החיוניות שלי חלק שמיני

[מיכל_בז*]

נוודית, זה נהדר, תודה רבה!

[גוגוס*]

נוודית, מצוין. תודה גם ממני.

מה ההבדל בין לערבב מלפפון, עגבניה ובצל בסלט לבין לערבב אותם עם פטרוזיליה קצוצה?
אין הבדל.

ומה ההבדל בין להוסיף למרק כמה ירקות שונים (כי אפשר תאורטית להכין מרק רק מירק אחד) לבין להוסיף גם ירקות וגם עלים (והרי רוב התבלינים הם עלים)?
אין הבדל. בפועל, כל התבלינים מהסוג הזה שהוספתי, טריים או מיובשים, לא הצליחו להפוך שום מרק לטעים באמת. בכל אופן, לא בשביל חוש הטעם שלי. עד שלא הוספתי מלח לכל זה - לא טעים לי.
אולי אני טבחית גרועה. יש מצב.
אין לי שום התנגדות לתבלינים כאלה. אפילו לא טיפה. אני אפילו לא קוראת להם תבלינים. זה פשוט עלים, או חלקים אחרים של הצמח שאני קוראת להם בשמם. מזין וטעים, אבל לא מספק.

אם כמות המלח הכוללת שאת אוכלת נמוכה מאוד, יכול להיות שאת כן צריכה אותו
אני אוכלת מלח פעם אחת ביום, בסלט, בכמות שטעימה לי. ואני מאוד בעדו. ואם בחלקים אחרים של היום אני זקוקה למלח אני אוכל עוד בלי בעיה (למשל דרך גבינות מסוימות או חמאה מומלחת). אני לא מרגישה שזה קשור לנושא הטעם במקרה הזה.
אני אוכלת מלח בצורה הטבעית שלו, מעדיפה אותו לא מחומם ומפורק לחלקיו הכימיים.

[טלי_ב*]

במרק זה לא יעבוד כנראה, אבל בתבשילים אחרים אולי אפשר להוסיף את המלח אחרי ההגשה, כשהאוכל כבר לא מאוד חם?

עד שלא הוספתי מלח לכל זה - לא טעים לי.
יכול להיות שזה גם פשוט טעם שונה, בלי קשר להרגלים או לכישורי טבחות (-:

[מיכל_בז*]

אבל רוב בני האדם לא יכולים לאכול אוכל תפל. מלח לא רק ממליח, הוא מחזק את הצבעים של האוכל, לדעתי.
אולי זו תכונה אנושית שנועדה "לגרום" לנו לאכול מלח?

אני מספרת קצת, אם זה בסדר. (זאת הייתה הקדמה מהסוג הפולני, כי הרי אני לא באמת מחכה לאישור.)

אני ממשיכה להשמין ולשים לב לכל מיני דברים בדרך:

1. זה לא שיש לי גם אכילה רגשית, אלא שרוב האכילה שלי היא רגשית, אבל המוטיבציות שונות ורבות הן.
2. יש אוכל יותר נקי, זה נכון, שלא מושך אוכל נוסף אחריו. אבל אם אני ביום טוב, מבחינה רגשית, אני מסוגלת לאכול קצת שוקולד חלב פושטי וזהו. הרצון לעוד הוא כמו זבוב מרוחק שמאוד קל לי לגרש אותו. בימים קשים, הוא כמו צרעה באוזן.
3. מבחינתי, כרגע, כל שינוי תזונה הוא כמו דיאטה. בהתחלה אני באופוריה, אבל אז אני מרגישה מוגבלת ומדוכאת ומשמינה מאוד מהר רק מהטעמים האלה. אני חושבת שהגעתי לנקודה בחיי שבה אני לא מסוגלת להיות מוגבלת יותר, פשוט ככה.
4. נראה לי שהפעמים בהם הייתי מוגבלת תזונתית, ובשמחה רבה, הצליחו כי היו לי מספיק משאבים זמינים להפוך את ההרגשה הטבעית, המתמרדת, להרגשה שאני עושה משהו בשבילי.(לא שיקרתי לעצמי, אבל היה לי מספיק כוח כדי לעבד את החוויה ולהפנות אותה לנתיב חיובי.) משהו השתנה אחרי הלידה, האינטנסיביות של האמהות שלא השאירה לי משאבים רגשיים זמינים, העייפות העצומה והרבה וגם איזו תחושה של מיאוס.

[גוגוס*]

בתבשילים אחרים אולי אפשר להוסיף את המלח אחרי ההגשה, כשהאוכל כבר לא מאוד חם?
זה בדיוק מה שאני עושה, וככה לפחות אני אוכלת מלח בצורתו היותר טבעית. אבל נשארת עם המחשבה של זה שבלי המלח זה לא יהיה טעים.
יש דברים שכן טעימים לי בלי מלח. למשל אפונים או בטטה וגם תפוח אדמה. אבל רוב הירקות שעוברים בישולי מרק - ממש לא.
וכן, אני בטוחה שזה גם עניין של טעם, ובטח קשור גם לכמות השנים שבהן אוכלים אוכל מלוח. לא חושבת שכל טעם אפשר להפוך בחזרה למצבו הטבעי. יש דברים שנתקעים כבר.

מיכל אהובה, שולחת לך חיבוק ומבינה אותך ממעמקי הלב.
אני חושבת שכל עוד את תופשת מהלך כהגבלה תזונתית (ולא כבחירה אמיתית במה שפשוט עושה לך טוב) אז זה גם יחזיק כמו דיאטה. כלומר, הלך המחשבה הזה לא יכול להישאר איתך הרבה זמן, ולדעתי הוא גם ידרוש אחר כך פיצוי.
אני מכירה מעט מאוד אנשים שזה עובד להם בצורה הזו. נראה לי שלחופש נולדנו, לא?
<האמת היא שאני לא מכירה אף אחד שזה עובד לו, אבל כדי שאף אחת לא תרגיש פה כמו חייזר לגמרי אז אני מעגלת את הפינה הזו כי בטוח יש כאלה וזו רק אני שלא מכירה אותן>

העניין הוא שהדבר הזה, התחושה הזו של בחירה, היא לפעמים מהלך רגשי ולא רק תודעתי. היא לא רק הבנה, אלא משהו שנשען על הידיעה והניסיון שיש לי כלים להתמודד עם מה שמכביד עלי באמצעים אחרים.
וכאשר יש לי אמצעים כאלה אני יכולה לבחור בכל פעם מחדש אם להתמודד עם המועקה שלי בעזרת אוכל או בדרך אחרת. כל הדרכים לגיטימיות, אבל תחושה הבחירה פה מתוקה מאוד.

אולי כמו עם דברים אחרים שקרו לך, תגיע מתישהו איזו תחושת מיאוס, או רצון עז מספיק במשהו אחר, או מרחב פנימי שמזמין את הלמידה הזו. ואז תכבשי את זה בסערה

ופייר, להיות אמא זה לפעמים מאוד מטשטש דברים אחרים. בגיל של עלמה, גם לי היה ממש קשה ואולי אפילו בלתי אפשרי לעשות מהלכים כאלה. ההישרדות הממש פיזית מבקשת את שלה וזה מסתבר שוב ושוב כדי הרבה...

[יולי_קו]

רוצה לשתף ולהתייעץ.

קודם כל, בנוגע לדיון על המלח:

בילדותי אמא שלי חלתה ובעקבות זה עברה לבשל לעצמה (ולכולנו) בלי מלח בכלל. מי שרצה הוסיף לו בצלחת שלו.
היא עודדה אותנו לטעום את הטעמים שהמלח מסתיר.
היום כולנו אוכלים עם מעט מלח מדי פעם, אבל יכולים בהחלט בלי גם כשלשאר האנשים הנורמליים תפל.
בעקבות כניסת יקירי לחיי הוא התחיל לאכול יותר תפל והוא נהנה מזה מאוד.
אני התחלתי לאכול יותר מלוח (בעיקר בגלל ההריונות, כי כלום לא היה לי טעים כשאני בישלתי, וגם בגלל הרעב האינסופי בהריונות ובהנקות, פשוט אכלתי כל מה שעבר מסביבי בלי להשמין כמעט).
גם היום נדיר שאוסיף מלח למשהו בצלחתי, אבל אמליח לעיתים בבישול.
היום כשאני אוכלת פיצה, או במסעדות, לרוב אני צריכה לשתות אחר-כך המון מים כי אני מרגישה נשרפת מבפנים, בגלל כמויות המלח שבאוכל הלא ביתי.

מה שעזר לילדים שלי לאכול ירקות מבושלים לא מומלחים זה להכין אותם בתנור, ולא בבישול בסיר. האפיה מאדה מהם מים והם נהיים יותר מלוחים (או עם טעם יותר מודגש).
דוגמה:
אנחנו מכינים 'צ'יפסוני קישוא': חותכים קישוא לאורך לרבעים או שמיניות (תלוי בגודל הקישוא) ומניחים אותם בתבנית על הצד של הקליפה, ככה זה לא נדבק, ו...זהו.
החום ומשך הזמן לפי מה שבא לי: יותר חם זה אומר פחות זמן ויותר חרוך קראנצ'י מבחוץ. פחות חם ויותר זמן נותן תוצאה קצת יותר ''מבושלת''.
אף פעם לא נשאר כלום במגש.

ירקות אחרים אני חותכת ומערבבת בשמן זית ותבלינים שונים (פפריקה אדומה, ג'ינג'ר, עשבי פרובנס, פטרוזיליה יבשה וכו', כל פעם ערבוב שונה. לעיתים מוסיפה גם מעט מלח. מעט) לפני ההכנסה לתנור.
לפעמים אני מחליפה את המלח בתבלין בשם עוג בורסקאים (בערבית הוא נקרא סומאק בגלל צבעו הארגמני-סגול) שיש לו טעם מלוח, או באצות דקות מלוחות טבעי (אם ילחצו עלי אחפש שמות), או בשילוב של 3 סוגי אצות שנקרא סלט דייגים. אלו שתי אופציות שמשדרגות כל מני סלטים.

אבל לרוב מה שמחליף אצלינו את המלח זה הלימון. ובגדול.
הלימון מוסיף טעם, ויטמין סי ובעיקר הוא טעייייים.
מוסיפים אותו אצלינו בכמויות משמעותיות כמיץ לסלטים טריים, לטחינה, לתבשילים (בבישול נוסף לו גוון מתקתק), וגם בפרוסות לבישול דגים ובשר.
אפשר בסוף הבישול להוסיף בזמן האכילה סחיטונת מלימון טרי.

רעיון נוסף: במשפחתו של יקירי משתמשים בחומץ תפוחים לתבלון הסלט.

אחרי כל זה מגיעה השאלה שלי:

אני מוצאת שכשאני אוכלת לבד אני לרוב אוכלת בכמות שיותר מתאימה לי.
יש שני דפוסים: אני אוכלת ארוחות קטנות, יתכן שיותר ארוחות ביום, ולפעמים אפילו רק שלוש או שתיים.
או שאני אוכלת קצת יותר מדי בארוחה אחת (נניח כי היה לי נורא טעים, או כי הייתי רעבה מדי לפני האכילה ולא הייתי קשובה לנקודת ה'מספיק', או כי הגשתי לעצמי יותר מדי ופשוט 'גמרתי מהצלחת'), ואז לא יתחשק לי לאכול יותר זמן, וזה יתקזז בסך הכל מבחינת נוחות גופנית (זאת האופציה הפחות מוצלחת).

אבל בחברה, בארוחות אני נוטה להסחף עם האכילה, לאכול עוד, לטעום עוד, ויאללה, עוד סיבוב, עוד טעימה, עוד תוספת, ואז, כשאני כבר מלאה לגמר, מגיע הקינוח/ים.
זה קורה גם במסעדות (תחביב של החמוד שלי): תמיד המנות ענקיות, אבל אני מרגישה זאת רק בסוף הארוחה, ואז , עוד מאמץ קטן לקינוח...
אני אוהבת טעמים ולנסות דברים חדשים, אבל זה מוגזם, וממש מעיק על הבטן ועל הנשמה.
יש לי מבנה גוף קטן ורזה, וכל תנודות המשקל שלי הן (חוץ מהריונות)+/- 2 ק''ג.
(בשביל שלא יקנאו בי כאן אוסיף שמאז ההריון האחרון מברכים אותי ב'מזל טוב' לרגל הבטן שלי שנשארת בחודש רביעי עקב חולשת שרירים שכל מאמצי ותרגולי לא הצליחו לחזק).
הפיתרון המלאכותי שמצאתי הוא להגיע לנקודת המספיקות (כשמספיק לי) ולקום מהשולחן להביא דברים, לשטוף כלים וכו', פשוט כדי לא לשבת מול האוכל, ועדיין להיות בקשר עם האחרים.
זה מפריע לבן זוגי שאני נעלמת לו באמצע, וגם מוזר לילדים שאנחנו מבקשים מהם להיות ישובים ליד השולחן בזמן הארוחה,'ואמא קמה כל הזמן'.
אצל אחרים התירוץ של עזרה בשביל לקום לא תמיד מתאים.

אולי נוכל לקיים סיעור מוחות על ה'קייס' שלי?

חיבוק ויום טוב!

[גוגוס*]

יוליקו, בפעם הבאה שאת בחרה, עשי הפסקה באמצע ושאלי את עצמך - מה יקרה אם אפסיק לאכול עכשיו?
מה יעלה בי? ותתבונני לכמה רגעים.
המטרה של התרגיל הזה היא לא לעצור באמת את האכילה שלך או להפסיק אותה.
אחרי שתהיה לך איזו תובנה או משהו מועיל אחר, אם תרגישי רצון לשוב ולאכול - פשוט תאכלי.
אבל זו דרך להתחיל להבין למה את עושה מה שאת עושה. כי יכולות להיות לזה סיבות שונות ומגוונות.

הפתרון שמצאת (לקום מהשולחן) הוא מצוין בתור עזרה ראשונה, אבל הוא לא מתמודד עם הקושי אלא רק מנהל אותו אחרת.

[פרח_בית*]

יוליקו, ממש מזדהה.

[תמרוש_רוש]

כשאני רוצה לשבת עם אנשים שאוכלם אבל לא רוצה לאכול, עוזר לי לשתות איזה תה שאני אוהבת. יש לי מה להחזיק ביד, יש לי מה לשים בפה, והחום שלו גורם לכך ששותים אותו ל-א-ט ל-א-ט ובכיף.

