המתכון שלי לנישואין זוגיות

[חן*]

כששאלתי את האיש שלי אם יש לי את הסכמתו לכתוב על הנושא מפני שגם לו יש חלק בסיפור הוא ענה: "לשאלה הזו התשובה היא לא, אבל זה בסדר שתעשי את מה שאת רוצה."
ו... אני עושה את מה שאני רוצה
אנחנו נשואים המון שנים...... לקח לי יותר מ 15 שנים להפסיק לרצות לשנות אותו. וברגע שהפסקתי גיליתי שכל מה שהוא אומר לי זה נכון, ובעצם הוא מלמד אותי הרבה דברים על עצמי.

[עינת_טל*]

מחכה לעוד.

[אנונימי]

סקרנית לקרוא את ההמשך...

[ציפציף*]

מזדהה, גם אני למדתי לאהוב אותו באמת כשלא רציתי יותר שיהיה משהו אחר,
פתאום למדתי להעריך אותו,
להוקיר אותו ולהבין שאם מישהו צריך לעבוד על עצמו-זאת אני...

[אמא_לשלושה*]

לקח לי יותר מ 15 שנים להפסיק לרצות לשנות אותו
לי לקח "רק" 10 שנים

סקרנית לקרוא את ההמשך...

[חן*]

מאיפה אתחיל? כשהבנות היו קטנות הוא תמיד היה ההורה המחבק מבין שנינו. זה היה מאד מתסכל. מצד אחד הבנות היו "מכורות" אליו ומצד שני כל הזמן הרגשתי איך ההערות הציניות שלו עושות להן לא טוב. וכשאני אומרת הרגשתי אני מתכוונת שממש חשתי כיצד הערה צינית שהוא כיוון אליהן "פוגעת " בי ומה היא גורמת להן ולי להרגיש.

[מיצי_החתולה*]

סקרנית לקרוא את ההמשך...

[חן*]

נוכחתי שאין לו כיום הערות ציניות כאשר הבת הצעירה שלי שאלה אותי על "איך היה לנו בתחילת הנישואין " סיפרתי לה והבעתי לעצמי ובפניה את הפליאה שלי על השינוי שחל בו.
סיפרתי לה שיש לי מתכון לזוגיות /נישואין: להפסיק לרצות לשנות את בן הזוג ומכאן הגיע הרעיון של הדף. והיא שאלה איך אפשר? איך אפשר להפסיק לרצות לשנות אותו?

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מאוד מאוד מעניין...תמשיכי...

[ענת_ב_פ*]

מאוד מאוד מעניין...תמשיכי...
YES YES YES

[אמת_הארץ*]

מאוד מאוד מעניין...תמשיכי...

[חן*]

שוב קופצת בזמן לאחור.....הוא היה צפוי כזה. תמיד ידעתי מראש איך הוא יגיב וכבר הייתי מוכנה עם התגובה. ממש עצבן אותי שהוא לא היה מוכן לוותר. אם ביקשתי משהו ת מ י ד התשובה הייתה לא. ואחר כך הוא כמובן עשה מה שביקשתי.
אם הוא היה "קשה"עם הבנות אני "ריככתי" לאחר שנים הבנות אמרו:על אבא אפשר לסמוך הוא עומד במילה שלו ואת -לא.
אחת הבנות שלי אמרה לי לא מזמן: "את לא מספיק עקבית . קשה לך לומר לי לא." כשאני מסתכלת אחורה נראה לי שזה נבע מהצורך שתהיה כתובת אחת "בעד" הילדות.

[חן*]

זוכרת שהייתי נפגעת ממנו בערך מכל מלה שהוא אמר, הייתי עושה לו סצנות שלא היו מביישות שום מחזה <אלא שאני האמנתי בכל מה שחשתי ואמרתי ומאד ריחמתי על עצמי. לבת שלי אמרתי שאני לא מבינה איך הוא עמד בכל זה ועוד בגבורה .

[חן*]

התגובות שלכן מעודדות אותי להשאיר את הדף. בזמן האחרון יש לי נטייה למחוק דפים <רק את שלי כמובן>

[יעלי_לה]

עוד!

[לוונדר_סגול*]

_כששאלתי את האיש שלי אם יש לי את הסכמתו לכתוב על הנושא מפני שגם לו יש חלק בסיפור הוא ענה: "לשאלה הזו התשובה היא לא, אבל זה בסדר שתעשי את מה שאת רוצה.
ו... אני עושה את מה שאני רוצה :-)_
זה נשמע כמו איזה חידה סינית...
הוא יודע על הדף הזה? זה בסדר מבחינתו?

[נועה_בר*]

התגובות שלכן מעודדות אותי להשאיר את הדף.
בטח להשאיר, אבל איפה המתכונים?

[Mise*]

נו, מה ההמשך? את משאירה את כולן/ם במתח!

[חן*]

הוא יודע על הדף הזה? זה בסדר מבחינתו?
התשובה שלו אלי יכולה היתה להתפרש כ"משהו מסובך" . פעם תשובה כזו היתה מאד מתסכלת אותי, לא מספקת וגוררת הערות ממני אליו. אני לא מסתירה ממנו. במילים אחרות הוא אמר: אני לא רוצה להיות מעורב, אבל זה לא צריך למנוע ממך לעשות את מה שאת רוצה.
איפה המתכונים?
היום אני לא מחפשת עד כמה הוא מסבך את המצב אלא מזהה כמה פשוט וקל הוא עושה את הדברים. אני מניחה שזה תמיד היה שם אבל לעיתים זה היה בתוך "תחפושת" ואני הייתי כל הזמן עסוקה בלהתייחס לקשה והמסובך. וגם רציתי שתמיד הדברים יהיו"מסודרים" שלא יהיה מה שיקלקל, ואין ספק:הוא כל הזמן "קלקל". היום זה הפוך אני לא מצליחה לראות את המסובך וכל הזמן מחפשת את הפשוט והקל. וכשמחפשים - מוצאים <באיזה ספר ילדים זה מופיע? > העניין הוא שאני לא צריכה להתאמץ אני יודעת שכדאי להקשיב לו כי ברור לי שאצא נשכרת.
המשך יבוא.....
את משאירה את כולן/ם במתח!
וגם אותי....

[חן*]

שלא יהיה מה שיקלקל
עולה לי פתאום זכרון: אנחנו <שנינו עם שתי הבנות בת 5 ובת שנתיים> במכונית בדרך חזרה הביתה אחרי יום טיול.
הגדולה בוכה. תוך כדי הבכי היא אומרת: היה לי יום נהדר ועכשיו קילקלתם לי אותו.
עכשיו ברור לי מאיפה זה הגיע. ברור שלא ממנו.
הוא לא קלקל כלום הוא היה הוא.
ואני כיום יודעת שמה שאני רואה זה מה יש וזה מצויין.

[חן*]

נראה לי שבפתיחת הדף הזה הבעתי הסכמה לראות אותי <שימו לב -עוד מתכון> משום שקורים דברים נפלאים.
לא מזמן סיימתי ארוחת צהריים עם אחת מבנותי. סיפרתי לה על הדף והיא סיפרה לי שבתקופת בית ספר יסודי שנים הייתה עצובה רק לא הראתה לנו את זה ושידרה עסקים כרגיל : הכל מוצלח גם בלימודים וגם חברתית .
בבית היא חוותה תחושה של "תחרות מסכנות" הכי מסכן זכה בכל מיני סופרלטיבים בבית.
לפעמים היא הצליחה "לזכות" אבל בדרך כלל היא ידעה שתמיד יש מישהו יותר מסכן ממנה. וזה מה שניהל אותה גם בהמשך: כשהציעו לה הצעה תמיד אמרה -אני בסדר כי ידעה שתמיד גם בחיים יש מישהו יותר מסכן ממנה שצריך יותר ממנה.
לשמוע ממנה דברים אלה היה בונוס מס.1 מ להסכים לראות אותי .
הבונוס השני הגיע בבום. שנים הייתי בטוחה שהבת הבכורה שלי שידרה מסכנות בגלל שהיא מפונקת. ובגלל שכבכורה לא ידענו איך לגדל אותה. רק בשיחה עם אחותה, <היא דיברה ואצלי האסימונים ירדו> הבנתי שאני הייתי הכי מסכנה בבית. ולאף אחד לא היה סיכוי מולי.

