המעבר לאמהות

רוצה לשתף אתכם בשינויים בחיי.
חלק ממה שכתוב כאן מופיע גם גפורום של אתר לגעת אישה אבל השיחה הזו שייכת מבחינתי גם לצד של המשפחה שלי מבאופן...
אז הפכתי להיות אמא. אמא חדשה.
בשנים האחרונות הייתי עסוקה מאד גם באמהות אבל לא רק. הייתי עסוקה בלעבור מדינות, בלהיות בהריון וללדת (טוב זה נגמר לפני 3 שנם) ובלגדל ילדים.
אבל לא רק.
בארבע וחצי שנים האחרונות הייתי עסוקה ביותר גם בליזום, לכתוב, ליצור, לקדם, לייצר, לפרנס, להדהד את כל מה שקשור למהות הנשית, ריפוי נשי ומעגלי נשים.
כל הזמן אמרתי שאת עבודה הזו אני עושה - כי אני צריכה ורוצה ללמוד לעצמי מהי אישה, מה זה אומר להיות במהות הנשית וכ"ו.
אז למהות הנשית יש הרבה פנים שאותם פגשתי במהלך השנים הללו ובגדול אכן התרככתי, למתי להכיל, להיות סבלנית, להיות מרכז הבית ועוד.
אבל בחדשים האחרונים התחלתי להרגיש שיש משהו שקורא לי לשינוי גדול יותר ומהותי יותר. אחרי תקופה ארוכה שפחות או יותר עול הפרנסה היה עלי, הרגשתי שאני רוצה לשחרר את זה. לא רוצה לרוץ יותר ולדחוף. רוצה לעבור ל - being מהמקום של ה- doing.
ביקשתי מאורי שיתוף בנושא הפרנסה (עד אז הוא היה מעין עקר בית ויותר עם הילדים שבבית).
ואז התחיל מהפך מבורך. היום - כשאנחנו בצד השני של המטבע אני אפילו לא זוכרת איך זה קרה כל כך מהר אבל בכל זאת לקח לזה כמה חדשים עד שהבנו שאורי בנוי לקחת את נושא הפרנסה והעשייה עליו ואני בנוייה להיות אמא בבית. רק אמא בבית.
בהתחלה רק ביטאתי את הרצון שלי להיות יורת בבית עם הילדים, להיות זו שמכבסת - תולה.
ואורי - למי כידוע לכם מכור לאמריקה. ואם לפרנס - מבחינו המקום זה אמריקה. אז שיחררתי את זה לגמרי. הגעתי למקום שבו אמרתי לו - אני תומכת בך באופן טוטאלי. מתאים לך אמריקה - לך על זה. אם צריך אנחנו נגיע להיות איתך. מקום שלא הייתי בו פעם כי רציתי רק ישראל.
אבל התמסרתי. התמסרתי לבית, לאמהות, למה שנכון לאורי.
וזה מדהים. זה מדהים כל הקטע הזה.
הרגשתי שמיציתי משהו בסגנון העבודה שלי. לא רוצה כרגע לתקתק שניים שלושה מעגלים או סדנאות בחודש. רוצה עבודה פנימית,לכתוב, לקיים פה ושם מעגלים ומפגשים (יש לי רק מעגל אחד קבוע כרגע - פעם בחודש בחיפה וזה מספיק לי לגמרי) כשזה מגיע אלי.
אני מודה שיש לי המון סיפוק מכל מה שעשינו אני ואחיותי לדרך בשנים האחרונות. זה קורה, זה מרגש, כמעט כל יומיים אני מקבלת מייל על עוד מעגל נשים שנפתח בעוד ישוב בארץ וזה מרגש. זה מהדהד.
התחושה היא שזה קורה ואני לא ממש חייבת להיות שם פיזית כשזה קורה. גם לא פסטיבל נשים (שרציתי להרים) גם לא יומן לנשים (שרציתי ליצור) גם לא כל דבר אחר שקורה בשטח הזה. מבחינתי - העיקר שזה קורה.
גם האתר מבחינתי הוא לא שלי - הוא של הרעיון, של תנועת המעגל, של הריפוי הנשי.

ואני - אני באמהות. במהות.
אני מוצאת את עצמי מתרגשת מלהפיק יום בבית בדיוק כמו שפעם התרגשתי ליזום עוד פעילות מעגלית או אחרת לנשים.
אני מוצאת את עצמי מסופקת מלבשל, לנקות את המטבח והבית, לשחק עם הילדים שבחינוך ביתי, ללמוד איתם ומהם ולהשכיב אותם לישון בסוף היום...
נכנסתי לפאזה אחרת בחיים שהיא חלק מהמחזוריות שלי.

