הכל בראש או בכיס

אנונימי

התחלת הדיון הועברה מהדף של סבתא מתנות ושל איתי שרון

:
שיטת החינוך הביתי שמאד מסכימים עליה באתר היא שיטה המיועדת לאנשים מאד משכילים ואמידים. אני מורה בעיירת פיתוח, והמוצא היחידי לחיים נורמלים של חלק גדול מהאוכלוסיה כאן הוא ביה"ס הקונבנציונלי וההשכלה שהוא מציע.
:

שיטת החינוך הביתי שמאד מסכימים עליה באתר היא שיטה המיועדת לאנשים מאד משכילים ואמידים
יש כאן הרבה אנשים לא אמידים שמגדלים את ילדיהם בחינוך ביתי. נדמה לי שבמקום "משכילים" כדאי אולי להחליף ב"מודעים". ההתרשמות שלי היא שבהרבה מקרים החינוך הביתי בא תוך מודעות לגבי ירידה ברמת החיים (החומרית בלבד).
לעניות דעתי - בהרבה מקרים "עושר" ו"עוני" זה מצב מנטלי (נדמה לי שאני לא ממציא כלום...). למשל - הרבה פעמים מראים בטלויזיה אנשים שמספרים על זה שכבר חודשים הם לא אכלו בשר. אני צמחוני, כך שהטענות האלה תמיד מעלות חיוך על פני. גם בדברים כמו בגדים/בית גדול/נסיעות לחו"ל וכדומה, יש הרבה אנשים שבוחרים במודע לוותר עליהם ולעשות דברים שהם אוהבים במקום. האם הם עניים? לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אולי כן, לפי הרגשתם לא. אנחנו עכשיו ויתרנו על חלק משמעותי מההכנסה שלנו כי חזרתי לעשות תואר שני. מזמן לא הייתי כ"כ מאושר כמו בתקופה הנוכחית.
:

אני דווקא מסכימה עם סבתא מתנות, או לפחות מבינה את טענותיה.
הייתה לנו שכנה שהיא ובעלה אינם משכילים, אנשים מקסימים אך באמת בלי ידע כללי בכלל וכו'. האמא הבינה שהיא חייבת לתת לבת שלה הזדמנות טובה יותר מזו שהיא קיבלה והילדה כמובן נשלחה לבית הספר. בכיתה א' הילדה פשוט פרחה, הצליחה מאוד והייתה בין התלמידים הטובים בכיתה.
לאמא הזאת הייתה מודעות, היא בהחלט הבינה שלילדה שלה מגיע הטוב ביותר. אילו היא הייתה משאירה את הילדה בבית איתה, לא היה לילדה סיכוי להתפתח ולהתקדם כפי שתוכל במסגרת בית הספר.

ואיתי, יש הבדל עצום בין מי שבוחר לא לאכול בשר לבין מי שרעב אך אין לו כסף לאוכל.

בסך הכל אמרתי שזה לא נכון להגיד שכל מי שמחנך את ילדיו בחינוך ביתי הוא אמיד ומשכיל. לא טענתי שכל מי שמודע, בהכרח ייבחר בחינוך הביתי. סביר מאוד שבני אדם מסויימים יגיעו להחלטה מודעת שטוב יותר לשלוח את ילדיהם לבית הספר (אם כי במקרים רבים אולי זה בגלל שזו הדרך היחידה שהם מכירים). האמת היא שאני לא חושב שהילדים שלי ייתחנכו בחינוך ביתי. העיקר, לדעתי, שההחלטה היא מודעת ונעשית לאחר מחשבה שבמרכזה עומדת השאלה "מה טוב לילד". כמה אנשים את מכירה ששוקלים את העניין ברצינות או מכירים בכלל אופציות לביה"ס?
ואיתי, יש הבדל עצום בין מי שבוחר לא לאכול בשר לבין מי שרעב אך אין לו כסף לאוכל.
נכון! אני טענתי שזה שפלוני לא אוכל בשר לא הופך אותו לעני, אלא זה שהוא מרגיש עני בגלל שהוא לא אוכל בשר (כמו שמציגים את עצמם אותם אנשים בטלויזיה). יש בטח אנשים שלא אוכלים בשר והם גם רעבים (=עניים בכל קנה מידה).

לגבי המזון - כמו הרבה דברים בחיים - זה לא קשה כמו שזה נשמע. בתקופה הנוכחית בחיי שבה אנחנו צריכים להצטמצם בכל מיני דברים בגלל שאנחנו מרויחים פחות מסתבר לי שהרבה דברים הם לא מסובכים כמו שהם נשמעים (לעשות סקר מחירים מקיף ולגלות מהו המקום הכי זול לקנות בו אוכל בסביבת הבית שלנו, להבין על מה מדברים אתי בבנק בנושא עמלות ורביות, לגלות בעצמי מה הדרך הכי משתלמת להחזיק שני טלפונים סלולריים, להבין ממה מורכבת המשכנתא שלי ואיך חוסכים בה וכו'). היום שמעתי ברדיו מישהו שהיה בטיול של 8 חודשים עם אשתו ושני הילדים שלו במזרח ובאוסטרליה+ניו-זילנד ושאמר שזה לא קשה כמו שזה נשמע (אנחנו בונים על זה, יש לנו תכנית דומה לעתיד הלא נורא רחוק...

). לא צריך להיות תזונאי שיודע בע"פ את המבנה המולקולרי של כל חומצות האמינו הסטנדרטיות כדי לגבש תפריט מזין ואפילו לא יקר (לדעתי זול יותר מבשר). ההשכלה הביולוגית שלי בשלב בו התחלתי להיות צמחוני היתה של כתה י', ולמרות זאת הגעתי עד הלום עם מלאי ה-B12 והחלבונים הנחוץ לי. את המידע הרלוונטי אפשר לקבל אפילו ברפואה הציבורית!
הכי חשוב זה שיהיו לך סקרנות, מודעות ונכונות להזיז את עצמך בשביל לברר את המידע הדרוש. זה נכון גם לגבי מזון/חינוך ביתי/טיול של 8 חודשים במזרח והרבה דברים, ואין לזה קשר לכסף. כלומר בסוף את פועלת תחת אילוצים כספיים מסויימים, אבל יצירתיות מספקת וויתור על הדברים הפחות חשובים מאפשרים לך להגשים את רב הדברים שאת רוצה.

אגב, אני לא בא לטעון כמובן שאין עניים אמיתיים ושאצל כולם העוני בראש. כל הדיון התחיל ממה שאת כתבת ונמצא בתחילת הדף, ואני בסה"כ בא לטעון שעושר אינו תנאי מגביל (לחינוך ביתי ולדברים אחרים) כפי שאת אומרת.

:
משכילים - בעיני זה לא רק בעלי תואר. זה כולל בתוכו ידע כללי נרחב, התענינות וסקרנות וכמובן, גם מודעות.
כשמישהו מתלונן שאינו אוכל בשר כי אין לו כסף, הבשר הוא רק מרכיב סמלי לחלבונים וויטמינים שחסרים לתפריטו של אותו אדם. צריך ידע כדי להרכיב תפריט עשיר בחלבונים ובכל אבות המזון ושיהיה גם סביר לכיסם של העניים.
אני מסכימה איתך, שעניים זה מצב מנטלי, חבל רק שאיננו יודעים איך להוציא חלק נכבד של התושבים במדינה ממצב מנטלי זה.
:

הדרך הכי משתלמת להחזיק שני טלפונים סלולריים היא לא לחייג מהם (-;

או להיות סמנכ"ל באורנג' ולקבל את הטלפונים והשיחות בחינם

אני יודעת רק דבר אחד: אלמלא היינו צריכים לעבוד הרבה כדי להתפרנס, ילדינו היו היום בחינוך ביתי, כמעט בטוח. אם היתי עשירה מספיק, בבקרים, במקום הגן, הייתי לוקחת את הבת שלי לרכיבה טיפולית וטיפול באמנות. זה היה נפלא בשבילה. רק שאין יל כסף, ובבקרים אני חייבת לעבוד. אז מי שאומר שאפשר לעשות חינוך ביתי בלי מאגרי ממון רציניים, כנראה לא משלם משכנתא, אוכל רק מה שצומח בגינה שלו, ומקווה שעד הפנסיה יבוא משיח. או לחילופין, הילדים שלו הם מלאכי השרת שמתעסקים כל הזמן עם עצמם ולא מפריעים לו לעבוד. עבורי בית הספר והגנים הם פשוט בייביסיטר, וזו הדרישה שלי מהם: שהילד ילך בחשק. אין לי דרישות אחרות. כל מה שילדיי צריכים לדעת אני מלמדת אותם בבית (יותר נכון, בעלי מלמד:-)), אחרי הצהריים.

דווקא אני חולקת על דעתה של סבתא מתנות שרק אנשים אמידים מגדלים בבית,
אנחנו החזקנו את התינוק שלנו עד גיל שנה ושמונה בבית עם שנינו דווקא בגלל שאין לנו כסף לגן ולמטפלת,בגינה בשכונה שלנו בלטנו בין עדר המטפלות.היום הוא הולך למעון מסובסד עם שכ"ל נמוך.
אמנם אי אפשר להשוות את המקרה שלנו למקרים של חינוך ביתי אמיתי של ילדים שלא הולכים לגן ולביה"ס עד גיל מאוחר אבל דעו לכם שגם להחזיק בבית תינוק ללא מטפלת זה די נדיר כך שאני כן מזדהה עם המחלוקת.

איתי אני מקבלת כל מלה שכתבת (לא את הסמנכ"לות באורנג'...)

חבל - דווקא קיוויתי לויכוח עסיסי

(סתאאאאם....)
אגב, נראה לי, בהמשך למה שכתבה אממ"פ, שישנם מקרים שבהם חינוך ביתי, לפחות עד גיל "חינוך חינם", יותר משתלם כלכלית שלשלוח את הילד לגן (אם אחד ההורים מרוויח מעט מאוד, למשל).

יש כאן הרבה אנשים לא אמידים שמגדלים את ילדיהם בחינוך ביתי נכון מאוד, גם שאר הדברים שכתבת.
אפשר לעזור לילד לקבל תשובות לשאלותיו או בתחום מסויים בו הוא מגלה עניין, באמצעים פשוטים ולא יקרים כמו: ספריות, אינטרנט, שכנים, מכרים וכו'. צריך לאהוב ולסמוך עליו, לזה לא זקוקים לכסף או לתואר.
הידע זמין ובשפע.

אבל אולי צריך להיות משכיל כדי לחנך בחינוך ביתי?

לפי הסטטיסטיקות מארה"ב, להשכלה של ההורים אין השפעה משמעותית על הישגי ילדיהם בחינוך ביתי.

איזה איכות של חינוך ביתי יתן הורה שאינו משכיל לילדו?
האם הוא יחנך אותו או רק ישמור עליו בבית?

_איזו איכות של חינוך ביתי יתן הורה שאינו משכיל לילדו?
האם הוא יחנך אותו או רק ישמור עליו בבית?_

מצד אחד - ברור לי שלא ניתן לעצור ילד שרוצה ללמוד.
מצד שני - לא צריך להיות משכיל, אלא די במידה של מודעות כדי לחנך באופן איכותי (לכי תמדדי איכות חינוך...).

הייתי רוצה לשאול: האם קיים איזשהו פרמטר (אצל ההורים) שהוא כן בקורלציה עם "הצלחת החינוך הביתי" (אצל הילדים)? אבל - מהי הצלחה זו? השכלה? תרומה לחברה? אזרחות טובה? להיות אדם טוב? הצלחה כלכלית? לא להוות נטל? (על מי - על המשפחה? על החברה?) מה כל אלה, בכלל? איך מודדים אותם?

להיות משכיל זה להיות פתוח לתרבות ולידע.
למעשה להחשיב את הידע כערך חשוב.
הצלחה היא הגדרה חברתית סביבתית להיות "סיפור הצלחה",זה דבר שתלוי מאוד בפרספקטיבה .

