התמודדות עם פריקים של שליטה

אני מעתיקה כאן מדף אני ואימי דור חדש בהורות דברים שכתבתי בעצמי, על מנת להמחיש שני דברים:
א. את הקושי שיש לי עם אמי [ולא רק - המשך יבוא מיד]
ב. את העובדה שחשבתי שאני במקום טוב כל כך [הזכרתי כבר את יהירותי בענין זה?] והנה- אני מוצאת שהקושי קיים...

_אמי היא אדם לא קל, בלשון המעטה, דומה לרבות שהוזכרו כאן לפני.
אז רק על קצה המזלג - ביקורתית באופן קיצוני, זקוקה לשליטה באופן קיצוני, רדתה באבי ביד רמה, ניסתה לרדות גם בי, מעולם לא אהבה לחיות, תמיד ראתה ורואה את הצד השחור של החיים, תמיד מה רע, כמה קשה, איך אנשים רעים וכו'. שואבת אנרגיות בצורה קיצונית, כל מי שלידה הופך להיות דעוך ונטול אנרגיות [הבן הצעיר שלי היה מתעייף ונרדם בנוכחותה!]. שיחות רבות היו מסתיימות בפיצוצים קולניים, או לחילופין - ברצון שלי למות [ממש! לא באופן סמלי] מתוך התסכול וחוסר היכולת להוציא ולבטא את הכעס._

גם בעלי הוא אדם לא קל [כבר אמרנו - "לבסוף מוצאים אהבה", לא סתם נישאתי לו] -
אדם חריף ומוכשר ביותר, מעשי מאד, פרפקציוניסט, עניני, אולם שיפוטי מאד קודם כל כלפי עצמו וכמובן כלפי אחרים, ביקורתי מאד,בוטה, פאסימי, חשדן ומתקשה לתת אמון, בעל דיבור מינימלי ביותר מבחינה רגשית עם עצמו.
יש לנו קושי גדול מבחינת האינטימיות בינינו, אבל הז סיפור נפרד.
מה ששייך לדף זה הוא, שגם בנוכחותו, כמו בנוכחות אמי, אני מוצאת שהאנרגיות שלי דועכות, אני נעשית עייפה, מדוכדכת, מצומצמת, לא שמחה.

לאחרונה חוויתי חוויה במקום העבודה החדש שלי הקשורה גם כן לענין זה: המדובר במנהלת אשר מאפייניה דומים לאלה של אמי ובעלי : אינטליגנטית ביותר, רהוטה, תובענית מעצמה [חזרה לעבודה שבוע וחצי לאחר הלידה של בנה הרביעי], בוטה, חשדנית ומתקשה לתת אמון, פריקית של שליטה [בימים שאינה נמצאת - עדיין בחופשת לידה - מנהלת הכל מהבית בטלפון], דורשת שהכל יתואם איתה, אין אוטונומיה לאיש.
אני מצאתי עצמי נשאבת בהרף עין למקום של ילדה קטנה, נטולת אנרגיה, חרדה, פוחדת "להתפס" על מעשים שהמנהלת "לא מאשרת".
המצב היום הוא כזה [לאחר כשבועיים] שאני הולכת להחליף מקום עבודה.

מה אני שואלת?

אני שואלת איך מסתדרים בכל זאת עם אדם כזה.
איך לא נשאבים למקומות האלה.
[דרך אגב, גם כעת, תוך כדי כתיבה בנושא, אני מוצאת עצמי רהוטה פחות מבדרך כלל ובעלת אנרגיות נמוכות יותר מהרגיל....]

אני מרגישה שהדרך היחידה שלי היום להשאר "על הרגליים" היא להתנתק.

מהמנהלת וממקום העבודה - זה בסדר.
מאמי ומבעלי .............

אני גם עובד עם אדם השואב אנרגיות. אצלו זה מגיע מהצד השני - הוא חסר בטחון ולכן נוטה להפיל את האחריות לטעויות ומחדלים על סביבתו. טעויות קטנות הופכות לאסונות גדולים. בסוף יום עבודה אפשר ליפול מהרגליים, לא בגלל המאמץ הפיזי, אלא בגלל הלחץ. לעזוב את העבודה איני יכול - עסק משפחתי והוא הבוס.
הפתרון הזמני שלי הוא להפוך להיות המנהל. לא לקחתי סמכות מאף אחד, אלא אני קובע מתי להלחץ. אני בוחן את מעשי תוך כדי עבודה, אם נראה לי שהתוצאה טובה, אני מהנהן בראשי לכל ביקורת וממשיך הלאה. השיטה קצת קשה כי קשה לתפקד ללא משוב חיובי, אבל האופציה השניה היא התמוטטות. מאז יישום השיטה נכנסה קצת אופטימיות לעבודה. עם האופטימיות עלתה התפוקה.

קראתי שוב את מה שכתבתי.
נראה לי, שהתביישתי לספר את המצוקה.
שהתביישתי לאמר שאני על סף התפוצצות.
שאין לי כוח להכיל.
שכבר פניתי לאן שיכולתי - הייתי בטיפול לבדי, היינו בטיפול זוגי, עבדתי עם פרחי באך [לא מספיק, עוד אמשיך], קיבלתי מצפריר חותמ, אני משוחחת עם חברים וחברות.
הנוכחות של אמי ובעלי קשה לי ביותר.
עם אמי - אני עוד יכולה להמנע מנוכחותה, לצמצם את הקושי. אבל בכל זאת - היא לבדה [אבי בבית חולים סיעודי], עושה סצנות של לא לאכול [סיפור ארוך של אנורקסיה של גיל מבוגר], נעשית תלותית, מתחילה לשכוח דברים, לא להסתדר, לא להבין מה שכן הבינה קודם בעינני סידורים וכיוב'. כלומר- עזרתי נדרשת [אני בת יחידה].

עם בעלי - זה גרוע יותר.
יש עוד פנים רבות ליחסים ביני ובינו,
ואולי זה לא נכון לשאול כאן רק לגבי האנרגיות השליליות שאני חשה אותן - ואולי אף אחד אחר לא....
ואולי אין אלה אנרגיות שליליות, אלא אינטראקציה קשה.
אני סומכת על צמי - היום, שלא כמו בעבר - שאני עושה כל מה שביכולתי.
בודאי יש עוד מה לעשות.
אבל איפה הגבול?
מתי יודעים להגיד - זהו?

ואולי זה לדף אחר...

ועדיין -
אלה התחושות.

חמור נושא ספרים,
תודה על תשובתך.
בענין המנהלת - אין כאן עניין של טעויות. היא רוצה שליטה מלאה על מה שקורה.
למשל - אסור בתכלית האיסור לקבוע פגישות - הנחשבות כסטנדרט בכל מקום אחר באותו המקצוע - בלעדיה. היא חייבת להיות זאת שמאשרת את עצם קיום הפגישה ופעמים רבות רוצה להיות נוכחת.
יש לדווח לה על כל ענין, קטן כגדול.
אם עושים משהו שלא נראה לה - ננזפים ממש כאילו המדובר בילדים קטנים.
יתכן שמישהו אחר היה מסוגל לפתח מעין בועה פנימית שכזו.
אני נמצאת מאוימת מאד על ידי מצב כזה.
שלומי הרגשי ממש בסכנה במצבים כאלה.

הוא חסר בטחון ולכן נוטה להפיל את האחריות לטעויות ומחדלים על סביבתו. טעויות קטנות הופכות לאסונות גדולים.

זה תמיד כך אצל אנשים שואבי אנרגיות
ואם כבר -גם אצל אנשים שיש לה צורך חריג בשליטה.

אם עושים משהו שלא נראה לה -ננזפים ממש כאילו המדובר בילדים קטנים.
האם את העובדת היחידה ?
איך מתמודדים שאר העובדים ?

כשקראתי את כותרת הדף ב-מה חדש, עניתי לעצמי, עוד לפני שנכנסתי לדף: "לא להתראות עם אנשים כאלו".
בהמשך, קראתי שמדובר באמא, בעל ובוסית. קשה להתרחק מהאמא, קשה להתרחק מהבעל, בעיקר אם את מאמינה ש-לבסוף מוצאים אהבה ולעתים קשה להתרחק מהבוסית מכיוון שהיא מקור הפרנסה שלך ולא קל למצוא עבודה אחרת.
רק חיבוק גדול על ההתמודדות...

אז באמת אחרי מה שאביב כתבה,
הדבר הראשון שאת יכולה, זה להתחיל לחפש עבודה אחרת. יכול להיות שאם יהיה אדם אחד כזה פחות בחייך, תוכלי להתמודד עם השניים האחרים.

כן, עם המנהלת זה באמת כך. כבר יש לי אופציה אחרת.
אבל אינני יכולה להתחמק מהמחשבה שעלי להתמודד עם אנשים עם מאפיינים כאלה.

האם המחשבה שלי נכונה?
האם אתם מתמודדים ישירות עם דברים שלוחצים לכם על היבלת או שפשוט עושים "אחורה פנה" ופונים לערוץ אחר?

מתי יודעים שזהו, מספיק?
עם בעלי - אני כן חשה שעשיתי המון המון עבודה. שאני יודעת על עצמי דברים שלא חלמתי שאדע ושאבין.
הערגה גדולה ליחסים .... אחרים, לא אגדיר כרגע, כי כל מה שאומר שאני רוצה יובן כמו מה שאין לי, ולא מתאים לי כרגע [אולי אחר כך] לדבר על זה.
על פי צפריר יש דרך עוד לעשות, ואילו אני חשה - שכוחי כשל.
אבל אני מתקשה מאד להתעלות שוב ושוב ולראות למרחוק.

אז איך יודעים מתי די?
איך אתם יודעים מתי די לכם?
ספרו לי, בבקשה....

שמתי לב שלא התייחסתי לשאלות, סתם כי הייתי מוצפת לרגע.

_האם את העובדת היחידה ?
איך מתמודדים שאר העובדים ?_

אני יועצת חינוכית בבית ספר . האחרות - הן מורות. עבור מורה טוב שיש מנהלת המובילה את הדברים [כשהייתי מורה טוב היה לעבוד עם מנהלת בעלת אג'נדה] והן מסתדרות עם הצורך שלה בשליטה מוחלטת במה שקורה. הצוות מרוצה ואינו מתחלף.
אולם יועצת אמורה להיות חלק מחוט השדרה הבית ספרי, דמות מרכזית. המנהלת מקשה מאד לשאת מישהו בעל דעה ובודאי תפקיד שבמהותו יש אוטונומיה מקצועית. ובודאי מישהי כמוני שיש לה מה לאמר, שהשתלבה מיד בצוות, שקבעה פגישה מקצועית ושפעלה באיזה ענין ועשתה זאת היטב

ושום דבר מזה לא מתוך כוונה לדחוק רגלי איש אלא מתוך הבנה מקצועית נכונה של התפקיד.

קשה להתרחק מהבעל, בעיקר אם את מאמינה ש-לבסוף מוצאים אהבה

בספר הזה ובכלל - בתפיסה הזו - יש משהו שיושב לי טוב טוב על נטייה טבעית שלי - לבדוק עד הסוף ולמצות הכל, כדי קודם כל להבין מה אני עושה ולמה ושנית, כדי לא לפעול מתוך כעס, עלבון, אי ידיעה או משהו אחר שאינו מודע ומבחירה.
אבל מתי הגבול?
איך יודעים שזהו? הענין מוצה?

אם לפעול לפי הרגשה, אז זה די זהו, לצערי.

אם לפעול אחרת - אז תמיד יש עוד משהו לבדוק, לגלות.

ובן זוגי אינו שותף כלל לתהליך.
היינו כבר בשני טיפולים . את הראשון הוא הפסיק כי לא הסתדר עם המטפלת. את השניה הוא בחר וגם שם הפסיק. חש שאינו מסוגל לשתף פעולה.
גם הדיבור הפנימי שלו עם עצמו אינו קיים כמעט כלל.

אינני באה כאן להשמיץ או משהו, רק כדי לתאר תמונה לא קלה, מבחינתי.

אני מבקשת לדעת -איך אתם מחליטים שזהו.
חשוב לי מאד להבין איך אחרים מקבלי םהחלטות של "זהו, גמרנו" מכל סוג שהוא.

רחל
אני ממליצה לך לשקול טיפול בביו פידבק.
מנסיוני זהו תהליך ארוך של התמודדות עם חולשות אבל מאד יעיל. תרכשי כלים שיעזרו לך להתמודד עם הנטיה שלך לתת לאחרים לשלוט בך.

בקי,
האם אין תהליך של ביו פידבק מיועד למצבים בהם ניתן לשחזר את התופעה בתוך חדר הטיפולים?
איך בדיוק זה קורה?

לרחלי,

אנשים עם אנרגיה שלילית יכולים להיות רק אנשים שאנחנו מפחדים מהם מפני שנדמה לנו שהם מאוד גדולים וחזקים ואם נתחצף אליהם הם ירביצו לנו ויבעטו לנו בראש. במעט מאוד מקרים זה נכון. ברוב המקרים אנחנו:
א. יכולים להחזיר להם.
ב. מי שעשה אותם כל כך גדולים וחזקים הם אנחנו בעצמנו, ובידינו גם הכוח, בחצי שניה, להחזיר אותם לגודלם האמיתי.

לדעתי ההחלטה היחידה של "זהו גמרנו" שאת צריכה לקבל, היא ההחלטה שאת גומרת לנהל את העולם ומתחילה להתעסק אך ורק בעיניניך. תאמיני לי, אחרי זה הכל יסתדר לך יפה, במיוחד הנישואים שלך.
ברצוני להגיד לך מספר דברים, חלקם יכולים להשמע קשים. חשוב לי שתביני מראש שזה בא ממקום טוב.

המצוקה שאת חשה במחיצת אמך, בעלך והבוסית שלך, נובעת מכך שאת מרגישה שאת לא ממלאה את ציפיותיהם וזה מפריע לך מפני שהחלטת שציפיותיהם הם הדבר הכי חשוב בחייך ואת תקומי ותיפלי אך ורק על פי הסטנדרטים של זולתך.
הסיבה שעשית זאת היא מפני שאת מרגישה שאת לא מספיק טובה ככה, כמו שאת. את צריכה אישור שיאשר אותך. גם מלשון "אושר". וכרגע את לא ממש מאושרת...
כיום נהוג לשבח ולהלל תפיסת עולם רופסת זו, כאילו החולשה מעידה על בעליה שהוא אדם טוב יותר, עדין, אלטרואיסט ואיש תם וישר ויושב אוהלים שכולם מנצלים אותו. לדעתי זה בדיוק ההיפך. מי שזורק את האחריות על אושרו האישי על אחרים הוא אדם עצלן. עצלנות אינה תכונה טובה בכלל.
הדרך לתקן זאת היא לא לבוא ולדקלם את המנטרה הדבילית "אני הכי טובה כמו שאני, עשיתי הכל, אין כמוני, אני צדיקה והם רשעים". לא ולא.
הדרך הנכונה היא לבדוק לעומק בינך לבינך ממה את לא מבסוטה אצל עצמך ואת זה לתקן. התגובות החזקות שלך לביקורת שלהם נובעות מכך שהביקורת שלהם נוגעת אצלך במקום רגיש ונדמית לך נכונה. למה את מרגישה שהביקורת שלהם עלייך נכונה? מה מתוכה נכון? מה את מרגישה שאת צריכה לעשות כדי להיות באמת מרוצה מעצמך?

