החיוניות שלי חלק שביעי

[גוונים*]

עכשיו סלט זה סיפור של שתיים וחצי דקות על השעון.
כבר המליצו לי בעבר על מכשיר כזה או דומה.
זה באמת שתיים וחצי דקות? עדיין צריך לרחוץ ולקלף והחלק המטריד ביותר זה הלשטוף אותו אחרי, לא?
איזה ירקות הוא חותך? רק קשים או גם עגבניה וכאלה?

[טלי_ב*]

זה באמת שתיים וחצי דקות?
כן. אבל אצלי העצלנות קצת חזרה כשהתרגלתי לחידוש. בכל זאת ממליצה ומשתמשת בו גם כדי לרסק לפעמים, נגיד עגבניות לרוטב.

הלשטוף אותו אחרי.
אני מקפידה לשטוף מייד אחרי החיתוך ואז מספיק לדעתי לשטוף במים (בהנחה שהיו בפנים רק ירקות)

גם עגבניה וכאלה.
רק עגבניה יוצאת לי קצת מעוכה. אבל בקטנה.

[גוונים*]

העצלנות.
תוהה אם זו אכן עצלנות או משהו אחר (מתחבר לדף שאורי פתחה, לא זוכרת איך קוראים לו, אם יש דבר כזה עצלנות..)
בכל אופן, אם הוא מרסק עגבניות זה מעניין אותי אפילו יותר, כי אני עכשיו בעניין ריסוקי עגבניות לפיצק ולא סובלת לעשות את זה עם הפומפיה, כלומר לא סובלת לנקות אח"כ את הפומפיה.

יש פירמה מומלצת לסלייסר הזה? איפה קונים דבר כזה בכלל?

אולי באמת שווה להשקיע אפילו אם זה יהיה רק פתרון חלקי, כמעט כל דבר יותר טוב מהמצב כרגע (ממצב של שתי ארוחות ביום שהן בבסיסן סלט גדול, הגעתי למצב שיש ימים שלמים שאני לא אוכלת אף ירק:-( )

[גוגוס*]

את לא חייבת להסביר שום דבר לאף אחד.
אני יודעת, יקרה. זו היתה דרכי להסביר למה אני לא מסבירה ברמת הפירוט שאני לרוב מסבירה בה.

למשל, החוויה של אורי לא הייתה בתגובה שלי. בכלל.
בדקתי, צודקת. אולי זה נותן המחשה לעומס שהדיון יצר אצלי.

בלי שום "כאילו"
כתבתי "כאילו" כדי להציע ניסוח זהיר, מתוך היכרות עם הרגישות שלך לפרשנות והנחת הנחות כלפייך. אני רואה שזה לא עבד לי...
נו, לא כל כך הולך לי איתך היום

חוסר ההכרה והכבוד הוא כללי.
אכן אין בי הכרה או כבוד לקשיים כלליים. יש בי שפע של הכרה וכבוד לקשיים של אנשים ספציפיים.
הסיבה שאין לי כבוד לקשיים כלליים היא שאני לא חושבת שיש דבר כזה.
וכאן אני מגיעה לחוסר הבנה שיש לי מול טיעון "המציאות האובייקטיבית" שאת מציעה. אם (כדוגמה) לך קשה לחתוך אבוקדו ולי קל - כבר ברור שאין כאן קושי אובייקטיבי או קלות אובייקטיבית. יש את האופנים הסובייקטיביים שבהן את ואני מתייחסות לחיתוך אבוקדו.
מה יכול להיות אובייקטיבי בדברים כאלה?

אשה אחת מגדלת בקלילות מרשימה עשרה ילדים בעוד אני קורסת עם השלושה שלי - הקושי שלי אובייקטיבי? זה קשה לגדל ילדים?

לדעתי, כבוד לקשיים "אובייקטיביים" באופן כללי מעצים בעולם את הנוכחות של האפשרות של קושי במקום להעצים את הנוכחות של כל שאר האופציות לתפוש את מה שקורה.
אם לאשה קשה - זה מה יש. קשה לה. אין נכון מזה - עבורה.
לטעון שיש קשיים אובייקטיביים ביחס להכנת מזון מזין וחיוני (או שזה יותר קשה מאשר מזון זבל) משכיח את האפשרות המאוד אפשרותית שזה קל ופשוט ותלוי בתפישות שלנו לגבי מזון והזנה, בהרגלים שלנו ובעוד דברים שממש ניתן לשנות, לפעמים אפילו בקלות.

