התלבטות בנוגע ללידת בית

ואפשר ללמוד עוד המון על הנושא ב מדור לידת בית

הרגשתי כמו בבית
אם אשה באמת מרגישה בבי"ח כמו בבית, יש לה הרבה פחות סיבות ללדת בבית.
אבל אני תמהה - האם גם בבית את מבקשת רשות לכל דבר? כוס תה, שיחת טלפון, החלפת מצעים, להחזיק ילד שלך על הידיים שלך או של אבא שלו, להשאיר ילד שלך חמש דקות לבד עם סבתא שלו וכו' וכו'...

במקומות רבים נטען שמקור הסבל בלידה הוא הרגשת חוסר האונים בהתמודדות מול הכאב, יותר מאשר הכאב עצמו.
יש list]מחקר uids[/po]=15376404&dopt=Abstract שנערך בהולנד בו החוקרות ראיינו יולדות לגבי התנוחות שהיו בהן בלידה והסיבות לכך. אחת התוצאות המעניינות היא שחלק מהנשים העדיפו תנוחה בה הן חשו יותר כאב, משום שהקנתה להם הרגשת שליטה יותר חזקה.

<אני כמובן לא מתיימר לחוות דעה אישית בנושא>

תודה לכולן. אני קוראת ומפנימה. מאוד מעניין אותי לדעת מה חושבת איך הייתה הלידה.

מה שאני מנסה להגיד כאן, שאולי לידה בבית ללא אפידורל זו אופציה מאוד בעייתית לנשים מודרניות בעידן שלנו, וכל היחסי ציבור שעושים לה גורמים לכך שנשים יאמינו שהן יכולות לעשות את זה ולהישאר בחיים ולא כך הוא.

משפט "קצת" קיצוני, לא?
ואני אומרת את זה בתור אחת שכאב לה מאד בשלוש לידות, קיסרית, בית ו"טבעית" בבי"ח, ונשארה בחיים כדי לספר.
הא, אולי זה בעצם כי אני לא מחשיבה את עצמי לאישה מודרנית...

אני רוצה להגיד משהו כללי בעניין הזה:
פעם כולן ילדו בבית כי לא היתה אפשרות אחרת.
פעם כולן ילדו בבי"ח, בלי ליווי ובלי הבעל ובלי אפידורל, כי לא ידעו אחרת.
היום כולן יכולות לבחור איך הן רוצות ללדת. בבית או בבי"ח, עם או בלי הבעל, עם או בלי אפידורל, בשכיבה על הגב או בעמידה על ארבע.
תבחרי מה שמתאים לך ורק לך. לא משנה מה עושות כל האחרות. בכל מקרה, מי שתלד שם זו תהיה את ולא אף ניק אחר מהאינטרנט.

_מצד אחד, ללדת בבית חולים בעזרת אפידורל, משמעו להסתכן בהתערבויות מיותרות, סבל לי ולעובר.
מצד שני – ללדת בבית – להסתכן בכאבים קשים שאינני מסוגלת לעמוד בהם, יפצעו את נפשי, יפגעו בתפקודי כאמא וקיימת סכנה שאאלץ להתפנות לבית חולים ולהגיע לקיסרי כמו שסופר כאן למעלה._

לידה היא סיכון. אין שום דרך שתבטח אותך ב100% נגד כל הסיכונים.
@}

במלכוד יקרה,
מתוך הכתיבה שלך והצורה בה ניסחת את התסריטים האפשריים בבית או בביה"ח,
נדמה לי <ותקני אותי אם אני טועה> שהמחשבה על הכאב הרבה יותר מפחידה אותך מהמחשבה על התערבויות מיותרות.
על ההתערבויות כתבת בצורה לקונית שהן סבל לי ולעובר
על הכאבים כתבת בצורה דרמטית יפצעו את נפשי, יפגעו בתפקודי כאמא
אני רוצה להפנות את תשומת לבך להסתכלות הזו. היא אינה מובנת מאליה.
אני, למשל, הייתי מנסחת את הפחדים שלי בדיוק הפוך- ההתערבויות נתפסות בעיני כפצע ופגיעה קשים ולטווח ארוך,
ואילו הכאבים נתפסים בעיני כסבל שאין לי הרבה מה להתעכב עליו.
אני מנסה לומר שכל אחת מאיתנו מתמודדת עם דברים אחרים, ומתוך כך אולי נכונות לנו דרכי פעולה שונות.
אם עבורך הכאבים הם הפחד הכי משמעותי, אולי נכון לך ללדת בביה"ח.
אם עבורי התערבות מיותרת היא הפחד הכי משמעותי, אולי נכון לי ללדת בבית.
בערך בדומה למה שכתבה כאן שגית לפני, היום כולן יכולות לבחור.
אולי שווה לך להתבונן פנימה ולשאול עצמך-
מדוע דווקא הכאב הוא הכי משמעותי עבורי?
האם זה מתחבר לחוויות מהעבר שלי?
מה זה כאב בשבילי?
העמקה בשאלות האלו יביאו אותך מוכנה יותר ללידה, בין אם תבחרי להיות בבית או בביה"ח.

ועוד בקשר ל יפצעו את נפשי, יפגעו בתפקודי כאמא
אם תסריט כזה מפחיד אותך, כדאי שתכיני לך כבר מעכשיו מערך תמיכה לאחרי הלידה. <מומלץ

>

מצטרפת כמעט מילה במילה למה שכתבה ההולכת....

היום כולן יכולות לבחור איך הן רוצות ללדת
הלוואי.
המצב המצער היום הוא כזה שהרוב עדיין לא באמת יכולות לבחור.

לדעתי, שום קורס הכנה רגשית/ רוחנית טוב ככל שיהיה לא יכול לעשות כזה סוויץ בראש של אישה מודרנית כמוני ולחבר אותה לאותו מצב תודעה שבו ההתמודדות עם הכאב תהפוך להיות "חוויה מעצימה".
בלי להתייחס לשאלה לגבי לידות בית, אני לא מסכימה עם המשפט שכתבת.
אפשר אולי לומר שאי אפשר לעשות הכנה כזו תוך תשעה חודשים, כי זה דורש תהליכים יותר איטיים של הפנמה
לחילופין אולי אפשר להשתנות כל כך תוך כדי הריון, אם יש אמונה שאפשר, נכונות של ממש ללמוד, ולהשקיע בכך זמן כסף ומאמצים.
בהצלחה.

המצב המצער היום הוא כזה שהרוב עדיין לא באמת יכולות לבחור.
למה לא?

למה לא?
משום שגם אם אשה רוצה ללדת בבית ושלמה עם העניין, אך אין את הכסף בכיסה, היא נכפית לוותר על הרעיון.
המדינה משלמת כ-6000 ש"ח לבית החולים בעבור כל יולדת שילדה בו (או התאשפזה בו לאחר שילדה בביתה...),
ולעומת זאת אשה שיולדת בבית נאלצת להוציא מכיסה כ-4000 ש"ח +לוותר על מענק הלידה (בילד ראשון זה כ-1360 ש"ח),
אם לא תגיע לאשפוז של 12 שעות בבית החולים מייד לאחר הלידה
(תוך 12 שעות למעשה, שהן ביניינו - "מייד", כשהגוף עוד לא הספיק להתאושש, וממש לא בא לצאת מהבית ולנסוע),
ז"א שאם ילדת בבי"ח (זה קיצור של בית-חולים או בית-חרושת?) את גם לא צריכה לשלם וגם מקבלת 1360 ש"ח (בהנחה שילד ראשון),
ואם ילדת בבית אפשר לאמר שאת נפרדת מ-5360 ש"ח (4000למיילדת+1360שהיית מקבלת בבי"ח)- אבל מרוויחה הרבה מעבר לכסף...

ואשה שרוצה ללדת בבי"ח, אבל "לידה טבעית" (לידה נורמאלית למעשה), נאלצת רבות "להלחם" עם אנשי צוות שמנסים להתערב שלא לצורך
(אם בגלל כיסוי תחת, ואם בגלל שהלידה מתעכבת ו"מעכבת את פס היצור"),
שלא לדבר על בתי חולים שיולדת מגיעה ורוצה "ללדת-טבעי" ואומרים לה שבשביל זה צריך להזמין חדר מראש!
אין לך אפשרות להכנס לאמבטיה מתי שבא לך וכו'.

ובנוסף אין בישראל עדיין מרכזי לידה (למרות שרבים נלחמים כבר שנים להקימם אך המדינה מקשה),
כך שמי שרוצה לידה שלא בבי"ח, אך גם לא בבית, (אלא במקום נייטראלי שיתנו לה להיות בו עצמה, וגם יהייה שם גיבוי רפואי מלא)
לא יכולה לבחור בכך בארץ.

ואני שמעתי כ"כ הרבה סיפורים על כאלו שילדו בבי"ח ושם לא היה להן את החופש לבחור איך ללדת,
כי לא הרשו להן להכנס לאמבטיה כשהן רצו, ולא הרשו להן להסתובב מתי שהן רצו (כי צריך עכשיו לשבת יפה שעה שלמה מחוברת למוניטור),
ולא הרשו להן לאכול ולשתות כשהן רצו,
ולא הסכימו להן שהתינוק יהייה איתן בלילה,
ולא הסכימו שבן-הזוג יהייה איתן אחרי הלידה או במהלך הבדיקות,
ועוד סיפורים רבים שגרמו לי להחליט בלב שלם שבי"ח זה לא בשבילי,
ובשיא צירי הלחץ מה שעבר לי בראש זה" איזה מזל שאני לא בבי"ח"
ובאמת כשטילפנתי בבוקר למיילדת שאני מכירה מביה"ח, היא אמרה לי שמזל שילדתי בבית,
כי מי שהגיעה בלילה בו ילדתי לבי"ח נאלצה ללדת במסדרון, ואפילו יש מיטות בחדר האוכל...
שלא נדבר על הלחץ של הצוות כתוצאה מזה!
אבל באמת, בסופו של דבר, אם אשה לא שלמה עם ההחלטה ללדת בבית (או שממש מפחיד אותה הפחד מכאב), עדיף שתלד בבי"ח,
(לצערנו האלטרנטיבה המועדפת - במרכז לידה, לא אקטואלית בארץ )-: )

לפי דברייך (במילכוד) נראה שאת חוששת מלידה בבית ( ללדת בבית – להסתכן בכאבים קשים שאינני מסוגלת לעמוד בהם ) ואינך מסוגלת לעמוד בה,
אך גם מפחדת מהתערבויות בבי"ח,
רצוי להרגיש שלמה עם עצמך לפני הלידה, כי אם לא מרגישים בטחון לגבי ההחלטה זה עשוי לגרום לעיכובים בלידה.
רצוי גם לבחור את בית החולים בקפידה (כזה שיותר פתוח לרצון , ומומלץ אם אפשר, לתאם עם מיילדת מוכרת או לפחות (גם) דולה שיהיו זמינות.
קראתי שיש בתי חולים בארץ (רק באזור המרכז, לצערנו) שנותנים אפשרות לחדר מיוחד (אותו חייבים להזמין מראש), ולהכיר את המיילדת מראש,
וכך תוכלו לדבר ולתאם ציפיות ופחדים.

מה שאת אומרת בעצם, זה שאשה לא יכולה לבחור ללדת בבית כי זה עולה הרבה כסף? הבנתי טוב?
ועוד משהו- במרכז לידה אין "גיבוי רפואי מלא". וטוב שכך.