לדוגמא - תפיסת העולם של אמך. היא חושבת שהחיים הם חרא. את מתקוממת נגד זה מפני שאת מרגישה שהחיים הם באמת חרא, אבל זה לא "בסדר" לחשוב ככה.
הפיתרון הוא לעשות את החיים שלך לא חרא, ואז את תפסיקי להגיב לזה.

זה שהיא חושבת שהחיים הם חרא, ושלבעלך אין דיאלוג עם עצמו, ושהבוסית שלך רוצה לפקח על כולם - אלו עובדות שאין להן שום קשר שהוא עם איכות חייך. מדובר באנשים מבוגרים שעושים מה שהם חושבים לנכון. למה זה בעצם מפריע לך? למה את חושבת שנכון יותר שאמך תהיה אשה אופטימית ובעלך יהיה מחובר לעצמו והבוסית שלך תצא מהלחץ? האם את מרגישה שהקשר שלך איתם לא יכול להיות טוב עד ש..........את תחליטי מה נכון להם לעשות?
אז מי כאן פריק של שליטה?
ומי כאן ביקורתי?
זכותם של אנשים להיות לא נעימים אם לא בא להם. לרוב זה לא אישי נגדך. וגם אם כן - שיקפצו לך.

יש משהו מאוד מוזר ולדעתי - מאוד מתפנק וילדותי, באופן שאת נכנעת למצבים שלא נוחים לך :
שלומי הרגשי ממש בסכנה במצבים כאלה.
נו?
ואם שלומך הריגשי (?) בסכנה אז את מתקפלת לטובת שלומך הריגשי הקטן והאומלל וממשיכה להיות קורבן?
באיזו סכנה הוא נמצא בדיוק? ומה זה בכלל "שלום ריגשי"? בשביל מה את צריכה אותו אם הוא מאויים כל כך מזה שתקבלי את מה שאת רוצה? יש איזה תנאי ש"שלום ריגשי" יכול להתקיים רק במצבים שבהם את מאפשרת לכל אידיוט ברחוב לדרוך עלייך? האם ה"שלום הריגשי" הזה אינו בעצם סתם קטע סנובי שלוחש לך תדיר ש-את טובה מידי בשבילם?

העניין שלך עם בעלך לדעתי הוא פשוט פחד. חוסר האינטימיות ביניכם מתפרש בעינייך כאילו הוא זה שכבר אמר די. ושוב - כדי לרצות אותו את משקפת את מה שנדמה לך שהוא רוצה........
אבל מה את רוצה?
הארכתי די, את יכולה כמובן למחוק אותי אם אינך מוצאת תועלת בדבריי.

רחל ה, לי יש הרגשה שאת קצת מוצפת מ
הייתי בטיפול לבדי, היינו בטיפול זוגי, עבדתי עם פרחי באך [לא מספיק, עוד אמשיך], קיבלתי מצפריר חותמ, אני משוחחת עם חברים וחברות. וגם מעוד דברים שעולים ומוצעים כאן.
נראה כאילו משהו בתוכך זועק לשינוי ורוצה כאן ועכשיו ואין לו אומץ.

_אני מרגישה שהדרך היחידה שלי היום להשאר "על הרגליים" היא להתנתק.
מהמנהלת וממקום העבודה - זה בסדר. מאמי ומבעלי ............._
אם אני קוראת אותך נכון אז ההתלבטות שלך היא "האם בבחירה בהתרחקות אני בורחת מהתמודדות או מתמודדת בכבוד". וזה נשמע כמו 'תקיעות' אופיינית של אנשי מקצוע בתחום שלך (פסיכולוגים/יועצים).
אני יכולה לומר מנסיוני שגם ממקום עבודה וגם מאמא אפשר ורצוי להתרחק במידה שתאפשר לך מרחב נשימה. וזו לא תחשב לך 'בריחה' אם לא תחשיבי אותה ככה לעצמך.
נכון שתמיד התמודדות חדשה עם מה שאת משקפת תחכה לך מיד אחרי הסיבוב, אבל העניין ה אמיתי נמצא בקשר הזוגי שלך. ואת כל מה שאת 'צריכה' ורוצה ללמוד/להתחשל/לצמוח שם בחוץ, תוכלי לעשות דרך ההדברות והמפגש המרפא עם הזוגי שלך. כל מה שתצליחי לעבור ביחד איתו תוכלי אח"כ ליישם גם במעגלים הרחבים יותר.

סתם אחת,
תודה על הטון הנוקב והתקיף. אני מקבלת אותו כבר ממקום שדואג, אכן לטובתי.
ובכל זאת- היה בו משהו שיפוטי מאד, שאינו מכיר את המקומות מהם הגעתי.

אין לי רצון וצורך להסביר בפרטי פרטים, אבל רק כדי שאוכל לקבל ממך עצה מאוזנת אז בכל זאת משהו כללי:
את מתייחסת למקום מאד נקודתי כרגע, ובסדר שזה כך, כיון שאינך יודעת מי אני.
צמחתי ממקום מאד קטן וקשה לאן שאני נמצאת היום.
מי שזורק את האחריות על אושרו האישי על אחרים הוא אדם עצלן. עצלנות אינה תכונה טובה בכלל.
אני לא תולה כבר את אושרי באמי ובבן זוגי.
לו היית מכירה אותי היית יודעת שאחד הדברים שחברי הקרובים אומרים עלי הוא שאינני משאירה אבן על אבן בדרך לשיינוי ולצמיחה. זהממש לא מקום של עצלות.
אני עובדת קשה מאד כדי לא להיות במקום הזה, ובכלל לא מהמקום הרופס שאת מתכוונת אליו.
אני לוקחת את האחריות המלאה לטון ה"מסכן" שאולי השתמע מדברי, ואני שמחה שהטון שלך "יישר" אותי וגרם לי לדבר בטון ברור יותר.
ה"מסכנות" נובעת מכך שאני חשה במקום ללא מוצא, ונכון הוא שמקום כזה מחזיר אותי לאיזה שהוא חוסר אונים שעוד קיים אצלי. אולם - אינני חוששת מחוסר אונים, כל עוד הוא לזמן מה וכל עוד אני לומדת וצומחת ממנו.

אני כבר לא במקום של לנסות ולמלא ציפיות. אבל עוד לא בניתי לעצמי את האישיות התקיפה והחד משמעית שנשמע כאילו לך יש- והלוואי והיתה גם לי.
זה בדרך ....

ובכל אופן -
מדוע חוסר מוצא?
כיון שאמי זאת אמי, ואני כן רוצה להיות לידה ולחוש טוב. ואני עוד לא יודעת איך.
וכיון שבן זוג הוא אינו אדם "מן הרחוב" ואני כן מעונינת ביחסים טובים, מעצימים וכן הלאה.
דוקא כיון שאני כבר לא מסוגלת לסבול את המצב, ואנ ילא חושבת שאני רוצה להגיד לבן זוג "שיקפוץ לי", לא כי אני רופסת, אלא כי זוגיות אינה, בעיני, המקום של להגיד "תקפוץ לי" אלא "בוא נדבר". והעובדה שאין לו דיבור עם עצמו משליכה ישירות אלי - אילו זה היה בינו לבינו, כמו גירוד תחת [סליחה על הבוטות] או נימוסי שולחן גרועים, באמת זה ענינו. אבל אדם שאין לו דיבור פנימי עם עצמו, בהכרח התקשורת שלו עם בת זוגו היא בעייתי, או לפחות כך זה אצלנו. זו הסיבה שזה מענין אותי. אני לא מעונינת לנהל אותו, אני לא מתכוונת להחליט מה נכון לו. אני מחליטה מה נכון לי.
פעם זה היה ככה, היום - כבר הרבה הרבה פחות. וזה יותר מהמקום של "נכון לי שתהיה לי תקשורת זורמת. נכון לי שתהיה לי אינטימיות עם בן זוגי. נכון לי שיהיו לי יחסים מעצימים" [וזה גם נוגע לשאלה "מה את רוצה?"]
דברים אחרים, כמו השתלטנות שלו, או הביקורתיות שלו, כבר מזמן הפכו להיות סתם משהו לא נעים ולא משהו שקובע לי את סדר היום.
פעם הוא הפחיד אות י מאד.
וכן - נכון היתי קורבן.
מי שלא היה קורבן - שלא ישפוט את הקורבנות.
לוקח המון אומץ ועבודה קשה וההיפך מעצלות לצאת ממקום כזה.
היום אני קורבן כלל.
אולם יש עדיין מעט מאד אנשים שאיכשהו עוקפים את .. לא יודעת את מה... ואיכשהו אני מגיבה אליהם חזק.

ומה אני רוצה?
תודה על שהזכרת לי בטון התקיף שלך מה אני רוצה.

עוד דבר - אנ יבדרך לעשות את החיים שלי ללא חרא.
זה דורש ממני אומץ שעוד אין לי.
אז --- סבלנות קצת, רגע, אני בדרך...!!!

וכעת, האם את סבורה שתוכלי עדיין לעזור לי?
אני מאד מעונינת בכך!
אשמח מאד אפילו "להתנצח" איתך.

אורית,
נראה כאילו משהו בתוכך זועק לשינוי ורוצה כאן ועכשיו ואין לו אומץ.

בדיוק!!!!

אם אני קוראת אותך נכון אז ההתלבטות שלך היא "האם בבחירה בהתרחקות אני בורחת מהתמודדות או מתמודדת בכבוד". וזה נשמע כמו 'תקיעות' אופיינית של אנשי מקצוע בתחום שלך (פסיכולוגים/יועצים).

ממש כך!!! ואני גם מטפלת משפחתית וזוגית ועוד כזו שעושה עבודה טובה מאד... מה תגידי על זה?

ואת כל מה שאת 'צריכה' ורוצה ללמוד/להתחשל/לצמוח שם בחוץ, תוכלי לעשות דרך ההדברות והמפגש המרפא עם הזוגי שלך.

האם ואיך זה ניתן כשאין שיתוף פעולה? כשאין רצון או יכולת? כשיש תקיעות גדולה מאד מהצד השני.
וזה - מפי אחרים. ואני אומרת זאת כדי להבהיר שאין זו נקודת המבט הפרטית שלי בלבד, שאולי באה ממקומות שלי, אלא ממטפלים ואחרים שניסו להתחבר, לגעת ולא הצליחו.
ושוב- אם כך - עד מתי?
מתי זה ויתור על התמודדות - ומתי זו הכרה פשוטה במציאות?

תפנטזי לך מצב רחל ה שאת מקבלת פסק זמן מ'מרוץ החיים' ומנתבת את כל מה שיש לך לטובת ריפוי המקום שלך מול בן הזוג שלך. קחי את עצמך לזמן הזה.
תנקי את הראש מכל הצרות של כל העולם ואישתו ותתמקדי בקשר שלך, בהקשבה שלך לעצמך בתוך הזוגיות שלך.
את מבינה, זה כאילו שהזוגיות, הנישואין האלה הם המשהו הכי בטוח ומובן מאליו בקיום שלך ולכן לאורך כל הדרך נדחק הצידה, מטוייח על ידי הקריירה, היחסים עם ההורים הילדים וכל השאר...
או שלחילופין, תנסי לדמיין לך שמחר, (חס ושלום חלילה) הוא נהרג לך פתאום.
תנסי לראות את עצמך בפרֵיים הבא בתסריט הזה. האם את נמצאת שם בתחושת הקלה גדולה, או תחושת החמצה כואבת, פיספוס, אשמה, רצון עז להחזיר את הגלגל אחורה ולראות את האור....
יש הרבה אפשרויות - תנסי את זה ותראי לאן זה לוקח אותך.
@}

סתם אחת,
אני קוראת שוב ושוב את דברייך ומוצאת בהם שוב ושוב עוד דברים נכונים:
_הסיבה שעשית זאת היא מפני שאת מרגישה שאת לא מספיק טובה ככה, כמו שאת. את צריכה אישור שיאשר אותך. גם
מלשון "אושר". וכרגע את לא ממש מאושרת..._

זה היה מאד נכון בעבר. הצורך באישור.
היום זה עדיין קצת נכון.
נכון שאני עוד לא יודעת לגמרי לאשר את עצמי לעצמי. יש המון מקומות שכבר כן, ושכבר אף אחד לא יכול לערער לי אותם.

מה שיותר משמעותי היום זה הדבר הבא: אני חושבת שהיום - לפחות עם בעלי- זה פחות מהמקום של "אנא תאשר אותי" כמו מהמקום של "גם אם אנחנו לא מסכימים - יכול להיות לנו נעים ביחד בכל זאת" וזה לא כך היום.
אני לא רוצה להיות במקום זועף, לא מפרגן, שותק.
אני כן רוצה להיות במקום נעים, משוחח, מקשיב, מפרגן.
ואני לא רוצה לעשות זאת לעצמי לבד.
אני יכולה ונעים לי מאד עם עצמי - אבל אז - בשביל מה הזוגיות?!

אני מזדהה מאד עם הרבה ממה שכתבת
שוחחתי כל כך רבות עם חברה שלי המטפלת בשיטת האימגו. (של מחבר הספר לבסוף מוצאים אהבה ) לדעתי התמודדות שלך עם הבוסית ועם בעלך, לפי מה שאת מתארת הן התמודדות עם אותו פצע פתוח. לפיכך עליך לבחור עם מה את רוצה להתחיל להתמודד. להתמודד עם הכל בלתי אפשרי ופיתרון דל אחד יתן מפתח לשאר.
לדעתי כדאי לברר מדןע בעלך אינו מעוניין בטיפול. אולי לעשות טיפול עם אימך דווקא?

אני יכולה ונעים לי מאד עם עצמי - אבל אז - בשביל מה הזוגיות?!
את זה תגלי אחרי שתעשי עבודה על עצמך.

סליחה על הלאקוניות, אני רוצה להיות מאוד קצרה: העבודה על "הקורבניות" שלך היא עבודה בספירלה. אני בטוחה שעבדת על שכבה עבה, אבל ממה שאת כותבת מתגלים עוד סיבובים למטה, יותר עמוקים. יש עוד, עוד עבודה. לדעתי, את בדרך. תמשיכי ככה!
ויש לי עוד מליון עצות, בדפים על הכעס.
וגם, תחפשי בדף הבית שלי את הסיפור על אמא שלי והשטיח, שכתבתי למישהי אחרת. לדעתי הוא רלבנטי גם לשאלות שלך.
המון הצלחה!

