היא הרביצה לי

[אנונימי]

דף בלוג

[איגואנה*]

הוא (בן 4 בקרוב) מגיע אלי בבכי.
אני: מה קרה? למה אתה בוכה?
הוא: (מייבב) היא הרביצה לי. פה (מצביע על הכתף), עם האבן.
אני: (מחבקת ומלטפת במתינות) עדין כואב לך? למה היא הרביצה לך?
הוא: לא יודע?

מרחוק, היא (בת 6+. בוגרת לגילה [עד כמה שאני מבינה]) עונה ומסבירה, בכעס ותקיפות, ובאופן ברור: הוא הרביץ לי קודם. הוא הרביץ לי עם האבן בראש. וזה מאד כאב לי. וזה עדין כואב לי!

אני מסתכלת עליו במבט שואל: ?
הוא: לא.

עוד מס' נסיונות שלי להבין מה קרה, והוא מכחיש.
היא מתעקשת על מה שקרה.
לא נעים להודות, אבל היא יותר גדולה ויותר אמינה, בפרט לנוכח הכירותי עם הילדון... הוא נוטה להקיש כך גם על ראש אחיו התינוק, עד שאני מבחינה בכך (לפעמים רק אחרי שאחיו מתחיל לבכות) וזועמת עליו עד מאד...
הוא מתעקש שלא עשה לה דבר.

שתינו שואלות אותו איך זה יכול להיות?
הוא מציע: אולי זה העץ...? אולי השמים נפלו וזה מה שהכאיב לה?
אני מחייכת, ומוסיפה גם צחוק קטן, עם גאוה קלה בלב, על הדמיון המפותח וכושר ההמצאה... היא גם מפשירה, כשמבינה שאני צוחקת בעיקר כדי להפשיר את האוירה, ומעצם הרעיונות, ולא כי אני מזלזלת בה או לא מאמינה לה.

אז עזבנו.
היא עדין קצת כועסת ולא משתפת איתו יותר מדי פעולה.
ניסיתי לפשר, להסביר לו איך להשלים, להציע סולחה. לא עובד. והיא עודה כועסת.
ויתרתי.

היא נרגעה, המשיכו לשחק.

באוטו, חזרתי לזה (בטון עדין, ללא האשמה): למה הרבצת לה על הראש?
הוא לא ממש משיב.
למה לא הסכמת להגיד לי שהרבצת לה? פחדת שאני אכעס עליך?
הוא, בשקט: כן.
אני שותקת, חושבת...
והוא מוסיף: את כועסת?
אני: לא. אני לא כועסת.
ודיברתי איתו עוד על איך היא הרגישה, בסגנון של: (אני לא כועסת,) אבל היא כעסה, ונפגעה, ולא רצתה לשחק איתך יותר.

דיבורים תפלים. לפחות כך זה נראה לי כרגע.
הוא כנראה רצה לבדוק משהו. אולי רצה לקבל ממנה יותר יחס ממה שנתנה (היא היתה די שקועה במעשיה).

קשה לי שהוא העדיף לשקר לי.
חשבתי להסביר לו שיותר חשוב לי שיהיה ביננו אמון, אבל למזלו הוא כבר ישן, וזה מאפשר לי לחשוב (ו"לדבר") על זה עוד קצת, כי עכשיו נראה לי שיותר מכל חשוב לו שאגן עליו, גם אם זה אומר להסתיר ממנו חלקי אמת ואפילו להשתמש בשקרים לבנים.

כמו למשל כשקשה לו שאני הולכת לאנשהו בלעדיו, אז לפעמים הפתרון הוא שמישהו אחר (שהוא אוהב ורוצה בחברתו) יקח אותו למקום אחר, כך שמבחינתו אני נשארת בבית, מחכה לו שם כעוגן קבוע, והוא זה שהולך... עדיף לו לא לדעת שגם אני בעצם הלכתי בזמן שהוא נעדר.

בבית, אמרתי לו שאני כועסת עליו יותר מדי. (באופן כללי. לא ברגע זה.) שאני לא רוצה לכעוס עליו כל כך הרבה. שאני מתכוונת מעכשיו לנסות לכעוס עליו פחות.
לא התכוונתי שהוא צריך להתנהג יותר יפה. התכוונתי שאני אפחית מכמויות הכעס, ללא קשר לטיב התנהגותו.
הוא השיב, שאם ככה, אז גם הוא ישתדל להתנהג יותר יפה: לא להרביץ, לא לחטוף, לא לדחוף וכו'.

[אילה*]

איגואנה מותק ,

אני מברכת אותך ,
באופן בסיסי נראה לי שאמון בין אמא ובן הם החשובים ביותר .
את מאמינה בו ,בילד המדהים הזה ,בלב הטוב שלו , בפוטנציאל האדיר והלא ידוע , בנשמה הטהורה .
הוא מאמין שאת תאהבי אותו ותדאגי לו לא משנה מה יקרה ןמה הוא יעשה .

אמהות זו עבודה כפויית טובה ,
אין בה מקום לכעס .
יש מקום לחיבוק , לחוכמה , להקשבה .

חוץ מזה שאולי בתור מסקנות מאירוע זה או אחר , יש חשיבות למה כן כדאי לו לעשות .איך להתמודד עם ילדה יותר גדולה ממנו ולקבל את תשומת ליבה או להשיג משהו שהוא צריך (צעצוע )ע"י המתנה סבלנית , בקשה מנומסת ,הצעה להשתתף וכ' וגם להתחיל להבין שלפעמים יהיה משהו שהוא לא ישיג ושזה בסדר שהוא עצוב וכועס אבל את הכעס הוא יביא אליך ולא ידפוק אותו על הראש של אף אחד .

[איגואנה*]

הוא המון מייבב.
ואני חושבת לעצמי איזה מין אמא אני, איזו מין דוגמא הוא מקבל ממני (או מאבא שלו?), שגורמת לו להיות כזה יבבן (שלא לומר בכיין?). מה הוא בא ללמד אותי עם היבבנות הזו? שאני לא חיה את ההווה מתוך הוקרה והודיה? שיש לי טענות וביקורת כלפי כל דבר שזז?
ואיך להתייחס אל היבבנות הזו שלו? אני מבקשת ממנו שיחדל, מבקשת שיתוף פעולה בכל מיני דברים.
לפעמים הוא כל כך בוגר בהתנהגותו, שיותר מדי קל לי לשכוח שהוא גם קצת תינוק. בן ארבע, אבל גם קצת תינוק.
[והלא אני בת המון, ולא מעט אני גם קצת תינוקת.]
הוא רוצה לקחת משהו מחבר, בהשאלה.
א-מה-מה - הוא אף פעם לא הסכים להשאיל משהו לחבר. לא בגדים עבור חבר שבגדיו נרטבו, לא צעצוע או קלטת. כלום.
מתקשה מאד לשתף בחפציו.
ואני מתקשה עם זה.

[איגואנה*]

שנת צהריים
יש לכם דבר כזה?
כשהייתי בת ארבע, ואולי אפילו קודם, אמא שלי היתה ישנה בין שתיים לארבע. אסור היה לי לרצאת לחצר בזמן הזה, וגם לא להפרע לה לישון.
מה עשיתי? ציירתי, צבעתי, שיחקתי עם עצמי בשקט. ובארבע, הייתי פורחת החוצה, לחברים לגינה וכו'.
הוא בן כמעט ארבע. יש לו אח פעוט, שצריך לישון בצהרים. גם אני צריכה לישון, אבל הרבה פעמים לא יכולה מכל מיני סיבות.
כשהסביה שאני לא היא כי הוא לא מאפשר לי, אני עצבנית, כועסת, עייפה. ואני האמא הכי איומה בעולם.
אני לא רוצה אותו, לא אוהבת אותו, לא מבינה אותו. אני מתאפקת לא להרביץ לו, מתאפקת לא לצרוח עליו ולא לדבר אליו בצורה פוגעת ומשפילה. מתאפקת ככל יכולתי, ולא תמיד מצליחה.
כשהוא מגיע למיטה המשפחתית כשהפעט ואני כבר נרדמנו או מנסים להירדם ומתחיל לקפוץ לנו עח המיטה, לצעוק, להרביץ - לפעמים עם מקל למשל, אני נהיית חסרת אונים לחלוטין.
מנסה לדבר איתו בהגיון, מסבירה שהמעשים האלה מפריעים לנו לנוח, ושאחר כך אני אהיה עייפה עצבנית וכועסת, ושהוא כבר יודע כמה לא כיף איתי כשאני ככה.
מנסה לדבר אליו בצורה מכובדת, מציעה לו לשכב איתי במיטה ולנוח גם, מציעה לו חיבוק, מארגנת לו שלל פעיליות שהוא יכול לעשות בבית (חלונות במחשב עם משחקים שהוא אוהב, קלטת מוכנה בוידאו (והוא יודע גם להחליף בעצמו), משהו לאכול מחכה לו במטבח, משחקים, ועוד...
אך הוא בשלו - בלקפוץ, להרעיש, להפריע.
למה?
נראה לי שהוא בעיקר רוצה וצריך אותי ואת תשומת לבי. צריך באמת.
אבל מה לעשות שהאנרגיה שלי נגמרה, שחייבת לנוח? שאחיו חייב לישון קצת גם?

