המשך חיינו באפריקה 2

[אמא_של_יונת*]

הי אורית,
באמת נראה שהחלק הקשה מכל הוא הניתוק והמרחק מחברים ומהחיים המוכרים לך.
אני מנסה לדמות את עצמי חיה במקום זר ושונה כל כך, בתנאים כאלה, בבדידות הזאת -- ופשוט אינני מצליחה.
אני מלאה הערכה ליכולת שלך לראות גם את היחוד והיופי שבחווייה הזרה והמוזרה הזאת, וליכולת לקום בכל פעם מנפילה, להתאושש, להתעודד ולראות את המחצית המלאה של הכוס.
שיהיה לך -- לכם! -- חג שמח!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה, אמא של יונת. ריגשת אותי בתגובתך.

הבוקר שוב היה אמור להיות שיעור טניס. שוב היתחיל גשם קצת לפני זמן השיעור. שוב היתה אכזבה גדולה.
אפילו הלכנו למיגרש, עם מיטריה, בתקוה שיפסיק הגשם. אבל הוא לא. גאיה ותומר הסתובבו על המגרש בגשם ונירטבו לגמרי... חזרנו הביתה, רטובים אך מאוכזבים.
חצי שעה לאחר מכן,כאילו להרגיז, יצאה השמש

אתמול נסענו לחפש בגדים לבנות. בא הנהג הראשי מהמשרד של בעלי לקחת אותנו. הוא מכיר טוב את העיר ואת כל החנויות. לקח אותנו למרכז העיר. ההתרגשות היתה גדולה.
בתחילה עצר ליד חנות כלשהי. ניכנסנו. כבר היזכרתי בעבר שיש המוווווון הודים באפריקה. החנות היתה של אשה הודית. והרבה מהבגדים בהתאם- שמלות מצועצעות ,ניילוניות, מלאות פרפרונים ונוצצים. והמחירים... בשמיים. הסתובבנו שם כמה זמן, אור מצאה לה שמלה יפה וחולצה, וגם תומר לבשה איזו שמלה ולא היסכימה להוריד אותה (עד היום בבוקר).
גאיה, לעומת זאת, התקשתה למצוא משהו שמוצא חן בעיניה. לבסוף, מצאה איזו חליפה של חולצה וחצאית, שהיה מתאים בעיני יותר לנשף תחפושות, מבד ניילוני מתנפנף, ועלה מאוד יקר. היא התחננה שאקנה לה את זה, ואני ניסיתי לשכנע אותה שתבחר משהו אחר... לבסוף, לאחר התיעצות עם בעלי בטלפון, אמרתי בהחלטיות שאני לא קונה את החליפה הזאת, ושאם היא רוצה, נלך לחפש במקום אחר.ביקשתי מהנהג שיקח אותנול מקום זול יותר.
היא התחילה ליבכות, ניכנסנו לאוטו ונסענו. ונסענו. ונסענו.
ואז הוא עצר ליד כמה בסטות, או לפחות זה מה שאני חשבתי שזה. התחלתי להסתכל ולחפש משהו מתאים, ואז ראיתי שהנהג שלנו ניכנס פנימה, לאחת הבסטות. ניכנסתי אחריו, ו... להפתעתי הגדולה התגלה בפני שוק ענק. מסדרון ארוך, מקורה, שמשני צידיו בסטות בגדים, מכל הסוגים, הגדלים והצבעים. ברור היה לי שאלו בגדים יד שניה (בבסטות של המקומיים מוכרים בגדים משומשים בזול, שמגיעים כתרומות מכל העולם.), ואני אוהבת בגדים משומשים. חברה אחת היגדירה את זה פעם כך: "לבגדים משומשים כבר יש אופי".
כמובן שאנחנו היינו הלבנים היחדים. וידאתי עם הנהג שזה בטוח עבורינו להיכנס לשם, זה תמיד קצת מביך אותי.
ניגשנו לאחד המוכרים שראיתי אצלו שמלות וביקשתי משהו שיתאים לגאיה. הוא היציעה שתי שמלות. הסתכלנו. אחרי רגע היגיע מוכר נוסף עם כמה שמלות ביד ,ואחריו עוד אחד ועוד אחד, ותוך שניות ספורות היינו מוקפות בכעשרה מוכרים, כולם דוחפים לנו לפנים את השמלות שלהם. וגאיה עומדת במרכז המעגל, כמו הנסיכה המפונקת מהאגדות, ועושה פרצופים חמוצים לעבר השמלות שלא מוצאות חן בעיניה (רובן). זה היה קצת מביך, אבל מאוד מבדר בעיני. לבסוף מצאנו כמה שכן מצאו חן, ומדדתי לה על הבגדים שלה, בתוך המעגל הלוחץ של המוכרים שעדיין רצו הלוך ושוב להביא עוד מסחורתם. היא היצליחה ליבחור שתיים. וגם אור לקחה אחת,איכשהו, בתוך הבלגן. ואז היתחיל שלב ההתמכחות על המחיר. כמובן שהם התחילו עם מחיר מופקע, שהרי איש לבן=כסף (למרות שהמחיר הכי גבוה שהם היציעו היה עדיין יותר נמוך מהמחירים בחנות ההיא...). למזלי, אני כבר מכירה קצת את המחירים כאן, ולאחר ויכוח קצר, לקחתי את השמלות במחיר נוח.היה מוכר אחד חוצפן שניסה אפילו לשכנע אותי לא לקחת את העודף שמגיע לי... טוב, האנשים האלה רעבים ללחם.
בקיצור, עברנו חוויה אנטרופולוגית חזקה. ראינו קצת מדאר-א-סאלם האחרת, לא בתים גדולים מוקפים חומה, לא מרכזי קניות מפוארים ויקרים, אלא שולי שכונות עוני, שווקים ציבעוניים, ילדים שנידבקים לשימשת המכונים ומושיטים יד לנדבה, ביניהם ילדה שנושאת את אחיה על גבה קשור אליה בבד. אנשים פשוטים ששורדים את היום בקושי.
בדרך חזרה עמדנו קצת בפקק, ומיד מגיעים מוכרים שונים שהולכים בין המכוניות ומנסים למכור את סחורתם. הכל מכל.
בין השאר עבר מוכר עם חתיכות של קני סוכר מקולפות. קניתי לנו קצת בכדי להעביר את הזמן. מתוק וטעים.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

לארנון, אנחנו עזבנו את קניה לפני כשלושה חודשים, לטנזניה השכנה.
לצערי אין באפשרותי לעזור לחבר שלך.
אם יש כאן במקרה מישהו שקורא ויכול לעזור, אתם מוזמנים לכתוב.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

חג החירות מתקרב.
חברה אחת כתבה לי שלכל אחד מאיתנו יש את העבדות שלו, וחג החירות הוא אולי זמן מתאים לכל אחד מאיתנו לצאת מהעבדות שלו לחירות.
אז אני בחשבון נפש, באיזה מקומות אני בעבדות, ואיך אני יוצאת לחירות.

אחי מגיע מחר לביקור של כ 10 ימים.
ההתרגשות גדולה. לא ראינו אותו מאז שעזבנו את ניירובי, כמעט שלושה חודשים.
ממש לפני שהבנות ואני נסענו, היינו כמה ימים ביחד. הפרידה היתה קשה ועצובה. כולנו בכינו.
אני מדברת איתו בטלפון כל כמה ימים, אבל מוצאת את עצמי מתרגשת עכשיו מאוד לקראת הביקור שלו.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שטיפת מכוניות.
בזמן הגשמים מתהוות שלוליות ענק בהרבה מקומות.
חונים ליד שלולית גדולה עם מים חומים מבוץ.
ממלאים דליים ושוטפים את האוטו...
ראיתי במו עיני אתמול.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

יש פעמים שהכתיבה לא באה לי בקלות.
אני מרגישה שיש משהו בפנים שרוצה "להיכתב", אבל זה תקוע, אני לא מצליחה לראות בבירור.
ואז אני נכנסת לדף הזה, קוראת את הדבר האחרון שכתבתי, מניחה את האצבעות על המיקלדת, והמילים כאילו ניכתבות מעצמן. יוצאות ונישפכות על מסך המחשב.
אחרי שהכל נגמר, ואני מרגישה קלילה יותר, אני יושבת וקוראת את מה שכתבתי, וחושבת לעצמי: "ווללה, יש דברים בגו' ".
(איפה זה גו'??...)