למה לא?
לא בגלל הכסף (זה, לרוב הנשים, עניין של סדר עדיפויות).
בגלל שיש הרבה מאד מגבלות, סבירות ולא, על מי שרוצה ללדת בבית עם מיילדת.
נכון, יש עקיפות (מיילדות לא מוסמכות, לידה ללא מיילדת, לידה עם רופא +דולה) אבל הן בעייתיות ולא מתאימות לכל אחת.
אם הייתי היום בהריון, היתה לי בעיה אמיתית ללדת כמו שאני רוצה, רק כי בעברי ניתוח קיסרי. אפילו שבעברי גם לידת בית (לאחר הקיסרי). ואני לא היחידה.

מה זה כאב בשבילי?
סוג של מוות, אני מניחה.

הרעיון הוא שתמיד תמיד יש בחירה. מתוך כמות מסויימת של אפשרויות, אבל תמיד יש בחירה.
ולכל בחירה יש מחיר. כל אחת צריכה לעשות שיקלול מודע של האפשרויות והמחיר ולהחליט.
זה הרבה פעמים לא פשוט ולפעמים האפשרות המועדפת יותר היא גם זו שדורשת יותר - התארגנות, כסף, למידה, הכנה, מאבק במתנגדים וקטני האמונה.

שליחה על ידי יעל* » 14 יולי 2006, 14:38

נכון, יש עקיפות (מיילדות לא מוסמכות

מיילדות לא מאמה"י = מיילדות לא מוסמכות???

מיילדות לא מאמה"י = מיילדות לא מוסמכות???
למיטב ידיעתי, כיום, כל המיילדות שאינן באמה"י, הן מיילדות שאין להן הסמכה ישראלית. לפעמים זה רק עניין של בירוקרטיה, לפעמים סוג ההכשרה שלהם לא תואם את דרישות המדינה (בישראל מיילדת חייבת להיות אחות, לא בכל העולם) ואין לי מושג לגבי אחרות - האם יש בכלל, ואיזה.
יתכן שבעתיד (ואולי גם היום? לא ידוע לי) תהיינה גם מיילדות בעלות הסמכה ישראלית, שיבחרו שלא להשתייך לאמה"י, בעיקר אם הם ימשיכו עם הפרוטוקולים המגבילים...

במילכוד,
מצד שני – ללדת בבית – להסתכן בכאבים קשים שאינני מסוגלת לעמוד בהם, יפצעו את נפשי, יפגעו בתפקודי כאמא וקיימת סכנה שאאלץ להתפנות לבית חולים ולהגיע לקיסרי כמו שסופר כאן למעלה.

כמה דברים:

הסיכון להגיע לקיסרי אינו גדול יותר בלידת בית מאש בבי"ח. סביר שלהפך.
את לא אמורה לעמוד בכאב. רוב היולדות לא עומדות בכאב, אבל יולדות בכל זאת. (או אולי בגלל זאת?)
כתבת אולי לידה בבית ללא אפידורל זו אופציה מאוד בעייתית לנשים מודרניות בעידן שלנו -- יש באתר הזה כמה וכמה נשים מודרניות בעידן שלנו שלא יסכימו עם ההכללה הזאת...

השורה התחתונה היא: אל תלדי בבית אם זה לא מה שאת רוצה. אם את מרגישה שאת עושה את זה רק בגלל "יחסי ציבור" אז אל תלדי בבית.

מיילדות לא מאמה"י = מיילדות לא מוסמכות???
יש מיילדות מחו"ל, שאין להן הסמכה בארץ, ועוד נשים שמיילדות ללא הסמכה. יש גם הבדלים בין ההסמכה בארץ להסמכה בכמה מדינות אחרות - למשל, בארץ המיילדת חייבת להיות קודם כל אחות. יש מדינות שבהן אין למיילדת ידע או הכשרה של אחות, ועוד.

אופס, לא קראתי את אמ פי 3...

_מאוד מעניין אותי לדעת מה חושבת איך הייתה הלידה
אה, במילכוד יקרה.
שמת אותי במילכוד

אני מנסה לחשוב איך לענות לך - לדבר עליך או עלי?
כי עליך רק את יכולה להגיד וכל מה שאני יכולה להגיד יהיה עלי (על התובנות שלי, על הכאב שלי, על ההתלבטויות שלי ועל ההחלטות שלי).
מכיוון שכך, מה אני כבר יכולה להגיד לך?
אני אנסה בכל-זאת לומר משהו.

אז עליך -
את חייבת לעצמך ולעוברך לעשות את מה שמרגיש כבטוח וטוב ביותר עבורכם.
אני לא יודעת מה זה.
טוב שאת יודעת מהן האפשרויות וטוב שהן פרושות בפניך.
חשוב גם להבין שיש הרבה אפשרויות ו-גם שלא כולן תתמשנה.
לכל החלטה שתקבלי יש צדדים רבים ואני רואה שאת שוקלת אותם היטב, זה טוב.
בכלל - התבטאויותיך ומחשבותיך שהבעת כאן מראות שאת שוקלת וחושבת ועושה את הטוב ביותר שלאל ידך לעשות, תזכרי את זה גם אם משהו מן האפשרויות הפחות-רצויות יתממש.

עלי -
אני לא שיניתי את דעתי לגבי לידות בית אחרי הלידה שלי.
אולי יותר נכון יהיה להגיד שאני לא שיניתי את דעתי לגבי בית-חולים

מחד - הבנתי שלידת-בית לא מבטיחה אנדורפינים-משככי-כאבים, כלומר הבנתי שלידה טבעית אינה בהכרח לידה קלה ושלא תהפוך אותי בהכרח לנמרה.
מאידך - בעיני, בית-חולים מעולם לא נתפס כמקום טוב או בטוח ואני עדיין לא חושבת עליו ככזה.
באמת ההתלבטות שלי צריכה להיות בין שיכוך כאבים (בבי"ח) לבין בטיחות ובטחון (אותם אני חשה בבית).
ביניהם, כרגע, אני חושבת שאבחר בבית. אבל אצטרך לקבל עזרה רבה שתעזור לי לקבל את שאני הולכת לעבור שוב.

יפגעו בתפקודי כאמא
אגב, אני לא חושבת שהכאבים פגעו בתפקודי כאמא.
אבל זאת אני ואני לא יודעת אם יש נשים שכן חשות כך.

אני מקווה שתרמתי במשהו

אני מאחלת לך שתחושי שלמה עם כל החלטה שתחליטי בסופו-של-דבר.

את חייבת לעצמך ולעוברך לעשות את מה שמרגיש כבטוח וטוב ביותר עבורכם.

במקומך הייתי שוקלת, מסננת ובוחרת היטב - קודם כל את רשת התמיכה בי, בתינוקי ובלידה שלי. מתכווננת לאנרגיות הנכונות שיעטפו אותי, מקיפה את עצמי בטוב ומסננת כל הפרעה אפשרית.
רק אחר כך הייתי בוחרת את מקום הלידה.
יש כאן באתר עשרות סיפורי לידה מעצימים ונהדרים שהתרחשו בבית חולים.
(אני עצמי בחרתי ללדת בבית, סיימתי בבי"ח - לא בגלל כאב ולא בגלל מצב חירום אלא בגלל חוסר התקדמות, התייבשות ותשישות).

בהצלחה @}

איך היתה הלידה - תודה. ענית לי תשובה מצויינת. כמעט כולן נותנות לי עצות טכניות, שהן טובות מאוד בפני עצמן ואני מתכוונת לשמור אותן בצד עד שזה יהיה רלוונטי. אבל.. הבעיה העיקרית היא לא הדברים הטכנים. הבעיה היא שאני תקועה במשהו רגשי עמוק, עליו עלתה ההולכת בדרכים.
@}

הבעיה היא שאני תקועה במשהו רגשי עמוק, עליו עלתה ההולכת בדרכים.
אז יאללה לעבודה! עשית כבר חצי הדרך - את יודעת על מה את תקועה.
יש אין ספור דרכים לעבוד על זה. חבל על הזמן... מצאי לך את העזרה והתמיכה שאת זקוקה לה ו"לכי על זה".
אני במחצית השניה של ההריון שלי כל הזמן התחרטתי שלא התחלתי קודם... (והתחלתי חצי שנה לפני הכניסה להריון

)
ואם את כבר בהריון, בכל מקרה "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא". לפעמים גם הדברים דורשים הרבה פחות עבודה ממה שנדמה בהתחלה.

במילכוד יקרה, אני מאוד שמחה שבחרת לבחון את הכיוון הרגשי

אני באמת מאמינה שזה הדבר הכי חשוב בהכנה לקראת לידה-
לדעת איפה אנחנו נמצאות, בפני אילו מהמורות פנימיות אנו עומדות, ולעשות שם את העבודה.

אם מתאים לך, אפשר לנסות להעמיק במה שהעלית. נראה לי שהכתיבה כאן יכולה לעזור.
מה זה כאב בשבילי? סוג של מוות, אני מניחה
וכאן אומר לי ממש במקרה המרגיעון <מרגיזון?!

> "כשעולה התנגדות - שימו

"

אז למה את מתכוונת בעצם?
האם כאב עבורך הוא סימן שמשהו חמור השתבש ושאת בסכנת מוות?
או שאולי התחושה של חוסר האונים מול כאב גורמת לך לרצות למות?
תנסי לכתוב על זה כמה מילים <כאן או לעצמך> ולברר מהי בדיוק החוויה האישית שלך המחברת בין כאב ומוות.

טבעם של רגשות הוא לשנות צורה, להיות בתנועה, כמו מים.
ברגע שאת מצליחה להיות באמת בתוך רגש מסוים, לחוות אותו בבהירות - יש לו מקום להשתנות.
החוויה של תקיעות במשהו רגשי נובעת מתוך כך שעדיין לא זיהינו אותו לעומק ולא מיצינו את התחושה.
לכן אני מציעה לך להמשיך בצלילה לתוך הרגש הזה שאת מגדירה את עצמך תקועה בו,
כי זו בהחלט חוויה שיכולה להשתנות!
את יכולה לעשות את זה באופן עצמאי, או בליווי מקצועי.
מנסיון אישי שלי זה ממש כדאי

האם כאב עבורך הוא סימן שמשהו חמור השתבש ושאת בסכנת מוות?
כן. בלידה הראשונה ממש הרגשתי שאני עומדת למות, אף על פי שאוביקטיבית זה לא היה נכון.
וגם חוסר אונים למול הסיטואציה. הסיטואציה מלחיצה אותי ואני רגילה כשקשה לי לקום וללכת. אני לא רגילה להתמודד עד הסוף עם מצב קשה.

חוסר אונים למול הסיטואציה
ככה גם אני הרגשתי בלידה הראשונה.
שמיילדים אותי ולא אני יולדת....

עשיתי המון עבודה עצמית וללידה השניה הגעתי ממקום אחר והייתינ וכחת לגמרי בלידה והרגשתי המון דברים.
חוסר אונים לא היה אחד מהם!!

מאחלת לך להצליח לצמוח וללמוד על עצמך גם...

אנונימי

במלכוד,
לא ראיתי שביקשת עצות וטיפים לגבי איך להתמודד ואיך לעבוד עם הענינים הרגשים.
את רוצה?

ומשהו משלי:
מענין איך עד עכשיו לא הייתי בפוקוס על זה, אבל גם בלידה השניה שלי, שהיתה בבית, הייתי במצב של חוסר אונים.
זה לא נמשך זמן רב, אבל זה קרה.
וזה היה בסדר.
תוך כדי שזה היה, זה היה בסדר. סמכתי על המילדת, בטחתי בה שתדע מה לעשות, למרות שלא העליתי על דעתי שיש מה לעשות ובכל זאת נשארתי רגועה.
והיא באמת עשתה. נתנה לי כמה טיפות ארניקה, ומיד חזרתי. נגמר חוסר האונים.