היום למשל, זה נגמר בכך שהוא נרדם בוכה בסלון. ואני כבר יצאתי מהשינה, שתיתי ספל קפה כדי שאוכל להמשיך לתפקד עד הלילה, והתיישבתי כאן לתנות את צרותי.

אמנם דף בלוג, אבל אם יש לכם הצעות, אשמח עד מאד לשמוע.

[ורוניקה*]

כמה שאני מבינה אותך!
הרבה פעמים הייתי בסיטואציה הזאת של יאוש שינת הצהריים עם הגדול.
לפעמים הייתי מחבקת את בני (אצלנו זה גדול וקטנה) ומבקשת ממנו לתת לי להרדים את הקטנה, הרבה פעמים הוא נשאר במיטה ואניחנו מדברים בתנועות (את יודעת, לעשות לו כל מיני תנועות כמו רגע, ש-ש, היא ישנה, עוד מאט אני אהיה איתך). אחרי שאחותו נרדמת, אני לוקחת אותו לסלון מתנדנדת אתו ביחד בכורסת ההנקה, אחר-כך עוברים למיטה המשפחתית שלנו, מתכרבלים ביחד עד ששנינו נרדמים. טוב, לפעמים כל התהליך הזה הרבה יותר היסטרי...
לפני כמה זמן הגעתי למסכנה שצריך פשוט לדבר אתו על זה עוד לפני שזה יהיה אקטואלי, ז"א מהבוקר פחות או יותר. להכין אותו לקראת המנוחה בצהרים, לספר לו "מה יהיה" : קודם אני ארדים אותה, אחר-כך גם אנחנו נלך לישון. מה תעשה בזמן שלא אוכל להיות אתך? לפעמים השיחה הרגועה נותנת לו הרבה מאוד כוחות להתמודד עם המצב הקשה.
בהצלחה.

[עירית_לוי]

_נראה לי שהוא בעיקר רוצה וצריך אותי ואת תשומת לבי. צריך באמת.
אבל מה לעשות שהאנרגיה שלי נגמרה, שחייבת לנוח? שאחיו חייב לישון קצת גם?_
העצה שעולה לי זה רעיון שיונת כתבה פעם (לא זוכרת איפה) -
לתת לו את מה שהוא צריך, את תשומת הלב - אבל בזמן שמתאים ונוח לך, ולא בהכרח כשהוא מבקש ואת כבר "על הקצה".

[איגואנה*]

תודה על התגובות.
מאד מחמם את הלב שמגיבים ומתייחסים.

מענין שבדיוק אתמול גם אני חשבתי על מה שאת, ורוניקה, מציעה. ובדיוק היום גם עשיתי את זה.
בארבעים הדקות הראשונות, זה עבד מצוין. אבל כנראה שזה פחות או יותר הגבול של היכולת שלו.

פרחבר,
גם אני אהבתי את העיצה הזו של יונת. וכנראה שזה - שהמגע ביננו הולך ופוחת - עוד גורם לקושי שלו, כי שמתי לב למשל שלאחרונה, גם בלילה הוא כבר לא צמוד אלי, אלא אבא יותר קרוב אליו, ובהחלט יתכן שהמגע איתי חסר לו.
...רק שהוא לא ממש מסכים שאחבקנו יותר כשהוא ער ואנחנו בטוב. הוא קשוח... כאילו דוחה אותי לאחר כך, שלא יווצר מצב שאני מבקשת/ מציעה משהו והוא פשוט יסכים.

שואלת את עצמי, אם הקושי הזה שלו בלהיות לבד יעבור אי פעם.
שואלת ברצינו כי חלק גדול מהקושיים עברו בקלות יחסית בזכות הדיעה שלי שזה לא יכול להימשך לנצח, או עד גיל 18 לצורך הענין; והקושי הזה - הוא שונה.
אני כן אוהבת וצריכה להיות לבד לפעמים, אבל בעבר, טרם היות דור ההמשך, זה כמעט ולא היה ככה.
ואלמלא הקושי שלו והפרשנות הסובייקטיבית שלו ללבדיות הזאת - אם אמא לא איתי משמע אני לבד - הכל היה הרבה יותר פשוט.

"בדידותי, במיטה היא שוכבת..." סתם, פתאום נזכרתי. טאטו.

ועכשיו אנסה לחזור לישון, למרות השפעותיו המזיקות - העובדה שאני ערה כרגע - של ספל הקפה שלעיל...

[עירית_לוי]

...רק שהוא לא ממש מסכים שאחבקנו יותר כשהוא ער ואנחנו בטוב. הוא קשוח... כאילו דוחה אותי לאחר כך, שלא יווצר מצב שאני מבקשת/ מציעה משהו והוא פשוט יסכים.
לא בטוחה שהבנתי.
את מתכוונת שאת ה"קשיחות" הוא פיתח בתגובה למה שקורה?

אם כן, אז אולי לא להתחיל עם חיבוקים, אלא עם תשומת לב מסוג אחר.
פשוט תשומת לב.
להקשיב לו, להתעניין בו, לשתף אותו בדברים שלך.
תשומת לב נטו, נקייה מ"הפרעות" למינהן, שתמוסס את החומות שהוא בונה.

שואלת את עצמי, אם הקושי הזה שלו בלהיות לבד יעבור אי פעם.
אולי אם יתמלאו לו המצברים של ה"ביחד" הוא יוכל להיות לבד?
במקום להתנגד לזה, ללכת עם זה. להשביע את הצורך שלו.

(אני יודעת שקל לדבר מהצד וכו' וכו'. אני גם מתארת לי שלא פשוט עם שני ילדים ועוד כל מיני עיסוקים וטרדות היומיום להתפנות לדבר כזה. אבל שווה לפחות לנסות להתכוונן לכיוון הזה).

[איגואנה*]

פרח,
את ממש נהדרת וחכמה!
הערב, בעלי דיבר איתו כשהתחיל להתפרע במיטה. דיבר איתו כל כך יפה ולענין, שהצורך שלו, של הילד, שזמן אמא נטו, בתשומת לב אישית פרטית, נהיה פי אלף יותר בהיר וחד.
אבל אבא עובד, ולרוב, עד מאוחר למדי. וכשבאה בייביסיטר בשביל להיות עם אחיו, כדי שאוכל אני להיות רק איתו, הוא רוצה שהיא תהיה איתו.
הוא לא רוצה להפסיד את האקשן, את הכיף.

(אני יודעת שקל לדבר מהצד וכו' וכו'. אני גם מתארת לי שלא פשוט עם שני ילדים ועוד כל מיני עיסוקים וטרדות היומיום להתפנות לדבר כזה. אבל שווה לפחות לנסות להתכוונן לכיוון הזה).
זה שיש שני ילדים, שהאחד יונק ורק כך הולך לישון, וזה שאמא רוצה גם לעשות דברים שצריך לעשות, כמו אוכל, כלים, מקלחת, ולפעמים גם רוצה מותרות כמו לגלוש באתר, לקרוא ספר, לשתות תה בשלווה, בלי לשמוע כל הזמן: "אני רוצה", "בא לי" וכיו"ב), אכן הופך את הענין למסובך פי כמה...
ויש לי חשש כבד, שעד שהוא לא יהיה אמא בעצמו (!!! וגם ), לא תספיק לו שום כמות של תשומת לב. תמיד תמיד הוא ירצה עוד ועוד מזה.
חשש המבוסס על דמיונו העצום אלי, כמובן

[עירית_לוי]

_וכשבאה בייביסיטר בשביל להיות עם אחיו, כדי שאוכל אני להיות רק איתו, הוא רוצה שהיא תהיה איתו.
הוא לא רוצה להפסיד את האקשן, את הכיף._
את זה אפשר לנסות לפתור בצורה טכנית:
או שאת והוא תצאו יחד מהבית ותשאירו את הבייביסיטר ואחיו בבית, או שהם יצאו ואתם תשארו.
אפשר לספר לו מראש שככה זה הולך להיות כדי שלא יבוא לו בהפתעה.
אחרי הפעם הראשונה הוא יבין איפה קורה ה"אקשן" האמיתי

ותודה על המשפט הראשון [-:

[עירית_לוי]

עד שהוא לא יהיה אמא בעצמו, לא תספיק לו שום כמות של תשומת לב.

[איגואנה*]

אז זהו,
שאני נותנת לו את חופש הבחירה, ובינתיים לפחות, זה מה שהוא בוחר.
הוא גם בוחר שאחיו ישאר איתם גם, ושגם אני אשאר...
בינתיים, זה בסדר גמור מבחינתי, כי אני יכולה לעשות כמעט כל מה שאני רוצה, ואני לא הכתובת הראשונה שלו.