אני תמיד מתלבטת אם להוסיף את החויות האישיות שלי. אם זה יכול לעזור במשהו לך, רחל_ ה.
אני משערת שהייתי במצב דומה לפני שנים אחדות, לפני שהתעוררתי ביום בהיר לפני ערב סוכות (שנתיים אחורה) ואמרתי לעצמי: "לא עוד".
הגבר שחייתי איתו...עברנו קשיים עצומים ביחד. כתבתי על זה הרבה ב נאמנות מינית ועוד. לא בא לי לחזור על זה. זוגיות זה דבר חשוב וכנראה שהיה לך הרבה מה ללמוד מהגבר איתו את חיה, אבל האם השיעור שלך איתו צריך להמשיך, או שהוא הסתיים?
אני קיוויתי בסתר ליבי שיגיע היום בו אוכל לומר שלמדתי מספיק מהיחסים האלה ואני מוכנה ללכת הלאה. זה מה שקרה לי. הייתי מוכנה לשבור את הקשר העמוק שחוויתי איתו, להגיד שזה נגמר, שלמדתי מספיק. אני ממשיכה ללמוד המון מהלבד בו אני נמצאת כרגע
ומצפה ומחכה למי_ למי
זוגיות, לא בכל מחיר וזה חשוב ש לבסוף מוצאים אהבה אבל זו לא הדרך היחידה.

בהצלחה

בשמת-
קרתי את הסיפור/עצה על האמא והשטיח.
כן, יש ימים שזה מצליח.
יש ימים - שלא.
אני גם מתקשה "לשלח" אותה לדרכה בודדה, חסומה, מרגישה לא מובנת.
היא מאד מאד פולשנית, וזה הולך ומחמיר ככל שהיא מזדקנת, שומעת פחות טוב, מבינה פחות.
אני מנסה למצוא דרך של אמצע.
שאגן על עצמי - אך גם לא אפגע בה. ושארגיש שלמה עם עצמי.

ענבל - אני עונה לך אצלך.

רחל ה, קראת את הודעתי הקודמת?

אורית, לא ראיתי כי בדיוק הוספתי את הודעתי ושלך כנראה צצה מיד איתה, או משהו כזה.
תודה על שהסבת את תשומת לבי.

את מבינה, זה כאילו שהזוגיות, הנישואין האלה הם המשהו הכי בטוח ומובן מאליו בקיום שלך ולכן לאורך כל הדרך נדחק הצידה, מטוייח על ידי הקריירה, היחסים עם ההורים הילדים וכל השאר...
לא הבנתי למה את מתכוונת כאן.

_או שלחילופין, תנסי לדמיין לך שמחר, (חס ושלום חלילה) הוא נהרג לך פתאום.
תנסי לראות את עצמך בפרֵיים הבא בתסריט הזה. האם את נמצאת שם בתחושת הקלה גדולה, או תחושת החמצה כואבת, פיספוס, אשמה, רצון עז להחזיר את הגלגל אחורה ולראות את האור...._

הקלה, הקלה גדולה. הקלה מהצורך לעשות החלטה, הקלה מרגשי אשמה, הקלה ממועקה מתמשכת.
וגם געגוע, כן.
אבל לא תחושת החמצה וכל מה שבא בהמשך שם. בכלל לא. אני כל כך שלמה עם כל מה שעשיתי, גם עם הדברים שלא טובים שעשיתי כדי "לזעזע" את המערכת. עשיתי ממש כל מה שאני יודעת וידעתי. ואם לא עשיתי משהו - זה כי לא ידעתי.

מה שהתכוונתי לומר ב'מובן מאליו' זה שהרבה פעמים אנחנו דוחקים הצידה את הטיפול בזוגיות כי אנחנו עסוקים מידי במעגלים הרחבים יותר איפה שמאוד חשוב לנו לזכות בהכרה.

אבל נראה לי שאם הדבר הראשון שעולה לך בתסריט ה'מוות' הוא הקלה, אז אולי באמת את לא חולקת את חייך עם האדם הנכון.
אוי, זה עצוב לשמוע. תנסי ללכת עם זה כמה ימים. תני לכל הדברים שהוצפת בהם כאן לשקוע, לחלחל בשקט, שחררי לרגע (שבוע שבועיים) ותני למשהו חדש לעלות מתוכך.
את מדברת איתו על מה שעובר עלייך עכשיו?
שיחה נוקבת אחת איתו יכולה להועיל הרבה יותר מכל הצפת המלל הזו.

אני זוכרת שכתבת לא מזמן בדף אחר על זה שאת חוזרת הביתה בכלל, עוזבת את העבודה, לא? אולי ב כשאת בבית או במקום אחר

בענין העבודה - כתבתי פה, בדף הזה, על כך שאני מחליפה מקום עבודה.

בענין בעלי - הו, הו, היו הרבה יותר משיחות נוקבות.
לא משהו שארצה לחשוף כאן. לא כרגע.
לא אכפת לי לכתוב לך במייל פרטי, אם תרצי.
אבל כן, היה נוקב ואחר גם.

אבל אדם שאין לו דיבור פנימי עם עצמו, בהכרח התקשורת שלו עם בת זוגו היא בעייתי, או לפחות כך זה אצלנו
כמה שאני מזדהה עם זה.
בעיקרון, אני יודעת שזה מהדברים שהם תחת אחריותו. ואני מאוד משתדלת לא להכנס לו לתחום. לא להיות פולשנית כמו אמא שלי...
אבל לפעמים בחיים אני עומדת במקום שמשהו בתוכי זועק, ולפעמים אפילו יותר חזק מהרצון הזה, של להיות מתוקנת, לא לפלוש לתחומו.
לפעמים אני נמצאת עם בעלי, והנוכחות שלו פשוט מפריעה לי.
זה החוסר שהוא נמצא בו עם עצמו.
לא תמיד אני כל כך חזקה כדי ליסבול אותו ככה.
ואפילו שאני יודעת שזה בא אצלי מנקודה לא מתוקנת, נראה לי שזה בכל זאת משרת את המטרה כרגע. חוסר האיזון של שנינו מאזן האחד את השני.
בפעם האחרונה שזה קרה, פשוט אמרתי לו: "אתה צריך התבודדות. במצב שלך כרגע אתה לא יכול לתת לי כלום."
והוא קם, ויצא. וחזר שונה.
עוד לא מתוקן וזהו לכל החיים, אבל העיקר שהוא עובד, נמצא בדיאלוג עם עצמו.
זה עבד לי הפעם בכזאת קלות. אבל זה אחרי כמה שנים של הכרות, ותובנות, וכנראה גם קצת מזל, או עזרה מלמעלה.
ובפעמים הראשונות זה היה צריך להגיע לריבים ברמות כאלה ואחרות, לפעמים אפילו שיחות על גירושים, כדי שהוא, או אני, או שנינו, נבין.
זה קורה לאט, אבל זה קורה. ואני לא יודעת מה בעצם העצה שלי. (אולי פשוט לבקש ממנו לצא ולהתבודד, לחשוב? אפשר גם לזרוק לו מדי פעם, בשעת כושר איזה טיפ להתבודדות טובה.) כי אם בעלך לא מוכן לשמוע על שום עבודה פנימית כל שהיא, זו ההחלטה שלך האם להמשיך לסבול אותו ככה, או להמשיך לחכות לו, או לעזוב אותו, לחיות בלעדיו. והרי גם להיות לבד זה.... להיות פשוט לבד.
מה נראה לך יותר?

מישהי,
תודה.
משפטים כאלה הם לא ממין השיחה שלנו.
כשיש איזה נסיון מצידי להתענין, לברר, להבין, הוא פשוט אומר - לא יודע, או - לא שאלתי את עצמי, או אם ה ממש מלחיץ אותו - תעזבי אותי, אני לא אוהב שאלות כאלה.
ואני מבטיחה לך שאילו שאלות "רגילות".
מה לעשות?
לא יודעת.
יש לי גם חרדה מהלבד, מהכלכלי, מהלא ידוע.

היי, קודם כל תודה שענית. אני די חדשה פה, ועוד לא כלכך בטוחה בעצמי. אז תודה1
ולענייננו-
לא באמת חשבתי שזה יהיה במקום, אבל מצאתי שאצלי חוסר התפשרות על המצב כמו שהוא היום, אפילו ע"י איום בגירושים (אגב, איך בעלך יגיב לדבר כזה?) הביא אותנו למצב הזה. (אחרי שנתיים פלוס שהיו מאוד אינטנסיביים).
אני מאוד אימפילסיבית, אומנם חושבת המון בדיעבד, אבל בהחלט מוציאה החוצה כשמשהו רובץ, ולא מחכה עם זה בכלל.
אז כשהחוסר תיקשורת הזה, או התיקשורת ברמה הנמוכה הזאת הגיעו לי "עד כאן", פשוט אמרתי לו את זה. וכשהרגשתי שעדיף לי לחפש מישהוא ברמה שלי, (באמת הרגשתי, לא עשיתי הצגות.) אז אמרתי תכף ומיד, כשזה בער. (חשוב כמה שיותר לחסוך בביטויים מעליבים. לא בלהוציא רגשות, רק בהעלבות.)
למזלי בעלי לא הסכים איתי, כי אם היה מסכים אולי לא היינו ביחד היום, אבל הוא בהחלט הבין איפה אני עומדת, כי לא חסכתי ממנו מאום!
אז היום הוא כבר יודע, אבל חשוב לדעת שממש, אבל ממש לא התחלנו ככה. בהתחלה "שיחת נפש" היתה אמלו מילה גסה.

ספרי יותר על הפחדים שלך
הכלכליים, הרגשיים ואולי גם מה שקשור לילדים.

(אם את רוצה)

זה החוסר שהוא נמצא בו עם עצמו.
ומה החוסר שלך עם עצמך?
אחד הדברים שעזרו לי להפסיק להיות קורבנית הוא להתעסק בעינינים שלי במקום באלו של האחר, ולהפוך את כל ההאשמות שיש לי כלפי האחר להגדרת הבעיות שלי עם עצמי:
במקום להגיד: הוא לא יודע לדבר עם עצמו - לי יש עוד מה לשפר בדיבור שלי עם עצמי.
במקום: יש לו בעיה עם אינטימיות - לי יש בעיה עם אינטימיות (העובדה שלא היתה לי אינטימיות מספקת בחיים היתה ההוכחה לזה, למרות שהרבה זמן החשבתי אותו הגורם לכך).

בקיצור, במקום להיות קורבן לבעיות של בן הזוג, או הבוס או האמא, הבנתי שלכל בעית תקשורת יש שני צדדים, ושהצד שאני יכולה לנסות לשנות ולטפל בו הוא הצד שלי בלבד. וכשאני משנה את שלי - כל מערכת היחסים משתנה.
אם אני מצפה מבן הזוג שיטפל בבעיות שלו, הדבר שהכי כדאי לעשות זה לתת לו דוגמה אישית ולטפל בבעיות שלי. - כלומר לברר לעומק מה הבעיות שלי - כלומר להתעסק בענינים שלי.
הוא נמצא שם כדי לשקף לי איך אני משתפרת בעבודה שלי על עצמי.
כשאני באמת משתנה ומתקדמת, גם הוא משתנה ומתקדם.

עוד דבר שמזין קורבנות הוא ציפיה מאד ברורה לאיך דברים אמורים להיות.
ובכן, מסתבר שהדברים בכלל לא אמורים להיות כך או אחרת. הם נהיים מה שאנחנו מאפשרים להם. ככל שהציפייה שלנו ל"מה אמור להיות" יותר מוגדרת, כך אנחנו סוגרים אופציות לעוד דברים לקרות. מכיוון שהדברים אף פעם לא יכולים להיות מה שהם "אמורים" להיות, הם לעולם לא יספקו אותנו וישאירו אותנו מאוכזבים וכעוסים.
דבר טוב לעשותו בהקשר הזה, הוא לצוד את כל משפטי ה"מה שאמור להיות" שמתרוצצים להם בראש חופשי, ופשוט להכיר בקיומם ולהתבונן בהם. בהמשך אפשר להוסיף להם: "האמנם?"

עוד דבר בעל אפקט מדהים להפחתת הקורבנות הוא שאלה/בקשה עצמית כזו:
האם אני יכולה לאפשר לעצמי להיות מספיק גדולה כדי לחוש חמלה כלפיו/כלפיה?
גם אם לא מרגישים כלום מיד, או בהתחלה, לשאלה הזאת יש אפקט מאגי. מומלץ לחזור עליה מדי פעם. התוצאות מובטחות. בעלך לא יהפוך מיד לנסיך על סוס לבן, והבוסית לא תהפוך לפיה, אבל משהו בדפוס/ים ישתנה ויאפשר לדברים חדשים לגמרי לקרות.

אם יש הבנה שקורבנות היא משהו שאני עושה לעצמי בתוך היחסים עם האדם השני, אז לא כדאי לצפות שהפתרון למה שאני עושה לעצמי יבוא מבן הזוג או מכל אדם אחר, או מסיום היחסים, בייחוד שמדובר על שלושה יחסים כל כך משמעותיים כמו - בעל, בוסית ואמא.

מלה בסלע!
כל מה שאת אומרת, ענת, הוא בדיוק מה שאני עושה.
רק אם את עצמך עברת זאת, את יודעת שזהו תהליך והוא לא פשוט ולא קל כלל.

אני בהחלט בודקת את מצב החוסרים שלי, האינטימיות שלי וכן הלאה.
אני מבררת לעומק - מזה שנים.
טוב, אולי יש עוד עומקים

אני בהחלט מפנה מבט פנימה, במקום אצבע מאשימה החוצה.
אני מבינה היום שהבחירות שלי הן לא סתם, ושבעלי נמצא, בין השאר [:-)] כדי ללמד אותי שיעור חשוב.

עם אמי- יש לזכור שהמדובר במצב נתון מילדות?היום אינני חשה כלל קורבן שלה.
עם בעלי - כידוע, בחירה לא מודעת. היום - לא חשה קורבן כלל. אלא רק חשה שאני רוצה אחרת. לא "בדיוק" לפי מתכון. אבל כן - אחרת. ואני לא רואה מה רע בלהגדיר רצון ביחסים נעימים, מפרגנים, הדדיים. האם כאן מדובר בלהגדיר "בדיוק" מה אני רוצה?
אנא, הסבירי לי.
לגבי הבוסית - "צנחה" עלי רק בשבועיים האחרונים, וכמו שכבר אמרתי - אני מחליפה מקום עבודה.

לגבי העבודה על עצמי- זה מה שעשיתי כל השנים.
נכו, יש עוד דרך לעשות.
אני שומעת מכולכן משהו אחד -
יש משהו שאני לא רואה ואתן כן:
כנראה, שיש לי באמת עוד דרך לעשות.

אז בקשת עזרה:
איך עושים את זה?
איך מתעסקים רק בעניני?
איך מתעלמים ממה שמפריע?
ואני שואלת באמת, כי למרות התובנה, ולמרות החמלה שכן נמצאת, ולמרות ההבנה למקום שבו הוא נמצא - הרגישות הגדולה שלי עדיין קיימת.
ענת, האם לאמר לעצמי זה די?

