הלגיטימציה להפרד

בעיני נראה ממש לא הוגן לרצות לשנות בן אדם מן היסוד כך שיתאים לפנטזיות שלך

ראשית והכי, אני רוצה להודות לכולכם על הדברים, הכנות והישירות המבורכת. הקרקע פוריה, אני שמחה לקרוא ועושה את העבודה שלי מול כל מילה.
שנית, אני רוצה להבהיר. אני לא מנסה לשנות אותו מהיסוד. אני רוצה לפתוח ערוץ הידברות. לא הצלחתי עד היום. בלי זה אין כלום. מה, אתם לא מסכימים?

את רוצה לגיטימציה להיפרד? למה?
בגלל הילדים. אני לא רוצה, אני שואלת. במשוואה בין טוב לילדים ורע לי או להפך, אני ממש לא יודעת מה נכון.

עוד קצת בעוד כמה שבועות היא תהיה כל כך פסיבית כל כך חסרת אונים שאולי היא תסכים להשתנות.
איש אחד, משפט מורכב. השבועות לבד עם כל המטלות לא בדיוק מחזקים את הצד הפסיבי שלי, אתה יודע. ולמרות זאת שואלת ברצינות - איזה שינוי אתה חושב שאני צריכה לעבור?

קקה צף - יש לך שם חרא אבל דברים של טעם

לא לקחת חלק פעיל בניהול המחלה של הקטן זו ממש הזנחה, לא אהבה.
הוא אוהב אותו. אין לי בכך ספק. אבל הוא לא עושה דבר בנידון המחלה. כמו רובנו וההתחממות הגלובלית, איך אני אסביר. לכולנו עצוב שהקרחונים נמסים אבל המזגן נשאר דלוק. הוא באמת אוהב אותו. את כולנו.

טוב. מנסיון שאני צברתי בחיים, הציפיה לשינוי באופיו של בן הזוג היא משהו שמאוד צריך להיזהר איתו. תמיד יש את התהליך של למה הוא לא כמו שאני רוצה ואז מין האשמה עצמית: מה אני רוצה ממנו? אפשר לחשוב שלי אין דפקטים...באיזה זכות אני מעמידה אותו תחת ביקורת? ואפילו מתעוררת תחושת רחמים כלפיו(מה אני עושה לו). ואז את מחליטה עם עצמך שאת מפסיקה עם זה. די. את נהנת ממה שהוא יכול לתת. את מפסיקה לשפוט,מפסיקה לבקר, מפסיקה לצפות.
יעברו להם כמה ימים אפילו שבועות שהכל לכאורה בסדר, ואז הוא יגיד משהו או תקרה איזו תקרית שתעלה לך הכל שוב, רק שהפעם זה יהיה יותר חריף כי שום דבר לא טופל באמת ויש את כל המשקעים הקודמים וזה מתווסף לו גם.
את לא יכולה באמת להפסיק לגמרי לצפות שהרי את בנויה באופן מסויים ולא ניתן כל הזמן להחליק ולהחליק. ואיפה העץ למדורה??? (היא כבר כמעט כבויה אם לא לגמרי).
שינוי יכול להיות מאוד מינורי לדעתי ואולי ניתן לעבור שינוי גם שלו וגם שלך ,אבל הוא באמת צריך מאוד מאוד לרצות, הוא אמור לראות לפחות חלק ממה שאת מציינת ולהסכים איתך. הוא לא יכול לעבור שינוי רק בגלל שאת רוצה. רק בשביל לרצות אותך. זה לא בריא וזה גם די בלתי אפשרי.
וגם אם הוא ואת רוצים לעבור שינוי יש פה עבודה זוגית (עם מטפל חיצוני או שניכם לבד) מאוד אינטנסיבית ששניכם צריכים להתחייב אליה, לרצות אותה ולפעול על פיה.
יש אפשרות,להחליט על יום שבו אתם נפגשים לטיפול עצמי. פעם את מנחה ופעם הוא מנחה(כדי להכניס גם אותו לאקטיביות),במפגש שכזה ניתן להעלות בעיות שלך איתו, איך את רואה דברים, להעלות נושא ולדבר עליו וזה לא חייב להיות דווקא נושא של זוגיות. זה יכול להיות:איך זה היה בילדות. או מה הם החלומות שלי. או איך אני רואה את עצמי עוד עשר שנים..או כל נושא שמעלים. לא כדאי להעלות הרבה נושאים במפגש.
בסוף כל מפגש המנחה צריך לבקש לעשות איזה תרגיל שקשור לנושא הפגישה שאותו עושים במשך השבוע עד הפגישה הבאה.
בסוף המפגש ניתן לנהל מחברת (אחת לך ואחת לו) ובה אתם כותבים סיכום פגישה. מה היה, מה נאמר (בגדול), אילו נושאים דוברו, האם אני מרוצה מהפגישה , ביקורת, רעיונות לעתיד, הצעות וכו'.
זה רעיון שחשבתי ליישם גם אצלנו אך טרם הספיקותי ואין לי נסיון.
אולי זה פתח הצלה לפני שהספינה טובעת.
בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להישאר איתו מפחד ו"איש אחד" שחושב שאת תזחלי אל הריצפה אל לך לפחד מזה אם תגיעי למסקנה שצריך להיפרד, יש הרבה פתרונות ואפשרויות והחיים לא נגמרים כאן.
חזקי ואמצי.

עולם ומלואו, תודה רבה על ההתייחסות. המסר שלי לילדים (הגדול, הקטן עוד לא מבין) הוא שאבא ואמא רוצים להיות ביחד ועובדים על לחזור. לא העלתי בפניו כלל אפשרות של פרידה. אני לא יודעת אם אני עושה נכון, אני מקוה שכן. תודה על הכוחות!

בגלל הילדים. אני לא רוצה, אני שואלת. במשוואה בין טוב לילדים ורע לי או להפך, אני ממש לא יודעת מה נכון.

לי אישית קשה עם השאלה הזאת. אני בת להורים גרושים. אני בטוחה שלאמא שלי היה הרבה יותר טוב אחרי הפרידה הסופית. לי לא. נקודה.
אין מצב שזה לא משפיע על הילדים, אין מצב שאין תסביכים כאלו ואחרים, חרדות נטישה, רגשות טינה לאמא , דווקא זו "שנתקעה" עם הילדים. דרים שעולים בי גם היום, וגורמים להתמודדות קשה ביותר בחיי הנישואין שלי.

בגלל זה התחלתי אותם כבר בפשרה עם עצמי, לא מחפשת מר מושלם, מודעת מאוד שהחיים לא צריכים להיות מושלמים ומלאי ריגושים.

אני לא מנסה לשנות אותו מהיסוד. אני רוצה לפתוח ערוץ הידברות. לא הצלחתי עד היום. בלי זה אין כלום. מה, אתם לא מסכימים?

אני דווקא מסכימה, עובדה שזה לא המסר שקלטתי מהדברים שלך, אולי זה גם מה שבעלך קולט? את יודעת האחריות של העברת המסר היא על המעביר בלבד ולא על הקולט.
שוב, לי היה קשה להגיע להידברות אם הייתי שומעת כל הזמן כמה אני לא בסדר. לכולנו.

זו בעיה של הרבה זוגות נשואים, כשהנישואין עולים על שרטון לאט לאט מתבסס לו דפוס ייחוסים שלילי. שככה כל מה שרע בבן זוג אנחנו מייחסים לתכונות שלו ואילו כל מה שרע בעצמנו אנחנו מייחסים למצב ("הייתי חייבת להגיב ככה, הוא גרם לי, זה בגלל המצב הקשה וכו'...)

צריך לצאת מהדפוס הזה, וזה עבודה קשה , לתפוס את עצמך חזק ביידים להיות מודעת מתי את מייחסת להתנהגות שלו תכונות שליליות.

מה אני עושה,
טוב שאת מבינה שכתבתי את הדברים לבעלך אבל הם היו מכוונים אלייך.

אני רוצה לפתוח ערוץ הידברות. לא הצלחתי עד היום. בלי זה אין כלום. מה, אתם לא מסכימים?

אני מסכים שלא הצלחת עד היום אבל אני חושב שאת רק סוגרת את האפשרות להידברות.
אני חושב שככה את תגרמי לו לעזוב אותך להתייאש ממך ולהשאיר אותך חסרת אונים.

איזה שינוי אתה חושב שאני צריכה לעבור?
אני לא יודע איזה שינוי אני לא מבין בזה אבל אני יודע שאם את לא תעשי שינוי את לא תתקדמי לשום מקום.
אולי תפני ליעוץ מקצועי בתור בתחלה או שתבקשי מאנשים שמבינים בזה.

מה שבטוח זה שאולטימטום טוב אולי למלחמות.
תרדי מהעץ.

אני שואלת. במשוואה בין טוב לילדים ורע לי או להפך,
השני גרוש שלי הם שילדים לא יכולים להיות מאושרים בזמן שההורים שלהם לא מאושרים .
ילדים מרגישים קורבנות של נשארנו ביחד בגלל הילדים, יודעים לזהות את זה ,טוב זה לא יכול לעשות להם .
איך אני יודעת ? ההורים שלי נשארו ביחד בגללנו גם כשהתחננו בפניהם שיפרדו .
טוב זה לא עשה.
לגבי סוגית האם מותר לנו לצפות מבן הזוג שישתנה אין לי תשובה מוחלטת ובאופן כללי אני נוטה ללא זה מה יש .
אבל אם מדובר בילד שמותר להרים אותו רק בצורה מסויימת או לפחות אסור בצורה אחרת ומישהו מתעלם מהעובדה הזאת אני יודעת שאני באופן אישי הייתי שוברת את הכלים על זה לגמרי (זה נשמע לי כמו פיקוח נפש דוחה שבת) או במילים אחרות בריאות של ילד לא דומה ללדרוש מבן זוג שימצא את הקוטג לבדו . בריאות בהחלט מהווה בעיני גורם מוחלט שכל מבוגר שמתעלם ממנו דינו גירוש .
ומי שחולק עלי שידמיין את המטפלת של הילד שלו הולכת איתו לטיול באמצע הכביש כשמכוניות שואטות.
(הבעיה היא שאם הילדים יפגשו את אביהם לבד הוא ירים אותו כך בלי שאת תיהי שם לפקח)

אנונימי

כל כך עצוב לקרוא אותך.
וגם, תוך כדי העצב, יש בי שמחה שנובעת מכך שאת ממש מקשיבה, שאת מנסה ללמוד, להבין. מקבלת את הביקורת, את המסרים הגלויים, העקיפים, הבוטים, הסמויים - בענייניות, שואלת שאלות על הדברים שנכתבים לך, מנסה להבין אותם, לבדוק מה שייך לך, מה נכון לך.
מעורר בי תקוה לסוף אמריקאי, טוב שכזה.

אני רוצה לפתוח ערוץ הידברות.
מכירה "תקשורת מקרבת"? את יכולה למצוא ספרים על זה, סדנאות על זה, מפגשים אישים עם ארנינה קשתן, ואאל"ט גם פה באתר יש דף כזה. אולי תחת השם "תקשורת לא אלימה" או משהו דומה.
מומלץ בחום. לא רק למערכת היחסים חסרת ההידברות עם הבעל, אלא בכלל חיים, וראשית כל לעצמך!
(אם יותר נוח - את מוזמנת לפנות אלי ישירות עם זה.)

מה שמביא אותי למשפט הבא שלך:
בגלל הילדים. אני לא רוצה, אני שואלת. במשוואה בין טוב לילדים ורע לי או להפך, אני ממש לא יודעת מה נכון.
לדעתי, לעניות דעתי, אמא צריכה לעשות שיהיה לה טוב, שהיא תהיה מאושרת.
כשלאמא טוב, לכל בני הבית טוב.
זה אומר, שאת קודם כל אמא (וכבר לא "הילדה הטנה והסוררת, "הילדה שהשתגעה" כתבת למעלה? אז כבר לא. את אמא. תמיד תהייה הילדה של הורייך, אך את כבר לא ה ילדה), ומתוך דברייך משתמע לי שאת אמא שלא תזניח את ילדיה, לא תדאג לטובתה ולאושרה על חשבון ילדיה.
ומכיון שכך, מתוך שתקחי בחשבון, בבעד וב"בנגד" ("בנגד" - מאיר שלו, יונה ונער. מקסים) את צרכי ילדייך - אל תשכחי את עצמך, אל תשימי את מקומך נמוך בסולם סדרי העדיפויות של האושר.
תוך כדי כתיבה, אני חושבת על איך ילדייך יהיו מאושרים אם הם גדלים בבית בו הם רואים דוגמא אישית של סבל, של קושי, של חוסר הידברות?
תני להם דוגמא חיובית של איך לתקשר, איך להידבר, איך לעשות את עצמנו מאושרים, כדי שיהיו להם דוגמאות טובות ללמוד מהן.

ולגבי כל הנושא, הסיפור עם בעלך - מתוך הסיפור הפרטי שלי ומתוך סיפוריהן של עוד מספר חברות וידידות שלי, בודאי שיש לך דרך ללכת בה, יש לך מה ללמוד ומה להשתנות בעצמך.

אני קוראת אותך מודעת לאהבה הרבה שלו אליך ואל ילדיכם.
ואני קוראת את הצמא שלך לאהבה אקטיבית, שאין לו עכשיו לתת לך. שהוא לא יכול עכשיו לתת לך. מסיבותיו הוא.

תהליך הלמידה שלך, הוא לא במקום שבעלך יתעורר, לא במקום שבעלך יוותר על הפאסיביות.
הציפיה שלך שהוא ישתנה, הרצון שזה יקרה, הם לגיטימיים בעיני. מובנים מאד.
יחד עם זאת, הרצון הזה והתקווה הזאת, לא משרתים אותך בדרך של ללמוד להיות מאושרת, לעשות שיהיה לך טוב.
במובן מסוים, הציפיה הזו מנציחה מצב שאת רוצה שיגמר, אתמול.
זה שלו.
עשי את את החלק שלך.
ותרי (לו) על הציפיות שלך ממנו.
נגמרה הפנטזיה של והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. החיים דינמיים. אנחנו לומדים כל הזמן, משתנים כל הזמן - אם אנחנו רוצים כמובן. רק שאפשר לרצות רק על עצמנו, לא על בן הזוג.
אהבי אותו כמו שהוא. בתוך כותלי ביתכם המשותף או בנפרד.
אל תוותרי על עצמך.
כשתהיי שלמה עם עצמך, כשתהיי את בזכות עצמך, כמו שאת רוצה להיות, ובו זמנית תתני לו מקום להיות מי שהוא עכשיו, אולי גם למעשה תאפשרי לו להיות במובן הרחב יותר של המילה, במובן של לחיות, לחזור מעולם המתים, הפאסיביים. או שלא. זו בחירה שלו.

[לאחרונה, אני כמעט לא כותבת ולא קוראת באתר.
אם משהו מדברי נשמע לך ותרצי עוד, תגידי. אני בודקת בדף הבית שלי ובאימייל ואת יכולה גם להתקשר אם את רוצה.]

(מה אני עושה ממחשב אחר)

לא לקחת חלק פעיל בניהול המחלה של הקטן זו ממש הזנחה, לא אהבה.
אני חוזרת שוב ושוב למשפט המטריד הזה. נזכרת בפעם בה הגדול הסתבך בקטטת רחוב של נערים מגודלים ואלימים. אבא צפה בנעשה בפסיביות, אני לא הייתי. ברור שאם הוא לא היה שם, היה כבר מישהו נחלץ לעזרתו של הבן. אבל אנשים לא יקומו לעזור לנער שאבא שלו לידו, ואבא שלו לא יקום כי... לא יודעת. לא בגלל שהוא לא אוהב, זה בטוח.

כן. בפירוש כן. יש מקומות בהם קשה לי להפריד בין אי עשיה להזנחה. הכוונה שונה לחלוטין, התוצאה מביכה. אילה א, תודה שאת מבינה. כשהוא מרים אותו ככה אני מתפרקת, אני מאבדת את כל הרציונל שלי. אני חושבת שיש כאן בעיה אמיתית, שלו, עם עצמו, בלי קשר לזוגיות שלנו. זו לא סתם פסיביות מול אקטיביות, שיווה מול קאלי, אפילו רעה מול קדוש מעונה. זה חוסר יכולת, אמיתי, מוחשי, מסוכן. חוסר יכולת שלו לקלוט מסרים מהסביבה. פשוט ככה. כאילו שהוא זקוק לאיזה פרשן צמוד, שיתרגם לו מה קורה מסביב ויכוון מה הוא אמור לעשות עם זה. כמו זר בארצו שלו, למרות כל האהבה.

_בריאות של ילד לא דומה ללדרוש מבן זוג שימצא את הקוטג לבדו . בריאות בהחלט מהווה בעיני גורם מוחלט שכל מבוגר שמתעלם ממנו דינו גירוש .
ומי שחולק עלי שידמיין את המטפלת של הילד שלו הולכת איתו לטיול באמצע הכביש כשמכוניות שואטות.
(הבעיה היא שאם הילדים יפגשו את אביהם לבד הוא ירים אותו כך בלי שאת תיהי שם לפקח)_

הו
עם המשפט האחרון בדיוק אני מסכימה: אי אפשר "לגרש" את האבא
הוא תמיד יהיה בתמונה והוא ימשיך להתנהג איך שבא לו,
רק בלי ש מה אני אעשה תראה זאת.
בעיניי זה רק מנציח את הבעיה.

ברגע שמביאים ילד ביחד המשפחה נקשרת על אמת. מילד אי אפשר להתגרש.
וכך גם המבוגרים שקשורים לאותו הילד ישארו קשורים אחד לשניה .בכל זאת תהיה התמודדות.
האבא לא יעלם, התמונה עדיין תהיה מאוד מורכבת.
בכל מקרה אני לא רואה פה שני קטבים כמו ב

במשוואה בין טוב לילדים ורע לי או להפך

לא רואה את הטוב המיידי לילדים אם אתם חוזרים ,לא רואה את הטוב המיידי לך אם אתם נפרדים...
בשני המקרים יש חתיכת מסע לעבור.
המון בהצלחה

אין טוב מיידי בלגדל ילדים יש רק להעביר להם מסר נכון ובריא לחיים
שאנחנו לוקחים אחריות על עצמנו ומשתדלים לחיות את החיים הכי טובים הכי מלאים והכי מספקים שיכולים להיות לנו.
רק מסר כזה יכול לגרום טוב וגם לא מיידי אלא כזה שמחלחל לתוך נפשו של הילד וגורם לו לגדול בריא בנפשו ולחרוט על דיגלו ערכים דומים
לדעתי .