אני כבר שלושה שבועות פול טיים בתפקיד - מאז שאורי נסע ואני מאושרת. לא כל יום קל (טוב נו, נדוש- נדוש) אבל הימים מלאי גדילה.
אני כולי באמהות וביצירה ובעשייה עם הילדים.
ואולי עדן ילך למיתר לתקופה כי הוא מאד רוצה את זה ומתוך ההקשבה שלי למי שהוא - ועזבו את הפרטים, זה לא נראה לי חשוב, זה נכון. זה חלק מההנהגה שלי את השבט הקטן הזה. זו האינטואיציה שלי וזה נושא לדיון אחר אבל מבחינתי האישית - כולם יכולים להיות איתי בבית. אני איתם.

זהו, אז זה מופלא. אני כולה עוד לא 6 שנים באמהות וכבר אני מגלה את התהפוכות, השינויים, המחזוריות של הדברים. אני מגלה שאפשר להתאהב באמהות מחדש - לא רק עם ילד הראשון.
אני מגלה את עצמי כאישה באמהות וזה אחד הדברים הגדולים ביותר - אחת המתנות הגדולות ביותר שאני מרגישה שאני יכולה לתת לאישה שבי.
תודה שקראתן עד כאן.
היו ברוכות.

אילנה אילן (ראשון, ספטמבר 26, 2004, 21:53):
הוספתי כאן עוד משהו שכתבתי בפורום של לגעת אישה אבל רלוונטי לדף זה.

אך, האמהות הזו, איזה כיף.
לא שאין רגעי שבהם אני רוצה להתפטר מהמקצוע לתמיד אבל הם כל כך מעטים והאמת היא שכשנכנסתי לתפקיד הזה כמו שאני עושה אותו עכשיו, ידעתי שאני הולכת עם מחוייבות. כמו זוגיות - שיש החלטה בלב שלא משנה מה קורה - אנחנו ביחד, ככה באמהות הזו, היתה לי החלטה שגם אם יש ימים לא קלים, גם אם יש רגעים שבהם אני לא יודעת איך לצאת מזה - זה הענין, זוהי ההתמודדות, שם השיעורים שלי, שם ההתרחבות שלי ואכן, כאשר אני באה מהגישה הזו אז עוברות להן 10 דקות שנראות כאילו סוף העולם קרב, אין סיכוי שהילדים יסתדרו בינהם, אין סיכוי לשלום בית והנה, זה מסתדר. אני לוקחת נשימה עמוקה, אני זוכרת את קלף הפלא ששלפתי הבוקר (סבלנות) והכל משתנה והיום הופך לרצף של למידה, רצף של הנאה וצחוקים, רצף של חוויות - פעם עם ילד אחד, פעם עם שניים, פעם עם שלושתם.
עברנו שבועיים של מחלות - קודם הילדים ואחר כך אני. זה היה מתיש וגומר אבל ברוך השם יצאתי מזה אתמול בערב וחזרתי לכוחות שלי.
ועכשיו בסוף היום כשכולם כבר ישנים אני יכולה לומר לכן שאני בסיפוק אדיר, אני מאוהבת בקטנים, אני מברכת אותם על קיומם בחיי, אני מודה להם על ההזדמנות שהם מביאים לי להיות אמא. איזה ג'וב מדהים.
לקח לי 5 וחצי שנים להגיע למקום הזה של התמסרות מלאה. לא שלא היו לי רגעי התמסרות כאלו בדרך אבל כל פעם, כשהקטן נגמל מיניקה (שנה וחצי בערך), מצאתי את עצמי מקדישה את עצמי גם לעבודה. והיה לי המון סיפוק בה רק שהיא הובילה אותי אל המהות הנשית שלי צעד צעד (ועדיין מובילה). והצעד היום נמצא באמהות הזו המופלאה.
אני מרגישה כמעט כאילו רק מעכשיו נהיתי אמא. מרגש לדעת שבדרך, במשך השנים, ישנם שלבים שבהם אפשר להתאהב מחדש בתפקיד הזה.
אוהבת.

אילנה

עוברות בי מחשבות על איך מתמודדים עם הגעגוע לבן הזוג, לאיזה פרקי זמן לא תתראו עם אבא
ואיך זה שיותר קל להיפרד ככה מאשר לנסוע איתו.

