השקפות עולם שונות בזוגיות איך מתמודדים

נשים יקרות, תודה לכן על המילים שלכן. אני כל כך צריכה לשמוע את זה.. כל כך צריכה את האישור הזה.
כמה דקות אחרי ששלחתי את מה שכתבתי אתמול יצאתי להיפגש איתו, היינו ביחד כל היום ובערב יצאנו להיפגש עם המשפחה שלו. הצצתי פה המון אבל לא הייתה לי את ההזדמנות לענות לכן.
אתחיל לענות.. אולי זה יבהיר את התמונה קצת יותר-

את יכולה לפרט קצת? לשים את זה במילים? ישפטו על מה? איך ישפטו?
על המצב של אבא שלי. אני מרגישה פגומה, לא ראויה מספיק, עם גנים "דפוקים", תמיד הרגשתי ככה. בושה גדולה, צורך להסתיר, פחד שיחשבו שגם אני "משוגעת", שלא ירצו בקרבתי כי זה מאיים, לא מוכר, מפחיד אולי. אני יודעת מבחינה רציונלית שזאת הבעיה שלו ולא שלי, שאני בריאה ושאני צריכה להודות על כך, אבל קשה מאוד לצאת מהמקום הזה.
וזה נכון.. אני צעירה אך מבוגרת בגלל שגדלתי לתוך המציאות הזאת, בגיל 12 נודע לי האמת, והיא הייתה קשה, והתבקשתי להסתיר, וראיתי את אמא שלי מסתירה, מתביישת.. וזה חלחל גם אלי. הייתי צריכה להתמודד ולהיות חזקה בשביל אמא שלי, לא לבכות לידה בשביל שלא לצער אותה. יש בי הערכה עצומה על מה שהיא עברה, על שהיא לימדה אותי לאהוב את אבא שלי למרות המחלה, לראות מעבר לה, לגלות חמלה. זאת רק היא.
האקס ידע גם על המצב, סיפר את זה להורים שלו והם לא קיבלו אותי. הרגשתי שמהרגע שבו גילו את האמת, אני כבר לא ראויה לבן שלהם. זה כאב נורא.. גם אם ידעתי שהוא לא הבן זוג שאני רוצה לעצמי.
לעומת זאת המשפחה של הנוכחי יודעת את האמת והם מקבלים אותי, לא רק מקבלים אלא גם עוטפים אותי באהבה עצומה, אני מרגישה רצויה לידם, מרגישה שווה. ובתוך הידיעה שבפעם הקודמת לא קיבלו אותי קשה מאוד לוותר על זה. יש בי חשש עצום מכך שהבא לא יקבל, כי שוב.. אני פגומה. ואני יודעת שזה לא בשליטתי, נולדתי לתוך זה, אבל אני לא יכולה להתכחש לכך שזה יכול להרתיע.
והבן זוג הנוכחי? לקח לי בערך חודש עד שסיפרתי, והיה לי כל כך קשה, כמו תמיד. זה נורא קשה. אבל הוא חיבק אותי ואמר לי שאני ממש לא צריכה להתבייש בו, שזה לא בשליטתי, שלהפך- זה שאני מתמודדת עם זה זאת סיבה לגאווה. כל פעם שאני מעלה את עניין הבושה הוא עונה לי באותה צורה- "את לא צריכה להתבייש, אין סיבה שלא יקבלו אותך בגלל זה."
גם כשהאבא נידה אותו, וכעסתי.. הוא אמר לי שאבא שלי אוהב אותי, שהוא בסך הכל דואג לי, והמחלה גורמת לו להתנהג ככה ושזאת לא אשמתו. זה בא על חשבונו ובכל זאת הוא ראה וגם היה לו חשוב שגם אני אראה את הצד של אבא שלי.
מבינות את הבלבול שלי? האין זאת התנהגות מקסימה ואוהבת?

_האם אמא שלך ידעה שהיא מתחתנת עם חולה נפש?
האם היתה בוחרת אחרת, לו ידעה מראש? לו הבינה איך זה יפגע בילדים שלה, למשל בך?_
היא לא ידעה, כנראה שהיא הייתה בוחרת אחרת. היא עלתה לארץ, ללא אמצעים, ללא הורים, ללא כסף. היא גילתה את זה כשכבר הייתה בהיריון איתי, ולא היה לה לאן ללכת.
היא יודעת שזה פוגע בנו, וניסתה לעשות הכל בשביל לעטוף אותי ואת אחי באהבה. הרגשתי אהובה, הרגשתי שאמא שלי היא החברה הכי טובה שלי, שהמצב הקשה גרם לנו לתמוך אחת בשניה, גם אם מדובר בילדה-נערה ובאמא. אבל.. זה גם גרם לי להתבגר מאוד מהר. לא היה שלב של מרד נעורים, בכלל. גדלתי ישר להיות בוגרת, אחראית, רצינית. כנראה באמת בגלל ההרגשה שאני חייבת להיות שם.

האם את מכירה משפחה כזאת? האם את יכולה לבלות אצלם יותר כדי לצפות ולספוג, מה זה "נורמלי" בלי חולה נפש בתמונה?
אני מכירה, אבל נחשפתי מאוחר. בהתחלה לא הבנתי למה לראות משפחות כאלו היה מציף אותי.. בשלב מסוים הבנתי שזה חסך. יש לי חברות עם בית יציב, וחם ואוהב. עם בן זוג שחוזר הביתה ומנשק את אישתו, בהתחלה זה גרם לי להרגיש בהלם.
אני כן מאמינה שזה קיים, בתמונת עתיד אני רואה את עצמי במשפחה כזאת, אני יודעת שמגיע לי אבל עמוק בפנים אני גם יודעת שאני קצת מונעת את זה מעצמי. ואולי אמשיך למנוע את זה מעצמי אם לא באמת אבין את זה שזה מגיע לי.

שרון ס ,
אני מכירה את המציאות שאת מתארת, צעירה
תוכלי בבקשה להסביר למה את מתכוונת?

חייבת להגיד שאת נפלאה ומקסימה וראויה לכל האהבה, את כבר עמדת במבחנים גדולים ויכלת להם ויש בך המון להציע לעולם |l|

פלונית אחרת, תודה לך. המילים שלך מחממות אותי.

שרון ס אני מבינה.. ויודעת. תודה.
אני מרגישה צורך לשתף במשהו שקרה אתמול, יודעת שכבר כתבתי הרבה.. אבל אני צריכה להעלות על הכתב, גם אם לא תהיה התייחסות.
כתבתי שאתמול הייתי עם המשפחה שלו בערב. הוא שאל אותי בתחילת השבוע אם אני בעניין לבוא ל"תעורכה+הופעה" איתם, אמר לי שזה מתחיל ב18:00, אמרתי לו שאני אצטרף בשמחה.
הגיע הערב, היינו שם, היה נחמד מאוד. ואז.. יצאנו מההופעה באזור 21:00 ונכנסנו לרכב של אבא שלו יחד עם הבת זוג שלו(נקרא לה ב') אני והבן זוג מאחור. אני בטוחה שנגמר הערב ושהאבא יוריד אותי ואת הבן זוג בבית. מתחילים לנסוע ואז תוך כדי הנסיעה אני מגלה שיש המשך לערב, ושהתכנון הוא להגיע לבית של אחיו ולראות את גמר ליגת האלופות. בלי שהבן זוג אמר לי מילה על כך (!) ואני שומעת את זה מאבא שלו. רתחתי, בלי שאף אחד יודע כמובן.
למה הוא לא אמר לי מילה??? למה לא נתן לי את הזכות לדעת מה קורה? להחליט אם מתאים לי או לא? למה לתת לי רק חלק מהתמונה? והוא יודע שלמחרת יש לי נסיעה ארוכה ויום לימודים ארוך.
האבא אמר בתגובה (כשהבין שלא ידעתי) שזה לא יפה מצד הבן זוג שהוא לא סיפר לי. ב' גם הייתה מופתעת. והבן זוג? מסתכל עלי, חצי מחייך ואומר שזו הייתה "הפתעה". ממש. כאילו שכדורגל מעניין אותי. לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. לא רציתי להביך אותו מול המשפחה ולא אמרתי כלום, מלבד זה שהסכמתי עם האבא שזה "לא יפה".
מהר מאוד ב' (שגם לא הכי מתעניינת בלראות את המשחק) הציעה שהם יורידו אותנו בקניון בדרך ושאני והיא נעשה משהו "כייפי" במקום המשחק. יצאנו, ההבעה של הבן זוג שיקפה הלם מוחלט ברגע שאמרתי לה שאני זורמת איתה ויצאתי מהרכב.
הייתי איתה כמעט כל הערב, היא מקסימה.. אין מה לומר. נהנתי אפילו, למרות ההפתעה מכך שהוא בחר לא לספר לי.
חזרנו מאוחר יותר, הבנים עוד ישבו לראות את המשחק. הבן זוג של ב' (אבא של הבן זוג.. למקרה שאיבדתם), ישר קיבל אותה עם חיבוק, מפנה לה מקום לשבת לידו, מתעניין באיך היה ומה עשינו. והבן זוג שלי? יושב, לא מחייך אלי. ניגשתי אליו לתת לו חיבוק, והוא בקושי שיתף פעולה, לא פינה לי מקום לשבת לידו. הלכתי לשבת בצד השני.
הרגשתי כבויה פתאום, לפני שניה נכנסתי מחוייכת עם ב' לדירה, והגישה שלו פשוט הוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים. ישבתי שם, מרגישה דחויה. ב' ואבא שלו עוד מנסים לשתף אותי בשיחה ואני רק חושבת על כך שהבן זוג שלי נראה כועס.
למה? אני הרי לא עשיתי דבר רע? במקום לנסות להביע צער, לנסות לפייס, הוא מתרחק עוד יותר, גורם לי להרגיש שאני עשיתי משה רע בכך שנענתי להצעה של ב'. אני טועה?
זה מאוד צרם לי ובלט לעין, ההבדל בין הגישה של הבן זוג לבין האבא. וב' הרי ידעה על המשחק.. אני זאת שהופתעה.
ישבנו שם כמעט עד 12 בלילה, הייתי גמורה.. בדרך לרכב היה בנינו מרחק עצום. אני בטוחה ששמו לב.
בסוף, כשסוף סוף היינו לבד פתחתי את זה. אמרתי לו שזה לא היה מכבד כלפי שהוא לא סיפר לי את כל התוכנית, שהוא הסתיר ממני חלק, שלפחות מגיע לי לדעת, שגם לי יש את הזכות לבחור, כמו שלב' היה. הוא טען שלא נגרם נזק, שהוא לא מבין למה אני לוקחת את זה כל כך קשה, שבכל מקרה ידעתי שאני איתם בערב, "זה לא שההרכב השתנה", ו"אם היית אומרת שאת צריכה להיות בבית עד 22:00 אז הייתי יכול להבין את הכעס שלך" "ראית בזה 'קהל שבוי', גם ככה לא הייתי חותכת אחרי". כעסתי. רתחתי. הרגשתי קטנה. אמרתי לו שאני מרגישה קטנה, שהוא מקטין אותי, לא מכבד. הוא אמר שהייתי אנטיפתית ועכשיו הוא מבין למה. "אז למה אם ראית שאני אנטיפתית לא ניסית לפייס? אם הבנת שאני כועסת?" "גם ככה קשה לפייס אותך, אז מול כולם? נו באמת".
אין צעקות, אין עצבים. רק אני פה שמגזימה וכועסת.
לא וויתרתי. וכל ההתנצלות שלו מדגישה לי שהוא לא הבין את שורש העניין.
"אם פגעתי בך אני מתנצל, בדיעבד זאת הייתה טעות אבל את צריכה להבין את צורת החשיבה שהייתה לי. לא התכוונתי שתרגישי שאני לא מכבד אותך, זו בכלל לא הייתה הכוונה. ראיתי בזה משהו קומי (משהו קומי??!, וידעתי שתבואי בכל זאת"
זה לא זז, ניסיתי וניסיתי לגרום לו להבין את הסיבה שבגללה אני כועסת. הוא לא הבין שההתנהגות שלו לא נחשבת למכבדת.

צעירה אך מבוגרת, כתבת "יש בי חשש עצום מכך שהבא לא יקבל".

אבל מי שלא מקבל, לא ראוי לך! איזה מין בנאדם הוא? איזה מין משפחה יש לו? זה אחלה סינון לבן זוג הלא מתאים...
ומי שכן מקבל, זה תנאי הכרחי אך לא מספיק (מתמטיקה, מתמטיקה). כלומר, המינימום שבמינימום הוא בן זוג שמקבל אותך ואוהב אותך ולא שופט אותך על אבא שלך ולא רואה בך משהו פגום בגלל זה, זה הכרחי. אם זה לא מתקיים, גמרנו - אין מה לבדוק את מידותיו התרומיות, כי זהו, בדקת את סעיף מס' 1 והוא "נפל", אז אין צורך להמשיך לבדוק את מס' 2.
אבל זה לא מספיק, כי אולי הוא לא מתאים על סעיף מס' 2 או על סעיף מס' 3.
את מחפשת את מי שמתאים לך וגם אוהב אותך באמת וגם את אוהבת אותו וגם את מתאימה לו - מי שעונה רק על אחד הקריטריונים (נגיד, הוא מתאים רק מפני שהוא גבר [לא אשה] והוא נמשך אלייך פיזית? [ותו לא]), אז סליחה, זה לא נקרא "מתאים"...
אם אני מחפשת סיר לפלפלים ממולאים (דוגמא מהחיים, בדיוק קניתי (-: ) אז אין לי מה לקנות סיר גבוה וצר. זה לא מתאים לפלפלים ממולאים. אני צריכה לפחות קוטר 28, ונמוך כי מבשלים בשכבה אחת, זה לא מרק, זה נקרא סוטאז'. ואם זה לא זה, אז אין שום טעם שאקנה סתם סיר שלא מתאים למה שאני מחפשת P-:

אם את המכסה, את צריכה סיר מתאים. אם הסיר לא מתאים למכסה שאת, אז הוא לא מתאים. אם הוא לא מקבל אותך עם המצב המשפחתי שבאת ממנו, ובמקום לאהוב אותך על זה הוא מבקר אותך על זה - אז סליחה, זה לא הסיר שלך! תמשיכי לחפש.