אני רוצה להוסיף עוד משהו, שאולי יישמע כתירוץ, אבל בכל זאת:
בטיפולים הזוגיים בהם היינו קרו שני דברים:
האחד - בעלי הוא זה שהפסיק אותם, כי חש שהוא לא יכול לעמוד בזה, לא יודע איך להתמסר להם.
השני - המטפלות לא הצליחו "להגיע" אליו. אמרו שהוא חסום וחוסם, ואינו מעונין בשיתוף פעולה, חרד מאד מפתיחות.
אני חשה חמלה כלפי המקום בו הוא נמצא.
אבל דוקא מתוך המקום המתעורר שלי - אני שוב שואלת:
איך יודעים מתי די?
איך יודעים מתי זה ויתור על התמודדות ומתי זו הבנה שאחרת זה כבר לא יהיה ופשוט - לא רוצים את מה שיש?

כשאני באמת משתנה ומתקדמת, גם הוא משתנה ומתקדם
מה אם לא? או כמעט לא? או כן - אבל כל כך מעט שאת בשנות אור במקום אחר?

ענת, שתביני,
אני מסכימה עם כל מה שאמרת.
יש מקומות בהם זע לבי ואמרתי לעצמי -"וואלה, יש לי עוד דרך לעשות. וואלה, טוב שענת מזכירה לי את הדברים".
אבל את השאלות שאני שואלת - אני שואלת לאחר תהליך ארוך מאד. שכן נשא פירות.
אני מניחה, שוב, שאתן רואות שאני עדיין בדרך.
נכון. ושוב- איך יודעים מתי די?

זה החוסר שהוא נמצא בו עם עצמו.
ענת,
את הגבת על דברים של "מישהי" ולא על שלי, לפחות במקרה זה....

ענת, ועוד דבר-
מעודף תגובתיות שכחתי להודות לך.
בדברייך שתפת אותי בעולמך.

ענת, קראתי שוב הכל.
נראה לי, שבאמת יש לי עוד מה לעשות.
בעיקר את החלק הבא:

_עוד דבר שמזין קורבנות הוא ציפיה מאד ברורה לאיך דברים אמורים להיות.
ובכן, מסתבר שהדברים בכלל לא אמורים להיות כך או אחרת. הם נהיים מה שאנחנו מאפשרים להם. ככל שהציפייה שלנו ל"מה אמור להיות" יותר מוגדרת, כך אנחנו סוגרים אופציות לעוד דברים לקרות. מכיוון שהדברים אף פעם לא יכולים להיות מה שהם "אמורים" להיות, הם לעולם לא יספקו אותנו וישאירו אותנו מאוכזבים וכעוסים.
דבר טוב לעשותו בהקשר הזה, הוא לצוד את כל משפטי ה"מה שאמור להיות" שמתרוצצים להם בראש חופשי, ופשוט להכיר בקיומם ולהתבונן בהם. בהמשך אפשר להוסיף להם: "האמנם?"_

כבר השתפרתי לא מעט בענין זה, אבל אני שמה לב למידת הכעס שמעררים בי דברים מסוימים הנכתבים אלי ומדוע הם מעוררים בי כעס. לעתים - כיון שהכותבת לוקחת כמובן מאליו שלא נקפתי אצבע לכיוון של שיפור, ולעתים, כמו במקרה שלך, כיון שבאמת יש דברים בגו... [מה זה ה"גו" הזה?!]
זה כבר עשה אותי שמחה על הבוקר, כיון שברגע שאני חשה שיש עוד מה לעשות - זה ממלא אותי תקווה ושמחה.
אני מעדיפה כך מאשר לחוש תקועה.
תודה.

עוד דבר שמזין קורבנות הוא ציפיה.
ואותה ציפיה העולה מתחושת קורבנות היא הציפיה לפיצוי.
כביכול יעלה פיצוי על כל תקופות הסבל.

כאן אחת המלכודות המוצלחות של מצב הקורבנות. מדוע מלכודת? מכיון שאותה ציפיה לפיצוי מעצימה את תחושת הקורבנות ומזינה אותה היטב.

לכן, הקטנת הציפיות והודייה על הקיים - עם כל הקושי שבכך תניע תנועה אנרגטית שונה, זו שתאפשר שינוי. שינוי שאין לדעת לאן יוביל.

כאן, ניתן בהחלט לסמוך על מי שאת היא ועל טבעה הטוב של הרוח.

או,קיי, הבנתי ואף מצאתי בעצמי שלל דוגמאות לענין זה של ציפיות מוגדרות , ציפיה לפיצוי ואכזבה, מעין מעגל שכזה.
לא היה נעים, אבל כשעובדים יש גם הרבה לא נעים....

עכשיו שאלה:
שמישהו יספר לי איך מתנהלים זוגות תקינים, שאין אצלם מעגל קורבן מקרבן או משהו אף קרוב לזה.
אני רוצה להבין - מה, אף אחד מכם לא מצפה לדבר מבן זוגו?
האם מעולם לא קרה שרציתם עידוד/חיבוק/הקשבה/נוכחות - מה שלא יהיה - וכשזה לא היה שם התאכזבתם?
מה, תמיד מתהלכים במין ארשת קדושה שכזו "רק אני אחראי לרגשותי, בן הזוג שלי אינו אחראי על אושרי, גם כשהוא מתנהג כמו חרא [סליחה על הבוטות ובעלי אינו מתנהג כך] - זה באחריותי..." וכן הלאה.
ואיפה עובר - דוקא פה - הגבול בין אחריות לעצמי ולרגשותי ומחיקה עצמית?
מתי - דוקא אנשים לא קורבניים - אומרים "רגע, זה פוגע בי. רגע, זה ממש מרגיש לא נעים. רגע, אני רוצה משהו אחר?"
מתי ואיך הם שמים את הגבול?

אני באמת ובתמים ממש מתקשה להבין, כנראה מהמקום שבו אני עדיין נמצאת.

מה דעתכם על שינוי שם הדף - ל.. אולי "קורבן - מקרבן"? או "יחסים קורבניים"?
אם יש הצעות אחרות - תפאדל....

שמישהו יספר לי איך מתנהלים זוגות תקינים, שאין אצלם מעגל קורבן מקרבן או משהו אף קרוב לזה.
אין חיה כזו. חיי זוג תקינים. אין תקן. כל זוג והתקן שלו, כל זוג והמודל שלו, וטוב שכך. וטוב מאוד שכך.
יש להניח שרבים חווים גם יחסים אלה של קורבן מקרבן, בתוך אירוע או אפילו לאורך תקופה. עם זאת, יחסים אלה אינם חייבים להיות דומיננטיים כל כך, יש זוגות שאצלם זהו הדפוס והוא משרת נאמנה את שני בני הזוג, גם אם מתחלפים בתפקידיהם מעת לעת.

האם מעולם לא קרה שרציתם עידוד/חיבוק/הקשבה/נוכחות - מה שלא יהיה - וכשזה לא היה שם התאכזבתם?
קרה גם קורה. אלא שאכזבה היא מנת חלקו של כל האדם ואין כאן כל קשר לקורבן מקרבן.

מה, תמיד מתהלכים במין ארשת קדושה שכזו "רק אני אחראי לרגשותי, בן הזוג שלי אינו אחראי על אושרי, גם כשהוא מתנהג כמו חרא [סליחה על הבוטות ובעלי אינו מתנהג כך] - זה באחריותי..." וכן הלאה.
לא תמיד, לעתים קרובות הארשת היא של סבל, או מצוקה או הבעת כאב או ארשת של גועל. כל הנאמר כאן בציניות על ידך מתאים כשאיפה בה נוכל להיות במקום בו אושר לא יהיהתלוי חוץ אלא רק הנחייה פנימית, אבל בתוך החרא קשה לזכור את ריח הורדים.

_ואיפה עובר - דוקא פה - הגבול בין אחריות לעצמי ולרגשותי ומחיקה עצמית?
מתי - דוקא אנשים לא קורבניים - אומרים "רגע, זה פוגע בי. רגע, זה ממש מרגיש לא נעים. רגע, אני רוצה משהו אחר?"
מתי ואיך הם שמים את הגבול?_
הגבול הרי עולה מאליו. הקורבן, זה שבתפישתו הוא קורבן של נסיבות גם הוא עשןוי להגיע לגבול שלו - אז הוא הופך למקרבן. שכן זה הדפוס.
אנשים קורבניים הם אלה שאומרים "זה פוגע בי", "זה לא נעים לי" וכן הלאה.. מי שאינו קורבן עשוי להעלב ולהתגבר, או בדרכו כלל לא להגיע למצבי "לא נעים". עם זאת, כל ההפרדה הזו מלאכותית, שקורבנות היא מצב נפשי ולא סוג של אדם. כל אדם ואדם עשוי לחוות קורבנות או קירבון האחר. כך גם לגבי עריצות, רודנות, שליטה, שנאה, קנאה ועוד שאר מזיקין. כמובן שמובן מאליו שכל אדם עשוי לחוות עצמאות, חופש, חירות, אהבה, נתינה, קבלה ועוד שאר טובין.

אני באמת ובתמים ממש מתקשה להבין, כנראה מהמקום שבו אני עדיין נמצאת.
על פני מתקשה להבין. מתקשה לקבל, עולה ההתרסה הזו מבין המילים ומאפשרת לקורבן להנכיח את עצמו במילותייך.
מכאן, קבלת הקורבניות כדפוס תועיל.

זהו תהליך. תהליך זקוק לזמן. זמן הבשלה.

עוצמתך איננה קשורה באלה. עצמאותך איננה קשורה באלה.

<מורחב>

_ואיפה עובר - דוקא פה - הגבול בין אחריות לעצמי ולרגשותי ומחיקה עצמית?
מתי - דוקא אנשים לא קורבניים - אומרים "רגע, זה פוגע בי. רגע, זה ממש מרגיש לא נעים. רגע, אני רוצה משהו אחר?"_
שני הדברים יכולים להתקיים בכפיפה אחת, הכאב מצד אחד והרצון למשהו אחר. חשוב שהרצון למשהו אחר לא יבוא במקום הכאב.

כשמשהו לא נעים קורה אנחנו נוטים לרוב להפוך אותו ללופ של דיבור פנימי הנשמע כמו:
למה הוא עושה ככה, ולמה זה חייב להיות ככה, ואם הוא היה עושה ככה אז היה קורה ככה וככה, ולמה דווקא אני וכו'. הדיבור הפנימי הזה הוא הדיבור של האגו הפגוע, שמסיבותיו הוא אין לו שום כוונה לשנות את המצב. המצב יכול לההשתנות רק מחלק הנפש שאינו אגו: זה מקום המקבל בהכנעה את כל הקיים. מקום זה הוא הלב. זה היודע לכאוב. ללב אין מילים. הוא פשוט מרגיש כאב, אם ננתב את עצמינו אליו במקום לתת לאגו להשתלט עלינו...
לכן, ברגעים הקשים, עוזר לבקש להיות בכאב ופשוט להגיד: כואב לי, כואב לי, כואב לי. במקום לתת ללופ של הכעסים והדיבור הפנימי האינסופי להמשיך.
כשאנו נמצאים בכאב אנחנו נפגשים עם העוצמות שלנו. זהו תפקידו של הכאב. המפגש עם הכאב מתמיר אותנו לשלב גבוה יותר שלנו.

_על פני מתקשה להבין. מתקשה לקבל, עולה ההתרסה הזו מבין המילים ומאפשרת לקורבן להנכיח את עצמו במילותייך.
מכאן, קבלת הקורבניות כדפוס תועיל._
צפריר,
אני מוחה.
אולי אתה שומע התרסה.
אבל אני מדברת מתוך ההתרסה של האדם שדעתו קצרה מלהבין, והוא - אני - מרגיש מתוסכל לנוכח העובדה שאחרים מבינים משהו שהוא אינו מבין.
במלים אחרות - מה אתם יודעים שאני לא?
כמו ילד עם איזה קושי ברכישת קריאה, שמסתכל על אחרים שכבר קוראים, והמורה וההורים מלמדים אותו שוב ושוב ואיכשהו - הוא לא מצליח. מה הם יודעים שאני לא יודע? איך זה מצליח להם - ולי לא?
תלמדו אותי, בבקשה, איך לפתוח את הדלת.
זה כאילו שאני מצד אחד של גבעה ולא רואה את הצד השני - ואתם על ראש הגבעה.
אני לא רוצה להיות במקום הזה.
אני לוקחת בלהיטות כל עצה ומיישמת. באמת, עם כל הלב, בכל ההתמסרות שאני מסוגלת לה.
וקשה לי שאני עדיין לא "שם".

ומה, איני מקבלת את הקורבניות כדפוס?
אני הראשונה שאומרת שזה כך. ובמה זה מועיל לי? כן, אני בעלת דפוס של קורבן.
ואז?
אני כועסת, כי אני חסרת אונים.

איך אני עוברת ל"דרגה" הבאה?!

ושאלה:
לא הבנתי את המשפט הבא:
אנשים קורבניים הם אלה שאומרים "זה פוגע בי", "זה לא נעים לי" וכן הלאה.. מי שאינו קורבן עשוי להעלב ולהתגבר, או בדרכו כלל לא להגיע למצבי "לא נעים".
מה זה "להעלב ולהתגבר"? האם אין זה פגיעה ולא נעים? ומה פירוש "להתגבר"? מה, הם לא אומרים לצד המעליב שיפסיק כי זה משהו לא נעים וכיוב'? מה הם עושים כדי שזה ייפסק?

ענת,
כשאנו נמצאים בכאב אנחנו נפגשים עם העוצמות שלנו. זהו תפקידו של הכאב. המפגש עם הכאב מתמיר אותנו לשלב גבוה יותר שלנו.
לצערי, אני לא מצליחה לחוות זאת כך. אני מובלת על ידי כאב למקומות קשים מאד בהם אני לא מעונינת.
אני מאד משתדלת להפסיק את הדיבור הפנימי הזה. בחלק מהזמן אני מצליחה.

אני יכולה לתת דוגמה:
אמא שלי מאוד קורבנית.
כבר שלושים שנה שאבא שלי מעליב אותה (לפעמים באמת, ולפעמים זה רק בדמיון שלה. באמת.)
כל פעם היא נעלבת מחדש.
ואני מנסה להסביר לה:
"מה את נעלבת? הרי הוא דפוק. אז מה את בכלל מתייחסת למה שהוא אומר?"
ואני באמת באמת לא מבינה למה היא מתייחסת. וכל פעם בדיוק מאותם דברים.
אבל התשובה ברורה. היא אוהבת אותו, אז זה פוגע בה שהוא חושב עליה דברים שאינם חיוביים. הרי אם לא הייתה אוהבת אותו ומעריכה את דעתו, הייתה שמה קצוץ על השטויות שיוצאות לו מהפה.