[אמא_של_יונת*]

ואם אף אחד לא מגיב, ולא עונה, ואת בכלל לא יודעת אם הדברים מגיעים למישהו -- אז ודאי קשה יותר לכתוב בפעם הבאה.
אז דעי לך, אורית, שאני תמיד כאן ותמיד קוראת, גם אם לא תמיד מגיבה. ואני יודעת שיש כאן עוד רבים כמוני.

[רורי_ב*]

אז דעי לך, אורית, שאני תמיד כאן ותמיד קוראת, גם אם לא תמיד מגיבה
@} @}

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ואם אף אחד לא מגיב, ולא עונה, ואת בכלל לא יודעת אם הדברים מגיעים למישהו – אז ודאי קשה יותר לכתוב בפעם הבאה
צודקת.
אני מנסה להזכיר לעצמי את המשפט הבא שלך .
תודה לשתיכן. זה תמיד מחזק ומעודד.

היום יום חופש כאן.
יום איחוד האי זנזיבר עם טנזניה. יש כאן המון "חד יומיים" כאלה. היום בו מת נשיא זה או אחר, או יום ההולדת של נשיא זה או אחר, יום הולדת של מוחמד הנביא (כי יש כאן המון מוסלמים) וכולי וכדומה.
גם אחד במאי הוא יום חופש כאן.

בבוקר הלכנו לשיעור טניס. היספיקנו חצי שיעור ,ואז פתאום ג-ש-ם זלעפות לכמה דקות. "הלך" המשך השיעור. ודוקא היה מוצלח. לא נורא. המשך בשבת.
הקטע שכאן גשם לא שווה קור. כלומר, יורד גשם, ואנחנו לבושים בלבוש מינימאלי, קצרצר +סנדלים.
היום, כשישבתי בחוץ תחת הגגון במגרש הטניס, קלטתי כמה זה בעצם מוזר למי שבא ממדינה בה גשם=קור.
בעלי, שמסתובב יותר ממני ברחבי העיר, מספר שכשיורד גשם ברחוב, המקומיים כלל לא מגיבים לו, פשוט ממשיכים ללכת כרגיל. לא מחפשים מקום מיסתור, לא מתעטפים, לא מטריה, פשוט ממשיכים ללכת ולהרטב. אולי עבורם זו ברכה, קצת הקלה מהחום המעיק+מיקלחת חינם

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אני מנסה להזכיר לעצמי את המשפט הבא שלך
הכוונה כמובן למשפט שאומר שקוראים...

[יעל_צ*]

אז דעי לך, אורית, שאני תמיד כאן ותמיד קוראת, גם אם לא תמיד מגיבה. ואני יודעת שיש כאן עוד רבים כמוני. למשל אני. @} חג שמח לכם!


_וחושבת לעצמי: "ווללה, יש דברים בגו' ".
(איפה זה גו'??...)_ גו זה מה שבפנים, מה שבתווך. עוד ביטוי שהגיע אלינו מהתלמוד.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מהתלמוד?? אוקיי.
תודה. (מכל מלמדיי הישכלתי... ).

המקומיים חסרי הכל נוהגים לינעול כפכפים, כאלה שנהגנו ליקרוא להם "כפכפי אילת". הפשוטים ביותר, מהסיבה הפשוטה שזה מאוד זול.
והם נועלים אותם עד שהם מתפוררים, תרתי משמע. מתקנים אותם בכל מיני צורות, קושרים את הרצועה שיצאה מחורה עם חוט, או עם חוט ברזל, והולכים איתם עד שהסוליה דקה כנייר.
ראיתי שלגנן שלנו יש זוג כזה, שאפילו אינו זוג, כלומר, אחד בצבע ירוק והשני כחול, והרצועות קשורות עם חוט ברזל, והן כבר מרוטות לגמרי. הייתי רואה את זה בכל יום כשהייתי יוצאת לחצר. אחרי כמה ימים "נישברתי" .נתתי לו כסף לקנות חדשות. היום הוא היגיע עם זוג כפכפים צהובות ומבריקות...
(זוג כזה עולה כאן כ-500 שילינג, שזה שווה בערך שניים וחצי שקלים).

מחשבות.
מימד האינטרנט שתופס אצלי חלק כל כך חשוב עכשיו, עדיין מוזר לי.
בעבר, כשהייתי שומעת על אנשים משתמשים שאינטרנט למטרות תיקשורת, להכיר אנשים, לדבר עם אנשים, הייתי מזלזלת, לא מבינה על מה ולמה.
והנה, זה הפך עבורי לאי של שפיות, בריחה, מציאות אחרת. ואולי לא בריחה. אולי דוקא מסע אל עצמי.
שהרי כבר ניכתב למעלה-
גו זה מה שבפנים,

[נהר*]

טוב לשמוע ממך ודרך אגב גם לטעום מהמקום הזה.
שיהיה חג שמח

[ליזה_ליזה*]

גם אני תמיד פה, מקשיבה לך.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

נהר יקירתי, כיף לראותך כאן. תודה.
ליזה ליזה, תודה על שאת יוצאת מהצללים מידי פעם .

[הערסית_מהשכונה*]

אחותי ! אפילו הפרופסור שלי באוניברסיטה לא הצליח לגרום לי לקרא אוסף כזה של טקסטים....חשבתי לעצמי "נו ,,,אני אקרא קצת ואחר כך אשאל אותה כמה שאלות" אבל -אחותי ..זה לא ניגמר ..את קורעת לי ת'לב עם הבדידות הזו (פשוט החלטתי לקרא פיסקה כן פיסקה לא ונפלתי רק על הימים המחורעים שלך)חבל שאת לא מצלמת לי ושולחת תמונות ....
פעם שהיינו קטנים (אך..אך..)קראתי מלא סיפרי אגדות ופנטזיה אבל כולם היו ארופאים איכשהו (האחים גרים וחבורתו)וכשהגעתי לארופה פעם ראשונה הרגשתי שאני ממש מהלכת בין הדפים של סיפרי ילדותי....
אבל טנזניה????אין לי אפילו רסיס מידע על מה מדובר מבחינה ויזואלית...
ועכשיו שאני חושבת על זה אז אולי כדאי שאני אלך לעשות שיעורי בית ואחזור.
אל תזוזי
אני תכף חוזרת!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

איזה כיף שיש עוד מבוגר בבית, מישהו שגם הבנות וגם אני סומכות עליו.
בזמן שאחי איתנו, אני פתאום מבינה כמה זה קשה ולעיתים אף מתסכל,לנסות ולתמרן בין שלושת הבנות.
כשצריך לקחת אחת לחוג, השתיים האחרות גם באות , אבל קצת משתעממות בזמן החוג. הן לא כל כך אוהבות להישאר לבד בבית, גם לא כשהעוזרת נימצאת. ואני צריכה לרצות את כולם. ועכשיו, פתאום אפשר להישאר בבית כשאמא יוצאת , יש עם מי להיות, לשחק, ללכת לבריכה, עד שאני חוזרת.וגם כשנימצאים בבית, אם אני עסוקה, הוא יכול לעזור במקומי למי שצריכה עזרה, לתת חיבוק למי שצריך חיבוק, לנסות להפריד ,וכולי וכדומה. איזו הקלה זה בישבילי.
שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת לקחת אותן לחוגים, אוהבת להיות איתן בבית ולענות על כל צרכיהן, רק שלפעמים כיף שיש עוד מישהו שלוקח חלק מהתפקידים.
כמה חבל שהוא איתנו רק לשבוע

[אנהאטה_א*]

גם אני תמיד פה, מקשיבה לך

גם אני. אני מוצאת את הדף שלך מעניין ומרתק.