כתבת גם:
"אבל נחשפתי מאוחר. בהתחלה לא הבנתי למה לראות משפחות כאלו היה מציף אותי.. בשלב מסוים הבנתי שזה חסך. יש לי חברות עם בית יציב, וחם ואוהב. עם בן זוג שחוזר הביתה ומנשק את אישתו, בהתחלה זה גרם לי להרגיש בהלם."
כן כן, מבינה היטב.
אז הנה לך שיעורי בית: תבקרי אצלן יותר. ותתענגי על הצפייה בהן. ממש קחי לך את זה כמשהו ליהנות ממנו, להתענג עליו, להגיד לעצמך: וואו, הנה יש דברים כאלה! נפלא! העולם נפלא! הנה אני סופגת ולומדת מצפייה, יקום יקר, תעשה שזה ייכנס לי ישר לסיסטם, לתוך העצמות, שאני אדבק בזה, שאני אדע לזמן לי כזה יחס.
יש אחת חמודה שאני מקבלת ממנה מיילים, היא באה מתחום ה-NLP במקור, שמה לירז רון פבין והיא עוסקת בזוגיות. והיא אומרת: כל פעם שאת רואה משהו טוב בעולם, תגידי לעצמך: "זה קיים בעולם = זה אפשרי בשבילי!" ככה, COPY PASTE. בן הזוג של החברה שלך בא הביתה עם פרחים שאשתו אוהבת במיוחד כי הוא ראה אותם וחשב לשמח אותה, וזה בדיוק משהו שגם את מפנטזת עליו? ממש תעשי "העתק" לספרייה במוח שלך שמתייקת את כל הדברים שאת רוצה ותשמרי אותו שם עם התגית "הנה ככה אני רוצה, יקום יקר, תרשום לפניך, תוסיף להזמנה שלי".

מסכימה לגמרי עם שרון ס לגבי ההתנהגות שלו.
דבר אחד לא הבנתי: מדוע לא הלכת הביתה פשוט? מדוע לא הורידו אותך בבית לפני הכדורגל, או מדוע אחרי הבילוי עם ב' לא הלכת לבית שלך לישון ובמקום זה הלכת לדירה של אחיו? בשביל מה?
את מבינה שלך היה יום קשה וארוך למחרת ושהיית צריכה לישון, אבל למרות זאת מחקת את עצמך במו ידייך ובמקום ללכת לבית שלך, רמסת את עצמך והלכת לבית לא-שלך, שאין לך מה לעשות בו, שאין לך עניין במה שהם עושים בו, ללא כל צורך? אני לא כותבת את זה כדי לנזוף בך. אני מראה לך איך את הכנסת את עצמך, בעצמך, לסיטואציה שבה משפילים אותם ודורכים עלייך ושהיא לרעתך מכל בחינה, ואז התלוננת שהוא ממשיך לרמוס אותך כפי שעשה מההתחלה.

איך מתנהגת אשה עם כבוד עצמי? שמכבדת את עצמה, שנחמדה אל עצמה, שטובה לעצמה, שלא מוחקת את עצמה ולא נצמדת לגבר שעושה הכל כדי לרמוס ולהשפיל אותה?
(לקח לי שנים ללמוד את זה, אז הנה לך קיצור דרך):

בשניה שהיא מגלה שהם נוסעים בכלל לאחיו לראות כדורגל, במקום, כפי שכתבת:
"אני בטוחה שנגמר הערב ושהאבא יוריד אותי ואת הבן זוג בבית"

ובאותה שניה שהיא מבינה שלה זה לא מתאים (לא רוצה ללכת לאחיו, לא רוצה לראות כדורגל, כן רוצה ללכת לישון מוקדם ולהתארגן ליום המחרת המצפה לה) - היא אומרת "בבקשה תורידו אותי בבית. תודה".
ואם לא בא להם לעשות את הסיבוב למענה/למענך?
"אז תורידו אותי בתחנת המוניות הקרובה, תודה. כן, כאן זה בסדר. לילה טוב!" ואת יורדת ולוקחת מונית אלייך הביתה ו ג מ ר נ ו.
את בוגרת. את לא ילדה קטנה. את לא תלויה בהם. את לא צריכה אותם.
אם חשבת שהאבא יוריד אותך ואת בן הזוג בבית, סימן שזו היתה ציפיה ריאלית. כנראה אתם לא גרים בקצה השני של המדינה במקום שלא היה צפוי שאביו יוריד אתכם.
בן הזוג רשאי ללכת לאן שהוא רוצה, ואולי כדי שלא יפריע לך, את גם יכולה להציע שיישאר אצל אחיו או אביו ותתראו מחר, כדי שלא יחזור מאוחר ויעיר אותך. תודה על ההתחשבות.

כרגיל, מה שבשמת כותבת זה זהב טהור.
רציתי לצטט, אבל אז ראיתי שאצטט הכול

.

צעירה, לכולם יש בעיות במשפחות. עוד תגלי את זה יותר ויותר. ואם אין להם עכשיו יהיו להם אחר כך. האחים של שתי חברות שלי, למשל, חטפו מניה דיפרסיה בגיל ארבעים בערך. אף אחד לא חשב לא להיות בן זוג או חבר שלהן בגלל זה או להפסיק את הזוגיות איתן! להיפך. אז אצלך זה עכשיו. לכולם יש בעיות שקשה קצת לספר עליהן. אנשים נורמלים יודעים את זה. לאנשים יש במשפחה חולי נפש, חולים כרוניים, מריבות, בנים מנוכרים, ילדים שהלכו לכתות. זה החיים של כולם.
מה שכן, מי שרוצה בונה לעצמו חיים טובים ומאוזנים ומלאי אהבה לצד זה.
וזאת האחריות שלך לעצמך!!!

ובדיוק, זה הכרחי שמישהו יקבל את זה שלאבא שלך יש בעיה. אבל זה לא מספיק!

הבן זוג שלך התנהג אלייך בצורה מגעילה, פטרונית ולא אוהבת באותו ערב. מבחינתו שתלכי הרוסה ללימודים וייהרס לך המחר בשביל הכדורגל שלו. העיקר שהוא בשליטה. וסליחה, אנשים מבוגרים לא מכינים הפתעות מסוג זה בלילה לפני יום עבודה. בקרב נורמלים זה לא מקובל. את לא פעוטה שההורים מנהלים לה את הזמן כי הם גם אחראים להשכיב אותה לישון. וגם פעוטות לא ראוי לטרטר וראוי לספר להם מראש מה התוכניות.

_אם לא בא להם לעשות את הסיבוב למענה/למענך?
"אז תורידו אותי בתחנת המוניות הקרובה, תודה. כן, כאן זה בסדר. לילה טוב!" ואת יורדת ולוקחת מונית אלייך הביתה ו ג מ ר נ ו.
את בוגרת. את לא ילדה קטנה. את לא תלויה בהם. את לא צריכה אותם._

אה, רק תוספת קטנה:
כשאני יצאתי עם כאלה &^%$# [ככה כותבים בקומיקס מלים לא יפות P-: ], לא היה אף אחד, ולא היתה אף אחת, שאמרה לי "תשמעי ממי, ככה לא מתנהגים. אשה שמכבדת את עצמה לא מסכימה ליחס כזה. בפעם הבאה פשוט תביני שאת לא מחוברת אליו פיזית, פשוט תקומי ותלכי!"
לא עלה בדעתי לעשות דבר כזה.
הייתי "נעולה" על זה שאני "איתו" (פחחחחחחחחחח כפול 1,000, כי "הוא", לא היה איתי. לו, לא היה איכפת בכלל!), ולא ראיתי אופציה אחרת אלא "להישאר איתו" ו"לחזור אליו" ו"לחזור איתו".
לזה קוראים "תלותיות".
הורה חולה נפש, זה בדיוק מה שמייצר דפוסים של תלותיות וקורבניות. בדיוק זה.
אז איזה מזל שאת רק בת 22

את יכולה כבר עכשיו לצאת מזה.
בפעם הראשונה ששמעתי על הרעיון, שהייתי יכולה פשוט - לקום וללכת! וואו. זה פוצץ לי את המוח. באמת חטפתי הלם. זה נראה לי, ממש בלתי אפשרי בשבילי. לא חשבתי שבכלל יהיה לי אומץ לעשות דבר כזה. פחדתי, לא יודעת אפילו ממה. לא העזתי אף פעם בחיים שלי להגיד "לא מתאים לי, ביי" ולהסתלק מסיטואציה לא נעימה פשוט כי היא לא נעימה לי (הנה בדיוק כתבתי משהו שקשור לזה בדף של לב שומע 0-: איזה קטע). רק לדמיין, שבמקום לחטוף מכות רצח הייתי יכולה פשוט, לרוץ? לברוח? אולי לא תמיד, אבל בטוח חלק מהפעמים? לרוץ ולצאת מהבית? שירביץ לאוויר! לא עלה בדעתי שאפשר בכלל. הייתי ילדה.
זה כמו הפיל.
מדוע פיל ענק שיכול לנתק את השרשרת שהוא קשור בה בהנפה קלה של רגלו, נשאר קשור ולא בורח?
כי קשרו אותו כשהיה תינוק. והוא ניסה וניסה ואז ויתר. והפנים שהוא לא יכול, שאין לו כוחות נגד השרשרת הזאת, והוא הפסיק לנסות.

אז גם את הפסקת לנסות.
אני פה (וגם שרון ס פה ועוד אחרות) להגיד לך: השרשרת הזאת? קטנה עלייך היום! את יכולה לנתק אותה. את יכולה! יש לך כוחות! זה היה חזק כשהיית קטנה, וזה היה מסוכן כשהיית קטנה ותלויה, אבל היום את כבר בת 22. YES YOU CAN

אני מבינה מאוד את מה שאתן אומרות. זה נכון.. אבל באותה סיטואציה לא הייתה לי את האפשרות כי-
א'- יום למחרת בבוקר הייתי צריכה לנסוע שעתיים לעיר אחרת וכל הציוד שלי (שחוזר איתי לשם) היה אצל הבן זוג בבית שלו, אז לחוזר אלי הביתה זו לא הייתה אופציה, מה גם שאני גרה יחסית רחוק ממנו.
ב'- לא היה עלי כסף בכלל. הייתי צריכה לבקש ממנו שייתן לי+ אין לי מפתח לדירה שלו. זה להתחיל לעשות משחקי כוחות מול המשפחה שלו.
ג'- הוא ידע שאני תלויה בו בסיטואציה הזו, והוא הבהיר לי את זה יפה מאוד ב"את-קהל-שבוי-לא-היית-חוזרת-גם-ככה-לאן-כבר-היית-הולכת-אחרי-שהצטרפת-אלינו".

אהה. באמת היית לכודה.
תראי מה זה:
הציוד שלך אצלו?
את גרה יחסית רחוק ממנו?
ואין לך מפתח לדירה שלו?????????????
ווואי וואי וואי.

בשמת א, את צינית? את רצינית?
לא בטוחה שהבנתי אותך..

צעירה אך מבוגרת את נהדרת.

היית לכודה - באמת, ברצינות.
לגבי המצב שנכנסת אליו - מזעזע בעיני.
אם את גרה איתו ברמה כזאת שהציוד שלך אצלו ולא אצלך ואת תלויה בו, אז מה הקטע שאין לך מפתח?
ומה הקטע שאין לך כסף משלך? את יוצאת מהבית שלך וישנה כאורחת אצל מישהו שאין לך אפילו מפתח לבית שלו, בלי כסף?
אני רצינית לגמרי.
זה פשוט נשמע לי מזעזע.
ברמה, שאת לא דואגת לעצמך בכלל.
אילו היית הבת שלי, הייתי מתעלפת מאיך שאת לא שומרת על עצמך )-: זה כל כך מעציב )-:

תראי, הוא כמו שהוא. לא מעניין אותי.
מי שמעניינת אותי פה היא את.
ומה שאני רואה, מהזוית שלי? שאת זאת שהכנסת את עצמך למלכודת. מבינה? לא היה בזה צורך. זו את שעשית שורה של פעולות שגרמו לזה שמצאת את עצמך במלכודת, ואז הוא רק היה צריך לסגור את הדלת של הכלוב וזה בדיוק מה שהוא עשה. וצחק עלייך. ורמס אותך. והשפיל אותך, בפני אבא שלו וחברתו. מראש, ואחר כך במכונית, וכשהגעת לאחיו, התייחס לא יפה בכוונה.

לפחות את כותבת כאן. וזה נותן תקווה שתתחילי לראות את הדברים אחרת. תתחילי לחשוב בצורה חדשה, למשל "איך אני יכולה לשמור על עצמי, ככה שגם אם אכנס בפעם הבאה לצרה כזאת, אוכל לצאת ממנה".
עוד לפני שאת עוזבת אחד כזה שמתייחס אלייך כל כך רע (ובשביל הנשמות הטובות: לא אמרתי שהוא "מתעלל". לא קוראת לו בשמות. הוא פשוט מתנהג חרא לצעירה אך מבוגרת), תתחילי בצעד הראשון: בלשמור על עצמך. בלדאוג לדרכי מילוט. בלחשוב מראש, מה תעשי בסיטואציה דומה בפעם הבאה.
חייבת להיות עם כסף.
חייבת להיות עם נייד.
עם יכולת להזמין מונית בכל רגע.
לא להשאיר ציוד אצלו אם את זקוקה לו.
לחזור לבית שלך ולא להיות תלויה בו.
בפעם הבאה שמזמינים אותך ליציאה כלשהי, לא תלכי יותר תמימה ובוטחת.
תשאלי: לאן הולכים? מתי זה מתחיל? מתי זה מסתיים? מתי תחזיר אותי הביתה? חשוב לי להיות בבית עד שעה XX, האם זה יתאפשר? אם את קולטת ווייבז של "לא בטוח שתקבלי מה שחשוב לך" אז אולי לא שווה לך בכלל להסכים? אולי תתאמני בלהגיד "אם אתה לא בטוח שאוכל לחזור בזמן אז מעדיפה לוותר".
תתאמני לוותר.
תתאמני לשחרר.
לא קל לצאת מתלותיות.
זה מתחיל בדברים קטנים. לוותר על יציאה לתערוכה אם מסתבר שאחרי זה הולכים לכדורגל וחוזרים מאוחר. אז לא צריך תערוכה. את יכולה לחיות יפה מאוד בלי זה.