(לא יודעת אם זה מה שיתאים לכל אחת. זה מה שהתאים - ושהיה לנו בבית - עבורי)

אהה... זו לא לידה ראשונה!
אם כך אני מבינה שאת מדברת על סמך נסיון העבר?!
האם בלידה הקודמת ילדת ללא אפידורל? איפה?
האם הכאבים שעברת אז פגעו קשות בנפשך ובתפקודך כאמא?
מעניין אותי לשמוע על זה עוד,כמובן- אם זה מתאים לך.
בכל מקרה נשמע לי שיש כאן על מה לעבוד לקראת הלידה הבאה, ללא קשר למקום התרחשותה.

בכל לידה את נשארת ו"מתמודדת עד הסוף", ולא משנה איך התנהלה.
תמיד יש ללידה השלכות, ובעצם אין באמת לאן לקום וללכת...
לכן אני חושבת שה מלכוד שאת חשה הוא אמיתי- כי את יודעת שלא משנה במה תבחרי, אין לך שליטה על התוצאות
וייתכן שתצטרכי לעמוד מול התמודדות כלשהיא בכל מקום שלא יהיה.

לדעתי היתרון העיקרי של לידה בבית הוא שגם כשאת בכאבים וחוסר אונים
יש לצידך אנשים שאת בחרת, שאת יכולה לסמוך עליהם שיתמכו בך, ואין הפרעות מרגיזות.
בתנאים כאלו אני מאמינה שההתמודדות עם כאב ופחד היא פחות טראומטית.
נקודת המבט שלי היא שאכן בבית חולים יש את אופצית השימוש במשככי כאבים,
אבל תסריטי לידה הם אינסופיים ולא צפויים מראש.
לפעמים השימוש באפידורל אינו אפשרי, או יותר גרוע- פוגע פגיעה רצינית בלידה.
למעשה, כבר נכתבו על כך דפים רבים...
אני מרגישה, ואני יודעת שלא כל הנשים מרגישות כך, שההחלמה מקיסרי שאולי יכולנו להמנע ממנו
הרבה יותר כואבת וטראומטית ומפריעה לתפקוד האמהי והאישי מאשר צירי לידה כואבים ככל שיהיו.
אבל שוב, זו לחלוטין עמדתי האישית וייתכן שאינה מתאימה לך כלל.
את תצטרכי לבחור על פי שיקולייך האישיים והנכונים לך.

חשוב שתהיי שלמה עם הבחירה של המקום, כך שבכל תוצאה ותסריט אפשרי תרגישי שעשית כמיטב יכולתך.
אם את עדיין מרגישה רחוקה מבחירה כזו- עדיף להשקיע אנרגיה בעבודה רגשית על הנושא.

האם בלידה הקודמת ילדת ללא אפידורל? איפה?
ילדתי בבית חולים לניאדו. עם אפידורל החל מפתיחה של חמש. הכאבים היו קשים אבל לא צעקתי. הייתה איתי דולה שעזרה לי לעבור אותם, היא לחצה בגב התחתון.
אני זוכרת שהייתי מבוהלת כמו ארנבת בכפותיו של הנמר. לא רק בגלל הכאב, גם בגלל חוסר האונים בסיטואציה, שקורה משהו בגוף שלי, משהו חזק, מפחיד תחושה שאני עומדת למות.
האם הכאבים שעברת אז פגעו קשות בנפשך ובתפקודך כאמא?
כן. טפלתי בתינוק בצורה טכנית. לפעמים גם הרגשתי שאני שונאת אותו, במיוחד שהוא העיר אותי בלילה כל כמה שעות. (אני מתארת לעצמי שזה קשה לכל אמא לא משנה איך הלידה הייתה בשבילה). לאחר כמה חודשים אף מסרתי אותו למטפלת, כי הרגשתי שעדיף שמישהי שיש בה יותר שמחת חיים תטפל בו. אחר כך התאוששתי ולקחתי אותו בחזרה.
תמיד יש ללידה השלכות, ובעצם אין באמת לאן לקום וללכת...
קשה לי עם ההיבט הזה..
_לדעתי היתרון העיקרי של לידה בבית הוא שגם כשאת בכאבים וחוסר אונים
יש לצידך אנשים שאת בחרת, שאת יכולה לסמוך עליהם שיתמכו בך, ואין הפרעות מרגיזות_
זה מה שניסיתי לעשות בבית החולים כאשר הבאתי איתי דולה אבל בגלל סיבות לא ברורות היה נתק ביני ובינה, אולי בגלל שאני מההלם בקום של הלידה התחלתי לרחף לעולם אחר היא לא תקשרה איתי מספיק ויצאתי מהלידה בתחושה שאני כל כך בודדה.
אני מתארת לעצמי שבלידת בית טובה אפשר לדאוג לעזרה מקצועית באיכות כזו שאני לא אתאכזב שוב.

כן. טפלתי בתינוק בצורה טכנית. לפעמים גם הרגשתי שאני שונאת אותו
הרגשתי שעדיף שמישהי שיש בה יותר שמחת חיים תטפל בו
זה יכול להיות גם סימן לדיכאון אחרי לידה.
לי היה [בלי שום קשר לאיך הלידה הייתה]. יודעת כמה זה קשה ומתסכל...

בכל אופן חוסר האונים אולי נבע מחוסר תמיכה מתאימה לך. וחוסר בכלים להתמודדות עם הכאב.
ממליצה לך לנסות לעשות תיקון לידה כדי שתגיעי ללידה הבאה מוכנה ללידה הבאה ולא לשיחזור של הראשונה.
ולמצוא ללידה הבאה רק מלווים תומכים, שתעשו תיאום ציפיות מראש ותגיעו עם ידע משותף על כלים להתמודדות על הכאב ועל איך את רוצה לעבור את הליהד..

ממליצה לך לנסות לעשות תיקון לידה
אנא פרטי למה כוונתך.

הכאבים היו קשים אבל לא צעקתי
למה לא?
לי מאד עזר לצעוק בלידה (טבעית וכואבת). גם עזר להתמודד עם הכאב, וגם עזר להשתחרר מעכבות. אני חושבת שהחשש להרעיש, ללכלך, להפריע, הוא גורם שמעכב לידה ומקשה על היולדת. לתחושתי, בלידה צריך "להוציא" הכל החוצה, כל דבר שמחזיקים בפנים- בין אם זו צעקת כאב ובין אם זה הקקי שבורח בצירי הלחץ- רק מעכב ומסבך את תהליך הלידה.

אני זוכרת שהייתי מבוהלת כמו ארנבת בכפותיו של הנמר. לא רק בגלל הכאב, גם בגלל חוסר האונים בסיטואציה, שקורה משהו בגוף שלי, משהו חזק, מפחיד תחושה שאני עומדת למות.
גם אני. ואני לא חושבת שחוסר האונים הזה נובע רק מהסיטואציה החיצונית (בי"ח)- אותי הבעיתה עצם המחשבה שאמור לצאת תינוק מהגוף שלי. זה פשוט הרגיש בלתי אפשרי. מצד שני, עכשיו אני יודעת שזה אפשרי, ושלא מתים מזה

. אני חושבת (מקווה) שהידיעה הזאת תעזור לי מאד בלידה הבאה.

כן. טפלתי בתינוק בצורה טכנית. לפעמים גם הרגשתי שאני שונאת אותו,
גם לי זה נשמע כמן דכאון אחרי הלידה.
לא ספרת מה קרה אחרי הלידה- האם הפרידו אותו ממך? האם הוא ינק מיד? כמה ימים נשארת בבית החולים והאם הוא היה צמוד אליך 24 שעות ביממה או לא? איך היתה ההתאוששות שלך, גופנית ונפשית? האם היתה לך עזרה ותמיכה במידה מספיקה בימים הראשונים בבית? אני חושבת שמה שקורה מיד לאחר הלידה הרבה יותר משמעותי לתפקוד האם בהמשך יחסית למה שקורה במהלך הלידה.
הלידה שלי היתה כואבת מאד, אבל היתה לי הרבה תמיכה מיד אחריה ובכל התקופה הראשונה, בעיקר מבן זוגי, התינוק היה צמוד אלי כל הזמן, גם בלילה, ההנקה הסתדרה די מהר ולמרות שגופנית הייתי במצב מאד קשה (אנמיה חריפה) הרגשתי שאני מצליחה לתפקד היטב.

בגלל סיבות לא ברורות היה נתק ביני ובינה, אולי בגלל שאני מההלם בקום של הלידה התחלתי לרחף לעולם אחר היא לא תקשרה איתי מספיק ויצאתי מהלידה בתחושה שאני כל כך בודדה.
ראשית, מאד חשוב שתהיה תקשורת טובה בינך לבין המלווים שלך, וכאשר מדובר במלווים בתשלום (דולה או מיילדת בית) כדאי מאד לנצל את ההריון כדי ליצור היכרות בסיסית, להפגש ולדבר ולהכיר כמה שאפשר זו את זו, בדיוק כדי להמנע- עד כמה שאפשר- מנתק כזה בזמן אמת. חשוב גם לדבר על תסריטים שונים, מה קורה אם הלידה מסתבכת- עד כמה המלווה תמשיך להיות מעורבת, וכן הלאה.
שנית, אפשר לדאוג לליווי מתאים גם בבית חולים- אני תכננתי ללדת בבית ובסופו של דבר נאלצתי ללדת בבית חולים (וכאמור, ילדתי בכל זאת בלידה טבעית). ליוו אותי בן זוגי והמיילדת שהיתה אמורה ללוות אותי בבית וקבלתי מהם את כל התמיכה שהייתי זקוקה לה, בדיוק כאילו היינו בבית. לא שאני ממליצה על לידת בי"ח

אבל אם בוחרים בקפידה את בית החולים ואת המלווים (בלניאדו אפשר ללדת ברכז הלידה ואז לבחור מראש גם את המיילדת) ומתכוננים היטב, אפשר ללדת לידה טבעית וטובה גם בבי"ח.

מילכוד
קודם כל לדעתי כדאי לך להחליף את הניק,
איך תצאי מהמילכוד אם את עדיין מילכוד?!
אני יודעת שאפשר גם אפשר ללדת לידה טבעית ומדהימה,
בלי אפידורל ובלי התערבויות בב"ח.
הכאב הוא פורץ הדרך למיפגש עוצמתי שלך עם עצמך,
ובכל זאת רק את יכולה לדעת אם את מוכנה ובשלה למיפגש הזה.
תוכלי לדעת בשהלידה תגיעה ותתקדם לה בקצבה שלה.
אם לא תהיי בשלה ,תוכלי לבקש אפידורל.
זו הזדמנות נדירה בחיינו המודרניים לפגוש את העוצמה שלך "באופן טבעי".
לפי דעתי זה עניין של בחירה.
אני ילדתי את שני בניי בבית. כאב לי .מאוד.
המוח שלי נשבר המון פעמים תוך כדי הלידה,
לגוף לא הייתה שום בעייה לעמוד בכאב.
זוה אתגר מנטלי מדהים
אני עדיין קוטפת את הפירות של הלידות שלי.
הבן הצעיר שלי בן 3 חודשים.
אז בהצלחה, באהבה

_קודם כל לדעתי כדאי לך להחליף את הניק,
איך תצאי מהמילכוד אם את עדיין מילכוד?!_
את צודקת יקרה. מה דעתך על הניק החדש?..

המוח שלי נשבר המון פעמים תוך כדי הלידה,
למה את מתכוונת?

