התמכרות לאתר באופן טבעי

[אנונימי]

_{ראו גם: הגלישה באתר מסוכנת / מתמכר אל מה חדש / מכורים לאינטרנט}

[מכורה*]

רציתי לספר לכן על התמכרותי לאתר באופן טבעי.

תיאור ההתמכרות:
במהלך היום אני בודקת באובססיביות את כיכר השוק. אם אני סתם שורצת בבית אז אני בודקת את הכיכר כל שעתיים בערך. אם אני יוצאת מהבית וחוזרת- אז אני כמעט תמיד בודקת את הכיכר מייד כשנכנסת לבית.
וזה כמובן לא הכול. בערב, אחרי שהמתוקה שלי הולכת לישון, אני מתיישבת מול המחשב ובוהה באתר במשך מספר שעות, עד שמרגישה עייפה והולכת לישון עם חוויה פנימית של ריקנות- איך עוד פעם בזבזתי ערב? אני מרגישה שאני מזפזפת בין הדפים באתר כמו שאנשים אחרים מזפזפים בין ערוצי הטלויזיה. אין לנו טלוויזיה, והתחושה היא לפעמים שהחלפתי את ההתמכרות הישנה לטלוויזיה בהתמכרות חדשה לאתר. ברור שלפעמים אני גם מחכימה, נהנית ולומדת מהאתר. אבל יחד עם זאת- בהשוואה לכמות הזמן המושקעת, אני כבר לא בטוחה שזה באותו יחס.

לכן רציתי לשאול אתכן:

1. האם חווית ההתמכרות הזו מוכרת לכן?
2. כיצד לדעתכן אוכל להפוך את השימוש באתר למשהו יותר מדויק עבורי?

[ג'אנקית_באופן*]

לפני שיפנו אותך לכל הדפים הקיימים בנושא (הנה, אני אעשה את זה בעצמי: מתמכר אל מה חדש, מהחדשים אנונימיים, הגלישה באתר מסוכנת), רציתי להגיד שחשוב שיהיה על זה דף רציני, כי נראה לי שזו בעיה רצינית של חלקנו (מאמינה שרובנו עברנו / עוברים שלב כזה).

מצטרפת לשאלה השנייה...

[ג'אנקית_באופן*]

זה היה אמור להיות הגלישה באתר מסוכנת

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

כיצד לדעתכן אוכל להפוך את השימוש באתר למשהו יותר מדויק עבורי?
שאלה טובה. כמכורת אינטרנט ותיקה (מאז 1998 and going), לפעמים אני חושבת שהאינטרנט אמור להיות רק מקום לחיפוש מידע - ולא להחלפת דעות. זה היה כמןובן מרדד אותו, אבל זה היה פוטר מכורים מקריאה בפורומים (כי תמיד יש מה לחזור לשם, תמיד יש עוד מישהו שעונה, מסכים או מתנגד או שואל... והדינמיקה האישית שנוצרת גם היא ממכרת).
לפני שנכנסתי לעולם הפורומים והדיונים, ביליתי זמן ברשת אך ורק בחיפוש מידע ובקריאה על נושאים אהובים עלי (בלי לכתוב מילה). לצערי זה היה שלב קצר מאוד.

[יעלי_לה]

כיצד לדעתכן אוכל להפוך את השימוש באתר למשהו יותר מדויק עבורי?
בתור מכורה לאתר בעצמי, ומהיגיון בריא לגבי כל התמכרות באשר היא, נראה לי שהתשובה היא:
להבין איזה צורך שלך הגלישה המופרזת ממלאת, וללכת למלא אותו בדרך פרודוקטיבית יותר.
אצלי למשל היתה תקופה שהעברתי באתר כל דקה שיכולתי, תוך כדי כל דבר אחר בערך, מפני שהייתי בודדה והיתה חסרה לי חברה.
אז עברתי (יותר נכון חזרתי) לכרכור הפגתי את הבדידות, ועכשיו ההתמכרות הרבה יותר רגועה ופרופורציונלית ופחות משתלטת לי על החיים ועל הזמן.

[מכורה*]

יעלי לה,
את ממש צודקת- השאלה החשובה היא איזה צורך הגלישה באתר ממלאת .
אני מרגישה שהצורך שהאתר ממלא עבורי הוא מילוי הערבים בתוכן. מה שקורה אצלי זה שאני מגיעה לערב סחוטה לגמרי (בטח מוכר לכן) אחרי יום שלם של התרוצצויות ששיאן הוא דווקא בשעות הערב (ארוחת ערב, מקלחת, הרדמה, סידור הבית אחרי המהפכה). ואז אחרי שהקטנה הולכת לישון (8 וחצי בערך) יש לי כאילו ערב שלם לעצמי למרות שמבחינת הכוחות והרמה האנרגטית אני נמצאת בריצפה. פעילות של עשייה זאת לא ממש אופציה בשעות האלה כי אין לי כבר כוח להתחיל משהו משמעותי. אפילו לקרוא ספר זה בשלב הזה מעבר לכוחותי. ולצאת מהבית- גם כן בלתי אפשרי כי בעלי היקר עובד בחלק מהערבים. ואז- מה שנשאר כאופציה זה או שיחת טלפון עם חברה (במקרה הטוב) או גלישה באתר (במקרה הפחות טוב). וכך אני מושכת את הזמן עד שהולכת לישון בערך ב-11 בלילה. קצת באסה.

[זהבי_ת*]

שלום שמי זהבי ת ואני מכורה לאתר.

אם זה לא היה עצוב זה היה משעשע לערוך דיון ממכר באתר שמתמכרים לו.

איזה צורך הגלישה באתר ממלאת

וואלה. שאלה שאלה.
זה די משתנה.

אני מעתיקה כאן קטע מספר נהדר "נשים שאוהבות יותר מדי" על ההתמכרות:
"התמכרות היא חוויה הסופגת את מודעותו של אדם וכמו שקורה בעת נטילת גלולת הרגעה
מקלה על תחושת החרדה, והכאב..... אנו משתמשות באובססיות שלנו כדי להתעלם מהכאב,הריקנות, הפחד והכעס שלנו..."

אני יודעת שזה נשמע קיצוני וממש , אבל ממש לא קשור אלי " אני ? מה פתאום? אני רק קצת מעבירה זמן, מעשירה את ידיעותי, חולקת חוויות...."
אבל מבחינתי זה ממש כך.

ואני מודה למכורה שפתחה נושא חשוב זה.

אצלי זו בפירוש בריחה.
בריחה מלחוש ריקנות, מתח, לחץ, פחד, כעס....
במקום כל אלו אני מתיישבת מול המסך, מקלידה "מה חדש" ואני פטורה מלהתמודד עם מה שאני מרגישה לשעות הקרובות.
הדיעה שלי כל כך מוסחת שזה באמת יעיל.
הבעיה שהדברים הללו שעלו לא רק לא נעלמו כי לכמה שעות הייתי עסוקה במשהו אחר, אלא שמכיוון שמה שמלכתחילה הניע אותי לברוח לאתר- עומד מאחורי מה שקורה לי בזמן הגלישה.
במילים אחרות: הבדידות מתעצמת וכך גם הריקנות ותחושות לא נחמדות נוספות...

כרגע אני בשלב של התבוננות.
אני נמנעת בכוונה מכל החלטה גורפת של: זהו יותר אין מה חדש, אמחק את דף הבית שלי שלא תהיה לי סיבה להיכנס וכמובן: אוציא את המחשב מהבית...
כשמתנגדים למשהו - רק מגדילים אותו.

וחוץ מזה אני מרגישה שאני יכולה להיעזר בהתמכרות שלי שמודיעה לי מאד ברור: עכשיו משהו לא נעים עלה....
כלומר להשתמש בה כמורת דרך לאותם מקומות כואבים ומפוחדים בי שהם הם גורמים להתמכרות ואותם אני רוצה מאד לפגוש כדי שיוכלו להירפא.

[זהבי_ת*]

וכמובן שעכשיו אכנס כל הזמן לבדוק תגובות.
האם קראו את דברי?
האם ציטטו מהם?
האם התייחסו אליהם?
אוף, אף אחד בכלל לא התייחס ואני כל כך השקעתי...
אולי אמחק את מה שכתבתי...
לא בא לי להשאיר אם אף אחד לא קורא.

ואני שואלת את עצמי: מה זה אם לא התעסקות עקיפה בכאב, בקורבן, בתחושת "אף אחד לא שם לב אלי"

טוב ביי .הולכת לשוטט לי בדפים יותר משמחים.

[מ_י_ש_ה_י*]

"אף אחד לא שם לב אלי"
הנה, גם ציטטתי אותך,
וגם מעניקה תשומת לב

בינתיים חושבת על הנושא ואולי אכתוב משהו בהמשך...
<אחת שבאמת לא מכורה (בטח תגידו "עוד אחת שמדחיקה") הקריאה שלי די אקרעית/אסוציאטיבית, מגיבה לפעמים בניק לא קבוע >.

[פלוני_אלמונית*]

זהבי ת תודה על המשפט כשמתנגדים למשהו - רק מגדילים אותו.
אולי עכשיו לא ארגיש כ"כ גרוע עם ההתמכרות שלי, אני לא מתנגדת אני לא מתנגדת אני לא מתנגדת

[ציפ_ציף*]

לא פנויה לכתוב אבל מזדהה מאוד.
<ציפציף בתהליך גמילה מתמשך>,
לא צוחקת.רצינית לגמרי.
חושבת שצריך דף רציני להתיחסות לבעיה הזאת,המון הזכירו את זה בדפים שונים ופתרו אותם באיזו דאחקה או דף הומוריסטי.

בהזדמנות אפרט יותר.

[חתולת_בית*]

אין לנו טלוויזיה, והתחושה היא לפעמים שהחלפתי את ההתמכרות הישנה לטלוויזיה בהתמכרות חדשה לאתר
אצלי למשל היתה תקופה שהעברתי באתר כל דקה שיכולתי, תוך כדי כל דבר אחר בערך, מפני שהייתי בודדה והיתה חסרה לי חברה.
מזדהה עם המשפטים האלו במיוחד, ועם דברים נוספים שנכתבו כאן.
לפעמים, גם ללא קשר לאתר, אני שואלת את עצמי האם אני מכורה לדבר מסוים, כשאני שמה לב שאני מקדישה לו יותר זמן מהנורמל. ואז צצה השאלה: מה זה נורמלי? לדעתי, אפשר להגדיר חוויה מסוימת כהתמכרות או אובססיה רק אם החוויה מפריע להתנהלות השגרתית של היום יום. לדוגמה, -היפותטית לחלוטין- אם לוקח לאדם שעות להתרחץ כי הוא חייב לעשות כל דבר 5 פעמים בדיוק, יש לכך הפרעה לסדר היום יום שלו וכדאי לבדוק ולטפל בזה על מנת להקל על עצמו.
אבל, אם כרגע דרוש לך סתם איזשהוא אסקפיזם, כי מבחינת הכוחות והרמה האנרגטית אני נמצאת בריצפה אז אני לא חושבת שיש בזה משהו רע. מה רע בקצת לברוח? אם זה לא כרוני וגורם לך להמנע ולהדחיק, אין שום רע בלעשות קצת mute למחשבות לדעתי. אז נכון שחשוב לשאול את עצמנו ולבדוק כל הזמן- עברתי את גבול הטעם הטוב? אני עדיין עם היד על הדופק? אבל זה לא סתם שאנחנו בוחרים/ות להכנס לאתר וירטואלי הזה ולקיים שיחות וירטואליות עם אנשים שאנחנו לא באמת מכירים/ות. זה כנראה עונה לנו על איזה שהוא צורך. לדעתי, זה "קונטרה" (-לא עולה לי מילה אחרת) לכל הרעש שם בחוץ. וזה גם פשוט כי כאן מקבלים תמיד חיבוק מאוד גדול.