חוסר יכולת שלו לקלוט מסרים מהסביבה. פשוט ככה. כאילו שהוא זקוק לאיזה פרשן צמוד, שיתרגם לו מה קורה מסביב ויכוון מה הוא אמור לעשות עם זה.
נשמע כמו תסמונת אספרגר.

ככל שקראתי , ולא קראתי הכל, גם לי נשמע יותר ויותר כמו תסמונת אספרגר .

ככל שקראתי , ולא קראתי הכל, גם לי נשמע יותר ויותר כמו תסמונת אספרגר .

גם לי. ואם אכן כך, הרי שכשם שלעיתים נדירות באמת עוקבים אחרי הפרנואיד, הרי שבמקרה דנן יתכן שזה באמת הוא וזה לא הכל בא ממנה ומהמוגבלויות האישיות שלה. וכך, כמה שהיא לא תעבוד על עצמה, תשתנה, תזרום, תקבל, תשחרר וכד' לפי כל כללי ה" לבסוף מוצאים אהבה " וה" 100 אחוז אחריות ", זה לא באמת יצליח לעזור לה ולהיטיב את חייה.

(שוב אני ממחשב אחר)

אני הופכת במילה הזו, אספרגר, מספר חודשים. יש דברים שממש לא מתאימים, למשל זה שאין לו שום תחום ענין מועדף. מה שתפס אותי היה דוקא דבר שלא העלתי כאן, וזה שהוא לא היה מסתכל לאנשים בעיניים. למטפלת ההיא אמרתי אספרגר, והיא אמרה שטויות (אמנם לא הכירה את המילה, אבל ההסבר לא נראה לה). היא טענה שמבט של אדם בעיני אחר הוא לא פעולה פיזית גרידא, אלא פעולה של מודעות פנימית. מהקרביים עולות העיניים. זה מוזר עד כמה הוא לא היה מודע לזה, למרות ההשלכות המשמעותיות בחברה ובעיקר בעבודה. מצד שני מודעות זה לא בדיוק הצד החזק, אז גם זה. בקיצור אחרי כמה חודשים פתאום הוא התחיל להסתכל בעיניים. בהתחלה במבט נעוץ וקפוא, מבהיל. אחר כך למד לרכך. היום הוא מסתכל בעיניים בכל שיחה אתי, אוטומטית, כאילו כלום. לא יאומן.

כשהיינו אצלה אמרה לי שהוא שהוא משתנה, שאני צריכה סבלנות. עובדה עם העיניים. היא דיברה על חסימה רגשית כמעט מוחלטת, ותלתה את זה בכל מיני סיבות מעברו ובהתנהגות שלי אתו. אני נפגעתי מהטלת האשמה בי, הוא רכב עליה, תכף אשוב לכך. נתנה הרבה דוגמאות, כל מיני מקומות שהחושים עובדים על בסיס לוגי ולא רגשי. למשל - היכולת להגיד מיליון דברים טכניים על תמונה, אבל לא אם היא יפה או לא. וואו, בינגו עליו. חמור מכך, היכולת לקלוט את כל המסרים החושיים בעולם, אבל חוסר היכולת להגיב אליהם. ההבדל בין אדם שהבן שלו אומר "אני צמא" והוא מבין ומפנים, ובין אדם שבהמשך גם מגיש לילד שתיה.

עם השנים החל הרקבון לפשוט בזוגיותנו, כמו סרטן. הוא, מצדו, לא לקח אחריות על שום דבר, לא רק בחיינו המשותפים, אלא בעיקר בהתנהגותו הוא. כל דבר שעשה או לא היה אשמתי, וזה שיגע אותי. בנוסף, הוא היה מלא בציניות עד גדותיו, לעג לכל מה שזז, בחל בכל סוג של תרבות או אמנות או מעורבות או רוחניות או... לעזאזל הכל. (דבר המטפלת: לקחת אדם חסום רגשית להצגה זה כמו לקחת עיוור לתערוכה, מה נשאר לו חוץ מלהיות ציני ולהתלונן על מחיר הכניסה). אני התחלתי לשחרר רעל מסוכן. במשך שנים זה היה מינורי. הוא הטיל את כל האשמה בי ובדרישות המוגזמות שלי, ותמיד נראה לעצמו זכאי. לרגע לא עצר להתבונן.

פתאום הילד חולה. ניחא הכל עלי, ניחא הוא לא מעורב בכלום, אבל איך אפשר להסביר את איך שהוא מחזיק אותו. זו נקודה מרכזית מאד במה שעובר עלי. אין כאן דרישות מופרזות שלי, ולא יעזור כלום. בעלי נאלץ לעמוד ערום ועריה מול חוסר היכולת שלו, מול הפגיעה הפיזית, הממשית, הבוטה והיומיומית בבריאות הילד שלו. התגובות שלי קפצו ספרה. התחלתי לצעוק, לבכות, להשתולל. היה ברור שאנחנו בצומת, שמכאן שום דבר לא יחזור לכשהיה. ובכן, לי היה ברור. לו לא. הוא המשיך לדבוק בכך שאני מסרסת אותו, שבגללי הוא לא מצליח לאחוז בילד כנדרש. מהטיפול הזוגי המשותף, שהחל בערך אז, לקח רק את זה.

פתאום הגיעו מים עד נפש, ופתאום גם נכנסתי להריון, אבל המים הגיעו קודם. ופתאום הבנתי שאני לא יכולה יותר, וששלום. אם זו אשמתי אם לאו. לא יכולה יותר. מכאן הכל חשוף ומופיע לעיל.

ובחזרה לאספרגר. האם קיים? האם מדומה? לראשונה מרגישה שיש לי את הזכות לדעת, להבין, על אף שמאחורי גבו. גם אם קיים, נראה לי ברור שמעבר לגרעין (המפחיד!) יש אלף שכבות לואי, ואולי הפסיביות אחת מהן. אלא אם כן מישהו כאן יודע משהו אחר, שפסיביות זה גם סימפטום ראשוני. ובכלל, האם אני חיה עם התסמונת או עם תוצאותיה? האם אפשר להפריד בגיל כזה? ואם לא אספרגר, אם חסימה רגשית. אותה מטפלת טוענת שאני מופרעת לגמרי שהברחתי, הרי ברור לה ולכל בר דעת שהוא התחיל בשינוי. היא לא מפרטת, הוא לא מפרט, שניהם טוענים שהוא התחיל בשינוי. וגם הוא התחיל לראות עוד מישהו, כך רמז לי, מספר שעות בשבוע. זה כבר מהפך היסטרי. הוא עשה סקר שוק, הוא בחר אדם, הוא בחר ללכת, הוא מחסיר שעות עבודה ומוציא, מי יודע כמה, אולי אלפי שקלים על טיפול בו. בלעדי. בו. אז יש נכונות, שכמובן אין לי מושג לאן היא תוביל (אולי יגיע למסקנה שהיה אומלל אתי ויסגור את הדלת?), ואם הוא אספרגר אולי לא יצליח, או שכן מה אני יודעת על זה בכלל, ואם בעיה אחרת אולי יהיה אחרת, ואולי באמת הוא יגיע ממקום אחר, אלי או שלא אלי, מי יודע. הוא התחיל בתהליך. עלום.

מה אני עושה,
קראתי את הדף כולו.
כאן, אם מעונינת, טוב אם ממקדת שאלה אחת, מרכזית, ומעלה אותה, ואז, יעלה ה<שלם> ויעבור המסר, יהיה אשר יהיה.
שלא כמנהגי, מתוך המצוקה העולה מדברייך אשמח להעלות את אלה, אבל רק לפי בקשתך.

תודה.

>צפריר>

ליאת Skippy - כתבת מדהים, תודה. אני רוצה לשאול אותך דבר, תודה על ההזמנה לכתוב במייל.

הרי שכשם שלעיתים נדירות באמת עוקבים אחרי הפרנואיד, הרי שבמקרה דנן יתכן שזה באמת הוא וזה לא הכל בא ממנה
פלוני אלמונית, זו אכן התחושה שלי בזמן האחרון. תודה על ההבנה. למרות זאת, קשה לי להסכים עם החלק השני שכתבת:

כמה שהיא לא תעבוד על עצמה, תשתנה, תזרום, תקבל, תשחרר וכד' לפי כל כללי ה" לבסוף מוצאים אהבה " וה" 100 אחוז אחריות ", זה לא באמת יצליח לעזור לה ולהיטיב את חייה.
אני מאמינה שקיימת דרך להקל עלי, ושעלי למצוא אותה ולהשתדל בה, גם אם האשמה לא כולה בי. אני מאמינה שכן אוכל להיטיב את חיי. אם לא לשפר את הזוגיות, אזי לפחות לשפר את תחושתי בתוכה או בלעדיה. אני פשוט עוד לא יודעת איך.

צפריר, תודה שקראת, תודה שאתה מציע. אני מעריכה מאד מאד את דיעותיך. אנא פרט.

כמה שהיא לא תעבוד על עצמה, תשתנה, תזרום, תקבל, תשחרר וכד'
מעניין המעבר הזה לדיבור בגוף שלישי,
עוזר לי לכתוב בכל זאת את מה שעלה לי קודם ונמנעתי.

אני יודעת שהגדול הוא לא באמת מניפולטור
כנראה ילד מאוד רגיש וחכם, 'שומר הסף' שלכם. בן כמה הוא?

המסר שלי לילדים(הגדול, הקטן עוד לא מבין) הוא שאבא ואמא רוצים להיות ביחד ועובדים על לחזור.
עכשיו קצת יותר ברורה שאלתך לגבי הלגיטימציה להפרד , כי בשלב זה ניתן להבין מדברייך שבעצם כבר נפרדתם.
אולי בעצם מה שאת שואלת זה האם זה באמת יצליח...להיטיב את חיי... ?

כשקראתי כאן לפני יומיים חשבתי לעצמי, אולי היא עד כדי כך לא אוהבת את עצמה ולכן כל-כך קשה לה לשאת את ה אהבה ללא תנאי שהוא מעניק לה שם.
עכשיו כשאני מבינה שקיימת אפשרות שמדובר ב תסמונת אספרגר אני מתחילה לראות את הקושי גם מזוית נוספת אבל עדיין חסר לי כאן חלק מאוד משמעותי בתמונה:
איך היה כשרק נפגשתם? בשלב ההתאהבות ורקימת הקשר? מה מזה זיהית שם כבר אז, ומה היה שם אז שהצליח לעטוף ולרפד את החלקים האלה?

עד ששלחתי את ההודעה צפריר הספיק להגיע

יופי,
ממקדת שאלה אחת, מרכזית, ומעלה אותה
זה קצת מה שניסיתי (בתנועה מגושמת ומסורבלת...) להגיד למעלה.

@}

מה אני עושה,

במובן הזה של תקשורת, נמצאת התקשורת לעולם עולה מתוך המקום שבין האדם אצל עצמו.
כלומר, התקשורת בינך לבין עצמך היא התקשורת הראשונה להתבוננות ולאיזון.

כאן, על מנת להרחיב את אלה, בנוגע אלייך, טוב אם מתבוננת על חייה מבלי כל קשר לחייה.
לשם כך יצרה את ההפרדה הזו, האיש הזה, שנמצא אקטיבי למדי באהבתו, זו הפסיבית בעבורך.
שכן נמצאת מי שאת מאוימת לאו דווקא מהפסיביות, אלא מתוך כך שהוא התחיל שינוי, ולא נמצא משתף אותך באלה.
כלומר, אמנם נמצאת מבקשת אחר אקטיביות או השתנות אצלו.
עם זאת מתוקף הצורך בשליטה, זה שמאפיין את מי שאת היא, נמצא עולה איום מהשתנות שלו, שלא תהיה לפי רוחך.

כאן, אם כן, כאשר מדובר על תקשורת פנימית, מתבוננת על המקום בו, לא מסכימה להניח לעולם להיות כפי שהוא, להשתנות כפי שהוא, ואם היה הדבר ניתן בידייך, היית גם מצווה על עונות השנה, על האקלים ועל התנובה האפשרית של האדמה את דעותייך, את תפישתך.
אלא, שאלה לא בידייך - וטוב שכך.

לכן, על מנת שתוכלי ליצור קשר ותקשורת עם מי שאת היא, במובן הזה עם פנימיותך, הגרעין הזה העלום, שממנו עולה זיק נשמתך, ששם נמצא החסד, טוב לשחרר שליטה.
במובן הזה של שחרור שליטה אם כך, נמצאת מתבוננת על העולם, על המציאות הפיזית, ונמצאת מאבחנת ללא כל שיפוט או בקורת את רגע ההווה.
כך, יכולה לראות שלמרות דעותייך והרגשותייך, הלכי רוחך, עדיין נמצא החסד, מספק לך את כל שנדרש לעצם קיומך.

אז, כאשר מתבוננת על המציאות, נמצאת מודה בקיומה השרירותי של המציאות, שגם אם מי שאת היא שמחה - השמש זורחת. וגם אם מי שאת היא סובלת - השמש זורחת.
אז, כאשר מודה בפני עצמך שבעצם שליטתך במציאות היא אשלייה, יכולה להודות על כך ששליטתך במציאות היא אשלייה.
שכן אילו את היית קובעת מה תהיה המציאות, על פי הלכי רוחך, היה אז נמצא הצונאמי, כגל קטן מידות, והעולם כבר מזמן היה נחרב.

אז, מודה על עצם קיומך, על עצם החיים האלה שבכל מקרה מתקיימים, התקיימו לפנייך וייתקיימו אחרייך.

משם, אם כך, מתחיל השיח הזה הפנימי, שאיננו מניח למציאות הפיזית אלא את קיומה כמובנת מאליה, ונמצאת אז מתבוננת פנימה, במובן הזה של הלכי הרוח של מי שאת היא, ואל היחסים המתקיימים מתוך הלכי הרוח האלה שלך, בין מי שאת היא, במובן הזה כמשל, גופך, לבין מי שאת חושבת שאת היא, במובן הזה המלכה הבלתי מעורערת של העולם.

משם נפתח הצוהר הזה, בו מניחה למציאות הפיזית להיות כפי שהיא, ומתמקדת בשינוי הזה, של השליטה.
אז, נמצאת למדה את השליטה הזו, במובן של הנהגה עצמית, על פני הנהגת העולם, במובן של הנהגת הלכי רוחך.

אז, נמצאת מפרידה בין מי שאת היא, בין מי שאת חושבת שאת, ובין הנסיבות, כשיודעת שאלה בכל מקרה מבורכות ונמצאות שם, לשם ברכתך או סקילתך, על פי הלכי רוחך.

כאן, אם כך, כאשר מבקשת את השקט הזה, את שלוות הנפש, נמצאת זוכרת שהכל בתואם, הכל בחסד, ויכולה להסתמך ולסמוך על החסד הזה שבכל מקרה דואג לכל הברואים כולם, בתואם מושלם.

מעבר לכך, ברמה הפיזית של מי שאת היא -
הצטברות של מתחים, בגופך, בשרירים, נראית וניכרת שם. מתחים אלה עולים דווקא מהעומס הנפשי, כרעלים, של מי ששרביט השליטה לא מש מידיה לאורך זמן.

לכן, טוב לפעילות פיזית שאיננה לשם תועלת הזולת, במובן הזה של הליכה, וטוב על שפת הים, שחיה, ציפה במים, ריצה, ריקוד, דילוגים, הנעת האגן באופן ספונטאני.
טוב למאסג'ים עמוקים, טוב לטפיחות על הגוף הפיזי, על הירכיים, על השוקיים, טוב לרפלקסולוגיה.

טוב לתזונה מאוזנת וטוב במיוחד להקדשת זמן מוגדר, מרחב מוגדר לאותו היבט של התעמקות פנימה, במובן של פרישת עצמך בפני הרוח במובן הזה של מדיטציות.

כאן, על פני להרחיקו מעלייך, מקרבת אותו אלייך, מעלה את המילים הטובות, ונמצאת מרסנת כל בקורת ושיפוטיות.

במקביל, מתמקדת בעצמך.

עד כאן, נמצאת קוראת את הדברים לפחות שלוש פעמים, מקריאה את הדברים לעצמך, בקול רם אם ניתן, ואם לא - בראשך.

אז, אם מבקשת הבהרות או הרחבה, מעלה את אלה כאן, ותיענה.

תודה רבה.

<שלם>

אנונימי

את יודעת איך למצוא אותי, נכון? בראש דף הבית שלי יש פרטים.

בעיני , חמור שהמטפלת שלך לא מכירה את תסמונת האספרגר , ובטח לא צריכה לקבל ממך תיאור על התסמונת להגיד " שטויות ". מי שלא מכיר את התסמונת - לא יודע להבין התנהגויות כמו של בעלך . נראה לי שחשוב שתוכלי לחתור לבירור השאלה האיבחונית , אם אכן אספרגר . ואז זה לא אומר שאת צריכה לעזוב אותו , אלא אולי להיפך , להבין שהמוגבלות שלו היא בילט-אין , ואז להחליט אם את מקבלת אותו על מוגבלותיו המולדות או עוזבת כי רוצה יותר .
חיבוקים ועידוד ככל שתצטרכי

נראה לי שחשוב שתוכלי לחתור לבירור השאלה האיבחונית , אם אכן אספרגר . ואז זה לא אומר שאת צריכה לעזוב אותו , אלא אולי להיפך , להבין שהמוגבלות שלו היא בילט-אין , ואז להחליט אם את מקבלת אותו על מוגבלותיו המולדות או עוזבת כי רוצה יותר

למה צריך תוית בכדי לקבל או לדחות מישהו?

זה תורשתי האספרגר הזה?

נראה לי שחשוב שתוכלי לחתור לבירור השאלה האיבחונית.
אי אפשר. גם ככה אני נגעלת מעצמי על החיטוט הפומבי בקרביו, אבל לא מצפה לאבחון דרכו. אי אפשר לאבחן אחר. אין דרך.

זה תורשתי האספרגר הזה?
כעיקרון כן.
אני מכירה מישהי שנשואה למישהו עם אספרגר. כמובן שגילו את זה בעקבות כל מיני דברים בנישואין, הבנאדם היה מוזר. ומצד שני, גאון, מרויח ים כסף, אבל לא מתפקד במובן הרגשי.
בכל אופן, יצא לי לראות אותה עם שני הילדים שלה, בן ובת (נדמה לי שהתסמונת הזו רק אצל בנים או לפחות באחוזים הרבה יותר גבוהים) בנוכחות ילדים אחרים, ביניהם בתי, שהיתה אז תינוקת זוחלת. הבן שלה היה סכנה לאנושות. ראו מההתנהגות שלו שאין לו שום כישורים חברתיים בכלל בכלל, שהוא לא מרגיש אפילו קצת איך מתנהגים בבית שמגיעים אליו פעם ראשונה, יחסית לילד בן 6 הוא היה מופרע קטן והיה ברור שמשהו פה לא לגמרי תקין. אני לא זוכרת כבר אם ידעתי אז או שסיפרו לי על זה אחרי שהם הלכו (ידעתי על בעלה, שגם נכח, אבל לא על הילד) . הבת שלה אגב, היתה תקשורתית וחברותית לגמרי, כמו אמא שלה.

