החיוניות שלי חלק שלישי

[מיכל_בז*]

בהצלחה לכולנו!

חמישה ימים בלי בשר ודגים. בסדר. לקחתי.
אני נורא מתרגשת מסיבותיי המשונות. אני חושבת על כל הבננות והאבוקדו שאני אוכל, בחיי. זה משמח אותי.

בכלל, אני אוהבת את החופש הזה להעיף את כל ה"צריכים". הצריך לאכול לחם כבר עף מהחלון מזמן ועכשיו הצריך לאכול ככה וככה פחמימות וככה וככה חלבונים ולא יותר מדי בננות ושלוש מנות פרי וכל הטרמינולוגית דיאטה המאוסה הזו.

בהצלחה לכולנו! בבקשה לעדכן א, חיפושית וגוגוס גם.

[גוגוס*]

אני חושבת על כל הבננות והאבוקדו שאני אוכל, בחיי. זה משמח אותי.
בצדק! ומזכירה לך גם את האיום הגדול שלך מאגוזים. לאכול בשפע. לכי לקנות היום קצת מקדמיה. ומותר לך גם שקדיה חביבתך. עדיפים כמובן שקדים טריים בקליפתם אבל אם מתחשקקת לך שקדיה תאכלי לך בכפית.

[מצ'רה*]

_סבתא שלי לא צלולה, אבל אני זוכרת בבירור שהיא אמרה לנו: "מה אתם רוצים כל הזמן שאני אוכל? סוף סוף אני רזה. שנים רציתי להיות רזה".
ואיך שאני לא מסתכלת על הסיפור הזה, הוא טרגי בעיניי. לבלות שנים רבות כל כך ברצון להיות רזה ולהגיע לזה אחרי מחלה. אני לא יודעת, זה חונק לי את הגרון. אני לא רוצה את זה בשבילי._
אוי
זה הסיפור של התרבות שלנו

לנסות ולראות מה זה עושה לך כשאת אומרת לעצמך שאת זקוקה למנוחה (גם אם את לא מקבלת אותה כרגע) במקום לומר לעצמך שאת זקוקה לפיצוי.
גוגוס, זה כל כך נפלא.

נראה לי שהשם האמיתי הסודי של הדף הזה הוא "שנת ההקשבה שלי".

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

בא לי גם להצטרף. אני על 90 אחוז חי וקצת אוכל "של המשפחה" שכולל קצת עדשים מבושלים וקצת אורז ולפעמים פרוסת לחם...
ועדיין זה מכביד עלי בטירוף אחרי שחוויתי התעלות בעקבות אוכל חי לגמרי.
אז ממחר גם אני...

[יונת_שרון*]

קראתי את זה וחשבתי שזה ימצא חן בעיניכן:
http://www.psychologytoday.com/blog/wha ... l-fat-trap

[מיכל_בז*]

מדווחת מחצי היום. או אפילו שלושת רבעי.

עד כה די קל, אבל לא כל כך כיף, אני חייבת להודות. בבוקר עוד הייתי נמרצת וחיובית אבל כשיצאתי מהעבודה לתוך גשם זלעפות נפשי שיוועה למשהו חם והייתי רעבה נורא, למרות שאכלתי שקדים ופירות כל הבוקר.

אכלתי פירות, ה-מון שקדים (כל המורות שאלו אותי: כמה שקדים את אוכלת? וכשעניתי שכמה שבא לי עברה תדהמה בקהל.), קשיו, ירקות, טחינה, אבוקדו. מוזר שאני לא רעבה, אבל אני אכן לא רעבה בכלל. מצד שני, אני גם לא לגמרי מסופקת. מה שכן, מאוד מוצא חן בעיני העניין הזה של לא לבשל כלל וכלל ובכלל, לא להתעסק יותר מדי באוכל. יש בזה משהו משחרר.

ומה אתכן? א'? חיפושית קסמים? איך הולך?

[מישקה*]

אוף ממש בא לי להצטרף אבל בבית יש סיר ענקי של מרק מעולה. איזו דילמה.

[גוגוס*]

נראה לי שהשם האמיתי הסודי של הדף הזה הוא "שנת ההקשבה שלי".
איפה החלק הסודי? הכי גלוי שיש

קוסמת, למה רק מחר? מה אכלת היום שלא מתאים לזה? בכל מקרה, ברוכה המצטרפת.

מיכל, את בטוב. מציעה לך התבוננות וקבלה. יש בך חלק לא מרוצה. בסדר גמור. שלא יהיה מרוצה. לקחו לו, שתו לו. שימשיך להיות לא מרוצה אבל שיישאר במודעות שלך. לא להכניע אותו. לא חייבים להיות מרוצים לגמרי. את שוברת הרגל וזה לא דבר פשוט. באמת באמת לא פשוט.

כמה שקדים את אוכלת? וכשעניתי שכמה שבא לי עברה תדהמה בקהל
נכון שזה כיף להמם ככה? גם את עצמך... מצוין לך. וכדאי גם לתת מקום גדול לתחושות החיוביות. זה אכן נפלא לא לבשל. משחרר ביותר.
יקירתי, היה לך יום מוצלח בכל מיני מובנים. יאללה, למנף את זה למחר.

בא לי להצטרף אבל בבית יש סיר ענקי של מרק מעולה. איזו דילמה.
מישקה, ברוכה הבאה. את מוזמנת להיות כאן לא משנה מה את מכריעה בתוך הדילמה הזו.

ואני? לי היה יום נפלא. המון שייק, הרבה סלט, קצת תמרים ודבלים. הרבה אגוזים בשייק. אני שבעה ומרוצה.
והחלק הבאמת מוצלח הוא שעבר עלי יום קשה נפשית, כולל בכי וכאלה. ובכל זאת, לא עלה בי שום קול ששלח אותי ללוכל. וזה נחשב בעיניי הרבה יותר ממה שבסוף בחרתי לאכול.
גם תרגלתי את רצפת האגן, שתיתי, עשיתי יוגה והייתי בתוך תחושה כללית טובה למרות הכל.

[אני*]

גוגוס את מתוקה. את מתוקה אמיתית !

[גוגוס*]

יונת, תודה על מה ששלחת. אני מזדהה כמובן. ואהבתי מאוד את זה שהיא משווה את התהליך הזה לריקוד מאחר וחזרתי לרקוד לא מזמן והדברים מתחברים לי היטב.

גוגוס את מתוקה. את מתוקה אמיתית !
תודה, יקרה. את א' שבחרה לעצמה שם או שזו מישהי אחרת וכבר הלכתי לאיבוד? @}

[ממ*]

הי הי הי, גם אני רוצה! מ'זתומרת!
אבל עם קצת ירקות אפויים וטופו. זאת תהיה מספיק התקדמות בשבילי. מתחילה מחר, כי צריכה לקנות עוד שקדים ואגוזים.


ואני? לי היה יום נפלא. המון שייק, הרבה סלט, קצת תמרים ודבלים. הרבה אגוזים בשייק. אני שבעה ומרוצה.
גוגוס! את נהדרת!
והחלק הבאמת מוצלח הוא שעבר עלי יום קשה נפשית, כולל בכי וכאלה. ובכל זאת, לא עלה בי שום קול ששלח אותי ללוכל
את רואה? את משהו

[גוגוס*]

ממ, ברוכה המצטרפת. סליחה שזכרוני בוגד בי, אבל אצלך יש גם איזה עניין עם קפה? או עם שוקולד? תוהה כמה הדבר שאת רוצה קיצוני ביחס למה שאת עושה כרגע.
בכל אופן, מה שלא תבחרי לעשות, שיצליח לך.

וכל המילים החמות - בחזרה אליך.

[מיכל_בז*]

לגמרי משהו. (גוגוס, כלומר.)

אז הנה אני מסכמת. לא יודעת מה אני חושבת על היום הזה. מצד אחד, לא היה קשה. מצד שני, מה זה מגעיל לי עכשיו. יותר מדי טחינה, זיתים, קשיו, שקדים. למען האמת יש לי בחילה לא קלה.

אני נורא נהנית להפתיע את המורות בחדר מורים. הן מתוקות אבל יש להן תפיסה מאוד עקשנית ומיושנת בקשר לתזונה. זה גם די משעשע כי אין כרגע אף לא אחת שלא נמצאת בסוג מסוים של דיאטה והן אוכלות באדיקות את כל מה שאני חושבת שזה טעות לאכול. אני מניחה שהן מרגישות אלי אותו דבר.

מחר אני אנסה לחדד את התזונה קצת. שייק ירוק אולי וכל זה. בא לי משהו ירוק, אחרי הבחילה של היום הזה.

[מיכל_בז*]

אה! וממ וקוסמת, שלום! איזה כיף שבאתן גם.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

_קוסמת, למה רק מחר? מה אכלת היום שלא מתאים לזה? בכל מקרה, ברוכה המצטרפת.
לו_
את גדולה גוגוס.
אני מאתמול עם פריצת דיסק במיטה...אז התנחמתי בכמה כפות של פסטה מאורז וסייטן.
טעים אבל מיותר לגמרי. וגם בפרוסת לחם מלא ללא שמרים....וגם בפריכית.
עכשו כשאני כותבת את זה זה באמת לא נראה לי גרוע אבל בצהריים הרגשתי שממש הגזמתי היום (-:

חוצמזה אני אוכלת המון קלמנטינות. גילוי נאות - זו השנה הראשונה בחיי שטעמתי ואכלתי קלמנטינות
מה אתן אומרות על זה???
הן כל כך טעימות לי שאני קוראת להן קלמנטינות וניל...באמת יש להן טעם של וניל...

[ממ*]

אבל אצלך יש גם איזה עניין עם קפה?
קפה!!

תוהה כמה הדבר שאת רוצה קיצוני ביחס למה שאת עושה כרגע.
לא בטוחה שהבנתי. האם הכוונה היא שאני רוצה משהו קיצוני מדי? אני לא אוריד את הקפה בבת אחת. אבל אוריד משלוש כוסות לאחת או שתיים פצפוניות. בקשר לאוכל, חצי מהאוכל שלי חי. השאר: ביצים אורגניות, ירקות אפויים, טופו. בתקופות פחות טובות גם לחם או פסטה.

מצד אחד, לא היה קשה. מצד שני, מה זה מגעיל לי עכשיו. יותר מדי טחינה, זיתים, קשיו, שקדים. למען האמת יש לי בחילה לא קלה.
מיכל, נסי יותר ירקות חיים. זה יאוורר לך את הכובד של השקדים והטחינה.

[גוגוס*]

מצד שני, מה זה מגעיל לי עכשיו.
שיואו, מיכל, איך שאני זוכרת את זה. ממש בגוף. אבל יש בזה גם משהו חיובי. שהרשית לעצמך ממש. והנה למדת מה זה עושה. ומחר... משהו אחר.

קוסמת, תרגישי טוב. מעולם לא היה לי משהו כזה אבל את נשמעת במצב פיזי קשה. רק בריאות.
אגב, מתה על קלמנטינות. מזל טוב להיכרות הזו.

ממ, התכוונתי בעצם לשאול איזו מטרה את מציבה לעצמך כי זכרתי שיש שם משהו שלא ממש אפשרי להיפטר ממנו בבת אחת אז לא הבנתי איך קופצים למאה אחוז תזונה חיונית. אם הבנתי אותך נכון, את רוצה לעשות מקצה שיפורים לתזונה שלך וזה כולל כרגע גם קפה.

היום שלי נגמר בעוד שתי בננות ושני תמרים בלי שום קשר לרעב של הגוף. אין דבר. עכשיו יש לי צרבת קלה. יעבור לי.
לילה טוב לכולן.

[עוברת_אורח*]

יום רביעי בלי גלוטן ובלי סוכר, אבל עם קצת יותר מדי מזון דחוס (שקדים, ביצים, קוקוס).
הבעיה שלי היא שאני לא אוהבת כל כך פירות בחורף.
בקיצור, הולך בסדר אבל אין ספק שאני מחזיקה את עצמי, ולא לזה אנחנו שואפות, נכון?
מצד שני עשיתי אתמול חצי שעה יוגה, ומדיטציה לפני השינה, וקמתי היום במצב רוח מצוין ונסעתי עם הילדים לסנובורד, והיה יום נפלא, אז אני מרוצה עד הגג!

[מיכל_בז*]

וקמתי היום במצב רוח מצוין ונסעתי עם הילדים לסנובורד, והיה יום נפלא, אז אני מרוצה עד הגג!

יו! זה נשמע כה נפלא! איזה כיף לך, עוברת.

בקיצור, הולך בסדר אבל אין ספק שאני מחזיקה את עצמי, ולא לזה אנחנו שואפות, נכון?

באופן אישי גיליתי שקצת החזקה עצמית עוד לא הזיקה לאף אחד. בעיקר כשהיא קצרת טווח. ובדברים האלה היא נוטה להיות קצרת טווח.

[גוגוס*]

יום רביעי בלי גלוטן ובלי סוכר
וואו! אליפות. איך ההרגשה, כלומר, בגוף?
גם השאר נשמע נפלא. בעיקר שביעות הרצון שמורגשת אפילו דרך המחשב.

אין ספק שאני מחזיקה את עצמי, ולא לזה אנחנו שואפות, נכון?
המממ... שואפות לא. השאיפה היא שכל זה יקרה בלי האחזקה. אבל... קודם כל מיכל אומרת משהו שאני מאוד מזדהה איתו
קצת החזקה עצמית עוד לא הזיקה לאף אחד
ואני מוסיפה על זה משהו - זה אפילו מועיל. משתי סיבות. כמו שאני רואה את זה, יש בתהליך הזה, כל פעם מחדש, שתי משוכות שונות.
הראשונה היא המשוכה של שבירת ההרגל. כן, יש שם משהו שצריך להתגבר עליו, איזו משוכה שצריך לקפוץ מעליה. ואם היא שם, נוכחת, זה בכלל לא רע לקפוץ מעליה באמצעות החזקה. נגיד, לצלוח ככה את היום הראשון אם שם הכי קשה לך, או את השני או השלישי או כמה שאת צריכה בשביל שההרגל יבין את המסר.

אם בשלב הזה את מודעת לזה שאת מחזיקה, כמו מה שקורה לך עכשיו לפי מה שכתבת, מצבך מצוין. מטאפורית, את בעצם עומדת עכשיו לפני המשוכה השנייה. עכשיו את יכולה לפנות לדיבור עם עצמך (וגם עם המשוכה אם זה לא גורם לך להרגיש משוגעת, זוכרת שדיברתי עם הפיתות?) ואחרי שהדיבור יסתיים תוכלי לקפוץ מעל המשוכה הזו ולשחרר את ההחזקה.
אני לא יודעת איזה שאלות יעזור לך להבין טוב יותר את מה שקורה לך אבל אני בטוחה שתמצאי. צריך רק רגע אחד של שקט אמיתי פנימי כדי שזה יעבוד, בחיי שלא יותר מזה.

