הסתכלות אתנוצנטרית על ילדים

אני מתכוונת לכתוב עבודה סמינריונית בנושא, ורציתי לשמוע מחשבות, ואם מישהו במקרה מכיר, לקבל הפניות לחומר עיוני שיוכל לעזור לי.
המחשבה שלי היא לנסות לבסס את התזה, לפיה גם בחברה הפוליטיקלי קורקט שאנו חיים בה, כאשר לא מקובל להעיר הערות "גזעניות" על עדות, דתות או בכלל קבוצות תרבותיות שונות מאתנו, אנו עדיין מתייחסים בצורה מאד אתנוצנטרית לילדים, אפילו בלי שזה יחשב לא פוליטקלי קורקט.
חשבתי לומר, שהילדים נולדים לתוך קבוצת התרבות של הילדים. במשך שנות חייהם בקבוצה הזו הם עוברים מעין "חינוך מחדש" על ידי המבוגרים (באמצעות מערכת החינוך, ספרות ילדים שרובה "מגוייסת", וכו'), ובעצם מתקבלים לתרבות ה"מבוגרים" רק לאחר מספר טקסי חניכה ולאחר שהגיעו לגיל ש"אפשר להתחיל".
בעוד אנו מתייחסים בצורה אתנוצנטרית כל כך אל הילדים, אנו נמנעים מלראות דברים שנעוצים, למעשה, בתרבות הילדים, משום השוני שבין אותם קודים תרבותיים לבין הקודים המקובלים בתרבות שלנו.
כך, למשל, אנו מסרבים להכיר בכך שתרבות הילדים הינה תרבות high context, תרבות לא ישירה, שבה יש מקום של כבוד לדיבור עקיף. מתוך תרבות ה-low context שלנו, אנו מתעקשים לקטלג אמירות high context של ילדינו כ"מניפולציה". היש יותר אתנוצנטרי מזה? ויתרה מזו, בהתייחסותנו זו אנו גורמים לילדים לאבד בהדרגה את היכולות המופלאות שלהם של קריאת התחושות שלנו, הבנת הסאבטקסט, וכו'. רק כך נוכל לקבל אותם ל"תרבות" שלנו בבגרותם.
עוד דוגמא לטשטוש שאנו עושים ליכולות מולדות של ילדינו - הילדים נולדים עם יכולות אמפתיות, אבל אנו מתעלמים מהן או אף מכחישים אותן, ובכך גורמים להן להעלם בהדרגה. אחר כך אנחנו בוכים איזו חברה אלימה אנחנו, וכמה אלימות יש בקרב ילדים ובני נוער, ומחפשים איך ללמד את אותם ילדים ובני נוער כל מיני דרכים לא אלימות ליישוב סכסוכים. אבל האם לא יתכן שאלמלא היינו מנטרלים את האמפתיה המולדת שלהם מלכתחילה, לא היינו נזקקים ללימוד המאוחר הזה? האם לא יתכן שלנו עצמנו יש הרבה מה ללמוד מהתרבות שלהם?
אני מחפשת מחשבות בנושא הזה, וגם הכוונה לחומר (אולי אנתרופולוגי? פסיכולוגי? אני ממש לא מהתחום, ולא סגורה על זה) שיוכל לעזור.

מעניין.
בהצלחה.
מה זה אטנוצנטרי?
מאיזה תחום את?

המחשבה שלי היא לנסות לבסס את התזה, לפיה גם בחברה הפוליטיקלי קורקט שאנו חיים בה, כאשר לא מקובל להעיר הערות "גזעניות" על עדות, דתות או בכלל קבוצות תרבותיות שונות מאתנו, אנו עדיין מתייחסים בצורה מאד אתנוצנטרית לילדים, אפילו בלי שזה יחשב לא פוליטקלי קורקט.

מדוע את קוראת להתנהגות של ילדים 'תרבות'?

מה זה אטנוצנטרי?

אתנוצנטרי זו הסתכלות מתוך ה"משקפיים" של התרבות שלי.

מאיזה תחום את?

סליחה, שכחתי לציין - משפטים. אני עושה תואר שני במשפטים.

מדוע את קוראת להתנהגות של ילדים 'תרבות'?

זו בדיוק השאלה שאני לא בטוחה בה. אולי כי יש לילדים כקבוצה חלק מהמאפיינים של תרבות. כי כקבוצה, ברור שיש להם מכנה משותף (וגם כל מיני יכולות שקשורות ל"תרבות" שלהם, כמו יכולת מצויינת לתקשורת לא מילולית בינם לבין עצמם). מצד שני, גם אני מתלבטת בשאלה האם משהו מולד יכול להחשב בגדר "תרבות". מצד שלישי, רק לפי מה שקראתי עד כה (וזה לא כל כך הרבה) נראה לי שהגדרת "תרבות" היום היא משהו מאד רחב, ויכולה לכלול בתוכה המון פרמטרים - זה לא מוגבל לאתניות. למשל, חלק מהזהות התרבותית שלי נובע מהיותי אשה. האם יש "תרבות" נשית פורמלית? הרי גם אשה זה דבר מולד. אז אני חושבת שאני יכולה להכניס את העובדה שמישהו הוא ילד להגדרת חלק משמעותי בתרבות של אותו אדם.

>מגששת באפילה<

התיחסות לילדים כאל "תרבות" נפרדת היא התיחסות אתנוצנטרית, לא?
רגע. לא זה מה שרציתי לומר.
אם מסתכלים על הילדים באופן כזה, אומרים "הם מחוץ לתרבות שלנו". לא?

יש כזה דבר "תרבות ילדים" או תרבויות ילדים שונות בחברות שונות. לכן מתכתחילה הייתי מגדירה את החברה אותה אני מעונינת לחקור. מומלץ מאוד לקרוא את ספרה של תמר כתריאל: "מילות מפתח- דפוסי תקשורת ותרבות בישראל", שמקדיש כמה פרקים לתרבות ילדים בישראל. תרבות הילדים נזונה מעולם המבוגרים והערכים שלו אך גם מהווה עולם תרבותי - עם נורמות ודפוסי תקשורת (שאינם מולדים ).

יש בספר פרק מקסים על טקסי ה"כיבודים" של ילדים. חלוקת ממתקים או שיתוף במאכלים מסויימים (בדרך כלל אסורים או מוגבלים ולא המזינים אותם מאכלים שאמא מתחננת שנסיים מהצלחת) במסגרת מפגשים בבית הספר או בשכונה. מצד אחד אלו טקסים של תרבות הילדים, ויש להם כללים ברורים וסנקציות למשל נגד "קמצנים". הניתוח הרחב יותר מתיחס לדפוסי החליפין של ילדים ישראלים, שמעצבים את השייכות או אי-השייכות לקבוצה ואת הציפיה להדדיות לא פורמלית.

כל תרבות משמרת ומעבירה את עצמה לדור הבא בתהליך של חיברות - ולכן לא הייתי חוקרת את היחס של מבוגרים לילדים במונחים של אתנוצנטריות . גם "חינוך מחדש" לא נראה לי מתאים, אלא יותר"חינוך". חינוך שמשקף הנחות מסוימות על "ילדות" ועל ילדים (ואם תשאלי פה אנשים, אני בטוחה שתמצאי ש"חינוך" הוא מושג מספיק טעון).

אני ממליצה על הספר our children, our selves. אני לא זוכרת את שם המחברת, אך תמצאי אותה בקלות, אולי אפילו גם באתר.
זה מחקר אנתרופולוגי על ילדים בתרבויות שונות (שבט אפריקני, ארה"ב, יפן ועוד) ואיך הגידול או החינוך משקף את הערכים המרכזיים של התרבות. מעניין ביותר.

ב דחילו וענת גיגר תודה על ההפניות - אני אחפש את הספרים - נשמע לי שהם בהחלט יוכלו לעזור לי בגיבוש דעה.

אני מבין את העילה לסיווג התנהגות ילדותית/נשית כ'תרבות', אך מסתייג ממנה.
לטעמי זוהי הרחבה מוגזמת של משמעות המילה.

בלי שבדקתי את הנושא, אני סבור שישנם דפוסי התנהגות חוצי תרבויות עדתיות ועממיות. לדעתי אין לקרוא להם 'תרבויות'.
האם לבחילות הריון ניתן לקרוא 'תרבות'?
זוהי הגזמה, אך נדמה לי שהיא משרתת את מטרתה, לפיכך לא אמתנה.

גם אני מתלבטת בשאלה האם משהו מולד יכול להחשב בגדר "תרבות".
תלוי לפי מה את עובדת. אבל אני לא מכירה אף תחום מדעי שבו זו ההגדרה של תרבות.
אני עוסקת במחקר התרבות. זו הדיסציפלינה שלי. אנו מתייחסים ל"תרבות" במובן הרחב (קרוב להגדרה האנתרופולוגית), כאל מכלול ההתנהגויות, הנהלים, הסמלים וכו' הנלמדים ומשמשים לתקשורת בחברה אנושית כלשהי.
יש דיסציפלינות שעוסקות ב"תרבות" במובן המצומצם, ואז הכוונה היא אך ורק לתחומים ה"גבוהים" של התרבות האנושית: בעיקר האמנויות, כגון ספרות, ציור, תיאטרון, שירה, פיסול.

לקרוא למשהו מולד בשם "תרבות" מרוקן את המושג מתוכנו.
כדאי להבדיל בין התנהגויות אנושיות, מולדות ולא מולדות, לבין תרבות. לא כל התנהגות היא גם תקשורתית (נועדה לתקשורת בין אנשים) או נלמדת.

אנו מסרבים להכיר בכך שתרבות הילדים הינה תרבות high context, תרבות לא ישירה, שבה יש מקום של כבוד לדיבור עקיף. מתוך תרבות ה-low context שלנו, אנו מתעקשים לקטלג אמירות high context של ילדינו כ"מניפולציה".
לא הבנתי בכלל למה התכוונת. האם תוכלי להגדיר מהם בעינייך:

תרבות של הקשר גבוה
תרבות לא ישירה
"מקום של כבוד לדיבור עקיף"
תרבות של הקשר נמוך
קיטלוג מה כמניפולציה?

את הכל לא הבנתי, ואשמח להסבר, רצוי עם דוגמא קונקרטית.

הילדים נולדים עם יכולות אמפתיות
האמנם? אולי את מתכוונת לכך שהילדים נולדים עם פוטנציאל לאמפתיה, שמתפתח או לא מתפתח בסביבת הגידול שלהם, תלוי מי מגדל אותם ואיך? תוכלי להסביר יותר? כי לא ברורה לי הטענה שלך שם.

יש גם "תרבות הילד", שתמר כתריאל, שבאה מתחום האנתרופולוגיה ועושה מחקרים מאוד מעניינים, נגעה גם בה. אבל אין לה דבר וחצי דבר עם הנושאים שאת העלית.
את העלית נושא שהייתי מגדירה אותו יותר "התנשאות של מבוגרים כלפי ילדים", התייחסות פטרונית לילדים כאל בני קבוצה נחותה, וביטול של ההתנהגויות הילדיות לטובת "חיברות" (סוציאליזאציה) לעולם המבוגרים.

ענת גיגר התכוונה לספר של Meredith Small, שנקרא Our Babies, Our Selves וכותרת המשנה שלו היא "איך הביולוגיה והתרבות מעצבות את הדרך שאנו מגדלים ילדים" בתרגום חופשי. אכן, מומלץ מאוד. זה ספר בדיסציפלינה חדשה שמשלבת אנתרופולוגיה עם פדיאטריה ("מדע הילד" שכולל גם את תחומי המחקר הביו-רפואיים). הקשר שלה למחקר התרבות הוא דרך הדיסציפלינה האנתרופולוגית, ועל זה קצת חבל לי, כי הראייה האנתרופולוגית מוגבלת וא-היסטורית (טוב, אני גולשת לביקורת מדעית, אז די...).