[איגואנה*]

היום הוא השפריץ מים על אחיו.
הפיצקי, מגיע אלי בוכה, כל הפרצוף והראש שלו מלאים טיפות מים. מים ודמעות... (איזה מתוקים הם כשהם בוכים...)
שואלת את המשפריץ אם הוא השפריץ על פיצקי. עונה בשלילה.
עזבתי למיידי. חזרתי לזה אחרי כמה דקות.
אתה יודע שאם אתה השפרצת עליו, הייתי מעדיפה שתגיד לי שהשפרצת, מאשר שתשקר.
לא זוכרת אם שוב אמר שלא השפריץ או שלא ענה. נראה לי שאמר שזה לא הוא.
ואז ניסיתי שוב:
"ואם אני מבטיחה שלא אכעס עליך אם השפרצת עליו, אז זה כן אתה שהשפרצת?"
"כן".
קיימתי - לא כעסתי.
הוא כל כך התלהב מהקטע הזה, שאלמלא אחד מהצמד היה נפגע מזה, זה באמת יכול היה להיות כיף גדול...
לא התאפקתי, ובסוף, אחרי שסיים להתלהב, שאלתי אותו קצת על איך הוא היה מרגיש אם... - לא ממקום של ההאשמה, ועל זה שכשפיצקי בוכה זה סימן שזה לא נעים לא גם כן...
לא יודעת אם זה מיותר, קצת מיותר, לא מיותר...

[עירית_לוי]

לא יודעת אם זה מיותר, קצת מיותר, לא מיותר...
גמני לא יודעת...

ובאתי לסמן שאני קוראת

[אילה_א*]

הי כמה מרתק
נראה לי שהוא לא יכול להכיל את הכעס שלך (דא)
נראה לי שאין טעם לעשות איתו בירורים האם השפרצת האם היכת הוא השפריץ הוא היכה הוא יודע ואת יודעת .
להגיד אני לא אכעס עליך זה נראה לי לא לגמרי פייר כי זה נותן קצת לגיטמציה .אז מה כן ?
בעיני יש לומר , :זה הופך אותי לעצובה שאתה מכאיב לילדים האחרים (שלי) אני אשמח אם תוכל לא לעשות אתזה. בפעם אחרת שתרצה
אם יתעורר בך צורך להשפריץ, להרביץ, לקלל או ווט אבר תבוא אלי תגיד לי ונראה איך פותרים זאת.
שהרי הוא באמת עושה אתזה מתוך איזה שהוא טייס אוטמטי ומה שאת באמת היית רוצה זה ששניה לפני שהוא עובר לאוטומט הוא יקבל שליטה .( נראה לי)
והיכולת לזהות את נקודת הזמן הזאת היא מאוד מששמעותית בעיני בלימוד איפוק .

[איגואנה*]

פרח בר, תודה! מעריכה.

אילה א,
תודה גם לך.
שמחה על דברייך, כי הם מחדדים לי משהו. אסביר עוד רגע, רק אקדים ואומר שלא לשם הויכוח אלא לשם הלמידה והגדילה שלי, משיבה לך, ומוסיפה כבר עכשיו, מבעוד מועד, לפני שאשכח, שכל אחד לפי דרכו. יענו - אם את חושבת אחרת ממני, אשמח אם תספרי לי, רק אל תיפגעי על שלא מקבלת את דעתך.
כתבת:
להגיד אני לא אכעס עליך זה נראה לי לא לגמרי פייר כי זה נותן קצת לגיטמציה .אז מה כן ?
ובעצם, זה לגמרי לגמרי הדבר שנכון לי: לא לכעוס עליו.
היו לי דיונים רבים מאד בנושא של כעס: תפקידו, חשיבותו, זכות קיומו וכו' בחיי ובחיי בני משפחתי.
מסקנתי הסופית (בדרך כלל אני מאד משתדלת להימנע ממילים בומבסטיות כמו מסקנה "סופית", ומעדיפה להשתמש במילים פחות מחייבות, אבל זו הרגשתי במקרה הזה, ומקסימום אם אשנה את דעתי, אז ארשה לעצמי סתם כך לשנות את דעתי...) היא, שהכעס בחיי הוא דבר שלילי ומיותר, וככל שאצליח באמת לא לכעוס - להבדיל מלכעוס ולא להביע את הכעס), כן ייטב. לי, לילדיי, למשפחתי, לכולם.
אז אם ב"שיטה" הזו אכעס עליו פחות - כבר הרווחתי.
ולגבי:
זה הופך אותי לעצובה שאתה - נראה לי שזה להטיל על כתפיו אחריות כבדה מאד. כבדה מדי. לא שאני לא משתמשת בזה לפעמים...
פיצקי קורא לי. אמשיך פעםאחרת...

[איגואנה*]

טוב, אין לי מה להמשיך כרגע...

[איגואנה*]

יש ביננו המון כעס עכשיו.
כל כך כואבת ההתרחקות הזאת.
אני מתרחקת ממנו, כי הוא מתנהג כלפי בדרך שאני לא מסוגלת להכיל, להתמודד איתה.
בסופשבוע, קל לי לברוח, כי אבא לוקח אותו.

(אולי לא צריכה לכתוב - פיצקי קורא לי...)

[עלי_מרווה*]

מאוד מבינה וכואבת גם. בתי בת ה3.5 מיללת המון ודורשת תשומת לב הרבה הרבה מעבר ליכולותיי או להסתברות. פשוט ערפדית קטנה. כל העולם, כולל אני עצמי, חושבים שהיא מקסימה, מיוחדת, יפיפיה, חכמה, בוגרת וכל מה שרק אפשר, אבל כשאנחנו לבד בבית, ואני יוצאת מגדרי להיות הכי-הכי, מגיעים המשברים. סלחי לי שמספרת לך בבלוג שלך. חשבתי שתמיד טוב לשמוע שלא לבד. גם אם קשה לפעמים
כעס
כל כך נכון את מדברת עליו
כעס כל כך לא נכון ולא בריא. כל כך לא מתאים.
אבל לפעמים פשוט לא מוצאים כלים אחרים להתמודד. ואז נהרסים ארמונות ונופים מרהיבים מתבררים כהזיות נעלמות. ולכולם כואב.
מאחלת לשתינו למצוא את הכלים הנכונים להתמודדות החשובה הזו. של חיים.

[עירית_לוי]

[סלעית*]

_וכשבאה בייביסיטר בשביל להיות עם אחיו, כדי שאוכל אני להיות רק איתו, הוא רוצה שהיא תהיה איתו.
הוא לא רוצה להפסיד את האקשן, את הכיף._
_אז זהו,
שאני נותנת לו את חופש הבחירה, ובינתיים לפחות, זה מה שהוא בוחר.
הוא גם בוחר שאחיו ישאר איתם גם, ושגם אני אשאר...
בינתיים, זה בסדר גמור מבחינתי_
כשהייתי במצבך הגדרתי לכולם (בייביסיטר, ילד גדול) את המצב כך:
אם 2 הילדים ערים, הילד יכול לבחור אם הוא איתי או איתה. היו מקרים שהסכמתי ששני הילדים יהיו יחד איתה, אם היה לי צורך דחוף בקריאה במחשב, או איזושהי התחייבות אחרת למשהו שהייתי צריכה לעשות בעצמי. אם לא, ברור שזמן אחד על אחד עם מישהו מהילדים היה בעדיפות עליונה.
אם הוא העדיף להיות איתה, יש לי זמן עם הקטן, שזה מצוין. ואם אני מצליחה להרדים את הקטן, אני גם הולכת לישון שזה נפלא.
אם הוא מעדיף להיות איתי, יש לי זמן עם הגדול, שזה נהדר. (כמובן, כל עוד הקטן לא צריך אותי)
אם הקטן נרדם, בהגדרה הייתי הולכת לישון, פה לא הייתה בחירה.
זה נחמד שהוא רוצה שכולם יהיו יחד, אבל אמא פחות עייפה ועם יותר כוחות זה יותר חשוב. את מסוגלת להבין את זה, הוא לא.
ועוד שאלה - למה לא להזמין את הבייביסיטר לשעות אחה"צ כשאת והקטן צריכים לישון? שבהגדרה זה יהיה הזמן שלו איתה.

[איגואנה*]

עלי מרווה,
אין על מה לסלוח - נהפוכו, שמחה על שאת משתפת גם. את מוזמנת להישאר

פרח יקרה,
הבנתי שאת מהמתמצאות באתר. יש איזו מדליה וירטואלית שאפשר להעניק לך, על היותך "בהקשבה מתמדת"? בינתיים, ו

סלעית,
הפירוט שלך לגבי זמן בייביסיטר משקף כמעט במדויק את סדרי העדיפויות שלי.
רק שלעיתים אני שוכחת עד כמה חשוב לילדי שאמא שלהם תהיה לא עייפה למשל, ובהיותי קמצנית (היתרונות של שם בדוי...), אני לא תמיד מנצלת את הבייביסיטר כדי לישון, אלא כדי לעשות דברים שאין שום סיכוי שאצליח לעשות בלעדיה.
ולפעמים, אני כל כך בטוחה שהגדול יהיה לגמרי מותש בצהרים, שברור לי שהוא ירדם, אז אין לי טעם להשמין אותה לשמן הזה - ואז, מההתרגשות שהוא יודע שהיא צריכה לבוא - הוא לא נרדם...