הצלחת הילדים את מתכוונת או-קיי.
אחרי שהתבגרת והגעת לרמה שבה את מתבצרת כמבוגר את מסתכלת על הילדים שלך ויודעת איזו דרך ארוכה יש להם לעשות כדי להגיע לנחלה שלהם,את מסתכלת אחורה על הדרך שאת עשית ורואה שהיא אינה קיימת עוד ואת שואלת את עצמך איך הילדים שלך יעשו את זה?
לבד?

הפרמטר - אולי אהבה?

אממ"פ, ראי בורות בחינוך הביתי.

הפרמטר - אולי אהבה?
לא, כי כל אחד אוהב את ילדיו. אולי הוא מביע את זה באופן מעוות (לדעתך, לדעתי, לדעת איזה פסיכולוג, לדעת הסבתא, לדעת השכנים), אבל כל אחד אוהב.
ונשארנו שוב ב - אז איך מודדים?

ילדים מתפקדים ?

מהו ילד מתפקד?
לשביעות רצון הסביבה? לשביעות רצון ההורים?
באמת אין לי תשובה חד משמעית ץ

לפי הסטטיסטיקות מארה"ב, להשכלה של ההורים אין השפעה משמעותית על הישגי ילדיהם בחינוך ביתי.
האם זה משום שבאמת אין השפעה, או שממילא הורים שמחנכים בחינוך ביתי בארה"ב מייצגים זרם שדומה באופן כללי במאפייני ההשכלה שלו?
האם את יכולה להפנות למאמרים אמינים בנושא (אני צריכה בשביל אישי היקר)?

מאמרים -- כן, אמינים -- תחליטו לבד. בסופו של דבר מדובר במדעי החברה.

אני מעתיקה מדף המאמרים בשו"ת שלי:

Scholastic Achievement and Demographic Characteristics of Home School Students in 1998.
Rudner, L. M. (1999). Education Policy Analysis Archives, 7(8). []online

רדנר השתמש במבחן סטנדרטי המקובל בבתי-ספר רבים בארה"ב בשביל לבחון 20,760 ילדי חינוך ביתי. החציון של הציונים שלהם היה בין האחוזון ה-75 ל-85 (בבי"ס ממלכתיים החציון הוא באחוזון ה-50, ובפרטיים הוא בין ה-65 ל-75). ילדי חינוך ביתי שלא היו מעולם בבי"ס קיבלו בממוצע ציונים גבוהים יותר מאלה שכן. לא נמצאה השפעה לתעודת הוראה אצל ההורים או למשך הזמן המוקדש ללימודים פורמליים, וגם לא למין התלמידים.

Strengths of Their Own -- Home Schoolers Across America: Academic Achievement, Family Characteristics, and Longitudinal Traits.
Ray, Brian. D. (1997). Salem OR: National Home Education Research Institute Publications. [Home]summary School[/po]/brian ray article.htm]

ריי חקר מגוון של מאפיינים אקדמיים וחברתיים אצל 5,402 ילדי חינוך ביתי. הוא מצא שבמבחנים ארציים הם היו בממוצע באחוזון ה-85, ושהציונים היו גבוהים יותר אצל ילדים שלמדו בחינוך ביתי שנתיים או יותר.
ריי מצא שרמת ההשכלה של ההורים בחינוך ביתי אינה גורמת להבדלים משמעותיים בהישגי הילדים. לעומת זאת, בבי"ס ילדים להורים פחות משכילים מקבלים ציונים נמוכים יותר בממוצע. כמו כן, ההבדלים בין ההישגים של בני מיעוטים לבין אלה של לבנים אינם משמעותיים במשפחות חינוך ביתי, בעוד שבבי"ס יש הבדלים של 10% ויותר. גם לרמת ההכנסות של המשפחה אין השפעה על הישגי הילדים בחינוך ביתי, בעוד שבבי"ס יש קשר ברור בין רמת הכנסה להישגים לימודיים. המסקנה העולה מגילויים אלה היא שחינוך ביתי עשוי להועיל במיוחד דווקא במשפחות משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות.

אני מודה שלא קראתי את המחקרים עצמם, אבל על פי התקצירים שצירפת המגבלה המחקרית העיקרית היא שסביר להניח שהורים שבחרו בחינוך הביתי הם מראש בעל נתוני רקע שונים מאלה של האוכלוסיה הכללית, ולכן לא עונים על השאלה מה יקרה אם הורים לא משכילים ישאירו את ילדיהם בבית.
סביר להניח שמראש הורים בחינוך הביתי הינם בעלי השכלה גבוהה יותר מהממוצע כך שנוצר "אפקט תיקרה" שמונע מאיתנו לראות הבדלים אמיתיים (כלומר: המחקרים אומרים לנו בעצם, שאין הבדלים בין ילדים בחינוך הביתי להורים בעלי תואר ראשון לעומת הורים בעלי תואר שני ... ) אבל חסרה בדיקה של סכאלה נרחבת יותר של השכלה (הורים אנאלפאבתים? הורים שלא סיימו ייסודי? הורים ללא תעודת בגרות?).

נקודה נוספת שרלוואנטית לדיון היא שאנשים משכבות חברתיות נמוכות יותר נחשפים ליותר שליטה וביקורת מצד גופים ממסדיים. כך למשל אם שפונה ללשכת הרווחה לבקשת הבטחת הכנסה תכנס לצרות צרורות אם יתגלה לעו"סית שבתה אינה מבקרת באופן סדיר בבית הספר.

ודבר אחרון (קשור לנקודה הקודמת) היא שכיום ידוע ש"עוני" אינו נמדד רק בסכום הכסף שיש לי כרגע בארנק (או בבנק), אלא גם באמצעות המיקום החברתי שלי, ההשכלה, מידת הנגישות למידע (לא לכולם יש אינטרנט בבית) ועוד. לדעתי מהמקום החברתי של עוני קשה מאוד לפרוץ לכיוון כל כך אנטי-ממסדי כמו ביקורת מעשית על בתי הספר. (דמיינו לעצמכם איזה עליהום תקשורתי היה אם קנפו וחברותיה היו מחליטות שלא לשלוח את ילדיהן לבית הספר, אלא להשאיר אותם במאהל - והן עוד נשים שקמו ונאבקו).

ציירת, לחלק נכבד מההורים במחקר לא היתה כל השכלה על-תיכונית, וחלק מהם בכלל לא סיימו תיכון. תסתכלי במחקר של רדנר -- יש גרפים יפים וברורים.

כי לי תנאים (חלקם שאלה של מזל ואת חלקם יצרתי בחוכמתי) שמאפשרים לי לגדל ככה ולחיות ככה. ובכל רגע נתון אני זוכרת היטב שיש אנשים רבים שזה לא מתאפשר להם ממגוון גדול של סיבות ולהערכתי רובן לא נובעות מטעות או אי הבנה של החומר

בדיוק. זה שיש מעט ילדים שגדלים עם ציצי זמין ואהבה זמינה, זה לא בגלל שלהורים אחרים אין כח לילדים, אלא בעיקר בגלל אילוצים כלכליים שכוללים צורך לעבוד מחוץ לבית. אנחנו לא יוצאי דופן ברעיונות, אלא בהגשמה שלהם בפועל. למרות שגם אילוץ כלכלי זאת שאלה של סדרי עדיפויות...

מעניין. ועם זאת, תרשו לי להתפרץ ב"גסות", שהתשובה בדמות היצמדות חסרת גבולות לתינוק ועד חינוך ביתי כשלב מאוחר יותר, כתגובה למה שמקודם מישהי קראה לה "אינסטרומנטליזציה של ההורות" - היא תשובה חסרת אחריות כלפי כל מה שמתרחש בחברה. אני מסכימה לחלוטין שמערכת החינוך היום (מגיל הינקות ועד האוניברסיטה) היא מערכת שאיננה מחנכת ובמובנים רבים מפרקת מסגרות חברתיות ראשוניות יותר. עם זאת, מנקודת המבט ה"מאקרו", הכללית והחברתית, חינוך ביתי (בכל גיל ובכל שלב) זה הצהרה חברתית, אינדיבידואלית וסופר אגואיסטית וקפיטליסטית. הכותבת הקודמת, ניבה, כתבה ש"למרות שגם אילוץ כלכלי זאת שאלה של סדרי עדיפויות...". לי תשובתה של ניבה נראית חצופה (עם חיוך) וגם חסרת אחריות. אני מסתכלת סביבי ואינני רואה איך חברותיי, חבריי ומשפחתיי הגדולה הייתה יכולה לשנות את סדרי העדיפויות כך שהאמא תהיה 24 שעות בבית. שמעתי שהיה איזה מחאה חברתית בחודשים האחרונים כנגד יוקר המחיה וכנגד השיטה הכלכלית -חברתית שאנו חיים בה. ובכן, לחברה ממוקדם שכתבה שהיא עושה דוקטורט ומקבלת מלגה גבוהה - אני שמחה בשבילה. אולם בני הקטן, דוקטורנט גם כן, נאלץ לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה בכדי לשלם על הגן ושכ"ד. אני לא חושבת ש"חינוך ביתי" זה רק מותרות של אשכנזים ומעמד הביניים הגבוהה. אני מניחה לזה. אולם, מן הבחינה החברתית, התשובה של החינוך הביתי (שלי אין ספק שהוא חינוך ממצה ומעשיר יותר מבחינה תוכנית פרופר) היא תשובה שלא לוקחת אחריות על החברה - אלא זה חלק מהגל הניאו-ליברלי שתומך בהפרטה שהחברה שלנו עוברת.
מזכיר לי, כשגרנו בצרפת לפני כבר לא מעט שנים, היו אינטלקטואלים שמאליים שהיו באופנה, שטענו שמנקה הרחובות "בחר" בעבודתו. הרי הכל זה "בחירה". אז גם חינוך ביתי זה בחירה. אכן, נכון - זה בחירה. אולם, עם 4000 שכ"ד מינימום. עם 2000 שקל קניות לאוכל וכו' וכו' - אני חוששת שחינוך ביתי וחוסר ההיפרדות מהתינוק מתאים לפלח סוציאו-אקונומי קטן מהאוכלוסייה.
אני מודה שנכנסתי לאתר כי אשתו המקסימה של בני מדברת לא מעט על חינוך ביתי - אבל אני לא מבינה איך הם יצליחו לממן את הדבר בלי ה-7000 שקל (שזה לא מעט) שהיא הכניסה כל חודש בעבודתה.

כן, אני הייתי שמחה להיות עם ילדי במקום לחזור אחרי מספר חודשים לעבוד. אני לא מכירה הרבה אמהות שהעדיפו לחזור לעבוד. אולם, לא לכולם יש הורים שעזרו לממן את הכסף לדירה.

רונית
נשמע שיש הרבה כעס בדבריך. אינני מתכוונת לסנגר על חינוך ביתי, כיוון שביתי בת ארבעה וחצי חודשים, וזה פשוט לא סוג הדילמות שעולות כרגע בחיי. אני לא חושבת שיש קו ישיר בין הנקה לבין חינוך ביתי, ובאופן כללי, אינני מעריכה קשירה של נושאים מסובכים ביחד.
דווקא באופן טבעי הינו אתר המאפשר הפרדה נוחה יחסית בין נושאים, ולכן אני ממליצה לך לכתוב באחד מהדפים הרבים המוקדשים לנושא ספציפי הזה.
כמו כן, לא התייחסת כלל לדילמה בנושא זה אותה ביטאתי כך:

_בדף אמא שאוהבת יותר (לדעתי אחד הדפים הכי טובים כאן) כתוב (בשמת, אני מצטטת אותך שוב, אם לא מדויק סליחה. כמו שאומרים: כנראה זה מה שרציתי להבין) שאם את לא מטפלת בילדים, את בעצם לא אמא.
נכון, אבל בעייתי. כי אם את אמא, בעצם קשה להיות כל דבר אחר.

אם את חייה בשבט, אין לך בעיה להיות גם דייגת וגם אמא, גם קולעת סלים וגם אמא, גם לקטת וגם אמא.

זהו, בעיה._
אשמח לדעת כיצד לדעתך אמהות צריכות להתמודד עם דילמה זו.

אוף, הגבתי מתוך כעס.

רונית, אני חושבת שכתבת דברים חשובים, והייתי רוצה שתישארי בדיון.