[אלמונינית*]

גם אני מכורה.כותבת בניקים שונין מידיי יום.
ואצלי זה עונה על צורך בחברה, קשר לקבוצת השתייכות ומתוך תחושת בדידות עמוקה וגעגוע לשבט.
כביכול - אז מה הבעייה?
הבעיה היא שזה לא באמת נותן תשובה עמוקה לכל הבעיות האלו ,רק אשלייה של ביחד, בסופו ש לדבראני נשארת לבד גם אם דברים שכתבתיגרמו לגירוי ריגשי או אינטלקטואלי אצל מישהו שמתוך צורך אישי שלו בחר להגיב אליי.
זו תובנה עצובה ,(אבל אין לי כוח לחיי חברה אמיתיים כי הילד שלי מעיר אותי כל הליילה ורוב היום).

[זהבי_ת*]

יש בדף הזה משהו של הפוך עך הפוך.

נאמר, רק היפותטי, שאחוז גבוה ממשתתפי האתר מכור. ונאמר שכולם ירצו ל"טפל" בענין אז מבחינה תיאורטית האתר
ישתנה מאד....
עדיין אם ארצה מתכון לטחינה-נא גוגל יפנה אותי לכאן.
<או כמו שאמא של ידידה שלי אומרת קוגל.>

לא רוצה להכנס לדאחקות. לא סתם בחרתי לכתוב כאן בניק שלי שמוכר. אני באמת עסוקה בזה.

[מכורה*]

מה רע בקצת לברוח?
מסכימה שאין שום דבר רע בלברוח השאלה היא מה זה קצת ואיך מגדירים אותו?

שאלה נוספת שרציתי לשאול את בנות האתר היא האם גם אצלכן מרבית השיטוט באתר מתבצע בערבים אחרי שהילדים הולכים לישון? ואם כן- האם גם אתן מרגישות שאין לכן ממש כוח לעשות בזמן הזה משהו פרודקטיבי יותר? נראה לי שאני מבקשת אישור וירטואלי לתחושת חוסר הכוחות שמאפיינת את הערבים שלי, ואולי אני גם מבקשת רעיונות- מה עוד אפשר לעשות בערבים (כשכבר ממש אין כוח) חוץ מלבהות באתר?

[אתי*]

מה עוד אפשר לעשות בערבים (כשכבר ממש אין כוח) חוץ מלבהות באתר?
לקרוא ספר
לכתוב (דף ועט, בבקשה)
להכין את הבגדים למחר
לשתות קפה
רשימות
לסדר מדף בארון

לישון!! שזה מה שעושים כשאין כוח.

אני הגבלתי שעות אינטרנט - לא לפני 18:00, ובכלל יום כן יום לא, אחרת אני יכולה ללכת לאיבוד (מי אמר שנשים משתמשות ברשת בצורה עניינית???) כזו אני, אני בטוחה שיש אנשים יותר תכליתיים ועם משמעת עצמית גבוהה יותר שיודעים לאזן הכל. לעזאזל איתם.
אני גם משתדלת להעלים עין מדפים שישאבו את האנרגיות שלי, כמו דף הביקורת על ברית (הוא לא קיים אתי, הוא פשוט לא קיים). אני מנסה לא לטבוע במידע, כי זה הופך אותי לעייפה יותר, המוח מלא במידע ומחשבות אז אני גם לא ישנה טוב. זה יכול לתרום רבות לתחושת ה"אין כוח", לפעמים דווקא מתוך עשיה (אפילו שולית) פתאום מגיע הכוח והחשק.


הבעיה היא שזה לא באמת נותן תשובה עמוקה לכל הבעיות האלו ,רק אשלייה של ביחד, בסופו ש לדבראני נשארת לבד גם אם דברים שכתבתיגרמו לגירוי ריגשי או אינטלקטואלי אצל מישהו שמתוך צורך אישי שלו בחר להגיב אליי.
וואו!
ולכן, מכורה יקרה,
אני רוצה לגלות לך שהשלב הזה עבור יעבור,
כי את תגלי שהמון המון מהתשובות העמוקות נמצאות אצלך, ולא אצל כותבת X שהתשובה שלה האירה בך משהו.

[מי_מה*]

זהבי ת ,כתבת באמת יפה ומאוד מדויק, לגבי,בכל אופן. (מה התבאסת שלא הגיבו מייד? בשלוש אחר הצהריים?!?! )
אני חושבת שאת לא לבד בשעות האלה של אחרי שהילדים ישנים, אז אפשר לקרוא בשקט וגם לכתוב תשובות סדורות. אלו השעות שלי. נכון, כמכורה אני לפעמים נכנסת גם באמצע היום ולפעמים גם משחילה איזו מילה, אבל הגלישה האמיתית היא תמיד בלילה.
אני חושבת שיש גם חשיבות לצורה, לא רק לתוכן. צ'יק צ'ק היא תוכנה כל כך מזמינה וידידותית שממש קשה להתאפק ולא להשתמש, איפה שאי אפשר למחוק ולערוך אני אהיה הרבה יותר מהוססת ומחושבת בתגובות שלי.
מעבר לצורך בבריחה מהמציאות ובחיבוקים החמים שתמיד מחכים כאן בשפע יש כאן הזדמנות לעשות עיבוד , לעתים מאוד עמוק ומשמעותי, למחשבות, למציאות כפי שהיא נתפשת באותו זמן. ויש גם תוצאות. אני רואה כאן נשים שעברו תהליכים מאוד מרחיקי לכת באמצעות השיתוף כאן. אני רואה את עצמי, את הדרך שאני עושה ואיך היא נתמכת ומקודמת באמצעות הכתיבה כאן. זה משפיע באמת, לא רק באופן וירטואלי.
זה גם מקום לקבל חיזוק לדרך שבחרתי ובוחרת כל הזמן מחדש. הרי בעולם האמיתי הרבה מהרעיונות כאן הם עדיין בגדר שוליים ואני צריכה להשקיע אנרגיה בלהצדיק ולהסביר למה לא מלתי את הבנים, למה הקטנה עדיין יונקת וישנה איתי, למה קומפוסט ולמה ולמה ופה זו הנורמה (לא הכל, לא אצל כולם אבל כן, נורמה) וזה נעים להרגיש שייכת, אחר כך אני נושאת את ה"מוזרויות" שלי בגאוה ופתאום גם בחיים האמיתיים לא מרגישה צורך להצדיק אותן כל כך. ככה זה וזהו.
אבל אני בכל זאת מזדהה עם הכמיהה לשחרר את התלות. הלואי והיו לי תשובות לשאלה כיצד לדעתכן אוכל להפוך את השימוש באתר למשהו יותר מדויק עבורי?
אני כן מוצאת שכשהחיים יותר מלאים אני כאן פחות וכשהם מלאים ב... סילחו לי, חרא, אני כאן הרבה יותר. אסקפיזם כבר אמרנו?

[אום_שלום*]

אצלי זה בא בגלים, כשהתחלתי לשוטט פה לפני כשנתיים זה היה מבריחה, משעמום, מחיים ריקים ונשאבתי לעולם קסום ואינסופי, אחר כך באה רגיעה כפויה כי לא היה לי אינטרנט זמין וזה לא מסוג האתרים שבודקים פעם ב... זה אתר שנעים להרגיש בו עם יד על הדופק. בחודשים האחרונים שוב אני כאן הרבה, אני יכולה לתת הרבה "תירוצים" אבל זה לא באמת משנה, אני מאפשרת לעצמי להסחף לכאן לכמה שעות טובות לעיתים ביום וזה קצת כמו עם אוכל, יש שלב מסויים שבו את כבר קרובה לחוש גועל אבל את מוכרחה להמשיך לאכול כדי להיות בטוחה שזה מגעיל ואחר כך להרגיש זוועה כל היום מבטן נפוחה ובחילה, כך זה אצלי לפחות, אני מרגישה שאני קרובה לנקודת המיאוס שלי מהאתר ולא בגלל מה שמתרחש פה, אלא בגללי, בגלל שאותי זה מגעיל שאני כאן כל כך הרבה וכי אני כבר כמעט לא "מגלה" דפים חדשים ומרתקים שאפשר לקרוא אותם מהתחלה ועד הסוף בבת אחת אז אני מרגישה שההפסקה קרבה ולו רק בשביל שאוכל לחזור אחר כך ולקרוא דפים כאילו היו ספר שלם.

[אמא_ללי*]

איך אני שמחה שנפתח הדף הזה, ובאמת חושבת שזה ראוי לדיון רציני. יחסית חדשה כאן (קוראת לסירוגין כבר איזה שנתיים, רק לאחרונה התחלתי גם לכתוב ולהשתתף, ולהתמכר הרבה הרבה יותר). מזדהה כאן עם הרבה דברים


_האם התייחסו אליהם?
אוף, אף אחד בכלל לא התייחס ואני כל כך השקעתי...
אולי אמחק את מה שכתבתי...
לא בא לי להשאיר אם אף אחד לא קורא._
לגמרי. וכשאני כותבת גם בבלוג תחושת הפגיעות עוד יותר עולה כי זה אישי וחשוף, ומצד שני לא בא לי לוותר. כי גם אני מרגישה ש
זה נעים להרגיש שייכת, אחר כך אני נושאת את ה"מוזרויות" שלי בגאוה ופתאום גם בחיים האמיתיים לא מרגישה צורך להצדיק אותן כל כך. ככה זה וזהו.
וגם אם השייכות הזאת עוד לא "מגובה" בקשרים שממש נוצרו לי כאן, מעצם זה שאני קוראת ומזדהה, מעצם זה שאני מוצאת פה כל כך הרבה רעיונות שמדברים אליי ומשפיעים על החיים שלי בצורה הכי מוחשית ויומיומית, זה יוצר סוג של שייכות.
וכן, גם אצלי זה קשור לבדידות. אבל אני לא בטוחה שיש לזה פתרון בעולם האמיתי - אנחנו בחו"ל עכשיו, ואני לא הכי טובה בליזום קשרים, ובררנית למדי
ומצד שני גם כאן זה לא ממש מענה, כי בסוף הערב אחרי שעות ארוכות של גלישה וקריאה משהו מהבדידות נשאר, גם אם קראתי רעיונות שמדברים אליי.....
בקיצור, גם אני עדיין בחיפוש של כיצד לדעתכן אוכל להפוך את השימוש באתר למשהו יותר מדויק עבורי?
מחכה לראות לאן יתפתח הדיון.....