[אמא_של_יונת*]

הקטע שכאן גשם לא שווה קור. כלומר, יורד גשם, ואנחנו לבושים בלבוש מינימאלי, קצרצר +סנדלים.
ככה זה בארצות הטרופיות.
היינו עדים לכך בטיול. היה חם ולח (מה שהחזאים קוראים "הָבִיל"), אנחנו היינו לבושים בבגדים קצרים. התחיל גשם. אנחנו שלפנו מטריות, והמקומיים פשטו את בגדיהם ונשארו בבגדי ים.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אנהאטה (ליקרוא בטון מתפעל...), לא ידעתי שאת כאן. נעים לי מאוד.

והמקומיים פשטו את
בגדיהם ונשארו בבגדי ים.
כך זה פחות או יותר. ברחוב הם פשוט ממשיכים ללכת...

הבנה.
אכזבה או שביעות רצון תלויים בציפיות שלנו.
כשהיגענו לדאר-א-סאלם היתה לי כבר קונספציה כלשהי על חוגים לבנות מהניסיון המוצלח בניירובי. "משום מה" ציפיתי שזה יתממש גם כאן.
ציפיתי ששיעורי הבלט יהיו עם מורה דומה, יתנהלו באופן דומה, ושהתלמידות יהיו דומות למה שפגשנו בניירובי. ציפיתי שגאיה תיכנס בפעם הראשונה ותיסגור מאחוריה את הדלת, ותצא משם רק אחרי 40 דקות קורנת משמחה. אבל, מן הסתם, זה לא היה כך. המורה היא אשה אחרת לחלוטין, הבנות הן ילדות אחרות לחלוטין, וגאיה מרגישה שם אחרת לחלוטין. אני הייתי מאוכזבת.
והחוג השני, ציפיתי שיהיה מן חוג מחול,לימוד לשם לימוד והנאה, במקום זה יש 8 פגישות שרובן ככולן מוקדשות ללימוד צעדי ריקודים שבסופו של דבר יועלו על הבמה במופע משותף לכל הקבוצות. בתחילה זה ממש הירגיז אותי.
ואיך זה שאין איזה חוג קרמיקה, שהיה כל כך מוצלח בניירובי, או איזה חוג מלאכת יד אחר?!
רק היום ירד לי האסימון! אנחנו במקום אחר עם אנשים אחרים. יש היצע אחר.
והבנות דוקא נהנות מעצם הרעיון שהן לומדות ריקודים שהן תירקודנה על הבמה, עם תילבושות מיוחדות, מול קהל,
והן נהנות מהטניס,שהוא חוויה חדשה לנו, וגאיה מתנסה בהתמודדות עם מצבים חדשים בין אנשים, וזה גם בסדר(סוציאליזציה...), גם אם לי לעיתים קשה עם זה.
היצע החוגים כאן שונה, נכון, אבל יש דברים אחרים, וזה בסדר. ויש בריכה זמינה(אני אוהבת בריכה:-) ), והבנות לומדות לישחות במהירות. יש ים, שזו חוויה מיוחדת לכשעצמה, ויש חוגים אחרים ופעילויות שונות. וזה בסדר. הבעיה היתה רק אצלי בראש...

[הערסית_מהשכונה*]

מותק ..אחרי שעשיתי סקירה רוחבית על השכונה שלך..אני אומרת מה באסה איזה באסה...תיפתחי ת'חלון תיראי את האנטילופות דוהרות לך בחצר...תזמיני טייק אווי של קרוקודיל לערוכת ערב....תגדלי כמה אריות כחיות מחמד אצלך בחצר...(תאמת , האקס שלי גדל עם שימפנזה בגינה..אבא שלו היה מישהו נדיב כזה שכל החברים שהיו קופצים לביקור היו מביאים מתנות (רק אני תקועה עם הסרויסים)כמו ..שימפנזה..כמו..כיבשה....כמו אווזים............
רק אנחנו פה בשכונה עדיין מחכים לחמור הלבן!

ואפרופו אכזבה וציפיות אז סבא שלי היה אומר תמיד כשהיה יוצא מהשירותים אחרי חירבון מאסיבי: אין אפס - אתה בורא את המציאות שלך!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

סבא שלי היה אומר תמיד כשהיה יוצא מהשירותים אחרי חירבון מאסיבי: אין אפס - אתה בורא את
המציאות שלך
אין עלייך, יערסית. מאיפה את מביאה את הסיפורים האלה???
ובישביל לראות את החיות הנ"ל אני צריכה לנסוע מביתי הנוכחי כ5 שעות לפחות.
כרגע, כשאני פותחת את החלון יש לי מקסימום שלושה כלבים וצב...

מה באסה איזה באסה...
אין עם מי לדבר, לא בטלפון ולא בפגישה נעימה. את יכולה לתאר לעצמך כזה מצב?
ואל תגידי לי ש"ימים שלמים את לא רואה אף אחד..." וכולי.
אני בגולה. לא מרגישה ממש שייכת, ומאוד לבד.
כמו שכבר כתבתי, יש גם דברים טובים, אבל החור בנשמה נישאר.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ושלא תעיזי יותר לזלזל במיסכנות שלי... !

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הבנות גילו את "חדוות האינטרנט".
שני אתרים לילדים- הופ ואלפי.
הן ישבו כאן שעות (על חשבון זמן המחשב שלי!שלי!!), והתחלפו ביניהן. אחר כך הלכו לשחק איזה משחק ביחד, והן ממשיכות עוד ועוד (טפו,טפו,טפו).
אךךךך, ימים של נחת...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הימים רצים. הזמן טס. הביקור בארץ הולך ומתקרב. ואני...מדחיקה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אחי נסע.
היה יום עצוב. זה היה ממש באויר (של הבית שלנו). מן מועקה שכזאת, מהבוקר.
והפרידה, רוויית דמעות של כולנו. רק תומר הקטנה לא ממש קלטה מה קורה והמשיכה לצחוק...
עכשיו אספנו את עצמנו, ופניינו לביקור בארץ.
עוד כחמישה שבועות.
גאיה ביקשה שאעשה לה "לוח שנה" עם ריבועים שמסמנים ימים עד שניסע. כך תוכל לסמן בכל יום ריבוע ולדעת עוד כמה נישאר. זה נותן לימים, לזמן שעובר, איזו פרופורציה עבורה.
היא לא רצתה שאכתוב מספרים בריבועים, ישבה וציירה בכל ריבוע דמות (ראש עם רגליים, עיניים,פה, ושערות... ).
חלק מהדמויות הן אמא,חלק אבא, חלק אור,תומר או גאיה. חלק צוחקות וחלק בוכות.
זהו. שעון החול החל לזרום...

[ליזה_ליזה*]

_היא לא רצתה שאכתוב מספרים בריבועים, ישבה וציירה בכל ריבוע דמות (ראש עם רגליים, עיניים,פה, ושערות... ).
חלק מהדמויות הן אמא,חלק אבא, חלק אור,תומר או גאיה. חלק צוחקות וחלק בוכות._
איזו ילדה מדהימה יש לך! רעיון מקסים.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

לפעמים אני מרגישה כמו הנזירים שמתבודדים בראש איזה הר מרוחק מכל ישוב, בכדי לעבור איזה תהליך פנימי עמוק, שרק אחרי שילמדו את מה שבאו ללמוד,אחרי שיעברו את התהליך הפנימי המיוחל, יוכלו לחזור ולהיות בין אנשים.
כמובן שאיני בבידוד אמיתי מאנשים בכלל, אבל נפשי מרגישה כך.
את התהליכים הפנימיים אני צריכה לעבור לבדי, בלי אפשרות להתייעץ ולהתחלק בנטל או בחוויות. רק אני עם עצמי ועם מה שעולה בתוכי. במקביל, כמובן, אני חיה את חיי ואת חיי המשפחה, הבנות,הבעל, הבית, לנסוע מחוג לחוג, לעשות קניות, לבשל, לדבר, להקשיב,להתארח,לארח. אבל כל זה מחוצה לי. לא ממש נוגע. ואולי כן. אולי כל דבר קטן שאני עוברת בחוץ, עובר עיבוד בפנים, תורם או לא לתהליך, מביא הבנות חדשות או שלא.
מרגיש קצת כמו "פיצול אישיות" לעיתים, החיים בחוץ והחיים בפנים.
והדברים עולים מעצמם, מהתת מודע למודע. כאילו עומדים בתור ומחכים שיגיע תורם.
ורק כשהתור יגמר, כשההבנות וההארות שמיועדות להתממש בתקופת חיי כאן יובנו ויעובדו כהלכה, אוכל להמשיך הלאה.
אני מקבלת באהבה את התהליך שקורה לי. אני מרגישה שאני מקבלת הרבה כלים טובים וחשובים להמשך החיים.

