוסר ביטחון אני פשוט מעדיפה שאם הוא רוצה שיהיה איתם ואני אהיה לבד, או עם חברות שלי, אבל כרגע לא עושה לי טוב להיות איתם והוא מתבאס,
האם אני מוזרה?

[סאלי_תדמור*]

היי לבנה @}

יש פה שני דברים שונים. אחד זה מרגישה שזה בזבוז זמן_ והשני הוא _לא עושה לי טוב להיות איתם והוא מתבאס.
כי לגבי הראשון, לגיטימי. יש פעילויות חברתיות שמרגישות בשבילי כמו בזבוז זמן מוחלט (בד"כ פגישות רבות משתתפים - אני מעדיפה פורומים מצומצמים יותר, שבהם השיחה מגיעה מבחינתי לנושאים יותר אינטימיים ומעניינים), ואז אני משתדלת להמנע, אם אפשר. אם אפשר - אם זה לא פוגע במישהו.

אבל אם בעלך מתבעס - אז אולי יש פה עוד משהו. משהו עם זה שזה לא עושה לך טוב.
אולי אפשר לבדוק מדוע הוא מתבעס? מה מפריע לו שקצת תפרידו בילויים? הוא קצת boys nights ואת קצת girls nights?

[לבנה*]

זהו- שהוא לא בעלי, אנחנו חברים רק כמה חודשים ומרגישה שהוא קצת בוחן אותי מול חברים שלו, ואני לא כל כך חברותית כמוהו והוא לא מרוצה מזה, ונורא קשה לי עם זה שהוא עושה מזה עיניין כאילו זה מה שחשוב בקשר בינינו,
מה הבעיה שלו לאהוב אותי ככה כמו שאני, לא חברותית,
אני בכלל לא מצפה שיתידד עם חברות שלי, זה מספיק לי בהחלט שהם רק ראו אחד את השני ואמרו "נעים מאוד" לא מפריע לי בכלל אם הוא לא יתקשר איתן או כן יתקשר, זה הדבר האחרון שיפריע לי בו, אז למה זה כל כך חשוב לו ?
שאלתי אותו והוא אמר שזה פשוט חשוב לו כשנגור ביחד הוא ירצה שאני אשמח לארח ,אני לא מצליחה להבין, זה לא שאני מפלצת ורעה אליהם או משהו

[לבנה*]

הוא קצת boys nights ואת קצת girls nights
לא, לא קשור

[טלי_הקטנה*]

אני בכלל לא מצפה שיתידד עם חברות שלי, זה מספיק לי בהחלט שהם רק ראו אחד את השני ואמרו "נעים מאוד" לא מפריע לי בכלל אם הוא לא יתקשר איתן או כן יתקשר, זה הדבר האחרון שיפריע לי בו, אז למה זה כל כך חשוב לו ?

היי לבנה
כל אדם בנוי באופן שונה
אחד פתוח יותר ואחד פחות
את זו מה שאת ועל חברך לדעת להשלים עם זה
את לא תוכלי לשנות את הטבע שלו והוא לא יכול לשנות את שלך
תסבירי לו שזה מה שאת ואת פשוט לא יכולה אחרת והוא צריך להבין אותך בנקודה הזו.
הרי אם תעמידי פנים שאת כן חברותית פתאום, זה יראה מאוד מלאכותי ויעמיד אותך באור שלילי.
אני בטוחה שאת אשה מקסימה ומאוד מיוחדת בדרכך והוא חייב להסתכל על היתרונות שבאופייך.....ויש לכך הרבה יתרונות!!!

[לבנה*]

תודה טלי, את גדולה,
הייתי צריכה לשמוע את זה, זה מה שאני מרגישה וחיזקת אותי מאוד

[טלי_הקטנה*]

_תודה טלי, את גדולה,
הייתי צריכה לשמוע את זה, זה מה שאני מרגישה וחיזקת אותי מאוד_
בכייף לבנה

(())(())

[סאלי_תדמור*]

היי לבנה,
את צודקת פספסתי בגדול, לא הבנתי בכלל
שמחה שטלי עזרה לך.
את לא מוזרה בכלל.

קורה שיש לבני זוג ציפיות שונות אחד מהשני.
ויש נושאים שמפריעים לכל אורך הקשר.
השאלה היא אם זה משהו שאפשר לחיות איתו, או לעבוד עליו, או שלפעמים זה deal breaker - משהו שאנחנו לא מוכנים לחיות איתו או לעבוד עליו.

[לבנה*]

השאלה היא אם זה משהו שאפשר לחיות איתו,
,,, כן, תודה{@
עידכונים בהמשך

את לא מוזרה בכלל.

[מיצי_החתולה*]

לבנה, אני רוצה להציע לך את נקודת המבט שלי, שאולי דומה לשלו. אולי זה יעזור לך להבין טוב יותר למה הוא כל-כך רוצה שתהיי שם.
אני טיפוס מאוד חברותי, אני מאוד אוהבת אנשים, ולבלות עם אנשים זו בפירוש אחת הפעילויות המועדפות עליי. לפני שהפכתי לאם היו לי המון חברים, וממש אהבתי להפגיש ביניהם. בגלל שכל-כך אהבתי את X וחשבתי שהוא בחור נפלא ונהדר, וכל-כך אהבתי את Y וחשבתי שהוא מקסים ומתוק, נורא רציתי לחלוק את זה עם כולם, רציתי שX וY ייפגשו ושכל אחד יראה כמה השני הוא אדם נהדר.
אילו היה לי בן-זוג שאוהב להתבודד וממש לא מתעניין במפגשים החברתיים שלי, הייתי מאוד עצובה. אני מניחה שהייתי מקבלת את זה ולומדת לחיות עם זה, כמו שאני מקווה שבן-זוגך יעשה, ועם זאת הייתי מתבאסת בהתחלה.
אני כמובן לא יודעת אם זה המצב גם אצל בן-זוגך, אולי זה משהו אחר לגמרי, אבל זו אפשרות.

[לבנה*]

אילו היה לי בן-זוג שאוהב להתבודד וממש לא מתעניין במפגשים החברתיים שלי, הייתי מאוד עצובה
זה לא שאני אוהבת להתבודד (ז"א לפעמים אבל לא תמיד), וזה לא שאני לא אוהבת אנשים וחברים, - השאיפה שלי היא לחיות באהבה ושיתוף והרמוניה ואהבת חברים,
אבל המצב עכשיו שאני מרגישה שזה מאיים עלי, מרגישה בעמדה חלשה, מרגישה שזה לא הרצון שלי, שזה הרצון שלו, וזה מעמיד אותי בתור "החברה של...", שהוא משוויץ בי, זה לא בא מתוך מקום נקי של- אנחנו ביחד ואנחנו מספיק יציבים שאפשר

[טלי_הקטנה*]

אבל המצב עכשיו שאני מרגישה שזה מאיים עלי, מרגישה בעמדה חלשה, מרגישה שזה לא הרצון שלי, שזה הרצון שלו, וזה מעמיד אותי בתור "החברה של...", שהוא משוויץ בי,זה לא בא מתוך מקום נקי של- אנחנו ביחד ואנחנו מספיק יציבים שאפשר

היי לבנה
אל תחשבי שאת לבד בעניין הזה.
את לא מוזרה ולא שונה, להיפך זו שאת כזו זה כל היופי שבך.
ועל החבר שלך דווקא להעריך את זה מאוד במקום למתוח עלייך ביקורת.
כל אדם רגיש רוצה לעצמו רגעים שלו או שלו עם בן זוגו ללא הפרעה. ודוקא זה מראה עד כמה את איכותית ורגישה.
אז ממש אל תחושי רגשי אשם בגלל מה שאת כי מה שאת זה את וזו מעלה שיש להדגיש אותה על רקע ההמוניות והזולות של סוג נשים אחרות.

מציעה לך דווקא להדגיש את היחודיות שבאופייך וממש אבל ממש לא להתנצל על שיש בך את המעלות שתיארת.

וכן אני ממליצה לך לשוחח עם חברך ולומר לו בשפה שאינה משתמעת כי זה אופייך ואת לא רק שאינך רואה בזה משום מגרעת, אלא להיפך את רואה בזה מעלה מדרגה ראשונה ועליו להעריך ולהודות על מה שקיבל.
במידה ולא יקבל זאת, זו זכותו אבל ההפסד כולו שלו ובטוח שאת תמצאי משהו שכן מבקש למצוא את התכונות הנדירות והטובות שבך !!!