בני הקטן, דוקטורנט גם כן, נאלץ לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה בכדי לשלם על הגן ושכ"ד.

אבל אם יהיו בחינוך ביתי, אז לפחות על הגן לא יצטרך לשלם, הלא כן?

שלום,
אני לא נגד חינוך. אני לא נגד הנקה. אני לא נגד.
אבל, אני נגד שיח (כל שיח) שמתעלם מהשאלות החברתיות. עדי, אני לא חושבת שאת חיה בבועה ואינני חושבת שאת מתעלמת מהשאלות הגדולות יותר. אני רק חושבת שצריך לומר בפה מלא, שהארכת משך השהות של האם עם ילדה הפעוט דורש מצב סוציאו-אקונומי גבוה. כמובן, שאמא שיש בידה לכלכל את עצמה (אם או בלי בן זוג) - הדבר נפלא. אולם, אני מצפה, אפילו דורשת, שאימא שכזו תצא בראש חוצות בראש הפגנת האימהות. אהבת עולם כותבת שאם הילדים ישהו בחינוך ביתי אז הכסף על הגן ייחסך. אני חושבת - ולא חישבתי את המאזן הכספי - שגם מעבר לשאלות הכלכליות (כלומר, אפילו אם חוסכים כמה שקלים) יש כאן שאלה חברתית. בכל מקרה, הכמה מאות שקלים שמשלמים לבית ספר יסודי לא מתקזז מול אמא שאיננה מכניסה משכורת.

שהארכת משך השהות של האם עם ילדה הפעוט דורש מצב סוציאו-אקונומי גבוה.

שוב, או שינוי מדיניות כמו למשל בשוודיה.

שהארכת משך השהות של האם עם ילדה הפעוט דורש מצב סוציאו-אקונומי גבוה
דווקא לא.
(ודווקא התייחסתי קצת לזה ממש היום ב חינוך ביתי לא מה שחשבתם).
בכמה מלים:

סדר עדיפויות
קיצוץ בהוצאות

אפשר לעשות חינוך ביתי בישראל היום, שנסמך על עבודה של אחד מבני הזוג בלבד. אפשר.
בשביל זה מוותרים על המון המון המון דברים שרוב החברה רואה כחיוניים.
לדוגמא: אין חדר לילד, מיטה לילד, אמבטיה לילד, בקבוקים ושאר ציוד (הנקה ישירה בלבד), אין מזון תינוקות (הילד אוכל מזון מוצק רגיל טבעי ולא גרברים וחטיפים), משיגים בגדים יד שניה בחינם, לא יוצאים לסרטים/הצגות/הופעות/נופש/לא זוכרת מה עוד, לא קונים שום דבר לא חיוני, חיים ב פשטות מרצון ועוד ועוד.

אפשר לעשות חינוך ביתי בישראל היום, שנסמך על עבודה של אחד מבני הזוג בלבד. אפשר.

לפעמים אפשר ולפעמים לא. וכדאי לדבר על זה.
ממה שאני רואה סביבי לאורך השנים זה תלוי לא מעט גם בכך שאותה עבודה של בן הזוג היחיד היא קבועה ומכניסה מעל השכר הממוצע במשק. או שיש חסכונות/ירושות/עזרה ממקורות נוספים. עם כל הכבוד ל פשטות מרצון (ויש כבוד!), ביוקר המחיה המטורף פה בימינו משרה אחת ממוצעת או הכנסה של עצמאי יחיד הנתונה לתנודות ברמת השכר, לא מספיקה גם לקיום הבסיסי ביותר אם אין רזרבות או תמיכה אחרת.
לא סתם היתה כאן מחאה הקיץ - כבר מזמן שהעלות החודשית של מזון, מגורים, בריאות וניידות ברמה די בסיסית היא גבוהה מאוד, הרחק מאוד מאותם 7000 ומשהו ש"ח המוגדרים כשכר ממוצע. אני חושבת ששום דבר לא עומד בפני הרצון, ואסור לוותר על שוםדבר שבאמת חשוב לנו בחיים בגלל כסף, אבל לחינוך ביתי בישראל של 2011 יכול להיות מחיר כלכלי לא פשוט, וצריך לקחת זאת בחשבון ולא לחשוב שבעזרת פשטות מרצון נוכל בהכרח להמנע מלחוות אותו

אני חושבת שיש צורך לדבר על זה ולכוון אנשים להיערך מראש בצורה מתוכננת וחכמה אם הכוונה שלהם היא לקיים חינוך ביתי לאורך שנים (שנה שנתיים זה לא נחשב, בשביל זה יש הרבה מעקפים אני חושבת)

בשמת, אני לא בטוחה שמה שאת מציעה מספיק.
כמה דברים שאני מכירה משיטוט כאן באתר:
אנשים שמאמינים שהרפואה הקונבנציונלית לא מציעה את המענה האופטימלי לבעיות הבריאות שלהם, ולכן פנוים לרפואה סינית/הומאופתיה/אייפק וכד' - יקר מאד.
אנשים שמאמינים שאוכל קונבנציונלי (תפוחים מהסופר, לצורך העניין) אינם בריאים ולכן צורכים רק אורגני - יקר מאד (אל תחשבי על תינוק בן יומו, חשבי על תאבון של ילד בן 13, ועכשיו חשבי על משפחה של חמישה אנשים עם תאבון כזה פלוס אורחים וחברים מדי פעם).
אנשים שעושים חינוך ביתי לילדים בגיל בית ספר, ורואים עצמם אחראים לאפשר לילד חברה (הסעות, כלומר רכב - יקר מאד) והעשרה בתחומים החשובים לו (חוגים איכותיים, חינוך מוסיקלי או אמנותי או מדעי - הכל יקר).

עוד נקודה: אב שהוא מפרנס יחיד באקלים כלכלי כל כך לא יציב נמצא במתח נפשי עצום. אותה פשטות מרצון מוסיפה למתח הזה - אין כסף לעוזרת, אין כסף לאוכל מבחוץ, ומי ינקה ויבשל? אמא שנמצאת כל היום עם הילדים או אבא שעובד כל היום? ובית מבולגן וארוחות חטופות רק מגבירים את המתח הנפשי, נכון? אין כסף לצאת לבלות ואין כסף לחוגים להורים אז איך הם יתאווררו קצת מהקשיים והעומס? מכאן שמדובר במחיר נפשי לא פשוט לבני הזוג.

בקיצור - מה שאמרה ההולכת בדרכים. אין לי ספק שיש הרבה אנשים שחיים בבזבוז מטורף, אבל אני חושדת שיש הרבה יותר שחיים בצמצום וגם ככה לא מסתדרים, וזה לא בגלל שמשהו לא בסדר אתם, אלא כי משהו לא בסדר בשיטה.

הכמה מאות שקלים שמשלמים לבית ספר יסודי לא מתקזז מול אמא שאיננה מכניסה משכורת.

כשאין ילד קטן יותר מגיל בי״ס, הרבה אמהות חינוך ביתי כבר מוצאות מספיק זמן לעבוד ולהכניס כסף.

אנשים שמאמינים שהרפואה הקונבנציונלית לא מציעה את המענה האופטימלי לבעיות הבריאות שלהם, ולכן פנוים לרפואה סינית/הומאופתיה/אייפק וכד' - יקר מאד.

יש כאן הנחה שהאלטרנטיבה לרפואה הקונבנציונלית היא רפואה קנויה ממקורות אחרים. אבל יש אלטרנטיבות נוספות, כמו רפואה ביתית וכמו מניעה באמצעות אורח חיים בריא. ואין מניעה לשלב את האלטרנטיבות הזולות האלה עם רפואה ציבורית.

(כל זה לא בא כדי להגן על העיוותים הכלכליים והחברתיים, חלילא, רק כדי להבהיר שאנשי החינוך הביתי הם לא בדיוק עשירי הארץ.)

הרבה אמהות חינוך ביתי כבר מוצאות מספיק זמן לעבוד ולהכניס כסף.

זמן אולי יש, אבל לא תמיד יש עבודות או נכונות להעסיק נשים שיצאו ממעגל העבודה לפני שנים רבות. זה נורא תלוי בסוג העבודה ובסוג ה"שוק". אני מכירה לא מעט אימהות שמתקשות מאוד למצוא עבודה אחרי "נתק" כזה משוק העבודה. וגם בגילאי בית ספר - ילדים צריכים טיפול (ארוחת צהריים, למשל) כך שאי אפשר עבודות שהן מחוץ לבית למשרה מלאה או אפילו שלושת רבעי משרה (ואת כל זה אני אומרת כאמא עובדת במשרה מלאה ולא בחנ"ב). כמו בכל דבר - יש כאלה שמוצאים פתרונות יצירתיים, אבל זה לא שזאת אפשרות כ"כ קלה למימוש.

הרבה אמהות חינוך ביתי כבר מוצאות מספיק זמן לעבוד ולהכניס כסף.
אגב, מי אמר שאחד מההורים חייב להשאר בבית?
כשבתי היתה בת חצי שנה חזרתי לעבודה לשני שליש משרה ובכל זאת היא נשארה בבית עד גיל כמעט 5 וינקה עד גיל 3. עניין של סדרי עדיפויות, מציאת העבודה הנכונה והשקעת קצת מחשבה בתמרונים משפחתיים (תיאום עם הבן זוג, סבתא, חברים..).
כשאני חושבת על כל הכסף שחסכנו מזה שהיא לא היתה בגן עד עכשיו, ישר אני מרגישה עשירה!

_הרבה אמהות חינוך ביתי כבר מוצאות מספיק זמן לעבוד ולהכניס כסף.
אגב, מי אמר שאחד מההורים חייב להשאר בבית?_
הזכרת לי!
שיש גם אמהות "חד הוריות" שהצליחו לגדל ילד אפילו עשר שנים בחינוך ביתי תוך כדי פירנוס המשפחה. אכן, בעזרת אלף תימרונים ומשפחה וחברים.
ואמא ואבא שבונים "פאזל" שבועי שבו אמא עובדת כשאבא עם הילדים ואבא עובד כשאמא עם הילדים. או שניהם עובדים מהבית כשהילדים מסביב, לפעמים בעסק המשפחתי.

אני לא אומרת לרגע שזה קל!
להיפך. זה יכול להיות קשה מאוד.

הטענות שלי אחרות:
שלא צריך להיות עשירים, זה מיתוס וזה מרגיז אותי כל פעם מחדש.
ושזה קודם כל עניין של סדר עדיפויות. באמת.
כולל משפחות שעברו לגור בשכירות בקיבוץ מרוחק ב"חדר" קטן, כולל אלף ואחד סידורים משפחתיים, שמספרם אולי כמספר המשפחות בחינוך הביתי.
קודם אתה מצייר את המטרה - אחר כך אתה כבר מסמן מסביבה את המעגלים.

ולפעמים אתה מצייר מעגלים אבל הם מאוד שבירים ולא מחזיקים מעמד לאורך שנים. אני שוב אומרת שללא עזרה כספית או אחרת מהמשפחה המורחבת זה קשה מאוד, וחשוב להתבונן על המציאות הזו ולא לטשטש אותה. זה יוצר מצב שאנשים שקוראים פה בטוחים שבעזרת פשטות מרצון וקצת יצירתיות הם יוכלו לצאת מהמטריקס, ולצערי וממה שאני רואה וחווה ממשפחות חינוך ביתי מסביבי לאורך השנים זה לא ממש כך... לפחות לא בשנים האחרונות.

יש המון אמהות שרוצות להשאר בבית ולא יכולות מסיבות כלכליות. השיטה חייבת להשתנות, וצודקת רונית בקריאתה אלינו לצאת מהתחושה שהכל תלוי רק בנו, ולהשתתף כקול פעיל במחאה החברתית.

אני לא מכירה הרבה אמהות שהעדיפו לחזור לעבוד
אני מכירה לא מעט אבל אני בכלל לא רוצה להיכנס כרגע לדיון סביב זה כי אין לי מספיק זמן.