ובנתיים, אני מרגישה שאני מקבלת מעין פסק זמן, הביקור בארץ. פתאום יש משהו גדול לצפות לו.
קצת מנוחה מה"נזירות" הכפויה. מן הסתם לא מהתהליך. הוא הולך איתי לכל מקום.

[שרון_המתחדשת*]

אורית כתבת מקסים!

אין לך מושג כמה אני מזדהה....

[אורית_אוקו_ערוסי*]

לפני כמה לילות בכיתי המון. הירגשתי שיש לי בחזה ובגרון גוש ענקי ושאני חייבת להוציא אותו.
ואז היתחילו הדמעות לצאת. בהתחלה לאט לאט, ואחר כך כמו שיטפון בילתי נישלט.
ומה שהיה הכי מוזר הוא שלא ממש הירגשתי, כלומר, לא היצלחתי לזהות את סיבת הבכי, לא היו שם כמעט רגשות,כאילו ריק, רק שעם כל דמעה יצא קצת כעס, קצת עצב, קצת תיסכול. זה היה בכי בילתי נישלט של התנקות.
ואז דיברנו, וכעסנו , ואחר כך התחבקנו ואהבנו.
ובסופו של דבר הירגשתי נקיה יותר, קלה יותר, טהורה יותר. כמו השלתי מעלי כמה קליפות.
ולמה להשיל קליפות? כי הן כבדות ומעיקות, כי אני כבר לא צריכה אותן עלי. נעים לי בלי. אני יכולה להתנועע ביתר חופשיות בעולם, אני יכולה להתנועע ביתר חופשיות בתוך עצמי.

[דגנית_ב*]

אין מילים! התרגשתי והזדהיתי מאד.
וגריינתי את זה
ושלא תעיזי יותר לזלזל במיסכנות שלי... !

[דגנית_ב*]

למרות שלא נראה לי שהדף שלך צריך יחסי ציבור...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הי דגנית, תודה.
גרמת לי לחייך .
וחוץ מזה, צריך, צריך!...

[אנהאטה_א*]

אנהאטה (ליקרוא בטון מתפעל...), לא ידעתי שאת כאן. נעים לי מאוד.
[-: אני כאן מפעם לפעם. יותר קוראת ממגיבה.

[שיר*]

אורית - וואו!
היינו בטנזניה בירח הדבש שלנו. בילינו כמה ימים בספארי ואחר כך עברנו בין כפרים וערים, כולל דר-א-סלאם בסוף. איך הגעתם לשם? האם זה לצורך העבודה של בעלך? כשביקרנו שם ליוותה אותי הרגשה חזקה מאוד של חיבור לטבע, ודווקא לא בגלל החיות אלא יותר בגלל האנשים. אני לא יודעת כמה אתם מעורים בחיים של המקומיים או הכפריים. כשביקרנו בכפרים כל מה שראיתי לנגד עיני זה נשים חזקות ובעלות עוצמה שמגדלות ילדים שמגדלים ילדים - גלגל החיים לנגד עיני. התמלאתי שם געגוע לעולם שחי בקצב אחר, שחי על פי סדרי העדיפות שמכתיב הטבע ולא ההפך. היה לי קשה לחזור למציאות שלי בה אין לי דקה פנויה והכל עובד לפי דד ליין ולרוב אני אפילו לא יודעת אם קר בחוץ או חם.
קראתי את הדף שלך והוא החזיר אותי לשם - תודה! אמנם אני רק ביקרתי אז החוויה שונה מהותית ממגורים במקום...
תמשיכי לכתוב - את כותבת מקסים!

[מיצי_החתולה*]

רק שתדעי, שגם אני עוקבת, בוכה וצוחקת איתך. ואחרי שהתחלתי לקרוא פה גם הלכתי אחורה לדפים הקודמים וקראתי את כולם.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שיר, תודה.
טיול באפריקה זו חוויה קסומה. אין ספק.
אז החוויה שונה מהותית ממגורים במקום
אכן. אבל מתחברת מאוד למה שכתבת על החוויה שלך.

מיצי, קראת את כל הדפים האחרים?! כל הכבוד. זה המוווווון מלל. לכבוד הוא לי.

היום תומר עזרה לי להכין מרק ירקות. היא קיבלה קרש חיתוך, סכין גזרים וקישואים קלופים.
חתכה בזהירות כל אחד ואחד, סידרה אותם לפי הגודל על הקרש. מיד כל חתיכה קיבלה זהות ותפקיד. היתה שיחה ערה, היה מחזה שלם. כשסיימה, אמרה: "אנחנו רוצים לקפוץ לסיר!". ירדה מהכיסא ויצאה מהמטבח...
אין, אין תחליף לשהיה עם הילדים .

בעוד שלושה ימים גאיה תהיה בת 6!
לפחות הפעם אנחנו פתורים ממסיבה גרנדיוזית. נעשה משהו קטן וצנוע.
עדיין אין לה כאן חברות ממש.רק הבנות שאיתה בחוגים.
שאלתי את המורה למחול אם אוכל להביא עוגה לסוף החוג ביום שני (תודה שרון). היא ענתה שבשימחה. כך גאיה תרגיש קצת שמחת יומולדת .
בשנה שעברה עשינו לה גם בארץ, עם כל חברי המפגש. זה היה נפלא . כל אחד הביא מתנה צנועה, הרבה מהן עבודות יד או משחקים משומשים. עד היום היא שומרת את אותן מתנות והן יקרות לליבה מאוד.
לא יכולה להמשיך לכתוב.
בא לי לבכות...

[פלוני_אלמונית*]

אורית,
תוכלו לחגוג לה שוב יומולדת בראש פינה כשתבואו. זה לא רחוק מאוד מתאריך יום ההולדת שלה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה, פלוני אלמוני מיסתורי, אבל מי אתה??

[Manty_T*]

אורית!!!!!!!!!!!
ביליתי איתך עכשיו שלושה ימים, עם הפסקות (קצרות ) לאוכל, שינה וילדים (;-P) והנה סוף סוף גם תורי הגיע להגיב.
הרגשתי כאילו אני קוראת ספר (מבלי לפסוח על אף פרק - כולל הביקור בארץ), ולמרות שכ"כ רציתי כבר להגיע לסוף, כדי שאוכל לקחת בו חלק , פתאם קשה לי לקבל שהגיע ההווה ועלי להסתפק בקצת כל יום יומיים...
בכל מקרה, אליך, הגיבורה (תרתי משמע) התחברתי בצורה מדהימה. האמת היא שבהתחלה ולמעשה לאורך כל הסיפור לא ממש הזדהתי איתך כי למרות שגם אני חייה בחו"ל (יפן), החוויה שלי שונה מכ"כ הרבה בחינות. (טוב לי פה, אני לא מתגעגעת לארץ, אני חייה בתוך התרבות וכ"ו). אבל, את נגעת בי בפתיחות שלך, בכאב, ובתובנות. בכיתי איתך, צחקתי ממך, ובאיזשהו שלב נאלצתי להתרחק ממך (=מחשב) פיזית רק בכדי לנשום יותר טוב.. אך יותר מכל רציתי ל(()) אותך אינספור פעמים.
והבנות שלך, אני רואה אותן בעיני דמיוני בצורה כ"כ ברורה. את כותבת נפלא! כ"כ חזותי וכן!
ממליצה בחום למי שמחפש ספר טוב (וחי) לקחת את המסע שלך מתחילתו..
אז זהו, גם אני פה. נשיקות לבנות שלך מוירטואלית ביפן.