[מ_י_ש_ה_י*]

במהלך היום אני בודקת באובססיביות את כיכר השוק.

• תבדקי מדוע דווקא לדף זה את כל כך אובססיבית?

להבין איזה צורך הגלישה המופרזת ממלאת, וללכת למלא אותו בדרך פרודוקטיבית יותר.

• אפשר לקרוא ולהגיב ב"באופן" באופן פרודוקטיבי ולא בבהייה או זיפזופ - לתחום את הגלישה בזמן, לנהל את הגלישה.
• לתרגל משמעת עצמית - בדיוק באותו אופן שהיא באה לידי ביטוי בתחומים אחרים בחיים.

מה עוד אפשר לעשות בערבים (כשכבר ממש אין כוח) חוץ מלבהות באתר?

• להקשיב עם אוזניות למוסיקה (עם אוזנית אחת שמכסה חלק מהאוזן - כדי שאפשר יהיה לשמוע קריאה של הילדה).
• אמבטיה (אם אין, לטבול רגליים בגיגית עם מים חמים עם שמן לבנדר) - להרפות, לנשום ולחשוב/להתבונן על היום שעבר, קודם כל מה עשה לך טוב,...ולחשוב עוד על הטוב...
• לאכול בנחת.
• זמן עם בן זוג.
• זמן להכיר את עצמך.
• לסדר ולארגן ממליצה בעיקר במשך היום וקצת בערב.

אני כותבת קטע מתוך "הנסיך הקטן" -

_על הכוכב השלישי גר שיכור. כאן שהה הנסיך הקטן שעה קלה בלבד, אך ביקור זה דיכדך את רוחו מאוד.
"מה מעשיך כאן?" שאל הנסיך הקטן בראותו כי השיכור יושב לו דומם לפני מערכת שלמה של בקבוקי יין ריקים ובקבוקים מלאים.
"אני שותה" - השיב השיכור קדורנית.
"ולמה הינך שותה?" הוסיף הנסיך הקטן לשאול.
"אני שותה כדי לשכוח" - ענה השיכור.
"מה לשכוח?" שאל הנסיך הקטן, כי נכמרו רחמיו על השיכור.
"לשכוח חרפתי" - הודה השיכור והרכין את ראשו.
"וחרפתך מהי?" חקרו הנסיך הקטן, שביקש לעזור לו.
"חרפת השתיה!" - הפטיר השיכור ונשתתק כליל.
הנסיך הקטן פנה והלך לו, וליבו נבוך מאוד.
"אכן מוזרים המבוגרים....מוזרים מאוד!" אמר בליבו בצאתו לדרכו_. .

לגלישה יש ערך והיא ועונה על צורך מסויים - אבל גלישה מופרזת שבאה על חשבון צרכים אחרים היא הרסנית.
הזמן עובר.....
מה עשינו בזמן הזה?

<למי שמכור במלוא מובן המילה - זקוק לעזרה רצינית. רצוי מאוד לברר על סוג של טיפול כמו בכל התמכרות אחרת>
בהצלחה@}

[זהבי_ת*]

גילוי נאות- עכשיו אני בודקת קודם את הדף הזה.... אח"כ ככר השוק.
<זה נאמר בהומור>

אני קוראת עכשיו את ספריו של אקהרט טול ומאד מדבר אלי הרעיון של: לאמר כן לכל מה שקורה ברגע זה.

תבדקי מדוע דווקא לדף זה את כל כך אובססיבית?
כמו שכתבה מ י ש ה י :
זהו .שעשיתי את זה הרבה שנים . אולי לא בדקתי למה אני מכורה לאתר באינטרנט אבל בדקתי ובדקתי למה אני מכורה לאוכל וסיגריות וכד' .. זה מאד דומה.

גם אוכל נותן תחושה שאת לא לבד. הוא מנחם, לא שיפוטי זמין מאד , תמיד שם. הוא חם בחורף והוא מקרר בקיץ ...
מאד מזכיר גלישה כאן.
במצב רוח תוקפני- אני נכנסת לדפים מסויימים
במצב רוח נינוח לדפים אחרים.
תמיד יש כאן דף שמתאים. והם תמיד כאן. כל פעם שאני נכנסת למחשב.

אבל... זה לא עוזר לי יותר.
אפילו בדקתי מה מאחורי הצורך להתמכר, ירדתי לעומק הכאב והבדידות והכעס כי הם הם שמניעים את ההתמכרויות...
אני באמת עשיתי את זה- פעמים אינספור שאיפשרתי להכל לעלות ובכיתי והתאבלתי .
עדיין אני מכורה.

הרעיון שלו (של אקהרט טול) שיש מימד עצום מעבר להכל. שזה בעצם מימד החיים.
כאשר אני נמצאת שם, מחוברת למימד הזה- וזה קורה יותר ויותר- אין לי צורך כבר להבין הכל, מה גרם למה, למה וכמה.

לנסות ל"טפל" בהתמכרות ע"י השכל, הבינה, התבונה והנסיון- זה די סזיפי.
ההזדהות איתם היא המחסום למימד המרפא וכאשר מנסים באמצעותם להבין למה זה כך ולמה הרגשות הללו והכאב והפחד- זו דרך ללא מוצא כי הם חלק מהבעיה עצמה.

כשאני , ברגע זה אומרת כן לעובדה שאני כותבת עכשיו, באתר, ובכל רגע שקורה אני אומרת כן למה שקורה, למה שעולה, למחשבות, לרגשות- אני אומרת כן לרגע ההווה ובזאת אני אומרת כן לחיים.
(כי החיים קורים רק ברגע ההווה)

למי שמעניין אותו הנה קישור ל אקהרט עצמו מסביר את זה

ו...כן אני אומרת כן כרגע לתחושת הפחד שלי שאני עושה צחוק מעצמי שאני כותבת דברים אישיים באתר פומבי כל כך...

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_אפילו בדקתי מה מאחורי הצורך להתמכר, ירדתי לעומק הכאב והבדידות והכעס כי הם הם שמניעים את ההתמכרויות...
אני באמת עשיתי את זה- פעמים אינספור שאיפשרתי להכל לעלות ובכיתי והתאבלתי .
עדיין אני מכורה._
אני חושבת שאפשר לעבור שלב - במקרה הזה לא עוזר להמשיך לחטט. את העיקר כבר הבנת, עכשיו ליישם.

השלב הבא - למנוע סיטואציה שבה את והמחשב נשארים לבד בבית והוא קורא לך.
להזמין חברה בערב הביתה. לצאת החוצה לבילוי אם אפשר. להביא ערימת כביסה לסלון ולקפל. לקחת מהספרייה די.וי.די ולצפות. לשים על האש סיר לתבשיל שלוקח הרבה שעות ושצריך לטרוח סביבו (ריזוטו?). לבקש מחברה שתתקשר בשעה יעודה, כך שזה לא יהיה תלוי רק בך. לארגן את כל אלה מראש ולא בזמן אמת (שמושך להציץ רק עוד רגע, אולי השתנה משהו מלפני עשר דקות...).

אני אומרת כן כרגע לתחושת הפחד שלי שאני עושה צחוק מעצמי שאני כותבת דברים אישיים באתר פומבי כל כך...

למה פחד? אומץ!

[סוסת_פרא*]

על התמכרויות, על היחס לנפש בתרבות שלנו, ועל ההקבלה נפש-ילד:

(מאוד מתחברת להודעה האחרונה של זהבי ת.)

אני לא מסכימה עם כל הנסיונות לשנות את המצב.
לשים תחומים.
משמעת עצמית.
להגביל.
ממש לא.

מנסיון שלי, זה לעולם לא עוזר. אולי רק לרגע. ליום-יומיים. אבל לא באמת עוזר.
(יש אולי כאלה שהמבנה הנפשי שלהם הוא כזה שזה כן עוזר להם, לדעתי לרוב האנשים לא. אצל רוב האנשים זה פשוט הופך למלחמה בלתי נגמרת ומאוד כואבת ומתסכלת).

אני בגישה של לתת לדברים להיות עד שמגיע שינוי מבפנים.
כן להתכוונן בלב לשינוי, כן לרצות אותו, אבל להניח לזה לקרות לבד.
עד שאיזה רצון לעבור לשלב הבא צומח ממש מבפנים. לא מתוך ניסיון 'לעשות שינוי'.
עד שזה פשוט קורה.

ההתמכרות הזאת זהו צורך של הנפש.
מאיפה הצורך הזה נובע? מה זה בא למלא?
לא תמיד אנחנו יודעים. ולא בטוח שתמיד חייבים לדעת.
ברור שרוב הפעמים זה קשור לחסכים מהילדות, לצורך באהבה וכו' וכו'. אך לדעתי לא משנה לדעת בדיוק לַמה - כדי לדעת איך להתייחס לזה.
כי גם אם זה נובע מצורך באהבה - זה כבר קיים. כמו שזה. עכשיו.
מה שאני יודעת בוודאות זה:
אם זה קיים - סימן שיש לי צורך בזה. (צורך אמיתי).
וההמשך המתבקש:
אם יש לי צורך בזה - אני מאפשרת. בלי לשאול למה. פשוט: יש צורך - יש לתת לו מקום. זה קיים - וזה בסדר.


שמתי לב שהיום יש נטייה לזלזל בצורך של הנפש.
צורך של הגוף - כן.
צורך של הנשמה - כן.
אבל הנפש נתפסת כמשהו מאוד פתטי שרק מפריע בדרך.
וניגוד אינטרסים בין הגוף לנפש למשל, בד"כ מוכרע לטובת הגוף: אם לנפש יש צורך לאכול שוקולד, וזה לא בריא לגוף - אז טועניםשצריך להקשיב לגוף.
או אם הנפש צריכה סקס, והנשמה רוצה סקס רק עם אהבה או בתנאים מאוד מסוימים - אז כאילו הנשמה חשובה יותר.
כאילו הנפש היא דבר בטל, שהצרכים שלו מתבטלים מול החלקים האחרים שבנו.

ברור שכדאי שתהיה אינטרגציה בין החלקים, וכמה שפחות לעשות דברים לטובת חלק אחד בנו, שפוגעים בחלק אחר.
בטח שכדאי להשתדל שתהיה הרמוניה.
ובכל זאת, מה עם להקשיב לנפש???!!!

מלבד זאת, שההחלטה 'להקשיב לגוף' או 'להקשיב לנשמה' ממילא לא עוזרת בד"כ, כי הנפש, כמו ילד קטן וכאוב, היא צריכה, והיא צריכה עכשיו, והיא תובעת את שלה, ולדעתי זו ממש ממש טעות להתעלם ממנה (כמו הטעות להתעלם מילד בוכה).