אצלי, הרבה פעמים התה מחליף קינוח.
(בכלל, שונאת את הקונספט של קינוח. אחרי ארוחה דשנה וטובה, שגורמת לי להיות שבעה ומרוצה, פתאום מגישים דברים מפוצצים במתיקות, ויגרמו לי לרצות עוד ועוד ולהרגיש לא מסופקת. בעיני, בפרספקטיבה הזאת הקינוח הוא משבית שמחות)

[גוגוס*]

תמרוש, כל מילה ומילה, כולל התה
יש כמה וכמה אנשים שעבדתי איתם שסיפרו לי סיפור דומה - כאשר הם יושבים עם אנשים ולא רוצים לקחת חלק בהתנהגות הכללית (זו יכולה להיות אכילה, אבל לא רק. לפעמים זה אפילו הדיבור) הם עושים שימוש בכוס התה או הקפה כמו בעוגן.
הם מרגישים שכאשר הידיים שלהם חובקות משהו שהוא "שלהם" אז יש להם לגיטימציה להתעסק בו ולא בדברים אחרים.
זה ממש עוגן פיזי, אבל גם אחר.
אני ממש יכולה להתחבר לזה, איך אם הידיים סביב משהו זה מרגיש אחרת מאשר אם הן לא אוחזות כלום.

[יולי_קו]

(בכלל, שונאת את הקונספט של קינוח. אחרי ארוחה דשנה וטובה, שגורמת לי להיות שבעה ומרוצה, פתאום מגישים דברים מפוצצים במתיקות, ויגרמו לי לרצות עוד ועוד ולהרגיש לא מסופקת. בעיני, בפרספקטיבה הזאת הקינוח הוא משבית שמחות)

ככה אני מרגישה!

אני אנסה את
כשאני רוצה לשבת עם אנשים שאוכלים אבל לא רוצה לאכול, עוזר לי לשתות איזה תה שאני אוהבת. יש לי מה להחזיק ביד, יש לי מה לשים בפה, והחום שלו גורם לכך ששותים אותו ל-א-ט ל-א-ט ובכיף.

אבל הנה בעיה...

אצל הקרובים (בעיקר חמותי שאני מאוד אוהבת, ושמארגנת הרבה קבלות שבת וארוחות חג, שחשובות לי בגלל ההקשר היהודי שאין לנו מחוץ למה שאני עושה כמעט בכלל) התה והקפה באים אחרי (שימו לב!!!):
מנות ראשונות (הרבה פעמים זה ברבים! מבחר סלטים),
מנה עיקרית,
ואז תוספת...
ואז לפעמים גבינות בארוחות חלביות,
ואז קינוח או שניים ופירות,
ורק אז מגיעה השאלה של איזו שתיה חמה, שמגיעה כמובן עם שוקולד.
לא שבעתן עד התפוצצות רק מהתיאור?

חמי נפטר לפני שנה וחצי מסרטן קיבה. לדעתי הוא חפר את הדרך לקבר עם השיניים שלו.
למי שמזדעזע מהמשפט האחרון זהו תיאור ציורי שאני מתרגמת מצרפתית שמשמעו לאכול אכילה מוגזמת או מאכלים שלא טובים לאדם.

לפעמים אחרי ארוחות כאלו אני מרגישה שאני עומדת למות מרוב אוכל.

מה לעשות בשביל לקבל את החליטה שלי מוקדם (לא שותה תאין וקפאין כמעט בכלל) בצורה לא מפריענית?
אני כן יכולה לדבר איתה ולשתף אותה בקושי שלי.

בנוסף עולה לי משהו:
אני מגיעה לארוחה לפעמים רעבה, ואז אוכלת בכיף סלטונים. לפעמים אני יכולה לסיים את הארוחה כאן, כי עוברים למנה העיקרית רק אחרי שהקעריות מתרוקנות.
אז מגיעה המנה העיקרית, ובסופה אם נשאר בכלי ההגשה מציעים תוספת.
כאן עולה בעיה חשובה:
לקחת תוספת משמעו (לפחות זה מה שאני מרגישה כאן) 'האוכל היה משובח וקלע לטעמי', כלומר לקיחת תוספת משמעה מחמאה למי שהכין.
לקיחת תוספת עוזבת את תחום ההזנה ועוברת לתחום הרגשי, וליחסי אנוש.
אני מאוד אוהבת את חמותי, ורוצה שהיא תרגיש טוב. אז כשמציעים אני לוקחת אם היה לי טעים.

כאן אני כבר מגזימה לרוב, אבל נשארת לשבת.

בתחילת יחסי עם אהובי לא לקחתי תוספות, וגם ביקשתי שישמרו לי את הקינוח לזמן מאוחר יותר, אם הוא מצא חן בעיני.
כיום יותר קשה לי לסרב. הקיבה גדלה עם ההאבסה שבאה עם ההריונות וההנקות, שהייתי זקוקה לה נואשות בשביל לא לרעוב. היום אני יכולה לאכול כמויות של אדם מבוגר במשקל כפול משלי לפני שבאמת אין לי מקום. אבל אחר כך אני מרגישה טובעת באוכל.

היום גם יותר קשה לי לסרב למשהו מתוק, או לדחות אותו לזמן מאוחר יותר.

יוליקו, בפעם הבאה שאת בחרה, עשי הפסקה באמצע ושאלי את עצמך - מה יקרה אם אפסיק לאכול עכשיו?

כתבת 'בחרה' במקום 'בחברה' והשארתי כי זה מתאים

דימיינתי את זה (כי עדיין לא היה אירוע חברתי, אלה יגיעו בסוף השבוע), ועולה בי תחושת שיעמום. גם בפה וגם בגוף. ישיבה כפויה כשבא לי לעשות משהו, לזוז. אז התזוזה ליד השולחן היא נשנוש...

תודה לכן.
אני אוכלת כבר שבועיים מתוך הקשבה רכה.
התמיכה שלכן עוזרת לי להמשיך בקו הזה.

[גוגוס*]

אני כן יכולה לדבר איתה ולשתף אותה בקושי שלי
בעד בעד בעד. בצירוף עם מחמאות מרובות וכנות גם לזה שהיא מחזיקה בשבילך משהו שאת צריכה דרך הארוחות הללו, גם לאירוח הנעים והנדיב שלה וגם לאוכל עצמו.
ואני גם בעד שאת תכיני לעצמך את התה כשעוד לא יושבים אלא רק מתארגנים אחרי ההגעה. תפטפטי איתה במטבח ותרתיחי מים וקחי את זה איתך לשולחן שיהיה לך שם לביטחון מהתחלה. ואם תצטרכי עוד תקומי לקחת לך.

ואם אתן כבר מדברות, למה שלא תהיי גלויה לגבי התוספות?
תגידי לה שככה את מבינה את לקיחת התוספת אבל שהיית שמחה אם היתה ביניכן הבנה שאת תמיד נהנית מהאוכל שלה ולא רוצה לאכול יותר מדי רק בשביל להגיד לה את זה.

עולה בי תחושת שיעמום. גם בפה וגם בגוף
תבדקי באון ליין מה מתחבא מתחת לשעמום. כי אם באותו רגע היית יוצאת לטבע למקום מדהים ורק עוצמת עיניים אז לא היה לך משעמם בכלל, לא בפה ולא בגוף. אז יש שם עוד שאולי פחות מתחשק לך לשמוע?

ישיבה כפויה כשבא לי לעשות משהו, לזוז
זו אפשרות מצוינת למשהו שיכול להיות מתחת השעמום. כי זו סיטואציה לא נוחה לך אז את רוצה לזוז ממנה. ואת אחרי ארוחה אז תנועה תאפשר לך לעכל יותר טוב והגוף שלך יודע את זה.
כלומר - יש לך כאן צורך ברור, וממש פיזי (וטיפה רגשי בחלקו).
מה את יכולה לעשות איתם?

[בשמת_א*]

_מנות ראשונות (הרבה פעמים זה ברבים! מבחר סלטים),
מנה עיקרית,
ואז תוספת...
ואז לפעמים גבינות בארוחות חלביות,
ואז קינוח או שניים ופירות,
ורק אז מגיעה השאלה של איזו שתיה חמה, שמגיעה כמובן עם שוקולד.
לא שבעתן עד התפוצצות רק מהתיאור?_

מזכיר לי שהיינו פעם הולכים הרבה למסעדות עם חמי וחמותי. למדתי כמה טריקים:

1. המנות הראשונות תמיד הכי טעימות.
2. לא כדאי להזמין מנה עיקרית. ר' #1.
3. הזמנתי מנה ראשונה, ובמקום עיקרית - עוד מנה ראשונה. בלי הלחם בבקשה (אם מביאים בכל זאת, מעבירה לצד השני של השולחן, שאחרים יאכלו... כי אני לא אוכלת גלוטן).

למרבה המזל, אצלנו כל המשפחה מכל הצדדים היא מהסוג שיש הרבה אוכל על השולחן במטרה להתאים לכל טעם אבל לא מסתכלים לך בצלחת ולא שמים לב מה אכלת ומה לא.
למקרא הסיפורים שלכן, אני רואה שצריך לברך ולהודות על זה (-: כי גם אני וגם הילדים שלי תמיד בוחרים מכל המבחר רק את מה שאנחנו ממש רוצים ומוכנים לאכול, בכמויות שאנחנו מסוגלים לאכול, וזהו.
מצד שני, גילוי נאות: אנחנו בדיאטת השמנה תמידית P-: כלומר מעולם לא "אכלנו יותר מדי" ואם כן אכלנו טיפה יותר, זה משמח אותנו ואנחנו מקווים שזה הוסיף לנו במשקל (אני כיום 3 ק"ג יותר ממשקל הגיוס שלי, וזה מפני שעשיתי מאמצים אדירים לעלות במשקל בעזרת כמה שיטות טיפול).

[טלי_ב*]

אני מאוד אוהבת את חמותי, ורוצה שהיא תרגיש טוב. אז כשמציעים אני לוקחת אם היה לי טעים.
אם את מתכוונת לאכול (אפילו קצת) מהקינוח, את יכולה לומר שהיה לך מאוד טעים, אבל את רוצה להשאיר קצת מקום לקינוח. ככה זו מחמאה כפולה (-:
אני לא יודעת אם זה ישים אצלכם, אבל אנחנו לאחרונה ביקשנו שיגישו את המנות הראשונות והעיקריות ביחד, בדיוק בגלל העניין הזה שבזמן שהמנות הראשונות על השולחן, העיקריות הן תיאורטיות בלבד ויש נטייה לאכול כאילו זו הארוחה. הסתבר שבעצם כולם אצלנו מעדיפים ככה וסתם נצמדו לפרוטוקול באופן אוטומטי. אבל זו באמת בקשה שמתאימה כשהיחסים קרובים מספיק ואוכלים יחד בתדירות גבוהה ואני לא יודעת אם ישים לכולם.
ומאוד אהבתי את הרעיון של להביא את התה בתחילת הארוחה.

[יולי_קו]

יופי של רעיונות. אני מעכלת.
מחר וגם מחרתיים יהיו לי הזדמנויות לתרגל 'על רטוב' את ההתבוננות המודעת שהציעה ציל.

[גוגוס*]

בשמת, תמיד רציתי לשאול אותך בעניין הזה של המשקל - למה חשוב לך לעלות במשקל?
מה יקרה אם תקבלי את המשקל הנמוך שלך כמו שהוא?

[תמי*]

חשבתי שכדאי להמליץ: 2 פרקים של ה- BBC על איך להישאר צעירים:
הפרק הראשון על הגוף:
https://www.youtube.com/watch?v=ha3cyCZGzMY
והשני על המוח:
https://www.youtube.com/watch?v=20qvN9kTvz0
ראיתי בנתיים את הראשון והוא מענין.

[נוודית*]

PLUG & PLANT פתרון חכם ומודולרי לגן ירק ורטיקלי.

[בשמת_א*]

_למה חשוב לך לעלות במשקל?
מה יקרה אם תקבלי את המשקל הנמוך שלך כמו שהוא?_
עכשיו אני במשקל שטוב לי (-:
בתת משקל אני מאוד חלשה ואין לי כוח. דווקא קיבלתי אותו כמו שהוא, כי הוא היה לי בסדר גמור, אבל לא ידעתי שהמשקל היה הגורם העיקרי לחולשה שלי. ברגע שגיליתי, ושיפרתי את המשקל, חזר הכוח מיידית. כשהוא נופל שוב, אני נחלשת.
(זה מקוצר, יותר מזה לא מתאים לי לחשוף באינטרנט).

[גוגוס*]

תודה, בשמת.
אפשר למחוק אם זה לא נוח לך. סתם היתה שאלה סקרנית בגלל שאני מכירה את הגישה הכללית שלך למשקל גוף וקבלה שלו.

[שקטה*]

מישהי כאן יודעת אם ניתן להכין גלידה מבננה קפואה באמצעות בלנדר מוט או שזה לא ממש אפשרי?
אין לי מעבד מזון ומצאתי מתכון שנראה ממש מגניב בוואינט עם בננות ואבקת קקאו בלבד ובא לי לנסות. אני קצת חוששת שהבננה תהיה קשה מדי לבלנדר מוט.

[פלוני_אלמונית*]

אני מכינה גלידות משלל פירות עם הבלנדר מוט, וגם כל מיני שייקים, על בסיס יומיומי כמעט.
למה את מתכוונת שהבננה קשה מדי? אם הבננה קשה מדי, אז מה לא קשה בשביל המוט? או שאת משתמשת בו רק למרקים וכאלה?
אצלי הוא קוטש בהצלחה גם תפוחים, למשל, ותותים ופירות יער קפואים.

[יונת_שרון*]

גוגוס, זה לא משהו אישי של בשמת...
למשקל נמוך יש מתאם די גבוה עם בעיות בריאות. (להבדיל ממשקל גבוה, שהוא די בריא כל עוד לא מגיעים לרמה של obesity.)
נכון שמתאם זה לא אומר כל מקרה ומקרה, אבל באופן כללי זה משהו שכדאי לשים לב אליו, למרות שכל התרבות שלנו משדרת לנו את ההפך.

[אישה_במסע*]

בשמת
ניסית להעלות במשקל על ידי העלאת מסת שריר, ולא על ידי אכילה?

[גוגוס*]

למשקל נמוך יש מתאם די גבוה עם בעיות בריאות
מצד אחד, אני יודעת.
מצד שני, עוד לא הצלחתי להבין שני דברים בהקשר הזה ולכן שאלתי.
ראשון - מהו הגבול שבו המשקל הנמוך נכנס למתאם הזה (אולי את יודעת?)
שני - איזה עוד משתנים מתווכים יש בין השניים. למשל, אישה רזה שנכנסת לסטטיסטיקה הזו, מה יקרה לה אם היא תאכל ממש מדויק לה? ומה יקרה לה אם היא תעשה פעילות גופנית שמאוד מתאימה לה באופן קבוע?
כלומר, יש לי מחשבה שזה לא רק המשקל שמחבר הרבה פעמים בקו ישיר לבעיות הבריאות. פשוט המשקל הוא הדבר שתמיד בודקים כי יחסית קל למדוד אותו.