[חן*]

ממבט לאחור נראה ששנינו היינו עסוקים בלשמור על עצמנו. אני עשיתי זאת דרך זה שריחמתי על עצמי ו"הגנתי" על הבנות, ובן זוגי שמר על עצמו בעזרת הציניות שלו.

[נועה_בר*]

ולאף אחד לא היה סיכוי מולי.
וואהו.
מדהים.

סיפרתי לה על הדף.
האם את מספרת שהדף הוא על נישואין וזוגיות, או איך בדיוק הצגת את זה שהיא הגיעה להיפתח כך ?
(אם זה לא אישי מידי כמובן.. )

[חן*]

סיפרתי לה מהיכן הגיע הרעיון של הדף <כתוב למעלה> והתחילה שיחה מ ד ה י מ ה

[עינת_טל*]

תחרות מסכנות.
תודה!!!!!!!!

[נקניק_אדום*]

אני רגע עושה pause.

עברו 25 שנים. תני לנו את הסיפור בפסקאות גדולות יותר שנגמע, כי כולנו פה עצורי נשימה וקטני אמונה.

אז יאללה, דברי צפוף:)

[פלונית*]

אז יאללה, דברי צפוף:)
(-:
אני מנומסת אז לא כתבתי ככה. מזל שיש נקניקים ציניים בקהל (-:

תחרות מסכנות.
תודה גם ממני אסימון בכובד של בלטה נפל לי על הראש עם המילים האלה.

[חן*]

אני לא שומרת פה שם שפן בתוך הכובע אלא עושה לעצמי סדר בדברים. אני מניחה שהשינוי הגדול בשנינו ובאופן ההסתכלות שלנו על הדברים התאפשר בגלל סיבות שונות שעל חלקן אפשר להצביע. כל אחד מאיתנו המשיך והתפתח בתחומי העניין שלו, הוא מתמיד בסוג של אומנות לחימה, אני למדתי להכיר אותי לכבד ולאהוב את מי שאני, שנינו ומרגישים בטוחים למדי -ביחד וגם לחוד.
כשהתחתנו אהבתי אצלו את תכונות א. ב. וג. כי חשבתי שלו יש ולי אין. בדיעבד הסתבר שטעיתי. מה שאהבתי בו היה גם לי אלא שלא ראתי את זה אלא אחרי הרבה שנים. .
את תכונות א,ב,וג' אהבתי, מ ד' ו-ה' הסתייגתי ואת ו' ממש לא יכולתי לסבול. הרבה שנים חייתי בסרט שהייתי רוצה שזה יהיה אחרת.

[חן*]

הרבה שנים חייתי בסרט שהייתי רוצה שזה יהיה אחרת.
כשהפסקתי לרצות לשנות זה באמת נהיה אחרת. כששחררתי אותי ואותו איכות הזוגיות שלנו השתפרה פלאים.
היום כשהוא אומר לי משהו שלא מוצא חן בעיני אני בודקת מה שם נכון . זה גורם לי לעצור, לקחת נשימה עמוקה-ולהרפות.
תקציר המתכון שלי לנישואין/זוגיות למי שלא רוצה לחכות כל כך הרבה שנים: 1. דעו שמה/ מי שאתם זה הכי נפלא שיש.
ואם זה לא מתאפשר בדקו מה שם מונע את זה. מספיק שצד אחד ישאל את השאלות אין צורך להטריד את בן הזוג
<במקרה שלנו פשוט הנחתי לו ושאלתי את כל השאלות לגבי עצמי>

[עלי_מרווה*]

וכשמחפשים- מוצאים <באיזה ספר ילדים זה מופיע?
"יגעתי ולא מצאתי - אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי - אל תאמין, יגעתי ומצאתי - תאמין" (מסכת מגילה, ו, ב)

[ענת_ב_פ*]

תודה על בדף
חייבת לומר שממש קשה לי לדמיין אותך הכי מסכנה בבית
הדף ממחיש את העניין שאין "אמת" אחת. ממחיש מצויין גם את המושג "בחירה".
אז שוב תודה כפרה עלייך והפתיחות שלך
מ ד' ו-ה' הסתייגתי ואת ו' ממש לא יכולתי לסבול
נו, מזל שזה ו' ולא זו שבאה אחריה...
>לא התאפקתי... P-: <

[ארץ_נהדרת*]

_מספיק שצד אחד ישאל את השאלות אין צורך להטריד את בן הזוג
<במקרה שלנו פשוט הנחתי לו ושאלתי את כל השאלות לגבי עצמי>_

כמה זה נכון, כמה זה קשה.
תודה לך על הדף הזה

[לוונדר_סגול*]

(מסכת מגילה, ו, ב)


נו, מזל שזה ו' ולא זו שבאה אחריה...

>לא התאפקתי... <
מזל!

[חן*]

המשך התקציר:
אהבה אהבה אהבה
נו, מזל שזה ו' ולא זו שבאה אחריה.
אותה השארתי לך.
יצאתי ברכוש גדול מפתיחת הדף
תודה

[חן*]

באמצעות הבנות גיליתי מחדש כל מיני דברים על עצמי. בראש ובראשונה שהתנהגתי כמו בן אדם שצריך לשרוד. שזה בעצם המשך של ההישרדות של אבי שהיה ניצול שואה. ושמה שניהל אותי זה "להיות בסדר" כלפי כולם כדי לקבל את אישור על הקיום שלי. בהחלט ניתן לראות את "אפקט השרידה" על שתי הבנות.

[עינת_טל*]

היא שומרת שהסביבה לא תצליח לגרום לה "לא להיות היא"
וואו,זה דורש המון,אבל המון אנרגיה...
את מצליחה לנקות רגשות אשמה,או שהם בכלל לא מופיעים ?

[חן*]

זה לא פשוט להיות נוכח התגליות הללו. עינת שאלת שאלה לא קלה לי ועל כך תודה. כשאני הולכת במחשבתי לכיוון של "מה עשיתי להם" וזה קורה לי לפעמים אני נזכרת בשיחה שלי עם כל אחת מהבנות ואני מתמלאת בהרגשה של תודה ואהבה. יודעת בברור עד כמה אני עשירה.
וזו הסיבה שהדף הזה עדיין קיים. הרי לולא היינו מדברות והייתי פותחת את הדף, הכל היה נשאר כמו שהיה ולי לא היה מושג.......
לא חושבת שבאמת הייתי אשמה במשהו. זה מה שהייתי נקודה.

[עינת_טל*]

אני מוצאת את עצמי מדמיינת שיחה כזאת עם הילדה שלי וזה מאיר על כמה מקומות חדשים,אז תודה !
חוץ מזה, כשאמא יוזמת שיחה כזאת ומוכנה להיות שם עם כל מה שיעלה בה,זה יותר מהמון .כשבת מסוגלת לאמר לאמה דברים בלי לחשוב שאלו "יפעילו" אותה לאיזשהו כיוון,פשוט לאמר אותם,זה גם מעיד על משהו.להשתחרר מדימוי מסוים שיש לך על עצמך - זה חריש עמוק.השתחררות מרגשות אשם - משחררת את השותפים שלך מ"ברית" סתרים מכשפת אל עצמאות,והוויה, חדשים.