[עירית_לוי]

<מה פיתאום מדליה, השתגעת? >

קראתי עכשיו שוב את מה שכתבת לפני שבוע, ושאלתי את עצמי מה אני הייתי עושה במקרה כזה של כעס והתרחקות, שהייתי מרגישה חסרת אונים מולם.
אני חושבת שאולי הייתי מנסה דרך שעוקפת את החלק הרציונלי שבי.
אני אסביר:
אני אדם רציונלי, ורוב הכלים שלי הם כאלה. למשל, ההצעה לתת לבנך תשומת לב באופן מודע ומכוון היא כלי רציונלי מבחינתי.
אבל מה לעשות, לפעמים זה לא עובד, לפעמים מתחת לפני השטח רוחשים וגועשים זרמים חזקים שהכלים הרציונליים לא יכולים להם. לפעמים הם טובים עד נקודה מסויימת, ומאותה נקודה הם כבר פחות אפקטיביים. אני חווה את זה על עצמי.

עכשיו, אני לא יודעת אם גם את נוטה להשתמש יותר בכלים הרציונליים. זו התחושה שעלתה לי מקריאת הדף הזה, אבל אולי אני טועה. מקסימום דלגי.

לגבי איזו דרך - יש כל מיני כיוונים.
יש טיפולים פיזיים, יש טיפולים אנרגטיים, ויש עוד. אני חושבת שבשלב הראשון הייתי פונה ל פרחי באך.

[איגואנה*]

הי פרח,
המילה "טיפולים" כבר מביאה אותי למצב של מגננה.
אצטרך לחשוב על זה יותר.

תודה על פתיחת האפשרות.

[אנונימי]

_{קוראת...}

[עירית_לוי]

המממ...
את יודעת, אני מתייחסת לזה כמו אל עבודה עצמית ופיתוח אישי מתמיד.
<לא לוחצת עלייך או משהו, אוקיי? רק משתפת>

אצטרך לחשוב על זה יותר.
בדיוק היום קראתי (סופסוף!) בעלון את הראיון של חגית נובק עם אילנה לשם, שמה זה עשתה לי תאבון לעוד.
<הו, לו רק היו לי עוד זמן וכסף >
ההתייחסות שלה לנושא הזה ממש מעוררת השראה. מומלץ.

[ענת_שץ*]

_יש ביננו המון כעס עכשיו.
כל כך כואבת ההתרחקות הזאת.
אני מתרחקת ממנו, כי הוא מתנהג כלפי בדרך שאני לא מסוגלת להכיל, להתמודד איתה._
בראש וראשונה אני שולחת לך חיבוק גדול גדול גדול
ברצוני לספר לך קצת ממני, גם אני כועסת, בדרך כלל יותר מדי.
וכעס מביא לריחוק, יוצר בילד שלי הקטן רגשות אשמה, בושה ופחד - אני לא רוצה ליצור בו את כל אלה ובכל זאת זרעתי אותם כבר והנה הם צומחים בתוכו.
למזלי הגדול למדתי ממנו (ואני ממשיכה ללמוד ממנו בכל יום דבר חדש).
כל פעם שאני כועסת עליו, הוא מתחיל לבכות (מיד לאחר שהרמתי קצת את קולי) ופורש את שתי ידיו הקטנות למעלה, אלי.
אני מחבקת אותו ואומרת לו - די, נגמר הכעס, אני אוהבת אותך.
בימים כאלה שהוא משתולל מאוד ואני מאוד כועסת, הוא שואל אותי לפני שהוא הולך לישון - "אמא, את כועסת עלי ?" ואני עונה לו שאני אוהבת אותו והכעס עבר.
אני מספרת לך את כל זה כדי שלא תתרחקי יותר מדי מהילד שלך.
הוא מתנהג כלפייך בדרך שאת לא מסוגלת להכיל, להתמודד - אני מכירה את זה ובכל זאת מבקשת ממך לא להתרחק, נסי לחבק יותר, גם אותו, גם את עצמך.
נסי לראות את הדברים בצורה יותר רגועה, עם יותר חמלה - כלפי עצמך, כלפי ילדך.
כשההתייחסות שלך תהיה יותר קלה, התגובות שלך יהיו יותר רגועות - זה קל לכתוב, אני יודעת, אבל שווה את המאמץ...

[איגואנה*]

ענת,
לא קל לי לקרוא את דברייך עכשיו.
סף הרגישות גם ככה בלחץ (לא בגללו או משהו, אלא בואי נגיד שיותר ממסיבות סביבתיות), והדמעות בשניה חונקות לי ת'גרון...
איך, איך לא להתרחק ממנו? איך להתמודד עם ההתנהגות שלו, שמתגרה בי בכל הכלים והיכולות שעומדים לרשותה?
מה לעשות, ת'כלס? מוצאת את עצמי חסרת אונים מולו... מנסה להוציא את עצמי מהמאבק, להיות איתו, שלו, לטובתו, אבל כשהוא באנטי, שום דבר לא עובד. הוא מבקש דברים בלתי אפשריים, ולא רואה שום אפשרות זולתם. ברגע בו הוא מביע רצון כלשהו שלא ניתן למימוש, הוא הופך ליצור כועס ופוגעני. כולה בן ארבע, אבל עם זעם ויכולת פגיעה שמפילים אותי לקרשים.

[ענת_שץ*]

תהיי חזקה בבקשה....
הילד שלך אוהב אותך, הרצונות שהוא מביע הם הדרך שלו לזכות בתשומת ליבך, באהבתך.
היצור הכועס והפוגעני הוא רק ילד קטן שמתחיל את דרכו, את יכולה להתמודד איתו, גם עם זה נראה לך קשה מאוד, תנשמי עמוק, תזכרי שהוא רק מבקש ממך אהבה. חבקי אותו. גם אם לפעמים הוא משתולל מאוד - חבקי אותו ואמרי לו שאת אוהבת אותו - עד שירגע. תנסי לא לבכות, לא לצעוק, לא לצעוק עליו, אל תשאלי אותו - למה אתה עושה לי את זה ? - זה לא עוזר...
לכי בדרך האהבה והחמלה, לא בדרך הכעס והפגיעות...
אינני יודעת מה המגבלות הפיזיות שעומדות בדרכך, אך כשיש מצב שהוא קשה - נסי לשנות אווירה, נושא, מקום,אם הוא מבקש משהו שאין ביכולתך להעניק לו, נסי לעניין אותו בדברים אחרים שכן ביכולתך להעניק לו - לקרוא סיפור, לשיר שיר, לרקוד, לצאת לטיול, לשחק במשחקים הקיימים - תשאלי - אולי בזה, אולי בזה,
תני לו להגיד "לא" על כל משחק ומשחק, אל תוותרי, אל תכעסי, אמרי "בסדר, אולי בזה" "אולי אתה מעדיף לאכול גלידה ? לשתות מיץ ?" - תציעי כמה שיותר ברירות, כדי שיידע שאת באמת אוהבת אותו ויש לך הרבה אפשרויות להעניק לו, רק לא את הבקשה שלו, אמרי לו זאת באהבה - "אינני יכולה לתת לך את המשחק הזה כי אין לי מספיק כסף" "אנחנו לא יכולים לצאת לטייל עכשיו כי אני מאוד עייפה, אני אוהבת אותך אבל אין לי כח כרגע" הסבירי לו למה אינך יכולה להעניק לו את מה שהוא רוצה, חבקי אותו - בסוף הוא יבין...הסוף יכול לקחת קצת זמן - היי סבלנית...
אל תגיעי למצב של חוסר אונים (שוב קל להגיד) תנשמי עמוק ושני גישה, חישבי שבאמת עוד רגע יהיה בסדר.
תאמיני לי, גם אני מגיעה למצבים שהם לפעמים בלתי נסבלים, צריך אורך רוח. אם אין לך אותו היום, הילד שלך ילמד ממך, ועוד חצי שנה, אולי שנהף גם לו לא יהיה אורך רוח בשבילך. הילד שלי מחקה אותי, הילד שלך יהיה חיקוי מדוייק שלך, זכרי זאת, התנהגי בהתאם, נשמי עמוק שוב ושוב ושוב, היי סבלנית, אוהבת...
אני שולחת לך חיבוק גדול.....

[איגואנה*]

ענת תודה!
את מקסימה וכותבת מקסים.
מעצים אותי ומדרבן אותי להישאר עם יותר סובלנות וסבלנות.
ד"א, כבר יומיים ממש נעימים עוברים עלינו, בהקשר שלו ושלי.