[אישה_במסע*]

הוא די בריא כל עוד לא מגיעים לרמה של obesity

גם אם מגיעים לרמה של אובסיטי. ברגע שמבודדים הרגלים של אורח חיים בריא, כמו להיות בכושר ולאכול פירות וירקות, אנשים שמנים מאוד בריאים כמו אנשים רזים (אבל למי שלא בכושר ולא אוכלת פירות וירקות, ומעשנת, ושותה הרבה אלכוהול, וכו' - להיות שמנה בקורלציה עם בעיות בריאות יותר מלהיות רזה)

[אישה_במסע*]

אני לא יונת, אבל אני מנחשת שהולכים לפי BMI, כי רוב המחקרים הולכים לפי המדד הגס והמטופש הזה. ובהתבסס על המחקרים על השמנה, כנראה לא ניסו לבודד את כל המשתנים המתווכים (כמו להרעיב את עצמך, בתור משתנה בסיסי מאוד. חוץ מזה, העדר מסת שריר. שריר שוקל. שלא לדבר על זה שההגדרה לתת משקל משתנה בין תרבויות שונות).
בקיצור, זו קורלציה מפוקפקת מאוד, לדעתי. לא כי היא לא הגיונית, אלא בגלל כל המשתנים שלא בודדו. אצל אנשים עם משקל גבוהה המשתנים האלו שינו הכל בערך, כך שמידת האמון שלי במתאמים כאלו נמוכה.

[גוגוס*]

BMI זה דפוק לגמרי. אפילו דיברנו על זה פה פעם.
אבל בקבוצות גדולות יש בו הגיון כי הוא מצליח לזהות תופעה.
כלומר, על פני מספיק אנשים יהיה בו טעם, כמו כלי סטטיסטי.
ברמת הפרט הוא חסר משמעות.
אז אם המחקרים שהתעסקו עם זה לקחו קבוצות מספיק גדולות אז אולי זה כן מעניין.

לא פותר את בעיית שאר המשתנים, אבל לפחות לא חסר כל ערך.
אולי אני אחקור את זה קצת ואחזור לכאן עם תשובות, אלא אם יתברר שיונת או בשמת כבר עשו את כל העבודה הזו ויגלו לנו

[אישה_במסע*]

אבל בקבוצות גדולות יש בו הגיון כי הוא מצליח לזהות תופעה.
כן, BMI זה כלי מצויין למחקר ראשוני, בשביל להעלות שאלות מחקר. לצערי, הפופולריות שלו לדעתי נובעת בעיקר מהפוליטיקה של ארצות הברית, שנוטה להסתמך על BMI לכל דבר בערך. פוליטיקה גרועה יוצרת מחקר גרוע, ולכן בזמן האחרון יש יותר ויותר מחקרים גרועים שכל מטרתם פוליטית.

הבעיות העיקריות שלי עם BMI ככלי סטטיסטי היא שהרבה פעמים מכניסים את האנשים עם משקל יתר לאותה קבוצה יחד עם האנשים במשקל "נורמלי", שמתעלמים מהבדלי אתניות (קראתי שאיפשהו ביפן או בסין צריך לשקול פחות כדי להחשב בתת משקל), ואפילו מעבר של הפרעות אכילה. בהתחשב בסטטיסטיקות הפרעות האכילה, לדעתי מחקר סטטיסטי כזה בעיקר יעיד על הנזקים שיש בהפרעות אכילה, ולא על הנזקים שיש לתת משקל קל עבור נשים שלא סובלות מהפרעת אכילה. הנזק מהפרעות אכילה גדול כל כך שוא יטה כל סטטיסטיקה.

<מקווה שאחרות תחקורנה במקומי>

[שקטה*]

פלוני אלמונית לגבי הבלנדר מוט, תודה! אני אנסה.
פשוט אני באמת משתמשת בו בדרך כלל לרטבים ומרקים, וחשבתי שאולי זה מזיק לו להתאמץ לחתוך משהו קשה כמו בננה קפואה (זה יותר קשה מתפוח אני מניחה).

[פלוני_אלמונית*]

בננה קפואה
אה! לא קלטתי שמדובר בבננה קפואה! לכן כל כך השתוממתי מהשאלה...
אני כן מרסקת איתו תותים ופירות יער קפואים - אבל מעדיפה לחכות שיתרככו קצת, אם יש לי זמן. נראה לי שחתיכת בננה היא יותר קשה מפטל קפוא.
אולי להקפיא את הבננה כשהיא חתוכה כבר מראש לחתיכות קטנות?

[שקטה*]

כן היא תהיה חתוכה אבל עדיין אני תוהה... אולי זה משהו שאפשר לעשות רק במעבד מזון. אגב מעבד מזון ובלנדר זה אותו דבר נכון?

[יונת_שרון*]

אני באמת לא יודעת איפה תחום המתאם בין משקל לבריאות. שאלה טובה.

[בשמת_א*]

ניסית להעלות במשקל על ידי העלאת מסת שריר, ולא על ידי אכילה?
מסת השריר שלי מלכתחילה היתה גבוהה. בשנים שהייתי סופר ספורטיבית בכושר שיא (הליכה, ריצה, אופניים, ריקודי עם, שחייה וכו' על בסיס יומיומי), הייתי 48 ק"ג. גם עכשיו, כשאני מוסיפה אופניים למשל, ישר אני יורדת במשקל. חייבת מאוד להיזהר לשמור על איזון פה, כי יורדת בקלות, עולה בקושי (במיוחד שצריך לעלות בלי שימוש בעזרים כגון סוכר, גלוטן, מוצרי חלב...).

ראשון - מהו הגבול שבו המשקל הנמוך נכנס למתאם הזה (אולי את יודעת?)
ממה שאני יודעת, זה משתנה אישי ביותר.
אני לא מקבלת את הטבלאות והמספרים הכלליים. חסרי כל משמעות לדעתי.
כל אחת ואחד צריכים לבדוק על עצמם. כך גם עם משקל "עודף" - באותו גובה ובאותו משקל, לאחת זה ירגיש נוח, והשניה תסבול משפשפות ומסירבול בתנועה ולא יהיה לה טוב.

מחקרים על אוסטיאופורוזיס ומצבים אחרים כן גילו מתאם חיובי גבוה בין משקל "יפה" (לא רזה, ולא שמנה מדי במובן OBESE) לבין בריאות. נשים רזות סובלות יותר אחרי גיל 50 מאוסטיאופורוזיס, שברים בירך ועוד דברים לא נעימים. גם מחלימות פחות טוב מכל מיני דברים...
לא בריא להיות בתת משקל.
השאלה מהו "תת משקל" לדעתי משתנה אישית, במיוחד שבמשקלים כמו של המשפחה שלי, ממש מדובר בהבדלים של 2-3 ק"ג. אם אני מעל או מתחת ל"קו האדום" יש הבדל גדול, וההבדל הוא אישי. הקו האדום שלי אינו בהכרח הקו האדום של אחרת.

_שני - איזה עוד משתנים מתווכים יש בין השניים. למשל, אישה רזה שנכנסת לסטטיסטיקה הזו, מה יקרה לה אם היא תאכל ממש מדויק לה? ומה יקרה לה אם היא תעשה פעילות גופנית שמאוד מתאימה לה באופן קבוע?
כלומר, יש לי מחשבה שזה לא רק המשקל שמחבר הרבה פעמים בקו ישיר לבעיות הבריאות. פשוט המשקל הוא הדבר שתמיד בודקים כי יחסית קל למדוד אותו._
אני אשה רזה שאוכלת מדוייק לי.
ועושה פעילות גופנית שמאוד מתאימה לי באופן קבוע.
אם לא שמה לב, או אם עושה טיפונת יותר פעילות גופנית מהרגיל - הופ, יורדת.

גם אמא שלי אשה רזה שאוכלת מדוייק לה ועושה פעילות גופנית שמאוד מתאימה לה באופן קבוע.
אמא שלי, בסדר עם המשקל שלה שלא השתנה ב-60 השנים האחרונות (-: שומרת על כושר מעולה כל השנים באופן רציף. להבדיל ממני, אין לה מערכת עיכול רגישה, מעולם לא היתה אלרגית או חולנית, והיו לה הריונות נפלאים.
באותו גובה ובאותו משקל כמו שאני הייתי - היא לא היתה חלשה.
גם היא לפעמים קצת יורדת (למשל אם היא נוסעת לטיול מאורגן למיטיבי לכת וכל יום עולים לאתרים של 300 מדרגות או הולכים קילומטרים, היא יורדת במשקל, או במצבים של איזה בעייה מלחיצה והתרוצצויות) אבל מחזירה הכל כשהמצב חוזר לקדמותו.
לי לא הספיק אוכל מדוייק או פעילות גופנית - חייבת להיות בתשומת לב, צריכה יותר להשקיע בשמירת המשקל או בעלייה אחרי ירידה.

[אישה_במסע*]

בשנים שהייתי סופר ספורטיבית בכושר שיא (הליכה, ריצה, אופניים, ריקודי עם, שחייה וכו' על בסיס יומיומי)
המשפט הזה יכול להיות דוגמא מצויינת לעיוות בהגדרה הישראלית לכושר. כל הדוגמאות שנתת מדברות על אירובי. אף אחת מהן לא מדברת על מה המשקל שאת יכולה להרים בסקוואט. אלו שני רכיבי כושר שונים. לכן אני מדברת על אימוני כוח. אלו שני דברים שונים מאוד.

לו היית אומרת לי "שקלתי 48 קילוגרם גם כשהדדליפט שלי היה 100 קילוגרם ויכולתי להרים את משקל גופי בסקוואט" אז היית מפריכה את הטענה שלי. כרגע את רק מחזקת אותה - זה לא הספורט הנכון.

ואגב, זה גם מתאים לאוסטיאופורוזיס, שאפשר להקטין מאוד את הסיכוי אליו על ידי אימוני כוח.

אחזור על ההמלצה שלי. אימוני כוח. אימון כוח, לפי ההגדרה, זה תרגיל שאת יכולה לבצע אותו פעמים ספורות בלבד, 1-3. הדוגמא הקלאסית היא הרמת משקולות. אם את שוקלת 48 ק"ג אין לך מסת שריר גבוהה - לפחות לא לפי ההגדרות שלי. אבל השאלה הרלוונטית יותר היא מה משקל הסקוואט שלך...

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אישה,
מה זה משקל הסקוואט?

[בשמת_א*]

אישה במסע, את טוענת שרק מי שעושה אימוני כוח מסוג מסוים שאת במקרה חסידה שלו, רק היא יכולה להגיע למשקל גוף "נורמלי"?

אם כן, אז את יכולה לוותר על המשך הטירחה להתייחס אלי בדיון זה.
לגבי כל השאר, אוותר על דיון איתך כי את מתייחסת לסתם דוגמאות חלקיות שלי כאל מאמר מדעי, ממש אין לי זמן לזה.

[אישה_במסע*]

המשקל המקסימלי שמישהי יכולה לרדת לכריעה ולעלות חזרה כשהיא מחזיקה אותו מעל הראש.

באופן כללי אחד המדדים המקובלים לכוח כולל את התוצאות עבור שלושה תרגילים כאלו. הראשון - דדליפט -הוא פשוט להרים משהו מהרצפה. כלומר, להרים אותו נכון, תוך ירידה לחצי כריעה ועם גב ישר. בסקוואט (ליתר דיוק אוברהאד סקוואט) אני עומדת עם משהו-כבד (הסטנדרט הוא משקולת, אבל זה לא ממש עקרוני. בקרוספיט אוהבים לפרסם תמונות של אנשים עושים סקוואט עם כל דבר בערך) שאני מחזיקה בידיי המיושרות מעל ראשי. אני יודרת לכריעה - עד למטה - ועולה חזרה. יש עוד תרגיל שלישי שאני לא זוכרת מהו. מוצאים את המשקל המקסימלי בכל אחד מהתרגילים, סוכמים אותם, וזה ציון למידת הכוח של האדם (שאפשר להשוות לכל מיני נורמות).

נהוג למדוד יכולות אירוביות על ידי הזמן שלוקח לאדם לרוץ מרחק כלשהו, כמה קילומטרים. בישראל המדד הזה נחשב באופן שגוי למדד הכושר הגופני והספורטיביות. לרוץ זה יותר ספורטיבי מלהרים משקולות.

הפואנטה של ההודעה שלי (שאני לא בטוחה שהצלחתי להעביר) היא ש"ספורטיבית" זה לא מילה נרדפת ל"עוסקת הרבה בספורט אירובי". יכולות אירוביות וכוח לא קשורים ישירות. אפשר להיות בכושר באחד התחומים, וממש לא בכושר באחר (למשל, מרים משקולות שבקושי מצליח לרות קילומטר. או מישהי שיכולה לרוץ בקלילות כמה קילומטרים, אבל ממש לא מזמן הצליחה לעשות את המתח הראשון שלה, מה שמעיד על החולשה הברורה ברכיב הכוח). ובישראל הנורמה (בגלל הצבא, ובית הספר שהחליט לקבוע את הבגרות לפי הצבא. וזה כבר סיפור אחר) היא למדוד כושר לפי רכיב אחד - אירובי. כשהכושר הגופני כולל הרבה יותר רכיבים. שש או עשר, בשתי גישות שנתקלתי בהן כמה פעמים. ובשתיהן, אירובי זה רק רכיב אחד של הכושר.

<אגב, אני לא מייעצת לאף אחת באמת לנסות למצוא מה המשקל מקסימלי הזה, גם אם במקרה יש למישהי ציוד מתאים לכך בבית>

[אישה_במסע*]

את טוענת שרק מי שעושה אימוני כוח מסוג מסוים שאת במקרה חסידה שלו, רק היא יכולה להגיע למשקל גוף "נורמלי"?
לא. אני רציתי להציע לך הצעה שאולי יכולה לעזור לך, כי אימוני כוח הם חלק חשוב מהכושר הגופני, שהוכח שעוזר למניעת מחלות למיניהן ובאופן כללי לשמירה על הבריאות. ושמסיבות היסטוריות מסויימות לא זוכה להערכה הראויה לה בישראל. (וגם כי אני לא חושבת שמישהי שיכולה להרים את משקל גופה בסקוואט יכולה להיות בתת משקל. זה לא מסתדר לי פיזיקלית - בשביל להרים דברים כבדים דרושים שרירים. וכדי להרים דברים כבדים יותר דרושים יותר שרירים. ושרירים הם כבדים. אבל זה לא טענה עובדתית או מדעית בשום דרך שהיא. בניגוד לטענות על התועלת הבריאותית של אימוני כוח, או על כך שבשביל להרים דברים כבדים דרושים שרירים, וששרירים הם בעלי משקל)

בכל מקרה, אם הצלחת להביא למילים שלי פרשנות הזויה שכזו, שלא קשורה בשום דרך למילים שלי (במקרה הרע יכולת להגיד שאני טוענת שמי שמרימה משקולות לא יכולה להיות בתת משקל. גם זה פירוש שגוי, אבל הוא לפחות קשור איכשהו למה שאמרתי), אני גם כן לא רואה טעם בהמשך הדיון.

