התמדה ונחישות בחינוך ביתי

[שגית*]

אני מתנצלת מראש על ההקדמה הארוכה והמסורבלת שתיכף תבוא.
הקושי שלי למקד ולדייק בתיאור הנושא הוא חלק מהקושי שלי להבין וליישם אותו. כל דעה או תובנה בעניין תתקבל בברכה. תודה. @}

ככה: אני אדם שמתקשה מאד להתמיד (בכל תחום ועניין ). אין לי "תחת" לשבת וללמוד, למשל, או כשאני מחליטה "שמהיום אנחנו עושים ככה וככה כל בוקר", רוב הסיכויים שזה לא יחזיק יותר משבוע, גג. (פעם כשאמרתי לבן שלי ברגע של החלטיות ואסרטיביות "זהו, מעכשיו החלטתי שככה וככה" הוא מילמל "בסדר, עד מחר תשכחי..")
אני מאד טובה בלהתלהב ולהתחיל וחלשה בדברים שדורשים אורך נשימה והתמדה.

ככה זה מאז שאני זוכרת את עצמי. אני תופשת עניינים יחסית מהר, "חושבת" מהר והזיכרון שלי (לפני שלושת ההריונות-לידות-הנקות ) היה טוב מאד אז הצלחתי להסתדר טוב. בביה"ס, למשל. אבל תמיד היתה לי ההרגשה שבגלל שהמחסור בכוח התמדה ונחישות, עצר אותי מלפתח מלוא הפוטנציאל שלי (או לפחות חלק גדול יותר ממנו..).

עכשיו, אנחנו בחינוך ביתי והבן בן ה8 שלי מגלה סימנים מדאיגים (אותי) של מחסור בכוח התמדה ונחישות.
אין לו בעיה להשאיר דברים באמצע, לפרוש כשנהיה קצת קשה או לוותר מראש (גם על משהו שמעניין אותו ) אם נראה לו שזה יהיה לו קשה. בקיצור, מזכיר לי אותי.

ומכיוון שאני, מה אני יכולה להגיד לו כשאני בעצמי כזו,
ומכיוון שאין לי דרך או רצון להכריח אותו, ולתת לו פרסים על עשיה אני לא רוצה (למרות שהוא מציע לפעמים)
ומכיוון שאני רואה עכשיו את המקומות שבהם חוסר היכולת הזאת מנעה ממני ל..למה?..להגיע רחוק יותר? להעמיק בנושאים שעניינו אותי?...לפתח את יכולותיי? להרחיב את אופקיי?
קשה לי לקבל את זה אצלו.

וחשבתי שאצל ילד שלומד בביה"ס, כנראה שהמורה או המבחן או התחרות בין הילדים על השגים מכריחה לפתח יכולת כזו..(למרות שבעצם, אותי זה לא לימד..) (ואני באמת שמחה שהילד שלי נמצא במסגרת שלא מכריחה אותו...)


אני יודעת שאני צריכה לעבוד על עצמי קודם כל.
אז הנה, אני אשמח לעזרה..אני רוצה להבין למה זה ככה? האם זה ניתן לשינוי? איך עוד אפשר להסתכל על זה? אפשר בכלל ללמוד את זה?
אולי בכלל הערך הזה של נחישות וכוח-רצון מוערך יתר על המידה?
האם יש לי זכות או יכולת לבקש / לדרוש מהבן שלי לשנות את זה אצלו?
ואולי זה חלק מההתפתחות הטבעית אצל ילדים בגילאים האלה?
ועוד כהנה וכהנה שאלות..

@} תודה וחג שבועות שמח! @}

[שגית*]

אוי..שכחתי את ה ו' ב'חינוך' שבשם הדף...עזרה בבקשה? תודה

[אמא_בגובה_דשא*]

כמו לקרוא את עצמי...

גם לי חסרה היכולת להתמיד,
ואני מזכירה לעצמי שהעובדה שהלכתי לבי"ס לא ממש עזרה לי בזה.
גם אני מרגישה שהייתי יכולה "יותר"
(יותר מה? ולמי אכפת בעצם?)

[תפוח_אדמה*]

אוי, הנחישות הזאתי, יש לי הרבה עניינים לא פתורים איתה....
מצד אחד, כל כך מרבים להללה ולשבחה, אבל מהצד השני לפעמים יש לי תחושה שעודף התמדה יכול לגרור אותנו למחוזות שאולי מן הראוי היה שלא נגיע אליהם.
למשל אני, התמדתי והתמדתי עד שמצאתי את עצמי באמצע דוקטורט במקצוע שלא מעניין אותי, שכדי לסיים אותו הייתי צריכה לשים את שני ילדי במסגרות. כנראה שמלכתחילה אם הייתי קצת פחות נחושה, לא הייתי מגיעה למצב שבו אני עושה דוקטורט. אם הייתי יותר נחושה, הייתי מגלה בעוד שנתיים שיש לי דוקטורט, אין לי שום רצון לעסוק במקצוע, אבל כבר אין ברירה, איזה דוקטור עושה הסבה? שלא לדבר על הפספוס של הילדים.
מה שאני מנסה להגיד זה, שאמנם התמדה מביאה אותנו להישגים, אבל זוהי התכונה שמאפשרת לנו לעשות משהו שאנחנו לא מעוניינים בו.
חוץ מזה, גם אני סובלת מחוסר ההתמדה הזה, במיוחד סבלתי ממנו בגיל בית הספר.
הויתור על כל דבר שמסתמן כקשה היא תכונה בולטת של המשפחה שלי.
איך מתגברים? פשוט עושים.
מחליטים מה רוצים לעשות, ואז מסלקים את כל המחשבות על הקושי, מתמקדים במה שכיף בזה ובלי ששמים לב מגלים שזה לא היה כזה נורא.

[יונת_שרון*]

שגית, האם בנך תמיד מוותר, בכל דבר? או שיש דברים שבהם הוא ממשיך גם אם הוא לא משתלט עליהם מיד?

[רוזמרין*]

אולי בכלל הערך הזה של נחישות וכוח-רצון מוערך יתר על המידה?
או, אני אשמח להזדהות בעניין הזה. מאידך, אנשים בעלי התמדה בטח מרחמים עלינו, כמו שאני מרחמת עליהם.
מזל שיש שוני בין בני אדם. אני לא מסוגלת להתמיד לאחר שמיציתי את הענין. ילדיי, בחינוך רגיל, אותו הדבר.
אז מה פיספסנו בחוסר ההתמדה? האם השכלנו פחות כי לא חרשנו את ספרי הלימוד באוניברסיטה? אני קוראת אותם בתור רומנים. הרבה יותר מעניין. האם אנחנו מרוויחים פחות? אולי, אבל מה הטעם להרוויח הרבה בעיסוק שכבר משעמם אותנו?

אגב, אני חושבת שזה קשור לשלל הסימפטומים של קשב וריכוז. בזמני, למזלי הטוב, לא היו אבחונים על כך.

[שגית*]

בוקר טוב ותודה רבה על העזרה עם ה ו' @}

אמא -
כשאני חושבת על "יותר" , לא מעניין אותי "יותר" מאחרים או "יותר" כערך בפני עצמו ( יותר חמדני כזה)..
מעניין אותי שמכל מה שלמדתי, וגם מעבר ללימודים בביה"ס (למדתי עוד שני "מקצועות" מאז, שניהם מעניינים אותי) תמיד נשארתי ברמת פני-השטח בידיעת החומר. כשהייתי צריכה לשבת וללמוד, שמה נשברתי.

תפוח אדמה-
שאמנם התמדה מביאה אותנו להישגים, אבל זוהי התכונה שמאפשרת לנו לעשות משהו שאנחנו לא מעוניינים בו.
אז אולי אני אחדד ואומר שאני לא מחפשת את ההתמדה שמשמעותה לעשות רק כי צריך, אלא את ההתמדה שתאפשר לי (או לבן שלי) לא לוותר כש כן רוצים להמשיך..כי גם בדברים כאלה ההתמדה קשה לי... אני מאבדת עניין

יונת -
כן, כמעט בכל דבר. לפעמים מוותר באופן ברור ולפעמים, כשההתלהבות של ההתחלה דועכת ומגיע השלב האמצעי של העבודה עם קצת קושי או פשוט עבודה (נו..השלב הזה שהוא לא ההתלהבות של ההתחלה ולא ההתרגשות של הסוף...כל העניין ה"מייגע" הזה שבאמצע... ) הוא מאבד עניין..וגם אני ככה, חייבת להודות.
כשאני מחפשת דברים שהוא ממשיך בהם למרות שבהתחלה קצת קשה לו עולה לי בראש בעיקר משחקי מחשב.

רוזמרין -
אז מה פיספסנו בחוסר ההתמדה?
פספסנו את היכולת להעמיק.
למשל, כבר הרבה זמן שאני מנסה ללמד את עצמי למדוט. הייתי ביוגה וקראתי המון ספרים ועכשיו (בהמון שנים האחרונות..) אני בשלב שאני צריכה פשוט למצוא את הזמן לזה ביום, לפתח את ההרגל והשגרה של לשבת בשקט ולעשות מדיטציה. אני יודעת שזה יעזור לי. אני רוצה לעשות את זה. אני פשוט לא מצליחה להתמיד באימונים. ואף אחד לא מכריח אותי, וזה משהו שאני רוצה ואין לי מושג איך מתמידים.


עכשיו- בעקבות המילים הכתובות כאן, שחור על גבי הדף, אני רוצה להוסיף:
קשה לי לערוך את הדיון בעניין הזה "על הגב" של הבן שלי.
נכון שהוא לא יודע להתמיד וחסר נחישות אבל..אני רואה איך לי קשה עם זה, ואני גם רואה איך אני משליכה עליו את התחושות שלי בעניין הזה. ומה אני יודעת, אולי אצלו זה מסיבות פנימיות אחרות לגמרי?
כשאני רואה אצלו כלפי חוץ את חוסר ההתמדה, אני משייכת את זה ישר לאובדן ההתלהבות ולשאר הסיבות שגורמות לי לאבד עניין ולוותר.

אז אני ממקדת את השאלה שלי:
איך אני, אמא בחינוך ביתי, יכולה ללמד את עצמי ואת ילדיי התמדה, נחישות וכוח רצון?
לי אין, הם פוגשים בעיקר אותי כדוגמה, וכוח רצון הוא לא תכונה חזקה אצלינו, גם לא בצד של האבא...
בגלל שאנחנו בחינוך ביתי עולה לי השאלה: מתי החופש לעסוק רק במה שמעניין, הופך לחוסר יכולת להתמיד גם כשנהיה קצת קשה ומשעמם?