[אנונימי]

מדהים מדהים מדהים!
מלאת הערכה, שלא לאמר הערצה על מה שאת עוברת, על השיתוף, הפתיחות.
תודה

[נועה_בר*]

_מדהים מדהים מדהים!
מלאת הערכה, שלא לאמר הערצה על מה שאת עוברת, על השיתוף, הפתיחות.
תודה_

ותודה לעינת שמאירה כאן כמה נקודות ענקיות על התהליך @}

[חן*]

תודה.....
המבקרת המדהימה שלי אמרה בהמשך לשיחה: בגלל שאת היית זו שהגבת הכי ב"רגשנות יתר" בבית, ברגע שעשית שינוי, התאפשר לכל בני הבית להפסיק להיות כל אחד "בתפקידים" שלו ולהיות יותר בחופש. ואני היא ממשיכה ואומרת באופן אישי הרגשתי שאני יותר משתתפת ויותר לוקחת חלק.
עלתה בי מחשבה,
אם יכולתי לההחזיר את הזמן לאחור לא הייתי משנה אף אחד . לא את הורי, לא את ילדותי לא את בעלי ולא את עצמי. כל מה שהייתי עושה אחרת זה לומר כמו מנטרה שכל אחד מאיתנו אהוב . למה? ככה. אני אהובה כי אני אהובה. וילדותי אהובות והורי אהובים ובעלי הכי הכי......
ולבסוף גם הייתי מאמינה לעצמי.....

[עינת_טל*]

ברגע שעשית שינוי
עשית אותו בזמן שהבנות עוד גרו בבית ?
את יכולה לספר איך הבנת שאת הולכת לעשות שינוי ? ממה התחלת ?

[חן*]

איך הבנת שאת הולכת לעשות שינוי
זהו שלא הבנתי, השינוי "הגיע" אלי בדמותו של משבר. שבעקבותיו התאפשר לי ליפול ולהיות חלשה. עד אז הייתי "חזקה" ולא אפשרתי לעצמי לשחרר. להיות שם במקום "החלש" בפסק זמן בהתחלה נחווה לי כמחלה. היום אני יודעת שזו הייתה פריבילגיה. להרשות לעצמך לשחרר ולדעת שיש מישהו שיתפוס. שם זיהיתי את תחושת החופש והשחרור פעם ראשונה.
משם גם העזתי לחשוב שאני לוקחת לי שנת חופש מהעבודה. שנת חופש שהתארכה לשלוש שנים שבמהלכם הלכתי בעקבות הלב והבטן שלי ושהביאו אותי למקום בו אני נמצאת היום.

[עינת_טל*]

תודה!

[חגית_ל*]

תודה מקרב לב
יש פה כמה מסקנות שגם אני הגעתי אליהן לאחרונה, בעיקר תחרות המסכנות.
הגדולה שלי שומרת הרבה בבטן וקשה לי לדובב אותה.
לפני כמה ימים חשבתי לעצמי שאם במשך שנה שלמה לא הייתי מעירה לזוגי על כלום ואומרת לו רק דברים טובים החיים שלנו היו נראים אחרת לגמרי - ופתאום אני נתקלת בדף הזה @}
תודה לך על השיתוף @}

[חן*]

הגדולה שלי שומרת הרבה בבטן וקשה לי לדובב אותה.
הסבלנות והאהבה עושות את שלהן
תודה לך חגית ל

[חן*]

נראה שכל הדף הזה מדבר על ילדים.
ילדים: אישי ואני, כל אחת מהילדות המדהימות שלנו.
להרגיש בטוח, לדעת שאתה מוכל ומכיל
ולהמריא.
אהבה

[הגמד_חיוכון*]

חן יקרה, תודה על הדף המקסים.
להרגיש בטוח, לדעת שאתה מוכל ומכיל ולהמריא.
TRUST

[תלתל_מתולתל*]

ואיך כל התובנות האלה מסתדרות עם מצב שבו כל הזמן רוצים לשנות אותך?
ואתה דווקא אוהב מאד את עצמך ואת מה שאתה וממש לא רוצה להיות שום דבר אחר?

[חן*]

ואתה דווקא אוהב מאד את עצמך ואת מה שאתה וממש לא רוצה להיות שום דבר אחר?
טוב, אצלי זה היה הרבה יותר פשוט... לי לא היה טוב עם מה שהייתי וגם בכלל לא ידעתי מה ומי אני... אהבה לא היתה בלקסיקון לא של התחושות ולא של המילים.

ואיך כל התובנות האלה מסתדרות עם מצב שבו כל הזמן רוצים לשנות אותך?
לא כל כך מבינה למה הכוונה. תוכל/י להסביר או לתת דוגמה? אני רציתי לשנות את בן זוגי, והפסקתי, לא מתוך החלטה מחושבת, אלא זה קרה תוך כדי התהליך שעברתי.
מנסיון אני יודעת שזה לא נעים לקבל ביקורת. פעם זה היה מקפיץ אותי, היום הרבה פחות. משתדלת לבדוק את ה"ביקורת" הזו. מה במה שנאמר נכון. עושה זאת קודם כל בשבילי.
תודה לך תלתל מתולתל

[פלוני_אלמוני*]

_אם יכולתי לההחזיר את הזמן לאחור לא הייתי משנה אף אחד . לא את הורי, לא את ילדותי לא את בעלי ולא את עצמי. כל מה שהייתי עושה אחרת זה לומר כמו מנטרה שכל אחד מאיתנו אהוב . למה? ככה. אני אהובה כי אני אהובה. וילדותי אהובות והורי אהובים ובעלי הכי הכי......
ולבסוף גם הייתי מאמינה לעצמי....._

אבל איך מאמינים לעצמך?!
חוזרת על המנטרה הזו שוב ושוב. אומרת לילדתי שוב ושוב שאוהבת אותה.
ויודעת שאני לא אוהבת את עצמי כמו שאני ומפחדת שהיא תלמד לא לאהוב את עצמה (כי הם לומדים ממה שאנחנו עושים לא ממה שאנחנו אומרים)
הפעם לא מזדהה אבל אשמח אם תסבירי

[חן*]

ויודעת שאני לא אוהבת את עצמי כמו שאני
טבעי ומוכר. ויש גם הסבר הגיוני לחלוטין.
אבל איך מאמינים לעצמך?!
ואם תדמייני את עצמך כילדה בגילה של בתך או אפילו צעירה ממנה, ותאמרי לילדה הזו שאת אוהבת אותה, תוכלי להאמין לזה?

[דגנית_ב*]

חדשה בדף. נהנית, לומדת, מתרגשת.


<וכשמחפשים- מוצאים <באיזה ספר ילדים זה מופיע?
אאל"ט מתוך "מעשה במסמרים" של מיריק שניר.
ואם אני זוכרת נכון, יש שם מוטיב של מציאת דברים אבל שונים ממה שחיפשנו. בבחינת " חיפש אתונות ומצא מלוכה". ולפעמים גם ההיפך...>

[חן*]

תודה לך דגנית ב

[אני*]

בבקשה לא למחוק את הדף הזה
עכשיו קראתי אותו בנשימה עצורה, וכל כך התרגשתי. התיאור שלך על עצמך כצריכה להראות שהכל בסדר אצלך, כבת לניצולי שואה, כל כך התחבר
לי לאמא שלי ולאמא של בעלי.
כל הדף שאלתי את עצמי מה גרם לשינוי אצלך, ואז הגעתי לחלק שאת מספרת על המשבר שאיפשר לך להיות חלשה ואז לשנות כיוון. מאוד הזדהיתי עם החלק הזה. אני צעירה ממך, בגיל בנותיך פחות או יותר , אך לפני שנתיים התחלתי משבר שבו הייתי חלשה , הרשיתי לעצמי להיות חלשה, באופן שאף פעם לא הרשיתי לעצמי, ומשם ממקום של חולשה עצומה, נבניתי עוד ועוד והמשכתי בבנייה עם בעלי.
הלוואי שאמא שלי היתה מסוגלת להסתכל על עצמה כפי שאת הסתכלת על עצמך. היא תמיד ועדיין בתחושה של צריך לשרוד, החיים הם מלחמת הישרדותו אין פנאי לפינוקים. ואני מנסה להסביר לה שבשבילי הפינוקים, הבילויים המשותפים, הם תווך נהדר להעביר בו אהבה והכרה הדדית בין בני המשפחה, ובין שתינו.
תודה לך על האופן שבו חלקת מחוויותיך והתהליך שעברת.
אמא שלי תמיד אומרת שאנשים מבוגרים לא משנים ואני מוסיפה לכך - אבל הם בעצמם כן משתנים !!!!!

