ואז לפני כעשרה חודשים נכנס לחיי בן זוגי הנוכחי. הוא בחור מקסים (במובן הכי לא שטנצי של המילה), רגיש, חכם, תקשורתי עם תחומי עניין מרתקים, שמחת חיים, חוש הומור, ואולי הכי חשוב הרבה הרבה אהבה שהוא מרעיף עלי בטונות. בחיים לא אהבו אותי כך. בחיים לא קיבלו אותי כך. אל מול כל זה אני מרגישה מתוסבכת ואבודה. אני לא מרגישה מאוהבת. אני אוהבת אותו מאוד ומעריכה אותו כאדם בהרבה מאוד מובנים אבל אין לי את התחושה שדימיינתי ושרציתי להרגיש כשחשבתי על בן הזוג שאבחר לחיות איתו את חיי.
טוב לי איתו וכיף לנו ביחד ואני מרגישה נוח איתו אבל לא היתה בשום שלב בקשר איתו את ההתרגשות של ההתאהבות. אני מרגישה שאני כל כך מבולבלת שאני לא מצליחה אפילו להעלות על הכתב את עומק הבלבול

האמת היא שמעולם לא חוויתי התאהבות (גם עם בן הזוג הקודם שלי היו לי תהיות דומות "האם זה - זה? ולכן יש לי את החשש הזה שאולי אני "סרוטה" ולא מסוגלת להתאהב..).. בקיצור זו רכבת השדים שמתחוללת לי עכשיו בראש. בתוך כל זה נכנס גם נושא המשיכה המינית וההנאה המינית. גם בתחום הזה היו לי בעבר בעיות (מעולם לא חוויתי אורגזמה עם גבר. עם החבר הקודם זו היתה משקולת שעמדה בינינו והיתה גם אחראית במידה מסויימת לפרידה.) ועם בן זוגי הנוכחי (למרות שאני יכולה לראות בו גבר נאה ומושך לפעמים) אין לי את הדחף "לקרוע מעליו את הבגדים" ואני לא נהנת מהמין איתו כמו שהייתי רוצה. גם כאן הוא מקסים ומשתדל ורוצה ללכת איתי לטיפול.
הוא פרטנר. בכל המובנים של המילה. זה מצחיק אני יכולה לדמיין אותנו עוברים הריון ולידה וגידול ילדים ביחד וחושבת שהוא יכול להיות בן זוג נהדר לדברים האלה. אבל הוא לא המאהב.
איך זה שאצל אחרים זה נראה פשוט? כן-כן. לא-לא.
יש בי קול שאומר שאם אני לא בטוחה ב -100% אז אני צריכה להיפרד ממנו. וקול שני שלא רוצה - כי הוא יקר לי, כי אולי אני פשוט "חיה בסרט" של אהבה מהסרטים או הספרים ועם כל בן זוג שיהיה לי ארגיש ככה, אני לא רוצה "לפספס" אותו, אני מודה שלמרות שאני מאוד עצמאית בחיי - נמאס מכל הלבד הזה (אביתר בנאי). מפחדת להחמיץ את הרכבת ומפחדת לפגוע בו.
טוב, זה בטח לא הכל אבל זו התחלה.
אני מפחדת מתגובות בסגנון ורדה ("תזרקי אותו") אבל אשמח לשמוע מה יש לדבר האתר להגיד..