[סמדר_נ*]

כוח רצון הוא לא תכונה חזקה אצלינו, גם לא בצד של האבא...
ולי נראה שצריך הרבה כוח רצון, התמדה ונחישות בשביל לחנ"ב ילד בן 8.

[שגית*]

סמדר -
תודה אבל זה נתפש אצלי שונה כי חנ"ב זו דרך החיים שלי..ולא "משימה" שלקחתי על עצמי..


מתי החופש לעסוק רק במה שמעניין, הופך לחוסר יכולת להתמיד גם כשנהיה קצת קשה ומשעמם?
סיימתי בשאלה דרמטית, אולי כי ראיתי פרק אחד-יותר-מידי של "סקס והעיר.."
אני חושבת שאולי שאלה נכונה יותר תהיה: האם החופש לעסוק רק במה שמעניין אותנו יכול להוביל לחוסר-יכולת להתמיד גם במה שמשעמם / קשה? (ואני מתכוונת לשלב האמצעי של כל תהליך למידה או עשייה, השלב של העבודה הקשה, האימונים וכו' )

[ש_י_ר_י*]

זה נתפש אצלי שונה כי חנ"ב זו דרך החיים שלי..ולא "משימה" שלקחתי על עצמי

אולי פה קבור הכלב?
העלית לדוגמא משחקי מחשב, שבוודאי לא נתפסים ע"י הילד כלימוד או משימה או משהו ש צריך להתמיד בו, והוא מתמיד בגלל שזה מעניין, וכיף לו.

אני יודעת שגם אצלי, ברגע שיש אלמנט "משימתי" אני אחפש דרך לעגל פינות, לא לעשות עד הסוף (מעין מרד פיצפון במערכת...), או שזה סתם ילחיץ אותי ברמות שלא קשורות בכלל למשימה.
חייבת ללכת, אמשיך אח"כ @}

[צפריר_שפרון*]

שגית,
אין מדובר כאן על התמדה ונחישות כערך, שהרי הצד השני של התמדה ונחישות הוא עקשות וחוסר גמישות, אם ברצונך לאזן את ערכייך.

כאן, נמצאת מי שאת היא ניחנת בהדף חזק לזמן קצר, ניתן לומר שאם היית אצנית או שחיינית היית מצליחה יותר במרחקים הקצרים, כספרינטרית.
תכונה זו איננה טובה או רעה, אלא כך היא, וטוב להכיר בכך ולהוריד מכך כל ערך שהרי כל ערך שתתני לטובה ניתן להעמיד מולו ערך "שלילי" כביכול.

כאן, לשמחת כולם הנך מתמידה, נחושה ועיקשת ברמה הזו של נשימה - זה ברובד המובן מאליו, וכן הנך מתמידה בחוסר הנחישות שלך, כמו ניתן לומר, עיקשת להיות גמישה.

שב, אין כאן נכון ולא נכון וטוב לקבל את אלה כמתנה גדולה שכך היא מי שאת, למרות מי שאת היית רוצה להיות.

כך לגבי בנך, זה הוא.
וזה הכל לטובה, בחסד שלם ובתואם מושלם.

עם זאת, כאשר למשל מעונינת מי שאת מאמינה שאת, לשנות דפוס או להוכיח לעצמך - לנפשך - את יכולתך להחליט ולעמוד בהחלטתך, טוב אם מתרגלת החלטה לשם החלטה, מעשה לשם מעשה.
לא לשם תועלת עקיפה או ישירה, אלא לשם ההחלטה.
למשל, מה תועלת תעלה לך עם ההחלטה ללבוש במשך שלושה שבועות משהו אדום? לא חשוב אם זה בגד תחתון או עליון, סיכת ראש, או תליון, או עט, או כל לבוש אחר.
שום תועלת לא תעלה לך ממעשה שכזה, לבד מתחושת הסיפוק שהנה קיבלת החלטה ועמדת בה ובקלות יתירה.

זה תרגיל אחד, וטוב לחזור עליו, לתקופות קצובות, ועדיף להיצמד למספר שלוש, שלוש שעות שלושה ימים, שלושה שבועות וכן הלאה.

שאם תקבלי החלטות גורפות ו"נצחיות" מיד אלחו ימסו אל תוך גמישותך המבורכת.

לגבי בנך.
מניחה, לא לוחצת שם, לא מצירה על מי שהוא, אלא, מאדירה את יכולתו המדהימה לייצר או להתמקד בדבר אחד לעומקים לא רגילים ולהפיק את שמחת היצירה בכל אשר פונה.
מגבירה אהדה דווקא לתכונות אלה שלו.

ובהקשר לשם הדף, גם התמדה בדרך חיים, מצביעה על הנחישות הזו - ללכת בדרכך את, ויש שיראו בכך עקשות מיותרת, ושוב, הכל בסדר, הכל בתואם מושלם, כך שיכולה להעלות הודיה שלמה מליבך אל מי שאת מאמינה שאת היא, אל מי שאת היא, אל החסד השלם ואל כל המתרחש בעולמך, לתפארת הקיום ושמחתך הטבעית, שזה עיקר הוויתך, בהווה הזה, ממש כאן ועכשיו.

הנה כי כן מתן התורה הזה מתרחש ממש ברגע זה, ונמצאת מבורכת מי שאת בברכת האל הטוב שמשיב לך את בכורך דווקא בחג הבכורים.

תודה רבה.

<שלם>

[טליה_אלמתן*]

כמו לקרוא את עצמי...

תודה על הדף הזה @}

גם אנחנו רואים ביונתן את זה (וכמובן שזה כמו אצלי). אבל כשלא נותנים לפחד לעוור, רואים עוד דברים.
למשל, יונתן לא הסכים ללמוד ליסוע על אופניים, כי זה לא הצליח לו מיד ולא עניין אותו. ילד עוד שניה בן 7 דוהר על תלת אופן של אחותו התינוקת - מראה מייאש ומביך לכל אב!
שבת אחת הוא קורא לי החוצה, והנה הילד שלי דוהר על אופנים - ועוד בלי גלגלי עזר (יש לנו זוג כזה וזוג עם גלגלי עזר, שניהם זנוחים באותה מידה עד לפני חודש).
אחרי יומיים הוא קורא לי: "אמא בואי תראי טריק שאני קורא לו סקייטבורד!" הילד דוהר על אופניים - כשהוא עומד על הכסא שלהם! "ועכשיו רק עם רגל אחת!" מראה מעורר גאווה בכל אב (ומייאש כל אם). לפני יומיים אנחנו הולכים איפשהו והוא אומר לי: "אמא תראי הוא רוכב על אופניים בלי ידיים!" ואני חושבת לי "אוי לא..." וכמובן, עוד באותו הערב...
וגם בעניינים יותר "לימודיים". הוא בקושי מחזיק כלי כתיבה (גם לא מצייר, אלא אם מוציאים את צבעי הגואש, וגם זה לשתי דקות). הוא אוהב לעשות תרגילי חשבון, אבל רק בראש. יום אחד הכנתי לו "לוח הכפל", והוא בהתלהבות התחיל לחשב, ואז ביקשתי ממנו לכתוב את התוצאות במקום שמיועד לכך. הוא לקח עיפרון וניסה לכתוב איזה פיתרון, ואני זוכרת את המבט המופתע והנעלב שעלה על פניו כשהוא גילה שהיד לא מקשיבה לו ושיוצא לו קשקוש במקום סיפרה! בו ברגע הוא זרק בכעס את העיפרון, רץ למיטה שלו ושם את השמיכה מעל לראש! הייתי בהלם. האמת - אני זוכרת שהרגשתי גם כעס. "מה הוא חושב לעצמו, שכל דבר יבוא לו בקלות? צריך להזיע בשביל להצליח! לתרגל ולחזור שוב ושוב! החיים הם לא פיקניק!" P-: עכשיו כשאני קוראת בדף אני מבינה שזה תסכול על מה שעבר עלי ועל המסרים שאני קיבלתי. אני הייתי חייבת לסבול, והחצוף הזה נהנה לו מהחיים! מכירים את המחשבה לשלוח אותם לבית ספר איזו תקופה, רק בשביל שיבינו כמה טוב להם?
כנ"ל לגבי קריאה. בגיל שנתיים וחצי הוא הכיר את כל האותיות בשמן ובצליל שהן עושות, וגם ידע לאיית בע"פ. אחותו קוראת בדפוס ובכתב וכותבת (בת רבע לשש, וכמובן חינוך חופשי - אני אמא לחמישה למען השם!), והוא יוק. אנחנו מנסים לדחוף ולעודד - קדחת. רק עכשיו (בגיל דקה לשבע) הוא מתחיל לקרוא מילה פה או שם (על שלט, תווית, וכאלה). אני מניחה ומאמינה שיום אחד זה יהיה חשוב לו, והוא פשוט יעשה את זה.

תודה ל תפוח אדמה על דבריה. כל כך נכון! בעלי חרק שיניים לרכוש מקצוע "כי צריך" וחרק שיניים יום-יום בעבודה במקצוע משך שנים, עד שיום אחד גילה מה הוא באמת רוצה, ונאלץ לעשות את הצעדים הראשונים בתחום ולנסות להשתלב בו רק בגיל 35. אולי עם קצת פחות נחישות, את הזמן שהוציא על חריקת שיניים הוא היה מוציא ב"לא לעשות כלום", מה שהיה מאפשר לו לחוות דברים שונים, והוא היה מגלה את מה שהוא אוהב עוד קודם לכן. זה לא פשוט, עכשיו. גם בגלל הגיל המאוחר יחסית לחבריו לכיתה, וגם בגלל שכבר יש לו משפחה גדולה לכלכל, תוך כדי רכישת המקצוע ונמציאת מקומו בשוק הצפוף.

[תבשיל_קדרה*]

שגית,

(לא קראתי את כל הדף)

אני חושבת שאני מרגישה כמוך לגבי עצמי -
קורה הרבה שנגמר לי הסוס בישורת האחרונה.
איפה שנשאר רק לקשור קצוות, לעשות כמה דברים פשוטים ורוטיניים, להשקיע כמה שעות לא סוערות, ולנקות את השולחן בסוף.
לאורך החיים, איפה שחשוב לי, אני מגייסת מישהו אחר לסוף הזה.
בעלי חזק בלהציל אותי מעצמי, אבל גם עוד סוגים של עבודת צוות (כולל עם נותני שירות, בעלי מקצוע וכמובן שותפים לכל מיני סוגים של עשיה), לפעמים חלוקת/האצלת תפקידים, לפעמים בקשה מפורשת (עם או בלי הסבר של הקושי שלי): "בואו נסכם", "בואו נעשה סדר", "טוב, אז מה נשאר לנו?".