[בשמת_א*]

גם אני מצטרפת לבקשה: לא למחוק את הדף הזה.
זה דף חשוב ומפעים, וכל כך נותן תקווה ועזרה, וכל כך שם את הדגש על מה שחשוב לנו כאן באופן טבעי. בבקשה תשאירי אותו!
אם את רוצה, את יכולה להחליף פה את השם שלך לניק אחר רק לדף הזה, וכך הכל יישאר בלי דרך לזהות.
מה את אומרת?

[חן*]

אני ו בשמת א:
משאירה את הדף.
תודה לכן
אהבה

[חן*]

ל-אני,
הרבה פעמים אנו מגיעים למצב שבו אנחנו עושים שינויים, רואים את השינוי משתקף במשפחה הקרובה
ואולי בעוד תחומים בחיים, גאים בעצמנו שעשינו דרך ולפעמים נוטים לשכוח את הנקודה שאותה מאד קשה לעבור והיא הורים מבוגרים.
יכולה שוב לספר מנסיוני,
בשנים האחרונות -בניגוד לעבר כבר לא מרגישה ילדה ליד הורי. שזה אומר: מצד אחד לא פוחדת לומר משהו "שאולי יפגע בהם" ומצד שני מרגישה הרבה פחות צורך להגן על עצמי, להראות אותי. בהתנהגות זה בא לידי ביטוי: שאם מישהו מהורי היה אומר לי משהו והייתי מעירה לו שזה לא נעים לי, שנים כאשר היו אומרים לי בגילי... כבר לא אשתנה" הייתי שותקת ומאד מאד מתוסכלת. רק פעם אחת הייתי צריכה להעיז ולומר: כל אחד אחראי למילים שלו. וזה נפסק. הם שמים לב למה שהם אומרים. מצד שני: הרבה יותר סבלנית אליהם, מכילה אוהבת ואפילו מטפלת בהם אנרגטית במיוחד באימי. והשפה האנרגטית הזו מצליחה לעקוף את הפחדים, הדאגות וטרדות היום יום ומאד מרגיעה אותה.

[חגית*]

שלום כולן
אני מבינה מהדף שאם לא אבקר את בנזוגי על שום דבר ולא אוציא לעברו שום מילה שלילית אלא רק חיזוקים ומחמאות, זה מה שיחזק את הקשר ויגרום לו לתרום את חלקו?.

אני מנסה את זה בחירוק שיניים כבר חודשים והבנאדם לא נוקף אצבע ואני על סף התמוטטות. כששאלתי אותו (לא בכעס או ביקורת אלא בענין ואפילו חיוך) למה הוא לא עוזר באף אחת מעבודות הבית, הוא ענה בפשטות "כי לא בא לי".

[חן*]

חגית יקרה,
קודם כל
קוראת את התסכול והקושי שלך.
את היחידה שיודעת מה את חשה, ולכן זה לא יהיה רלונטי לומר לך מה לעשות ואיך לנהוג.
מה שאני אומרת כאן הוא שהזוגיות שלי כיום היא פרי השקעה שלי בעצמי. אחרי המשבר שהיה לי לפני 3 שנים לא ראיתי אף אחד חוץ ממני. חודש זה היה ממצב ירוד ביותר ושאר הזמן כאשר כבר הרגשתי טוב, לא יכולתי לתת. 3 שנים רק קיבלתי. כמו בן אדם שהיה במדבר,לא שתה המון זמן וסוף סוף מרווה את צמאונו. העבודה שלי לא הייתה על הזוגיות אני הייתי עסוקה בעצמי. לא יכולתי אחרת. את התוצאות אני רואה גם בזוגיות.
מוזמנת לכתוב לי מייל. ראי בדף הבית
אהבה

[חגית*]

אין לי דואל.

אוקיי אולי השאלה שלי לא מתאימה לדף הזה כי אם אני מבינה נכון, הזוגיות שלך היתה טובה אלא שאת לא ראית את זה והיית צריכה לעבור תהליך בעצמך. המצב אצלנו הוא לא כזה אלא מה שתיארתי למעלה.

[חן*]

מוזמנת ל מאבקי כוח בזוגיות

[בשמת_א*]

אני מבינה מהדף שאם לא אבקר את בנזוגי על שום דבר ולא אוציא לעברו שום מילה שלילית אלא רק חיזוקים ומחמאות, זה מה שיחזק את הקשר ויגרום לו לתרום את חלקו?.
לא.
אם את עושה דבר כזה, את חייבת לדעת מראש שאי אפשר לעשות את זה בתור אמצעי כדי להשיג מטרה שרצויה לך.
אם את עושה את זה כדי שהוא ישתנה - אז אין שום סיכוי שזה ישפיע לטובה. להיפך.
מה שמוצע כאן הוא שתעשי בעצמך שינוי. את עצמך תשני. מה שאת עושה צריך להשפיע עלייך, לא עליו.
בשביל להפסיק לבקר
להפסיק להגיד דברים שליליים
להתחיל להגיד דברים חיוביים (כגון חיזוקים או מחמאות)
את צריכה לעשות שינוי .
זה שינוי שאת עוברת בתוכך.
השינוי שאת עוברת בתוכך - בתפיסת העולם שלך, באמונות שלך, בציפיות שלך מעצמך וממנו, ביחס שלך לזולת, בזה שאת מתחילה להגיד תודה על מה שיש במקום לחפש את מה שחסר לך, באנרגיות הפנימיות והחיצוניות שלך ועוד ועוד - השינוי הזה יכול לחולל שינוי גם אצלו, אבל זו רק תוצאה של שינוי אצלך.

בחירוק שיניים כבר חודשים.

והבנאדם לא נוקף אצבע.

ואני על סף התמוטטות.

מהתיאורים האלה נראה כאילו את מנסה להשתמש בטקטיקה של אמירת מחמאות כדי לגרום לו לעשות מה שאת רוצה.
זה לא מה שמוצע בדף הזה, ולכן זה לא פועל.
מה שמוצע כאן לא יכול להיעשות בחירוק שיניים, אלא בשיחרור, בשמחה, בכנות.
גם לא יכול להביא אותך לסף התמוטטות. זאת ריצה בכיוון ההפוך.
חשוב מאוד לבדוק בינך לבין עצמך איך לא תגיעי לסף התמוטטות. קודם כל, תבדקי מה באמת חשוב לך, מה את רוצה לעשות ומה לא מספיק חשוב בשביל שתתמוטטי בשבילו. זאת נקודת מוצא.
ואני ממליצה על ייעוץ זוגי.

[עירית_לוי]

הי חגית,
חן ביקשה שאכנס לדף ואנסה לתרום, אז באתי

הנה כמה דברים שעלו לי כשקראתי את מה שכתבת. תראי אם הם מדברים אלייך.

1. את אומרת שאת לא מבקרת את בן זוגך, נותנת לו מחמאות, וכל זה בחירוק שיניים. קחי בחשבון שיכול מאוד להיות שהוא שומע את החריקות . את מחמיאה לו, אבל מבפנים את מתפוצצת. זה אולי לא נעשה ממש בו זמנית, אבל אני בכוונה מקצינה כדי להמחיש שכאשר המסר הגלוי שלך לא תואם את המסר הסמוי, זה לא עובד. אנשים קולטים בעיקר את מה שאת משדרת ופחות את מה שאת אומרת.

1. את מתארת התאפקות שלך. יש הבדל של שמים וארץ בין התאפקות לבין שחרור או הרפייה. התוצאה הסופית יכולה להיות אותה תוצאה (=לוותר על הביקורת והשיפוטיות), אבל המקום ממנו את באה (התאפקות או שחרור) הוא חשוב והוא זה שעושה זאת ההבדל. בנוסף, ההתאפקות מחפה על הרבה לחץ, ולחץ על מישהו להשתנות - לרוב רק מקבע את המצב. שחרור אמיתי בנוגע לכך שמישהו ישתנה - מאפשר לו חופש בחירה ופותח פתח לשינוי. אגב, שמשחררים בכאילו, או "בשביל ש" זה לא עובד. אי אפשר לזייף שחרור

1. אני מניחה שמה שחני ניסתה לומר בהודעה הקודמת שלה זה – עזבי אותו ותתמקדי בעצמך. המקור לכל שינוי בזוגיות הוא בשינוי עצמי. כאשר השינוי יהיה אמיתי ויבוא מבפנים, גם ההשפעה של זה על הדינאמיקה של היחסים שלכם תהיה משמעותית.