מה שכן, אני חייבת להגיב לגבי ההשואה לקפיטליזם. להזכירך, מדינות חזקות ומפותחות הם מדינות עם כלכלה חופשית, ברגע שצריך "להילחם" על הלקוח כל הכלכלה משתנה (לעומת קומוניזם למשל).
בישוב שאני גרה (וגדלתי בו לפני כ-30 שנה) היה עד לא מזמן בי"ס יסודי אחד ויחיד שהיה, בלשון המעטה, מזעזע.
מאז נפתח בי"ס אנטרופוסופי ליד ועוד בי"ס תל"י מוצלח ועוד שני בתי ספר דמוקרטים בישובים ליד והופ, הפלא ופלא, פתאום הבי"ס צריך להשקיע כי להורים יש בחירה.
לדעתי, חינוך ביתי יעשה טוב לחינוך בישראל, ממש כמו כלכלה חופשית למשק.

ממש כמו כלכלה חופשית למשק.
לא ישראל, כמובן, כאן זה אוליגרכיה, לא שוק תחרותי ובריא

.

אפשר לעשות חינוך ביתי בישראל היום, שנסמך על עבודה של אחד מבני הזוג בלבד.
החנ״ב מסתמך על המודל הזה של חיים בזוג בו אחד מפרנס והשני בבית, או בחלוקת זמן, כפי שציינה דנה.
הדוגמא שהביאה בשמת של חנ״ב ע״י אמהות חד-הוריות בעזרת אלף תימרונים ומשפחה וחברים. מדגיש בעיני את הבעייתית והאקראיות של האפשרות להיות הורה יחיד בחנ״ב בחברה המערבית של ימינו.
העליה המשמעותית במקרי הגירושים בדור שלנו, מסכן בד״כ דוקא את מעמד האישה, החיה במודל שכזה, וניצבת בפני פרידה. לא מזמן, כיכב ב״מה חדש״ הדף של מתגרשת וחוששת שהדגיש בדיוק את הנקודה הזו.
משחר האנושות, כוח וממון, הלכו יחדיו.
ככה זה.
<והס מלהעלות לדיון שוב, את מעמד האישה והמהפיכה הפמיניסטית>

בעיני, פשטות מרצון ושאר הרעיונות הראויים והיפים, הוא סגנון חיים, שמתאים הרבה יותר לחיים בקהילה ובסביבה לא עירונית. צורת חיים, שאינה ממש מאפיינת, או אפשרית, למרבית האוכלוסיה של ישראל 2011.

למרבית האוכלוסיה של ישראל 2011
מתקנת ל: מעמד הביניים, משלם המיסים, של ישראל 2011.

בשמת, אמא של טוסיק, ההולכת בדרכים, שירה ונוספות,
קראתי את דבריכן ברצינות תהומית ואני טרודה מאוד.
אני לא נכנסת לכן לארנק. אבל, מכיוון שיש לי מושג כזה או אחר בכלכלה, אני חושבת שאתן חיות בעולם אחר, מנותק מהמתרחש בחברה הישראלית במובנים רבים. לא , אין כוונתי שאינכן יודעת מה מתרחש בעולם - פשוט העולם שלכן מרוכז באזור ספציפי שלו. כל ה"פשטות מרצון" שממליצים עליה - לא מדובר על הצגות ועל קולנוע - מדובר על כך שממשכורת של 8000 שקל בחודש (לדוגמא) משפחה בת 5 נפשות לא יכולה להתקיים בארץ ישראל. כל האידיאולוגיה של 'פשטות מרצון' נשמעת לי כמו תפיסה אולטרא ניו-איג'ית, בורגנית, של משפחות שיש להן את האפשרות לבחור (עם דגש על הבחירה) לקיים משק בית שבו אחד מבני הזוג לא עובד. לימדתי שנים מורות בדימונה, באר שבע, אשקלון והסביבה. הן לא יכלו "לבחור" לעשות חינוך ביתי. אבל, אולי בעולם של ת"א. - אפשר. נכון, בהחלט אפשר לקיים אורח חיים קהילתי יותר בגליל ומקומות דומים - אבל גם שם, רוב הקהילות ששמעתי או נתקלתי בהן לא בדיוק באו ממשפחות של פועלי בניין (ולא שיש רע בעבודה שכזו - אני מתייחסת למשכורת גרידא). כמו כן, אני מבינה מהדיון פה שתיאטרון, והצגות ונופש - כל זה זה פריווילגיה. אני מחזיקה בהשקפה שונה לחלוטין. מבחינתי תרבות זו לא פריווילגיה ואם כן - אז גם ללמוד באוניברסיטה זו פריווילגיה. אני משוכנעת שהכותבות כאן דווקא פוקדות מוסדות תרבות כאלו ואחרים, קוראות עיתון, ואפילו - ניתן להעיז ולומר - היו בחו"ל מתישהו בחייהן. אולי אפילו יותר מפעם אחת. להבנתי משיטוטים כבר מספר ימים באתר - חלק גדול מהכותבות כאן הן בעלות תארים והדבר נפלא. לא. אין דבר רע בחנוך ביתי. אבל יש רע, לדעתי, בניסיון לטעון שזה רק עניין של בחירה, כאילו אין כלכלה, כאילו אין חברה, כאילו אין עולם ותנאים ונסיבות. לפי הקריאה של חלק מהתגובות ניתן לחשוב שפשוט השכנה הרחוקה שלי יעל, יכולה לבחור לא לעבוד ובעלה דני, שעובד כמו חמור בשביל 6500 שקל בחודש היה מפרנס את המשפחה. כל ההמלצות של לחיות בפשטות ולקנות משאבת חלב יד שנייה זה לא תופס בעולם האמיתי. זה תופס בעולם חסר אחריות של כאלה שהתנאים אפשרו להם לאמץ אידיאולוגיה שכזו.

אחרת, אשמח עם תפרטו לי איך אפשר עם 7000 שקל בחודש לגדל 3 ילדים.

בשמת - אני חושבת שכן צריכים להיות עשירים, אבל יש כל מיני משמעויות לעושר, לא רק הסכום בבנק.
גם מי שאין לו הון כלכלי, עדיין מצליח לממש אידאלים כמו חינוך ביתי באמצעות הון חברתי (מגורים בקיבוץ, תמיכה משפחתית) והון תרבותי - השכלה גבוהה של ההורים מאפשרת להם להשיג עבודות שאפשר שאפשר להתפרנס מהן ולאתר משאבים שמאפשרים לילדים לפתח את כשרונותיהם בחינוך ביתי.
יתרה מזו, מי שבאמצעות הרקע שבו גדל מצליח לרכוש לעצמו דירה באזור המרכז נמצא ביתרון עצום לעומת מי שאין לו את זה - הוא נמצא במקום שבו אפשר להסתדר בתחבורה ציבורית/אופניים ושיש בו אינספור אפשרויות תרבותיות, חינוכיות ותעסוקתיות.

אני לא מנסה לומר שחינוך ביתי אינו אפשרי, או שרוב האנשים לא עושים חינוך ביתי רק מפני שאינו אפשרי. ברור לי שאצל המון אנשים זה עניין של סדרי עדיפויות, תפישות חברתיות מושרשות וסתם העדפות אישיות. ועדיין, להגיד "זה הכל תלוי בך ויש פתרונות" מקדם תפישות ליברליות-קפיטליסטיות שמשאירות את הבעיה במישור האישי ומתעלמות מאחריות המדינה והחברה למצב. במצב העניינים הנוכחי בישראל, שבו המדינה גם ככה מתנערת מכמה שיותר ומשאירה את האזרחים כאחראים בלעדיים לגורלם, אני חושבת שזה מסוכן.

איך אפשר לגדל שלושה ילדים מ7000 ש"ח בחודש:
שכ"ד 2500
חשבונות 1500
מזון 1500
ביגוד 200
בילויים 200
רכב 1600

לא רק שהחישוב לא מגיע ל-7000 שקל. אני מציעה לחברים של כל אמא שמגדלת 3 ילדים פלוס, נניח, אבא, כלומר 5 נפשות ללכת לרווחה להתלונן על תת-תזונה. משרד הבריאות קבע עוד בתקופת בן גוריון כמה קלוריות צריך לצרוך ילד. מ-1500 שקל למזון ל-5 נפשות, כלומר 300 שקל לאדם - כלומר: 10 שקלים אוכל ליום - לא ניתן להיות שבע ובריא.

אבל אפשר להחזיק מעמד גם מלחם שחור ומים חמים חצי מאה.

רונית, אני עונה לך מהרהורי לבי ומהחוויה האישית שלי את האתר, וגם בניסיון להשיב את הדף הזה אל הנושא אליו כיוונה מי שפתחה אותו (זה דף בלוג).
אין דבר קל יותר ממציאת כשלים וקשיים בבחירות "טבעיות". אפשר להסביר למה הנקה היא רק לנשים מסוימות ולמה לינה משותפת מתאימה רק לזוגות מסוימים ולמה פשטות מרצון לא מתאימה לכולם ולמה חינוך ביתי הוא בעצם פריבילגיה לעשירים.
זה, בעיניי, החלק הקל. אבל זה קל כי זה החלק של ההתנגדות. החלק שמגן עלינו מפני בחינה אמיתית, גם אם תיאורטית בלבד, של אופציות שרחוקות מאיתנו.
החלק היותר קשה הוא להישאר בדיון על היתרונות של כל אלו. החלק הוא להתקרב להבנה של הנושאים הללו גם אם אנחנו לא בוחרים בהם.
והחלק הכי קשה הוא להבין ולרצות גם, בלי יכולת להוציא אל הפועל. ועדיין, להמשיך ולתמוך ברעיון פשוט כי הוא טוב, גם אם קשה לביצוע.
אני, למשל, תומכת נלהבת בהנקה למרחקים ארוכים אבל הנקתי רק שנה. תומכת נלהבת בלינה משותפת אבל לא עושה בעצמי. תומכת סופר נלהבת בחינוך הביתי אבל כל ילדיי במסגרות. סיבותיי עמי ואני שמחה בשביל כל משפחה שמוצאת דרך להוציא לפועל את מה שהיא מאמינה בו אבל מבינה שלי עצמי זה לא תמיד מתאים. כי לא הכל יכול להתאים לכולם. גם מה שנכון או צודק או סתם נפלא כרעיון.
אנחנו יכולים לבחור אחרת משלל סיבות. מאלו הכלכליות ועד ענייני הגשמה עצמית.

כמו שאני רואה את האתר הוא מקדם הבנה של תופעות חברתיות ולא בהכרח נושא את דגל השכנוע ללכת דווקא בדרך כזו או אחרת.
מי שהחינוך הביתי טוב ומתאים לו שיבחר בזה. מי שבוחן את חייו, מאמין בחינוך ביתי, אבל אינו יכול לבחור בו פשוט יבחר אחרת.
פשטות מרצון וודאי אינה אפשרית עבור כל אחד. את בהחלט צודקת בכך. אולם עבור אחרים היא אופציה אמיתית שלעתים הם אינם מודעים אליה או רואים אותה.
כשלים מבניים תמיד היו ותמיד יהיו חסמים מול בחירות טבעיות. הם כאלה גם בהנקה וגם בחינוך וגם בלידות. וכל משפחה החושקת בבחירה טבעית יותר תיאלץ למצוא את הדרך לעקוף את הכשלים הללו. ואם לא תימצא הדרך אז לא תימצא.

כלומר, ברמה העקרונית את וודאי צודקת. אבל בחיי היומיום, כל הכללה היא בסופו של דבר פעולה של החסרת מידע והשטחה של מורכבות. וגם הקריאה שלך, על אף חשיבותה, היא בסופו של דבר הכללה.

הבנת לא נכון ומחקתי את הפרטים האישיים לגבי.

ולהדגיש: אין לך שמץ של מושג לגבי, ובטח שלא לגבי שכרי. וזו חוצפה להמציא.

להגיד "זה הכל תלוי בך ויש פתרונות" מקדם תפישות ליברליות-קפיטליסטיות שמשאירות את הבעיה במישור האישי ומתעלמות מאחריות המדינה והחברה למצב. במצב העניינים הנוכחי בישראל, שבו המדינה גם ככה מתנערת מכמה שיותר ומשאירה את האזרחים כאחראים בלעדיים לגורלם, אני חושבת שזה מסוכן
מה הכנסת את המדינה פה? 0-:
המדינה נגד חינוך ביתי.
היא רוצה שתצרכי את ה"חינוך חובה חינם" (דגש על "חינם" כמובן) שהיא מציעה לכולם.