אני מתכוונת שכמה וכמה פעמים במהלך הלידה
הייתה לי מחשבה "אני לא יכולה יותר"
שתוך כדי המחשבה גם אמרתי בקול: אני לא יכולה יותר,
אמרתי למיילדת תעשי שזה ייגמר .
ואחרי שבטאתי את זה בקול מחשבה אחרת צפה ועלתה.
האם מדיטציה היא דבר זר לך?
אם כן התחילי בה , רק התבונני במחשבות בלי להזדהות איתן.
את תתחילי לשים לב שבעצם הרבה דברים קורים
כשמזדהים עם מחשבה.
בלידה לגוף אין קושי לעמוד בכאב, הוא מתוכנת לכך,
למי שקשה זה למוח. הוא מביע זאת במחשבות.
אשמח לענות לך על כל שאלה

_כן. טפלתי בתינוק בצורה טכנית. לפעמים גם הרגשתי שאני שונאת אותו,
גם לי זה נשמע כמן דכאון אחרי הלידה._
זה ממה ההגדרה שכתובה בספר לדכאון אחרי לידה.
יש לו המון סיבות. משום מה קשה לי להאמין שכאבי הלידה יכולים להיות גורם ישיר לדכאון שאחרי הלידה.
אולי כדאי לבדוק עם עצמך וסביבתך ואפילו בעזרתו של איש מקצוע, מה בדיוק קרה שם, ואיפה את עכשיו. גם ההשלמה עם כך שסבלת מדכאון והחלמת ממנו, וזה בסדר, הכל בסדר, היא חשובה!

_ממליצה לך לנסות לעשות תיקון לידה
אנא פרטי למה כוונתך._
יש כל מיני אופציות...
אני פניתי למיילדת שמתעסקת גם בדמיון מודרך והיא עזרה לי כל כך שהצלחתי להשתמש בדמיון מודרך גם בלידה השניה.
אם תרצי עוד פרטים את מוזמנת לכתוב לי בדף שלי [אני לא יודעת אם מותר לתת כאן המלצות ספציפיות] או במסר בתפוז [גם שם אני POOH}-

כתבו לי כאן על ליווי מקצועי, על תהליך שאני יכולה לעשות כאשר אני בהריון כדי להביא את עצמי למקום אחר.
אם יש מישהי שיכולה להמליץ על שיטה מסויימת, אני אשמח לשמוע.
תודה @}

אשה בהתהוות יקרה
קודם כל-

על הניק החדש
אני ממליצה בחום על שיטת גאיה שפיתחה שרית זלצר.
תוכלי לקרוא עליה באתר www.gayamethod.com
בהצלחה! @} @} @}

מיילדות לא מאמה"י = מיילדות לא מוסמכות???
אמה"י הוא ארגון מיילדות הבית בישראל. אם יש מיילדת בית שלא רוצה להצטרף לארגון והיא מוסמכת, אפשר ללדת איתה אבל לזכור שאולי היא לא עומדת בפרוטוקולים שאמה"י יצרו והמיילדות עובדות לפיהם. אני חושבת שמיילדות לא מוסמכות לא יכולות להצטרף לאמה"י.

מיילדות לא מאמה"י = מיילדות לא מוסמכות???
יש מיילדות שהוסמכו בחו"ל, וצריכות לעבור הליך בירוקרטי מסוים כדי שההסמכה שלהן תוכר בארץ, אך העדיפו לא לעבור אותו. לכן מבחינת משרד הבריאות הישראלי הן לא מוסמכות, וגם אין להן אפשרות להצטרף לאמה"י.
כמו בכל תחום, השייכות לאמה"י מספקת מעין ערבות להסמכתה והכשרתה של המיילדת (שלא לדבר על אוריינטציה לסוג מסוים של מיילדוּת). מיילדות אחרות יכולות להיות מוכשרות באותה מידה אבל אין שום גוף שערב לכך.
זה כמו מזון אורגני שאין לו את החותמת של אגריאור או גוף מפקח אחר- זה עדיין לא אומר שזה לא אורגני. זה רק אומר שאין גוף מפקח שערב לכך.

אוריינטציה לסוג מסוים של מיילדוּת
נדמה לי שלא ניתן לומר על כל מילדות אמה"י שהן מחזיקות אותה גישה מילדותית.

נדמה לי שלא ניתן לומר על כל מילדות אמה"י שהן מחזיקות אותה גישה מילדותית.
אני חושבת שאפשר לומר שכולן תומכות בלידה טבעית ופעילה. ברור שיש הבדלים ביניהן, אבל לדעתי הם מצויים בתוך טווח יותר מצומצם מאשר כלל המיילדות בישראל.

שאלה רצינית לגמרי לכל היולדות בבית/ שוקלות ללדת בבית:
אתן לא פוחדות ממצבי חרום? הרי גם לאמא בריאה שעברה הריון תקין לחלוטין והכל בסדר ,יכול לקרות משהו במהלך הלידה שמשתבש. ועד שמתפנים לבית חולים יכול להיות מאוחר מידיי. לא שבבי"ח הכל נהדר, גם שם קורות פשלות, אבל לפחות כל אמצעי הטיפול זמינים מיידית.
אצלי למשל, בלידת בני הבכור, כיון שהיה קצת גדול הוא נתקע בתעלת הלידה, והחל להראות סימני מצוקה (האטה בדופק). בסופו של דבר לא הצטרכנו התערבות כירורגית (חוץ מלפתוח לו יותר את הדלת..... אווווץץץץ), וטפו טפו הוא מתוק ובריא והכל עבר בשלום. אבל אם כן היה צריך לנתח? הריי כבר הייתי באמצע הלידה, לא יכולתי לזוז, התינוק כבר היה בתעלת הלידה ממש! אם הייתי בבית, אני לא יודעת איך העניין היה מסתיים.
פשוט מעניין אותי מה יש לכם לומר, חוץ מכל השאנטי שאנטי הרגיל...

ביישנית, התשובות לשאלותייך נמצאות בדפים במדורי לידה ולידה בבית, קריאה מומלצת.

אנונימי

ביישנית,
אולי עבורך זה השאנטי שאנטי הרגיל, אבל לדעתי, בסופו של דבר, השיקול העיקרי הוא
פחד, חוסר הנוחות, תקיעות, וגם הסיכונים שמציע ביה"ח
אל מול
פחד מפני סיבוך שאי אפשר לפתור תוך נסיעה קצרה לביה"ח, בלידה טבעית בבית.

כל אחת ומה שיותר מפחיד אותה.
כל אחת וכמה חומר היא קראה ויודעת על זה ועל זה.
כל אחת והפרשנות שהיא נתנה לכל המידע שבידיה.

< כרגע, למיטב ידיעתי, הסטטיסטיקות הן לטובת יולדות הבית >

כיון שהיה קצת גדול הוא נתקע בתעלת הלידה, והחל להראות סימני מצוקה
מנין לך שהמצוקה לא נבעה מניהול לקוי של הלידה ע"י הצוות הרפואי? (קורה לעתים קרובות מאד. אם מענין אותך לדעת יותר, מומלץ לקרוא ב מדור לידת בית).

ביישנית,
מחקתי את הערתך. את מוזמנת לקרוא על דרך ארץ בצ'יק צ'ק ו-ביקורת לחלל האויר. נשמח להמשיך בדיון אתך בנימה מעט יותר מכבדת. תודה.

זה לא עושה חשק לענות, 'תיודעת...

ברור שיכולים להיות בבית מצבי חירום. ויכולים להיות בבית מצבים שדורשים פינוי לבי"ח.
אישית, אני לא עוסקת בפחד ממצבים אלה. אני מודעת לקיומם, אך לא מוטרדת מזה.
ייתכן שפחד כזה עלול לתקוע לידה, והוא לבד סיבה מספיקה לבחור ללדת בבי"ח. רק את מכירה את עצמך ואת פחדייך.

הי אשה בהתהוות!
אין לך דפבית, אז אכתוב לך כאן <אפשר למחוק אח"כ>
רק עכשיו ראיתי שכתבת לי בדף לפני שבוע...אז תודה

אהלן ההולכת בדרכים
ההמלצה שלך היא כללית או שיש לך נסיון אישי בשיטה זו?
שמעתי פעם על שיטת דבש מסלע. האם שמעת עליהן? מה יותר מומלץ לדעתך?
תודה..

גם אני תוהה על כל העניין הזה.
לאישה בהתהוות - השם שבחרת נפלא ויש בו תנועה של שינוי.
לא מניסיון. עדיין לא ילדתי כך שלא חוויתי לא זה ולא זה
וגם אין לי כל כך ידע על דיכאון אחרי לידה
אבל מתוך מה שאת מתארת יכול להיות שהחוויה של הלידה כחוויה של חוסר שליטה ושל משהו שיוצא מהגוף שלך בלי רצונך היא שקשורה לדיכאון?
נראה לי שכשאנחנו מרגישות שאנחנו שולטות בתהליך זה גם משפיע על תחושתנו אח"כ.
אני לא יודעת אם כתבו על זה בתאוריות הפסיכולוגיות, אבל נראה לי שחוויה טראומטית בלידה, מבחינת תחושת של חוסר שליטה ושאחרים אונסים את הגוף שלך למשהו שאת מתנגדת לו, עשויה לגרום באיזשהו אופן לדחייה של התוצר של החוויה הזו.
סתם מחשבות שלי, את לא חייבת להתייחס ברצינות.

יש לי שאלה. אני אמנם בחודש ראשון ועיקר הדאגה שלי היא לעבור את ההריון בשלום
אבל אני תוהה.
קראתי בספר גופה של אישה תבונתה של אישה, שאחת הבעיות בבי"ח זה שיש נטייה לזרז לידות שנתקעות, מה שגורר התערבויות מיותרות כביכול.
ושצריך לתת לכל לידה את הזמן שלה.
האם זה באמת כך? כלומר, איך יודעים אם לידה מתעכבת וצריך פשוט לתת לה עוד זמן או שבעצם מדובר בעיכוב שמסכן את התינוק/ היולדת?

איך יודעים אם לידה מתעכבת וצריך פשוט לתת לה עוד זמן או שבעצם מדובר בעיכוב שמסכן את התינוק/ היולדת?
אני הייתי שואלת את זה מיילדת בית.

בעיקרון, יש כמה גישות:

הגישה ה"נוקשה" שירטטה בעבר את "עקומת פרידמן" (ככה קוראים לה, נכון?) שמתארת את ההתקדמות הרצויה של הלידה, שנבנתה על סמך סטטיסטיקה של כך-וכך לידות, לפני אי-אלו עשרות שנים. כל לידה שחורגת מהעקומה הזאת - היא "לא בסדר", ואם היא ארוכה יותר - סימן שהיא "נתקעה" וצריך לזרז אותה.
בנוסף, יש את הגישה המוסדית, שמאפיינת הרבה בתי חולים: טובת המוסד עומדת לפני טובת המאושפז. (ברמה מינימלית הגישה הזאת הכרחית, כמובן. אבל יש דברים שאיכשהו נוצרו "לטובת המוסד" ולמעשה הם תוצאה של בירוקרטיה ולא של הצרכים האמיתיים של החולים או אפילו של הצוות המטפל). אז כך רופאים עלולים לדחוף לכיוון של זירוז בגלל שיש עומס של יולדות במחלקה. וזה די צפוי בערכת רפואית שסובלת ממחסור כרוני בכוח אדם. זה לא סתם "תלדי ותעופי לנו כבר מהעיניים" האטום וחסר ההתחשבות, אלא "איך למען השם נוכל לתת טיפול כלשהו כשיש לנו רק אחות אחת על חמש יולדות? עדיף לזרז את מי שאפשר, כדי לתת טיפול פחות-או-יותר נורמלי לכולן". יש כאן ניסיון לתמרן בין צרכים של הרבה אנשים ומערכת דלה במשאבים.
יש כמה סימנים שמיילדות מנוסות מכירות, שמצביעים על לידה שפשוט מתפתחת לאט, ואפשר לתת לה את כל הזמן שבעולם, או לחילופין על לידה שנתקעה יותר מדי זמן ויש חשש שהתקיעות הזאת לא תיפתר מעצמה, או שהיא מתחילה להתיש את היולדת או את התינוק ואז עדיף להתערב. מיילדת שנמצאת עם היולדת בליווי צמוד או כמעט צמוד, יכולה לעקוב אחריהם ולדעת איפה הלידה נמצאת במידה די גדולה של ודאות.