גם אני חשבתי על אספרגר. יש סיפור בספר המצויין של עירית חגי "ילד שלי מיוחד" שממש מזכיר את הסיפור שלך, כפי שאת מספרת אותו. לי אישית יש רגישות יתר למגע, וחלק מהדברים שאת מתארת מזכירים לי אפילו את עצמי

בכל מקרה, חשבתי שאולי עכשיו, בחופשת הקיץ, תוכלו לעשות "ניסוי": לשלוח את הגדול עם אבא לאיזה שבועיים; לראות אם המצב יביא אותו להשתמש ביכולות שאולי אפילו הוא לא מודע אליהן, הודות למשענת החזקה שאת נותנת לו (ולכל המשפחה

). אולי ה"חופשה" תאוורר מעוד כמה בחינות את כל המשפחה.

איך היה כשרק נפגשתם?

ש מים, מתנצלת מראש שקשה לי להיסחף אל הרגשות של אז, אבל בכולופן. לפני שהכרתי אותו היו לי חיים סוערים ורוגשים, הרבה פעמים מעבר ליכולת הספיגה שלי. חוויתי קשרים שטלטלו אותי לכל עבר, מפסגות אושר רגעיות לתחתיות אופל שנדמו כנצח. רגע לפני החופה עזבתי בחור שנראה לי כפסגת השאיפות האפשרית, ושידעתי שהוא לא חושב כך עלי. עם אגו מעוות ובעייתי וסף רגישות בגובה הדשא, חוויתי דברים שאחרים רק חולמים עליהם, אבל כל מה שרציתי היה בית.

כשהכרתי אותו, היה רשום לו 'בית' על המצח. חם וברור ומזמין. בו ביום עברנו לגור ביחד. לא מתוך סערת רגשות מטלטלת, להפך. מתוך שקט ובטחון שבידיעה. הוא הציע לי אהבה ללא תנאי, קבלה מוחלטת, מסירות, השתדלות, פשטות, צחוק. נפעמתי משפע תכונותיו הטובות, מרוחב ועומק ידיעותיו, ממשפחתו וחבריו. הסתחררתי מאושר. אחר כך התחלתי לראות דברים שלא הבנתי, שהיו קשים לי. התחילו מריבות קורעות ביני וביני. החלטתי שהכל מתגמד לנוכח גודל המעמד. כך התחתנתי, באושר גדול. זהו בערך.

_זה תורשתי האספרגר הזה?
כעיקרון כן._

תודה על התשובות ושתי סטירות לחי מעצמי לעצמי. יש דברים שלאישה בהריון אסור לשאול, כנראה

לצפריר, תודה על דבריך. סיימתי קריאה שניה, מושכת אחת גם למחר.

אנונימי

את יודעת,
נהיה כאן דיון שלם סביב האספרגר הזה.
אני לא בטוחה שזה מה שחשוב.
ולמה בכלל העיסוק עם התווית הזו?
משנה לך אם הוא מה ומי שהוא בגלל שהוא כן או לא עם התסמונת הזו?
נראה לי שהוא - הוא. הוא האיש לו נישאת, הוא אבי ילדייך, הוא יהיה אביהם לעולמי עולמים.
גם אם תיפרדו וגם אם תהיו יחד - זה מי שהוא עם או בלי האספרגר.

["מעתיקה" את דברי בן הזוג היקר שלי, שקורא את הדף ולא הגיע ללהגיב בעצמו עדין]

["מעתיקה" את דברי בן הזוג היקר שלי, שקורא את הדף ולא הגיע ללהגיב בעצמו עדין]

זה יפה ככה להשויץ עם בן זוג מפותח רגשית?

זה יפה ככה להשויץ עם בן זוג מפותח רגשית?
חחח D-:

אני מכירה זוג שמאוד מזכיר לי את הסיפור כאן.
היא השתגעה מכך שאין לו דיעה, אין לו אופי. חסר עמוד שידרה.
היא השתגעה מהחדלות שבו. היא לא אהבה איך שהוא גידל את הילד.

הם ניפרדו לפני 6 שנים, כשהילד היה בן שלוש.
פרידה מדהימה - הוא נתן לה כל מה שהיא רצתה והסכים בכל שלב לחזור אליה, גם לפני החתונה עם האישה החדשה שלו.
פרידה עצובה - כי הוא רצה להישאר.

היום יש לבעלה משפחה חדשה.
והיא - לא מצאה את עצמה.
הבן סובל כי החיים שלו מבולבלים. שני בתים. אחים למחצה. כללים מוזרים בבית החדש.
והיא סובלת כי אין לה מושג מה קורה בבית החדש. הילד חוזר משם עצוב וכועס. לא דואגים לו שם כמו שהיא הייתה רוצה.

אני לא יודעת האם היה זה צעד נכון. אני גם לא מתיימרת לדעת.
אבל המסרים שלי הם: א. אולי אפשר להיפרד מבעל אבל אי-אפשר להיפרד מאב ילדייך. ב. כדאי למצות את השינויים בעצמך, כלומר שלך עם עצמך, לפני שניפרדים. לא בטוח שהטוב הנכסף נמצא שם, היכן שאת חושבת, במקום שבו בעלך ואת פרודים.

אני מסכימה עם הנאמר פה: למה צריך תוית בכדי לקבל או לדחות מישהו?
מדוע התוית עוזרת לנו להתמודד. לדעתי זו יהירות.
וחוץ מזה, אם כבר אז אני חושבת שלבעלך יש את תיסמונת הגבר הממוצע.
קצת יותר או קצת פחות. (ככה זה שממצעים).
אני לא אומרת את הדברים כאן מתוך התרסה, אלא מתוך קבלה.
רוב הגברים שאני מכירה לא עוזרים מיוזמתם בתיפקוד של הבית (או עוזרים מעט). צריך לחזור ולהגיד להם מספר פעמים וגם אז זה לא בטוח עוזר. לרוב הגברים אין את הדאגה הבסיסית.
ואולי כל זה בגללנו - הנשים - אולי אנו פשוט מתפרצות למלא את התפקידים האלו ולא מאפשרות לגברים לפתח באמת את הצד הזה בהם.

מה יקרה באמת אם תרפי מעט ותתני לבעלך להיות לבד עם ילדיך לתקופת מה?

שאלה נוספת: האם יש בך משהו פסיבי שאת לא אוהבת והיית רוצה לשנות? אולי בגלל זה קשה לך לקבל את הפסיביות שלו?

מקוה בשבילך שתמצאי את השביל....
ושולחת לך חיזוקים

וואלה פלונית - כל מילה! (-:

את הדברים הבאים אני כותבת כדי לשחרר קיטור, ולא כדי לצבור נקודות (בצבעים השונים)

בעקבות התוצאות האומללות של הבדיקות האחרונות, נאספנו מטפלים והורים לפגישת מה עכשיו. ההכנות לפגישה כללו שעות על שעות של שיחות מקדימות, איסוף חומרים, עדכון כל הקרואים, ברורים תחנונים ומה לא. אחדים מהנאספים ממומנים מקופ"ח או שהגיעו מרצונם הטוב, אחדים עולים מאות כל שעה. כבודו כמובן לא היה מודע לדבר מן המתרחש, אבל כן ידע שיש מקום ושעה שעליו להיות שם, והתייצב כנדרש.

רוב הפגישה שתקתי, כמובן, אבל נכחתי בכל כוחי. באתי לשמוע. בתחילה הובעו רעיונות שונים, ובהמשך הלכה השיחה והתכנסה לקראת "במה תוכלי לעמוד". אתם מבינים, יש טיפולים חזקים זבנג וקיווינו, ויש טיפולים מסוכנים פחות, אבל דורשים מאמץ עילאי של ההורים. במשך כל השיחה הקשה הזו, ישב כבודו מכונס בכסאו, מחובק עם עצמו ובוהה בקיר. רק פעם אחת הגיב לנעשה, כשמישהו שחרר בדיחה צינית והוא חייך. לחם חוקו, שפת אמו. כשסיימו הנאספים לדון בינם ובין עצמם, נשאו כולם את עיניהם אלי. במה תוכלי לעמוד. איש לא התייחס לקיומו הוא. איך אוכל לעמוד בזה לבד, איך????????????????

יצאנו משם, תקועים זה עם זה בנסיעה. מן הסתם, אם הקשיב, היה לומד בפגישה מה המצב, מה הפתרונות המוצעים, מה הסיכונים וההשלכות, ואולי אפילו קצת ממה שעבר עלי בחודש האחרון, וקצת ממה שטרחתי למען בננו בשעה שישן. נו, אין לך שום דבר להגיד? יש לי המון. אז תגיד! זה ביני וביני.

ושוב הקלף הזה. הוא לא מביע דעה, בדיוק כמו שלא הביע דעה ברכישת האוטו הבית וכל מה שיש, ולכן אין לו חלק. הוא לא יעזור לי במשא המתוכנן, כי לא הוא בחר בו (או לא-לא בחר בו, אבל את זה נדע רק אחרי התוצאות). כשאתמוטט ואשבר תחת נטל המשא, כשאפרוץ בדמעות של קושי ולא אוכל יותר, או להבדיל כשהדרך תתגלה כלא יעילה מספיק (ברוך השם היא לא מסוכנת, מכסימום לא יעילה מספיק), יבוא זה מעלי ויגיד את רואה, אני ידעתי מראש שצריך אחרת ולא כך, אני ידעתי הכל, את האשמה.

ועוד הוא מוסיף. שלא אקח קרדיט על דבר. שנינו עשינו אותו דבר, שנינו הגענו. מה את עשית יותר ממני, הוא תמה. בדיוק כמו בכל ימי ההולדת של הילדים, החגים ושאר הארועים שבדרך. שהיה מגיע ביחד עם האורחים, מתחבר לאיזה כיסא ובוהה עד שמכבים את האור, ואז תוהה - שנינו נכחנו, מה את עשית יותר? אין ראיה, אין הערכה, אין תודה שבקבלה, אין דבר פרט למלחמה. מלחמה קרה, מלחמה חמה, מלחמה רותחת. ביני ובין בעלי ואבי בני.

אני רותחת. אני כועסת מעבר למה שאני מסוגלת להכיל בתוכי, אני רועדת, אני מבוהלת מעצמי. אני חסרת אונים. ומה אם ניפרד, הרי בכל ההחלטות נישאר שניים, הרי הסיטואציה של הפאנל המדובר תשוב שוב ושוב ושוב בלי קשר לכותרת יחסינו. אין לזה קשר בכלל. אין לזה מוצא בכלל. אין עתיד בכלל. אין כלום.

לדעתי, פשוט כל העיניין הזה גדול עליו.
הוא בורח.
לא-מתמודד, בדרכו שלו.
את ההערכה תקבלי מעצמך. זאת הערכה רבת משמעות. הערכה אמיתית.
היית מדהימה. תיקתקת הכל. כינסת את כולם. הצלחת. לקחת אחריות.

אל תחשבי מה הוא לא.
תחשבי מה את כן!

ברור שההתמודדות לא קלה, ואפילו קשה וכואבת.
אולי במקום לכעוס עליו ולבזבז על זה אנרגיות יקרות שלך
במקום להתעסק בקרדיטים
תשקיעי את האנרגיות שלך באהבה של עצמך,
את ראויה לכך!

יש לך תפקיד: להיות אמא.

אל תחשבי שמר גורלך.
להיפך, קחי את החיים כהזדמנות לצמוח.
ותראי שיבואו תקופות יפות.
עם ילד כזה, כל התקדמות שווה עשרות מונים מילד ללא קשיים כשלו.
ילד כזה מביא המון אושר.

את מביאה חיים לעולם עוד אח/אחות לילדים שלך.
זה פשוט מקסים.
הם יהיו ביחד אחד בשביל השני.

יקרה, קראתי והזדהיתי איתך מאד מאד.
רציתי להחזיר לשאלה של האסברגר כי נראה לי שאולי טמון כאן גם מפתח לאיזשהו פתרון.
אני אישית חווה את בן זוגי כסובל מקוים אוטיסטיים קלים כלשהם (למזלי זה לא מגיע לרמות האדישות והפסיביות שאת מתארת אבל יש סוג של ניתוק)
בזמן האחרון התחלתי לקרא את הפורום של תמי-גלילי ובעלה רז בתפוז (פורום 1248 אוטיזם בגישה ביו-רפואית)
אחד מהדברים שממליצים שם לילדים בספקטרום האוטיסטי הוא דיאטה ללא גלוטן וללא קזאין (חלבון החלב)

ובמקביל שינינו בעלי ואני את הרגלי התזונה שלנו והתחלנו לאכול בלי פחמימות ושמתי לב שיש שיפור ביכולת שלו "להיות נוכח" בתשומת הלב שלו אל הסביבה ואלי, הוא יותר פתוח ופחות מסוגר.

לא עשינו ניסוי מדעי ואני לא בטוחה אם זה באמת יכול לעזור גם למבוגר (הצעתי לו להמשיך לטפל בעצמו כמו שההורים שם מטפלים בילדיהם דרך תזונה אבל הוא לא רצה להמשיך עם הקו הזה, למרות שגם שם לב בעצמו שיש בו מעייו קוים אוטיסטים קלים, ולמעשה הוא זה שהתחיל את השיח שלנו על הנושא)
אני כן יודעת שאני מרגישה הרבה יותר טוב עם הדיאטה הזו, וגם כמו שכתבתי ראיתי בו שינוי

ולכן אני ממליצה לך לקרא בפורום של תמי ורז - אולי הדרך הזו תוכל לעזור לך לעזור לו?

עוד דבר, כתבו פה כמה פעמים על כך ש"את מייצרת רעל"
אני מתנגדת נמרצות להגדרה הזו. את כועסת ומתוסכלת ומרגישה חוסר אונים וזה כל כך טבעי במצב הקשה בו את נמצאת.
יתכן שתרגיש יותר טוב אם תוותרי על המאבק ותקבלי אותו איך שהוא אבל...זה כל כך קשה!

מאחלת לך שתמשיכי להיות חזקה
ומקווה שאולי נתתי קצה חוט

מצטערת מראש אם זה נשמע בוטה מדי מדי. לא נראה לכן משונה להתיימר ולאבחן את בני הזוג שלכן בכל מיני תיסמונות, ואחר כך כלאחר יד להתלונן על היותם אימפוטנטים, פאסיביים??

מיטל,
זה באמת נשמע בוטה
וגם לא נכון,
כי זה הפוך:
המחשבות שאולי מדובר פה באספרגר באו בעקבות התיאורים של הפאסיביות וההתנהגות המיכנית, שמאד מאפיינת את הלוקים בו.
ואולי זה נשמע לך משונה משום שלמזלך לא נתקלת בדברים דומים,
אצלי זו הייתה המחשבה הראשונה שעלתה כשקראתי את התיאורים של ההתנהגויות של האיש וכנראה שלא רק אצלי.
אני מזמינה אותך לקרא קצת על הנושא לפני שתנקטי בדעה כה נחרצת.

וכמו שכבר כתבתי, במקרה שלי, האיש שלי היה הראשון לראות בעצמו את המאפיינים.

למה אני עושה :
התכוונתי כמובן ל: תמי גלילי
וזה לינק לפורום :אוטיזם בגישה ביו-רפואית
שהוא בכלל פורום מאד מעניין מלא באנשים אינטיליגנטים וחושבים שלמדתי מהם המון על תזונה ובריאות ולא רק בהקשר של אוטיזם.

(סליחה על העריכות, לא מצליחה להכניס את הלינק ...)

כתבו פה כמה פעמים על כך ש"את מייצרת רעל"
אני כתבתי, ונדמה לי ש מה אני עושה הבינה היטב את כוונתי.
זה כל כך טבעי שכעס ותיסכול טרם עיבודם ואיבודם יפיקו רעל מר וממורמר,
לא צריך להבהל מהמשפט "את מייצרת רעל" זו הרי לא הטחה או האשמה, זו עובדה קיימת המורגשת היטב בנפש המיוסרת.

הי,
אני מודעת לכך שיתכן שבעלי סובל מתסמונת זו או אחרת, כמו שיתכן שאני וכמו שיתכן שכולם. אבל זה לא נראה לי קשור למצב העכשווי. כפי שכתבתי קודם, כל מה שאני מבקשת עכשיו זה את האפשרות לדבר אתו. הוא מונע את זה ממני. תחילה בפסיביות, עכשיו בהשתדלות גדולה. לראשונה בחיינו האדון משתדל למשהו, והמשהו הזוכה זה לקבע את חוסר התקשורת ביננו לנצח.

הוא אמר שהוא לא מוכן שנדבר בלי גורם שלישי ביננו. כך קיבל הוראות מהיועץ החדש שלו. נו, אז איפה הגורם השלישי? בתיזי. הוא לא עונה לי לטלפונים, או שעונה ומנתק ישר. כך גם נמנעת ממנו שיחה עם הילדים, אני תוהה אם הוא שם לב לזה. רק בסופי שבוע עולה רוחו ובאה מולנו, בלי הודעה מראש, מגיע וחוטף אותם. אני לא יודעת אם יבוא, ולכן לא יכולה להכין אותם. אם הוא פה ואני אומרת איזו מילה הוא ישר קם וטורק אחריו, הפסדת את העזרה שלי. יפה לו הגב של הילדים, אחלה מקום לרקוד עליו. לפני כמה ימים עשה את זה, בא אליהם, כמה הם שמחו, אבל אז שאלתי איפה הגורם השלישי שלו והוא קם וטרק אחריו. לדעתי ישן בחוץ באותו לילה, כי היה מאוחר וכבר לא היו אוטובוסים, וגם בחפזונו לא לקח דבר עליו. מי יודע איפה זרק את עצמו.

אז יופי, הוא נורא משתדל ומחפש גורם שלישי. לרגע התרשמתי אפילו, לא פשוט לאדם שכבר עשור לא בחר דבר מעצמו, אפילו לא מה לאכול או ללבוש, לעשות את טבילת האש שלו ישר על גיוס יועץ נישואין. אז התפעלתי, והתפעמתי, ובחלומותי כבר התחלנו לחזור. אלא שכל זה היה לפני חודש ויותר, ודבר לא קרה.