_בשמת, אמא של טוסיק, ההולכת בדרכים, שירה ונוספות,
קראתי את דבריכן ברצינות תהומית ואני טרודה מאוד._
אבל רונית, חלקנו הבענו הסכמה לדברייך, לא ראית?

איך אפשר לגדל שלושה ילדים מ7000 ש"ח בחודש:
יש עוד הוצאות בסיסיות מלבד מה שפירטת כאן, וגם התמחור לכל סעיף לא בהכרח ריאלי.

רונית,
אנחנו שני יוצאי קיבוץ (שלא חיים בקיבוץ) בלי שום כסף מאף אחד, קנינו דירה עם משכנתא, ועשינו חינוך ביתי 12 שנה ממשכורת עיקרית של בעלי שרכש את המקצוע תוך כדי עבודה, ומקצת עבודה חלקית שלי בחלק מהשנים, שדווקא למדתי לימודים גבוהים אבל לא מאוד פרודוקטיביים כלכלית.
התמיכה החברתית היתה משפחות חינוך ביתי אחרות. הפתרונות הכלכליים היו לגור במקומות ששכר הדירה בהם נמוך יותר (ולהשכיר את הדירה שלנו), לא לנסוע לחו"ל ולא לנופש (למעט קמפינג) במשך 12 השנים האלה, לא הלכנו באופן קבוע להצגות (למעט הצגות ילדים), אני הלכתי לחוג אחד בשבוע ופעם במיליון שנה יצאנו לבלות. בגדים לקחנו בעיקר בקח-תנים למיניהם. קנינו קצת ברשתות זולות ונעזרנו קצת בהורים. אוכל קנינו בסופרים זולים יחסית, אבל הצלחנו לקנות גם ירקות ודגנים יבשים אורגניים, בזכות זה שכמעט לא קנינו אוכל מוכן, מעובד וקפוא.
המשכורת אמנם גבוהה מעט מהממוצע במשק, אבל הניסיון לצייר אותנו כבעלי אמצעים שאין לרוב האוכלוסייה הוא, איך לומר, קצת בעייתי.

בשמת - אני מתנצלת, לא הייתי ברורה קודם.
מה שהתכוונתי לומר הוא שכאשר מצב עניינים מסוים נוצר בגלל מציאות כלכלית-חברתית (שבה למשל קשה מאד להתקיים ממשכורת אחת, שוק העבודה אינו יציב, אין תמיכה בחינוך ביתי וכו'), אזי האמירה "זה אפשרי וזה תלוי רק בכם" מעלימה את הפן החברתי של הסיטואציה ומפנה את הזרקור לפרטים וליכולת ההתמודדות האישית שלהם.
אפשר לטעון שזה מעצים את הפרט ומאפשר לו לקחת אחריות על גורלו, אבל אני חוששת שזה בעיקר מחליש את כוחם של מאבקים חברתיים לשינוי. אם זה אפשרי וזה תלוי רק בנו, אז אין מה לבוא בטענות ודרישות למוסדות החברתיים (המערכת הכלכלית, המערכת הפוליטית, מערכת החינוך).
נדמה לי שברברה ארנרייך מתארת בהרחבה באחד מספריה איך רעיונות של "השינוי מתחיל בתוכי" מקודמים על ידי הקפיטליזם הדורסני כאמצעי להתנער מאחריות חברתית וכלכלית.

אנחנו שני יוצאי קיבוץ (שלא חיים בקיבוץ) בלי שום כסף מאף אחד, קנינו דירה עם משכנתא,
אני מודה שאני תקועה בשלב הזה. הבסיסי.
מימנו לימודים אקדמיים. יש לנו 3 ילדים.
ואני לא מבינה אפילו איך מתחילים לחשוב על חיסכון של כמה עשרות שהוא בסיס למשכנתא. (לגמרי פשוטים אנחנו, חו"ל מעולם לא היה אופציה וכו'...).
איך שמים גרוש בצד?
מבינה שאולי לפני 15 שנה היה אחרת. היום לא פשוט ולא מובן.

ואני לא מבינה אפילו איך מתחילים לחשוב על חיסכון של כמה עשרות שהוא בסיס למשכנתא
לא הבנתי למה חיסכון. משלמים אותה במקום לשלם שכר דירה, לא?

אי אפשר לקחת משכנתא כשאין לך כלום בחסכונות.
צריך איזה בסיס כלשהו.

איך שמים גרוש בצד?
מתחילים מרישום של הוצאות והכנסות כל חודש ו"סידור" של כל החסכונות שיש לכם כדי לקבל תמונה ברורה יותר על מצבכם הפיננסי.
רוב האנשים לא יודעים בכלל מה המצב שלהם וגם לא יודעים שהם כן יכולים לחסוך, אם הם יורידו דברים פחות חשובים שהם משלמים עליהם.
קודם כל לרשום ואז לראות מה ואיך.
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewent ... Id=1152841

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אפשר לנסות לפנות לעמותת פעמונים, יש להם מתנדבים (בדרך כלל עם עבר פיננסי כלשהו) שמסייעים לעשות בדיוק את זה ובחינם. חפשי אותם בגוגל.

מזכיר לי, כשגרנו בצרפת לפני כבר לא מעט שנים, היו אינטלקטואלים שמאליים שהיו באופנה, שטענו שמנקה הרחובות "בחר" בעבודתו. הרי הכל זה "בחירה". אז גם חינוך ביתי זה בחירה. אכן, נכון - זה בחירה. אולם, עם 4000 שכ"ד מינימום. עם 2000 שקל קניות לאוכל וכו' וכו' - אני חוששת שחינוך ביתי וחוסר ההיפרדות מהתינוק מתאים לפלח סוציאו-אקונומי קטן מהאוכלוסייה.

רונית, אני כל-כך מתחברת לדברים שאת כותבת, מאוד מבינה ומזדהה. גם אני לפעמים מרגישים שאנשים פה פשוט לא מבינים מה קורה בישראל האחרת. מזכיר לי את הדיון שהתפתח בדף איך אומרים בעברית.
אבל יש לי כמה דברים לומר מנקודת המבט שלי.

יהיו הדברים שאכתוב עכשיו לזכר סבתי שנפטרה לפני כשלש שעות, לצערי לא אוכל ללכת ללוויה שלה (מישהי רוצה לשמור לי על הילדים ? בעלי במילואים)

אני מעדות המזרח, גדלתי בעיר פיתוח. הורי גדלו בבתים מאוד לא משכילים, סבי מצד אמי התנגד שאמי תרכוש השכלה, היא ממש נלחמה על ההשכלה שלה ואילולי בית הספר איני יודעת אם הייתה זוכה לכך. הוריה היו אנשים מקסימים וטובים אך התנגדו להשכלה, בטח לבנות. אבא שלי בא ממשפחה קשה, גם הוא נלחם על ההשכלה שלו ועל חיים נורמלים בכלל. אני גאה בהם.
שתי סבתותיי מעולם לא למדו קרוא וכתוב, אני יודעת לפחות על סבתי שנפטרה עכשיו שהיא הצטערה על כך. שתיהן היו נשים של מטבח במלוא מובן המילה, הן לא הכירו חיים אחרים.
אני גדלתי בבית מאוד משכיל, עם מוסיקה קלאסית וכל כרכי האנציקלופדיה העברית שאבי בגאווה סיפר איך הם חסכו וקנו אחד אחרי השני. דיברתי עברית ספרותית כשכולם סביבי דיברו ערסית, קראתי שירה וספרות גבוהה כשכל חברותיי לא ידעו מה זה לפתוח ספר. כשגדלתי שאלתי את הוריי למה הם עשו לנו את זה וגידלו אותנו בסביבה מאוד שונה מהבית שלנו (היום ברור לי שאבי התגעגע לשורשיו אבל זה כבר עניין אחר).
למזלי חזרתי בתשובה, וכך עזבתי את בית הספר הערסי בו למדתי ועברתי לתיכון בו פגשתי הרבה בנות שהתעניינו כמוני בדברים שהם מעבר לב"בב (קיצור שהמצאתי לבנים, בגדים, בילויים).
בתיכון התפתחה אצלי ביקורת עזה כלפי בית הספר ויחד עם חברות נוספות (שאחת מהן גרה בישוב לידי ועושה גם היא חינוך ביתי) קראנו בלילות קטעים מתוך הנסיך הקטן, לחיות ולאהוב, ג'ונתן לוינגסטון השחף ועוד
אחרי התיכון כששמעתי על חינוך ביתי, ידעתי שזו תהיה דרכי.
אחרי השירות התארסתי לבחור מאוד חכם (כמו שחיפשתי) ומאוד שתלטן (ברמות חולניות), למזלי נפרדנו בסוף. אחריו חיפשתי גבר על בסיס קריטריון אחד בלבד, יכולת הכלה וקבלה ללא תנאים, ממש ערכתי מבחנים בעניין. ומצאתי בשעה טובה, גבר עם אלף סבלנות אל כל הרעיונות ההזויים שלי, אדם שלעולם אינו מבקר שום דבר שאני עושה (ולפעמים זה גם מרגיז אבל נניח לזה).
חוץ מזה, הגבר שהוא האיש שלי היום בא ממשפחה מאוד ענייה, בעצם דרכו התוודעתי סופית לישראל השלישית (שאותה פגשתי גם בשירות הלאומי אמנם), אביו פוטר והם חיו ללא הכנסה וקיבלו סלי מזון (שזיעזעו אותי נורא). הוריו תמיד עבדו בעבודות שחורות, עבדו קשה מאוד בעבודה לא מאתגרת והרוויחו מינימום לקיום בסיסי. הייתי בהלם.
זה די מוזר שהייתי בהלם, בסך הכל באתי מעיר פיתוח, אמי הייתה מורה ואבי מנהל חטיבת ביניים, לא ביג דיל, אבל הפערים היו ממש עצומים.
שמעתם על מעגל העוני? אז גם בעלי באופן טבעי ואחרי שדיכאו בו את כישוריו המוסיקליים ושיכנעו אותו שהכי חשוב ללמוד בבית ספר, סיים באופן לא מפתיע בכלל בלי בגרות ועבד בעבודה אליה יכל להתקבל גם בלי ללמוד בכלל.
ואני לא הבנתי במשך שנים למה אני רעה אליו, כועסת, מתפרצת, צועקת, מעליבה. הוא היה תמיד כל-כך מקסים אליי. לקח לי המון זמן להבין, הלכתי לייעוץ לשלום בית, התחלתי טיפול רגשי והבנתי שגם אני, כמו כולם מושפעת מחיצוניות, שמפריעה לי סוג העבודה שלו, רמת ההשכלה שלו, כמה הוא מרוויח. כן, כן כל אותם נושאים שתמיד בזתי למי שמתייחס אליהם וראיתי בכך שטחיות. העיקר האדם לא?
מבחינה כלכלית עברתי שני שינויים, א. הכנסתי לי טוב טוב לראש שבמאה ה-21 במדינת ישראל אין סיבה שאבנה עליו מבחינה כלכלית, אני מספיק מוכשרת לפרנס אותנו אם ארצה, ורק המחשבה הזו הרגיעה אותי (הכל בראש לא?), חוץ מזה התחלתי לנהל אותנו מבחינה כלכלית, וגיליתי שאני טובה בזה, נהנית מזה ומצליחה להסתדר נהדר מכלום וחצי. מבחינה חיצונית גם חל שינוי ובעלי התחיל לעבוד בערבים גם כמורה לתופים, תוספת ההכנסה ובעיקר העובדה שמדובר בעבודה מקצועית ומוערכת יותר בהחלט הוסיפה לבית שלנו.

אז אחרי כל הסיפור (הארוך) אני גם רוצה לאמר שאנחנו מחנכים בבית, איך זה מסתדר ?
כשאני חושבת על סבתות שלי אני רוצה לברוח הכי רחוק שאפשר, לבנות לי קריירה טובה, לעשות כסף, לראות עולם, לברוח כבר כתבתי?
אבל זה לא יהיה נכון, לא עבורנו.
אני לא שוללת בית ספר, מי כמוני מכירה בחשיבותו, ומכירה לו טובה, כן בהחלט.
אני כן חושבת שיש מקום לחינוך ביתי, לא כקו מרכזי בישראל, העולם לא בנוי לכך, עדיין לא. כן, כאפשרות לגיטימית למי שזה טוב לו ומתאים לו, וגם הייתי רוצה שהחינוך הביתי, בעצם קיומו, יאתגר את מערכת החינוך ויעזור לה להיות מערכת טובה יותר.

סבתא אהובה ויקרה, מכוחך אני שואבת, מסבלך, מחייך, ממותך. יהיו הדברים שכתבתי לך למציבה.

ציירת, לחלק נכבד מההורים במחקר לא היתה כל השכלה על-תיכונית, וחלק מהם בכלל לא סיימו תיכון. תסתכלי במחקר של רדנר – יש גרפים יפים וברורים.

במחקר של ראונדר (Rounder,1999), שהיה המחקר הגדול ביותר בסקירה של בלוק (20,760 משתתפים), נמצא כי בחינוך הביתי מלמדים את לימודי היסוד של קריאה, מתמטיקה, לימודי חברה ומדע, אך אינם נותנים בהכרח אותו דגש ורצף של הנושאים השונים בכל תחום, ההתמקדות העיקרית של משפחות חינוך ביתי רבות הינה על אמונה וערכים מוסריים. כמו כן המחקר הצביע על כך שמדובר במשפחות מהמעמד היותר גבוה : בעלות השכלה גבוהה יותר מהממוצע והכנסה גבוהה יותר מהממוצע. ולכן יש להיזהר מהמסקנה המתבקשת מהתוצאות שחינוך ביתי טוב יותר מחינוך בית ספרי.

אבישג הסיפור שלך מרגש ומלא עוצמה @}

אני אומרת שהנוסחה של "אין דבר העומד בפני הרצון" היא נפלאה ונכונה, אבל בעיני זו טעות לדבר על הנושא בלי להזכיר את המציאות הכלכלית והחברתית של ימינו, שבה עובדתית קשה מאוד להתקיים ממשכורת אחת ממוצעת, ללא סיוע (כספי או אחר) מהמשפחה המורחבת או הקהילה.

גם אם מצליחים במשימה, יש לזה מחיר כבד, ולא לכולם מתאים לשלם אותו... וכשני אומרת מחיר כבד אני לא מדברת על זה שאי אפשר לפוצץ כסף על מותרות אופנתיים, אלא על ויתורים בדברים בסיסיים, וכמו כן על ההשלכות הנפשיות והמשפחתיות של לחיות בחוסר בטחון כלכלי.

זה שאפשר לתמרן אלפי תמרונים ו/או לספוג את הקושי למען הדרך שלנו, לא אומר שאסור לנו לדבר על זה או לצעוק את המסר שלנו בראש חוצות...
המסר הוא - שאם הגענו למצב שאין לרבים מאיתנו אפשרות בחירה אמיתית, האם אנו מעדיפים את ערוץ הקריירה-שפע-בזבוזים או חיים צנועים-אך-סבירים ממשכורת ממוצעת אחת, אז משהו במדינה הזו מסריח, וזו לא רק האחריות האישית של כל אחד לחיות בצמצום ולהסתדר עם זה.

אחד הדברים המקסימים במחאה החברתית שהתחילה פה, זו ההבנה שאנחנו לא צריכים להיות לבד כל אחד עם הצרות שלו, כי הצרות הן דומות מדי מכדי שנתעלם מזה. אנחנו יכולים להתאחד ולהשתמש בכוח שיש לנו כקבוצה על מנת לקבל את תנאי המחיה הטובים המגיעים לנו והאפשריים עבורנו!

אחד הדברים המקסימים במחאה החברתית שהתחילה פה, זו ההבנה שאנחנו לא צריכים להיות לבד כל אחד עם הצרות שלו, כי הצרות הן דומות מדי מכדי שנתעלם מזה. אנחנו יכולים להתאחד ולהשתמש בכוח שיש לנו כקבוצה על מנת לקבל את תנאי המחיה הטובים המגיעים לנו והאפשריים עבורנו!
לזה אני בהחלט מסכימה.

כולנו בצרות בחברה שלנו.
שחיתות ההון-שלטון פה כבר איכלה הכל כמעט.
והמצב קשה לא בגלל חוסר היכולת של אינדיבידואל זה או אחר אלא מפני שהמערכת כולה מושחתת ויש מי שמרוויח מזה שלנו קשה ועושה לנו חיים קשים יותר ויותר כל חודש.

ובלי קשר לזה, עדיין אני טוענת שגם בעולם כזה, חינוך ביתי הוא בחירה אפשרית למי שרוצה.
מצד שני, באופן ריאלי, צריך גם מינימום של יכולת, ידע והשכלה בארץ הזאת בשביל להכיר בכלל את האופציה הזאת או לרצות אותה.

אבישג, סיפור החיים שלך מרגש.
ההליכה שלך בדרך אל פתרון בכל פעם שאת רואה בעיה ממש מרשימה בעיני.

יהי זכר סבתך ברוך.
(לא משחררים ממילואים על סעיף סבתא של אישתי?!?)

וסליחה על ההערה הלא-קשורה - מתי דף בית אישי?

נקודה נוספת -
ממה שאני קוראת כאן באתר אנשים שונים נותנים פרשנות שונה ל"חינוך ביתי".
או לפחות מיישמיםז את בצורה שונה.
יש כאלה שמשקיעים בישיבהשיטתית עם הילדים, בהעשרה, בפיתוח כשרונות ועוד.
אחרים - מתלוניים ונאבקים במשך שנים עם קשיים טכניים, פיזיים רגשיים להתמודד עם לצלוח את היום בלי התמוטטות עצבים. הם גם מציינים מפורשות שאין להם מקום/סבלנות/יכולת להשקיע בהפרייה של הילד.
אחרים מתמקדים בהרעפת אהבה.
אחרים משתפים בחינוך הביתי את כל השבט, סבתות, דודות, גם מטפלות.

ויש עוד וריאציות וגם חפיפות.

חינוך ביתי במובן המצוצמם שלו היה אמור לייצר מסגרת חינוכית מפרה וטוב היותר מבית הספר.
בפועל בין היתר בגלל בעיות כלכליות, בגלל סוגי אישיות שונים, בגלל מבנה זוגי בעייתי ועוד - היישום של זה שונה מבית לבית לעיתים בצורה קיצונית.

איך זה קשור לדיון?
בתור אחת שמשתייכת לאלו שמגיעים מרקע סוציואקונומי שמגרד את התחתית של המיץ של הזב... ובכל זאת השיגה השכלה ובכל זאת מסוגלת להיות סקרנית ליברלית ועוד כמה אני יכולה לומר שיש עוד משהו שמבדיל בין הפלגים השונים. אישיות. ולא רק השכלה. טמרפמנט ולא רק ידע. דוגמא אישית ולא רק חזון לעתיד.

אם אני אגדל את ילדיי בבית מעבר לגיל שנה - זה ישקיט בתוכי את השד הזה שלא אוהב לשחרר ולא סומך ולא אוהב מסגרות המוניות ובטח לא בית הספר, אבל - זה כנראה יהיה הדבר הגרוע ביותר שאעשה לילדיי. אני עצבנית, אני דחיינית, אני אוהבת מרחב, ורגישה לרעשים, ריחות ומה לא. כשהסבלנות שלי מתפקעת אני לא רואה בעיניים. באמת.

תוסיפו לזה קשיים כלכליים, נטייה לדכאונות, התנהגות לא שפויה כתוצאה משינויים הורמונליים ומתחים רגילים של החיים. ובכן - לילדיי יהיה עדיף להיחשף, לספוג, ליצור יש מיש - בחוץ. לכשיגיעו לבית יפגשו לפעמים אמא ואבא ראויים ולעיתים פחות. אבל הסיכוי לסוג הראשון יעלה בהרבה אם שליש מהיום יחונכו בחוץ.

וזה קשור מאוד, קשר הדוק לרקע סוציואקונומי וליכולת כלכלית סבירה.
כי כשאתה אמיד אתה יכול לממן מטפלת מלווה לכמה שעות ביום. וכשאתה אמיד אתה יכול לשלם על חוגים שיאווררו אותך ואת ילדיך. וכשאתה אמיד עבודות הנקיון והסיזיפיות הכרוכה בצרכנות נבונה עד כדי חסכנית יורדים ממך. אושיש לך הרבה עזרה ממשפחה שזה שקול בעיניי למשאבים מרובים בדיוק כמו כסף.

ויש כאן לא מעט באתר שנדמה לפחו מעדותיהם שהיה מוטב לילדיהם בבית הספר.

לא יודעת אם הצלחתי להבהיר את הנקודה, אבל כשאני משווה את עצמי להרבה אנשים מבוססים, יציבים ומשכילים אני מגלה שרובם הגיעו גם מרקע דומה למצבם הנוכחי, לא כולם, תמיד יש סטיות, אבל כשאני בודקת מי מתוך מכרי מתנהלים כמותי ובעלי יכולת כלכלית מועטה יותר אני מגלה שגם הרקע, יותר או פחות - דומה לשלי. לפני שהאמירה הזו מקוממת וריד מרוקאי היכנשהו אני אסביר: ההבדלים מתחילים מאוד להיטשטשט בסטטוסים, למשל אני מחזיקה בהשכלה אקדמאית וכך גם חברותיי מרקע מבוסס יותר, אבל רובן כבר מחזיקות בדירות משולמות במשכנתא שההורים/הסבתא מימנו חלק מהם בעוד שאני משתרכת בדירות שכורות. לכולנו יש תפקידים מצוינים בעבודה וכולנו מבלות באותם מקומות, אבל היכולת שלי לשלוט בכסף, בהתנהלות נכונה בכלל הגיעה רק היום לרמה סבירה פלוס בעוד שהן כבר בתיכון ידעו לכלכל צעדיהן נכונה (ומי מאיתנו כלכלן ויוכל להביא מאמרים אינספור על סדרי עדיפויות קלוקלים של בני מעמד סוציואקונומי נמוך?) יש עוד הרבה הבדלים שלא ניכרים על פני השטח, אבל לעומק - הם צצים ועולים.

וגם יש עייפות מנטלית. אדם שעד גיל 30 הוריו תמכו בו, הציעו לו חדר בביתם, מימנו עבורו לימודים, גם אם כשכבר פרש כנפיים הוא עומד בזכות עצמו , גם אם הוא מקטר על האוברדראפט, הבסיס שאיתו הגיע שונה מהותית מבסיס של אנשיםש מגיל 218 עמדו בזכות עצמם, וזה בסיס מנטלי שונה, פיזי, רגשי ובטח כלכלי.

ויש גם את אלו הרבים וטובים שצריכים לתמוך בהוריהם, כלכלית, פיזית, טכנית.

וכפי שכבר אמרתי בעבר בהקשר של אפלייה מתקנת - זה לא הציונים שאנחנו בסוף משיגים, או הטייטלים או היכולת ליישר קו עם הדרישות החברתיות. זה הכמה חרא שהיינו צריכים לעבור בשביל לסגל הרגלים שבבית לא קיבלנו. עכשיו, בגיל 20 או שלושים פלוס ללמוד את ההרגלים האלה בעצמנו על מנת להשריש בילדינו, אתגר, ענק, ולרוב לא ישים. לזו הכוונה שאדם לא צריך להיות עני עילג, מרוד ללא שיניים וללא כסף לקנות חלב בשביל שנחשוב שחינוך בית ספרי עדיף ונכון למשפחתו.

ונקודה אחרונה - מחקרים מוכיחים שאהבה בלבד אינה מספיקה להפרייה אמיתית של מלוא הפוטניצאל של הילד. שיש צורך כן בהעשרה, בהשקעה ובפיתוח של כישורים ושאחת מין הדרכים היא לא רק ללמד ולחשוף אותו אלא לאפשר לו נגישות למורים הטובים ביותר, למערכות ולכלים הטובים ביותר (יש סדרה יפה שעוסקת בזה, כיצד להפוך למצליחים או משהו כזה, השם קצת מקומם אבל החומר - זהב). לזה צריך כסף וכוחות נפש. חינוך ביתי לאחר ויותר על פרנסה אחת משאיר את הילדים חשופים אך ורק ליכולות של ההורים.

בהרבה מקרים זה מעט מדי, מכל הבחינות.

ועוד על בקרת סיכונים:

אישה שנמצאת בבית במשך כעשר שנים או יותר נטולת חסכון פנסיוני, ביטוח ועוד - דופקת לעצמה משמעותית את הפנסיה. גם עבודה חלקית מאוד דומה בהשלכות שלה. ואני לא רוצה לחשוב על "מדינת הרווחה" שתנוהל בתקופה שבה אנחנו נהיה זקנים וכמה פנסיה של אלף ומשהו שח בהנחה שבכל שאר העשורים האישה עובדת - תעזור לה.

הישענות על פרנסה אחת בתקופה הנוכחית חושפת את הבית לסיכונים גבוהים יותר קודם כל עבור חינוך ובריאות הילדים במקרה של פירוק התא המשפחתי או פיטורים/מחלה של בן הזוג.

אז פה עולה ביתר שאת השיקול הכלכלי, אם את יודעת שמצפה לך ירושה, או הסכם ממון שמן עם זה שלצידך או חסכונות יפים - אולי הנל לא יהוו שיקול. לרוב המוחץ של האנשים אין את הפריבלגיות האלה.

אבישג - תודה על סיפור החיים. מעניין ומרגש.

אישה שנמצאת בבית במשך כעשר שנים או יותר נטולת חסכון פנסיוני, ביטוח ועוד - דופקת לעצמה משמעותית את הפנסיה
מהידע שלי בעניין, ואני די מתמצאת (המשפחה המורחבת שלי ברובה גרושה או בהליכים), אשה לא עובדת מקבלת עורך דין חינם ומה שבעלה הרוויח בשנים שהיו נשואים ביחד אמור להתחלק ביניהם, כמו כן יש דמי מזונות לה ולילדים.

הולכת בדרכים, תבשיל קדירה, במבי ק
תודה רבה

לנקודה
קראתי בעניין את מה שכתבת
אני מסכימה איתך שכסף זה לא רק פונקציה של כמה את מרוויחה אלא כמובן גם נכסים (בדיוק קראתי בספר "נשים בעוני" על כך שהגדרת קו העוני בישראל משקפת את העוני כמרחק מהכנסה המקובלת ומתעלמת מנכסים, מחקרים שונים בישראל מראיםכי חוסר שיוויון ברכוש גבוה מזה שבהכנסה) ופרמטרים נוספים חשובים לא פחות כמו מודעות. כי אם אדם חושב שזה בסדר להרוויח מינימום בעבודה משעממת במשרה מלאה, הוא גם לא ינסה לשפר את חייו.
מצד שני
כדאי להזהר, לפעמים נוח לנו להאמין כי אין דרך אחרת מאשר לקחת אחריות על החיים שלנו ולנסות לשנות אותם.
החיים מורכבים, איש איש ודרכו, איש איש לחייו, אין מקרה אחד דומה למשנהו, כל אדם צריך למצוא את המסלול שלו.
לכן לדעתי חינוך ביתי לא מתאים לכולם, אבל הוא בהחלט לא רק לעשירים או למבוססים כלכלית, הוא לא דורש הכנסה גבוהה במיוחד אבל כן דרושים מאפיינים שונים הקיימים בעיקר בקרב בני המעמד הבנוני.

(לא משחררים ממילואים על סעיף סבתא של אישתי?!?)
הוא שירת בדרום, אני נמצאת בצפון אצל הוריי, גם אם היה יוצא הוא לא היה מספיק להגיע.

וסליחה על ההערה הלא-קשורה - מתי דף בית אישי?
מקווה כבר להיגמל מהאתר הזה, מה יהיה תגידו ? כל-כך הרבה שעות שיכלתי להשקיע במחקר שלי, במקום זה אני כאן, נראה לי שחלקנו לוקחות את האתר כסוג של עבודה (-:
אני גם לא מצליחה למצוא סעיף שיצדיק את ההתנהגות הכפייתית שלי בעניין (זמן לחברות למשל נכנס לי בסעיף של רווחה נפשית, גיליתי שאם אני לא נמצאת ביום בין חצי שעה לשעה וחצי עם חברות זה משפיע עלי נפשית באופן שלילי. כמו כן את שעת החברה אפשר למלא במשימות מקבילות כמו עבודות בית או שהייה עם הילדים, לעומת זאת גלישה באתר לא כוללת בתוכה משימות נוספות ולא נכנסת לי לאף תת קטגוריה במשימות החיים, אז מה עושים?)

זמן לחברות למשל נכנס לי בסעיף של רווחה נפשית
באופן הוא לא אתר רגיל. במיטבו הוא לגמרי זמן לחברות. הדיונים המשמעותיים שמתקיימים בו (כל אחת ומה שמשמעותי לה) הן שיחות נשים עמוקות ומרגשות (ופה ושם איזה גבר לגיוון). אבל אני בהחלט מבינה את הרצון להיגמל, רובנו היינו שם, כמדומני (והוותיקות יכולות להפנות לדפים הרלוונטיים). מה שכן, זה לא כל הזמן ממכר. יש הפוגות ויש אפילו רבות שהלכו ולא שבו. אני יכולה להבטיח לך שיש תקופות שבהן אני בכלל לא מתעניינת במה שקורה פה, ואחרות שבהן אני שורצת פה בלי הכרה.

<מבליחה וחוזרת לקרוא ולשתוק>

מהידע שלי בעניין, ואני די מתמצאת (המשפחה המורחבת שלי ברובה גרושה או בהליכים), אשה לא עובדת מקבלת עורך דין חינם ומה שבעלה הרוויח בשנים שהיו נשואים ביחד אמור להתחלק ביניהם, כמו כן יש דמי מזונות לה ולילדים.

ראשית מדובר בהישג של ממש. לצערי לא מכירה גרושה אחת שזכתה באמת לקבל מחצית מהכנסותיו של הגרוש כולל הפרשות סוציאליות פנסיוניות ומחצית מנכסיו פלוס מזונות. זה נשמע חלום. וגם במקרה הזה מדובר בהכנסה מועטה מאוד (לקבל חצי מהכנסה ממוצעת של אדם אחד לכלכל משפחה...).
אני מכירה גרושות ש:

בן הזוג לא משלם שקל, ביטוח לאומי נותן לה במקום זאת כמה מאות שקלים להתקיים מהם.
בן הזוג משלם רק חלקממה שבית המשפט פסק לו / מההסכם שלו בטענות שונות, בעיקר עקב חוסר הכנסה, נקמנות, סתם אישיות דפוקה (הרוב המוחץ של הגרושות שאני מכירה מקבלות בין רבע לחצי פחות ממה שאמורות לקבל)
בן הזוג משלם וגם עוזר פה ושם מעבר. ממש במינימום.

לגבי זכויות פנסיוניות - לא שמעתי על אף אישה שקיבלה מחצית מהזכויות הפנסיוניות המגיעות לה בזמן שהיתה נשואה. ראשית צריך לזכור שבדורנו רבים הגברים שלא קיבלו כלל פנסיה (לפני כניסת החוק). שנית, רבים אחרים לא מודעים לחוק ולא שינו את הפרטים המתאימים בטופסולוגיה. כנל לגבי נשים. ולבסוף - עורך דין פרטי וטוב שוחט כל חלק הטובה של עורכי דין מטעם המדינה כך שהסיכוי לקבל משהו ועל זה להישען לא גדול.

אבל גם אם נניח שאכן כך קורה, האם עתידה של אישה וילדיה מובטח על ידי קבלת מחצית ההפרשות הפנסיוניות של מפרנס יחיד בגילאי 20-30 בם לרוב ההכנסה במילא נמוכה? לא ממש. זאת לאחר שנפלטה משוק העבודה ובכל השנים הללו איבדה ותק בתפקידים מסויימים, ונסיון מקצועי, לעיתים השכלה נוספת שהיהת מאפשרת לה הכנסה גבוה יותר? לא בטוחה.

שנית, גירושים יכולים להתקיים גם אחרי שהילדים עברו את גיל 18 ואז אפשר ללכת לחפש... יש מקרי קצה שהאישה מקבלת משהו, לא משהו לבנות עליו.
כל אדם צריך לדאוג לפנסיה שלו. לא רק במקרה של גירושים גם במקרה של זוגיות טובה ומאושרת, ממתי פנסיה של הכנסה יחידה אחת וממוצעת מאפשרת מחייה סבירה? גם אם מחלקים אותה בשניים במקרה של גירושים או משאירים אותה יחידה במקרה הטוב יותר.

_מצד שני
כדאי להזהר, לפעמים נוח לנו להאמין כי אין דרך אחרת מאשר לקחת אחריות על החיים שלנו ולנסות לשנות אותם._
נכון. באופן כללי אני חושבת שבעידן של היום יש לנו אפשרויות להמציא את עצמנו כל פעם מחדש ולא משנה מה היתה נקודת הפתיחה שלך ובאיזה נקודה אתה כרגע.
מצד שני, גם מודעות לחולשות, פערים וכדומה נחוצה, בייחוד ככשמטפלים ועובדים עליהם ולא מנוהלים על ידם. אם אדם מסויים מודע לחולשות שלו הוא יכול לטפל בהם (במה שניתן) או לייצר מערכת שבה הן לא יפריעו לו, מאשר לקבור אותם או לחשוב שהכל קטן עליו. חינוך ביתי משמעותי, רציני, כזה שמפרה ילדים, מטפח אותם זה אתגר לא פשוט, אני לא חושבת שהרבה שבוחרים בו באמת עומדים בו ואני לא חושבת שהרבה שלא בוחרים בו לא היו עומדים בו.
כמו שאני לא חושבת שבית ספר הוא שורש הרע, יש המון אלמנטים טובים בבתי הספר, ויש הרבה סוגים של בתי ספר
(וגנים וכו').

(והוותיקות יכולות להפנות לדפים הרלוונטיים).
מתמכר אל מה חדש
הגלישה באתר מסוכנת
התמכרות לאתר באופן טבעי
מכורים לאינטרנט

חינוך ביתי משמעותי, רציני, כזה שמפרה ילדים, מטפח אותם זה אתגר לא פשוט, אני לא חושבת שהרבה שבוחרים בו באמת עומדים בו ואני לא חושבת שהרבה שלא בוחרים בו לא היו עומדים בו.

נקודה, אני לא יודעת כמה את גולשת כאן אבל כדאי שתקראי עוד על חינוך ביתי, זה לא כל-כך קשה כמו שזה נשמע (למען האמת לדעתי זו אופציה יותר קלה לעיתים מבית הספר)
בסיפור שתיארתי מקודם הבאתי את סבתות שלי כדוגמא לנשים בחינוך ביתי שהפסידו מכך שלא הלכו לבית הספר.
מצד שני, אם אני חושבת על בעלי, אז מה בית הספר נתן לו ? אחת הטענות היא שבבית הספר רוכשים ידע כללי בסיסי, אבל למרות שהוא למד 12 שנים בבית הספר אין לו ידע בתחומים הנחשבים בסיסיים. לעומת זאת הוא מוכשר מאוד במוסיקה, אבל תמיד אמרו לו, גם הוריו הלא משכילים, שהעיקר זה בית הספר, שילמד וכך יוכל למצוא עבודה טובה, אז הוא למד 12 שנה ובסופן יצא ללא תעודה וללא מקצוע (אף שלמד בבית ספר מקצועי), הוא גם לא המשיך כמובן ללימודים גבוהים. מחקרים מראים, ושתינו יודעות זאת מהחיים, כי בתי הספר מנציחים את הפערים הסוציאקונומיים.
מה שעוזר לנו מאוד מבחינה כלכלית זה דווקא אותו תחום שאיש לא כיוון אותו לשם. אני חושבת מה היה קורה אם היה בחינוך ביתי, היה לו זמן לפתח את עצמו בתחום שבו הוא טוב ואז אולי הוא יכל לעבוד בזה כתחום מרכזי (ואנחנו עוד מקווים שזה יקרה).

אמא של יונת
תודה על המידע
אני רק חוששת להתמכר גם אל הדפים שציינת (-:

עוד נקודה: אב שהוא מפרנס יחיד באקלים כלכלי כל כך לא יציב נמצא במתח נפשי עצום. אותה פשטות מרצון מוסיפה למתח הזה - אין כסף לעוזרת, אין כסף לאוכל מבחוץ, ומי ינקה ויבשל? אמא שנמצאת כל היום עם הילדים או אבא שעובד כל היום? ובית מבולגן וארוחות חטופות רק מגבירים את המתח הנפשי, נכון? אין כסף לצאת לבלות ואין כסף לחוגים להורים אז איך הם יתאווררו קצת מהקשיים והעומס? מכאן שמדובר במחיר נפשי לא פשוט לבני הזוג.

המודל המסורתי (שאין לי שום געגועים אליו), התייחס לגבר כמפרנס (שר החוץ) ולאשה כעקרת הבית - המטפלת בילדים ובעבודות הבית (שרת הפנים). היה אז יותר ברור וקל מבחינת חלוקת התפקידים. כשנשים החלו לצאת לעבוד העומס והלחצים גדלו, לפחות עבורן, כי במקרים רבים הגבר לא נטל חלק בעבודות הבית וגידול הילדים, או נטל חלק שולי, ולאשה נוספה על מטלות הבית גם עבודה נוספת.
לכן לא ברור לי כלל מה כוונתך בקטע הנ"ל, הרי אני בבית כל היום, אז יש אוכל ביתי והבית מסודר יותר, הכביסה מקופלת, הכלים שטופים והילדים מטופלים (עד כמה שהם זקוקים לטיפול).
משום מה דווקא המשפטים שציטטתי להלן נראים לי כלקוחים מרמת חיים גבוהה ולא מהחינוך הביתי.
ובבית דווקא נורא כיף להיות.

אנשים שמאמינים שאוכל קונבנציונלי (תפוחים מהסופר, לצורך העניין) אינם בריאים ולכן צורכים רק אורגני - יקר מאד (אל תחשבי על תינוק בן יומו, חשבי על תאבון של ילד בן 13, ועכשיו חשבי על משפחה של חמישה אנשים עם תאבון כזה פלוס אורחים וחברים מדי פעם).

אם אוכלים באמת בריא, זה יכול לצאת יותר זול למרות עניין האורגני. כלומר אם נוריד את כל השתייה המתוקה, כולל תרכיזים, את החטיפים, הממתקים, הממרחים, ג'אנק פוד, פיצות, בורקסים, בשרים וכן הלאה - המוצרים הללו עולים הון.
פעם חישבתי שבמבה (לפי גרמים) עולה פי 2 מצימוקים (לא אורגניים אמנם)

רוצה להוסיף משהו:

לדעתי אין כל רע בכך שגם אמא וגם אבא (וגם הילדים) ינקו ויבשלו בבית.
לא הבנתי למה זה פוגע ברמת החיים או באיכותם.

להיפך.
כשאני מבשלת אוכל ביתי אני נותנת באהבה קודם כל לעצמי - ואז גם לבני הבית שלי.

אין בעיה שגם אמא שבבית תבשל ותנקה וגם אבא שחוזר הביתה - בשיתוף פעולה, שעם קצת רצון טוב ומאמץ אפשר לייצר.

א. להתרשמותי ג'אנק יותר זול מאוכל איכותי.
ב. כל מה שאני כותבת מבוסס על דברים שקראתי באתר, כי הילדים שלי כולם במערכת החינוך. וממה שקראתי, נשים שנמצאות בבית, במיוחד אם יש בו יותר מילד אחד, מדווחות על קושי בשילוב חינוך ביתי עם עבודות הבית. הן מגיעות לשעות הערב ממוטטות, והרבה פעמים בן הזוג - שבדיוק חזר מהעבודה - מתבקש לקחת על עצמו את הטיפול בילדים או לבשל ארוחת ערב. אני לא אומרת את זה בשמץ ביקורת, כמובן, וברור לי שזה היה קורה גם לי במקומן. כמו שכתבתי קודם, הורות היא עבודה קשה מאד, הרבה יותר מרוב העבודות שאני מכירה, ולכן נראה לי בכלל לא טריוויאלי לשלב אותה עם תחזוקת בית.
ג. כאן צריכה לקפוץ השאלה "אבל נשים בכל הדורות עשו את זה, אז מה כל כך קשה?" ועל כך אענה שקודם כל, לנשים בכל הדורות היו סטנדרטים הרבה יותר נמוכים של הורות, והן לא הרגישו מחויבות לתקשורת מקרבת, הכלה וטיפוח. שנית, אף אחד (במיוחד לא הן עצמן) לא ציפה לאושר, מימוש עצמי, עניין בחיים וכו'. גם מצבי הרוח שלהם, או ההורמונים, או העייפות לא עניינו אף אחד. בקיצור, גם להן בטח היה קשה לאללה, אבל הן לא כתבו על זה בבאופן (וחבל).

אבל האמת היא שהויכוח הזה עקר. מי שטוב לה - נהדר, כנראה היא נמצאת בדיוק במקום שבו היא צריכה להיות. ומי שלא טוב לה, רק שתבין שזה לא שמשהו לא בסדר אתה. המציאות שבה אנחנו חיים (שילוב של תנאים כלכליים, נורמות חברתיות, ציפיות מהחיים) יוצרת שילוב שנראה לי בלתי אפשרי, ושאני חושבת שדורש שינוי.

עוברת, כתבת נפלא - תמציתי ובהיר כהרגלך. @}

"אבל נשים בכל הדורות עשו את זה, אז מה כל כך קשה?" ועל כך אענה שקודם כל, לנשים בכל הדורות היו סטנדרטים הרבה יותר נמוכים של הורות, והן לא הרגישו מחויבות לתקשורת מקרבת, הכלה וטיפוח. שנית, אף אחד (במיוחד לא הן עצמן) לא ציפה לאושר, מימוש עצמי, עניין בחיים וכו'. גם מצבי הרוח שלהם, או ההורמונים, או העייפות לא עניינו אף אחד. בקיצור, גם להן בטח היה קשה לאללה, אבל הן לא כתבו על זה בבאופן (וחבל).
הציפיות לאושר וגו' - אכן עניין כה עכשווי, ובשילוב עם הסטנדרטים הגבוהים שמוצבים בימינו להורות - ולילדוּת! - נוצר תמהיל בלתי אפשרי שהוא תמצית הקושי. לא הקושי עצמו, אלא המחשבות עליו. ובעצם, אם הגעתי עד הלום, המסקנה הא שבכל זאת הכל בראש (-:.

עוברת בהמשך לדברייך -

נשים מהדורות הקודמים היו נשים חזקות יותר (סליחה מראש לכל מי שלוקחת זאת אישית).
הן עברו כמה מלחמות או פרעות או מה שביניהם.
הן נולדו לתוך שיגרת יום שבה עבודת כפיים היתה הכרחית על מנת לאכול ולשתות ולישון והכל, להרים מזרונים עלמנת להיות מסוגלים ללכת בחדר, ללכת קילומטרים למכולת או לשדה, לכבס בידיים, לתפור את הבגדים של עצמן, לנקות עופות, לשחוב קניות מהשוק, לנסוע באוטובוס ללדת (בחיי), הזוגיות אפעס, היתה זוגיות, אף אחת לא ציפתה להנות מי יודע מה. יש הרבה דוגמאות ולקחתי כמה כאלה שמוכרות לי מסיפורים אבל בשורה התחתונה - הכוחות המנטליים והפיזיים שהיו להן לא ברי השוואה לאלו שאנחנו מחזיקים בהם.
הן חונכו מגיל אפס להשתלב בעבודות הבית, בתחילה - לא להפריע ולאחר מכן לקחת חלק פעיל בכל תחום כמעט, החל ממזון, ניקיון וגידול האחים
אני מתקוממת כשאומרים לי שפעם בשבט היה קל יותר כי תמיד היה מי שיעזור, זה לא מדויק, כי אמנם היה שבט אבל היו הרבה יותר ילדים ועבודה וקשיים פיזיים, אבל כן, שם היו בעיות שלנו אין וגם ההיפך, היו בעיות שלנו יש ושלא היו מנת חלקן. (מי שמע בעבר על בייביסטר? הילד היה נשאר לבד! מי שמע על הצורך לממן שיעורים פרטיים? הילד הסתדר. או שלא וכן הלאה).

ומעבר לכך מסכימה עם כל מילה של עוברת.

בקשר לעבודות הבית:

ואם נניח, שני בני הזוג עובדים עד 4 או עד 6 בערב?
יש להם כוח אחר כך לעבודות הבית?
ממש לא.

כשבעלי חוזר מהעבודה, לפעמים בשבע בערב, למרות שהוא ישר מקלח את הילדים ויושבים לארוחת ערב, תמיד בתשע שנינו ממוטטים ואין לנו כוח.
לפחות כשאני בבית עם הילדים אני יכולה במשך היום לקפל כביסה איתם, לשטוף כלים כשהם משחקים וכאלה.
וגם אצלי הם בגנים, אמנם עד 13:00, אבל בגנים.
אבל עד לא מזמן הקטן היה איתי וזה מה שעשיתי.

ולגבי הכוחות של הנשים:
וואו.
לא חשבתי על זה ככה.
אני לא יודעת אם היו להן כוחות מיוחדים.
אני כן חושבת שהן לא ציפו להיות אימהות מקרבות ומכילות ורגישות לצורכי הילד, הן לא ציפו שתהיה להן זוגיות קרובה ואינטימית, והן לא ציפו לחיי נוחות. בשום מובן.

א. להתרשמותי ג'אנק יותר זול מאוכל איכותי.

להתרשמותי לא. שניצל שאני מכינה יוצא זול יותר משניצל מוכן (לפחות אם לא סופרים את העבודה שאני משקיעה). יוגורט תנובה עם פירות שחתכתי יוצא זול יותר מאשר מעדני חלב למיניהם. שקדים זולים יותר מצ׳יטוס, והרבה יותר ממלאים.
מסכימה איתך שסלמון יקר יותר מנסיכת הנילוס. אבל לא בטוחה שזו השוואה נכונה יותר מאשר להשוות אגוזים שאספנו מהדשא בחינם עם שקיות חטיפים מהסופר.

ולגבי הקושי בעבודות בית: אני לא רואה שלאמהות בחינוך ביתי יש קושי יותר גדול בתחום הזה לעומת אמהות שעובדות מחוץ לבית. בכל מקרה, אני מתרשמת שההבדלים האישיים בין משפחה למשפחה גדולים הרבה יותר מאשר ההבדלים בין משפחות החינוך הביתי כקבוצה לבין משפחות אחרות כקבוצה (אם יש בכלל הבדל כזה).

_ואם נניח, שני בני הזוג עובדים עד 4 או עד 6 בערב?
יש להם כוח אחר כך לעבודות הבית?
ממש לא._

אבל במקרה של שתי משרות מלאות ושתי משכורות, לפי הנחת הסבתא שפתחה את הדיון מחדש, בני הזוג יכולים לאפשר לעצמם מנקה בתשלום (ותרבות, והשכלה ועוד). הנחה די מופרכת, לפי מה שראינו פה בקיץ האחרון, בלי קשר לחינוך ביתי.

אני תומכת נלהבת בחינוך ביתי (למרות שילדי במסגרות של מטרד החינוך) ומאמינה שהוא ניתן למימוש גם תחת משאבים מוגבלים, כמו כל אידיאל שמאמינים בו.

< לא שמתן לב לכתבות על משפחות מתחת לקו העוני בהן האמא מתראיינת עם ציפורניים שתחזוקתן עולה כמה מאות שקלים תוך עישון סיגריות תוצרת חוץ? הכל בראש >