לגבי הילדים, המצב שונה.
ראשית, הם עוד קטנים (הגדולים בני 8 וחצי). המידה בה אני מצפה מהם להשלים פרויקטים, מוגבלת.
הם מצליחים להשלים פרויקטים קטנים עם דרייב רציני.
אבל יש כל כך הרבה פעמים שמה שמענין אותם הוא התהליך ולא התוצאה, שברוווור למה הם לא מגיעים לסוף.
(האמת? בחלק מהדברים שנאי לא גומרת, נהנתי מאוד מהעשיה גם אם היא ללא תכלית)

אולי הכל בסדר אצלכם.
ואם לך יש בעיה עם להשלימים, תקני את עצמך.
הילד יהיה בסדר...

[יונת_שרון*]

האם החופש לעסוק רק במה שמעניין אותנו יכול להוביל לחוסר-יכולת להתמיד גם במה שמשעמם / קשה?
אצלכם או באופן כללי?
כי באופן כללי זה בטוח לא נכון: אני מכירה כמה וכמה ילדים (ומבוגרים) שמתמידים גם (או בעיקר) כשקשה למרות שאין אף אחד שמכריח אותם.
ולפי מה שתארת גם אצלכם זה לא לגמרי נכון: יש לשניכם תחומים שאתם מתמידים בהם, את פשוט לא סופרת אותם. ואולי זה העניין: אנחנו מתמידים במה שהוא חלק מהחיים שלנו. ולהפך: מה שאנחנו מתמידים בו הוא חלק מהחיים שלנו.

[שביל_בצד*]

מצטטת את צ'ארלי בראון: THERE'S NO HEAVIER BURDEN THEN A GREAT POTENTIAL!
מזדהה?

[שגית*]

וואו, תודה רבה!
כל תגובה פה מעלה אצלי תגובות, מחשבות ושאלות. אני קוראת הכל ומעכלת...

יש פה כמה דברים: גם היכולת שלי מול היכולת של הילדים שלי, גם ההתמדה כערך, גם השאלה - מה זה התמדה? ממה היא נובעת מה מניע אותה? מה מונע אותה? והכי חשוב - איפה אפשר לקנות?

קודם כל,
THERE'S NO HEAVIER BURDEN THEN A GREAT POTENTIAL
מצויין! כמה נכון! מזדהה מאד. אני גברת "רואים שיש לה הרבה פוטנציאל. אם היא תחליט להתמיד.."

תיכף אשוב @}

[רוזמרין*]

אולי עוד שלושה ימים (או 3 שבועות) ימאס לך מהמשימה החדשה שלקחת על עצמך- להיות מתמידה ונחושה...

אני מא ד מסכימה עם צפריר. וגם עם יונת. מה שהפך להרגל או דרך חיים, בו אנחנו מתמידים ומה שאיננו מתמידים בו כנראה לא מתאים לנו כרגע. אולי מחר יתאים יותר.
אגב, אני עזבתי את ביה"ס מרוב שעמום ומחוסר רצון להכין ש.ב במקום לבלות. אני חושבת שיש לי ידע בהרבה תחומים במקום ידע מעמיק מאד בתחום אחד. האם זה טוב או רע? לי זה טוב. לאחר זה רע. איך לך?

[שגית*]

ברגע שיש אלמנט "משימתי" אני אחפש דרך לעגל פינות
כאן נכנס האלמנט של "מכריחים אותי" ואז גם אני מורדת במערכת .
אני רוצה להתמקד דוקא ב"משימות" ש אני רוצה לקחת על עצמי.

[ש_י_ר_י*]

אני רוצה להתמקד דוקא ב"משימות" ש אני רוצה לקחת על עצמי
אז הכי חשוב לא להתייחס אליהן כמשימות, אלא כדברים חיוביים שאת רוצה להכניס לחיים שלך.

[שגית*]

צפריר,
ניתן לומר שאם היית אצנית או שחיינית

בילדותי, היו לי כנראה נתונים טובים (פוטנציאל..)להיות אצנית או שחיינית. היה לי מורה לספורט שניסה בכל כוחו לגרום לי להתמיד באימונים... גם אני רואה את עצמי ככה, רצה (כבר לא אצה, בגילי.. ) למרחקים קצרים.

שהרי הצד השני של התמדה ונחישות הוא עקשות וחוסר גמישות,
תוכל בבקשה להרחיב / להסביר כאן?

שום תועלת לא תעלה לך ממעשה שכזה, לבד מתחושת הסיפוק שהנה קיבלת החלטה ועמדת בה
אני אנסה, לצורך התרגיל והתרגול. במציאות, אני מנסה דוקא לשכנע את עצמי להתמיד בדבר ע"י שינון חוזר ונשנה של התועלת שבעשיית אותו הדבר. לא עוזר לי הרבה, האמת..


גם התמדה בדרך חיים, מצביעה על הנחישות הזו - ללכת בדרכך את

וגם מה שיונת אמרה: ואולי זה העניין: אנחנו מתמידים במה שהוא חלק מהחיים שלנו. ולהפך: מה שאנחנו מתמידים בו הוא חלק מהחיים שלנו.

עד עכשיו לא ראיתי קשר בין הדברים. ראיתי הבדל בין "התמדה" בהחלטות ובחירות של דרך חיים כמו חינוך ביתי שהוא ה"חיים" שלי, לבין התמדה בתירגול של מדיטציה או בהמנעות ממוצרי חלב שקשורים יותר ל"איכות החיים" שלי.
עכשיו אני מבינה שזה אותו דבר, בסדרי גודל שונים.

טליה,
גם אצלנו היה ככה עם האופניים, אפילו באותו הגיל..אבל אצלנו זה נעצר בזה שהוא סימן וי על "רכיבה על אופניים בלי גלגלי עזר" לא הגענו לשלב של הבלי ידיים..

אני מניחה ומאמינה שיום אחד זה יהיה חשוב לו, והוא פשוט יעשה את זה.
גם אני יוצאת / יצאתי מנק ההנחה הזאת.
אבל ראיתי שלמשל בעניין הקריאה והכתיבה, כשהוא קרא מילה אחת פעם ב- או ניסה לכתוב משהו אחת לחודשיים, כל פעם היתה כמו הפעם הראשונה. הוא לא הצליח להתגבר על התסכול מהקושי הראשוני וזה לא דירבן אותו להתעקש ולהתמיד אלא ייאש אותו ועצר אותו מלהתקרב לזה שוב..
כשעודדנו אותו לקרוא יחד ספרים שהוא בחר, מילה הוא, פיסקה אנחנו, למשל והוא הצליח לעבור את הקושי של ההתחלה, קל לו יותר עכשיו לגשת בלי פחד לקריאה. (בחודשים האחרונים..)
אני מרגישה שמבחינתו לא היתה לו בעיה לוותר על קריאה ושנמשיך להקריא לו. עד איזה גיל? לא יודעת.
בהחלט יש כאן אלמנט של לחץ של הקבס"ית להכיל את העניין הזה של ילד בן 8 שעוד לא קורא וחוסר יכולת שלנו להכיל את הלחץ של הקבס"ית. (דיון אחר לגמרי, אני יודעת.)

[שגית*]

תבשיל קדרה,

קורה הרבה שנגמר לי הסוס בישורת האחרונה.
אני דוקא טובה בפינישים. מצידי, לפי הקצב שלי, אני מוכנה (וגם מנסה הרבה פעמים..) לעבור מההתחלה המעניינת ישר לסיום המרגש (כשגומרים לנקות את השולחן ועוצרים להסתכל על "איזה יופי עשינו" ) בלי העבודה הקשה של האמצע..

הם מצליחים להשלים פרויקטים קטנים עם דרייב רציני.
בשביל להבין את הפורפורציות: אפשר בבקשה דוגמאות לכמה קטנים_ עם כמה _רציני ?


רוזמרין,
בעלי קורא לי ולאחיי "מודיעין 144" . אנחנו יודעים קצת על הרבה דברים. "שמענו" על הרבה דברים.
פעם הייתי גאה בזה, עכשיו קשה לי עם התחושה השיטחית שזה משאיר אצלי. ולא, כמה שרציתי, אני אף פעם לא באמת מצליחה לשבת וללמוד לעומק על הגורמים המשפיעים על מזג האויר, למשל..למרות שזה נמצא ברשימת הדברים שאני רוצה להכניס לחיים שלי..

[צפריר_שפרון*]

_שהרי הצד השני של התמדה ונחישות הוא עקשות וחוסר גמישות,
תוכל בבקשה להרחיב / להסביר כאן?_
ראי,
הכל בעיני המתבונן.

וכאשר את עצמך תקראי שוב את מילותייך, תוכלי לראות כמה "חיוביות" שמת על הנחישות וההתמדה.
ומכאן כששמת שם ערך, של משהו, טוב, נשגב ניתן לומר, משהו שאת לא מצליחה להגיע אליו, ואולי עלייך להגיע אליו.

אלא, שהפרטים לא חשובים, אין זה חשוב אם הנחישות היא האידיאל, או ההתמדה, או היכולת לעמוד על הראש, אין זה חשוב מה מואדר למדרגת החיובי, והרחוק מהישג יד.

מה שחשוב הוא השימוש באותו מתכון בדוק של הענקת ערך נשגב למשהו מרוחק, על מנת להצליף בעצמך, ולהתפלא היאך הצלפות אלה לא נמאסו עלייך - והנך מתמידה בהן, ונחושה אליהן, ובכך מתגלה הפן השני של הנחישות וההתמדה והוא העקשות וחוסר הגמישות.

ומכאן, מצליפה בעצמך על עקשותך למצוא איך אינך מתמידה, אלא רק מתעקשת - ובמובן הזה לא מניחה לעצמך, את ההדף הטבעי לך, כמה שיש, מה שקיים על פני בעל ערך או תועלת.

דווקא החיפוש אחר ההילך ההגיוני, כשוט ומוסר לה לנפש, לנהוג בניגוד גמור להוויתה, למהותה היחסית שאלה ואלה תכונותיה ונמצאת אמונת שווא שניתן לשכנע את התחושה הפיזית בקול ההגיון, ומכך לכאורה ניתן לצפות ממי שעיקרו לרוץ ולקפוץ בתקופה זו של חייו, להתמיד בתרגילי חשבון שבמקרה הטוב מעניינים אותו לדקה וחצי, או להיפך, לצפות ממי שאוהב לרוץ - להתאמן בריצה, או מי שאוהב לנגן לתרגל נגינה.
לא שתרגול התמדה ונחישות אינם חשובים, או אינם נדרשים, אלא שאינם חשובים יותר מדילוג, התקדמות, הדף קצר לזמן ארוך וכן הלאה...