[נ.ב. האמת היא שגם לי יש קשר אישי עם אפריקה. נולדתי בדרא"פ להורים דרום אפריקאים וגדלתי עם המון סיפורים על הייבשת "שלך" . אחי למעשה, המבקר באפריקה לפחות כל איזה 5 שנים, נסע בלנדרוור מדרבן לחיפה עם עצירות בטנזניה וקניה בין היתר..]

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בארוחת הצהריים יצא לאור גרעפס, דבר שמקובל בשולחן האוכל אצלנו, ובדרך כלל עובר ב"לבריאות" שלי וזהו.
אבל אז תומר אמרה:
"אורציק, את לא מנומסת! תאלצי לאכול בחוץ, אני חוששת".

[הערסית_מהשכונה*]

ככה יצאת מחיי ? ככה!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

פתאום הביקור בארץ נראה לי הזוי.
נראה לי מוזר לנסוע לבקר בארץ, שהכל בה כבר נראה לי מוזר ושונה. התרגלתי לחיים באפריקה. אני מעין כלואה כאן כבר שנה וחצי עם גיחה קצרה החוצה לפני כשנה.
התרגלתי לבדידות, לשיחות דרך מחשב, כך שיש לי זמן לבחור את המילים בקפידה ואף להסתיר הבעות פנים.
ואולי עצמת הערגה וההתרגשות מלחיצים אותי. אולי אני פשוט חוששת ש"אתמכר" ולא ארצה לחזור.
לא יודעת. הרגשות מבולבלים ומתערבלים בתוכי.
התחלתי להכין "רשימת קניות". בכל פעם שאני ניזכרת במשהו, אני רושמת. אנחנו מתכננים לקחת ,בנוסף למזוודה מלאה בדברים, גם שתיים ריקות, שיתמלאו בדברים שניקנה בישראל.

[עינת_טל*]

איזה יופי לך !
את רואה ?!
עברת את המסה הקריטית עכשיו את יותר שם מאשר בארץ.
יש לך משהו שבנית שם בעמל לא קטן...ואי אפשר למחוק אותו ,זה לא יורד גם עם שפשוף חזק בסינטבון...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

עברת את המסה הקריטית עכשיו את יותר שם מאשר בארץ.
כן, עינת טל .הבנתי את זה אתמול בלילה. כמה מוזר לי להרגיש כך, לחשוב כך.
משהו בפנים עדיין צועק "לאאאאאאא!!!!!!!!!!", אבל התהליך כבר כאילו קורה מעצמו. כי אני חיה כאן ולא שם.
הביקור בארץ יהיה הפעם יותר כמו סיור נעים בספר זכרונות .
עכשיו אני מוציאה את ספר הזכרונות מהבוידעם, ומתחילה להסיר את האבק מהכל, מתמונות של מקומות, מתמונות של אנשים, ממראות כאלה ואחרים, מתחושות ,מבטים, חיוכים חוויות.
והכל מרגש ומציף בהמון תחושות שהדחקתי, שבחרתי לשים בצד כי היו שייכים לשם ולא לכאן.
ודמעות גם מצטרפות לחגיגה. דמעות של שמחה, של התרגשות, של געגוע, של עצב ושל אהבה.

[ליזה_ליזה*]

אני חיה כאן ולא שם.
אני שמחה בשבילך (למרות הקושי).
@}

[אור_אוקו_ערוסי*]

עכשיו את יותר שם מאשר בארץ.
המשפט הזה עדיין מהדהד בתוכי. מנסה לעכל אותו. לקבל את המשמעות שלו במלואה.

היום לקחתי את גאיה לחוג מחול. אותו חוג שבהתחלה היא ממש חששה ממנו ולא השתתפה בחצי מהזמן.
היום היא כבר הלכה בשמחה ורקדה עם חיוך על הפנים כל השיעור. הזמן עושה את שלו. כולנו מתרגלים.
היום מלאו לגאיה שש שנים.
הבאנו עוגה לחוג ובסופו שרו לה שיר יומולדת וחילקנו את העוגה לילדים. זה היה מאוד משמעותי עבורה. מהבוקר היא חיכתה לזה.ואחרי שחילקתי מהעוגה לילדים, היצעתי גם לקומץ האמהות שישבו שם. כולן ענו לי בנימוס יתר מאוס "לא תודה", או "זה בסדר, אתחלק עם ביתי". ושוב "תודה, זה מאוד יפה מצידך". היה שם גם אבא אחד, שממש התנצל והיה נבוך מאוד, כי אינו אוהב שוקולד (זו היתה עוגת שוקולד). כאילו, מה קרה? לא אוהב, אז לא!
כולם כל כך מנומסים, ואני לא אומרת שלא צריך בכלל נימוסים. אבל אנשים, תשתחררו קצת!

[שרון_המתחדשת*]

D-:הרסת אותי עם תיאור חלוקת העוגה.
כל כך אמיתי למרות שעדיין כל פעם שאני נתקלת בסיטואציה כזו היא נראית לי לקוחה מאיזה סרט אנגלי ישן.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הי שרון, יצאתי לרגע וכבר את כאן
התיאור של העוגה זה כמובן אני כתבתי ולא אור.
זה מה שקורה כשביתי הגדולה (שהיא כבר ממש גדולה...) "פולשת" לאתר הזה גם כן...

[Manty_T*]

אורית את עדין לא יותר שם כי כשזה יקרה, האנשים בארץ יראו לך כברברים חסרי דרך ארץ

מזל טוב לגאיה |בלונים||עוגה|

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מנטי באמת . עכשיו נירגעתי...
האמת שאדע יותר בביקור בארץ, כשאתקל בכל "חסרי הנימוסים -הברברים" בסופר וברחוב ובשוק. לפי ההרגשה שלי אז, אדע איפה אני נמצאת...

מזג האויר כאן נהייה, ואני אומרת את זה בזהירות, קריר מעט.
יורד גשם מהלילה, ובאמת לא ממש חם.
לא האמנתי שזה יגיע. .
אני צריכה לצאת לקניות, ולראשונה מאז שהיגעתי לכאן אני שוקלת ללבוש מכנס ארוך (שרוול) כלשהו, ולנעול נעליים סגורות.
זה לא אומר שמחר לא נזיע... רק שעכשיו יש הקלה משמעותית.

[ליזה_ליזה*]

מזל טוב לגאיה @}

[לילה_טוב*]

הי אורית, קראתי עכשיו חלק גדול מהדף (בעצם מאתמול) ומאוד דיבר אליי, בייחוד מה שכתבת על מוות ורגשות. מאוד הזדהיתי למרות שאף פעם לא חשבתי על זה ככה. פתאום אני מבינה למה אני לא מצליחה להתרגש משום מוות. ועדיין לא הגעתי למשהו שיעשה לי את הסוויץ' כמו אצלך.
כנראה שבאמת את עוברת שם תהליך פנימי מאוד מהותי. זה עובר גם מקטעים אחרים. ואני גם מאוד מקנאה בך על תהליך הניקוי הזה, בדמעות ובמחלה, שבו את מוציאה את הכעסים הישנים ונפטרת מהם. הלוואי עליי.
באמת דף מרגש ומלא בתובנות עמוקות - ותודה גדולה לך עליו.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה לכולם על איחולים לגאיה.
ותודה לך בחזרה, לילה טוב יקרה.