[לבנה*]

וכן אני ממליצה לך לשוחח עם חברך ולומר לו בשפה שאינה משתמעת כי זה אופייך ואת לא רק שאינך רואה בזה משום מגרעת, אלא להיפך את רואה בזה מעלה מדרגה ראשונה ועליו להעריך ולהודות על מה שקיבל.
כן, דיברנו, הוא אמר שהוא מעריך אותי, אבל גם קשה לו,
והוא צריך חברים, אז הוא הולך לחג לחברים שלו,
ואני לבד,
קצת עצובה אבל מתחזקת עם דברייך הנעימים _טלי הקטנה יקרה,
תודה{@ וחג שמח

[טלי_הקטנה*]

היי לבנה
מאוד מצער שהוא מעדיף את חברת חבריו על שהייה נעימה במחיצתך.
סתם אם מותר להמליץ אך לא חייבת לקבל.
לאור מה שאמרת :
_כן, דיברנו, הוא אמר שהוא מעריך אותי, אבל גם קשה לו,
והוא צריך חברים, אז הוא הולך לחג לחברים שלו,_

לא יזיק אם תבחני עוד אופציות.
והתנסחתי מאוד בעדינות.
את ראויה ליותר !!!
אך בפירוש לא חייבת לקבל את דעתי.
חיבוק גדול וחג שמח

[לבנה*]

_לא יזיק אם תבחני עוד אופציות.
והתנסחתי מאוד בעדינות.
את ראויה ליותר !!!_
תודה טלי, אני חושבת הרבה על העיניין הזה, הייתי הכי רוצה שבן הזוג שלי לא יעשה עיניין מהנושא הזה,שיגיד- כן חברים\לא חברים, העיקר שאנחנו ביחד, ושאולי בכלל בעצמו לא יהיה חברותי, ויאהב להתבודד כמוני, ורק מידי פעם רק אם באמת זה זורם בכייף אז להיות עם חברים,(אולי אפילו אני אצתרך לשכנע אותו,,) אבל שזה לא יהיה העיקר,
עובדה אבל שזה לא פעם ראשונה שאני נתקלת בבעיה הזו בחיי, מעניין למה,
לראשונה חושבת שיש מצב שזה לא יסתדר בינינו וניפרד בגלל זה, הוא מדגיש לי כמה זה חשוב לו כל פעם מחדש, וזה קורע לי את הלב, כי אני יודעת שאני לא יכולה להשתנות בעיניין הזה ופתאום להיות חברותית, זו אני, ואולי עם הזמן זה יסתדר ויתרכך, אבל ככה כשהוא מלחיץ אותי, ואפילו כועס עלי על זה, אני לא יכולה

[בשמת_א*]

כי אני יודעת שאני לא יכולה להשתנות בעיניין הזה ופתאום להיות חברותית, זו אני, ואולי עם הזמן זה יסתדר ויתרכך, אבל ככה כשהוא מלחיץ אותי, ואפילו כועס עלי על זה, אני לא יכולה
נשמע מהצד, שאתם פשוט לא מתאימים.
נשמע מהצד, בלי להכיר אתכם ושום פרטים מעבר למה שסיפרת, שהוא צריך מישהי חברותית פחות או יותר כמוהו - ואת כנראה צריכה מישהו שהוא פחות או יותר כמוך. כי עושה רושם שאתם מחפשים סוג שונה לגמרי של חיים.

[לבנה*]

נשמע מהצד, שאתם פשוט לא מתאימים.
תודה בשמת, הייתי צריכה לשמוע את זה, למרות שזו ממש סטירה מצלצלת ,אחרי שהייתי בטוחה שמצאתי את אהבת חיי,
לא חשבתי שזה עיניין כל כך משמעותי, לא בשבילי ולא בשבילו, כו-לה חברים, איך הוא יכול להפרד ממני כי אני לא רוצה להיות עם חברים שלו, מה הקשר בכלל זו סיבה להפרד?

[אמא_בבית*]

אני בכלל לא בטוחה שאם את מרגישה שמצאת את אהבת חייך, שווה להפרד בגלל זה. הבעיה כאן לדעתי היא לא ההבדל ברצונות שלכם אלא התחושה שלו שיש "נכון" ו"לא נכון" ושאת בצד הלא נכון. אני אסביר: הוא כנראה מרגיש שנכון יותר להיות חברותי כמוהו ואת לא בסדר ובגלל שאת לא בסדר, הוא מעביר עלייך ביקורת ומנסה לתקן אותך. זו הבעיה כי דפוס התנהגות כזה, צץ במשך החיים כל פעם בתואנה אחרת. צריכה להיות כאן קבלה של שיוויון בין הרצונות שלכם. הוא רוצה ככה ואת אחרת ושאין כאן טוב יותר ופחות.
אני מכירה הרבה זוגות שחיים ביחד עם הבדלים גדולים במידת חברותיות.
אני גם מכירה זוגות שחיים יחד עם ביקורת ונסיון של צד אחד "לתקן" את השני, אבל זה הרבה יותר קשה.

[מיצי_החתולה*]

אבל לבנה, לפי מה שכתבת קצת למעלה:
_ה לא שאני אוהבת להתבודד (ז"א לפעמים אבל לא תמיד), וזה לא שאני לא אוהבת אנשים וחברים, - השאיפה שלי היא לחיות באהבה ושיתוף והרמוניה ואהבת חברים,
אבל המצב עכשיו שאני מרגישה שזה מאיים עלי, מרגישה בעמדה חלשה, מרגישה שזה לא הרצון שלי, שזה הרצון שלו, וזה מעמיד אותי בתור "החברה של,,," ,שהוא משוויץ בי,זה לא בא מתוך מקום נקי של- אנחנו ביחד ואנחנו מספיק יציבים שאפשר_

זה משהו אחר מאנשים עם צרכים שונים. ממה שכתבת, נשמע כאילו מבחינתך, אם היחסים ביניכם היו במקום אחר, או אם היחס שלו במהלך המפגש עם החברים היה אחר, אולי היית הולכת למפגשים הללו בשמחה, לא?
את יכולה אולי לתאר, מה קורה במפגשים הללו שגורם לחוש כך? ומה יכול לקרות שיגרום לך לחוש שאתם כן מספיק יציבים?

[לבנה*]

אני בסבל, אני במאמץ- משננת לעצמי שזה סימן טוב, סימן שאני מתקדמת, ושזה יעבור,
רציתי לברוח, עשיתי סיבוב והייתי רעבה, וחשבתי לצום עד הערב ושהוא ידאג לי, אבל קלטתי את ההתבכינות הילדותית שלי והתבגרתי וחזרתי הביתה, באתי אליו ושאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות משהו (כל הכבוד לי!!) ישבנו שנינו עם פנים של תשעה באב, עצובים עצובים, מתוך הסבל אמרתי בחצי חיוך "המצב לא משהו אה" אז הוא אמר -לא משהו בכלל,,,והוא בדרך כלל אוהב לדבר אבל הוא שתק, והלב,,, נקרע ,
האמת שאני קצת מצטערת על שלא התעליתי על עצמי, אולי הייתי יכולה להעביר את הערב הזה עם חברים שלו למרות שלא רציתי, ואז הדברים היו אחרת עכשיו, אבל לא היה לי כח להתאמץ, ובגלל זה אנחנו במצב רוח של פרידה,
יש מצב שאני פשוט עצלנית, משתדלת להמנע ממצבים פחות נעימים עם אנשים , וזה מותיר אותי לבד, 
את יכולה אולי לתאר, מה קורה במפגשים הללו שגורם לחוש כך? במקרה הטוב אני משתעממעת, במקרה הפחות טוב
אני לא שליווה , לא נעים לי, מפחדת להשמע טיפשה,או מגוחכת, אני נהיית חסרת תיאבון גם אם אני רעבה, ומחכה ללכת כבר הביתה וכו',,,
ומה יכול לקרות שיגרום לך לחוש שאתם כן מספיק יציבים?
שבאיזשהי דרך הוא יגרום לי להרגיש שהוא ממש אוהב אותי ורוצה אותי לנצח (למשל שיתחתן איתי ויעשה איתי ילדים,,) ואז מתוך אושר ושלווה הלב שלי יהיה פתוח לכווווולם,
אני מרגישה שזה ממש העיניין! ותודה על השאלות שממש עזרו לי להבין את המצב

[לבנה*]

תכלס יותר קל לי לחשוב שזו בעיה שלו ואם הוא לא מקבל אותי כמו שאני אז שילך לעזאזל,
אבל יש מצב שאני כל כך רגילה להיות לבד וקשה לי לצאת מזה, אז צריכה לעבוד על זה

[טלי_הקטנה*]

לא חשבתי שזה עיניין כל כך משמעותי, לא בשבילי ולא בשבילו, כו-לה חברים, איך הוא יכול להפרד ממני כי אני לא רוצה להיות עם חברים שלו, מה הקשר בכלל זו סיבה להפרד?

היי לבנה.
כתבתי לך כבר בהתחלה לצערי כך :

_לא יזיק אם תבחני עוד אופציות.
והתנסחתי מאוד בעדינות.
את ראויה ליותר !!!
אך בפירוש לא חייבת לקבל את דעתי._

לכן ניגודי אופי כה חריפים מלמדים על חוסר התאמה אשר עשויה להוות בעתיד בסיס, למריבות ומחלוקות בלתי פוסקים.

אבל יחד עם כל האמור , רק את יודעת את כל הנסיבות והמכלול ומן הסתם לא פירטת [ ובצדק ] את כל הנסיבות המאוויים והרצונות שלך.
לכן רק את יודעת להחליט ולקבל החלטה נכונה בעניין.
כל מה שאנו אומרות ומייעצות לא מחייב אותך ככליפת השום. כי רק בידייך מכלול הנתונים לקבלת ההחלטה הטובה ביותר עבורך.
אני מתארת לעצמי כי יש גם את השיקול להישאר לבד.
וגם את השיקול שקשה בכלל למצוא בן זוג מתאים בכל מקרה.
ובכל מקרה צריך לדעת להתפשר וכו'.
לכן , במידה ואת חושבת כי יש ביכולתך להשתנות מבלי שזה יפגע בך יתר על המידה ובתנאי שאת בטוחה שאם תשתני אז הוא באמת ירצה בך, אז ייתכן וכדאי לך לנסות.
יחד עם זאת יש להביא בחשבון שהוא מנסה להיפרד ממך."ובחוסר החברותיות" שלך לכאורה הוא מצא תואנה כדי להראות לך שאתם לא מתאימים כדי להקל את הפרידה.
כאמור רק את יודעת יותר מכל אחד את המצב ומקווה שתקבלי את ההחלטה הכי טובה ונכונה מבחינתך.
ועוד דבר לבנה יקרה
כאשר מדובר במציאת "אהבת חיים" הדבר חייב להיות הדדי.
אם אכן היה כך אז לא בנקל הוא היה מעדיף לעשות תחג עם חבריו במקום איתך.
ושוב לדעתי דוקה האופי שלך מאוד מיוחד ומקסים.
זה שאת אוהבת את השקט והפינה החמה והאינטימית שלך זו מעלה גדולה לא רק לך אלא לבן זוגך בעיקר.
ומאוד חבל שהוא עיוור ולא רואה זאת.
אני מאוד מהססת להמליץ לך מה לעשות.
כי מדובר בשאלת חיים. ואני כעיקרון לא אמליץ על נקיטת צעד כלשהו שעשוי להיות שגוי.
ומאחר ואין מלוא הנתונים בפני, לא אוכל באופן נחרץ לייעץ לך.
זו משימה שתצטרכי לבצע בעצמך.
הרבה הרבה הצלחה ורוגע.