ובבקשה תשיגי לעצמך תמיכה. מישהי שיודעת לעזור בשיפור הערך העצמי, למשל כמו עירית לוי (ראי הדף ביד רכה למשל). נורא קשה לרפא את זה לבד. יש גבול כמה אתה יכול להוציא את עצמך מהבוץ בשערות ראשך, רק הבארון מינכהאוזן הצליח P-:

(ובינינו, גם הוא סתם שיקר P-: )

ולסיום, אפשר להודות על מזלך הטוב שאת לומדת את השיעורים הללו כשאת צעירה וממש בקרוב את כבר תהיי ביחסים טובים יותר עם עצמך ועם בן זוג אוהב ומכבד כמו שמגיע לך |l|

עד שגמרתי לנסח ושלחתי, בשמת כבר כתבה את הכל
ואני קראתי אותך וחשבתי: או, טוב שהגיעה שרון ס וניסחה את הכל בצורה קצרה ומסודרת, ובלי כל ה-הו-הא הרגשי P-:

תודה לכן בשמת א ושרון ס

אוקיי, עכשיו אני מרגישה שאני ממש לא עונה לתדמית שייצרתי של צעירה-אך-מבוגרת-ואחראית..
אני מסכימה איתכן מאוד. אני תמיד תמיד יוצאת עם כסף עלי, תמיד עם נייד (גם בודקת שיש מספיק סוללה), תמיד בודקת דרכי חזור, תמיד מיידעת איפה אני, תמיד תמיד תמיד.
אני לא גרה אצלו, בסה"כ נוסעת אליו בשבת ועושה אצלו לילה ובראשון בבוקר נוסעת ממנו אל העיר שבה אני לומדת ונמצאת רוב השבוע. אז בגלל זה הציוד היה אצלו ולא איתנו (אין טעם לסחוב איתי משהו כלכך כבד עד הבית של אבא שלו- שנמצא במרחק של 5 דקות נסיעה ממנו). הוא תמיד מספק את כל האינפורמציה, מי מגיע, כמה זמן הולכים להיות בערך, הפעם לא. הוא הרי אמר שיש תערוכה שמתחילה ב18:00 והופעה ב19:00, ואני הרי יודעת שהתכנון הוא לישון אצלו. לא הייתה לי סיבה "לחשוד" שהוא מתכנן דבר נוסף בלי לשתף אותי.
לא היה איתי תיק קטן ולכן לא הבאתי איתי ארנק.. כי סמכתי עליו, הוא תמיד אומר לי שאין צורך להביא ארנק, אני תמיד מביאה בכל זאת אבל הפעם בגלל שלא היה לי איפה לשים ולא רציתי להיסחב אז לא הבאתי. בדיעבד זאת טעות, אני צריכה לסמוך רק על עצמי.
והוא לא משכפל לי מפתח, היה צריך מזמן לדעתי כי כבר היו מצבים שבהם זה היה נחוץ. אבל אני מרגישה שזה כבר פחות משנה..
אתן צודקות, זה פשוט Wake up call לעצמי, איבדתי קצת את הדרך.

וצחק עלייך. ורמס אותך. והשפיל אותך, בפני אבא שלו וחברתו. מראש, ואחר כך במכונית, וכשהגעת לאחיו, התייחס לא יפה בכוונה.
נכון. נכון. נכון. כמה שזה נכון. השפלה. לא "ניסה להפתיע אותי" אלא ניסה למתוח את הגבול, לראות איך אגיב לאקט השליטה הזה. ואז גם להתנהג בקרירות כאילו שאני האשמה. ואז גם "את צריכה להבין את צורת החשיבה שלי" ולא- התנצלות כנה, אמיתית תוך ראייה של הדברים. ומותר לטעות, אנחנו בני אדם. אבל לטעות פעם בשנה/ בחצי שנה/ ב4 חודשים/בחודש, ולהבין שטעית זה משהו אחד אבל לעשות את אותן "טעויות" גם אם הן נעשות ללא-מודע (כי אני דיי בטוחה שהוא באמת לא מבין שככה לא אמור להתנהג אדם שאוהב ומכבד), זה כבר לא בסדר.
הוא לא הולך להשתנות, לא מספיק בשביל שארצה להישאר איתו. אני רוצה שותף, אני רוצה מישהו שארגיש בנוח לבטא את הדעות שלי מולו, שיגרום לי להרגיש אהובה, מוערכת, שיהיה מוכן להודות כשהוא טועה. לבקש סליחה בלב שלם ולא רק בשביל לצאת ידי חובה.
אני הולכת להיפרד ממנו.. עוד חמישה ימים אנחנו נפגשים ואני מתפללת שיהיו בי הכוחות ושלא אכנע למקסימות שבו. כי.. נמאס לי להרגיש קטנה לפעמים וגדולה לעיתים.. אני לגמרי תלויה בו.
זיהיתי אותם. את הסימנים מההתחלה ובחרתי להתעלם ("חברות שלך מקנאות בך" "רק רפי שכל מאמינים לסיפורי מעשיות, קרי- התנ"ך"- דייט חמישי, לידו, ליד אבא שלו. למה לא הלכתי משם??? הרגשתי שזה צורם לי באוזן, אמרתי לעצמי- זה לא בסדר לומר דבר כזה, זה מעיד על משהו. אבל הוקסמתי מהמראה הכובש, מהיציבות בחיים, מהבגרות.. זה קנה אותי, ונשארתי).
אני צריכה את כל הכוח שבעולם לא התחיל להתחפר בעצמי על למה אני כל כך אוהבת אותו. וואו, זה הולך להיות כואב מאוד.

ב'- לא היה עלי כסף בכלל. הייתי צריכה לבקש ממנו שייתן לי+ אין לי מפתח לדירה שלו. זה להתחיל לעשות משחקי כוחות מול המשפחה שלו.

???? את ישנה אצלו ואין לך מפתח לבית שלו? מזעזע. ובלי כסף???
צעירה, מה קורה? את צריכה להיאסף ולקחת אחריות על חייך. יש דברים שהם חובה. הבן שלי מגיל צעיר מאוד תמיד עם מפתח! ואם יש ביקור טיפה מסובך, תמיד עם כסף. ואת בת הזוג שלו. מה פתאום אין לך מפתח לבית שלו?

ג'- הוא ידע שאני תלויה בו בסיטואציה הזו, והוא הבהיר לי את זה יפה מאוד ב"את-קהל-שבוי-לא-היית-חוזרת-גם-ככה-לאן-כבר-היית-הולכת-אחרי-שהצטרפת-אלינו".

תקשיבי, הוא מתעלל ממש וחולה שליטה. דפוק. "קהל שבוי". זה מזעזע.

אם בן הזוג לא רוצה לתת לך מפתח - אל תשני אצלו.

בדיוק. ובכלל, איך שהוא התנהג אצל אבא שלו זה מזעזע. את אורחת שם! הוא חייב לנהוג בך בחום ובכבוד כשאת אורחת אצל המשפחה.

הוא לא הולך להשתנות, לא מספיק בשביל שארצה להישאר איתו. אני רוצה שותף, אני רוצה מישהו שארגיש בנוח לבטא את הדעות שלי מולו, שיגרום לי להרגיש אהובה, מוערכת, שיהיה מוכן להודות כשהוא טועה. לבקש סליחה בלב שלם ולא רק בשביל לצאת ידי חובה.

יקרה, יש לך המון המון שכל. את יודעת בדיוק מה צריך.

אני צריכה את כל הכוח שבעולם לא התחיל להתחפר בעצמי על למה אני כל כך אוהבת אותו. וואו, זה הולך להיות כואב מאוד.

אני מבטיחה לך שתמצאי מישהו אחר. תתאהבי בו ולא תאמיני שהיית מאוהבת בזה. הוא דפוק וחולה שליטה.

עד שגמרתי לנסח ושלחתי, בשמת כבר כתבה את הכל

התנסחת מעולה, שרון!! טוב שמופיעות פה כמה דעות שתומכות בחשיבות של העצמאות הבסיסית של אישה צעירה במערכת יחסים. כל ניסוח מביא עמו נקודת מבט חשובה!!

שרון ס, אני מאוד רוצה לדחות, אבל הזמן דוחק בי.. אם לא בחמישי אז בשבת- ואז אני שוב "קהל שבוי", תלויה בתחבורה ציבורית שמתחילה לעבוד רק מאזור 21:00.. אני לא רוצה.
ואז הוא טס לחו"ל, ואז הוא בטח יחזור עם מתנות וזה יהיה עוד יותר לא קל.. ושבוע אחרי שהוא חוזר יש את יום ההולדת שלו ומיד אני נכנסת לתקופת מבחנים עמוסה עד חנק. לא יהיה זמן, אין זמן. זה או עכשיו או עוד חודשיים. הלוואי ויכולתי לעשות את זה אחרי חו"ל אבל אני מבינה את הבעייתיות, החזרה נופלת בדיוק על היום הולדת שלו, זה אכזרי מידי. והוא תמיד חוזר עם מתנות..
אני אנסה להתרחק קצת בימים שנותרו.. גם ככה ישנו המרחק הפיזי ואנחנו כמעט ולא מדברים במהלך היום אלא אם כן אני יוזמת את זה.

את בת הזוג שלו. מה פתאום אין לך מפתח לבית שלו?
הרבה התנהגויות נתפסו בעיני כנורמליות.. לא חשבתי שזה חובה שהוא ישכפל לי במיוחד מפתח לדירה, למרות שאנחנו כבר יותר משנה וחצי יחד.

נראה לי אפילו עדיף להתחיל למסמס קצת, להיות עסוקה בדברים אחרים, להיראות פחות מעוניינת (כפי שאת באמת), ככה שהפרידה תהפוך לאיזשהו המשך טבעי של התרחקות.

מצד שני, חולי שליטה או מתחרפנים כשמתרחקים מהם או הופכים להכי מקסימים שיש בתקופה הזו (ואז חוזרים לסורם).

קור את, הוא לא חולה שליטה.. לא במובן הזה לפחות. אם אני אתרחק- הוא יתרחק גם.
אם אתקרב- הרבה פעמים הוא יתקרב גם.. זה קצת כמו בטנגו איתו, הוא משקף את ההתנהגות שלי הרבה פעמים.

קור את, הוא לא חולה שליטה.. לא במובן הזה לפחות. אם אני אתרחק- הוא יתרחק גם.

אם כך, מצוין. נסי להיפרד. ובכל מקרה, גם אחרי כן, תפסי מרחק.
את כל כך כל כך צעירה. אני בגיל שלך אפילו לא דמיינתי להיקשר כך למישהו. להיפך, נפרדתי מחבר של שנים כי לגלות מחוזות חדשים ואנשים שיתאימו לי. והוא היה מקסים, אך פשוט כבר לא התאים לי בגיל 23. לא התחרטתי על זה. יש עוד אנשים כל כך רבים בעולם! אלפים רבים שאת יכולה להכיר. אין שום סיבה בעולם לקשור את החיים עם מישהו כזה. חיים רק פעם אחת! לא לבזבז את החיים שלך!
עוד תמצאי מישהו שיהיה לך ממש כיף לשכב איתו בלי כל העניינים ולא תריבו ולא תושפלי ולא תצטרכי כל הזמן להתעסק בצדדים קשים של היחסים.

צעירה אך מבוגרת יקרה,

כצתבתי המון וזה נמחק!
לא נורא, כתבו לך יפה מאוד בשמת ושרון וקוראת ופלונית.
אני חושבת בדיוק כמוהן.
אני גם חושבת שלהגיד משפט כמו- שהתוכנית המוצעת לא מתאימה לך ושאת מעדיפה שיורידו אותך בבית שלו כי את עייפה ויש לך יום ארוך למחרת- זה לא מעליב, וזה דבר לגמרי לגיטימי להגיד גם לפני אנשים אחרים.
גם אם מנסים להפתיע אותי זה לא מחייב שאסכים להתנהל לפי התוכנית הזאת. המילים או המושגים ׳מתנה׳ או ׳הפתעה׳ הן לא מילות קוד ל׳עכשיו אני מחוייבת לא לחרב את התוכניות׳. סליחה. גם לי יש תוכניות, והתוכניות החדשות לא מתאימות לי, כי הן לא משתלבות במה שמתאים לי.
את יודעת, מישהו שהיה ידיד טוב שלי שלח לי פעם המון מתנות וגם הציע לי דברים שערכם הכספי גבוה, ואני סרבתי ודחיתי הכל כי הוא פגע בי. הוא לא זכה לדבר איתי ישירות שוב, כי לא התאים לי.
אני אגיד את זה אפילו יותר ברור:
אני לא חייבת להיות תמיד הוגנת, או לפחות אני חייבת להיות הוגנת קודם כל כלפי!

רוצה לציין עוד דבר:
נדמה לי שאת הולכת לעשות מאמץ כספי, השקעת זמן, וגם הרבה השקעה רגשית בלנסוע אליו בשביל להגיד לו שאת מתכוונת להפרד ממנו. לדעתי זה צעד ממש גרוע.
לנסוע אליו שם אותך במצב ממש חלש, ויכול מאוד להקשות עליך את הפרידה.הרי זה מה שהוא יעשה כנראה.

אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לפרט יותר כי אני צריכה לזוז. אז תזהרי מלשים את עצמך במצב קשה.
עוד משפט אחרון: מתנות לא קונות אותך!

חיבוק ענק. את נהדרת.

אני ממליצה להפגש במקום לא רחוק מהמקום שאת גרה בו. לא אצלך. במקום שבו לא מסוכן לך גם אם הוא מאוד יתרגז (למרות שלא התרשמתי שהוא מסוכן).
לא להתפתות לחיבוקים או ליחסי מין (לכן עדיף במקום ציבורי) זה רק מסבך מבחינה רגשית. את לא חייבת לשניכם ׳פעם אחרונה׳ , ולא ׳הזדמנות נוספת׳, ולא ׳טעיתי ושגיתי׳, ולא ׳תצילי אותי מעצמי, רק את יכולה׳, ולא סחיטות רגשיות שקשורות לקשר ביניך ובין המשפחה שלו, או לכסף שהשקיע במתנות בשבילך, או תוכניות שהיו לו ואת מחרבת לו בפרידה.

רוצה להגיד שגם אהבה לדעתי אינה סיבה להשאר ביחד. אהבה אליו שמתנגשת עם אהבה לעצמך מובילה בטווח ארוך למחיקה שלך. אז מה זוגי פה?
אני נפרדתי כמה וכמה פעמים מבני זוג שאהבתי ושגיליתי שאינם מתאימים. חלקם היו ממש מקסימים. רשימה חלקית: היה אחד שלא ידע מה לעשות עם ידידה שהתאהבה בו (נניח לשים גבול ברור של ידידות, כי הוא בזוגיות איתי...), אחר שלא ידע איך לריב ולהשלים, והיה נכנס לימים ושבועות של שתיקה, כי ככה הוא. היה אחד שפנטז על יחסים במקביל עם נשים אחרות (ושתיים מהן היו חברות שלי!), וזה לא התאים לי לחיות בבילושיים או בפחדים. עכשיו אני נזכרת בעוד אחד כזה. היה אחר שאהב את המורה הרוחני שלו יותר מאת הזוגיות שלנו (ואותי). היה אחר שלא אהב אותי מספיק. והיה אחר שלא היה אינטימי מספיק (רגשית).
טוב אולי לא הכל מפורט ברשימה הזאת ולא הכל ברור.
מה שברור לי שאם משהו נורא צורם לי ביחסים, יש לי חובה להגן על הלב השבוי שלי על ידי החלטה שמגיעה מהמח. פשוט ככה. לקום וללכת. מעולם לא הצטערתי על ההחלטות הללו, גם כאשר לקח לי שנים להחלים מהניתוק (לפחות בשני מקרים, וזה לקח 3 שנים לעבור לזוגיות הבאה).
בזוגיות הנוכחית (16 שנים) יש גם דברים שלא חלקים, אבל הלב מרגיש בטוח, ואפשר לעבוד ביחד על שינויים והתאמות.