[גוגוס*]

שכחתי לספר משהו נפלא מאתמול.
בתוך הבכי חבר בא והציע לי ביס מחטיף שוקולד שהוא קנה. אמרתי לא תודה. הוא שאל למה לא. עניתי שפשוט ממש לא מתחשק לי. והיופי הוא שבניגוד להרבה פעמים אחרות - אשכרה לא התחשק לי.

ואיך היום? נפלא! שייק טעים, שחייה על הבוקר. אני לגמרי בטוב.
בדיוק חלפה בראשי מחשבה שצמצום כמויות הבשר מצמצם גם את החשק אליו. כיום אני אוכלת כמות קטנה של עוף אורגני בסוף השבוע. ובניגוד לעבר, ששכב לו שם געגוע קבוע לטעם והמרקם, היום זה איננו.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

גם אני בינתיים סבבה מה שמראה לי שלמרות שאני תופסת מעצמי free spirit מסגרת דווקא עושה לי טוב...
אז מהבוקר אני על קלמנטינות (בטעם וניל (-:), שייק חובייזות מהמם ישר מהגינה וסלט חסה וגזר עם מיונז טיבעןני ביתי (חצי אבוקדו, חצי כוס גרעיני חמניה, רבע כוס שמן זית, קצת לימון מלח ופילפל שחור. אפשר גם תמר).

[מצ'רה*]

גוגוס גוגוס
באתי לבקש שתכתבי שוב את המתכון של השוקולד/כדורי השוקולד שלך. זה שכתבת שגר בפריזר.
אני כמעט בטוחה שכתבת אותו כבר פעמיים
אבל חיפשתי וחיפשתי, ונשברתי ב 19/4/11
(הדף מתחיל ב 19/3/11!! לא יאומן כמה אנחנו מסוגלות לדבר!)
אז את מסכימה? אני נורא רוצה להכין.

[גוגוס*]

זה בגלל שחיפשת כדורי שוקולד ואצלנו קוראים להם כדורי כוח
הנה המתכון

_טוחנים בויטמיקס 100 גרם פולי קקאו אורגני נא (מנחשת שאפשר פשוט לשים 100 גרם קקאו משובח כלשהו אבל בקקאו אין את השומן שיש בפולים)
מוסיפים אותו בקערה גדולה לצנצנת של 400 מ"ל שקדיה אורגנית ומערבבים
מוסיפים פנימה צנצנת של 200 מ"ל מחית אגוזי לוז (יש בחנויות טבע) ומערבבים (אפשר גם טחינה טובה או כל מחית אגוזית אחרת)
יוצא קרם שוקולדי מר וחלק
מוסיפים פנימה 3 חבילות של תמרים אורגניים מגולענים בוואקום (אני קונה של שדה אליהו)

לשים בשתי הידיים לאט ובזהירות עד שהכל מתאחד

אחר כך מוסיפים כיד הדמיון כמעט כל מה שמתחשק. צימוקים, חמוציות והרבה אגוזים שבורים. מניסיון, אפשר גם להוסיף את כל אלו ביחד. כיף שיש חתיכות נגיסות בפנים.
יוצרים כדורים ואם רוצים מגלגלים בקוקוס כדי שלא ידבקו.
כדורים גדולים יוצאים לי בערך 75. אני מקפיאה חלק ניכר.

שיהיה לך בתאבון._

[גוגוס*]

קוסמת, זה נשמע נפלא. את ממש קורנת דרך המילים.
יש לי אחלה אבוקדו בבית אז הולכת לנסות את המתכון שלך.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

_קוסמת, זה נשמע נפלא. את ממש קורנת דרך המילים.
יש לי אחלה אבוקדו בבית אז הולכת לנסות את המתכון שלך._
לפחות דרך המילים...פריצת דיסק מייצרת כאבים שדומים לצירים. ממש לא קרנתי בימים האחרונים
אבל זה הולך ומשתפר במיוחד כשאני לא מעמיסה על המערכת מזון מיותר...

[גוגוס*]

ממש לא קרנתי בימים האחרונים
טוב, נו, ברור שהתכוונתי לתזונה. תקראי שוב מה שכתבת, זה ממש נשמע שמח.
אולי כתבת בדיוק כשהצלחת לראות קרן אור במצבך וזה השתקף.

[מיכל_בז*]

טוב, נו. אני באתי קצת להתמרמר, אבל אז הכנתי שייק ירוק עם המון חסה ותפוח וקשיו כיד המלך ואבוקדו גם. אז הלך לי המרמור.

בכלל, המרמור תופס אותי כשאני יוצאת מהעבודה ונורא בא לי משהו... חם, נגיס, טעים, מנחם, אמהי. ואז אני הולכת לאכול סלט בבודהה בורגר כי זה ליד העבודה ואני מתמרמרת עד עמקי נשמתי כי אני מקבלת אוכל קר וקצת עגום. גס כזה. לא מעורר השראה. לא מנחם בשום צורה.

בקיצור, אני הולכת לעשות קניות היום ולקנות את כל מה שפינטזתי עליו ולא הרשיתי לעצמי שנים. אולי אפילו מנגו, אם יהיה. אני הולכת להתפנן על האוכל. זהו. זה מה שאעשה.
אני הולכת להתפנן על האוכל ולא להתנחם מאוכל. אוכל זה לא נחמה. חיבוק זה נחמה. לדבר עם אמא בטלפון זו נחמה. לבכות לתוך הסוודר של האיש שלי זו נחמה, לשבת ליד התנור ולכתוב, להתקלח אחרי אימון, לשמוע מוסיקה של פעם, להכנס למיטה עם סדינים חדשים. אפילו לראות סדרת ערפדים ממש גרועה בטלוויזיה. יש 1012 דברים שאני יכולה לעשות כשאני עצבנית או עייפה או עצובה, אוכל לא חייב להיות אחד מהם.

[מיכל_בז*]

בתוך הבכי חבר בא והציע לי ביס מחטיף שוקולד שהוא קנה. אמרתי לא תודה. הוא שאל למה לא. עניתי שפשוט ממש לא מתחשק לי. והיופי הוא שבניגוד להרבה פעמים אחרות - אשכרה לא התחשק לי.

בדיוק, בדיוק, בדיוק, לשם אני מכוונת. כלומר, גם לשם.

[גוגוס*]

אני הולכת לאכול סלט בבודהה בורגר.
תשמעי יקירתי, בודהה בורגר זה המקום הכי מוזר בעולם. 100% כוונות טובות אבל ביצוע כושל לגמרי. כל מה שטעמתי שם היה די מגעיל ומחזק את ההנחה שמזון בריא הוא מזון לא טעים. למה לאכול שם? בגן העיר מכינים בעדן טבע מרקט סלטים אורגניים. הכל מאוד טרי ואת יכולה בתכלס לבקש מה ישימו לך בסלט. בלחם ארז יש יופי של סלטים. והכי טוב זה פשוט להכין לעצמך בבית ולתבל כשמגיע הזמן.
אני מודה שיש לי חשק להפתיע אותך בסלט לצהריים. את ממש בדרך שלי ברמה יומיומית.

אני הולכת להתפנן על האוכל. זהו. זה מה שאעשה.
YES YES YES

יש 1012 דברים שאני יכולה לעשות כשאני עצבנית או עייפה או עצובה, אוכל לא חייב להיות אחד מהם.
נכון לגמרי. אבל... יש הרגל כזה. קשה לשבור אותו. והשאלה היא מה נעשה עד שנגיע לשם. אני חושבת שאוכל זו אופציה דווקא לא רעה לפעמים. תלוי רק מה ובאיזו כמות. אצלי זה נגמר בבננה או תמר או שניהם. מוטב היה בלי אוכל אם אני לא רעבה אבל כאשר זוהי השורה התחתונה אני לא רואה בזה בעיה מי יודע מה.

[מיכל_בז*]

טוב. אין ספק שאני המעדכנת הראשית.
אז אני רוצה לעדכן שעד כה התזונה הזו לא משהו בשבילי. אני פשוט לא מרגישה טוב. הסלט של הצהריים מלווה אותי כל היום. בעצם, כל דבר שאכלתי עולה לי. יש לי בעיות עיכול וסימפטומים קנדידאיים מוכרים ומציקים.
וגם אתמול זה היה ככה. אני חלשה ועצבנית ויש לי בחילות.

אני יודעת שעברו רק יומיים, אבל עד כה זה לא כל כך הולך. אני תוהה אם הגוף שלי אולי קצת בהלם מכל זה ולכן המערכות שלי לא מתמודדות היטב. אפשרות נוספת היא כמובן שעברו רק יומיים ומערכת העיכול שלי בכלל עוד מתמודדת עם הארוחה ההודית המטורפת של יום שישי.

ובכן, ימים יגידו. בינתיים האיש המופלא שלי חותך סלט ומתעקש להכניס גם ביצה כי הוא טוען שאני חייבת לאכול חלבונים. מה שמזכיר לי, קוסמת וגוגוס, אתן לא מודאגות מזה שאתן לא אוכלות חלבונים?

[מיכל_בז*]

אני מודה שיש לי חשק להפתיע אותך בסלט לצהריים. את ממש בדרך שלי ברמה יומיומית.

לא, לא. אני בלילינבלום. בודהה בורגר ביהודה הלוי, גם שם זה לא משהו.

כון לגמרי. אבל... יש הרגל כזה. קשה לשבור אותו. והשאלה היא מה נעשה עד שנגיע לשם. אני חושבת שאוכל זו אופציה דווקא לא רעה לפעמים. תלוי רק מה ובאיזו כמות. אצלי זה נגמר בבננה או תמר או שניהם. מוטב היה בלי אוכל אם אני לא רעבה אבל כאשר זוהי השורה התחתונה אני לא רואה בזה בעיה מי יודע מה.

אני רוצה לשבור את הקשר הזה בין אוכל לנחמה. מאוד רוצה.
אוף. עייפה מכדי לכתוב, אבל חשבתי על זה המון היום. אז אני עוד אכתוב.

[גוגוס*]

אני תוהה אם הגוף שלי אולי קצת בהלם מכל זה ולכן המערכות שלי לא מתמודדות היטב. אפשרות נוספת היא כמובן שעברו רק יומיים ומערכת העיכול שלי בכלל עוד מתמודדת עם הארוחה ההודית המטורפת של יום שישי.
קשה לדעת. בכל אופן, כדאי להישאר עם היד על הדופק ולראות אם את מרגישה לא טוב של הסתגלות ושינוי או לא טוב ממש, כזה שמאותת שמשהו לא בסדר ורצוי להפסיק.

אתן לא מודאגות מזה שאתן לא אוכלות חלבונים?
אני לא. משום שאני אוכלת מספיק חלבונים. פשוט לא חלבונים מהחי. גם מהם אני אוכלת אבל ממש ממש מעט. ושאר התזונה שלי כוללת שפע של חלבונים מהצומח והמון חומצות אמינו (המרכיבים של החלבון) מהכמות העצומה של העלים הירוקים שאני זוללת.
אם אני לא טועה, ההמלצה לאשה ממוצעת זה משהו סביב ה 60 גרם חלבון ליום, וגם זו המלצה מרחיקת לכת. אני די בטוחה שבמרבית הימים אני אוכלת יותר מזה.

אני רוצה לשבור את הקשר הזה בין אוכל לנחמה. מאוד רוצה.
אני בעדך. השאלה היא אם את רוצה לשבור או רוצה שזה פשוט יעלם. כי אם את רוצה שזה יעלם את יכולה לבחור למוסס את זה במקום לשבור. ואחת הדרכים היא לעבור דרך תחנות שונות כמו בחירה באוכל מנחם שונה ממה שמקובל ולשפר גם אותו עד שהוא בפועל חלק לגמרי לגיטימי מהתפריט ואז את נמצאת בתוך שאלה של כמויות יותר מאשר של איכויות. ועם הזמן הדברים משתנים ויש פחות צורך בזה כי כבר לא מדובר בחריגה מי יודע מה.

תרגישי טוב.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אם אני לא טועה, ההמלצה לאשה ממוצעת זה משהו סביב ה 60 גרם חלבון ליום,
ההמלצה של משרד הבריאות האמריקאי היא 35 - 40 גרם חלבון ליום.

וחייבת לעדכן שגם אני לא במאה אחוז חי. נפלתי אחר צהריים לקערת עדשים.
זה לא פייר שאני צריכה להאכיל את ילדיי באוכל ש"אסור" לי. נכון?
אם רק אני הייתי כאן הכל היה יותר פשוט כי אף פעם אני לא מבשלת לעצמי. אבל לתת לשועל לשמור
על השמנת? זה פשוט טו מאצ'...

לפחות דילגתי על ארוחת ערב מה שתמיד עושה לי טוב.

[מיצי_החתולה*]

אני רוצה לשבור את הקשר הזה בין אוכל לנחמה. מאוד רוצה. ברוח הדברים שכתבתי לפני זמן-מה, אני רוצה להציע אפשרות אחרת: להיות בסדר עם זה שאוכל הוא נחמה. כלומר, הוא כבר נחמה, נכון? ואני לא מציעה לוותר על הרצון לשבור את הקשר. אלא שכל עוד הוא משמש נחמה - ליהנות מהנחמה שהוא מציע, להתענג עליה. להודות לאוכל ולהודות לנחמה. בלי להפסיק לראות לנגד העינים את האפשרות, שהאוכל יפסיק להיות נחמה.

ואם אני כבר בשוונג: אתן באמת רוצות לשבור את הקשר? כי כשאני חושבת על זה עכשיו, נניח,בקשר לעצמי, למרות שכשקראתי את דבריכן הנהנתי, פתאום אני מגלה, שבעצם אני לא ממש רוצה להפסיק את הקשר הזה. אני נהנית מהנחמה של האוכל. זה... טוב, זה מנחם אותי . כן הייתי רוצה להפסיק לאכול כשאני לא רעבה, ולהפסיק לאכול משהו שלא ממש בא לי רק כי הוא מול בעינים, ולהפסיק את ההרגשה הרעה שיש לי אחרי שאני אוכלת יותר מדי, או אחרי שאני אוכלת משהו שאני יודעת שלא טוב לי. אבל הנחמה (והאהבה והשמחה וההתרגשות) שאני שואבת לפעמים מאוכל? לא הייתי רוצה לוותר עליה.