[ענת_שץ*]

איגואנה יקרה שלי, אני מאושרת לקרוא את שכתבת ...(וגם תודה...)
החיים באמת יפים ...
לפעמים זה קשה, אבל מחשבה חיובית וחיוך פנימי עושים את ההבדל...
אני אמשיך לבקר....
שיהיה לך לילה (וגם סופשבוע) נהדר..

[עירית_לוי]

יומיים ממש נעימים עוברים עלינו
כמה טוב לשמוע

[מיכל_שץ*]

איך להתמודד עם ההתנהגות שלו, שמתגרה בי בכל הכלים והיכולות שעומדים לרשותה?
נראה לי שיש פה איזה עניין שאת צריכה לבדוק עם עצמך, הילד שלך מעמיד מולך מראה.
אני הייתי ממליצה לך לפנות ל צפריר שפרון, אפילו דרך האתר (פה). או ל אורנה שפרון. עצותיהם יכולות להיות יקרות מפז. בקשי מהם להכנס לדף הזה ולחוות את דעתם, אני מאמינה שהם יעשו זאת בשמחה.
(יש לי תחושת בטן מאוד חזקה בעניין הזה וקצת קשה לי להסביר)

[צפריר_שפרון*]

איגואנה,
_מרחוק, היא (בת 6+. בוגרת לגילה [עד כמה שאני מבינה]) עונה ומסבירה, בכעס ותקיפות, ובאופן ברור: הוא הרביץ לי קודם. הוא הרביץ לי עם האבן בראש. וזה מאד כאב לי. וזה עדין כואב לי!
אני מסתכלת עליו במבט שואל: ?
הוא: לא._

על פני להיות השופטת בין השניים את יכולה לחבק כל אחד בנפרד ולהעניק גיבוי מלא לילדה ולילד.

אחים רבים מסיבות שונות. כאשר הריב מגיע אלייך את מתבקשת לא להחליט מי צודק אלא להניח שם תשומת לב לשני הצדדים.

_לא נעים להודות, אבל היא יותר גדולה ויותר אמינה, בפרט לנוכח הכירותי עם הילדון... הוא נוטה להקיש כך גם על ראש אחיו התינוק, עד שאני מבחינה בכך (לפעמים רק אחרי שאחיו מתחיל לבכות) וזועמת עליו עד מאד...
הוא מתעקש שלא עשה לה דבר._
ובכך מתקיים הדפוס הבא -
"אני אכה את אחי או אחותי בראש ואקבל את תשומת לבה של אמא. לא משנה מה היא תשומת הלב, גם כעס וגם אהבה יניחו את דעתי".
כעס על אדם מניב תשומת לב מרוכזת אליו.

שתינו שואלות אותו איך זה יכול להיות?
כעת כבר הוא לבד. שתיכם שואלות אותו. הוא לבד.

_הוא מציע: אולי זה העץ...? אולי השמים נפלו וזה מה שהכאיב לה?
אני מחייכת, ומוסיפה גם צחוק קטן, עם גאוה קלה בלב, על הדמיון המפותח וכושר ההמצאה... היא גם מפשירה, כשמבינה שאני צוחקת בעיקר כדי להפשיר את האוירה, ומעצם הרעיונות, ולא כי אני מזלזלת בה או לא מאמינה לה.
אז עזבנו.
היא עדין קצת כועסת ולא משתפת איתו יותר מדי פעולה.
ניסיתי לפשר, להסביר לו איך להשלים, להציע סולחה. לא עובד. והיא עודה כועסת.
ויתרתי.
היא נרגעה, המשיכו לשחק._

כאן הנך מעודדת אותו הלאה, להמשיך הלאה, שכן הוא חש בגאוותך, רק שאינו מבין שגאוותך עולה על הדמיון המפותח שלו. הוא בהכרח מבין שבכל זאת זה בסדר.

--

_באוטו, חזרתי לזה (בטון עדין, ללא האשמה): למה הרבצת לה על הראש?
הוא לא ממש משיב.
למה לא הסכמת להגיד לי שהרבצת לה? פחדת שאני אכעס עליך?
הוא, בשקט: כן.
אני שותקת, חושבת...
והוא מוסיף: את כועסת?
אני: לא. אני לא כועסת.
ודיברתי איתו עוד על איך היא הרגישה, בסגנון של: (אני לא כועסת,) אבל היא כעסה, ונפגעה, ולא רצתה לשחק איתך יותר._

כאשר את מסבירה לו שאחותו כועסת - את מבהירה לו שאת כן כועסת. כך זה מתקבל. וזה חשוב להמשך.

_קשה לי שהוא העדיף לשקר לי.
חשבתי להסביר לו שיותר חשוב לי שיהיה ביננו אמון, אבל למזלו הוא כבר ישן, וזה מאפשר לי לחשוב (ו"לדבר") על זה עוד קצת, כי עכשיו נראה לי שיותר מכל חשוב לו שאגן עליו, גם אם זה אומר להסתיר ממנו חלקי אמת ואפילו להשתמש בשקרים לבנים._

אם את משתמשת בשקרים לבנים איך את מצפה ממנו לומר את האמת? האם את חושבת שילד בגיל ארבע בכלל מבין את כל זה.

כאן, הקושי שלך נובע מכך שאת עצמך לא היית כנה איתו. במובן הזה שאת כועסת בהחלט, על האירוע ועל עצם זה שילדייך רבים. על חוסר הגבולות של הילד שלך, על חוסר הגבולות שאת עצמך לא מציבה בפניו.

כאן, על פני לברר מדוע למה ואיך את יכולה לקבוע כלל ברור שאינך מוכנה לכך. העמידי גבול למשל ש "לא מרביצים בראש". אז, לא משנה מה הסיבה לכך גם אם הרביצו לו וגם אם הוא צודק - זה לא מקובל. נקודה.

ילד בגיל הזה לא תופס את השקר כשקר. אבל הוא בהחלט קורא אותך כספר פתוח. זה רק נדמה לך שהוא לא יודע שאת לא בבית. זה רק נדמה לך שאת יכולה להסתיר ממנו משהו. הוא יודע הכל.

ואם תנסי לבדוק האם הוא יודע הכל, הוא ישקר לך בלי להניד עפעף, את יודעת, בשביל להגן עלייך.

---

שוב, כמו במקרים רבים, הילד שלך מציב אותך בפני עצמך. על פני לדרוש אמת או חוסר שקר מילדייך התבונני בעצמך.
התבונני כיצד כאשר עולה בך הכעס את מפנה אותו אל ילדייך או אל מי שנמצא בסביבה.
טפלי בכעס מתוך הידיעה הפשוטה שכעס עולה בך מעצמו והוא מצביע בעיקר על הלקאה עצמית. במילים אחרות - הנך כועסת על עצמך ומוציאה את הכעס הזה על יקירייך.

התבונני על התועלת שעולה לך מכך.

---

<שלם>

[ברונית_ב*]

מה הוא בא ללמד אותי? את שואלת.
התשובה של צפריר מקסימה, ויש גם את שי אור, שמלמד parenthood]הורות כמעשה נסים shay or6 new attitude1 intro[/po].htm

[איגואנה*]

צפריר,
תודה.

קראתי בעבר את דבריך במקומות שונים, והפעם היית יותר ברור לי.
אתבונן על התועלת. אנסה להתבונן על התועלת.
< אפשר לקבל רמז, מה לדעתך התועלת? >

[איגואנה*]

הבהרה:
היא_ שלמעלה, אינה אחותו, אלא חברה, שהיתה באותה סיטואציה יחד עם אמא של ילד אחר שהשגיחה גם עליה. _הוא שלי לגמרי.

[איגואנה*]

שייכות:
בדרך כלל, הורה מרגיש שייכות אוטומטית כלפי ילדו.
ילד, לא מרגיש את זה באופן אוטומטי. צריך להראות לו, להמחישלו, להחיות, להנכיח לו את השייכות הזו, כדי שירגיש אותה ולא את הפחד של חוסר השייכות.

---

בלעדיות:
הוא מבקש ממני דברים בלתי אפשריים. לחבק אותו בשתי ידיים כשאני מרדימה בו זמנית גם את הפספוס, והפספוס כמובן על הציצי.
הוא מבקש לינוק.

---

אנחנו עובדים עכשיו על איפוק.
אני מתאפקת לא להתנהג אליו בדרכים שאינן נעימות לו ולי, דרכי כעס ואלימות. מתמללת לו את האיפוק ודורשת ממנו גם להתאפק ולא להרביץ ולא להתנהג בדרכים הללו.

---

[איגואנה*]

(צפריר:)
איך להתבונן?
מה לנסות לראות?
רואה את מאבקי כוח. הם כמעט האויר שאנחנו נושמים. איך מפסיקה להיאבק?