אז אם היה קושי אובייקטיבי לכבד, ניחא. אבל אין. שום דבר בזה לא אובייקטיבי, ולראייה - על אותה פעולה בדיוק יש כאן תפישות קושי שונות אפילו רק בדף הזה.

זה דומה יותר לשאלה האם קיים דוד השמש על הגג שלי.
לא. זה דומה לשאלה האם היה קשה להתקין את דוד השמש על הגג שלך. אם הוא שם או לא - על זה אין לנו וויכוח.

אגב, אני גדלתי בבית שבו אכלו כל יום סלט גדול לארוחת ערב (לצד דברים אחרים). זה מאוד השפיע על ההבנה שלי את הצורך במרכיב הזה בתפריט.
ולכן, כשהיו לי תינוקות והתחשק לי להתפטר, עדיין הכנתי סלט כל יום לא משנה מה עם תינוקות על הגב.
למה? כי היה לי קיבעון שככה צריך ונכון. וזה לא היה לי קשה כי בתפישה שלי הכנת סלט היתה בדיוק באותה קטגוריה כמו "אכילה". משהו שעושים וזהו זה. לא חושבים עליו אפילו שנייה מיותרת אם כן או לא או איך או כמה.

אגב אגב, גם לי (כמובן?) יש סלייסר, והוא יקר כל כך ללבי עד שיש עוד אחד תאום בארון למקרה שמשהו יקרה לנוכחי ולא יהיה לי
ויש אחד אצל חמותי בישראל ולחופשות אנחנו לוקחים אותו איתנו. באמת חבר יקר...
<באנגליה אין להשיג אותם כרגע>
קיצר לי כמעט שעה של עבודה יומית לעשר דקות. בעשר דקות אני מכינה מהתחלה ועד הסוף סלט בכמות גדודית בפיילה היישר מהמטבח הצבאי (אישה במסע, את מוזמנת אם חסרים לך זכרונות). מעניין ת'תח... שלי שהעגבנייה יוצאת מעוכה (והיא אכן יוצאת כזו) כל עוד אני לא צריכה לעמוד לחתוך אותה לקוביות יפות. הכל מתערבב ולא רואים כלום. טעים באותה מידה בדיוק.
מאשרת - שטיפה ברגע וחצי עם מים אם שוטפים מייד אחרי רק מירקות או פירות.

[גוגוס*]

לא סובלת לנקות אח"כ את הפומפיה.
מזדהה!!!
אחד הכלים הכי מבאסים לניקוי במטבח וזכרונות הריסוקים לתינוקות שלי, בעיקר של תפוחים, עודם טריים בי. התפוחים - כבר לא...

שווה מאוד לקנות. המקורי שייך לשיווק כרמל ונקרא מאסטר סלייסר. יש אותו בהמון חנויות כלי בית והוא עולה משהו כמו 160 שקלים ומגיע עם שלל אביזרים לא נחוצים בעליל.
ירסק לך את העגבניות יופי, לכל גודל שתרצי. כל סיבוב נוסף עם הידית זה עוד דרגת חיתוך הלאה. ממש שניות.
אולי יש לידך מישהי קרובה שתוכלי לנסות אצלה לפני שאת קונה? בכל זאת הוצאה וחבל שתתאכזבי רק בגלל שזה משמח אחרות.
מצד שני - אולי זה ידרבן אותך להכין סלט...

[קול_פעמונים*]

אישה במסע ,
תודה על הרעיון לחלבה. שאלה- טחינה ודבש יצא לי כמו ממרח ולא מוצק, או שאני טועה?
לגבי כמויות השוקולד- בממוצע אני אוכלת 20 גר' שוקולד ביום (לא סופרת פסק זמן ביום שבו אני מקבלת מחזור), וחלווה בכמות של כף או שתיים.
זה לא הרבה בעיני, בטח שלעומת הסוכר שהופיע במקומות רבים מדי ולאורך כל היום שלי.
אבל, האבל הגדול הוא, שאני מרגישה שיש לי תלות בסוכר הזה, במיוחד אחרי ארוחת הצהריים העשירה שלי שפורטה לעיל.
התלות הזאת מסמנת לי שיש כאן משהו שמזיק לי.
להכין ממתק מפולי קקאו נאים ובעצם לוותר על השוקולד לגמרי, נראה לי משוכה גבוהה בינתיים. אבל אולי בעצם אם כל המרכיבים היו כאן בהישג יד הייתי מנסה.