אה, ובתור התחלה הייתי מציעה לך לקרוא את ספרו של פיליפ אריאס Aries. המקור בצרפתית והתרגום באנגלית. את יכולה גם לחפש את הספר "מעשה ילדות: מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים" מאת זהר שביט וב. אבן-זהר. יש שם תרגום של חומר מאריאס וסיכום של התפתחות מושג הילד בתרבות המערבית, וגם חומר על "תרבות הילד" שאולי ייתנו לך רקע טוב (וזה בעברית (-: ).

_בלי שבדקתי את הנושא, אני סבור שישנם דפוסי התנהגות חוצי תרבויות עדתיות ועממיות. לדעתי אין לקרוא להם 'תרבויות'.
האם לבחילות הריון ניתן לקרוא 'תרבות'?_
אתה צודק בכך שלא כל התנהגות תחשב לתרבות. אם כל דבר היה נחשב ל'תרבות', המושג היה מתרוקן מתוכן. באנתרופולוגיה מקובל לראות בתרבות מערכת של סמלים ומשמעויות - ובחילות הריון, הגם שאינן תרבות, יכולות להיות תלויות תרבות :-p

וגם יכול להיות קשור לספר המצויין "אבדן הילדות" של ניל פוסטמן - לא תמיד היתה ילדות, לא תמיד התייחסו לילדים כאל משהו שונה מאשר מבוגר קצר מידות (ועכשיו, לטענתו, עקב הפחתת הקריאה והתחזקות הטלויזיה, שוב הולכת ונעלמת הילדות, כי פער הידע בין מבוגרים וילדים מצטמצם).

וואו, המון תודה על כל ההפניות לספרים והמחשבות. זה באמת יעזור לי לעשות קצת סדר.
(רוב הבעיה היא שגם אני ממש לא סגורה על מה שאני רוצה או יכולה לומר, ועדיין לא בדקתי חומר שיכול לאשש או להפריך את המחשבות הראשוניות שלי).

אז בואו נניח באמת, שמשהו מולד לא יכול להיות תרבות. אבל אני עדיין חושבת שלקבוצת הילדים יש קודים תרבותיים משל עצמה. ברור שהילדות היא חלק מההגדרה העצמית שלהם.

בשמת, אני בהחלט מסכימה שאפשר לנסח זאת כהתנשאות של מבוגרים כלפי ילדים, אבל הסמינריון שאני עושה עוסק בתרבות, ואני נדרשת להציג את הנושא שבחרתי במשקפיים של חקר התרבות. או שבסופו של דבר המסקנה שלי תהיה שכל התזה הזו מופרכת לגמרי (ואז אני אצטרך להחליט האם לוותר על כתיבת העבודה הזו, או לכתוב אותה בכל זאת ולהגיע למסקנה שמה שחשבתי בהתחלה הוא לא נכון - זה כנראה תלוי בכמה חומר אני אקרא עד שאגלה שטעיתי

).

מה שהתכוונתי לגבי המניפולציה - אני נתקלת הרבה בהורים שמקטלגים התנהגויות מסויימות של הילדים שלהם כמניפולציה (בתחומים שונים לחלוטין - החל מבכי של תינוק, שמקוטלג כמניפולציה "כדי שירימו אותו על הידיים", דרך התפרצויות זעם שמתרחשות סביב גיל שנתיים שמקוטלגות כמניפולציה ואפילו פניות אוהבות של ילד להוריו שההורים מצליחים לראות אותן כמניפולטיביות הואיל והן כביכול נועדו להשיג משהו עבור הילד, ולא נאמרו לשמן). מעבר לנושא של יכולת הביטוי (תינוק לא יכול לדבר ולומר "אמא, קחי אותי על הידיים", אבל אולי האם יכולה לדעת שזה מה שהוא רוצה בדרכים אחרות), אני חושבת שיש נטיה להורים (וזה לא עניין אישי של הורה זה או אחר, שיטת אדלר, למשל, מבוססת בחלקה הגדול על ייחוס לילדים של "מטרות על" מסויימות שהמעשים שלהם נעשים לשם השגתן (למשל, השגת תשומת לב), ולא לשמם) לקחת התנהגות של ילד, שניתן לפרש אותה באופן תמים לחלוטין, ולתייג אותה כמניפולטיבית, משום שההורה אינו מסוגל להכיר בדרך תקשורת לא ישירה כדרך תקשורת לגיטימית.
מעניין אם בתרבויות של הקשר גבוה היחס לדברים האלה אחר.
טוב, אני מניחה שאני אצטרך לקרוא עוד לפני שאוכל להסביר את עצמי טוב יותר. אני מרגישה שאני מתבטאת בצורה מאד עילגת (וזה לא אופייני לי...).

מעניין אם בתרבויות של הקשר גבוה היחס לדברים האלה אחר.
זו שאלה טובה ל-ראיון עם ג'ין לידלוף לבאופן טבעי,
כלומר - אחרי שתסבירי מה זה תרבויות של הקשר גבוה (-:

עילגת (וזה לא אופייני לי...).
אני מוכנה להעיד.

אולי במקום לראות את הילדים כבעלי תרבות נפרדת, אפשר לראות אותם, כמו דני לסרי, כמי שנמצאים מחוץ לתרבות.

דני לסרי כותב בספרו, מקום לגדול (הוצאת באופן טבעי, 2004):

הילדים הם חוץ תרבותיים
אחת הסיבות לכך היא שעם כל חינם וקסמם, אין לילדים ערך חברתי. בלשון העם הם "לא פונקציה". אין להם ממשות בתור אובייקטים חברתיים, שיכולים לאשר או לפסול דמותו של אדם. הם לא מדד לשום דבר חברתי. מחיאות הכפיים שלהם ללא הוריהם העומדים מאחורי גבם נטולות משמעות. הילדים הם יצורים א-תרבותיים.

העולם התרבותי המודרני הכביר מליצות ועורר מהומה רבה בדבר חשיבותם, ערכם וכבודם של ילדים אבל מעולם לא שינה את יחסו הבסיסי. הילד יכול להיות אובייקט מתופעל חברתית אבל הוא לא סוכן תרבותי שיכול לשנות. אפשר להרבות תיאוריות בחדרי חדרים, לדבר על התפתחותו של הילד ועל דרכים להעשירו, לשכללו, לגדלו,אבל לפגוש אותו ממש זה משהו אחר.
...

מיסיונריות
מצד שני התרבות זקוקה לילדים והיא זקוקה להם משתי סיבות סותרות:
היא זקוקה להם מכיוון שהם מהווים פתח מילוט,אפשרות להשתחרר מחלצי החברה, שסתום ביטחון, מקום בו גם מבוגרים רציניים יכולים להשתטות ולמצוא לעצמם מקום ממשי לפני שהם מתפוצצים וגוררים אחריהם את תרבותם לאבדון.

מצד שני היא זקוקה להם מכיוון שתהליך הנרמול של הילדים הוא גם חלק מתהליך הכרתה של התרבות את עצמה. תהליך המעניק לה זהות וכוח קיימת, מיסיונריות תרבותית החורשת ללא הרף את מחוזות הילדות.

יש בספר עוד נקודות שנראה לי שהן הולכות בכיוון שלך. וחוץ מזה, הוא פשוט ספר נהדר.

אז בואו נניח באמת, שמשהו מולד לא יכול להיות תרבות. אבל אני עדיין חושבת שלקבוצת הילדים יש קודים תרבותיים משל עצמה. ברור שהילדות היא חלק מההגדרה העצמית שלהם.

אני סבור ש'ילדות' כחלק מהגדרה עצמית של ילדים מקורה בתרבות השלטת כיום, לפיכך תרבות הילדים אינה אלא תת-תרבות השואבת ישירות מתרבות המבוגרים; אולי ילדים לא היו מפרידים עצמם מן המבוגרים לולא מבוגרים היו מפרידים את הילדים מעצמם.

אני קורא את 'דייויד קופרפילד'. לפני כמה פרקים הוא היה בגילי, ולא החמיץ כל הזדמנות לספר כמה צעיר הוא חש, ביחוד מול אדם מסוים, שגורם לו להרגיש צעיר ללא תקנה.
מעולם לא הרגשתי שאני צעיר יתר על המידה.

לאה, חיפשתי די הרבה מידע על תרבות ילדים-תרבות מבוגרים ולא ממש מצאתי. יותר מזה, תרבות מוגדרת כמשהו שאיננו מולד אלא נרכש - זה בהגדרה! לכן, ההסתכלות על ילדים היא ככאלו שנמצאים בתוך תהליך הרכישה של תרבות ולא כבעלי תרבות עצמאית, מנותקת ובעלת קווי מתאר משלה.
בכל אופן אם תרצי - אשלח לך את ההפניות שכן מצאתי. הן מתייחסות לתרבות ילדים כחלק מהקונטקסט הכללי של חייהם .
(שכחתי לספר לך על כך, כבר מזמן מצאתי לך!)

לאה, אולי בעצם זה לא "תרבות הילדים" אותה אנחנו מפספסים בגלל הראיה האתנוצנטירת שלנו, אלא משהו בסיסי יותר - העובדה שהם ילדים.
כלומר - אנחנו שופטים אותם לחומרה כי אנחנו מצפים מהם שיתנהגו כמבוגרים, ולכן מתיחסים אליהם (בזלזול) כאל "אה, הוא ילד", במקום לצפות מהם להיות ילדים, ובהתאם להתיחס אליהם בכבוד. (התיחסות זהה מקבלים אצלינו זקנים, נכים, חולים, הריוניות (!), נשים וכו')

מאיה,
אני אשמח מאד להפניות.

עוד לא אמא
תודה על הדברים ועל הציטוט מספרו של דני לסרי - מאד מעורר מחשבה.

ותודה לכולכם - אתם מאד מפרים אותי - אל תפסיקו

ואת Our Babies, Ourselves יש לי, ואם תרצי אנסה לחפור בארגזים ולמצוא לך אותו

תתחילי לחפור

תודה!

פתחנו סניף?

יש שפה מיוחדת לילדי גן.
דברים כמו: עכשו תורי, אנחנו לא נוגעים, לא קיבלתי...
יש להם הווי מיוחד להם.

_לאה, אולי בעצם זה לא "תרבות הילדים" אותה אנחנו מפספסים בגלל הראיה האתנוצנטירת שלנו, אלא משהו בסיסי יותר - העובדה שהם ילדים.
כלומר - אנחנו שופטים אותם לחומרה כי אנחנו מצפים מהם שיתנהגו כמבוגרים, ולכן מתיחסים אליהם (בזלזול) כאל "אה, הוא ילד", במקום לצפות מהם להיות ילדים, ובהתאם להתיחס אליהם בכבוד. (התיחסות זהה מקבלים אצלינו זקנים, נכים, חולים, הריוניות (!), נשים וכו')_

בתחילה עמדתי לכתוב שאיני חושב שחוסר הסובלנות הכולל המתואר בדבריך הוא אתנוצנטריות, אך לאחר מחשבה, איני בטוח שהוא אינו כזה.
האומנם יש הבדל בין חוסר סובלנות ואתנוצנטריזם?

חוסר סובלנות מחייב קיום של אידיאל נורמליות.
אני סבור שמכיוון שהאידיאל הזה הוא תרבותי, שכן הוא שונה בין תרבות לתרבות - ניתן לקרוא לסלידה מהחורג מהאידיאל 'אתנוצנטריזם', אפילו זוהי הרחבה גדולה של משמעות המילה.
כלומר - אם אדם כועס על ילד כשזה מרעיש, כעסו הוא אתנוצנטרי לא מפני שהתנהגות הילד היא התנהגות של תרבות שונה, אלא מפני שבתרבותו שלו נהוג לכעוס על מי שמרעיש.