[לבנה*]

יחד עם זאת יש להביא בחשבון שהוא מנסה להיפרד ממך."ובחוסר החברותיות" שלך לכאורה הוא מצא תואנה כדי להראות לך שאתם לא מתאימים כדי להקל את הפרידה.
איככככס אמאלה,,,, זה נשמע נכון,,,,,,, הצילו,,,,,, זה נורא כואב,
כי פשוט הייתי כל כך טובה אליו כל הזמן ויש מצב שפשוט 'לא היה לו נעים', אוי ואבוי, ה' ישמור עלי, הלואי שזה לא ככה, אייכס איזו תחושות כואבות, הייתי בטוחה שהוא אוהב אותי כמו שאני אותו אהההה )-,:
אבל- אני אוהבת את עצמי, באמת, הוא לא לקח את זה ממני!
טלי המון חיבוקים לך על שאת קולטת בי את הטוב, בדיוק בזמן הזה של מציאות כואבת

[טלי_הקטנה*]

טלי המון חיבוקים לך על שאת קולטת בי את הטוב, בדיוק בזמן הזה של מציאות כואבת

יש בך המון המון טוב בזה אין ספק.
אבל ראי משהו:
זה שיש בך כל כך המון טוב זה לא מספיק.
צריך מישהו שמבין ומעריך מה זה הטוב הזה.
אתן לך דוגמא.
אם אדם נבער הולך ומוצא למשל יהלום לא מלוטש בדרך. הוא בבערותו יחשוב שזו אבן רגילה ככל האבנים ומקסימום יבעט בה וימשיך בדרכו.
אך אם אדם שמבין יראה את היהלום הלא מלוטש הזה, הוא יקח אותו ילטש אותו וישמור אותו מכל משמר.
לעניין שלנו.
את משולה עם תכונותייך לאותו יהלום יקר.
אם נבער יפגוש בך, אזי בבורותו לא ידע להעריך את שוויך ויזלזל בך ובתכונותייך.
אך אם תפגשי ואני מאמינה בהחלט שתפגשי, אדם בעל תבונה. הוא בודאי ישמח יעריך יוקיר ויאהב אותך ודוקא בגלל התכונות שיש בך.
לא כולם חייבים להיות המוניים ולהתחכך זה בזיעתו של זה.
זה שאת מתבדלת ואוהבת את הפרטיות שלך זו מעלה עצומה וגדולה.
ואני אומרת זאת לא בפעם הראשונה.
תודה על החיבוקים
ומאחלת לך שיזומן לך מי שאת ראויה לו באמת. (())(())

[בשמת_א*]

צריך מישהו שמבין ומעריך מה זה הטוב הזה
בדיוק.
כלומר, מניסיוני, זה מאוד חשוב ש"אהבת חייך", יהיה אשר יהיה, יאהב אותך בזכות מי שאת, ולא יעשה פרצוף על תכונות כל כך מרכזיות בך.

[לבנה*]

הוא אוהב אותי בזכות מי שאני, אבל הנושא הזה הוא תמיד איזושהי נקודה חלשה אצלי שאולי בלי כוונה רעה מצידו זה מבאס אותי עמוקות למשל מספיק שהוא יגיד בתשע בערב שהוא קופץ לחברים אני ישרמתבאסת כאילו הוא אומר משהו ממש רע, או אפילו לשמוע אותו מדבר בקול רם עם חבר יכולה ממש להפיל אותי,
מישהי מרגישה גם ככה ?
דרך אגב- לא נפרדנו אבל נורא מפחדת שזו בעיה שתחזור על עצמה,
איך עוברים את זה ?

[בשמת_א*]

אפילו לשמוע אותו מדבר בקול רם עם חבר יכולה ממש להפיל אותי,
נראה לי מהתיאורים שלך שסוגיית החברים מרכזית גם אצלו וגם אצלך. את מרגישה ביקורת ונטישה כשהוא הולך לחבר בשעה כזאת, כשאת דווקא רוצה אותו איתך.
מצטערת להגיד לך, אבל נראה לי שהבחור הזה פשוט לא מתאים לך. למה שלא תחפשי מישהו שאת מרגישה איתו טוב? שאוהב להיות איתך יותר מאשר עם החברים?
מישהו שמצליח להפיל לך את האנרגיות כבר בשלב החברות, זה לדעתי סימן רע מאוד. סימן לקשר לא מוצלח ולא מתאים. אז למה לך להיאחז בו? למה לא לחפש מישהו שעושה לך טוב ומשמח אותך?

[טלי_הקטנה*]

מישהו שמצליח להפיל לך את האנרגיות כבר בשלב החברות, זה לדעתי סימן רע מאוד. סימן לקשר לא מוצלח ולא מתאים. אז למה לך להיאחז בו? למה לא לחפש מישהו שעושה לך טוב ומשמח אותך?

מאוד קשה לי לא להסכים עם בשמת.
אבל, התמונה כולה על כל פרטיה נמצאת בידייך לבנה. ואין בידי נתונים חשובים כמו גילך, הסטטוס שלך, רווקה/גרושה עם ילדים בלי ילדים וכו'.
לכן לדעתי על פי המכלול שבידייך רק את יכולה לדעת בדיוק [פחות או יותר ] מה טוב לך לעשות.
אם תבחרי לשתף בעוד פרטים, אז יהיה יותר קל לייעץ לך גם בכיוון ספציפי של מה לעשות.

[חילזון_מנוקד*]

הדף הזה זה בדיוק מה שחיפשתי.
כל כך מתאים לי ואני מזדהה עם כל כך הרבה ממה שכתבו בו.
אני קוראת אותו בשקיקה ופתאום שמתי לב שאני כבר צריכה לרוץ לקחת את הקטן שלי מחבר.

אחזור אליו בקרוב ואכתוב קצת מחשבות...

בשורה הצהובה כתוב לי: באופן טבעי כולנו שייכים.
תמיד רציתי להרגיש שייכת...

[רוני*]

האם אמורים לתת טיפ למנקה רכב?
לקחתי את הרכב לניקוי חיצווני ופנימי והיתה לי תחושה לא נוחה שהבחור שניקה חיכה לטיפ.
הנקיון עצמו עלה 45 ש"ח. זה לא מעט כסף...

[בלינקי_ביל*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נראה לי ש"אמורים"... אבל שוב, טיפ זה לא חובה ...
העניין עם טיפים הוא מסובך... כי זה באמת חוק לא כתוב.
אצל מלצרים הטיפ הוא ממש ברור, אצל כל השאר פחות, וזה נשאר לשיקולך ...

[חילזון_מנוקד*]

או..סוף סוף אני מתפנה לשבת ולכתוב פה בדף הזה שכל כך מדבר אלי.
ודווקא ביום ממש טוב.
הייתי עם הילדים בחוג, וכל הזמן שהילדים היו עסוקים אני ישבתי ופטפטתי עם האמהות האחרות...תענוג.
אני אוהבת את הצ'יט-צ'אט הזה שלפעמים כל כך זורם לי ולפעמים אני פשוט נתקעת!
אז היום זרמתי סבבה וזה עושה לי מצב רוח טוף!
הגעתי לאישהי תובנה – מספיק שאני מתיישבת ליד איזה אמא, מתחילה לפטפט ככה שלא יוצא שאני יושבת לבדי, עם עצמי בבהיה כללית (כמו שקורה פעמים רבות). אני ממש מתאמצת, למרות שעובר לי בראש – אני לא מעניינת אותה, מה אני מתקרצצת עליה, הנה היא מפנה את המבט ממני בזמן שאני מדברת, זה בטוח אומר שמה שאני אומרת לא מעניין אותה – אני מסלקת את המחשבות וממשיכה לפטפט כאילו אין אלוהים, שתשתעמם מצידי! גם אני לפעמים יושבת מול אמא שמפטפטפת ווואלה! לא מעניין! אז מה? ממשיכים ואז עוברים לנושא אחר שכן מעניין. זה קורה! טוב...גלשתי קצת, אני אני אחזור לתובנה – אז כמו שאמרתי, אני מפטפטת עם מישהי ואז אני כבר לא "המתבודדת שיושבת בצד ולא מוציאה הגה" ואז הכל כבר יותר זורם גם עם אמהות אחרות, הן בעצמן משתפות אותי בשיחות, הכל יותר נוח.

טוב...זהו לבנתיים.

ובקשר לטיפ – אני תמיד נותנת...בכל זאת הוא נותן השירות, והעבודה שהוא עושה לא קלה...

[אבודה_ומחפשת*]

ואוו, חילזון מנוקד, אני קצת מעודדת לקרוא את מה שכתבת,
הרבה ממה שכתבת נכון גם לגבי, הרבה זמן קיבלתי רושם שזה קטע שעובר, כל הזמן אומרים לי מסביב שכשיהיה לי יותר ביטחון בעצמי, "כשאגדל קצת" זה יעבור,
גם אני הרבה פעמים שומעת את הקול הזה בראש אומר לי שאני בטוח משעממת את הצד השני, שבטח לא מעניין לו, שהוא בטח סתם אומר, אבל גם לומדת לאט לאט לסמוך על מי שאני מדברת ומתקשרת איתו, שימצא דרך לצאת מזה אם לא מתאים לו, וכמו שאמרת מסלקת את המחשבות וממשיכה.
משום מה זה לא עובד לי כ"כ בקבוצות גדולות יותר, ו"מלאכותיות" (בעיקר קבוצות בלימודים)

[לב_ים*]

ואז אני כבר לא "המתבודדת שיושבת בצד ולא מוציאה הגה"

מבודדת את המשפט הזה, כרמז למקור החרדה, שמולידה את אי-הנוחות החברתית הזו.
מעניין לנסות לענות על:

• מדוע זה כל-כך איום, לשבת בשתיקה, בצד? מה מפחיד שם כל-כך, בסיטואציה כזו?
• האם ייתכן שגם מתוך השתיקה שלך תיווצר תחילתו של קשר, אולי אפילו כנה יותר? נעים יותר?