את לא צריכה לצאת מעורך על מנת לפצות אותו על אי הנעימות שנגרמת לו (והוא עלול להציג את זה כך).

לדעתי פרידה ממנו יכולה לשרת אותו נהדר אם- וזה תלוי בו- הוא ימנף אותה לטיפול בעצמו ובבעיות שלו. כל זמן שהוא איתך אין לו דחיפה פנימית לבצע את המהלך הקשה הזה. אבל-זו תהיה בכל מקרה הבעיה שלו. אם את נפרדת ממנו המטרה שלך לדעתי זה פשוט לחתוך, כמה שיותר מהר, וכמה שיותר החלטי.
אם יש לך דברים אצלו שאינם חשובים, את יכולה פשוט לא לטרוח לקחת אותם. אם זה משהו חשוב, עדיף להגיע עם מישהו נוסף לשם, ולא לבד, כי יש לו נטייה לעשות מניפולציות.

יאללה, תתבגרי ואל תצטערי

דרך אגב, משהו שצורם ביחסים יכול להיות קטן או גדול לדעת החברה, אבל מספיק שלך הוא צורם, ושאין לך רצון להתמודד איתו, או לסבול אותו.

שליחה על ידי אופיר* » 28 מאי 2018, 06:23

צעירה מבוגרת
אני מסכימה איתך שלהיפרד ממנו זה הדבר הנכון. אני לא חושבת שאת צריכה לנסוע אליו בשביל זה. לבוא אליו זה פתח למשא ומתן. זה אולי פחות "יפה" לגמור בטלפון, אבל שוב הפוקס עכשיו הוא רק אליך, על מה נכון לך. הרושם שלי ושל עוד כותבות פה , הוא שאלה יחסים מאוד בעייתים שלא צפויים להשתפר בעזרת עבודה ונכונות. ההרגשה שלי שאת רואה את זה בראש אבל זה לא הופנם עוד בגוף, בלב. לכן החשש שלי שללכת לפגוש אותו זה רק למשוך זמן, ותוצאת הפגישה תהיה תלויה בו. כפי שבשמת , שרון וקוראת כתבו לך, את לא שומרת על עצמך מספיק. אם אני הייתי אמא שלך לא הייתי רוצה שלכי ובמידה ויש לך שם דברים , אז תלכי לאסוף אותם עם מישהו.

לא העזתי אף פעם בחיים שלי להגיד "לא מתאים לי, ביי" ולהסתלק מסיטואציה לא נעימה פשוט כי היא לא נעימה לי
הייתי שנים בסיטואציה הזאת בדיוק, בקשר שהתחיל בדיוק כשהייתי בגילך. לא הבנתי מה עצר אותי מלהגיד "לא מתאים לי", אם כי גם במוח וגם בלב ידעתי שרע לי... ולא הצלחתי לעזוב. רק אחרי הרבה שנים שהלב חטף מכות בזו אחר זו, כשכבר הייתי בחוץ: ראיתי את עצמי ואת הפחד שלי העמוק - שלא אמצא לעולם מישהו ש"יאהב אותי כמוהו". ובכלל לא למדו אותי אף פעם שיש בכלל אפשרות להגיד "לא מתאים לי". ולפני זה, להגדיר מי אני ומה לא מתאים לי.

אני לא חושבת שאת צריכה לנסוע אליו בשביל זה. לבוא אליו זה פתח למשא ומתן. זה אולי פחות "יפה" לגמור בטלפון, אבל שוב הפוקס עכשיו הוא רק עליך, על מה נכון לך.

בדיוק. לגמור את זה בטלפון.

צעירה אך מבוגרת, גם אני חושבת שאת נפלאה ומקסימה וראוייה לכל האהבה.
אני גם שמחה בשבילך שפירגנת לעצמך את מערכת היחסים הזו, ושמחה בשבילך שהתעוררו אצלך סימני שאלה לגביה.
סימני שאלה מספיק חזקים כדי לפתוח דף, כדי לשאול שאלות, כדי לקבל עצות.
אני חושבת שלפעמים אין דרך, אין גישה באופן ישיר לתקן תיקון מלא ושלם את המשא שאנחנו נושאים על כתפינו, כך שהעולם או החיים מובילים אותנו לתיקונים חלקיים, שהם יותר טוב ממה שהיה קודם גם אם רחוקים מאוד מהטוב השלם. אני מניחה שבן הזוג שלך הוא בכל זאת יותר טוב מהיחס שהיית מקבלת מאבא שלך.. אני מבינה נכון? אם כן, התאהבת בו כי את אוהבת את עצמך, כי רצית בשבילך משהו טוב יותר. וקיבלת אותו. עכשיו את יותר בוגרת וגדולה וחכמה, וגם נעזרת כאן בניסיון החיים הרחב של נשים אחרות, ומכאן את מובילה את עצמך לבחירות אחרות. טובות יותר.
אני לא מאמינה שיש דרך לדעת הכל בדקה הראשונה, כלומר - לדעת באופן שלם מה זה מערכת יחסים מכבדת, בלי להתנסות באחת כזו, ואני חושבת שיש בזה הדרגה, שלבים ועוד. טיפול או עבודה רגשית לגמרי יכולים לקצר את הדרך, אבל בהחלט לא למנוע לגמרי את כל מה שתפגשי בה. ואת אוהבת אותך ואת בעדך וזה נפלא. (:

אני חושבת שההתנהגות שלו כלפייך במפגש האחרון כמו שתיארת אותה היא מאוד לא יפה, לא חברית וגם לא הוגנת.
הייתי מציעה לך כאסטרטגיה לחיים - לנסות ולבדוק האם אפשרי לך להביע חוסר שביעות רצון באון ליין, וגם בנוכחות אנשים אחרים.
נניח, בשנייה שבה את קולטת באוטו שהתוכניות הן לא מה שהוא אמר לך: רגע, אבל זה לא מה שאמרת לי? אמרת לי ש.. אני מתכננת לחזור הביתה ולישון כי.. ולא מעניין אותי צפייה במשחק ספורט. מה עושים?
מכיוון שיש שם עכשיו אנשים נוספים, זה באמת לא מתאים לשאול אותו שאלה של מערכת יחסים, כלומר מה הקטע בכלל ומה עבר לך בראש כשעשית לי את זה. כן מתאים והגיוני להתחלק איתו בשאלה הקונקרטית: יש פה מצב לא צפוי מבחינתי. מה עושים עכשיו?
אם התגובה שלו כלפייך תהיה הוגנת, קיבלת סוג אחד של כיוון לתשובה. אם היא תהיה פוגענית, קיבלת סוג אחר.
אין בעייה לפתוח בדרך קונקרטית ומכבדת ומחפשת פתרונות את הדילמה גם בפני אנשים נוספים. ממילא מה שקרה הוא שהם הבינו כולם את הסיטואציה. זה לא באמת הוסתר. זה שאת שותקת את זה, לא הופך את זה ללא קיים או ללא מובן. ברגע שאת מרשה לעצמך לפתוח את העניין, שוב, בשלב ראשון, בגלל הנוכחות של אחרים, בקונקרטי, את יכולה לראות איך מגיבים אליך.

יו, בהצלחה לך בכל!!!

רק תגידי לו בטלפון באופן ברור שלא טוב לך ואת רוצה להפסיק את הקשר, ולכן לא תיפגשו.

שליחה על ידי אופיר* » 28 מאי 2018, 09:54

רק תגידי לו בטלפון באופן ברור שלא טוב לך ואת רוצה להפסיק את הקשר, ולכן לא תיפגשו.
נכון. רוצה לחדד את דבריה של שרון. זו צריכה להיות שיחה קצרה אם מסר חד משמעי. אין פה מקום לדיון בבעיות שעשוי לסלול נסיונות למקצה שיפורים.
אני מרגישה ממך שאת מבינה שאת צריכה לחתוך אבל שיש בך הססנות. לכן אני מציעה לך להיות בהמון צניעות כלפי היכולת שלך לעמוד מולו ולשמור על עצמך.
בפועל זה אומר לא להיפגש, שיחה עם מסר ברור וקצר, בלי ניתוחים, סיפורים ,דוגמאות ובעיקר בלי הצתדקויות.
אין צורך לשתף אותו בקושי שלך. לא לפתוח שום פתח למשא ומתן. זה עלול להישמע קר ומרוחק ומאוד לא ההתנהלות הטבעית שלך. אבל את חייבת לדאוג לעצמך וממש להוציא את עצמך מהבור שנפלת אליו
את צריכה לשמור את כל הכוח שלך לעצמך עכשיו.

לב שומע, אני חוששת שלא הבנתי את המסר שלך. נשמע כאילו את חושבת שלהישאר ביחסים כאלה זה דבר סביר. האם אני טועה?
המשפט הבא מאוד מבלבל בעיני:
אני מניחה שבן הזוג שלך הוא בכל זאת יותר טוב מהיחס שהיית מקבלת מאבא שלך.. אני מבינה נכון? אם כן, התאהבת בו כי את אוהבת את עצמך, כי רצית בשבילך משהו טוב יותר. וקיבלת אותו

בן הזוג של צעירה מתנהג אליה בצורה מגעילה ואלימה. למה בכלל לציין שזה יותר טוב ממשהו? זה בכלל לא משנה שזה אולי קצת יותר טוב מאבא שלה. משנה שיש פה קבלה של דפוסים משפילים.

אכן, לא לזה התכוונתי. (-:
אני לא חושבת שלהישאר היחסים כאלה זה סביר ואני לא חושבת שזה לא סביר.
אני חושבת שיש טווח רחב שהוא עדיין לא אלימות, וכבר לא התנהגות מכבדת, וזה טווח רחב מאוד שהרבה פעמים מה שמסתתר מאחוריו הוא פוטנצייאל לאלימות מובהקת והרבה פעמים לא בהכרח, ובכל מקרה הוא לא מכבד, הוא נאחס ומבאס.
אני חושבת שחשוב לי מאוד להשמיע קול שמבקש לא לקרוא אלימות למה שאיננו אלימות מובהקת. אלא לתאר את זה במלים אחרות.
כדי לשמור על כבודה של האלימות הנפשית כתופעה מובחנת וכדי לשמור על כבודם של סיפורים של אנשים.
אני חושבת שהרבה פעמים הטווח הרחב הלא-מכבד מתגלה בדיעבד כקדם-אלימות, והרבה פעמים הוא לא מתפתח לאלימות ונשאר מבאס, ובהחלט ישנן פעמים שהבנאדם פוגש בן זוג עם גבולות חזקים ולומד להיות הוגן. זה פשוט טווח לא ידוע.

אני חושבת גם, במקביל, שיש ערך גבוה לאיך שאדם קורא את הביוגרפיה של עצמו.
אני חושבת שישנם מצבים שהם "פיקוח נפש", שברור מאוד שכל דקה נוספת במחיצת אותו אדם היא נזק נפשי כבד. אני חושבת שבאופן מאוד ברור פה זה לא "פיקוח נפש", ואם ישנו צורך נפשי להעמיק את הבירור והבדיקה זה בסדר, ואם ישנו צורך לסיים את הקשר וזהו זה מצויין, יותר חשוב בעיני לקיחת הבעלות על הרגשות והתחושות של מי שבתוך הסיפור מאשר ההחלטה הקונקרטית כן או לא להיפרד ועכשיו. אני מאמינה שכאשר ישנה תמיכה טובה, ההחלטה תבוא לבד וממקום בשל יותר. על בסיס תובנות פנימיות, עם פחות הישענות על ניסיון חיים של אחרות.
אני חושבת שלהישאר במערכת יחסים לא מכבדת לאורך זמן זה רע. גם אם אין שם אלימות אלא סתם מגעילות.
בייחוד שחוסר כבוד לאורך זמן נוטה להפוך לסוג כזה או אחר של קדם אלימות.
אני חושבת שלעמוד מול סיטואציה ולתהות מה היא אומרת בדיוק זה בסדר גמור ואפילו טוב.
טוב להשאיר קצת את התהייה. זה מחזק את התכונות החשובות של הטלת ספק, ולא של אמון עיוור בניסיון חיים כזה או אחר של אחרים.
וזה משמעותי מאוד גם למערכות היחסים הבאות.
אני חושבת שגם במערכת יחסים טובה ומכבדת יכולה להיות מגעילות חד פעמית. השאלה היא מה עושים איתה.
ויש מערכות יחסים ברמת כבוד מספיק גבוהה כך שהתנהגויות מגעילות ממש הרבה פחות מתאפשרות בהן.

אני חושבת שישנו הבדל גדול מאוד בין אישה צעירה שנושאת איתה מטען רגשי של כאב של "למה אני מושכת אלי גברים שלא מכבדים אותי? למה אני לא מספיק אוהבת את עצמי? איך אדע בפעם הבאה שאני לא נופלת למלכודת של חוסר כבוד?"
ובין אישה צעירה שנושאת איתה מטען של "ניסיתי. היה קשר ומערכת יחסים משמעותית. היו בינינו דברים מאוד יפים. למדתי שאני יכולה לאהוב ולהיות אהובה, למדתי שאני יכולה לקבל יחס מכבד כלפי הסיפור המשפחתי שלי, למדתי כמה נעים לי להיות חלק מהמערכת המשפחתית הרחבה של בן הזוג, אהבתי אותו מאוד כי.. א ב ג ד, ויש לי זכרונות יפים ממנו. נפרדתי ממנו כי בצד התכונות היפות חזרו התנהגויות של חוסר כבוד, שיש בהן רמזים לכך שההמשך עלול להיות קשה יותר. והחלטתי שלא מתאים לי להמשיך לחפור בזה ולבדוק עד הסוף האם הוא עם פוטנצייאל להיות אלים נפשית או לא, כי אני כן רואה שיש משהו של חוסר כבוד שחוזר על עצמו וזה מספיק בשבילי כדי להחליט. לא רוצה להתבחבש איתו עוד. ואת כל היפה והטוב והקשה שלמדתי ממנו אני נושאת איתי הלאה". בעיני, זה משהו הרבה יותר מעצים ומחזק ומאפשר להתבונן על עצמך בעיניים אוהבות.

אני באמת ובתמים מאמינה (על בסיס ניסיון חיי) שכמעט ואין דרך לתקן פגיעות עמוקות באופן ישיר, כך שלעולם לא נהיה עלולים ליפול לבורות מסויימים במערכות יחסים, אלא רק תיקון עקיף, כל פעם עוד חתיכה. וצעירה אך בוגרת את צעירה וחכמה ויש לך עוד כל כך הרבה זמן ללמוד, ולאט ובכייף. גם אחרים שלא נושאים איתם את המשא שאת נושאת נמצאים בגיל הזה בשלב של גישוש, בדיקה, ניסוי וטעייה, בדיקה מה מתאים לי ומה לא מתאים, מה אני יכולה לקבל ומה לא. כולם לא יודעים עדיין הכל וזה לגמרי, אבל לגמרי בסדר.
כל אחד עם המטען הייחודי שלו כדאי לו ללמוד ולהפיק את המיטב.