[עירית_לוי]

המממ. זה מה שקורה כשלא מרפרשים ומפספסים הודעה של בשמת

[ארני_ש*]

חן - זה דף מדהים ותודה רבה עליו .
שני ספרים שעוסקים בדיוק בנושא הזה באופן מאוד פרקטי , יענו נותנים ממש דרך שלבית להגיע למה שאת הגעת באינטואיציה
אני אזכיר אותם פה לכל אלה ששאלו איך לעזאזל עושים את זה :
מפסיקם לנסות לשנות את האחר ולהפעיל אותו על ידי רגשי אשמה , מניפולציות, ציניות וכחנות וכו...

הספרים :
לאהוב את מה שיש - ביירון קייטי
לסדר את המיטה הזוגית - צביה גרנות

גם אני השתחררתי מהדפוסים הישנים וחיה בהרגשה אמיתי שהואלא חייב לי כלום , למעשה אף אחד לא חייב לי כלום וזו תחושה נפלאה שעושה קסמים לכל המערכת הזוגית וכל האוירה בבית.

[הזוגית*]

הי ארני, אני קצת קשה לי עם המשפט "הוא לא חייב לי כלום..." עצם הביחד גורם למחויבות ואני כן חושבת שכל צד בביחד חייב לצד השני. חייבים לכבד אחד את השני, לכבד את רצונותיו של השני וכו וכו... . אני כן מתחברת למקום של "להפסיק
לנסות לשנות את האחר ולהפעיל אותו ע"י רגשי אשמה, מניפולציות, ציניות וכחנות וכו.."

[חן*]

ל בשמת א ו עירית לוי לומדת עוד. תודה לכן.
ל ארני ש תודה על ההמלצות. מוזמנת לשתף.
לזוגית:
שכל צד בביחד חייב לצד השני.
תארי לעצמך איזה ערך יהיה לזוגיות אם כל אחד יבחר לכבד את רצונותיו של השני.

[הזוגית*]

חן, לא ירדתי לסוף דעתך במשפט "תארי לעצמך איזה ערך יהי ה לזוגיות אם כל אחד יבחר לכבד וכו..." אני כתבתי ולגמרי התכוונתי שחייבים לכבד, לא כל כך נראה לי שזה עניין של בחירה... הבחירה נעשתה ביום בו בחרנו ונבחרנו את/ ע"י הבן/ת הזוג.
אשמח לקרוא את תגובתך הכנה.
מוכרחה להוסיף משהו קטן : כבוד הדדי זה לא הבסיס?! זה לא ה א' ב'?! אולי באמת פספסתי משהו בתשובתך....

[עירית_לוי]

חןוהזוגית, מרשה לעצמי להכנס לשיחה שלכן -

אני כתבתי ולגמרי התכוונתי שחייבים לכבד, לא כל כך נראה לי שזה עניין של בחירה...
לתפיסתי, כבוד וחובה אלה הם שני דברים שלא יכולים לקרות באותה נשימה.
כלומר, אפשר לנסות לחייב מישהו לתת כבוד, אבל אז זה מן הסתם לא יהיה כבוד אמיתי.
אני מאמינה שכדי לקבל כבוד ממישהו צריך קודם לתת לו כבוד. לחייב מישהו לעשות משהו, לא משנה מה - פירושו לא לכבד אותו. זה מין לופ כזה שמלכתחילה אין בו כבוד.

עצם הביחד גורם למחויבות ואני כן חושבת שכל צד בביחד חייב לצד השני.
כדאי להבחין בין חובה למחוייבות.
המילה 'מחוייבות' איננה נגזרת מ'חובה'. באנגלית קל יותר להבחין בין השתיים: חובה היא obligation ומשתמשים בה בהקשר של עול ומעמסה.
מחוייבות היא commitment, ומשתמשים בה כאשר רוצים לתאר דחף פנימי חזק עבור משהו או מישהו. לפעמים הדחף הזה טבעי, ולפעמים צריך להזכר בו וליצור אותו מחדש, אם רוצים בכך כמובן. אחרת, המחוייבות הופכת לחובה.

מחוייבות מונעת מבפנים.
חובה מונעת מבחוץ.
מה ששוב מחזיר אותי לעניין שכבוד זה משהו שאפשר לתת, אבל לא לקחת בכוח.
זאת אומרת, אפשר לנסות, אבל מנסיוני זה ממש לא יעיל ולא עובד

הבחירה נעשתה ביום בו בחרנו ונבחרנו את/ ע"י הבן/ת הזוג.
ועל מנת שתהיה אמיתית, היא צריכה לקרות כל יום (או מדי פעם) מחדש.
כאשר ה"למה בחרתי בו" לא נוכח, ופתאום עולים קשיים (והרי תמיד עולים), אנחנו שוכחים שאנחנו אלו שבחרנו, ובלי לשים לב הופכים לקורבנות.
זה נכון, אגב, לדעתי, לבחירה באנשים אבל גם לבחירה בתפקיד או בפרוייקט או בכל דבר אחר בחיים.

בנוסף,
בהקשר של השיחה הקודמת שהיתה כאן בדף, על כך שאי אפשר לשנות את בן הזוג, אבל כן בהחלט אפשר לעשות שינוי עצמי, והשינוי הזה ישפיע בין כל שאר הדברים גם על הדינאמיקה של הקשר-
אם ההקשר הזה מדבר אלייך - את יכולה להפנות את הפוקוס אלייך ולבדוק מה הסוגייה שלך עם הנושא של כבוד.
למשל, למה הנקודה הזאת של לקבל כבוד כל כך רגישה אצלך? למה מתוך המכלול של היחסים מה שקופץ לך לעיניים זה דווקא ה"לא מכבד אותי" הזה?
ואז, אם תגלי שזו באמת נקודה רגישה שלך, תוכלי להשתמש במרחב של היחסים שלכם כמקום מרפא.

[הזוגית*]

אהלן פרח, טוב אז כנראה שלא הסברתי את עצמי כראוי ולכן נוצרה אי ההבנה... התכוונתי בדיוק למה שכתבת וברור שכבוד הוא הדדי, מצטערת אם הובן אחרת...
אני מקווה שהחלק השני אינו קשור אלי, לשמחתי הרבה התברכתי בבן זוג מדהים בזוגיות מופלאה עם המון כבוד הדדי והמון מרחב לרצונות אחד של השניה.
אני פשוט יודעת, שלא יכולתי אחרת.

[חן*]

וגם לפעמים אנו עושים את הבחירות שלנו בבני הזוג ועדיין אין לנו כבוד לעצמנו כמו שהיה במקרה שלי. ז"א הבחירה באה ממקום מאד נכון, אבל זה עוד לא היה מספיק לכבוד הדדי . לא יכול היה. איך יכולתי לכבד אותו עם כ"כ מעט מקום לעצמי?

[חן*]

חגית מוזמנת להגיב, אם את עדיין כאן.

[עירית_לוי]

הזוגית, אני מבינה שלא הבנתי אותך כמו שצריך
רוצה להסביר למה כן התכוונת?

[הזוגית*]

עירית לוי, וכמו שכתבתי: התכוונתי בדיוק למה שכתבת, פשוט סדרת את זה הרבה יותר מוצלחממני.
מבחינתי ביום בו נעשתה הבחירה לחיי הביחד בא גם הכבוד ההדדי, הנתינה, ההבנה, החברות (וכל אחד יוסיף את אשר מתאים לו) ,ומתוך זה היה לי קשה להתחבר למשפט "אפחד לא חייב לי כלום..." זה הכל.
לילה טוב

[חגית*]

רגע, רגע, סדר בבלגן.
קודם כל תודה על התגובות.
כתבתי ממש בקצרה מה השורה התחתונה של המצב, לא סיפרתי את החודשים שקדמו לזה:
הוא הפסיק לעזור בבית וזה בדיוק היה בתקופה שאני הורדתי לחץ בעבודה, אז היה לי הגיוני שאני כרגע עושה יותר. ופתאום אחרי כמה שבועות קלטתי שהוא לא עושה כלום ברמת לא להוריד את הכלים מהשולחן או לשים את כביסתו המלוכלכת במכונה כי אם זרוקה על הריצפה ברחבי הבית.