אולי כדאי, כתרגיל, לנסות ולראות פעם מה קורה כשאת פשוט יושבת לך בצד, שותקת ומתבוננת, מוצאת שלווה.
אולי תצליחי לגלות כמה דברים על עצמך ועל הסובבים אותך? להתגבר על ה"איום" הזה, של פשוט
להיות, בלי שום מאמץ חברתי מעייף.

מה את אומרת?

[חילזון_מנוקד*]

טוב...בהמשך לדיון הארוך שהתפתח בנושא פתיחת דף חדש - כן או לא... (בעמוד שפתחתי) אני רואה שאין שום הסכמה כרגע, ואני מעדיפה להתרחק מהאנרגיות השליליות שיש שם כמו שכתבה פלונית אלמונית, אז אני מעבירה לכאן את הדיון שהתחלתי שם.
מקווה שאין HARD FEELINGS. אשמח לשמוע תגובות...

תמיד קשה לי בסיטואציה חברתית. ת-מ-י-ד.
אני תמיד מודעת לעצמי,משתדלת נורא, ביישנית לפעמים, לעיתים מרגישה משעממת...לעיתים מרגישה מהממת. וגם כשמרגישה מהממת זה זמני ועובר לי...
אני מקנאה באנשים שיש להם חברים אמיתיים אבל תוהה, מה זה חבר אמיתי? כי אצלי, חוץ מאישי ובני משפחתי הקרובים וחברה אחת, אני לא מרגישה ממש באמת חופשייה עם אף אחד אחר.
תמיד יש לי מחשבות שרוצות בראש על - מה חושבים עלי? למה אמרתי את זה? איך היא רואה אותי? אולי אני צריכה יותר לחייך? אולי הייתי צריכה לומר משהו אחר? מה לומר עכשיו? מה שאני אומרת בכלל מעניין אותו/אותה? אני לא זורמת...אני לא מדברת מספיק...
טוב...אולי זה לא תמיד ככה, אבל לעיתים מספיק קרובות כדי שזה יטריד אותי...האמת...כבר שנים רבות.
_מדוע זה כל-כך איום, לשבת בשתיקה, בצד? מה מפחיד שם כל-כך, בסיטואציה כזו?

• האם ייתכן שגם מתוך השתיקה שלך תיווצר תחילתו של קשר, אולי אפילו כנה יותר? נעים יותר?

אולי כדאי, כתרגיל, לנסות ולראות פעם מה קורה כשאת פשוט יושבת לך בצד, שותקת ומתבוננת, מוצאת שלווה.
אולי תצליחי לגלות כמה דברים על עצמך ועל הסובבים אותך? להתגבר על ה"איום" הזה, של פשוט
להיות, בלי שום מאמץ חברתי מעייף . מה את אומרת?_
מה שכתבת מתקשר אצלי להרבה סיטואציות, שבהן אני מרגישה מודעת לעצמי ולכל מילה שיוצאת לי מהפה, או אפילו לתנוחת הגוף, אני לא משוחררת ורגועה. אז בעצם, זה מאוד עוזר להתמודד כשאני נכנסת למצב אחר - אני משתחררת. אני משחררת שליטה, אני נותנת לעניינים לזרום כמו שהם ולא חושבת על כל מילה או מחווה שאני עושה ואז הכל יותר נעים לי. אני מוצאת שלווה
אז גם בסיטואציה שתארתי, שאני יושבת ומתאמצת לפטפט כדי לא להיות זו שיושבת בצד מבודדת, אז אם אני משתחררת, נושמת עמוק ופשוט נותנת לעצמי להיות אני, אז כנראה משהו במה שאני משדרת אומר - אני זה אני ואנשים מרגישים לידי יותר בנוח ונפתחים יותר, אני מאפשרת את זה.

אז לב-ים, תודה על שנתת לי כיוון לחשוב עליו, ואני בהחלט אנסה את זה.

וסיפורון עם תובנה
יש לבן שלי חבר מהגן, יש לו אמא חמודה שאני מחבבת, הילדים אוהבים לשחק ביחד ונפגשים הרבה.
באחת הפעמים הראשונות שהבאתי אותו לחבר הביתה, הגעתי עם ילדוני לשער של הבית (הבית פרטי), האמא פתחה את השער, ילדוני שלי נכנס, האמא סגרה את השער, חייכה או משהו כזה והסתובבה ונכנסה בחזרה הביתה עם 2 הילדים.
ברגע הראשון נעלבתי...
עבר לי בראש - למה היא לא הזמינה אותי להכנס? או לפחות נתנה לי צ'אנס להכנס, הייתי יכולה להכנס עם ילדוני ולהיות איתו קצת עד שיסתגל, ותוך כדי לפתח איזה שיחה...
חשבתי שהיא עשתה את זה כי היא לא רצתה אותי בפנים. שהיא רצתה לסלק אותי...לא במובן הקיצוני של המילה, ממש לסלק, אבל ככה...לחפף. כאילו - יאללה, אין לי כוח שהאמא הזאת (יעני אני) תכנס עכשיו...ואיזה מעליב...מה אני לא מספיק מעניינת אותך? אני לא מספיק אטרקטיבית בשבילך?
חשבתי על זה כל אותו אחה"צ...דיברתי על זה גם עם בעלי, והוא עזר לי קצת לעבד את המקרה...
לפתע נחתה עלי תובנה -היא לא מכירה אותי.
היא התנהגה ככה בגלל שהיא לא מכירה אותי.
היא לא חושבת שאני משעממת
היא לא חושבת שאני לא אטרקטיבית
היא לא מכירה אותי
אם היא תכיר אותי אז יש סיכוי שהיא תחשוב אחרת! (או שלא, אבל לפחות יש לי את ההזדמנות להוכיח לעצמי את זה)
היום, אחרי אין ספור מפגשים בין ילדוני לבן שלה, אנחנו באמת חברות. לא חברות נפש, אבל היא מאוד נחמדה אלי ואני נכנסת אליה הביתה בכל ביקור (והיא אלי) ואנחנו מפטפטות ומתעדכנות.
זה בהחלט היה שיעור בשבילי.

[פלוני_אלמונית*]

חילזון מנוקד |כן| . שמחה שאת ממשיכה לכתוב. יש לך גם דף בית משלך, פתחתי לך.

[חילזון_מנוקד*]

תודה פלונית אני תכף בודקת מה זה אומר דף בית משלי.

[מה_עושות_האיילות*]

_אני תמיד מודעת לעצמי,משתדלת נורא, ביישנית לפעמים, לעיתים מרגישה משעממת...לעיתים מרגישה מהממת. וגם כשמרגישה מהממת זה זמני ועובר לי...
הכי טבעי בעולם.

אני מקנאה באנשים שיש להם חברים אמיתיים אבל תוהה, מה זה חבר אמיתי? כי אצלי, חוץ מאישי ובני משפחתי הקרובים וחברה אחת_
הרשימה שציינת כבר אומרת שיש לך המון. לטעמי, זה בסיס מוצק. מפה והלאה - לפעמים יש יותר, לפעמים פחות. החיים דינמיים ומביאים אתם שינוי גם בתחום הזה.
אצלי למשל, כשילדים היו קטנים ועברנו לישוב קטן לא הצלחתי ליצור קשרים. היו תקופות של בדידות גדולה. זה השתנה. גם היום אין ערימות של אנשים מסביב וממש בסדר, עבורי.
מה חסר? את יכולה למקד את ההרגשה? (בצהוב כתוב - מה את רוצה?

[חילזון_מנוקד*]

את צודקת "מה עושות האיילות", זה באמת משתנה כמות החברים סביבי, יש תקופות של יותר ויש של פחות...
אבל מה שלא משתנה אצלי זה ההרגשה שתמיד אינטראקציה חברתית דורשת ממני מאמץ.
אתמול למשל, היינו עם הילדים במקום כלשהו. הצטרפו אלינו זוג חברים עם ילדיהם.
לפני שהזוג הגיע, ממש הכנתי את עצמי להעברת הזמן איתם. אמרתי לעצמי בראש: "תרגעי...היי את...את לא כאן בתפקיד המבדרת...גם לשתוק זה בסדר...תזרמי עם השיחה...לא להלחץ..."
זה עזר. זה הרגיע אותי..מצאתי שלווה גם ברגעים שלא זרמה שיחה (יצא שאני בעיקר ישבתי עם האמא, ובני הזוג היו עם הילדים)
ועדיין...האינטראקציה דרשה ממני מאמץ. ולפעמים זה מעייף...

[קוראת*]

חילזון,

1. . שקלת פעם טיפול קבוצתי? הוא עובד בדיוק על דברים כאלה, ויכולים לשקף לך את הסיטואציה וגם להתאמן איתך.
2. שאלת תם: למה בעצם זה מפריע לך? אולי את לא זקוקה לחברים, או לחברים רבים? בישראל יש לחץ גדול לרכוש חברים. מי אמר שזה הכרחי? אולי בשבילך זאת יותר מעמסה מכיף?