[גוגוס*]

זה לא פייר שאני צריכה להאכיל את ילדיי באוכל ש"אסור" לי. נכון?
צריכה? למה לא "בוחרת"?
אני בוחרת להאכיל אותם בדברים שאני לא אוכלת בעצמי ואין לי מושג למה. תפישות שקשה לי להשתחרר מהן ואני די בטוחה שזו טעות אבל זה באמת כבר לדף אחר.

לפחות דילגתי על ארוחת ערב מה שתמיד עושה לי טוב.
תודה. תזכורת טובה גם בשבילי.

הנחמה (והאהבה והשמחה וההתרגשות) שאני שואבת לפעמים מאוכל? לא הייתי רוצה לוותר עליה.
הא, מיצי, אני חושבת שיש כאן כמה דברים מעורבבים ביחד ומוטב להפריד ביניהם.
אני למשל, בעד ה אהבה והשמחה וההתרגשות בכל דבר שעושים. גם באוכל. ואני חווה בדיוק אותם כשאני אוכלת מה שמתאים לי בזמן ובמקום ובכמות הנכונים.

אבל נחמה? נחמה בשבילי זה משהו אחר לגמרי. זו תגובה ג'אנקית למזון. זה סוג אחר לגמרי של רגיעה ואין בזה שום הנאה ולכן אני אשמח לוותר על זה.
אם להיות מדויקת, כבר וויתרתי. האמת היא שאין לי יותר תגובה ג'אנקית למזון. או בגלל שכנראה מעולם לא הייתי "מכורה" או משום שהשיח הזה של ההתמכרות לא מתאים כאן למרות שהוא נשמע מתאים.
מה שכן נשאר זה הרגל מגונה ומיותר של אכילה בזמן שיש צורך אחר לגמרי. אני כבר יודעת לזהות את הצרכים האלה ולהגדיר אותם ויש לי לרוב גם איך למלא אותם (מנוחה? מגע? שקט? תנועה?). אז למה לאכול? ועוד זבל? או סתם יותר מדי?
כן, כן, אני בהחלט אשמח להפסיק לעשות את זה. אין בזה בשבילי כבר שום דבר טוב. ולא בגלל הלקאה עצמית או חוסר יכולת לראות את הטוב או להתענג עליו. הוא פשוט באמת לא שם יותר.

[גוגוס*]

אגב, אני מודה שהדיון הזה מחזיר אותי לקושי שיש לי מול שיח ההתמכרות באוכל, והאמת, גם בדברים אחרים.
משהו בזה לא עובד כאן. כאילו שלקחנו את מה שהכי קרוב ואמרנו "הנה, זה מתאים, אז זה בטח זה". אבל זה לא.
זה משהו אחר שאולי צריך להמציא אותו ושממוקם בין הרגל גרוע להתמכרות. בתחושה שלי זה משהו שיש בו בהחלט מההתמכרות אבל עם יכולת "גמילה" גבוהה יותר ובעלת איכות שונה מהתמכרויות מוכרות אחרות כמו סמים או אלכוהול.

מזכיר לי לספר שראיתי שיצא ספר על התמכרויות (בעברית, אבל לא זוכרת איך קוראים לו) שעוסק בכך שכולנו מכורים להמון דברים. יש שם הגדרה כל כך רחבה להתמכרות (שכמובן כוללת אוכל) עד שזה נשמע כמו זילות של המושג. זה עושה לי חשק לפתח, ממש ברמה תיאורטית, משהו חלופי שיהיה מדויק יותר ויתאים למה שקורה לנו עם המזון ולא ייתן הרגשה כל כך דטרמיניסטית, כי מי שמכור הוא לרוב מכור לנצח ותמיד יהיה לו הקושי הזה. ואני עצמי לא מרגישה ככה.

[מיכל_בז*]

אתן באמת רוצות לשבור את הקשר? כי כשאני חושבת על זה עכשיו, נניח,בקשר לעצמי, למרות שכשקראתי את דבריכן הנהנתי, פתאום אני מגלה, שבעצם אני לא ממש רוצה להפסיק את הקשר הזה. אני נהנית מהנחמה של האוכל. זה... טוב, זה מנחם אותי .

פעם כתבתי פה למעלה על הנחמה היעילה של האוכל.
אבל מאז קרו לי כל מני דברים ואני כבר לא חושבת ככה. קודם כל, זה כבר לא כל כך יעיל. לא יודעת למה, אבל תחושת היעילות אבדה.

וחוץ מזה, גיליתי שהקשר הזה, לא משנה עד כמה אני מצמצמת את הנוכחות שלו בחיים שלי, עולה לי יותר מדי. אחד האתגרים שלי בחיים האלה הוא להשאר קרובה אל עצמי והאוכל הוא עוד מיסוך ביני לבין מה שאני באמת רוצה או צריכה באותו רגע. לעיתים רחוקות זה באמת מה שאני צריכה, הרי. אלא אם כן אני רעבה.
וזה מרגיז אותי. אני לא אוהבת את המיסוכים הקטנים והלא מודעים האלה. לא אכפת לי להתמכר לג'אנק בטלוויזיה, למשל, אם אני יודעת שזה מה שאני עושה וזה מה שאני צריכה עכשיו, זה בסדר. גם זה מיסוך מסוים, אבל הוא מודע. אבל לאכול ולהגיד לעצמי שאני מעניקה לעצמי נחמה, בזמן שאני פשוט משתיקה את הצורך של אותו רגע, זה לעשות לעצמי עוול.
ובכן, שנים אני עושה לעצמי את העוול הזה. הוא שריד לתקופה שלא יכולתי להענות לצרכים האמיתיים של עצמי. אני כבר ילדה גדולה ואין לי חשק לסחוב את השריד הזה יותר.

[מיכל_בז*]

זה משהו אחר שאולי צריך להמציא אותו ושממוקם בין הרגל גרוע להתמכרות. בתחושה שלי זה משהו שיש בו בהחלט מההתמכרות אבל עם יכולת "גמילה" גבוהה יותר ובעלת איכות שונה מהתמכרויות מוכרות אחרות כמו סמים או אלכוהול.

זה מעניין.

עכשיו כל מה שצריך זה מישהו כמו אלן קאר שיהפוך את כל החשיבה התאורטית על הראש וישחרר אנשים מההתמכרות הלא לגמרי התמכרותית הזו. יאללה, גוגוס, לכי על זה.

זה עושה לי חשק לפתח, ממש ברמה תיאורטית, משהו חלופי שיהיה מדויק יותר ויתאים למה שקורה לנו עם המזון ולא ייתן הרגשה כל כך דטרמיניסטית, כי מי שמכור הוא לרוב מכור לנצח ותמיד יהיה לו הקושי הזה. ואני עצמי לא מרגישה ככה.

גם אני לא. אני גם לא מרגישה שמנה קטנה מהסם תידון אותי למדרון חלקלק שממנו הדרך למעלה היא ארוכה מאוד. אבל אני כן מרגישה שאחרי שאני כן אוכלת גלוטן וסוכר לבן, יש איזה מאמץ לחזור לימים חופשיים יותר.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

ואם אני כבר בשוונג: אתן באמת רוצות לשבור את הקשר?
אני אישית רוצה לשבוא את הקשר או לפחות לדלל אותו כי אוכל כנחמה מנציח קורבנות.
ככה לפחות אני מרגישה...מצד שני אם זה באמת זמני ולא דפוס שמלווה כל החיים אז אפשר לצלול לתוך זה.
אחרי שילדתי את התאומים היו חודשיים מטורפים של שאיבות חלב וקושי אינסופי.
כל לילה הכנתי לי דייסת סולת לבנה חמה ומתוקה עם סוכר.
הרגשתי שאני חייבת את זה לעצמי. ואכן זה גם לא גרם לי שום תחושה רעה לאפיזית ולא נפשית.
אבל כשהתחזקתי ההרגל הזה עזב אותי ברוך השם ונשר בקלילות.
היום זה נראה לי הזוי ותינוקי לאכול דבר כזה...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

ועוד משהו מיצי.
לפי הקבלה, כשאתה פועל על אוטומט, יש ניצוצות של אור גדול ואחרי זה חושך.
בדיוק כמו שנורה נשרפת אז בהתחלה יש פיצוץ גדול ואז משתרר חושך. אותו דבר כשהולכים על
סיפוק ריגעי שאחריו יש חושך של רגשות אשמה או תחושות פיזיות לא טובות.
לעומת זאת אם אתה בוחר במילוי פנימי אמיתי אמנם אין ניצוצות גדולים אבל משתרר איזשהו שקט.
אני מאוד מתחברת לזה במיוחד כי אני מרגישה שאני משלמת מחירים כבדים על ניחום עצמי עם אוכל.
אני מרגישה שהמערכת שלי לא צריכה הרבה אוכל וברגע שאני שוחקת את המערכת עם אוכל לא מתאים
או בכמות לא נאותה - אני משלמת מחיר. ולכן לי אישית מאוד חשוב לשבור את הקשר
בין נחמה לאוכל ואכן אני מרגישה שאני מפוררת אותו לאט לאט...

[גוגוס*]

מה שכן נשאר זה הרגל מגונה ומיותר של אכילה בזמן שיש צורך אחר לגמרי. אני כבר יודעת לזהות את הצרכים האלה ולהגדיר אותם ויש לי לרוב גם איך למלא אותם

האוכל הוא עוד מיסוך ביני לבין מה שאני באמת רוצה או צריכה באותו רגע.

תראי, מיכל, איך כתבנו בדיוק אותו דבר. אני חושבת שזה בגלל שזה לב העניין. ובגלל זה יש דמיון גם בין חלק אחר בדברים שלך לאלו של קוסמת

אני כבר ילדה גדולה ואין לי חשק לסחוב את השריד הזה יותר.

היום זה נראה לי הזוי ותינוקי לאכול דבר כזה...

התחושה שבדרך הזו יש גם איזו התבגרות.

יאללה, גוגוס, לכי על זה.
זה בתנור. אבל קשה לי מאוד לעשות לזה תיאורטיזציה בגלל שאני מרגישה שצריך להמציא פה משהו ואני מודה שחשיבה יצירתית זה לא לגמרי התחום שלי. אלן קאר, למשל, לא המציא כלום. הוא בא מתוך ההתמכרות ונאחז בה ממש חזק. מה שהוא עשה בגאוניותו זה לחבר את ההתמכרות לאנטי תזה שלה - חשיבה חיובית. אבל ברמת הגדרת התופעה לא היה שם שום דבר חדש.
שקלתי לכתוב במושגים כמו "מעין התמכרות" או "חצי התמכרות" אבל מהשמות ברור שזה לא זה בכלל. אם למישהי יש רעיונות למונח טוב כולי אוזן כי אני אשכרה כותבת. מבטיחה קרדיט נדיב

[גוגוס*]

ואם כבר קרדיט, אז מיכל, יש לי אחד בשבילך. אני כותבת בגללך. את שלחת אותי לכתוב כבר ממש ממש מזמן. וזה נתקע לי בראש. אז תודה.

[מיצי_החתולה*]

גגוס, מיכל, קוסמת - נראה לי שאולי התכוונו לדברים שונים כשאמרנו "נחמה". אני התכוונתי, למשל, לחזרה מטיול של יום שבת, כשהשמש כבר שוקעת ונעשה קריר וחשוך וכולם מרגישים את העייפות באוטו - ואז אני מתחילה לפנטז על קערת המרק שאוכל בבית - זה מנחם. כשביום קר וגשום אני מכינה איזה נזיד בשרי שמתבשל לאט עם ירקות שורש - זה מנחם. כשאני חוזרת הביתה לאבטיח צונן מיום מהביל של קיץ תל אביבי -זה מנחם.

ומה שאתן כתבתן, זה יותר לאכול מתוך העינים הגדולות (עוד מנה, מיותרת) או מתוך שעמום או מתוך זה שיש איזה צורך שלא נענה, ואנחנו יודעות שאוכל מעניין ישתיק את זה לפחות לכמה דקות, זו נחמה מזויפת, והאמת שבשבילי לפחות היא לא באמת מנחמת, כי אני כבר לא נהנית תוך כדי, אני יודעת תוך כדי שבסוף תעלה בי תחושת קבס, ויש בי מן רפיון כזה כבר מההתחלה. האמת שלשמחתי אני כמעט ולא עושה את זה יותר, חוץ מהקטע של לקחת מנה אחת יותר מדי מאוכל שמאוד טעים לי, ומונח על השולחן, שבו אני עדיין מרבה לחטוא, למרות שמאוד השתפרתי בזה.

גגוס, אני מסכימה איתך מצד אחד בעניין ההגדרה של אכילה כהתמכרות. קראת את good calories, bad calories? אני חושבת שאחת הסיבות שזה הוגדר ככה, היא הנטיה של אנשים שמנים לטפס חזרה במשקל מהר, לא להצליח לרזות וכו' - ניסו למצוא לזה סיבות (גרי טובס טוען בספר, שהבעיה היא שבעודף משקל צריך להישמר מפני פחמימות, ובעיקר פחמימות עמילניות, וממש לא משומן).

טוב, ילדים מושכים (מטאפורית) בחולצתי, אמשיך אחר כך.

[מיכל_בז*]

באתי לעדכן שאתמול לא היה יום כל כך טוב מבחינת הניסוי שלי.
אבל אני גם צריכה לעדכן שאני די סובלת מזה. מכל התזונה הטבעונאית הזו.

כלומר, מעניין לי וקצת מגניב. אבל יש לי צרבות, בחילות, גזים ובעצם הגוף שלי די צועק: תשמעי, אני לא יודע מה את עושה עכשיו, אבל זה לא כל כך עובד בשבילנו.

מה שכן הניסוי הזה עוזר לי לזקק מה אני כן רוצה ומה כן טוב לי. אני צריכה לשבת ולכתוב את זה, כדי לא לשכוח.

ומה שלומכן? איך שרדתן את ההקפאה המבורכת של האתר? (אני ראיתי ומיד אמרתי לעצמי: או! עכשיו אני אעשה משהו פרודוקטיבי. ואז הלכתי לראות טלוויזיה.)

[גוגוס*]

אני שרדתי מצוין. תודה

צר לי לשמוע שלא טוב לך. תחושת בטן שלי - להפסיק. לא יודעת למה.
זה מזכיר לי שני דברים הפוכים שפעם כבר דנו בהם.
1) התפישה שלי אומרת שזה אמור להיות כיף. חגיגה לגוף שמקבל רק דברים טובים. ושכל הסיפור הוא סביב הנאה ושמחה והתלהבות ולא נשמע שזה בדיוק מה שקורה לך.
2) יש טענה שהתהליך הזה מוציא מהגוף את כל הג'יפה שלו ולכן זה לא אמור להיות נעים בהתחלה. מאחר ואני צעדתי את כברת הדרך שלי ממש לאט הגעתי לסוף בגוף שהיה כמעט חופשי ולא חוויתי שום דבר כזה. אבל אולי זה מה שקורה לך. בחיי שאני לא יודעת אבל זה חומר למחשבה.