לא הגוף ולא הנשמה הם החלק הפגוע שבתוכנו, אלא הנפש.
והיא זו שצריכה אהבה וקבלה תשומת לב ומענה.
ועל אף הצרכים 'הגבוהים' וה'רוחניים' של הנשמה, לפעמים הצורך הפשוט, הארצי של הנפש - הוא הוא החשוב להתייחס אליו באותו רגע.
ולהפסיק לנסות לרחף בעולמות עליונים - שבהם יש לכאורה רק הקשבה ל'מה שנכון לגוף' ול'מה שנכון לנשמה', תוך התכחשות לצרכים ולדחפים חזקים בתוכנו.

נכון שלפעמים צורך בשוקולד הוא תחליף לצורך באהבה או כיו"ב. אז מה?
לא תמיד האהבה שאנחנו רוצים היא באמת זמינה, וכמה שהשתדלנו ועבדנו והצלחנו לאהוב את עצמנו, עדיין יש תחושה של חלל.
עדיין מרגישים חסר, והדחף לאכול שוקולד עשוי להיות גדול.
אז לאכול שוקולד !
לא להשאיר את הנפש בחסכים !
בהמשך נטפל במקומות העמוקים יותר (שבהחלט חשוב לטפל בהם. אבל בהמשך. לא בִּמקום לספק לנפש את מה שהיא מבקשת)...
קודם כל - להיענות לצורך של הנפש.

(כמו עם ילדים: קודם להיענות לצרכים מידיים, כמו שברור לנו שלא להשאיר ילד בוכה, ורק אח"כ לנסות להגיע יותר לשורשי הדברים).

גם אם זה נראה כמו צורך קלוקל - עדיין, לנפש יש צורך בזה. והיא צריכה למצות את השלב הזה כדי לעבור הלאה.
ולדעתי, אפשר לעבור הלאה רק אם סיימנו שלב.

כפי שלידלוף אומרת על ילדים: שאף פעם אי אפשר באמת לעבור לשלב הבא אם לא קיבלנו את מה שהיינו צריכים בשלב הקודם. אם לא השלמנו את השלב הקודם.
זה מאוד דומה בעיניי. הנפש שלנו היא כמו ילד. והיא צריכה יחס בהתאם. להקשיב לצרכים שלה. להאמין לצרכים שהיא מעלה.
לתת לה את מה שהיא מבקשת עד שהיא תגיד 'די'. 'הספיק לי'. אני כבר מוכנה לעבור שלב.
ולא לדחוף אותה קדימה 'נו, די כבר, הגזמת, הגיע הזמן לעבור הלאה...'

(כמו לתת לילדים לישון עם ההורים עד שהם יגידו 'די. אני כבר מוכן לעבור שלב'.
ואם לא ידחפו אותם החוצה, מתוך האמירה ש'נו, זה כבר מוגזם' - יש לשער שהם יגלו לבד את הזמן המתאים לעזוב, ולא יישארו שם עד גיל 18 !)

ובדומה, מישהי כאן תיארה פעם את המעבר של המשפחה שלה לחינוך ביתי.
היא אמרה שבמשך כל התקופה הראשונה הילדים היו מכורים לטלוויזיה ואח"כ לקלפי יוגי-הו, והיא תהתה אם היא צריכה להגביל.
אבל החליטה שלא.
ובאמת, לאחר זמן מה מתוך ההתמכרויות האלה התחילו להתהוות ערוצים חדשים (הילדים התחילו ללמוד אנגלית דרך הקלפים, התחילו לצייר קלפים בעצמם, ולאט לאט התחילו להרחיב גם את תחומי ההתעניינות שלהם, וכו').

זו הייתה בשבילי דוגמא מצוינת ל-חינוך ביתי חופשי. ולא רק לחינוך ביתי חופשי עבור ילדינו, אלא חינוך ביתי חופשי לעצמנו.

לסמוך על התהליכים הפנימיים.
להבין שקבלה ואיפשור הם הכלים הכי חזקים לשינוי.
להאמין שהשינוי יקרה בזמן שלו ובקצב שלו.

נכון שרוצים שינוי, זה הגיוני. אבל להאמין שאם נרשה לעצמנו להיות במקום שבו אנו נמצאים מבלי להילחם בזה - השינוי בוא יבוא.

רק שאין ערובה תוך כמה זמן זה יקרה. (אי אפשר להבטיח מתי הילד ירצה מיטה משלו).
האמונה צריכה להיות שלמה - עד הסוף. שדברים יזוזו בעצמם בסופו של דבר, ייקח כמה זמן שייקח !

ובינתיים לאפשר לעצמנו ליהנות מהמצב הקיים.

*********
רק הערה קטנה:
ברור שאני לא מתכוונת להיענות לצורך של הנפש כאשר מדובר בפגיעה ברורה במישהו. (אז יש לנתב את זה...)
אבל כן בכל מצב שמאפשר היענות.

*********

ולסיכום:
אני אומרת לצלול לתוך ההתמכרות במקום לנסות להילחם בה.
ואחרי כל זה אולי נגלה פתאום שיצאנו מהצד השני מטוהרים וחדשים.

[סוסת_פרא*]

ובהקשר לזה מאוד מתבקש לצטט את הדברים של יערת דבש כפי שכתבה פעם בדף שלה:

כשיש התמכרות, צריך ללכת איתה יד ביד.
להקשיב לה, במקרה הטוב להתבונן בה כמו מהצד, במקרה הרגיל לתת לה את המקום שהיא דורשת בחיים. את כל המקום, את כל המרחב. שתקבל. בכלל נראה לי שהתמכרות היא ביטוי למשהו שלא קיבלנו במלואו בינקותנו -
החויה שאנו מקבלים בה היא של מילוי, התמלאות. חזרה לשד של אמא.
כמו המקום החסר הזה בנו - ההתמכרות, כישות חיצונית, מבקשת הכרה.
כן, אפשר להגביל את עצמינו בחוקים והחלטות - שלרוב לא מתקבלות, כמו למשל "מחר מתחילים בדיאטה"- אבל זה כלכך לא אפקטיבי, כלכך בזבוז אנרגיה.
רק בשקט של הקבלה את המגבלה מתרחש שחרור.
ההתמכרות ומה שהיא מייצגת, מפנים את מקומם, כי הם לא צריכים יותר לצעוק. משעמם להם.
הילד הפצוע בא על סיפוקו ומפנה זמן לאירועים יותר חשובים, סליחה, מאשר לבדוק כל 2 דקות מה חדש במה חדש.
(ובעצם זה- מי כתב לי? כבר ענו לי? איזו התיחסות קבלה ההודעה שלי- כלומר אני? נו שיכתבו לי..)
(יערת דבש מתוך יערת דבש)

ונקנח בציטוט של זהבי ת לעיל, שמאוד מתחבר לי לכל זה:

כשאני , ברגע זה אומרת כן לעובדה שאני כותבת עכשיו, באתר, ובכל רגע שקורה אני אומרת כן למה שקורה, למה שעולה, למחשבות, לרגשות- אני אומרת כן לרגע ההווה ובזאת אני אומרת כן לחיים.

[כוכב_נגה*]

סוסת פרא, מילותייך כרגיל נפלאות ומרפאות.
כתבתי פה איזו מגילה רק שזה נמחק לי משום מה S-:
אני לא אנסה לשחזר רק אומר שגם אני מכירה את בעית ההתמכרות, לבאופן ולא רק.
בעלי אומר שאני מתמכרת להכל חוץ מאשר אליו D-:
גם מנסיוני, אין הרבה טעם ללחום ישירות עם ההתמכרות, אלא כמו שגם זהבי ת ציטטה מאקהרט צריך לאפשר אותה באהבה, לא לאפשר כדי שההתמכרות תיעלם....(הבדל דק) אלא לאפשר, להנות מזה. כך גם לפי רג'ניש ואחרים ממורי המדיטציה לדור המודרני הזה... אמנם זו לא בדיוק שיטה יוגית נראה לי. כמובן שהבעיה מתחילה כשההתמכרות פוגעת במהלך התקין של החיים (בריאות, טיפול בילים, אחזקת הבית) ומתוך זה נולד הצורך להגביל\ לקבוע איזה גבולות וכו'. דבר שהוא די קשה לחסרי אישיות כמוני... מצד שני אני מזהה אצלי את הקושי לאפשר לעצמי להנות מהתמכרות בלי רגשי אשמה. כאילו אם אני לא מגבילה את עצמי אז אין לי אישיות....
בקיצור, קטונתי מלייעץ, רק באתי לשתף ולהשתתף(-:

[סוסת_פרא*]

וגם, אם יש לי צורך לבדוק כל רגע מה כתבו לי - אני הולכת גם עם זה.
בחיוך אני מאפשרת:

'תבדקי, תבדקי, זה בסדר...'
'אם את מרגישה שאת צריכה, אני מרשה לך...'

מרשה לעצמי את הצורך הילדותי הזה.

ממש לא משנה לי מאיפה הוא בא. אם הוא קיים - אז אני מחבקת אותו.

[סוסת_פרא*]

תודה כוכב.

דבר שהוא די קשה לחסרי אישיות כמוני...
זה לא חוסר אישיות.
אלה הם צרכים של נפש כאובה !
הבדל של שמים וארץ.

[אמא_ללי*]

סוסת פרא, כל מילה. כתבת כל כך מדויק. אז בינתיים גם אני

_מרשה לעצמי את הצורך הילדותי הזה.

ממש לא משנה לי מאיפה הוא בא. אם הוא קיים - אז אני מחבקת אותו._
וממשיכה להתבונן. בצורך, בהתנהגויות, במה שעולה, בתובנות. אבל מתוך אפשור, ולא מלחמה. תודה לך.

[מכורה*]

תודה לכולן. ממש נהנית לקרוא את הדברים שהתווספו לדף בשעות האחרונות. מרגישה שתוך כדי קריאת הדברים אני עוברת תהליך של קבלה עצמית: קבלה של ההתמכרות שלי לאתר.

ותוך כדי קבלת ההתמכרות שלי אני מרגישה שאולי אני מצליחה גם לקבל את עצמי על עוד המון דברים... על כך שאיני מושלמת, שהשמנתי קצת אחרי הלידה ולא ממש ירדתי, שאני לא הכי חכמה בעולם ולא הכי פתוחה בעולם, שלפמים אני עצבנית ויורדת על בעלי סתם כך בלי סיבה מוצדקת, שבזמן האחרון אני כבר לא מפעילה את הגוף שלי, ששולחן הכתיבה שלי מבולגן ומלא נירות ומכתבים ישנים שאין לי כוח לסדר, שלפעמים אין לי סבלנות לאמא שלי, שאני בן אדם שזקוק להרבה מנוחה ולא תמיד מצליח לנצל את הזמן ביעילות, ועוד ועוד ועוד...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

כמובן שהבעיה מתחילה כשההתמכרות פוגעת במהלך התקין של החיים (בריאות, טיפול בילים, אחזקת הבית)
כוכב נוגה, יפה אמרת, גם אני חושבת שפה הבעיה.
לא תמיד יש את הפריבילגיה (יש לזה מילה בעברית?)
לחכות עד שזה יעבור מעצמו.
גם אושו אומר: תמצו, תלכו עם זה עד שיימאס לכם. מסכימה עם זה אבל: מה קורה אם בינתיים אתה פוגע בגוף שלך? בילדים שלך? וכולי.