ומכאן, אמונת השוא הזו בנחיצותה של הנחישות והעקשות, איננה אלא אמונת שוא, שכן התמדה, נחישות וכל מה שביניהן לעקשות, הן רק פרשנות.

והפרשנות הזו איננה רלוונטית כאשר היא "נוגעת" בערכים, במשקל יתר, בשיפוט של יותר טוב או פחות טוב.

לכן, אבחון טוב אם עולה כאן, אבחון בו לא נשקל טוב ורע אלא מתבוננת על עצמך ופותרת את הפרדוקס הזה כך שמסכימה לנחישותך - לא להתמיד, ולהתעקש לא להתמיד אלא במה שזורם ממילא.

הפקק, בשוטו על המים, לא מתאמץ כלל, ומתמיד בציפתו זו, נישא אל אשר יוליכוהו.

ומתבקשת להתבונן בפקק הזה, ולאבחן את חן תנועתו, את האיך, את האופן בו פועל בעודו נישא אלי מים, כפי שאת נישאת אל חייך את.

כך מתבוננת בעצמך ובילדך, ומעלה פליאה גדולה, השתוממות ותימהון, לנוכח חוסר המשמעות של היותך מהמתמידות או הנחושות, של היותך מהעקשניות וחסרת הפשרנות, בבואך לדון עם עצמך בשאלה הרת הגורל, איך זה שעדיין לא הכנת ארוחת צהריים - בזמן.

והחיוך העולה בזוית שפתייך, הוא המצביע על ההומור המתבקש, אל מול נפתוליה של הנפש, בבואה לנקות ממגירותיה, את אמונות השוא, ולשמוח בחייה.

תורה; הניתנת; טוב לה שתתקבל על ידי מקבליה.
את, משניתנת לעולם, טוב לך שתתקבלי על ידי עצמך.

תודה רבה.

<שלם>

[תבשיל_קדרה*]

שגית, אענה לך מחר.
אנסה למצוא דוגמאות
אם אשכח, אנא נדנדי לי.

[תמרוש_רוש]

ולא, כמה שרציתי, אני אף פעם לא באמת מצליחה לשבת וללמוד לעומק על הגורמים המשפיעים על מזג האויר, למשל..למרות שזה נמצא ברשימת הדברים שאני רוצה להכניס לחיים שלי..

בתור "גברת פוטנציאל" עם התמדה ששואפת לאפס רוב הזמן, אני חושבת שאני קצת מכירה את זה...
אבל, את יודעת? אף פעם אני לא חשבתי על עצמי כחסרת כוח התמדה!
אני מסדרת את הבית, נניח, אז ממש אין לי סבלנות להתמקד בדבר אחד, ואני נודדת בין דברים, מתחילה את זה ואת זה ואת זה ואת זה. אני חייבת את הגיוון...
באוניברסיטה, נתתי לעצמי טפיחה רצינית על הכתף כל פעם שהצלחתי לשבת וללמוד במשך חצי שעה רצוף, והייתי שפוכת-התפעלות מעצמי אם הצלחתי לדחוס עוד רבע שעה אחר כך, אחרי מנוחה. שלושת רבעי שעה! זה המון!!! כל הכבוד לי.
כי, נו, ברור, זה אוניברסיטה, לא? ברור שלא תהיה לי סבלנות לזה, אם החומר לא 200% מעניין אותי, או שבדיוק יש לי דאגות אחרות בחיים, וכולי.
(בשבוע האחרון למועד הגשת העבודות, ורק אז, שעות הלימוד שלי נסקו לחמש, שש ואפילו שמונה שעות ביום. ככה זה כשיש לך כרטיס טיסה לניו-זילנד... )

וגם: כשישבתי לקרוא ספר, ספר טוב, כולם היו יכולים לקפוץ לי.
אבל "זה לא נחשב התמדה, כי זה אורח חיים", לא? להיות תולעת ספרים זה אורח חיי, אז למה שזה ייחשב?

בקיצור, זה יותר מכל עניין של תפיסה, מה "נחשב" ומה "לא נחשב". לשבת במשך שעות (כילדה) על פקעת של חוטי ברזל צבעוניים ולהתיר אותם בסבלנות אין-קץ (כמעט), זה "לא נחשב".
שוין.
באמת באמת, שאפשר לרענן את הפרספקטיבה.

זו זוית אחת שיש לי לתרום.

זוית שניה היא כזאת:
יש לך ליקוי למידה.
אל תקפצי לי! חכי! תראי למה אני מתכוונת:
שבוע אחד הייתי צריכה ללמוד למבחן באנטומיה של מערכת שריר-שלד. היתה לי את המוטיבציה, היה לי את הזמן, גייסתי את עצמי...
ופשוט לא הצלחתי לעשות את זה יותר מרבע שעה. וזה היה קשה כשאול. לא הלך. וזה היה כבר בסוף שנות העשרים שלי, כבר הכרתי את עצמי כמו שצריך, גם החומר לא היה זר לי, האמנתי שאני יכולה לעשות את זה בלי בעיה.
לא הלך.
נכשלתי במבחן.
ואז הפסקתי להתקמצן, קניתי אטלס אנטומיה, שאלתי ספר תמונות של העצמות, שנוררתי דפים ושרטוטים של השרירים והעצמות, וישבתי ללמוד מחדש, מעתיקה את שרטוטי העצמות וכותבת את כל שמותיהם המופרכים של כל בליטה ושקע, וכנ"ל עם השרירים.
וזה היה כל כך קל!!!
כל מה שהייתי צריכה, זה את דרך הלמידה המתאימה. בפעם הראשונה, אני ניסיתי ללמוד פשוט את שמות האיברים, בזה אחר זה. בלי שום רפרנס ויזואלי. בטח שזה לא הלך! יצרתי לעצמי "ליקוי למידה" בכך שהתעקשתי על דרך הלמידה הכי לא מתאימה לי ולנושא הנלמד.

אז את יכולה להרהר בכך ולהסתכל על עצמך: כשאת רוצה ללמוד או לעשות משהו שאת באמת רוצה ללמוד או לעשות, האם את עושה את זה בצורה שהכי מתאימה לך? מהי דרך הלמידה הנכונה? כמה זמן כל פעם? (כל פרק זמן שבין חמש דקות לחמש שעות - נחשב!) כמה "סשנים" ביום, בשבוע או בשנה? מהן דרכי הלמידה המתאימות? צפייה בסרט? קריאה? כתיבה? שיחה עם אדם שמבין בנושא? דיאלוג? יצירה בחומרים כלשהם? ריקוד? (אני רצינית) הוראה? כתיבת מאמר בנושא?

האם יכול להיות שאת מתעקשת לעשות דברים בדך הלא-בדיוק-נכונה בשבילך רק כי התרגלת לחשוב שהיא הדרך היחידה המתקבלת על הדעת?

שני שליש מהלמידה - זה החומרים המתאימים ללמוד דרכם. אי אפשר ללמוד נהיגה בהתכתבות. טוב, את זה כולם יודעים. אבל יש ספציפיקציות, תנאים ששונים מאדם לאדם: אני, למשל, לא יכולה ללמוד שום דבר מספרי והדרכה (ספרי הדרכה בגידול ילדים, למשל). זה אוטם אותי ומעצבן אותי. אני חייבת סיפור, ולא שיגידו לי "תעשי כך-וכך". אם מספרים לי סיפור, בלי להתיימר לחנך אותי - אני מלקטת יופי את כל הלקחים.

שאר הלמידה זה עניין של מוטיבציה. ופה אני תוהה, האם הדברים שאת רוצה לעשות - באמת באמת חשובים לך. אבל באמת באמת באמת חשובים לך, או שהם "חשובים באופן כללי" אבל למעשה את יכולה להסתדר בלעדיהם, ויש דברים חשובים יותר (חינוך ביתי כבר אמרנו?) ודרך אגב, לי אין את כוח ההתמדה והנחישות בשביל להישאר עם ילד בבית במשרה מלאה מעבר לשנה אחת! ואני כל כך כל כך הייתי רוצה לעשות את זה! אז יקירתי - יש לך את זה. באבוע יש לך את זה. את רק צריכה לבדוק מה באמת מגייס אותך, ומה מן הרצונות האלה הם מן הפה ולחוץ, או משהו שאת אמורה לרצות לעשות, או היית רוצה לעשות (לי יש איזה מאתיים פריטים ברשימת "הייתי רוצה". אני באמת הייתי רוצה לעשות אותם. אבל כבר למדתי מה זה אומר, ומבחינתי 193 מהם יכולים לחכות שם עד ביאת המשיח. לשאר השבעה אני אגיע מתישהו בעשרים שנה הבאות)

ובקשר ל"יש לך פוטנציאל" - תבעטי את זה החוצה. משפט נתעב. הרי לכולנו יש פוטנציאל. לכל אחד ואחת מאתנו יש ערמות על ערמות של פוטנציאל, מגוון מדהים של יכולות וכישורים נסתרים, שייקח שני מחזורי חיים להגיע לחצי מהם, אולי. אז אפשר להירגע. לא נממש את מלוא הפוטנציאל שלנו בחיים אלה, כי פשוט אין אפשרות כזאת... אנחנו חייבים לבחור, מה הכי דחוף לנו לממש עכשיו. מחר נבחר מחדש.

ובקשר לבן שלך -
אין לו בעיה להשאיר דברים באמצע, לפרוש כשנהיה קצת קשה או לוותר מראש (גם על משהו שמעניין אותו ) אם נראה לו שזה יהיה לו קשה. בקיצור, מזכיר לי אותי.
אני חושבת שמילת המפתח פה היא קושי.
התפיסה שלנו של "קושי" שונה מזו של ילדים. נראה אם אוכל לנסח את זה... אנחנו רגילים להגדיר קושי כ"משהו שדורש מאמץ גדול". אבל זה לא נכון. ההגדרה האמיתית של קושי היא "משהו שלא מתגמל". או במילים פשוטות: לא כיף.

למשל: בנזוגי היקר טוען שהמקצוע שלי הוא קשה מאוד והוא עצמו בחיים לא היה מסוגל לעשות את זה. אבל אני אוהבת את מה שאני עושה. אז זה מאמץ מאוד, אבל קל.
תיוק מסמכים זו משימה קלה למדי, אבל זה יכול להיות עינוי סיני, אם עושים את זה בדרך הלא-נכונה (בצבא פשוט שנאתי לתייק) או שזה יכול להפוך לבילוי של כמה שעות, עם מוסיקה ודברים טעימים לנשנש, שקנינו במיוחד לצורך העניין. מסיבת תיוק. (זה עובד!)