נקודה למחשבה

[הדרי*]

אני מקווה שאני בדף הנכון, יש לי בעיה בתחום החברתי ואני אשמח לעצות ותובנות:
אני חייבת לכתוב עבודה קבוצתית, יש לנו מנחה ואנחנו צריכות לחפש חומר לבד ואז להיפגש הקבוצה ואז גם איתה. אני מאוד מרגישה אבודה, קשה לי לחהבין איזה חומר בדיוק אני צריכה לחפש ולהביא, מה אני צריכה לעשות איתו, מתי אנחנו נפגשות ומה הדיעות של כל אחת לגבי מה שצריך לעשות. הבנות האחרות שאיתי בקבוצה מאוד רגועות שנצליח לשבת ולסדר את הכל יומיים לפני ההגשה, הן סרבו לרעיון של חלוקת תחוי אחריות, של פגישה מוקדמת יותר לתאם ולראות מה כל אחת מאיתנו מצאה.
כל פעם שאני מנסה להעלות את הבעיות שיש לי לסנן או למקד את החומר, כולם אומרות לי שאני לחוצה, שאני שלילית ושאני צריכה להפסיק.
בינתיים אני בעיקר מתוסכלת מזה שכל מה שאני מנסה להציע נתפס כהגזמה, וגורם לי להרגיש כהתקפה אישית עליי ועל האופי שלי, כשכולן ניראות לי שאננות, וגם אם זו התקפה אישית על האופי שלי, אני צריכה עזרה והכוונה, ומנסה להגיד להן, שקשה לי בלי קווים מנחים ומשימות ברורות.
יותר מאשר העבודה הזאת עצמה, אני מרגישה חסרת אונים מול קבוצה של אנשים, חסרת אונים סביב משימות ועבודות שאני צריכה לעשות ותחת מתקפה אישית על האופי שלי כי קשה לי. אני לא יודעת איך לגשת למצב הזה כדי להפחית את הרגשות השליליים ו"לעבור את זה בשלום"

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

היי הדרי
בכמה בנות מדובר בקבוצה ?
זה נשמע לי שהן באמת שאננות... אני מבינה את הרצון שלך להבין תחומי אחריות ומה כל אחת עושה
יכול להיות שהן קצת בהכחשה לגבי "חומרת" העבודה ?
או שלהפך, את מעריכה שהעבודה קשה יותר ממה שזה באמת ?

אין לי הרבה הצעות לגבי עבודה קבוצתית, גם לי קשה עם זה לפעמים
מה שהיה עובד לי זה פשוט לנסות למצוא אנשים שהם באותה רמת "רצינות" ובאותו ראש לגבי אופי הלימודים
אולי באמת נפלת על קבוצה שאננה למדי ?

[שיר*]

בינתיים אני בעיקר מתוסכלת מזה שכל מה שאני מנסה להציע נתפס כהגזמה, וגורם לי להרגיש כהתקפה אישית עליי ועל האופי שלי, כשכולן ניראות לי שאננות, וגם אם זו התקפה אישית על האופי שלי, אני צריכה עזרה והכוונה, ומנסה להגיד להן, שקשה לי בלי קווים מנחים ומשימות ברורות

אולי יש אפשרות לעבור קבוצה? נשמע שבאמת יש חוסר התאמה בין הרצינות שלך לחוסר הרצינות שלהן. אני מאוד חברותית, ובלימודי התואר הראשון לא יכולתי לסבול שציוותו אותי לעבוד עם אנשים שלא התאימו לי. זאת למרות שמאז אני תמיד מסתדרת עם כולם בעבודה.
עם זאת, יש אנשים שלא מודעים לכך שהם טרחנים או משהו כזה. מישהו פעם העיר לך משהו כזה? או שזו תופעה חדשה לגמרי?

[אליה*]

אהבתי את הדף!
גמני נתקלת בקשיים חברתיים שדי גורמים לי צער ואפילו כואבים לפעמים...
עברנו לשכונה חדשה לפני כחצי שנה. מדי כמה ימים אני יורדת עם הילדה בת שנתיים לגן המשחקים השכונתי. יש שם תמיד אמהות שדי חברות בינן לבין עצמן. זוכרת את המפגשים הראשונים איתן, גם כשהתקרבתי הייתה אימא אחת או שתיים שממש התעלמה ממני והייתה עסוקה בשיחה עם אימא אחרת. לקחתי את זה קשה. כי אני לא כזאת, אני מאוד רגישה לכול אימא שאני רואה לבד שמנסה ליצור אינטראקציה וזה פשוט לא היה. לקחו לי ממש חודשים שלמים עד שהן הואילו בטובן להיות נחמדות אליי,חוץ מאימא מקסימה אחת שמאוד מאירת פנים. התנהגות מגעילה לדעתי.לא מבינה איך אפשר להיות מכונסת ומתעלמת. כמובן שעם הזמן כבר יצרתי דיבור עם עוד אימא אחת מהחבורה,שסוף סוף התייחסה אליי ואני אליה. אבל בכלל באופן כללי, מרגישה מבודדת בשכונה הזאת ולא שייכת לקליקת האימהות. משהו לא מתחבר וזה גורם לי כאב.

[.*]

ש לי בעיה אחרת ממה שתואר כאן.

אני מצויינת ממש בסמול טוק וגם - בשיחות נפש עמוקות. אין מצב שלא אצליח לגלגל שיחה מלאת עניין והומור על כל נושא עם כל אדם.
באמת. שמעתי עשרות פעמים מאנשים ביטויים כמו "את אשת שיחה מרתקת" "מדהים כמה את מסקרנת אותי" "כמה מעניין איתך" "מעולם לא חשבתי שאוכל לדבר עם מישהי 6 שעות רצוף.. אף פעם לא נגמרים לנו המילים".
אני גם גלויית נפש לגבי הרבה דברים אינטימיים ונוצרים "חיבורים" מאוד עמוקים אבל כאילו שזה לא מחזיק.

זה חשוב - ברור שיש יכולת לנהל דיאלוגים ורגישות ולהפוך לחביבה אז איך משהו תמיד מתמסמס אחר כך, אבל לגמרי, ממישהי מעניינת ושובת לב אני הופכת ללגמרי לא מסקרנת ומכבידה?

הבעיה עולה בשלב שבו נוצר קשר עמוק, ושבו נבנית הערכה.
אני ממש לא מכירה את השלב הזה.

אני הופכת תלותית, הפטפטנות שהיתה קודם מעניינת הופכת מעיקה. בייחוד כשאני בסערת רגשות ולא תחת שליטה (ואני בסערת רגשות פעמיים ביום לפחות)
כמעט תמיד אני יוזמת טלפונים. ובעיקר טלפונים או מיילים. פחות מפגשים ואינטראקציות ישירות (כי הן מאיימות עליי וגם - מעצלנות).
אני חושבת שאני גם נותנת תחושה של שימוש במישהו כאובייקט, הוא שם להקשיב לי ולהכיל אותי ופחות בדינמיקה כמו בהתחלה.
ברגע שמתחילה היכרות עמוקה יותר - אני מפוחדת ובצדק - כי בדרכ מתרחקים ממני.

לדוגמא - אני יכולה להיכנס למשרד חדש ולקשקש שעות עם העמיתה למשרד, אפילו להזיל דמעה כשמדברים על אירוע כאוב משותף, לפרגן לוידאו שהעלתה אמה בפייסבוק ולאכול יחד צהריים. וא זמשהו נתקע, אני מתמלאת פחד ו/או תלותיות. פתאום קובעים לצאת יחד אחרי העבודה וזה מלחיץ אותי, שפת הגוף שלי, ההתנהגות שלי, התלותיות, ברור לי שאני מהר מאוד במסגרת של קבוצה אהיה האנדרדוג (וזה נכון). אז אני בורחת. נמנעת.
לפעמים אני אפילו נמנעת מלשבת לאכול יחד, זה אינטימי לי. ואז אני מבודדת את עצמי.
אבל הלוואי וזו היתה הסיבה.. כי גם במקרים שבהם אני "אמיצה" והולכת על זה - אני הופכת די מהר לזו שיורדים עליה בקבוצה או שלא משמעותית, שמתערבים לה כשהיא מדברת, שלא מתייחסים לדעתה. יש משהו בסיסי בי שמבטל את עצמו גם כשהדיבור כביכול מאוד דומיננטי ואסרטיבי ומשם בא תמיד הפחד והחשש שיגלו, שידעו מי אני, תלותית, מעיקה, בעלת בור שחור, חסרת מיומנויות חברתיות, עייפה כרונית, ולא קולית ולא ירצו בי וזה אכן מוכיח את עצמו. אני מאוד זקוקה לחיזוקים. מאוד זקוקה בקיצור. וכל ההזדקקות ה זו לא עולה בהתחלה וכשהיא עולה יחד עם כל הביטול העצמי או משהו בהתנהלות - בורחים.
מצד שני - אני יודעת להיות שם בשביל אחרים, מאוד מחבקת ומפרגנת, יודעת לעודד וכו' ואני מכירה הרבה נשים סוערות ותלותיות כמוני שיש להן ים חברות.

כאילו שהכל, כל הדינמיקות שלי על פני השטח. ככה נראה לי.
ואיך באמת אפשרלפתח משהו עמוק אם לא רוצים אותך כשמכירים אותך לעומק? ואת שמבינה את זה דימהר כבר מראש מתרחקת או מזינה את זה?
לא יודעת מה לעשות עם זה וזה אגב מופיע ביתר שאתבקשרים זוגיים. בורחת עוד לפני האינטימיות. וזה ברמה של האחד על אחד.