[צפריר_שפרון*]

איגואנה,
קראתי בעבר את דבריך במקומות שונים, והפעם היית יותר ברור לי.
תמיד כאשר הדברים מופנים אל האדם הם מובנים לו יותר.
_אתבונן על התועלת. אנסה להתבונן על התועלת.
< אפשר לקבל רמז, מה לדעתך התועלת? >_
אם כך עולה התועלת הזו של האצלתך לעמדה של השופטת. כאן, בכל מקרה את נתפשת כבריאה בעצמה בעיני הילד. מכאן שבהתבוננותו בך הוא רואה את החסד שמספק לו את צרכיו. כאשר, לשם תחושה טובה של ידיעת הבירור, אותה העדפה בין כן ולא, משתמשת בהכרח במסרים סותרים - על מנת שתוכל ליישב את ההדורים. כאמור, בכוח הגיונה וערכיה היא.
אלא, שתועלת זו מסמאת את הנהפש לתחושת קיומה, כמו מזוהה השופטת כחיוניות פנימית. עם זאטת, כאשר שופטת מצב מסוים, התנהגות כזו או אחרת, כאשר שופטת את עצמה למשל אל הטלת הספק ואותה מגבלה של דין, האם שמה לב שנשפטת על פי פרמטרים מחמירים אשר אינם מייצגים את האנוש אלא את השאיפה הזו לטוב.
שאיפה זו לטוב אם כך במקרים רבים איננה צומחת ומתפרשת אל הטוב אלא מתעלמת, מתכחשת ומנסה למגר את מה שנתפש כמאיים על הטוב. במובן הזה הרע.
אז, מתוך התעלמות מהרע האפשרי לבירור, ברמה הזו האישית וברמה הזו הזוגית. שכן לב ועיקר המשפחה הוא אותו שיח אינטימי בין הוא והיא, עד ליצירת יחידת תודעה משותפת. זו המוגשמת בכל ילד וילד, וזו המאפשרת השלמה בין ניגודים, במובן הזה של זכר ונקבה, וזו שביטויה בפועל הוא שלמות הדדית של בני הזוג - כזוג ושל כל אחד מהם - בנפרד.

כאשר מתבוננת על תועלות אלה, או תעלות אלה, מתבקשת לא להגיב כלל. במובן הזה ברמה המילולית. עם זאת שמה את לבה להרגשתה. אז, מתוך הרגשה זו יכולה לנווט אל אותה הדרך שתאפשר את שינוי הגישה, או את שינוי נקודת המבט.
אז, רואה באותו מקום של רע - רֵעַ. שנמצא הרע הזה, שקיים בכל מקרה, שאין אור ללא צל, משרת את הבירור הזה הבינזוגי, כמציאת הנתיבים בהם מאבק מתאפס לשיתוף פעולה. ברבדים רבים כבר מתקיים אותו שיתוף פעולה. כמו גם באשרור המאבק מחדש. זה נעשה מתוך שיתוף פעולה ללא כל מאבק.

שכן המאבק מחייב התייחסות. עם זאת, ניתן להעלות התייחסות ללא כל מאבק.
כאן, על פני התייחסות שיפוטית או מבקרת, מתבקשת להניח לאלה ולהעלות, באופן מלאכותי התייחסויות אישיות ברמת ההרגשה. על פני דעתך או מחשבתך, יהיו חשובות ככל שיהיו מתבקשת לבטא את הרגשתה.
במקביל מתבוננת כיצד ממלכדת את עצמה אל דפוס הבקורת והשיפוט שכן מניחה משקל רב על דעותיה. דעת במובן הזה היא מצבור של מחשבות. וכאשר מניחה למחשבותיה להיחשב, בדעתה או בעיניה אבל אינה מאדירה את אלה אלא מפרידה בינן לבין עצמן, במובן של דעה המופרדת ממחשבה, ובמובן של מחשבה המופרדת מרעותה, ובתקופה הקרובה מתאמנת על האדרת ההרגשה, פותחת במו ידיה את השער הזה אל הקירבה האישית מבלי להקריב דבר. עם זאת, הויתור על משקל היתר לדעותיה ומחשבותיה עשוי לךהתפש כקורבן קשה. כאן מתבקשת לחבור אל הרגשתצה כאשר מקריבה קורבן.

התמקדות זאת בהרגשה, במובן הפיזי, הרגשת הגוף, על אבריו הפנימיים והחיצוניים ביא הפתח בעבורך.

---

_בדרך כלל, הורה מרגיש שייכות אוטומטית כלפי ילדו.
ילד, לא מרגיש את זה באופן אוטומטי. צריך להראות לו, להמחיש לו, להחיות, להנכיח לו את השייכות הזו, כדי שירגיש אותה ולא את הפחד של חוסר השייכות_
הבה נהפוך את המשפט -
בדרך כלל, ילד מרגיש שייכות אוטומטית כלפי הוריו.
הורה, לא מרגיש את זה באופן אוטומטי. צריך להראות לו, להמחיש לו, להחיות, להנכיח לו את השייכות הזו, כדי שירגיש אותה ולא את הפחד של חוסר השייכות.

---

_בלעדיות:
הוא מבקש ממני דברים בלתי אפשריים. לחבק אותו בשתי ידיים כשאני מרדימה בו זמנית גם את הפספוס, והפספוס כמובן על הציצי.
הוא מבקש לינוק._
התבונני היכן עובר הגבול מבחינתך. אז, הניחי רצועת בטחון וקבעי את הגבולות שלך בהתאם. עוד לפני שגדרותייך מתריעים על התקרבות יתירה. גבול שמונח כאשר את שלמה - מתקבל בשלמותו.

---

_אנחנו עובדים עכשיו על איפוק.
אני מתאפקת לא להתנהג אליו בדרכים שאינן נעימות לו ולי, דרכי כעס ואלימות. מתמללת לו את האיפוק ודורשת ממנו גם להתאפק ולא להרביץ ולא להתנהג בדרכים הללו._
כאשר את דורשת ממנו להתאפק ולא ולא ולא, אינך מתאפקת כלל וכלל. את כופה את התאפקותך על הסביבה. אימון עצמי בסבלנות ובסובלנות מחייב תגובה אל הסביה על פי הקוד החדש. כפיה של קוד חדש על הסביבה איננה יעילה, שכן היא עול, ומכאן עוול. ולא זו הכוונה של מי שאת היא.
לכן, שומרת על איפוק וריסון במיוחד במקומות בהם הריסון ירחיב את הגבוטלות מעבר למידתך. במילים אחרות: לא מרסנת את עצמך במקומות בהם עובר הגבול שלך, במקביל מרסנת את עצמך בתוך המסגרת שקבעת.

---

_איך להתבונן?
מה לנסות לראות?
רואה את מאבקי כוח. הם כמעט האויר שאנחנו נושמים. איך מפסיקה להיאבק?_
התבוננות ללא תגובה. מציינת בפני עצמה מה מרגישה אך לא מגיבה. נמצאת בעמדת המתבוננת, כמו הארוע או הסיטואציה מוקרנים על מרקע הקולנוע, נעצבת אל לבה כאשר הסיפור עצוב, וצוחקת בקול גדול כאשר הסרט משעשע. עם זאת, תגובותיה אינם רלוונטיים למה שמתרחש על המרקע.

על פני לנסות לראות - להתבונן.

<שלם>

[איגואנה*]

תמיד כאשר הדברים מופנים אל האדם הם מובנים לו יותר.
בדרך כלל יכול להתאים יותר, כי הפעם לא בדיוק ברור לי.
אקח זמן להתבונן שוב, ואז להבין טוב יותר.

רגשות:
הרגשות הקשים שעולים בי מתומללים ל- עצבנית, כועסת, בודדה, נטושה, פוחדת, טפשה.
(כשהתחלתי לחשוב על המשפט הזה, חשבתי שיהיו לי רק שניים, אך הצלחתי להעלות ששה. איזה הישג. מרגישה כאילו המצאתי תרגיל מוצלח.)
מוסיפה רגשות קשים:
קנאה. כשלון. החמצה. עצב. חוסר אונים. חוסר וודאות.

רק מה, נראה לי שיש כמה שחד הם, ואילו יש כאלה שהם התמצית. ואיך לזקק את אילו מתוך אילו, ואיך לגעת ברגשות האמיתיים, שהחבאתי עד עתה עמוק עמוק בפנים?

[איגואנה*]

ענת ענת, פרח, אילה, צפריר, אחרים שקוראים,
אין לכם מה לכתוב לי?

בסדר, אז קראתי לזה בלוג, אבל אשמח מאד לשמוע מכם עוד...

---

משהו שעובד לנו טוב:
שמתי לב עוד קודם שהפנו את תשומת לבי לכך שוב, שכשאני פונה אל בכורי בשמו, זה לא נשמע כמו כשאני פונה אל קטני. לא אותו החום, הרכות, הנועם, הליטוף.
אז כשהפניה אליו היא בגלל משהו שהוא עושה שלא מוצא חן לי, מיד שומעים את זה בקול שלי, באינטונציה. זה לא שיש מצב בו אוכל לעבוד עליו, להשתמש באינטונציה מזוייפת שתשכנע אותו. אז מה כן? כן, זה הערות והערנות שלי לכך, יחד עם זה שלא רוצה לכעוס עליו, שרוצה לצחוק ולשמוח איתו, שמאפשרים לי להבחין בכך בזמן שזה קורה, ותוך כדי פירוט ה"מה לא" וההתעה "מה כן" כבר עוברת למצב חיבור טוב יותר, נעים יותר, חיובי.
והוא מביט תוך כדי, ואני רואה איך הוא מוותר על הכוננות ספיגה שהיה בה לטובת הקבלה של מה שאני יכולה ורוצה להעניק לו.
כזה כיף

זה לא שאין ויכוחים ורגעים מסובכים, אבל מה - אין מה להשוות!