אולי הבן שלך מחשיב רק את ההשלמה של דברים כמתגמלת, וקשה לו להיות מתוגמל מהתהליך?
אולי הוא מתבאס יתר-על-המידה מ"טעויות" ו"כשלונות" של תחילת הדרך?
ואולי גם הוא מנסה לעשות דברים בדרך שהיא לא-בדיוק-100%-נכונה עבורו? ועדיין לא מצא את האסטרטגיה, את הגישה שמתאימה לו?

(מישהי יכולה להמשיך את הקו הזה? איך מגלים או יוצרים את הכיף שבעשייה כעשייה? אני עם שפעת וחוזרת למיטה עוד דקה).

רבאק, אם לא היה לו כוח התמדה ונחישות, הוא לא היה מתחיל לזחול! שלא לדבר על ללכת. כמה פעמים הוא היה נופל בתקופה של ההליכה הראשונית? האם זה הביס אותו?

[שגית*]

תודה תודה תודה!

תבשיל קדרה,
תודה רבה! בעצם, חיפשתי דוגמאות כדי להבין מה "הנורמה", איפה עומד הבן שלי בהשוואה לילדים אחרים בגילו...אבל אז התחלתי לחשוב שעד כמה שזה מסקרן אותי לדעת, מה בעצם זה יעזור לי? אני ארגיש טוב כי אנחנו בנורמה? בשביל זה אני בחנ"ב?!
אני יודעת להגיד למי ששואל, שבחנ"ב ההתקדמות נמדדת רק יחסית לילד עצמו, שזה כל העניין! אז אולי כדאי שגם אני אתחיל להאמין למה שאני אומרת! (וגם, עלולה להיוצר אצלי בעיה אם תגידי שבשביל הילדים שלך קריאת הספר "הזקן והים" וכתיבת חיבור על "מוטיב הבדידות כפי שהוא מופיע בסיפור" זה נחשב קטנים ... )
אז אני אחזיק את עצמי לא לנדנד לך
חג שמח!

[שגית*]

צפריר,

בבואך לדון עם עצמך בשאלה הרת הגורל, איך זה שעדיין לא הכנת ארוחת צהריים - בזמן.
חיוך גדול! ענק! וחיבוק.


מה שחשוב הוא השימוש באותו מתכון בדוק של הענקת ערך נשגב למשהו מרוחק, על מנת להצליף בעצמך, ולהתפלא היאך הצלפות אלה לא נמאסו עלייך - והנך מתמידה בהן, ונחושה אליהן,
תודה רבה על זה. גלית לי את אחד הצדדים היותר נחושים ועקשניים בי. חיבוק גם על זה.

לא שתרגול התמדה ונחישות אינם חשובים, או אינם נדרשים, אלא שאינם חשובים יותר מדילוג, התקדמות, הדף קצר לזמן ארוך וכן הלאה...
אני רוצה להפנים את זה.


תודה רבה וחג שמחת תורה שמח!

[שגית*]

תמרוש!
ככה את כשאת עם שפעת וחוזרת למיטה עוד דקה ?! וואו!
תודה רבה והחלמה קלה ומהירה @} הלוואי ויכולתי להיות עכשיו לידך, להכין לך את התה והמרק..

אף פעם אני לא חשבתי על עצמי כחסרת כוח התמדה!
אני חושבת שכאן נמצא שורש העניין. לי היה ברור שיש לי פוטנציאל רק שאני חסרת-התמדה מידי בשביל לממש אותו.
(חברת-ילדות שפגשה אותי אחרי 16 שנה שלא נפגשנו וגילתה שאני רק אמא בחנ"ב אמרה לי במילים אלו ממש "אבל היית הילדה הכי מבריקה בכיתה?!" )

אני מנסה להפנים עכשיו ש זה יותר מכל עניין של תפיסה, מה "נחשב" ומה "לא נחשב".

יש לך ליקוי למידה.
אני לא קופצת..אני דוקא יושבת עמוק יותר בכסא..
מצד אחד - שלושת האחים שלי מאובחנים כ"הפרעות קשב" . אמא שלי טוענת שהסיבה היחידה שאני לא מאובחנת ככה היא שלא הלכתי לאיבחון.
מצד שני - אני חושבת לעצמי..ואם אני אקבל עלי את התואר הזה, מה זה יתן לי?
הרי את השינוי בהבנה ואת מציאת הדרך המתאימה לי ביותר אני יכולה / צריכה לעשות גם בלי תארים והגדרות, פשוט כי זה חלק מללמוד מי אני ואיך אני...

אבל לפעמים לוקח זמן להעלים חריטות של שנים..תודה על העזרה בזה...


אנחנו רגילים להגדיר קושי כ"משהו שדורש מאמץ גדול". אבל זה לא נכון. ההגדרה האמיתית של קושי היא "משהו שלא מתגמל". או במילים פשוטות: לא כיף.
את זה אני רוצה לחרוט אצלי! תודה רבה!

תרגישי טוב וחג שבועות שמח גם לך @}

[שגית*]

יונת,

יש לשניכם תחומים שאתם מתמידים בהם, את פשוט לא סופרת אותם.
את צודקת. לא ספרתי אותם. עוד קשה לי לקבל שגם זה נקרא התמדה. וזה מראה לי שכשציפיתי מעצמי או מילדיי להתמיד, באמת ציפיתי מאיתנו להתאמץ לעשות דברים.
צריכה עוד לחשוב על זה.
תודה רבה וחג שמח! @}

[טליה_אלמתן*]

חברת-ילדות שפגשה אותי אחרי 16 שנה שלא נפגשנו וגילתה שאני רק אמא בחנ"ב אמרה לי במילים אלו ממש "אבל היית הילדה הכי מבריקה בכיתה?!"
היה לנו כנס מחזור, ואחד החברים לכיתה הפך להיות חוקר סרטן, מסתבר, וניסה לשנכע אותי למה כדאי לי ללכת על זה וכמה זה יהיה פשוט בשבילי

[תבשיל_קדרה*]

קחי בכ"ז דוגמה שתאהבי:

רולר סרפר, את מכירה? זה מין סקייטבורד שיש לו שני גלגלים, ושמחולק לשני חצאים שמחוברים ביניהם עם ציר.
אין דרך לעמוד על זה.
אפשר רק לנסוע, תוך תנועה מסוימת של האגן.
החבר'ה בשכונה כולם רוכבים על זה.
(בואי נדלג על שלב הנחישות ב"תקנו לי")
הילד, בגיל 7, קטן לגילו, נעמד על הדבר (הגדול) הזה, עם פיסוק שאיתו אני לא הייתי עומדת יציב על רצפה.
3 ימים רצופים בסלון (די מהר הפסקתי לספור את הנפילות שלו), וזהו. הכלי שלו.

אני ניסיתי, עליתי, קפצתי, ויתרתי.

[אילה_בשדה_הדגן*]

לפי דעתי ,כל הנשמות הטובות , עם האמירות האלה על 'רק אמא בח"ב',עושות לכולנו שירות :
להבין שאנחנו לא עושות לעצמנו מספיק כבוד,לא בתוך עצמנו ובטח של יחסי ציבור.

---

הילד,נניח שהיה עכשיו בבית ספר והיה חייב ללמוד למבחנים וכ'.
הוא היה שונא את זה והיה מתוסכל מהציונים הנמוכים.
ילד שמצליח איכשהו גם בלי לשקוד על הלימודים ,לא מבין שום דבר על התמדה בילדות ובגיל ההתבגרות .
אומנם,כמו שאת ואני ורבים אחרים ,למדנו את חשיבות ההתמדה בגיל יותר מבוגר בלי יותר מדי תמיכה, ההפך, כשאין תמיכה והמציאות נושכת ודורשת.

אני לעומתך קוראת לזה פשוט : עשיה.עשיה של דברים מא' ועד ת'.
(יש גם את שלב התיכנון,את ההכנות,את התזמון .הביצוע,ההפסקה ,שגם היא חשובה,הסיום והערכה וכ').

מענין, אני הייתי מהרצים למרחקים.אין לי שום קפיציות והנשימה שלי איומה,אני צריכה המון זמן כדי להגיע למשהו,לגלות שבכל זאת אני מתקדמת.


לפי דעתי, לילד שלך יש מזל שהוא בח"ב.
גם לילד שלי.

כי בבית יש משימות /התנהלות שיגרתית /דברים שכייף לעשות ודברים שלא.וזה ממש לא משנה,הדברים האלה צריכים להיות עשויים.
ארוחת צהרים,כביסה ,השקיית השתילים,השקיית הכלבים...

אלה בעיני השיעורים הכי טובים.
איך הילד שלך עומד בשיעורים כאלה?

---

אני חושבת שהאבחנה של ליקוי למידה זה רק התחלת הדרך.
לי היה ברור שלילד שלי יש קשיים ,לקחתי אותו לאבחון,יש לו מטפלת בשיטת אלבאום.
זה רק ההתחלה,אני מניחה שאני אדווח בהמשך.

לדעתי,מי שחשוב לו לקדם תהליך מסויים ונתקע,חשוב להעזר.
למשל,שיעורי יוגה ,מאמן,קבוצה.
אם שילמת מראש והתחייבת זה לא משהו שבקלות ידחק וידחה.

[תבשיל_קדרה*]

עשיה.עשיה של דברים מא' ועד ת'.
כן, זו הגדרה טובה של מה שאני רואה כנושא.

[סיון_ג*]

חברתי היקרה והנחושה,
לא קראתי את כל הדף אלא רק את הפתיח אבל חייבת להגיב...

אני מאד טובה בלהתלהב ולהתחיל וחלשה בדברים שדורשים אורך נשימה והתמדה.
סליחה?!!! אני יכולה לתת לך אין ספור דוגמאות על עצמך, אורח חייך והבחירות שלך כדי לשלול את המשפט הנ"ל שכתבת על עצמך...עשית אי אלו החלטות אמיצות בחיים ואני רואה אותך צועדת באיתנך עם בחירות אלו, בהתמדה ונחישות, ומתגברת על הרבה מכשולים ואתגרים בדרך. דווקא את הבחירות הכי אמיצות שדורשות הכי הרבה אורח רוח והתמדה את לא רואה ככאלו...אני חושבת שההסתכלות שלך, הניתוח העצמי הזה בא ממקום של הסתכלות על תפישת הציפיות של החברה\המערכת צפיות 'חיצוניות' על התמדה או חוסר התמדה...נראה לי שאם באמת תתבונני על הבחירות שלך, על הדברים הבאמת חשובים תביני שאת משמשת ראי נפלא לילדיך במעשיך - החלטות שאת הולכת איתם עד הסוף וכמובן מיישמת בפועל.