לכל מי שכתב ומתכוון לכתוב -
תודה מקרב לב.
אין לכם מושג עד כמה זה עוזר לי.
כרגע אני מרגישה שאני נכנסת לסחרור, שאני לא מספיקה לעכל, להרהר.
אנא, המשיכו לכתוב אם תרצו.
יקח לי מעט זמן להגיב.

פלוניתית, אין קשר למה שאת מתארת ולאהבה. את מדברת על תלות יתר.
כל "מקרה" כזה בינהם הוא הזדמנות שלה להרגיש שההעלבות שלה היא התניה. ושהיא חסרת בטחון ותלויה יותר מדי בדברים שהוא אומר לה. חלק מההעלבויות אפילו אינן מוצדקות בעיניך.
האם להיות חסר בטחון זה פשע? האם הסבל שלנו הוא עונש על כך?
לא. אבל משהו עמוק בתוכנו אינו מוכן שנהיה חסרי בטחון.
משהו עמוק בתוכנו יודע שחוסר הבטחון שלנו הוא שקר שהאגו מייצר כדי שלא נשתנה אף פעם מרוב פחד. בעומקינו אנחנו מחוברים לאלוהים. בעומקינו אנחנו חווים אחדות עם היקום. השקר של האגו הוא כל כך "נמוך" ביחס לאחדות זו, וזה הדבר שמשקפים לנו היחסים עם האנשים הקרובים לנו.

ולא מדובר על לשים קצוץ, אלא על לקבל את האדם כפי שהוא, ואת מה שהוא אומר, בלי לרצות לשנות אותו. להשלים עם זה שכלב אינו יכול ליילל כחתול. שגבר אינו מבטא את עצמו כמו אישה, ושאנחנו איננו יכולים לשנות אדם אחר רק בגלל שהוא אינו פועל לפי הציפיות שלנו.
שהמציאות היא כפי שהיא, וכמה שנרצה לשנות אותה היא לא תוכל להשתנות. ולכן עדיף לקבל את המציאות כפי שהיא. משם מתחילה הצמיחה האמיתית שלנו. ואז אנחנו משתנים. וזה מה שמשנה את הדפוסים שלנו ומכך את היחסים שלנו ואת כל עולמנו.

רחל ה,
הרבה פעמים כשמחפשים את המפתח למשהו ש"נתקע" מחפשים אוותו במילים או ביטויים שחוזרים על עצמם יותר פעמים ביחס לאחרים.
את באמת רוצה שאראה לך משהו שאת לא מצליחה לראות בעצמך?
אני מוכנה. את רוצה לשמוע? בררי עם עצמך אם יש סיכוי שתקראי את מה שכתוב כאן בלי להתנגד כברירית מחדל?
האם תוכלי להגיד, אולי יש בזה משהו? אולי אנסה לעכל את זה לפני שאני פוסלת את זה?

מנקודת מבטי "אני לא מצליחה" הוא ביטוי שחוזר אצלך הרבה פעמים.
לדעתי זהו "באג" שקשור לחוסר האמונה (הנסתרת) שלך ביכולת שלך להצליח. קצת כמו ילד קטן שאומר אני לא יכול לפני שהוא בכלל מנסה. (וזאת למרות שאני ממש לא מטילה ספק בכנות נסיונותיך ובכמותם עד היום). אבל נדרשת איזו קפיצה לאיזו תהום כדי לעבור פאזה.
נסי לספור את הפעמים שבהן את אומרת "אני לא מצליחה". כל שבריר אנרגיה אותו את מקדישה לאי-ההצלחה יכול היה להיות מנוצל, לנסיון נוסף לחפש את הכאב. להסכים להיות בו.
דמייני את עצמך קופצת לתהום, מוכנה לאבד שליטה, מוכנה להפסיק לרגע להבין איפה את נמצאת, בלי לדעת כלום ובלי הידיעה שאת כזאתי מין אחת שלא מצליחה. פשוט לקפוץ...
.

אני מובלת על ידי כאב למקומות קשים מאד בהם אני לא מעונינת.
חוויית הכאב בטהרתו הוא חוויה מזוקקת מאד. בלי מילים. הוא חוויה מזככת ומפתחת.
המקומות בהם את לא מעוניינת הם לא הכאב עצמו, אלא המחשבות עליו, הפחד ממנו.
אם את רוצה לנסות משהו שעוד לא ניסית בתקוה שתגיעי למקום שעוד לא הגעת אליו, בקשי להרגיש את הכאב, ללא מילים, הודי לכאב.

שלך בחום.

שלום!
קודם כל - זה ממש נפלא לקרוא ולהחשף לתהליכים שקורים פה.
דבר שני- לדעתי הנושא הזה של אחריות אישית, ולקחת כל מה שקורה איתי כתמונת מצב לגבי עצמי- הוא יותר מנכון. זה העקרון שמנחה אותי, משם אני צומחת.

אבל אני חושבת שצריך להוסיף לכל אלה דבר חשוב: ההכרה במקום שלי כ-ר-ג-ע.
אם בעלי\אבי\שכני עומד מולי ומטיח בי העלבות, יהיה נכון לדעת שאני בזכות עצמי, ולהסתכל על זה מנקודת מבט של בוגרת.
אבל אם בכל זאת משהו בתוכך נחמץ, ובכל זאת אתה מנסה שלא לתת לזה להכנס אל תוכך, לפעמים מתוך רצון "להיות מתוקן", אתה עלול בטעות להגיע למקום של -להקשיח את הלב, ולאטום אותו. במקום להרחיב אותו, ולגלות בו עוד ועוד חדרים, ומקום להבנות חדשות.

אם ברגע שאעמוד שם, למול אותו האדם שקשה לי כל כך, ואזכור את כל אותן החכמות, אבל באיזה שהוא מקום אחורי של המוח, אעמעם קצת את הקולות, ואתן לעצמי ממש ממש להיות שם, מחדש, בלתי כבולה להתנהגויות קודמות שלי במצבים כאלו, ובילתי כבולה ל"איך זה צריך להיות" ו"מה אנשים מתוקנים היו עושים אילו היו במקומי עכשיו", ופשוט פשוט זורמת, צפה על גבי תובנות חדשות, אך לא משועבדת להן. חכמה כמו שאני עכשיו.
"זה מה יש, ועם זה ננצח."
אני יודעת בדיוק מה קורה בתוכי עכשיו.
אני נמצאת בו זמנית בדו שיח פנימי וחיצוני. (בעצם, כמו תמיד.)

או אז......

זה כמובן שלא יהיה מושלם. וכמובן, וטוב שכך, את עוד רק באמצע הדרך.
אבל עשית את כל שהיה מוטל עלייך לעשות, כרגע, וגם- היית נאמנה לעצמך.

עלי והצליחי, והלוואי שתעלי אותנו ואת כל קרובייך איתך. אבל לאט לאט.

היי נאמנה לעצמך- ובכל רגע- ולמה שעולה מתוכך.

_ואז?
אני כועסת, כי אני חסרת אונים._
וזה לב העניין, חוסר האונים הוא אותו מקום בו את חשה את איניותך, את אפסיותך ואז עולה הכעס. והכעס הזה הוא זה שמאשר לך את קיומך.
קבלי גם את זה.

לעניין מחאתך, את יכולה להניח שיש כאן איזו נכות או חוסר הבנה מצדך, משהו שיש לאחרים ולך אין. אבל כל מה שלך יש ולאחרים אין, נמצא מבדיל אותך מהאחרים וללא הבדלה זו הנפש מאוימת בהכחדתה.

בפועל, כולנו גם מקרבנים וגם קורבניים, כולנו גם עריצים וגם מעריצים, כולנו מתגברים ונכשלים מלהתגבר. כל אחד ודרכו.

כאשר מדובר על התגברות מדובר על הפנמת הידיעה הברורה מאליה כי היעלבותי ממעשה או מדברי זוגתי למשל, איננה קשורה בה או בדבריה אלא במה שקשה לי לקבל אצל עצמי. כאשר ידיעה זו מציפה הרי שכל מאורע ההיעלבות נמוג ומתאיין. כך לגבי עניינים נוספים. אימון של אלה לאורך הזמן הופך את התהליך למהיר וקל.

אין מדובר בחיי אוטופיה, מדובר בהחלט בהרחבת ההרמוניה הזוגית. עם זאת עם הרחבת ההרמוניה הזו עולות לעתים קרובות גם הרחבות של דיס-הרמוניה.

לאחר אי אלו שנים של בירור אישי דרך הפן הזוגי, ניתן להבטיח התקדמות אישית ניכרת והרמוניה זוגית.
או אם תרצי דואט מדוייק וערב לאוזן.

אין מדובר בחיי אוטופיה,

אה כן, שכחתי להוסיף:
זה לא שלבבי טהור כל הזמן וההכרות עם התהליך הזה הם נחלתי הבלעדית. לא. עדיין יש לי מדי פעם התפרצויות כעס. גם אני לפעמים צריכה שיזכירו לי - או להזכיר לעצמי איך זה עובד.
אבל ההתפרצויות והכעס פחתו במידה ניכרת ומשך הזמן שבו הכעס משפיע התקצר בעשרות רבות של אחוזים.
שיפור הדרגתי ומצטבר שבסופו של דבר משפר מאד את איכות החיים.

אני כאן, קוראת, מהרהרת, מתלבטת, מתבוננת.
תודה.
אני זקוקה לעוד זמן.
ואני שמחה על כל מלה ונעזרת על ידי הכל.

ולא מדובר על לשים קצוץ, אלא על לקבל את האדם כפי שהוא, ואת מה שהוא אומר, בלי לרצות לשנות אותו. להשלים עם זה שכלב אינו יכול ליילל כחתול. שגבר אינו מבטא את עצמו כמו אישה, ושאנחנו איננו יכולים לשנות אדם אחר רק בגלל שהוא אינו פועל לפי הציפיות שלנו.

וזהו רק קצה הרהור:
כבר שאלתי ואני שואלת שוב:
איך יודעים אם זהו ויתור על התמודדות או פשוט הבנה מפוכחת של מציאות מסוימת, קבלה שלה והחלטה שאין אני מעונינת במציאות זו?
מתי מגיע הרגע בו, מתוך התבוננות מפוכחת, מתוך השלמה עם זה שכלב אינו יכול ליילל כחתול - את פשוט יודעת מה כן ומה לא מתאים לך?
לאט לאט אני מבינה שהשאלה הופכת להיות זו.
ושחסרה לי מאז ומתמיד אותה תחושת בטן בריאה של "זה טוב לי וזה רע לי".
ולכן אני עדיין עסוקה בלי הרף בהתבוננות פנימה, בלמידה, עד שהיא הופכת לעיסוק שלא ממין הענין, כדי לחפות על שאלה כואבת יותר.

עדיין יש לי מדי פעם התפרצויות כעס
והלוואי והיו לי התפרצויות כעס.
והלוואי והיו לשנינו התפרצויות כעס.
והלוואי והכעס היה רק מה שהוא - כעס.

איך יודעים אם זהו ויתור על התמודדות או פשוט הבנה מפוכחת של מציאות מסוימת, קבלה שלה והחלטה שאין אני מעונינת במציאות זו?

איך יודעים? כשנמצאים בתוך הפכחון לא שואלים שאלות כאלו (-;
אני לא בטוחה ש"הבנה מפוקחת" היא ההגדרה המתאימה לשאיפת-העל של ההתפתחות הרוחנית שמוצעת לך כאן. היא אמנם "נכונה במשמעות שלה אבל אולי לא ברוחה. אנסה לחדד: הבנה מפוקחת אופטימאלית היא זו שמחוברת ללב ולא לראש.
בתוך ההבנה המפוכחת יש תשובות. אם ההבנה המפוכחת תוכל לשרות קצת, לשרור קצת, לזכות לכמה נשימות רצופות של פכחון, אז יתבהר המצב ותעלה תחושה חזקה לגבי מה נכון ומה לא. על מה כדאי לוותר ועל מה לא.
ואם לא, המצב ימשך עד שיתעורר איזו שהוא כורח - פנימי או חיצוני לשנות את המצב.
וכמו שאמר קוהלת - עת לכל דבר. עת להתבלבל ועת לדעת.

כן, כנראה שכך הוא הדבר.
תודה.

כותבים לך כאן דברים נפלאים (רפרפתי על מה שנכתב ביומיים האחרונים)

חיבוק עם אהדה גדולה לך, רחל ה

תודה,
אני שמחה לחיבוק הזה!

איך יודעים? כשנמצאים בתוך הפכחון לא שואלים שאלות כאלו
אני מסכימה עם ענת שן-לוי, וכתבתי לך את זה למעלה.
אולי אנסה לחדד, כדי לעזור לך:
מוקדם מדי בשבילך לשאול את זה. לדעתי. את עדיין לא הגעת לראש הגבעה, ולכן את עוד לא יכולה לראות את התשובה לשאלתך. ואף אחד מאיתנו לא יכול לראות בשבילך, כי זו הגבעה שלך. רק אחרי שתטפסי את כל הדרך לראש הגבעה (זו לא כל הדרך, רק לראש הגבעה) - תראי משם את התשובה שלך. ואז פשוט תדעי אותה, כי כמו שענת אמרה, התשובה בלב ולא בראש - ואת עוד לא שם.
הלב שלך עדיין מכוסה בערימות של בלבול, כעס, פחד, קורבניות, ועוד.
את עוד לא יודעת להיות במקום של הבטחון העצמי, האהבה, החמלה . אני צוחקת לעצמי כשאני כותבת את זה, "חמלה". כי רק לפני כמה חודשים התדיינתי עם ענת וצפריר על המלה "חמלה" ואמרתי שאני פשוט לא מבינה אותה. ופתאום - אני במקום אחר. מעבר לגבעה. ואני, שכבר חשבתי ש"אולי כדאי לוותר" ו"אולי זה לא מתאים" מגלה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. באמת. ממש ככה. הכל נראה אחרת. הכל מתנהג אחרת. אני אחרת.
(כתבתי משהו על התהליך שהביא אותי עד הלום, באחד מדפי "אתר באופן טבעי לאן", ואני לא זוכרת מה שמו. ומה הכי מצחיק? שעכשיו, זמן כה קצר אחרי, כבר אני לא זוכרת מה עשיתי כדי להגיע למה שאני היום...)

(כתבתי משהו על התהליך שהביא אותי עד הלום, באחד מדפי "אתר באופן טבעי לאן", ואני לא זוכרת מה שמו. ומה הכי מצחיק? שעכשיו, זמן כה קצר אחרי, כבר אני לא זוכרת מה עשיתי כדי להגיע למה שאני היום...)

בשמת, אני יודעת למה את מתכוונת.
כאשר אני מסיימת איזה תהליך ועוברת לפאזה אחרת, אני כבר לא זוכרת ממש איך הייתי קודם, רק כאיזה מין ציטוט של המציאות. אני גם לא יודעת איך להיות מי שהייתי קודם, כאילו זה כבר לא רלבנטי, לא ממשי, לא קיים. אין חזרה אחורה.
לטוב ולרע.
לרוב - לטוב, ועם המחירים....