אני נע בין הבנה לחוסר הבנה - רגע אחד אני מבין למה אני מתכוון, ובמשנהו אני כבר לא בטוח, אז אפסיק כאן ואחשוב על זה עוד.

לאה, הרעיון שלך לעבודה נשמע לי מרתק. יחד עם זאת, הדוגמאות שנתת נראות לי קשורות יותר דווקא לתכונות מולדות, ולא לתרבות. אני מאמינה שדווקא יש תרבות של ילדים, שונה מתרבות המבוגרים, אבל מה שמאפיין אותה אלה דברים אחרים ממה שכתבת. למשל, הדברים שגורמים לך להיות מוערך בקרב הילדים הם שונים (ולעתים הפוכים) מהדברים שמביאים הערכה בקרב מבוגרים.

לגבי חומר עיוני, לא עולה בדעתי כרגע. למרדית סמול יש גם ספר המשך שנקרא Kids, אבל אני לא בטוחה שיהיה בו משהו רלוונטי עבורך. אני מבינה שאת מתעניינת בעיקר בתרבות הילדים בישראל, ולא בהתבוננות בילדים מתרבויות אחרות, אז נראה לי שכל הספרות האנתרופולוגית הזאת לא כל כך רלוונטית.

אז נראה לי שכל הספרות האנתרופולוגית הזאת לא כל כך רלוונטית.
אבלולי תתן כווני מחשבה.

הסיפור הנפלא "חלכן היה נמזר" מאת לואיס פאג'ט, מופיע ב"מיטב הסיפורת הבדיונית" שני כרכים קטנים של "עם עובד" שקניתי בשבוע הספר לפני כמעט 20 שנה.
תקראו אם אתם יכולים.

פתחנו סניף?
באמת - למה לא העלת את הנושא גם שם?

מפני שבתרבותו שלו נהוג לכעוס על מי שמרעיש
בדיוק!
נהוג לכעוס על מי שמרעיש, בלי לבדוק האם הסיבה לרעש מוצדקת.

אני מבינה שאת מתעניינת בעיקר בתרבות הילדים בישראל
האם את מתענינת בתרבות הילדים, או בהסתכלות האתנוצנטרית עליהם? כי זה לא אותו דבר, ואם את בודקת את השני, יכול להיות מענין להשוות את זה בין תרבויות שונות.

_יש שפה מיוחדת לילדי גן.
דברים כמו: עכשו תורי, אנחנו לא נוגעים, לא קיבלתי...
יש להם הווי מיוחד להם._

וגם כל הסיכומים לגבי מי הולך לבקר את מי, מי חבר של מי, למה אי אפשר לבקר שניים אצל ילד אחר וכ"ו. אם מקשיבים למה שהם אומרים אחד לשני באינטראקציות הללו, זה די מעניין. לפעמים הם משתמשים במילים שקשורות לחברתיות בצורה הפוכה מהמשמעות שלהם. מילים כמו "נעלב", "חבר", "סולח".

בנוגע לאמפתיה, אני גם חושבת שיש לילדים אמפתיה מיוחדת, שלפעמים ממש מעוררת פחד אצל הורים והם טורחים להעלים אותה. לדוגמה, יש ילדים שכאשר הם עושים את הקישור בין בשר לבין בעלי חיים, לא רוצים לאכול בשר. הורים מאוד נלחצים מזה (מפחדים שילד יהיה צמחוני או פשוט כי זה שם להם מראה בה הם לא רוצים להסתכל), והרבה פעמים משכנעים אותם בדרכים שונות להמשיך לאכול בשר. דוגמה נוספת, היכולת לחוש צער אמיתי ממוות של בעלי חיים (אפילו נמלים). התחושה שלהם היא טבעית, אך כיוון שבתרבות המבוגרים לא נהוג להצטער ממוות של נמלה, מסבירים להם שזה לא נורא ולא קרה כלום - זו בעצם ההכוונה התרבותית לעולם המבוגרים.

נהוג לכעוס על מי שמרעיש, בלי לבדוק האם הסיבה לרעש מוצדקת.

ובלי לבדוק האם הסיבה לכעס היא מוצדקת.

ראי גם:
ילדי האינדיגו
ילדי רטט הקריסטל

האמירה שתרבות היא דבר שאינו מולד היא לא כזאת אמירה פשוטה בעיני.
למה אני מתכוון? (אני הולך לקחת חופש כאן עם המלה תרבות)
התרבויות האנושיות דומות אחת לשנייה יותר מאשר לתרבויות של שימפנזות.
איזה תרבות יש לשימפנזות? מי מחזר אחרי מי, מונוגמיות/פוליגמיות וכן הלאה.
זאת אומרת יש מרכיבים תרבותיים לא מבוטלים שנובעים מתכונות מולדות שלנו שבני-אדם.

מעניין לצפות במפגש בין ילד בחינוך ביתי לילדי גן
התכנות החברתי שונה לחלוטין
נראה לי שרוב ההתנהגויות של הילדים מוכתבות/נובעות מהמערכת ולא כל כך "טבעיות",
למרות שגם סביבת הבית היא סוג של מערכת, לילד יש יותר מקום להיות עצמו.

אך כיוון שבתרבות המבוגרים לא נהוג להצטער ממוות של נמלה, מסבירים להם שזה לא נורא ולא קרה כלום
ויש גם דוגמאות הפוכות - שילדים מנסים, מתוך סקרנות, לתפוס או למעוך או לדרוך על נמלה או חיפושית וכדו'
וההורים מבקשים מהם לא לעשות זאת כדי לא לפגוע ביצור.

נראה לי שרוב ההתנהגויות של הילדים מוכתבות/נובעות מהמערכת ולא כל כך "טבעיות"
כאן אני לא כל כך מסכימה, (בעיקר בעניין "רוב ההתנהגויות"). הבית הוא מרכז הכובד בכל מקרה, גם כשילדים הולכים לגן. יש הבדלים גדולים מאוד בין ילדים שנמצאים באותו גן מבחינת ההתנהגות, מבחינת היחס לילדים אחרים, ועוד.
יש המון גורמים משפיעים - למשל, האם הילד הוא ילד יחיד במשפחה, האם הוא הבכור או הצעיר (ילד יחיד יתקשה יותר, וזה טבעי, לוותר או לחכות לתורו, ילד שיש לו אחים רגיל יותר לשחק עם מישהו אחר). וכמובן, כמובן, מה לעשות, מה שהוא מקבל מהוריו בבית (ואני לא מתכוונת לצעצועים).

קלא אילן,
האומנם יש הבדל בין חוסר סובלנות ואתנוצנטריזם?
אולי זה קצת כמו לשאול האם ניתן להיות גזען ושוביניסט גם יחד?

מפני שבתרבותו שלו נהוג לכעוס על מי שמרעיש
או מפני שבתרבותו שלו לא נהוג להרעיש, והוא אטום להבדל התרבותי בין התרבות שלו לבין תרבות הילדים, שבה לרעש אין קונוטציות שליליות?

יונת,
אני מניחה שככל שאתקדם בחשיבה ובכתיבה של העבודה (רק התחלתי לחשוב, אני עוד בשלב מאד בתולי), אני אגלה גם קשיים ואולי יהיו לי רעיונות אחרים. חלק ממה שחשבתי עליו כשפתחתי את הדף הזה היה מעין סיעור מוחות בשאלה הזו. לכן זה באמת כל כך עוזר לי.

גילה,
האם את מתענינת בתרבות הילדים, או בהסתכלות האתנוצנטרית עליהם?
אני חושבת שאני מתעניינת בהסתכלות האתנוצנטרית. באמת מעניין להשוות (אגב, בכל מקרה, לדעתי, מעניין להשוות). לכן שאלתי גם קודם לגבי היחס לילדים בתרבויות שהן עצמן תרבויות, למשל, של הקשר גבוה. שוב, אני עדיין לא סגורה על מה מעניין אותי (הכל מעניין אותי, אני לא סגורה על מה אכתוב בסופו של דבר). בכל מקרה - אצטרך להתמודד עם ההגדרה של תרבות כמתייחסת לתרבות הילדים. בינתיים לפי החומר שקראתי (בעיקר קווין אברוך), נראה לי שתרבות היא משהו נרכש. אז יש איזה כשל בנסיון להגדיר משהו מולד כתרבות. אבל א' - אני יכולה לחלוק על ההגדרה הזו (איזה מזל שזה רק סמינריון ולא דוקטורט

), וב' - אם זה כן נרכש (ולא מולד) - מאיפה, בעצם, הילדים רוכשים את התרבות הזו? האם לפני שהם נחשפים לילדים אחרים אין להם את הסממנים התרבותיים של "תרבות הילדים"?
>חושבת בקול רם<

טרה-רוסה,
תודה. מאד עזרת לי בניסוח בנושא האמפתיה.

הד בר ניסן,
יש לי הרבה מחשבות עכשיו בנושא של מולד ונרכש. לפי מה שהבנתי, התפיסה שזהות או תרבות היא דבר מולד היא משהו שהיה בעבר ופחות קיים היום, אם כי אני לא בטוחה שמה שקיים היום בהכרח סותר את האפשרות הזו. אני חושבת שהנטיה היום היא יותר לכיוון רב-תרבותיות. כלומר, הכרה בכך שאין מרכיב אחד שמהווה את הזהות שלי, אלא הזהות שלי יכולה להגזר מהרבה מאד מרכיבים (למשל, שאני אשה, שאני ישראלית, שאני עו"ד, שאני עובדת במקום מסויים, שאני אם, שאני רעיה וכו'). אז השאלה היא האם אותה "תרבות ילדים" היא מרכיב בזהות של הילדים, ועד כמה המרכיב הזה הוא דומיננטי לעומת מרכיבים אחרים (וזה אולי מתקשר למה שיעל צ כתבה על המיקום במשפחה, על הבית וכו').

תרבויות של הקשר גבוה
מה זה?

תרבויות שבהן הדברים מסתמכים הרבה על ההקשר התרבותי, מנהגים, רגשות, ולא דוקא על מה שנאמר - תרבויות של דיבור עקיף.

אולי זה קצת כמו לשאול האם ניתן להיות גזען ושוביניסט גם יחד?

אני לא בטוח שהבנתי מה את אומרת.

או מפני שבתרבותו שלו לא נהוג להרעיש, והוא אטום להבדל התרבותי בין התרבות שלו לבין תרבות הילדים, שבה לרעש אין קונוטציות שליליות?

את אומרת שהוא בכלל לא יודע שיש הבדל?

לא ברור לי לגמרי מהו השונה בין אתנוצנטריזם לחוסר סובלנות באשר הוא.

לגבי תרבויות של הקשר גבוה - על מה את מסתמכת כשאת אומרת שישנן תרבויות כאלה?
ולמה בעצם את מניחה שהתרבות שלנו היא של הקשר נמוך?
נדמה לי שקשה לקבוע לתרבות אופי אחד. לעתים התרבות שלנו היא של הקשר נמוך ולעתים היא של הקשר גבוה ("טוב, אז אני אשב בפינה. בחושך.").

תרבויות של דיבור עקיף
כמו פולניות.
(זה לא רק בצחוק. זה גם לומר שאנחנו גם קצת כאלה).

האם ניתן להיות גזען ושוביניסט יחד
התכוונתי שניתן להיות אתנוצנטרי וגם חסר סובלנות וגם מתנשא.... זה לא סותר. אתה יכול להיות חסר סובלנות (בין היתר) משום שאתה עוור להבדלים הבין-תרבותיים, משום שאתה רואה את הכל דרך המשקפיים של התרבות שלך.

את אומרת שהוא בכלל לא יודע שיש הבדל?
אני אומרת שהוא מניח מראש שרעש זה דבר שאינו נהוג. הוא לא מסוגל לראות שיש תרבויות אחרות בהן הרעש לא נחשב דבר רע.

