הילד באטרף

לפעמים כשהילדים מארחים ילדים אחרים בבית, הם נורא מתרגשים ומתנהגים אחרת ממה שאנחנו רגילים.
משתוללים, רצים, צועקים, עושים דברים אסורים בבית או בחוץ, קופצים על המיטות, מציקים לליבי.
מאוד תלוי מי האורח. יש אורחים שלא זוכים להצגה הנהדרת, בעיקר אם הן אורחות, אבל לא רק. לרוב זה בתחילת הביקור או בסוף, כשכבר עייפים וזה סימן שצריך לפזר את ההפגנה וללכת הביתה.
שמעתי שיש עוד ילדים כאלו. אתם מכירים את התופעה? מה אתם עושים במקרים כאלו?

מכירים !!! יש אורחים שעושים את זה לגאיה .היא נכנסת להיי רציני , הקול שלה נהיה דק וצרחני והיא לא מפסיקה לזוז ולדבר בהתרגשות היסטרית . לפעמים זה עובר בתחילת הביקור ולפעמים לא . אבל מוכר לגמרי . לא זכור לי שעשיתי משהו , חוץ משאגה עצבנית פה ושם שהתפלקה לי .שלא עזרה כמובן . פשוט התרגשות תזזיתית , שמחה .

אורחים שלכם או של הילדים?

לפעמים גם אורחים שלנו (בעיקר דודים של הילדים) שהם גם שלהם.

גם אצלינו זה גם וגם . אחד הדברים מני רבים שאני כל כך שמחה עליו , בכך שהיא חיה בבית , הוא שיש לה חברים מכל הגדלים והסוגים .אנחנו גרים רחוק מהרבה מכרים , ובדרך כלל כשבאים אלינו זה גם לישון , וזה קורה הרבה . איזה באסה היה לה אם היא היתה צריכה לקום לגן כשהחברים בבית .

אצלנו זה הופיע אצל הבן בקיצוניות באזור לידת האחות.
באחת הפעמים היו פה שני בנים אורחים מאוד פיזיים, וכשראיתי שהעניינים יוצאים לגמרי משליטה נתתי לכל אחד פנס (כבר החשיך) ואמרתי שיש לי בשבילם משימה כל כך קשה שאני לא בטוחה שהם יצליחו, מייד הם רצו לדעת מהי, אמרתי להם לאתר ולהביא לי משהוא מסויים (לא זוכרת מה) מבית העץ. בהתלהבות גדולה המשימה בוצעה. התרשמתי בקול כמה הם אמיצים ומהירים, ומייד הם ביקשו משימה נוספת, וכך הרצתי אותם בכל החצר עד שהוריהם הגיעו.
אני מצליחה לנתב אנרגיות היסטריות למשחק מאתגר רק כשאני במצב רוח מתאים, הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מטלפנת להורה ומפזרת את ההפגנה.
מקרה חריג במיוחד היה כשבני נורא הפריע לי לדבר עם אורחת (למרות שהיו גם הילדים שלה) הוא הופיע כל פעם עם הצקה חדשה, חבוקי חניקה, נשיקות תוקפניות, כהשיא היה שפתאום קלטתי אותו גוזר לי מאחורה את שערותיי במספריים, הוא ניפנף בצרור תלתלים שגזר בארשת ניצחון קנטרנית, וכשהגבתי על כך, הוא ירק על המדרגות. ממש לא הבנתי מאיפה זה בא לו, הוא נחשב לילד רגיש ועדין, פניתי אליו רותחת מכעס,
"רק ניסיתי לומר לך משהוא!" קרא בבכי.
"מה ניסית לומר שהיה כל כך חשוב!" צווחתי.
"שאני אוהב אותך!" צייץ בחוסר אונים ובייאוש כל כך אמיתי שליבי נמחץ.
זה הזכיר לי סיפור ילדים על דרקון קטן בבית משפחה שגדל וגדל עד שהבית התפוצץ לחתיכות. כשכולם ראו מה עשה התכווץ וחזר לגודלו המקורי. "רק רציתי שישימו לב אלי." הסביר.
כשזה קורה אצלנו, האטרף הוא רצון להרשים את האורח, או חוסר ידיעה כיצד להרשים וליצור קשר, פעמים אחרות זה ניסיון למשוך תשומת לב או "לסגור חשבון" עם ההורים, ולפעמים סתם יורדים מהפסים ומשתטים בצוותא.