ברמה הקבוצתית יש משהו בעבר - בתור הילדה הקטנה בבית תמיד הרגשתי מחוץ לקליקת האחים הגדולים ותמיד הייתי הנזקקת/המפונקת/ הנודניקית - שרוצה להידחף לסידורים שלהם, שמבקשת לרקוד לידם שיגידו לה כמה היא מגניבה ושסופגת עלבונות כשהם יורדים על הדיקציה שלה, החמידות שלה או הזיופים שלה או כ דבר אחר שגורם לאחים גדולים לשבת סביב שולחן או כל דבר - ולרדת על הקטנה המצחיקה.. כמו שאחים גדולים יודעים לעשות, זה לא משהו חדש. כל התחושות שחשתי אז בילדות עולות גם כיום. בקבוצה - אני מחוץ לעניינים או החוליה החלשה שהחצים שלופים אליה, וככל שהאינטראקציות מעמיקות ומתרחבות המקום שאני תופסת בו הופך חסר ביטחון, נזקק לחיזוקים ומעין "ילדה" ולא שווה בין שווים.

[סקאלד_מודרני*]

נקודה יקרה, אני מכיר המון נשים מקסימות ומרתקות שיש לך את אותה הבעיה שאת מתארת.
זוהי בעיה מורכבת ואני לא מתיימר להבין אותו לעומק אבל אולי יעזור לך אם אחלוק איתך כמה רשמים שיש לי לגביהן:

• לכולן יש בעיה של הערכה עצמית נמוכה. כאשר הביטחון העצמי שלהן עולה התלותיות יורדת.

• קשה להן לכבד את המרחב האישי של אחרים. לכולם יש קשיים וסערות רגשיות, אבל אנשים לא תלותיים יודעים להתמודד עם המשברים שלהם לבד וחולקים אותו עם אחרים רק במידה ואין להם ברירה אחרת. לזרוק על מישהו סערה רגשית שעוברים(במיוחד אם עושים את זה שוב ושוב) זה לבקש הרבה ממנו, וזה קשה וסוחט ומוסיף עוד דברים עליו להתמודד איתם.

• לחלקן אין אמון ביכולת שלהן לפתור בעיות בעצמן, או להתמודד עם דברים לבד. לכן הן מחפשות כל הזמן אישורים ותמיכה חיצוניים. מה שגורם להן בין השאר להצטייר כנשים חלשות שלא מסוגלות לדאוג לעצמן. מה שלא לגמרי רחוק מהמציאות. רק שזה לא בגלל שאין להן את היכולת לדאוג לעצמן, אלא בגלל שהן בוחרות שלא להשתמש בה לרוב בגלל הקטע של ההערכה העצמית הנמוכה.

לפי דעתי אנשים לא נרתעים מהאני העמוק שלך, אלא מהקושי בלהחשף אליו בתדירות ובאינטנסיביות גדולה יותר מכפי שהם יכולים להכיל. חלק מלחלוק חיים עם אדם בחברות או בזוגיות זה גם להרגיש נוחות בקשר(מידה מאוזנת של תמיכה\התמודדות עם נעימות ושלווה). אני לגמרי בעד שיחות, תמיכה ושיתוף פעולה אבל בצורה בריאה ומאוזנת.

אולי יעזור לך לחשוב על עצמך לא כ תלותית, מעיקה, בעלת בור שחור, חסרת מיומנויות חברתיות, עייפה כרונית, ולא קולית ולא ירצו בי,

אלא כאדם רגיש ואינטלגנטי שעקב אי אלו סיבות(גנטיות, סביבתיות או נסיבתיות) פיתח מאוד את האינטלגנציה הרגשית ואת יכולת ההתבוננות הפנימית שלו, בזמן שהתקשה בלפתח תחומים אחרים של תקשורת. אחרי הכל, תחשבי על כמה אנשים מופתעים לנוכח העומק שהם יכולים להגיע לשיחות איתך(משמע מאוד נדיר להם להתקל באנשים עם התכונות הנ"ל). עכשיו כל מה שנותר לך זה ללמוד איך לאזן בתוכך את המקומות שאינם מאוזנים בך. בדיוק כמו אדם אחר.

[.*]

חלום כתבת הרבה דברים בעלי משמעות גדולה עבורי, כי הם תאמו מסקנות שהבנתי לבד על עצמי ומעודד לקרוא זהות כזו מוחלטת ממישהו שרואה את הדברים מהצד.

מה שכן, יש לי השגות.
אני בחורה מאוד מאוד עצמאית.

מגיל צעיר מתפרנסת וחיה לבד ללאתמיכה.
אני מצליחה להזיז הרים וגבעות כשאני רוצה/צריכה.
מאוד דומיננטית.

יחד עם זה, יש לי סערות נפש במשברים ספציפיים, בעיקר בעיקר אל מול החלטות קשות או עימותים עם אנשים. שם סערות הנפש מציפות אותי.

עכשיו, לגבי הסערות אפשר לטפל, תרופתית (מסתבר שיש לי בעיה בבלוטת המגן שקשורה גם לאי יציבות רגשית, וגם בכלל, דיכאון).

אבל, לא כולנו נדרשים לתמיכה? יחסית לאורח החיים שלי ולחברותיי אני מתפקדת מצויין, ולצערי לא רק סערות הנפש האלו מרחיקות ממני קשרים אינטימיים.

זה בעיקר משהו בהערכה העצמית, שמצד אחד מאוד גבוהה ובטוחה ומכירה בערך עצמי, ומצד שני - מאוד מאוד לא.

ואת זה, קשה מאוד לשפר.

מאיפה מתחילים בכלל..

[.*]

חלום כתבת הרבה דברים בעלי משמעות גדולה עבורי,הם תאמו מסקנות שהבנתי לבד על עצמי ומעודד לקרוא זהות כזו מוחלטת ממישהו שרואה את הדברים מהצד.
וגם הצעת פתרונות חיוביים, תודה

מה שכן, יש לי מחשבה קצת אחרת על חלק קטן ממה שכתבת.
אני בחורה מאוד מאוד עצמאית.

מגיל צעיר מתפרנסת וחיה לבד ללא תמיכה.
אני מצליחה להזיז הרים וגבעות כשאני רוצה/צריכה.
מאוד דומיננטית.

יחד עם זה, יש לי סערות נפש במשברים ספציפיים, בעיקר בעיקר אל מול החלטות קשות או עימותים עם אנשים. שם סערות הנפש מציפות אותי.

עכשיו, לגבי הסערות אפשר לטפל, תרופתית (מסתבר שיש לי בעיה בבלוטת המגן שקשורה גם לאי יציבות רגשית, וגם בכלל, דיכאון).

אבל, לא כולנו נדרשים לתמיכה? יחסית לאורח החיים שלי ולחברותיי אני מתפקדת מצויין, ולצערי לא רק סערות הנפש האלו מרחיקות ממני קשריםאינטימיים.

זה בעיקר משהו בהערכה העצמית, שמצד אחד מאוד גבוהה ובטוח הומכירה בערך עצמי, ומצד שני - מאו דמאו דלא.

ואת זה, קשה מאוד לשפר.

מאיפה מתחילים בכלל..

[סקאלד_מודרני*]

שיניתי את השם (למרות שתכלס השם האמיתי שלי הוא עדיין חלום).

אני שמח שיכולתי לעזור במשהו.

אבל, לא כולנו נדרשים לתמיכה? יחסית לאורח החיים שלי ולחברותיי אני מתפקדת מצויין, ולצערי לא רק סערות הנפש האלו מרחיקות ממני קשרים אינטימיים.

כולם נדרשים לתמיכה, אבל ברגע שהיא מאפילה על תחומים אחרים במערכות יחסים היא חונקת אותם. כשזה קורה אנשים נוטים להתחיל להגיב(בצורה לא מודעת) בשליליות לאדם שמכביד עליהם. גם בגלל שהם רואים בו כאיום(הרי הוא מכלה משאבים יקרים להם הם זקוקים להשרדות יום יומית) וגם בגלל שהרושם הלא מודע של האדם שנבנה אצלם הוא שלילי.

למה שלא תתחילי לראות איזשהו מטפל שיוכל להקשיב לך ולספק לך תמיכה פעם בשבוע(אני התחלתי לעשות את זה תחת נסיבות אחרות וזה מאוד כיף ומועיל בניגוד לדעות הקדומות שהיו לי בנושא)- ככה גם תקבלי מענה לצרכים הרגישיים העזים שלך(שהם לא האוייב וכן צריך לדאוג להם), גם תפצחי בתהליך של לעבוד עם איש מקצוע על הבעיה, וגם תנתבי חלק גדול מהצורך שלך בתמיכה רגשית הרחק מהמקורבים אליך ובכך תביאי את הקשר איתם למקום קצת יותר מאוזן. נראה לי שפסיכותרפיסט(בעל רקע של לימודי פסיכולוגיה ולא עבודה סוציאלית) יכול להתאים לכך. אם לא מתאים לך לראות מטפל את יכולה למצוא מסגרות מכילות אחרות בהן תוכלי לפרוק את הרגשות העזים שלך כמו- ריברסינג, קבוצות תמיכה ושרינג סטייל ייעוץ הדדי, מדיטציית אום וכו'. וללכת אליהן על בסיס שבועי.

כמו כן, ציינת נקודה מעניינת לגבי האחים הדומיננטיים. יכול להיות שמגיל צעיר קיבלת את הרושם שעליך להפגין חולשה כדי לקבל אהבה ואהדה. אולי בגלל זה יש לך נטייה לבטא ייתר על המידה בעיות או חולשות שיש לך בפני אנשים שאת מנסה להתקרב אליהם. אך זה מרתיע אנשים ומרחיק אותם ממך בטווח הארוך, מה שמערער את הביטחון העצמי שלך עוד יותר וגורם לאינטרקציה הבאה להתחיל ממקום גרוע יותר- וכך המעגל נמשך...

זוהי רק דעתי כמובן, אין לי שום הסמכה לתת אבחנות כאלו, רק נסיון חיי והיכרותי עם דפוסים כאלו אצלי או אצל אחרים.