[עוברת_אורח*]

אני רציתי לכתוב לכן שיר:
טחינה
טחינה טחינה
טחינה טחינה טחינה
ועגבניה

(באתי הביתה רעבה ומסכנה, ואיזה כיף זה שתוך שתי דקות אפשר לשבת מול קערית מחיית נפש כזו...)

[עוברת_אורח*]

אגב, אני בקושי שרדתי את הקפאת האתר. בלי הדף הזה להיכנס אליו ולתנות את צרותי היה קשה לדבוק בעקרונותי. אבל דבקתי. כבר שבוע. עם גלישות סופר-מינימליות.

[עוברת_אורח*]

מיכל - תכתבי! זה חשוב! זה יותר חשוב יותר מכל כלל חיצוני!

[גוגוס*]

היה קשה לדבוק בעקרונותי. אבל דבקתי. כבר שבוע. עם גלישות סופר-מינימליות.
שא-פו! איך את מרגישה?

[מיכל_בז*]

יש טענה שהתהליך הזה מוציא מהגוף את כל הג'יפה שלו ולכן זה לא אמור להיות נעים בהתחלה. מאחר ואני צעדתי את כברת הדרך שלי ממש לאט הגעתי לסוף בגוף שהיה כמעט חופשי ולא חוויתי שום דבר כזה. אבל אולי זה מה שקורה לך. בחיי שאני לא יודעת אבל זה חומר למחשבה.

אני לא חושבת. לא עניין של תפיסה או משהו, אלא שאני זוכרת מה התופעות של גוף שמוציא ג'יפה וזה לא מאוד דומה.
פה זה הרגיש כמו מרד פשוט של מערכת העיכול.

אז אני חוזרת לתזונה שלי שהיא לא מאוד שונה, רק בתוספת עוף ודגים ובטטות.
אני אומרת שהיא לא מאוד שונה, אבל היא מאוד שונה קונספטואלית. כי ברגע שיש אוכל כזה, אז יש ארוחת צהריים. וברגע שיש ארוחת צהריים, אז היום שלי קצת מסתחרר סביבה.

יש דברים שאני מאוד אוהבת בתזונה חיה. אני אוהבת את העובדה שלא צריך לבשל ואני מאוד אוהבת את המחשבה שלא צריך לדאוג. לא צריך לדאוג אם אכלתי מספיק כזה או אחר או יותר מדי מזה או ממשהו אחר. זה עשה לי מאוד מאוד טוב. אני בטוחה שיהיו לי עוד ימים כאלה ואולי אני גם אלמד לאזן את זה קצת.

אכלתי שקדים, אגוזים, טחינה, אבוקדו ובננות עד להתפקע. וזה מצוין. כי ממש לא בא לי לאכול יותר אבוקדו, טחינה, אגוזים, שקדים ובננות. לעת עתה.
אכלתי המון עלים ירוקים וזה גם מצוין. כי נזכרתי עד כמה אני אוהבת את הנוכחות של עלים ירוקים בחיי.
אכלתי המון שומן ואכן, רזיתי. מעט. אבל בהחלט רזיתי.
אולי גם בגלל שאכלתי "המון שומן" אבל לא באמת המון. כי כמה שומן כבר אפשר לאכול, למען השם? זה חונק ת'בן אדם.

גיליתי שיש שני בורות שהכחשתי בתזונה הרגילה שלי. גבינות שמנות, שפשוט עושות לי לא טוב, למרות אהבתי הגדולה אליהן ובשר - שאותו אני אוכלת הרבה יותר מדי וסתם, למען האמת. אני אוהבת בשר, אבל לא בשר מת. לא סטייקים. יש לי איזה דימוי כזה נורא "מגניב" בעיני עצמי של מישהי שאוהבת בשר, קרניבורית מדליקה כזו. אינפנטילי קצת, לא?
אני מוכנה להסתפק רק בבשר ממש טוב פעם ב-. ממש מוכנה.

אני ממשיכה: ללא גלוטן (כי זה פשוט מהמם מה שזה עושה), ללא סוכר לבן, ללא אורז (כן. לא יודעת למה. אינטואטיבית נראה לי שיהיה לי טוב יותר בלעדיו) וללא, חוששתני, אבוקדו. אני חושבת שאני ממש אלרגית אליו.

מיכל - תכתבי! זה חשוב! זה יותר חשוב יותר מכל כלל חיצוני!

טוב, נו. בסדר:)

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אני מעדכנת שלא הצלחתי עם מאה אחוז חי אבל ה"לא חי" הצטמצם לכדי משהו באמת קטנטן
ואפילו ירדתי עוד קילו וחצי מאז הניסוי מה שמביא אותי לכמעט 30 קילו פחות מלפני שלוש שנים...
גם שמתי לב שנושא הכמויות הוא מאוד קריטי.
אולי בגלל שאני במיטה כבר ארבעה ימים עם כאבי גב אבל מבחינתי אם אני חוטאת בכמות קטנה
זה בטל בשישים ולא מפריע לתחושת החיוניות שלי.

[גוגוס*]

פה זה הרגיש כמו מרד פשוט של מערכת העיכול.
אה... אני חושבת שאני מבינה אותך יותר טוב עכשיו. ומבלי לערער על הביחטון שלך בידע הפיזי שלך, אני מציעה נקודה נוספת. אולי בין שתי העמדות שהבאתי קודם יש אמצע, שגם הוא מושך אותנו בפועל לתהליכים אטיים. למשל, כתבת שאת אוכלת יותר מדי בשר (אני לוקחת אותו רק כדוגמה כללית). מה אם הגוף שלך מתמרד נגד הורדה קיצונית של בשר כי זה מעבר מהרבה לכלום? כלומר, הוא לא מפריש החוצה חומרי ג'יפה וכו' אבל לא מתאים לו מעבר כזה קיצוני. אני זוכרת את תהליך הפרידה שלי מהבשר...
גדלתי במשפחה שאוכלים בה כל יום 200 גרם בשר בערך לבן אדם. אז בהתחלה נפרדתי מהאדום, אחר כך נפרדתי מה"כל יום" ואחרי זה מהעוף. וגם זה קרה על פני כמה שנים ארוכות. והין אני אוכלת פעם פה ופעם שם.

הפואנטה - אולי הגוף שלך הגיב לעצם השינוי, למהות שלו, יותר מאשר לתוכן שלו. וזה בפני עצמו תהליך מעניין.

ואגב בשר, קחי בחשבון (למיטב ידיעתי מהדף הזה) שאת בעצם אוכלת בשר לא אורגני, שרעותיו החולות, תרתי משמע, עמו. בתחושת הבטן שלי, לא סביר שבשר כזה יעשה טוב לגוף לאורך זמן. אבל אולי זה שלי.

אכלתי המון שומן ואכן, רזיתי. מעט. אבל בהחלט רזיתי.
פיייי. רק בשביל זה היה שווה. ואכן, קשה לאכול הרבה שומן. חלק מהיופי של הסיפור הזה. בניגוד לדגנים.

ללא אורז (כן. לא יודעת למה. אינטואטיבית נראה לי שיהיה לי טוב יותר בלעדיו)
ברור ברור. אחלה אינטואיציה. אישית אני חושבת שאם נדרשת כל כך הרבה אנרגיה וזמן כדי להפוך משהו מ"לא אכיל" ל"אכיל" זה סימן מבשר רע.

גבינות שמנות, שפשוט עושות לי לא טוב
זה ממש ביג דיל. מאז שאני מכירה אותך כאן את תומכת באכילתן. זה משהו שהבנת עכשיו, בחמישה ימים האלה, או שזה כבר מתבשל אצלך ופשוט לא טרחת לגלות לנו?
ולעצם העניין - אני מעודדת אותך מהיציע. גם אני אוהבת גבינות כאלה ממש ממש אבל כשאני אוכלת מהן, אפילו מעט, אני לא מרגישה אחר כך יותר טוב. לרוב פחות טוב. כלומר, גם אם אני לא מרגישה רע, אין לי אחרי תחושה שהכנסתי לגוף משהו מחייה וטוב.

יש לי איזה דימוי כזה נורא "מגניב" בעיני עצמי של מישהי שאוהבת בשר, קרניבורית מדליקה כזו. אינפנטילי קצת, לא?
לא. הכוחות שמעודדים את הדימוי הזה, במיוחד את זה הנשי, הם כל כך חזקים. מאוד קשה לעמוד בפני זה. חלק מהכוחות האלה הם שיווקיים וחלק הם בעלי כוונות טובות מאוד. אני לא אשכח בחיים את התיאורים של ניצן על הסנטר נוטף מיצי הבשר וכו'... דימוי קרניבורי כזה. אבל לא כל מה שיושב כל כך באלגנטיות על אחרים יושב טוב גם עלי. ולוקח זמן להיפרד מזה אם זה לא מתאים. מזכיר לי את הפרסומות הישנות של קום איל פו, אם את זוכרת. נשים שנוגסות בפה רחב בהמבורגר ענק מטפטף או בסטייק מדמם עם הכיתוב "בתאבון, מותק". כל מה שחסר זה הסיגריה שאחרי... זה דימוי מאוד מיני בעיניי.

אבוקדו. אני חושבת שאני ממש אלרגית אליו.
הופה. עוד הפתעה. מאיפה זה בא? ספרי קצת.

[גוגוס*]

היה קשה לדבוק בעקרונותי
עוברת, שאלה לי אליך. אולי קשה לדבוק בהם כי הם "עקרונות" ולא נגיד, צרכים, רצונות, העדפות?
את מרגישה שאת באיזו דרך לגבי ההחזקה של כל זה או שאת עדיין נאחזת בזה מהראש?

[גוגוס*]

קוסמת, זה נשמע נפלא. גם ההצלחה, גם התובנות וגם התחושה הזו שמשהו קטן פה ושם לא מפריע לחיוניות.
אני חושבת שזה סוג של מצב אידאלי.
תרגישי טוב.

[מיכל_בז*]

זה ממש ביג דיל. מאז שאני מכירה אותך כאן את תומכת באכילתן. זה משהו שהבנת עכשיו, בחמישה ימים האלה, או שזה כבר מתבשל אצלך ופשוט לא טרחת לגלות לנו?

היה לי חשד עמום... אני עדיין לא בטוחה שהן ממש עושות לי רע, אבל אני חושבת שהן מעכבות הרזיה ואני חושבת שאני אוכלת מהן יותר ממה שהייתי רוצה.

_אבוקדו. אני חושבת שאני ממש אלרגית אליו.
הופה. עוד הפתעה. מאיפה זה בא? ספרי קצת._

גם פה חשדתי. אבל זה היה נורא ברור הפעם, כנראה כי כל החשודים צומצמו למינימום. ברגע שאכלתי אבוקדו התמלאתי ליחה. (סליחה. זה נורא מגעיל. אז סליחה.)
גם טחינה לא עושה לי כל כך טוב, האמת. אבל אני לא בשלה עדיין להיפרד ממנה.

גוגוס, את באמת מתוקה. איך שאת מתייחסת בכזו אריכות, זה פשוט מחמם את הלב.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מיכל, אולי זה היה השילוב של הרבה שומן?
בניגוד לדעה הרווחת כאן לא כדאי לצרוך הרבה שומן...ברור שעדיף שומן מטחינה ואגוזים מאשר
שומן גבינות או בעלי החיים, אבל לפי מה שאני קראתי הרבה שומן במעיים או בקיבה מקשה
על ויטמינים ומינרלים חיוניים להספג ואכן גורמים לבחילה בכמות מוגזמת מה שמעיד על הרצון של הגוף להפטר
מזה...

[בשמת_א*]

ברגע שאכלתי אבוקדו התמלאתי ליחה. (סליחה. זה נורא מגעיל. אז סליחה.)
הגיוני.
והתחבר לי גם עם מה שכתבת קודם, אבל שתקתי...

תראי, אבוקדו הוא מזון מקרר ומלחלח. לי אסור לאכול אבוקדו אלא אם כן זה בצירוף למזונות מייבשים ומחממים. למשל, עם אורז מלא מבושל ועם ביצים קשות ועם עמבה (-: (כן כן, לי עמבה עושה מ-מ-ש טוב) - האבוקדו מתאים, כי השאר מחממים ומייבשים כל כך, שהלחות שלו עוברת חלק.
אבל למשל, אבוקדו עם סלט ירקות? בשבילי אסון. הבטן שלי תהיה מסכנה מאוד.

אז מיכל, אני מסיקה מזה שלפי רפואת הג'אווהר, כמו שקורא לה אורי מאיר-צ'יזיק (או הרפואה הערבית), את סובלת מעודף קור וליחה.
את זקוקה למזונות יותר מחממים ומייבשים, אבל בצורה עדינה. לא יותר מדי.
המסקנה הנוספת היא, שעד שלא תאזני את הטבע שלך, שדורש מזונות מחממים ומייבשים - זו יכולה להיות בעיה בשבילך לאכול יותר מדי מזונות חיים, וגם טחינה, כי הם מעמיסים עלייך קור ולחות. אה, וכמובן גם בננות ותמרים! אה, ואיך שכחתי - כמובן גם מוצרי חלב גורמים לקור וליחה
זה לוקח אותך הפוך מהאיזון שלך.

אז דבר ראשון, אני מציעה לזהות את התבלינים שעושים לך טוב ולהוסיף אותם לאוכל. תבלינים מחממים כמו זנגביל, קינמון, שום, בצל, כורכום, קארי, חילבה - איך את איתם?

דבר שני, תבדקי אם את לא צריכה להגביל את הארוחות שלך שלא יהיו יותר מדי מגוונות. יש סיכוי שיותר מדי דברים בארוחה אחת עושים לך בלגן בבטן.
הייתי שולחת אותך לייעוץ אצל אורי מאיר-צ'יזיק, שממש יבנה לך תוכנית שעושה קבוצת חיתוך בין מה שטוב לטבע שלך, לבין מה שאת גם אוהבת לאכול ויהיה לך נוח להתמודד איתו.