[תמי*]

אני מבינה מה את אומרת אישה.
אני חושבת שזה לא רק בישראל. בעולם המערבי המודרני אנחנו לא סוחבים ונרתעים ממשקל כבד, במיוחד נשים. וכן, לי זה נשמע הגיוני מאוד שהבריאות הגופנית היא גם כוח במובן שאת מתארת.

[גוגוס*]

מסכימה שאימוני כוח (שבאים באופן טבעי או מכוון) הם דבר חשוב, ושונה מהותית מאימונים אירוביים.
לי אישית זה חסר מאוד מאוד. אני ממש כמהה להיות חזקה יותר ובטוחה שזה יועיל לי מאוד בהמון דברים שאני אפילו לא יכולה לצפות.
אני לא מגיעה לעשות את זה.
מה שכן, אני לא בטוחה שזה יתרום בכזו וודאות נחרצת לעלייה במשקל שתהיה הגורם לבריאות טובה.
אפשר לטעון ששרירים טובים הם חלק מבריאות טובה, אבל כמו בכל דבר אחר, זו לא יכולה להיות חזות הכל. אני יכולה לדמיין אישה שיש לה שרירים טובים ומשקל נמוך יחסית והיא לא מרגישה טוב באופן קבוע גם בגלל המשקל הנמוך, פשוט משום שהוא נגרם מסיבה אחרת.
היא תצליח להרים את משקל גופה למשך כך וכך שניות וזה נפלא, אבל בשאר היום שלה תרגיש לא טוב בגלל אלמנטים אחרים באורח החיים שלה שקשורים למשקל.

בכל אופן, הפואנטה שלי כאן היא שלמרות שאני מסכימה שלשרירים ואימוני כוח יש המון פוטנציאל לתרום לבריאות טובה במשקל נמוך, ואני שמחה שהדבר הזה מקבל כאן קול הולך וחוזר דרך אישה במסע, משהו בטון שבו נכתבו הדברים צרם גם לי והיה ידעני בצורה לא מאוד ידידותית. גם אותי זה הקפיץ וזה קצת חבל כי המסר חיובי וחשוב.
אלו לא היו רק האוזניים של בשמת ששמעו שם משהו שלא נעים להתדיין איתו. אולי אפשר להטות בחזרה את הדיון למסלול קצת פחות נחרץ ועם קצת יותר ענווה, בייחוד כאשר יש מקרה פרטי של אישה מוכרת שנמצאת כאן?
אני אשמח.

[פלוני_אלמונית*]

אלו לא היו רק האוזניים של בשמת ששמעו שם משהו שלא נעים להתדיין איתו.
נכון, גם האוזניים שלי.

[עוברת_אורח*]

מציצה לפה אחרי הרבה זמן, וישר מתערבת בדיון (בחיי, כזה חוסר נימוס!) בשביל לומר שמשהו בדברים של אשה במסע נשמע לי נכון. אני אומרת את זה לגמרי באינטואיציה, ובלי ביסוס מדעי, אז סליחה אם אפלוט שטויות.

פעילות אירובית מרגישה לי כמו משהו שמוריד משקל ("שורף" מסה), ותרגילי כח (שהם אנאירוביים) כמשהו שמוסיף משקל (מסת שריר). אני אומרת את זה כמי שגם רצה/שחתה/רכבה על אופניים וגם התאמנה תקופה מסוימת בקרוספיט, כלומר שניסיתי גם וגם על עצמי. בנוסף, יצא לי לפני כמה שנים להתבונן במישהו שהיכרתי מהצד, ולראות איך השפיעו עליו שני סוגי אימונים כאלה. כשהוא התאמן לטריאתלון הוא הפך לרזה עד אימה, ממש מפחיד היה לראות. ואז הוא נאלץ להתחיל להתאמן בחדר כושר (לא חשוב כרגע למה) ויחד עם עליית מסת השריר הוא גם נראה פתאום הרבה יותר טוב וחיוני.

בקיצור, לא בהכרח עצה מעשית לבשמת לרגע זה ממש, אבל משהו שכדאי לשמור באחורי הראש לתקופה שמרגישים בה דחף לעשות ניסויים (-:

[אישה_במסע*]

גם התאמנה תקופה מסוימת בקרוספיט
מגניב!

אוסיף גם שמה שכתבת בהחלט מבוסס מדעית.

(בזאת תסתכם התרומה שלי לדיון. רציתי להציע לבשמת מחידע שיש לי שחשבתי שיוכל לתרום לה. יצא לא מוצלח? לא נורא. אין טעם להמשיך)

[גוגוס*]

לפני עידן ועידנים תפילה הניחה פה הצעה לקרוא לילדים לארוחה מוכנה בעזרת מפוחית.
הרעיון הזה נתקע לי בראש שחבל על הזמן, בעיקר ביחס לארוחת הבוקר.
יש שקט נעים ונינוח ואז פתאום לצעוק לתוך רחבי הבית תמיד קצת מבאס.
חמותי האהובה שמעה על זה ומייד קנתה לי מפוחית שווה ביותר (שווה מדי...). התחלתי לעשות בה שימוש לפני כמה ימים בהנאה עצומה (אין לי מושג איך לנגן על שום כלי נגינה באשר הוא).
היום בבוקר אמר לי בכורי - אמא, את משתפרת

אני ממליצה על זה בחום. זה מכניס חיוך לתוך הבית על הבוקר.
ואם אני רוצה להטריף קצת את הילדים אז אני מנגנת פתאום בלי קשר לכלום וכולם מזנקים ותוהים מה בעצם קרה

[תמי*]

אני מכירה מישהי שהיתה קוראת לילדיה באמצעות משרוקית....

[סלט_פירות*]

אבא שלי העיר אותנו בבוקר עם מוצרט. (לא ניגן בעצמו אבל טרח והביא את הטייפ למסדרון כדי שכולם ישמעו)


מפוחית זה רעיון מצוין, צליל כזה שאי אפשר להתעלם ממנו, והוא לא חמת חלילים.

[גוגוס*]

ולא משרוקית...

[מצ'רה*]

אני מכירה מישהי שהיתה קוראת לילדיה באמצעות משרוקית
האבא בצלילי המוזיקה!
מפוחית
בקבוצת טיולים שהשתתפתי בה בעבר, היה מקובל שמישהו עובר בשעת ההשכמה עם מפוחית או חלילית בנגינה שקטה, בין האוהלים ושקי השינה. ככה היינו מתעוררים (ממש מוקדם לרוב) וזו היתה התחלה מאממת ליום.

[תפילה_לאם]

לפני עידן ועידנים תפילה הניחה פה הצעה לקרוא לילדים לארוחה מוכנה בעזרת מפוחית.
מה??????

[אישה_במסע*]

מה שכן, אני לא בטוחה שזה יתרום בכזו וודאות נחרצת לעלייה במשקל שתהיה הגורם לבריאות טובה.
ראיתי את זה, וזה נראה כמו תגובה למה שכתבתי, אז אנצל את ההזדמנות ואבהיר: לדעתי משקל לא גורם לבריאות בשום דרך שהיא. יותר מזה, אפשר להיות רזה מאוד ובריאה, או רזה מאוד וחולה, במשקל ממוצע ובריאה, במשקל ממוצע וחולה, שמנה ובריאה, שמנה וחולה, וכו'.
משקל יכול להיות אינדיקטור, ותו לא, וגם זה ממש ממש ממש לא תמיד. משקל לא גורם לבריאות טובה.

[גוגוס*]

האבא בצלילי המוזיקה!
https://www.youtube.com/watch?v=LJTRZI2HThU

[טלי_ב*]

איך אני אוהבת את הסרט הזה. כשהייתי ילדה חשבתי שבתור אמא אני אהיה בדיוק כמו מריה (-:

[אישה_במסע*]

היום חשבתי על כמה שמשקל רגשי על כל מיני דברים הוא עודף ומיותר ומעמיס.
התחלתי להתווכח עם אמא שלי, ולא רק שהיא הצליחה לפרש כל דבר כהאשמה (וגם כשאמרתי שאני לא מאשימה אותה במשהו, היא הסבירה למה בעצם איך שאמרתי את זה מעיד על זה שאמרתי בדיוק ההפך ), היא הצליחה להפוך את זה להאשמה בכל מיני דברים שבכלל לא חשבתי עליהם.

וחשבתי, והחלטתי שהדברים האלו הם הנקודות הרגישות שלה. זה מה שהיא מאשימה את עצמה בו, והיא פשוט השליכה את ההאשמה הזו עליי.

וחשבתי על זה, שהכל התחיל מאוכל, ודווקא אצלנו במשפחה אין עניין רגשי עם אוכל. ולכן זה הלך למקומות אחרים. ועל זה שבמשפחה אחרת, זה היה נסוב סביב אוכל.

זה היה מאוד מוזר והזוי, איך אמא שלי מאשימה אותי בדברים שלא קשורים אליי (למשל, קנאה בכך מיני דברים, כשהמצב הקיים הוא הפוך, אני שמחה שאצלי כך ולא כמו אצל האנשים שאני כביכול מקנאה בהם) ומעבירה הכל לנושא לא קשור בכלל.

וחשבתי - ככה זה בטח נראה מהצד. בנקודות הרגישות שלי. איפה שאני מפרשת דברים בצורה לא נכונה.

וגם, הגעתי שוב למסקנה שקורבנות זה פיכסה.

[פלונית_ותיקה*]

וגם, הגעתי שוב למסקנה שקורבנות זה פיכסה

מסכימה איתך וכרגיל - אוהבת את הכנות שלך.

[בשמת_א*]

לא בהכרח עצה מעשית לבשמת לרגע זה ממש, אבל משהו שכדאי לשמור באחורי הראש לתקופה שמרגישים בה דחף לעשות ניסויים
פשוט לא רלבנטי לי.
לא פרסתי פה את כל סוגי הפעילות הגופנית שאני עושה. כל התייחסות לעניין היתה פשוט פרשנות שגויה.
ומה שאני עושה ממש לא מתאפיין רק (או אפילו בעיקר) כ"אירובי". אבל אני בהחלט בונה שרירים וגמישות כאחד, חברות אפילו הגיבו בהתלהבות (-: ושאלו מה אני עושה, גם הן רוצות P-:

בחדר הכושר אכן עשיתי אימונים שבהם אני דוחפת את משקל גופי על איזה מכשיר, וכן תרגילי משקולות שונים. אבל לא חידשתי את המנוי כי זו טירחה רבה מדי בשבילי להגיע לשם, ובעיה אחרת היתה, שהעומס גרם לכאבים באיזור הצפוף של התאים החוצפניים.

[מאי*]

הי גוגוס.

בדיוק נתקלתי במאמר מהיום בניו יורק טיימס על 'כמה סוכר מותר לצרוך'. http://well.blogs.nytimes.com/2016/06/0 ... ngine&_r=0

מטריד אותי שהמומחים המרואיינים לא ממש מבחינים בין סוכר בפירות וסוכר במזון מעובד. מבחינתם זה אותו סוכר שמשפיע אותו הדבר על הגוף, והסיבה שתפוח נחשב בריא ועוגיה לא היא שבגלל הסיבים בתפוח (וכאן אני מצטטת את הכתבה!) 'אף אחד לא אוכל שלושה תפוחים בזה אחר זה, אבל עוגיות כן'.

אני משוכנעת לגמרי שאת תחלקי על הקביעה הזו, בתור אחת שמן הסתם כן אוכלת פירות בזה אחר זה (לי בוודאי אין בעיה להתיישב על צלחת פירות בדיוק כמו על צלחת עוגיות...) אבל האם את יכולה בבקשה לכוון אותי למקורות מדעיים/מחקרים שמצביעים על הבדלים נוספים לטובת הפירות, חוץ מ'אתה לא יכול לזלול אותם בכמויות'?

[גוגוס*]

המומחים המרואיינים לא ממש מבחינים בין סוכר בפירות וסוכר במזון מעובד
זה באמת מעצבן וגם אותי זה מכעיס. אני נתקלת בזה ממש כל הזמן ובכל מיני רמות זו פשוט גישה מאוד מיושנת לתזונה. היא הולכת יד ביד עם הרתיעה והאזהרות משומן באשר הוא.
מן גישה כזו של כל השומנים אותו דבר, כל הסוכרים אותו דבר וכו'... (גם לא כל החלבונים אותו דבר, אגב).

אני אסביר לך קצת על התיאוריה ואז אסביר לך למה אין לי הפניות מדעיות בשבילך.

אז ככה...
יש לנו חמישה סוגי סוכר: פרוקטוז, סוכרוז (שילוב של חצי חצי פרוקטוז וגלוקוז), גלוקוז, סיבים ואלכוהול.

בגישה הזו שקראת יש מידה של צדק וזה לא שהיא מופרכת לגמרית, כי כאשר הסוכר מגיע למצב של גלוקוז, אז סוכר הוא סוכר הוא סוכר.או במילים אחרות - גלוקוז הוא גלוקוז הוא גלוקוז.
אבל לא כל הסוכרים מגיעים למצב הזה. ומי שלא, למשל הפרוקטוז, נמצא באחוזים גבוהים מאוד בפירות מן הסתם.

ולכן הטעות המרכזית במה שקראת היא באמירה השערורייתית שרוב הסוכר בתפוח הוא סוכרוז (שמתפרק לגלוקוז ופרוקטוז), ולכן יצא ממנו בעיקר גלוקוז, מה שהופך אותו לזהה לסוכר שולחני.
זה פשוט שקר שלא ברור לי איך בעל מקצוע מעיז להגיד, ועוד על תפוח שהוא אחד הפירות בעל הערך הגליקמי הנמוך ביותר.

בתפוח רוב הסוכר (כמעט 60%) הוא פרוקטוז, קצת פחות מ 20% הוא סוכרוז (שבתוכו יש 50% שהוא בעצם פרוקטוז) וקצת יותר מ 20% הוא גלוקוז. זה חשבון פשוט, נכון? וזה לא סתם "רוב" אלא רוב גדול של כמעט 70%.
וזה כך ברוב הפירות, גם אם לא בדיוק בשיעורים האלה, ולכן הם נחשבים למשהו שמקפיץ רק במעט מאוד את האינסולין.
אכן יש בהם סיבים, מה שמקטין מאוד את השפעת הגלוקוז שבתוכם, ויש בהם בעיקר פרוקטוז, שמתנהג אחרת בגוף, מתפרק בכבד, ולא משפיע על האינסולין בכלל, בניגוד לגלוקוז.

ועוד חלק חשוב שזוכה להתעלמות בכל פעם שמפרקים מזון לאבות המזון ושוכחים לחבר מחדש - בפירות יש שפע ויטמינים ומינרלים שקשורים גם לעיכול שלהם עצמם וגם למצב הגוף הכללי. בסוכר מוסף אין שום דבר מזה.

למה לא תמצאי על זה מחקר מדעי?
כי מחקר מדעי מתעסק בדברים המפורקים, וזו הבעיה שלו בדרך כלל. אז את יכולה למשל למצוא בקלות שפע של חומרים מדעיים על הפירוק של סוכרים שונים בגוף וההשפעה שלהם על המון דברים. ומתמצאי חומר על השפעה של סיבים ועל השפעה של ויטמינרים וכו' וכו'...
ומשם תצטרכי לחבר בעצמך את זה שבפירות יש סוכרים כאלה וכאלה, וכך וכך סיבים, ואת הויטמינרלים האלה והאלה, ולכן הם משפיעים כך וכך.
החומרים שאת רוצה הם מהסוג שנכתב לקהל הרחב בכתיבה פופולארית ולא במחקר מדעי. ולצערי הרב, בגלל הגישות המיושנות שעדיין שולטות ברמה, גם מהם אין הרבה.

לעומת זאת, בדיון שהיה לי פעם עם סלט פירות, עלה שמו של רופא בעל שם עולמי (רוברט לאסטיג) שנלחם כבר שנים בפרוקטוז שמוסף לכל מזון תעשייתי. ואם תעקבי קצת אחריו תראי שבכל דבר שהוא כותב או אומר חוזרת על עצמה אמירה קבועה - אין שום בעיה עם פירות, פירות הם בסדר גמור, הפרוקטוז שיש בהם זה לא הפרוקטוז שעליו אני מדבר.
כך שיש תקווה

[מאי*]

תודה רבה על התשובה המפורטת, גוגוס. השם של ד"ר לאסטיג אכן עלה בתגובות לכתבה ועכשיו אני מבינה למה.

לעומת זאת, בוודאי תשמחי לשמוע שהחוקרים המרואיינים לכתבה טוענים שדווקא הפרוקטוז אשם בבעיות מטאבוליזם וכמובן שלא טורחים ליצור הבדלה בין פרוקטוז טבעי פירות לפרוקטוז בסירופ תירס, למשל.
But (sugar) in excess can lead to metabolic problems beyond its effects on weight gain. The reason, studies suggest, is fructose. Any fructose you eat is sent straight to your liver, which specializes in turning it into droplets of fat called triglycerides.

ואם זה לא מספיק, הנה מה שהכתבה אומרת על הסוכר בתפוח:
The sugar in a fresh apple, for instance, is generally the same as the table sugar that might be added to homemade apple pie. Both are known technically as sucrose, and they are broken down in the intestine into glucose and fructose

בדרך כלל אני לא שואבת מידע תזונתי מעיתונים. אבל הניו יורק טיימס כן יודע לפרסם כתבות מדעיות רציניות, ולכן פלופים כאלה כל כך מאכזבים אותי. אם אי אפשר למצוא לפחות מידע מדויק (עזבי פרשנות) בכלי תקשורת כמו הניו יורק טיימס, שטורחים לראיין מדענים בעלי שם ולצטט מפיהם...

בכל מקרה, נראה לי שההסבר שלך על נטיית המדע 'לפרק לחלקים' היא הנכונה ביותר. סביר להניח שאנחנו ממש לא יודעים הכל על כל האינטראקציות בין הרכיבים השונים באוכל טבעי (פרי, ירק) שמהם נהנים אם אוכלים את האוכל הזו בצורתו הטבעית. ספרתי כמה וכמה עדויות בתגובות לכתבה של קוראים שאמרו שהשינוי התזונתי היחיד שעשו היה להפסיק לצרוך סוכר בצורת הלא טבעית (=לא כחלק מפרי או ירק), וזה הספיק לירידה משמעותית מאד במשקל ולבדיקות דם תקינות. (אולי גם את נתקלת בדוגמאות כאלה?)

[גוגוס*]

Any fructose you eat is sent straight to your liver, which specializes in turning it into droplets of fat called triglycerides.
גם פה, העובדה היבשה היא נכונה. אבל בפועל, זה לא בדיוק עובד ככה. הכבד יכול להמיר פרוקטוז לשומן, אבל זה לא כל מה שהוא יכול לעשות איתו. זו רק אפשרות שתתרחש תחת תנאים מסוימים.

הכבד מייצר שומן מפרוקטוז כאשר יש לו עודף של סוכרים שלא נדרשים כרגע לצרכי אנרגיה. בשאר הזמן הוא יכול להמיר אותו לגלוקוז ולשלוח אותו לאן שצריך לצרכי ייצור אנרגיה (ויש אפשרויות פירוק נוספות). זאת אומרת שהבעיה היא ברוב המקרים שיש עודף של סוכר, שכמעט תמיד מגיע ממקור אחר שאינו הפירות.
כאשר אנשים אוכלים מזון תעשייתי שיש בו פרוקטוז הם לרוב יקבלו מנה גדושה מאוד שלו, גבוהה בהרבה מזו שתגיע מפרי או שלושה.

את רואה את זה אצל הרבה מאוד אנשים שלצרכי הורדה במשקל בוחרים להוריד את הפירות אבל משאירים את הפסטה והלחם. אז הסוכר של הפירות מצטרף לבעיה שלא הוא יצר.

זה שוב מחזיר אותנו לנושא של מחקר מדעי בתזונה - הוא מתעסק בתהליכים פיזיולוגיים ולא בהתנהגות.

בנוסף, לגוף יש יכולת חישובית בלתי נתפשת, שלא יכולה להילקח בחשבון ברוב המחקרים (תכף אסביר באיזה כן). כך למשל, גוף של אדם שעשה דיאטות מרובות במהלך חייו לא יגיב לסוכרים כמו גוף של אדם שמעולם לא היה במצוקה קלורית.
או גוף של אדם שלא מכיר את הרעב והשובע שלו. או גוף של אדם שאי פעם בחייו השיל ממשקלו בבת אחת כמות עצומה קילוגרמים גם בלי קשר לדיאטות חוזרות.
כלומר, זה שהכבד ממיר פרוקטוז לשומן לא אומר שזה מה שהוא יעשה תמיד, עם כל פרוקטוז שייכנס אליו. ולהציג את זה ככה זה פשוט טעות לא הוגנת לטובת אג'נדה מסוימת אנטי סוכרים באשר הם.

מתי המחקר יכול לקחת את זה בחשבון? כאשר הוא משווה קבוצות כאלה ומוסיף קבוצת ביקורת. למשל במחקרים שבהם נותנים לקבוצת אנשים לשתות תמיסה מסוימת ובודקים אותם אחרי זה בהשוואה לכאלה ש... (נגיד, לא עשו דיאטה מעולם).
עדיין, כל גוף הוא אינדיבידואלי, אבל על פני קבוצה גדולה סביר שיהיו דפוסים שיחזרו על עצמם.

אולי גם את נתקלת בדוגמאות כאלה?
כל שני וחמישי, ולפעמים גם ביניהם

[אישה_במסע*]

גוף של אדם שעשה דיאטות מרובות במהלך חייו לא יגיב לסוכרים כמו גוף של אדם שמעולם לא היה במצוקה קלורית. !!!
יש מחקרים שמראים איזה שיבוש מטבולי יוצרות דיאטות, ואיך שנים אחרי זה עדיין רואים את ההבדל.

[מאי*]

אין עליך, גוגוס. ידעתי שאפשר לסמוך עליך שאם מידע תזונתי מסויים נשמע לי לא נכון באינטואיציה, את כבר תגבי את האינטואיציה שלי עם עובדות

כל שני וחמישי, ולפעמים גם ביניהם

זה באמת הניסוי שהכי מסקרן אותי לעשות. אני לא צורכת הרבה סוכר, אבל מעניין אותי מה יקרה אם אוריד גם את הכמות המתונה למדי שאני צורכת, במיוחד בהתחשב בזה שהמשקל תקין ויותר מעניינות אותי תוצאות אחרות כמו השפעה על רמת אנרגיה. אבל הניסוי הזה יצטרך לחכות לאחרי הלידה, אני חושבת...(זו הגרסה הנוכחית שלי ל'אחרי החגים').

[גוגוס*]

מעניין אותי מה יקרה אם אוריד גם את הכמות המתונה למדי שאני צורכת
זה באמת מעניין.
את מתכוונת רק לסוכר מוסף או גם לפחמימות של הדגנים? יש לי זיכרון שלך אומרת שממש טוב לך לחם או חיטה או משהו מאלה.
יש אנשים שיחוו שינוי מופלא אפילו אם יורידו רק את הסוכר המוסף, ויש כאלה שיצטרכו גם להיפרד מהדגנים.

אגב ניסויים, חטפתי קצת על הראש מאחת המרצות שלי, שטענה שניסוי של שלושה שבועות זה לא משהו מספק בכלל והיא מנחה לניסויים של שישה שבועות לפחות לפני שאפשר לדבר על השפעה.
סתם חומר למחשבה אם אחרי החגים יגיעו גם אליך
מאחלת לך הריון קל ובריא.

[לב_שומע*]

בא לי לבשר שהבוקר גיליתי שירדתי קילוגרם שלם בגישת לאכול מה שאני רוצה. שזה אומר רוב הזמן בריא עם חריגות בולטות: בשבתות, כשאני מתארחת, כשבא לי.
בלי הגבלה כמותית על החריגות הבולטות.

הצד השני של המטבע הוא, שהפעם בשונה מתמיד אני לא מרגישה מייד את הירידה במראה של הפנים והגוף והבגדים.
משהו קרה בשנה שנתיים האחרונות ולא רק בתחום הזה וכנראה שגיל ארבעים הוא בכל זאת לא שלושים ושתיים..

[לב_שומע*]

אז לי עניין עמוק בשאלה, תיאורטית ואמפירית, האם ייתכן מצב שאדם פשוט אוכל מה שטוב לו ושומר על פחות או יותר משקל קבוע. (-:
מה שטוב לו - במונחים שלי - רוב הזמן ווריאציה כלשהי, לרוב אישית, של בריא (תזונה חיונית, פליאו, ווטאבר, בגירסה אישית מאוד) וחלק ניכר עם חריגות לטובת מזון מקובל חברתית.

זה מה שטוב לי. (-:
יש לי חשד עמוק, שאחוזים ניכרים מהמין הנשי סובבים את חייהם, הרזים או בעלי עודף המשקל, סביב סוג כזה או אחר של החזקה.

[גוגוס*]

יש לי חשד עמוק, שאחוזים ניכרים מהמין הנשי סובבים את חייהם, הרזים או בעלי עודף המשקל, סביב סוג כזה או אחר של החזקה.
בטח. זה לא רק חשד, זו די עובדה לדעתי.
אלא שהייתי מדייקת פה משהו. סובבים את חייהם סביב מעגלים של החזקה והרפייה. בהרפייה אוכלים בלי קשר לצרכי הגוף, ובהחזקה אוכלים בלי קשר לצרכי הגוף. תנועת האיזון בין השניים היא תנועה בין קצוות לא קשובים.

אפשר לשמור על משקל קבוע אם פשוט מקשיבים.
דוגמה מוכרת היטב - נגיד שמתחשק לי שוקולד. אם אני אהיה קשובה לזה רוב הזמן, השוקולד שאני אבחר לאכול והכמויות שאני באמת רוצה יהיו שונות ממה שיקרה אם אני לא קשובה.
כשאני לא קשובה, אני אכנס לתוך מנגנון של שליטה, החזקה, ואז פיצוי בריבוע.
כשאני קשובה אני אוכל לשים לב מתי למשל מספיקה לי קובייה. וזה יהיה בסדר כי תהיה לי רשות מראש לקחת עוד אחת אם צריך, או לאכול שוקולד אפילו כל יום במנה שנחוצה לי.

משהו חשוב - משקל קבוע הוא לא בהכרח המשקל שאנשים רוצים להיות בו. הרוב רוצים להיות יותר רזים (למרות שמי שנמצא בעודף משקל אמיתי צריך בפועל להתמקד רק בעצירה על המשקל הנוכחי שלו, אבל רוב האנשים לא מבינים את זה בכלל).
ועולה השאלה איך הקשבה כזו קשורה לתהליך של הרזייה. שם זה כבר מסתבך קצת, בין היתר כי הרצונות שלנו מושפעים מהמצב הנוכחי שלנו.
והמצב הנוכחי שלנו יכול להיות מלא בתלות, הרגלים וכו'...
אז איך יודעים מה הגוף באמת רוצה ומה טוב לו?

[אישה_במסע*]

אם ייתכן מצב שאדם פשוט אוכל מה שטוב לו ושומר על פחות או יותר משקל קבוע.
כן, בוודאי. יש לי את המשפחה הגרעינית שלי להעיד עליה (אמא שלי כבדה ממני באיזה חמישה קילוגרם, ואנחנו נראות אותו הדבר. גנטיקה). ויש המון המון אנקדוטות של אנשים שמנים שהפסיקו עם הדיאטות, והמשקל שלהם התייצב.

כמו שאמרה גוגוס משהו חשוב - משקל קבוע הוא לא בהכרח המשקל שאנשים רוצים להיות בו. הרוב רוצים להיות יותר רזים_ - וזה גורם לאנשים להשמין.

מה שכן - לדעתי ממש לא חייבים לקשיב בשביל לשמור על אותו משקל. ההורים שלי ממש לא מקשיבים. ויש אנשים שמקשיבים לעצמם ועדיין משמינים.

[לב_שומע*]

הבנתי אותך. (-:
ואני גם ממקדת עכשיו יותר ברור למה למלים לאכול מה שאני רוצה יש אנרגיה אחרת לגמרי עבורי בהשוואה למילה קשב:
קשב בניסיון החיים שלי מתחבר לי למימד המוחלט של צרכי הגוף. מה שבאמת הייתי רוצה לו הייתי פנוייה לטפל רק בגוף. והיו לי פרקי זמן לא קצרים שאכן הסטתי הכל הצידה כדי לטפל בצרכי הגוף.
ללאכול מה שאני רוצה יש עבורי אנרגיה הרבה יותר קלילה וגם דינאמית, כזו שכוללת את אילוצי המציאות.

בתקופה האחרונה ישנם לא מעט ימים שבהם שאלה ממשפחת הקשב תעלה שהגוף מבקש סוג כזה או אחר של צום.
ושאלה של מה אני רוצה תעלה שאין לי שום אפשרות בלו"ז להכיל כרגע את החולשה היחסית שכמעט תמיד נלווית לצום. ואני רוצה משהו אחר לגמרי.

אני מניחה שלנשים אחרות כל מילה או בחירת מלים עשוייה להתחבר לקשת אסוציאציות אישית לגמרי משלה.
אותי המילה קשב בעבר שימשה במובן אבסולוטי של התמסרות מוחלטת לקשב הזה. ובמובן הזה, גם שם ישנה החזקה, עבורי.

וגם: מה שאני רוצה - מתחייב על כך שאהיה מסופקת. לפחות מסופקת באופן יחסי, כי לא תמיד כל מה שאני רוצה זמין לי מיידית, זה לעולם מתוך מבחר קיים. מסופקת ללא צורך בהבחנות בין צרכי הגוף, צרכי הנפש, צרכים חברתיים וחשקים. הכל כלול.
המילה קשב באוזני מזמינה לעשות שם הפרדות.
שאני בהחלט יכולה לזהות את הברכה שהן עשויות להביא - אני ממש לא שוללת אותה.

אני פשוט תוהה כאן בקול רם האם ניתן לתחזק את המכונה במצב פחות או יותר קבוע, עם הרבה דינאמיות ומעגליות, שבו הגוף רוב הזמן רוצה ממילא את מה שפחות או יותר מתאים לו (אם אוכל כמה ימים רצוף ממש בלי ירקות, נניח, ארגיש זוועה. ועוד יותר אם זה לא סביב איזה חג או משהו מהסוג הזה) ויכולה לספוג מספיק טוב רעשים על בסיס קבוע במינון מסויים.

אם נניח לגוף, לזה שלי לפחות, האם הוא ידע מספיק טוב להיפרד מעודפים אחרי שלושה ימי חג נניח בלי צורך להיכנס לימי קשב שלרוב מובילים לצום טוטאליים לסוגיהם אלא פשוט - לאכול מה שאני רוצה. (-:

אני חייבת לציין שהמה שאני רוצה הוא אצלי אחרי שההפרדות כבר מאוד ברורות לי. אני רואה אותן ישר בלי להתאמץ בכלל. הן מייד שם. כך שייתכן שאינטגרציה אחרי שיש כבר הפרדה היא שונה מפשוט להיות, ללא צורך להקדיש לדברים תשומת לב.

מסכימה איתך מאוד שישנו הבדל גדול בין משקל קבוע ובין המשקל שרוצים. (-:

[גוגוס*]

לדעתי ממש לא חייבים לקשיב בשביל לשמור על אותו משקל
מסכימה מאוד. יש אנשים שהמערכת שלהם פשוט תעכל היטב כל מה שהם מכניסים, ואין להם כל מיני עניינים סביב אוכל אז הם פשוט... אוכלים. והכל בסדר בדיוק ככה.

אני פשוט תוהה כאן בקול רם האם ניתן לתחזק את המכונה במצב פחות או יותר קבוע, עם הרבה דינאמיות ומעגליות, שבו הגוף רוב הזמן רוצה ממילא את מה שפחות או יותר מתאים לו (אם אוכל כמה ימים רצוף ממש בלי ירקות, נניח, ארגיש זוועה. ועוד יותר אם זה לא סביב איזה חג או משהו מהסוג הזה) ויכולה לספוג מספיק טוב רעשים על בסיס קבוע במינון מסויים.
זה נשמע בערך איך שאני חיה כבר די הרבה שנים. לא בטוחה שאנחנו מכוונות בדיוק לאותו דבר, אבל ככה הייתי מתארת את החיים שלי. ואני כבר המון שנים מסתובבת סביב אותו משקל, שני קילו למעלה או למטה.
החלק שהכי מהותי בעיניי במשפט הזה הוא שהגוף רוצה רוב הזמן את מה שממילא מתאים לו.
אני חושבת שאצל המון אנשים הרצון של הגוף הוא לא מה שנחשב. כשהם מתייחסים לרצון של הגוף מצבם יהיה טוב מאוד. כשהם מתייחסים ל"רצון" באופן כללי אז מתערבבים שם גם דברים אחרים לגמרי.

לב, כמה מותר לי לחפור במה שכתבת?
מאוד אהבתי את זה, ויש גם דברים שקופצים לי לעין בתור אפשרות למחשבה נוספת.
אבל אולי את פשוט בתוך החיוך שלך וככה בדיוק בא לך להישאר?

[קרן_שמש_צהובה*]

אז איך יודעים מה הגוף באמת רוצה ומה טוב לו?

איך באמת?
קראתי בסבלנות את כל הדף מ-2008, וגם דפים קשורים, אבל אני עדיין לא בטוחה מה הדרך הנכונה להבין מה הגוף שלי באמת רוצה ומה טוב לו. אולי תוכלנה לספר קצת על הדרך: איך למדתן להקשיב? איך בחרתן את מה שטוב בעבורכן?

מקווה שזו לא התפרצות לשיחה פרטית, ואם כן -התנצלותי.

[גוגוס*]

אז איך יודעים מה הגוף באמת רוצה ומה טוב לו?
בשלב ראשון, משחררים את המחשבה שיש איזו אמת לגלות אותה
ומסכימים לטעות ולהתבלבל.

אני אספר לך לאן לקח אותי התהליך האישי שלי, שיש בו כיום שתי צורות חקירה בסיסיות מאוד, שלוקחות לי שברירי שנייה:
אבל לפני זה, משהו חשוב - אני כמעט אף פעם לא אוכלת כי צריך, או כי הגיע הזמן, או כי התרגלתי שאוכלים משהו מסוים בשעה מסוימת. זה אומר שיש בקרים שאני אוכל בהם שייק ירוק, ויש כאלה שאני אוכל בהם סטייק, ויש כאלה שאני אוכל בהם בננה ויש כאלה שלא אוכל בהם בכלל.
אין כללים, יש חופש מוחלט.
בדיוק שוחחתי עם מישהי שעובדת איתי על החשש הזה מחופש מוחלט באוכל, ואיך זה משאיר בעיקר בהלה שמשהו לא בסדר ושלא ככה זה אמור להיות.
אני הגעתי לתהליך הזה עם הרבה עמדות מוכנות מראש ולא תמיד היה לי פשוט לזנוח אותן לטובת חופש מוחלט. אני חושבת שזה תהליך ששווה לעבור.

אם אני רעבה אני לרוב עוצרת לרגע. אני לא פשוט קמה והולכת לאכול אלא אני ממש עוצרת לשנייה.
בשנייה הזו אני מציבה סימן שאלה.
לפעמים הוא ייקח אותי למה שאני צריכה (למשל, מיץ ירוק אחרי שאתמול אכלתי יותר מדי. או סלט כי מתחשק לי משהו מלוח. או ביצים כי צריכה משהו יותר כבד ומקרקע).
לפעמים הוא ייקח אותי למה שאני רוצה (למשל בננה עם חמאת בוטנים או כדורי כוח).
לפעמים סימן השאלה ייקח אותי לאכול את מה שאני משתוקקת לו ואני אמצע את עצמי הולכת לסופר וחוזרת משם עם קוראסון וגבינה צהובה כדי לשים בטוסטר.

לא כולם זה קשב לגוף ולא כולם זה שיא הדיוק ברמת הצרכים של הגוף, אבל בכולם יש סימן שאלה. כלומר, שהאוכל שאני בוחרת יהיה בחירה מודעת, ושיענה על איזשהו צורך/רצון/חשק מודע שיש לי.
הפואנטה היא להרגיש משהו, להתחבר למשהו. ההפך מניתוק.

והדבר הנוסף שאני עושה זה להעריך את מה שאכלתי אחרי שאכלתי אותו, כדי שלבחירה שלי תהיה משמעות כלשהי ללמידה עתידית.
אני פשוט שמה לב. אם מה שאכלתי היה מתאים בול, או כבד מדי, או הרבה מדי, או מתוק מדי או מלוח מדי.
והרבה מאוד דברים השתנו אצלי בזכות תשומת הלב בדיעבד. אלו תהליכים ממש ממש אטיים אבל הם נטולי מאמץ ונעימים מאוד.
כל מיני חלקים באכילה שלי הפכו מדויקים יותר ככה בדיוק. כי גם זה סוג של קשב, ויותר קל להקשיב לגוף עצמו כאשר משהו כבר מסופק.

מקווה שזה מועיל לך.

[גוגוס*]

מחשבה מעניינת שאולי תועיל למיעוט מסוים -
אמא שלי האלופה, נתקלה בפיסת מידע מעניינת ששלחה אותי לחקור - מסתבר שאננס הוא הפרי היחיד שיש בו ברומלין בצורה טבעית, וממנו מייצרים ברומלין שניתן כתוסף. לכו לחקור למה זה טוב, להרבה דברים.

אבל... יש מיעוט מסוים שרגיש לאננס וזוכה בשלל מיחושים וצריבות על רקע אכילה שלו, ובתוכו יש מיעוט עוד יותר קטן שהרגישות שלו מתבטאת ב... אדמומיות בעור הפנים.
אה-הא!!!

העניין שלי עם עור הפנים החל מאז שעברתי לאנגליה, שבה גם התחלתי לאכול אננס על בסיס יומיומי. אומנם בכמויות מאוד קטנות, אבל יום יום כמעט.
מסתבר שחשיפה קבועה לאננס יכולה לגרום להתפתחות של רגישות כזו, וכעת אני בודקת אם זה במקרה מה שקרה לי.

במקרה שלי בטוח שזה לא כל הסיפור, כי העור שלי מגיב מאוד לשינויים הורמונליים, תזונתיים אחרים, אלכוהול ושמש. אבל יכול להיות שמה שנותן לי האננס הוא מהותי, ויכול להיות שזה גם חומר שמגיב עם אחרים.
בקיצור, נפרדתי לשלום מהאננס לכמה שבועות הקרובים ואני מקווה שזה יקדם משהו.

ואם לא אצלי - אז אצל אחרות שאולי אוכלות את הפרי הנפלא הזה באופן קבוע. זה כנראה ממש מיעוט קטנטן באוכלוסייה, אבל שווה להניח כאן את המידע הזה בכל מקרה.

דבר נוסף שעלה במסגרת שיחה עם אחת המנחות שלי מהלימודים - אדמומיות בפנים (וגם סמפטומים קדם ווסתיים אחרים כמו רגישות בשדיים, מצבי רוח, צורך לאכול המון ועוד) עשויים לנבוע מרמות גבוהות של אסטרוגן שלא מתפנה עד הסוף, על אף שהוא אמור לרדת מאוד נמוך.
היא הסבירה איך כל זה קשור לצריכה של חלבונים (מתנצלת, לא מצליחה לשחזר את ההסבר המצוין שלה אבל אחרי שאקרא על זה אביא את זה לכאן) והציעה לי לנסות להגביר את צריכת החלבונים שלי לפרק זמן מסוים.

אני עושה גם את זה, ואם יחול שיפור במצב לאורך זמן אני אבדוק בצורה מבוקרת מה מבין השניים אחראי לכך. אולי שניהם, מי יודע...

[מצ'רה*]

הרבה מאוד דברים השתנו אצלי בזכות תשומת הלב בדיעבד. אלו תהליכים ממש ממש אטיים אבל הם נטולי מאמץ ונעימים מאוד.
מזדהה.
(יצא לי המרגיעון "אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה" P-: )

[לב_שומע*]

זה נשמע בערך איך שאני חיה כבר די הרבה שנים._ זה מפתיע אותי כי _לא בטוחה שאנחנו מכוונות בדיוק לאותו דבר._ התזונה שלך הצטיירה בעיני כמאוד שונה משלי. אולי _אבל ככה הייתי מתארת את החיים שלי, כי לפעמים מלים דומות מתארות פרטים שונים כיוון שהתבנית היא משותפת. נניח, שני אנשים יכולים לתאר במטאפורה דומה רגש של שמחה או דכאון, כאשר ייתכן שכל אחד מהם ממוקם באופן שונה לחלוטין על הרצף וההקשר בתוך החיים של חווית השמחה/דכאון שונה לחלוטין ועוד ועוד, כלום לא דומה, אבל המטאפורה זהה או קרובה כי בתבנית הכללית יש משהו דומה.

זה אומר שיש בקרים שאני אוכל בהם שייק ירוק, ויש כאלה שאני אוכל בהם סטייק, ויש כאלה שאני אוכל בהם בננה.
(למשל, מיץ ירוק אחרי שאתמול אכלתי יותר מדי. או סלט כי מתחשק לי משהו מלוח. או ביצים כי צריכה משהו יותר כבד ומקרקע).
אוה, כמה שאני אוהבת דוגמאות קונקרטיות! [-: כי זה כבר גורם לי לחשוב שייתכן שהתזונה שלנו לא עד כדי כך שונה. גם בפרטיה. בטח שיש כמה הבדלים מהותיים מאוד, אבל אני דמיינתי אותך חיה רוב הזמן על בסיס פרות-אגוזים-ירקות, עם הבלחות הצידה רק לפעמים, וזה כבר שונה מהותית בעיני (בתחושות הגופניות, ובעוד פרמטרים) מתזונה אוכלת-כל עם הרבה פרות וירקות ולפעמים גם הרבה אגוזים (זה תלוי להגיע לחנות האהובה עלי, ארוך..).

מוזמנת לחפור כמה שבא לך. [-:
באמת שמתאים לי להישאר בתוך החיוך, אבל לפעמים חפירות מעמיקות אותו. (-:
אם לא יתאים, לא אקח.

מוסיפה כאן עוד:
אחד ההיבטים שמסקרנים אותי הוא הקשר בין משקל אצלי ובין תחושות גופניות בכללי, וספציפית בין משקל וחוזק.
אני מרגישה כאילו כל אחד מסוגי המשקלים שאני מכירה מעניק לי חוזק מסוג אחר. וזה מאוד מעניין אותי.

[קרן_שמש_צהובה*]

וואו, הרבה נקודות למחשבה ואולי אפילו הזמנה לשנות קצת את כיוון החשיבה, בעיקר: בשלב ראשון, משחררים את המחשבה שיש איזו אמת לגלות אותה ומסכימים לטעות ולהתבלבל.

עוד קצת מחשבות שלי עם עצמי:
אבל אם אני מכירה רק סטייק, אז כניראה שאוכל אותו כל בוקר. בלי יותר מידי מרחב לבחירה.
אז כניראה שהשלב הראשון הוא אכן לעצור לשניה ולשים סימן שאלה, כמו שהצעת,
אבל אולי אחר כך כדאי לנסות גם דברים שלא חשבתי עליהם או לא התרגלתי אליהם.

ופה אני קצת מחפשת.
מחפשת אולי גם דוגמאות ספיציפיות ושימושים לאוכל יותר בריא ממה שהתרגלתי אליו, אבל בעיקר איזשהו כיוון של שינוי כללי שיוביל לשינויים קטנים בעקבותיו.

ואז אני קוראת על פליאו וקטוגנית ורוי פוד וצמחונות וטבעונות ושואלת את עצמי איך אדע מה הדרך שאני רוצה ללכת איתה, אם בכלל.

[גוגוס*]

אם לא יתאים, לא אקח.
או! התגובה הכי חביבה עלי. תודה שאת לוקחת אחריות מלאה על עצמך.

הנה כמה דברים קטנים שקפצו לי לעין ואולי יעוררו בך מחשבה מועילה.

ואני גם ממקדת עכשיו יותר ברור למה למלים לאכול מה שאני רוצה יש אנרגיה אחרת לגמרי עבורי בהשוואה למילה קשב.
הבנתי אותך לגמרי, ואני מאוד בעד תשומת לב לאנרגיה של מילים ולבחירה מודעת בהן.
כן מעירה שהדבר הזה משתנה. ושמה שאולי היום מביא איתו מטען מסוים, עשוי להשתנות. או בצורה טבעית, או מתוך מודעות לבחירה שלך להניח שם מטען מסוים, או מתוך מודעות לכך שהמטען הזה על המילה בכלל לא שלך אלא של מישהו אחר.
אז יכול להיות שבעתיד קשב יוכל להיות לא רק גופני, או שהוא יוכל להיות גופני אבל לא מוחלט.
ויכול להיות שהרצון (שאולי כיום יש לך צורך שהוא יותר לך ויהיה לך חופשי ונגיש) יקבל משמעות אחרת כאשר יופנם בך שמותר לך לרצות ממש ממש ה-כל, וגם לעשות מה שבא לך כדי למלא את זה.

אני מציעה לך משמעות אחרת לקשב, שמקרבת אותו להקשבה פשוטה.
להקשיב לעצמך. מה יעלה? איזה מן קול זה יהיה? אין לדעת. לפעמים זה יהיה הקול שצועק הכי חזק, או הקול המאוד פיזי או קול קטן קטן שממש זקוק לליטוף. או משהו אחר.
אבל קשב הוא פשוט מצב שבו את מתחברת למשהו בתוכך, בלי קשר לשאלה אם את רוצה אותו או לא, משתוקקת אליו או לא, צריכה אותו או לא. הוא פשוט ההפך מניתוק.

קשב מתחבר לי לרעיון של קולות פנימיים, וקולות לא בהכרח קשורים לרצונות, והם בוודאי לא רק של הגוף.

אבל כאמור, יכול להיות שלך יש צורך בתקופה הזו לתת הרבה מקום לקול של הרצון, ואולי משם מגיע המטען הזה של מתן רשות ושל משהו כולי.

הנחתי את זה כאן כחומר למחשבה, ולא חלילה כפסילה של העולם המושגי שנוח לך.

קשב בניסיון החיים שלי מתחבר לי למימד המוחלט של צרכי הגוף.
נגיד זה, מסקרן אותי מאוד מאיפה הוא בא בכלל. למה דווקא לגוף, ולמה הוא נקשר אצלך במוחלטות.

_בתקופה האחרונה ישנם לא מעט ימים שבהם שאלה ממשפחת הקשב תעלה שהגוף מבקש סוג כזה או אחר של צום.
ושאלה של מה אני רוצה תעלה שאין לי שום אפשרות בלו"ז להכיל כרגע את החולשה היחסית שכמעט תמיד נלווית לצום. ואני רוצה משהו אחר לגמרי._
עוד שאלה שעולה היא למה צום נקשר אצלך בחולשה והאם זה דבר שיכול להשתנות. גם ביחס לצום של ממש, וגם אולי משהו במוחלטות של צום שיכול להתגמש.
אולי מה שהקשב מעלה זה צורך בצמצום של המזון, או בקלילות של מה שנכנס פנימה, אבל אין לך כלים לעשות את זה או לפענח את זה, ולכן המערכת שלך פשוט שולפת את המילה שהיא מכירה שהיא "צום".
קצת כמו הדוגמה הישנה שלי על הילד שלעולם לא ידע להגיד כשיש לו דלקת שהוא רוצה פטרוזיליה אם הוא לא טעם אותה ולא מכיר את שמה.
אני לא אומרת שזה מה שקורה, אני מציעה את זה כאפשרות לתהליך פנימי ביחס למילים או רעיונות שעולים בך כשאת בקשב.

נותנת לך דוגמה מהצד שלי. כל עוד חייתי בישראל, ונרתעתי מאוד מהבשר שיכולתי להשיג, הסיכוי שאני אשמע את הקול שמבקש בשר בצורה ברורה היה מאוד נמוך.
כאשר הגענו לאנגליה ויכולתי לחיות בשלום יחסי עם הבשר שיש להשיג כאן ה"קשב" שלי קיבל תפנית.
אז למה הקשבתי קודם? מה שווה הקשב הזה לגוף אם הוא כל כך מתעתע?
הוא שווה מה שהוא שווה. הוא לוקח בחשבון דברים שלא קשורים לגוף ועושה את המיטב שלו בשקלול כל מה שחשוב לי.

אז שווה להקשיב לגוף? זה מועיל?
תלוי ברצינות שבה מתייחסים לטעויות, תלוי במבט בדיעבד שבודק את ההחלטות שהתקבלו וכמה טובות הן היו לאורך זמן, תלוי כמה זה בכלל נעים לתת מקום לקול הזה וכמה מתחשק לפגוש אותו.

אני אישית מאוד בעד, בין היתר משום שאני רואה שגם כאשר אני מקשיבה לכאורה רק לגוף, הצרכים האחרים שלי יבואו לידי ביטוי בתוכו. הוא לא קול הרמטי, הוא חלק ממערכת מורכבת שיש בה נזילות רצויות ואין בה הפרדות של ממש.
אני חושבת שגם את, עם הרגישות הכל כך גבוהה שלך והכנות הבלתי מתפשרת שלך, יכולה לשמוע דברים כאלה בתוך הקול הזה, שהוא לכאורה רק פיזי אבל בעצם לא.

זו מחשבת בוסר, לא יודעת כמה היא מתחברת לך. אשמח לשמוע מה דעתך.

[גוגוס*]

ואז אני קוראת על פליאו וקטוגנית ורוי פוד וצמחונות וטבעונות ושואלת את עצמי איך אדע מה הדרך שאני רוצה ללכת איתה, אם בכלל.
אם מאוד מסקרן אותך משהו, והוא נשמע לך הגיוני ומעניין, פשוט תנסי. בלי פחד.

אבל אם זה פשוט יוצר לך הררי מידע אז אני מציעה לך כך - אל תבחרי שיטה לאכול על פיה. השיטה מתאימה בעיקר למי שניסח אותה, לא לך. בני אדם לא צריכים שיטות או גישות כדי לאכול. הם אוכלי כל, הם סתגלנים, ויש להם יכולת גבוהה להעריך גם מראש וגם בדיעבד מה עובד עבורם ומה פחות ומה - ממש לא.

את יכולה ליצור לעצמך רשימה של כל מה שהוא אוכל אמיתי בעינייך. בעינייך, לא בעיניי שיטה כזו או אחרת.
לא בטוח שאת כל הרשימה הזו תרצי לאכול, אבל היא תציג את מה שבעינייך הוא אוכל אמיתי. יכול להיות ששיקולי מוסר, או כסף או חוסר היכרות ירחיקו אותך מחלק ממנה. זה בסדר גמור, אבל זה גם יכול להשתנות.

את הרשימה הזו תלי על המקרר, ועשי בה שימוש אם את מרגישה שכאשר את רעבה קשה לך כאילו לזכור מה אפשר לאכול.
<יש הרבה אנשים כמוך, אל תדאגי, את לא לבד>

כאשר את רעבה, אם לא עולה בך רצון או צורך, ואם את מרגישה שאת מכינה משהו על אוטומט כי זה מה שאוכלים בשעה הזו, תקדישי שנייה לסרוק את הרשימה הזו על המקרר.
אולי מולה יתעורר בך חשק למשהו אחר שמתאים הרבה יותר טוב.
זה יגדיל לך מאוד את האפשרויות וייתן לך תחושה של חופש.
ואם אחרי זה תתני לעצמך משוב קצרצר, תוכלי להמשיך ולדייק את זה לטובת הפעם הבאה.

[קרן_שמש_צהובה*]

את יכולה ליצור לעצמך רשימה של כל מה שהוא אוכל אמיתי בעינייך. בעינייך, לא בעיניי שיטה כזו או אחרת.
מאוד מעניין, אני צריכה לחשוב על זה...
מעלה שאלות על אוכל, על אוכל אמיתי, והאם אני רוצה לאכול רק מה שאמיתי...

[גוגוס*]

האם אני רוצה לאכול רק מה שאמיתי...
לתשובה על זה אין קשר לרשימה שלך. הרשימה היא השראה, לא חובה.
ובכל מקרה היא נזילה ויכולה להשתנות.

[לב_שומע*]

מסקרן אותי מאוד מאיפה הוא בא בכלל. למה דווקא לגוף, ולמה הוא נקשר אצלך במוחלטות.
כי כשעשיתי דברים כאלה עם עצמי זו בדיוק היתה המילה שהשתמשתי בה. הקשבה אולי, ליתר דיוק. אז זה נקשר לשם.
נורא פשוט. (-: יש מלים שיש להן משמעות ספציפית בביוגרפיה שלי, שקופצת כשמשתמשים במילה בהקשר דומה.
אילו היינו מדברות על הקשבה ללב, נניח, לא בטוח שזה היה נקשר למוחלטות. (ואולי כן..? זה שייך קצת לאותה תקופה.. אבל לא חושבת. שם המילה הזו מרגישה לי לגמרי אחרת.

אולי מה שהקשב מעלה זה צורך בצמצום של המזון, או בקלילות של מה שנכנס פנימה
כנראה. איכשהו כדי להגיע לשם הייתי צריכה עיקוף של המערכות הרגילות שאיתן אני עובדת בדרך כלל.

_אז למה הקשבתי קודם? מה שווה הקשב הזה לגוף אם הוא כל כך מתעתע?
הוא שווה מה שהוא שווה. הוא לוקח בחשבון דברים שלא קשורים לגוף ועושה את המיטב שלו בשקלול כל מה שחשוב לי._
לגמרי. לגמרי לגמרי.
מסכימה לגמרי. ובכל דיון על הריקוד העדין בין בפנים ובחוץ, הקשבה לקולות פנימיים מול תשומת לב למציאות וסביבה חיצונית, ודרכי פעולה בעולם שבחוץ, בעיני הסיפור הזה יעלה. זה הסיפור של אינטואיציה. היא לגמרי קיימת. והיא אף פעם לא הסיפור היחיד במשוואה הכוללת. ובעצם אף פעם אין לנו את השלם של כל המארג כי תמיד יש בו עוד איזה חוט שלפני שנייה לא שמנו לב אליו למרות שנדמה היה שספרנו חוטים, חוט-חוט, ולא פספסנו אף אחד. המציאות, השלם, ההוויה, היא תמיד יותר מהיכולת שלנו להקיף אותה.
אולי בין השאר כי היא תמיד נוצרת, בין השאר בתגובה אלינו, ולפירושים והראייה שלנו אותה. אולי.
אבל בעצם בספציפי פה דיברת דווקא על דוגמא הפוכה, שכאשר הסביבה משתנה האינטואיציה בוחרת מתוך המאגר החדש באופן שונה.

שגם כאשר אני מקשיבה לכאורה רק לגוף, הצרכים האחרים שלי יבואו לידי ביטוי בתוכו. הוא לא קול הרמטי, הוא חלק ממערכת מורכבת שיש בה נזילות רצויות ואין בה הפרדות של ממש.
נכון לגמרי גם בשבילי אבל לא רק. אצלי הגוף מבטא הרבה מאוד דברים שהם לא רק גוף. אבל ישנם גם צרכי נפש וצרכי רוח מסויימים שהקשבה נקייה נטו לגוף לא תעלה. כאילו - הגוף מבקש מידה גבוהה הרבה יותר של הומיאוסטאזיס והדרגה רבה מאוד בשינויים, וחלקים אחרים לפעמים עובדים על קצב הרבה יותר מהיר. לא הכל מסונכרן ולא תמיד הקשבה לחלק אחד חושפת את הסיפור של השלם. לפעמים ישנם דברים שלא מקופלים בתוכו בנקודה ספציפית בהווה.

[-:
יאללה!! כנראה צדקת קודם - אני מאוד מתלהבת מהמלים החדשות שמצאתי לי - לאכול מה שאני רוצה.
נראה כמה זמן הם יישארו כאן. (-: אצלי.
אז אני חוזרת לי אליהן ומניחה כאן את החפירות והשוחות אם הן מביאות תועלת למישהו או משהו. (-:

[גוגוס*]

אני מאוד מתלהבת מהמלים החדשות שמצאתי לי - לאכול מה שאני רוצה.
נהדר!
תרצי לך ותאכלי לך ושיהיה לך לבריאות.

ישנם גם צרכי נפש וצרכי רוח מסויימים שהקשבה נקייה נטו לגוף לא תעלה
בהחלט. הפואנטה שלי לא היתה שהקשבה לגוף תציף ממילא את הכל ולכן היא מספיקה, אלא שהקשבה לגוף היא אף פעם לא באמת רק לגוף הפיזי.
לפעמים זה מעצבן כי רוצים מאוד לשמוע את הגוף עצמו, ככה נקי. ולפעמים זה משמח לגלות שהמערכות שלנו לעולם שלובות.

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צלצול, מענין מה שאת מספרת.
אשמח מאוד להבין עוד על החלבונים (אני לא אוכלת הרבה ויש לי תהיות).
בכלל יש לי כל מיני התלבטויות תזונה. מקווה להצליח להביא אותו לכאן בקרוב.

[פרח_בית*]

אשמח מאוד להבין עוד על החלבונים.
גם אני.
תמיד סבלתי מהמון סימפטומים קדם וסתיים (וקדם ביוץ, ואחרי ביוץ וכל החודש...), וכאבי בטן בלתי נסבלים בזמן מחזור..

בהקשר הזה - יצא לי כמה פעמים ששאלו אותי (חברות/משפחה) אם השחלות פוליציסטיות קשורות לזה שאני צמחונית.
התשובה שלי הייתה מה פתאום.
אבל בתוכי המשכתי לתהות על העניין.
לא מתכוונת לחזור לאכול בשר, אבל אולי אם הייתי מבינה אם יש קשר ולמה, אז אוכל לנסות למצוא פתרון אחר.
אז העניין הזה עם החלבונים והאסטרוגן מסקרן אותי (נראה לי שקראתי פעם על קשר בין שחלות פוליציסטיות לרמות אסטרוגן, אבל לא זוכרת מאיזה כיוון, אם הרמות גבוהות מדי/נמוכות מדי).

[גוגוס*]

השקעתי בזה אתמול שעה אבל עוד לא פתרתי את החידה.
תראו, חלבונים נחוצים מאוד בשביל פעילות הורמונלית תקינה פשוט כי חלק עצום מההורמונים נוצר מחומצות אמינו (הנגזרות הקטנות של החלבון). רבים אחרים (ביניהם חלק מהורמוני המין הנשיים) נוצרים מכולסטרול, וגם בתהליך הזה מעורבים חלבונים.
אחת ההמלצות למשל לגילאים שקרובים לגיל המעבר ולגיל המעבר עצמו זה לפזר את החלבונים לאורך היום ולא להתמקד בהם רק בארוחה אחת.

אחרי שאמרתי את זה, בכל דבר שאנחנו אוכלים יש חלבון, אבל יכול להיות שלא בכמות מספקת בשביל תהליכים הורמונליים מורכבים כאלה. מדובר על המלצה ממוצעת של 30 גרם חלבון בכל ארוחה.
מה שכן, זה בהחלט לא חייב להיות חלבון מן החי ותכף אתייחס לזה בהמשך.

אחד הדברים הכי קובעים הוא היחס בין אסטרוגן ופרוגסטרון, בשונה מאשר הכמות האבסולוטית שלהם. כך שאם למשל האסטרוגן לא יורד לרמה המצופה שלו לפני הווסת כי הוא לא מתרוקן היטב, אז היחס שלו לפרוגסטרון לא יהיה תקין. זה מה שהציעה לי המנחה שלי כפרשנות אפשרית למה שקורה לי. הלכתי לבדוק וזו סיבה נפוצה לאקנה הורמונלית.
אני אישית מחפשת כרגע להבין למה הדבר הזה קשור לחלבונים, אבל יכול להיות שזה פשוט קשר "גס". כלומר, שאם חלבונים מעורבים מאוד בכל התהליך הזה של ייצור ההורמונים והפעילות שלהם, אז נדרשת רמה מסוימת שלהם כדי שזה יעבוד היטב.
אני אשמח למצוא הסבר יותר מפורט מזה.

פרח בית, בשום מקום חוץ מאשר אצל אנשי פלאו מובהקים (ויש בהחלט גם דיאטניות כאלה, אבל לא הרבה) אין המלצה דווקא על חלבון מהחי. להפך, יש טענה שיוצאת נגד ריבוי חלבון מן החי, אבל יכול להיות שזה בגלל האיכות הנמוכה שלו בתזונה של רוב האנשים.
מי שכן ממליץ על חלבון מהחי אומר בצורה מאוד מפורשת שזה צריך להיות חלבון מחיה שגדלה כמו שצריך, אחרת את נכנסת לתוך הקשרים של שאר החומרים שתקועים ברקמות של החיות התעשייתיות האומללות האלה, ויש סברה שזה משפיע לא טוב על הורמונים כי הן עצמן מופגזות בהורמונים והסטרס הגבוה שלהן משבש לגמרי את מערך ההורמונים התקין שלהן עוד יותר. ככל שאת יותר רגישה הורמונלית כך סביר שזה ישבש אותך יותר.
אני חושבת שבתוך צמחונות חכמה את בהחלט יכולה לספק היטב את כל צרכי החלבון של הגוף בכל מצב.

בכל אופן, אם איני טועה אז עוף הוא הבשר עם רמת החלבון הגבוהה ביותר, ואותו אפשר להשיג בישראל בקלות רבה בצורה אורגנית ואחרי טיפול סביר בהחלט אצל אריק מלמד. זה למקרה שתשקלי שינוי בתזונה שלך לכיוון הזה.

אחרי שאמרתי את זה - יש המון חומר ברשת (חלקו אפילו ברמה גבוהה) על הקשר בין שחלות פוליציסטיות לרמות ההורמונים הללו. צר לי שאני לא יכולה לעזור לך כרגע עם המחקר, אבל אם תחפשי באנגלית תמצאי שפע של חומרים טובים, וגם נשים שאינן נשות מקצוע אבל יש להן ניסיון חיים מעניין עם המצב הזה והן משתפות בהרבה ידע שהן צברו ונראה, על פניו, מועיל.
חבל שלא ראיתי אותך אתמול, הייתי פשוט מצרפת לך קישורים שנתקלתי בהם במהלך החיפוש שלי, אבל באמת שלא קשה להגיע לזה לבד, רק צריך לחפש באנגלית PCOS והורמונים, או את ההורמון הספציפי שמעניין אותך.

[גוגוס*]

החל ממחר לשבעה ימים בלבד אפשר לצפות בסרט חדש על החיטה המודרנית.
צריך להירשם בדף הזה (משמאל למטה), שבו גם תוכלו לצפות בקדימון (מצד ימין).

למי שלא מכירה את הדמויות בקדימון, רובן מוכרות מאוד בעולם של הפלאו, ווסטון פרייס, תזונה קדמונית וכו', ולכן הן מראש מוטות נגד דגנים בכלל.
יחד עם זאת, עם העובדות לגבי החיטה ומה שקרה לה בעשורים האחרונים פשוט אי אפשר להתווכח ולדעתי יהיה מעניין מאוד לשמוע.
אז אני מעריכה שפשוט צריך להקשיב למידע שנשמע עובדתי, ולהחליט בעצמכן עד כמה המסקנות אליהן מגיעים המומחים הללו נשמעות רלבנטיות וכמה הן פשוט ההפחדות הרגילות שצריך לקחת בעירבון מוגבל ולבדוק בעצמכן.

[גוגוס*]

אוקי, צפיתי בסרט ואני ממליצה עליו בחום רב מאוד!
הכמות של הקפיצות בין התנסות אישית למסקנות - קטנה מאוד.
כמות של השערות שמוצגות כמו עובדות - קטנה מאוד.
הכמות של מידע לא מבוסס שמוצג כמבוסס - קטנה מאוד.

זה סרט מאוד הוגן, כמעט נטול דמגוגיה, עם כוונה חינוכית ברורה להפיץ את הידע ולגרום לצופה ללכת לחקור בעצמו את הגוף הפרטי שלו ולא להיסמך על המומחים בשביל המקרה הפרטי.
מאוד אהבתי את הגישה.

חלק גדול מהדברים לא יחדשו לכן, אבל יש כמה שלדעתי כן, בעיקר על החששות למערכת הנוירולוגית בשונה מהמיקוד הרגיל במערכת העיכול. לצערי אין לי כרגע זמן לסכם את החלקים הללו בסרט ולכן אני ממליצה פשוט לצפות בו. שעה ועשרים, אנגלית לא מאוד מאתגרת, חלקים מדעיים מוצגים בצורה מוחשית רוב הזמן.
שימו לב שבעוד כמה ימים הוא כבר לא אמור להיות יותר פתוח לצפייה בחינם.

[פרח_בית*]

אני חושבת שבתוך צמחונות חכמה את בהחלט יכולה לספק היטב את כל צרכי החלבון של הגוף בכל מצב.
יש לי הרבה מחשבות העבר, על למה קיים אצלי החוסר איזון הזה, למה הוא בכלל התחיל (לא בהכרח בהקשר של תזונה).
התחלתי להיות צמחונית לפני שהתחיל לי המחזור (המעבר לצמחונות היה תהליך הדרגתי מאז גיל 7 עד גיל 12 בערך...). ואז קשה להגיד שהתפריט שלי היה מאוזן במיוחד... אמנם לא ממש ג'אנק, אבל בכל זאת...
היום אני מרגישה שאני במעין תהליך תיקון לגוף אחרי הרבה שנים שמשהו לא עובד כמו שצריך.
בדיוק השבוע אמא שלי אמרה - זה כאילו עכשיו התחלת את גיל ההתבגרות...
אז עשיתי הרבה מאוד שינויים בתזונה (ובדברים נוספים, אבל בתזונה נראה לי שזה השינוי שאני הכי מצליחה להתמיד בו), ואני מנסה להרגיש ולחשוב מה עוד חסר לי (חזרה לאכול בשר לא עומדת על הפרק מבחינתי).
בפועל משהו עדיין לא עובד, בלי כדורים המחזור שלי לא סדיר, וגם עם הכדורים עדיין אין הריון...

אחרי שאמרתי את זה, בכל דבר שאנחנו אוכלים יש חלבון, אבל יכול להיות שלא בכמות מספקת בשביל תהליכים הורמונליים מורכבים כאלה. מדובר על המלצה ממוצעת של 30 גרם חלבון בכל ארוחה.
לכמה ארוחות ביום?
משיטוט קצת באינטרנט (לא מאמרים מקצועיים, סתם כתבות, רובן הכילו גם המון דברים שנשמעו לי כמו שטויות) ראיתי שמתייחסים לכמות חלבון לפי משקל הגוף - זה נע בין 0.8 ג' לק"ג ל-1.7 ג' לק"ג... לאיזה מהם את מתכוונת?
חיפשתי עכשיו קצת על כמויות של חלבון במאכלים שאני אוכלת. לפי מה שראיתי - משהו כמו 6 ג' בביצה, 15 ג' לכוס עדשים, אורז מלא משהו כמו 6 ג' לכוס, בטחינה 20 ג' חלבון על 100 ג'.
לא נראה לי שאני מגיעה ל-30 ג' כל ארוחה, אבל אולי מתקרבת לזה בארוחת צהריים ולפעמים בארוחת ערב.
יש למישהי המלצות על מאכלים נוספים מהצומח שערכי החלבון בהם גבוהים במיוחד?

אחרי שאמרתי את זה - יש המון חומר ברשת (חלקו אפילו ברמה גבוהה) על הקשר בין שחלות פוליציסטיות לרמות ההורמונים הללו.
אינפורמציה מהסוג הזה (שמות של הורמונים והמון מספרים) נוטה להפוך אצלי בראש לסלט, ואחרי יומיים אני כבר לא ממש זוכרת מה קראתי, רק שהיה משהו שעלה ובגלל זה השני ירד ובגלל זה הערכים נמוכים....
גם כשהייתי אצל הרופא שאלתי אותו מיליון שאלות (יאמר לטובתו שהוא היה ממש סבלני וענה על הכל), אבל עכשיו אני לא זוכרת כלום... רשמתי את זה על פתק אבל די מבולגן..
בגלל זה לרוב מוותרת מראש ולא מחפשת... אם אני כבר קוראת אז לא דברים מדעיים במיוחד. לרוב קוראת כמה מאמרים לא מקצועיים, עושה ביניהם אינטגרציה ועובדת לפי תחושת בטן...

[פרח_בית*]

אם אני כבר קוראת אז לא דברים מדעיים במיוחד. לרוב קוראת כמה מאמרים לא מקצועיים, עושה ביניהם אינטגרציה ועובדת לפי תחושת בטן...
הכוונה במשפט העקום הזה, שאני לרוב לא קוראת את המאמרים עצמם, אלא מישהו שכתב על... ולכן לוקחת כל מה שאני קוראת בערבון מוגבל ובסוף עובדת לפי אינטואיציה.

[פרח_בית*]

ושאלה ספציפית לגבי ביצים -
יש למישהי המלצה לביצים ממשק ספציפי, ביצי חופש אורגניות, של תרנגולות שלא דחפו להן הורמונים וחיות בן בתנאים אנושיים במידה סבירה?
להורים של בעלי יש תרנגולות בחצר ואני מאוד משתדלת לאכול בעיקר ביצים שלהן. אבל לא תמיד יש להם מספיק כדי שנוכל לקחת (מדובר על כמה תרנגולות בודדות, לא לול גדול במיוחד).
ואז אני מוצאת את עצמי ממעטת באכילת ביצים כי אני לא סומכת על ביצים קנויות...

[פלוני_אלמונית*]

אולי זה יכול לעזור לך? (העתקה מתוך כתבה):

"אז מה הם מקורות החלבון בתזונתנו, מלבד בשר? הנה רשימה של מזונות השייכים לקבוצת החלבונים, כלומר כל אחד מהם מספק כ- 6 גרם חלבון:

1. ביצה – החלבון השלם לגוף האדם, כלומר גוף האדם מנצל מעל 90% מחומצות האמינו המרכיבות אותו.
2. גבינה – ובעיקר פרוסה של גבינה צהובה או רבע גביע (60 גר') קופסת גבינה.
3. קטניות – חצי כוס (3 כפות) של עדשים, חומוס, פול, שעועית יבשה. הקטניות הן סוג של מזון על - פחמימות מורכבות העשירות מאוד בחלבון ובמינרלים כגון סידן, מגנזיום וברזל וכן סיבים תזונתיים, התורמים להורדת כולסטרול ומניעת מחלות לב. הן עשירות באנטיאוקסידנטים (נוגדי דלקת) התורמים לאריכות חיים.

לרגישים במערכת העיכול מומלץ להנביט את הקטניות ו/או להרתיח פעמיים את הקטנייה ובכל פעם להחליף את המים. ככל שתרבו לאכול קטניות, לא זו בלבד שתרוויחו בריאות לשמה, גם מערכת העיכול שלכם תתרגל ואף תודה לכם.

1. אפונה – 6 כפות. אמנם היא גם קטנייה, אבל נחשבת לאחות הקטנה של השאר – היא מכילה פחות חלבון, אבל גם פחות קלוריות.
2. 3 כפות קמח חומוס או קמח סויה – שני קמחים אלו עשירים בחלבון ובמינרלים כגון סידן וברזל. הם נטולי גלוטן ובעלי ערך גליקמי נמוך.
3. חלב סויה – 1 כוס. החלב מתקבל מבישול פולי סויה, טחינתם וסינונם. הוא מכיל בעיקר חלבונים וסידן, והוא דל קלוריות ושומן לעומת חלב הפרה. מתאים גם לרגישים ללקטוז או לאלרגיים לחלבון חלב הפרה.
4. סייטן – 60 גרם. הסייטן הוא תחליף בשר המבוסס על חלבון חיטה ואינו מבוסס על סויה. הוא ניטרלי בטעמו ומיטיב לספוח מגוון טעמים.
5. אדממה – 1/3 כוס. אלו פולי סויה שאינם מעובדים. הם עשירים מאוד בחלבון ובסיבים תזונתיים ודלים יחסית בקלוריות.
6. טמפה – 50 גרם. מקור הטמפה באינדונזיה והוא מופק באמצעות התססת פולי סויה. הטמפה מכיל חלבון מלא, מינרלים כגון סידן וברזל וויטמינים מקבוצת B ובנוסף הוא עשיר בסיבים תזונתיים. ניתן להוסיף אותו לתבשילים, רטבים או ליצור ממנו קציצות.
7. טופו – 50 גרם (שישית חבילה). הטופו מיוצר בתהליך גיבון נוזל הסויה. הוא עשיר בחלבון, מקור מצוין לסידן וברזל, סיבים תזונתיים, אומגה 3 ופיטואסטרוגנים ("האסטרוגן הצמחי"). הוא דל בשומן רווי ומחקרים רבים הוכיחו קשר בין צריכת סויה להפחתת הסיכון למחלות לב וכלי דם. כמו כן הוא נוגד דלקתיות בגוף ומפחית את תופעות גיל המעבר. השפעתו המיטיבה לסוגי הסרטן הקשורים למערכת המין נתונה במחלוקת.

בנוסף לרשימה הזו, חשוב לי לציין כי ישנם מקורות נוספים לחלבון כגון שקדים, אגוזים, תפוח אדמה, תרד, ברוקולי וגרעיני דלעת. אומנם כמות החלבון בהם פחותה מהמזונות שברשימה, אך הם חיוניים לא פחות בתפריט מאוזן ובריא."