ואני יודעת למה לא קרה דבר מאז, ואני אספר את זה כאן. הוא חושב שבאמת זה נורא חשוב יועץ נישואין, אבל יש זמן. בזמן הזה הוא מברר, או חולם, או בטוח מקדם פרוייקטים בעבודה שלו, וסביר גם שיש איזה דד-ליין שהוא מצפה לו או כנס או משהו, שהוא אומר לעצמו רק עוד את זה ואז. כי בסך הכל, ולמרות הכאב שבלב, די קל לו עכשיו. ישן לילות שלמים, פטור מטיפולים והתרוצצויות, הכל נקי, רץ בלי משקולות. ומה קורה לי בזמן הזה? ומה קורה לילדים? מה אכפת?

אני יודעת שלא קל לו. אני ראיתי אותו. הוא עצוב עד אין סוף. אבל במקום לעשות משהו כדי שייגמר העצב, הוא בוחר בלא לעשות כלום. וגם לי עצוב, אבל לי יש גם את הילדים על הראש. וההריון. והבית והשוטף. והעבודה שלי, כי גם לי יש עבודה. לא רק לו. אבל העבודה שלי בזבל, ושלו בשמים. אז לי קשה יותר לחכות מאשר לו, וכיבינימאט עליו.

רציתי להחזיר לשאלה של האסברגר.

לדעתי כדאי להיזהר מאבחנות כאלה על סמך דף כל-כך חד-צדדי ותיאורים שאינם בהכרח אובייקטיביים. לא כל מי שהוא אינטרוורט או חסר כישורים חברתיים בהכרח לוקה בתסמונת הזאת. צריך לבדוק קודם כל - האם היו תלונות מהסוג הזה במשפחתו, אצל חבריו, במקום עבודתו. האם הוא מתנהג כך בתחומים נוספים בחייו או רק מול מה אני עושה. הפרעת תקשורת מהסוג הזה אמורה להיות בולטת מאד בטיפול פסיכולוגי ואם הפסיכולוגית שהלכתם אליה לא הסכימה עם האבחנה הזאת לא הייתי ממהרת לבטל את דבריה. נוסף על כך, כותבת הדף הדגישה מספר פעמים את הציניות של בעלה, נראה לי שזה מוציא מהאפשרות הזאת את העוקץ..

מה אני עושה, מקריאת הדף הזה נראה לי שאולי אינך מודעת להשפעה ההרסנית שיכולה להיות לביקורת בלתי-פוסקת מהסוג שאת מעבירה על בעלך.
אם היית שותלת צמח בגינתך ודורכת עליו כל יום קצת, האם הוא היה פורח וגודל? סביר להניח שלא. בני-אדם, מערכות-יחסים, נישואים זקוקים לשמש, מים ותשומת-לב בדיוק כמו צמחים. ובדיוק כמו גינון, גם זאת עבודה קשה, אבל יש ביכולתה להצמיח פירות לתפארת. וחוץ מזה, זה גם עניין של החלטה. שום דבר איננו צומח כשהוא מצוי תחת ביקורת תמידית ואפילו ביקורת בונה צריך לדעת כיצד להעביר כך שתועיל ולא תזיק, על אחת כמה וכמה ביקורת מהסוג שאיננו בונה.

ישנם אנשים (במיוחד גברים) שביקורת כזאת גורמת להם להיאטם, לרוב זה קורה מתוך כאב בלתי-נסבל וחוסר יכולת לשאת מצב בו הם מאכזבים את מי שיקרים להם ולא מתוך אדישות או חוסר-איכפתיות. כשזה מצב מתמשך, עם האטימות נבנות גם חומות בינם לבין המציאות, כך שעל מנת להגן על עצמם מביקורת הם נאלצים להתעלם מאספקטים נוספים של המציאות, זה חלק מהמחיר שמנגנון הגנה כזה גובה.

לוקח לי זמן לכתוב את ההודעה הזאת, מה אני עושה, כי אני כל הזמן בוררת את המילים, כיצד לומר לך בעדינות, מהו הרושם שלי מהדף הזה ולקוות שזה יועיל לך. מראש אני מסייגת ואומרת שמדובר רק בהתרשמות שלי מהדברים שכתבת, יתכן שזה לא נכון או לא מדוייק, במקרה כזה בבקשה תמחקי את ההודעה הזאת.

נראה לי שבעלך פוחד מאד ממך, והפחד הזה משתק אותו מולך. נראה לי שהציניות עליה כתבת היא דרכו להתיז חזרה חלק מהביקורת שכן מצליחה להסתנן דרך החומות שהוא הקים סביבו. מתיאורייך עולה שהוא חי במצב של טרור, כל אקט שהוא עושה או לא עושה נבחן תחת זכוכית מגדלת ומוציא מיד ציון נכשל. יש גברים, דרך-אגב, שהיו עלולים להגיב על תנאי חיים כאלה בבריחה או באלימות. הוא הגיב באטימות, לדעתי זה מראה על אופי חיובי וגם על כך שהוא כנראה אוהב אותך אהבת-אמת. עם זאת, אין ספק שיש הבדלי טמפרמנט בינך לבין בעלך, הקצב שלכם שונה ולא בכדי, אם הבנתי נכון את תיאור התחלת הקשר ביניכם, בחרת בו בדיוק בגלל זה, כך שיש מידה של חוסר הגינות בדרישה ממנו להשתנות רק בגלל שאופיו אינו משרת יותר את צרכייך. אם כי לדעתי אינך פוגעת בו בכוונה (ניכר שיש לך מצפון שמייסר אותך לא מעט, מהדברים שכתבת).

לעניות דעתי (שוב, זה רק הרושם שלי), ישנו אכן מאבק (או מלחמה, כפי שכתבת), אך המלחמה הזו היא בתוכך, בינך לבין עצמך ואין לה שום קשר לבעלך, למרות שאיתרע מזלו והוא "קולב" מתאים עבורך להשליך עליו את המאבק הפנימי שאת חווה, בגלל אופיו ואהבתו אותך. נראה שיש אצלך איזשהו חוסר-איזון ומאבק בין הצד הגברי לצד הנשי שלך. נראה שיש לך צורך עצום בשליטה. שלחלוש על סביבתך, לשלוט על כל אספקט בה ולתמרן אותה גורם לך להרגיש בטוחה ו/או חזקה.
וצורך זה שהוא מאוד דומיננטי אצלך מתנגש עם הצד הנשי, זה הרוצה להיתמך, להיעזר, להישען (שוב, אני לא אומרת שאלה ההגדרות האבסולוטיות של גבריות ונשיות, אני אומרת שהתרשמותי מקריאת הדף היתה שאלו ההגדרות הפנימיות שלך של נשיות וגבריות ומצאת את עצמך במצב בו שני אלה מתנגשים בתוכך). יותר מכך, אלה שני סוגי כוח שיש ביניהם הבדלים ולאורך חייך, לפי תיאורייך, נראה שבחרת (או הרגשת בטוחה יותר) בקוטב הגברי יותר של הכוח, זה שהוא בדרך-כלל עושה, שולט, מנהיג וזה בא לידי ביטוי בבחירות שעשית. עוצמתה של הנשיות, לדעתי, היא בגמישות - גמישות הרוח, המחשבה, הרגש. ואת מאוד נוקשה, גם עם בעלך וגם עם עצמך. לדעתי הצורך הזה בשליטה שיש לך מכסה על חרדה עמוקה מאד מאובדן שליטה ופחד מנטישה ויתכן שזאת הסיבה בגללה עזבת את אותו בחור שתיארת כפסגת השאיפות מבחינתך, יתכן שחשת בחוש שהוא היה מסוג הגברים שהיית יכולה להגיע איתם לעימות קשה סביב הצורך שלך בשליטה. ולכן בחרת לך איש שאיננו כזה, שנותן לך את כל מרחב השליטה, אינו מעמיד אותך בסכנה של אובדן שליטה ולעולם לא יעזוב אותך, אך באותו זמן את נוטרת לו על הפשרה שעשית והתסכול שאת חשה ואת מבקרת אותו בלי הפסק בתקווה שישתנה והוא, מן הסתם, איננו מבין מה את רוצה ממנו. הוא תוכנת על ידך לשמש לך כינור שני ו'יס מן', מכיוון שאת לא פינית לו מקום ויותר מכך ציפית ממנו להיכשל (וזאת בדרך-כלל ציפיה שמגשימה את עצמה). הוא לא הטיפוס הלוחמני (וטוב שכך כי זוגיות בריאה לא אמורה להיות זירת-קרב ומי שמשלם את המחיר על סוג כזה של זוגיות הם תמיד הילדים), לכן הוא הרים ידיים והניח לך לנהל את הכל. את כועסת עליו ורוצה שישתנה, אבל יחד עם זאת את משדרת לו שלא יאיים על עמדת השליטה שלך (כשהוא מנסה להתחיל ליצור שינוי את מיד חוששת, מה מהות השינוי שלך אין שליטה עליו והאם זה יביא לכך שהוא יעזוב אותך), הוא מקבל ממך מסרים כפולים ולדעתי זה חלק מהשיתוק שלו. אומר לך משהו נוסף, תמיד, ביחסים בין בני-אדם (בעיקר במערכות-יחסים קרובות) המסר הלא מילולי חזק הרבה יותר מהמסר המילולי.
המלחמה שיש בקרבך בין הרצון שלך לבקש ולקבל עזרה לבין הצורך שלך בשליטה, והכרתי כמה קונטרול-פריק'ס בחיי אבל הם לא מגיעים לעוצמת הצורך שיש לך בשליטה, כך שאני מניחה שמאוד קשה לך להגיד לבעלך בצורה ברורה, פשוטה וכנה שאת פשוט פוחדת לעשות טעויות וזקוקה מאוד לאינפוט שלו ולכך שיקח חלק מהאחריות על עצמו, כי אז זה אומר שתצטרכי להרפות, תצטרכי להודות שאין לך שליטה על הכל, תצטרכי להישען עליו וכתוצאה מכך גם לפחד ממנו כי אז תהיה בידיו היכולת לפגוע בך.
החרדה שלך ממצב כזה היא כל-כך גדולה שאת לא מסוגלת לעשות את המהלך הזה בצורה בהירה ופשוטה שתהיה נהירה גם לו, שיהיה ברור לו מה את רוצה ממנו. לכן את אומרת לו חצאי-דברים, או לא אומרת לו כלום ("כבודו לא מודע.." – האם כבודך יידע אותו, שיתף אותו, ביקש ממנו לקחת חלק, בלי לעשות לו מבחנים מטופשים – האם ינחש או לא ינחש מה את רוצה, במיוחד כשהרצון שלך עצמו מסוכסך פנימית) ומצפה שבכל-זאת יעשה מה שאת רוצה, תוך כדי שדר בלתי-מילולי שלא יסכן אותך בשום עשיה שלו. את כועסת עליו כיוון שאינו מניפולטיבי מספיק להשכיל לדעת כיצד לעזור לך ולהיות נוכח עבורך בלי שתבקשי ממנו במפורש ובלי שיפגע בתחושת השליטה שלך. את מבקשת ממנו (לא מילולית) שיפתור עבורך את הקונפליקט הפנימי שלך שאת עצמך לא מצליחה לפתור – כיצד תוכלי להישען על האיש שלך אבל שהוא עדיין ישאר מחוק מספיק כדי שאת לא תאבדי את תחושת השליטה
ואת הזהות שלך שנגזרת מכך. והוא לא יכול. הוא לא יכול – לא להבין את הקונפליקט שלך מעצמו ובוודאי ובוודאי שלא לפתור את זה במקומך (אין זה מקומו וזה גם לא בריא לעשות דבר כזה).

וכעת כשאת קורסת (כפי שכתבת) את רוצה שישתנה בבת-אחת ובלי שינוי מצידך וזה בלתי-אפשרי. כל שינוי צריך לבוא גם מצידך - בנכונות שלך לשבור את מעגל-הקסמים של ביקורת ואכזבה ממנו שיצרת את בעצמך, בנכונות שלך להכיר את הבעל שלך (לא ה"קולב" הזה עליו תלית צרכייך אלא האיש עצמו, בלי שום קשר אלייך), בנכונות שלך לראות אותו בעיניים חדשות, לראות מי הוא כשאת אינך בסביבה, להפריד אותו מהמלחמה המתחוללת בתוכך, לפנות לו מקום, לאפשר לו להיות הוא עצמו איתך, להאציל עליו סמכויות ולסמוך עליו לעשותם בלי התערבות שלך, ולראות אם זה איש אותו את יכולה לאהוב ואיתו את יכולה לחיות. כל זה תהליך שדורש החלטה, מחוייבות וזמן ולדעתי גם יעוץ זוגי הכרחי. אבל זה מתחיל בנכונות שלך להבין מה חלקך ביצירת המצב שביניכם ובנכונות שלך להתמודד עם מה שמפחיד אותך יותר מכל בינך לבינך ולא להאשים אותו בזה ולצפות שהוא בלבד יעשה שינוי.

אני חושבת שאותה דרך ריפוי שבחרת עבור בנך והתגלתה בשלב מאוחר יותר כמסוכנת ולא מתאימה גרמה לך לחרדה גדולה (וזה אכן מפחיד). מהדברים שכתבת עולה שיש לך הרגשה פנימית של כל-יכולה, שאת חושבת שכל מה שאת עושה או בוחרת הוא נכון והנה גילית שאת יכולה לטעות ונטל האחריות על ילד חולה הוא אכן גדול וכבד, וכעת כשאת פוחדת לטעות ופוחדת לקחת אחריות על בחירות נוספת, את משוועת לעזרה מהאיש שאיתך שיטה כתף וישתתף איתך בהחלטות המאוד לא קלות האלה אבל את לא יודעת כיצד לבקש זאת ממנו, והאיש ששיתקת לך איננו שם כי הוא אינו יודע כיצד לתפקד מולך וללמוד זאת פירושו לעבור תהליך בניה מחודש ביניכם וזה דורש שיתוף פעולה של שניכם, להגדיר את המטרות ולעבוד לקראתן במודע ועם יועץ (ובינתיים אני מקווה שאת מקבלת עזרה מחברות/משפחה, שתפי את הקרובים לך בהתלבטויות ובהחלטות - זה לא חולשה לבקש עזרה, להיפך). וחוץ מזה הוא גבר (כמו שכתבה פלונית) ועוד לא יצא לי להכיר את הגבר שלא צריך לומר לו במפורש מה את רוצה או מבקשת ממנו, ולחלקם אפילו צריך לאיית.. וזה לא מראה על חוסר-איכפתיות, זה רק מראה על כך שיש כמות גדולה יותר של טסטוסטרון בגופם. בסיפור הפרזיות ניסית לרמוז לו וציפית שיבין מעצמו, זה לא הולך ככה, זה לא בא עם המודל. באחת ההודעות תהית אם להיות עם גבר גבר יוזם ולוקח את העניינים לידיים היה מאפשר לך להיות יותר אישה (סליחה אם אני לא מדייקת בדברים, מפאת הזמן אני לא יכולה לחפש כעת את הציטוט המדוייק), אז שוב אני חושבת שלא מי שלצידך הופך אותך לאישה אלא התהליכים והבחירות שאת עושה מבפנים, לבחור בפירוש לתת משקל גדול יותר לצד הרך והגמיש אצלך - בפירוש לבחור את התגובות שלך לדברים ולהימנע מתגובות המכילות ביקורת ונוקשות (גם לא בינך לבינך) במודע, בהתחלה אולי זה יהיה מלאכותי קצת, אבל עם התמדה ונחישות זה יהפוך לטבע שני לאחר תקופה. ובעניין הזה, תני לי גם לומר לך, הייתי עם גבר גבר כזה, כמו שתיארת, גברי ותקשורתי, כזה שלוקח החלטות בקלות ואפשר לדבר איתו על הכל, אבל מה - משענת קנה רצוץ. ויצא לי גם להיות עם גבר שלא רק שלא מוצא את הקוטג' הוא לא רואה אותו גם אם תדפקי לו עם הקוטג' על הראש ועם זאת הוא היה משענת שלא תיאמן בחיי, מאז כל פעם שאני רואה גבר שלא מוצא את הקוטג' אני יודעת - זה גבר שאפשר לסמוך עליו.

איש חכם אמר פעם ש"גם את הדרך החוצה (=גירושים) צריך להרוויח". כלומר, לפני שמתגרשים צריך לעשות כל מה שאפשר לעשות ולנסות כל דרך על מנת לרפא, להבריא ולצאת ממשברים עם זוגיות מחוזקת יותר (במיוחד כשיש ילדים). אבל יש לכך תנאי ראשוני והתנאי הוא שאכן אוהבים ורוצים לעשות את הדרך הזאת. כתבת מספר פעמים שאת לא נמשכת אליו ולא מאוהבת בו, ואם כל זה לא נובע מהשתוללות הורמונים הריונית, נראה לי שזה אכן יכול להוות מכשול. נראה לי שעומדות בפנייך שלוש דרכים - לעבוד על עצמך במקביל לעבודה משותפת של שניכם על הזוגיות, לעבוד על עצמך בלעדיו (כלומר לסיים את הזוגיות), או לא לעבוד על עצמך בלעדיו (להיפרד ולהמשיך הלאה, אבל אז את עלולה להיתקל באותן בעיות מאוחר יותר). נראה לי שתצטרכי להחליט בינך לבינך אם את רוצה לנסות לבנות זוגיות ביניכם ממקום בריא יותר ושיוויוני יותר (וזה אומר שגם את תצטרכי להשתנות, זה לא קל אבל בהחלט אפשרי באמצעות רצון כנה וטיפול) וכמובן לתת לתהליך הזה את הזמן שידרש לו. ואם תחליטי שלא, זה גם בסדר, אבל במקרה כזה, תעשי טובה לעצמך ולו ותסיימי את זה בדרך הוגנת.

ישנה קלישאת היפרדות ידועה שבדרך-כלל משתמשים בה כשלא רוצים לפגוע אבל לפעמים היא נכונה למצב (כמו שעון עומד שבכל-זאת מדייק פעמיים ביום..), כמו במקרה הזה, פשוט תגידי לו משהו בסגנון - "זה לא אתה, זה אני". בלי ביקורת, בלי רצח-אופי, גם לא בינך לבינך. זה בכל-זאת אבי ילדייך וגם אם תתגרשו עדיין תהיו בקשר כל חייכם. פרידה הוגנת ושמירה על קשר מכבד ביניכם תשפיע לטובה גם על הילדים שלכם.