וגם אם לידה מתארכת, יש כל מיני התערבויות עדינות שאפשר לעשות כדי לזרז אותה: להוריד מקור מתח אם יש, לעשות עיסוי פטמות, שינוי תנוחות, ובטח עוד דברים שאני לא יודעת.

אשה תוהה,
עיקר הדאגה שלי היא לעבור את ההריון בשלום
כאן לדעתי מתחילה הבעיה, לא שלך אלא של החברה שבה אנחנו חיים.
אם יש לך סיבה אמיתית לדאגה (קשיי בריאות, רקע של בעיות פוריות וכאלה) אז "לעבור את ההריון בשלום" היא גישה טבעית ומובנת ואלמנטרית

.
אבל יש הרבה נשים שמרגישות ככה, וההריון שלהן רגיל ופשוט, כי המערכת הרפואית גורמת להן להרגיש ככה, מרוב עודפי גישה רפואית, עודפי בדיקות, התרכזות בחריגים וב"סיבוכים" במקום בלימוד והבנה של התהליך הפיזיולוגי, ולימוד הקשבה ורגישות לגוף.

בהקשר הזה, תציצי למשל לאתר של רופא הנשים [url=http://www.harechem.com,]קרלוס רוזנברג[/url] המאמין בזכותה של האשה לחוות את ההריון ממקום מעצים, ובוטח בתהליכים הטבעיים שלו.

שמעתי פעם על שיטת דבש מסלע. האם שמעת עליהן? מה יותר מומלץ לדעתך?
אני לא מכירה את השיטה השנייה, רק שמעתי עליה. הייתי בסדנה בת יום של דבש מסלע - זו היתה סדנה של נשים בהריון בעיקר, והיינו שם גם אני ועוד כמה דולות. התרשמתי עמוקות, זה מחזק מאוד ומשנה את צורת המחשבה על הלידה.

נראה לי שכשאנחנו מרגישות שאנחנו שולטות בתהליך זה גם משפיע על תחושתנו אח"כ.
אני כבר כמה זמן רוצה לכתוב על נושא השליטה בלידה, וצריכה קצת זמן כדי לכתוב בצורה מסודרת. הרצון הזה בשליטה משותף להרבה מאוד נשים, ונראה לי שהרבה מתוכן מגלות שהלידה, כתהליך של הגוף, היא לחלוטין לא עניין של שליטה, ועדיף "פשוט" לוותר על השליטה ולקחת במקומו את התפקיד השווה של המאפשרת והעוזרת. כיולדת שבוחרת להימצא בסביבת בית חולים (להבדיל מיולדות בית) יש, אכן, אובדן שליטה לא קטן, והסתמכות על המזל - איזה צוות יהיה, עד כמה הנהלים יתאימו ללידה האישית שלי.

אני לא מתייחסת לעניין הקשר לדיכאון אחרי לידה - שווה לקרוא על זה קצת יותר לעומק. דיכאון אחרי לידה איננו דחייה של התוצר. הדחייה היא תוצאת לוואי של הדיכאון. יכולה לומר שפגשתי לא מעט נשים עם לידות טראומטיות, שלא חוו דיכאון, אבל כן עברו תהליך ארוך של עיבוד הלידה (שזה טוב, כמובן)

האם זה באמת כך? כלומר, איך יודעים אם לידה מתעכבת וצריך פשוט לתת לה עוד זמן או שבעצם מדובר בעיכוב שמסכן את התינוק/ היולדת?
שאלה שדורשת תשובה ארוכה... על קצה המזלג - אין משהו מובנה בעייתי בלידה ארוכה. בודקים את הדופק של התינוק מדי כמה זמן, רואים איך היולדת מרגישה ומתנהגת. תחשבי על קבוצה של נבחנים - יש אלה שגומרים את הבחינה תוך כמה דקות ויוצאים ראשונים, הרוב מסיימים איפשהו באמצע, ויש כאלה שתמיד נשארים אחרונים ועוד מתחננים לעוד דקה או שתיים... בסוף כולם מגישים את הבחינה, ואין קשר הכרחי בין מידת מהירות ביצוע הבחינה לבין הציון

הי אשה בהתהוות,
ההמלצה שלי היא מתוך נסיון אישי. כתבתי על זה כמה מילים בדף היולדת בדרכים.
אם יש לך עוד שאלות אשמח לענות.
בקשר לדבש מסלע, שמעתי על זה דברים טובים.
נדמה לי שכתבו על זה בדף הכנה ללידה.
מה יותר מומלץ? תלוי בך, איזה סגנון יותר מדבר אלייך.
אני מציעה לך לדבר עם שרית וגם עם מישהי מדבש מסלע על מה שהן עושות עם נשים, ולהרגיש למי ולמה את יותר מתחברת.

ל אשה תוהה,
מזל טוב @}
יש ה-מ-ו-ן חומר קריאה בנושא עליו שאלת.
אני ממליצה על הספר ללדת בבית המדריך ללידות בית בישראל
או על הספר לידה פעילה
ובכלל על מדור הריון ולידה.

אבל מתוך מה שאת מתארת יכול להיות שהחוויה של הלידה כחוויה של חוסר שליטה ושל משהו שיוצא מהגוף שלך בלי רצונך היא שקשורה לדיכאון?
יכול להיות אבל יש המון גורמים שיכולים לגרום לדיכאון אחרי לידה.
עומס יתר.. לחץ.. מתח.. חוסר תמיכה.. וכמובן המבנה האישיותי...
לי הייתה לידת בית נפלאה ואחריה היה דיכאון אחרי לידה של כמה חודשים.. כך שלא תמיד הלידה היא הגורם...

וגם כן - בלידה הראשונה ילדתי בבי"ח עם התערבויות מיותרות שבסופו של דבר נגמרו בואקום.
אז לא ידעתי מספיק להתנגד ולסמוך על עצמי.. היום הייתי יודעת..
איך אפשר בכל זאת לדעת הכל לפני הלידה הראשונה?
לא יודעת..
אולי לבוא למפגשים של משוחחות על הריון ולידה..
ולקרוא חומר על הנושא.. וסיפורי לידה...

הקטן רוצה לינוק אנסה להמשיך אח"כ..

האם אפשרי ללדת בלידת בית אחרי זמן צירים קצר.
אסביר - בשתי הלידות שלי הזמן בין הציר הראשון שהרגשתי (די חלש) עד הלידה היה כשעה וקצת ועד סיום הלידהשעתיים מאותו ציר חלש.
כלומר בין הרגע שהבנתי שזה בטוח צירים עד לידה עברו כארבעים דקות האם זה זמן מספיק למיילדת להגיע ולהתכונן?

מהרהרת יקרה- אורך הלידה תלוי בך! ואני אסביר בלידה השלישית הייתה לי מיילדת במרחק של 13 דקות נסיעה ממני שהקשר ביננו לא היה מי יודע מה , אבל היא לא הגיעה ללידה. בלידה הרביעית המיילדת שגרה שעה וחצי ממני הגיעה והייתה כל הלידה. ממליצה לך לפנות למיילדות באזור שלך לראות שיש לך כימיה אתה ואת סומכת עליה. לעדכן אותה על היסטורית הלידות והצירים שלך ולראות מה היא אומרת..
מאחלת לך בהצלחה וארבעים דקות זה הרבה זמן.

בכלל לא בהריון עדיין, אבל מאז הלידה הקודמת חושבת על זה.

לפני שאני בכלל אטרח להתלבט, או להעלות את זה כאופציה עם האיש, יש כמה עניינים שאני תוהה איך הם משפיעים על ההחלטה.

א. אובדן דם ואנמיה קיצונית אחרי הלידה. בשתי הלידות שלי הברזל שלי ירד לשמונה וקצת, בראשונה כמעט ולא רצו לשחרר אותי.
בלידה השניה (טבעית בבית חולים) גם כמעט התעלפתי אחרי הלידה, ומיד נתנו לי נוזלים, ומסתבר שטוב שפתחו לי וריד.
ב. חבל טבור כרוך על הצוואר, וירידות דופק/מצוקה עוברית. הקטן נולד עם חבל הטבור כרוך סביב הצוואר, מהרגע שחיברו אותי למוניטור לא שחררו אותי, כי היו ירידות דופק בצירים לכל אורך הלידה. בסוף הבנתי שכמעט שלחו אותי לקיסרי, והיה לי מזל שהלידה התפתחה מהר.
ג. קריעה. בלידה הראשונה חתכו, בשניה נקרעתי. עם איזה רמה של תפרים יכולה להתמודד המיילדת? מה קורה עם קרעים רציניים יותר? חובה להתכונן עם אפי נו או עיסויים?

אשמח להפניות לדיונים או מאמרים שהיו, אם יש כאלה.

(כן, אני מקדימה את המאוחר, אבל מעדיפה ככה מאשר להתחיל להתעסק בזה כשכבר אהיה בהריון)

חצופה יקרה (איך אפשר לכנות אותך בקיצור?) אני מניחה שכל התשובות לשאלות שלך הן עניין של מה הסיבות שגרמו למצבים הנ"ל (טוב אולי חוץ מהאחרונה). לגבי הדימום, גם אצלי בלידה הראשונה היה דימום לאחר הלידה בלי סיבה שנראת לעין. מאחר שכך ללידה השניה התכוננתי כך שערכי ההומגלובין שלי היו מצויינים (תזונה) בלידה, לא ניתן היה לצפות אם יהיה איבוד דם אחרי הלידה או לא ותמיד טוב להיות מוכנים פיזית ונפשית. אחרי הלידה בעת התנתקות השליה היה לי דימום שהוערך על ידי המילדת כמשהו כמו ליטר, היא נתנה לי איזה משהו מגעיל לשתות ועוד משהו הומאופטי והדימום פסק מהר, היא לא התעלפה מהאפיזודה בכלל רק דאגה להזכיר לי אחר כך כל הזמן לקחת דברים באיזי. זה עבר לידי כי רמת ההומגלובין שלי היתה טובה ובניגוד ללידה הראשונה לא התעלפתי במקלחת (ואז נתנו לי נוזלים והשגיחו עלי היטב אחרי הלידה, לא ממש עזר להם שם בבית החולים). ושוב השאלה היא מה גרם לדימומים אחרי הלידות ואיך ניתן כבר עכשיו לעבוד על התזונה כך שרמת ההומגלובין שלך תהיה מספיק טובה ללידת בית.
לגבי השאלה השניה, ככל הידוע לי לא ניתן לדעת מראש כלל היכן נמצא חבל הטבור בזמן הלידה, אפשר לשער. חבל טבור כרוך סביב צואר קיים באחוז גדול מהלידות והוא לא אישיו בדרך כלל לא בבית חולים ולא בבית. לגבי ירידת דופק גם פה זה עניין של היסטוריה מילדותית. הדבר היחידי שאני יכולה להגיד לך זה שבבתי חולים עובדים לפי פרוטוקולים שונים בהחלט ממה שמילדות בית מיישמות. לכל מילדת בית הקוים האדומים שלה ואם ירידת הדופק מתחוללת במועד מסויים הן ממשיכות בלידת הבית ובאחר הן מפנות לבית חולים. ושוב דוגמא מהלידה שלי, כשהמילדת הגיעה ובדקה דופלר, היתה ירידת דופק, היא נתנה לי משהו הומאופטי והדופק מיד השתפר לכן הניחה לעניין עם דגש על בדיקה חוזרת במועד קרוב. בבדיקה החוזרת שוב היתה ירידת דופק על כן הוחלט לבצע בדיקה פנימית לבירור פתיחה מכיוון שהיתה פתיחה 6 וזו לידה שניה המשכנו כמתוכנן (חרף חיוורונה של המילדת). ירידות הדופק חזרו על עצמן עד הסוף ובדיעבד הסתבר שהיה מיעוט מי שפיר בשל שבוע הלידה המאוחר (42+5). כשראש העובר היה בחוץ היא מיד נשמה לרווחה והוא יצא עם אפגר מצטיין ובלי שום עניינים. בבית חולים הפרוטוקול הוא אחר וקרוב לודאי שהלידה שלי היתה מסתיימת בואקום או אפילו בקיסרי-תלוי באיזה רופא הייתי נתקלת ובאיזה שלב של הלידה.
שורה תחתונה, תרימי טלפון לכמה מילדות (בבוא העת לדעתי) תתיעצי ותחליטי.