גם אצל בתי זה קורה, כשהיא מתרגשת במיוחד, אבל זה דורש עוד שני תנאים:

המבוגרים מדברים ולא שמים לב אליה, בעוד שהיא רוצה תשומת לב מיוחדת (לספר סיפור, להציג הצגה, לשתף במשהו שעבר עליה).
אמא שלה לא במצב להחזיק אותה (כל שמירת ההריון, ועכשיו עם תינוק צמוד).

לאחרונה היו כמה מצבים שהיא ממש היתה ב"אובר" בגלל מחלה או מכה או משהו (לאו דווקא בנוכחות אחרים). נתתי את הינוקא לאביו, ולקחתי אותה על הידיים (כמו כשהיתה קטנה), חיבקתי אותה (יא, איזה משקל...) והלכתי איתה הלוך ושוב הלוך ושוב, כמו עם התינוק, תוך כדי נשיקות, טפיחות על הגב, ולחישת מלים מתוקות באוזנה.
לא ייאמן כמה שזה מרגיע ומקרקע אותם.
זהו, זה כל מה שהיה דרוש גם בהתרגשויות המוגזמות האלה. הבעיה, שעם תינוק זה לא תמיד אפשרי. לא תמיד אני יכולה להעביר אותו לאבא, ואבא לא יודע לעשות איתה את זה כמו אמא. (אבל הוא לומד עכשיו).

וואו יוליה . איזה סיפור . לא ידעתי אם לצחוק או לבכות . מעורר התרגשות והזדהות ענקיות .

ענת,
תודה על ההזדהות

(באמת מקרה חריג במיחוד)

עוד דברים שעוזרים להרגיע אצלנו, ליטופים וגירודים בגב, (ממש כמו שמרגיעים גור),
במקרה של אוירת אטרף כללית של כמה ילדים, הכרזה על הפסקת גלידה/ארטיקים/ (בחוץ)
(במקרה של מזג אויר קר מדי אז מסתפקים בהפסקת חלב ועוגיות בפנים, פחות אפקטיבי)
הרבה פעמים, עצם ההתיישבות וההתרכזות באכילה משנה את האוירה.

יש עוד כמה משחקים שמסיטים אצלנו אנרגיות תוקפניות וצווחניות לכיוון של שיתוף פעולה ועניין משותף
ואפשר גם במזג אויר גשום: אני בונה מכמה כיסאות, שולחן וכריות, מין מבוך שצריך לזחול מתחתיו/מעליו/דרכו, כל פעם בצורה אחרת (אבל בערך עם אותם חפצים/רהיטים) לפעמים הילדים אוהבים למדוד זמנים, זה יכול להעסיק אותם הרבה זמן וצריכים אותי רק לפעמים כדי לעזור לארגן את המבוכים,
אבל כדאי צריך לשים לב גם ליחס בין גודל הילדים למבוך, פעם היה אצלנו חבר גדל גוף שזחל בכובד ראש דרך החלק התחתון של כסא מטבח ו...אופס... נתקע שם... (אל דאגה הוא חולץ בשלום)
וריאציה נוספת, עדינה יותר, שאפשר גם בדשא וגם בבית, לא בונים מבוך אלא שביל מתפתל, (בעיקר מכריות ושמיכות מגולגלות) מכסים לאחד את העיניים במטפחת, השני צריך להנחות אותו במילים איך לעבור את השביל בשלום, בלי לסטות החוצה ובלי לגעת בשוליים.
וכשאין לי כוח לכלום ולא מתאים לפזר את ההפגנה, אני נעזרת בפלאי הטכנולוגיה הנדושים,
מכינים פופקורן 3 דקות במיקרו, בוחרים קלטת וידיאו וסוגרים את האורות .(לא קולטים אצלנו ערוצי טלויזיה)
הילדים חושבים שככה זה מגניב ממש כמו בקולנוע.