הלב שלך עדיין מכוסה בערימות של בלבול, כעס, פחד, קורבניות, ועוד.
נכון.
אני חושבת שבמקום "קורבניות" המושג הנכון עבורי הוא "תלות" או - CODEPENDENCE.
}לא שנורא משנה המושג, רק ככה אני חשה "נכון" יותר.
טפשי קצת.

לא שנורא משנה המושג, רק ככה אני חשה "נכון" יותר.
אני כל כך מבינה אותך...
לגבי עצמי, אני חייבת להודות שאני מאוד דקדקנית, דייקנית ומייחסת משמעות למלים.
לכן, המלים שהכי התנגדתי להן - הן אלה שקידמו אותי הכי הרבה. כלומר, כשהסכמתי להודות שיש לי התנגדות אליהן. וכשהסכמתי להודות שצריך להתבונן בהתנגדות הזאת. וכשהסכמתי להודות שמאחורי ההתנגדות יש פחד גדול. וכשהסכמתי להודות שיש יותר משמץ של אמת במה שאחרים אמרו לי על עצמי באותו הקשר.
הודאה בקיומה של ההתנגדות.
נכונות להתבוננות.
נכונות "להישאר עם התחושה", "להישאר עם הרגשות", stay with the feeling, אפילו שהרגש כואב, מציק, מפחיד, מעיק, לא נעים, לא רוצה, לא רוצה להיות פה, ביי ביי, שלום, אני הולכת, לא רוצה להרגיש את זה...
להישאר. להודות. להכיר באמת. להרגיש בלי לברוח.
להשתנות.
ברגע שהרגשת את הפחד ואת הכאב ונשארת בחיים - השתנית.

רציתי להגיד עוד משהו אבל שכחתי. אז אולי בפעם אחרת.

בשמת,
כבר התנגדתי ל"קורבן" ואחר כך כבר הסכנתי והסכמתי עם המושג והמשתמע ממנו.
כעת אני עסוקה בהמשך.
וכן-
להיות בכאב זה קשה.
זה כאילו עוד רגע אני נכחדת, כאילו הכאב עוד מעט ימחוק אותי מעל פני האדמה.
וכן, אני מכירה את התחושה שלאחר ההתמסרות לכאב. זה כאילו כאשר הכאב וסיבותיו נחשפים לאור השמש ולא פוחדים מהם יותר - הוא מאבד מכוחו.
כתבו לי כאן לדמות עצמי נופלת לתוך תהום.
כל כך נכון!
יש לי פחד גבהים. ובכל זאת - דמיינתי עצמי נופלת באמון מלא לתוך תהום מעל צוק, מאמינה שלא אתרסק.
תחושה מופלאה!!!
של ריחוף, של שחרור מהפחד....

ולפעמים מביטים סביב, בחיים שיצרנו לעצמנו, אחרי שניסינו והכלנו וקיבלנו ואנו מגלים שזהו, פשוט נגמרה האהבה. רחל - את אוהבת אותו?

רחל ה, (מתנצלת מראש אם קראתי אותך לא נכון או העזתי לומר דברים לא רלבנטיים, הרגישי חופשי למחוק אותי כאוות נפשך):
אני קוראת ומרגישה שכל הזמן את בעצם מבקשת אישור למחשבות שלך או לרצון שלך, לפעמים, להרים ידיים מהסיפור הזה.
אני לא ממחלקת האישורים אבל נשמע לי שאולי כדאי לנסות להיות כמה דקות (ואולי אפילו יותר מזה) בנקושה הזאת כאילו כבר החלטת להרים ידיים. כבר ויתרת עליו (ובעיני, אחרי כל הדרך שעשית וכל המאמצים שהשקעת, זאת לא הרמת ידיים אלא אולי הבנה ותובנה...). עכשיו איך הכל מרגיש לך ? האם זה סוף העולם כמו שחרדת (כלכלית, רגשית וכו') או שאולי את מצליחה לראות גם קרני שמש שנובעות מתוך זה ???
נסי להיות לזמן מה בתוך היום שאחרי ולפי זה לנווט את צעדייך.

הלוואי ועזרתי במשהו.

אני חייבת להרחיב קצת את השאלה הלכאורה מאוד פשוטה שכתבתי. אם בתך הייתה נמצאת במערכת היחסים בה את נמצאת היום. היא הייתה מתארת לך את חייה והם היו בדיוק כפי שאת חווה אותם היום - האם היית רוצה שהיא תישאר ולו דקה במערכת היחסים הזו? מה היית מיעצת לה? מדוע לא לחוות אהבה וזוגיות אמיתית? מדוע להסתפק במה שיש?

וואו, איזה דף. לצערי עדיין לא יכולתי לקרוא את כולו בתשומת הלב הראויה, ובכל זאת, רוצה להוסיף משהו בקשר לחמלה, כפי שאני מבינה את הרגש הזה.
בעיני כל התמונה משתנה כאשר מבינים כי זלילת האנרגיה מצד הזולל היא חולשה שלו, לא כח: הוא מבקר, הוא פסימי, הוא שלילי, הוא מסתובב מדוכדך, הוא "מעליב" (אני שמה במרכאות, כי לדעתי אין "מעליב" - יש אותי שנעלבת או לא נעלבת) - כל אלה באים ממקום של חולשה ולא ממקום של כח. כאשר רואים את המצבים האלה (שבסופו של דבר חוזרים על עצמם בצורה דפוסית שדי פשוט "לעלות" עליה) במבט על, לא יוצאים מהם נפגעים אלא נמצאים בדיוק במקום ההפוך - מקום שממנו אפשר לעזור, לתמוך, לפרק את ההתנהגויות השליליות האלה מכוחן.

כיום, למשל, אני יודעת שבעלי הופך ציני מאד כשהוא פגוע. פעם לא קישרתי בכלל בין השניים, ראיתי את הציניות (כשהיא באה ביחס לדברים הקשורים בי) כעלבון גדול מאד שצץ פתאום, ככח הרסני שבין רגע יכול לפרק אותי מן ההתלהבות ושמחת החיים, ובכלל לא קישרתי אותה לחולשה של בעלי.
כיום ברגע שהציניות הזאת מופיעה אני מיד מזהה אותה, ובדרך כלל יכולה לעלות די בקלות על הפגיעה שקדמה לה. וגם אם לא, אני יכולה להזכיר לעצמי שאנחנו אוהבים אחד את השני, שהתגובה הזאת היא תגובה דפוסית של בעלי, מתוך מקום פגוע שלו, ובלי קשר למי שהוא באמת ולמה שהוא חושב על הענין באמת, ואני יכולה לתקשר אתו מעבר לציניות הזאת ולהיות שם בשבילו. וזה לא שאני צריכה כעת "להתעלות על עלבוני" - הסיטואציה כבר לא מעליבה מבחינתי. אני מפרשת אותה כ"קריאה לעזרה" ומתגייסת, במקום לפרש אותה כ"עלבון" ולהעלב.

אבל נכון שבשביל זה צריך לזכור "מי הוא באמת" מאחורי ההתנהגויות הדפוסיות האלה, ויכול להיות שאצל זוללי אנרגיה כרוניים כבר קשה לזכור.

מדוע לא לחוות אהבה וזוגיות אמיתית? מדוע להסתפק במה שיש?
ניתן לחוות זוגיות ואהבה מתוך מה שיש. בדרך כלל כאשר איננו מסתפקים במה שיש (זה מה יש ועם זה ננצח), אנחנו משיגים משהו חדש ובסופו של יום מגלים שאין הבדל בין מה שהיה ובין החדש.

יחסים ארוכי טווח מהווים הבטחה גדולה לבני הזוג. עם זאת יחסים ארוכי טווח כוללים בתוכם גם תקופות לא קלות. כל זוג והתנהלותו.
יש לקחת בחשבון שגם אם קשה ולא נוח, ניתן בהחלט ליישר את ההדורים ולמצוא זוגיות משמחת - עניין של שינוי גישה עבודה אישית, המייצרת עבודה זוגית, והחשוב ביותר - זה לוקח זמן.

אנחנו משיגים משהו חדש ובסופו של יום מגלים שאין הבדל בין מה שהיה ובין החדש.
צפריר,
זה נכון רק אם לא עשית שום עבודה ושום התקדמות ושום שינוי ושום צמיחה בעזרת ובזכות הפעם הקודמת.

אתה מדבר כאילו אינך יודע שיש מצבים בהם האחד/ת עושה שינוי עצום והשני/ה, מתוך מקום של כאב, פגיעה, מחסום - מכל סיבה ועם כל הקרדיט והחמלה - נשאר באותו מקום או זז בצעדים כה קטנים.

אני שמחה שאתה "מתעקש" על ענין זה. וכמוך האחרים [רובם].
כי ככל שזה קורה יותר, וככל שאני יותר לוקחת בחשבון את מה שנאמר לי כאן, וככל שאני בודקת את עצמי והולכת עם הדברים, כן מתברר לי יותר האמון שאני נותנת בעצמי ובעבודה שאני עושה.
עם כל הדרך שיש לי עוד לעשות - ברור לי שעשיתי כבר דרך והיא לא מעטה.
איש מכם לא ממש חי את חיי ולא חווה אותם.

ועולה בי תקיפות חדשה, והבנה חדשה -
רק אני יודעת מה נכון לי ומתי.
מה יקרה עם זה הלאה?
לא ממש ברור לי כרגע.

ושוב -

גדול לכולכם.

רחלי,

את תוהה מתי אומרים "די"?
התשובה היא - כשאת יכולה להרשות לעצמך, מבחינה נפשית וכלכלית כאחד.
האם את יכולה, כרגע, להרשות לעצמך?

אם את לא יכולה להרשות לעצמך את תיאלצי לעשות מה שרובנו נאלצים לעשות, בהיעדר אלטרנטיביות ראויות לשמן - לתקן את הנישואים שלך. את תוהה "איך"? - התשובה היא: הסתכלי על בעלך כמו שאת מסתכלת במראה. אכזרי, אך אפקטיבי מעין כמוהו. מה שאת לא אוהבת אצלו תשני אצל עצמך.
אם את מסתכלת במראה ולא אוהבת מה שאת רואה, זה לא יעזור אם תשברי אותה, כי את תמשיכי לראות בעצמך דברים שאת לא אוהבת בכל מראה אחרת ובכל אדם אחר בעולם.
הערה: המראה משקפת גם מה שאת "יודעת" על עצמך. אם את "יודעת" שמגיע לך למשל, לקבל מכות - אז זה בדיוק מה שתקבלי. מגיע לך זילזול - הרי לך זילזול. אדישות, ביקורת וכו'.
ברגע שאת מסדרת לך בראש שלא מגיע לך עונש - כל ההתנהגויות האנטיפטיות שלו יאבדו, לחלוטין, את האפקט האנטיפטי שלהן.

מה משתקף ב"מראה" שלכם כרגע, לדעתך?

כמו שכתבתי לך קודם - נדמה לך שחוסר האינטימיות שנגרם "בגללו" (האמנם?) - נדמה לך שזה מבחינתו סימן שהוא זה שאמר "די". ואת לדעתי פשוט משקפת את מה שנדמה לך שהוא רוצה...
וזה סתם נורא מסובך וסתם יוביל אתכם למקומות שאף אחד מכם לא רצה.
מה שעולה מאוד ברור מהדברים שלך זה שאת מבחינתך "עשית הכל" וכרגע אין לך שום ברירה אלא להבין שאין עם מה ואין עם מי........ וזה אפילו נשמע בטון יותר תקיף ממני......(-:
אבל לדעתי יש באמירות האלה שלך בריחה מהאמת. לדעתי את פשוט מפחדת שהוא יעזוב אותך ובמקום להודות בזה ולטפל בזה, את מאוד מתאמצת להשיג אותו במירוץ, לנצח אותו, ולעזוב אותו קודם.
כל האנרגיות שלך מופנות לכיוון שיאפשר לך להגיד "די" בלי לסבול.
האם היית רוצה שהוא ינהג כך כלפייך?

כל הבעיות שלך שלא נעים להיות איתו כי הוא לא תיקשורתי, כל חוסר האינטימיות והלכאורה ניכור מצידו - כל אלה מפחידים אותך כי את לא יודעת מה מסתתר מאחוריהם. את לא יודעת מה הוא זומם....את רוצה להיות מוכנה ולא לצאת טיפשה פה, את לא רוצה שהוא יפתיע אותך במשהו רע, את לא רוצה להיות מושקעת ריגשית ואז ליפול מגובה רב.
תחשבי על זה, את בחורה עם שכל. ואת מסתכלת במראה.

אגב, לפי מה שכתבת בתום לב תיאור של בעלך אז מצבך טוב מאוד. יש לך הערכה גבוהה מאוד שלו, ויחד עם זאת את רואה אצלו דברים מאוד לא מגובשים בתחום הריגשי......

דבר נוסף. ברצוני להתייחס לסוגיית האכזבה מכך שהוא לא אומר את הדבר המתבקש הנכון, או לא מחבק כשצריך, או לא מביא מתנות וכו' - האכזבה הזאת נובעת אצל אשה שנותנת לבעלה קרדיט מאוד גבוה ואז זה מאוד מפתיע אותה איך הוא מסוגל להתנהג כמו אידיוט. אשה כזאת אומרת לעצמה : הוא הרי לא אידיוט! הוא יודע בעיקרון מה נכון לעשות! הוא מעדיף שלא לעשות את זה בכוונה נגדי כי יש לו כוונות נסתרות! - ואז יש לנו כר נרחב ופורה לבזבז עליו את זמננו בתהיות "למה? מה מניע אותו? האם ילדותו הקשה? הרי אין אנשים רעים... מי שרע סימן שרע לו.. למה רע לו? מסכן, כל כך רע לו, אני מרחמת עליו..." - ועוד כהנה וכהנה עניינים שבסופם אולי הבנו אותו מאה אחוז אבל חיבוק/מילה/מתנה לא קיבלנו. ואז גם נורא ברור לנו יום אחד ש - אין מה לעשות!! אני חייבת לעזוב אותו!! הוא לא מסוגל ליותר מזה!!
וזוהי טעות גדולה מאוד.
כיצד נימנע לחלוטין מאכזבות? בדידות בתוך המערכת? מביזבוז זמננו היקר על ניתוח אישיותו של הבעל? - פשוט וקל!
נתחיל מהתחלה - במקום לומר :"הוא הרי לא אידיוט! הוא יודע בעיקרון מה נכון לעשות!" - אימרי - "הוא אידיוט. הוא לא יודע מהחיים שלו. אני אסביר לו: עכשיו אני צריכה חיבוק. עכשיו תגיד לי ככה וככה. עכשיו לך תפתיע אותי במתנה ספונטנית (לכתוב לו את שם המתנה על פתק)."