מקווה שהסברתי את עצמי מספיק טוב ואם תרצי עוד, אז אפשר בכייף במקום אחר. עדיף הבדף שלך, בשלי יש כרגע שיחה אחרת שאני לא רוצה שתתערבב.

צעירה אך מבוגרת, השארתי כאן הודעה ארוכה שחלק ממנה נוגע בהשקפת עולם כללית על מצבים וסיפורים דומים.
אם זה מפריע לך כאן, בשמחה אמחק או אעביר ואפשר גם לקחת ממנה רק את מה שכן מתאים לך. איך שבא לך

אם תרצי עוד - הכוונה כמובן לקוראת.

לב שומע , מה את כן תגדירי כאלימות נפשית? גם כאן הטווח יכול להיות רחב וגם כאן זה תלוי תפיסה ובעיקר החוויה של "הקורבן".
אני חושבת שני דברים:

הבעיה עם בני זוג מתעללים, שיש כל הזמן הסלמה- שמרוככת בהתנהגויות מקסימות הלוך ושוב, כדי להשאיר את בת הזוג איתם. אבל זה לא מתחיל מיד באלימות נפשית. זה יכול להתחיל בעקיצה קטנה, שהולכת ומתרבה. בזלזול במחשבות ודעות של הזולת. בהקטנה פה ושם. בטיפול בשתיקה. בדרך כלל זה באמת לא נחווה כאלימות, אלא כ"אופי", או סתם "מוזרות", שאפשר לחיות איתה, כי אף אחד לא מושלם וכי לא הגדרנו את זה כאלימות. אלימות נפשית אפקטיבית, אם תרצי, לאורך זמן. סטירה- היא מפחידה מיד. אבל אלימות נפשית משפיעה במשך הזמן שלה ובעוצמה. והעוצמה, ככל שבן/בת הזוג מתאהבים ונכרכים ומתחתנים ויולדים ילדים ונחלשים לאורך זמן- כך העוצמה גוברת. כי הברירה לקום וללכת הופכת פחות ופחות סבירה. כמו שבשמת תארה, בשלב כלשהו היא בכלל לא אופציה.

להביא למצב שהוא "קהל שבוי" זה ממש אלימות. נכון, לא אזקו את צעירה, לא נעלו את הדלת. אבל זה רק אמצעי. בכל מובן אחר, היא היתה אזוקה לבן הזוג: בגלל התלות בהסעה, בגלל היעדר מפתח לדירה שלו, בגלל היעדר כסף או טלפון לחלץ את עצמה. למקרא הסיפור ממש הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת. ממש הרגשתי את עצמי בסיטואציה הזו אבודה, מופתעת, נטולת הגנה. ובעיקר חסרת אונים. נכון, בדיעבד אפשר ליעץ איך לא להיות במצב של חוסר אונים. אבל באותו הזמן צעירה היתה ממש חסרת אונים.

וזו בעצם גם הסיבה שנכנסתי לכתוב לך, צעירה: מעניין אותי האם את יכולה לספר מדוע לא אמרת בעצם: "לא מתאים לי! אנא, קח אותי אל הבית ואחכה לך שם." בהתחלה חשבתי שזה היה כרוך בנסיעה ארוכה ולכן לא אופציונלי, אבל לאחר שהוספת שמדובר במרחק של 5 דקות, אני חושבת שטוב יהיה אם תנסי להסביר זאת במילים. את לא חייבת לכתוב כאן, אבל אני חושבת שכן טוב שתכתבי. או שתדברי את זה בקול: עם חברה, ואפילו לעצמך (אפשר במקלחת, שם אף אחד לא מקשיב...), אבל לא רק תחשבי על זה. כתבתי כבר פעם, שלדעתי כששמים חשש או מחשבה או רגש במילים- אפשר לראות אותם טוב יותר ולהבין האם אלה תפיסות מוטעות, שהתייחסנו אליהן כאקסיומה בלתי ניתנת לשינוי.
אני ממש יכולה לראות גם עצמי בסיטואציה דומה נאלמת דום. אכתוב לך למה לי זה קורה כדוגמא, אבל אולי דברים אחרים מפעילים אותך. אני חוששת להיות "בעייתית", לעשות סצינה. האם את חששת שעכשיו הוא יכעס עליך (כמו שקרה P-: ) ותאלצי להסתובב עם הכובד בלב, עם החשש לבכות כשאין לך פינה נעימה משלך? כשאת לא בבית שלך ולא תהי עד מחר?
הייתי בסיטואציות דומות לשלך, והיתה פעם שהוא הלך עם משפחתו כשביקרנו במקום המרוחק שהם גרים, ואני ממש חשבתי איך אני מזמינה מונית לתחנה המרכזית ותופסת אוטובוס הביתה. אבל לא עשיתי את זה, כדי לא לעשות דרמות. וגם פחדתי לבכות כל הדרך באוטובוס )-:

ולגבי המחלה של אביך: אני חושבת שהאקס ומשפחתו אמרו באיזשהו מקום את המחשבות והפחדים שלך. לא הופתעת ממה שאמרו ומיחסם.
מהצד אני יכולה לומר לך שטוב שאת לא איתו ולא תצטרכי לסבול ממשפחתו. אבל בהמשך לכותבים אחרים, אני חושבת שעל עצם היחס של בן זוגך הנוכחי ומשפחתו לנושא לא מגיעה להם מדליה. מבחינתי, וסליחה על ההקצנה, זה כמו לומר- תראו, הוא לא מרביץ לי כמו האקס, ולכן זה הופך אותו לבן אדם טוב. במקום להבין שזו דרישת הסף, לא נקודת זכות.

ועוד דבר: יש לי חברה שחולה בכמה מחלות חשוכות מרפא, גם אם לא פסיכאטריות. מחלות שעלולות להשפיע מאוד על תפקודה, וכתוצאה מכך גם על בן הזוג. ובכל פעם כשהיא פוגשת גבר חדש, הדבר היחיד כמעט שמעסיק אותה זה מתי והאם ואיך לספר לו על זה. והאם זו הטעיה שהיא לא מספרת. ולדעתי, היא ממש צובעת את עצמה בזה. כאילו יופיה, חוכמתה, רגישותה, טוב ליבה ויתר התכונות הטובות שלה פחות חשובות. רק המחלה, שכרגע היא נסתרת, מגדירה אותה. האם זה מדבר אליך?
אני לא זוכרת מי כתבה כאן, אבל זה נכון: אין בן אדם בלי סיפור משפחתי. אני מודעת לפחד שמחלה פסיכיאטרית מעלה ברוב האנשים, אבל אין ערובה בשום מצב. אני חושבת שאני הייתי חוששת יותר לעשות ילדים עם בן אדם שנושא גן של סרטן, למשל.

להביא למצב שהוא "קהל שבוי" זה ממש אלימות. נכון, לא אזקו את צעירה, לא נעלו את הדלת. אבל זה רק אמצעי. בכל מובן אחר, היא היתה אזוקה לבן הזוג: בגלל התלות בהסעה, בגלל היעדר מפתח לדירה שלו, בגלל היעדר כסף או טלפון לחלץ את עצמה. למקרא הסיפור ממש הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת. ממש הרגשתי את עצמי בסיטואציה הזו אבודה, מופתעת, נטולת הגנה.

גם בעיני זו אלימות. הוא גם אמר את זה במפורש והתנהג אל צעירה ברוע כשהיא העיזה שלא לעקוב בדיוק אחרי התוכניות שלו, וזאת מול המשפחה שלו.
צעירה: מעניין אותי האם את יכולה לספר מדוע לא אמרת בעצם: "לא מתאים לי! אנא, קח אותי אל הבית ואחכה לך שם." בהתחלה חשבתי שזה היה כרוך בנסיעה ארוכה ולכן לא אופציונלי, אבל לאחר שהוספת שמדובר במרחק של 5 דקות, אני חושבת שטוב יהיה אם תנסי להסביר זאת במילים.

זה רעיון מצוין. אני שהיתי שעות ארוכות בחברת המשפחה של הגרוש המתעלל. שנאתי את זה. אצל אחותו השתעממתי למוות והביקורים לא נגמרו, ממש השתגעתי. זה היה שותה לי את השבתות ואני עסוקה ורציתי לעשות דברים אחרים.והוא גם כל הזמן הפעיל לחץ לבוא לסבתו המאוד חולה. היו לי את ענייני המשפחה שלי הקשים, וזה דיכא אותי נורא גם להתמודד עם סבתא שלו. לא העזתי לקצר את הביקורים, או לא לבוא. זה היה מייאש. אבל באמת לא העזתי לא לשתף פעולה.

אין לי מפתח לדירה שלו. זה להתחיל לעשות משחקי כוחות מול המשפחה שלו.

את מבינה שבמצב נורמלי היה לך מפתח. ואם הוא לא היה איתך, פשוט היית אומרת לו "חמוד, אני עייפה ומחר יום ארוך. תן לי את המפתח ואלך לדירה לישון." וזהו, היית מקבלת את המפתח. מה פתאום משחק כוחות?

אכן, תגמרי את זה בטלפון.

איכשהו הם מרגישים שבאים כדי לגמור והם נהיים הכי מקסימים ואז אי אפשר לגמור...

אני "אכלתי אותה" ככה וזה עלה לי ב - 17 שנים ואני זוכר את הרגע כמו שהיה אתמול, ואת ה"לא יפה לגמור בטלפון", ומה שקרה אחר כך

המילים שלכם הן זהב מבחינתי.
תודה, אני קוראת כאן בשקיקה כל מילה, ואז קוראת שוב ואז שוב.. ונותנת למידע לחלחל.
אין לי את הכוחות להגיב, אני מרגישה... מעורערת ומרוקנת.
רגע בטוחה ואז פתאום כבר לא.. במיוחד אחרי שאני שומעת מנשים אחרות תלונות שהבן זוג הנוכחי לא לוקה בהם, דברים שאני מעריכה בו.
אשתדל להגיב באריכות בשלב יותר מאוחר..
מנסה להקיף את עצמי באנשים כי כשאני לבד זה אני מתחילה להתערער.
אני לא מסוגלת להיפרד בטלפון.. יודעת שאם אגיע בטוחה לחלוטין אז שום דבר לא יזיז אותי מההחלטה. הבעיה היא.. שאני לא מרגישה שלמה, אולי רציונלית כן (וגם בזה לא תמיד, אני חייבת לשנן לעצמי מה לא בסדר או לשמוע את זה מחברות), אבל רגשית ממש קשה לי

ברור שקשה לך! אף פעם לא נפרדת קודם ממישהו משמעותי (בזוגיות).
אולי תוכלי להסתכל על זה ככה: אם (ואני לא חושבת ככה) זה הסיר שלך (משתמשת בדימוי הישן שבשמת הביאה), אז גם פרידה של כמה זמן לא תהרוס הכל.
אבל-
כדאי לך להתנסות בפרידה שאת יוזמת ולגלות שזה אפשרי, ושיש חיים אחר כך. ואנחנו ומשפחתך וחברייך וכל העולם- אנחנו נתמוך בך.
אם אחרי התנסות בחיים הרווקיים (עם זמן התאוששות מהפרידה, והמשך טיפול בעצמך, ובניית עצמך, וזה לוקח זמן!) תגלי שעשית לעצמך טוב בפרידה- מה טוב. אם לא- יהיה על מה לחשוב ביחד פה, איך לשפר.

מה שעולה לי מהפחד שלך להפרד זו תחושת חרדת נטישה שמאוד יתכן קשורה למשפחת המקור שלך (אבא?, זמינות של אמא האוהבת והתומכת אך העסוקה מאוד?). זה מדבר אליך? אני לא פסיכולוגית, אבל אני כן מטפלת באנשים. זו ההתרשמות שלי.
אני סבלתי מחרדת נטישה, פשוט כי ננטשתי באינקובטור לאחר הלידה לתקופה ארוכה (ההורים שלי אפילו קיבלו המלצות לא להתרגל אלי

), וגיליתי שזה עולה במקרים בהם בני זוג התגלו כלא מתאימים אחרי כמה זמן (לא תמיד אפשר לדעת מראש).
הפרידות הראשונות שיזמתי היו לי נורא קשות. כולל התמהמהות של חודשים עם סבל מצידי, או התנהגות שדחפה את השני להבין שזה לא זה. וזו היתה גם עבודה פנימית של חיזוק המרכז שלי. לבחור לעצמי את הסיכוי ליחסים טובים , לזוגיות טובה לילדים שחיים במשפחת טובה. וזכיתי בזה!

גם לך מגיע. ככה. מגיע לך אם את מאפשרת את זה לעצמך.

אם המשפטים האחרונים מפריעים לך אנא הרגישי חופשיה למחוק אותם, או את הכל.

חיבוק גדול!

רגע בטוחה ואז פתאום כבר לא
מוכר.
ונכון, אין אדם ללא מגרעות. אבל השאלה היא היחס אליך והסיפורים שהבאת הם קשים. אם באמת יש לך שיח פתוח עם חברות, מה הן חושבות על המקרה האחרון בשבת? במיוחד על יחסו אליך כשחזרתן מהקניון. כי נגיד שאפשר לפתור את חוסר שיתופך בתוכניות כטעות בתום לב, או משהו שהוא צריך ללמוד. אבל היחס הקר והמנוכר אח"כ, במיוחד כשאת "במגרש הביתי שלו", זה מה שעשה לי את הבוקס בבטן.

וטכנית: אם תגיעי אליו בסופ"ש כדי להיפרד, איך תחזרי?

אני לא מסוגלת להיפרד בטלפון..
דרך אגב, את לא חייבת להיפרד בכלל P-:
את יכולה לקנות לעצמך זמן.
הרבה זמן.
כלומר, את יכולה לדחות. פשוט לדחות.
לא לענות כשהוא מתקשר אם את בדיוק עסוקה. לא לחזור אליו. אם הוא רוצה שתבואי אליו, להגיד שאת עסוקה/לא יכולה/בדיוק הולכת עם חברות בסופ"ש הזה. לארגן לעצמך ביקורי חברות, וכל מיני דברים כיפיים שלא תרגישי בחסרונו.
ולא עם חברות מהסוג שאומרות לך שלכל אחד יש חסרונות ושצריך להתפשר. אלה - הרסניות. לא חברות שלך.