נראה לי שנקודת ה'חולשה' הביקורתית הזו שלך כלפיך:
אבל תמיד היתה לי ההרגשה שבגלל שהמחסור בכוח התמדה ונחישות, עצר אותי מלפתח מלוא הפוטנציאל שלי (או לפחות חלק גדול יותר ממנו..).
באה ממקום של ציפיה של אחרים כלפיך בילדותך...המשפט הזה ממש נראה כלקוח מאיזו תעודה של סוף שנת הלימודים "לא מממשת את מלוא הפוטנציאל",
ואילו בעיני זה נראה אבסורד כי הרי אני רואה אותך, חברתי הנפלאה, מממשת כלכך הרבה - עולם ומלואו, את הדברים שבאמת ממלאים אותך וחשובים לך, בדרכך....בדרך שאחרים משתאים מהצד ומתפלאים,
בקיצור, רוצה לנער אותך מהניתוח העצמי השגוי הזה, מהדבר הזה שנתמע בך אי שם בעברך....

נשיקות

[להיות_שונה*]

בהחלט יש כאן אלמנט של לחץ של הקבס"ית להכיל את העניין הזה של ילד בן 8 שעוד לא קורא וחוסר יכולת שלנו להכיל את הלחץ של הקבס"ית. (דיון אחר לגמרי, אני יודעת.)
לדעתי, אני רואה קשר (אצלי עלו והתחדדו שאלות דומות לאחר ביקור-בית).
<דיון מרתק>

[שגית*]

תבשיל,

רולר סרפר, את מכירה?
כן, מכירה. הגיע גם אלינו..הילדים שכבר יודעים עשו "חוג" לאלה שעוד לא..יומיים שלושה וכולם קלטו..
וגם לי אין מושג איך הם מצליחים..אולי כי הם עדיין לא קולטים שזה בלתי-אפשרי,השילוב הזה של פיסוק-תנועות אגן-שיווי משקל...

אילה,

גם אני חושבת ש עשיה.עשיה של דברים מא' ועד ת'.
זו הגדרה טובה של מה שאני רואה כנושא.

כי עכשיו אני רואה את ההבדל בין התמדה, נחישות, כוח רצון וכו' שאלה יותר תכונות אופי ויכולות, אני חושבת, ובין ההרגל להשלים תהליך של עשייה, משלב התכנון ועד הסיום המוצלח..
וכשאני חושבת על זה, סיום מוצלח יכול להיות גם ההחלטה המודעת להפסיק את התהליך באמצע. גם מזה ניתן ללמוד וזה סופר לגיטימי להחליט לא להמשיך עשייה מסויימת, למשל תואר במקצוע שכבר לא מעניין או הרכבת פאזל 500 חלקים, כל עוד ההחלטה נעשית באופן מודע ולאחר מחשבה, אני חושבת..

אני בהחלט צריכה לחשוב על זה עוד קצת..תודה!


איך הילד שלך עומד בשיעורים כאלה?
לפעמים עומד ולפעמים לא..אין לו איזו משימה קבועה שהוא אחראי עליה. ניסיונות ליצור מצב של משימה יומית / שבועית קבועה נכשלו תמיד...
אבל עכשיו אני רואה שאני יכולה להקפיד שכשכן לוקח, בעצם, למה רק הוא..כשכל ילדיי לוקחים / מקבלים עליהם משימה, מבצעים אותה עד הסוף.


חברתי המקסימה והחכמה,
תודה, חיבוק ונשיקה! @}
מאז שפתחתי את הדף, בהחלט למדתי המון...הבנתי שאני באמת מצטטת פה את המשפטים מהתעודות של הביה"ס והמטפלות..
תודה על הניעור הזה..אין לי מילים..טוב, עוד נדבר על זה..

[שגית*]

להיות שונה,
כן, יש קשר. אני אשמח אם תספרי איך את רואה אותו..

[להיות_שונה*]

לפני הביקור - תחושה כללית של ביטחון בדרך.
אחרי הביקור - עירעור הביטחון, החלשה...(כמובן שהכל מכוונות טובות, על פי דרכם, של אנשי משרד החינוך).

[צפריר_שפרון*]

בהחלט יש כאן אלמנט של לחץ של הקבס"ית להכיל את העניין הזה של ילד בן 8 שעוד לא קורא וחוסר יכולת שלנו להכיל את הלחץ של הקבס"ית. (דיון אחר לגמרי, אני יודעת.)
לאו דווקא דיון אחר.
שכן, כל הדף הזה הוא אותה אמונת שווא, אמונת המון בדבר - נכון כך ולא נכון כך.

הקב"סית (איזה שם מעורר קבס) מייצגת במובן הזה את אמונות ההמון המיוצגות ומייצגות איזו טענה לתקפות מוחלטת ובלעדית ל "זרם המרכזי".

כלומר, אותו קול שמדבר אלינו מלמעלה, אם אלה הורינו מורינו או סתם מה שנתפש כאחדות, הוא המדבר ולאו דווקא שייך לנו.

עם זאת, מי שכבר יוצא מגדרות השבי - יודע כי גדרות אלה אין בהם ממש, ואמונות אלה - בדבר שיטתיות, התמדה ונחישות אינן יותר מכל דעה אחרת או אמונה אחרת.

ומכך שעל פני להיסחף אחרי הבטחון המעושה שמייצגת הקב"סית, דווקא הילדים והחינוך בבית פנימה, הם שמעלים את הזיוף הקיים בבטחון הקב"סית בדרך "המקובלת" (בפועל אף אחד לא מקבל את הדרך המקובלת באופן שלם, כולם מזייפים מעט על מנת לקבלה), ובד בבד, עולה מאליה הידיעה כי הדרך האישית - היא-היא הנכונה לפרט (וגם לחידקל).

שכן גם אם הילד יתחיל רק לקרוא בגיל 40 - אין מה להילחץ. נהפוך הוא.

תודות.

[שגית*]

בוקר טוב!

כן. אני מסכימה עם עולה מאליה הידיעה כי הדרך האישית - היא-היא הנכונה לפרט (וגם לחידקל).

ועד לפני מספר חודשים זו היתה גם התשובה שלי לכל מי ששאל בחשש גדול "הוא כבר יודע לקרוא?"
כשהילד עבר את גיל "שבע ו- " והפך באופן רשמי ל"שמונה ו- " הלחץ סביבו בעניין הזה התחזק ומבחינתי, כבר היה למעלה מיכולתי להדוף ולהרחיק את החשש והספק שהעלו הקבסית, אבל גם הסבים ואחרים והוא חילחל לתוך הבית.
בודאי כי זה הלחיץ ועירער את האמונה הצעירה והרכה שלי בדרך האישית והתחבר אל מטענים ומשקעים כבדים וישנים יותר.
וגם,כנראה כי אני רואה בקריאה ובכתיבה כלים בסיסיים שהאדם רוכש לו, בדרך לעצמאות. מבחינתי, להתחיל לקרוא בגיל 40 משול ללהתחיל ללכת או לדבר בגיל 20.

ומכיון שהוא הראשון שלי, אין לי את הידיעה הברורה באיזה גיל ילדים מתחילים מעצמם לקרוא כמו שאני יודעת שבסביבות גיל שנה-שנה וחצי הם מתחילים ללכת. ברגע שמה שיכולתי לשדר לו כבר לא היה "תזרום בקצב שלך" אלא "תזרום בקצב שלך, נו, נו, אולי קצת מהר יותר.." העדפתי לבקש ממנו להתקדם עם הקריאה והכתיבה באופן גלוי, ברור ורגוע מאשר לשדר מסר כפול ומבלבל.

ואני רואה בזה הרחבה של הדיון על התמדה, נחישות או הרגל להשלים עשייה.
ברור שלחץ החיצוני מחמיר את ההדף שדוחף את האדם להתקדם במסלול מסויים ומכביד על הרצון החופשי.
אני יודעת שבשבילי, קשה להתמיד כשזה משהו שאני חושבת שאני רוצה, קשה שבעתיים אם אני יודעת שזה משהו שאני חייבת. אני מנסה למצוא משהו באמצע.

[תבשיל_קדרה*]

אין לי את הידיעה הברורה באיזה גיל ילדים מתחילים מעצמם לקרוא
אצל כל ילד זה אחרת.

בן ה 8 וחצי שלי עכשיו עושה צעדים ראשונים בקריאה.
זה ניסוח קצת מצחיק, כי הוא עושה את הצעדים הראשונים האלה כבר לפחות שנתיים,
עכשיו הוא כבר קורא, לא בשטף, ומנסה לקרוא כל מילה שעוברת בסביבה.
למשל - בשבועות האחרונים מתעמק בספר טלפון של היישוב והמועצה.
בשנה שעברה הקשיב לשירים עם חוברת המילים ביד (שאלתי ואמר שקולט בקריאה מילים בודדות).

כל זה רקע למה שאני עונה למלעיזים (סבים, קב"סים וכיו"ב) -
לא. זה מה שאני עונה לעצמי, ומנסחת בזהירות להם.
אני רואה שהילד כל הזמן מתקדם.
עוד אות, עוד מילה, עוד סוג של התנסות, עוד כמה שעות שצבר.
כל זמן שהוא מתקדם, מבחינתי הוא נמצא בדרך והוא יגיע רחוק. באיזשהו שלב הוא יגיע למחוזות בו "הם" רוצים לראות אותו.
לא אכפת לי אם ההתקדמות שלו היא בכיוון סטנדרטי, לא אכפת לי אם הקצב שלה כצפוי, אני לא בודקת את כמות הזמן המושקע, אני לא בודקת את סדרי העדיפויות שלו.
רק רואה שהוא עוסק בדברים שקשורים בקריאה, ורואה שכל הזמן יש לו ידע/מיומנויות חדשים.
ורגועה. ויודעת שהכל בסדר.
ואומרת "הוא עוסק בלימוד קריאה, וכל הזמן מתקדם", ובכך סוגרת את הנושא.
לפעמים מוכנה לתרום גם "הוא נעזר בי". (משום מה מרגיע "אותם" לפעמים שיש מבוגר בתמונה.)

[אנלוגי_דיגטלי*]

שגית שלום

התמדה היא לא ערך והיא לכשעצמה לא חשובה. אמנם התמדה מביאה להישגים אויביקטיביים אבל השאלה שעלתה גם בדף היא האם אנחנו רוצים בהם?

להשקפתי, אנחנו בוחרים את הבחירות שלנו על בסיס יום יומי כמעט. בכל יום אנחנו בוחרים מה לעשות. בגלל הנוחות שבדבר, בחלק גדול מהמקרים אנחנו בוחרים לעשות היום את מה שעשינו אתמול לזה קוראים התמדה. אם זה עובד זה מצוין. הבעיה היא שגם אם זה לא ממש מצליח לנו, אנחנו ממשיכים לבחור באותה בחירה מתוך תקווה כוזבת שהיכן שהוא בעתיד המעורפל זה יסתדר. אנו מרגישים שההתעלמות מהצורך לבחור היום את הבחירה שלנו משחרר אותנו מהאחריות לבחירה. המחיר שאי הבחירה גובה הוא לקיחת החופש.