גיליתי שהבנאדם חזר לגיל ארבע.

בשבועות הראשונים זה לא ממש הפריע, אני לא קלפטע כמו שאולי נשמעתי קודם ומאוד לא ביקורתית. מקבלת אותו ואת חיינו המשותפים בשמחה ואופטימיות ולא מחפשת התחשבנויות. ממש לא.
מצד שני, עצות בנוסח : " תבחרי לעשות דברים בלי קשר אליו" ו הוא לא חייב לך כלום קצת מקוממות כי, נו באמת, לי הוא לא חייב כלום אלא לחיינו המשותפים ולבית שאנו מתחזקים וזה באמת מאוד נוח לו שאני עושה הכל והוא חי כמו שייח .

וגם פניות מצדי כמו "אתה יכול בבקשה לפנות מהשולחן" או "אני צריכה קצת עזרה עם הארוחת ערב" נתקלו ב"לא בא לי". והן היו בתחילה מאוד עניניות וברורות.
רק אח"כ נאלצתי לנסות טקטיקות אחרות שכאמור גם לא עזרו.

כלומר העצה של תעזבי אותו ותתמקדי בעצמך מאוד לא מסתדרת לי כי זה זה מה שעשיתי חודשים ארוכים (הרבה לפני חירוק השיניים וחבריו, בהתחלה באמת לא התרגשתי) וזה לעולם לא ישתנה כי זה אני לא מוכנה להיות שיפחה בביתי וזה מה שאני מרגישה. הוא זורק כביסה איפה שבא לו, מלכלך שמונה מזלגות בארוחה ואפילו לא מוריד מהשולחן, נכנס עם נעליים מטונפות מהעבודה ולא מזיז לו וכו וכו.

התעלמתי והליכלוך רק הצטבר ונשברתי כי אני לא בדיר חזירים.
דיברתי איתו וכל מה שתיארתי קודם.

אולי כולכן נורא סבלניות או שלא ממש הייתן בסיטואציה הזו אבל אני עוד רגע יוצאת מדעתי.

[חגית*]

אני מאוד מכבדת אותו והוא אותי (לדבריו) וחוץ מהענין הפעוט הזה שמוריד אותי לקרשים הזוגיות שלנו מאוד מפרה ונעימה כך שלא מדובר בכבוד (אולי בעצם הכבוד או חוסר כבוד שלו אלי). יש ביננו אהבה גדולה ומחוייבות חזקה.

מסכימה עם הזוגית לגבי "אפחד לא חייב לי כלום".

[חן*]

העצה של תעזבי אותו ותתמקדי בעצמך מאוד לא מסתדרת לי
גם אם אני הייתי נמצאת במצבך עצה כזו לא הייתה מסתדרת לי. לכן הרבה יותר קל לי לספר עלי ולא לומר לך מה לעשות.
יחד עם זאת כל מה שכולן אומרות לך כאן הוא מהמקום של להיות איתך ולראות איך את יכולה לעזור לעצמך.
בשמת כתבה לך:
חשוב מאוד לבדוק בינך לבין עצמך איך לא תגיעי לסף התמוטטות. קודם כל, תבדקי מה באמת חשוב לך, מה את רוצה לעשות ומה לא מספיק חשוב בשביל שתתמוטטי בשבילו. זאת נקודת מוצא.
מה נדרש בשבילך כדי שתעשי את הבדיקה הזו?
כתבת:
אני מאוד מכבדת אותו והוא אותי (לדבריו) וחוץ מ הענין הפעוט הזה ש מוריד אותי לקרשים
האם את מכבדת את עצמך לפחות כמו שאת מכבדת אותו?

[חגית*]

מה באמת חשוב לך.
אני מצטערת על הקטנוניות, חשוב לי שבן זוגי יעזור בתחזוקת הבית. אני לא גרה כאן לבד.

חן , בודאי שאני מכבדת את עצמי. לו לא הייתי אז בכלל לא הייתי חושבת שמשהו לא בסדר, הייתי חושבת שזה נורמלי ואפילו "מגיע לי".

כל הסיפור לדעתי יותר פשוט ממה שדורשות כל הפילוסופיות האלה: יותר קל לו שאני עושה הכל כי ככה. מי מאיתנו לא היתה שמחה לאיזה גמד קטן ולא מתלונן בבית שעושה עבורך הכל? . זה בכלל לא קשור ל"בחירה" ו"חשוב" ו"כבוד" ושאר תיאוריות גדולות. אני מכנה את התופעה כ"עצלנות".
ובן זוגי הוא אדם בוגר באמצע שנות השלושים לחייו, אני לא צריכה ללכת פה על קליפות ביצים ולחשוב תשעים פעם איך הטון קול שלי נשמע ומה בדיוק יוצא לי מהפה. הוא לא ילד קטן שצריך או לא צריך לעשות לו מניפולציות להשגת הבנה ושיתוף.

בשמת, כתבת: את צריכה לעשות שינוי ... בזה שאת מתחילה להגיד תודה על מה שיש במקום לחפש את מה שחסר לך
אני ממש מצטערת, אבל את אפילו לא קרובה. אני מעריכה את אהבתנו וחברותנו ומודה בלב ובמילים כל יום.

אני חושבת שלא הייתי מכבדת את עצמי לו הייתי ממשיכה להבליג על המצב ובעצם ל"התקרבן" (מלשון קורבן).
מה ש"חסר לי" כדברייך זה פרטנר שווה חובות כמוני בבית.

אם אנחנו שותפים לחיים אזי השותפות מתבטאת בגידול משותף של הילדים ואחזקת הבית, אלא אם כן יש סיבה למה לא והיא נקבעה בהסכמה הדדית.

[בשמת_א*]

חגית, בגדול אני מסכימה איתך שהמצב הרצוי הוא פרטנר שווה בבית.

מצד שני, מה שאני יודעת היום על מערכות יחסים אומר לי, שאין פה סתם.
למשל, את אומרת שזה התחיל לקרות פתאום. אם כן, הוא לא תמיד התנהג ככה.
מה היה קודם?
מה גרם לשינוי?

את כתבת "פרטנר שווה חובות".
האם ייתכן שאת רואה בכל מה שאת עושה בבית "חובה" ?
כמו שפרח בר כתבה?
עומס?
עול?
את קורבן?
את מקריבה את עצמך, ואת הטובה והוא הרע?
את הבוגרת והוא הילדותי?
את סובלת ממה שאת עושה בבית, אבל את עושה את זה "למרות הכל" כי "צריך" ו"אין ברירה" ואחרת "אי אפשר לנהל בית"?
איזה שיחות את מנהלת בתוך הראש שלך כשאת מתחזקת את הבית?
איזה שיחות את מנהלת בתוך הראש שלך כשאת נתקלת בדברים שהוא עושה, שמפריעים לך?
איזה אנרגיות את משדרת לעצמך?
איזה אנרגיות את משדרת כלפיו?

ככל שאני לומדת יותר, אני מגלה משהו מאוד חשוב על ההבדל בין גברים לנשים.
מסתובב פה גריין מדברי, משהו בנוסח (סליחה שלא מחפשת הציטוט המדוייק) "תזכרי שאת מדברת עם גבר. הכל קצר, מינימום מלים".

היום אני מבינה עוד יותר.
אנחנו הנשים בדרך כלל מאוד מילוליות. ככה המוח שלנו בנוי. אנחנו מתקשרות דרך המלים.
הגבר שלנו בדרך כלל - לא כולם, אבל רבים רבים מהם - לא בנוי ככה.
פשוט בנוי אחרת.
הוא אחר. מבחינתנו, חייזר. תארי לעצמך מה אנחנו מבחינתו...