היי ברוכה גם את. הלוואי שימשיך לך ככה , בטוב @}

אילנה, נשמע תהליך מבורך ומעורר השראה
שתהיה שנה טובה @}

אורית,
מכיוון שהכל קורה, איך אני אגיד את זה - מדוייק מבחינת התהליכים שלנו, אז אפשר להתמודד עם הגעגועים.
בעבר כשאורי היה נוסע ל10 ימים היינו כולנו נטרפים מגעגוע - ובקושי עמדנו בפרידה. עכשיו מכיוון שזה שם אותי במקום נכון עם עצמי, את אורי במקום נכון עם עצמו - מבחינת ההתפתחות שלו כאדם אז לא היו דרמות וזעזועים. אני כל כך נוכחת שפשוט לא נשאר חלל ריק. ויש המון אהבה בכל התהליך. לכן הילדים ואנחנו כן מתגעגעים אבל לא מתפרקים מזה. אנחנו מדברים כל יום בטלפון ובמחשב וגם כשעולות דמעות הגעגוע אנחנו מחזקים אחד את השנייה כי מה שאנחנו עושים כרגע חשוב לבנייה שלנו מכל ההיבטים.
זה באמת מדהים כמה שכשעושים את הדבר הנכון (ולא חסרו לנו אנשים שאמרו שאנחנו משוגעים לגמרי אבל מה חדש בזה...) אז ההתמודדות עם התוצאות היא נכונה ובריאה ומגדילה.
כרגע מדובר על פרק זמן של כמה חדשים לא לראות אותו וזה היה נכון יותר מאשר לסוע איתו כי בעבר בנסיעות האלו עברנו כל המשפחה - תוך שבועיים היינו עוברים בין ישראל לאמריקה וזה היה מטלטל את כולנו נפשית ופיזית. הפעם החלטנו לעשות את זה יותר יציב. אורי מקבל מרחב לעצב את מי שהוא ואת העבודה שלו - וצריך הרבה מרחב לזה, ואנחנו לא מיטלטלים ושומרים על יציבות של מה שקיים.
יש כאלו שהשיעור שלהם הוא לקום ולזוז ולנער. אצלינו השיעור היה לעשות את זה יציב, צעד צעד ושקול.
אז לכן זה יותר קל להשאר מאשר לסוע.

תודה לך ולענת על הפידבק.

אני כל כך נוכחת שפשוט לא נשאר חלל ריק.
זהו, זה הסוד כנראה.
שיהיה בהצלחה לכולכם ותמשיכי לדווח על שלומך(שהרי אם אמא בטוב אז כל הבית בטוב).
@}

וואו, אילנה , איזה יופי!

תודה שאת משתפת אותנו...

אילנה, זה נשמע נפלא מה שאתם עוברים. מדהים שדוקא עצם זה שזוגך רחוק. מחזק אתכם כמישפחה.
האמת שזה מזכיר לי את הסיפורים שפעם כך אנשים היו חיים. המשפחה בבית והגבר יוצא לפרנס לתקופה ארוכה...

אבל האמת ... זה נשמע קשה לאללה. כל הכבוד לך ולאישה שבך

הי אסנת,
את יודעת, אורי פגש שם נשים ישראליות והוא דיבר איתן והן שאלו אותו איפה אשתך? הוא ענה להן - בישראל ותצטרף אלי בהמשך. אז הן ענו לו - תשכח מזה, היא תתרגל ולא תרצה לבוא... מה היא צריכה עוד ילד... אז הוא צחק ואמר לעצמו - וואללה, אני מבין על מה הן מדברות.
ככה שיש יתרונות למצב למרות שאנחנו שנינו מפיקים את המיטב מהלבד כרגע, בזכות הידיעה שאנחנו ביחד, שיש לנו אחד את השני.
ואני יכולה לומר לך שהיה הרבה יתר קשה כשהוא היה בבית, לא מסופק עם חייו, לא עושה את מה שהוא מרגיש שהוא צריך לעשות כגבר. זה היה קשה.
וזה באמת מחבר לאורח החיים הזה של הגבר שיוצא להביא פרנסה... כמה חדשים לפני שהוא נסע שמעתי הרצאה של איזה פרופסורית שהביאה מכתבים ששלחו גברים שיצאו למסעות מסחר, לנשותיהם. וחלקם היו יוצאים לשנים לא רק לחדשים והנה מצאתי את עצמי כמה חדשים אחר כך בכמעט אותו מצב...
בכל אופן, תודה על החיזוק, גם לאמא אדמה.