[עירית_לוי]

הי איגואנה!
אני עדיין כאן. עקבתי בעניין רב אחר השיחה שלך ושל צפריר וגם למדתי ממה עבור עצמי. אז תודה

שמחה לשמוע על מה שעובד טוב

[מיכל_צמות*]

קוראת בעניין.
שמתי לב עוד קודם שהפנו את תשומת לבי לכך שוב, שכשאני פונה אל בכורי בשמו, זה לא נשמע כמו כשאני פונה אל קטני. לא אותו החום, הרכות, הנועם, הליטוף.
טבעי מאד. גם אצלי הטונציה שונה בדיבור אל התינוקת מאשר בפניה אל שאר הילדים (גם כשזה לא קשור בכעס, או בצורך להסביר משהו שלא מוצא חן בעיני). אבל זה הגיוני לא? מגיע להם יחס מיוחד, אחרי הכל הם עוד חדשים פה וצריכים להתרגל לכאן...
ואני רואה איך הוא מוותר על הכוננות ספיגה שהיה בה לטובת הקבלה של מה שאני יכולה ורוצה להעניק לו.

[איגואנה*]

אבל זה הגיוני לא?
אז זהו, שלא בהכרח. מה הגיל ויכולת ההבנה עד יותר או פחות דקויות קשורה לצורך שלנו בחום, בקבלה, ברכות, בחמלה, בהבנה?
גם אני רוצה שידברו אלי בצורה כזו טובה ונעימה ומחבקת. בעיקר כשאני בתוך קושי, בעיקר כשיוצא ממני ג'יפה... ואני כבר לא בת שנתיים או חמש. אז בטח שזה מה שהגדול רוצה, וצריך. ולמעשה, זה גם מה שמגיע לו ממני: רכות, הבנה, קבלה, סליחה. מעגלי נשיות.
צמות, תודה שכתבת מה שכתבת. איפשרת לי להתבונן בזה יותר לעומק, התבוננות שניה. ולהציף שוב דברים משמעותיים, ונעימים של התקופה האחרונה

[אילה*]

אני איתך ,

רק רציתי לכתוב שאני חושבת שאת מאזינה מצטינת , ואין לי ספק שהילד יכול להרוויח מזה הרבה .
בנוסף לזה , את בפתחו של עידן חיובי עם הרבה כלים חדשים וטובים . את לא שוקטת על השמרים , זה גורם לי לרצות להצדיע .

[איגואנה*]

להצדיע

[איגואנה*]

לא שאין מעידות ולא שאין לנו קושיים, אבל משהתחלתי להשתמש בשפת ג'ירף (של תקשורת מקרבת), לתאר לו את מעשיו, ולהביע צורך שלי בהתנהגות אחרת, שפירטתי, הוא מגיב אלי אחרת לגמרי.
מכירים את זה המבט שיש לכלב כשהוא שומע רעש שהוא לגמרי לא מכיר? זה מה שזה מזכיר לי.
מבט מתעניין, תמה, מתלבט בקשר לאיך הוא יגיב עכשיו... ולרוב, הוא מגיב טוב.
זה כל כך מוזר לי, שלפעמים אני חוששת שגם זו צורה של מניפולציה שאני עושה עליו.

אבל אין עלי - כשסוף היום מגיע, אני נעשית עייפה וכל כישורי התקשורת שמנסה ללמוד להפנים ולנהוג לפיהם, נעלמים כלעומת שבאו, אני מוצאת את עצמי נוזפת ומאשימה את הקטנצ'יק על שהוא זורק אוכל לרצפה, מטפס לשולחן האוכל, שופך את השתיה של הגדול וכו'. וכועסת ומתעצבנת

---

מרגישה כל כך חסרת אונים מול השאלות:
איך אמהות חד הוריות מסתדרות לבד עם הילדים יום שלם?
איך אמהות שבני זוגן חוזרים הביתה רק בסופשבוע מסתדרות?
מתי יש זמן לבני הזוג במקרים אלה להיות עם עצמם או אחד עם השני, כשהם מתראים כל כך מעט?
אצלנו גם סופי השבוע די מחלישים. הילדים רוצים לצאת מהבית לאנשהו, אולי להיות עם חברים - אבל גם הוריהם כמובן (ובפרט עם אבא - שלא מתלהב להיות עם החברים של הילדים); ואני מרגישה שאת תפקיד קצינת הבידור מיציתי בימות השבוע. אבא (כנראה) רוצה קצת שקט ולנוח משבוע העבודה; אני גם אשמח לשקט ומנוחה, או לפחות לפעילות מתאימה שלא אני מארגנת יוזמת ומפיקה. ושנינו נשארים לא מרוצים ולא מסופקים.

[עירית_לוי]

איגואנה יקרה,
אני מתפעלת מהנחישות שלך ומהמחוייבות שלך לעצמך ולבני ביתך

_איך אמהות חד הוריות מסתדרות לבד עם הילדים יום שלם?
איך אמהות שבני זוגן חוזרים הביתה רק בסופשבוע מסתדרות?_
אני מאמינה שזה עניין של ציפיות.
אני אפרט תוך כדי שאשתף אותך מה קורה אצלינו:
בן זוגי עובד מהבית.
זה אומר ששלושתינו - הוא, בתי ואני נמצאים יחד די הרבה בבית.
זה מצד אחד.
מצד שני יש תקופות קצרות אבל קבועות בהן הוא עובד החל ממוקדם הבוקר עד מאוחר בלילה מחוץ לבית, ואז אני לבד איתה.
ראיתי שבימים שאני לבד איתה, אני לא מצפה לעזרה ואז אני מסתדרת נהדר.
ובימים שגם הוא נמצא אני מצפה שיעזור מדי פעם. הוא מצידו מצפה לעבוד בשקט וגם עוזר מדי פעם, אבל מה - אני לאורך כל היום עם איזו ציפייה מזמזמת ברקע.
גיליתי שבאופן מפתיע הרבה יותר קל לי בימים שאני לבד איתה.
מסתבר שהציפיות שלי מהוות נטל כבד, ושבעצם הכל בראש שלי.
אני מלמדת את עצמי עכשיו לא לצפות גם כשהוא בבית. לא פשוט (אגב, ככל שאני מצפה פחות, כך הוא עוזר יותר).

אצלנו גם סופי השבוע די מחלישים. הילדים רוצים לצאת מהבית לאנשהו, ... ואני מרגישה שאת תפקיד קצינת הבידור מיציתי בימות השבוע. אבא (כנראה) רוצה קצת שקט ולנוח משבוע העבודה; אני גם אשמח לשקט ומנוחה, או לפחות לפעילות מתאימה שלא אני מארגנת יוזמת ומפיקה. ושנינו נשארים לא מרוצים ולא מסופקים.
יש לי תחושה (אם אני מפספסת בכיוון אז סליחה, אפשר לערוך החוצה) שמתחת לנושא חלוקת התפקידים בינכם יש כמה דברים לא פתורים.
במילים אחרות - אולי זה לא האישו אלא רק הסימפטום שלו וכדאי לחפש במה באמת צריך להתמקד כדי לפתור את הבעיה של סופי השבוע.

[איגואנה*]

פרח יקרה,
תודה על השיתוף. מאד הגיוני מה שאת אומרת. הציפיות וכו'.
הגיוני, אך לא פשוט לבצע.
ולגבי:
במילים אחרות - אולי זה לא האישו אלא רק הסימפטום שלו וכדאי לחפש במה באמת צריך להתמקד כדי לפתור את הבעיה של סופי השבוע.
לצערי, כנראה שאת צודקת.

[אילה*]

ואילו אני חייה בשלווה גמורה עם הידיעה שתהיה לנו עוד שבת בלי שום אקשן .

עוד מהתקופה שעבדתי הגעתי למסקנה שבסוף השבוע לא כדאי לצאת לשום מקום .משלמים יותר ולא נהנית כי כל מקום צפוף ועמוס ורועש . העדפתי לעבוד בסוף השבוע , גם יותר כסף לכל שעה שעבדתי וגם לנצל את הזמן הזה .

היום יום שבת זה זמן של ההורים, זמן מיוחד של כל אחד לעצמו . צריך שהיה איזון . אני מסכימה איתך שלא פשוט לבצע .
דווקא בימים החגיגים האלה יש המון תקלים על רקע ציפיות ואכזבות . אם כך , המסקנה שלי , לפשט אותם כמה שיותר , להחיל (יום חול)את השבת .