ואגב - כתבת שאת לא רוצה להיות במקום של "תקפוץ לי" אלא במקום של "בוא נדבר" - תחשבי לרגע מה זה אומר.
אולי זה אומר שאתם מבחינתך אנשים מכובדים שאין מקום בחייכם ל"תקפוץ לי" העממי, שלאחריו אולי צוחקים קצת, אולי רבים קצת, אולי שניהם.. ואולי, בגלל שזה באמת מקום נמוך שמתפלשים בו ומתחככים בו, זה נראה לך מקום אינטימי מידי?

רחל,
ודאי שעשית דרך. דרך ארוכה.
עם זאת, מבלי שאת רואה את זה מתוקף משקפי הכאב, הדחיה והכעס, גם הוא עשה כברת דרך. כברת דרך הרבה יותר משמעותית ממה שנדמה לך.
יתכן שהוא מתקדם לכוונים שאינם מוצאים חן בעינייך אבל אין אדם שאינו מתקדם. יש אדם שדנראה כדורך במקום.

כאשר בחמלתך - שוב - חמלה היא היכולת לקבל את העובדות כפי שהן - תוכלי לראות שגם הוא התקדם ולפרגן לו על כך, ולהודות לו על מי שהוא בחייך, תוכלי לראות שההתקדמות שלכם כזוג - מתקיימת.

ודאי שאיננו חיים את חייך, וטוב שכך. כל אחד חי את חייו, אף אחד לא מעביר עלייך בקורת למעט -
רחל.

הפסקת התלונות וההתלוננות עשויה לפתוח בעבורך פתח יעיל להתקדמות.

אבל לדעתי יש באמירות האלה שלך בריחה מהאמת. לדעתי את פשוט מפחדת שהוא יעזוב אותך ובמקום להודות בזה ולטפל בזה, את מאוד מתאמצת להשיג אותו במירוץ, לנצח אותו, ולעזוב אותו קודם.

דבר נוסף. ברצוני להתייחס לסוגיית האכזבה מכך שהוא לא אומר את הדבר המתבקש הנכון, או לא מחבק כשצריך, או לא מביא מתנות וכו' - האכזבה הזאת נובעת אצל אשה שנותנת לבעלה קרדיט מאוד גבוה ואז זה מאוד מפתיע אותה איך הוא מסוגל להתנהג כמו אידיוט

סתם אחת,
אנחנו לא מדברות על אותו הדבר.
אין המדובר באדם שלא מביא מתנות או לא מחמיא או משהו שטותי מעין זה.
אין המדובר באדם שאילו אמרת לו מה את רוצה - הדברים היו מסתדרים.
המדובר ביחסים שבשפה המקצועית מוגדרים כאלימות רגשית. זה היה בעבר, היום זה כבר לא כך - ובעקבות עבודה שלי על עצמי.
תצטרכי לתת לי את הקרדיט ולהאמין לי שאין המדובר במשהו שגרתי, משהו המצוי אצל רוב הזוגות.
ולענין הבריחה מהבית - אני יודעת בבירור שאין זו הכוונה מצידו. עברנו יחד הרבה מאד, הוא כבר עזב וחזר. וגם אם כן - לא בטוח שאני פוחדת מזה

אני מודה לך על המאמץ שאת משקיעה בקריאת מה שכתוב כאן ובמתן תשובה אכפתית כל כך. אולם אני כבר מעבר למצב הראשוני הזה שאת מתארת כאן.
כבר הייתי במקום של קורבן - ואמיתי, לא משהו שאנחנו מדמיינות בתוך ליבנו, סצנרייו שאנחנו ממציאות. אלא יחסים קשים מאד.
כבר הבנתי את חלקי ב"ריקוד" הזה.
הבנתי את התלות שהיתה לי בו - ועוד יש, אך הרבה הרבה פחות.
הבנתי איך אפשרתי מצבים כאלה קשים - לא עוד, והם לא קיימים.
בעלי כבר השתנה לא מעט - וזה באמת בעקבות שינויים שאני חוללתי בעצמי.

כל בוקר אני בודקת מחדש- האם זה משהו מהמקומות הישנים?
האם יש משהו שאני לא עשיתי? שאני עוד יכולה לבדוק אצל עצמי?
וכיון שהתשובה היא תמיד "כן" - עולה שוב השאלה:
מתי זה ויתור על התמודדות ומתי זו החלטה שדי.

סתם אחת [למה השם המפחית ערך הזה למישהי כל כך לא סתם אחת?],
תודה על כל מה שכתבת.
דווקא מהמקום הזה של הבנה כמה זה כבר לא רלבנטי לי אני מחדדת לעצמי את ההבנה של המקום שבו אני כן נמצאת כעת.

_עם זאת, מבלי שאת רואה את זה מתוקף משקפי הכאב, הדחיה והכעס, גם הוא עשה כברת דרך. כברת דרך הרבה יותר משמעותית ממה שנדמה לך.
יתכן שהוא מתקדם לכוונים שאינם מוצאים חן בעינייך אבל אין אדם שאינו מתקדם. יש אדם שנראה כדורך במקום._

ואילו אני כתבתי -
נשאר באותו מקום או זז בצעדים כה קטנים.

אני ועוד איך רואה לאן הוא התקדם וכמה הוא התקדם.
יום יום אני רואה זאת, כולל הבוקר , כאשר שיתף אותי ברגשותיו כלפי מקום עבודתו ואמר משפט שלא שמעתי אותו מעולם:
[מתייחס למועקה שהוא חש בנודע לעיכוב שלא הוא גרמו, כיון שהתרחש טרם הגיעו למקום זה, אולם הוא אחראי לגביו מתוקף תפקידו] "אני יודע שאני עושה את זה לעצמי, אבל אני לא יודע איך לעשות את זה אחרת".

ועדיין - צעדים כה קטנים.
ולא מביקורת, אלא מהמקום של - זה לא די לי.
ויש חמלה, ויש אהבה. זה הופך את הצעדים ללא-קטנים?

הפסקת התלונות וההתלוננות עשויה לפתוח בעבורך פתח יעיל להתקדמות.

אני מוחה על המושגים "תלונות והתלוננות". הן מלבישות מצוקה במלבוש פחות ערך, בעוד אני יודעת שזו מצוקה ולא סתם איזו תלונה.

_אף אחד לא מעביר עלייך בקורת למעט -
רחל._
לא אמרתי "ביקורת" ולא התכוונתי לביקורת. התכוונתי בדיוק למה שכתבתי - שהיריעה הפרושה כאן היא בכל זאת חלקית ואתם אינכם חיים את חיי.
מענין למה זה השתמע לך כך.
אולי אתה הוא זה השומע מהרהורי לבך? אולי אתה רואה עצמך כאדם שחלילה לו מלהעביר ביקורת ומיד דוחה מעל פניו את האפשרות הזו?
אבל לא זה הדיון.

ובכל זאת -
נכון - ולא נכון.
ברור שאני הראשונה שמעבירה על עצמי ביקורת. אולי עדיף - בקרה עצמית.
אבל בדברי רבים פה היתה רוח של "אם רק תבדקי מה קורה איתך - הכל יהיה בסדר".
ובכן, אני אומרת לאחר שנים רבות של בדיקת "מה קורה איתי" שני דברים -
האחד - לעתים מתעייפים כבר מלמשוך את הרכבת, או לפחות מהתחושה שזה כך. לעתים אטלס מושך בכתפיו....
השני - לעתים זה לא מסתדר, למרות ועל אף.

ואז- מה? האם זה אומר שכשלתי?
האם כל פרידה היא כשלון?
האם כל פרידה היא ויתור על התמודדות?

משקפי הכאב, הדחיה והכעס
כן, גם זה קיים.
ודווקא אתה, שיודע מה היה שם, יודע שהיה הרבה מאד מכל אלה.
עם כל המאמץ - החמלה ננגסת בשיני כל אלה, או לפחות הדיהם.
ואני יודעת שגם אצלו זה כך - אולם, זה המסע שלו.

ענבל,תודה רבה על החיבוק.

רציתי לאמר עוד משהו-
כל מה שאומרים כאן נכון.
בודאי שצריך להביט במראה, ולהתמסר לפחד, ולהפסיק להתלונן וכן הלאה.
אני מקבלת את כל זה, לוקחת, עובדת, "קורעת את התחת".

ואם אני נשמעת מתנצחת, מתווכחת, מתנגדת - זה משום שאני מנסה להגדיר לעצמי את עצמי ואת המקום שבו אני נמצאת כרגע.
זו לא התנגדות לשמה, לא אמירה ש"אני יודעת יותר טוב" או "כבר עשיתי הכל ואין תקווה" כמו שאולי הובן כאן.
זהו נסיון להגדרה, להבנה.

_ואז- מה? האם זה אומר שכשלתי?
האם כל פרידה היא כשלון?
האם כל פרידה היא ויתור על התמודדות?_

רחלה, עכשיו זה מתחיל להשמע כמו שבתוכך כבר החלטת שזהו. את רוצה להפרד ממנו ורק מחפשת בפנים ובחוץ את האישורים הסופיים לכך.
נראה לי שזה הרגע לחזור לדבר איתו באופן קונקרטי על הפרידה.

(שלחתי לך שוב את האימייל שלא הגיע אלייך)

אורית,
לא, לא החלטתי.
אני יודעת שזה נשמע כך.
זה מתוך זה שכאשר אני עושה עם עצמי בדיקות, אני מגיעה עד איזה שהוא קצה כדי לברר לעצמי את הדברים.
אני יכולה, באותה המידה [ועושה זאת] להמצא בדיוק בקצה השני, של עשייה, וקבלה מלאה, וחמלה, והמתנה סבלנית, והבנה, והכלה.

ובענין המייל - ???
מנפלאות האינטרנט...

שלחתי לך בפעם השלישית (!) מקווה שיעבור.

<באגים במערכת, כמו מחלות- תמיד משרתים מטרה נעלה יותר>

אורית,

אורית, קיבלתי, אענה בהמשך היום.

רחל,
שוב, זה זמן חמלה.

על פני לצייר אוטופיה זוגית בה הכל טוב, יש לפרוט את החיים לפרוטות.
אז ניתן יהיה לראות כי גם אצל אלה שנראים לך כמממשים זוגיות כפי חלומותייך, יש רגעים.
יש רגעים בהם הכל טוב.
יש רגעים בהם החיים נינוחים.
ויש רגעים רעים.
ויש רגעי קורבנות ובקורת עצמית (שנמצאת תחת אותה כותרת של בקרה עצמית).

כך, יש רגעי החסד ויש רגעי הדין.

אין מצב בו כל הזמן הכל טוב ושמימי. אולי בגילאים מופלגים אחרי שנים רבות ניתן להגיע גם לשם. עם זאת, אותו מתח או אותם מקומות בהם אחד מבני הזוג יוצא מאיזון ומנכיח את חוסר איזונו ביחסי הזוג נמצא חלק מתהליכי החיים והזוגיות.

על פני להתנגד או להתרעם על שנכתב, מוצעת לך האפשרות להתבונן ברגשות שעולים לנוכח הדברים ובהתאם לכך לשפוט את הדברים. על פני לשפוט את מי שאומר את הדברים - התבונני בדברים עצמם.

ודאי שאף אחד לא חי את חייך. אף אחד גם לא מעוניין בכך. בדיוק כפי שאיני מעוניין שאת תחיי את חיי. בשום פנים ואופן (טבעי או לא).

מצוקה היא תחושה קשה. עם זאת, תלונות, התלוננות והתבוננות בעולם דרך משקפי התלונה הם הם שמעצימים את אותה מצוקה.

שוב, על פני להתנגד נסי לחיות יום אחד כשכל פעם שאת מתלוננת - לא חשוב על מה - את מודעת לכך ומוותרת על תלונתך.

לאחר שתצליחי יום אחד לא להתלונן על דבר, לא על אישך, לא על חייך, לא על השכן האידיוט או הנהג הדביל, פשוט בלי להתלונן, דומני שתוכלי לראות עד כמה המצוקה נבנית מרבדים ושכבות של טרוניות ותלונות. מוצדקות או לא.

ומכאן את יכולה אפילו למצוא את ההודיה.

תודה.

רחל, את חזקה ועוצמתית עוד הרבה יותר ממה שנדמה לך !!!

רחל, איזה דף, איזה יכולת התבוננות וקבלה ונתינה. איזה אומץ, לי מהצד זו נשמעת חגיגה @} @} @}

נשמע לי מדבריך שיש אותך 'אז' ויש אותך של 'היום'. גם הוא עובר תהליכים, אבל את מבחינה באופן ברור בין האשה שהיית לבין מי שאת. ברור לך שהיום דברים היו קורים אחרת, ברור לך שהיית אחרת ואפשרת לדברים לקרות. ויש לך חמלה כלפיו ואפילו יכולת להתבונן בו (לפעמים) בעינים נקיות - אבל האם יש בך חמלה לעצמך? למי שהיית, למי שחוותה כשלון. הכשלון הוא לא היום בפרידה או בביחד. היום את מנצחת וחוגגת את החיים ואת התהליך שעברת - אבל בתוך החיבור הזה לעוצמות שלך קשה להכיל את מי שהיית.
הוא עומד שם ומזכיר לך לפעמים, אבל זה כל מה שהוא יכול לעשות - האם את סולחת? ואוהבת.

רחל ה,
אני קוראת וקוראת בדף הזה ואני חושבת שאת צודקת: באמת יש משהו ש"אנחנו" רואים ואת לא.

את מנסה להציג את מצבך כקשה במיוחד. למה?
את מנסה להוכיח לנו שבעצם אף אחד לא מבין אותך. למה?
את מבקרת את עצמך ואת בעלך מאוד בחריפות. למה?
האם את מנסה לשמר את מעמדך בעיני עצמך כ"צודקת" ו"נעלה"? אם כן, אז זה כבר לא משרת אותך. הצורך הזה הוא כבר אבן-נגף בחייך. זה הקיר שחוסם אותך מללכת לאן שאת רוצה, מזוגיות עם בעלך, משביעות רצון בחיים.
את מדברת על "בדיקה עצמית". קראתי מה שכתבו לך. לא מדובר על "בדיקה".

סלחי לי על אלמוניותי, אינני רוצה להיחשף.
למה אני לא נחשפת? כי רציתי לכתוב לך על האלימות הרגשית של בעלך.
גם אני הייתי ביחסים שכללו אלימות רגשית, אלימות מילולית, ואפילו אלימות פיזית. ראיתי אותו כמוגבל, אלים, אשם, לא מתאים לי. "הבנתי" שאני לא יכולה לחיות איתו יותר, שככה אני לא מוכנה לחיות. ראיתי איך אני משתנה הרבה, מתקדמת, עוברת דברים – והוא נשאר במקום, לא מחובר לעצמו ולרגשותיו, פוגע בי. הייתי מלאה תלונות, האשמות, אשמה, ביקורת, ביקורת עצמית, כעס, והשאלה הזאת, המציקה והחוזרת: אז זהו? מתי לוותר על היחסים? האם להתגרש? האם אין ברירה אלא להתגרש? הרי "הוא לא ישתנה", הוא לא מסוגל ליותר מהשינויים הקטנים ביותר, ואני – אני עושה שינויים גדולים! אני כבר בן אדם אחר!
את לא יכולה לתאר לעצמך כמה המלים שלך היום הן המלים שאני פעם אמרתי.
כמה הרגשות שלך היום הם הרגשות שאני פעם הרגשתי.
יכולתי לצטט ממך עוד ועוד, אבל הסתפקתי בקצת דוגמאות פה למעלה. אני חושבת שהבנת את העיקרון.