אני כן חושבת שיש טריקים.
למשל להחליט על שעות שבהן את פותחת את האתר.
למשל להחליט מה בא לך לעשות חוץ מלבהות באתר ולחשוב על זה מספיק זמן לפני כדי לעשות את זה ברגע של עייפות וחוסר רצון לחשוב.

גם אני ממש ממש מגיעה ללילה עם הלשון בחוץ. והכמה שעות לבד הם ממש כמו אוויר לנשימה (לא יכולה בלי זה ומעדיפה לוותר אפילו על שעות שינה בשביל זה), מכיוון שיש לי גם עבודה על המחשב, אז לרוב, קודם עובדת על המחשב ואז כמו סוכריה קטנה נכנסת לנוח באתר ולראות מה נשמע.

מאמינה שאת לא רוצה להיגמל סופית מהאתר, אלא את רוצה שיהיה איזון.
פשוט תמצאי עוד אפיקים ותכניסי את האתר לרשימת האפיקים. שיהפוך לרכיב שווה או דומה ולא השולט.
מה, חסר במה להתעניין?? העולם הזה כל כך מלא בגירויים. אם אין לך כאלה, תגידי ומבטיחה לחזור עם שאלות נוספות.

[מ_י_ש_ה_י*]

כשאני , ברגע זה אומרת כן לעובדה שאני כותבת עכשיו, באתר, ובכל רגע שקורה אני אומרת כן למה שקורה, למה שעולה, למחשבות, לרגשות- אני אומרת כן לרגע ההווה ובזאת אני אומרת כן לחיים (מכורה)
ואני מוסיפה - כן לחיים טובים.

אני תומכת בדבריה של נקודות ורודות אגדיות ולדעתי משפטי המפתח הם -

• ברור שאני לא מתכוונת להיענות לצורך של הנפש כאשר מדובר בפגיעה ברורה במישהו. (אז יש לנתב את זה...) (סוסת פרא)

איך אדם מכור מנתב?

• כמובן שהבעיה מתחילה כשההתמכרות פוגעת במהלך התקין של החיים (בריאות, טיפול בילדים, אחזקת הבית (כוכב נגה)

שהבעיה מתחילה - מתי מכור שם לב לכך? - בדרך כלל בשלב מתקדם מאוד של ההתמכרות. לעיתים בני המשפחה לומדים לחיות עם זה וחיים בסבל מתמשך.

אני אומרת לצלול לתוך ההתמכרות במקום לנסות להילחם בה. (סוסת פרא)
גם אני לא בעד להילחם בהתמכרות.
אני נגד לגרום נזק לנפש, אני נגד הרס עצמי.
אני בעד לקחת אחריות אישית על החיים, על אחת כמה וכמה כשיש משפחה.

גם בי יש חלל גדול של כאב, צער, חסר באהבת הורים, הערכה ומשמעות - אם אזניח, אצור חלל כזה בילדיי, בבן זוגי ובקרוביי והבעיה תהיה גדולה עוד יותר עבורי.
גם לי יש משיכה לקרוא עוד ועוד (וכאן יש כל כך הרבה סיפורים אישיים שאפשר ללמוד מהם - גורם משיכה גדול מבחינתי ).
אבל - מנסיוני (בזמנים שאני לא שמה לב ולא מאזנת), אני יודעת ומבינה, שאני חייבת לאזן (בדיוק כמו עם כסף), וגם כי הנפש שלי קלטה את המסר שהתמכרות זה מסוכן.

יש דרגות שונות לאובססיביות, למיקוד אנרגיה בדבר מסויים, להתלהבות ולהתמכרות.
לפעמים אנשים משתמשים במילה "התמכרות" בקלות רבה מדי, כדי לתאר מצב מסויים בחייהם, אף על פי שהם לא באמת מכורים, אלא הם לא מנהלים נכון את האנרגיה והזמן שלהם.
יש התמכרויות שונות (תוך כדי כתיבה חשבתי שאולי התמכרות לקריאה ולכתיבה היא פחות הרסנית, אבל בעצם אם זו התמכרות אמיתית היא למעשה הרסנית כמו כל התמכרות אחרת).
לדעתי, לרוב, אי אפשר להיגמל לבד - צריך לעשות שינויים, לקבל תמיכה ולמצוא את הדרך המתאימה.

בעד למצוא עוד אפיקים

[זהבי_ת*]

תודה לכולן. ממש נהנית לקרוא את הדברים שהתווספו לדף

גם אני.

לא פשוט ולא מובן מאליו, לכתוב דברים כאלו באתר שבו אני גם כותבת.

ההרגשה שפעם הבאה מישהו יתקל במשהו שכתבתי, בדף אחר, והדבר הראשון שיקפוץ לו זה : הנה זהבי ת שוב נכנעת להתמכרות שלה.....

אני יכולה לכתוב דברים כאלו כי יותר ויותר אני שמה לב מי אני, היכן אני חזקה, אמיתית ואיך זה קשור לדימוי חיצוני שיש לי או שיש לאחרים עלי.

ובעניין אפיקים:
זה נשמע כל כך נכון וכל כך מין: וואו. באמת אמצא משהו מעניין יותר והכל יסתדר.
או כמו שאמא שלי אומרת: רק תתחילי להרוויח כסף והכל יהיה בסדר. (או בעל או דיאטה..)

אין שום דבר בעולם! שיכול לעזור לתחושת ריקנות, כאב, פחד, חוסר ערך עצמי.
אני מתמכרת כי אני מעדיפה לברוח מרגשות אלו.
ולכן גם לא עוזר לי עיסוק אחר.
כי כל עיסוק אחר רק יחליף את הבריחה- משיטוט באתר למשהו אחר...

אני כבר למעלה משנה לא עובדת.
אני כל היום מלחינה , מציירת, מטיילת, שוקעת בשיחות נהדרות עם כל מיני אנשים, אני שרה המון, ונהנית מאד להיות עם הבת שלי. כשבא לי אני לוקחת רכבת לתל אביב רק לאכול פיצה בעזריאלי ולחזור הביתה. פשוט כי בא לי.

זו התקופה הראשונה בחיי (מלבד טיולים ארוכים בהודו) שאני באמת עושה מה שבא לי. עד הסוף.

ועדיין אני מכורה.

מוזר אבל עכשיו , כשאני כותבת את זה, אני קולטת שאחת הסיבות ל"חופש" שלקחתי לי היא: שאולי זה סוף סוף יעזור עם התחושות הרעות...

אני אופטימית. אולי צריך כן ללכת פעם אחת עד הסוף , בלי להגביל (ובלי לפגוע באף אחד כמובן) רק כדי לגלות שזה לא עובד.
רק כדי לחפש משהו , מודעות אחרת, כיוון אחר שכן עובד.

כי שום דבר..... אבל שום דבר.... לא הצלחה ולא כסף ולא חופש ולא אי שיטוט באתר וויתור על התמכרויות , אפילו לא יוגה ותזונה בריאה או טיול בהודו.... שום דבר לא באמת עוזר לתחושות הללו.

גם לא אימהות ואפילו אמא נהדרת מכילה ומקבלת....

הלוואי שיכולתי כבר לכתוב: ואז מצאתי את הפתרון....
ובכן ...מצאתי . אבל הדרך איתו דומה קצת לסולם יעקב: כל הזמן עולים ויורדים.

פעם אני מרגישה נהדר, מלאת אור בהירות אהבה וחסד ואז אני מביטה בכל מה שאני קושרת לעצמי ורואה שאלו רק מחשבות על עצמי ותו לא. ופעם אני מתפרקת לגמרי כי אין מים חמים עכשיו ויש לי ראיון עבודה ובמקום לעשות משהו אני יושבת וכותבת באתר.

[מ_י_ש_ה_י*]

זהבית, (הוספתי שני משפטים בדבריי הקודמים).
האם את מרגישה שההתמכרות מזיקה לך? (ואם כן, האם את יכולה לשתף במה?)

[ציפ_ציף*]

כל הזמן רוצה לכתוב כאן ודוחה,מן הסתם כי הדף הזה נגע לי בנקודה...
היום אני בהחלט מורידה מינון,אבל עדיין אני מכורה,איך אני יודעת?כי אין יום בו אני לא קופצת למה חדש(כמה פעמים...) כשהמחשב לא בבית ,בתיקון.אני מוצאת את עצמי באי שקט,עד שאחרי שבוע אני פשוט נכנסת לשכנים וגולשת שם...

האם את מרגישה שההתמכרות מזיקה לך? (ואם כן, האם את יכולה לשתף במה?)
כן,ההתמכרות מזיקה בכך שיש מקום בו ירדה הבחירה שלי.
מזיקה בכך שאני בוחרת להיות כאן ולא לעשות מה שבאמת אני צריכה.
הבלבול בין טוב לרע.שהרי קראתי כאן דברים מעניינים,למדתי המון,פגשתי אנשים לרוחי.
ההיזק נגרם מבחינתי שהמינון לא מדויק.שהכניסה לאתר מגיעה ממקום של תלות.

<וואו,איזו חשיפה אני עושה כאן.מקווה שזה יעזור לי בריפוי.
התלבטתי אם להחליף ניק,בוחרת להשאר.>

[מ_י_ש_ה_י*]

ציף_ ציף,
מזיקה בכך שאני בוחרת להיות כאן ולא לעשות מה שבאמת אני צריכה.
מה שבאמת אני צריכה - כנראה שיש לך צורך אמיתי להיות כאן - השאלה היא איך תוכלי לנתב את הצורך הזה ולשלב אותו בחייך כך שלא יגרם נזק?

[ציפ_ציף*]

נו טוב,גם יש לי צורך אמיתי להשאר במיטה עוד שעה בבוקר
ברור שהנוכחות שלי כאן עונה על איזה צורך,בתחומי עיניין,בחברה,כשאני כותבת בלוג-בתמיכה.
אבל את כל אלה אני יכולה לקבל בחיים ה"אמיתיים" ,וכמובן שכל עוד המקום הזה ממלא חלל של פנאי בערב או בזמן אחרהכל בסדר.
שזה בא על חשבון דברים אחרים,יוצא שכרי בהפסדי.
וזה בסדר,היום אני יודעת לחלק את הזמן יותר טוב,אבל אני דנה בסוגיה הזאת באופן עקרוני משום שזה עולה כאן אצל אנשים נוספים.