בהנחה שאת מחוברת לרצונות של החיים שלך ויודעת מה את רוצה להשיג בחיים חוסר ההתמדה יכול לנבוע מכך שהצבת לעצמך מטרות ביניים שאת לא באמת רוצה להשיג או לא מוכנה לשלם את מחירן. בהתחלת הדרך, כשהמחיר הוא עתידי (ממש כמו קנייה בתשלומים) אפשר להשלות את עצמנו שהעסקה טובה. הסחורה טובה והמחיר נמוך. בדרך מתבררת תמונה הפוכה ואז באחד מהימים אנחנו יוצאים מהעסקה - מה שמתפרש כחוסר התמדה.

האם כל דבר שאת רוצה לעשות את לא מצליחה לעשות?

[צפריר_שפרון*]

מבחינתי, להתחיל לקרוא בגיל 40 משול ללהתחיל ללכת או לדבר בגיל 20
ומבחינתו?
שערי בנפשך אילו כישוריםיידרשו מאדם בעולמנו להסתדר, בתרבות האנושית בה אנו חיים, מבלי ידיעת קרוא וכתוב, מבלי השימוש במתווך המופלא הזה - תיעוד הדיבור וציור התקשורת.

אין ספק שהכישורים אליהם היה נזקק היו לא מבוטלים מבחינת לזכור דברים למשל, במובן הכי פרקטי.

כאן אם כך אם את מתעניינת במתי הילד יכנס לעולם המופשט, ויסכים להכיל את המלה הכתובה, זה טוב ויפה שאת אכן מתעניינת, ובאמת שטוב שכך.
עם זאת, אשליה גמורה היא שנדמה לך, ולו לרגע אחד, שהוא צריך לקרוא ולכתוב בשבילך, כי ככה את רוצה, או כי זה מה שאת חרדה מפניו.
את הרי יודעת בודאות שהוא אכן ידע לקרוא ולכתוב, הלחץ שלך הוא על המתי.
ניתן לומר שהכפיה הזו, אשר מולבשת על אכפתיות - עיקרה אכפתיות מעצמך ולא ממנו, והרי אינך חושבת שהוא יתחמק מכך, רק מטריד אותך מתי - כדי לעמוד מול כל אלה שיודעים גם לקרוא וגם לכתוב, אבל כמעט ולא משתמשים בכתיבה או בקריאה מעבר לצרכים הטכניים של החיים.

הניחי לו. סמכי עליו, שחררי לו את עניינינו והתעניינותו.

מקרים אינספור של דיסלקציה ולקויות למידה היו נמנעים אם רק היו מניחים לילדים למוד את מה שהם רוצים, איך שהם רוצים, ו מתי שהם רוצים.

ולמען סבר את אוזנך, על פי התרשמות כללית, לא אתפלא אם הסטטיסטיקה של ילדי חינוך ביתי שאין שם כל עידוד לקיראה כתיבה או עמידה על הראש, תדבר על לא לפני שמונה או שמונה וחצי - תחילת התעניינות לקריאה, ולא מאוחר מתשע וחצי שליטה בקריאה וכתיבה (גם אם על מחשב).

עלייך גם לדעת שהוא כל הזמן קולט, וכשיחליט שהוא זקוק לקריאה וכתיבה לצרכיו, מתוך התעניינותו הוא, לא תביני מה קרה והילד יהיה שקוע בספריו ואת תתלונני על כך שאינו משחק מספיק עם חבריו, ביהירות דאגתך ודאגנותך האימהית רבת החן.

תודה רבה.

<שלם>

[שגית*]

תבשיל,
ככה זה היה גם אצלנו, כמו שכתבת, מילה פה מילה שם.
הדירבון שלי להתקדמות היה ברמה של כשאני מקריאה לו "הארי פוטר" למשל, הוא קורא את השם של הפרק ואני את השאר. וגם זה, כשאני מציעה והוא - אם בא לו. ועכשיו אני אומרת למי ששואל "אני רואה שהילד כל הזמן מתקדם." כי עכשיו הוא כבר מבקש שאני אשב איתו לקרוא.


אנלוגי דיגיטלי
מסכימה עם התיאור שלך. אהבתי את מה שכתבת על ההתמדה כהימנעות מבחירה.

ואז באחד מהימים אנחנו יוצאים מהעסקה - מה שמתפרש כחוסר התמדה. בגלל זה הבנתי שגם החלטה מודעת על יציאה מהעיסקה לפני השגת המטרה שנקבעה מראש היא לא חוסר התמדה אלא סיום ליגטימי. החיים גמישים וזורמים, דברים משתנים..


האם כל דבר שאת רוצה לעשות את לא מצליחה לעשות?
לא, לא..אני לא מתהדרת בכזה חוסר-אונים ומסכנות..
מה שכן, יש בחיי דברים שאני מצליחה להתמיד בהם, כמו חנ"ב, שבזמן פתיחת הדף עוד לא ראיתי בהם דוגמה להתמדה או נחישות.

[שגית*]

צפריר,

כבר הסכמנו שאני מגלה נחישות, התמדה ועיקשות רבה ביכולתי להלקות את עצמי כשאני לא עומדת באידיאלים שקבעתי לעצמי...
וכאן, לשמחתי, יש לי שתי הזדמנויות פז:
אני מלקה את עצמי גם על חוסר יכולתי לעמוד איתן מול השפעה של לחצים חיצוניים וגם על הלחץ שאני מפעילה על ילדיי, להתקדם בקצב מהיר יותר, אולי, מהטבעי להם.
נכון, אולי לפתח אופי נחוש ואמונה איתנה היה מקדם אותי יותר. אל דאגה, גם על זה אני מלקה את עצמי. (וגם משתדלת..)

כלומר, הדרך שמצאתי לי לעכשיו היא מין ניסיון לרקוד בשתי החתונות. אני גם מדרבנת קצת, מציעה, מפנה את עצמי לשבת ולקרוא להם ואיתם הרבה וגם מרפה מיד כשנראה לי שאני לוחצת מידי או מגזימה. כן, לא אידיאלי, אני יודעת. זה הכי טוב שלי כרגע..

ניתן לומר שהכפיה הזו, אשר מולבשת על אכפתיות - עיקרה אכפתיות מעצמך ולא ממנו, והרי אינך חושבת שהוא יתחמק מכך, רק מטריד אותך מתי
ברור. לרגע לא חשבתי אחרת.
הדברים לא מתקיימים בנפרד, דבר משפיע על דבר. והגעתי למסקנה שבמערכת המורכבת מיכולותיי ואופיי ואישיותם של ילדיי, עדיף ככה. כרגע. עדיף שאני אהיה גלויה וקצת כופה מאשר לחוצה, מלחיצה ומבלבלת. זה לא תירוץ להתחמקות מעבודה עצמית, רק קבלה של המצב ובחירה באפשרות המתאימה ביותר לי כרגע.

חשוב לי גם להוסיף, שאני מפרידה בין יכולת התמדה במשימות שאני מטילה עליהם, ששם זכותם לא לרצות להתמיד ובין התמדה ויכולת להשלים תהליך במשימות שהם בוחרים לעצמם מרצונם.


והילד יהיה שקוע בספריו ואת תתלונני על כך שאינו משחק מספיק עם חבריו, ביהירות דאגתך ודאגנותך האימהית רבת החן.
הו! אני כלכך אשמח לעשות לו מקום על הספה, לידי, ונשקע שנינו בספרים..יש לי הרבה ספרים שיעניין אותי מאד לדעת מה הוא יחשוב עליהם..

@}

[צפריר_שפרון*]

הו! אני כלכך אשמח לעשות לו מקום על הספה, לידי, ונשקע שנינו בספרים..יש לי הרבה ספרים שיעניין אותי מאד לדעת מה הוא יחשוב עליהם..
נו, עכשיו ברור מדוע מעדיף זה לדחות ככל הניתן את הקריאה.
לרגע היה נדמה לו שאולי כדאי לו באופן אישי ללמוד לקרוא, שיש שם עולם שלם שהוא יכול לגלות, אבל עכשיו, כשהוא יודע שיהיו לו גם יומני קריאה על טולסטוי או רבי נמחן מברסלב, וכבר מוכנים להם הספרים הראויים והסופרים הראויים, מה לו למהר?.

צודק הילד, עדיף לא לדעת לקרוא, ולדחות את רוע הגזירה לימים אחרים בהם יהיה הוא יותר איתן מול אימו השאפתנית - שכל שאיפותיה בעבור עצמה, מתמידה ונחושה בכל דרך להלקות ולהקטין כל מה שקיים, רק כי אפשר.

הודי לו לילד על כי לא מסכים להתמיד רק כי עדיף שהדברים יהיו ברורים לך ושאת לא תהיי מבולבלת, ואם הילד מבולבל, מה זה חשוב?
הוא הרי צומח מתסכולים, בעוד את, מתפנקת על כך שלמען שמחת העניים אותה את מטפחת, שמחת הסבל הפרטי והאישי,
שמחת חוסר ההסכמה אל הטוב, עליו לשלם.

אין הדברים מצביעים עלייך כעל מרשעת ועליו כשה תמים המוקרב לקורבן, שכן כונותייך אינן לפגוע בו ואן כאן כל כוונת זדון.
עם זאת, כעת מכשנאמרים בהדברים במפורש, על פני להלקות את עצמך שכופה דעתך לא לטובתו אלא לטובתך את - על חשבונו, כבכור (עם האחרים כבר תהיי הרבה יותר סבלנית מן הסתם), יכולה לבחור להתבונן מחדש ולהסכים שאת יכולה לסמוך על האירועים, ההווה, החיים ובכורך - ולעצום עינייך לסוגיות אלה, ולהניח, פשוטו כמשמעו.

מבלי לצפות שכשאת מניחה - משהו יקרה.

פשוט.

להניח.

ולהניח לבנך זו רק הפתיחה, אחר כך להניח לכל סביבותייך ולבסוף העקשת מכולם, להניח לה - לעצמך.

וזו הצעה שאיננה מבטיחה כל תועלת, כל הבנה או טובת הנאה. אלא, פשוט, להניח; להתבונן; להתבונן בגובה העיניים; שלושה חודשים; ולהימנע עד כמה שניתן מתגובה; לדחות תגובות, להכנס לעמדת המשקיף - שעתיים ביום, אם ניתן בין הערביים.