_כשראש העובר היה בחוץ היא מיד נשמה לרווחה והוא יצא עם אפגר מצטיין ובלי שום עניינים. בבית חולים
הפרוטוקול הוא אחר וקרוב לודאי שהלידה שלי היתה מסתיימת בואקום או אפילו בקיסרי-תלוי באיזה רופא הייתי נתקלת ובאיזה שלב של הלידה._
ילדת טבע מה שאת מספרת די מדהים. המשמעות שלו היא שלאוסף של עובדות יבשות אין באמת משמעות בלידה. עולה השאלה אם כן, מתי כן צריך להתייחס לנתונים בלידה בכובד ראש.
אוי תראי את המרגיעון: המציאות היא החלום האולטימטיבי. חה חה חה...

ילדת טבע , תודה על התשובה המפורטת.

אני אנמית כבר המון זמן, גם בתקופות של תזונה קצת יותר טובה, אז אני מניחה שבבוא העת זה ידרוש ממני הערכות תזונתית ותוספי ברזל בהתאם (תמיד לקחתי ברזל סינטטי, אבל למרות זאת הברזל צנח אחרי הלידה).
לגבי חבל הטבור, באמת אי אפשר לדעת, אבל אני מסכימה ש בבית חולים הפרוטוקול הוא אחר וקרוב לודאי שהלידה שלי היתה מסתיימת בואקום או אפילו בקיסרי-תלוי באיזה רופא הייתי נתקלת ובאיזה שלב של הלידה. במקרה שלך. בבית חולים לוקחים פחות טווח בטחון, וממהרים יותר להתערב.

(טוב אולי חוץ מהאחרונה). אני מניחה שמה שגרם לזה זה ששניהם נולדו מעל 3.5 קילו, ולא הכנתי את הגוף לזה. זה וכמובן גנטיקה.

חצופה יקרה (איך אפשר לכנות אותך בקיצור?)
מה שבא, לי זה לא משנה.

אף חצוף יקרה, גם אני מציעה לך בחום להתייעץ עם כמה מיילדות בית מנוסות.
אני לא הייתי ממהרת לבטל את החששות שלך, אבל התרשמותי הבלתי מקצועית היא שלא מדובר בדברים קריטיים.
מיילדת בית תוכל להגיב עניינית על כל סעיף. היא בעצמה לא מעוניינת לקחת סיכון, להיפך; אולי אפילו יותר ממך היא תרצה לשקול בכובד ראש את הסיכון שבמצבך האינדיווידואלי על מנת להימנע מלידת בית שמסתבכת - מעבר לאי הנעימות, ולאחריות, זה יכול להרוג את הפרנסה שלה.
לפיכך, אם היא לא תתרגש, גם את יכולה להירגע.
אני ילדתי בפעם הראשונה בצימר של אילנה שמש, ובפעם השניה בבית. גם בעתיד אלד בבית.
את מוזמנת להתייעץ איתי גם בטלפון/אימייל. אני מאמינה שבבוא העת, בעלי יוכל לשוחח עם בעלך, בתור בן-זוג חרד לשעבר מלידות בית שהיום הוא תומך נלהב.

מישהי יודעת על אתר בעניין לידת בית באנגלית??

הסתכלי ב-מדור לידת בית, בקישורים.

יש לי כל מיני התלבטויות ואשמח להערות והארות מכל סוג.
לידה ראשונה היתה לידת בית חולים והיתה טובה. רק "הקרב על הילד" נגד התינוקיה השאיר טעם רע. לא מעוניינת בכלל בשירותי התינוקיה. לא מתכוונת שוב להשאיר לבד תינוק אפילו שניה. זו הסיבה העיקרית למה לוותר על שירותיו האדיבים של בית החולים.
אבל מה, אני מתקמצנת להוציא סכום אדיר שכזה על לידת בית בידיעה שזה שירות שאני יכולה לקבל בחינם מהמדינה. בנוסף, באמת צריך מיילדת? גם בלידה הקודמת היא הרגישה לי מיותרת וכל התערבות שלה היתה שלא לצורך. בנוסף, אנחנו מאוד self sufficiant, אוהבים את שיטת "עשה זאת בעצמך" במיוחד אם האלטרנטיבה יקרה. אז אולי בכלל ללדת לבד? על פניו, כרגע, זה משהו שאני רוצה וחושבת שאהיה מסוגלת להתנסות בו.
מצד שלישי, מה עם השכנים מעבר לקיר? אם נבחר ללדת בבית הייתי רוצה ליידע אותם. אחרי הכל הבתים קטנטנים ומעברו השני של קיר חדר השינה שלנו ישנה ביתם בת החמש. ואם ליידע, אז ברוח של "אל תדאגו, מדובר במיילדת מוסמכת" וכו'. ואז ללדת לבד לא בא בחשבון, כי את זה אני לא מתכוונת לספר, אז באמצע הצירים הם ידפקו על הדלת ונגיד, כן אנחנו יולדים פה עצמאית? וחוץ מזה, אם אלד עצמאית, אולי באמצע הלידה אקבל רגליים קרות וניסע לבית חולים וכל הלידה כבר תתחרבש? אז אולי עדיף מראש ללכת על מיילדת בית וזהו? אני בטוחה שעם מיילדת בית לא אקבל רגליים קרות.

בקיצור, הרבה התלבטויות. אשמח לכל סוג של תגובה.

זו תהיה הלידה הראשונה שלי. מאז ומתמיד סלדתי מבתי חולים והייתי רוצה ללדת בבית. אני גרה עם אמא שלי כרגע והיא ממש היסטרית מהרעיון. יש דרך להרגיע אותה?
בנוסף האם מישהי מכירה מיילדת טובה באזור המרכז? אני בתל אביב?

תחילת הריון שני,
את יכולה להסביר ממה את חוששת שתקבלי רגלים קרות אם תלדי ללא סיוע?
אין ספק שלידת בית ללא סיוע, דורשת התכווננות לתהליך.
לגבי השכנים, נראה לי שזה ממש לא צריך לעניין אותם אם את יולדת עם מיילדת או בלי. מה שחשוב לך, זה שהם ידעו זה שתתרחש בביתך לידה (כי אולי הם ישמעו), מה זה חשוב אם זה עם או בלי מיילדת? נראה לי אינפורמציה מיותרת.

ליהי פאי תפוחים
פגישה של אמא שלך עם מיילדת הבית שתבחרי, עשויה לעשות פלאים לתחושת הביטחון שלה כלפי בחירתך.
יש הרבה מיילדות בית במרכז, הכל עניין של כימיה אישית- מי שתתאים לי, לאו דווקא עונה על ציפיות הלידה שלך.
ממליצה לך לקרוא סיפורי לידות בית עם מיילדות שונות ולראות אם יש מיילדת שיותר "נראית" לך. יש גם דף מיילדות בית שם תוכלי לקבל פרטי התקשרות, ולקרוא המלצות או אי המלצות, אך שוב אני מסייגת ואומרת שזו בחירה מאוד אישית, ולכל אחת דרישות וציפיות שונות מהמיילדת שלה.

בהצלחה!

אשכר, תודה. אם אזמין מיילדת, קיום הלידה בבית הוא עובדה מוגמרת ולכן אדווח מראש לשכנים. אם אלד לבד, אני לא מתכוונת לשתף אף אחד בכוונה הזו מלבד בן זוגי ואז באופן רשמי אנחנו הולכים לבית חולים כך שהשכנים יגלו רק בזמן אמת שמתרחשת לידה מעבר לקיר.

מה עם השכנים מעבר לקיר?
בלידה השניה שלי גרנו בבית קטן היו שני קירות משותפים [אחד לשכנים ליד ואחד לבעלי הדירה] ילדתי בשבת בצהריים - שתי המשפחות היו בבית - ואף אחד לא שמע כלום.

רק "הקרב על הילד" נגד התינוקיה השאיר טעם רע. לא מעוניינת בכלל בשירותי התינוקיה. לא מתכוונת שוב להשאיר לבד תינוק אפילו שניה. זו הסיבה העיקרית למה לוותר על שירותיו האדיבים של בית החולים.
יש גם אופציה ללדת בבית חולים ולהשתחרר כמה שעות אחרי הלידה. חברה שלי ילדה כך לפני 3 חודשים בבי"ח לניאדו. לא נפרדה מהתינוק. ועוד חברה ילדה כך בבי"ח פוריה.
לגבי השכנים, אם את בתחילת ההריון, אז יש לך עוד הרבה זמן להחליט מה לעשות עם זה. אבל לפי דעתי, שכנים לא צריכים להוות שיקול לסוג הלידה שאת רוצה. את יכולה לידע אותם, לא לידע אותם, להגיד להם רק חצי אמת - מה שתרצי. אבל תלדי איך שאת רוצה, ולא איך שאת חושבת שהשכנים שלך ירצו שתלדי.
וכמו ש POOH כתבה:
בלידה השניה שלי גרנו בבית קטן היו שני קירות משותפים ילדתי בשבת בצהריים - שתי המשפחות היו בבית - ואף אחד לא שמע כלום
האמת, גם בלידת בית הראשונה השכן שהיה בבית לא שמע כלום, למרות שצרחתי ליד הקיר המשותף והדק.

לגבי השכנים, אם את בתחילת ההריון, אז יש לך עוד הרבה זמן להחליט מה לעשות עם זה. אבל לפי דעתי, שכנים לא צריכים להוות שיקול לסוג הלידה שאת רוצה. את יכולה לידע אותם, לא לידע אותם, להגיד להם רק חצי אמת - מה שתרצי. אבל תלדי איך שאת רוצה, ולא איך שאת חושבת שהשכנים שלך ירצו שתלדי.