הניחוש שלי במצבים כאלו הוא שאני פחות קשובה אל הילדים שלי כשיש עוד הרבה אנשים מסביב, מבוגרים וילדים. לכן לפעמים הם מאוד מתרגשים בלי שאני קשובה ומרגיעה, או שבגלל זה בדיוק הם נכנסים ללחץ. מה לעשות, כבר חזרתי כאן על דברי בשמת, אנחנו כנראה לא מיומנות בקשב הזה, קודם כל לעצמנו. אבל כיף מאוד ללמוד ולהשתפר ולשמוח על ההצלחות בדרך.

היה לנו אתמול מקרה כזה... אוף. חברים יקרים, עם ילד בגיל של הבכורה, מסתדרים מצוין בד"כ. אבל תוך שלוש דקות התחילו לרוץ אחד אחרי השני בצרחות, כשהקטנצ'יק מבסוט במאסף... ניסינו להציע משחק משותף - לא הצליחו להסכים על משחק ששניהם ירצו. הושבנו אותם לאכול - סיימו תוך רבע שעה והתחילו מחדש; שמנו וידיאו - איבדו ריכוז תוך עשר דקות וקמו מחדש. היה סיוט, ובסופו של דבר גמרנו עם הפרדת כוחות בחדרים שונים, סיום מוקדם של הביקור, ו"תוצאה טבעית": לא הולכים לחברים ולא מזמינים כל השבוע. לא ממש עשה רושם, עד עכשיו.

עברה שנה וכלום לא השתנה. הרגע היא נכנסה הביתה ופשוט משתוללת - אם היא היתה אדם מבוגר הייתי תוהה אם לא לקחה משהו... היא נראית כמו "דבר אחד" ו"דבר שתיים" מ"חתול תעלול".
טוב, חם היום והיא היתה כל היום בבית הספר, אבל עם כל הרצון שלי לקבל אותה כמו שהיא, האנרגיות המטורפות שלה איכשהו שואבות ממני את כל האנרגיות שלי. בתור מישהי שנוטה לפעמים לאפתיות...
עכשיו אבא שלה שלח אותה לחדר, להירגע, והיא הלכה בלי בעיות. אולי היא היתה צריכה את ההזמנה להירגע.

עברה שנה וכלום לא השתנה
כנ"ל. הכוונה לחברים, לא ללבד.

האנרגיות המטורפות שלה איכשהו שואבות ממני את כל האנרגיות שלי. בתור מישהי שנוטה לפעמים לאפתיות...

מסעדה - תוציאי בבקשה את כל מתקני הריגול והבילוש מהבית שלי. זה היה משפט שאמרתי אתמול לבעלי כשהיינו במכונית. איפה החבאת את מכשיר הציתות? אה, ידעתי, זו המראה הפנורמית החדשה שקנינו. מהתחלה היא נראתה לי חשודה.

<אמא אינקובטור מנסה להירגע אחרי שהבוקר התחיל בשתי התקפות זעם רצופות, אחת בשל מוצץ אבוד והשניה כי התוכנית בטלויזיה לא היתה לטעמה>

D-:
מילא לו הייתי יודעת איפה בדיוק את גרה, דווקא יש לי קשרים באזור...
אבל זה באמת מנחם אותי שעוד אנשים מכירים את התחושה הזו. בואי ננסה לדמיין בפעם הבאה שאנחנו שואבות אלינו את האנרגיות שלהם.
(טוב. ניסיתי לדמיין. ראיתי את עצמי שוב במכנסיים שחורים קצרים ובחולצה צהובה, בשיעורי הספורט בבית הספר, מסתכלת מבועתת בכדורי המחניים/כדורסל שעפים סביבי ולא יודעת אם לברוח מהם או לנסות נואשות לתפוס אותם, ובכל מקרה, איך)

אבוי.
אצלנו החולצה היתה ירקרקת והמכנסיים היו ירוקים כהים. כהגנה מפני שיעורי התעמלות פיתחתי קוצר ראיה קשה שהיה מפחיד מספיק על מנת לפטור אותי מרוב התרגילים המעצבנים, ונתן לי עוד שעתיים שבועיות to catch up with my reading.

אלמלא פער הדורות (והבדלי הצבעים בבגדי ההתעמלות) הייתי בטוחה שכולנו למדנו באותו בית-ספר. אצלנו המורה האימתנית להתעמלות תיעבה אותי מקרב לב כי לדעתה, לתת 175 ס"מ תמימים למישהי שפוחדת מכדורים מעופפים ויודעת רק לשבת בצד ולקרוא ספרים זה לא רק בזבוז, זה עלבון אישי משמיים לה ולסקציית המורות להתעמלות. התחום שבו הצטיינתי (כדי שבירת שיאים ארציים) היה המקצוע המהולל "המצאת תירוצים מדוע אינני מסוגלת להשתתף בשיעור מפאת מחלה/כאב ראש/מחזור." ועד היום כשאני רואה כדורסל/כדורגל/כדורעף מעופף אני אינסטינקטיבית מרימה ידיים למעלה להגן על המשקפיים. גם אצלכן מלכת הכיתה היתה רזה ושחומה, נראתה נפלא במכנסי ההתעמלות הזוועתיים (שגרמו לי להרגיש כמו קציצה) והצטיינה בכל תחום ספורט תחת השמש? היום היא בטח מורה מגוידת להתעמלות.

היום היא בטח מורה מגוידת להתעמלות
מה פתאום?
ראשית, מלכת הכתה לא אהבה התעמלות.
שנית, היא... איך לומר... הלכה ללמוד הוראה, ואני יודעת שהיא תהיה מהמורים שאיני רוצה שילדי יפגשו (גם אם אחליט שהם יפגשו איזשהו מורה).

אולי קצת מוקדם לקבוע הכללות, אבל נראה לי שעלינו על עוד מכנה משותף קהילתי- להיות גרועים בספורט. הקטע הכי משפיל בשבילי היה המשחק תפסוני, שבו תמיד היו מכים לי על היד ב-"ני" כי רצתי לאט, אז על תחילת המשחק נהייתי שבויה, ואת שאריתו העברתי בלעמוד מאחורי השובה שלי (האמת, אם לא ההשפלה החברתית זה היה יכול להיות דווקא נחמד). וגם הריצות למרחקים קצרים והשאלות אחר כך- כמה עשית? (התוצאה שלי תמיד היתה איטית בשתי דקות משל כולם).

ומה עם ההשפלה האיטית והפומבית שבלהיות האחרונה להיבחר לכל משחק קבוצתי ממשפחת המחניים-כדורסל-כדורעף וכיו"ב? גם אם כל מה שרצית היה שיעזבו אותך לקרוא בשקט בצד? עד היום אני משתאה בהחבא כשהבן שלי בועט בכדורגל - איך זה שהוא מצליח לדעת לאן הכדור יגיע, לשים את הרגל בדיוק במקום הנכון ושהרגל והכדור יתחברו? פלא ממש.
ראשית, מלכת הכתה לא אהבה התעמלות
אצלנו אהבה גם אהבה, כי זו היתה עוד הזדמנות לרדות בכל המאותגרות התעמלותית ומשקלית.

טוב, בנות.
חשבתי, והבנתי.
הדבר היחיד שמנע ממני להרגיש כמוכן, בעצם - אחד משני דברים - הוא שהיתי חסרת כל חוש חברתי. לא ידעתי שאני אמורה להיבוך וכו'.
הדבר השני הוא שהיו ענפי ספורט אותם כן אהבתי (כאלה שהכרתי מהבית, ולא התבטאו כמעט בבית הספר. גם בהם לא הייתי חזקה), ולא חששתי מפעילות גופנית (כל עוד אינה כוללת מתיחות בה כולם רואים איך אני לא מצליחה לשמור את הרגל ישרה).