דוקא מתוך כל העשיה שלך בחוץ שלך צומח החלק שרוצה לחזור פנימה.
כמו נשימה פנימה והחוצה.
ויכול להיות שעוד כמה זמן שוב תתחלפו ושוב תהיי במקום של יציאה.
הכי אהבתי את היכולת שלכם לתת מקום אחד לשני. לכבד את המקום שהשני נמצא בו וללכת עם זה.
גם נראה לי י טבעי שמרוב "דיבורים" על נשיות, והתחברות לפנים הנשי שלנו,...שתבער בך התשוקה לאימהות . יש בינהם קצת קשר לא ?

ועוד משהו שעלה בי פתאום...זה לא עוד "פרוייקט","משימה" שאת לוקחת לך?

אילנה יקרה,
ברכות על האמהות המתחדשת שלך,
אני מגלה שאפשר להתאהב באמהות מחדש - לא רק עם ילד הראשון.
את עשית לדעתי ממש מהפכה בעניין המעגלים, אחווה נשית, ריפוי, צמיחה, וכו'.
עצם זה שכל פעם נשים מזמינות נשים להתאסף ולהפגש במעגל, בזכותך, ובעדודך, את זרעת את הזרעים ועכשיו את רואה את הנביטה בכל מקום, ואיזה יופי שהקשבת לעצמך והלכת ליישם את המהות הנשית שבך, כי כמו שכתבת יש בך עוד יוזמות ורעיונות לקדם בנושא ובכל זאת שחררת גם כאן והלכת הביתה.

אני מסכימה איתך לגמרי שגבר שנמצא בבית ולא מסופק מחייו יכול להיות אסון ממש.

, יש לי חברה שבעלה גם נסע לחודש חו"ל במסגרת העבודה, והיא ספרה שכולם נורא ריחמו עליה ולא היה לה נעים להודות שהיה לה ולילדים נפלא, היא הרגישה סיפוק גדול, גם מזה שהיא מסתדרת לבד עם הבית והילדים, באמת מרכז הבית וכשהוא חזר קצת הצטערה שהיא צריכה לחלוק את זה איתו, ולא שאין אהבה או שהזוגיות לא טובה, פשוט לפעמים מאוד נעים להיות לבד לבד (ולהתגעגע), למרות שכולם משתתפים "בצערך" שאת צריכה להיות לבד עם הילדים.

אז זה אומר שכנראה תעברו לאמריקה?
בהצלחה

מיץ יקרה,
באמת - כמו שכתבתי קודם, כל העבודה שלי עם הנשיות היתה בראש וראשונה בשביל הריפוי הנשי שלי ובהחלט אני רואה קשר בין המקום שלי היום לבין התהליך הזה וזה לא אומר שהמקום הזה היא הנשיות האולטימטיבית אלא רק שזה המקום הנכון לי בתוך מסע החיים שלי.
וזה ממש לא עוד פרוייקט. להרים פרוייקט שייך לפן הזכרי שלי - עשייה, יוזמה, פעלתנות, משהו שיש לו התחלה וסוף ועוד. אני לא מרגישה שמהמקום הזה אני פועלת וחיה עכשיו. וזה לא אומר שבעוד כמה שנים אני שוב אהיה במקום אחר אבל זה עדיין לא עושה את זה פרוייקט בתחושה שלי. אפילו אין לי מילים כדי לתאר את ההבדל.... אולי תעזרי לי את בהבדלים.
מקווה שטוב לכם במקום החדש שלכם...

מאיה - תודה על המשוב והתמיכה.
לגבי אמריקה - הכל פתוח. כרגע זה לא רלוונטי עדיין ממילא. נשקול את זה כשיגיע הזמן בעוד כמה חדשים אבל מבחינתי הכל אפשרי ופתוח - רק שזה יהיה נכון.

נשיקות,
אילנה

אילנה, תודה על השיתוף. מרגש ומחזק לקרוא.
ו...מהמקום שבו אני נמצאת עכשיו, מסקרן אותי לשמוע על עדן ועל מיתר, על השיקולים- אם בא לך לשתף, (אולי באמת בדף אחר אם זה נראה לך לא שייך. תודה @}

מה שלומך? איך הולך?
נזכרתי בך כשנתקלתי בשמך בעיתון. (ישן)

באופן טבעי

באופן טבעי