לא ברור לי לגמרי מהו השונה בין אתנוצנטריזם לחוסר סובלנות באשר הוא
אני חושבת שחוסר סובלנות יכול לנבוע מאתנוצנטריזם. כלומר, זו יכולה להיות אחת התוצאות של אתנוצנטריזם.

ולגבי תרבויות של הקשר גבוה והקשר נמוך - אני מסתמכת על דברים שלמדתי בסמינר שאני עושה. בין היתר זה לקוח מהספר של קווין אברוך. והתרבות שלנו (הישראלית), על הרצף שבין ישיר לעקיף נמצאת בקצה הכי הכי ישיר (כלומר, הקשר נמוך), בלי הרבה תרבויות אחרות בסמוך אליה. אתה צודק שכאשר מכלילים קבוצת אנשים תמיד אפשר למצוא רצף גדול של גוונים (כמו הדוגמא של "אני אשב לי כאן בחושך" - ואגב, אולי זה תת תרבות של הפולניה, ואז אפשר לומר שזו כשלעצמה תרבות של הקשר גבוה, אבל אני סתם זורקת - לא חשבתי על זה לעומק). כל השיח הישראלי, שמלא מילות ציווי, שאין בו פניות של כבוד (אין פניה, למשל, בגוף שלישי או בגוף שני רבים לשם כבוד), שמתבסס הרבה מאד על ה"דוגרי" - זה הקשר נמוך פאר-אקסלאנס. אבל אתה צודק שכל אמירה כזו היא מכלילה, ולכן תמיד ניתן להביא דוגמאות ספציפיות סותרות.
לי, אישית, כבר יצא להעליב מאד קבוצה של אמריקאים בגלל דיבור שאני חשבתי שהוא כן ומנומס, והם חשבו שהוא ישיר ומעליב

לכנות את היחס לילדים 'אתנוצנטריות' הוא השאלה, (כמו בביטוי 'מחוזות הילדות'), ולא כל כך מתאים. ילדים הם חלק מהתרבות. אם תניחי לרגע את השיפוטיות שאומרת 'זה לא יפה לחנך או לכוון או להשתיק' ותשאירי את השאלה פתוחה: איך מתיחסים לילדים? למה מתיחסים ככה בתרבות (שתבחרי)? איך התיחסו פעם? תוכלי, בעיני, להגיע ל'מחוזות נפלאים' (בטוח שיהיה לך נפלא לקרוא את אריאס).

אצל פוסטמן, למשל - הנגישות לידע היא שיוצרת את הקטגוריות החברתיות. ידע רב היה ממודר ובלתי נגיש לילדים - ואילו היום, בעידן האלקטרוני, עם החשיפה לתכנים 'של מבוגרים' - ילדים 'מאבדים את ילדות שלהם', בעיניו. נדמה לי שבמאמר של ג'שוע מאירוביץ', ('המבוגר הילד והילד המבוגר' - משהו כזה), תלמיד של פוסטמן, יש אזכור להקשר המשפטי של מעמד הילד ('זכויות הילד'), לא בטוח שתאהבי את רוח הדברים, אבל יכול להיות לך מענין לעשות את הקישור.

קראתי פעם מאמר של רבקה בר-יוסף, אם אני לא טועה, ובו אזכור של חינוך ביתי בהקשר הזה - בכיוון של בטול הילדות כקטגוריה חברתית. אני יכולה לחפש.
בטוח שהיום הילדות או הנעורים משתנים וכנראה שלא כל כך רע שם, אם 'הילד בן שלושים, ויש לו חום גבוה, הוא שוכב על הספה בבית הוריו'

בחקר התנהגות של בעלי חיים ההגדרה של תרבות ברורה מאוד, והיא התנהגות שנלמדת מפרט אחר בקבוצה (מכך אפשר להסיק שתרבות אפשרית רק כשיש קבוצה וקבוצתיות). דוגמה ידועה היא של מושבת קופים בה קופה אחת החלה לשטוף את הבטטות שאכלה, והקופים הצעירים חיקו אותה ושטפו גם. קופים אחרים מבוגרים לא למדו את ההתנהגות הזו.
חשבתי על עניין האמפתיה והמסקנה שלי היא שהאמפתיה היא מולדת, והביטול שלה היא הביטוי התרבותי.
לכן, לדעתי, תרבות של ילדים אפשר למצוא במקום שיש קבוצת ילדים, ויש התנהגות ספציפית לקבוצה, שילדים חדשים שמצטרפים לומדים מילדים שכבר בקבוצה. לכן אם יש תרבות ילדים, היא תהיה שונה בכל גן ובכל עיר. כמו כן, תהיה תרבות ייחודית לילדי חינוך ביתי במפגשים.
אני חושבת שאת יכולה לכתוב את הסמינריון על הניסיון להראות שאכן בכלל קיים דבר כזה של תרבות ילדים.

התכוונתי שניתן להיות אתנוצנטרי וגם חסר סובלנות וגם מתנשא.... זה לא סותר. אתה יכול להיות חסר סובלנות (בין היתר) משום שאתה עוור להבדלים הבין-תרבותיים, משום שאתה רואה את הכל דרך המשקפיים של התרבות שלך.

אה... לא חשבתי שזה סותר. דווקא ניסיתי להוכיח איך השניים הם אחד

עכשיו אני כבר לא כל כך בטוח, וכרגע אני מותש ואיני יכול לחשוב על זה.

לאה מ , אני מבהירה מראש שלא קראתי את כל התגובות. ההערה שלי היא כזו: לדעתי אכן יש הסתכלות אתנוצנטרית מצד מבוגרים על ילדים, והיא מתבטאת בכך שמבוגרים רבים נוטים לשכוח שילדים הם בני אדם בדיוק כמו מבוגרים. דווקא מבוגרים שאמורים להבין שאין הבדל, חוץ מאשר בכמות ואיכות הידע והניסיון, טועים להתייחס לילדים כאל תרבות שונה.
אני לא רואה ילדים כחלק מתרבות שונה. נקודת המוצא שהייתי מציעה לך לבדוק היא זו של מבוגרים שנוקטים עמדה שונה כלפי ילד, שונה מכפי שהם נוקטים כלפי מבוגר, מתוך אתנוצנטריות (אני לא משוכנעת שזו ההגדרה הנכונה לכך).
אתן לך דוגמה: דיברתי אתמול עם חברה שגישתה החינוכית מאוד שונה משלי. דיברנו גם על כך שכשהילד שלה בוכה, היא לא מנחמת אותו לעולם, אלא אם זה מקרה קשה של חבלה גופנית. היא טענה שהיא מוכנה לקחת אותו בידיים רק כאשר סיים לבכות, ועד אז היא מתעלמת ממנו, וזאת מתוך מטרה מוצהרת לגרום לו להבין שכדאי לו להתגבר ושאת ההתגברות היא מעודדת ואת הבכי לא. הילד שהיא דיברה עליו הוא בן חמישה חודשים.
מדוע זה אתנוצנטרי (נניח) בעיני?
כי אם היא היתה חושבת על עצמה, היא היתה מבינה שכשהיא בוכה ליד בעלה, למשל, הדבר האחרון שהיתה רוצה הוא שבעלה יתעלם ממנה ולא "ייקח אותה לידיים", יחבק אותה וינחם אותה.
זה גורם לי לראות עד כמה היא מגיעה (ורבים כמותה) אל מערכת היחסים עם בנה ממקום "מחנך". וכשהיא מנסה לחנך אותו באופן כזה, באופן שהיא לא היתה רוצה לחוות בעצמה, זו התנשאות, הסתכלות על הילד במשקפיים של חייזר שצריך לתכנת, שצריך להמיר את "דתו" - לחנך.
זה מזכיר, מבחינה אתנוצנטרית, את היחס של כובשים רבים לילידים (אמריקנים לאינדיאנים; אוסטרלים לאבוריג'ינים וכן הלאה). יחס שאומר שהכובש יודע יותר טוב מהנכבש, שהיל(י)דים הם נחותים וננקוט בכל האמצעים לשפר אותם. ובמה זה עוד דומה? בעובדה שבהתייחסות כזו, הכובש או האם הזו לא חושבים על היל(י)ד עצמו, אלא על עצמם ועל מה שהם מתעקשים להשיג ממנו.

שכשהילד שלה בוכה, היא לא מנחמת אותו לעולם, אלא אם זה מקרה קשה של חבלה גופנית. היא טענה שהיא מוכנה לקחת אותו בידיים רק כאשר סיים לבכות, ועד אז היא מתעלמת ממנו, וזאת מתוך מטרה מוצהרת לגרום לו להבין שכדאי לו להתגבר ושאת ההתגברות היא מעודדת ואת הבכי לא. הילד שהיא דיברה עליו הוא בן חמישה חודשים.

מסכן

אולי ייתן לך כיוונים מאמר העוסק ב"משחקי הכאילו" אולי שמו "תפקידם של משחקי הכאילו ב.... " נדמה לי שכתב אותו איש בשם יורם או בועז - סליחה על ההפניה הלא מדוייקת, בכ"ז קראתי את זה לפני יותר מעשור. (-:

אולי זאב?
סוקר, זאב, 1993, משחק ולמידה: מה באמת רוצים ילדים ללמוד באמצעות המשחק, מגמות, ל"ד(4), 497-520
תצפית (משתתפת, עד כמה שמבוגר יכול) על משחקי 'כאילו' של ילדים במעון.

הזכרת לי את 'ילדות כמרקחה' של מירטה פורמן על אלימות בחברת הילדים

שיבולת, אהבתי את ההשוואה בין היחס לילדים ליחס לילידים. מעניין.

פלוני כתבה/ה: מעניין לצפות במפגש בין ילד בחינוך ביתי לילדי גן. התכנות החברתי שונה לחלוטין
זה נראה לי מאוד תלוי בילדים וברקע המשפחתי שלהם.

בדחילו - בדיוק זה!!
מירטה? הו מירטה, פעם, בתקופת הפלסטוזואיקון היא לימדה אותי. אם כי אינני זוכרת מאמר כזה שלה.

שכשהילד שלה בוכה, היא לא מנחמת אותו לעולם, אלא אם זה מקרה קשה של חבלה גופנית. היא טענה שהיא מוכנה לקחת אותו בידיים רק כאשר סיים לבכות, ועד אז היא מתעלמת ממנו, וזאת מתוך מטרה מוצהרת לגרום לו להבין שכדאי לו להתגבר ושאת ההתגברות היא מעודדת ואת הבכי לא. הילד שהיא דיברה עליו הוא בן חמישה חודשים.
אילו היא היתה קוראת את המאמר ששמתי אליו קישור ב-תקפות עקרון הרצף , אולי היא היתה מבינה שמה שהיא עושה הוא מסוג הדברים שגורמים להפרעות אישיות פתולוגיות. )-:
נורא בעיני שאנחנו חיים בתרבות שבה התאכזרות לתינוק נחשבת לגיטימית ורצויה, בעוד שהגישה שלי, שזו התאכזרות מזיקה, נתפסת כקיצוניות משונה שדורשת הוכחות מפליגות, וגם הן לא מספיקות כדי להתייחס לתינוק כמו אל בן-אדם.

הילד שהיא דיברה עליו הוא בן חמישה חודשים. )': חשבתי שאני חולמת כשקראתי.

לאה, איך מתקדמת העבודה?

גתודה על ההתעניינות. אני "תקועה" עכשיו עם עוד כמה עבודות שצריכה להגיש באמצע הסמסטר, אז לא התקדמתי הרבה בכתיבה (אבל כן במחשבות).
מקווה להתחיל לכתוב בעוד כחודש. אני אעדכן אם זה מעניין מישהו...

אותי זה מעניין.

פתחנו סניף?
עושה רושם

לא רע, לא?

לאה, מה נשמע?