ובכל זא הייתי רוצה להתחשב. אנחנו ביחסים טובים איתם. הם לא חברים שלנו אבל יש כבוד הדדי. מכירים אישית. אנחנו גרים בקיבוץ. יש להם ילדה קטנה בבית. לא הייתי רוצה להפתיע אותם אלא לפחות להסביר כדי שתהיה להם אפשרות להיערך בהתאם. נניח אם הילדה מתעוררת לקול צעקות (זה מה שהיה פעם קודמת) הם לא ידפקו לנו בהפתעה על הדלת אלא יכינו פתרונות מראש.
ברור שבבית שלי זכותי לעשות מה שאני רוצה, אבל כמו שהייתי רוצה שיגידו לי מראש אם הם מתכננים מסיבת ריקודים לילית בבית, אני מניחה שמגיע להם לדעת למה צועקים מעבר לקיר צעקות מסמרות שיער (-; .

אז אני מבינה שאצל כולם פה השכנים לא שמעו, אבל אי אפשר באמת לבנות על זה.

אנחנו פשוט אמרנו לחלק מהשכנים (כלומר, לאלה שאנחנו מחבבים...) שהתכנון הוא ללדת בבית, ואם הם שומעים צעקות, אז א. אנחנו מתנצלים על הרעש, וב. אין צורך לקרוא למשטרה:-)
אנחנו מתכוונים גם להכין שלט לדלת, ולתלות אותו כדי להסביר את המצב ב"זמן אמת" וזהו.

גם אני ילדתי בבית משותף, בשבת בערב, עם צירים וקולות מלילה קודם - ואף אחד לא שמע. מצד שני, אני מכירה מישהי שאמנם הזמינו לה משטרה

.
אני חושבת שלידה היא חוויה מאוד-מאוד אישית, אבל בעיני ללדת בבית היה פשוט מדהים (אחרי שתי לידות בי"ח). את יכולה למצואמיילדת שאם תבקשי ממנה תישאר ברקע, ותבליט נוכחות רק במידת הצורך.

רק "הקרב על הילד" נגד התינוקיה השאיר טעם רע. לא מעוניינת בכלל בשירותי התינוקיה. לא מתכוונת שוב להשאיר לבד תינוק אפילו שניה. זו הסיבה העיקרית למה לוותר על שירותיו האדיבים של בית החולים.
לדעתי מוטב, שהסיבה ללדת בבית תבוא מהמקום של הבטחון שלך והאמונה של בן זוגך בך ובכוחות שלך.
לידת בית אמורה לאפשר לילוד להיוולד באווירה אוהבת ובתנאים דומים שבהם התחיל ההריון.
לוותר על שירותי התינוקיה לדעתי ניתן בכל בתי החולים בארץ ורוב ההתערבות נעשת לאחר בקשת הסכמתך.

לדעתי מוטב, שהסיבה ללדת בבית תבוא מהמקום של הבטחון שלך והאמונה של בן זוגך בך ובכוחות שלך.
אני בהחלט מאמינה בכוחות שלנו ולכן, זה לא חלק מההתלבטות. כאן אני כותבת על התלבטויות. אגב כחלק מזה שאני מאמינה בכוחי אני מאמינה שאני יכולה ללדת במהירות ובצורה טבעית גם בבית חולים. בלידה עצמה הבית חולים היה רק ברקע וממש לא התערב לי בלידה.

לידת בית אמורה לאפשר לילוד להיוולד באווירה אוהבת ובתנאים דומים שבהם התחיל ההריון.
אז זהו, שאלו מתחילים להימנע ממנו רק ברגע שהתינוקיה נכנסת לתמונה. כך היה בפעם שעברה.

בקיצור, רק כדי להבהיר, בלידה הקודמת היה ביות מלא, ועם זאת יש הליכים שלא ניתן היה הימלט מהם: למשל, מכשיר מגוחך להעלאת גוף התינוק במקום פשוט לאפשר לאבא לחבק. למשל, שאבא סולק בבושת פנים בזמן ביקור רופאים לאחר הקליטה בתינוקיה ונאלץ להשאיר תינוק בוכה )-: . אז נכון שעם קורטוב אסרטיביות אפשר להימנע גם מאלה, השאלה למי בכלל יש כוחות לכל האסרטיביות הזאת אחרי לידה.

אגב, תודה על התשובות, זה עוזר לי להתפקס. אשמח לעוד תגובות.

אז אני מבינה שאצל כולם פה השכנים לא שמעו, אבל אי אפשר באמת לבנות על זה.
השכנים שלנו שמעו גם שמעו

בלידה הראשונה היינו חדשים בבניין וכולם היו "פולנים" מנומסים ואמרו שלא שמעו
אבל אחרי לידת הבית השניה כשאני כבר ותיקה בבניין פתאום גיליתי שלחרשים דווקא יש אזנים

שכנה אחת אמרה למכרה שלי "הפעם לא שמענו, לא כמו בלידה הקודמת" ושכנה אחרת אמרה לי "אני לא אשכח את הלידה שלך "

מה שכן בלידה הראשונה ילדים - מתרימים דפקו על הדלת ואח"כ בעלי הכין שלט "כאן יולדים, הכל בסדר" וזהו אח"כ לא דפקו לנו על הדלת ומי ששמע צעקות ובא לבדוק הבין מה קורה.

לגבי ה"דיון" שלך עם השכנים שלך ... וסליחה אם זה נשמע חצוף ואם לא רלוונטי תמחקי
לי זה נשמע כמו השיחות שלי עם עצמי

השכנים שלך הם לא צד בעניין.
לידה היא לא כמו מסיבה
גם הרעש הוא לא כמו של מסיבה
שומעים משהו אבל לא בעוצמה אדירה
למה את מרגישה אחריות על מה שהם יסבירו לילדה שלהם?
ולמה את חוששת ממה שהם יגידו על הלידה שלך (עם בלי מילדת, לשקר להם, וכו')
לא אחריות שלך, לא צריך להיות שיקול.

לי כל זה נשמע לא כל כך רלוונטי פה
ואני מודה שאני חכמה גדולה כשזה אצל אחרות אבל פחות חכמה גדולה כשזה אצלי

[זה= לקחת אחריות על מה שלא צריך לקחת אחריות עליו]

אני ילדתי עם מילדת אבל אולי שווה להתייעץ עם אלו שילדו בלי?!

LOL פתאום אני מבינה שאני חושבת עליהן מה שאחרים חושבים עלי

ממשיכה להתלבט:
אני קוראת עכשו את "ללדת בבית" של אילנה שמש ועלו לי שני דברים שיכולים להיות יותר בעייתיים בלידת בית מאשר בלידת בית חולים:

בלידה הקודמת עשיתי רק בדיקות שמצאתי לנכון לעשות: בלי שקיפות, בלי חלבון עוברי, סקירה אחת, מוקדמת, בלי העמסת סוכר, בלי בדיקת GBS ובכלל לא הייתי במעקב הריון. בסוף ההריון הרופא הנחמד שלי אסף את כל מה שכן עשיתי וארגן אותו בצורת גיליון מעקב הריון והוסיף הערכת משקל ידנית שהוא עשה. אם אבחר ללדת בבית יתכן שאאלץ לעשות בדיקות שכלל אין בכוונתי לעשות (העמסת סוכר, GBS) ויתכן ואאלץ לקחת כדורים שאין כוונה לקחת (ברזל) כך שבאופן פרדוקסלי דוקא לידת הבית תקטין את חופש הבחירה שלי על גופי במהלך ההריון.
היות והלידה היא חוזה בין היולדת והמיילדת, למעשה אין לי הרבה אפשרות לחלוק על פסיקות שלה במהלך הלידה. לדוגמא: פינוי לבית חולים. לדוגמא: מכירה מישהי שילדה בבית והמיילדת ביקשה ממנה שתכנס לתנוחת החיפושית ההפוכה כשהתינוק עמד לצאת. זה לא כמו שכל הזמן מדברים פה באתר שמצפצפים על מה שהצוות אומר בבית החולים. כאן זאת מיילדת שאני בחרתי, ויש בינינו חוזה, ואני סומכת עליה ולא נעים וכו וכו. אבל, מה אם אני חולקת עליה? גם כאן נוצר מצב פרדוקסלי כאילו המיילדת היא אלוהים ולא ניתן לערער על מוצא פיה, בעוד בבית חולים דוקא ניתן.

מה אתן אומרות?

אני חושבת שדבר ראשון את צריכה להגיע להבנה עמוקה שהלידה הזאת היא שלך והתינוק הזה הוא שלך (ושל אבא שלו)
גם בבית וגם בבית חולים, מי שמחליט מה לעשות בלידה או עם התינוק זאת את - רק שבבית, יש לך את האפשרות לבחור את המלווים שלך (מיילדת וכו... ) ושידעו מראש מי את מה את ומה הכוונות-רצונות-גבולות-פחדים וכו שלך, ובבית חולים, יתכן שתפלי על צוות רגיש, מכיל או לפחות כזה שמבין מהר, ויתכן שלא.

זה לא כמו שכל הזמן מדברים פה באתר שמצפצפים על מה שהצוות אומר בבית החולים. כאן זאת מיילדת שאני בחרתי, ויש בינינו חוזה, ואני סומכת עליה ולא נעים וכו וכו. אבל, מה אם אני חולקת עליה? גם כאן נוצר מצב פרדוקסלי כאילו המיילדת היא אלוהים ולא ניתן לערער על מוצא פיה, בעוד בבית חולים דוקא ניתן.
אני לא מסכימה איתך.
כשאני שוכרת את שירותיה של מיילדת בית, זה מכיוון שאני מעוניינת בליווי שלה לפני, במהלך, ואחרי הלידה. לא כי אני לא סומכת על עצמי ועל גופי ועל יכולתי ללדת או לדאוג לעצמי ולילדי - אלא כי תמיכתה ונסיונה של המיילדת טובה לי בזמן הזה (ובמקרה הצורך, גם הידע הרפואי והציוד הרפואי שלה) אני בוחרת מיילדת שיש לי איתה שפה משותפת, שהשקפותינו לגבי לידה (וגם לגבי הבדיקות הנחוצות והלא נחוצות לפני לידה) דומות, דואגת להפגש איתה מספיק פעמים לפני הלידה כדי שנכיר טוב שהתקשורת ביננו בלידה תהיה פשוטה ולא תצריך הרבה מילים (קשה לנהל דיונים ארוכים בזמן לידה).

אבל אם באמת את מרגישה שאין לך צורך בתמיכה הזאת, אולי מתאים לך ללדת ללא מיילדת, כפי שכתבת קודם, או למצוא מיילדת שתתאים לגישתך, וגרה מספיק קרוב ותסכים להיות ב"סטנד ביי" - כלומר, שתלדי בלי ואם תרגישי פתאום צורך, תוכל להגיע ולהיות איתך.

אם אבחר ללדת בבית יתכן שאאלץ לעשות בדיקות שכלל אין בכוונתי לעשות (העמסת סוכר, GBS) ויתכן ואאלץ לקחת כדורים שאין כוונה לקחת (ברזל) כך שבאופן פרדוקסלי דוקא לידת הבית תקטין את חופש הבחירה שלי על גופי במהלך ההריון.
מה? למה? יש מגוון כל כך גדול של מילדות מכל קצוות קשת הגישות הקיימות בטוח תוכלי למצוא אחת שלא תלחץ עליך לעשות בדיקות שאת לא מעוניינת לבצע ובכלל, גם אם היא חושבת שבדיקה מסויימת היא חשובה הכל נתון לדיון ולמידה הדדית.
כך היה עם המילדת שלי (וגם רופא הנשים שלי למען האמת) הם המליצו לי על בדיקות ואני בחרתי אילו מהן אני רוצה לבצע ואילו מעדיפה לוותר עליהן. דווקא היה לי טוב שעמדו מולי אנשי מקצוע שיכולתי ללמוד מהם ומהנסיון שלהם ולהסיק את המסקנות שלי לגבי עצמי בסופו של דבר. ולא לא עשיתי לא העמסת סוכר ולא GBS.
ובכלל מה שרובין אמרה

(לא לחינם חלקנו את אותה המיילדת...)