הגשם לא מפסיק לרדת. פעם ראשונה מאז שהיגעתי לכאן שיש יום גשום כמעט ללא הפסקה. יורד ויורד ויורד ויורד...
החניה שלנו היא שלולית ענק, ומן הסתם גם רוב העיר. אנשים עם שנורקלים... סתתתםםםם. ניסחפתי קצת.
אבל באמת הכל מוצף.
אומרים שזה לטובה. יורד גשם= מים בנהר=חשמל בעיר. חשוב!
נאלצתי להוציא את עצמי לקניות היום. שיכנעתי את הגדולות להישאר בבית ונסעתי רק עם תומר. היא התעקשה לקחת מטריה ולעמוד איתה בגשם. כמובן שחזרה הביתה רטובה לגמרי, כי מטריה ביד של תומר זה משהו פיקטבי לחלוטין.
ושוב, משהו באויר משרה עלי מעט עצבות מלנכולית בימי גשם אפורים שכאלה. ועם זאת, המלנכוליות לוקה בחסר, כי זה לא עונת החורף הזכורה לטוב, שמביאה איתה עצבות עמוקה\התכנסות פנימה\ מלנכוליה עסיסית.
זה יום גשם אפרורי ואין סופי. זהו. אני עדיין יחפה בבית. כמובן שאין צורך בחימום, חזרתי לגופיה. רק הישארתי את השרוול.
ובנוסף לזה, זה חודש מאי! אביב לכיוון הקיץ.(או שזה מה שאמור להיות). מוזר.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שכחתי לספר שבבוקר, כשקמנו והתארגנו ללכת לשיעור הטניס, אור באה אלי כולה ניזעקת לספר לי שנוזלים מים בסלון מהתיקרה. הלכתי לבדוק. ואכן, מטפטף ישר על הכורסה הכחולה. מזל שלא על הטלויזיה....
בקיצור, מהבוקר יש באמצע הסלון שלנו גיגית ודלי גדול בכדי לתפוס את הגשם הנכנס לביתינו בלי הזמנה.
מזכיר לי כל מיני סיפורים על מעברות ושכונות עוני. קצת מצחיק.
מה שכן, כל זמן שיש חשמל (טפו טפו טפו!! נו, נו,גם אתם ביחד איתי טפו,טפו טפו, ועכשיו לידפוק על עץ שלוש פעמים לפחות!) ואינטרנט אני לא מתלוננת.

[הערסית_מהשכונה*]

http://www.geocities.com/photograma1/red.JPG

[הערסית_מהשכונה*]

אני יכולה למכור לך עוד כל מיני כשפים נגד עין הרע אם את רוצה(אפרופו גשם על הטלויזיה)

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה יא ערסית.
כאן יש שימוש רב לכשפים נגד עין הרע מכל סוג שהוא לכל מיני פגעים מפגעים שונים.
SHOOT

[אורית_אוקו_ערוסי*]

יש לי כאב ראש.
שיגמר כבר היום...

[ליזה_ליזה*]

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אתמול ארחנו אצלנו לארוחת הערב ארבעה חבר'ה צעירים,בתחילת שנות העשרים לחייהם, ישראליים, שמטיילים באפריקה עם אוטו שקנו . התחילו בדרום אפריקה, כמדומני, ומתכננים לעלות עד לאן שיוכלו ...
הכנו להם ארוחה "ישראלית"- חומוס, טחינה, פיתות, טונה, ביצים.
היה לי נעים. הם נכנסו בדלת, ופתאום ראיתי בהם אותי לפני כחמש עשרה שנה. החופש, רק אני לעצמי ולא ברור מה יביא המחר, החוויות המרגשות, ה"התחפשות" (מהמילה חפ"ש, הם ישנים במלון זול מאוד בשולי איזו שכונת עוני ואוכלים רק מה שזול מאוד). אךךךךךךך, ואז אחד מהם התיישב ליד הקיבורד והתחיל לנגן שלמה גרוניך. אז נמסתי באופן סופי.
הוא סיפר לי ששלמה גרוניך ומתי כספי עשו מופע של "מאחורי הצלילים" לפני כשנה. ואני פתחתי אליו עיניים זורחות ועורגות "מה,באמת? לא ידעתי". איך אדע? הרי הייתי כבר בניירובי
הכל היה נינוח ונעים, הם אכלו בהנאה, ואני הגשתי ופיניתי בהנאה.מידי פעם אחד מהם ניגש למחשב- לאינטרנט, וישב כמה דקות. כאלה אירוחים אני אוהבת, נינוחים, בלי גינוני טקס .
ורציתי שהזמן יעצור קצת, או שיתארך, והם ישארו עוד קצת, ונוכל לדבר עוד קצת ואוכל להתרפק עוד קצת על ישראליותם החופשית, על ההומור הקליל, על השיחה הנעימה...
מה? כבר הולכים?

ועכשיו אני בוכה ומנסה להבין על מה. אולי על אובדן נעוריי, דבר שעד עכשיו לא חשבתי עליו אף פעם.
ואולי על אובדן החופש . החופש לחיות איפה שאני רוצה, בלי אילוצים שאינם תלויים בי.
כל זה "זרק" אותי באופן בילתי צפוי לחלוטין לנעוריי, עד גיל 20 בערך.
היינו מחליטים לינסוע, אורזים תיק קטן, ונוסעים. בלי לתכנן יותר מידי איפה נישן ומה נאכל.היינו מסתדרים, גם אם זה אמר לישון בחוץ או לא לישון בכלל. למי אכפת?
ברור שזה אינו מתאים לי עכשיו, בגילי המופלג נעשיתי יותר מפונקת.
ואולי אני בוכה על אבדן החברה הנעימה. אותם בחורים, ששיקפו לי את עצמי, איתם הירגשתי בנוח פתאום, פשוט העלו בי געגועים לחברה נעימה.

[נהר*]

חיבוקים מארץ דומעת,
דרך אגב בנוגע לנזילה, יש לקדיה מולודובסקי (בתרגום לאה גולדברג כמדומני בספר "פתחו את השער")שיר יפה על גילגוליה של חבית.

[Manty_T*]

אורית
את שוב מדהימה אותי ביכולת שלך לגעת פנימה, להרגיש, לבטא, לבכות...

לא יודעת מה איבדת מנעוריך, אבל ממש מרגש לראות מה נמצא

[אורית_אוקו_ערוסי*]

נהר, נתת לנו את הספר הזה מתנה באחד מימי ההולדת. אני מכירה את השיר.

מנטי, המון תודה. שוב .

[אורית_אוקו_ערוסי*]

היום עמדתי במטבח וטיגנתי קציצות ו... לא היזעתי! אף לא אגל זיעה אחד ניגר על פני!

[דגנית_ב*]

מ ז ל ט ו ב ל ג א י ה ! ! !

אני עובדת על ביקור בדאר... בלי נדר...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ואוו!ניפלא דגנית.
רק אל תשכחי שביוני אנחנו לא כאן... עד השישי ביולי...

לא תיכננתי לכתוב.
רק נכנסתי לראות מה חדש.
אבל יום העצמאות ויום הזיכרון.
אלה חגים של המדינה. מדינת ישראל. אז כל כך לא מורגש. משום מה את החגים של היהודים הרגשתי יותר.
אולי בגלל שאין מאכלים מיוחדים ו"מנהגי בית" מיוחדים, אז אין מה לעשות בבית. זה חג של בחוץ, של אוירה.
יום הזיכרון תמיד היה משמעותי אצלנו, בגלל שחד הדודים שלי נהרג במלחמות ישראל. תמיד היתה אזכרה משפחתית,טכס בבית הקברות, גם של הקיבוץ וגם של המשפחה. הצפירות! כמובן, איך שכחתי. הן מזכירות את משמעות היום. כאן אין צפירות.והשירים ברדיו, ושינוי התכניות בטלויזיה. זה היה יום הזיכרון עבורי.
ויום העצמאות (מתבלבלים לי הא' וה ע' כל הזמן ). גם זה התבטא בחגיגות בקיבוץ בערב, ואחר כך ,למחרת על הדשא של חדר האוכל היו משחקים לילדים ושתיה חינם, ואפילו עשו על האש בימים הטובים...
וכאן מה? איך אפשר לחגוג את הימים האלה?
אני פשוט מציינת אותם בליבי.

[Manty_T*]

הי אורית
לא יודעת אם את יודעת אבל אפשר להקשיב לרדיו ישראלי דרך האינטרנט.. מאד עוזר ב"יצירת אווירה"..