אחרי שתאכלי דברים שמאזנים אותך, ולאו דווקא להתקבע על מזון חי, תגיעי לאיזון, ויהיה ברור יותר מה מתאים לך ומה לא. אפשר יהיה לעשות עוד שינוי.
אל תשווי את עצמך למי שטבעו שונה משלך, ושצרכיו שונים משלך. כל אחד צריך תזונה שמתאימה לא רק לגוף שלו במהות שלו, אלא שגם תפגוש את הגוף שלו בתחנה שבה הוא נמצא ברגע הזה.
אל תאכלי לפי הטעם של אחרים, או לפי הגוף של אחרים, או לפי האמונות של אחרים.
הרעיון הוא למצוא את מה שטוב לך, כרגע.

[גוגוס*]

גוגוס, את באמת מתוקה. איך שאת מתייחסת בכזו אריכות, זה פשוט מחמם את הלב.
בעונג רב. הבטחתי תמיכה, לא?
אני חושבת שמה שלמדת מההתנסות הזו פשוט נפלא. לקחת תחושות והשערות והפכת אותן לעובדות. מה יכול להיות טוב יותר מזה?
ותראי איזה דברים מעניינים השיתוף שלך הוציא מבשמת. מלא חומר טוב למחשבה. ממש מרגש.

אל תאכלי לפי הטעם של אחרים, או לפי הגוף של אחרים, או לפי האמונות של אחרים.
בשמת, אני לא יודעת איך זה אצלך. אצלי, אני עושה שימוש במה שעושים אחרים בשביל לבחור חוויות להתנסות. זה פשוט נותן חומר למחשבה. גם אני נגד להתקבע על משהו לא טוב רק בגלל שהוא טוב לאחרים (ובגלל זה הצעתי למיכל פשוט להפסיק) אבל אני לא חושבת שכדאי לפסול את מה שאחרים עושים רק כי הם שונים ממני.
בשבילי, שווה לי לקחת את הסיכון שארגיש לא טוב כמה ימים, בשביל ללמוד מה טוב לי ולא טוב לי. ובהחלט עשיתי כמה דברים רק בגלל שאחרות עשו אותן וזה היה להן מתאים והן שיתפו אותי. כל זמן שזה קצר ונקודתי ומודע מאוד אני לא רואה בזה בעיה.

[בשמת_א*]

אצלי, אני עושה שימוש במה שעושים אחרים בשביל לבחור חוויות להתנסות
לא דיברתי עלייך. דיברתי למיכל. את סיפור אחר לגמרי.

[גוגוס*]

לא דיברתי עלייך. דיברתי למיכל
קשה היה לפספס את זה

חשבתי שהבנתי אותך והיו לי השגות מסוימות על הגישה באופן כללי ולכן הגבתי.
מה שאני שמעתי ממיכל זה שהיא התנסתה במשהו שעושה טוב למישהי אחרת (נגיד... לי), זיהתה בחכמתה הרבה ורגישותה הגבוהה ממש מוקדם שזה לא עושה לה טוב, משכה עוד קצת, הבינה באופן חד משמעי שזה לא עושה לה טוב, וסיימה את זה עם כמה מסקנות ותובנות. נראית לי יופי של התנסות קשובה ומודעת על בסיס משהו שמתאים למישהו אחר.
אולי שמעתי מה שרציתי לשמוע? מיכל, את שם?

[מיכל_בז*]

בשמת, תודה רבה על התגובה הזו.

אני מכירה את התורה הזו קצת, אבל כרפואה סינית. לא ידעתי שהיא כל כך דומה לרפואה ערבית, זה ממש מעניין.

וכמה מההצעות שלך נפלו בול למקום. כל התבלינים שכתבת אהובים עלי מאוד, בעיקר קינמון וג'ינג'ר. הנה, אפילו ברגע זה אני שותה קפה עם קינמון.
וזה גם מתיישב לי טוב מאוד עם המסקנה שהגעתי אליה בשנים האחרונות שאני מאוד לא אוהבת לאכול הרבה דברים בארוחה. זה הורג לי את הבטן, אבל גם מעצבן אותי בצורה משונה כזו.

אני מודה שאני לא רוצה ללכת לייעוץ אצל אף אחד יותר. זו עקשנות ילדותית, אני יודעת, אבל הוצאתי על זה כל כך הרבה כסף ואנרגיות במשך השנים, עד שהפכתי לחשדנית מאוד.
יום אחד אני אכתוב על המסע הארוך שלי בין רופאים מערביים ואלטרנטיביים בנסיון לרפא את הקנדידה העקשנית שלי.

_אל תאכלי לפי הטעם של אחרים, או לפי הגוף של אחרים, או לפי האמונות של אחרים.
הרעיון הוא למצוא את מה שטוב לך, כרגע._

לגמרי. אבל זה הכי מסובך. נראה לי כאילו כל יום ביומו אני צריכה להחליט מחדש מה מתאים לי לאכול ולפעמים בא לי דווקא להצמד לאיזו תאוריה ופשוט ליישם אותה.
הרבה כאב ראש העסק הזה.

בשמת, יש לי שאלה. מכל התורות שעוסקות בתזונה, למה זו דווקא נראית לך הכי (בהעדר מילה טובה יותר) אמינה?
אני מאוד מעריכה את היסודיות שבה את ניגשת לדברים, כך שיש לי הרגשה שלא סתם "בחרת" בה. למה? מה יש בה שנראה לך נכון יותר?

[מיכל_בז*]

_מה שאני שמעתי ממיכל זה שהיא התנסתה במשהו שעושה טוב למישהי אחרת (נגיד... לי), זיהתה בחכמתה הרבה ורגישותה הגבוהה ממש מוקדם שזה לא עושה לה טוב, משכה עוד קצת, הבינה באופן חד משמעי שזה לא עושה לה טוב, וסיימה את זה עם כמה מסקנות ותובנות. נראית לי יופי של התנסות קשובה ומודעת על בסיס משהו שמתאים למישהו אחר.
אולי שמעתי מה שרציתי לשמוע? מיכל, את שם?_

לגמרי.
לא, לא, שמעת טוב מאוד. בעיקר את החלק על הרגישות והחכמה שלי

אני שמחה מאוד שניסיתי, אפילו אם זה היה קצר כל כך. נורא רציתי לנסות תזונה כזו כבר די הרבה זמן. ובאמת, יצאתי עם אחלה תובנות.
אני ודה שממש קיוויתי החיוניות תקפוץ עלי, אבל זה לא קרה. לא נורא. זה היה שווה רק בשביל המהפך המחשבתי וגם, למען האמת, בשביל לאשרר לעצמי שמה שאני עושה הוא נכון ושהאינטואציה שלי כל השנים האלה הייתה נכונה. זה ממש שווה, כי אני לא מאוד סומכת על עצמי.

ובכלל עוד לא התחלתי לדבר על כל תובנות הרעב והשובע שיצאו מהעסק הזה.

[גוגוס*]

ובכלל עוד לא התחלתי לדבר על כל תובנות הרעב והשובע שיצאו מהעסק הזה.
ויפה שעה אחת קודם?

_בשמת, יש לי שאלה. מכל התורות שעוסקות בתזונה, למה זו דווקא נראית לך הכי (בהעדר מילה טובה יותר) אמינה?
אני מאוד מעריכה את היסודיות שבה את ניגשת לדברים, כך שיש לי הרגשה שלא סתם "בחרת" בה. למה? מה יש בה שנראה לך נכון יותר?_
מצטרפת להערכה ולשאלה.

[בשמת_א*]

_בשמת, יש לי שאלה. מכל התורות שעוסקות בתזונה, למה זו דווקא נראית לך הכי (בהעדר מילה טובה יותר) אמינה?
אני מאוד מעריכה את היסודיות שבה את ניגשת לדברים, כך שיש לי הרגשה שלא סתם "בחרת" בה. למה? מה יש בה שנראה לך נכון יותר?_
המממ.
אז ככה.
קודם הקדמה קצרצרה, באמת על רגל אחת (צר לי, לחוצה בזמן):
יש לי התייחסות מגוונת לתזונה.
זה לא ש"זו נראית לי הכי אמינה".
הידע שלה פשוט קפץ לי כרלבנטי ישירות למה שמיכל כתבה עכשיו.
בהקשרים אחרים יקפוץ לי ידע אחר, ואז אביא אותו כרלבנטי.
מה שעוזר לאותו אדם באותו רגע - זה הרלבנטי מבחינתי.
ואני עושה "קבוצת חיתוך" בין כולם.
ויש לזכור שבתשתית התפיסות שלי הן בפרספקטיבה היסטורית מאוד רחבה (כמה מיליוני שנים, פרימטים ויונקים בכלל...), כך שמראש יש כל מיני גישות תזונתיות בעלות ראייה צרה ואופק צר, שאני פוסלת מלכתחילה; ולצידן את תפיסות התזונה שהמדע כבר הפריך (מה אני אעשה שמרבית הרופאים והדיאטנים עדיין לא התעדכנו והם ממליצים על לחם ועל בשר רזה... ).

מה שיפה בתפיסות של שיטות רפואה עתיקות, שהן בכל מקרה מתייחסות אך ורק למזון אמיתי, פשוט מפני שבזמנן עדיין לא הומצאו הקמח הלבן, הסוכר הלבן, המרגרינה, הממתיקים המלאכותיים, חומרי ההדברה, גידול פרות תעשייתי וכן הלאה.

אחד ה- איך נאמר? עיסוקים שלי שולח אותי לקרוא ספרי רפואה ולהתעדכן בידע רפואי, שיש לו קשר הדוק לנושאי תזונה מגוונים. חוץ מזה אני חוקרת תרבות וזה נותן לי זוית נוספת על התזונה. וחוץ מזה אני חובבת תורות רפואה שקשורות גם באישיות, כתחביב אישי, חוץ מזה יש לי טמפרמנט של חוקרת, מדענית בנשמה, כך שאני לא יכולה לחיות בלי לצפות (לערוך תצפיות), לשים לב לדברים, לקשר בין דברים, להעלות היפותיזות, להפריך אותן וכן הלאה... אה, ועוד פרט קטן: אני פקפקנית, ספקנית, מפוכחת, צינית וביקורתית באופן מקצועי וחריף, ויחד עם זה סופר-דופר פרגמטית, מעשית, מחושבת, שתי רגליים על הקרקע, דוגלת בשכל ישר וכדומה.

בתפיסות התזונה הסינית פשוט יש אחוז די נכבד של דברים שרלבנטיים באופן מובהק לסין, לתזונה הסינית ולתרבות הסינית.
למשל, הפרט הקטן של המלצה לעולם לא לאכול ירקות חיים.
הסיבה לכך היא לא משהו רפואי מהותי לאדם, כמו שהם מציגים את זה, אלא שבסין היו שופכים את תכולת סירי הלילה בשדות. זה הציל את האדמה שלהם מהידלדלות הקרקע בעיבוד חקלאי אינטנסיבי של אלפי שנים, בהחלט, אבל ברור לכן שלא תמיד היו תוצאות טובות לאכילת החסה חיה אחרי ששפכו שם את סירי הלילה של כל בני הבית... מכאן שהחכמים הסיניים דרשו בדרשותיהם תמיד לבשל את הירקות, אפילו קצרות, להקפיץ או לבשל - מתוך איזה טענות שירקות חיים מקררים יותר מדי את מערכת העיכול בלה בלה בלה.
ובכן, כשמבינים בתוך איזה הקשר נוצרו התפיסות האלה, מבינים שהניסיון שלהם חכם ואמיתי, אך המסקנה לא בהכרח רלבנטית לתרבויות אחרות.

לעומת זאת, הרפואה הערבית מדברת על מזונות רבים שרלבנטיים לנו, לאיזור שלנו, לאקלים שלנו, ולהרגלים התזונתיים שלנו. למרות הבדלים עצומים בין המזון בימי הביניים לבין המזון דהיום. הרפואה הערבית אינה אלא גילגול של הרפואה היוונית וההודית (האיורוודית), היא לא משהו לעצמו. זו רפואת ארבעת היסודות (אדמה, מים, אוויר ואש) לעומת הסינית שהיא רפואת חמשת היסודות (אדמה, מים, אש, עץ ומתכת).

אני משתמשת במטאפורות של שתיהן, איפה שכל אחת נראית לי רלבנטית.
איפה שהתובנות ישרתו יותר, לשם אני הולכת.

ברפואה הערבית יצא לי להתעמק בזכות אורי (אם תפגשו אותי פנים אל פנים לא איכפת לי לפרט לגבי זה), אז קודם כל אני פשוט זוכרת יותר טוב את החומר התזונתי. שכאמור, הוא פשוט רלבנטי יותר למזונות שיש לנו. כמו כן, ניסיתי על בשרי את התובנות על הקשר בין היסוד, המזג והמרה של כל מיני אנשים לבין התזונה שצריך להתאים להם - וזה פשוט עבד.
הבנתי למה מזונות מסוימים עשו לי כאב בטן, או צירופים מסוימים היו לי נוראים אף על פי שחשבתי שאין לי בעיה עם כל אחד מהמזונות. הבנתי גם מדוע צירופים אחרים (זוכרת שסיפרתי פעם על הצירוף סלמון-חמאה-שום-תפוחי אדמה-חריף כלשהו?) ממש מדוייקים לי. בזכות המידע שלמדתי מאורי, היה לי ממש ברור מדוע סלמון (הדג קר ולח, אבל שומן מחמם, והסלמון דג שמן ולכן הוא פחות קר ולח מדגים רזים), מדוע שום (מייבש), מדוע חריף (מייבש), מדוע תפוח אדמה (נייטראלי). אני צריכה מזון שכדי לאזן את מערכת העיכול שלי, צריך להיות יבש בדרגה מסוימת (על הרצף בין לחות ליובש) וקר בדרגה מסוימת (על הרצף שבין קור לחום).
אלה כולן תכונות מטאפוריות של המזון. אבל אני מניחה, שאלה פשוט כלים מטאפוריים לתיאור ההשפעה של המזונות על מערכת העיכול שלנו, בהתאם למצב שלנו.
אני בטוחה שאפשר באותה מידה לתאר את זה במונחים של מיצי עיכול, הפרשות הלבלב וכדומה - כאשר אצל כל אחד הקונסטיטוציה גורמת לו נגיד להיות יותר רגיש בתחום האינסולין או יותר רגיש בתחום מיצי המרה וכן הלאה. פשוט זה לא הכיוון של רוב החוקרים ברפואה ה"קונבנציונאלית".