את יודעת ואינך יכולה להכחיש, שיש אותו קול פנימי, הלוחש לך, שהגיע הזמן.
ואם תחפצי בכך אם לאו, גן העדן פרוש לרגלייך, וגם אם מפרידה את הדברים לרע וטוב, כבר חשה בחלוקה אחרת לחלוטין: טוב; טוב יותר ומצוין.

תודה רבה.

<שלם>

[שגית*]

צפריר,
אני מודה לך על דבריך.
אני לא רוצה להיכנס לויכוח כעסני, גם לא להצטדק, להסביר או להתנצל.

ככה אתה רואה את הדברים ואתה חכם ומבין מספיק כדי שדברייך יהיו קשים ופוגעים, כי יש בהם גרעין אמת, שנמצא בלב הורים רבים, בני-אדם.
אני עכשיו צריכה זמן לחשוב מה אני לוקחת ומה אני זורקת. וזה לא קל, לי, ממך.

כל טוב. @}

[פלוני_אלמונית*]

מקרים אינספור של דיסלקציה ולקויות למידה היו נמנעים אם רק היו מניחים לילדים למוד את מה שהם רוצים, איך שהם רוצים, ו מתי שהם רוצים.
הסבר בבקשה???
הבן השלישי שלנו (7.5), בחינוך ביתי מיום לידתו (בבית...), הבנו שקיים קושי ובדקנו באמצעות אנשי מקצוע. נדמה לי שאם היינו מניחים לו "מדי" זה היה בעוכריו ובעוכרינו. יש מצבים שהילד כן זקוק להתערבות, לא רק של ההורים, אלא גם של אנשי מקצוע בכדי לאמץ אסטרטגיות שיקלו עליו לצלוח את הדרך ולהתגבר על מכשלות ולא רק אקדמיות.
זה היה ברור שיש לילד צורך אמיתי לחבלי הצלה, משהו גשר לצלוח את הפער, הוא ביטא זאת בדרכו שלו לא פעם.
אני חייבת עוד לציין, שקיים גם שיפור ניכר בתחום הרגשי, מאז התחלנו בטיפולים אצל קלנאיות למניהן.
עם זאת אנחנו לא מתייגים ולא מכנים אותו לקוי למידה או דסלקט ומעודדים חיזוק תחומים הקרובים יותר ללבו כמו אמנות וספורט.

[צפריר_שפרון*]

אני לא רוצה להיכנס לויכוח כעסני, גם לא להצטדק, להסביר או להתנצל.

ראי,
במובן הזה הדברים כולם נאמרים ממך אלייך, וטוב אם רואה את הדברים נכוחה.

זה זמן בו חומלת לעצמך ומקבלת את עצמך כפי שאת היא גם אם נדמה לך שאת אחרת.
מודה לעצמך מודה למי שאת מאמינה שאת היא ומודה לכל היש

תודה רבה.
<שלם>

[צפריר_שפרון*]

_הבן השלישי שלנו (7.5), בחינוך ביתי מיום לידתו (בבית...), הבנו שקיים קושי ובדקנו באמצעות אנשי מקצוע. נדמה לי שאם היינו מניחים לו "מדי" זה היה בעוכריו ובעוכרינו. יש מצבים שהילד כן זקוק להתערבות, לא רק של ההורים, אלא גם של אנשי מקצוע בכדי לאמץ אסטרטגיות שיקלו עליו לצלוח את הדרך ולהתגבר על מכשלות ולא רק אקדמיות.
זה היה ברור שיש לילד צורך אמיתי לחבלי הצלה, משהו גשר לצלוח את הפער, הוא ביטא זאת בדרכו שלו לא פעם.
אני חייבת עוד לציין, שקיים גם שיפור ניכר בתחום הרגשי, מאז התחלנו בטיפולים אצל קלנאיות למניהן.
עם זאת אנחנו לא מתייגים ולא מכנים אותו לקוי למידה או דסלקט ומעודדים חיזוק תחומים הקרובים יותר ללבו כמו אמנות וספורט._
ראי,
כאשר ילד מצביע על מצוקה, גם אם מצוקתו נובעת מקשיי הוריו לקבלו כפי שהוא או אמונתם שהעולם לא יקבלו כפי שהוא, יש לעשות בהחלט מעשה ולהתערב, על פי נטיות הלב ותחושת החובה של ההורם.

עדיין, אם ניתן לדגבר באוןפן גורף, כשכל אופן כזה יש יוצאים מהכלל, אזי חוסר התערבות גובר על התערבות כמעט בכל מצב.

כל ילד שתיקחי לאבחון, אבל כל ילד, ימצא לקוי או בקשבו וברכיכוזו, או במוטוריקה העדינה, או בחיברות או בהסכמה למרות או ב...

רוב הילדים שעברן אבחון, אם היו עוזבים אותם לנפשם, היה האבחון משתנה ומצביע על שיפורים שעולים מאליהם בתחומים מסוימים, ויתגלו בעיות חדשות עם הזמן.

שוב, ברוב רובם של המקרים, ללא כל ספק, גם אם לצורך המקרה הפרטי, יש שיפריכו טענה זו.

תודה רבה.

<שלם>

[אנלוגי_דיגטלי*]

שגית שלום

בחרתי בשם הזה כי הלבטים הם אנלוגיים. יש בהם הרבה אפור והרבה גוונים ואפשרויות.
החיים וההחלטות שמנתבים אותם הרבה יותר דיגיטאליים. הם הרבה יותר שחור ולבן ויש בהם מעט מאד אפשרויות - לפעמים אפילו רק אחת.

זה נכון שהלבטים מוסיפים עניין בחיים ועוזרים לבחור. הלבטים הם התבלין של החיים, הם הדרך. אבל לבטים כלבטים שנשארים לבטים אינם מביאים למסקנה. הם משחק אינלקטואלי מעניין אבל חסר פירות מעשיים. יש לזכור, שאם אנחנו לא בוחרים משהו אחר (תת מודע, חברה, סביבה....) בוחרים עבורנו.

לעניין מציע לך לשאול את עצמך:
שאלה ראשונה: מה את רוצה כהורה טוב לילד שלך? איזה ילד את רוצה שיבשיל מהתהליך החינוכי שלקחת על עצמך.
שאלה שניה: האם את חושבת שכדי להשיג את מה שאת רוצה (תשובה לשאלה הראשונה) הוא חייב לדעת לקרוא עכשיו?

בהנחה שלשאלה השניה יש תשובה של כן או לא בלבד אז:
אם התשובה היא לא אז גם אם יקרא בעוד שנה מה זה בעצם משנה?
אם התשובה היא כן חפשי דרך יעילה ללמד אותו לקרוא. בטוח שאפשר לגרום לו לקרוא הרבה יותר מהר ממה שאת חושבת - אם זה מה שאת רוצה.


לדעתי, כאב שילדיו בחינוך ביתי התשובה הנגזרת מדרך החיים שלנו היא לא. הרי במשך החיים שלו (בין אם הוא בבית ספר ובין אם לא) תאלצי להתמודד עם עוד הרבה שאלות שמתחילות במילים למה הילד שלך ככה או למה הוא לא ככה. בגלל שלקחתם על עצמכם את האחריות על גידולו לא תוכלו להאשים את בית הספר והאשמה בכל מקרה תיפול עליכם. כפתרון, בלי קשר לשאלה אם קריאה כעת חשובה או לא, מציע לך לפתח עכשיו את החסינות מפני השאלות הללו ולהמשיך בגאון בדרך שבחרתם (או לנטוש אותה...) אבל זכרי שבכל מקרה תאלצו לענות על שאלות דומות.

בהצלחה

[שגית*]

צפריר,
זה זמן בו חומלת לעצמך ומקבלת את עצמך כפי שאת היא גם אם נדמה לך שאת אחרת.

הדברים לא מתקיימים בנפרד, דבר משפיע על דבר. והגעתי למסקנה שבמערכת המורכבת מיכולותיי ואופיי ואישיותם של ילדיי, עדיף ככה. כרגע. עדיף שאני אהיה גלויה וקצת כופה מאשר לחוצה, מלחיצה ומבלבלת. זה לא תירוץ להתחמקות מעבודה עצמית, רק קבלה של המצב ובחירה באפשרות המתאימה ביותר לי כרגע.
זו אני. וזה מה שאני מקבלת. או מנסה רוב הזמן לקבל, גם כשאנשים אחרים, עתירי ניסיון וידע, מצליפים בי בלשונם, מנסים לזעזע אותי להשתנות. ועל זה אני חומלת. וגם ילדיי. עזוב אותך.


אנלוגי דיגיטלי (גם אני מרגישה ככה לפעמים)

בהנחה שלשאלה השניה יש תשובה של כן או לא בלבד
אבל אני כן מאמינה שיש עוד אפשרויות מעבר ל'כן' או 'לא'.
מעבר לזה, בגדול, מסכימה איתך. ובנושא הקריאה, אני אישית מצאתי את הדרך שנוחה לי.


@}
בדף הזה חיפשתי תשובות לשאלת יכולת ההתמדה והנחישות ואיך אוכל ללמוד וללמד להיות מתמידים ונחושים. עכשיו אני רואה שמה שאוכל ללמוד בעצמי ולהעביר לילדיי זה את ההרגל להשלים תהליך. מתחילתו ועד סופו. זה יהיה החלק שלי בעניין הזה. את ההתמדה או הנחישות או שניהם הם יצטרכו לגייס ולמצוא בעצמם, או לא..

בוקר טוב, יום טוב ושבוע טוב! @}

[אנלוגי_דיגטלי*]

שגית.

יכול להיות שהשאלה שלי לא נוסחה נכון שכן היא היית שלי ומאד כללית.

מבחינתי, את אומרת שהצבת לעצמך שאלה שנכונה לגביך ולגבי מטרות החיים שלך והתשובה לשאלה הזו היא כן.

אני שמח בשבילך ומבטיח לך שבדרך להשגת אותה לא יהיה לך קשה להתמיד.


בהצלחה.

[ברכהושלום*]

יש לי חברה טובה שמדי פעם מוצאת עניין חדש, מתלהבת ממנו, מתעסקת בו, ובשוך ההתלהבות מרפה ממנו. בעיני זה חמוד וככה היא, וזהו.
פעם היא אמרה לי: אני לא טובה בלסיים דברים.
השבתי לה: את טובה בלהתחיל דברים.
היא פשוט טיפוס יזם.
יש אנשים שטובים בלהתחיל, יש אנשים שטובים בלהמשיך, ויש אנשים שטובים בלסיים.
אולי החכמה היא לזהות במה את טובה, ולמצוא את האנשים שטובים בתחומים האחרים כדי לשתף פעולה.