אני אתן דוגמא : מבחינתי , בבית של אמא שלי הינו עושים ניקיון לשבת , כי בשבת צפויים לבוא אורחים . סיוט !!, גם לבשל לשבת , כי הבן זוג לא רוצה אוכל שמבושל בשבת וגם לשטוף את הבית , למי יש כח ?(לאמא שלי , בטוח , היא מתחילה את היום ב0500).אני נמושה , בקושי שוטפת כלים אחרי הבישול ומחשיבה את עצמי לסופר יעלה .

את הניקיון אני עושה בשבת בבוקר לפעמים , משמיעה לי מוסיקה מהרדיו ואף אחד לא מפריע .
י
לדים רוצים לנסוע לחברים - שיקפצו !! להורים יש זכות להחליט את מי פוגשים בשבת , או בכל יום אחר , יש בתים שבהם אין TV , אין לשמוע מוסיקה וחייבים ללכת לבית הכנסת .
נשמע אכזרי ? , אלה החיים .
לדעתי זה בריא להשתעמם קצת . אחרי שזה 'מוציא ' מהם את הטוב שבהם = בכיות , עצבנויות , טיפוס על הקירות , הם מגיעים למסקנה שלא נורא .
אם הם משחקים להם ואתם יכולים בנתיים לעשות את מה שרציתם , לקרוא קצת בספר למשל , הרי זה משובח .
ואם מה שרציתם , זה לפרגן כמה שעות של נסיעה מהבית בלי אף אחד ( לשחות בבריכה , לעשות שופינג , בית קפה) , זה חייב להיות מאוזן . ואם זה לא מאוזן , אז לפחות בהרגשה שנכון , הפעם הייתי יותר שעות עם הילדים כשהוא יצא /או הפןך , אבל אני שמח עם זה שפירגנתי , או שבשבת הבאה , בגלל שממש לא היה לי קל , יתארכו השעות שמוקדשות לתחביב שלי . סליחה אבל יש פה משום הפינקסנות .

אולי אני מגזימה שאני חושבת על השבת כיום של ההורים . אני רואה ושומעת משפחות שבהן הילדים הם הקובעים את השבת ומנסים לעשות להם כיף , לשעשע אותם , אולי לפצות על השבוע העגום שהיה להם בב"יס . אני בחינוך ביתי , ואני לא מרגישה שום צורך לפצות ,
ההיפך , אני מרגישה שיש לי צורך להתמלא בעצמי בכוחות לקראת עוד שבוע .

[אנונימי]

אילה,
איזה כיף שאת משתפת בדרך שלך, במה שנכון לך ומשפחתך.
יחד עם זאת קל לראות שאיגואנה מציגה מצב שונה מאד משלכם. לא נראה לי שיש לה אפשרות להיות כמוכם. אולי לאמץ נקודות פה ושם, אבל להיות מי שאתם הרי זה בלתי אפשרי, אז איגואנה צריכה למצוא את הדרך שלה ושל משפחתה.
הילדים שלך אינם כמו הילדים של האחר, בן זוגך גם הוא שונה וכו'.
מה שנכון לכם, זה מה שזה: מה שנכון לכם.

בהמשך לשיתוף שלך, ששם דברים בפרופורציות, אז לי למשל, מה שכתבת, פשוט לא רלוונטי, ומכאן גם שלא יעבוד.
אני תזזיתית. גם הילדים שלי כאלה. בן זוגי - לא. הוא חוזר כל יום הביתה בשעות הלילה, כשהוא מצליח להיות עם הילדים באמצע השבוע זה למעט מאד זמן בשעות שהם כבר עייפים ולא ידידותיים למשתמש. הם קופצים עליו, מנסים לשחק איתו במשחקי בנים - התפרעויות, כוח, הרבצות וכו' - להיות איתו בדרך שלהם. בסופ"ש, הוא רוצה לנוח. הוא רוצה לעשות דברים אישיים שלו, שלא עושים עם הילדים והאשה.
אבל אז הוא מוצא את עצמו שוב עם הילדים שכמהים אליו ועם אישה שרוצה גם לנוח. שלפעמים נחה עליה הרוח, ולוקחת אותם לחברה לכמה שעות, כדי שיוכל להיות עם עצמו, אבל בשאר הזמן, אשתו - אני - הייתי רוצה לעשות דברים כיפיים בפורום של כל המשפחה. לטייל ביחד, לנוח ביחד, לאכול ביחד (בלי שאני אצטרך לעבוד בלהכין, לערוך, לאסוף, לפנות, לנקות, כאילו זה יום חול, פלוס עוד בן אדם).
השאלה היא איך מוצאים את שביל הביניים, איך מצליחים גם שכל אחד מבני הבית יעשה דברים שטובים לו, וגם יבוא לקראת האחרים, וגם ישאר שמח בחלקו.

ואיך איגואנה מוצאת את שביל הביניים שמתאים לה ולמשפחתה.

והיית אך שמח

[עירית_לוי]

השאלה היא איך מוצאים את שביל הביניים, איך מצליחים גם שכל אחד מבני הבית יעשה דברים שטובים לו, וגם יבוא לקראת האחרים, וגם ישאר שמח בחלקו.

מה אתן אומרות בתור התחלה לחלק את הסופ"ש באופן טכני לשני חלקים (לא בהכרח רצופים ולא בהכרח שווים בגודלם)?
בחלק שלו הסופ"ש יראה כמו שהוא רוצה (למשל דברים אישיים שלו_) ואת אחראית על הבית והילדים, ובחלק שלך עושים את מה שאת רוצה (_דברים כיפיים בפורום של כל המשפחה וגם זמן שלך עם עצמך לבד) והאחריות על הילדים היא שלו.

עבור הרבה אנשים עצם הרעיון של חלוקה טכנית עשוי לעורר התנגדות. הרי המצב האידיאלי היה "לזרום" עם השבת.
החלוקה הטכנית יכולה לשמש כשלב ביניים עד שתמצאו את שביל הביניים וכדי למנוע תסכולים בשני הצדדים.

בנוסף, כדי שלא תגיעי לסופ"ש עם הלשון בחוץ, שווה לך לשקול לקחת עזרה במשך השבוע. מישהי שתהיה אתכם ותעזור לך לא רק עם הילדים אלא גם עם המטלות בבית.
בעיני זה לא משהו שאת (ואף אחת מאיתנו, אם כבר פותחים את זה ) אמורות לעשות לבד.

במקביל - לא פחות חשוב ואולי אף יותר אפשר לנסות לעשות סוויץ' בהתייחסות, וזה על מנת למנוע את הפנקסנות וההתחשבנות שאילה דיברה עליהן.
והסוויץ' הוא בלתת באהבה.
אני יודעת שעל הנייר זה יכול להשמע אידיאלי ולא ריאלי, אבל חכו רגע
איפה המכשול? כאשר כל אחד בא (ובצדק) לסופ"ש עם מחשבה ברקע שאומרת "מה אני יכול לקבל". אני יודעת על עצמי שכאשר אני מגיעה עם התייחסות כזאת, אין סיכוי שאני אצא מרוצה. תמיד יש תסכול וחוסר שביעות רצון וציפיות שלא מומשו, כי גם הצד השני בא בדיוק עם אותה מחשבה וציפייה. מראש יש כאן מלכוד.
נתינה באהבה מנטרלת את ההתחשבנות. קשה ליישם אבל אפשרי.

[אילה*]

מה לעשות שאילה עדין לא הפנימה שעצות ודעות לא עוזרות לאף אחד שרוצה קצת הקשבה אמפטית . איך יידעו שאני עוקבת אחרי הבלוג?
האמת לא חשוב , אני מניחה שאשלח ציור 'יחבוקי' אם יהיה משהו שמצריך .

[איגואנה*]

אילה,
מה זאת אומרת? אל תנטשי את הבלוג שלי.
זה מצוין עבורי לקרוא את דברייך. סך בכל זה לא החיים האמיתתים במלואם, אלא רק פן אחד שלהם. ודרך המקום הזה, אפשר לשתףך, כל אחד את דרכו, מקומו, גישתו, מצבו.
את - את, ואני - אני.
ושתינו זזות כל הזמן. במודע או שלא במודע, מתוך בחירה או מתוך היגררות.
טוב לי לקרוא אותך ואת דברייך. לא תמיד מסכימה עליהם, אבל בעזרתם יכולה לבחון את חיי דרך זוית נוספת.
יכולה לראות שלי לא מתאימים חלק מהדברים שלך ולמשפחתך כן מתאימים. (למשל, פנקסנות - דבר שמנסה לסלק מחיי)
ואולי בזמן אחר, במצב אחר, יתאימו לחיינו כן.
ואולי יש קוראים (טוב, ברור שאין קוראים, אבל קוראות אולי כן) שיפיקו מדברייך וישתמשו בהם.

או בקיצור - אילה, אל תנטשי את הבלוג שלי בבקשה.

[אנונימי]

וואללה!