גוגוס, תודה לך, מתכוונת לנסות את המרציפן. האם לטחון במעבד מזון שקדים מולבנים יתן את התוצאה הרצויה?

וקחי בחשבון שיש גם מצב שאת אוכלת הרבה קלוריות בגלל שאת רגילה לתקופה של יותר הנקה.
יתכן. ירדתי משלוש הנקות לאחת, זה לא הבדל ממש גדול. מבחינת הכמויות, לא נראה לי שאני מפריזה במיוחד (אולי אני טועה), אבל בהחלט הרוב הוא מזונות עתירי קלוריות.

קול פעמונים (מותר לקרוא לך פעמונית בקיצור?) -

מותר. מזכירה לי (הנה מגיע טיזר) את הסיבה שבחרתי בניק (-:
תפילה לאם מכנה אותי פעמונים. נראה לי שכל הוריאציות טובות חוץ מ"קולה", כי לא מזכירים לחוזרים בתשובה את חטאי העבר.

[גוגוס*]

טחינה ודבש יצא לי כמו ממרח ולא מוצק, או שאני טועה?
אכן ממרח. נעים לליקוק. אפשר להקפיא את זה (לא ניסיתי, חברה הציעה) ואפשר גם למצק את זה קצת לפני הקפאה אם מערבבים פנימה אגוזים שבורים. יוצא ממתק קראנץ' שנשמע לי מאוד טעים. ווי, עכשיו בא לי להכין גם.

אני מרגישה שיש לי תלות בסוכר הזה, במיוחד אחרי ארוחת הצהריים העשירה שלי שפורטה לעיל.
כדאי לבדוק את רמות המלח הכוללות בארוחה. לפעמים זו תגובת נגד לכך שהאוכל מלוח מדי לגוף שלך.
לפעמים זה סתם הרגל שנתקע והופך לתלות.
את יכולה לבדוק, למשל, מה קורה אם את מבטיחה לעצמך את הסוכר בשעה אחרת של היום. איך המערכת שלך מגיבה לזה.
יעזור לך להבין אם נהייתה לך תלות פיזית או תקיעה מסוג פסיכולוגי אחר.

להכין ממתק מפולי קקאו נאים ובעצם לוותר על השוקולד לגמרי.
מי אמר לוותר על השוקולד לגמרי?
לוותר? פה לא מוותרים. פה מוסיפים ובודקים אם דברים אחרים נדחקים החוצה לבד מול השפע החדש

האם לטחון במעבד מזון שקדים מולבנים יתן את התוצאה הרצויה?
כן. אבל אפשר להתחיל מזה שטוחנים שקדים שלמים בקליפתם או קונים טחון כזה כבר מוכן. אם המרקם או הטעם לא ימצאו חן תעברי לקלופים.

ירדתי משלוש הנקות לאחת, זה לא הבדל ממש גדול.
לפעמים זה הבדל גדול תודעתית, והמערכת שלך היא לא רק גוף.

נראה לי שכל הוריאציות טובות חוץ מ"קולה".
לקח לי שנייה, וכשהבנתי ממש צחקתי בקול.

[מצ'רה*]

התחלתי ליישם את הטריק של השפים, השחזת סכינים אחד על השני.
אפשר טיפה פרטים איך? זה לא נורא מצמרר?
יש לי סכינים טובים ואין לי אבן משחזת...

[תפילה_לאם]

וואי, אני לא עומדת בקצב.

מנסה להשתתף בקצרה בנוגע לשני עניינים שעלו:

• קוצץ הירקות - פריט כיפי ביותר במטבחי ובמיוחד מחוצה לו. כלומר, נהניתי מאוד בחופשהגדול לקחת אותו אתי, כשיצאתי עם הילדים לכל מיני מקומות. הרי לא אקצוץ סלט בנוחות באמצע איזה גן שעשועים או מוזאון. מה שכן, צריך לחתוך את הירקות מראש לרבעים או משהו, כי אחרת קשה לו להתמודד אתם. אבל כשהם חתוכים, הוא מתמודד יפה גם עם בצל, עם פלפל ועוד. לפעמים החתיכות לא לגמרי אחידות, אבל זה נחמד לי, שיש איזו הפתעה בדמות חתיכה גדולה יותר של מלפפון.