שליחה על ידי לאה_מ* » 09 מאי 2005, 11:06

תודה על ההתעניינות

התחלתי לכתוב. השפע פשוט לא יאמן - כל ספר שאני קוראת גורם לי להחליט על עוד ענף לראשי הפרקים שלי...
בגדול הטענה שלי מתבססת על התפיסה של ריבוי זהויות ורב תרבותיות, שנפוצה היום, לפיה האדם הוא שילוב של תרבויות שונות (אשר צירופן הספציפי מתקיים רק בו). לשם דוגמה, אני שילוב של התרבות הישראלית, תרבות המשפחה הפרטית שלי, תרבות יהודית, תרבות הנגזרת מהמקצוע שלי (עו"ד), התרבות הארגונית של מקום העבודה הספציפי בו אני עובדת, התרבות הנגזרת מהלימודים שלי, תרבות נשית וכו'. מכאן שגם ביחסים בין אנשים שבאים לכאורה מאותה תרבות (למשל, שני ישראלים) יכול להתקיים אלמנט בין-תרבותי שנגזר מתוך חפיפה חלקית בלבד בזהות האישית שלהם.
אני כן מנתחת בעבודה את מה שנראה לי כהבדלים בין "תרבות ילדית" (בישראל) לבין "תרבות המבוגרים" (בישראל), על פי קריטריונים לאבחנה בין תרבויות שהותוו ע"י הופשטאדה וע"י הול (תרבות אינדיבידואליסטית מול תרבות קולקטיביסטית, יחס לפערי כח, יחס לאי ודאות, תרבות הקשר גבוה מול תרבות הקשר נמוך וכו'), והמסקנה האישית שלי היא שכן יש אלמנטים תרבותיים אצל ילדים שמשותפים להם ולילדים אחרים (ילדים תופסים ילדים אחרים כ-ingroup שלהם ומבוגרים כ-outgroup שלהם בהקשר של תרבות ילדית), ולכן לדעתי יש מרכיב תרבותי שצריך לתת עליו את הדעת.
אבל, אני חושבת שגם אם אני טועה, ולא ניתן להגדיר "תרבות ילדית", עדיין ההסתכלות על יחסי הורים וילדים באספקלריה של משא ומתן בין תרבותי יכולה להיות מועילה, ולאפשר להורים לקבל כלים טובים לתקשורת יעילה עם ילדיהם.
אני לוקחת מודלים של משא ומתן בין תרבותי שעוצבו בספרות, ומנסה להרכיב מתוכם מודל שנראה לי מתאים ליחסי הורים-ילדים.
מקווה שיצא משהו קוהרנטי...

מוזר ומעניין.

אני אשמח לראות מה יצא מזה בסוף.

שליחה על ידי תמר_ס* » 10 מאי 2005, 08:40

מוזר ומעניין. אני אשמח לראות מה יצא מזה בסוף.

מוזר ומעניין. אני אשמח לראות מה יצא מזה בסוף.

מעניין...
אם קיימת "תרבות ילדית" אזי היא מתחלקת לשניים, לענ"ד:

תרבות שאימצו - אותה הם הפנימו והם "מסכימים" ומזדהים" איתה, שהיא יכולה להיות מולדת או נרכשת בגיל הילדות המוקדם.
תרבות בבדיקה - אותה הם מקבלים מהסביבה, כולל מילדים אחרים, ואתה הם בוחנים האם לקבל ו"לאמץ" או לזרוק.

מאיזו מהשתיים מגיעה האבחנה ילדים תופסים ילדים אחרים כ-ingroup שלהם ומבוגרים כ-outgroup שלהם בהקשר של תרבות ילדית ?

במפגש תרבויות (למשל תרבות מערבית מול תרבות שיבטית (=פרימיטיבית לכאורה)) תמיד התרבות ה "מתקדמת" יותר , תגרום נחיתות ולבסוף ביטול לתרבות ה "נחותה" יותר, האם זו הסיבה שבסוף הילדים מאמצים את "תרבות המבוגרים"?

תמיד התרבות ה "מתקדמת" יותר , תגרום נחיתות ולבסוף ביטול לתרבות ה "נחותה" יותר ה'תמיד' הזה תלוי או מעיד על שימוש באלימות הרבה פעמים רצחנית, דיכוי, השתקה, סימום וניצול.

אני לא רואה במעבר של ילדים לתרבות של מבוגרים תהליך שכולל רק דיכוי. אימוץ, חיקוי, הסתגלות, שינוי נראים לי יותר מתאימים - וכל זה לא אומר שאין דיכוי..
ב דחילו

ב דחילו, הכיבוש האלים הוא דרך אחת. מה דעתך (אני מיגדרי!) על הכיבוש של הגוש המזרחי ע"י הגוש המערבי? השם הנכון הוא פיתוי .

כשמבוגרים מדברים עם ילדים בהתנשאות (רחל"צ) או האמירה "כשתגדל תבין" , אלו בדיוק סממני הכיבוש של תרבות הילדים ע"י תרבות המבוגרים.

sde]שאלות ותשובות omanut[/po]/100103.html
מאת תרצה אתר (בית ראשון ואחרון)

אמא, מתי אהיה כבר גדולה?
בעוד כמה שנים, ילדתי.
ויהיה לי תינוק בתוך עגלה?
כמובן, שיהיה לך, בתי.
אמא, לכלב יש אבא?
ודאי!
וסבא?
אולי.
לי אין סבא. מדוע?
כי סבא שלך בשמים הלא.
איך הוא הגיע לשם, עם סולם?
לא, זה קשה להסביר, האמיני, כשתגדלי תביני!

ורק אני והתשובות שבפי
יודעות את הסוד הגדול
שגם כשגדלים לא מבינים
רק פשוט, יום אחד,
מפסיקים לשאול.

עומר, לא מצליחה לראות בזה התנשאות. אבל אין ביננו ויכוח. מסכימה אתך על הפיתוי, והוא בהחלט אלים בעיני.

תמיד התרבות ה "מתקדמת" יותר , תגרום נחיתות ולבסוף ביטול לתרבות ה "נחותה" יותר
לא ממש נכון.
ב"מוקדימה" כתב אבן-חלדון את ההיפך - תרבויות מתקדמות עד שהן הופכות עדינות ושבירות ואז הן נכבשות על-ידי שבטים פחות "מתקדמים". זאת היתה המציאות שהוא הכיר ודמע עליה בצפון אפריקה (מאה 13 נדמה לי).
השבטים הגרמאנים והאימפריה הרומית, האימפריה המוסלמית והשבטים מהמזרח והצלבנים...

אבל היתה לי שאלה אחרת - לא כל-כך הבנתי במה ההיפותזה של השתלטות תרבותית מקדמת את ההבנה של תהליכי סוציאליזציה.
?
<מא>

מספרת למי שהתעניין. כתבתי. יצא מעניין (לדעתי), אבל נורא ארוך. מי שממש סקרן, יכול לקבל במייל. לא חייבים

יצא מעניין (לדעתי), אבל נורא ארוך
אולי תפרסמי לפחות את המבוא, או את הסיכום, בכמה הודעות בדף הזה?

טוב, אז הנה הסיכום (בכמה חלקים):

פרק ז': סיכום ומסקנות

למעשה, אין בהורות "נכון" ו"לא נכון" – זהו מקצוע שהשונות בין העוסקים בו גבוהה מאד, ויחד עם זאת, הוא גם שברירי מאד. אנו מנוהלים בידי מסורות של תרבויות, מונעים בידי האישור או העדר האישור של סביבתנו הקרובה והרחוקה כאחד, אך בסופו של דבר, כל הורה מחליט לעצמו איך לגדל את ילדיו. עם זאת, בחינה של האלמנטים הבסיסיים של טיפול בתינוקות, לרבות האידיאולוגיה הבסיסית של התרבות, מגלה כמה פרספקטיבות מפתיעות, שיכולות לשנות, הן אסטרטגיות הורות, והן את הדרך בה תופסים ההורים את התנהגותם בפרט ואת תרבותם בכלל.
התפיסה של מה נחשב "נורמלי" משתנה מתרבות לתרבות. ככל שהעולם הופך ליותר ויותר רב-תרבותי, כך נמצא תפיסות נוספות של נורמליות.
הבאה בחשבון של הראיה האבולוציונית של ההורות, יכולה לסייע בקבלת פרספקטיבה. למשל, כאשר תינוק בוכה ואביו ניגש להרגיעו – במקום לחוש מנוצל ומתומרן על ידי הבכי, האב יכול להבין שהתינוק בכה משום שהיה חוסר התאמה מסויים בעולמו, ולכן הוא קרא לחצי השני של הדיאדה שלו לתגובה . הבנה זו יכולה לעמעם או לבטל תגובה שלילית או מרחיקה של ההורה, דבר העדיף עבור ההורה, עבור הילד, ולטווח הארוך – עבור החברה כולה.
מסקנותי נוגעות לא רק להורים, אלא גם לאנשי מקצוע העוסקים בילדים – למשל, רופאי ילדים. בחברה המערבית, הנשענת באופן משמעותי על מקורות מידע הנחשבים אמינים ומדעיים, יש מקום גדול מאד לרופאי הילדים בתרבות ההורות ובמידע הקשור להורות. כאשר החיים הם פרטיים ולא שבטיים, וכאשר ההערכה למדע ולרפואה בתרבות היא כה גדולה, הורים רבים יעדיפו את עצתו של רופא הילדים על פני עצתם של הורים אחרים או על פני עצתם של בני משפחה, ואף ייחסו לרופא הילדים הילה של יודע כל, וזאת גם כאשר המדובר בשאלות בהורות שאינן נוגעות לחולי של התינוק או הילד, כגון הרגלי שינה, דפוסי בכי, אכילה, הנקה וכיוצ"ב. בשים לב למצב דברים זה, רצוי שרופאי הילדים יפתחו גישה אתנו-פדיאטרית, הבוחנת את ההורות בעיניים רב-תרבותיות – הן בהבדלים הנובעים משוני בין תרבויות שונות באופן כללי, והן בהבדלים הנובעים מהשוני בין התרבות הילדית לתרבות המבוגרים.