אנחנו בני אדם, הומו סאפיינס סאפיינס, ממשפחת היונקים, בעלי חיים.
כמו כל בעלי החיים, אנחנו קולטים שפת גוף ואנרגיות משודרות.
אצל הגברים, זה הרבה יותר חד מאשר אצלינו הנשים.
את מדברת אליו.
את מקשיבה למלים שלו.
זה מבלבל אותך.
הוא שומע רעש על הקו.
משהו במה שאת משדרת לו גורם לזה שהוא לא משתף פעולה איתך.
משהו במה שאת מרגישה כלפיו גורם לזה שהוא לא מכבד אותך.

המשימה שלך היא לזהות את זה, ולעשות שינוי.

ממה שכתבת, אני לא מצליחה לזהות שום דבר ספציפי. אין לי מספיק חומר. לכן אני ממליצה לך ללכת לייעוץ אישי, לתת פירוט רב של מה שקורה אצלכם בבית, למישהי שתדע לזהות מה את משדרת.
אני שוב אומרת לך, במיוחד שכתבת שיש לך הרבה על מה להודות (כלומר, סך הכל בן זוג אוהב, לא בן אדם רע מיסודו) - יש משהו שאת עושה, שמחזיר לך את הבומרנג הזה.
אני פשוט לא יודעת לזהות מהו, מעבר למה שכבר אמרתי לך.

[טלי_ופיצקה*]

אני חושבת שבהזמנה לבדוק
מה חשוב לך.
לא היתה כוונה שאולי זה לא חשוב שהוא יעזור. להפך - אולי זה לא חשוב שאת תסדרי...
מסבירה את עצמי-
אם את עושה את עבודות הבית, ומרגישה קורבן - אל תעשי .אני חושבת שלכיוון הזה היתה מופנת הבדיקה העצמית שלך. ז"א - גם לכיוון הזה. איך זה שיש מצב שאוכלים, ורק את מפנה? אם ישארו צלחות על השולחן, לך זה יפריע יותר ממנו? אם לא היית עושה את זה, נניח ל-3 ימים,נותנת לערמה לגדול, עד שנניח לא היו נשארים כלים נקיים בכלל,והוא רעב. הוא לא היה מפנה\שוטף?
<טלי זורקת רעיונות זדוניים>
אבל באמת-אולי תבדקי באמת מה את מפרגנת לעצמך לא לעשות(מה שהכי פחות משגע אותך-למשל ערימת כביסה\כיור מלא\רצפה מלוכלכת...)לפחות לא בכוח.
ובמקביל לבדוק-מה כאן הוא לא קולט? אולי סדר פשוט לא מפריע לו כמו שלך?אולי פשוט אין לו הרגלים מהבית? אולי הוא עובר משהו? זה פשוט לא נשמע לי הגיוני שאדם טוב,מכבד-כמו שאת מתארת-פשוט לא רואה את המצב הזה-ולא מבין את אי-אפשריותו...

[בשמת_א*]

הוי, תודה, טלי ופיצקה.
לא הבנתי שחגית הבינה אותי הפוך (באמת משהו לא הסתדר לי, אבל לא קלטתי מה).
חגית, אכן התכוונתי שתבדקי מה חשוב לך - ורק אותו תעשי.
שלא תהיי קורבן.

אני אתן דוגמא:
הוא זורק בגדים על הרצפה ולא למלוכלכים?
תשאירי אותם על הרצפה.
הם לא יתכבסו.
לא יהיה לו מה ללבוש אחרי כמה זמן.
אף אחד לא ינקה ויסדר את הרצפה.
ידרכו עליהם.

כל זה - בעיה שלו.
לא מתוך נקמנות או אנטי או דווקא.
פשוט, את עמוסה' ואת מכבסת אך ורק את מה ששמים בסל הכביסה.
כמו כן, את עמוסה ואת לא יכולה לסדר מעבר לגבול מסוים.
אולי את בוחרת לסדר רק את צעצועי הילדים שפזורים על הרצפה.
אולי את מסדרת רק אחרי עצמך (את לא משאירה בגדים ונעליים ותיקים פזורים בכל הבית אלא שמה מייד תמיד במקום).

ואולי בכל זאת את בוחרת לסדר גם אחריו, כי חשוב לך שהרצפה תהיה פנויה ועושה לך רע לראות בלגן בעיניים.
ואולי במקום לאסוף את הבגדים המלוכלכים שהוא זרק על הרצפה ולהביא אותם לסל הכביסה, מספיק לך להסיט אותם הצידה ליד איזה קיר, רק שלא יפריעו לעבור. או מתחת לספה... שיצטברו שם...

עכשיו, אם הוא מתלונן, את לא מתגוננת, לא מתנצלת, לא מאשימה ולא מתקיפה.
את אומרת פשוט: "אני אכבס לך את הדברים שלך בשמחה, רק תשים אותם בסל הכביסה".
זאת התשובה השלווה שלך לכל תלונה. במאור פנים ובשלווה. זה חשוב מאוד.
הדגש במה שאני מציעה איננו על "להראות לו!" "להוכיח לו!" או "להכריח אותו".

הדגש הוא :
תורידי מעצמך עומס.
תורידי מעצמך מטלות.
תורידי מעצמך חובות.
אל תהיי "ראש גדול".
אל תקחי אחריות על דברים לא חיוניים.
אל תקחי אחריות על התוצאות הטבעיות שיקרו לאחרים בזמן שהם בעצמם לא דואגים לעצמם (הסבר תיכף).
אל תעשי עבודות של אחרים שיכולים לעשות בשביל עצמם, אלא אם כן ממש בא לך בכיף לפנק אותם.

(תבדקי שאת מלמדת את הילדים הקטנים לעשות דברים. למשל, מרגע שילד מסוגל להתפשט בעצמו, אפילו רק את הגרביים, הוא יכול ללמוד איפה לשים את הגרביים המלוכלכים שלו. זה צריך להיות חלק בסיסי ופשוט בשבילו מסדר הרחצה. מתפשטים => שמים במלוכלכים=> נכנסים לאמבטיה).

כיוון שהדגש הוא על הפחתת העומס עלייך - אין לך רגשי אשמה.
וכל מה שאת בוחרת (דגש על "בוחרת", אחרי שהקדשת מחשבה לכמות עבודות הבית שלך האינסופיות והורדת מעצמך כל מה שאת יכולה) כן לעשות או לא לעשות זה לפי הכוחות שלך.
לא נגד אף אחד.
פשוט - בעד עצמך.
את מאוד חשובה, הכוחות שלך חשובים, הבריאות שלך חשובה, וחשוב שתעשי את מה שמשמעותי בעינייך ותורם לאושר שלך ולא תעשי מה שאת לא יכולה.

ההסבר שהבטחתי:
אם הוא זורק בגדים מלוכלכים על הרצפה, הוא מתנהג כאילו שלא איכפת לו מהבגדים שלו ולא בוער לו שהם יכובסו.
אם את מרימה אותם ומכבסת לו - את משקיעה יותר ממנו במשהו שצריך להיות איכפת לו יותר מאשר לך.
למה?

• האם בגלל שאת אחראית ומחונכת, ומרגישה שאת צריכה לדאוג לו לבגדים נקיים? אז אני כאן כדי להזכיר לך שזו לא אחריותך. הוא בן זוגך, לא התינוק שלך הקטן. הבגדים שלו הם האחריות שלו (כולל לגהץ אותם, למשל. אם הוא רוצה בגדים מגוהצים, הוא יכול לגהץ אותם, או למסור לשירות גיהוץ תמורת שקלים בודדים. בכל מקרה, את עמוסה ומותשת ואין לך זמן וכוח לזה, אני משערת).
• האם בגלל שפשוט נעשה לך רע לראות בלגן זרוק על הרצפה, ואת מפנקת את עצמך בזה שאת מסדרת לעצמך את הבית שלך? אז אני כאן כדי להזכיר לך שזה בסדר גמור לדאוג לעצמך להרגשה נעימה בביתך. ועם זאת, זה לא אמור לכלול גם כביסה של הבגדים הזרוקים האלה... (-;
• האם בגלל שביקשת ממנו לפנות אותם, אבל בדרך לא נכונה? יש דרכים ללמוד תקשורת יעילה.

מקווה שזה עוזר יותר.