[כוכב_נגה*]

הי ציפ ציף (-:
הצעד הראשון לריפוי, להעיז להודות בפגם...
ובאמת נראה לי שזה לא כלכך נורא...
@}

[מ_י_ש_ה_י*]

ציף ציף,
שזה בא על חשבון דברים אחרים,יוצא שכרי בהפסדי.
לפי ההתרשמות שלי את אשה מאוד עסוקה ואת מאוד זקוקה לזמן עם עצמך - ובאמת לא קל לפנות לעצמנו זמן.
אפשר גם להרוויח מהגלישה למשל, באופן זה - ממליצה שתבדקי את עצמך, ותעקבי אחר אופי הגלישה שלך (אילו דפים את קוראת/מגיבה - מתי את מתעצבנת, בוכה, מתרגשת...האם את מזפזפת/בוהה לעיתים קרובות/רחוקות ) - בדרך זו תוכלי ללמוד הרבה על עצמך ואולי יתבהרו כמה דברים ויהיו מובנים יותר.

אבל את כל אלה אני יכולה לקבל בחיים ה"אמיתיים"
לדעתי הגלישה היא סוג של חיים אמיתיים (ולכן המשיכה הגדולה אליה, כי היא ללא המעטפת החיצונית שלנו).

[זהבי_ת*]

האם את מרגישה שההתמכרות מזיקה לך? (ואם כן, האם את יכולה לשתף במה?)

אני יכולה לאמר שזו פעילות שמצד אחד אני נהנית ממנה, והיא שואבת אותי לחלוטין.
מצד שני- תמיד, אבל תמיד , אני מרגישה לגביה חוסר נוחות, ריקנות, ומין חוסר שביעות רצון עצמית .

זה , אגב דומה מאד לסיגריות.
עד היום אני נזכרת בערגה וגעגוע לשכטה בריאה ותמיד כשעישנתי היו לי יסורי מצפון.

ולעצם הענין.
אין פעילות שהיא "נכונה" יותר מאחרת מבחינתי.
אני אוכלת,ישנה,מטפלת בבת שלי,שרה, ונמצאת באתר הרבה.

כל פעילות היא רק פעילות.

מה שחשוב לי היום זה להיות קשובה ומודעת למה עולה אצלי כל הזמן.
וכל פעילות מעלה דברים אחרים.

ההתמכרות מעלה אצלי הרבה דברים לא נעימים ולכן יש לה צד חשוב מבחינתי- כמעלת דברים חשובים.
כשדברים חשובים עולים למודעות- יש לי אפשרות לראותם ולרפאם.
הרבה מהם קיימים כל עוד אני לא מודעת להם.

ללא ספק מכיוון שההתמכרות שואבת אותי: יש לי הרבה זמן שאני לחלוטין לא מודעת. לכלום. כשאני משוטטת כאן.

אבל כמו שאומרים :פרונוגרפיה זה ענין של גיאוגרפיה (ציצי בחוץ באפריקה זה טבעי ובארצות אחרות זה פורנוגראפי)
אותו דבר על התמכרות.:

לפעמים היא באה למלא צורך של הנפש כמו שכתבה נורא יפה סוסת פרא
לפעמים זה פשוט טוב קצת לברוח ממה שמציק ואז היא נהדרת
לפעמים זו בריחה.
ולפעמים היא מעלה בי את כל הדברים הרעים שאני מייחסת לי... (אפשר לדמיין...)

אני כותבת כאן ועוד בחושפנות שכזו, כי זה מאפשר לי באמת לראות יותר בבהירות את מה שקורה לי עם זה ולצורך העניין ההתמכרות מאפשרת לי את זה וזה דבר חשוב לי....

[ציפ_ציף*]

זהבית,מזדהה עם מה שכתבת.
דבר נוסף ,הזמן מאבד את משמעותו שאני קוראת,גם כשאני קוראת ספר טוב.
לדוגמה,שמתי סיר על האש,יש עוד המון זמן עד שיתבשל,אני קופצת למחשב ולאחר זמן מה מריחה ריח חשוד,שרפתי את האורז!
רק עליתי,איך עברו עשרים דקות???
אגב,כמו שציינתי,גם בספרים זה קורה לי,אני קוראת לפני השינה ספר,פתאום אני מסתכלת בשעות ורואה שכבר הגעתי לשעות הקטנות של הלילה...
<תכננתי לישון מוקדם,הייתי עם הספר ב 22.00 במיטה!>

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

למכורה ולזהבית.

מעניין איך המרגיעונים האלה מגיעים כאילו איזה מכשף נכנס לך לראש..לעיתים זה ממש מפחיד..
והוא: כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בָּחֵירוּת - כאן ועכשיו.
ובדיוק רציתי לכתוב לזהבית ששקראתי שהיא מסתובבת כבר שנה עם הילדה שלה ולא עובדת ועושה רק מה שהיא רוצה, רציתי לצעוק: הי גם אני רוצה ככה....עד שנזכרתי שאני עם ילדי כבר שלוש שנים ולא יוצאת מהבית לשום עבודה, כך שבאמת העניין הוא הרגשה פנימית בלי שום קשר למה אתה עושה או איפה נמצא פיסית.

זהבית, נשמע כאילו את מקשרת את הגלישה בבאופן לבעיות הרבה יותר עמוקות שלך ובעצם זה לא משנה מה את עושה, אלא מה קורה לך שם בפנים ונראה לי שהבעיה היא לא התמכרות לבאופן אלא איזה חוסר סיפוק או חוסר שקט או עוד המון דברים אחרים. ואת צריכה לעשות בירור רציני מה את רוצה.

[מ_י_ש_ה_י*]

משו חשוב להבהיר - לאורז אין עוד הרבה זמן להתבשל וממש אסור להשאיר אותו לבדו....
נכון, הזמן בורח עם המחשב - מהר מדי... )-:
<לכן גם כשמבשלים או גולשים או שניהם יחד - צריך לפתח מודעות וללמוד מהטעויות P-: > .

[אחת_אחרת*]

אני נכנסת לאתר כמה פעמים ביום כל פעם לחמש עשר דקות ואני ממעטת לכתוב. אצלי זה בגלל ש:
אני אוהבת רכילות
אני מרגישה טוב יותר עם עצמי כשאני קוראת כמה קשה לאחרים
ואני מקווה שאני אפול על משהו באמת מעניין, אבל זה כבר כמעט לא קורה. כמו עם סמים - הפעם הראשונה היתה הכי טובה אבל מאז זה הולך ומדרדר. אולי כי כבר קראתי את כל האתר.
ויש לי חברים "בחוץ" ואני מספיקה הרבה חוץ מזה. אבל בזמן שהייתי בבאופן כבר יכולתי לכתוב רב-מכר.

[מ_י_ש_ה_י*]

נאמר כאן שצריך לצלול לתוך ההתמכרות ולחוות אותה עד שנמאס - אני אישית לא מאמינה בדרך הזו - של לעשות משהו עד ש נמאס ולהרגיש רע מזה.
באופן כזה (של להגיע עד ה - "נמאס" ) - הסיפוק, הזכרונות הטובים - מתמעטים/נשכחים. כך גם בעניין משמעות הזמן, הנוכחות, ההקשבה, הנתינה העצמית/האישית - גם הם מאבדים מערכם.

[זהבי_ת*]

נאמר כאן שצריך לצלול לתוך ההתמכרות ולחוות אותה עד שנמאס

הי מישהי.

זה לא בדיוק ככה.

זה בעצם לא להתנגד להתנהגות שנתפסת כלא טובה.
פשוט לאפשר לה לקרות ולהתבונן תוך כדי.
ואז היא הופכת למנוע שמעלה למעלה מקומות לריפוי.

מניסיוני - ששיתפתי בו כאן ולא רוצה לחזור:
כשאני נוכחת בהתמכרות שלי למשהו, ואני מחליטה להפסיקו- אותן סיבות שגרמו לו להיות- ימצאו כבר התמכרות אחרת....

כך, שלא עוזר באמת "להחליט" זהו . יותר אני לא עושה את זה.

כמו שציינתי , אני לא מכורה כי משעמם לי בחיים ו/או שאני בודדה, עייפה, מחפשת עניין וריגושים.
או כי אני מין אדם כזה שעסוק כל הזמן בדברים לא טובים לו כי הוא לא מודע מספיק.

ולכן גם ברמת ההבנה, השכל , השליטה השליטה השליטה- זה לא נפתר.

אני מרגישה טוב יותר עם עצמי כשאני קוראת כמה קשה לאחרים

[זהבי_ת*]

זהבית, נשמע כאילו את מקשרת את הגלישה בבאופן לבעיות הרבה יותר עמוקות שלך ובעצם זה לא משנה מה את עושה, אלא מה קורה לך שם בפנים ונראה לי שהבעיה היא לא התמכרות לבאופן אלא איזה חוסר סיפוק או חוסר שקט או עוד המון דברים אחרים. ואת צריכה לעשות בירור רציני מה את רוצה.

נכון מאד. לגבי. ונראה לי נכון לגבי כל התמכרות שהיא....

[קט_קטית*]

שלום
כאן זה מתמכרונים אלכהונימיים?
אהבת אתכן

[מ_י_ש_ה_י*]

אז מה המטרה של הדף -
לתת לגיטימציה להתמכרות? ליצור אחוות מתמכרים? או משהו אחר?

[פלוני_אלמונית*]

המטרה בשבילי היא לראות שאני לא לבד (צרת רבות................)
לתת לעצמי (בעזרתכן המקסימה) לגיטימציה להתמכרותי
ואולי להרגיש טיפה יותר טוב עם עצמי

<אני נפלאה>
<גם כשאני מכורה לבאופן>
<אני נהדרת>

[דליתוש_ב*]

תודה על הדף @}
אני מזדהה עם-
_אני יכולה לאמר שזו פעילות שמצד אחד אני נהנית ממנה, והיא שואבת אותי לחלוטין.
מצד שני- תמיד, אבל תמיד , אני מרגישה לגביה חוסר נוחות, ריקנות, ומין חוסר שביעות רצון עצמית ._

חשבתי על זה הרבה. זה כל-כך שונה משיחה. אני קוראת דף מרתק וככה פתאום נגמר. או אני "אומרת" משהו וכלום, עכשיו לחכות.
אין לי קלוז'ר P-: כאילו כל הזמן יש קצוות פתוחים שמרפרפים סביבי וקוראים לי לבוא, קשרים שמשתנים.

בזמן האחרון השתנו שני דברים אצלי- הראשון, אני נכנסת לאינטרנט רק בימי שני וחמישי אחה"צ. מדהימה אותי ההרגשה, נגיד היום, שמחה כזו, היום יום באופן (וגם קצת שמחה (די חדשה) היום יום מיילים...)
השני, שינינו קצת את פינת המחשב, כל מיני דברים קטנים, כמו שעכשיו צד שמאל הוא חלון פתוח (ולא קיר), הקלסרים על ארון מדפים מסודר ו השוס :
שטיח ליד המחשב! כשאני סוגרת את המחשב אני ממשיכה קצת לשבת, מול התנור, ממשיכה קצת לפטפט עם המחשבות שלי, כאילו כמו שקמים ועומדים ללכת ואז עוברת לשטיח ומתיישבת, נותנת לעצמי לרחם על עצמי להתאבל קצת ששוב נסגר המחשב עד ליום הבא, עושה קצת מתיחות, אומרת שלום ותודה עד שאני מרגישה שזה כבר בסדר להמשיך שוב ב"חיים" עד הפעם הבאה @}
בינתיים זו הרגשה טובה. מוזרה, כצפוי, אבל מרגיש לי יותר לקראת איזון.