אני בהחלט מלאת הערכה לחוכמתם של הקדמונים, שכושר ההתבוננות שלהם באדם ובטבע היה גדול. הם התבוננו, וראו איך דברים משפיעים באופן שונה על אנשים שונים. מזה הם גזרו את ההכללות על קר/חם, יבש/לח. לי זה לא ממש משנה איך קוראים לזה. מצידי שיהיה רצף בין ירוק לצהוב, אנשים שנוטים לצהוב רצוי שיתאזנו עם ירוק, ואנשים שנוטים לירוק רצוי שיתאזנו עם צהוב. מה איכפת לי איך קוראים לזה - אני רואה חוכמה עמוקה בהבחנות. בהבנה שיש מזונות שלא טובים או כן טובים לאנשים שונים, ושזה עולה בקנה אחד עם עוד מאפיינים של אותם אנשים שגם בהם אפשר להתבונן.

למשל, עכשיו סתם אני אזרוק משהו: נגיד, מישהי שנוטה לחולמנות ורומנטיות, זה עולה בקנה אחד עם זה שלא טוב לה לאכול צנון (המצאה פרועה, לא לתפוס אותי במלה). הם ראו שטיפוסים חולמניים ורומנטיים יש להם עוד כך וכך מאפיינים וקראו לזה "טבע X", ושמו לב שלמי שיש טבע X, כדאי לאכול מזונות Y, אבל לא כדאי לאכול מזונות C.
ההסברים שלהם מעניינים, אבל הואיל וזו לא דת בשבילי, אלא חוכמת התבוננות באדם, מרתקת ומלאה תובנות שפשוט עובדות - אז אני נהנית מההסברים אבל מתעסקת בעיקר ביישום הפרקטי.

אם אני רואה שזה עובד, זה מספיק בשבילי.
אם יש לי כלי לזהות מה הטבע שלך (בגדול; צריך מומחה כמו אורי לדייק יותר, ולקלוע לתוכנית תזונתית. אני יכולה להגיד דברים כלליים לא מדוייקים וחלקיים), ולהגיד לך בגדול ממה להמנע ומה להוסיף - זה כבר מצויין.
זה גם חידד את תשומת הלב שלי לעניין השילובים.
קודם לא חשבתי על זה כך, אבל בפועל, אם כל אחד מאיתנו נמצא במקום כלשהו על הקואורדינטות לח-יבש וקר-חם, אז אנחנו צריכים מזונות שיתאימו לזה בדיוק (יש הנחיות לזה, ויש הבדלים בין מי שמאוזן בטבע שלו, לבין מי שנמצא במצב של חוסר איזון - וכמה חוסר איזון).
אז איך תגיעי לדיוק הזה?
רק על ידי שילוב מתאים, קצת מפה קצת משם, קצת יותר קינמון, קצת פחות חמאה, קצת דג אבל לאזן את הלחות שלו ע"י שום שמייבש... מבינה?

אין מזון אחד ויחיד שמדוייק לך, אלא את צריכה צירוף מסוים שייתן לך מיקום מדוייק על הקואורדינטות, שמתאים לך ומאזן אותך. אם את במינוס 3.7 אז את צריכה אוכל בפלוס 3.7 בדיוק כדי להיות מאוזנת. אם זה פלוס 2 אז זה לא רע, אבל תרגישי שזה לא בדיוק "זה". אם הוא מינוס 3 אז חבל"ז איזה כאבי בטן תקבלי מלרדת למינוס 6.7!
אוכל שהוא מינוס 3 מתאים בדיוק למי שנמצא/ת במצב של פלוס 3 והמינוס 3 מאפס אותה בדייקנות לאיזון מעולה.
גרוע שבגרועים לזאת שהיא מינוס 3.7...

ואין מה להתפלא על זה שאת צריכה שינויים.
ראשית, כי את יודעת מי הכי מאוזן?
בנאדם מת... P-:
כל עוד חיים, יש תנועה. ואצלך יש יותר תנועה, את בחוסר איזון. התנודות מטלטלות יותר. ואני חושדת שזה גם הטבע שלך. יותר מים ואוויר.

עכשיו, היום את 3.7-
אחרי תקופה מסוימת של אכילה מדוייקת יחסית, אולי תעלי ל-2-
ואז תצטרכי אוכל מדוייק בפלוס 2, לא בפלוס 3.7. מבינה?

טוב, יאללה. הפלגתי בדיבורי מעבר למה שהתכוונתי. אם תשאלו עוד, אדע על מה לענות...

[לילה*]

וואוו בשמת, איזה יופי...תודה.
ממש סידרת לי את הראש בנוגע לכללים כלליים. בדיוק חשבתי שביצים קשות שאני מאוד אוהבת עושות לי גזים ועצירויות, אבל אז שמתי לב שכשאני אוכלת אותן עם ירקות או משהו אחר ולא עם לחם זה בסדר, יחסית. בטח זה ככה גם לגבי מאכלים אחרים. כמה חשוב ההקשר, פעולת הגומלין בין כול הדברים ולא כללים נוקשים שמבודדים כול רכיב.
ןתודה גם לשאר הכותבות בדף , בעיקר לגוגוס, לומדת מכן המון.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בשמת, תודה
בשם הקוראות השקטות (-:
ההסבר שלך היה מרתק ומאיר בשבילי

[מיצי_החתולה*]

אוף, יקירותיי, איך אני נהנית לקרוא פה.

[גוגוס*]

אוף, יקירותיי, איך אני נהנית לקרוא פה.
למה אוף? דווקא מגניב מאוד.

בשמת, תודה מקרב לב על ההסבר. מבינה הרבה יותר טוב עכשיו. גם אותך וגם את התוכן.

מפריחה בלון ניסוי פשוט כי האינטואיציה שלי תמיד הולכת לשם - מה אם...
מה אם כל המאמץ הזה שמושקע באבחון ובניסיון האינסופי לאזן, נובע בעצם מאיזו לקות.
נגיד... אכילת מזון שעבר עיבוד?

ומאיפה זה בא לי? כרגיל, מאותו המקום בדיוק, ההתנסות. אני זוכרת היטב תחושות כאלה של חוסר דיוק ושל רגישות כל עוד אכלתי מזון מבושל/מחומם. הרבה פעמים דברים שם לא הסתדרו לי ואפילו לא ידעתי לומר בדיוק מה. אבל כאשר אני אוכלת, אפילו כמה ימים, רק מזון חי, הסיפור הזה פשוט נעלם.
נכון שזה יושב על גוף שכבר בעצם ניזון רוב רובו של הזמן מחי ובטח יש לזה קשר. אבל אני בהחלט רואה שכאשר אני מכינה לעצמי היום שייק ירוק זה יהיה לי טעים ומתאים לא משנה מה אכניס בפנים. ואני מערבבת שם המון סוגי עלים והרבה פירות וכל אגוז שהוא. ממש מיש מש רציני. וזה לעולם לא עושה לי רע, רק טוב. וכל סלט שאני אוכלת במצב הזה טעים לי ומחייה אותי.
אין לי בתוך התזונה החיונית שום צורך להשקיע מחשבה כלשהי בהרכבים, צירופים או ניסיון להבין למה לא נעים לי בבטן. התחושות האלה פשוט מתבטלות.

זה מזכיר לי שכאשר רק התחלתי להכין שייקים ירוקים, ומצבי הגופני היה אחר, היו כמה וכמה מיכלי שייק שממש זרקתי לפח. זה היה לי לא טעים, מריר, מציק, חריף ומה לא. אבל אחרי כמה זמן הגוף השתנה. והפעם האחרונה שזרקתי מיכל כזה לפח היתה כל כך מזמן עד שאני לא זוכרת אותה.

בקיצור, נקודה למחשבה. כשאני אוכלת חיוני לגמרי אין מה לאבחן, לא צריך אף איש מקצוע מלומד, הכל פשוט בסדר גמור וזהו. לפעמים נקודתית הגוף שלי יוצא מאיזון, אולי גם בגלל דברים שבכלל לא קשורים לתזונה, ואז יש לי חשקים ברורים ורתיעה ברורה. אחרי פרק זמן של כמה שעות עד כמה ימים שבהם אני נותנת לגוף מה שהוא מבקש זה נגמר.
ברור לי שאי אפשר לקום יום אחד בבוקר ולקפוץ לתזונה החיה לא משנה איפה נמצאים. אבל אם הבנתי נכון, בגישות העתיקות אין בכלל שאיפה לשם. יש ניסיון להבין משהו על בסיס ההנחה שכל הזמן יש חוסר איזון. ומה אם התזונה הזו היא המקור לחוסר האיזון ולכן יוצרת מעגל אינסופי שאי אפשר להיחלץ ממנו?

[בשמת_א*]

לכל מאכל, גם באוכל חי (אמרתי כבר: אבוקדו, תמרים, בננות) יש דירוג של קור/חום/יובש/לחות.
אם את נוטה ליובש, אז המזונות האלה מעולים לך. הם מלחלחים אותך ומחיים אותך.
מישהי שנוטה לליחה, המזונות האלה יעשו לה רע.
את מבינה שאין קשר למעובד?
כמה מעובד כבר היה המזון בתקופת הרמב"ם...

[בשמת_א*]

יש ניסיון להבין משהו על בסיס ההנחה שכל הזמן יש חוסר איזון. ומה אם התזונה הזו היא המקור לחוסר האיזון ולכן יוצרת מעגל אינסופי שאי אפשר להיחלץ ממנו?
לאלאלא.
אולי לא הדגשתי מספיק את הדברים:
מיכל נמצאת כרגע בחוסר איזון. לכן, יהיו אשר יהיו המזונות שמתאימים לה כרגע, זה ישתנה כאשר היא תגיע יותר לאיזון שלה.
כל אדם נמצא על נקודה כלשהי ברצף בין "מאוזן" ל"לא מאוזן" כאשר השאיפה היא להיות פחות או יותר מאוזן.
(אתה לא יכול להיות לגמרי מאוזן כי לגמרי מאוזן זה רק מת. כל עוד יש חיים - קורים דברים שמוציאים אותך מאיזון. למשל, גל קור פתאומי, חמסין, יום עמוס, מחלה שלך, מחלה של הילד שלך, לא משנה מה)

גם מי ש"מאוזן" - יש לו טבע שלו, שהוא פחות או יותר קבוע.
טיפוס "אדמה" לא יהפוך פתאום להיות טיפוס "אוויר"... P-: אז אם אתה בעיקרו של דבר "אדמה", הטבע שלך בעיקר קר ויבש, ולכן התזונה שטובה לך תהיה קצת יותר לחה. זה - תמיד. כל החיים המזונות שמתאימים לך יהיו מזונות יותר "מלחלחים", ואם תרצה מזונות יבשים, תצטרך לפצות עליהם בשילוב מספיק מלחח. למשל, אתה צריך מאוד להיזהר עם כמויות השום שאתה אוכל. אם בכלל אתה אוהב שום (הרבה טיפוסי אדמה בכלל לא סובלים שום ובצל בתזונה שלהם), אז כדאי שתמעיט באכילתו ותעשה את זה בשילוב עם מזונות "לחים" רבים שינגדו את השפעתו המייבשת.

בחברות שחיו לפי תורת הרפואה והתזונה הזאת, כל אדם ידע את טבעו מילדות, והכינו לו במשפחה את האוכל המתאים לו, עם התיבול המתאים לו. למשל, לא נתנו עוף למי שנטה לעודף חום ולחות. הוא היה אמור לאכול סוג אחר של בשר.

עכשיו, מי שמכיר למשל משפחות מרוקאיות? שתמיד יש על השולחן כמה סוגי בשר - עוף, בשר, דגים? וכמה סוגים של סלטים, עם כמה סוגים של תיבול?
היום זה השתמר בלי המשמעות שמאחורי זה. זה רק סוג של מסורת שקפאה ולא יודעים למה. בעיקר בא להעיד על שפע ועל נתינה.
במקור לא כך הדבר, אלא שהמגוון נועד להתאים לבעלי המזגים השונים במשפחה. לא כולם אכלו מהכל - כל אחד אכל את המאכלים המתאימים לטבעו, לפי תורת התזונה הזאת.
כולם שלטו באיבחון היסוד, המזג והמרה (לכולנו מוכר הביטוי מרה שחורה - זאת המרה שמתבטאת אצל טיפוס שהיסוד הדומיננטי שלו "אדמה" כאשר הוא לא מאוזן. ביוונית מלאנכוליה. אבל יש גם מרה אדומה, מרה צהובה ומרה לבנה. "מרה לבנה" זה הפלגמט, ביוונית).
כולם גם שלטו באיפיוני המזונות השונים, כולל תבלינים, כולל אופני בישול, מבחינת חום/קור/לחות/יובש והתאמתם ליסודות השונים.
זה היה חלק מהחיים, משהו חי וידוע. והתקיים עד ממש לא מזמן בחלק מהמקומות. עוד חיים איתנו כיום אנשים, למשל בין יוצאי פרס, שיודעים מה "הטבע" של הסבא וכנגזר ממנו, מה עליו לאכול ומה אסור לו לאכול.

למזון חי - גם כן יש מזג מסוים.
לאותו מזון כשהוא מבושל במים, או אפוי, או צלוי, עם או בלי תבלינים - יש כבר מזג אחר. לכן, יש מי שלמזגו יתאים מזון חי, ואחר שלמזגו יתאים מזון צלוי. השאלה היא אם הוא צריך תוספת קור או תוספת חום במזון, כדי להתאים את התזונה לטבע שלו כך שהתוצאה תהיה מאוזנת.

[גוגוס*]

כמה מעובד כבר היה המזון בתקופת הרמב"ם...
מעט, אבל רק באופן יחסי למה שאנחנו קוראים היום מעובד. הרבה ביחס לאופן שבו הדברים מוגשים לנו על ידי הטבע, כלומר, מספיק בשביל להיות לא מתאים. מיובש, מחומם, מבושל, מותסס, משומר. בשיטות הכי ידידותיות אבל לא חי.

_לכל מאכל, גם באוכל חי (אמרתי כבר: אבוקדו, תמרים, בננות) יש דירוג של קור/חום/יובש/לחות.
את מבינה שאין קשר למעובד?_
כן, בהחלט. מה שאני מציעה לא שולל את הדירוג אלא רק את הצורך לעשות בו בכלל שימוש. אם לא אוכלים דברים מעובדים אין צורך בדירוג. אפשר לאכול מה שמתחשק וזה פשוט... מתאים. ולא גורם שום תחושה לא נוחה. החשקים והרתיעה שבאים באופן טבעי יאזנו אותנו בלי שנזדקק לקמצוץ מזה וקורט מההוא כדי שהארוחה תתעכל היטב ובנוחות.