לא מדובר בכלל ב"חסרונות". מדובר ביחס חברי אנושי בסיסי שאת ראויה לו מעצם היותך בן אדם.
כמו כן, זה שיש לו תכונות טובות?
אז מה?
אין אדם שכולו רע. ואף אחד גם לא טוען שהוא "אדם רע" או שאין לו תכונות טובות. זו טעות אופטית בחשיבה, ואני כותבת את זה כי את אדם הגיוני: אילולא היו לו תכונות טובות הרי לא היית איתו בכלל. זה נתון, ברור וטבעי שיהיו לו. א. כי לכל אחד יש. ב. כי אחרת לא היה על מה לדבר, הוא לא היה החבר שלך בכלל.
הבעיה היא לא תכונות טובות או רעות, לא יתרונות או חסרונות.
צורת החשיבה הזאת היא בדיוק מה שמכשיל רבות מאלה שמוצאות את עצמן במערכת יחסים כזאת (ואולי גם רבים שמוצאים את עצמם במערכת יחסים כזאת עם אשה שהם עסוקים בלתרץ לעצמם "אבל יש לה יתרונות").
מדוע?
כי מדובר בחשיבה.
חשיבה היא לא המקום לחפש בו את הפיתרון ולא המקום לראות בו את הבעיה. הפיתרון הוא ברגש. בהרגשה:
טוב לי?
לא טוב לי?

את מתארת מציאות יומיומית ש"לא טוב לך" איתו. וברור מדוע. כי הוא מתנהג לא יפה. כי לא מגיע לך שיתייחסו אלייך ככה. כי זה יחס גועלי.
מה שלא מחובר אצלך עדיין הוא להרגיש את הרגשות שלך, להיות מחוברת לתחושות שלך, להיות מתואמת עם הגוף שלך. כי הגוף שלך, כמו הנשמה שלך, מרגישים היטב. הם מרגישים חרא. תיכף ומייד. זה כמו בוקס בבטן, זה כמו משקולת על הלב. זה כמו מועקה בריאות. זה כמו בחילה. יש כל מיני ביטויים גופניים לתחושה הזאת "לא טוב לי עכשיו כי עשו לי תרגיל מלוכלך וזה מרגיש חרא בגוף".

ברגע שתתני לזה את המקום, ולא למחשבות שרצות בראש ועסוקות בכל מיני תסריטים עתידיים של פחדים, יהיה לך ברור מי את ומה טוב לך.
כי הגוף פשוט מרגיש.
תאמיני לו.
הראש מטעה ומבלבל. קחי אותו מאוד בזהירות.

"לכולם יש חסרונות" - נכון, אבל לא רלבנטי. אף אחד לא מושלם. אבל המינימום שבמינימום הוא אחד שמתייחס אלייך יפה, כמו חבר. לא מחפש להשפיט אותך או להשפיל אותך.
"אולי אני לא אמצא אף אחד שיקבל אותי עם אבא סכיזופרן" - את לא באמת מאמינה שכל הגברים הפנויים שעשויים להתאים לך, כל כך טיפשים ומוגבלים שכלית ורגשית, נכון?
"אף אחד לא ירצה אותי" - את בת 22 ונשמעת מתוקה להפליא... מאיפה בא הרעיון הלא סביר הזה? אולי כדאי לבדוק את השורשים שלו ולהחליף בצמח אחר, בריא יותר, עם פרחים יפים?

הא, שוב שרון ס ואני כתבנו ביחד באותו כיוון בלי שום תיאום P-: מסכימה עם כל הרעיונות שלה, ממש שווה להתאמן עליו בלשים את עצמך ואת צרכייך במרכז.

שוב תודה לכן.
אני יודעת על בשרי שזה נכון.. הגוף שלי מגיב כמעט מיידית כשלא טוב לי. מאז יום שבת האחרון אני מרגישה נורא מבחינת פיזית (ולא רק פיזית..). בחילות, סחרחורות, כאבי ראש עמומים, חוסר תיאבון, העיניים מציקות. ברור לי שזה המצב הנפשי.
הגוף מאותת לי שלא טוב לי במצב הזה, משהו חייב להשתנות.
אני מבינה שהוא תמיד היה "כזה", היחס היה טוב בעיקר בהתחלה (3 חודשים ראשונים) ואז צצו הניצנים של התנהגות לא מכבדת. לא תמיד, רק מידי פעם, ונלחמתי בזה הרבה, לפעמים זה עבד ממש טוב אבל לרוב לא ראיתי שהוא מבין מה לקוי בהתנהגות, במילים שבחר או ביחס.. ואני מבינה את זה עכשיו. ה"סליחה", ה"אני מצטער" הגיעו יחד עם "לא התכוונתי, אני רואה את זה אחרת. את צריכה להבין ש.. אבל אם פגעתי אני מצטער". אז הוא לא באמת הבין בעצם.
יש גם משהו בתרבות הישראלית שמאפשר התנהגויות כאלה, אולי בגלל זה נפוץ.
בשמת א, מה שכתבת על התכונות הטובות מאיר עיניים, לא ראיתי את הדברים כך וזה באמת כל כך נכון וכל כך היה צריך להיאמר. תודה לך, על המילים, על הכוונות.

תודה גם לך שרון ס , יולי קו, מי אני, קור את ולכל מי שכותב/ת כאן ומחממת לי את הלב ופותחת לי כיווני חשיבה וראייה חדשים. אתן מקסימות.

אני חייבת להגיד שאתמול הייתי באירוע דיי המוני, משהו שתכננתי כבר כמה חודשים מראש ולא ראיתי לפספס. אבל הרגשתי כבויה, ולא חברותית והרגשתי רע פיזית, ואז פתאום כשנכנסתי שוב לבאופן וראיתי את התגובות שלכן על כך שאני לא חייבת להיפרד ממנו עכשיו, משהו בגוף שלי נרגע פתאום. כאילו.. עצם זה שאמרתן שהבחירה בידי הרגיעה אותי.
אבל זה מרגיע מדומה, כי אני עדיין מרגישה את חוסר השקט, מרגישה שחייב להתרחש משהו. פרידה, סערה, משהו צריך לקרות בשביל שאהיה שלמה עם עצמי. כרגע אני לא מצליחה לישון, לאכול, הגוף שלי כואב. ואני מודעת עד כאב עד כמה שאני עושה את זה לעצמי באיזה שהוא מקום.. הוא חושב שהכל בסדר ואילו אני יודעת שלא.
_טוב לי?
לא טוב לי?_
אני חושבת שטוב לי לפעמים, בעיקר כשהוא כן מתנהג בצורה חמה ואוהבת, אבל כשלא.. רע לי ממש. לפעמים אחרי שאנחנו לא נפגשים הרבה זמן אני פתאום כבר לא מרגישה שדחוף לי להיפגש איתו, מעדיפה את הזמן לעצמי. אבל אני נכנעת.. לציפיות שלו, לכך שסוף סוף יש לי יום חופש אז איך זה שלא אבלה עם הבן זוג? זה שגוי, עכשיו אני מבינה את זה. אני צריכה להקשיב לתחושות הבטן, אם לא מעוניינת אז לא.
באמת קצת שכחתי את עצמי.. זה ממש עצוב להבין את זה.
ואני לא חושבת שזה משהו שהוא ייקח קשה, הוא כן יודע לתת מרחב.. זו התכונה הכי בולטת אצלו. הוא מכבד את הצורך במרחב אישי, אני פשוט לא מכבדת את הצורך שלי במרחב הזה.

באותה שבת כשהייתי ברכב לא התנגדתי, שתקתי. ניסיתי באמת להבין מה הייתה הסיבה לכך, בהתחלה תירצתי את זה בכך שב' ישר הציעה שנצא לעשות משהו אחר ולא היה לי באמת זמן להתנגד, אבל אם להיות כנה עם עצמי, גם אם היא לא הייתה מציעה כנראה שלא הייתי עושה דבר ושותקת.
אני חושבת שפחדתי לעשות "סצנה", לגרום לכך שיחבבו אותי פחות (וזה כאמור- אחד הדברים שהכי חשובים לי.. לצאת תמיד "בסדר"). אני גם יכולה להגיד דיי בביטחון שהוא היה מבטל את הבקשה שלי, שהוא היה אומר לי משהו בסגנון של "נו, מה את עכשיו מבאסת את האווירה? גם ככה לא היינו הולכים לישון מוקדם/אנחנו כבר בדרך/ תעשי משהו עם ב'" מוצא דרכים להפוך את הבקשה שלי ללא לגיטימית. פשוט לא היה מגיב בצורה אוהבת ומכבדת. הסצנה אח"כ בבית של אחיו דיי שיקפה את זה.
אני חושבת שאחזור הביתה, להקיף את עצמי במשפחה שלי. אולי זה ירגיע קצת את הנפש.
וטכנית: אם תגיעי אליו בסופ"ש כדי להיפרד, איך תחזרי?
אם אני מגיעה אליו בחמישי אחה"צ אני יכולה להיפרד ולחזור הביתה (לא מדובר בנסיעה מאוד ארוכה, חצי שעה בתחב"צ). ליהפרד בשבת זו לא אופציה כי אין תחב"צ, אנחנו ביחד מהבוקר (הוא אוסף אותי מהבית), ואני גם אמורה לישון אצלו.. זה כבר נוהל קבוע אצלנו (וזה גם נוח לי בגלל שזה מקצר לי את הנסיעה לעיר שבה אני לומדת).

שליחה על ידי אופיר* » 30 מאי 2018, 12:54

תהליך. זה תהליך והכי חשוב זה לנשום....
הבנה שכלית אורכת בין 7-12 שניות , כאשר היכולת לממש את ההבנה יכולה (לא בהכרח) לקחת בין 7 חודשים ל12 שנה. זה מצב בעייתי ובפער הזה יש מקום להמון תסכול וסטרס. כולם יודעים שלעשן זה ממש לא בריא ועדין לובי הטבק הוא מהחזקים בארה"ב ואותו דבר לגבי קוסמטיקה ומזון מעובד. יש הרבה דברים שאנחנו יודעים בוודאות שעושים לנו רע ועדיין ממשיכים לעשות. אני מציעה לתת כבוד וסבלנות למקום שלך בתוך התהליך וההבנות לגבי טיב הזוגיות הזו עבורך. נראה שכרגע יש פער בין ההבנה שלך בראש שזה לא קשר טוב בשבילך, ויותר מזה אפילו מקטין ופוגע לבין המקום הרגשי שלך.
אני מאמינה שהדבר שאת הכי צריכה להתמקד בו זו את, בלהוקיר ולאהוב את עצמך. זה מקור הכוח הכי אמין וזמין. יש פה גם עינין של אמונה ביכולת ליצר לעצמי מציאות, זוגיות אחרת טובה יותר. לפעמים אני אומרת לילדים שלי ולעצמי בשביל לקבל את הגלידה צריך להסכים לוותר על הקרטיב. זו נטייה מאוד אנושית להסתפק במוכר והידוע גם שהוא לא מתאים כי זה מפחיד לשחרר מישהו או משהו שאנו חושבים שאין לנו שום דבר אחר . זה המקום של האמונה. המקום שמחזיר את הכוח אליך.
מאוד אהבתי את מה שבשמת כתבה על זה שברור שיש לבן זוג שלך תכונות טובות ובטח שיש לכם רגעים נפלאים.
ברור שיש פה מורכבות. ושוב זה חוזר אליך , למה טוב לך? האם זו זוגיות שתומכת בך? שאת גדלה בה?
כל מי שכותבת כאן היא בעדך. שמסתכלים מהצד בלי מעורבות רגשית אז קל לזהות שהדבר הנכון עבורך זה לחתוך, כי לפגיעה מתמשכת יש מחיר. יחד עם זה לך יש את הקצב שלך, והפנמה לעומק זה תהליך שלוקח זמן. ומבחינתי התפקיד הקטן שלי ואני מאמינה שגם של שאר הכותבות זה לתמוך בך בתהליך שלך ובקצב שלך

צעירה, קודם כול את מקסימה וחכמה.

שנית, ההצעות של שרון ס ובשמת הן פשוט מעולות.

אני ממש ממליצה לך לפגוש אותו מחוץ לבית שלו, ככה תוכלי ביתר קלות לקום וללכת אחרי שהשיחה תמצה את עצמה מבחינתך.

באמת כל הכבוד לך. יש לך פה מצב קשה רגשית ולא קל לפעול מהר על סמך ההבנות השכליות. אבל שכל ברור שיש לך (-:
תומכת בך.

_ברור שיש לבן זוג שלך תכונות טובות ובטח שיש לכם רגעים נפלאים.
ברור שיש פה מורכבות. ושוב זה חוזר אליך , למה טוב לך? האם זו זוגיות שתומכת בך? שאת גדלה בה?_