אה, גם ביקשתי מבן זוגי שבימים שאני באינטרנט הוא יוריד את הכיסוי וידליק את המחשב והתנור ואז אני אבוא ישר למחשב דולק ואוירה חמה. איכשהו השלב של להדליק את המחשב נורא מעצבן אותי. מלחיץ אותי.

לכולנו...

[מ_י_ש_ה_י*]

אין לי קלוז'ר כאילו כל הזמן יש קצוות פתוחים שמרפרפים סביבי וקוראים לי לבוא, קשרים שמשתנים
תיאור מדוייק!!!

שולחת @} כדי לסגור קצוות,

[סוסת_פרא*]

נאמר כאן שצריך לצלול לתוך ההתמכרות ולחוות אותה עד שנמאס

ממש לא זו הייתה הכוונה.
אני כתבתי:

_אני אומרת לצלול לתוך ההתמכרות במקום לנסות להילחם בה.
ואחרי כל זה אולי נגלה פתאום שיצאנו מהצד השני מטוהרים וחדשים._

זה אומר להיכנס לתוכה, לעבור דרכה, עד שפתאום נמצא את עצמנו בצד השני.
כמו ההדרכה לגבי היסחפות למערבולת - לא להילחם, לתת לזה למשוך אותך פנימה, ולצאת מהצד השני. כך בעיניי ההתמכרות.

וזה ממש לא חייב להיות עד שנמאס.
זה יכול להיות עד שפשוט מרגישים שבא לנו משהו אחר, שבא לנו לעבור לשלב הבא.
ש'מיצינו' את זה במובן הטוב, לא במובן השלילי.

אני אתן דוגמא שאולי דווקא לא באופנית, אבל זה מה שיש לי:
זה כמו לעבור מכתה א' לכתה ב'.
האם עוברים לכתה ב' משום שכתה א' הייתה איכסה ונמאס ממנה?
לא.
עוברים משום שלמדנו כבר כל מה שצריך, הפנמנו, מיצינו (ובתקווה - גם נהנינו) - ועכשיו הגיע הזמן לכתה ב'.
לא כי נמאס. אלא כי השלב פשוט השלים את עצמו.

*************

+שינוי ויעילות דרך קבלה+

אני רוצה להבהיר שאין כוונתי לומר שלא הייתי רוצה שינוי.
לא אהיה אמיתית עם עצמי אם אומר שהייתי רוצה שהמצב הזה יימשך כך מעתה ועד עולם.

אבל, הרעיון זה להגיב בצורה היעילה ביותר.
ומנסיוני, להציב גבולות או לנסות להכנס לאיזו שהיא משמעת עצמית, לקבל החלטות ולעמוד בהן וכו' - אינו מניב תוצאות, ולכן אינו יעיל.

וכך כתבה גם זהבי ת: כשאני נוכחת בהתמכרות שלי למשהו, ואני מחליטה להפסיקו- אותן סיבות שגרמו לו להיות- ימצאו כבר התמכרות אחרת....
וגם כוכב נגה: גם מנסיוני, אין הרבה טעם ללחום ישירות עם ההתמכרות,
ואחרים שהגיעו למסקנה הזאת...

לנסות ללחום ישירות בהתמכרות, זה אינו יעיל !

מה כן יעיל?

הדרך שאני מצאתי, היא:

1. לאפשר את ההתמכרות, לתת לעצמי אפילו ליהנות ממנה. לקבל אותה כמה שיש כרגע. (לאו דווקא כמה שהייתי רוצה בעתיד. אבל כרגע ! להסכים...)
2. במקביל, ומבלי ללחום ישירות בהתמכרות, לעשות 2 דברים:

להתכוונן על המציאות שאני רוצה להגיע אליה בהמשך, לעשות לעצמי דמיון מודרך בעניין, להתפלל* על זה....
ולפעול בדרכים אחרות לצמיחה אישית* (נגיד עבודת מודעות, פרחי באך וכיו"ב) - דרכים שממילא מפתחות אותי, בלי קשר להתמכרות, אבל בתקווה שגם מתישהו ישפיעו על ההתמכרות באופן עקיף.

אפשר לנסח את זה כך: כן, אני רוצה שינוי. אבל אני יודעת שהמלחמה לא תעזור. לכן, אני קודם כל מקבלת, אפילו נהנית מהמצב, ובמקביל מתכווננת למציאות טובה אף יותר וממשיכה למצוא ערוצים לפתח את עצמי.

הגישה הזו מאוד מאוד עזרה לי בהתמכרות אחרת, ולכן אני יכולה גם לומר שהיא בהחלט מניבה תוצאות.

[סוסת_פרא*]

ועוד דבר -

+העבודה של ביירון קייטי:+

מול הנושא הזה אני בהחלט חושבת שאפשר להשתמש בשאלה הראשונה והשנייה מ{{}}העבודה של ביירון קייטי:

1. *'האם זאת האמת?'
2. 'האם את יודעת בוודאות שזאת האמת?'*

למשל:

'זה לא בסדר שאני יושבת הרבה שעות מול המחשב - האם זאת האמת?'*
'האם את יודעת בוודאות שזאת האמת שזה לא בסדר שאת יושבת מול המחשב הרבה שעות?'

• 'אני מכורה ל'באופן' - האם זאת האמת?'

'האם את יודעת בוודאות שזאת האמת?' (האם את יכולה למצוא דוגמאות או סיבות למה יכול להיות ש'אני מכורה' זאת לא האמת?)

• 'זה לא בסדר להיות מכורים - האם זאת האמת?'

• 'אני צריכה/אמורה לעשות משהו אחר בזמן הזה - האם זאת האמת?'

(לא. למה? כי העובדה היא שזה מה שאני עושה כרגע, סימן שזה מה שאני 'אמורה' לעשות'.
את יכולה למצוא עוד סיבות למה יכול להיות שזאת לא האמת?)

זה עלה לי במיוחד אחרי שראיתי את ביירון קייטי בכנס האחרון, שעלתה בחורה שאמרה שהיא כל הזמן הולכת לישון מאוחר, ושהיא כל הזמן מנסה לשנות את זה ולא מצליחה. וביירון קייטי עבדה איתה עם השאלה 'אני צריכה ללכת לישון מוקדם - האם זאת האמת?' וכו'.

אני חושבת שאפשר לשאול את השאלות האלו לגבי הרבה מוסכמות שיש לנו על 'איך דברים אמורים להתנהל'.
מוסכמות שגורמות לנו הרבה הלקאה עצמית ורגשי אשמה.
מוסכמות שהן כל-כך מושרשות, שלא חשבנו אף פעם להטיל בהן ספק.
('אני אמורה להתמיד בדברים'. 'אני צריכה להשתפר'. 'אני אמורה להיות מסוגלת לעמוד בהחלטות'. 'אני אמורה להיות בעלת משמעת עצמית'. 'אני אמורה להיות מסוגלת ליישם את מה שאני מאמינה בו'. 'יש לי ייעוד שאני צריכה להגשים'. 'חייבת להיות משמעות לדברים'. 'אני אמורה לאהוב את עצמי'. 'זה לא בסדר להיות תלותיים'. 'אני אמורה לישון בשעות 'נורמליות' '. 'אני צריכה להיות בעלת ביטחון עצמי'. 'אני צריכה להיות פחות פרפקציוניסטית'. 'אני צריכה לדבר פחות'. 'זה לא בסדר שאני צריכה אישורים מאנשים'. 'אני צריכה להיות פחות שקועה בעצמי'. 'זה לא בסדר להיות אגואיסטיים'..... וכו' וכו' עד לאין סוף...)

לא שהן בהכרח אינן נכונות, אבל אם הן גורמות למועקה ומצוקה - סימן שבכל זאת יש שם משהו שכדאי לשים עליו סימן שאלה.
ואולי הגיע הזמן להתעכב עליהן אחת אחת, ולשאול את עצמנו על כל אחת מהמוסכמות שאנו מאמינים בהן: 'האם זו האמת? האם אני יודעת בוודאות שזו האמת?'

לפעמים נדמה לנו שאנחנו צריכים להיות משהו מסוים, או לעשות משהו מסוים - ואז השאלה 'האם זאת האמת?' יכולה לשחרר ממועקה של שנים.

(כמובן, שכדי לעשות זאת יותר ברצינות, כדאי ללמוד את כל 4 השאלות וההיפוך מ-העבודה של ביירון קייטי. אני הבאתי את זה רק כדי לתת נקודה למחשבה.)

[פלוני_אלמונית*]

אה, גם ביקשתי מבן זוגי שבימים שאני באינטרנט הוא יוריד את הכיסוי וידליק את המחשב והתנור ואז אני אבוא ישר למחשב דולק ואוירה חמה

מקסים. בכלל אהבתי את ההתייחסות שלך ל"זמן באופן" כמו לשוקולד- לא רצוי הרבה מדי אבל במידה הנכונה הוא תענוג.

סוסת פרא- תודה דברייך תמיד מעוררים למחשבה.

ככל שאני -(זהבי ת ממחשב אחר), מעיינת במה שנכתב כאן על ידי ועל ידי שאר הכותבים, עולה לי שניתן להפוך את ההתנהגות האמביוולנטית הזו של התמכרות לאתר לשער למודעות עצמית.

כלומר להשתמש בדרך הזו ככלי למודעות רחבה יותר.
זה מאד אישי. ולכל אחד זה בדיוק להיכן שנמצא ברגע זה.

אצלי זה בהחלט מנקז כל מיני רעיונות שלי לגבי עצמי, מחשבות רגשות שבאים לידי ביטוי בהתמכרות.
כשאני מפסיקה להילחם בזה ואני מתבוננת- יש לי כאן יופי של הזדמנות לעוד דברים לעלות על פני השטח למודעות.

[אחת_אחרת*]

האם גם למכור לסמים היו ממליצים להתמסטל עד שיעבור לצד השני? האינטרנט, כמו הטלוויזיה, הוא כלי שיכול להוביל למצב בו אני לא חיה את חיי וחווה חוויות בעצמי, אלא קוראת או רואה חוויות שמישהו אחר עובר. כך, במקום לפתוח את הדלת ולחוות, אני עושה את זה דרך מישהו אחר. וזה לא נתפס בעיני כמשהו חיובי כי זה רגש משומש. יד שנייה.
נכון שהפוזה עכשיו בחברתנו היא לקבל את עצמנו כמו שאנחנו אבל דחילק! במקום לשבת ולקרוא בלוגים של אנשים אחרים אני יכולה לכתוב ספר מחוויותי שלי, במקום לקרוא מי אוהב מה אני יכולה לאהוב בעצמי, ובמקום לערוך אתר אינטרנט (לערוך את האינטרנט! היש אבסורד גדול יותר? אולי לספור גרגרי אורז) אני יכולה לסדר את הארון, את הבית, לשתול גינה, לעזור לפליטים קובנים.

[אחת_אחרת*]

_ככל שאני -(זהבי ת ממחשב אחר), מעיינת במה שנכתב כאן על ידי ועל ידי שאר הכותבים, עולה לי שניתן להפוך את ההתנהגות האמביוולנטית הזו של התמכרות לאתר לשער למודעות עצמית.
כלומר להשתמש בדרך הזו ככלי למודעות רחבה יותר.
זה מאד אישי. ולכל אחד זה בדיוק להיכן שנמצא ברגע זה._

[מ_י_ש_ה_י*]

אני חוזרת אחורה -

_לנסות ל"טפל" בהתמכרות ע"י השכל, הבינה, התבונה והנסיון- זה די סזיפי.
ההזדהות איתם היא המחסום למימד המרפא וכאשר מנסים באמצעותם להבין למה זה כך ולמה הרגשות הללו והכאב והפחד- זו דרך ללא מוצא כי הם חלק מהבעיה עצמה (זהבית)_

• כל ההסבר של סוסת פרא קשור לדעתי ל - שכל, בינה ותבונה - בן אדם שיכול ל נהל את ההתמכרות שלו הוא במצב טוב. יש אנשים שמזהים את השלב ההתחלתי של ההתמכרות שלהם ויכולים לעשות שינוי בעזרת שיחות עם חברים או קריאה ותירגול של שיטה מסויימת, ו יכולים ל נהל את ההתמכרות שלהם.

לעומת זאת, מכור, במיוחד, בשלב מתקדם של ההתמכרות, לא יכול לעבור את כל התהליך הזה רק עם עצמו (כי ההתמכרות מנהלת אותו).

_אני אומרת לצלול לתוך ההתמכרות במקום לנסות להילחם בה.
ואחרי כל זה אולי נגלה פתאום שיצאנו מהצד השני מטוהרים וחדשים._(סוסת פרא)
...אולי.... - וזה מדגיש שיש דרכים שונות לשינוי (ויש כאלה שישלימו עם ה - "מאבק הנצחי שלהם", ברמה מסויימת, שיאפשר להם דיאלוג תמידי עם הנטיה שלהם להתמכרות).

_ברור שכדאי שתהיה אינטרגציה בין החלקים, וכמה שפחות לעשות דברים לטובת חלק אחד בנו, שפוגעים בחלק אחר.
בטח שכדאי להשתדל שתהיה הרמוניה. (סוסת פרא)_

• ואני שואלת - איך עושים שינוי? איך מכור מנתב את הדרך שלו לחיים טובים יותר?

הרי יש כל כך הרבה סוגים של אובססיות והתמכרויות והמצב מאוד מורכב - לכן יש אנשים שזקוקים לעזרה נוספת ויש אפשרויות רבות לכך.

ובכל זאת, מה עם להקשיב לנפש???!!! (סוסת פרא)

• אני בעד להקשיב לנפש - אבל, מי שמכור, מממשיך להזניח את נפשו וגורם עוול לא רק לעצמו אלא גם לקרוביו (ילדים, בן/בת זוג, הורים, חברים).

מכור אמיתי לא רק שלא מכיר עוד את נפשו (כי ההתמכרות מנהלת אותו ולא ההיפך) אלא, הוא לא מכיר עוד את נפשם של ילדיו (הקטנים/הגדולים) - שפתיו לא חשות את עורם הרך והחמים, גופו לא חש את חיבוקם הממלא והמזין, אוזניו לא שומעות את שאלותיהם וצחוקם המתגלגל...ועל אחת כמה וכמה נפשו לא יכולה להתמודד עם ההתלבטויות והקשיים בחייהם ובחייו.

לי מאוד צורם השימוש במילה "התמכרות" בקלות רבה מדי - למילים כוח רב ואין צורך להעמיס על הנפש שלא לצורך, לכן, קודם כל, לפני שמצהירים "אני מכור" - לבדוק האם המילה הזו אכן מתארת את המצב, ואם כן - לשתף ולקבל חוות דעת נוספות של בן/הבת הזוג, חברים או מישהו אחר, על המצב (לפעמים באמת צריך לעשות שינוי מהותי, ולפעמים המצב פשוט יותר מאיך שהוא נתפס).

[פלוני_אלמונית*]

_במקום לשבת ולקרוא בלוגים של אנשים אחרים אני יכולה לכתוב ספר מחוויותי שלי,

במקום לקרוא מי אוהב מה אני יכולה לאהוב בעצמי,

ובמקום לערוך אתר אינטרנט (לערוך את האינטרנט! היש אבסורד גדול יותר? אולי לספור גרגרי אורז) אני יכולה לסדר את הארון, את הבית, לשתול גינה, לעזור לפליטים קובנים_

רק בשביל המשפטים האלה היה שווה להכנס לדף הזה.

אחת אחרת - את גדולה. אני הולכת לעשות משהו אחר!!

[קובנית*]

התכוונת פליטים סודנים, נכון?

[פלוני_אלמונית*]

סודנים,
קובנים, סודנים, גוש קוטפנים - לא חשוב העיקר לעזור!!!

[פלוני_אלמונית*]

המקור כנראה גם הלכה לעזור במקום אחר

[אחת_אחרת*]

קובנים זה מה שהולך עכשיו. סודנים זה פאסה. אבל אם יש לכם כמה סודנים בארון תחכו קצת, כי האופנה בטח תחזור על עצמה בשלב מסוים. לא שמעתם שתמ"ל זה הכי in?

סליחה על היציאה לפרסומות אני חוזרת למהות הדף - יש משהו בנבירה בהתמכרות שהיא יכולה להוביל לשחרור. מצד שני שינוי הרגלים על פני השטח יכול להוביל לשינוי פנימי. זה נכון שההרגל הוא מה שנמצא בחוץ, האחרון ברשימה של סריטה פנימית שמתחילה ממקום אחר לגמרי, אבל התהליך הולך גם הפוך - שיפצור החוץ יוביל לנקיון הפנים.
אני מבלה יותר מדי זמן באתר וזה לא נעים לי. אני יכולה ללכת לשבת על ספת הפסיכולוג עד צאת נשמתי, ואני יכולה לשנס מותניים ולהחליט שדי. יום אחד אני מצליחה לא להיכנס, יומיים הבאים אני רק באופן טבעי, יום למחרת אני רוצה להיכנס אבל מצליחה למנוע מעצמי.. לאט לאט, כמו בכל תהליך גמילה אני בחוץ. באופן טבעי ואני מכירים אבל לא מחוברים. מתחיל תהליך חיובי - אני גאה בעצמי, הישג קטן לאנושות אך גדול לי, והנה, אולי אני יכולה גם לוותר על הסיגרים הקובנים, מה, שווה לנסות.. לא?

[לכולם_יש*]

בהתחלה כשגיליתי את' באופן 'נפעמתי מתחושת השיתוף הרעיונית
והרגשתי מאד נוח פה, לאט לאט קפצו ההבדלים ואתם תחושת אי נוחות,
כולם מאד עסוקים, מניקות, יולדות,מתמודדות עבודה או בית ועוד...
ילדי גדולים, אין לי עבודה, ואין ספק ש'באופ'ן ממלא קטע חברתי בשבילי,
יש יתרון בשיחה בכתב, רעיונותיך צריכים להיות מנוסחים יחסית,,
אף אחד לא מתפרץ לדבריך, המראה לא משפיע על אופי הקשרים
אני חושבת שהכל עינין של מינון, לו הייתי עובדת ועסוקה יותר , הייתי נכנסת פחות.
צריך שיהיה מהכל במינון הנכון,
צריך קצת משמעת והרבה סלחנות לעצמך...
השאלה שאני שואלת את עצמי היא זו: האם באופן הוא תחליף לדברים אחרים או בנוסף?
במקום לחפש עבודה באינטנסיביות הראויה,
במקום להתאמץ להשקיע בחברות לא וירטואלית,
במקום לקום ולעשות ספורט,

[מ_י_ש_ה_י*]

ובמקום לערוך אתר אינטרנט (לערוך את האינטרנט! היש אבסורד גדול יותר?
תלוי מה עורכים....
האינטרנט הוא ספריה ע נ ק י ת - ויש תחומי עניין שרק שם אפשר למצוא...

_צריך שיהיה מהכל במינון הנכון,
צריך קצת משמעת והרבה סלחנות לעצמך..._
מסכימה איתך, אך העיניין הוא שאדם מכור לא יכול לבצע את הדברים האלו.

השאלה שאני שואלת את עצמי היא זו: האם באופן הוא תחליף לדברים אחרים או בנוסף?
לדעתי אסור שיהיה תחליף - לכל דבר יש ערך משלו.

[יסכו_נט*]

אני מרגישה שמה שהכי מצחיק באתר הזה הוא השם שלו. יכולתי להפך למשתתפת קבועה, רק כשנהיינו פחות טבעיים, וקנינו מחשב. ומאז הקשרים שלי הם פחות טבעיים, ויותר וירטואלים. ואני קצת צוחקת על עצמי, שזה טיפשי לאכול כוסמת אורגנית, ולהתחבר "בכאילו", עם דמויות חסרות פנים.
אני נהנת מהכתיבה, פעם הייתי כותבת לי שירים, ומאז שהתחתנתי הפסקתי, ופתאום שוב אני משחקת עם מילים, וזה נעים לי.
אני נהנת מהחברה, יש לי פצפונת, ואני ימים שלמים בבית, ואני מרגישה שמעשירה את עצמי ותורמת ותומכת, וזה טוב לי. החברה מגוונת, זה מעניין.
אני מעיזה להתבטא , בחברה זה קטע שקשה לי, הדימוי העצמי לא משתרבב לעניינים.
לפעמים נהייה לי ריקני, ומוגזם. אבל ראיתי שאני צריכה להתאמץ קצת להשבות בספר טוב, ואז אני לא שבויה של באופן.

[זהבי_ת*]

יכולתי להפך למשתתפת קבועה, רק כשנהיינו פחות טבעיים, וקנינו מחשב.

[מ_י_ש_ה_י*]

אני נהנת מהחברה, יש לי פצפונת, ואני ימים שלמים בבית, ואני מרגישה שמעשירה את עצמי ותורמת ותומכת, וזה טוב לי. החברה מגוונת, זה מעניין.
וייתכן שבעתיד גם תרצי ליצור קשר לא וירטואלי.

אני מעיזה להתבטא , בחברה זה קטע שקשה לי, הדימוי העצמי לא משתרבב לעניינים.
גם אצלי...
בתקופה של טיפול בתינוקת/הנקות ממושכות היה לי יותר נוח לצפות בתוכניות מגוונות בטלויזיה (רואים ושומעים אנשים) - מה שיצר התמכרות זמנית....אבל מסוג טוב.