את יכולה להתבונן על האינטרקציה שלך עם אנשים ולראות מה שרשמתי למעלה באמת קורה. במידה וכן, את יכולה לנסות, קצת כל פעם, להחליף את 'מפגן הבעיות' במפגן הצדדים החזקים והעצמאיים יותר שלך. איך עושים את זה? אין לי מושג. איש איש והתנהלותו. זה גם תלוי בטיב האינטרקציה המדוברת. אבל נראה לי שככל שתקבלי יותר פידבק חיובי לחשיפת הצדדים החזקים שלך בתקשורת עם אנשים, ככה גם תלמדי את עצמך דרך חדשה לקבל אהבה והערכה.

לי אגב יש בעיה הפוכה. אני נוטה לקחת את הבעיות שלי פנימה ולהתמודד איתן כמה שיותר לבד, מה שגם מכביד על הקשר שלי עם אנשים אחרים. קודם כל זה גורם לאנשים להרגיש שאני מרחיק אותם ממני בכך שאני לא נותן להם גישה לעולם הפנימי שלי באותה מידה שהם נותנים לי גישה לשלהם. זה גם גורם לי להתרחק מהם כשאני מתמודד לבד עם דברים ולרוב משאיר אותם בחוסר וודאות לגבי הכוונות שלי כלפיהם וגורם להם לחשוב שאני פשוט לא מעוניין בחברתם. זה (ועוד מספר השלכות שליליות) יכול להכביד על קשרים עם אנשים בדיוק כמו מה שאת חווה.

[.*]

שוב היה לי ממש מעניין לקרוא את התובנות שלך. מאוד רגישות.

כמו כן, ציינת נקודה מעניינת לגבי האחים הדומיננטיים. יכול להיות שמגיל צעיר קיבלת את הרושם שעליך להפגין חולשה כדי לקבל אהבה ואהדה. אולי בגלל זה יש לך נטייה לבטא ייתר על המידה בעיות או חולשות שיש לך בפני אנשים שאת מנסה להתקרב אליהם. אך זה מרתיע אנשים ומרחיק אותם ממך בטווח הארוך, מה שמערער את הביטחון העצמי שלך עוד יותר וגורם לאינטרקציה הבאה להתחיל ממקום גרוע יותר- וכך המעגל נמשך...

לגבי מה שציטטתי זה מעניין אבל הלוואי וזה היה הדבר המרכזי.
נדמה לי שהורגלתי לתפקד בקבוצה כמישהי שולית או או כמוקד לחוסר ההערכה, ממש כמוש אחים גדולים נטפלים לקטן ועושים ממנו קרקס. תמיד בקבוצה אני אהיה החולייה החלשה. אני גם חושבת שזה קשור לרגישות, בגלל האובר רגישות שלי ובדרך כלל הרגישים הופכים למוקד כזה.

ולא ברור מה קדם למה, הפידבק שקיבלתי מהאחים על כל ההתנהלות שלי כקטנה המצחיקה וזו שיורדים עלי ה- מחפש להיות משוחזר כל הזמן גם כיום.
וגם לא בכל נאשים את המשפחה.. גם באופי, אני פטפטנית מלידה, וסערות הנפש, ובכן הן לא תעלמנה, אולי מקסימום תתמתנה, וכן חשוב לי שישהיו סביבי אנשים שמסוגלים להכיל את זה. גם אני מכילה הרבה שיט של אחרים.

מאחר ואני לא רוצה להרגיש "קטנה" לא פלא שאני מתרחקת מקשרים כמו מאש, בטח מקשרים קבוצתיים, ועוד יותר מזוגיות.

כאילוש משההו במנגנון הפנימי שלי מכוון אותי להיות בתדר שמביא על עצמו התנהגויות מזלזלות. זו התמצית. ומאחר וזולא תחושה נעימה, אני פשוט נמנעת מקשרים.

לגבי הרעיון שלך, גם לי תמיד יש תחושה שמטפל קבוע ינקז חלק מהבלגן אליו וגם יעזור אולי לטפל בההערכה אבל אין לי יכולת לשלם כרגע למטפל מכל סוג שהוא. גם לא מסובסד. ייעוץ הדדי נשמע מביך...

בכל מקרה, לגביך, מעניין שבעברי התחברתי לאנשים כמוך (חח גם פה מסתבר בלי לדעת). אתם קשובים יותר מאשר נדרשים לקשב, בדרך כלל אוהבים שמישהו דואג לשיחה קולחת (לפחות לאלו מביניכם שממעטים לא רק לשתף אלא גם לדבר) ויש משהו בכם שמשמש עוגן, גם בלי מילים, אבל כמו שציינת, משהו בציפייה לשיתוף הדדי לא מתממש וזה באמת מרגיש כמו "ריחוק" או אפילו חוסר אהבה/רצון להתחבר. אם תרצה אנ י יכולה להגיד לך מהנקודה שלי באינטראקציה עם שכמותך שבמקרה שלך פשוט יהיה נחמד אם פשוט תדבר יותר גם אם לא בהכרח תשתף יותר, מבין את הכוונה? אף אחד לא יכול להכריח אותך לשתף מעבר לגבלות שלך ואני מאמינה שבקצב נכון לאורך זמן (אולי יותר הרבה יותר מהרגיל) דברים ייפתחו לבד בינך לבין איקס אנשים. אבל לרוב אפשר לדבר גם אם לא לשתף, למשל לומר, במילים שעובר עליך משהו (כי רואים, הרי וזה עומד ביניכם כמו פיל) ולמרות שאתה מעריך ורוצה את דעתו/ה אתה בסיסטם שלך מעדיף כרגע לטפל בזה לבד, אולילשתף בראשי פרקים, לא חובה, או לשתף בתחום, או בשורה התחתונה. כלומר זה לא הכל או כלום. אבל הכי חשוב- . פשוט לשים את הדברים על השולחן גם אם הם לא מה שהצד השני הכי היה רוצה לשמוע זה עדיף מפילים בחדר..

[פלוני_אלמונית*]

חלום
התרגשתי מהדברים שכתבת ולא פחות מהדרך ...
הייתי שמחה לחבר עם תובנות ורגישות כשלך:-)

[סקאלד_מודרני*]

תודה רבה על העצות. כבר מאוד השתפרתי בהרבה מהדברים שאמרת ואני עדיין עובד על השאר. עכשיו אני בשלב של ליזום קשר יותר רציף עם אנשים. כי מבחינתי אני כל כך אוהב את המרחב האישי שלי שאני נוטה להשאר פאסיבי בכל הנוגע לשימור קשרים. בכל מקרה, מעשיר לשמוע פרספקטיבה רגישה חיצונית על איך אנשים בעלי הנטייה שלי נתפשים.

את צודקת, התפקיד שהרגישות משחקת פה הוא יותר מרכזי מאיך היא באה לידי ביטוי. הרי גם מה שאני חווה נובע מרגישות, אלו פשוט שני ביטויים שונים שלה. הייתי ממליץ לך מאוד מאוד בחום, במידה וכבר לא עשית זאת- לקרוא את הספר 'אדם רגיש מאוד' של ד"ר איליין ארון. היא אדם רגיש בעצמה והיא חקרה וגילתה שכרבע מהאוכולוסייה ניחנה במערכת עצבים רגישה יותר משל השאר ושהם נוטים לעבד גירויים בצורה יותר מעמיקה. כתוצאה מכך הם יותר מהססים, נוטים למצבי רוח, חושבים על דברים לעומק, חווים באינטנסיביות רבה דברים שעשויים להתפס כטריוויאלים עבור אחרים וכו'. בספר היא מספרת על התופעה ועל חשיבותה, נותנת כלים להתמודד ואף לשגשג איתה, מדברת על ריפוי פצעי העבר(שנובעים מלגדול בחברה שדוגלת בערכים שבאים מאנשים פחות רגישים) ועוד.

ייעוץ הדדי אכן מביך בהתחלה, אבל המבוכה עוברת מהר, ועד כמה שאני זוכר הקבוצות נערכות במחיר סמלי או חינם. יש עוד מסגרות חינמיות\מאולתרות- כמו נגיד מפגש כתיבה 'הבעתית' שידידה שלי עורכת בקומונה שלה בת"א אחת לשבוע(גם חינמי, או בתרומת ירקות ופירות). קל למצוא אם רק מחפשים, רק צריך להזהר מכמעט כתות ואינטרסנטים נצלנים. יש בפייסבוק קבוצה בשם מתנות בהם מטפלים מסוגים שונים מציעים טיפולים חינם, ואת גם יכולה לרשום בקשה למשהו שאת צריכה ואולי תמצאי את זה שם. יש גם מפגשים של אנשים שמאוד התחברו לספר של איליין ארון, והם עושים מדי פעם מפגשים בנושאים של אנשים רגישים. את יכולה לבדוק באתר שלהם- http://anashimregishim.com/ לא יצא לי לפגוש אותם אז אני לא יודע איך הם, אבל זו אופציה. ואם לא תמצאי, תמיד יש את באופן טבעי.

I dare say שאפילו תפגשו במסגרות כאלו ידידים שרוצים ויכולים להכיל סערות רגשיות בעת הצורך.

הרבה פעמים בדפוסים האלו(ואני מכיר את זה מעצמי) יש דברים שאנחנו לא מודעים להם. במיוחד אנשים דעתנים כמונו שעשויים לחשוב שהם יודעים הכל(אם את לא כזאת אז אני מדבר רק על עצמי). במקרה הזה מטפל יכול לעזור, אבל אם אין הייתי מציע לך לחקור חבר או חברה טובים. יכול להיות שהם רואים מבחוץ מה בהתנהגות שלך מביא אותך להיות בתדר שמביא על עצמו התנהגויות מזלזלות, בעוד שאת מפספסת את זה. אחרי שחיים עם משהו כל החיים קל לחשוב שהוא נורמלי ולפספס את החשיבות שלו לפתרון הבעיות שלנו.