אני שואלת את עצמי את השאלה הזו גם.. ברור לי שאני גדלה בה, אולי לא לכיוון שחשבתי שאליו אגדל אבל אני לומדת המון ממנה. על עצמי, על מה נכון לי, על איפה עלי להשתנות. אני שונה מאוד ממי שהייתי לפני שפגשתי אותו, הרבה יותר מודעת לעצמי, מרגישה יותר חזקה בהרבה מובנים.
אמרתי פה לא מזמן שההתנהגויות שלו הרבה פעמים משקפות את ההתנהגויות שלי- אם אני מרגישה צורך להתרחק, הוא בתגובה מתרחק גם, במקום שאחד ייקח צעד קדימה, שנינו מתרחקים. ודיברנו על זה יחסית בהתחלה, כי זה היה משהו שמאוד בלט לעין לשנינו. קצת הצלחנו לשנות את זה, כל אחד בעבודה עם עצמו (אני תוך כדי ריב או וויכוח התחלתי לנסות ליצור מגע- לגעת בזרוע, להניח יד על יד, הוא משתמש בכינוי חיבה שלי.. וזה מקל מאוד על שנינו לרדת מהעץ). אבל לא אשקר, זה עדיין קורה מידי פעם אם כי פחות מבעבר.
אבל זה לימד אותי, להסתכל עלי בתוך הריב, להסתכל איפה אני לא בסדר. אתן דוגמה: אני לא גאה בזה אבל לפני כמה חודשים באמצע וויכוח קטנטן שהיה לנו הוא עשה לי פרצוף לא מרוצה, ופתאום קלטתי שגלגלתי עיניים שנייה לפני, מאותה שנייה הייתי מאוד מודעת להבעות פנים שלי. ריככתי את המבט ותוך שניות הוא התרכך גם, הוויכוח נגמר ממש מהר.
אני מאוד מבינה את ההתמודדות שלו, את הכאב שהוא נושא איתו על המשפחה, וקל לי להתחבר לזה כי גם לי לא קל עם המשפחה שלי. זה משהו שמאוד חיבר בנינו מהרגע הראשון.
טוב לי כי הוא אדם מאוד מאוד רגוע, רציונלי. מעולם לא ראיתי אותו מתעצבן ממש (מלבד ההערה שלי על הא-מיני, אבל גם פה לא היו צעקות). הוא נהדר עם אנשים, עם ילדים, הוא מאוד מתחשב בי וחושב עלי.. נגיד, אם הוא יודע שאני חוזרת מיום ארוך, הוא יכין לי מיוזמתו ארוחת ערב, יחמם לי מים למקלחת, יכבס לי את הפיג'מה, ידאג שהכל יהיה נקי ומסודר כדי שיהיה לי הכי נעים כשאני חוזרת. אמרתי את זה בעבר.. הוא בנוי להיות איש משפחה מצוין.
הוא פתוח ללמוד, לגדול בעצמו וזה משהו שאני מאוד אוהבת. ברור שיש לו ראש על הכתפיים, הוא גם מאוד מצליח בעבודה שלו והמנהלים שלו ושאר העובדים מעריכים אותו מאוד (פגשתי את חלקם, שמעתי ממקור ראשון), הוא מצחיק, הוא מתחשב, הוא נראה נהדר (זה לא הדבר הכי חשוב.. אבל קשה להתעלם מהמראה שלו).
מפה, זה נשמע כאילו הכל מושלם, אבל אתן כבר יודעות על כמה שזה מתעתע.. הוא מגדיר את עצמו כנכה רגשית, ואני חושבת שזה נכון. אין לו חיבור לרגשות שלו, משהו שם חסום, וברור שאי אפשר לנהל ככה מערכת יחסים נורמלית, הצד השני (אני בעצם, וכל אלו שהיו לפני) מרגיש בזה.
--
בסוף לא נפגשנו אתמול, השיחה התנהלה בטלפון. הוא הקשיב לי, נתן לי את המקום לדבר. אמר לי שהוא מודע לזה שהוא קשה ובעייתי, שהוא לא רוצה לפגוע בי כי אני חשובה לו וכי אכפת לו ממני, אבל שהוא מרגיש שהוא לא יכול להבטיח שזה לא יקרה שוב, במיוחד אם אני טוענת שזה התחיל לקרות כבר אחרי מספר חודשים בתוך הקשר.
בכינו המון, דיברנו והקשבנו המון. הוא אמר לי שהוא הרגיש ממני ריחוק באותו ערב, ולא הצליח להבין ממה זה נגרם וזה מה שגרם לו להיסגר בתוך עצמו בבית של אחיו.. וזה מה שהרבה פעמים קורה לו, הוא קולט מאוד מהר במבט/במילה שאני מרוחקת והוא מתרחק מיד גם, ושגם אני עושה את זה..
זאת הייתה שיחה עמוקה, הוא הודה שהוא הרגיש מההתחלה שאני מישהי שאפשר לבנות איתה משהו, שהוא מפחד ממש שלא יצליח למצוא מישהי כמוני.. שהמון זמן הוא חיפש ותמיד הרגש כלפי הבחורה הגיע ל-0 ושאיתי, למרות שאני הקשר הכי ארוך, זה לא קרה. הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי, לא מסוגל, הוא לא מחובר לרגשות שלו ושאולי בגלל זה הוא מתנהג ככה. אמר רק שאני חשובה לו, ושיש לו רגשות כלפי.
אמרתי לו שאפשר לטפל בזה, אבל שזה צריך לבוא ממנו, לא ממני.
הוא גם הודה שהיו דברים שהפריעו לו בתת מודע, ושאולי זה השפיע על ההתנהגות שלו- אבא שלי, התחושה שהמשפחה שלי לא מקבלת אותו ושאולי לא תקבל לעולם, הפער הדתי בנינו שיכול להשליך הרבה על העתיד המשותף שלנו, והמעבר שלי לעיר מרוחקת.. המרחק הפיזי. חבל שהוא לא פתח את הדברים לפני..
הוא ביקש זמן לחשוב, ביקש שלא ננתק קשר ישר, שבכל מקרה הוא צריך להחזיר לי את הדברים שלי ושניפגש בשביל זה.
אני מאוד מבולבלת.

קחי לך את הזמן לחשוב, להרגיש, ללמוד מה את רוצה.

חיבוק ענק.

קחי לך את הזמן לחשוב, להרגיש, ללמוד מה את רוצה.

אני גם לא חושבת שהוא בנוי להיות איש משפחה למופת.
כשזה מתפקד- הכל מצויין, אבל עם ילדים לא הכל קורה כמו שמתכננים.
מה יקרה לילד שאבא ננעל ומתרחק ממנו כי ההתנהגות שלו מעצבנת?

אותי נורא מטריד הקטע של הסקס... נראה לי גיל צעיר מדי שלך לוותר על מין כמו שהוא יכול להיות, פתוח, זורם, חופשי ומשתפר.

אני מבינה את כאב הלב, באמת ממש מבינה. הייתי מאורסת לגבר שאהבתי למרות שלא התאים לי והתאבלתי עליו במשך תקופה ארוכה. היום אני יודעת להגיד: ואוו, איזה מזל היה לי!

הייתי אמיצה ונבונה, איזה מזל שהייתי אמיצה ונבונה! כי אחרי טיפול ושנים של רווקות, מצאתי את האיש שלי עכשיו שהוא בהחלט לא חף מדפיקות (מי חף מדפיקות?) אבל יש בינינו הבנה עמוקה מאוד ואהבה עמוקה מאוד שהיה לי קשה לדמיין אותה כשהייתי צעירה.

נפרדנו.
נפגשנו אתמול, נאמרו דברים, שנינו הגענו בגישה של כנראה-שהגיע-הזמן-להפריד-כוחות. הוא בכה קצת, אני בכיתי דיי הרבה. 5 שעות של לדבר על מה שהיה ולסכם.
הוא אמר לי שזאת פעם ראשונה בכל ההיסטוריה של הפרידות שהיו לו שהוא לא מרגיש שיורדת לו אבן מהלב עם הפרידה.. מניחה שזה אמור להחמיא לי. הוא גם אמר שהוא עבר המון שינויים בקשר איתי, התרכך, למד, פתאום כן רוצה להתחתן בקרוב ולהקים משפחה וש"הבאה אחרייך תקצור את הפירות" ומיד אחר כך הוסיף "או שאולי זו תהיה את". איזה משפט נוראי להגיד, אה?
הוא גם אמר לי שהעניין עם האבא מאוד הכביד עליו, שאני לא צריכה להפוך את זה לדבר גדול ונורא אבל שזה מצב לא נורמלי בשום צורה שהוא לא פוגש את המשפחה שלי.. ניסיתי לא לתת למילים האלו לגעת בי. הדת הפריעה ("למרות שאני יודע שאת גמישה". יופי) הפער בשלב בחיים.. היה לו חשוב לחזור ולהגיד שאם אחד מאיתנו יבין שזאת הייתה החלטה לא נכונה אז שלא יהסס לפנות גם אם זה בעוד שנה, וש"תפני אלי אם קשה לך".
אני לא אפנה. אני יודעת עמוק עמוק בפנים שזאת הייתה ההחלטה הנכונה. ללב לוקח קצת יותר זמן להבין.. אבל זה יקרה בשלב מסוים, אחרי ששלב האבל והבכי יסתיים.
אבל זהו, נגמר.
ואני מרגישה.. שלמה. באופן מפתיע אני מרגישה דיי שלמה. יודעת שזה הדבר הנכון, ואני גם יודעת ש _את מחפשת את מי שמתאים לך וגם אוהב אותך באמת וגם את אוהבת אותו וגם את מתאימה לו - מי שעונה רק על אחד הקריטריונים (נגיד, הוא מתאים רק מפני שהוא גבר [לא אשה] והוא נמשך אלייך פיזית? [ותו לא]), אז סליחה, זה לא נקרא "מתאים"...
אם אני מחפשת סיר לפלפלים ממולאים (דוגמא מהחיים, בדיוק קניתי happy ) אז אין לי מה לקנות סיר גבוה וצר. זה לא מתאים לפלפלים ממולאים. אני צריכה לפחות קוטר 28, ונמוך כי מבשלים בשכבה אחת, זה לא מרק, זה נקרא סוטאז'. ואם זה לא זה, אז אין שום טעם שאקנה סתם סיר שלא מתאים למה שאני מחפשת tongue_

דוגמה מקסימה, ואני משננת את זה לעצמי כמו מנטרה. לא כל מי שטוב אלי, או יכול להתאים לי, באמת מתאים לי. למי שאני, המכסה החדש-אך-ישן עם הלכלוכים, והידית החמודה. הוא לא מתאים לי, אולי מתאים לאחרת אבל לא לי, אז אני אמשיך לחפש.
ואני רוצה להתרכז בעצמי, באני ואני ועוד קצת אני. להעריך, להגיד לעצמי מילים מעצימות, להחליף מחשבות שליליות בחיוביות, לשמוע לקול הפנימי שלי עד שזה יעשה בטבעיות. אני בסדר בסך הכל, אין שום צורך להתפשר על יחס מזלזל.
תודה לכן נשים נבונות שכמותכן, עזרתן לי המון. אני מרגישה שאני מתחילה מסע עם עצמי, קצת מתרגשת כי אני פתאום מבינה.. כאילו נפלו להם מלא אסימונים לאחרונה ופתאום אני רואה קצת יותר בהיר. וזאת הולכת להיות עבודה.. עם מלא בכי, ותסכול אבל גם צמיחה (לפחות כך אני מקווה, וזה יצליח בסוף

מילים מעצימות. מילים מעצימות).
המון המון תודה לכולכן, עזרתן לי המון. הייתי צריכה את הדחיפה הזו. ואם אשכח אי פעם אחזור לדף הזה ממש ואקרא הכל בשביל להזכיר לעצמי שאפשר וצריך אחרת.
אני בהחלט אמשיך לשוטט כאן ואנסה לספוג אנרגיה טובה ותבונה.

חיבוקים בשפע לכולכן

מדהימה אחת

באנה, את משהו את!!

את כל כך צעירה וחכמה ומוצלחת. את יכולה לבנות לעצמך חיים מעולים שמתאימים לך.

המון אהבה והצלחה |l|
גרמת לי לחייך ולדמוע מהתרגשות

איזה יופי! המון בהצלחה, יש לי הרגשה שהולך להיות לך פשוט נהדר

את כל כך צעירה וחכמה ומוצלחת. את יכולה לבנות לעצמך חיים מעולים שמתאימים לך
איזה אלופה, ריגשת בגדול

חיים טובים!

בהצלחה @} שהדרך שלך תמשיך למעלה ולמקומות טובים.

חלילית, המון זמן לא ראיתי אותך כאן! ברוכה הבאה!

צעירה אך מבוגרת,
מה שלומך?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נפרדנו.

התקופה הראשונה קשה, אבל את יודעת עמוק עמוק בפנים שזאת הייתה ההחלטה הנכונה.
נסי להיות עם חברות ומשפחה. להיות עסוקה. לי זה עזר.

ואני רוצה להתרכז בעצמי, באני ואני ועוד קצת אני.
כמה חשוב! לכולנו.

https://youtu.be/wLzeakKC6fE

קשה לי.. קשה לי כל כך.
אני מרגישה לבד. כל כך לבד. ואני חוזרת הביתה ומרגישה שאין שם תמיכה, אני שוב בתפקיד המחזיקה-הכל-על-הכתפיים. ו-"בואי תעזרי" "אבא שלך עשה ככה וככה, הוא אומר לי ל.. מה אני עושה עכשיו?" והכל בלחש, ב"בואי נדבר בחדר, שלא ישמע". "אני צריכה ממך שתעשי X, Y, Z, A,B ועוד ועוד"
נמאס לי.
אני חושבת שהוא סיפק לי בריחה מהמציאות שבה חייתי. תמיד היה בי את הדחף להתרחק מהבית. הוא מילא לי את הסופ"שים, ופתאום הכל מרגיש כל כך ריק. ידעתי שיהיה לי הכי קשה בסופ"ש.
הוא קיבל את המשפחה שלי, אם כי היה לו קשה (וברור שיהיה לו קשה, איך אפשר להיות שנה וחצי בזוגיות בלי להיפגש עם המשפחה של הצד השני?), אבל הוא לא חשב להיפרד ממני. מי מבטיח לי שהבא יסכים לזה? לכל הקשיים שאני מביאה איתי..
ואני יודעת שאני אמורה להגיד לעצמי מילים מעצימות, ולהתרכז בטוב, אבל זה פשוט קשה.
במהלך השבוע הייתי כל כך עמוסה, מילאתי כל דקה פנויה כך שלא יהיה לי זמן לחשוב.. אבל מצאתי את עצמי בוכה בצורה רנדומלית שוב ושוב.
אני צריכה לתת לגל הזה לעבור, עד שיהיה טוב יותר. דווקא ברגעים האלה קל להיזכר בכל הטוב שהיה שם

ו- עוד ט? לא הבנתי למה צירפת את הלינק הזה.. ניסית להעביר מסר? איך זה קשור?

אני חושבת שהוא סיפק לי בריחה מהמציאות שבה חייתי
אני כל כך מסכימה איתך! [ועוד אלף סימני קריאה] זו תובנה ענקית. זה לא קשור ל"הבא יסכים לזה", כי זה עוד פחדים.
בואי נתרכז בתובנה הענקית שהבאת עכשיו?
שהחיפוש שלך אחרי זוגיות ואהבה היה מוכתב עד כה על ידי הצורך לברוח מהבית ומהמציאות הקשה של הבית?
ואיך אפשר למצוא את מי שמתאים לך, כשאת בכלל לא מחוברת לצרכים האמיתיים שלך אלא רק לבריחה?

את לא צריכה להגיד לעצמך מלים מעצימות, בהכרח.
ואת לא צריכה להתרכז בטוב, בהכרח.
למלא כל דקה פנויה בעומס זה יופי של טריק להקל על הקושי, אבל זו שוב בריחה. כמו מהבית. זה לא רע, עכשיו תקופה קשה וחשוב להקל על עצמך אבל תיכף ארחיב על זה.

אני הייתי מציעה לך להתבונן בצורך שלך לברוח מהמציאות שבה חיית. רק להתבונן. להחזיק את זה כמו אבן חן נוצצת שאת בוחנת מכל הצדדים, במין הממממ כזה, מחפשת לראות את כל הצדדים שלה. איפה זה מתגלה. איך זה שלט לך על החיים. איך היית, איזה מין בן אדם היית, איך היית מנהלת את חייך, לולא היה לך הצורך הזה לברוח מהמציאות של הבית?

עכשיו, מה ההיפך מ"למלא כל דקה פנויה" כדי לברוח מהמחשבות ומהרגשות?
לעשות דברים שמטעינים אותך. שממלאים לך את הלב, לא מעסיקים את המוח. שמשמחים אותך. וגם לבכות. מותר לבכות. את באבל כפול, גם על המציאות של הבית (שהיתה S-: ) וגם על המציאות של הזוגיות (שהיתה S-: ).