לא כתבת מהי מחלתו של בנך, רק רציתי לומר לך, שבמחלות ארוכות טווח או כרוניות כדאי לקחת נשימה ארוכה, לדעת שהתהליך של חיפוש מרפא ונסיונות שונים וגם תהליכים של הבראה או הקלה הם ארוכים ולוקחים זמן ואינם וודאיים, לכן כדאי להוריד את רמת המתח, לקוות, לנסות אבל לשמור את הציפיות על 'אש קטנה', לא לחכות במתח לשורה התחתונה וללמוד ליהנות מהשיגרה עם הילד, מחיי היומיום, מהדברים הקטנים (זה כמובן, אם לא מדובר במחלה אקוטית). אין ספק שמחלה של ילד גורמת למתח עצום שמשפיע על כל תחום בחיים ובוודאי גם על הזוגיות וגם עם זה ניתן להתמודד, אם רוצים, באמצעות טיפול מתאים.

מאחלת לך שתמצאי את הדרך הנכונה עבורך, אם או בלי בעלך והרבה שלווה, בריאות ואושר.
לבעלך אני מאחלת שיהיה חזק ואם זה נגמר ביניכם, שימצא אישה שתאהב אותו כפי שהוא ותשכיל לברך על מזלה הטוב, לתת לו מקום ולגדול ולצמוח איתו ביחד.

אני יודעת שכתבתי דברים לא קלים ואם זה נראה לך לא מתאים או לא במקום בבקשה תמחקי את ההודעה הזאת.

<וואו, כתבתי המון המון, אני שולחת את ההודעה הזאת בלי לערוך ובלי לקרוא – כי אם אני אקרא אני בטוח אתחרט. שוב, כל מי
שחושב שההודעה הזאת לא תואמת את הגדרת הדף או לא במקום מוזמן למחוק אותה. תודה. ביי.>

וכאילו לא כתבתי מספיק, הנה יש לי עוד משהו להוסיף -

רוח של סליחה (forgiving spirit) יכולה לעשות הרבה מאוד - תסלחי לו, תסלחי לו שהוא לא יכול להיות מי שאת רוצה שיהיה,
תסלחי לו שהוא אינו יכול (ואינו אמור) לפתור את הקונפליקטים שלך עבורך. ותנסי לבדוק אם מי שהוא באמת, זה האיש איתו את
יכולה לחיות ולבנות את המשך חייך.

לא היה זוג מאושר אחד שהכרתי שלא בורך ביכולת להתעלם, להעביר, לא להתעכב על קטנות. להתמקד בחצי הכוס המלאה
ולהתעקש על זה. להסתכל על החיובי (בכל מצב ניתן להסתכל על הצד החיובי של הסיטואציה, ניתן לבחור לראות את זה) ולהתעלם
ולהקטין במכוון בחשיבות של כל מיני טעויות, פשלות וכד'. יש כאלה שזה בא להם יותר בקלות, יש כאלה שצריכים לעבוד על זה יותר,
אבל זה ניתן להשגה והרבה יותר בקלות ממה שחושבים.

הוא לא עונה לי לטלפונים, או שעונה ומנתק ישר.

אם את באמת רוצה לדבר איתו (כי נראה שהוא לא מאמין לך), תכתבי לו מכתב, בלי האשמות וביקורת. כתבי לו שאת רוצה לדבר בכנות
על המצב ביניכם וכיצד לפתור אותו ובקשי ממנו לקבוע מפגש של שניכם עם היועץ, כך שתוכלו להתחיל תהליך עיבוד והבראה כלשהו.
(או השאירי לו הודעה בתא הקולי).

בהצלחה.

<לשעבר פלונית אלמונית מבטיחה לא לשלוח הודעות יותר.>

לא היה זוג מאושר אחד שהכרתי שלא בורך ביכולת להתעלם, להעביר, לא להתעכב על קטנות.

להרים את הילד כמו שהוא מרים זה קטנות? או חוסר היכולת/מוכנות לשנות את זה?

להרים את הילד כמו שהוא מרים זה קטנות? או חוסר היכולת/מוכנות לשנות את זה?

הסברתי בהודעה הראשונה למה לדעתי הוא מתנהג כך (שוב, אני לא יכולה לדעת בוודאות, זה היה הרושם שלי מקריאת הדף הזה).
זה נראה לי סימפטום של בעיה רחבה יותר אשר בה צריך לטפל על מנת שהתנהגותו תשתנה. (ודרך-אגב, במילה קטנות לא התכוונתי לעניין הזה).

כאילו שהוא זקוק לאיזה פרשן צמוד, שיתרגם לו מה קורה מסביב ויכוון מה הוא אמור לעשות עם זה. כמו זר בארצו שלו, למרות כל האהבה.
אז זהו, שזה לא כאילו...
ככה נראה מכל הסיפורים שלך.

פלונית אלמונית, התגובה שכתבת היא כל מה שהייתי כותבת ויותר טוב!
חוץ מזה, אני שמחה שקראתי אותך בעיון בעצמי. אף פעם לא מזיקה עוד תזכורת (-:

אני קורא את הדף הזה כמעט בנשימה עצורה. בגלל הכאב, בגלל עוצמת הסערה. אבל אני גם מרגיש שאני יכול להזדהות עם שני הצדדים של הסיפור. כמוך, אני הרגשתי הרבה זמן (שנים) שאין לי כלום עם זוגתי: לא ענין, לא דיבור, לא מין ובסוף גם לא עתיד. הרגשתי שלהישאר איתה זה לקחת על עצמי עול, משימה, a mission in life, לא כי זה כיף או כי יש בזה תוחלת למשהו טוב בשבילי אלא בשביל הילדים. וברור שכאשר ככה הרגשתי ככה בדיוק זה היה. כמוך, שאלתי חברים, אחים, מטפלים האם מוצדק, "האם מותר", לפרק לילדים שלי את המשפחה שלהם "רק כי לי לא טוב".
כמוהו, הייתי פסיבי. גם עלי אמרו שאני גאון אבל אוטיסט (ורוב הזמן לא כל-כך רואים את הראשון...). גם אני הייתי לועג ופוסל, גם אני הלכתי עם זוגתי ל(חלק מה)מקומות שהיא הציעה ללכת אליהם בלי להציע בעצמי, גם לי לא היו תחביבים של ממש, גם אני לא ידעתי איפה הדברים בבית. גם אצלנו בטיפול היה לי ברור שאני בסדר, שהיא דפוקה, שהיא באה אלי בדרישות לא מציאותיות ומכריחה את עצמה להתאכזב כשהן לא מתממשות. גם אצלנו היא היתה אומרת לי מה לעשות ועשיתי (לרוב) וגם אני לא הבנתי מה הבעיה עם זה. מה יותר טוב מלדעת שכל מה שאת מבקשת אני עושה? מה כל-כך רע לך? למה את מצפה שאני אנחש מה את צריכה?
הייתי מלא פחד. פחדתי מאנשים (בהקשר הזה: אדישות וציניות זה אחלה שריון). פחדתי ממנה - היית שוכב לילות על הספה בסלון ורועד מפחד. הייתי מגיע הביתה מהעבודה והולך למחשב או לספר ולא מדבר איתה (בהקשר הזה: תואר, ספר, עבודה – אחלה בריחה. הכל לבד! אין אף אחד! יש!!!).
אני משתמש בלשון עבר יותר מתוך אמונה ותקווה שאני אחר היום מאשר מתוך ידיעה. התהליך ארוך...
מה השתנה? דרך טיפול התחלתי להבין חלק מהסיבות (הייתי צריך מישהי אחרת שתגיד לי שיש קשר בין זה שאמא צרחה והעליבה והרביצה לי בתור ילד לזה שאני פוחד מאשתי היום). זה התחיל לחזק אותי.
אבל הנס היה רגע אחד, אחרי שכבר החלטנו שאנחנו נפרדים בעצם, שבו – אולי בגלל התחושה שכבר אין מה להפסיד ואין ממה לפחד – החלטתי לאהוב אותה. החלטתי להיות נחמד. החלטתי להתיחס אליה כאילו היא חברה שלי. כי אנחנו לא באמת נפרדים לגמרי (יש ילדים), כי הרגשתי שאני מספיק חזק בשביל זה, כי למה לא? ובאותו הרגע, ממש מול עיני, היא הפכה לאישה אחרת. באותו הרגע הוסרו המסננים ששמתי ביני לבינה וראיתי אישה יפה, חכמה וחזקה. מאותו הרגע אני באמת באמת אוהב אותה, לא כאילו. היא באמת חברה שלי. כי אני עשיתי אותה לכזו. מאותו הרגע התחלתי לראות איך היא חוותה אותי כל השנים האלה, מה אני עשיתי לה. זה מרתק: אני נזכר במצבים וארועים מהחיים המשותפים שלנו אבל במקום הדמות "ההיא" שלה אני רואה בהם את הדמות הנוכחית. והכל נראה שונה. לא רק ההווה השתנה באותו הרגע, לא רק העתיד אלא גם העבר. מרתק ומפליא ומעציב מאד מאד. אני גרמתי כל-כך הרבה סבל שהייתי עיוור לו. סליחה, יקירתי.
עוצמת הרגש שפרצה בי באותו הרגע נשפכה החוצה בדמעות שלא הפסיקו כמעט שבועיים. מאז קרו ניסים קטנים אחרים, בכולם הרגשתי איך שינוי בתוך הראש לי – בהבנה, בתפיסה, בהחלטה - משנה את העולם, משנה אותה. תחושת כוח כמוה לא חוויתי אף פעם.
לא הכל ורוד וזה לא סוף הסיפור. ההרגלים הישנים עולים לפעמים – אני מידי פעם תופס את עצמי מסתכל עליה כמו שהסתכלתי עליה אז, "לפני", וחוץ מזה היא לא בדיוק שקטה על השמרים לקראת הפרידה ומצאה לה אפיקים אחרים, אנשים אחרים. אז זה לא הסוף הטוב של הסיפור, ואולי אין כזה. אבל הקסם של אותו הרגע (מאז אנחנו שנינו קוראים לי "סתם ניק" החדש) הוא הוכחה בעיני למה יכול לקרות כשהכל כבר אבוד.
לסיום אני רוצה להציע כמה "כן-ים". עלו בי בהקשר ה"לא-ים" שיש למעלה ("לא להתרגש, לא להעלב, לא לצפות, לא לקוות" וכו'):

מותר להתפוצץ. מותר להתפרק. מותר להפתיע את המשפחה ולהתנהג אחרת מאיך שהם מצפים. מותר להגיד שאת לא רוצה לחיות עם נכה. מותר, גם להפרד.
מותר לא לספר מה שהוא לא שואל. גם אני כזה (אני לא נוגע בה או מחבק אותה אם היא לא רוצה אותי. אני לא אוהב אותה אם היא לא אוהבת אותי). אבל אני רוצה לגעת, לאהוב. בשבילי, לא בשבילה. כי אני רוצה להיות אדם אוהב. אני לא אתן לעצמי להיות מסוגר ומנותק כי היא לא רוצה! אז אולי גם את רוצה לשתף כי את רוצה לשתף? לא קשור אליו.
מותר לקחת ממקום אחר (פנימי או חיצוני) מה שהוא לא יכול לתת ואת צריכה.
מותר לכלוך, מותר פיתה שנקרעת, מותר רגליים יחפות. לילדים זה לא מפריע עד שהם רואים שלהורים שלהם זה מפריע. זה בסדר. זו שיטתו. הוא אוהב אותם והם אותו.

בקשר ל"אספרגר". אני מאד מסכים עם חלק ממה שנאמר לעיל: התווית הזו חסרת משמעות. לכל היותר היא יכולה לתת קירוב ראשון לכלים שתצטרכו על מנת ללמוד לחיות יחד. קראתי כאן (ודרך כאן באתר העמותה) וראיתי כמה דברים מועילים, שאני מיישם גם בעצמי בזמן האחרון, מאז שהתחלתי ללמוד (אולי גם לי יש אספרגר? ואולי אני פשוט גבר וככזה צריך לנער לי את האמ'אמא בשביל לקבל ממני תגובה רגשית מועילה. לא צחוק). בפרט נזכרתי, לראשונה בעשורים, בשיחה שהיתה לי עם החברה שלי מגיל 14. היא שאלה אותי למה אני נהנה לעבוד עם מחשבים. הסברתי לה שזה נורא פשוט. אתה אומר למחשב בדיוק מה אתה רוצה שהוא יעשה והוא עושה. אם לא קורה מה שציפית זה רק בגלל שלא הסברת טוב. כל-כך הרבה יותר קל מאשר עם אנשים. אני הייתי מספיק תמים בשביל לספר והיא מספיק תמימה בשביל להישאר איתי אחרי השיחה הזו (לפחות קצת).
את מתארת שהוא עושה תארים, קורא ספרים, כותב תוכנה. אלה דברים של לבד. מחזק אצלי את התחושה שהוא בקושי, הוא בפחד. אבל מעבר לזה מציע שמה שעובד עם אנשים כאלה – ועובד אצלי - יעבוד גם אצלו:

רשימות. אני נורא טוב ברשימות. הכל כתוב. הכל ברור. שימי לו רשימה של מה מותר ומה אסור שיקרא פעם בשעה. כמו ב"ממנטו" (התחלתי לכתוב את התגובה הזו מזמן וכל פעם שיש לי כמה דקות חוזר לזה. מאז שהחלק הזה נכתב ראיתי שכבר נפרדתם. לא מסיר. שיהיה).
הכנה. להסביר מראש מה הולך לקרות ומה את מצפה. "עכשיו אנחנו הולכים לפגוש רופא והוא יגיד לנו מה הוא חושב, אתה תגיד מה אתה מבין ואז נחליט". "אני בשליש הראשון של ההריון ולכן יהיה לי נורא קשה ואני אהיה נורא עצבנית אז תתכונן ותדע שזה לא הכל בגללך. אני צריכה שפעם ביום תשאל אותי אם אני צריכה ממך משהו".
ביזור של אחריות. הוא כזה כי הוא יכול. הוא יכול כי את לוקחת עליך. קחי פחות. אולי אפשר להתחיל בדברים הקטנים – הפיתה, הסנדל. את תגידי "לא" כשהוא שואל שאלות לא לענין. הוא ימצא ויסתדר. מי שיודע לכתוב תוכנה יודע גם לשים סנדל על רגל קטנה אם הוא חושב שצריך.

זהו. נורא כואב לך ונורא קשה. זה כל-כך ברור שהמסך שלי דומע.

רוצה להגיד לך כמה דברים, מקווה שייצא טוב.

קראתי אותך, וכאילו קראתי את מה שאני חייתי.
גם אני חשבתי שאני נשואה לאוטיסט, חשבתי שאני נשואה לאספרגר, חשבתי וחשבתי וחשבתי. כל הזמן "הוא". הוא היה אלים מילולית, איום ונורא, לא משתף פעולה, אי אפשר לדבר איתו, לדבר אל הקיר, לא קולט כלום, לא שם לב, לא זוכר, לא איכפת לו.
חשבתי להתגרש. חשבתי שאין סיכוי לחיות ביחד. "הבנתי" שאין סיכוי שהוא ישתנה. זהו זה, ככה הוא. האשמתי את עצמי שבחרתי אותו.
הוא לא רצה ללכת לייעוץ בכלל. לא מאמין בזה, את והשטויות שלך, לעג וזלזל וליגלג. לא העריך אותי בכלל, הכל.
ומה?
היום הוא לא אוטיסט ולא נעליים.
לא אלים (הוא? אלים? באמת מגוחך). בעל אוהב, מתחשב, מ-ת-ו-ק, אפשר לדבר איתו, אפשר לתקשר איתו, לוקח אחריות. לדוגמא: בעבר, אם היינו נוסעים נגיד לטיול, אני הייתי מכינה הכל הכל והוא היה קם ומצטרף. הרג אותי. ולא הבין בכלל למה אני כועסת, למה אני מרגישה שהכל עלי. והיום? בלי שאני בכלל אומרת, הוא קם מוקדם והולך מיוזמתו ומכין אוכל לכולנו לנסיעה! מיוזמתו! גבר שיוזם כזה דבר! כמעט בלעתי את הלשון בפעם הראשונה שזה קרה.
והכל?
שינויים שאני, רק אני, עשיתי בתוך עצמי.
רק אני.
הוא מעולם לא היה אוטיסט או כל מה שחשבתי. הכל בא מהחרדות שלי, והשליטה שלי, והבוז שלי, וחוסר ההערכה שלי, והפחדים שלי, וחוסר היכולת שלי לבטא את הרגשות שלי, וחוסר היכולת שלי לקבל את מה שיש, בכלל "לקבל", וחוסר היכולת שלי להיות אשה, וחוסר היכולת שלי להיות חלשה או חסרת אונים, כל הזמן רק הצגה של "חזקה" ובפנים פחד נורא שכולם יגלו כמה שאני קורסת. ועוד ועוד ועוד. וכל דבר ששיחררתי בתוכי - התיר עוד כבל שקשר אותו. שיחרר אהבה.
הלכנו לפגישה אחת של ייעוץ זוגי. אחת. אחרי שכבר עשיתי מלאן ת'לפים שינויים ענקיים. ולא צריך יותר.

מה עוד רוצה להגיד לך?
מסכימה עם לשעבר פלונית אלמונית שכתבה ארוך מעלי.
רוצה להגיד לך שצפריר קלע בול לנקודה, והוא יכול לעזור לך שאת לא מתארת לעצמך. אני רוצה להגיד לך, מלב אל לב, שממש כדאי להקשיב לו.
רוצה להגיד לך שלדעתי המטפלת שלך לא טובה. סליחה על הנחרצות, לא מחזיקה מהשיטה שלה, לפי מה שאת מצטטת.
צפריר יכול להיות יועץ חלופי מעולה (מתכוונת, לא רק באינטרנט), או שתחפשי מישהי שעושה ייעוץ זוגי פילוסופי (נסי יעוץ זוגי פילוסופי).
עוד המלצה: לבסוף מוצאים אהבה. כתבו לך כבר, ממליצה גם מצדי.

אוף, הדף הזה משהו.

מיטל מ @}.

ו-לא בשמי מאד ריגש לקרוא, כל הכבוד|L|.

כל כך קשה היה לי לקרוא את הדף הזה.במיוחד כאשר אני כל כך רוצה לעזור,, לא מוצאת מילים נכונות. אני גרושה...אם יש משהו שאת רוצה שאספר לך או נושא מיוחד שהיית רוצה שאתיחס אליו יותר ספציפית, אמרי לי.משפחה, ילדים , נשואין, גירושין, קבלת החלטות...אלה נושאים רחבים וקשה לכלול את כולם בתשובה אחת.