הבעייתיות שבהשוואה בין-תרבותית

הואיל ועבודה זו, כמו גם המחקרים עליה היא נסמכת, כתובים מתוך עיניים מערביות, קיימת נטיה דיכוטומית טבעית, האופיינית לתרבויות המערב בכלל ולתפיסת זמן מוכונרונית וההגיון הנגזר ממנה בפרט, לחלק את הדברים ל"טוב" ו"רע", "נכון" ו"לא נכון". בנקודה הזו חשוב לחזור ולהדגיש: אין איזה מוח מרושע מאחורי נושא ההורות ותקשורת הורים-ילדים – אין "אח גדול" הדוחף הורים לאינדוקטרינציה מסויימת של ילדיהם – ה"אתוס התרבותי" והערכים שחברות מאמצות מועברים מדור לדור פשוט משום שהם "עובדים" – ברמה מסויימת אנשים מסכימים באופן בלתי מודע למערכת מסויימת של ערכים ומעבירים אותה הלאה, משום שהיא משרתת את החברה שבה הם חיים מבחינה כלכלית, ומשרתת את הפרטים, הן מהבחינה האישית והן מהבחינה הרוחנית. יתרה מזו, אותו אתוס תרבותי נעשה כמעט בלתי נראה – קשה להגדירו במדוייק משום שהוא כה טבוע, דור אחרי דור, עד שהוא נתפס כמשהו "טבעי" או "נכון", וכחלק מזהותו של אדם, ובמילותיה של מרדית סמול:
"תרבות נראית לא כמעין ערפל הרובץ מעל בני אדם ומשפחות, אלא כדוק תחרה המשתחל לכל חרך של התנהגות, ומשפיע, בשקט אך בעוצמה, על מעשיהם של אנשים ועל הדרך שבה מבוגרים נוהגים כלפי ילדיהם" .
תרבויות הנושאות את הילדים צמודים לאם מרבית הזמן, שבהם הורים וילדים ישנים יחד, והדוגלות בהנקה לטווח ארוך אינן בהכרח קשובות יותר לתרבות הילדית – אלה הן תרבויות חקלאיות, שבהן לילדים ערך גבוה מבחינת תרומתם הכלכלית ליחידה המשפחתית, אך שיעור התמותה שלהם גבוה בהעדר רפואה מתקדמת, ולכן ההורות בגיל הרך נתפסת בעיקר כ"ניהול סיכונים", וההורה עסוק במיוחד בהגנה על הילד והאכלתו. בחברות האורבניות-תעשייתיות, הערך הכלכלי של הילד בילדותו הוא נמוך, ומאידך, גידול ילדים כרוך בעלויות גבוהות יחסית, שכן דרושים ריהוט, צעצועים, חינוך חוץ-ביתי, וכיוצ"ב. אולם בתרבויות אלה הערך של הילדים הוא בעיקר בבגרותם – והורים תופסים את עצמם כאחראים באופן כמעט בלעדי לאיך הילד שלהם "יצא" בסופו של דבר .
תפיסה אחרת של ההבדלים בין התרבויות מסתמכת לא על השוואה בין חברות אגרריות לחברות מתועשות על פי הערך הכלכלי של הילדים בכל אחת מחברות אלה, אלא על השוואה בין תרבויות על פי אסטרטגיות ההולדה. תפיסה זו מניחה א-פריורי, כי בבסיס דחף ההולדה עומד הצורך להותיר חותם גנטי בעולם. אסטרטגית הולדה מסוג k מכתיבה הולדת מספר קטן של ילדים, והשקעת מידה ניכרת של דאגה וטיפול בכל אחד מהם, כדי להבטיח את השרדותם, ואילו אסטרטגית הולדה מסוג R מכתיבה הולדת מספר גדול ביותר של ילדים, על חשבון איכות הטיפול בכל אחד מהם, מתוך ההנחה שחלקם ישרדו בכל מקרה. תפיסה זו גורסת, כי ככלל בני האדם נוטים יותר לאסטרטגית k, אולם קיימות גם חברות אנושיות הנוטות לכיוון אסטרטגיית R, כאשר ההבדל ביניהן אינו בהכרח ההבדל בין חברה חקלאית לחברה מתועשת, שכן גם בחברות חקלאיות או חברות של ציידים-לקטים, ניתן למצוא דפוסי k מובהקים, כמו אצל ה-Kung! ודפוסי R מובהקים, כמו אצל ה-Hazda .
במקביל, בתרבויות מערביות על פי רוב יש התחשבות רבה בזכויות הילד (ביטוי הנובע מהתפיסה שהמבוגר הוא הריבון וביכולתו להעניק או לשלול זכויות), והילדים כמעט ולא נדרשים לבצע מטלות. הציפיות מהם הן יותר בכיוון משחק ולימודים, וככל שהם גדלים כך הציפיות בנושא הלימודים גדלות. בתרבויות לא מערביות, בדרך כלל בחברות חלקאיות ולא מתועשות, הדרישות מהילדים גדולות בהרבה, ויש ציפיה שילדים כבר מגיל צעיר יטלו חלק פעיל במטלות המשפחתיות והשבטיות. ילדים בתרבויות אלה נדרשים לבצע מטלות שעבור ילדים מערביים הן בלתי אפשריות .
לכן, אין כאן עניין של "טוב" או "רע", אך חשוב להבין שישנם הבדלים תרבותיים שגורמים להבדלים בהורות, להבדלים ביחס בין תינוקות וילדים, וכדאי להיות מודעים להבדלים הללו ולאפשרויות הנוספות הקיימות, בדיוק על מנת להפוך את התרבות ל"שקופה" פחות ולנוכחת יותר, על מנת לאפשר לנו מגוון תרבויות, מגוון זהויות ותפיסה כוללת של משא ומתן בין-תרבותי.

חשיבות ההבנה של רב-תרבותיות בהקשר של יחסי הורים-ילדים

העדר התייחסות לאספקט הבין-תרבותי ביחסי הורים וילדים מעלה את אבני הנגף הקלאסיות בתקשורת בין-תרבותית, כגון שימוש בסטריאוטיפים, עיוות באמצעות הערכות אתנוצנטריות בלתי מודעות, וכתוצאה מכך תיוג של הצד השני, אשר במערכת מתמשכת כמו יחסי הורים וילדיהם עלול בקלות להפוך לנבואה המגשימה את עצמה, וליצור דפוס תקשורת בלתי יעיל, רווי בקונפליקטים ובאי הבנות, וללא כלי יעיל ליישובם של אותם קונפליקטים .
על ההורה להיות מודע לא רק לסטריאוטיפיזציה ותיוג שלילי של הילד (כגון "מניפולטיבי", "שקרן", "בכיין", "תחמן", וכד'), אלא גם לסטריאוטיפיזציה ותיוג בטווח החיובי של הקשת (כגון "ילד נוח", "ילד טוב", "תמיד עושה מה שמבקשים ממנו", וכד'), שכן אלה אף אלה נגועים בהכללה העלולה להביא לידי נבואה המגשימה את עצמה במקרה של התיוג השלילי או מרד במקרה של התיוג החיובי, מבלי שההורה יהא מודע כלל לתרומתו לתהליך המתרחש. כמו כן, עלולה להתרחש העצמה של הסטריאוטיפ על ידי הצד נשוא הסטריאוטיפ, כאשר הילד המתוייג תופס את התגית שהוצמדה לו על ידי ההורה כמרכיב מרכזי בזהותו, ומפרש כל מידע המגיע אליו לאורו של מרכיב זה . נקודת המוצא, אם כן, הינה מודעות עצמית ויחס בקורתי לגבי חשיבה אתנוצנטרית וסטריאוטיפים באשר הם.
שיח זהות מנסה להשתחרר מכל סטריאוטיפיזציה או תיוג של האחר, ולנהל את הדיאלוג מתוך האישי והאנושי, ואם לתאר זאת במושגיו של מרטין בובר , שיח "אני-אתה", להבדיל משיח "אני-הלז", ולכן עדיף בהקשר של משא ומתן בין-תרבותי.

הנחות הבסיס בנוגע למשא ומתן בין-תרבותי

כבסיס למודל המשא ומתן הבין תרבותי, ניקח את הראיה של טינג-טומי של זהות במשא ומתן – ההבנה של חשיבות התקשורת והאינטראקטיביות מחד, והדיסוננס במפגש עם תרבויות אחרות מאידך. ההבנה שלתינוק ולאם – ככל שהדבר ישמע מוזר – יכולה להיות זהות נפרדת כבר ברגע לידתו של התינוק, נפרדות הנובעת מההטמעה התרבותית שהאם עברה, ושאינה קיימת עדיין בתינוק – היא הבסיס להבנה כי ניתן להתבונן על יחסי הורים-תינוקות במשקפיים של משא ומתן בין-תרבותי, ואם לצטט את טינג-טומי :
"כאשר אנו פוגשים אנשים הדומים לנו, אנו מנהלים שגרה דומה, על פי תסריטים צפויים, תוך שמירה על קצב מוכר ותוצאות צפויות. כאשר אנו פוגשים ועובדים עם אנשים שונים מאיתנו, אנו עשויים לפתוח את מוחנו, אוזנינו, עינינו וליבנו ביתר עירנות ותשומת לב. היכולת לתקשר באפקטיביות עם זרים תרבותיים תעזור לנו לחשוף את הגיוון והערך שבתוכנו".
את יחסי ההורים והילדים ניתן לאפיין על פי הנחותיה של טינג-טומי לגבי משא ומתן בין תרבותי אחת לאחת:
הנחה מס' 1 - קונפליקט בין-תרבותי מערב תסכולים רגשיים או ציפיות לא תואמות, הנובעים, בחלקם, מהבדלים בין קבוצות תרבותיות - חוויית הקונפליקט מאופיינת בפגיעות רגשית ותסכול, הנובעים משוני תרבותי, ציפיות לא מתואמות של הצדדים לקונפליקט, או בורות של הצדדים באשר לתרבויות ההדדיות – מי שחווה את חוויית ההורות מכיר היטב את תחושת חוסר האונים והתסכול הנלווית ללידת ילד (בעיקר ילד ראשון), והנובעת בעיקר מן הפער הגדול שבין הציפיות שלנו לבין המתרחש בפועל.
הנחה מס' 2 – קונפליקט בין-תרבותי מערב דרגות שונות של תפיסות וייחוסים מוטים בהערכה של מה שמתרחש באפיזודה של קונפליקט - דוגמאות מצויינות לכך ניתן למצוא בתפיסה ה"קוליק" המערבית, המתייגת התנהגות אופיינית של תינוקות כבעיה, והסלמתה עקב הראיה האתנוצנטרית של ההורה, וכן בתיוג ילדים על ידי הוריהם כמניפולטיביים, על אף שהילד נוהג באופן העולה בקנה אחד עם המאפיינים והערכים של התרבות הילדית.
הנחה מס' 3 – קונפליקט בין-תרבותי מערב צרכים שונים לשמירת תדמית - והרי אין כמו לידה של תינוק כדי לערער את ודאות הזהות של ההורים – אותה אם שעד לפני כמה ימים היתה מנהלת אסרטיבית בחברת הי-טק, מוצאת את עצמה חסרת אונים ומרוטת עצבים מול בתה הפעוטה, וחווה ספקות רבים לגבי תפקודה כאם ולגבי יכולותיה לספק את צרכי בתה – לשם הדוגמה, בהנקה, אשר אינה מדידה, כפי שהורגלנו בעולם המערבי – ספקות שאינם נחלתה בימים כתיקונם. טינג-טומי מתארת שלושה סוגים של צרכי תדמית: כשירות – הצורך לקבל הכרה במעמד, ביכולות ובמיומנויות של האדם, אוטונומיה – הצורך לפרטיות, גבולות ושליטה וחיברות – הצורך לקשר ולהכלה על ידי האחר. בניתוח של קונפליקטים בין הורים לילדים, ואף בין הורים לתינוקות, באים לידי ביטוי שלושת הצרכים המתוארים לעיל. ניקח, לשם הדוגמה, קונפליקט בין הורה לפעוט, המתרחש סביב תהליך הגמילה מחיתולים של הפעוט – מבחינת צרכי התדמית של הפעוט וההורה, עולה הצורך של הילד לקבל הכרה מאת ההורה ביכולת שלו לעשות את צרכיו בשרותים או בסיר והכרה במיומנות החדשה שרכש, הצורך שלו להיות בשליטה בתהליך החדש והמפחיד הזה, והצורך שלו להכלה של ההורה ותמיכה מצידו בתהליך. בד בבד קיים אצל ההורה הצורך לקבל הכרה, הן מהפעוט עצמו והן מהסביבה, המודדת את ההורה, בין היתר, באמצעות הכישורים שהוא מפגין, לכאורה, דרך הילד שלו – כך תראה החברה בהערכה הורה לפעוט שנגמל לפני גיל שנתיים, ותייחס ליקוי בתפקוד ההורי להורה לילד בן שלוש וחצי שעדיין אינו גמול מחיתולים, הצורך של ההורה באוטונומיה – הן מבחינת הקושי שלו בערעור הגבולות שהוא התרגל אליהם במצב הקודם והן מבחינת הצורך שלו לשליטה בתהליך והרצון שלו שהתהליך יעבור במינימום "פספוסים", והצורך של ההורה להכלה ולקשר – שוב, מצד הפעוט אך לא פחות מכך מצד הסביבה הקרובה אליו, וגם זו הפחות קרובה.
הנחה מס' 4 – קונפליקט בין-תרבותי מערב מטרות מרובות, ומטרותיהם של אנשים תלויות בעיקר בדרך שבה הם מגדירים את אפיזודת הקונפליקט - הראיה הבין-תרבותית חשובה מאד על מנת להבין שבהורה מוטמעות ציפיות תרבותיות כלפי התינוק והילד מרגע הוולדו, ואלה גורמות לו להתבונן במערכת היחסים שביניהם מנקודת מבט אחרת.
הנחה מס' 5 – קונפליקט בין-תרבותי מערב פרוצדורות וסגנונות שונים בגישה לשלבי ההתפתחות השונים של הקונפליקט - ניתן לראות קונפליקטים בין הורים וילדים, בהם ההורה חווה הסלמה של הקונפליקט, בעוד שבעיני הילד האפיזודה לעתים כלל אינה נתפסת כקונפליקט. הדבר קשור גם לתפיסת הזמן השונה אצל ההורים והילדים, המחייבת שמירה על רצף אירועים מבחינת ההורה, אך אינה תלויית זמן מבחינתו של הילד.
הנחה מס' 6 – קונפליקט בין-תרבותי הוא תופעה תלויית-סיטואציה - הפרשנות שאנו מייחסים לסיטואציה ספציפית היא אינדיבידואלית, ונקבעת, בין היתר, על פי הערכים והנורמות התרבותיים המוטמעים בנו. אם כן, לדוגמה, סיטואציה של בכי של תינוק מתפרשת על ידי מרבית האמהות המערביות כאינדיקציה לרעב, למרות שמחקרים הוכיחו שהדרך היעילה ביותר להפסיק בכי של תינוק היא להרים אותו על הידיים. העובדה שהפרשנות של רעב ניתנת על ידי האמהות לסיטואציה זו, מובילה אותן להאכלה תכופה (הסותרת את המודל של האכלה לפי לוח זמנים נתון, שמכתיבה להם תרבות המערב, ובכך יוצרת דיסוננס פנימי נוסף אצלן), ולמסקנה (השגויה) כי אין להן מספיק חלב על מנת להזין את התינוק. הבנה של התינוק היוצאת מן המסגרת התרבותית הכופה בה שבויה אותה אם, תאפשר לה סיפוק טוב יותר ויעיל יותר של צרכי התינוק שלה.
הנחה מס' 7 – ניהול יעיל של קונפליקטים בין-תרבותיים דורש חשיבה מערכתית - ההבנה של ההבדלים הבין-תרבותיים תאפשר לנו תקשורת טובה ויעילה יותר עם ילדינו.
מודל המשא ומתן הבין-תרבותי של טינג-טומי המתואר לעיל חשוב מאד להבנה של הצורך ביצירת מודל תקשורת בין-תרבותי לייעול התקשורת בין הורים לילדים, ועם זאת, לא ניתן להסתמך על המודל של טינג-טומי בלבד, הואיל ומודל זה נגזר מתפיסה דיכוטומית יותר של הבדלים בין-תרבותיים, ומושתת בעיקר על דוגמאות הלקוחות מעולם התקשורת העסקית בין ארה"ב לבין המזרח הרחוק. טינג-טומי גם מייחסת חשיבות מרכזית לנושא ההבדלים בין תרבות אינדיבידואלית לתרבות קולקטיבית, אולם גם שימת הדגש על ההבדל הספציפי הזה מתוך ההבדלים הרבים הקיימים בין תרבויות שונות, ואשר רק חלקם הקטן נזכר בעבודה זו, הוא כשלעצמו סטריאוטיפי ודיכוטומי במידה רבה, ומגביל את המודל מלהתרחב לתחומים אחרים.
מבחינה זו, יש לקרוא לתוך המודל של טינג-טומי גם את ההרחבות שמציע אברוך, בהסתמך על המודל הפרטני של לדרה , על מנת ליצור מודל אישי ודינמי יותר, המתאים יותר לתפיסה של גמישות זהותית-תרבותית. לכל אלה יש להוסיף את הצעתו של אבי שגיא לשיח המבוסס על תהליך אינטראקטיבי שבמסגרתו כל אחד מן הצדדים שב ומגדיר את האחר שוב ושוב, באופן המשמיט את הבסיס תחת הדעות הקדומות, התגיות והסטריאוטיפים ביחס לאחר.