[בשמת_א*]

חשוב לי שבן זוגי יעזור בתחזוקת הבית
לא רציתי קודם להתעכב על הניסוח הזה, אבל נראה לי עכשיו שזה נחוץ.
עירית לוי, אשמח גם לתרומתך פה.
חגית, המשפט הזה הוא משפט שמכשיל אותך. ראיית העולם שמובעת בו היא "חשוב לי ש הוווווווואאאא ".
מה שאנחנו מציעות לך, כדי לעזור לך, כדי לשפר את מצב הזוגיות שלכם מבחינת חלוקת התפקידים, כבוד הדדי וכל היתר:
תתעלמי ממנו. את לא יכולה לשנות אותו.
נכון שלפעמים אנחנו ממש רוצות לשבור ולבנות אותו לגמרי מחדש, ככה שיתאים לנו ואפשר יהיה לחיות איתו לעזאזל P-:
אבל המציאות המרה (-; היא, שזה לא אפשרי.
(אולי זה המזל שלנו D-: )

לכן, הדבר היחידי שאת יכולה להתמקד בו הוא:
"חשוב לי שאני ...." - השלימי את החסר.
מה חשוב לך ?
מה חשוב לך לעשות בבית?
מה לא חשוב לך שיהיה?
מה את אוהבת לעשות? (אני ממש אוהבת את כל מה שקשור בכביסה, למשל).
מה כיף לך?

תתחילי מזה.
אחרי שתסדרי בינך לבין עצמך ותחיי לפי מה שחשוב לך ומה שאת רוצה - וזה לא עניין של מה בכך לעשות את השינוי הזה - נעבור לטפל ב"איך לקבל עזרה מבן הזוג".
אבל אי אפשר לקפוץ לשלב הזה כל עוד את בשלב ה"קורבן" או ה"קדושה המעונה".

[עירית_לוי]

חשוב לי שבן זוגי יעזור בתחזוקת הבית
ההצעה של בשמת להתמקד במה שחשוב לך, מסייעת, בין השאר, להפרד מהפנקס הקטן שיושב בכיס האחורי של המחשבות שלך.
למרות שאת אומרת שאת לא מישהי שמחפשת התחשבנויות, מהתיאור שלך זה נשמע שאולי כן נפלת לבור הזה, כתוצאה מהדינאמיקה שנוצרה כאשר את הורדת לחץ בעבודה והוא הפסיק לעשות דברים בבית. אולי. תבדקי.

ה"פנקסנות" הזאת - ההרגל הזה להתחשבן ולרשום בפקס את המאזן של מי עשה מה - מובילה תמיד, אבל תמיד למקום של קורבן.
הרי כאשר את מנהלת מאזן שכזה, תמיד יהיו רגעים בהם "את יוצאת פראיירית", את מסכנה, או במילים אחרות - רגעים בהם את קורבן.

להפסיק להתחשבן לא אומר שאת צריכה לעשות הכל לבד. בכלל לא. זה רק אומר לעשות את הדברים ממקום אחר, פחות טעון.

איך אפשר לעבוד על להפסיק להתחשבן:

• לעשות מה שבשמת הציעה: כאשר את עושה מה שכיף לך לעשות או כאשר את עושה בשביל עצמך, את באופן טבעי מסיטה את הפוקוס שלך מהפנקס, ופועלת מתוך הֶקשר אחר. בתוך הֶקשר כזה, הפנקס כבר לא רלוונטי.
• דרך נוספת היא לנסות ולזהות בזמן אמת את הפנקס כשהוא נשלף מהכיס ולקלוט את המחירים שלו (המחירים שאני חושבת עליהם כרגע הם הקורבנוּת, התסכול הגדול שלך, האנרגיות הרבות שמבוזבזות על ההתחשבנות, והאווירה באופן כללי בבית). בשלב מאוחר יותר, כאשר את כבר מיומנת בלזהות אותו, את יכולה להחליט לזרוק את הפנקס הזה לפח מיד לאחר שהוא נשלף.

[אנונימי]

חגית,
לפני שהדף הזה יתחיל להיות מין דף ייעוץ אישי כזה, דעי שמה שאת מתארת נשמע מוכר להרבה נשים. אצל כל אחת זה נראה קצת שונה והרבה דומה.
וכל אחת בוחרת את הדרך שלה להתמודד או לא להתמודד.
פתאום יצא שהרגשתי כאילו את מותקפת בשלל עיצות, שעלולות להישמע שיפוטיות ומעצבנות, ומהכרות עם חלק מהכותבות, אני יודעת שהן ממש לא כאלה ולא זו כוונתן כלל.

זו היתה הקדמה, רק בשביל הפרופורציה. כי גם לי יש עייצס בשבילך...

מבלי להיכנס לסיבות בגינן הוא מתנהג ככה, מציעה לך להגיד לו בצורה הכי מדוייקת ונקיה שאת יכולה, מה את רואה ומה את מרגישה ומה הצרכים שלך.
למשל:
אני מרגישה תסכול כשאני רואה את הכלים המלוכלים על השולחן. אני צריכה סדר ונקיון במטבח כדי להרגיש טוב ושיהיה לי נעים להיות פה.
אני רואה בגדים מלוכלכים על הרצפה ליד המיטה, ומרגישה כעס. אני צריכה שיתוף פעולה ממך כדי להרגיש שאנחנו זוג, שאנחנו יחד.
תקשורת מקרבת.
קוראים לי.
אם נראה לך מתאים, אשמח להמשיך.

[חן*]

העניין הזה של אני עושה הכל לבד מוכר לי מאד....
לא הוא ולא הבנות - אף אחד לא היה עוזר.
ואני הייתי לבד אף אחד לא עזר לי.
היום אני עושה או לא אבל אני לא לבד .
אני עם עצמי .

[חגית*]

אני קוראת כל מה שמתרחש כאן.
ליאת היחידה שבכלל בכיוון אבל גם זה משהו שניסיתי ולא הלך.
אני כרגע קצת מותשת אז אכתוב שוב כשאוכל.

[מיצי_החתולה*]

בשמת, אני מנסה להבין, איך אפשר להחליט לא לכבס יותר את מה שלא בסל הכביסה, בלי שזה יהיה אקט "פנקסני". אם אני ממילא לוקחת את הבגד כדי להניח אותו בצד, אני הרי יכולה להשקיע את אותה האנרגיה בהנחתו בסל הכביסה, לא?
<היתה תקופה, לפני שהפכנו להורים, שבה ערכתי ניסוי מדעי קטן ומשועשע, ולא הכנסתי את בגדיו המכובסים לארון. כשנגמרו לו התחתונים, האם הוא בא לקחת את הכביסה? ברור שלא, הוא נטל תחתונים מהערימה, ולבש! אז הבנתי שהוא פשוט לא רואה את הררי הכבסים הללו. הוא רואה רק את התחתונים שהוא צריך.>

[הזוגית*]

מצטרפת לדברים של מיצי החתולה בלי שזה יהיה אקט פנקסני ומוסיפה משלי: אם אוכלים ארוחת ערב, והבןזוג לא מוריד מהשולחן אז לא לשטוף לו ת'כלים?! בסופו של דבר אני הרי אעניש את עצמי ואת ילדי בהררי הג'יפה שתצטבר ותצטבר - זהו שממש לא בא לי לחיות בג'יפה, אבל כן בא לי חיי שיתוף והבנה וכבוד ואחריות

[חן*]

אני מכנה את התופעה כ"עצלנות". <חגית>
בדיוק חשבתי על המילה הזו <בהקשר לדף שנפתח כאן> לדעתי עצלן הוא כינוי שאנו נותנים לאדם שלא עושה בלי שאנו יודעים מדוע הוא לא עושה את זה . מכירה את המילה הזו בהקשר לילדים. כאשר הייתי מורה והורים היו אומרים על ילדיהם שהם עצלנים, תמיד בסופו של דבר היה מתברר שהילדים ה"עצלנים" בעצם "חיפו" על קושי. לפעמים ידעו עליו והסתירו אותו, ולפעמים לא ידעו עליו.
אולי זה מתאים גם למבוגרים?
<בסוגריים>