דוגמה מאצלי - אני לא אוכלת אף פעם ברוקולי. למה? לא יודעת. ככה. כל פעם שאני שוקלת אותו אני בסוף לא קונה ולא אוכלת. אני מניחה שלו קניתי אותו והכנתי לאכול הייתי צריכה לעשות משהו בשביל שהוא יתעכל אצלי היטב. לעבד אותו איכשהו, לאכול עם דבר נוסף, או במילים אחרות - לעזור לגוף להתגבר על הרתיעה הבסיסית שלו מהירק הזה. אם אני אוכלת מבושל אני פשוט הולכת בנתיב אחר לגמרי, שבו בעצם אני מאזנת בין דברים שחלקם או כולם לא עושים לי טוב בצורתם הטבעית או כשהם לבד.

אם משהו לא עושה לי טוב כשהוא לבד למה בכלל לאכול אותו? הגוף כבר אמר את דברו - לא טוב. למה בעצם לאזן עם דברים אחרים ובכך למכור לגוף את אותה גברת בשינוי אדרת?
וזה עוד לפני שאמרנו משהו על כל הטירחה שפתאום נוצרת סביב האכילה. צריך לזה המון רגישות מודעת, אבחון, ידע בדירוג המזונות, מלאכת הרכבה והתייעצות עם בעלי ניסיון. וזה גם תקף רק לכאן ועכשיו ויכול להשתנות מחר כך שאיאלץ שוב לבחון הכל מהתחלה. וואו, לא עדיף פשוט לאכול ודי?

נקודה חשובה - מקווה לא להתקבל בציניות כלשהי. אני חושבת שהנושא מרתק ממש והעניין של הדירוג ממש מדבר אלי ומעורר מחשבה. יש בזה קסם ואלגנטיות שעושים לי את זה. אבל בשבילי, לא ככלי עבודה לבניית תפריט, אלא פשוט כעוד אלמנט מעניין בנוגע למשהו שאני עושה בעצמי באופן אינטואיטיבי.

[גוגוס*]

_למזון חי - גם כן יש מזג מסוים.
לאותו מזון כשהוא מבושל במים, או אפוי, או צלוי, עם או בלי תבלינים - יש כבר מזג אחר. לכן, יש מי שלמזגו יתאים מזון חי, ואחר שלמזגו יתאים מזון צלוי. השאלה היא אם הוא צריך תוספת קור או תוספת חום במזון, כדי להתאים את התזונה לטבע שלו כך שהתוצאה תהיה מאוזנת._

פה למשל תחושת הבטן שלי מתקוממת. אני בכוונה עושה שימוש במונח כזה כי אין לי מושג מעבר לאינטואיציה הבסיסית שלי.
הרי אין מצב שלכל המזון החי יש אותו מזג רק משום שהוא חי, נכון? (ואם זה כך אז כנראה לא הבנתי כלום ואני אשמח לעמוד בפינה )
אם למזון חי כלשהו יש מזג שלא מתאים לי אז מבחינתי אני פשוט לא צריכה לאכול אותו כרגע. הולכת מייד לחפש מזון חי אחר עם מזג מתאים במקום לצלות את זה שלא מתאים לי בצורתו הטבעית. ואם מזון כלשהו לא יושב טוב בתוך ערבוב מסוים נראה לי סביר יותר לשלוף אותו משם מאשר לחפש איך לאזן אותו בחזרה עם משהו אחר.

סיפור קטן וקשור - היתה תקופה שאכלתי בטטה חיה. גירדתי אותה לתוך הסלט. זה היה לי ממש טעים. אחרי כמה זמן - לא טעים ולא מושך. אז עזבתי את הבטטה. אני די בטוחה שאם הייתי שמה אותה בתנור היא היתה לי טעימה בכל מקרה אבל זה היה מכניע משהו בסיסי בבטטה שלא מתאים לי. אני לא רוצה להתגבר על הרתיעה של הגוף מחלק מהמזונות. להפך. אני רוצה לשמר אותה ולקוות שתמיד ארגיש אותה בצורה הכי ברורה שיש. אני מרגישה שכאשר האפשרות לשנות את המבנה הטבעי של המזונות קיימת, היא בעצם יוצרת דילוג מעל הצרכים של הגוף. היא יכולה בהחלט להביא אותי למצב טוב (=מאוזן?) אבל בדרך הלא נכונה.

[בשמת_א*]

אם לא אוכלים דברים מעובדים אין צורך בדירוג. אפשר לאכול מה שמתחשק וזה פשוט... מתאים
פה את מביאה את התיאוריה של האכילה האינסטינקטיבית של מזון 100% חי.
לא בטוח שהתיאוריה נכונה לגבי מי שעשרים או שלושים השנים הראשונות לחייו לא עברו עליו ככה.
בגדול את טוענת, שאדם מאוזן שגם יודע להקשיב לגוף, יכול לאכול מה שמתחשק לו וזה מתאים.
את מכירה הרבה אנשים כאלה?
אפילו את לא.
כי הרי אילו היית אוכלת "מה שמתחשק וזה היה פשוט מתאים" לא היית מרגישה כל מיני חסכים וחוסרים שדוחפים אותך לאכול דברים אחרים. לדעתי זה אומר שגם ביום שלך נדמה שאכלת הכל "מתאים", בפועל היו חסרים לך רכיבי קורט מסוימים שגרמו ליום הבא בשרשרת לקרוס מבחינה תזונתית.

אם למזון חי כלשהו יש מזג שלא מתאים לי אז מבחינתי אני פשוט לא צריכה לאכול אותו כרגע. הולכת מייד לחפש מזון חי אחר עם מזג מתאים במקום לצלות את זה שלא מתאים לי בצורתו הטבעית. ואם מזון כלשהו לא יושב טוב בתוך ערבוב מסוים נראה לי סביר יותר לשלוף אותו משם מאשר לחפש איך לאזן אותו בחזרה עם משהו אחר
נכון, אבל זה יותר מורכב מזה.
אם את מגבילה את התזונה אך ורק למזונות החיים הזמינים כרגע, בכלל לא בטוח שהצירוף שלהם ייתן איזון. לפי תכונות המזונות, עלול לקרות שמזונות אלה יהיו טובים לבעלי מזג אחד, אך בעלי מזג אחר לא יצליחו להגיע בעזרתם לשום איזון שמתאים להם.

באופן כללי, עם חלק מדברייך גם גדולי הרפואה הערבית מסכימים.
למשל, הם טוענים שהבדואים במדבר היו תמיד בריאים ולא נזקקו לתזונה מאזנת.
משום שמזונם היה מוגבל מאוד, חדגוני ואחיד, משום שאורח החיים שלהם היה בחוץ, במדבר, כל השנה. כלומר, היה מורכב מתנועה רבה, אוויר צח 24 שעות ביממה, עבודה קשה. אין בתים, אין רהיטים, חיים עם הטבע, עם החיות, עם עונות השנה, והתזונה מאוד מוגבלת כך שאי אפשר להפריז באכילה או לאכול מזון שלא מתאים לך.
עם זאת, הם בהחלט לא אכלו "מזון חי". הם אכלו מזון טבעי לא מעובד, שהרבה ממנו התבסס על הגמלים והעיזים שלהם.
אני תוהה כמה מזה רומנטיקה שמהללת את עידן הג'אהיליה (-: וכמה אותנטי. אני מניחה שיש משהו בדברים, הואיל והרופאים שלהם היו המצאה חדשה שהתחילה עם העושר, ההתיישבות והכיבושים.
מזכיר קצת את העובדה שרופאי שיניים לא היו קיימים באירופה לפני המצאת הסוכר והקמח הלבן... P-: תסיקו את המסקנות בעצמכם.

[מיכל_בז*]

בשמת, כל היום אני הופכת בדברים שלך. מוזר איך אדם (אני) יכול לדעת משהו ופשוט לשכוח אותו.
ידעתי שיש לי בעיה עם לחות, כבר שנים. ויותר מכך, הקנדידה המפורסמת שלי פרצה בתקופה שעברתי מירושלים לתל אביב, כלומר כבר אז, לפני שלוש שנים ידעתי שיש פה עניין של לחות, אבל די שכחתי מזה.

מרתק לקרוא את מה שאת כותבת. עושה לי חשק אמיתי לחקור את זה.

אני תוהה, ממה מושפעת השונות הזו שבין בני האדם? היום, איך את חושבת שהיו מסבירים את זה בטרמינולוגיה של הרפואה המערבית? ולמה את מתכוונת כשאת אומרת שאני מים ואוויר? כלומר, מה מאפיין כל יסוד? ואיפה אפשר לקרוא על זה?

[גוגוס*]

לא בטוח שהתיאוריה נכונה לגבי מי שעשרים או שלושים השנים הראשונות לחייו לא עברו עליו ככה.

כי הרי אילו היית אוכלת "מה שמתחשק וזה היה פשוט מתאים" לא היית מרגישה כל מיני חסכים וחוסרים שדוחפים אותך לאכול דברים אחרים. לדעתי זה אומר שגם ביום שלך נדמה שאכלת הכל "מתאים", בפועל היו חסרים לך רכיבי קורט מסוימים שגרמו ליום הבא בשרשרת לקרוס מבחינה תזונתית.

מבחינתי, החיבור בין שני המשפטים האלה שונה. אחרי שלושים שנים של אכילה לא אינסטינקטיבית בעליל אני תקועה עם הרבה הרגלים, דפוסים וענייני נפש ביחס לאוכל. אני לא מרגישה שהקושי שלי נובע מהתזונה. זה כמובן לא אומר שאני בהכרח צודקת. יכול להיות שזו כן התזונה ואני פשוט לא מודעת לזה.
אני עצמי מרגישה שאם הייתי חיה בסביבה נטולת לוכל (כולל אפשרויות בישול וחימום אחר) לא היתה שום בעיה בתזונה שלי והיא לא היתה קורסת. אני לא אוכלת מבושל בגלל תחושת חוסר של הגוף אלא בגלל דברים אחרים לגמרי. כי זה שם, כי זה נתפש כמנחם, כי אחרים אוכלים וכו'. בשנתיים שלוש האחרונות אני לא חושבת שהרגשתי ולו פעם אחת צורך גופני אמיתי במזון חם ובטח שלא בלוכל מבוסס גלוטן או סוכר.

אני שוב מזכירה, גם לעצמי, שעד שהגעתי לשם עברו כמה שנים טובות של דיוק תזונתי אטי. ויכול להיות שהגישה שהבאת מתאימה לשלבים האלה של עד לתזונה חיונית בשביל לדייק אותה יותר מהר.

לגבי הבדואים - בתחושת בטן, בהחלט יכול להיות שתזונה כמו שלי יכולה להכיל בנוחות ובקלות מזון מן החי כמו מוצרי חלב ובשר אבל הסיכוי שלי לאכול כאלה רק במצב ה"טבעי" שלהם הוא כל כך קלוש עד שאני פשוט מעדיפה להסיר אותם מהתפריט שלי במקום להיות בחיפוש מתמיד ובניסיון אינסופי לשפוט לגבי כל מוצר אם הוא עובר את רף האיכות שהצבתי או לא (ע"ע הדיון המייגע , והבלתי פתיר, לגבי בקר אורגני מול ניזון ממרעה מול ריחוקו הגיאוגרפי).

[עוברת_אורח*]

רציתי רק לדווח שהחלטתי לזנוח את הניסוי אחרי שבוע וקצת, מתוך מסקנה שהוא לא משרת אותי. אין בו שמחה בשבילי, חוץ מהגאווה על זה שאני "מחזיקה מעמד" ואולי קצת ירידה במשקל, אבל זה לא נתיב נכון. מעדיפה לחזור לנתיב היותר קשה אבל הרבה יותר מספק של רעב/שובע, התמקדות בטעם של האוכל והתעקשות על אוכל שטעים לי. בניגוד לפרקטיקה של הימנעות, שמבחינתי היא תמיד זמנית תוך ציפיה לחזור ל"חיים הרגילים", זה כיוון שאני ממש אשמח להפוך לחיים הרגילים שלי, כי הוא מייצג בעיני חיים מלאים וטובים יותר, ולא פחות.

[גוגוס*]

מעדיפה לחזור לנתיב היותר קשה אבל הרבה יותר מספק של רעב/שובע, התמקדות בטעם של האוכל והתעקשות על אוכל שטעים לי.
נשמע טוב ונכון. שיצליח לך בגדול. @}
גם הניסיון שלי מראה שרעב/שובע מוביל לדרך הכי מדויקת.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

כי הרי אילו היית אוכלת "מה שמתחשק וזה היה פשוט מתאים" לא היית מרגישה כל מיני חסכים וחוסרים שדוחפים.

בשמת... זה נראה לי פשוט חסר המשפט הזה.
את מתעלמת מהעובדה שגדלנו בחברה שאוכלת מזון לא ראוי, ושאנחנו פשוט רחוקים
מהטבע האמיתי שלנו. זה לא שחור או לבן.
חסכים וחוסרים יכולים לנבוע ממצבים נפשיים, רגשיים וכו'...

[גוגוס*]

מעדכנת שאני שוב נפרדת. הפעם לחודש.
תהליך מסוים מסתיים לו מחר אז אני קופצת על ההזדמנות לרענן את עצמי במובנים נוספים (מי אמר גמילה מאינטרנט ולא קיבל?).
מאחלת לכולן ימים יפים ומלאי חיוניות.

נ.ב - בשמת, תודה על הדיון המעניין. העלה בי הרבה מחשבות שאני צריכה לסדר לעצמי, חלקן של טיעונים שסותרים את הקו שבו אני הולכת. מאחר ואני אוהבת לאתגר את עצמי זה היה לי חשוב. כשאבין בעצמי אשתף גם כאן.

[גוגוס*]

אהלן, שבה לכאן כדי להניח שלוש מחשבות מהזמן האחרון.

1) מזגו של האדם ביחס לתזונה - משהו עם הגישה הזו לא יושב אצלי בנוח. גם אני מניחה שמזגם של בני אדם שונה ביחס לתזונה, מאחר שמזגם באופן כללי שונה. הבעיה שלי היא עם המופע החיצוני של המזג הזה. בשמת שאלה האם אני מכירה אנשים שאחרי שלושים שנות אכילה מסוגלים להתמסר לאכילה אינסטינקטיבית שלא דורשת מחשבה ותהיות אודות המזג. אז התשובה היא לא. אני לא מכירה אף אחד כזה.

מה שאני כן מכירה זה אנשים שגם אחרי שלושים שנים כאלה, מצליחים בקלות לאכול אינסטינקטיבית אחרי פרק זמן משמעותי של תזונה חיה לגמרי. כלומר, אני משערת שאולי התיקון של הבאג הזה הוא מהיר מאוד, ושאם הוא מתוקן אזי אין שום צורך יותר לעסוק במזג ובאיזונים. כלומר, תחושת הבטן שלי היא שהעיסוק במזג ואיזונים הוא מאפיין של תקופת מעבר. תקופת מעבר כזו יכולה להימשך לעתים חיים שלמים אבל היא בהחלט מתייתרת אם מגיעים עד לקצה.