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מאד עוזר ב"יצירת אווירה"..
וואלה. שכחתי מזה. תודה.
העיניין הוא שהמחשב נמצא בחדר צדדי. אני לא יכולה להקשיב לו כל הזמן. אני מתרוצצת מחדר לחדר, או במטבח וכולי וכדומה...
בכל מקרה, יום העצמאות ניגמר, כמדומני. והזמן רץ ואינו נח ואינו חס על אף אחד ועל שום דבר.
עוד שבוע כמעט ניגמר.
הביקור התקרב עוד קצת.

[ציפי_נוראל*]

הי אורית, ואווווו כמה זמן לא קראתי את הדף שלך
חוויה אמיתית מחכה כבר שתגיעו וניפגש
הרבה מזל טוב לגאיה
ונשיקות לכולם
חיבוק ענק ציפי

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הי ציפי יקרה!
כיף לישמוע ממך סוף סוף!

היום נסענו בכביש שעובר ליד הים.
במשך דקות ארוכות נסענו ליד הים, כשבאוטו מתנגנים שיריו של בוב מרלי.
ואני הרגשתי מן התרוממות רוח שכזאת. מן התרגשות.
שנים שלא היקשבתי לבוב מרלי. שילוב של המוזיקה שלו עם הים פשוט "עשו לי את זה".
זה היה נפלא.
אחר כך שחינו בבריכה, דבר ניפלא לכשעצמו.
וחשבתי לעצמי שכאן בהחלט יותר נעים מאשר בניירובי האפורה והסואנת.
נכון שיש כאן "מדבר צרכני", אבל יש משהו באויר שעושה לי טוב בנשמה. וזו בהחלט התחלה.

ואיך היגענו לשיריו של בוב מרלי המנוח?
יש לבנות את הסרט "תפוס את הכריש", שם משתתף בנו של בוב מרלי, זיגי מרלי. ודיברנו על כך שהמוסיקה שלו ניקראת "רגאיי", ועל כך שהשיר שהוא שר בסרט הוא בעצם שיר של בוב מרלי האבא.
וכך חיפשו ונברנו בערימת הדיסקים מעלת האבק שלנו, ושלינו מתוכה את הדיסק המקסים של בוב מרלי, וגאיה היקשיבה בהתעניינות, ובסוף אמרה "זה פשוט מוזיקה"...
ואני ניסתי להסביר לה שלכל סוג מוסיקה יש קצב, או מיקצב קצת אחר,המייחד אותה, והישוונו את הקצב של הרגאיי לקצב של "מטאליקה", למשל, שהוא אחר לחלוטין.
כך קיבלו בנותיי שיעור קטן במוסיקה .

ועוד שיעור.
אחד הלהיטים אצלנו עכשיו בין קלטות הוידאו זו קלטת של תוכניות "משפחת סימפסון" שאחי היקליט פעם מזמן, כשזה עוד היה משודר בכל יום בערוץ הראשון.
זו קלטת מאוד ארוכה ובה המון תוכניות אחת אחרי השניה. וכך יוצא שאם הן מתחילות עם "סימפסון", זה יכול להימשך כל היום. ואני הייתי משתגעת מזה שהן בוהות בטלויזיה כמעט יום שלם ללא הפסקה, ועוד בתכנית שבעצם מיועדת למבוגרים ושחצי ממה שקורה שם הן בכלל לא מבינות!
ואז אור היתחילה לשאול על מילים שהיא לא מבינה מהתוכנית, ועכשיו גם גאיה, ופתאום קלטתי שהן לומדות עוד אנגלית בעזרת הצפיה בתוכניות האלה שוב שוב. הן כבר מכירות את כל הקלטת בעל פה, ויכולות להתפנות להקשיב גם לשפה ולמילים ולנסות להבין יותר.
טוב, אז הקלטת של סימפסון מקבלת אצלי הקלה בדמות "גם לומדים מזה משהו"

[אורית_אוקו_ערוסי*]

האמת היא שאני שמעתי את השיר , וראיתי ,בתוספות של הסרט, שזה זיגי מרלי שר והתחלתי לתת הסברים בלי שבכלל נישאלתי להם, מרוב התלהבות, עד שבסופו של דבר הבנות התחילו להתעניין...

[ציפי_נוראל*]

אורית יש לכם את הקלטת פנטזיה? זו קלטת מקסימה שווה לצפות עם הילדים

[חמוטל_בת_חוה*]

עכשיו הגעתי גם לדף שלך
אני מבינה שהיתה סיבה למה הרגשתי כמו שהרגשתי, כל כך חזק

אני חושבת שאני חשה הזדהות עם הבדידות שלכם שם, כי זה מזכיר לי איך היה המעבר שלי לאנגליה

ואני חושבת, לפחות יש לכם אחד את השני! וזה אחד הדברים שאני כל כך מאושרת ביחס לחינוך בבית. העובדה שיש לנו כל כך הרבה זמן עם הילדים שלנו. יש הרי דברים שרק הזמן עושה
קראתי את מה שכתבת בקשר לזה שאת כבר יותר של שם מאשר של הארץ
אני מזדהה גם עם זה
אני זוכרת את הזמן שהבנתי שאני חיה בלונדון כבר יותר זמן ממה שחייתי בתל אביב
זה היה מפחיד
כאילו אני כבר לא יודעת מי אני
וזה מבקש משהו אחר בתוכי: לדעת מי אני חוץ מהזהות הישראלית שלי
מי אני בעירום
בלי כלום
אותי המחשבה הזאת לפעמים מבלבלת
במיוחד עם כל המרחק הזה, מארצינו, מהמשפחה, מכל הדברים שכנגדם אני יודעת מי אני

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ציפי יקרה, יש לנו את הקלטת פנטזיה.
עכשיו היא ב"מנוחה". לכל קלטת יש את ה"תקופה שלה"...

ואני חושבת, לפחות יש לכם אחד את השני!
נכון. אני מברכת על כך בכל יום ובכל רגע. השהות עם הילדים נטו, וכאן זה ללא "הפרעות חיצוניות" כמעט, היא מתנה גדולה.

לדעת מי אני חוץ מהזהות הישראלית שלי
אני חושבת מה לכתוב בקשר לזה.
זה באמת קצת מבלבל.
אני עדיין מרגישה ישראלית יותר מכל דבר אחר, רק שאני מכילה בתוך ישראליותי דברים נוספים, שהן מתנות שקיבלתי מהשהות מחוץ לישראל.

במיוחד עם כל המרחק הזה, מארצינו, מהמשפחה, מכל הדברים שכנגדם אני יודעת מי אני
ואוו, נכון.
אחד הדברים שקורים לי מאז שעזבנו הוא התמודדות שלי עם עצמי בלבד עם כל דבר (כשבארץ, בדרך כלל הייתי מערבת בהתמודדות אנשים נוספים), והגדרה מחדש של הכל.

תודה על ההארות.(בהחלט ב א').

[אורית_אוקו_ערוסי*]

היום אני מרגישה קצת מוזר.
אני משתדלת להעסיק את עצמי בכל מיני:
עינייני הבית, בישולים, חוגים של הבנות, מסיבת יומולדת לגאיה בשבת, הכל בכדי לא להרגיש.
לא להרגיש מה?
שהביקור בארץ מתקרב.
ואני הרי אלופה בלהדחיק, בלא להרגיש. אימונים של שנים...
והיום, הגוש כבר עומד בגרון, והרגשה של ליאות.
סוף סוף אני נאלצת לשאול את עצמי "מה קורה?".
ואני נאלצת להודות בפני עצמי שאני מתרגשת עד כלות לקראת הביקור בארץ. מתקשה להכיל את גודש הרגשות שזה מביא עימו. ואני מוצפת בהן, באותן רגשות של התרגשות וציפיה וערגה. מוצפת עד דמעות ממש.
אז הנה, אני מודה קבל עם ואינטרנט:
" אני, אורית אוקו -ערוסי, מתרגשת עד כלות לקראת הביקור בארץ הקרב ובא ".
זהו. עכשיו אפשר להמשיך.
עוד שלושה שבועות, אבל מי סופר...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ועכשיו, כשאני חושבת על זה, אני גם לא ישנה טוב בלילה, מתקשה להרדם, או שמתעוררת באמצע הלילה ואז מתקשה להרדם. ועכשיו אני מבינה שזה בודאי גם קשור לכל הצפת הרגשות הנ"ל.
וגם גאיה, הרגישה כל כך לכל תנודה ריגשית בבית, מתקשה מאוד להרדם בלילות, עד שנעשית עצבנית ממש.
והכל מתחבר פתאום ביחד. והערפל מתפזר וכל חתיכה מהפזל נופלת במקומה.
תודה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הלכנו, הבנות ואני ,לקנות דברים בשביל מסיבת היומולדת של גאיה.
קנינו שקיות הפתעה, צפצפות צבעוניות, בחרנו ביחד הפתעה קטנה לשקיות ההפתעה, כלים חד פעמיים (יסלחו לי ה"ירוקים"...), מפיות נייר. כך אנחנו בונות ביחד את המסיבה.
וחשבתי לעצמי איזה כיף זה להכין ביחד את מסיבת יום ההולדת. לא משהו "מיפלצתי" כמו שעשינו בניירובי, אלא קטן וצנוע, ובעיקר- שמח.

[אמא_של_יונת*]

מזל טוב לגאיה!

[חמוטל_בת_חוה*]

גם לאחותי קוראים גאיה. תודה אורית. רוצה את המתכון של העוגת גזר הנהדרת שלנו? רק תגידי

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה, אמא של יונת.
חמוטל, בדיוק חשבתי איזה עוגה לעשות לכיבוד עם הקפה, חוץ מעוגת יום ההולדת המקושטת.
כיתבי לי בדף הבית שלי. תודה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בוקר.
הערתי את הבנות בשמונה ורבע. לא ביגלל שצריך לצאת או למהר לאנשהו, אלא פשוט בכדי שלא ירדמו מאוחר מידי. אני אוהבת שהן נירדנות בשעה סבירה (עשר, או קצת אחרי), בכדי שלי יהיה קצת זמן שקט.
אור, קמה, העינים שלה עדיין בקושי פתוחות. חשבתי שהיא בשירותים, אך כשיצאתי מחדר השינה ראיתי שהיא יושבת מול המחשב. זה ממש הירגיז אותי. ציוויתי עליה לקום מיד וללכת להתארגן עם עצמה- להתלבש וכדומה.
למה בעצם זה היכעיס אותי?
ניסיתי לחשוב.
ברור! כי אני רציתי להסתכל במחשב עכשיו! לראות מה חדש ,ואם היגיעו אי מיילים. הן יכולות לתפוס את המחשב לשעות עם אתר הברביות ודומיו. והבוקר בקושי היתחיל. שיעשו משהו אחר שלא קשור בבהיה אין סופית!
איך היא מעיז לתפוס לי את המחשב ?! ...
כמובן שאחרי שהיא קמה ואני התיישבתי, עם קצת ריגשות אשמה, הבנתי את האבסורד שבסיטואציה.
המחשב מספק עבורי כל כך הרבה. ממש אוכל נפש.
האם זה יצא מגבול הטעם הטוב? האם איבדתי פרופורציות?
אולי אני צריכה שוב כמה ימים בלי, שתהיה איזו תקלה באינטרנט או בחשמל (טפו,טפו,טפו), בכדי לעבור גמילה שלא מרצון

[ליזה_ליזה*]

המחשב מספק עבורי כל כך הרבה. ממש אוכל נפש.
אולי גם להן.
תפרגני להן ולעצמך (אולי תקבעו תור?).
@}

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אולי גם להן.
הו ליזה ליזה יקרה.
גם על זה ניסיתי לחשוב. אבל עבורן זה רק משחקים. אור לפעמים כן כותבת אי מיילים, אבל רוב הזמן הן משחקות באתרים הנ"ל.
עבורי זה אחרת. לא יודעת. ואולי לא.
אולי האתר הזה עבורי הוא כמו אתר הברביות עבורן?... זה מעורר בי חיוך...
ההקבלה לא מתאימה...
לא חשוב. כולנו צריכים למצוא איזון כלשהו ל"זמן המחשב" שלנו.
אולי באמת להקציב זמנים זה פיתרון. נראה.

ובנתיים עולות בי עוד מחשבות.
אולי אני לא מקדישה מספיק זמן לעשיה עם הבנות. ביגלל שאנחנו המון בבית, ביגלל שאין רחוב וגם אין עדיין ממש חברים, פתאום ניראה לי שלקחתי את העיניין של "לא להתמקד בילד,לעשות את הדברים שלי לידו" קצת רחוק מידי.
מרגישה שלא מקדישה להן מספיק. אולי צריכה ליזום פעילות בבית, כמו יצירה,לימוד של משהו,או אפילו משיחק, לא יודעת.
ואולי אלה סתם ריגשות אשמה מיותרים.
ביגלל שאין לידי אף אחד עם צורת חיים דומה, אין לי למה ולמי להשוות. כך הייתי מסתכלת על חברותיי ולוקחת מכל אחת את מה שמתאים לי. עכשיו אני מרגישה לעיתים שאני צריכה "להמציא את הגלגל" ממש.
זה קשה ומתסכל.

בארוחת הבוקר הבנות היתחילו לדבר על קלטת הוידאו "סבא טוביה". טוביה צפיר ממחיז כמה משלים.
ודיברנו מה אפשר ללמוד מכל משל, וכל אחת אמרה מה נראה לה ומה היא חושבת. ודיברנו על מה זה משל.
והן סיפרו לי משל משל, לפי הסדר,ממה שהן זוכרות, והיתה שיחה כל כך נעימה.
נהניתי לשמוע את הדעה שלהן, איך כל אחת מנסחת את התשובה, איך כל אחת מסתכלת על הדברים ורואה מזוית קצת אחרת.
בנות שלי מקסימות.
>אורית נמסה באופן סופי<

[מיצי_פיצי*]

תתביישי לך, נשמע ממש כאילו ניהלתן שיעור בבית ספר, רחמנא ליצלן

[פלוני_אלמונית*]

D-:
תתביישי לך, נשמע ממש כאילו ניהלתן שיעור בבית ספר, רחמנא ליצלן
ועוד בנושא משלים.....

[שרון_המתחדשת*]

זו אני הפלוני....

[אורית_אוקו_ערוסי*]

איזה קטע.
האמת שאני באמת זוכרת שביסודי למדנו על מישלי קרילוב. על כל אותם המשלים שבקלטת ההיא.
וזה היזכיר לי קצת משם.
ההבדל הוא שהזכרונות שלי מלימוד מישלי קרילוב לא מלווים בכייף, רוגע, נעימות ושימחה.
ארוחת הבוקר שלנו עם אותה השיחה היתה בהחלט מלווה בכל אלה.
תודה.
האמת היא שאחרי כל אירוע כזה ודומיו אני אכן רושמת לעצמי ליד "למדנו משהו היום"...
מן תפיסת שבי שעדיין לא השתחררתי ממנה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הקטע האחרון, בדיעבד, היה הערות לעצמי...

[חמוטל_בת_חוה*]

גם לי יש לפעמים קריזות פתאומיות ביחס למשחק במחשב על הבוקר, אפילו כשזה לא במחשב אלא בפליי סטיישן, אני פשוט רוצה להתחיל את הבוקר, להתלבש, לאכול ארוחת בוקר, לצחצח שיניים, להתארגן... ואני מבקשתאת זה לא מספיק חד וחלק, ואז פתאום נשבר לי.אני לא רוצה שבגלל לא יוצאים לבית הספר כל יום, הילדים שלי יצאו כאלה שלא יוצאים מהפיג'מה

אוףףף! אני יודעת שהם בטח לומדים ממני, בתור דוגמה... אני מתלבשת ומתארגנת כל בוקר, אז בסופו של דבר הם בטח יגיעו לגיל שזה יהפך ליותר אוטומטי
אינשללה