_התרגשתי מהדברים שכתבת ולא פחות מהדרך ...
הייתי שמחה לחבר עם תובנות ורגישות כשלך._

תודה רבה!
אלו תובנות וצורת תקשורת שנרכשו בדרכים קשות יותר או פחות.
ורובנו כאן חברים בבאופן, אז הנה, יש לך אחד.

[מרינה_מאוהבת_בים*]

יש בפייסבוק קבוצה בשם מתנות בהם מטפלים מסוגים שונים מציעים טיפולים חינם, ואת גם יכולה לרשום בקשה למשהו שאת צריכה ואולי תמצאי את זה שםּ.
יש גם כאן מעגלי מתנות

[מתילדה*]

האם לדעתכם רצוי לקבל בהבנה והערכה סירוב של מישהי לביקור חברי קצר אצלה בבית, במטרה להפגיש בין הילדים בעיקר, כשההסבר שלה הוא שהיא ביום הראשון של המחזור וכי היא צריכה לצאת מהבית לאחר כמה שעות? האם עלי להאמין שסירובה והתנצלותה כנים?
האם זה לא תקין אם בחרתי להעיר לה על כך שאין צורך להתנצל וכי דבריה לא אמינים, שאם באמת היתה רוצה לראותנו לא היתה מסרבת מסיבות שכאלה?

[פלוני_אלמונית*]

כשאני במחזור, במיוחד ביום החזק, כל דבר מכביד עלי ואני לא רוצה לפגוש אנשים

[אינדי_אנית*]

לדעתי כן ראוי לקבל בהערכה והבנה. אני קוראת בהודעה שלך שאת מרגישה פגועה. יש משהו אחד שלמדתי להבין מאז שאני אמא, לא תמיד הילד רוצה להפגש עם חבר ואני בתור אמא לא מרגישה בנוח להגיד הילד שלי לא רוצה, ואני מעדיפה להגיד תירוץ שפחות פוגע. מנגד כשמישהו לא רוצה לפגוש אותי אני לא נעלבת כי הסיבה היא בדרך כלל לא קשורה אלי.
ויש מליון סיבות שיכולות להיות לסירוב לפגישה, לפעמים את עייפה ורוצה סתם להיות בבוקר שקט עם הילדים שלך , או שיש לך מליון בישולים על הראש או שאת לא מרגישה שאת יכולה לארח כי הבית מבולגן, כל אחד והדברים שלו...כשמישהו מסרב לפגישה איתך הוא מנסה לעשות זאת בצורה שלא תפגע בך.
את אולי לא תדעי אם הסיבות שלו הן כנות או לא אבל אין לך שום סיבה לקחת את זה באופן אישי..

אני במקומך הייתי מכבדת את הסירוב ומנסה אולי להשאיר את האופציות פתוחות, למשל להציע להפגש ביום אחר או להזמין לפעילות משותפת.או להזמין אליך בהזדמנות אחרת. ככה את לא שורפת את הגשרים מאחורייך..

בהצלחה@}

[מתילדה*]

כשמישהו מסרב לפגישה איתך הוא מנסה לעשות זאת בצורה שלא תפגע בך.
השאלה היא האם זה לא פוגע לקבל התחמקות שפוגעת באינטיליגנציה. ברור שיש מצבים שלא מתאים, אין ויכוח על כך. השאלה היא האם זה לא מזלזל להתנצל בצורה שברור שהיא רק תירוץ, האם אני קיבלתי הערכה והבנה כשהיא חשבה שהיא יכולה למצוץ תירוצים לא מקובלים. מדוע לא יכולתי לזכות בתשובה אמיתית וכנה שלא פוגעת באינטיליגנציה. לא מתאים יכולה להיות תשובה מעולה, למה להמשיך ולזרוק את הזבל שלך על אנשים, במסווה של פתיחות ואחווה. קשה שלא להעמיד אנשים כאלה במקומם, אפילו במחיר של שריפת הקשר. הבעיה שכל כך הרבה אנשים קונים את ההתנהגות הזאת, כמוך למשל אינדי אנית, רק כדי לא לשרוף את הגשרים, רק כדי לשמור על האינטרסים, כולנו צריכים לבלוע את הצפרדעים של אנשים אחרים, מגיע הרגע שאתה לא יכול לבלוע יותר וחייב לעמוד ולהגיד, לא! פה אני מזהה בולשיט, את זה אני לא מוכנה לקבל!

[אינדי_אנית*]

השאלה היא מה מטרתך. לחנך את העולם או ליצור קשרים?

[מתילדה*]

יודעת אינדי אנית מה עשתה השיה התמימה, שבשום אופן לא היתה מוכנה להבין שההתנצלויות הסדרתיות שלה יותר פוגעות מפשוט להגיד לא מתאים? שהרי התנהגותה היתה סתם מבחן שרצתה להעמיד אותי בו. הלכה והראתה את ההתכתבות בינינו לעוד אנשים שמכירים את שתינו, אנשים שבעיקר חפצים את ייקרה, ולכי דעי לאן תגיע הוצאת דיבתה.
הדברים התגלגלו בצורה ממש גרועה. אבל גם כשניסיתי להסדיר איתה את הדברים היא עומדת בגאוותנותה ומסרבת להיפגש איתנו, ועכשיו התירוץ הוא שהיא מרגישה שהיא עומדת תחת ביקורת והיא לא יכולה להיות במקום הזה.
מתנצלים כפייתיים צריכים להיות מוכנים תמיד לביקורת, מה הבעיה עם זה?

[חילזון_מנוקד*]

שאלת התנהגות בסיטואציה שכזאת:
אני מגיעה לגן השעשועים השכונתי. נמצאת שם שכנה שלי שאני מכירה טוב, דיברנו כמה פעמים במהלך הזמן. היא לא חברה טובה...ההכרות שטחית אבל אני מחבבת אותה.
היא מדברת עם מישהי אחרת באותו רגע שאני מגיעה ולא מסתכלת לכיווני.
אני חולפת לידה...הרגע הזה, עליו אני רוצה לשאול מה דעתכם:

• אני צריכה לקרוא לה בשמה באמצע השיחה ולומר לה :"היי" בצרוף חיוך ולהמשיך הלאה.
• אני צריכה לחלוף לידה ולחכות לאח"כ להזדמנות לומר לה היי
• אני צריכה לחלוף לידה ואם לא יוצא לומר שלום אח"כ ...אז לא יוצא

העניין הוא, שבמידה ואני חולפת לידה ולא אומרת לה היי ברגע הראשון שיש לי הזדמנות אז אח"כ נוצרת מין סיטואציה מביכה שאנחנו נמצאות באותו מרחב...וגם אחרי שהיא סיימה את השיחה עם החברה המבטים שלנו לא מצטלבים ולפעמים יוצא שאני לא אומרת היי בכלל במהלך כל השהייה וזה מוזר. אבל מצד שני אם אנחנו נמצאות באותו מרחב זמן מה...אז נראה לי מוזר פתאום לפנות אליה ולומר לה היי...כשזה בעצם היה צריך לקרות ברגע שהגעתי וראיתי אותה לראשונה...

ההתנסחות שלי קצת מסורבלת...מקווה שהבנתם מה השאלה שלי.

תודה

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

נראה לי שהכי פשוט לקרוא לה בשמה ולהגיד היי.
אם היא נראית מאוד מאוד שקועה בשיחה עם מישהי, אז אחרי זה כשהיא תשים לב שאת נמצאת שם,
את יכולה לחייך ולהגיד שלום, ושלא רצית להפריע לה בשיחה מקודם

[קוראת*]

*אני צריכה לקרוא לה בשמה באמצע השיחה ולומר לה :"היי" בצרוף חיוך ולהמשיך הלאה

ברור שזה.
וזה גם מה שרוב ההורים בגינה עושים. מנופפים או אומרים הי כדי להראות שמודעים לנוכחות של המכר, וממשיכים כדי לא להפריע בשיחה.

[חילזון_מנוקד*]

באמת?? כי שמתי לב שאם המקרה הפוך אז זה בדרך כלל לא קורה. זתומרת - אם אני שקועה בשיחה עם מישהי ומגיעה מכרה של "שלום שלום..." אז בדרך כלל היא לא תקרא לי ותאמר לי היי, היא תעבור על פניי...ותמשיך הלאה. ואז לי זה נראה מוזר לעשות את זה לפעמים...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

נראה לי שיש הבדל בין 2 מקרים - אם את רק עוברת שם וממשיכה הלאה, אז אם היא לא שמה לב אלייך, אולי אפשר לוותר.
אבל אם את נשארת באותו מקום אז באמת יכולה להיווצר סיטואציה טיפה מביכה אם לא אמרת לה שלום.

[אמא*]

סיטואציה:
אני עוזבת את חדר החוג ואומרת שלום למורה
או
הולכת מגן השעשועים ואומרת ביי לאימהות
אבל
לא עונים לי. המורה מדברת עם תלמידה, האימהות לא שמות לב או לא שומעות או לא מתפנות להגיד לי שלום.
מה עושים?
להגיד שוב? ללכת בלי מענה? לא להגיד בפעם הבאה? או להגיד בטון חזק או בטוח יותר שמזמין תשובה/התייחסות?

[חילזון_מנוקד*]

אמא, מה אני הייית עושה: משתדלת לומר שלום בקול מספיק חזק כך שישמעו. ועדין אם יש מקרה שנראה שלא שמעו...או שלא מתפנות לענות בחזרה -
אם מדובר על אנשים עם הכרות טובה - הייתי דואגת שישמעו שאמרתי שלום, אפילו חוזרת על האמרה בקול חזק יותר ונפנוף - כאילו - "חבר'ה...בייי! הלכתי...."
אם מדובר על אנשים שאת פחות מחוברת אליהם, ופחות חשוב לך לומר להם שלום אז הייתי ממשיכה...מי ששמע - שמע, מי שלא - לא נורא.