לדוגמא:
ללכת לים, ללכת יחפה על החוף, להתבונן אל האופק, לנשום נשימות עמוקות, לספוג את היופי.
לשמוע מוסיקה שאת אוהבת.
ללכת בטבע: לעצים יש כוח ריפוי עצום, זה נבדק גם במחקרים ולא זוכרת באיזה דף הם אפילו צוטטו פה. חפשי מקום עם עצים, לחבק עצים, להתבונן בעצים, לנשום אוויר של מקום עם עצים.
לעשות אמבטיות מפנקות. גם למים כוח ריפוי.
ללטף חיות מחמד, אם זו אופציה.
לרקוד, להתנועע, לעשות הליכות, לתרגל משהו מול היוטיוב או ללכת לקבוצה (לא יודעת איפה את גרה אבל בפארק הירקון בחלק של בבלי, מול קוסובסקי 40 והלאה, יש בכל יום שישי בבוקר כל מיני קבוצות שעושות צ'י קונג ועוד כל מיני דברים בחינם. למשל נירה רבינוביץ. אפשר פשוט להגיע. זה ריפויי וחינמי, והאנרגיה של תירגול בקבוצה ממש מעלה את התדר).

אלה רק כמה הצעות.
במקום לברוח, לרפא.

. ואני חוזרת הביתה ומרגישה שאין שם תמיכה

צעירה, את ממש צריכה לצאת מהבית! מה פתאום לגור עם ההורים. גורי עם שותפים צעירים.

שלום יקרה,

זו בהחלט תקופה קשה. הרי לא סתם סבלת איתו תקופה ארוכה: גם נהנית איתו, והיו לך סיבות רגשיות להיות איתו, וגם סיבות עמוקות למה לא להיות בבית.

הניתוק הוא סוג של קטיעה. זה יכול להגיע בקלות לכאב גופני, קשיי נשימה, קושי להירדם, מחשבות טורדניות ועוד ועוד.
תני לזמן לעבור> הזמן ומה שמכניסים לתוכו עושים קסמים.
תקבעי עם חברים וחברות, ודודים ובני דודים, ותגייסי כל מי שאת יכולה לעזור לך לעבור את התקופה הזאת, תקופת ההחלמה.
זה מאוד טבעי לבכות. היה לך חלום ליחסי זוגיות אוהבים, מכבדים, תומכים, והנה את מוצאת את עצמך ליד שוקת שבורה.
לבכות, לכתוב, להכות בגוש חימר רך, לרוץ, לצייר את העצב, לצייר אותך עכשיו, ובעוד שנה, ובמערכת זוגית טובה-טובה, ובעוד כמה שנים (אם זה רצונך) עם הילדים שלכם. ציירי את מה שאת מרגישה במערכת זוגית כזאת.
אני מזכירה לך שנפרדת כי בדברים העקרוניים לא היה לך טוב. לא רוצה לצטט ולהתבחבש בזה.
את לא צריכה זוגיות כמלון לסופי שבוע וחגים, שגם בה את חוטפת סטירות לחי רגשיות רנדומליות.

ברור שזה זמן לא קל.
מה לעשות?
לבכות כשאת צריכה ולעבור הלאה, להעסיק את עצמך, לקרוא ספרים שתומכים בך. לחדש את המעגל החברתי ככל הניתן.
לעשות דברים שמנקים רגשית ומעשית: לנקות את החדר שלך והחפצים שלך מדברים שמיותרים בחייך (מזכרות מעיקות, ספרים שלא תקראי, בגדים שאת לא ממש אוהבת, ועוד ועוד).
בקשר למצב בבית:
האם את יכולה לדבר עם אמא שלך כדי להקל על עצמך? להגיד לה שקשה לך לדבר איתה על אבא שלך מאחורי גבו (אם זו האמת, כמובן)? לספר לה שנפרדת, ושאת מאוד בתהליך וזקוקה לזמן עיכול ונשימה?
האם יש לך חברים שיכולים להזמין אותך להיות אצלם לעיתים תכופות?
האם את יכולה להשאר מדי פעם לסופשבוע בעיר בה את לומדת, ואולי להיות שם עם חברים ללימודים, להינות מסופשבוע בעיר הגדולה?

המון שאלות, וחיבוק ענקי,
שבת שלום (עם דגש על השלום הפנימי)

ואיך אפשר למצוא את מי שמתאים לך, כשאת בכלל לא מחוברת לצרכים האמיתיים שלך אלא רק לבריחה?
נכון.. זה משהו שידעתי אבל בלי באמת לדעת איך זה משפיע עלי, על הבחירות שלי, על הצורך שלי במרחב, ביכולת לברוח כשיתעורר הצורך (פתאום זה מכה בי.. אולי בגלל זה המקרה בשבת היה הקש-ששבר-את-גב-הגמל.. הרגשתי שהחופש נגזל ממני, לא היה לי לאן ואיך לברוח. נאחזתי כל כך הרבה, ואז פתאום.. זהו).
ואני מרגישה שאני עדיין לא לגמרי "יודעת", אני עוד מגלה את זה עם עצמי, וזה כל כך נפלא לגלות עוד.
בחרתי בשירות צבאי, בחרתי בתפקיד שיאפשר לי לצאת מהבית לשבועות, בחרתי ללמוד רחוק (למרות התחנונים שאשאר קרוב, למרות שהייתה לי האופציה להישאר, למרות שכלכלית זה הרבה יותר משתלם).
ואני יודעת עמוק בפנים.. זה גם מה שגרם לי להישאר עם האחרון, הוא סיפק לי מרחב. אמרתי את זה אי אלו פעמים בלי להבין מה אני אומרת.
הוא נתן לי את החופש לברוח מהבית, להיעלם גם בסופ"שים בתירוץ של יש-לי-בן-זוג-אז-אני-אברח-גם-בסופ"ש, כי אחרת המשפחה לא תבין, יגידו לי שמצופה ממני להישאר. ובאותה ההזדמנות הוא גם סיפק לי מרחב רגשי בקשר, זה כאב לי אבל גם היה לי צורך בזה. לא בטוחה שאני מובנת.. הוא לא העיק עלי מבחינה רגשית, לא חנק, לא ציפה שנדבר כל יום שעות. בדיעבד זה בדיוק הצורך שחיפשתי (ועדיין מחפשת), ומצד שני רציתי יותר קירבה אבל גם פחדתי ממנה.
איך היית, איזה מין בן אדם היית, איך היית מנהלת את חייך, לולא היה לך הצורך הזה לברוח מהמציאות של הבית?
אחרת. אני יודעת, פשוט יודעת שאחרת.
הצורך בעצמאות הגיע ממקום של בריחה ולא של בחירה (מעניין שאלו אותן האותיות רק בהיפוך...)
כשהייתי קטנה הייתי מה"נצמדות חזק חזק לאמא", לא רוצות לשחרר, לא רוצות להיפרד. כשהמחלה הארורה התפרצה, וככל שהדברים החמירו והתקדמו וההבנה חלחלה.. פתאום נוצר צורך חדש- בבריחה. הצהרתי את זה בגיל צעיר והתחלתי לפעול בהזדמנות הראשונה.
אתמול אחי הקטן (שהגיע לאחרונה בדיוק לשלב הזה של ההבנה העמוקה, לו לקח קצת יותר זמן..) אמר לי שהוא רוצה לברוח בהזדמנות הראשונה שתהיה. כואב, ומדהים. איך שאותם תהליכים מתרחשים וגואים גם אצלו. אולי בכל זאת אנחנו דיי דומים.. ומעניין (אפילו מאוד) שהוא בחר להגיד לי את זה בדיוק אחרי ההודעות האחרונות, או שאני פתאום הייתי מסוגלת לשמוע.
הוא טוען שאני כבר ברחתי ממזמן.. אני מרגישה שזה נכון חלקית.
--
קור את, אני גרה עם שותפים, אבל בסופי שבוע אני חוזרת הביתה..
--
אה ועוד משהו...
כשהייתי קטנה, חלום חיי היה.. לעוף.
איזה מצחיק זה לשאול ילדה קטנה מה המשאלה הכי כמוסה שלה כשהתשובה תמיד הייתה- לעוף. כנפיים. להיות למעלה בשמיים.
"מאמי שלי, אי אפשר לעוף. את יכולה להיות טייסת, את יכולה לטוס במטוס, לחלל.. אבל כנפיים? זה אי אפשר"
חבל.

אה, והיה עוד משהו. וזה פחות קשור, וגם לא הכי מעניין.. אבל רציתי גם שיער ארוך (וזה קרה, בניגוד לכנפיים

)
מה שכן.. אני חולמת על תעופה הרבה: אני ציפור, אני בדמותי שלי, היום קצת פחות.. בעבר יותר, וזה היה (ועדיין) כל כך נפלא!

יולי קו יקרה,
אני יכולה לדבר איתה, אבל (ואני לא יכולה להאשים אותה) זה לא פשוט.
היא יודעת שנפרדתי, לא סיפרתי הכל.. הרבה דברים שנתפסים אצלי היום כ'לא לגיטימיים' בקשר עדיין נשמעים לה הגיוניים. וזה הגיוני.. היא שבויה בזוגיות כזו כבר שנים ארוכות.
במשך שנים הייתי שם, מספקת תמיכה רגשית, שומעת, מכילה, בוכה על זה בעיקר כשהיא לא שם. אני עדיין שם.. אבל הבן זוג שהיה הרחיק אותי, או שאני בחרתי בזה, כבר לא בטוחה מה גרם למה. אבל הנקודה היא, שאני לא מסוגלת לעזוב אותה. לא מסוגלת להגיד לה "אני לא יכולה לשמוע יותר על הצרות ועל הכאב" הכאב שלה הוא חלק ממני. גם כשאני אומרת לה, אני רואה את הצורך שלה ומיד מתחרטת וחוזרת לשמוע. המרחק מספק לי את האופציה לצמצם, והעומס בלימודים. למרות שאני מרגישה מאוד אגואיסטית כשאני בוחרת שלא להקשיב.
--
העזרה לעצמי מגיעה דרך כתיבה, אני כותבת המון.. פעם היו שירים, היום זה פשוט.. לכתוב. יש לי מלא יומנים שממשיכים להתמלא, מגיל 16 ועד היום.
זה משחרר, זה עוזר להתחבר לעצמי, זה מקל.
וחברים. אבל מפגשים של אחד על אחד, לא המוניים. בהמוניות אני קצת הולכת לאיבוד. עד 4-5 זה עוד בסדר, בדרך כלל מעבר מתיש אותי, אני צריכה להיות במוד מסויים.
כיף להודות בזה.
--
כתבתי המון.. תודה שאתן מאפשרות לי. המקום הזה קסום ואתן פשוט.. אין לי מילים.

שבת של נחת ושלום

וואו, צעירה, את מצטיירת לי כאדם כ"כ מעניין מיוחד ומקסים. ואכן את בוגרת .
יופי שאת כותבת, לומדת, גרה עם שותפים, חיה את חייך.
שיהיה שבת ושבוע טובים !

קור את, אני גרה עם שותפים, אבל בסופי שבוע אני חוזרת הביתה..

אל תסעי להורים כל סוף שבוע!!! פעם בחודש, מקסימום שלושה שבועות. את כבר גדולה עם מקום משלך. מה פתאום לבלות אצלם סופי שבוע שלמים? לא עלה בדעתי בגיל שלך. בסופי שבוע למדתי, עבדתי, הלכתי עם חברים לים, לרקוד, לסרטים.
להיות עם הורים מדכאים סופי שבוע שלמים? מה פתאום.
זה ממש עושה לך רע.
את החיים הקשים הם בנו לעצמם. חובתך שלך היא לבנות לך חיים טובים משלך, לא לחיות את החיים שלהם! חיים רק פעם אחת. לא לבזבז את החיים.

איך עבר סוף השבוע האחרון?

שלום

ממש רציתי לקפוץ לפה ולעדכן קצת. טוב על מי אני עובדת.. אני בעיצומה של תקופת מבחנים ובמקום ללמוד הראש שלי כל הזמן בבאופן (ולא רק הראש, המצגת פתוחה ברקע ואני קוראת בשקיקה את הדף של ביד רכה, דיי חייבת להפסיק ולהתרכז)

התמכרתי קשות! מה עושים?
כל כך הרבה דפים קראתי פה, אני סופגת המון, לומדת.. וזה פשוט נהדר, באמת באמת מרגישה שמצאתי אוצר.
התקופה הזאת מאתגרת, אני לומדת לשחרר, לאפשר לעצמי את כל מה שלא אפשרתי- לאפשר לעצמי לכאוב כשצריך, לבכות, לחבק את עצמי כשכואב. מנסה עדיין להסתכל לפחדים בעיניים.
הייתי כמה שבועות מחוץ לבית, יצאתי עם חברות בין מבחן למבחן, חזרתי לשחות אחרי המון זמן, טיילתי בין עצים, שכבתי על הדשא, כןכן באמצע תקופת מבחנים. אני בעיקר מנסה להקשיב לעצמי, אחרי המון זמן שלא הקשבתי. ללכת עם מה שאני באמת באמת רוצה, לתת לעצמי את הלגיטימציה להרגיש מה שאני מרגישה.
קיבלתי ציון לא טוב במבחן, ולראשונה בחיי אמרתי לעצמי שלא נורא.. שעשיתי את המקסימום שיכולתי וזה מה שחשוב- הפכתי למעצימה שלי בעצמי, זה כל כך.. אחרת.
וגם כשאני נופלת, אני קמה, או לפחות מאפשרת לעצמי ליפול קצת ולהישאר על האדמה עד שאקום, זה בסדר.
בעיקר יש תחושת שחרור.. אני יודעת, אני בטוחה שזאת הייתה הבחירה הנכונה.
אני אסירת תודה, באמת. ליקום, לכן, לעצמי.
וגם.. שמתי לב שאני הרבה יותר רגישה מפעם, אבל אולי זה בקטע טוב? לא יודעת. נגיד.. אם למשל אני שומעת על מעשה גבורה של מישהו/ רואה סרטון מרגש על בחור שמציל ציפורים (הדוגמא במקרה, כן?

) אני יכולה למצוא את עצמי דומעת מהתרגשות ממש בקלות. זה דיי חדש לי, כי לרוב אני לא מאלה שאפשר לסחוט מהן דמעות בקלות.
אולי סתם כי אני מרגישה הרבה יותר חמלה כלפי עצמי, וזה מושלך גם על אחרים.
בבית כלום לא השתנה בעצם, אבל אני מרגישה יותר שלווה, והלוואי והיא תישאר. הלוואי.
אני מקווה שאני לא משעממת אתכן, כי אם כן אז אפסיק.
מה שכן, אני צריכה למצוא דרך לצמצם את השעות שאני קוראת פה, כי יש לי עוד כמה מבחנים וכל כך קשה להתרכז בהם כשפה יש מידע הרבה יותר מעניין...

כיפ לשמוע שאת בטוב

תודה שנכנסת לשתף! תענוג.

סחתיין על הניק! יפה לך!

טוב לשמוע ממך!

איזה יופי! כל מה שאת מתארת (חוץ מההתמכרות לבאופן, אבל זה באמת נפוץ P-: ) ממש בריא. נשמע שעלית על המסלול הנכון, של קבלה ואהבה לעצמך (-: