הילד לא רוצה ללכת לגן

אנונימי

_{דף מומלץ}

אוקיי, אני מודעת לגיחוך שבלפתוח דיון בנושא דווקא באתר שנולד מתוך קהילת החינוך הביתי, אבל כיוון שהאתר הזה הוכח את עצמו שוב ושוב כפוקח עיניים ופותח כיווני מחשבה גם עבור מיינסטרימית שכמוני, האזינו ידידיי ושמעו את מצוקתי:

היום הבן שלי לא הסכים להישאר בגן. הגיע עד הגן עם אבא שלו, נכנס פנימה, וכשאבא רצה ללכת - הוא פשוט לא הסכים להישאר שם.

הבהרות: הבן שלי בן ארבע וחצי, הולך לגן מגיל שנה, והשנה (מתחילתה) לא היו שום בעיות בלהישאר בגן. זה גן עירוני, נגמר כל יום באחת וחצי, ונראה היה שהילד מבסוט מאד. לא שהגן כזה טוב, או שהגננות כאלה מאורות, אבל הכל בסדר. אין שום בעיות. ובאמת, אני חושבת שקוצר היום (הוא אף פעם לא מגיע לשם לפני שמונה וחצי ולרוב אפילו אחרי תשע) הפך את כל העניין לסוג של חוג (בניגוד לשנים קודמות, בהן הוא היה בגן עד חמש אחה"צ).

והיום הוא לא רצה להישאר. אמר שהוא לא אוהב את הגן, שאין לו חברים, שאף אחד לא אוהב אותו שם וכו'. לא התווכחנו יותר מדי, ולאחר שהבנו שהוא נחוש בדעתו אבא שלו לקח אותו הביתה, והוא נשאר שם עם אחיו התינוק והמטפלת שלו.

מובן שאם זה רק היום, או רק מדי פעם, אז אין בעיה ואני סתם מבלבלת לכם במוח ומבזבזת לכם את הזמן. אבל מה אם לא? מה אם גם מחר ומחרתיים ובשבוע הבא הוא לא ירצה ללכת? אמרתי לו שכדאי שיסביר לי מה בדיוק לא מוצא חן בעיניו, כי עדיף לנסות לתקן את מה שמפריע לו במקום לוותר לגמרי על הגן, כי בטוח יש שם גם דברים שמוצאים חן בעיניו, ואם הוא בכלל לא ילך לגן הוא יפסיד אותם. הוא ענה לי שהוא לא אוהב שום דבר בגן ולא רוצה ללכת.

מה אתם מציעים לי לומר/לשאול/לעשות כדי להבין מה בדיוק הבעיה ואיך לפתור אותה? על מה כדאי לי לחשוב ומה כדאי לי לבדוק עם עצמי בנושא? אני לא יודעת למה, אבל זה נורא מטריד אותי (אותנו) ואני לא בטוחה איך להתמודד עם זה או אפילו איך לחשוב על זה.

מישהו?

לכולנו יש ימים שלא בא לנו ללכת לעבודה, אבל למבוגרים מותר לקחת חופש מתי שהם רוצים, מה דעתך?

השתנה אצלכם משהו לאחרונה?

כן, אולי זה פשוט "היום לא בא לי".
זה פשוט יושב על תחושה כללית שלי שאיבדתי את הכיוון. אחרי שנטשתי את הגישה לפיה גידלו אותי ("למה? כי ככה צריך. למה ככה צריך? כי ככה, מה את סתם מתווכחת. יש דברים שצריכים לעשות.") נשארתי בלי משענת מספיק מוצקה כדי לבסס בטחון בבואי להתמודד עם מצוקות גידול הילדים....
ותמיד יש לי פחד שאני יותר מדי מושפעת ממה שאני קוראת כאן. שבכל זאת ילדים צריכים גבולות והורים שזורמים אתם יותר מדי זה לא טוב.
בקיצור, בלאגאנים בראש שלי.
אולי זה צריך להיות דף תמיכה ....

עוברת -
לא כדי לגרש אותך מפה, הנה מקום שאולי יתאים יותר לשאלה שהעלת. נסי ותהני.

אם בינתיים זה קרה רק פעם אחת, למה להתחיל לדאוג "מה יהיה אם". אולי ביום ראשון הוא יילך לגן בלי שום בעיה?

טרה - בהחלט סביר. אין לי מושג למה כל כך נלחצתי. כנראה בגלל אותה תחושה של אבדן דרך וחוסר בטחון לגבי הדבר ה"נכון" לחשוב או לעשות בנסיבות כאלה.

שאלת מה בדיוק הבעיה ואיך לפתור אותה?
והוא אמר שהוא לא אוהב את הגן, שאין לו חברים, שאף אחד לא אוהב אותו שם וכו'
וגם ענה לי שהוא לא אוהב שום דבר בגן ולא רוצה ללכת.
הכל פשוט וברור, לא?
לא מתגרה, רק נבהלת למחשבה שבפורום שגילה שלחה אותך אליו יגידו לך דברים כמו "אל תתני לו להחליט, הוא בודק אותך, בודק את הגבולות שלו ושלך, מחפש חיזוק, כולם עוברים את זה ואסור להישבר, תזכרי ששגרה זה דבר חשוב ואסור להישבר עם כל קושי קטן כי אחר כך זה המסר שהוא יקבל לחיים כבוגר, ויהפוך ל 'קוויטר' ."
אולי זו בכלל לא הרוח בפורום ההוא, לא נכנסתי אליו מזמן, אבל מעניין, האם יהיה מי שיגיד לך שם "איזה ילד חכם וחזק. ותראי כמה הוא בוטח בך שאת תקשיבי לו ותאמיני לו. איך הוא מבטא יפה את מצוקתו. זה רק מראה שהוא יודע שיש לו גב.לא להיענות לביטוי כזה בהיר ומדוייק יהיה לשדר לו: חבל לך על הזמן , חמודי, מה שאתה מרגיש זה לא משנה. משנה מה שצריך. וצריך ללכת לגן." ? (יצא משפט ארוך, שמתחיל ב האם יהיה מי שיגיד שם דבר כזה?)
בכל אופן, נסי ותהני, ואם לא יהיה מי שיגיד את זה שם, אנחנו פה (-:

ראיתי עכשיו את התוספת הרגועה טיפה יותר שלך, ואולי באמת יהיה בסדר ביום ראשון וסליחה שאני מכניסה טונים מלחיצים. אבל זו באמת שאלה. לתת כבוד לביטוי כל כך ברור, להתייחס לזה במלוא הרצינות, או לקוות שזה סתם מצב רוח. אולי זה באמת סתם מצב רוח? ואולי לא? אולי הוא אומר בדיוק את מה שהוא רוצה ומרגיש כבר הרבה זמן? איך יודעים?
הייתי בדילמה הזאת בעצמי. לא לתקופה ארוכה כי לא רציתי שהיא תלך לגן, ובכל זאת כשהיא אמרה שהיא לא רוצה הבהיל אותי להיענות לזה כל כך מהר בלי לתת לה להתמודד, מפחד שזו אולי גחמה, בדיקת גבולות, השד יודע מה, וההיענות לזה רק תגרום לה תחושה של חוסר יציבות.
<נכנסת להתנצל ורק עושה את זה יותר גרוע>

עוברת, כמה כיוונים:

כדאי לדבר עם הגננת. היא יכולה לשפוך אור על כל הנושא הרבה יותר מאיתנו -- הרי היא רואה אותו ומטפלת בו יום-יום.

לפעמים ילדים אומרים משהו על מישהו אחד אבל מתכוונים למישהו אחר. למשל, ילד יכול להגיד "אני כועס על אבא" אבל להתכוון "אני כועס עליך, אבל האהבה שלך חשובה מכדי לומר את זה ישירות". לכן כשהוא אמר שהוא לא אוהב את הגן, שאין לו חברים, שאף אחד לא אוהב אותו שם וכו' זה יכול להיות לאו דווקא על הגן. כדי לבדוק את זה, את יכולה לנסות להגיד (אם הוא יגיד את זה שוב) "אני אוהבת אותך, אני חברה שלך" או דברים אחרים שיכולים להיות רלוונטיים. לפי התגובות שלו תדעי אם פגעת.

יכול להיות שהוא ניסה להגיד דברים כאלה גם בעבר אבל אז פטרת אותו ב"צריך" וזה השתיק אותו? אם כן אז זו הזדמנות לנסות לרדת לעומק הדברים. יכול להיות שלדבר על זה יספיק, יכול להיות שתרצי לעשות גם משהו מעבר לדיבורים.

ובינתיים הודי למזלך הטוב על כך ש:
יש לך אפשרות טכנית להחזיק את הילד שלא בגן;
יש לך בעל רגיש ופתוח שלא הכריח את הילד להשאר בגן ויהי-מה;
יש לך (זה לא לעניין, אבל סתם הזמנות להגיב) כושר ביטוי וחוש הומור.

רק נבהלת למחשבה שבפורום שגילה שלחה אותך אליו יגידו לך דברים כמו "אל תתני לו להחליט, הוא בודק אותך, בודק את הגבולות שלו ושלך, מחפש חיזוק, כולם עוברים את זה ואסור להישבר, תזכרי ששגרה זה דבר חשוב ואסור להישבר עם כל קושי קטן כי אחר כך זה המסר שהוא יקבל לחיים כבוגר, ויהפוך ל 'קוויטר' ."
נראה לך?

ז"א - בהחלט יהיה מי שיגיד לך שם "איזה ילד חכם וחזק. ותראי כמה הוא בוטח בך שאת תקשיבי לו ותאמיני לו. איך הוא מבטא יפה את מצוקתו. זה רק מראה שהוא יודע שיש לו גב.לא להיענות לביטוי כזה בהיר ומדוייק יהיה לשדר לו: חבל לך על הזמן , חמודי, מה שאתה מרגיש זה לא משנה. משנה מה שצריך. וצריך ללכת לגן."
הסיבה שהצעתי ללכת גם לשם היא - יש שם אמהות ש(להבדיל ממני, למשל, )נתקלו במצבים כאלה

למרבה הגיחוך לא בדקנו אם אתמול היה עניין חד פעמי או לא כי היום התעוררנו כל כך מאוחר שכבר לא היה טעם ללכת לגן P-:
אני חושבת שמה שכל כך ערער אותי אתמול זה שלא באמת ידעתי איך להתייחס למה שהוא אמר. לא בעניין של גבולות וכו' (מזה יונת כבר ריפאה אותי (-; ) אלא ממש להבין מה הוא אומר.
אני אנסה להסביר.
בינקותו הוא לא היה ילד עקשן. להוציא נושא ספציפי, שקרוב במיוחד ללבו, הוא נטה לזרום עם מה שהציעו לו ולהשתכנע בקלות. גם היה לו מזג טוב במיוחד. בשנה האחרונה הכל התהפך. הוא הפך ל"קריזיונר", עם התקפות "אנטי" נורא חזקות, עם התרגזויות פתאומיות שקשה למצוא איך להוציא אותו מהן ועם ביטויים מאד קיצוניים:

אהבת את העוף שהמטפלת עשתה לך?
לא. אני לא אוהב שום דבר שהיא עושה

או:

איך היתה ההצגה שראית עם סבתא, יפה?
אני שונא הצגות. אני לא רוצה אף פעם לראות הצגות.

או:

אתה כבר שבע?
אני אף פעם לא שבע. אני תמיד רעב וצמא.

כך שאני כבר לא יודעת מה הוא אומר כי הוא מרגיש, מה הוא אומר מתוך קריזה לא ברורה, מה הוא אומר כדי לזעזע ולהקפיץ את מי שמולו, בקיצור - קשה. אני לא רוצה לעשות עניין ממה שנאמר סתם ואני לא רוצה לחטוא בזלזול או התעלמות כשהוא באמת רוצה לומר לי משהו.
ואתמול פשוט היתה דוגמה טובה לעניין הזה. זה באמת לא הגן, תאמינו לי. ככה שגם מי שהסיטואציה הספציפית לא מדברת אליה (כן, כן, אתן, אמהות החינוך הביתי) יכולה אולי לעזור....

הייתי בדילמה הזאת בעצמי. לא לתקופה ארוכה כי לא רציתי שהיא תלך לגן, ובכל זאת כשהיא אמרה שהיא לא רוצה הבהיל אותי להיענות לזה כל כך מהר בלי לתת לה להתמודד, מפחד שזו אולי גחמה, בדיקת גבולות, השד יודע מה, וההיענות לזה רק תגרום לה תחושה של חוסר יציבות.

ענת - מה התשובה שלך לדברים האלו כיום? את לגמרי לא מסכימה אתם?

ולמייק - מודה למזלי ומודה גם לך @}

נולד לו אח או משהו כזה? מה השתנה לפני שנה?

נולד לו אח בערך חצי שנה אחרי שהתחילה ההתנהגות הזו. היא המשיכה ללא שינויים מיוחדים אחרי לידת האח ועד היום.
אין צורך לציין (אני מקווה...) שבמשך חלקים נרחבים של היום הוא ילד מקסים, קואופרטיבי, בר שיח מן המעלה הראשונה והנאה צרופה. אני משערת שהמידה שבה מצבים מסלימים תלויה גם (בעיקר?) בסבלנות וביצירתיות שלי לזהות משבר מתקרב או לפרק סיטואציה טעונה. אבל כמה אפשר? מה עם סתם לחיות בשקט בלי לעסוק בתיווך גישור ופישור בלתי פוסקים?
אכן, דף תמיכה ....

מה עם סתם לחיות בשקט בלי לעסוק בתיווך גישור ופישור בלתי פוסקים?
נדמה לי שיש לפעמים רגעים כאלה, אבל זה כמו עם שינה כשיש תינוק בבית - אי אפשר לתכנן מראש מתי זה יקרה, וחיבים להנות מכל הזדמנות שנקרית.

"נולד לו אח חצי שנה אחרי שהתחילה ההתנהגות הזו"
אצלנו ההתנהגות הזו החלה בזמן ההריון שלי (כחצי שנה לפני הלידה).
וה נמשך בגלים עד היום. דברים שעזרו:
מה שיונת הציעה.
וגם- למצוא זמן לעשות משהוא ביחד רק אני והוא. למשל: בקיץ נהגנו מדי כמה ימים (אחרי ההשכבה של התינוקת ואחרי שאבא חזר מהעבודה)
ללכת בחושך יד ביד לתיבת הדואר (זה ברחוב אחר, 7-8 דקות כל כיוון) לראות אם הגיע גיליון של החוברת עליה הוא מנוי.
בדרך היה לנו פתאום זמן לפטפט על דא והא ולעיתים גם על דברים חשובים שלא היה להם זמן ביום יום.

אני שואלת שאלה ומתנצלת מראש אם זה בוטה מדיי: אולי זאת את שכבר לא כלכך רוצה ללכת לגן, והילד החכם שלך פשוט אומר את זה בקול רם לפנייך? אולי בגלל זה, סירוב חד פעמי נראה כמו משהו כל כך משמעותי?

נולד לו אח בערך חצי שנה אחרי שהתחילה ההתנהגות הזו.
טוב, אז אפשר להשתמש בזה בתור הסיבה. אצל הרבה ילדים התגובות לאח מתחילות עוד במהלך ההריון, אולי כי אצל הרבה אמהות ההתנהגות משתנה כבר כשהן בהריון.
הלידה של הילד השני זה זמן לא קל. ינחם אותך לדעת שתוך שנתיים-שלוש זה ישתפר?
בינתיים, את יכולה לנסות להשקיע בו (אהבה, תשומת לב) מתי שנוח לך, בתקוה שזה יפחית את ההפרעות בזמנים שפחות נוחים לך.

הייתי בדילמה הזאת בעצמי. לא לתקופה ארוכה כי לא רציתי שהיא תלך לגן, ובכל זאת כשהיא אמרה שהיא לא רוצה הבהיל אותי להיענות לזה כל כך מהר בלי לתת לה להתמודד, מפחד שזו אולי גחמה, בדיקת גבולות, השד יודע מה, וההיענות לזה רק תגרום לה תחושה של חוסר יציבות

ענת - מה התשובה שלך לדברים האלו כיום? את לגמרי לא מסכימה אתם?
בכללי, אני כמעט בטוחה שכשיש לך אפשרות להניח לילד להגיד לך, (וזה לא מובן מאליו) ויש לך אפשרות לשמוע אותו, (וזה גם ממש לא מובן מאליו) ויש יכולת לא לשמוע בראש את מה שתמיד אמרו לנו שהוא הבסדר,(שזה הזמזום רקע) אז הבעיה הזאת פשוט לא עולה.
הוצאתי את המשפט הזה מתוך תשובה שאני מזיעה עליה כבר חצי שעה, ומגישה לך את כל התשובה למרות שהיא מבולבלת ולא בדיוק עונה על השאלה.
נסיון לנסח משהו הכי כנה: התגובה שלי תהיה לגמרי תלויה במצבי באותו הרגע.
אם אני רגועה, בטוחה בעצמי, ויש לי עיניים לראות אותה (את הילדה), קרוב לודאי שיהיה לי קל להחליט אם להגיד : לא, אני לא מסכימה. את צריכה קודם להתלבש ולצחצח ואחר כך נעשה את זה. או שלחילופין אראה שבאמת בא לה להשאר בפיג'מה ואוכל לקשר את זה לריב מאתמול בלילה, לגשם בחוץ, ולהבין שזה בסדר, גם אם חינכו אותי לחשוב שזה לא בסדר.
מעבר לעיניים לראות אותה, יש את ענין הלדחות מעלי את ה"צריכים" (tsarichim) החיצוניים בלי להרגיש שאני מזניחה את התפקיד האחראי שלי. ז"א שההתעלמות מה"צריכים" היא לא מאיימת.
אני מנסה לנסח כאן משהו ברור וזה לא מצליח, כי הבעיה ופתרונותיה מורכבים מכל כך הרבה פרטים, וזה דינמי, כמעט כל מקרה לגופו מדי יום ורגע בלי כללים.
בכללי, אני כמעט בטוחה שכשיש לך אפשרות להניח לילד להגיד לך, (וזה לא מובן מאליו) ויש לך אפשרות לשמוע אותו, (וזה גם ממש לא מובן מאליו) ויש יכולת לא לשמוע בראש את מה שתמיד אמרו לנו שהוא הבסדר,(שזה הזמזום רקע) אז הבעיה הזאת פשוט לא עולה.
הבעיה היא שלא תמיד אנחנו יכולות ונקיות באותה מידה בכל מצב. והזמזומים מתגברים דווקא ביום נאחס במיוחד. ופגישה עם קרובת משפחה שאומרת "הילדה מתעוררת אל יום לא ידוע" משאירה אותך עם כעס על שלא מעריכים את עבודתך הנפלאה וגם עם תהייה, שלמרות שאת לא מעריכה כל כך את הדרך בה אותה קרובה גידלה, אולי בלי קשר היא צודקת וזה רע שהילדה מתעוררת ליום לא ידוע?
אני הולכת סביב סביב ולא מצליחה לענות לך על השאלה.
זה לא שהיום אני לא מסכימה עם הדברים. היום הם עולים פחות, כי התרחקתי מגורמים שמשמיעים באזניי דברים מיותרים. (לא רק קרובות. מסגרות, שכונות, תכניות טלויזיה...)דילמות צצות ברוך השם גם בלעדיהן.
היום אני נוטה יותר להאמין לילדה שאם היא אומרת משהו, הרווחה הכבוד העצמי והבטחון העצמי שלה (ושלי) תלויים בתגובתי הרצינית לעניין.
לא תגובתי אחרי שניתחתי וחשבתי מה נכון לעשות, איך זה ישפיע על העתיד וככה.
אלא תגובה אמיתית. לא מעובדת.
ברור שלא תמיד זה מצליח. אני גם מזייפת לה תגובות מתוך היסוס ובלבול, אני גם צורחת עליה, מבטלת את רצונה בגסות וסותמת לה את הפה בגלל שמישהו אחר בבית הרגיז אותי. אבל היום אני כבר מכירה את המקום הטוב ההוא, גם אם הרבה פעמים הוא מכוסה בערפילים, מתרחק, מתעתע.

ענת - נורא נהניתי לקרוא את כל מה שכתבת. מאד הזדהיתי, במיוחד עם הפיסקה האחרונה.
השאלה היא אם הפסקת להאמין בכך שילדים צריכים יציבות, בודקים גבולות וכו'.
אני מבינה שהשאלות הללו עולות פחות, אבל זה מפני שאת חשופה להן פחות. זה לא אומר כלום על התשובה להן (ורמזת על זה במה שכתבת). גם אני, בגלל שאני נמצאת באתר הזה ולא באתרי הורות אחרים, חשופה לסוג מסוים של דעות, וזה מחזק בי את הצדדים שחושבים דומה, אבל איך אדע מה נכון?

לעצם העניין - נראה לי שמחר הוא ילך לגן. דבר אחד שדיברנו עליו, ואני יודעת מזמן שמפריע לו, זה שהסייעת בגן - שאחראית על כל מה שנקרא "עבודות יצירה" (המלה "יצירה" לא רלוונטית לכלום, כמובן) - מכריחה אותו לעשות דברים באופן מסוים. סיכמנו שאומר לה שהוא לא חייב לעשות "עבודות יצירה" אם הוא לא רוצה. אני מקווה שזה יעזור.

השאלה היא אם הפסקת להאמין בכך שילדים צריכים יציבות, בודקים גבולות וכו'.
אוה. תודה שפישטת את השאלה (-:
לא.

אז מה זה אומר מבחינתנו?
כלומר, איך את יודעת מה היא בודקת גבולות וצריכה יציבות ("חמודה, אמרתי 'לא' וזהו") ומתי את מכבדת את רצונה ומשנה את מה שהתכוונת לעשות?
ברור שיותר קל להבחין בין המקרים כשאת רגועה ובטוחה בעצמך, אבל מה ההבדל?

אבל איך אדע מה נכון?
אכן שאלה. איך יודעים? (אולי דווקא כן תשוטטי באתרי הורות מיין סטרימיים, ותראי אם גם שם מתחזקים לך צדדים שחושבים דומה, ובאיזה צד מתחזק יותר...)
את יודעת, זה מביא אותי להיזכר במשהו שדיברו עליו איפושהוא כאן, עד כמה החברה שלנו תופסת למידה וחיקוי כדבר רע. חרוט לי (חרות לי?) המשפט של קרן שמש : "כל דבר שמוצא חן בעיני אני מעתיקה, אז בעלי אומר שאין לי עמוד שדרה" (נדמה לי שזה נכתב בעיתון ולא באתר).
וגם הלומדת ב בלוג מילים שמנסות לגעת שכתבה "מי חשב את המחשבה הזאת? אני או יונת? אני או בשמת?"
מחנכים אותנו שמקוריות זה טוב. העתקה וחיקוי זה רע.
וגם קרוב שאמר:"אין ממציאים גדולים, יש אנשים עם זכרון גרוע"
אולי אין נכון? אולי יש מה שמתאים רק ברגע הזה של החיים, ומותר עוד מעט לשנות את הדיעה? אולי זה בכל מקרה מה שקורה אז למה להתענות עם התייצבות על דברים שנבדקו היטב והוכחו כנכונים.
(כתבת שנהנית לקרוא את דבריי אז לשוני הותרה והלהג מתעופף חופשי.)

_כלומר, איך את יודעת מה היא בודקת גבולות וצריכה יציבות ("חמודה, אמרתי 'לא' וזהו") ומתי את מכבדת את רצונה ומשנה את מה שהתכוונת לעשות?
ברור שיותר קל להבחין בין המקרים כשאת רגועה ובטוחה בעצמך, אבל מה ההבדל?_
קשה לי להסביר. זה קשור להתרחשויות שקדמו לזה, למתח או רוגע שידעתי שהיא מצוייה בהם, לצליל הנמרח המשועמם בקול, לדחיפות הכנה בקול, להבעה בעיניים. להיכרות איתה. קשה לי להסביר. ואני בטח גם מפספסת לא פעם.
כשאני רגועה, היא בוטחת בי ומרגישה בטחון ולכן לא תיזום מצבי מבחן ומצבים מתגרים. ולכן, כשאני רגועה, כמעט אף פעם בקשה שלה לא תוביל למצב של עימות. (במילים אחרות, כשאני רגועה היא רגועה, ואז כל דרישה שלה תיראה לי סבירה ותיענה בחיוב. ומתוך כך, כשאני לא רגועה היא תיצור מצבי מתח כדי "להחזיר אותי" ומצבי המתח יגררו התכחשות יותר גדולה לצרכיה, כך שכשאני במתח, הסיכוי שאוכל לשפוט מה בדיקת גבולות ומה צורך אמיתי , ומהו הצורך האמיתי שהעלה את בדיקת הגבולות , הוא קטן מאד.סיבכת אותי. עכשיו אני אבדוק את זה כל הזמן.)

סיכמנו שאומר לה שהוא לא חייב לעשות "עבודות יצירה" אם הוא לא רוצה. אני מקווה שזה יעזור.
עוברת, למה שלא תדברי את עם עוזרת הגננת?
בכלל, לפעמים יש לי הרגשה שאנחנו מגדלות את אותו הילד... טוב שהם בגילאים קצת שונים כדי שאדע להפריד... גם לבני (3.5) היו כמה ימים של 'לא רוצה' ו'הכל שם נורא'. וכן. פעלנו בשיטה שכתבת למעלה - שאלנו מה בדיוק מפריע לו שם. השוני היה שלא הוספנו את מה שאמרת בדבר עדיף לנסות לתקן את מה שמפריע לו במקום לוותר לגמרי על הגן. אולי זה עשה את ההבדל? כי אז, מנקודת המבט של הילד, אין את האיום של ללכת לגן בכל מקרה, אלא רק נכונות להקשיב לו. על כל פנים, לאחר כמה נסיונות דיבוב, זה עבד. גילינו, שבגן היתה מדיניות של 'להכריח' לישון בצהרים (לא ברור לי למה הוספתי מרכאות, אולי בגלל דרכי השכנוע 'בנועם' שננקטו שם). הוא התלונן על כך באזננו ואמר שאינו אוהב להרדם בלי לתת יד. הבטחנו שנטפל בכך, ולמחרת היום, בנוכחותו , הודענו לגננות שחסל סדר שנת צהרים (ניסחנו בנימוס, כמובן, בצורת בקשה, אבל באופן שאינו משתמע לשני פנים: 'אנחנו מבקשים שהבן לא יישן בצהרים'. כך.). זה השיג את המטרה המיידית של למנוע את שנת הצהרים. אבל, ולא פחות חשוב, זה גם השיג מטרה משנית - בני היה נורא מרוצה (כמעט גאה!) מכך שפנינו בשמו ועבורו לגננות.

במישור אחר לגמרי - השיח שלך עם ענת גביש מענין מאוד, רק שנראה לי שאת מצפה כאן למשהו, שספק אם מישהו יכול לתת לך - הבטחה, חד משמעית, ובלתי משתמעת, שדרך X היא הדרך הנכונה ואין בילתה. איזו הוכחה (מדעית?) ניצחת שכך עושים דברים. אז זהו, שאני לא בטוחה שיש בכלל דרך אחת כזו, וגם אם יש, מן הסתם קשה להוכיחה (ולו מן הטעם שלכל צד יהיו טיעונים 'מדעיים' מאוד משכנעים...).
אנשים שיביאו מחקרים בדבר צדקת הדרך זה לא אני, יש כאן לפחות שתיים כאלה, בחיי, מומחיות גדולות ממני. ואני, כמעט תמיד שוקלת בכובד ראש את דבריהן, אבל לא תמיד פועלת על פי. לא מתוך חוסר יכולת בהכרח (לפעמים, אבל לא בהכרח), אלא מתוך בחירה מודעת שלא לעשות כן. מול כל המחקרים שבעולם, מול כל התיזות, הרעיונות, הממצאים, החברה, הקהילה, והאנשים כאן באתר עומדת אחת - אני. אמא. כל מה שאני שומעת-לומדת-אוספת-מלקטת, עובר בסופו של דבר במסננת הפרטית שלי, שאיני יודעת להגדירה במילים. תרצי נכנה זאת 'אינטואיציה' או 'אינסטינקט' או פשוט - 'אני'. ואני די סומכת על עצמי כמסננת. לא שאני חפה מטעויות. אף אחד לא חף מהן. אבל יש לי אמונה בסיסית, שעד היום טרם נתערערה, ביכולות שלי כאם, וביכולת שלי לערוך בחירה מושכלת עבורי ועבור משפחתי או לכל הפחות אמונה, שהטעויות שאני עושה לא הרבה יותר קרדינליות מאלה שעושים אחרים, לרבות באי האתר הזה (מי דיבר סרה בצרת רבים? מי?).
אני אנסה לומר זאת גם בניסוח אחר (אבל לא חשבתי עליו עד תום כך שאני שומרת לעצמי את האופציה לחזור בי...) - דומני, כי את המענה לשאלה שלך 'איך אדע ש זו (תהא אשר תהא) באמת הדרך הנכונה?' לא תוכלי למצוא במקור חיצוני. הוא נמצא רק אצלך, בהיותך את ומי שאת.

דומני, כי את המענה לשאלה שלך 'איך אדע ש זו (תהא אשר תהא) באמת הדרך הנכונה?' לא תוכלי למצוא במקור חיצוני. הוא נמצא רק אצלך, בהיותך את ומי שאת.
וואללה.
(למרות ש, מי זה את ומי שאת? קשה לי לדמיין מי הייתי ואיך הייתי אלמלא פגשתי אנשים מסויימים, עם חיים מסויימים, וכולי.
קשה לי להאמין שהייתי מצליחה לתת קיום לאינסטינקטים הקטנים האלה אלמלא ראיתי שאנשים ממש חיים אותם בפועל ובגדול.)
<ענת נדחפת כי נדמה לה שעוברת הלכה לראות חוק וסדר>

מיכל - עשית לי סדר בראש. תודה.

עוברת,
נראה לי שמצאתי הגדרה טובה בשבילי לכל העניין הזה של גבולות, אז תמדדי, ותראי אם מתאים גם לך.

איך את יודעת מה היא בודקת גבולות וצריכה יציבות ("חמודה, אמרתי 'לא' וזהו") ומתי את מכבדת את רצונה ומשנה את מה שהתכוונת לעשות?

את שואלת לגבי שני עניינים - יציבות וגבולות.
יציבות קיימת בכל מקרה בחיי הילד בין אם הוא הולך לגן או נשאר בבית - בבית היציבות מתקיימת בכך שבאופן קבוע הוא נמצא עם אמא שלו, וסדר היום, הפעילויות וההתרחשויות הם לא קבועים. בגן לעומת זאת היציבות ניקנית בסדר יום קבוע, פעילויות קבועות, חוקים קבועים וגם בשהיה עם אנשים קבועים אחרים מאמו.
אמנם אלה ביטויים שונים של יציבות, אבל בכל מקרה הם נמצאים בחיי הילד.
אולי כדאי לך לבדוק מהי יציבות בעבורך - לאיזה יציבות את זקוקה, מהם האלמנטים בחיים שנותנים לך תחושת יציבות - לא מה שנחשב ליציבות בעבור כל מיני אנשים אחרים, אפילו אם הם מומחים גדולים.
אני מאמינה שמה שהכי טוב לילד הוא מה שהוריו מאמינים שהכי טוב בשבילו, וזה תמיד נקבע מתוך נקודת המבט האישית לגמרי שלהם, ולכן גם המקום לחפש הוא אצל ההורים עצמם.

ולגבי עניין הגבולות -
ההנחה שלי היא שילד פועל בדרך שנראית לו הכי מתאימה כדי להשיג את מטרתו, זאת דרך אחרת בשבילי לומר שהוא לא "בודק" אותנו. הוא באמת רוצה את מה שהוא רוצה. אמנם, לפעמים הוא לא מצליח לבטא באופן מדוייק את מה שהוא רוצה ואז אנחנו צריכים לנסות לזהות את זה וכמובן לא תמיד מצליחים. אבל הילד אף פעם לא פועל נגדנו - הוא תמיד פועל בעדו.

הנחה נוספת היא שילד יודע מה הוא רוצה ואפשר לסמוך עליו, אבל באמת . לפעמים המעשים או הרצונות שלו לא ממש מתאימים למצב בו אנו נמצאים, או לשלב ההתפתחותי בו הוא אמור להיות, או לאנשים אתם אנחנו נמצאים, אבל זה לא אומר שזה לא נכון בשביל הילד המיוחד הזה, שהוא שונה מכל ילד אחר שנולד אי פעם בעולם.

ועכשיו לעניין הגבולות -
בשבילי גבול זהו מקום מפגש. מקום מפגש עם אמא למשל, או עם אדם אחר שפוגשים, או עם אח שנולד. כל אחד מאתנו חי בתוך המרחב האישי שלו, והגבולות של אותו מרחב אישי הן נקודות המפגש עם האחר.
למשל - אני מאמינה שהתינוק שנולד זקוק לחוש את גבולות גופי על מנת לגדול ולהתפתח, או במילים אחרות - נשיאת תינוק במנשא זהו סוג של הצבת גבולות. אנחנו תוחמים את גבולות עולמו של התינוק על מנת שיוכל לחוש בטחון מלא במרחב אותו אנחנו גודרים בעבורו.
בדוגמא הזו אפשר לראות עוד היבט חשוב של הגבול - לתחום את מרחב המחיה של הילד כך שיתאים ליכולתו לתפקד באופן הכי אוטונומי שהוא יכול. זאת אומרת שהגבול נועד לאפשר לילד יותר אוטונומיה ורק לשם כך אנחנו מגבילים את סביבתו.
וכאן אני חוזרת לגבול כמקום מפגש - היכן שאת לא יכולה להיענות לילד כאן ועכשיו ולא בשביל איזה עתיד עלום, אלה המקומות שהוא פוגש את אמא שלו. אלו הן נקודות החיכוך של הפגישה. אולי הוא פגש אמא עיפה או עצבנית שלא יכולה להיענות לו עכשיו - אבל זאת מי שהיא אמא שלו עכשיו. אולי הוא פוגש אמא שמאמינה בלב שלם שכך אסור לנהוג - זאת מי שהיא אמא שלו עכשיו. אולי הוא פוגש אמא סבלנית וסובלנית שנענית לבקשותיו - זאת מי שהיא אמא שלו עכשיו.

לדעתי הרבה יותר חשוב שילד יפגוש באמת את אמא שלו כאן ןעכשיו מאשר שהתגובות שלנו אליו יהיו קבועות, (נניח: היום מותר לקפוץ על הספה כי יש לי סבלנות ואני לא עייפה, וביום אחר אני לא מרשה כי אני עצבנית ולא יכולה לשאת את הרעש) מחד, ומאידך חשוב שנזכור תמיד כי יש כאן מולנו רצון אמיתי של ממש שיש להתיחס אליו בכבוד הראוי לו.

לסיכום (בקיצור, כי נראה לי קצת מבולבל כל ההרצאה הזאת):
הצבת גבולות נכונה בשתי הזדמנויות:
האחת - אם הגבול יוכל לאפשר לילד לתפקד בתוכו באופן יותר עצמאי,
והשניה - אם הוא נפגש בגבול שלנו, ההורים. הרבה פעמים (אולי תמיד?) ממפגש אמיתי של ילד עם ההורה יכול לצמוח משהו טוב.
היום למשל לא היה לי כוח לנדנד את בני בן הארבע על הנדנדה. הוא ביקש ואני סירבתי. אחרי דיון קצר הוא ויתר ומצא דרך להתנדנד בעצמו.
אז נכון שזה לא תמיד נראה לעין ונכון שלפעמים התגובות של הילד הרבה יותר קיצוניות, אבל כאן נכנס אלמנט נוסף - אולי הכי חשוב מהכל - האמונה שלנו בעצמנו כהורים הכי טובים בשביל הילד שלנו, ואמונה בילד כמי שאפשר לסמוך עליו שיבחר בשביל החיים המתאים ביותר בשבילו.

אם לנסח קצת מהתגובה של אורנה במלים שלי: אם את מציבה גבול, ראוי שזה יהיה גבול אמיתי ולא רק הצגה או הטעיה. זאת אומרת שהתשובה לשאלתך מתי להתעקש (לשלוח אותו לגן או כל דבר אחר) היא כשזה באמת מה שאת רוצה/צריכה, כשזה מבטא את מי שאת.

שליחה על ידי הדס* » 18 אפריל 2004, 09:03

ואני,החדשה כאן,רוצה לומר שאני מזדהה לגמרי-בני בן הארבע ורבע עבר לא מזמן תקופה דומה.וכן,יש לו אחות תינוקת וגם אח גדול.וגם הוא בדרך כלל ילד מאד..איך לומר...רואה את העולם במשקפיים ורודים."מה שלומך?" התשובה תהיה "נהדר" עם חיוך או "מעולה"..בקיצור ילד חייכן ואוהב אנשים ואיש שיחה נהדר.נראה היה לי,לאחר מספר בקרים כאלה,שיש בזה יותר מאשר הישארותי בבית עם התינוקת.וגם לא אהבתי את הייחוס של הגיל לעניין(גיל 4 כגיל בחינת גבולות).גם ידעתי שאם אשאל בגן,יגידו לי שהכל כרגיל ורגע אחרי שאנחנו משאירים אותו הוא חוזר לעצמו.איך ידעתי? תמיד זו התשובה בגן.תמיד הכל "בסדר" בגן.ככה זה....(צינית)
ניסיתי לעשות בירורים כמו שערכה עוברת,ורק אחרי כמה בירורים הסתבר שהילד שונא עבודות יצירה.מזה גם הבנתי שהשינאה נובעת מקושי.קשה לו לעמוד בקצב,זה מלחיץ אותו,והוא לא מעוניין בעקבות זה לעבוד בכלל.מזה הבנתי שלילד יש איזשהו קושי במוטוריקה עדינה.אכן צדקתי (רק כששאלתי את הגננת למה לדעתה הילד חושש כלכך מעבודות היצירה היא "נזכרה" שאולי יש בעיה קלה של מוטוריקה ובעצם היא עושה עבורו את רוב העבודות).שאלתי אותו אם ירצה שנעשה בבית עבודות משלנו.הוא הביע חשש ש"אני לא מצייר יפה",אבל החליט מאוחר יותר לצייר בכל זאת.היתה תקופה לאחר מכן שמאד עודדתי את העבודות,כמה הן יפות ומיוחדות.הסברתי שיופי הוא בעיני המתבונן,ובעיני כל אחד היופי הוא שונה.בקיצור,פתחנו בבית "סטודיו".פתאום הילד חזר להשתמש בביטויים כמו "מה שיוצא אני מרוצה"ראיתי גם שהמוטוריקה משתפרת וחוזר לו החשק לפלסטלינה וצבעים.
והשקט שב למעוננו פחות או יותר.כמובן שבלי קשר מותר לילד יום חופש ככה סתם.וגם את זה אני מאפשרת מדי פעם.אני מאד מסכימה עם הדברים שנאמרו בנוגע לכך שהגבול שלך צריך להיות אמיתי ולנבוע ממך.אני גם חושבת שכשאת מאד בטוחה בעצמך בסיטואציה מסויימת -יש פחות התנגשות ,מפני שאת מקרינה החוצה את הבטחון .הססנות "מזמינה" התנגשויות.אולי באמת,כפי שנכתב כאן,גם את אינך בטוחה בקשר לגן?
ולסיכום,אני חושב שכל הורה מודע מנהל עם עצמו דיאלוגים כמו שהוזכרו כאן,ולמעשה אין דרך אחת או מה "נכון".
המודעות עצמה היא שהופכת את כל עניין ההורות וגידול הילדים ל"נכון" מכיוון שגם אם את חשה ששגית במקום מסוים,המודעות תביא אותך לניתוח הסיטואציה בדיעבד ולהתמודדות טובה יותר מבחינתך בפעם הבאה.

אנחנו עוברים עם הבן הגדול (4 שנים) את אותו הסיפור, מאז חופשת פסח הארוכה (מידי) הוא מתקשה לחזור למסגרת, וכבר לפני כן הוא לא ממש רצה ללכת לגן. אני יודעת שהגן הוא לא מקום אידאלי השבילו, הוא ילד עם קשיי הסתגלות, וקושי חברתי וזו הסיבה שהכנסנו לגן חונכת מטעמנו לפני חודשיים. אני גם יודעת שהגננת שלו לא בדיוק יודעת איך לעזור לו להתמודד, וגם לא מנסה יותר מידי בעיקר מאז שיש חונכת בגן , היא פשוט הורידה מעליה כל אחריות לגבי הילד.
אני מודעת לכך שזו לא מסגרת טובה בשבילו, ולשנה הבאה כבר מצאנו מסגרת אחרת בקיבוץ, שתהיה פתוחה יותר, עם יותר אנשי צוות ויותר התייחסות אישית לילד.
מה שבעצם אני רוצה לאמר זה שהיום ההתמודדות שלי עם "לא רוצה ללכת לגן" היא קשה, כי אני יודעת שהוא צודק, ולמרות שבעבר הנוכחות של החונכת בגן היתה ידיעה מרגיעה בשבילו, והצלחנו לעבור את המשבר של הבוקר תודות להבטחה שהיא תהיה בגן, הרי שעכשיו, לאחר החופשה הארוכה הזו זה פשוט לא מספיק.
אין לי ברירה אלא לשלוח אותו לשם, אני לא יכולה להשאיר אותו בבית, אני מנהלת שיחות ארוכות עם החונכת בנסיון למוצא את הדרכים הטובות ביותר לעזור לו, אבל עדיין כשהוא אומר שהוא לא רוצה ללכת לגן ובוכה נורא, אז אין לי כל כך מה לומר לו. אני אומרת לו שהוא צודק, ושננסה שהזמן בגן יהיה הכי כיפי שרק אפשר, אבל בסופו של דבר יוצא לי ה "אין מה לעשות, צריך ללכת", זה נורא, אבל אני לא יודעת מה עוד לעשות...
נוגי (לשעבר אמא)

כאן נכנס אלמנט נוסף - אולי הכי חשוב מהכל - האמונה שלנו בעצמנו כהורים הכי טובים בשביל הילד שלנו, ואמונה בילד כמי שאפשר לסמוך עליו שיבחר בשביל החיים המתאים ביותר בשבילו.
איזה מילים יפות.

נוגי, בעיני זה כל כך נכון שאת לא מבטלת את מה שהוא מרגיש. זה שכרגע את לא יכולה להענות לצרכים שלו בצורה המיטבית, עדיין לא משתיק את הכבוד שלך לדבריו.

נוגי, אולי הוא יכול להישאר בבית עם החונכת, במקום ללכת לגן?

טרה
לא אפשרי, החונכת נמצאת בגן למספר שעות מוגבל, בשאר הזמן יש לה עבודה נוספת. אבל תודה על המחשבה.

הדס - תודה על כל המילים החכמות!

עוברת - מה קורה? היו עוד ימים בהם לא רצה ללכת לגן? מה עשיתם?

אתמול הוא הלך עם אבא לגן, ואבא אמר לסייעת שלא יכריחו אותו לעשות עבודות יצירה אם הוא לא רוצה (השארתי את זה לאבא, כי אני נוטה להיות או יותר מדי אגרסיבית או פחות מדי אסרטיבית, מה שלא נראה לי לטובת העניין) והסייעת אמרה בסדר, והילד נשאר בגן בלי שום בעיות.
היום הוא הלך כולו חרד מהצפירה, אבל זה כבר נושא אחר....
אני עדיין בחששות כלליים לגבי ההתמודדות שלי עם התנהגויות "בעייתיות" שלו (מעליב את אבא, חוטף צעצוע מבנדוד וכו'), אבל משתדלת להתחזק באמונתי שבסך הכל אני עושה עבודה יפה, שגם אם לפעמים אני קצת מזגזגת בין חינוך בלי גבולות לבין שיקום הסמכות ההורית עדיין הממוצע יוצא בסדר.
כמו תמיד - תודה לכווווווווווולכם! @}

יש לי התלבטויות לגבי שליחת שלום לגן. ההורים שלי והמשפחה שלי לוחצים עלי לשלוח את הילד לגן. הם מבססים את הטענות שלהם על זה שאנו חרשים ושהוא צריך להיות בחברת ילדים שומעים כדי לפתח את הדיבור שלו, ושהוא צריך מסגרת. הורי כבר לקחו אותו לגן. שלום הלך בשמחה פעם אחת. אחרי זה הוא פשוט אומר שהוא לא רוצה גן! אם הם לוקחים אותו בכוח, הוא מגיע לשם, בוכה קצת ואז מסתדר והורי מספרים שהוא שמח בגן. אני לא יודעת למי להאמין. האם זה כל כך חשוב שיהיה בגן? להיות בבית זה לא טוב? דודה שלי מספרת לי על ילדים שהיו בחינוך ביתי והם לא מאושרים. היא גם סיפרה לי על ילדה שלא היתה בגן, וכאשר הביאו אותה לבית הספר בגיל 6, היא לא ידעה איך להיות במסגרת והיתה ילדה בעייתית וקשה.
אני מנסה לחשוף את הילד שלי לילדים אחרים, בביקורים, בגן הציבורי בכל הזדמנות שאפשר.

בבית שלי, אין לו הרבה מה לעשות. הוא מדי קטן לעשות עבודות יד. אבל הוא משחק בצעצועים, יושב איתי ולומד אלף בית, מבקש שאראה לו חיות והליקופטרים באינטרנט, שאבנה איתו בלגו, שאצא איתו החוצה, לתת לו ניירות וצבעים כדי לקשקש עליהם. ציורים של הליקופטרים כדי שהוא יוכל 'לצבוע' אותם (כלומר לקשקש עליהם) כאשר אני מנקה, הוא לפעמים מבקש לנקות חלונות, אז אני נותנת לו סמרטוט ומרססת את החלונות בשבילו כדי שהוא ינקה אותן. לפעמים הוא עושה קצת שואב אבק, כלומר, אני אוספת ליכלוכים והוא משתמש בצינור של השואבאבק לשאוב אותם. גם הוא עוזר לי להחזיר את הצעצועים למקום. אבל לפעמים אני קוראת באינטרנט יותר מדי, ומרגישה אמא ההכי רעה בעולם שיושבת על המחשב קצת יותר מדי.בנתיים אני בודקת גנים פה ושם, והשבוע אקח אותו לגן לנסיון לראות אם הוא אוהב את זה. אז מה לעשות? אם הוא לא יאהב אף גן, אז כן להכריח אותו ללכת לגן? חוצמזה, הילד שלי כל כך סקרן ורוצה ללמוד, אבל אני מפחדת שבגן יקלקלו לו את זה, שיהפכו אותו לזומבי שלא יודע מהחיים שלו, ויהרוג את הסקרנות הטבעית שלו.

הצילו!

הסיבה היחידה מכל מה שציינת שנראית לי תומכת בשליחה לגן, היא עניין השמיעה. אני לא מבינה גדולה בהתפתחות הדיבור, אבל נראה לי שכדי ששלום ילמד לדבר ולבטא את המילים נכון, הוא צריך לשמוע דיבור. האם אתם מדברים בקול ? הייתי מתייעצת עם Speech Therapist. אולי שמיעת קלטות וקרובי משפחה מספיקה?

<ומזל טוב על זה שתיקנת את העברית במחשב...>

הבן הגדול שלי, היה בבית עד גיל שנתיים וחצי, אחרי שהוא התחיל ללכת לגן צצו בעיות של תקשורת בעיקר עם ילדים, והחלנו בתהליך מפרך שמתואר די בפרוטרוט בדף מה קורה לבת שלי. אני לא בטוחה שההליכה ה"מאוחרת" יחסית לגן תרמה לבעיות התקשורת שלו, הוא לא כל כך היה עם ילדים אחרים, ולא למד מיומנויות חברתיות (מאחר ואני עובדת הוא היה עם מטפלת).
הקטן שלי הוא בעל אופי שונה לחלוטין, אותו שלחנו לגן בגיל שנה וחצי והוא מייד השתלב נהדר.
אני לא חושבת שילדים חייבים מסגרת של גן בגילאים כל כך קטנים, אבל הם כן חייבים להחשף לחברה וללמוד מיומנויות חברתיות, זה לא משהו שבא באופן טבעי ואוטומטי לכולם. אם אפשר להמנע מגן, אבל כן ליצור הזדמנויות מספיקות לקשר עם ילדים בצורה קבועה.

הוא מדי קטן לעשות עבודות יד
למה? בן כמה הוא? מנסיוני גם ילדים קטנים מאוד יכולים לשבת לצייר (או לקשקש, תלוי בנקודת המבט) הצבעים רגילים, בצבעי אצבעות, מדבקות, ואפילו הדבקות של מקלות ארטיק וכד'. הרי גם בגנים ילדים עושים עבודות יצירה ע"פ הגיל שלהם.

הם כן חייבים להחשף לחברה וללמוד מיומנויות חברתיות, זה לא משהו שבא באופן טבעי ואוטומטי לכולם.
זה נושא שמאד מעניין (מטריד?) אותי. עצם זה שהם נמצאים עם ילדים נוספים מלמד אותם את המיומנויות הללו? אנחנו אמורים ללמד אותם?
<עוברת מאד מקווה שלא תגידו לה שכן, היא עוד לא גמרה ללמוד בעצמה מיומנויות חברתיות>

לחברים שלי, זוג חברותי תוסס, שני ילדים שהיו בגן מגיל שנה וחצי כל יום עד ארבע אחר הצהריים, הבית והעסק שלהם קרובים זה לזה ובביתם תמיד תנועה צוהלת של אנשים. ילדיהם היו מאוד חברותיים ופעילים מאז היו פעוטים ותמיד הרגשתי לידם, שבני, שלא היה אף פעם בצהרון ושהיה כל שבוע לפחות יום, יומיים בחופש מהגן, סגור ורגיש מדי ואין לו עשירית מהמיומנויות החברתיות שבאות להם בכזו טבעיות.
אז עכשיו כשהם בבית ספר התמונה השתנתה- לילדיהם כל כך הרבה בעיות חברתיות שהם עוברים טיפולים ואיבחונים.
והצוות בבית הספר חוזר ומספר לי שבני מקסים ואהוב על הילדים. אין לי מושג מה יהיה בהמשך, ובני עדיין רגיש "מדי" וסגור, אבל זה קטע את ההתלבטות שלי בנושא. כולנו מכילים מרקם של יש וחסר בעניין המיומנויות, ובסופו של דבר הילדים מפנימים לעומק את המיומנויות מחיק המשפחה והחברים הקרובים, מעבדים אותם דרך אישיותם ויוצרים וריאציה נוספת משלהם.

זה נכון כאשר הילד בבית עם מישהו שבאמת משקיע בו ודואג לקחת אותו למקומות עם ילדים, כי ילדים לומדים לשחק עם ילדים אחרים רק מנסיון. המקרה שלי זו היתה מטפלת שבאותה תקופה הייתי מאוד מרוצה ממנה אבל בדיעבד היא לא ממש השקיעה בלחבר אותו עם עוד ילדים, ואני בהחלט רואה יום את ההבדל בין שני הבנים שלי. ברור שיש גם פקטורים אחרים של אופי ומבנה נפשי, אבל אני לא בטוחה מה כאן הפקטור הכי משפיע.
מצד שני יכול להיות שאם הייתי שולחת אותו לגן בגיל צעיר יותר אז זה היה מעמיס עוד יותר על המערכות שלו וגורם להסתגרות גדולה יותר...
<נוגי עוד לא גמרה להתלבט עם עצמה>

<ומזל טוב על זה שתיקנת את העברית במחשב...> unfortunatelly, not yet

למה? בן כמה הוא? מנסיוני גם ילדים קטנים מאוד יכולים לשבת לצייר (או לקשקש, תלוי בנקודת המבט) הצבעים רגילים, בצבעי אצבעות, מדבקות, ואפילו הדבקות של מקלות ארטיק וכד'. הרי גם בגנים ילדים עושים עבודות יצירה ע"פ הגיל שלהם.
he likes to color pictures by scribbling on them, but has no interest in scissors or gluing anything or play doh or finger painting

זה נכון כאשר הילד בבית עם מישהו שבאמת משקיע בו ודואג לקחת אותו למקומות עם ילדים, כי ילדים לומדים לשחק עם ילדים אחרים רק מנסיון.
I take my son to playdates as many times as possible.

he screams, nooooooo גן whenever I take him to a setting that looks like a kindergarten
I don't want to force him, but I am under alot of pressure in my family, and I am still not sure.
I want to homeschool him
now I am doing surveys around school age children. I ask them do they like school and homework and what they are learning there.
almost all of the kids are unhappy in the school and unhappy with the homework and are BORED
they enter the school curiuos bright children, and turn to be dull and unsure of themselves.
when I ask them what they like to learn they say they don't know what they interested at.
I look at my bright alert child and I don't want him to waste his time and become a dull child
but I need to know how to be a good homeschooler. and I dont' want him to be lonely.
if he goes to kindergarten, it just for his early years so he makes friends for future and learns speech, but if he will still not want to go there I don't want to force him
what do you think?

עצם זה שהם נמצאים עם ילדים נוספים מלמד אותם את המיומנויות הללו? אני חושבת שכן, וגם עם מבוגרים נוספים. בקיצור, אם הם לא גדלים בתוך בועה הם רוכשים מיומנויות חברתיות, לא? בכל פגישה, בכל מראה ברחוב, שלוש חברות ושני קרטיבים, איש מתווכח בסופר עם קופאית, חבר שדורך על קקי של כלב, אמא צועקת על אבא, תינוק לידם שנופל לו צעצוע, רעש של מטוס וחבר פעוט שמתחיל לבכות, אמא של חבר עם מגש כבד שנופל לה משהו ממנו.
סליחה על הבלבול ולמה דווקא עם דוגמאות "לא נעימות". אין לי זמן לשפץ אז משאירה ככה בינתיים.
רק בגלל שהדף הזה דן בחלקו בגן מול לא גן, אני רוצה להדגיש שילד חווה הכל גם לא בגן. הכל, גם מה שלא סידרנו לפניו או תיכננו שהוא יראה וישמע. הוא רואה אותנו ואת ידידינו וילדיהם וכלביהם בכל קשת ההתנהגויות, בורר לו בתבונתו מה שנראה לו ומגלה בתוכו גם את מה שלא, ויודע שכך כולם, ויש טוב ויש פחות ושניהם בו וזה בסדר.

אולי כל הבלבול למעלה הוא בעיה עם הבנת המושג מיומנויות חברתיות. עזרה בבקשה.

עזרה בבקשה.
אז ככה:
איך לומדים טקט? איך לומדים להיות אסרטיבי ולא אגרסיבי? איך לומדים לא לצאת פראייר? איך לומדים ליצור קשר ראשוני עם מי שמוצא חן בעינייך? ולשמר את הקשר הזה? לנתק/למסמס אותו כשכבר לא רוצים יותר? איך מחלקים שני ארטיקים בין שלוש ילדות? איך לומדים לשמוע ביקורת על דיעותיך בלי לראות בכך פגיעה בערכך העצמי? איך מתווכחים בלי לריב? איך מתפשרים בלי להרגיש תסכול וכעס? איך מתחילים בכלל כשמגיעים לקבוצת אנשים חדשה ולא מוכרת? איך נפטרים מהתחושה שאתה לא מעניין אף אחד, אין לך שומדבר חשוב לומר, השנינוׁת שלך מביכות והשאלות שלך דביליות?

עכשיו בואי ונגיד שילד פוגש ילדים אחרים בכל יום למשל די הרבה שעות. זה מספיק בשביל ללמוד את כל זה?

וואו. נראה לי שצריך דף לימוד מיומנויות חברתיות.
אה, יש כבר :
מיומנויות חברתיות וגן
מצאי מיומנויות חברתיות
אינטליגנציה חברתית

מעניין מה יש בפנים. הולכת לקרוא.

הדפים האלה בעיקר משווים בין ילדי חינוך ביתי לילדי גן בכל מיני פרמטרים , וכן דנים בשאלה עתיקת היומין: "האם הילד שלי בסדר יחסית לשאר העולם?"
אני תהיתי לגבי עצם הלמידה של מיומנויות כאלה: זה קורה לבד? צריך ללמד את זה? זה קורה מעצם הפגישה של ילדים זה עם זה? מהחיים עם הוריהם? זה משהו פנימי שמתפתח בעצמו עם השנים עד כמה שהגנטיקה והסביבה מאפשרות?

עוברת אורח, כמה אנשים את מכירה שיש להם המיומנויות מהרשימה היפה שלך?

כמה אנשים את מכירה שיש להם המיומנויות מהרשימה היפה שלך?
אני תמיד חשבתי שלכולם חוץ מלי

אני יודעת את הכל!

^{בתאוריה}

עוברת, בהתחלה לומדים בעיקר משילוב של אופי מולד, תגובות הסביבה, והרבה ממה שהם רואים, בעיקר מאיתנו ההורים. כשהם קצת גדלים, אפשר לדבר איתם על הדברים האלה. בכל מקרה, מבוגרים רבים לא למדו מעולם חלק או כל הכשרים שכתבת, ככה שברור שלא מספיק רק לפגוש ילדים אחרים בשביל זה. אין לי מרשם ברור איך כן לומדים את זה, אבל אם זה חשוב לך אני מציעה שקודם כל תנסי לעבוד על הכשרים האלה אצלך, ומתהליך הלמידה שלך תוכלי אולי להקיש לגבי ילדיך.

אני גדלתי בבית עם הורים בעלי מיומנויות חברתיות חסרות. לדעתי חלק גדול מהלימוד של מיומנויות חברתיות נעשה בבית, מתוך הפנמה וחיקוי של התנהגות ההורים. בגן ילדים לומדים איך להתנהג עם ילדים. כללי ההתנהגות בין ילדים שונה מכללי ההתנהגות בין מבוגרים. לדעתי מתוך הלימוד של א' לא לומדים את ב', או לפחות לא את כל ב'.
אתן דוגמה, אני לא יודעת איך להתנהג כשאני מארחת אנשים בביתי, כי ההורים שלי מארחים בצורה אחרת ממה שנהוג.

כי ההורים שלי מארחים בצורה אחרת ממה שנהוג
איך נהוג? איך הם מארחים?
כל ילדותי נבוכתי בנושאי אירוחים, זה די עבר לי (עכשיו אני קולטת שזה בעקבות חויות במעונות ובדירות שכורות).

איך נהוג?
נראה לי שיש דרך "ישראלית" של לארח, לא ?

עוברת, צר לי לנפץ לך את הפנטזיה. לרוב האנשים אין מושג לגבי כל או רוב הרשימה הזו (גם אם הם חושבים שיש להם. איך אני בתור מלאת טקט?) המעט שאני יודעת משם - נולדתי איתו כנראה. חלק מהדברים קרו עם הגיל ועם הרבה מאמצים (קריאה, סדנאות). חלק אולי לא אלמד לעולם.

זהו, שרשימתה של עוברת גרמה לי לחשוב שאולי בעצם עדיף להם כן לגדול בבועה, בניגוד לאיך שגדלנו אנחנו, וסיכוייהם כן לדעת את כל אלה רק יגדלו (-:

_איך נהוג?
נראה לי שיש דרך "ישראלית" של לארח, לא ?_
אל תתחמקי (האם זו שנינה קורבנית?) אני שואלת אותך כי גם אני חשבתי ככה, אבל אני לא בטוחה שזה נכון.

אני מתכוונת, לזה שאם בא מישהו אז מהרגע שנכנס בדלת אמורים לדבר בצורה מסוימת, להגיד דברים מסוימים, להציע שתיה/אוכל כמה פעמים, להיות אחראים על פיתוח שיחה, לדעת מה להגיד, לספר משהו מצחיק וכיוצ"ב העיקר שהמתארח ירגיש בנוח, שלא יהיה לו משעמם ושלא ירגיש מבוכה.

שלוש חברות ושני קרטיבים, איש מתווכח בסופר עם קופאית, חבר שדורך על קקי של כלב, אמא צועקת על אבא, תינוק לידם שנופל לו צעצוע, רעש של מטוס וחבר פעוט שמתחיל לבכות, אמא של חבר עם מגש כבד שנופל לה משהו ממנו.
אלה דוגמאות שנתתי קודם, להזדמנות לרכוש מיומנויות חברתיות. הילד מתבונן במקרה הזה, גם חש כלפיו משהו פרטי, וגם רואה בדרך כלל תגובה של הזולת למקרה. לפעמים גם אי תגובה. בכל מקרה מתעוררת אצלו מחשבה (אני חושבת) על מה הוא היה רוצה לעשות במצב הזה, לפעמים הוא יחקה את מה שחברו או אמו או אביו עשו, לפעמים ימציא משל עצמו, ובדרך כלל זה משולב, אבל הדגש הוא על כך שהחיים הרגילים (וסליחה אבל אני לא כוללת שגרת גן בביטוי הזה ואני מבקשת רשות להביע את עמדתי זו בלי להתפרש כמעליבה את מי שכן שולחים לגן) מזמנים ויזמנו אליו כל הזמן הזדמנויות כאלה.
איך הוא ילמד?
בטחון עצמי לצד רגישות, אלה שהוא בא איתם מהבטן ולא מדוכאים על ידי הסביבה
סביבה אוהדת כמודל טוב ולא מבלבל ,לחיקוי, והתאפשרות של מצבי חיים רגילים בסביבתו.
כולל חוויות רעות, שמעצבות גם כן ומלמדות איך לא כדאי, איך הוא לא רוצה להתנהג.

שאם בא מישהו אז מהרגע שנכנס בדלת אמורים לדבר בצורה מסוימת, להגיד דברים מסוימים, להציע שתיה/אוכל כמה פעמים, להיות אחראים על פיתוח שיחה, לדעת מה להגיד, לספר משהו מצחיק וכיוצ"ב העיקר שהמתארח ירגיש בנוח, שלא יהיה לו משעמם ושלא ירגיש מבוכה.
כך היה אצלנו, וזו המיומנות החברתית שקיבלתי. לסבול באירוח ואם אפשר בב' לא דגושה.
כך, עם המיומנות הזאת פגשתי משפחה עם כישורי אירוח אפס. הזעזוע השאיר אצלי סקרנות שלא שבעה עד היום.
את באה אליהם הביתה, כלום. ממשיכים לשבת. לא מציעים לך לשתות, אולי אחרי חצי שעה וגם רק אם במקרה מתחשק להם לשתות.
ממשיך להיות להם נוח בביתם למרות שאת שם, בצורה כל כך בוטה ומביכה שבכוח קסם את מוצאת את עצמך נשארת ובאה שוב ושוב. מביאה איתך את הקפה שלך לפעמים. נהנית להתארח. אני רוצה לכתוב על זה משהו באורך חצי מטר לעיתון באופן טבעי אבל אסתפק כאן בתודה למשפחת כשר המופרעת וחסרת המיומנויות.

טוב, טרה. יש פה רשימה לבאופן. רוצה לכתוב יחד על ילדויותינו העשוקות?

רגע. שנינה קורבנית מזן התנצלות: ענת, חשבתי על זה עוד לפני שכתבת אני רוצה לכתוב על זה משהו באורך חצי מטר לעיתון באופן טבעי.

אני מוכנה לתרום חומר. לכתוב אני לא יודעת כל כך טוב.
האמת שילדותי היתה בסדר, רק כשבגרתי הבנתי שאני לא יודעת מה לעשות בכל מיני מצבים.
אולי גם נעביר לדף חדש

<טרה מציעה את ההצעה הקבועה שלה...>

ענת תיארה צורת אירוח אחת, ואני יכולה לספר שלפני שבועיים חברה (מהצבא) התארחה אצלנו עם שני ילדיה ובעלה לשלושה ימים. חשבתי שאני מתה. נכון, חלק מהבעיה אצלי, כמו להגיד לה: קלפי את תפוחי האדמה בזמן שאני מקפלת כביסה, אבל היה קשה. היא ממש ציפתה שאנחנו נארח אותה אירוח מלא במשך כל הימים הללו. אני יודעת שאנשים אחרים לא יעשו ככה, וגם אני לא עושה את זה אצל אחרים. זה לא כמו אורחים שבאים ביום שבת ואפשר לוותר ביום אחד כזה לוותר על קיפול כביסה או הכנסה לארון. בשלושה ימים צריך להמשיך ולתפעל את הבית. יש לי חברות שמגיעות אליי עם כפפות לשטיפת כלים כי הן רגישות לסבון כלים כך שאם הן יצטרכו פתאום לשטוף כלים הן יוכלו לעשות זאת בלי לסבול.
אחרי המקרה, חברה אחרת אמרה שגם היא היתה כזו עד גיל מסויים, אבל היא כבר למדה. אני ציפיתי מהחברה הזו שתדע איך להיות אורחת. לא ציפיתי ממנה לנקות את הבית כולל תריסים, פאנלים ושירותים. פשוט שתושיט קצת יד או אפילו תציע ותתן לי להרגיש קצת יותר טוב ושאני לא קורסת בעול ה-3 מדיחי כלים ביום וכל הארוחות עליי...

תודה על המקום לפריקת רגשותיי בנושא.

איך לומדים טקט? איך לומדים להיות אסרטיבי ולא אגרסיבי? איך לומדים לא לצאת פראייר? איך לומדים ליצור קשר ראשוני אם מי שמוצא חן בעינייך? ולשמר את הקשר הזה? לנתק/למסמס אותו כשכבר לא רוצים יותר? איך מחלקים שני ארטיקים בין שלוש ילדות? איך לומדים לשמוע ביקורת על דיעותיך בלי לראות בכך פגיעה בערכך העצמי? איך מתווכחים בלי לריב? איך מתפשרים בלי להרגיש תסכול וכעס? איך מתחילים בכלל כשמגיעים לקבוצת אנשים חדשה ולא מוכרת? איך נפטרים מהתחושה שאתה לא מעניין אף אחד, אין לך שומדבר חשוב לומר, השנינוׁת שלך מביכות והשאלות שלך דביליות?
אוי ואבוי.
כמעט אין לי אפילו אחת מהמיומנויות האלה. כמו שהמסעדה אמרה, המעט שכן הצלחתי ללמוד הוא תוצאה של שנים על שנים של לימוד מאומץ. למשל, מהתחושה שאני לא מעניינת אף אחד עוד לא נפטרתי. (אין פה אייקון עם חיוך. אני רצינית)

יש לי חברות שמגיעות אליי עם כפפות לשטיפת כלים
יותר מאחת????!!!!!

אבל תודי, אביב חדש, שצריך להיות נחושים לידך כדי לתת כתף אצלך. לא רק שאת לא מזמינה עזרה, את גם משדרת "שבו בשקט ותהיו אורחים, אני אעשה הכל" ויש אנשים שזה מרתיע אותם והם לא יודעים מה לעשות כי לא נעים להם.

את באה אליהם הביתה, כלום. ממשיכים לשבת. לא מציעים לך לשתות.
קראתי את מה שכתבת, ענת, גם על אלה שכן יש להם כישורי אירוח, ואני, בתור בת לאמא חסרת כישורי אירוח באופן הכי מזעזע שיכול להיות, מוכרחה לתת עוד זוית.
כשאני מגיעה לבית שבו בעלי הבית עוזבים הכל ויושבים "לארח" אותי, מציעים אוכל ושתיה וזה וזה (הדוגמא שעולה לי בראש היא הבתים של החברות העיראקיות שלי, למשל) - אני נבוכה מאוד ולא יודעת מה לעשות. בדרך כלל אני מאוד מתרגשת כשאני אורחת, ואצלי התרגשות

מתח, ומתח

חוסר תיאבון.
לעומת זאת, כשאני מגיעה לבית שבו לא "מארחים" אותי אלא, נגיד, מתאפשר לי לפטפט עם חברתי בזמן שהיא מבשלת/תולה כביסה/מקפלת כביסה (אפשר להצטרף)/מטאטאה/רוחצת כלים/שמה דברים במקום וכיוצא בזה, אז אני מרגישה מאוד נוח. כיף לי לפטפט, אני שמחה אם יש הזדמנות להשתתף בעבודה ואם לא זה גם בסדר לשבת בפינת המטבח ולראות אותה עושה משהו מעניין -
ובמיוחד נעים לי, כי אני יודעת שהיא לא מפסיקה לחיות פתאום רק בגלל שהגעתי, אלא שאני חלק מהחיים הנורמליים, שבהם באמת כל היום מבשלים ומנקים, מכבסים תולים ומקפלים, שוטפים ומסדרים וזורקים אשפה וכמובן גם מניקים ומטפלים בילדים.

הבעיה היא כשיש התנגשות בין סגנונות אירוח של אנשים שונים.

מהתחושה שאני לא מעניינת אף אחד עוד לא נפטרתי.
כשאת מסדרת את הבית, עם הזבובית, ומעיפה דברים, העיפי גם את התחושה הזאת. (גם אני רצינית)

טרה - אני משוכנעת שכבר דיברנו על זה פה.
אש"י ואני סיפרנו איך בסוף כל האורחים שלנו נמצאים סביב שולחן האוכל/מטבח.

לא יכולה להתאפק:
WE LOVE YOU BASMAT!
(-; (-; (-;

ואגב - אני גם רוצה להשתתף בשיחה, ולכן מקדימה ואומרת: אולי באמת נעביר לדף חדש?
(לא יודעת איך עושים את זה)
אפשר סגנונות אירוח
ואפשר העדר מיומנויות חברתיות
ואפשר קבוצת תמיכה לחסרי מיומנויות חברתיות נא להביא קפה

נראה לי שמתאים לימוד מיומנויות חברתיות. (אפשר "רכישת" במקום "לימוד", אם רוצים להשמע יותר חינוכיים.)

ענת, לגבי סגנונונות האירוח השונים, נראה לי שהסגנון של משפחת כשר (וגם שלי, בעוונותי) מושפע מהחיים בקיבוץ של פעם, כשלאף אחד לא היה באמת בית משלו אלא רק "חדר", כאילו כל הקיבוץ הוא בית אחד גדול. לכן כשהלכת למישהו זה לא שבאת להתארח אצלו בבית אלא רק קפצת אליו לחדר בבית הקיבוצי המשותף. ובאמת כשהיו באים אורחים מהעיר היו מארחים אותם בכל הקיבוץ, לא רק ב"חדר" האישי.

כשהכרתי את רועי (העירוני) למדתי שכשמישהו דופק בדלת צריך ממש ללכת לפתוח לו ולא סתם לצעוק "כן!" (שוב, ההבדל בין תפיסה של הדירה כבית נפרד לעומת כחדר בבית הקיבוצי) ולהציע לו שתיה ועוד כל מיני דברים שעדיין לא גמרתי ללמוד.

איך לומדים טקט? איך לומדים להיות אסרטיבי ולא אגרסיבי? איך לומדים לא לצאת פראייר? איך לומדים ליצור קשר ראשוני אם מי שמוצא חן בעינייך? ולשמר את הקשר הזה? לנתק/למסמס אותו כשכבר לא רוצים יותר? איך מחלקים שני ארטיקים בין שלוש ילדות? איך לומדים לשמוע ביקורת על דיעותיך בלי לראות בכך פגיעה בערכך העצמי? איך מתווכחים בלי לריב? איך מתפשרים בלי להרגיש תסכול וכעס? איך מתחילים בכלל כשמגיעים לקבוצת אנשים חדשה ולא מוכרת? איך נפטרים מהתחושה שאתה לא מעניין אף אחד, אין לך שומדבר חשוב לומר, השנינוׁת שלך מביכות והשאלות שלך דביליות?
דבר אחד בטוח, בגן לא לומדים את כל הדברים האלה, הגן הוא סביבה לא טבעית, שמתנהלת באופן בלתי טבעי ורוב מערכות היחסים בין הילדים לא טבעיות (מתוך תצפיות עבודה בגן ועוד). הוא לא נועד להכנה לחיים (רכישת מיומנויות חברתיות) הוא נועד כהכנה לכיתה א', וככזה הוא אמור ללמד את מבקריו רק מיומנות אחת: ציות (ואם אפשר ציות עיוור עוד יותר טוב)

שכחתי את ההמשך:
אז איפה ואיך כן לומדים?
בבית, בשכונה, אצל סבא וסבתא / דודים. ביום-יום בשגרה של החיים האמיתיים. ושוב חזרה לצורך הדגשה: החיים האמיתיים מתרחשים בכל מקום רק לא בגן / בי"ס.

יש לציין שהדברים משתמעים מדבריה של יונת וענת. ואין בהם להעביר ביקורת על מי ששולח את ילדו לגן / ביה"ס. אפשר לפנות להם זמן גם אחה"צ, צריך רק מודעות.

הגן הוא סביבה לא טבעית, שמתנהלת באופן בלתי טבעי ורוב מערכות היחסים בין הילדים לא טבעיות
אני לא כל כך מבינה למה. מישהו מוכן להסביר?

מה טבעי בעשרים (במקרה הטוב) ילדים מאותו גיל סגורים יחד באותו מבנה שהוא לא הבית שלהם, תחת עינה של אשה אחת (או שתיים, שלוש) שהיא לא אמא שלהם או קרובת משפחה שלהם, ומנסים כולם להיות הכי אהובים או לחילופין מנסים כבר בגילם הרך לתפוס שזה לא ככה בחיים ולא את כולם אוהבים וגם אם כן אין זמן בשביל זה וכדאי למצוא דרכים מתוחכמות כמו להיות הכי טוב הכי מרעיש הכי חכם או הכי חנפן כדי שיראו אותך?
(אני יודעת שזה לא כך בכל הגנים. כך לפחות שמעתי).
ומה טבעי בכלל בזה שילד צריך להוכיח שהוא לא בגיל של עצמו, כי חובה עליו להיות בוגר ולהתגבר על געגועים לאמו?
או שהוא לא יכול לישון כשהוא רוצה, רק כשאומרים? או לאכול? מה טבעי בזה שהוא לא יכול לבקש אוכל כשבא לו?
ובכלל, מה טבעי בזה שהוא צריך ללכת מהבית של עצמו בבוקר?
זה על קצה המזלג.

וזה מאפיין דווקא גן? אני לא בטוחה. בואי נניח שהייתי אמא יקואנית, והיו לי עשרה ילדים (טוב, נגיד רק שמונה) והייתי צריכה לעשות את כל עבודות הבית (ללקט מזון, להכין אותו לאכילה, לשאוב מים, לתקן את הגג לקראת הגשמים וכו'). נראה לך שהייתי מכינה אוכל לכל ילד כשבא לו? האם הילדים לא היו צריכים להתחרות על תשומת הלב שלי?
עכשיו בואי נלך עוד צעד קדימה עם עקרון הרצף: הרי לא היו לי צעצועים או קלטות או אפילו זמן פנוי לשבת עם הילד (וגם מרכוז הילד זה דבר רע, בל נשכח) כך שהכי סביר היה שהוא ישחק עם ילדים אחרים. או שהיה מישהו משגיח עליהם (ואז ראי מקרה גננת) או שלא היה, ואז ילדים בני שש היו דוחפים ילדים בני שנתיים, כלבים היו קופצים על ילדים בני ארבע וילד בן שלוש שאף אחד לא היה רוצה לשחק אתו היה נמק לו בפינה (אוי אני מערבבת כאן דפים...)
בקיצור - יש הרבה דברים רעים בגן. למשל, לא טוב לשלוח אליו ילד בן פחות משנתיים-שלוש. לא טוב לשלוח אליו ילד להמון שעות ביום (אגב, שיהיה ברור שעשיתי גם את זה וגם את זה). לא טוב שחלים עליו הסטנדרטים הפדאגוגיים הרווחים באזורנו ("יותר חזק! לא שומעים! עכשיו כולנו נצייר שופר לראש השנה ולא נצא מהקווים"). אבל אני לא חושבת שנכון לראות אותו כסביבה לא טבעית.

נראה לך שהייתי מכינה אוכל לכל ילד כשבא לו? ברור שלא. אבל כשהילדים בבית הם יכולים להתקרצץ עלייך ולהגיד אוף אני רעב ואת צועקת עליהם עוד מעט קח בינתיים קרקרים מהארון או תפוח מהשיש, או שבכלל הם יקחו לבד כי הם יודעים איפה הדברים, ויוכלו גם לעמוד להכין איתך את האוכל ולנשנש אותו תוך כדי. (וכך ללמוד ששמן חם, שתפוח אדמה לא מבושל לא טעים ושכיף לקלף אותו כשהוא מבושל ולאכול ככה בזמן שאת חותכת את האחרים לסלט תפוחי אדמה ומה ההבדל כשמקלפים ביצה לא מבושלת וביצה כן מבושלת.)

הרי לא היו לי צעצועים או קלטות או אפילו זמן פנוי לשבת עם הילד נכון אבל מה הוא צריך את כל אלה אם אתם מתחילים את הסלט תפוחי אדמה מהתחלה, מהחפירה שלו בשדה? לוקח בהליכה כל קלטת, לא?

כך שהכי סביר היה שהוא ישחק עם ילדים אחרים. נכון, אבל כשאת בסביבה והוא נענה כשקורה משהו. והוא רואה אותך, שדי בזה לפעמים.

או שהיה מישהו משגיח עליהם לא יודעת. כשכולם ביחד, אמהות וילדים (אח, הלוואי) לא ממש צריך "להשגיח" במובן של לשמור, כי אם יש אזניים ועיניים אז רואים ודי בזה.

ואז ילדים בני שש היו דוחפים ילדים בני שנתיים, כלבים היו קופצים על ילדים בני ארבע וילד בן שלוש שאף אחד לא היה רוצה לשחק אתו היה נמק לו בפינה ובמקביל ילדים בני שש היו מגנים על בני שנתיים, הכלבים היו חוטפים סטירה מהמבוגר הזמין (לא גלי (-: ) והילד בן השלוש היה הולך להמרח על אמא שלו או סבתא שלו במסכנות, והן היו מצרפות אותו לסלט תפוחי אדמה ואז הוא שוב היה מרגיש טוב. אבל הילד הזה, היה לו עמוק בתודעה שיש לו למי לפנות, ולפעמים די בזה ואולי מעניין ת'סבתא שלו תפוחי אדמה והוא מעדיף להתבאס בשקט בפינה, ש זה גם בסדר !! בסביבה טבעית, לא בגן.

שיט, את ממש גורמת לזה להישמע כמו כיף....
אבל בואי נודה על האמת, בסביבה האמיתית שזמינה לרובנו (שני ילדים, אמא אחת, במקרה הטוב יש גם גינה, יום שלם כולם ביחד בלי אף אחד אחר) זה הרבה פחות פסטורלי. ולא טבעי לפחות כמו גן.

שיט, את ממש גורמת לזה להישמע כמו כיף.... בכוונה (-:
ומה שתיארת אחר כך, נכון, לא ממש טבעי, אבל לא כמו שגן לא טבעי. (כן נכון! לא נכון! כן נכון! לא נכון! )
אבל בשביל זה אנחנו מדברים פה, לא? (ז"א גם בשביל לצעוק כן נכון לא נכון וגם- ) כדי לנסות להבין איך לעשות את זה, כי אף אחד, קיבינימט, לא אומר לנו.
ומה לעשות, אנחנו רוצים שזה יהיה כיף.

ויוכלו גם לעמוד להכין איתך
וככה זה נראה אצל עוברת בבית:

בוא חמודי, רוצה להכין עם אמא רוטב לפסטה?
כןןןןןןןןןן
טוב, חמודי, אז תעזור לי לחתוך את הבצל

(הפסקה של שעה בה אסור להמשיך עד שחמודי גומר לחתוך את שמינית הבצל שנמסרה לטיפולו אבל גם אסור לעזור לו)

יופי חמודי, עכשיו... לא! לא! אל תערבב כל כך חזק את הבצל בשמן הרותח

(הפסקה של שעה לפייס את חמודי על המילים הקשות "לא! לא! אל" תוך כדי ערבוב הבצל כדי שלא יישרף)

עכשיו אנחנו מוסיפים את העגבניות ומערבבים

(הפסקה של שעה לשכנע את חמודי שהוא לא יכול לערבב קופסא שלמה של עגבניות בסיר על האש, תוך נסיון להדגים לו את זה והצלה של הסיר ברגע האחרון מנפילה מהגז)

עכשיו נאכל את הרוטב הטעים שהכנו (אומרת אמא בשארית כוחותיה)
אני רוצה פסטה בלי רוטב!

(אמא נשבעת לעצמה ללכת בפעם הבאה למקדונלד'ס ולהפסיק לקרוא באתר של באופן, או לפחות להפסיק לנסות ליישם את כל העצות הטובות שמצליחות רק אצל יונת ו ענת גביש)

רגע רגע רגע...נדמה שלא נותר אלא להזמין אותך אלי כדי שתראי מה באמת קורה כאן. סמכתי עלייך שתביני שכשמזהים (מצ)טרף פוטנציאלי ממהרים לצבוע הכל בוורוד ולנסות להקסים אותו.
אבל הבעיה בדיונים האלה, שעסוקים בהשוואה. כשבעצם אין מקום להשוואה. זה לא גן מול בית. בבית (שלי לפחות) קורים דברים שאם היו קורים בגן היו מפטרים את הגננת.(אני מקווה).
אני בכלל לא רוצה להכנס לסיפור הבצל (יכולת לסיים את התבשיל והוא ממשיך לחתוך את הבצל, מה זה משנה?) או לספר לך שקרה אצלי שהכנו יחד ארוחת יום שישי מדהימה, ואיך שהתיישבנו היא אמרה שהיא בעצם רוצה ספגטי.
ובכלל, כל הפוזה הזאת של לתת עיצות לעוברת אורח מזדמנת ששואלת את השאלות שאנחנו מתים שישאלו אותנו-
מה את חושבת שאין פה ימים על הפנים, אבל ממש? אז יש. לא יודעת אצל יונת, אבל מנחשת שגם. (לא מאמינה בזה באמת בלב אבל לצורך הדיון).
ואין מלא כעס וצעקות וילדים לא מבסוטים והורים מתוסכלים? בטח שיש. אז מה, נתחיל להשוות מה יותר מזיק לילד, אמא זועפת או גננת זועפת? או שנגיד יא אללה, אם הוא היה עכשיו בגן הוא לא היה סובל מזה שאני במחזור? ואם הוא לא היה יום שלם עם אבא ואמא הוא לא היה יודע שהם רבים?
אני רוצה להגיד לך, בנוסף, שהדבר הכי טוב בסגנון החיים הזה, הוא שאנחנו גרים ליד עוד אנשים שעושים את זה. אחרת, קרוב לודאי שזה היה קשה מאד. עברנו דירה לצורך הזה, וזה היה הדבר הכי חכם שעשינו בחיים שלנו. בלי זה לא יכולתי להמשיך בחינוך הביתי. לא באושר.
וגם עכשיו, זה לא אושר צרוף. ומעצבן אותי שאין ברירה אלא להשמע כאילו זה אושר צרוף.
(ואתמול, אכלנו בבורגר ראנץ' והיה ממש טעים ומהיר. יקר דווקא. יש את האשלייה שכשמוכרים לך ג'אנק לא יקחו הרבה כסף.)

יכולת לסיים את התבשיל והוא ממשיך לחתוך את הבצל, מה זה משנה?
זהו, הוכח סופית שאת אדם יותר מואר ממני.
נשבעת לך שלא חשבתי על זה.

שליחה על ידי הדס* » 26 אפריל 2004, 01:31

איך אני נהנית כאן.....

בואי נניח שהייתי אמא יקואנית, והיו לי עשרה ילדים (טוב, נגיד רק שמונה)
סביר יותר שניים-שלושה ילדים. אין להם תמ"ל וגם לא הרבה אוכל, ככה שההנקה יוצרת ריווח בין הילדים. גם אין להם אנטיביוטיקה זמינה, וגם זה מצמצם את גידול האוכלוסיה.

האם הילדים לא היו צריכים להתחרות על תשומת הלב שלי?
חשוב לזכור שהם לא היו איתך לבד אלא בחברה שלמה עם עוד ילדים בגילים שונים ועוד אמהות וגם נוער. זה קצת כמו להיות בסדר-פסח כל השנה.

הרי לא היו לי צעצועים או קלטות או אפילו זמן פנוי לשבת עם הילד
זמן פנוי סביר שהיה לך הרבה יותר מהיום. באופן כללי, בחברות טרום-תעשייתיות יש יותר זמן פנוי. בחברות לקטים-ציידים בכלל יש להם שפע של זמן. (לא היקואנה -- הם עוסקים גם בחקלאות.)

כך שהכי סביר היה שהוא ישחק עם ילדים אחרים. או שהיה מישהו משגיח עליהם (ואז ראי מקרה גננת) או שלא היה, ואז ילדים בני שש היו דוחפים ילדים בני שנתיים, כלבים היו קופצים על ילדים בני ארבע וילד בן שלוש שאף אחד לא היה רוצה לשחק אתו היה נמק לו בפינה (אוי אני מערבבת כאן דפים...)
את מניחה שאם לא מכריחים אותם, ילדים לא יתחשבו זה בזה.

בקיצור - יש הרבה דברים רעים בגן. [...] אבל אני לא חושבת שנכון לראות אותו כסביבה לא טבעית.
הוא לא טבעי מהבחינה שזו המצאה חדשה (מהמאה ה-19).

יונת - מהסוף להתחלה:

הוא לא טבעי מהבחינה שזו המצאה חדשה.
בתצורת "אשה זרה שומרת על ילדי בעודי מפתחת קריירה" את צודקת. בתצורת "מישהו שומר על הילדים בזמן שאמא דואגת לפרנסת המשפחה" אפשר למצוא את זה בחברות מאד פרימיטיביות (אני זוכרת שמרדית' סמול נותנת דוגמה, מפאת דחיינות כרונית לא מחפשת כרגע את הספר)

את מניחה שאם לא מכריחים אותם, ילדים לא יתחשבו זה בזה.
אני מניחה שהתנהגות טבעית לילדים (כמו למשל לגורי כלבים) נתפסת כיום כלא רצויה להרבה הורים. אני משוכנעת שמידה מסויימת של אלימות חייבת להיות שם (שוב - ראי משחקי גורים מכל סוג בטבע) כמו גם ניצול החזקים את חוזקם כדי לקחת לעצמם את הרצוי להם (כנ"ל דוגמאות טבעיות)

בחברות לקטים-ציידים בכלל יש להם שפע של זמן.
תלוי כמה זמן צריך ללקט. תלוי כמה צריך לטפל באוכל לאחר ליקוטו. תלוי איזה מרחק צריך ללכת עד המים. וכמובן - ברגע שמכניסים חקלאות למשוואה (ואנחנו צריכות ללכת מאד אחורה או מאד רחוק גיאוגרפית כדי לא לעשות זאת) נהיים נורא עסוקים. נכון, לא עסוקים כמו עורכי דין, אבל בכל זאת עסוקים. ויתור על כביסה, רחיצת כלים וניקוי הבית חוסך הרבה, אבל יש מי שמתנדבת לוותר עליהם?

זה קצת כמו להיות בסדר-פסח כל השנה.
אני מזמינה כל מי שיש לה ילדים קטנים לספר כמה היא הצליחה לאכול/לקרוא בהגדה/לנהל שיחה ערה עם שכניה המבוגרים לשולחן בסדר פסח. אני מתנדבת לספר על סדרפסח אצלנו, אבל מזהירה מראש שקיים דמיון רב לקטע על הבישול....

סביר יותר שניים-שלושה ילדים.
טוב, מרדית' סמול מדברת על הנקה של שנתיים בדרך כלל, כך שעשרים שנות פוריות מביאות לעשרה והעדר אנטיביוטיקה מוריד אותנו חזרה לשבעה? ששה? חמישה? לא חשוב. פתאום הסתחרר ראשי ממחשבה על כל התגובות שיסבירו כמה אנטיביוטיקה זה לא טבעי ומזימה של ארגון הבריאות העולמי וחברות התרופות להורידנו ביגון שאולה...

בקיצור, אני רק מנסה להתנער מעודף רומנטיות שרובנו מייחסים לימי הזוהר של טרום-תיעוש.