הצעה למודל בין תרבותי ביחסי הורים-ילדים

מאחר שסביר להניח, שאיש מאיתנו לא יהיה מומחה בכל תחומי התרבות, יש לזכור לפחות, שעם הכניסה למשא ומתן בין-תרבותי, אין אנו נמצאים עוד בתחומי התרבות שלנו. באינטראקציה בין הורים וילדים המצב פשוט יחסית, מאחר והמדובר בקונפליקט בין שתי תרבויות ספציפיות ידועות מראש.
אברוך מציע, בניהול משא ומתן בין-תרבותי, לזכור תמיד מהי תרבות ומה תרבות היא לא – תרבות איננה דבר הומוגני, אינה מחולקת בצורה אחידה בין חברי הקבוצה, אינה קיימת ברמה אחת, לא ניתן לצמצמה לכדי רשימת מאפיינים, היא אינה קבועה או יציבה , והיא אף משתנה עם הזמן – הנושא של השתנות התרבות על פני פרק זמן חשוב במיוחד בהקשר של התרבות הילדית, משום שבשל התפתחות הילד בגילאים שונים, ישנו שינוי לא רק בתרבות הילדית, אלא גם בנורמות, בערכים ובנושאים אותם תופס הילד כחשובים יותר מתוך אותה תרבות ילדית בתקופות שונות של ילדותו.
בנוסף, חשוב מאד, עבור הורים המאמצים את מודל התקשורת המוצע, שלא ליפול לטעות של ההנחה כי התרבות מחולקת בצורה אחידה בין חברי הקבוצה – רק משום שמאפיין מסויים אופייני לתרבות הילדית, אין זאת אומרת שבהכרח הילד הפרטי שלי נוהג באופן התואם את אותו מאפיין. לכן חשוב מאד לאמץ מחד יחס כולל, המבין את השונות הבין-תרבותית, ומאידך יחס פרטני, הרואה את הילד, קודם כל, כאינדיבידואל, בעל זהות אישית מורכבת.
אברוך מציין, כי התרבות הינה, מעל הכל, דרך לדבר על הקשר חברתי, פוליטי, דתי, כלכלי ופסיכולוגי. היא מספקת לנו אוצר מילים לדיון ביחסים בין פרטים לקבוצות ומוסדות חברתיים, היא מספקת בסיס לשיחה על מורכבות, שיטתיות בלתי גמורה ושינוי, כמו גם על פרשנויות, אינטרסים, כוח, צדק וכפיה – כולם נושאים החיוניים לדיון בהקשר של יישוב סכסוכים. הבנה של התרבות מאפשרת בחינה לעומק של התרבות שלנו, וקבלת הבנה עמוקה יותר של המניעים העומדים בבסיס פעולותינו .

ריבוי זהויות ורב תרבותיות

על פי גישתו של גירץ , זהותו של אדם מתכוננת בדרך של דיאלוג עם תרבותו ועם תרבויות אחרות ואינדיבידואלים הבאים מתרבויות אחרות – בכל אדם קיים, אם כן, ריבוי זהויות, כאשר כינון הזהות נעשה באופן סינכרוני, על פי הזמן, המקום והנסיבות.
תפיסת היחיד כרב-תרבותי בפני עצמו, מציבה אמנם קשיים במישור של התקשורת הבין-אישית ואף במישור של קונפליקטים פנימיים בין זהויות שונות של הפרט, אולם מאידך היא מהווה את הבסיס לשיח הגישורי, בעיקר זה הפוסט-מודרני , הרואה את הפרט כרב-תרבותי, ושם דגש על ההבניות התרבותיות הטבועות בנו כחלק בלתי נפרד מזהותנו וכגורם מכונן בהתנהגותנו.
חשוב להדגיש, כי גם אם התזה המועלית בעבודה זו בדבר קיומה של תרבות ילדית שונה מתרבות המבוגרים היא שגויה, הרי שההתייחסות לילדים כאל תרבות נפרדת, וההתייחסות ליחסים בין הורים וילדים באספקלריה של משא ומתן בין-תרבותי, תאפשר תקשורת טובה יותר בין הורים לילדים בפרט ובין מבוגרים לילדים בכלל בחברה, ולפיכך תשפר את התקשורת בחברה באופן כללי.

לשם ייעול הדיאלוג בין מבוגרים לילדים בכלל, ובין הורים לילדיהם בפרט, יש צורך במודל אינטראקציה המתבסס על תפיסה בין-תרבותית. המודל אינו יכול להיות "מרשמי" (prescriptive), הואיל ורעיון הרב-זהותיות למעשה מאיין אפשרות של מודל מרשמי, המתאים לכל המצבים ולכל המעורבים, אלא דורש התאמה של המודל לתרבויות הדומיננטיות בכל סיטואציה וסיטואציה, ולזהות הפרטים בכל סיטואציה של משא ומתן. על מודל משא ומתן יעיל להיות, אם כן, מודל גמיש (elicitive), המתבסס על הפרטים ועל הסיטואציה , ומאפשר שימוש בכישורי המשא ומתן ויישוב הסכסוכים הקיימים אצל הצדדים והמובנים בתרבויות השונות שלהם.
עם זאת, המודל אינו יכול להתבסס אך ורק על הפרטים, אלא עליו להיות בעל אופי כולל, אחרת הוא הופך ממודל לאמצעי פתרון לסכסוך ספציפי, ולא זו הכוונה.
המודל המוצע, מתבסס, אם כן, על תפיסת התרבות של אברוך מחד ועל גישת הרב-זהותיות של גירץ מאידך, כאשר הוא שואב אלמנטים פרקטיים מתוך מודל המשא ומתן הבין-תרבותי של טינג-טומי.
רוג'רס וסטיינפט מדברים על יחסיות תרבותית (cultural relativism), שהיא המידה בה יכול אדם לשפוט תרבות אחרת על פי ההקשר של אותה תרבות. במידה רבה זהו ההיפך מאתנוצנטריזם.
כאשר הורים ישפטו את ילדיהם על פי הסטנדרטים, המנהגים והערכים של התרבות הילדית, הם יסחפו פחות לתיוג ולהטיות ייחוס, ובד בבד עם יצירת מערכת יחסים בריאה יותר עם ילדיהם, הם יגדלו גם ילדים מאושרים יותר ובטוחים יותר בעצמם.
ההתעלמות המוחלטת מתרבותו של המעריך הינה בלתי אפשרית, אך המטרה היא לפתח מודעות לתרבות, ולעבור מאתנוצנטריזם לאתנו-רלטיביזם, ליחסיות תרבותית, היינו, לגישה המודעת להבדלים בין-תרבותיים, מודעת למגבלותיו של המעריך ומנסה לנטרל, ככל האפשר, את השיפוטיות הנלווית להערכה.
רוג'רס וסטיינפט מציינים ששה שלבים במעבר מאתנוצנטריזם לאתנו-רלטיביזם:

הכחשה של הבדלים בין תרבותיים – הטענה כאילו בני האדם זהים.
התגוננות מפני הבנה של הבדלים תרבותיים, משום שהם עלולים להוות איום לתפיסת העולם של האדם.
מינימיזציה של הבדלים תרבותיים והדגשה של דמיון בין-תרבותי.
קבלה של הבדלים תרבותיים, מוכרים ומובנים.
התאמת דרך החשיבה וההתנהגות של אדם להבדלים התרבותיים.
אינטגרציה של ההבדלים התרבותיים לתוך תפיסת העולם של האדם, באופן שהזהות של האדם היא בו בזמן חלק מהתרבות האחרת וגם נפרדת ממנה, ונוצרת פרספקטיבה חדשה של "תרבות שלישית", המחליפה את הפרספקטיבה הישנה של התרבות המקורית.