סתם ניק, כל הכבוד.תגובה גברית אמיצה שופכת אור אחר על הדברים.אנחנו, הנשים, לפעמים לא מעלות על הדעת שהתגובות שלכם נובעות מפחד.איני יודעת אם אתם עדיין ביחד ומתמודדים עם בעיות, אבל אם כן, אל תשכח להגיד לה את המשפט הפשוט מכל"אני אוהב אותך"

שליחה על ידי פ_רח* » 13 יוני 2007, 08:09

מה אני עושה,
איך אפשר לעזור לך?

אוף, הדף הזה משהו.

מדהים ומרגש אותי לקרוא, ללמוד, לדעת שאיפשהו במרחב יושבים אנשים זרים שאכפת להם כל כך, שמוכנים לתרום ולשתף ולעזור ולהושיט לי יד. גם אם ידם של חלקכם מושטת על מנת להכות, ולא קל לקבל אותה. אני מודה על כל מילה וכל שיתוף שנצבר כאן. אני בתקופה קשה מאד, הדף הזה מסייע לי רבות. מקוה למצוא את הזמן בערב לענות בהרחבה לדברים שעלו. תודה לכם.

אוף, הדף הזה משהו.
וגם האתר הזה הוא משהו אם יש בו מין דף כזה ודומים לו...

תודה לך מה אני עושה ותודה לכל הכותבים (פלוני אלמונית ו סתם ניק - היממתם אותי!) שמרעיפים כאן מרגשותיהם ומחוכמתם. הדברים שלכם כל כך נוגעים וכל כך יכולים לשנות את חייהם של הקוראים אתכם (שלי בכל אופן)

אני קוראת את הדף הזה ולא מוצאת דברים לומר ,שאולי יעזרו לך , מלבד שקוראת ומקשיבה ולומדת מתגובותיהם של אחרים.
שולחת הרבה טוב בתקופה קשה זו.
ליבי איתך.

שליחה על ידי מ_י* » 13 יוני 2007, 22:01

קראתי עכשיו בבת אחת.

_שולחת הרבה טוב בתקופה קשה זו.
ליבי איתך._
גם אני.

מתחילה, יהיה בהמשכים.

ל לשעבר פלונית אלמונית. תגובתך אכן בוטה ונחרצת. אני מקבלת עלי את כל מה שאמרת נגדי. אמנם לא בהסכמה מלאה, אבל בהבנה, בכבוד, באסירות תודה על כך שהתפנית והתאמצת וכתבת. ברור לי שכוונותייך טובות ואני מודה עליהן. ובכל אופן אני מבקשת להקשות עליך בענין אחד - גם אם תכונותי שלי הן רעות כולן, מאין לך היומרה לדעת על סגולותיו הבלתי נלאות של בעלי?

שימי לב. את קוראת לו פרי התכנות שלי, (הוא תוכנת על ידך_), אדם ששותק על ידי (_והאיש ששיתקת לך_), מוצאת טעם באטימות שלו (_הוא הגיב באטימות, לדעתי זה מראה על אופי חיובי וגם על כך שהוא כנראה אוהב אותך אהבת-אמת._), מצדיקה את חוסר האכפתיות (_וזה לא מראה על חוסר-איכפתיות, זה רק מראה על כך שיש כמות גדולה יותר של טסטוסטרון בגופם._) ואזלת היד (_לכן הוא הרים ידיים והניח לך לנהל את הכל_), מאשימה אותי בחוסר התפקוד שלו בפאנל שנערך למען הצלת בנו ( _האם כבודך יידע אותו, שיתף אותו, ביקש ממנו לקחת חלק, בלי לעשות לו מבחנים מטופשים_), ואפילו מתפעלת מחוסר היכולת שלו למצוא קוטג' במקרר (_כל פעם שאני רואה גבר שלא מוצא את הקוטג' אני יודעת - זה גבר שאפשר לסמוך עליו.). בקיצור - את יוצרת תמונה ברורה ומוחשית של המפלצת - אני - שסותמת את פי הבאר הנובעת - הוא - ולא מאפשרת לשפעת סגולותיו לצאת החוצה.

אני רוצה לשתף אותך בתחושתי למראה התמונה שנשלחה אלי למעלה, זו בה נראית האלה קאלי שוקקת עד פלצות, והיא רוקדת על גופו הישן של שיווה. המאמר המצורף וההערות הנילוות לו מכבירים הסברים מלומדים על שנתו זו של שיווה, הוא האלוהות והיא העולם, הוא המוחלט והיא היחסי, וכן הלאה. אחת המעירות מפרשת שקאלי פרצה במסע הרג וטירוף, ו"כדי לרסן אותה נשכב שיווה לרגליה והצליח להיות מצע מרגיע ומרסן". ובכן, כל זה טוב ויפה, בדיוק כמו דברייך שלך. אולם כשאני הבטתי בתמונה, מה אומר, לא בדיוק זיהיתי את עצמי בקאלי הרוקדת. מה שראיתי היה אותי, אישה פגועה וכואבת שיושבת על גופו של גבר ישן, וכל ההסברים היפים שתופרים וקושרים ומאצילים את שנתו לא יכולים לעובדה אחת פשוטה - הוא ישן, האיש הזה. הוא פשוט ישן.

מאין שהוא יכול אחרת.

במובן הזה, אין עם מי לדבר

סתם ניק. הכתיבה שלך ריתקה אותי, ריגשה ועוררה. אתה לוקח כל כך הרבה על עצמך, איזו עוצמה! טוב לי שטוב לך עכשיו, מגיע לך.
אני רוצה לשאול אותך הרבה, אבל מנסה לצמצם לשלוש.
אחת - למה לא היו לך תחביבים?
שתיים - מי הוביל את תהליך הכמעט פרידה, מה היה?
שלוש - האם חל שינוי בהתנהגותה של זוגתך בכל הזמן הזה?
גם אם לא תחוש בנוח לענות - תודה על מה שכתבת עד כה.

לא בשמי, אשרייך וטוב לך, מעריכה מאד את שכתבת ושמחה באושרך. התחושה שלי היא שגם אם אעשה את כל השינויים הדרושים, בעלי ימשיך בשנתו. כפי שכתבתי למעלה. אולי זה לא נכון. אולי זה נובע מתנאי הפיזיים כרגע, המפורטים לאורך כל הדף. ואולי הוא באמת לא יכול, ואני צודקת. אני קוראת את מה שצפריר כתב ומייחסת לו משמעות עצומה, אבל עוד לא פנויה לעשות תהליך. רבאכ, יש לי איזה שעה ביום בלי הילדים, ובשעה הזו אני צריכה לפרנס ולנקות ולבשל ומיליון ובסוף שוקעת פה. וגם עוד משהו רציתי לספר לך, שהיו פעמים שזעקתי לעזרה אל מולו. ובעלי היקר מפרנס את עצמו יופי מהפעמים האלו, מה שממש לא עושה חשק לחזור על זה. הנה שני משפטים חביבים עליו - "ראינו כבר איזו גיבורה אחת, איך יללת שם כמו חיה והאשמת את כל העולם" (על הלידה הראשונה שלי. בשניה הוא לא השתתף ולא הייתי צריכה לילל) וגם "שמענו עליך איך התמוטטת מול כל העולם והייתי צריך לגרד אותך בכוח מהרצפה" (על הפעם שהתעלפתי ביציאה מהמחלקה, כי חשבתי שאני מאבדת את הילד שלי).

ולכולם. אני מתנצלת. הייתי הרבה יותר נעימה וסלחנית כלפיו עד לפני כמה ימים, שפרצו שוב המריבות. אני כועסת, אני כל כך כועסת שקשה לתאר. לא בגלל העבר אלא בגלל ההווה. בגלל שהוא מחרים אותנו, את כולנו. משחק במלחמת התשה, מי יישבר קודם, אבל על הגב שלי שמונים טון ועל שלו כלום. משחק בקקי מגעיל. כשאני מתקשרת הוא יורה ארס, ועוד ארס, ועוד ארס. בקול רגוע, שקט, מגחך, כמו שמדברים למשוגע. טורק בשניה שאני מנסה לענות.. הוא במלחמה, אני בקיום. אני כל כך כועסת שהעיניים של מסתמאות. או שאני רואה טוב יותר עכשיו, לא יודעת. זה לא פייר מה שהוא עושה, זה מסוכן. זה לא בסדר. הוא עובר את התהליכים שלו וזה יופי, תודה רבה באמת. אבל מה הוא מנסה לעשות לי? איך הוא לא קולט את המצב שלי? מה הוא רוצה, ילדים יתומים? איך הוא מעז לעשות את המלחמה שלו מרחוק, לפגוע ולטרוק, לפגוע ולטרוק, כשהילדים שלו עומדים אתי על קו האש ואין לו מושג איפה נופלות הפצצות שלו? איך אפשר להיות כל כך אטום, איך? איך???

הדף הזה מעורר אצלי המון רגשות - לאוו דווקא בגלל הסיטואציה, אלא בגלל הרגשות שאת מתארת בצורה כל כך חדה. בגלל זה אני גם מתקשה לעמוד בכלל שקבעתי לעצמי, לא לייעץ ולפרש בעניינים שברגש. אני אנסה לפחות לצמצם את הפרשנות למינימום. אנא אימרי לי אם זה מדבר אלייך או לא. אם זה לא מדבר אלייך אמחק מייד, ואני מתנצלת מראש.

אני אתייחס אלייך ולא אליו, לא כי את אחראית או אשמה או יוצרת מציאות (אני לא מקבלת אף אחת מההגדרות האלה), אלא כי את לא יכולה לעשות תהליכים בשבילו או לשלוט במה שקורה אצלו. הדרך שבה הוא מרגיש, חושב ומגיב היא בגלל מה שהוא.

אצלי כעסים בעוצמה שאת מתארת, היו תמיד הגנה שכיסתה על רגש עמוק יותר - מה שהרגשתי באמת היה שאני חסרת אונים, מיואשת ולא אהובה, ושתמיד אהיה כזו. זה רגש ילדות.

מה שלי עזר היה להתמקד ברגש במקום באובייקט שלו. לכוון את האנרגיה פנימה, לתוך הגוף, במקום החוצה. גם אם את בטוחה במיליון אחוזים שזה קשור אליו, תביאי בחשבון את האפשרות שהמקור האמיתי אינו הוא, אלא יש כאן רגש שמחפש על מי להיתלות. נסי לבדוק מתי כבר הרגשת ככה, ומתי לפני כן. אולי יעזור לך לדבר אל בעלך כשאת לבדך, ולהגיד לו מה את רוצה שיקרה, שהוא יעשה, שהוא ירגיש. אם יוצא בכי - תני לו להיות שם, בלי לנסות לשלוט בו, בעוצמה או בלוח הזמנים, או במילים שיוצאות.

כשנתתי לעצמי להיכנע לרגש, הגיע פחד גדול ואיתו או אחריו בכי גדול. לפעמים הפחד והבכי עדיין נראו קשורים לזה שכעסתי עליו, אבל עכשיו המילים היו מילים של כאב. למשל, למה אתה לא אוהב אותי, אתה אף פעם לא תאהב אותי. לפעמים האובייקט של הבכי השתנה והפך להיות דמות מהעבר שלי. ולפעמים האובייקט כבר לא היה חשוב, הייתי רק אני ובדידות גדולה וייאוש גדול, ונתתי להם להיות שם. עם הבכי באה הקלה, ובהירות שלא הייתה שם קודם. לפעמים לקח כמה פעמים כאלה עד שהן הגיעו. ואחרי שוויתרתי על ההגנות, גיליתי שהכאב פחות כואב מהניסיון להימנע ממנו.

אני יודעת שקשה לעשות תהליכים במצב כזה, אבל לפעמים הדרך הארוכה היא הקצרה. מהמצב הזה אי אפשר לצאת בהזמנה בעזרת תובנות יפות, לפחות לא מניסיוני. לגביי הדרך היחידה להרגיש טוב יותר הייתה להרגיש קודם רע יותר, והרבה יותר. אבל בעצם, הרגש היה שם כל הזמן, מתחת לפני השטח, מכרסם בי, מעוות את תפיסת המציאות שלי, ודופק לי את החיים. ביזבזתי הרבה מאוד אנרגיה וכאב בניסיון לא להרגיש אותו. זה כמו ניסיון לדחוף בלון הליום מתחת למים כדי שלא יתפוצץ. בסוף ויתרתי, הבלון צף על פני המים, עלה למעלה והתפוצץ, והתוצאה הייתה שהתפניתי להסתכל מסביבי ולראות יבשה באופק (-: . נשמע לי שאת קרובה מאוד לסף הרגש בין כה וכה. לא עדיף להרגיש אותו בצורה שתקדם אותך?

בינתיים, אני מציעה לך לא לפעול על פי הרגשות האלה. לא בשביל לא לפגוע בעתידך (למרות שגם זו מטרה שווה, כי בתוך סערת רגשות כזו אי אפשר לראות דברים בבהירות - גם אם נראה לך שכן), אלא בשביל להגיע קרוב יותר לרגש. אני לא יודעת מה את נוהגת לעשות כרגע במפגשים בינך לבין בעלך (גם בטלפון). אבל מה שזה לא יהיה - נסי לנהוג בצורה הפוכה. אם זה מפחיד, אם זה הדבר האחרון שבא לך לעשות, אם זה נורא קשה ונראה בלתי אפשרי, זה סימן טוב שאת עושה משהו נכון.

אני שוב רוצה לצטט חברה שלי שאמרה פעם "אני לא רוצה להיות צודקת, אני רוצה להיות מאושרת". נסי לחשוב אם את רוצה להיות צודקת או מאושרת. אם מייד קופצים לך לראש נימוקים למה את צודקת, בנוסח "אבל הוא עשה X Y Z וזה חמור מאוד לפי כל קנה מידה" או "אבל איך אני יכולה להתעלם מ-", או אם בכלל את חושבת בלופ אינסופי של בעד ונגד בימים אלה ולא מצליחה להגיע למסקנות, זו שוב כנראה הגנה. הפעם הגנה מחשבתית. גם מתחתיה קיימים רגשות כואבים. או לפחות היו אצלי.

ייתכן שיתברר לך שאת רוצה להיפרד, ייתכן שלא. אין כאן לגיטימי או לא, זה לא רלוונטי. מה שאני קולטת ממך (שוב, סליחה על הפרשנות, אנא תקני אותי אם אני טועה) זה ניסיון לגייס לך תומכים ואישור לזה שאת צודקת. אולי גם יושב לך קטגור פנימי בראש שמולו את כל הזמן מתגוננת ומנסה לשכנע שאת בסדר כי הוא לא, ומתחת לזה חושבת שאת לא (וגם זו הגנה). אם אין לך אישור פנימי לזה, כל התמיכה החיצונית שבעולם לא תוכל לספק לך אותו. אין כאן קריטריונים חיצוניים למה מצדיק פרידה שלכם, למה אפשר ואי אפשר לסלוח, מה חמור מספיק ומה לא. רק את יכולה לדעת. ולא כרגע. גם אם טוב לך שתיפרדו, לדעתי עדיף לך שתיפרדו כשאת מאושרת, לא כשאת צודקת.

אני מודה לך על הדף ועל החשיפה האמיצה שלך. אני מאחלת לך מכל ליבי שיהיה לך טוב.

קראתי אותך כמה פעמים.
אין בי היוהרה לייעץ לך כי איני עומדת במקומך.
רק רוצה לומר שעם כל הכאב שטמון בתהליך כזה... סביר בעיני... לפי מה שאת מתארת... שלא הייתי נשארת בכל מחיר.
מאחלת לך רק טוב, באשר תבחרי.

"ראינו כבר איזו גיבורה אחת, איך יללת שם כמו חיה והאשמת את כל העולם" (על הלידה הראשונה שלי) וגם "שמענו עליך איך התמוטטת מול כל העולם והייתי צריך לגרד אותך בכוח מהרצפה" (על הפעם שהתעלפתי ביציאה מהמחלקה, כי חשבתי שאני מאבדת את הילד שלי).

במובן הזה_ לא נראה שיש _עם מי לדבר

היי מה אני עושה,

קודם כל, באמת כתבתי את הדברים מתוך רצון לעזור ואני שמחה שאת לוקחת את הדברים ברוח זאת. תודה לך. זה היה עצוב לקרוא את הדף הזה ולראות שהמצב הולך ונעשה קשה יותר ולכן ניסיתי באמצעות הכתיבה אולי לתת לך זווית-ראיה שונה על המצב בתקווה שזה יעזור לפרוץ דרך.

גם אם תכונותי שלי הן רעות כולן, מאין לך היומרה לדעת על סגולותיו הבלתי נלאות של בעלי?.

זה ממש לא מה שכתבתי ואני מצטערת אם זה מה שהבנת מדברי. אין לי מושג מהן סגולותיו של בעלך (מחוץ לאלה שסיפרת עליהן) ובוודאי שאני לא חושבת ש"תכונותייך הן רעות כולן" וזה גם לא מה שכתבתי. מה שהתכוונתי לעשות בדברים שכתבתי הוא לנסות, עד כמה שאני יכולה מכל מה שכתבת (ושוב, כתבתי שאני לא בטוחה, כי בכל-זאת, הודעות באינטרנט זה מדיום די בעייתי - לא שומעים אינטונציות, גוון-קול, הבעות פנים וכולי. צריך להכיר את הנפשות הפועלות כדי לדייק), לתת לך אפשרות לראות את הדברים מהצד של בעלך. להיכנס לנעליו ולנסות לראות מה הוא חווה, מה הוא מרגיש ובאיזה מקום הוא כלוא. ניסיתי לעשות זאת מכיוון ששניכם מקוטבים, כל אחד התבצר בעמדתו ויורה משם בצרורות והדרך היחידה לצאת מהמצב הזה הוא אם אחד משניכם יסכים לצאת מהפינה אליה הוא נסוג ולבוא לקראת השני. מספיק שרק אחד יעשה זאת. שימי לב שגם סתם ניק כתב לך שמהרגע שהוא החליט לקבל את אשתו כפי שהיא, בלי פחד, נפרץ הסכר אצלו ופתאום הוא התחיל לראות ולהבין מה היא חוותה איתו. אני חושבת שכל ניסיון הידברות אמיתי צריך לכלול את היכולת לשים את עצמך בנעליים של הצד השני ולנסות לראות כיצד הוא חווה את הדברים, רק אז אני חושבת יוכל להתקיים ביניכם דיאלוג אמיתי שיכול להוביל לפתרון, התפתחות וצמיחה. וכדי להתחיל, מספיק שרק אחד מכם יעשה זאת, הצד השני כבר יתאפס בהתאם (גם אם יקח לו קצת זמן) - לדעתי, אתם מאוד מגיבים אחד לשני.