שימושי גם כשרוצים להכין סלט גדול.
שימושי לי פחות לסלט רגיל של ערב בבית, כי אם ממילא אני קצת חותכת את הירקות, זה כבר לא הבדל גדול. לא קשה במיוחד לשטוף אותו, אבל מיותר להוסיף סתם עוד כלי.
ואחד השימושים המוצלחים ביותר עבורי הוא קיצוץ בצלים למרק או לפשטידה. הוא גם קוצץ יפה ומהר, וגם חוסך ממני את הצריבה ואת הדמיעה.

• מידת הטרחה שבהכנת אוכל חיוני אל מול זו שבהכנת האוכל הלא חיוני - אני מניחה שאי אפשר בעצם להשוות, כי בכל קטגוריה כזאת יש טווח גדול של מאכלים, שמצריכים התעסקות בסדרי גודל שונים.

מה שכן, כל אחת יכולה להשוות עבור עצמה, וההשוואה הרלוונטית היא של המאכלים הרלוונטיים לה. כלומר, נכון שלקלף בננה או קלמנטינה זה כלום עבודה, בוודאי אל מול הכנת סופלה שוקולד איכותי, אבל אם לא רוצים לאכול בננה או קלמנטינה, ולעומת זאת מוכנים להמיר את הסופלה בכיף בסתם ופלים מאריזה, יוצא שהאוכל הלא חיוני נגיש ומהיר הרבה יותר.
ואני רואה שהרבה פעמים אחרי בוקר ארוך של שייק עתיר פרות, סתם תפוח ממש לא יעשה לי את זה, וגם מלפפון או עגבניית שרי לא יקרצו לי כמו שוקולד, בטח שלא בכמויות משביעות.
כרגע ההתמודדות שלי עם ההיבט הזה היא בחירה בקיצורי דרך. כשאני משתמשת בלקטים קפואים ומצוננים, אני מביאה בחשבון שאיבדתי משהו מהחיוניות של האוכל (כנראה בעיקר במצוננים), אבל נראה לי שהחישוב הכללי יראה ששייק על בסיס תרד טחון קפוא ו/ או חסה שטופה קצוצה עם תותים קפואים עדיין יהיה חיוני בהרבה מהוופלים שהוזכרו לעיל.


תפילה לאם מכנה אותי פעמונים.
כן... ולא חשבתי מראש לבקש רשות.
ודרך אגב, "פעמונית" נראה לי הולם אותך במיוחד.

[נוודית*]

אפשר טיפה פרטים איך? זה לא נורא מצמרר?
אני פשוט מחליקה סכין על סכין. לא מבינה בזה כלום, סתם מחקה דברים שראיתי בתוכניות בישול עכשיו הלכתי לחפש סרטון כלשהו שידגים, ולמדתי שכנראה מה שאני עושה די גרוע. אז אם יש לך סכינים טובים, לא כדאי לך לנסות את הדרך שלי. יש כל מיני מכשירים ביתיים יעודיים להשחזה. הסכין שלי הוא סתם, קניתי אותו בסבן אילבן באוסקה, בכמה יינים, אז לא אכפת לי, וזה מרגיש שזה עוזר. אבל למען הציבור הגלוי והסמוי - אני לא ממליצה

אם יש רגישות לחריקות, אז כן, זה יכול לצמרר

[מצ'רה*]

כנראה אין מנוס מלארגן אבן משחזת (זה לא שיש לי איזה סכיני שף או משהו, סתם סכינים חדים שמתקהים עם הזמן)
ומסכימה איתך שסכינים טובים ממש משנים את העבודה והרבה יותר כיף איתם.

[תפילה_לאם]

מעניין ת'תח... שלי שהעגבנייה יוצאת מעוכה (והיא אכן יוצאת כזו) כל עוד אני לא צריכה לעמוד לחתוך אותה לקוביות יפות. הכל מתערבב ולא רואים כלום. טעים באותה מידה בדיוק.
לדעתי, טעים יותר. העגבנייה מגירה את מיציה יותר, וזה טעים!