על ההורה החפץ לשפר את התקשורת עם ילדו להקדיש מאמץ להבנת התרבות הילדית, הבנת הממשקים בינה לבין תרבות המבוגרים והבנת המאפיינים הייחודיים שלה, אשר אינם עולים בקנה אחד עם אלה של תרבותו הוא. עליו להבין, שעל אף שילדו הוא בשר מבשרו, הרי שעדיין יתכנו – ואמנם קיימים – הבדלים תרבותיים ביניהם, שהכרתם תתרום לשיפור הדינמיקה הורה-ילד.
על ההורה להקדיש מאמץ להבנת התרבות שלו – לנסות להבין ככל האפשר מהן ההבניות התרבותיות המכוונות בלא מודע את התנהגותו. במסגרת מאמץ זה מומלץ ללמוד על הורות בתרבויות שונות, שכן לימוד זה פותח להורה המתבונן זווית ראיה בין-תרבותית, המאפשרת לא רק הכרה בקיומן של אלטרנטיבות לדרך ההורות שלו, אלא גם מספקת אפשרות בחינה של השפעת התרבות בה הוא חי על סגנון ההורות האישי שלו – מעין אפשרות להפוך את התרבות שלו לשקופה פחות, לנוכחת יותר ולמודעת יותר בהתנהלות היומיומית שלו עם ילדיו.
על ההורה להיות מודע להתייחסותו האתנוצנטרית לילדים בכלל ולילדיו בפרט, ולעשות מאמץ מודע וברור לנהוג בילדיו באופן המכבד את תרבותם, ורואה בה אופציה לגיטימית, ולא באופן הרואה עליונות אינהרנטית של תרבות המבוגרים.
על ההורה להיות מודע לרכיב הדינמי של התרבות, להשתנות המתמדת – הן של תרבותו הוא, והן של התרבות של ילדיו, כאשר השתנות התרבות הילדית נגזרת, בין היתר, מגילו של הילד והתפתחותו, משינויים ותמורות בתרבות המבוגרים הסובבת את התרבות הילדית הספציפית ומהטמעה זוחלת של תרבות המבוגרים בילד.
על כל אלה ניתן להרכיב אלמנטים מתוך מודל המשא ומתן הבין-תרבותי של טינג-טומי: הבנה של הציפיות השונות של ההורה והילד, הנובעות מהבניות תרבותיות הדדיות, מודעות להטיות בתפיסת הקונפליקט על ידי ההורה ועל ידי הילד, לרבות מודעות לסטריאוטיפיזציה ותיוג של הצד השני, בעיקר של הילד על ידי ההורה, צרכי התדמית השונים של ההורה ושל הילד, והסתירה בין מילוי צרכים אלה בסיטואציה נתונה, מטרות ההורה והילד בסיטואציה נתונה, והבנה של הציפיות של כל אחד מהם מאפיזודת הקונפליקט הספציפית.
על ההורה להבין את הדרכים ליישוב סכסוכים בתרבות הילדית, ולתת להן מקום של כבוד בהתייחסות שלו לסכסוכים בין ילדים – הורה הרואה את התרבות הילדית לנגד עיניו, יטפח ויחזק את כישורי האמפתיה של ילדו, במקום לבטל אותם ולעודד את ילדו להגיב בצורה תוקפנית, שאינה מתאימה לתרבות הילדית, הוא יכבד את דרכי יישוב הסכסוכים הקיימות בתרבות הילדית וימנע, במידת האפשר, מלהתערב בסכסוכים בין ילדים, על מנת שלא לפגוע ברקמה העדינה של יישוב הסכסוכים הייחודית לתרבות זו, ובהתפתחות מיומנות יישוב הסכסוכים הילדית אצל ילדיו. הורה כזה יבין את הצורך ליישב סכסוכים תוך גילוי התחשבות וכבוד כלפי מנגנון יישוב הסכסוכים הקיים, וכדברי לדרה, יתמקד ב"גילוי והעצמה של המשאבים, המודלים והמכניזמים ליצירת שלום הקיימים בתוך ההקשר התרבותי" . אם לנסח זאת במונחים של מודל הגישור הטרנספורמטיבי , ההורה ישאף לספק לילדו הכרה והעצמה ביכולות שלו, הנובעות, בין היתר מתוך התרבות הילדית.

פרק ח': מספר הערות ביקורת בשולי הדברים

כאמור במבוא לעבודה זו, הסיבה הטובה ביותר לעריכת מחקר בין-תרבותי היא הבנה טובה יותר של הדעות הקדומות וההטיות של החוקר. יחד עם היתרון הגדול הגלות בחקר בין-תרבותי, חשוב להיות מודעים לעובדה, שההטיות התרבותיות שלנו מתערבות גם במחקר ובניתוח הנתונים על ידי החוקר, שכן החוקר, באופן אינהרנטי ומובנה, מוטה על ידי תרבותו שלו.
הרבה דברים העולים ממחקרים בין-תרבותיים ניתנים ליישום לשם הפקת לקחים והבנה טובה יותר של תרבותנו, של השפעתה ושל ההטיות שלנו הנובעות ממנה. אולם מחקרים אלה מצביעים גם על הבעייתיות שבשיטות המחקר שלנו, שאף הן מוטות תרבותיות .
בנוסף, החלוקה הדיכוטומית במהלך עבודה זו בין תרבויות מערב לתרבויות אחרות היא שגויה ומטעה, והשימוש בה נעשה רק לצורך ביצוע אבחנה גסה בין תרבויות הנוטות יותר לקצה האינדיבידואליסטי-מונוכרוני-הקשר נמוך של הסקאלה לעומת תרבויות הנוטות יותר לקצה הקולקטיביסטי-פוליכרוני-הקשר גבוה של הסקאלה. למעשה, מחקר מעמיק יותר דורש אבחנות ותתי אבחנות בין התרבויות השונות השייכות לכל אחד מאותם קצוות של הסקאלה. גם כאשר לכאורה בתרבויות שונות באים לידי ביטוי ערכים זהים, הרי שהפרשנות והמשמעות של אותם ערכים בכל אחת מן התרבויות, הדומות לכאורה, יכולים להיות שונים לחלוטין. כך, למשל, ערך העצמאות, והחינוך לעצמאות הנגזר ממנו, משותפים לתרבות האמריקאית ולתרבות הגרמנית, אולם בחברה הגרמנית מתפרשת העצמאות יותר כיכולת הסתמכות-עצמית ואי תלות, כאשר התרבות מדגישה במקביל וללא סתירה לכאורה גם ערכים של ציות וכבוד לסמכות, ואילו בחברה האמריקאית מתפרשת העצמאות כחופש פעולה .
בנוסף, שימוש גורף במושג "ילדות", כמו גם תיאור הווצרות מושג הילדות בפרק __ בעבודה זו, נעשה על פי הקריטריונים המערביים להגדרתו של מושג זה, ואינו משקף, בהכרח, ילדות בתרבויות אחרות.
ואם במושג הילדות עסקינן, חשוב להזכיר בהקשר זה גם את ההתייחסות של פוסטמן לאבדן הילדות בתקופתנו –התקשורת האלקטרונית הפכה את המידע לזמין וקליט עבור ילדים ומבוגרים כאחד – נוצר מצב שבו אין צורך בידע המצוי רק בידי אוכלוסיה מסויימת (קריאה והבנת הנקרא) על מנת לקבל נגישות למידע, ולפיכך ישנו טשטוש גבולות בין מידע הנחשב "מתאים" לילדים לבין מידע המגיע לידיעתם. מכיוון שידע הוא כח, הרי שבמידה מסויימת טשטוש הגבולות הזה נוטל כח מידי המבוגרים ומעבירו לידי הילדים. טשטוש גבולות זה ניכר גם בפרמטרים אחרים של התרבות, כגון משחקי מחשב המיועדים לטווח גדול ביותר של גילאים, אופנה זהה לאמהות ולבנותיהן, וכיוצ"ב – כל אלה מעידים על טשטוש הגבולות בין ילדות לבגרות.
ואולם, על אף הערות ביקורת אלה, אני רוצה לסכם בנימה אופטימית יותר.

פרק ט': המבוגר כילד לשעבר – נקודת ההשקה ותקווה לעתיד

בד בבד עם ההכרה של ההורה בתרבות הילדית והיחס המכבד כלפיה, חשוב לזכור, שחלק מתפקידו של ההורה הוא הכנת הילד לחיים כמבוגר בתרבות המבוגרים. מודעות להבניות התרבותיות ומודעות להבדלים הבין-תרבותיים בין תרבות הילדים לתרבות המבוגרים, תאפשר למבוגר לבצע הכנה כזו בצורה יעילה יותר, עדינה יותר ומושכלת יותר, תוך השקפה בקורתית של ההורה על הבעיות הנובעות מהתרבות הישראלית ונכונות לתמורה ושינוי.
שיח הזהות מאפשר להורה לשחק עם רכיבי הזהות שלו, ולמצוא אולי את נקודת המפגש בין המבוגר לילד – הזכרון של התרבות הילדית החבוי בכל מבוגר, שהוא המפתח לשיח זהויות אמיתי, לכבוד הדדי, להכלה ולהעצמה.
היכולת לשים את עצמנו בנעליהם של ילדינו, מבלי לזנוח את תרבות "המבוגרים" שלנו, היא ההופכת אותנו להורים בעלי יכולת גבוהה לתקשר עם ילדינו.
ולבסוף חשוב לזכור, כי מכיוון שתרבות אינה דבר סטטי, אלא היא דבר דינמי ומשתנה, הרי שבידינו החופש לשנותה, והיטיבה לתאר זאת מרדית סמול, במילים:
“Culture should not be a dictator but a facilitator” .
אם נבין שתרבות היא דבר משתנה גם דרכנו, גם באמצעותנו, שמשמעות היותנו סוכני תרבות לא מעבירה דרכנו מסר שהוכתב מראש, בדומה לרוזנקרנץ וגילדנשטרן של שייקספיר, אלא גם מניחה בידינו את האפשרות לשנותו; אם נבין שלילדים תרבות שונה משלנו; אם נבין עד כמה שקופה היא התרבות, ועד כמה עצום מה שנמצא בה מתחת לפני השטח, כי אז נוכל, אולי, להניח לאשמה הנובעת מהסתירה שבין האחריות שלנו לגדל את ילדינו להיות מבוגרים מתפקדים בחברה (שבמקרה שלנו פירושו, בין היתר, לחנך אותם לעצמאות, אי תלות, סיפוק צרכים עצמי, וכד'), לבין האינסטינקטים ההוריים שלנו, שהתפתחו באלפי שנות אבולוציה, והרצון שלנו להבין לעומק את ילדינו, ונאפשר לתרבות לעשות את שלה, שכן, בין אם נרצה זאת ובין אם לאו, המטען התרבותי מסביבם יגרום באופן טבעי להזזת המשקל לכיוון התרבות השלטת עם ההתבגרות. השקיפות של התרבות, הנוכחות שלה, החלק הנסתר מן העין שלה – הם כה גדולים, עד שאין סיכוי שההטמעה התרבותית הזו לא תתרחש, גם אם נגלה כבוד לתרבות השונה של ילדינו, ונאפשר להם להכתיב יותר את הטון בגילאים המוקדמים. ולכן עדיף, עבור תינוקות וילדים בגיל הרך, לנקוט בגישה המכבדת יותר את התרבות הילדית, ולא מנסה לכפות עליה לימוד מושכל של תרבות המבוגרים – הלמידה הזו תתרחש מאליה גם ללא חתירה של ההורים בניגוד לאינסטנקטים שלהם ובניגוד לתרבות הילדית, שודאי עדיין טבועה בהם במקום כלשהו.

תודה @} (עדיין לא הספקתי לקרוא הכל).