אני חושבת שאת, יותר מבעלך, יכולה לעשות זאת, אני חושבת שיש לך את היכולת להבין את כל הדקויות והניואנסים של המצב ואפילו לדעת בדיוק מה צריך להיעשות ומה צריך להשתנות כדי שתגיעו למקום טוב יותר. אני חושבת שמה שחוסם אותך מלראות את זה, זה רק הפחד שלך, או יותר נכון החרדה מאובדן שליטה, משינוי מאזן-הכוחות ביניכם. וחבל, כי לי אישית נראה שאם תעזי לעבור את המכשול הזה, את תרגישי כל-כך הרבה יותר טוב, כל-כך הרבה יותר חזקה, ומדובר בחוזק אמיתי, כזה שנובע משיחרור מכבלים. לדעתי, זאת הסיבה שבגללה את מגיבה אליו בדרך שבה את מגיבה וממש לא בגלל "תכונות רעות".
כתבתי באריכות קודם לכן ואני לא רוצה לפרט עוד יותר ולהלאות (וגם אני ממש צריכה ללכת בעוד מספר דקות), אני אשמח מאוד אם תנסי לקרוא שוב את ההודעות הקודמות שכתבתי לאור הדברים שכתבתי כעת.

ויש לי שאלה אלייך (וזאת לא שאלה קנטרנית!) - האם את אוהבת את בעלך?
כי אם כן, לי אישית נראה שאתם יכולים לצאת מהמשבר הזה מחוזקים, אבל אתם חייבים עזרה. לא בשמי המליצה לך על צפריר או על יעוץ זוגי פילוסופי ואני מצטרפת, גם לי נראה שאחת משתי הדרכים האלה תוכל מאוד לעזור לך ולכם. וכדאי להתחיל אתמול, חבל לסחוב, ולהאריך את הסבל.

ובמקרה שאת מרגישה שהאהבה נגמרה ולא תוכל להתחדש, זה גם בסדר. אבל גם אז, נראה לי שמאוד כדאי שתלכי לאחד מהטיפולים הנ"ל, כי בכל מקרה זה יעזור לך אישית ויקל עלייך לעבור את התקופה הלא קלה שאת עוברת. ובמקביל תתחילי לבדוק מהן האפשרויות שעומדות בפנייך ולהתרכז בתכנון חייך הלאה ותתעלמי ממנו! אל תכנסי איתו לריבים כי זה גוזל ממך הרבה כוחות ושלוות-נפש ואל תכנסי איתו לכל מיני עימותים כי במלחמה - כמו במלחמה אין מנצחים, כולם מפסידים. ואת צריכה לחשוב על עצמך, למענך ולמען ילדייך.

מאחלת לך מכל ה-|L| את כל האושר שבעולם ושהזמנים הלא-קלים יחלפו מהר.
תהיי חזקה. את מסוגלת.

מתנצלת שאני לא יכולה להתייחס לסיפור שיווה וקאלי, לא יצא לי לקרוא מיתולוגיה הודית, כך שאני לא יכולה לדבר על זה.
אבל ראיתי ש-יונת שרון כתבה לך את הקישור הזה, אז אולי היא תוכל להתייחס לדברים שכתבת בעניין זה.

(מיתולוגיה יוונית אני מכירה די טוב אבל עם כל הדם ואש ותמרות-עשן לא עולה לי אסוציאציה מקבילה לסיפור שלכם וכנראה שעדיף שכך).

@}.

פלונית אלמונית, אל תמחקי את דברייך. לדעתי פשוט בחרת ניק כל כך סתמי, שלא מפליא שעוד מישהי בחרה אותו ניק לעצמה.
ברור לגמרי שהפלונית האלמונית השנייה איננה את, מדבריה ברור שהיא כותבת לה לראשונה.
מציעה לך במקום למחוק את דברייך החכמים, להחליף בעריכה את הניק שלך לניק אחר (אולי "ניק אחר"? או "לשעבר פלונית אלמונית"?) שיהיה יותר קשה לבחור בו בטעות.
איזה דף חכם, מוכרחה להגיד. תמי גלילי ופלונית אלמונית כתבו עכשיו דברים כל כך חכמים, אני לוקחת גם לעצמי

רציתי להגיד ל לשעבר פלונית אלמונית את מה שבשמת כתבה.
וגם רציתי להגיד: ואוו. איזה דף. גם אני לוקחת ממנו המון.
והאמת שגם כתבתי משהו אתמול, שמתייחס גם למה עושה מחלה של ילד למשפחה (שלנו), אבל הוא נמחק ואני מתלבטת אם לשחזר. מה אני עושה, האם רלבנטי לך לשמוע בכיוון הזה?
בכל מקרה שולחת לך הרבה כוחות. נראה שאת אכן בעין הסערה ובקושי גדול מאוד. מקווה שתצאי משם במהרה. מחוזקת.

בשמת א ו-לילה טוב, תודה@}.
ניסיתי לשנות את השם בעריכה אבל זה לא הלך, התנגשות גירסאות..
צריך לנסות מאוחר יותר או שזו בעיה שונה? לא מבינה בעריכה עד כדי-כך.

מה אני,
אני קוראת את מה שצפריר כתב ומייחסת לו משמעות עצומה, אבל עוד לא פנויה לעשות תהליך. רבאכ, יש לי איזה שעה ביום בלי הילדים, ובשעה הזו אני צריכה לפרנס ולנקות ולבשל ומיליון ובסוף שוקעת פה.

במובן הזה, מניחה לכל אלה, ומאפשרת לעצמך את הזמן והמרחב המתבקשים ליישום העבודה הזו העצמית.
על חשבון הניקיון, על חשבון כל מה שצריך.
שאם לא מפנה את הזמן לעצמך, זה ינתן לך בעל כורחך, במובן הזה של חוסר אונים שיעלה דרך הגוף הפיזי.

לשם מכוונת את הדברים לא במודע, ובמובן הזה, לא תתאכזב מאהובה, שזה לא יגיב גןם להתמוטטות מוחלטת.

עוצמתו היא כל כך גדולה, שאת עצמך לא יכולה לה.

לכן, לוקחת את הזמן לעצמך.

כאשר מדברת על כעס, זה רק מופנה כלפיו, ונמצאת לוקחת את התנהגותו כשמן להוסיף למדורה העולה מתוכך מבלי כל קשר לנסיבות.

הוא אמר שהוא לא מוכן שנדבר בלי גורם שלישי ביננו. כך קיבל הוראות מהיועץ החדש שלו. נו, אז איפה הגורם השלישי?
הגורם השלישי הוא עבודה פנימית, עבודהנ אישית שלך עם עצמך.

ככל שמלינה עליו, נותנת בידיו את הכוח, מאפשרת לעצמך לשקוע יותר ויותר אל תהומותייך, ובמנובן הזה מתמכרת אל סבלך.
שכן לא הוא הבעיה, ובמובן הזה, לא הוא הפתרון.

את הבעיה, את הפתרון.

לכן, פונה את עצמך לייעוץ, מעבר לזה הניתן כאן, הוירטוואלי, יעוץ אינטנסיבי, אישי, פרונטאלי, אחת לאחד/אחת, ובמובן הזה תופעי לראות כיצד המימון ינתן בשמחה על ידי האיש שלך.
ונמצאת מסכימה להשתנות, ולראות את החסד, גם אם הוא לא.

כל דחיה של אלה, אינה משרתת אלא את חשיבותך העצמית, העצמת הקורבן שאת מקריבה, כשזה, הקורבן איננו נדרש כלל, אלא לתפישתך.

כאן, הקורבן אינו בהכרח צודק, ואין הקורבנות הזו או העלאת הקורבן, מעניקה אף נקודת זכות לקורבן, אלא את האדרת הסבל, החשיבות העצמית, ההפרדה, ההבדלה ובמובן הזה את ההתענגות על משיכת הסבל.

כאן, כל פעם שנמצאת את מתקרבנת, הנסיבות ישתפו פעולה, וכאשר תבקשי את הגרדום, זה ינתן לך.

האם זה ברור?

<שלם>

צפריר, איך אוכל לשתף פעולה עם יעוץ, וכל מה שאני מסוגלת לו זה לדבר על כמה שאני קורבן וכמה שהוא אשם? למרות שמבינה?
וגם, אין לי אפשרות להתפנות שעה פה שעה שם, ובטח שלא לנסיעות ארוכות. אוכל לפנות ימים שלמים פעם ב- או סופי שבוע. האם טוב? האם תוכל?

"ראינו כבר איזו גיבורה אחת, איך יללת שם כמו חיה והאשמת את כל העולם" (על הלידה הראשונה שלי) וגם "שמענו עליך איך התמוטטת מול כל העולם והייתי צריך לגרד אותך בכוח מהרצפה" (על הפעם שהתעלפתי ביציאה מהמחלקה, כי חשבתי שאני מאבדת את הילד שלי).

את יכולה לראות את זה כ: הוא קופץ על הרגעים הבודדים בהם היית חלשה כדי להרגיש אולי קצת קצת חזק גם?

מתחברת מאד מאד לדבריה של "לשעבר"

אנונימי

איזה דברים מעולים כתבו לך!
אולי גם את מה שיש לי לכתוב כבר כתבו. אם כן - צר ל על החזרה. אני לא ממוקדת מספיק כדי לדעת אם כן או לא.

הכעס הזה שיש לך - משנה לך אם הוא מוצדק או לא? לדעתי הוא מוצדק, אבל אז מה??? כי זה לא מקדם אותך ולא תורם לך ולא עוזר לך בשום צורה שאני יכולה לראות אותה.
אני לא אומרת שאת צריכה להפסיק לכעוס וזהו. אני אומרת שתתבונני על הכעס הזה, תרשי לו להיות חלק ממך, תני לו מקום אמיתי בלי נקיפות מצפון, בלי האשמה עצמית, בלי שיפוט עצמי (מהסוג של: אוף, אני לא רוצה להיות כזה בן אדם, אישה כעוסה. זו לא מי שאני באמת).
כל זה, כי אחרי שתתני לו מקום וזמן, יש סיכוי יותר טוב שתוכלי גם לתת לו להתפוגג.

גם אני שמעתי את הענין הזה של אחרי שאני אעשה תהליך, עבודה עצמית וכו' - הוא "יתאפס" בעקבותי.
אני לא יודעת כמה הענין הזה עובד וכמה לא.
עשיתי עבודה עצמית רבה מאד. לא ראיתי שום שינוי אצלו.
אבל מה שכן ראיתי, זה שינוי בי.
היה לי כיף איתי.
נהניתי מהחיים עצמם.
ואת זה אני מציעה לך לעשות גם כן, בשבילך ובשביל הילבדים שלך שמגיע להם שתהיה להם אמא שטוב לה עם עצמה.

את שואלת את צפריר איך לפנות את הזמן.
זמן יש. השאלה היא איך תשחררי את עצמך מהמחויבויות שלך ומהאחריות שלך, זו שאת לוקחת על עצמך.
אם תרצי לחשוב יחד על פתרונות טכניים - אשמח לחשוב איתך יחד.
ואם תרצי, אולי נוכל גם לעשות יחד דברים אחרים שעזרו לי בזמנו.

וואי - נכנסתי לרגע (ממחשב של ידיד, לא בבית היום). רוב תודות למי שהחליפ/ה לי את הניק @}.

אני ממשיכה לעקוב ולקרוא את התגובות הרבות שאת מקבלת. מי שבאמת שכנעה אותי היא ליאת. אני עדיין דבקה בכך שביניכם זה נגמר. לפחות בגירסה הנוכחית. אני עדיין טוענת ששינוי חייב לבוא גם אצלו. אז נכון שיש סיכוי שהוא במצוקה שלא יודע איך לצאת ממנה. ויכול להיות שכל הצינויות שלו נובעת מפגיעות. אז מה?? ככה אפשר לנהל חיים לאורך זמן?

לי נראה שאת תלויה בו כרגע אופרטיבית-כלכלית ושאת לא יודעת איך לעשות זאת לבד. ואכן אם בחישוב קר אין לך את היכולת הכלכלית-אופרטיבית להיפרד, אל תעשי זאת ובאמת אולי כמו שליאת אמרה קחי ייעוץ עזרה, ותעברי שינוי עם עצמך כדי שאת תוכלי לחיות עם עצמך ולעבור תקופה כל כך קשה.

כל פעם שאת מספרת עליכם הוא מעורר בי כל כך הרבה כעס. אני מסכימה איתך, מצדיקה אותך. לא חושבת שאת קאלי או כל מה שקוראים לזה. אני חושבת שאת אישה מעודנת, מפותחת, רגישה, מסורה, מענייינת שנפלה בבחירת הן הזוג.
אני חושבת שכל מה שאת מחפשת בגבר שלך הוא לגיטימי. אני חושבת שיש זוגות שחיים כמו שאת רוצה או חולמת וזה לא חלום שאינו בר יישום.
נכון כולם עושים עבודה אבל השאלה היא באיזה פער מדובר בין שני בני הזוג?? עד כמה התקשורת לקויה?
תסכימי איתי שיש מלא זוגות שיש ביניהם תקשורת מעולה ואז אם פה ושם קורה מקרה אז יש אפשרות לגשר. זה לא כזה פער. זו לא כזו תהום.

אני מאמינה שיש אפשרות להמשיך לחיות ביחד על אף הקשיים, אבל במתכונת הנוכחית זה אחד ליד השני ולא כזוג. הוא לא מושא האהבה שלך, הוא לא החלום שלך. את לא מתגעגעת אליו.
ואני שואלת אותך ותעני לעצמך או על גבי הדף הזה אם תרצי:
אם לא היו ילדים בסיפור הזה, את לא חושבת שכבר מזמן לא היית שם??
את מאמינה בתיאוריה הזו שכל הגברים הם כאלה?? (אני ממש לא)
את לא רואה לפעמים זוגות אחרים או גברים אחרים וחושבת לעצמך איך אני בתוך הסיפור הזה?? או איך גבר X היה מגיב?

מה שסתם ניק כתב יפה, מעודד, מעורר השראה ואני משערת שאת יודעת בעצמך שאם האיש שלך היה עושה מעט למען מודעת עצמית למען שינוי המצב, גם אצלך היו מתחילים תהליכים דומים לאשתו של סתם ניק,אבל האיש שלך כלכך רחוק.
סתם ניק בעצם משול לבן זוגך שחי לו בשינה.

אני כלכך מזדהה עם הצורך שלך לתקשר איתו. את רוצה קודם כל חבר. (גם אני אגב ככה)
את יכולה להגיד מתי תקשרתם לאחרונה ולא בענייני הבית??
איך זה היה בהתחלה? אז דיברתם הרבה או שהכל התחיל ממקום אחר??
חייבת לעצור לעת עתה.

מה אני עושה,
במובן הזה של לפנות זמן לעצמך - זה החשוב מכל. נקודה.
כאן, אם מעוניינת לקבל את היעוץ הזה, מהאדם הזה הכותב כאן, פונה שם במייל, וְיִמָצֵא הזמן לאלה.

כאן, נמצאת נמשכת אל הקורבן הזה, מתוך כך שנמצא הקורבן הזה, מועלה לשם קרבה אצל אלוהיה.
כך, בתהומות הסבל, זורמים מימיה הזכים של הנפש, ונמצאת מתחתיות שאול, שואלת את המפגש הזה, בו, נמצאת הנפש מאשרת את קיומה, לעצמה, ומשם, שוב ושוב הולכת שמה, אל המקום בו, רק שם חווה את אלה, כאמת, עולה הדפוס הזה, שוב ושוב לאורך חייה.
אז, נמצא הדפוס הזה של העלאת קורבן לשם קרבה, לא רק כלפי מי שאת היא, אלא גם ממי שאת היא.
ודורשת ממנו, במובן הזה, את הקורבן הראוי, על מנת שתסכים להתקרב שם.
אלה, נמצאים בתואם מושלם, שכן, בחרו זה בזו, על מנת להיות האחת לשני, והאחד לשניה, כקורבנות וכמקרבנים, כעריצים וכנתינים לעריצות הזו, וכל זה, נמצא מסתיר את החסד הזה, בו יכולים להתכרבל באהבה רבה, ולהיות לא רק לנחמה, אלא למקור שמחה, זה לזו.

לכן, על אף דעותיייך, על אף הרגשתך, נמצאת אם כן, מדמיינת את הקרבה הזו, כשזו עולה מתוך בחירה, אישית בהחלט, בה, נמצאת פורשת את זרועותיה, ומחבקת, פשוטו כמשמעו את האיש שלה, ואהבת אותו כפי שהוא, שנמצא זה בהחלט מגיב, באופן אקטיבי וברור, לגחנמותיה, ומשתף פעולה עם המאבק הזה, שבו, נמצאים מתחרים על "מי מקריב יותר".

כאן, גם את גם הוא, נמצאים מקריבים את הילדים, במובן הזה שמחלת הילד, שנמצאת בהחלט נתפשת בקורבן לא מובן, מייצגת את המכנה המשותף הזה, של הקרבת קורבן, ומאפילה על מכנים משותפים אחרים, אלה שנמצאים מוסתרים היטב, עד כי נדמה שאינם.
ובמובן הזה, מצדיעם לילד הזה, לנדיבותו, ולהסכמתו להיות כקורבן בעבורכם, עד שתשכילו לאזן את אלה, לשמחת הקיום, ולקבלת ההווה - כפי שהוא.
אז, גם, במובנים רבים, יוכל לפתוח את הפתח הזה להבראתו.
עם זאת, כל כך תפושים בעצמכם, עד כי נמצא הילד, בנדיסבותו, מכריח את האינטראקציה הזו, בעבור המשפחה כולה.
עוצמתו של הילד, מתעצמת ככל שעולה אצלו חוסר האונים.
בעוד כוחו רב עשרות מונים מכוחך וכוח האיש שלך.
שכן אין כחסר הישע לשחק את תפקיד הקורבן.

כך, במלחמה זו, אין חוקים, אין כללים, ובעיקר, אין הסכמה, במובן הזה בין קין להבל, שאין זה חשוב כלל אל איזו מנחה שעה האל הטוב, שכן, בכל מקרה, מנחתם אחת היא, גם אם מופרדת - בתפישת נבדלותם.

כאן מתבקשת אל המחוות האלה, שנראות שמופנות כלפיו, בעודן מופנות בעיקר אל מי שאת היא, ממי שאת היא.