שלום לכולם
אשמח לשיתוף/ ייעוץ / שניהם יחד..
ביתי המתוקה בת שנה ו9 חודשים, ילדה מקסימה מאוד מפותחת מדברת המון ובאופן רהוט יודעת להביע את רצונותיה יפה, יונקת ונמצאת איתי בבית....
והכול סבבה
פרט ל: יש בביתנו מתקן מים כזה שמאוד נגיש לילדים והיא נורא אוהבת את משחקי המים למזוג לשפוך לכל מני כלים לשתות קצת בין לבין וכו' ואני גם זורמת איתה. שהרוב נשפך והבגדים רטובים והגרביים, אני מסכימה לזה אך לעיתים בזמנים מסוייימים זה לא מתאים (לחץ בבוקר כשצריך לצאת ועכשיו התלבשנו, או לאחר שניקינו הכול וסיימנו לשחק במים) ואז היא מתחילה "לעשות דווקא" למלא מים ולשפוך בכול הבית, וזה מפריע לי. אני מנסה להיות במודעות- כן זה צורך שלי שהכול יהיה מסודר עכשיו, אך מצד שני זאת אני, וזה הגבול שלי, די זה די. אז אני אומרת: אני לא מרשה לשפוך מים בכוונה, או זה לא מתאים לי, או שפכת בכוונה מים- עכשיו אני לוקחת את הכוס/כלי ולא משחקים יותר. בפנים רציניות.. וגם 'זה לא בסדר.'. ולעיתים גם מרימה קול. זה חוזר על עצמו וזהקשה לי. ואולי התגובה שלי לא בסדר? אני מנסה להבין גם את עצמי, וקשה לי בין לשים גבולות לבין היא צריכה לשחק וה חשוב לה... למרות שלעשות בכוונה כי היא יודעת שזה מפריע לי אולי זה לא חלק מהמשחק.
מהלעשות?

הי פלונית,
גם לי יש ילד בגיל בתך וזה גיל מקסים ונהדר (ככל הגילאים, כמובן). במקרה כמו שלך, כשיש איזשהוא "משחק" שבאופן עקבי אני מוצאת את עצמי מתעצבנת בגללו, או נכנסת לנאומי ה"לא מרשה, לא עכשיו, אם שפכת צריך גם לנקות", אני פשוט מנסה להעלים אותו מטווח הילד. האם זה אפשרי להעלות את המתקן לגובה שהיא לא מגיעה? אולי לשים אותו בפינה קצת יותר נחבאת שזה לא יושב לה כל הזמן מול הפרצוף? אני פשוט חושבת שבמקום לנסות "לחנך", אפשר למנוע את החיכוכים ע"י זה שזה פשוט לא יהיה כל כך נגיש... עוד אפשרות היא לשחרר לחלוטין כל דרישה ממנה לגבי המתקן והמים, לדעת שיהיו כמה ימים שבהם תסבלי משלוליות ברחבי הבית ומשחקי "דווקא" כאלה, להחזיק בבטן את העצבים והנאומים ולא להגיד כלום ופשוט לשחק אותה שזה לא מזיז לך. היא תקלוט שזה נון אישיו מבחינתך, ותפסיק לעשות מזה עניין. כי כידוע, מה שלא עושים ממנו עניין, הוא לא עניין

הייתי נוהגת בדיוק כמוך. נשמע לי חלק דינמי ובריא של ללמוד גבולות (של שתיכן) להתאים ציפיות, להסתגל לשינויים- למידה בריאה וטבעית. וכן- לפעמים זה מתסכל.

תודה תודה שעניתן ככ מהר
אז כבר אתמול התקשרתי לחברת המים שיבואו לקחת את המתקן, גם כי אנחנו לא באמת צריכים אותו ולא רק בגלל המשחקים.. כי אם לא זה יהיה משהו אחר
וגם מנסה להתעלם.. לגמרי? זה הרבה מים.. אז פשוט לנקות בשקט? זה לא ככ טבעי לי לא לומר דבר.. מנסה גם שבחים על אי שפיכת מים,מה אתן אומרות? לפי תחושתי אולי זה לא ככ טוב גם,אכן מאתגר אבל זה גם בסדר

באופן טבעי

באופן טבעי