בשמת הזכירה דבר נוסף, את העובדה שלא תמיד זמינים לנו מזונות מתאימים, לעתים בגלל גיאוגרפיה או עונות השנה. אני מודה שאני לא לגמרי מזדהה עם המשפט הזה, והדוגמה של הבדואים מחזקת את זה. הגוף שלנו סתגלן מאוד. אני חושבת שזו התכונה הכי בולטת שלו. ואם אנחנו נמצאים איתו בתקשורת אזי הסתגלנות שלו תהיה אף קלה יותר. כלומר, אם בגלל תנאים מסוימים המזון הטבעי שזמין לי מוציא אותי מאיזון הגוף שלי פשוט יסתגל לדבר הכי קרוב שיש לתזונה הטבעית שלי להציע. זה אולי לא יהיה אידיאלי אבל זה לא יגרום לי נזק. ואחרי תקופה קצרה וקלה של הסתגלות האיזון ישוב על כנו בלי שאזדקק לשום עצה או מומחה בגלל התקשורת עם הגוף. אני חושבת שגם הסיפור האחרון של מיכל מלמד על זה. מימד ההקשבה לגוף שבתוך הסיפור הזה עשה את הלמידה ליעילה מאוד ואת החזרת האיזון על כנה למהירה מאוד.

2) ענייני התמכרות - גם שם משהו עדיין מציק לי ולא מדויק לי לגמרי אז אני מנסחת מחדש דברים שכבר אמרתי אבל חשבתי אותם שוב. הספקתי לקרוא לאחרונה כמה ספרים שעוסקים בהתמכרות שלנו לחומרים במזון, כולל התמכרות למזון מבושל (ויקטוריה בוטנקו כותבת על זה פרק שלם בספר שלה שתורגם לעברית ב 2010 וזה מופיע גם בעוד שני ספרים שקראתי שעוסקים בהתמכרות באופן כללי ומקדישים פרק למזון).
לא ברור לי איך מי שכותב על זה לא עורך את ההבחנות בין התמכרות לחומרים קלאסיים כמו סמים ואלכוהול לבין ענייני תזונה.
מהניסיון שלי, אחרי תקופה קצרה יחסית של התנקות מוחלטת מהחומרים הללו (נגיד, חודש, כי זה מה שקרה אצלי), כשמישהו מכור לסמים הוא משתוקק אליהם גם אם הוא לא נחשף אל שום דימוי שלהם. לעומת זאת, מי ש"מכור" לסוכר או גלוטן או מבושל לא משתוקק אליהם אם הוא לא נחשף אליהם בדרך זו או אחרת. פשוט קשה מאוד שלא להיחשף אליהם ולכן זה נדמה כאילו ההשתוקקות הזו באה מהגוף, אבל בפועל אני חוששת שהיא באה מהראש ומכאן שאין מדובר בהתמכרות פיזית. כפי שכבר כתבתי, שימו אותי במקום שאין בו גירויים כאלה בכלל והמחשבה על גלוטן או סוכר לא תחצה את סף תודעתי. אני פשוט בטוחה בזה במאת האחוזים (יכול להיות שאני טועה, אני יודעת, אבל לא נראה לי).

בנוסף, להתמכרויות הללו אין קריז. כאשר מתנקים מהחומרים הללו לפרק זמן משמעותי ושוב נחשפים אליהם, אין קריז. כשהם לא נוכחים יש שלווה גדולה והקלה מהוסג של "ברוך שפטרנו". אם היום אני אוכלת פיתה ואחרי זה לא נוגעת יותר בגלוטן אני לא מרגישה שום דבר שמרגיש כמו קריז. רק הקלה ושמחה.
אני זוכרת את מה שניצן כתבה לגבי הבלבול בין רעב וקריז. שחלק מתחושות הרעב שלנו הן בעצם קריז ואנחנו מבלבלים ביניהן. בשעתו זה היה מאיר עיניים בשבילי אבל כשאני מסתכלת על זה היום, אחרי שהתנסיתי בהפעלה מחודשת של מנגנון הרעב והשובע שלי, ואני יודעת איך נראה רעב אמיתי, אני לא מבלבלת יותר.

אני מסיקה מזה שהבלבול שלי בעבר לא נבע מקריז לגלוטן אלא מהעובדה הפשוטה שבכלל לא ידעתי איך נראה הרעב שלי, עם או בלי גלוטן בתפריט. היום, כשאני יודעת איך הוא נראה, אני לא חווה את התחושה הזו יותר ואין לי בלבול. כלומר, זה לא היה קריז אלא פשוט חוסר היכרות עם עצמי. זה היה רעב שבא מהראש עקב חשיפה ויזואלית או חושית אחרת לגלוטן ועשתה מעצמה רעב כדי לשלוח אותי להשיג גלוטן. אבל זה לא היה קריז פיזיולוגי של הגוף.

ויש עוד מאפיינים ששונים מאוד בין התחושות הפיזיות לגמרי כלפי החומרים הללו שמקורם בתזונה.
זה מעניין כי כשפתחתי את הדף הזה, ב 2010, הספקתי לעשות שימוש בשורש מ.כ.ר בערך 20 פעמים עוד לפני שעבר חודש ימים והשימוש הזה לא הקיף רק אוכל אלא עוד היבטים. אפילו כתבתי שאולי אני מכורה להתפנקות... אני מסיקה מזה שיש לנו התמכרות תרבותית להגדרה של תהליכים כהתמכרות . וכיום זה מרתיע אותי. מעדיפה לשמור את המונח הזה לדברים הקשים באמת ולא להדביק אותם לעצמי שלא לצורך ובטח שלא אם המונח הזה, כפי שהוא מוגדר באמת, לא מתאים למה שעובר עלי. זה מונח מדכא. יש בו לכאורה את המימד של הכרה במה שעובר עלי אבל כמו שאני רואה אתז ה היום, זו באמת רק הכרה לכאורה. זה לא הדבר האמיתי.
המונח התמכרות מקלקל לי בתת מודע את היכולת לחשוב על עצמי כעל מישהי אחרת, דגם משופר, כי יש בו משהו נצחי ודטרמיניסטי. זה מונח שחותר תחת שינוי והתקדמות. הכי לא מתאים לי שאפשר.

3) כמויות של מזון ומנגנון הרעב והשובע - כשאני חוזרת מדי פעם להקשבה מהסוג הזה, ואוכלת רק כמה שאני באמת צריכה, קורה לי משהו באופן קבוע - אני אוכלת הרבה הרבה פחות ואחרי פרק זמן של בין שלושה ימים לשבוע מרגישה שהגוף שלי בעצם קצת מורעב. אני לא יודעת למה זה קורה. אם אני אוכלת לפי הצורך הכמויות אמורות להספיק לי. ואיכשהו הן לא. הניחוש היחיד שיש לי כרגע זה שמשהו במנגנון שלי דפוק מדי מכדי שאני אוכל פשוט לסמוך עליו וזה יהיה בסדר. אם אני צודקת אז כרגע גם אין לי מושג איך לתקן את זה.

הייתי שמחה לתכנן לי איזה ניסוי אבל אין לי שום רעיון איך לעבור תהליך בעניין הזה במקום לנסות פשוט להיות בקשב ולעבוד עם מה שעולה. לא ברור לי למה הקשבה מקטינה את הכמויות בצורה כל כך דרסטית יחסית למה שאני אוכלת כאשר אני לא קשובה אבל הפער גדול מכדי להיות סביר.

[מצ'רה*]

תקופת מעבר כזו יכולה להימשך לעתים חיים שלמים אבל היא בהחלט מתייתרת אם מגיעים עד לקצה.
מתלהבת מרוחב הלב שבו את מאפיינת (קוצבת) תקופת מעבר
לא ברור לי למה הקשבה מקטינה את הכמויות בצורה כל כך דרסטית יחסית למה שאני אוכלת כאשר אני לא קשובה
אולי את עסוקה מדי בהקשבה ולא פנויה לאכול?
אני יודעת שלפעמים אני מתלבטת אם אני חולה או לא - מה שאני מרגישה לא מספיק דרמטי כדי שיהיה חד משמעי, אבל אני לא בטוב.
ואז אני מתחילה לעקוב בפרטי פרטים אחרי עצמי ותשומת הלב המפורטת הזו עצמה עושה לי יותר רע.
אז אולי זה משהו כזה? שהאכילה בכמות הנכונה לך עוד לא נכנסה לאוטומציה והתצפית משבשת?

[גוגוס*]

מתלהבת מרוחב הלב שבו את מאפיינת (קוצבת) תקופת מעבר.
זה בציניות? לפעמים האינטרנט לא מעביר טוב את הטון. בכל אופן, אני יודעת על עצמי שיש תהליכים שייקח לי חיים שלמים לנסות להגיע לקצה שלהם אבל אם אני כל הזמן בתוך הדרך ולא מגיעה למקום שבו אני מסופקת (אבל אני כן יודעת מה הוא יהיה) אז אני קוראת לזה תקופת מעבר.

אולי את עסוקה מדי בהקשבה ולא פנויה לאכול?
קראתי את ההסבר ולא הבנתי אותו. זה נראה לי כיוון מעניין אז אני אשמח אם תנסי להסביר שוב. אולי יש שם משהו בשבילי.

[מצ'רה*]

זה בציניות?
בכלל לא. זה באהבה. הרגשתי תחושת רווחה, איפשור ומרחב מהמשפטים שלך.
_{(אישית אני מאמינה בהשלמת משימות תוך יותר ממשך חיים אחד)}

אשמח אם תנסי להסביר שוב
לא יכולה כרגע (זמן)
אשתדל בהמשך

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מנסה שוב:
הדף הזה הוא פריזמה של תשומת לב ממוקדת. להמון עניינים שונים, ובמרכזם תזונה.
יחד עם העומק והפרוט הנפלאים של ההתבוננות שמתבטאת פה הרבה פעמים, יכולה להיות התערבות לא מכוונת בדברים אוטומטיים, כאלה שהחושך יפה להם.
עם כל המרחק שיש כיום בינינו לבין צלמנו האמיתי, בגלל ההפרעות שאנחנו חשופים אליהם (כנראה כבר הרבה אלפי שנים), עדיין יש בנו חלקים שעובדים יותר טוב בלי התערבות, בלי השכל, ובלי התצפית המתמדת שלנו.

יש פה איזו מלכודת. אני לא מצליחה לחדד יותר מזה: אולי לפעמים אפשר להגיע עד לנקודה מסוימת ואז יותר נכון לעזוב. להרפות ולהסתכל לכיוון אחר.
נתתי את הדוגמה של השאלה "אני חולה?" כי גיליתי שאם אני חולה, אני כבר אדע את זה במוקדם או במאוחר בלי להגות בזה במפורט. ואם אני לא - אז גם.
יצא לי פה הצהוב הבא: "רדיפה אחר הכבוד מרחיקה את היכולת לקבלו".
אז לעניננו, לפעמים רדיפה אחרי הדיוק מרחיקה את היכולת לקבלו.
אני חושבת. אני בכלל לא בטוחה.
(מצ'רה ממחשב שונה)

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אה ובקשר להתמכרות אני ממש איתך. זה מטיל צל כה שלילי על החיים הרגילים.

[גוגוס*]

תודה מצ'רה. אני מבינה אותך בראש אבל לא בטוחה שאני יודעת מה לעשות עם זה. לא בטוחה שאני יודעת לא להתבונן או לא להקשיב. זה מן שחרור כזה שכאשר אני מבצעת אותו אני עפה לצד השני. אין לי מצב רפוי ניטראלי כזה שבו אני פשוט... כלום. אם אני לא בקשב אני נוחתת לתוך איכסה.
אולי זה משהו טוב להתחיל להתנסות בו אבל אין לי מושג איך להתחיל עם זה בכלל.
תודה על החומר למחשבה.

[מצ'רה*]

אין לי מצב רפוי ניטראלי כזה שבו אני פשוט... כלום.
אני בטוחה בטוחה שיש לך
פשוט לא בנושא הזה אלא בנושאים שכבר יושבים נכון
(לא הצעה פרקטית, פשוט זה בלט לי)

[גוגוס*]

_אני בטוחה בטוחה שיש לך
פשוט לא בנושא הזה אלא בנושאים שכבר יושבים נכון_
המממ... מעניין. אני אבדוק את זה. תודה.

[גוגוס*]

אהלן, מעדכנת בשני עניינים קטנים.

1) מים - קראתי משהו מעניין בנוגע להמלצה לשתות הרבה. מה שכבר ידעתי זה ששתייה מרובה נדרשת כאשר האכילה לא מדויקת. גם כי פשוט צמאים וגם כי אם לא צמאים צריך לתת לגוף משהו כדי לנקות את עצמו מהזבלה. מה שהתחדש שלי זה שכאשר אני אוכלת מאוד מדויק, והגוף שלי לא עסוק בניקיונות לפסח כל שני וחמישי, שתייה מרובה עלולה להזיק. למה? כי היא מאלצת את הכליות לעבוד מאוד קשה בסינון של המון מים. אם המים הם לא מי מעיין זכים וטהורים, הכליות נאלצות לנקות המון מים שמלכתחילה לא היו נחוצים. אם זה נכון או לא אני לא יודעת אבל יש בזה משהו שנשמע הגיוני וזה חומר למחשבה.

2) ויטמין סי ועוד - מסיבה רפואית עשיתי בדיקת דם. הסתבר שיש לי מחסור חמור בברזל. אף פעם לא היה לי מחסור בברזל, ובטח שלא חמור. בנוסף, הפעם האחרונה שנבדקתי בעניין הזה היתה בסוף ההריון האחרון שלי, כשהייתי כבר עמוק בתוך תזונה שיש לה נטייה חזקה לחיוניות. שברתי את הראש מה קרה. יש לי כל מיני הסברים אבל אחד רלבנטי לכאן - חלק גדול מהסלטים והשייקים שאני אוכלת נצרכים הרבה אחרי שהוכנו. אני שותה ברוב הימים, לאורך כל היום, שייק שהוכן בבוקר, או אוכלת בערב סלט שהוכן בצהריים. המשמעות היא שהברזל שאני מקבלת לא מגיע ביחד עם ויטמין סי כי הכל מתפרק. ברזל צמחי בלי ויטמין סי נספג הרבה פחות טוב (אם בכלל?). אי לכך, עוברת עד כמה שניתן להכנה וצריכה על המקום. קצת מבאס אבל עושה רושם שלגוף שלי זה ממש משנה.