עכשיו נקפוץ כמה שנים קדימה.
אני השתניתי. כל השינויים שעשיתי פעם היו צעדים קטנים בהשוואה לשינוי הגדול שנדרש ממני לעשות בעצמי בגלל ההתמודדות עם אפשרות הגירושין מבעלי. השינוי שלי איפשר לי להפסיק הרבה התנהגויות שלי שברגע שהן נעלמו אצלי – בעלי השתנה כמו במטה קסם.
קשה לי להסביר לך את זה, אבל באמת המפתח היה כל הזמן אצלי, ואני לא ידעתי.
כל הזמן התמקדתי בו. וזה לא היה הוא.
היום יש לי בעל אוהב, עדין, משתף, הרבה יותר פתוח, מוכן לשינויים.
היום יש לי זוגיות אוהבת ואינטימית.
זה לא שאין מריבות, אבל הן אחרות.

מה אני יכולה לתרום לך? אולי להגיד לך: תירגעי. תירגעי. אני קוראת בדברים שלך שאת מכניסה את עצמך לויברציות גבוהות של התגוננות. החרדה שלך עולה. את מפסיקה להקשיב לדברים המצויינים שכותבים לך ומנסה לברוח אל "אתם לא מבינים", "אתם לא יודעים", "זה לא ככה", "אני בסדר והוא לא בסדר" וכל מיני בריחות אחרות.
אולי יש עוד משהו שאני יכולה לתרום לך, בתור אחת שהיתה "שם": אני יכולה לקרוא בדברים של אחרים שגם הם היו "שם". כל אחד והוריאציה שלו, אבל אנשים מדברים אלייך לא מתוך ספר תיאוריה. הם יודעים בדיוק על מה את מדברת והם מדברים אל הלב שלך מתוך הכוונות הכי טהורות.
אז תירגעי. תשימי יד על הלב. תעצרי את דפיקות הלב ואת הפחד. תפתחי את הלב שלך לשמוע את העצות הטובות.
ותעצרי עוד דבר: את הנקרנות הזאת בשאלה "מתי לוותר". את רוצה אישור לוותר? אבל אנחנו לא נותנים לך את האישור הזה, כי כמו שכתבה לך זאת שאמרה לך שהוא מראה – על עצמך את מוותרת אם את מוותרת על בעלך. זאת את שצריכה לעשות פה שינוי גדול. אין טעם בכלל לחשוב על היחסים עם בעלך לפני שעשית את השינוי הזה. פשוט אין טעם. חבל על הזמן שלך.
ואם קראת את לבסוף מוצאים אהבה , אולי את תופסת שהשאלה שלך והמקום הזה של "אולי הגיע הזמן לעזוב אותו" הם בסך הכל פתחי היציאה שלך. את מנסה לברוח באותו זמן שאת שואלת אותנו איך אפשר להתמודד עם המפלצת שמפחידה אותך (המפלצת הזאת של החרדות שלך, לא בעלך).

לא נחשפת
נגעת לליבי.אהבתי את מה שכתבת כאן.ואני באמת מסכימה איתך.ובאותה נשימה-אולי יש לך עיצה כיצד מתמודדים עם המפלצות שלנו,שאנו מנסים לברוח מהם כלהזמן?
אהבתי את התיאור של אחת הכותבות על ליפול לתהום.רק המחשבה על כך עושה לי סחרחורת...

רחל,
אני מאוד מבינה ללבך נוכח כל ה"יודעים" את הדבר הנכון ואילו את התלמידה הנזופה עדיין לא הגעת אל פסגת החוכמה לראות את פני הדברים נכוחה. גם אני שונאת להיות במעמד הזה.
בעיני את אדם חזק ואמיץ, אינטליגנטית וחריפה מאוד, לא פחות מבעלך (למרות שלא מכירה אותו). את מתמודדת פה עם דיבורים לא פשוטים ויכולה להם.
אהבתי את אחת העצות שנתנו לך כאן - פשוט להירגע קצת. ובעיני זאת אומרת לצאת קצת מהאינטנסיביות למצוא פתרון לדברים. אולי תחליטי שאת מגיעה לפתרון בטווח של החצי שנה הקרובה, או פחות, ובטווח הזה את נרגעת ומנסה לראות את הדברים קצת אחרת.
מאוד נגעו ללבי דברי בעלך על עבודתו. יש כאן קריאה לעזרה ממך, זה ברור. מבחינתו, הרי את היועצת ואת זו שיודעת את הדבר הנכון, אין לך איזו הצעה טובה עבורו, רעיון מה לעשות עם המצב? ברור שאם היה כאן תלמיד היית מיד נרתמת לעזרתו לחפש אפשרויות שונות למוצא מהמצב.
במקום זה את מתבוננת בו וחושבת: כל כך מעט וכל כך מאוחר, ואולי (מצטערת אם אני חושדת בך לשווא) גם חושבת שמגיע לו לחטוף ולסבול.
אז את יכולה לוותר על כל זה ולהחליט שאת לא מסתפקת יותר בפירורי הפתיחות שלו ולחכות שיעשה עבודה שאת כבר עשית מזמן מזמן.( אני מכירה מישהי שהחליטה להתגרש לא כי היה לה מאוד רע אלא כי רצתה לשדרג את חייה: לחיות לצד בעל מבין ועדין ומשתף פעולה ובעל טעם דומה לשלה, ובאמת אחרי שנות גירושין היא מצאה אחד כזה, לדבריה, והיתה זוהרת מתמיד) זאת בהחלט אפשרות והיא עומדת וקיימת לך כאדם בעל בחירה חופשית להפסיק לחיות את החיים מתוך תחושת "הדבר הכ"כ לא נכון", ואת הברירה האחרת את יודעת והיא פורטה כאן בפירוט רב. את צריכה לפעול מתוך תחושת חירות על חייך, ומתוך מודעות לחירות הזו אולי קל יותר.
אף אחד כאן הרי לא יחליט במקומך.
שוב אני חייבת לומר שאת מאוד מרשימה בחשיבה שלך ובהתבטאויות שלך ובעבודה שבהחלט ניכר שעשית. חזקי ואמצי! (נשמע ארכאי אבל הכי מדויק להרגשתי)
שנה טובה וחיים טובים!

אומרים פה המון דברים חכמים.
ואולי נכון להזכיר גם שדרכו של כל אחד מאיתנו ייחודית כל כך... שדברים יכולים להראות אותו דבר אולם התגובה המכווננת והמתאימה אליהם אצל כל אחד מאיתנו יכולה להיות שונה בתכלית. לאחד נכון לעזוב ולאחד להשאר ולאחר ללמוד טנגו ...

אז אולי נכון באמת להרפות (בהנחה שאת לא בסכנת חיים) ולהתחיל להקשיב ולסמוך יותר על כך שדרכך תתגלה לך כמעט מעצמה, אם רק תסמכי... כמו עץ שיודע לצמוח אם רק לא מפריעים לו. במקום לשאול מה עלי לעשות/ללמוד/להבין, אולי להרגע ולסמוך שזה יתגלה.

זה לא אומר בהכרח לא לעשות את העבודה שלך עם עצמך ועם בעלך אבל ממקום שקט יותר ואולי מתוך סקרנות - מעניין מה יקרה בחיי? לאן יפנו? אילו הפתעות צפויות לי? - שזה מקום שמוציא מהמעורבות הרגשית הסוחפת ומאפשר התבוננות צלולה וקלילה יותר.

קראתי את הדף הזה בעניין רב והייתי רוצה להוסיף משהו משלי. אני נוטה להאמין למה שנשמע כמו הקול הפנימי של בן אדם ולהבדיל מקולות חיצוניים כמו "אני צריכה לעבוד על עצמי", בלי כמובן שום זילזול בעבודה עצמית, זה גרעין חיי, אבל אני חושבת שאם משהו בחיי מאמלל אותי, אני יכולה לקחת את השעור של מה זה אומר עליי, אבל לא להשאר במקום מאמלל. מנסיוני בחיים ראיתי דבר כזה: יש בי כמה וכמה איכויות, חלק מן האנשים שאני פוגשת משקפים לי את הצדדים הקשים שלי וחלק את הטובים, אחרי הרבה מערכות יחסים זוגיות דפוקות, ביקשתי לעצמי רק את הטוב ביותר, נישואין, המקום שבו אני אמורה להיות באינטנסיביות כל חיי, לפחות שם נראה לי קריטי שאהיה מאושרת. כמובן שאלוהים חסד אותי ונתן לי למצוא את מבוקשי, אבל הלקח שלי הוא לא להתפשר על אושר בנישואין. אני יכולה להגיד שאחד הקריטריונים העיקריים שלי לחיפוש בן זוגי היה אדם שעובד על עצמו, שכשהוא טועה , הוא חושב, מתחרט, מדבר, פותר איתי את הבעייה. אני כזו. אז כמה שלפעמים אני יכולה להיות גרועה ביחסים, תמיד יש מקום לדבר, לקחת אחריות, לפתור ולהמשיך לאהוב. לא רואה מצב שרק אני עושה עבודה בקשר.
אני רוצה לתת לך מתנה תפילה, שבעיני היא תמצית החיים, ולכל מצב אפשר לתרגם אותה:
אלי
תן בי את השלווה, לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם
האומץ לשנות את שביכולתי
והתבונה להבחין בין השניים

וואוו!!!
פתחתי את הדף לאחר יום ארוך של היעדרות ו---------- ווווווששש !!! כמו משב רוח כביר יוצא מהדף!
אז קודם כל - תודה לכל המתייחסים.
אני לוקחת ברצינות מרובה את כל מה שנאמר לי, גם אם לעתים לא קל לי לקרוא [לא מסכימה או קשה מדי לעיכול או טון מחנך או...]. וזוכרת שלעתים מה שלא קל - הוא הוא האמיתי [הי, חבר'ה ,לא להתלהב, לא תמיד...

]

צפריר,
נו, אין מה לעשות, אני לא בראש אחד איתך פה.
בחיי היום יום שלי אני אחד האנשים האופטימיים, רואים את חצי הכוס המלאה והחרוצים ביותר בעבודה על עצמם שמסתובבים בסביבה

מה לעשות, שכאן יוצא הפן התלונתי שלי?
מזל שאני, לפחות, זוכרת לשמור את עצמי בפרופורציה ...

בדחילו,
אבל האם יש בך חמלה לעצמך?
כן, ובגדול! לאחר כל מיני דברים שעוללתי לעצמי ולאחרים ולאחר שהעברתי את עצמי מסכת האשמות, חרמות ונידויים - סלחתי לעצמי ואני מקבלת את עצמי באהבה, בסלחנות ואפילו קצת בחיוך. ומתוך זה יש לי היכולת לראות אחרים - וביעקר את הקרובים לי ביותר- גם דרך משקפי החמלה הללו.
האם אני ממש ממש אוהבת את עצמי? - עוד לא לגמרי. אבל יותר ויותר.

לא נחשפת,
תודה על השיתוף. התרגשתי מאד.
את צודקת בעני ןהשינוי אצל עצמי.
אולי עייפתי קמעה.
אולי מוטב שאעצור לנוח.
או שאעצור בכלל קצת, נכון? כמו שאת מציעה.
באמת יש לי הנטייה להכנס "לויבראציות" כמו שקראת לזה בחוכמה רבה וללופ כזה של מחשבות די אובססיביות ולחיפוש תובעני וטורדני של תשובה. אולי באמת נכון יהיה פשוט להירגע כמו שכתבה לי גם נתי. וגם אורה - להרפות, לסמוך על זה שהדברים יפלו אל תוך מקומם הנכון, כמו פאזל חכם.
אז קודם כל - באמת להירגע.

ונתי - את צודקת. אין לי מה לחפש אישור אצל מי מכם או אצל מישהו בכלל.
ההחלטה היא באמת אצלי ושלי.
ותודה על הדעה הטובה שיש לך עלי.
בענין פנייתו של בעלי אלי - נסיון שלי לעזור, לחפש עצה ועזרה לו בדרך כלל אינם רצויים. הוא במקום של צורך להגיד ושלא "אתקוף" אותו ברעיונות . שרק אאזין ואהיה אמפתית.
{ טוב, טוב, אל תתחילו עם "לא צריך לתקוף, אפשר בעדינות ורק רעיון אחד..."! }

אבל יש הרבה גם במה ששרונה כותבת: לא חושבת שיש יחסים אידיאליים [צפריר???]. די, עברתי את הגיל.
אני כן חושבת ורוצה עבודה משותפת. כן קשה לי עם פירורי התקדמות.

טוב, טוב, לא להתנפל!!!
אז הנה -
אחד חמלה על האש,
שני אמפתיה בלאפה
וארבע הכלה בדרך.

ולסיום הנסיון הנואש שלי לענות לכולם ולהתייחס - בשורה נחמדה:
הייתי היום בראיון עבודה במקום אחר, הרשמתי, התקבלתי והמקום - מצוין [הנאים השכנים בעינים - נאים!].
סגרתי את הסיפור עם המנהלת הנוכחית ואף ברוח טובה מצד שתינו.
מה תגידו?!

איך נהיה פתאום פס ירוק באמצע?

ובכל זאת -
חשבתי עוד קצת והתבוננתי פנימה עוד קצת.
אני חושבת שיש בי פגיעה עמוקה מאד מהשנים הרבות של הקושי.
והפגיעה הזו מבקשת פיוס, ריכוך, ליטוף ואף בקשת סליחה במובן הרך של המלה, לא המתרפס והמתבטל.
ומיד כשאני אומרת את זה אני חשה גל של פיוס, ליטוף ורוך ש... שאני נותנת לעצמי.
מין שקט כזה, כמו שינה עמוקה בפנים, כמו.... ציפה על הגב במי אגם חמים, מין התמסרות לנחמה.
מה זה, לדעתכם?

זו חמלה במיטבה. חמלה המוקפת בחסד ומקיפה אותך בחסד.

אלו הם פני הנפש שמגיעה לשוויונה.

שמרי, נצרי וזכרי את התחושה הזו. אנרגיה זו של שוויון היא שמעניקה את היכולת להתקדם וליהנות.
מגיע לך.

וואו!
אז בלי להתכוון - הגעתי?

כנראה שכשלא עמדתי על המשמר, כשהתמסרתי - זה פשוט קרה.
ולפני כן - כשהייתי מוכנה להסתכל לפגיעה ישר בעיניים ולהודות בה. להיות מוכנה להיות בכאב....