נמצאת מתמקדת במילים טובות, ופונה אליו במילים טובות, ראשית במחשבותייך, כמו כופה את המילים הטובות להתפוגגות הפניית הכעס הזה - אליו.

ונמצאת חוזרת שוב ושוב, על המילים האלה:

אני חיה וקיימת - הווָה.

כך, בכל עת שנזכרת באלה, חוזרת על אלה בראשה, או בקול רם, שלוש פעמים ברציפות.
כאן, רושמת דף שלם עם המשפט הזה, ומוסיפה שם מקישוטיה, ושמה את הדף הזה, למראשותיה, מתחת לסדין, מתחת לכרית, מתחת לראשה.

משם, טוב לה לקחת בכל מחיר את הזמן לעצמה, מכיוון שנמצא הגוף עייף מאלה, ומתחיל להתקומם.

האם זה ברור?

אני רוצה לשאול אותך הרבה, אבל מנסה לצמצם לשלוש.
אל תצמצמי. לא את השאלות (ולא את עצמך). מכסימום – אני לא עונה.
אחת - למה לא היו לך תחביבים?
אין לי תשובה טובה, במובן של קצרה, מובנת ואני בטוח בה. יש חלקים. הגורם הכי חשוב, אני חושב, זה שתמיד הייתי בתוך מסגרת: בית ספר, קבוצת ספורט, צבא, אוניברסיטה. היית טוב במה שעשיתי אבל לא נדרש ממני ליזום. בשביל לפתח תחביב צריך ליזום ובאופן בסיסי, מהבית (ולא קשור לבת זוגי) אני לא טוב בזה. מה שכן קשור לבת זוגי זה שאחת התלונות שלה היתה על כך שאני עובד כל היום והיא עם הילדים ונורא קשה לה. לקחת זמן לעצמי – לתחביב, למשל – היה לי מאד קשה בלי לעורר המון אנטגוניזם. זה שלא עשיתי שום דבר איתה כשנשארתי בבית (ספרים, מחשב וכו' – בריחה!) לא העסיק אותי. המצפון היה שקט מעצם הנוכחות הפיזית.
שתיים - מי הוביל את תהליך הכמעט פרידה, מה היה?
אני הובלתי. זה הפחיד אותי מאד אבל חשבתי שזה מה שאני צריך לעשות. לפני שנתיים, בערך, דיברתי על זה פעם ראשונה, ושוב לפני שנה. בכל אחת מהפעמים האלה היא נעשתה פתאום הרבה יותר נחמדה ואני הפסקתי לדבר על זה. מתוך מחשבה שאולי משהו משתנה, מתוך יסורי מצפון ומתוך שאלה סיפקו לי תירוץ לא ללכת עד הסוף עם משהו שנורא הפחיד אותי. לפני מספר חודשים הנושא עלה שוב, הפעם בטיפול, ונפלה החלטה "סופית". שבועיים אחדי זה קרה לי הנס. מאז אנחנו משקמים, לאט לאט.
שלוש – האם חל שינוי בהתנהגותה של זוגתך בכל הזמן הזה?
כאמור, כן. היא עשתה המון עבודה עם ובשביל עצמה. חלק מהדברים ראיתי. הרוב לא. הייתי כל-כך סגור שבאמת היה קשה לחדור אותי.
הספקתי לקרוא מעט ממה שהתווסף. את שואלת ונענית, חושבת ומנסה. וגם פורקת וסוערת. קחי זמן. נוחי. כמו חיילים, אצלם גם שעתיים הרחק מקו האש הן עולם ומלואו, גם את צריכה הפוגה.
הנה. אני צמצמתי את התשובות מעט הפעם. מצטמצמות ונעצמות העיניים. מקווה שאצלך כבר קרה, מעל הדף של צפריר.
לילה טוב (-:

המלחמה הזו. הניתוקים. הוא מצא את הגורם השלישי שלו. ששה שבועות של חיפושים. חה. השם שהעלה היה שם שחברה שלי מסרה לו בתחילת ששת השבועות. הם לא הספיקו לדבר, הוא לא יודע עליה דבר. בדקה ששוחחו נתנה שני תאריכים, אמרה שנדבר כשנבוא. לא יודעת על מה אפילו. ששה שבועות שהוא מאכיל אותי בשקרים והזיות, שעות על שעות שאני מתאמץ למצוא יועץ. הנה ההוכחה שלא זקף אצבע עד אתמול. את מוכנה ללכת? לא, אני לא מוכנה ללכת לפני שאוכל לדבר אתך בלי לנתק. אם את לא הולכת ניפגש בבית משפט. אז ניפגש בבית משפט. אני רוצה לראות את הילדים בשבת. תגיע להסדר בבית משפט שלך ואז תבוא לראות את הילדים שלך. בום, ניתוק.

המשפחה שלו. משפחת אקטיב. שמונה שנים הציקו לי ערב ערב בטלפון, יוצקים דיווחים לורידים. ערב ערב, באדיקות מוחלטת, מכל מקום בעולם. חודשיים שהם לא התקשרו. משפחת אקטיב. לא יודעים מה לעשות אז מוותרים. מוותרים על הנכדים שלהם. המשפחה שלי יום יום פה, פורשת רשת איתנה לקלוט את הילדים האלו. הילדים שבקו האש. עושים כל מאמץ אפשרי להגן עליהם. המשפחה שלו כלום. אני התקשרתי אליהם, כמה פעמים. הם ענו כקפואי שד. סיפרתי שאני בהריון. הם דבקו בדממה ביתר שאת. לא אכפת להם מהנכדים הקיימים, לא אכפת מהנכד המתהווה. או שכן, אבל לא מספיק כדי להרים את האצבע.

אני רוצה לברוח. אני לא רוצה להיות פה. אני רוצה לברוח, לברוח, לברוח, לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח
אני והילדים שלי. לבד, לבד. הכי לבד. ושאף אחד לא יוכל לפגוע בנו יותר

המלחמה הזו
שולחת לך חיבוק וירטואלי, וכוחות. וחיזוקים.

המלחמה הזו
אכן, נראה שזה המצב כרגע. ההמלצה החד-משמעית שלי, אם לא עשית את זה כבר, זה לפתוח תיק גרושים עכשיו בבית דין אזרחי. את יכולה לעשות את זה בקלות, ואין לזה שום השלכות עד שאת לא "מפעילה" את התיק, חוץ מזה שאם הוא ינסה לפתוח תיק בבית דין רבני יהיה כתוב להם במחשב שהם לא יכולים לעשות את זה, כי כבר קיים תיק באזרחי. מה שכן, האינפורמציה שלי די ישנה, אז הייתי מוודאת את הפרטים (אבל שוב, בלי לחכות. אני לא רוצה להפחיד אבל ההשלכות יכולות להיות עצומות).

ומעבר לעניין הטכני - אני מסכימה עם חייבת להגיב, ושמחה שסוף-סוף מישהו אמר את זה. עם זאת, ברור שיש לך עוד מסע אישי ארוך ומפרך, ואת זקוקה בו לעזרה דחופה. את אומרת שהמשפחה שלך שם בשביל הילדים, אז תשיגי מהם שעה בשבוע גם לעצמך. זה הכרחי לתפקוד שלך בלי קשר למה יקרה בינכם.

אני מאחלת לך המון כח, והמון אושר. מגיע לך.

אנונימי

<אנחה גדולה>

אני מקשיבה לך ושומעת אותך.
ומרגישה את הכאב והפחד והקושי והבדידות והאכזבה.

ומחבקת אותך

את גרה באיזור הצפון?? אני לא יכולה לעזור המון, שכן אני עם שני תינוקות בבית ואמא בבית חולים כרגע אבל בכל זאת, אולי אוכל להגיע אם תרצי. אני פנויה בבקרים ואחר הצהריים.
תזכרי שהרגעים הכי קשים בטיפוס הרים הם כשכבר מאוד קרובים לפיסגה. תני כמה "פושים" ומצד שני תשתדלי לקיים את חייך כאילו כלום. אם את מצליחה תבני קיר. תאמיני שהכל בסופו של דבר לטובה. הכל זז ומשתנה ויבואו ימים טובים יותר, מאירים יותר. זה בטוח. אל תתייאשי. תזכרי שיש לך ילדים שצריכים אותך ויש לך עוד הרבה לתרום להם ולגונן עליהם.
אני איתך.
ספרי איך הימים עוברים?? מה שלום ילדייך?? איך מסתדרת כלכלית?? הוא עושה סנקציות?
אפשר לעזור בצורה כלשהי??

אפשר לעזור בצורה כלשהי??

שפע עצום של תודות על הצעות העזרה!!!!!! נוכחותכם כאן היא עזרה עצומה עבורי, אתם לא מתארים כמה. הזוי ככל שזה נשמע, הדף הזה הפך לערוץ האמת העיקרי שלי בשבועות האלו, בהם אני טרודה כל כך בהעמדות פנים של-על-מנת לא לפגוע בילדים ולשמור את ההדורים למקרה שחוזרים או שלא.

קולות סותרים מדברים בי, אני מקשיבה לשניהם והם משטים בי. מה הם רוצים ממני? התקשר הנה זר אחד, לפני כמה ימים, ביקש לברר מה שלום האיש כי הוא לא הגיע לעבודה ושמע שלא הרגיש טוב. מיד קפץ הקול הקטן, זה שבעטיו עזבתי איש אחד, התחברתי לאיש הזה, קפץ והשתלט על כולי. האיש שלי חולה ואני לא לידו. הפרתי כל צ'ילבה אפשרי בנסיונות להשיג אותו, מצאתי איפה ישן בלילה, איך הרגיש, מי ראה. הוא הגיב באני רוצה לראות את הילדים. הגיע לקראת ערב, אני הסתתרתי בחדר. הקול הנעים שלו מילא את הבית. איפה אתם, שובבונים קטנים? מי בא ראשון לאמבטיה? כל כך טבעי ובמקום, וצהלות הילדים מסביב. עד שהלך.

הקול הקטן, נוגד ההגיון, שתמיד שם. שגרם לי לעזוב איש אחד, לחבור לאחר. שתמיד חשבתי שכן, ותמיד הבנתי שלא. לא, אין לי מושג אם הוא טוב לי.

_אני רוצה לברוח. אני לא רוצה להיות פה. אני רוצה לברוח, לברוח, לברוח, לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח
אני והילדים שלי. לבד, לבד. הכי לבד. ושאף אחד לא יוכל לפגוע בנו יותר_
וזה ממילא מה שיש, כך שהמשאלה מתגשמת. אולי לא במובן שאת מתכוונת, אלא במובן המילולי.

אני רוצה לראות את הילדים בשבת. תגיע להסדר בבית משפט שלך ואז תבוא לראות את הילדים שלך. בום, ניתוק.
למה שלא יראה את הילדים? למה צריך לערב בית משפט בזה?

שבוע טוב. פורשת זמנית, זקוקה לזמן הפנמה. תודה על כל העצות והאכפתיות!

צעד מבורך. כל כך נכון אחרי המבול הזה להתכנס פנימה ולראות דברים לבד, בלי הפרעות.
רוצה שוב לאחל לך שתהיי חזקה והלוואי שמהר מהר, לא תצטרכי להיות חזקה. מאחלת שתוכלי להיות אוהבת, חשופה, פתוחה, מחייכת, מחכה לעוד, שבירה, רכה.... עם האיש שלך או עם האיש הבא שיגיע.
אין משהו חשוב מזה לדעתי, בחיים. (עם האיש, עם הילדים, עם המשפחה, עם חברים, עם עצמך).

מאחלת לך כל הטוב-ומגיע לך
והרבה בריאות לבנייך

לא בשמי?, אשרייך וטוב לך, מעריכה מאד את שכתבת ושמחה באושרך. התחושה שלי היא שגם אם אעשה את כל השינויים הדרושים, בעלי ימשיך בשנתו.
קצת פרופורציה:
זה לקח שמונה שנים.
זה לא "הוקוס פוקוס הנפתי את מטה הקסמים ובבת אחת השתנו לנו החיים".
הרבה עבודה קשה, הרבה דמעות, הרבה כעס, הרבה סירוב להקשיב, הרבה אין לי ברירה מוכרחה להודות באמת אחרי שהראו לי אותה.
לא עשיתי את השינויים בשביל לשנות את הבנזוג. עשיתי שינויים בשבילי, בשביל שאני ארגיש יותר טוב. אז כבר בזה שאת אומרת שגם אם תעשי את כל השינויים הוא יישאר הרשע, את בכיוון הלא נכון. העבודה שלך היא לא מניפולציה בשביל לשנות אותו. אם את רוצה להיות אשה נקמנית שמשפריצה כעס וצדקנות, אז בסדר. אבל הרי רע לך עם זה. את לא רוצה להיות כזאת. בשביל זה תעשי את השינויים, בשביל לא להיות כזאת. את כל הזמן חושבת בטעות שאת מתנהגת ככה כי הוא עשה ככה וככה. זה לא נכון. זאת את שממשיכה לישון. בלי קשר אליו, את ממשיכה לישון. את באותו קטע שלך ולא יוצאת ממנו והתירוץ שלך זה מה שהוא עושה.

אם לא היה הוא היית מוצאת לך כבר תירוץ אחר למה להיות כזאת. באמת.
לכעוס זאת בריחה לא רעה. לכתוב פה ולהאשים אותו זאת בריחה לא רעה. זה מגן עלייך מלהרגיש את הכאב. מזה את בורחת. מכאב גדול. הכאב הזה לא קשור אליו, את כבר שנים צריכה להרגיש את הכאב הזה.

אולי זה לא נכון. אולי זה נובע מתנאי הפיזיים כרגע, המפורטים לאורך כל הדף. ואולי הוא באמת לא יכול, ואני צודקת.
מה שבעיקר נכון לגבייך הוא המלים "אני צודקת".
ממליצה לך לקרוא את תחזוקת בעל.
את האשם תמיד.
היו עוד דפים שקראתי ונזכרתי בך.

מה שהניע אותי לחזור ולכתוב לך הוא מה שכתבה חייבת להגיב
רוצה שוב לאחל לך שתהיי חזקה והלוואי שמהר מהר, לא תצטרכי להיות חזקה. .... עם האיש שלך או עם האיש הבא שיגיע.
אני חושבת להיפך.
אני חושבת שלהיות חזקה זה כיוון לא נכון. בייחוד שאם חושבים על זה טוב אז לא כל כך ברור מה זה להיות חזקה. אולי להרביץ לו? או להיות נוקשה ואכזרית? אני מרגישה שהחזקה הזה הוא הפוך ממה שאת צריכה לעשות עכשיו. מישהו כבר כתב לך קודם כל מה שאת מרגישה שאת רוצה לעשות, תעשי הפוך. זה כל כך נכון, כל כך.
וגם המלים על האיש הבא שיגיע. תראי, באמת איכפת לי ממך, ובגלל זה אני מוכרחה להגיד לך שאם את לא תעשי את מה שאת צריכה לעשות עכשיו, כשהמשבר הזה קורא לך כל כך חזק, אז תחטפי אותו דבר עם האיש הבא. כי זה לא הוא. באמת באמת. זאת את. זה לא הוא. תתעלמי מהוא. את מחקת את עצמך, את בבלגן עם עצמך, תתקני את זה. תעזבי הוא הוא הוא. זה לא כיוון טוב, באמת. לא בגלל שאת לא צודקת. את צודקת ועוד איך. אבל את נובחת על העץ הלא נכון ומי שייאכל אותה בגלל זה זה את והילדים.

תשקיעי בעצמך. את שווה ייעוץ אישי.

לא בשמי, כמובן שאני חייבת להגיב אבל, היום אני מאוד עייפה והולכת תכף לישון. אז כמה אנקדותות ושאלות אלייך, מחר.
לילה טוב לכולם.

לא בשמי, אני פותחת פה בתגובה ויכול להיות שאנחנו פותחות פה דיון מעל ראשה של "מה אני עושה", אז צריך שנהיה עירניות ובכל אופן אני מקווה שהיא בכלל לא נכנסת כרגע לדף.
איחלתי לה להיות חזקה. מה זה חזקה שאלת?
חזקה זה להצליח לתפקד בחיי היומיום עם כל המטלות האינסופיות בינהן הילדים וכל השאר.
חזקה זה להצליח בסופו של דבר לעשות סדר בבלאגן של חייה כרגע.
חזקה זה להצליח לראות מעבר להר החשוך את האור המבצבץ (ויש המון סוגים של אור).
החוזק שאני איחלתי לה הוא לא מול בן זוגה אלא עם עצמה ואל מול העולם

"זה לא הוא זה את...באמת"... מאין את יודעת בכזאת וודאות??
ונגיד שהיא צריכה להסתכל פנימה ולא אליו. אז?? תבוא הישועה?? ונגיד שהיא תלמד לקבל יותר, להיות פתוחה, להבין, להכיל, ועוד ועוד. יכול להיות שמבחינת האדם שהיא תעבור שינוי לטובה אבל זה לא ישנה כלום בזוגיות שלה.
היא יכולה אז להיות וותרנית, פשרנית. להחליט לקבל אותו כמו שהוא ולחיות עם זה.
השינוי שיחול בה לא יגרום לה לאהוב אותו. הוא לא יפתח ביניהם שיח אמיתי, כי אני מאמינה שאם צריך לטפל בזוגיות זה צריך לקרות ביחד ושני הצדדים צריכים לעשות מאמצים כבירים.

זה לא שהיא לתעשה טיפול בעצמה ואז פתאום יהיה שם מי שיגיב אליה. פתאום יהיה שם מישהו שיוזם. פתאום יהיה שם מישהוא שמתעניין, שמפתיע, שמחזר, שמתרגש, שיש לו מה להגיד בנושאים אלה או אחרים, שילך לחברים משותפים בשימחה ועוד ועוד.
בקיצור המקסימום שיכול לקרות לפי המלצתך הוא וויתור, כניעה. זה להגיד "לי לא מגיע זוגיות כפי שאני מצפה, אפילו לא חלקית.
וככה לחיות את החיים הקטנים והפחדנים ללא הרבה אושר וחדווה. לנתב את החסכים אל הילדים, חברים, תחביבים ולחיות בשותפות ולא בזוגיות.
אבל היא מבקשת שינוי, ובצדק. היא רוצה חבר. היא רוצה זוגיות נורמלית. היא לא מבקשת משהו בשמיים. רק צריך להתחיל מאיזו נקודה... מהקשבה. לפי מה שתיארה אין מי שיקשיב. הוא לא מקשיב לא לבת זוגו, לא לסביבתו ובעיקר לא לעצמו.