מה עם השכנים מעבר לקיר?
יש אפשרות שהיא פשרה , לאחרונה צצו כמו פיטריות לאחר הגשם כמה צימרים ללידה שיכולים לענות על הצורך ללדת מחוץ לבית אבל לא בבית חולים.

רק בדיקות שמצאתי לנכון לעשות
כדאי לבחור מיילדת שתתאים להעדפות שלך ותסביר למה ומה היא מחפשת בבדיקות. ברוב המקרים אפשר להגיע להבנה.
לדוגמא מי שבריאה ומוכנה מתחילת ההריון לשמור בהקפדה על דיאטה עתירת ברזל, אבץ ושמנים מזינים, מסוגלת להיפרד מסוכר ופחמימות ריקות לדעתי יכולהגם לחסוך לה את העמסה. בידיעה שלא ניתן לאבחן אחרת סכרת ולדבר זה יש השלכות על בריאותה בעתיד ואולי גם על גודל ומשקל הילוד.

חוזה בין היולדת והמיילדת, למעשה אין לי הרבה אפשרות לחלוק על פסיקות שלה במהלך הלידה
לא מדובר בחוזה, אלא בתוכנית לידה ותאום ציפיות ,שלדעתי תמיד כדאי לעשות.
כדאי להפגש כמה פעמים ואולי גם לעשות הכנה ללידה איתה כדי להכיר באמת ולהרגיש חופשי להגיד לה מה שבא לך.

חוזה בין היולדת והמיילדת, למעשה אין לי הרבה אפשרות לחלוק על פסיקות שלה במהלך הלידה
ממליצה לך גם לקרוא את "לידה פעילה".
אני לא יודעת על מה עוד להמליץ לך. לא ידעתי שאפשר לראות ככה את הלידה בבית.
החוזה הוא על השירות שהיא חייבת לך! לא חתימה על פטור שלך מרצונותייך ושיקולייך!
היא מיילדת בית = אין לה "פסיקות". זה לא רופא שמנחית עלייך את האגו שלו. זו המיילדת שלך. את בחרת אותה, את משלמת לה. זו האחריות שלך לבחור לך מיילדת שהראש שלה מתאים לך.
אם היא חושבת משהו, היא צריכה להסביר לך. היא בגובה העיניים. אחרת מה היא עושה אצלך בבית?
את הלקוחה. היא נותנת השירות.
מיילדת בית ביקשה מיולדת ללדת על הגב? תמוה ביותר. והיולדת הסכימה? היתה סיבה רפואית מיוחדת לזה? זה הפוך לכל מה שידוע לנו על לידה. מעניין מי זאת ולפי איזה פרוטוקול היא עובדת. לא של אמה"י, לדעתי.

גם המיילדת שלי הסבירה שבמקרה חירום היא תפנה אותי לבית החולים. לא בהנחתה. ומקרה חירום כזה אמנם קרה. לא בלידות שלי, טפו טפו טפו. בהפלה דווקא. הפלה עם דימום שלא נפסק בשבוע 13. המיילדת שלי באה אלי, אחרי לידה אחרת, לפנות בוקר, בדקה אותי, צלצלה לבית החולים, דיברה בשבילי עם הצוות, ואמרה לי בשיא העדינות: זה מקרה של פינוי. ליוותה אותי לאמבולנס, נתנה לי טיפים וכוח, בשום אופן לא "פסיקה". רציתי אותה שם, שתעזור לי לדעת אם צריך או לא צריך פינוי. היתה פשוט מקסימה, מעל ומעבר (מ"ב, למי שתהה).

_גם כאן נוצר מצב פרדוקסלי כאילו המיילדת היא אלוהים ולא ניתן לערער על מוצא פיה, בעוד בבית חולים דוקא ניתן.
מה אתן אומרות?_
מניסיוני הצנוע (לידה אחת, בבית חולים), אחת הבעיות העיקריות בבית חולים היא שאת לא בוחרת את הצוות. את נתונה, במובן מסוים, למרוּת הגורל.
אם נפלת על מיילדת טובה ורגישה - אחלה.
אם לא - אכלת אותה.
היתרון הגדול של לידת בית, לדעתי, הוא שאת בוחרת במיילדת, מכירה אותה לפני,
מתאמת איתה ציפיות ורצוי מאוד גם - לומדת לסמוך עליה.
ככה שאם היא אומרת שצריך להתפנות לבית חולים, חלילה, את יודעת שכדאי להקשיב לה.
בהצלחה ולידה קלה

תודה לכל העונות,
אני מבינה שניתן לדבר על הדברים ולהגיע להסכמה על רוב הדברים.
בקשר ליולדת שהתבקשה לשכב על הגב: כן, זו היתה מיילדת חברת אימה"י. ואת הסיפור שמעתי מהדולה, כך שאם הדולה הציגה את זה כמהלך מפתיע ולא רצוי בלידה, אני מאמינה שזה מה שהיה. אם היתה לכך סיבה מיוחדת הדולה כבר היתה יודעת.
ובקשר לפינוי:
ככה שאם היא אומרת שצריך להתפנות לבית חולים, חלילה, את יודעת שכדאי להקשיב לה
אז חברה שלי ילדה אצל מילדת לידה שנמשכה הרבה זמן, וברגע מסויים אמרה ליולדת שהיא מרגישה שהיא צריכה להגיע כבר לבית חולים, בלי שום סיבה מיוחדת (או על כל פנים עד היום לא ידוע ליולדת על סיבה מיוחדת) והיולדת, המופתעת יש לומר, כמובן שסמכה עליה והסכימה, למרות שהיתה נכונה להמשיך עוד בבית. בבית החולים הלידה המשיכה ללא כל בעיות מיוחדות, כלומר, לא היה מצב חירום (אם כי היולדת לקחה אפידורל בעידוד המיילדת וגם כי רוחה כבר במילא נשברה). רק בדיעבד התחילה לחלחל התחושה של הזוג שהם מצאו את עצמם בבית חולים בלי שום סיבה מיוחדת וללא שביקשו להתפנות, וזה כמובן לווה בתחושות ש"לא קיבלו את הסחורה". כמובן שחסר הצד של המיילדת בסיפור. גם היא כמובן חברת אמה"י.

אז אני מעלה את המקרים האלה לא כדי לקרוא תיגר על מיילדות הבית, כי כפי שהבנתן אני רוצה ללדת בבית, רק מעלה התלבטויות ודילמות שעולות לי ככל שאני מגלגלת את הרעיון.

מה עם השכנים מעבר לקיר?
אצלי בשתי הלידות בבית משותף 'קהילתי' ששומעים הכל - לא שמעו כלום!!!!!! אחת ב17 בערך ואחת ב-5 לפנות בוקר בערך.

ואת הסיפור שמעתי מהדולה, כך שאם הדולה הציגה את זה כמהלך מפתיע ולא רצוי בלידה, אני מאמינה שזה מה שהיה
אכן )-:

וברגע מסויים אמרה ליולדת שהיא מרגישה שהיא צריכה להגיע כבר לבית חולים, בלי שום סיבה מיוחדת (או על כל פנים עד היום לא ידוע ליולדת על סיבה מיוחדת) והיולדת, המופתעת יש לומר, כמובן שסמכה עליה והסכימה
זה מאוד מוזר בעיני.
מה פירוש "סמכה עליה והסכימה"? מה היא, עז? הרי היא רצתה ללדת בבית, והזמינה מיילדת ללידת בית - איך זה שהיא לא שואלת מה קרה שצריך פתאום בית חולים? אני פשוט לא מבינה את היולדות האלה. גם כשהן בוחרות בלידת בית הן מחכות שמישהו "סמכותי" יגיד להן מה לעשות והן עושות מה שאומרים להן בלי לחשוב לרגע אחד מה הן רוצות? בחיי, עצוב.

לא חשוב איפה את יולדת, את צריכה לבוא עם ידיעות, עם מידע, עם הכנה, עם הבנה, שלא חשוב מה קורה, את תדעי מה האופציות שלפנייך, ואם מישהו משנה לך את התסריט או מציע משהו, את תדעי במה מדובר.
ואם בחרת לידת בית, האחריות שלך היא לבחור מיילדת. את צריכה לדעת לבחור את המיילדת המתאימה לך, ולתסרט איתה מראש כל דבר. מה קורה אם... בכל מיני מצבים. מה חשוב לך. וזה לא נעלם כשמתחילים ללדת.
ורצוי שאם את יודעת שאם ישתבש משהו את תלכי כצאן לטבח, אז תחזיקי לידך בלידה מישהו אחר שישאל שאלות ויעלה תהיות. קראתי סיפורי לידה שבהם למיילדת נדמה היה שהיולדת "נשברת" ולכן רצתה לפנות לבית חולים, לא בגלל שום סיבה רפואית. לא תמיד התחושות של המיילדת נכונות.
והערה אחרונה, כשאת שומעת את התשובות של המיילדת, זה נותן לך תחושה של מי היא ואיך היחסים ביניכן. יש לך בסיס לשפוט.

מה פירוש "סמכה עליה והסכימה"? מה היא, עז? הרי היא רצתה ללדת בבית, והזמינה מיילדת ללידת בית - איך זה שהיא לא שואלת מה קרה שצריך פתאום בית חולים? אני פשוט לא מבינה את היולדות האלה. גם כשהן בוחרות בלידת בית הן מחכות שמישהו "סמכותי" יגיד להן מה לעשות והן עושות מה שאומרים להן בלי לחשוב לרגע אחד מה הן רוצות? בחיי, עצוב.
בשמת, אני לא ממש מסכימה איתך. לדעתי אם יש התאמה בין המילדת ליולדת, כן צריך לסמוך על המילדת שהיא יודעת מה היא עושה. אם המילדת מרגישה שצריך להתפנות לבית חולים, כנראה שיש לה סיבה. אם בסופו של דבר הלידה הסתימה "רגיל", זה לא סותר את זה שלמילדת היתה תחושת בטן. כשמילדת נמצאת לבד בלידה, היא צריכה גם להסתמך על האינטואיציות שלה, כי אין לה את כל המכשור הרפואי המשוכלל שיש בבית חולים, ואין לה תמיכה של אנשי צוות נוספים להתייעץ איתם. והאחריות כבדה ! בלידה הראשונה שלי, אחד ההסכמים ביני לבין המילדת היה שאם היא אומרת שנוסעים לבית חולים, אני לא מתווכחת איתה. מקובל עלי. באותה לידה היה שלב ארוך של לחיצות והתינוקת "נתקעה". היא רצתה לחתוך. ביקשתי להמשיך עוד קצת לנסות. היא הסכימה. ניסינו עוד 20 דקות והיא ביקשה לחתוך קצת. הסכמתי. היא ביקשה ממני לשכב על הגב (חצי שכיבה/ישיבה) כדי שיהיה לה נוח, ולא הייתה לי בעיה עם זה.
אני חושבת שאם מוצאים רופא או מילדת שסומכים על שיקול דעתו, ושיודעים מראש שצורת ההסתכלות שלהם דומה לשלנו, אז אפשר לסמוך עליהם ולעשות מה שהם חושבים שנכון. כמובן שתמיד אפשר לשאול למה עושים כך וכך, אבל אם מילדת חושבת שצריך להתפנות לבית חולים, בואי נגיד שהיא אשת המקצוע, ולא משנה כמה קראתי לפני הלידה, היא יודעת יותר טוב ממני על לידות.