[תפילה_לאם]

שווה מאוד לקנות. המקורי שייך לשיווק כרמל ונקרא מאסטר סלייסר. יש אותו בהמון חנויות כלי בית והוא עולה משהו כמו 160 שקלים ומגיע עם שלל אביזרים לא נחוצים בעליל.
קניתי חיקוי באיזה 30 ש"ח.

[יעלי_לה]

קניתי חיקוי באיזה 30 ש"ח.
אולי בגלל זה את צריכה לחתוך את הירקות לפני שאת מכניסה? אני חותכת מקסימום לחצי, וגם זה לא תמיד.

השחזת סכינים - יש לי משחיז שקניתי מהקצב. כזה
אני משחיזה הרבה כי אני משתמשת בקרשי חיתוך מזכוכית (יותר טוב מפלסטיק שנשחק ומכניס פירורי פלסטיק לאוכל, ויותר טוב מעץ שנשרט ומתחיידק, אבל מקהה סכינים בטירוף), והמכשיר הזה מצוין.

[תפילה_לאם]

אולי בגלל זה את צריכה לחתוך את הירקות לפני שאת מכניסה? אני חותכת מקסימום לחצי, וגם זה לא תמיד.
יש מצב, אבל לשימושים שלי מתאים לי ככה.
(כנראה שאפשר לערוך אנלוגיה דומה בין הבלנדר שלי לבין זה של גוגוס. D-:)

[נוודית*]

בהמשך לשיחה שמתקיימת בדף שוקולד כן או לא, חשבתי עכשיו על דרך מעניינת (לדעתי) להחלטות על כן ולא בנושאי תזונה - לחשוב על המזון המסוים דרך הפריזמה וההקשר של ילדים, פעוטים. האם הייתי נותנת לילד בן החמש שלי לאכול...? שוקולד? פולי קקאו? קנביס בשייק הירוק?
אני לא טוענת שתזונת ילדים ותזונת מבוגרים היא היינו הך, רק שנדמה לי שהמחשבה על ילדים מעלה (לפחות) בי אינוטאיציות יותר חדות, אז זה כלי שיכול להיות מועיל.
נדמה לי שאני שואפת שהתזונה שלי תהיה מתאימה לילדים. זה יהיה סימן די מבוסס לחיוניות.

[תפילה_לאם]

בהחלט!
מאז שהקטנה שלי בעניין המוצ'קים, קלטתי את העיקרון הזה. (שמתי לב שהוספתי בטעות גרש ל"מוצקים", אבל דווקא נחמד ככה.)

[קול_פעמונים*]

לקחתי לי קצת זמן לעכל את מה שגוגוס כתבה לגבי התלות בסוכר:

_כדאי לבדוק את רמות המלח הכוללות בארוחה. לפעמים זו תגובת נגד לכך שהאוכל מלוח מדי לגוף שלך.
לפעמים זה סתם הרגל שנתקע והופך לתלות.
את יכולה לבדוק, למשל, מה קורה אם את מבטיחה לעצמך את הסוכר בשעה אחרת של היום. איך המערכת שלך מגיבה לזה.
יעזור לך להבין אם נהייתה לך תלות פיזית או תקיעה מסוג פסיכולוגי אחר._

אז ככה, זה לא המלח, אני לא אוהבת מלוח מדי.
אתמול ערכתי את הניסוי והבטחתי לעצמי את השוקולד לארבע שעות אחרי הארוחה.
בושה וחרפה מה שהיה-
אכלתי במקום 2 תמרים, לא עזר.
המשכתי לשליש פיתה מלאה עם דבש- כן, אני יודעת שזה לא נחשב, אבל אז הרגשתי כמה שהתמרים היו לא מספקים ונגמר לי כוח הרצון.
אחרי 4 שעות, כשהילד בילה בגינה עם אבא, אכלתי את השוקולד המובטח, והגיעה תחושת הרעלת הסוכר כמו אחרי חיסול משלוח מנות (-:
אני מנסה להבין מה המסקנה מהניסוי, ולא מצליחה להתמקד.
אולי אני מכורה לשוקולד? אולי זה השילוב של הקפאין והסוכר? עד כמה זה הסוכר לבד?
משאירה את זה פתוח בינתיים.

והיום בבוקר ניסיתי גם את המרציפן של גוגוס- יצא טעים, למרות שאין לי דרך להשוות אם לכך התכוונה המשוררת.
(מתביישת לספר שהשתמשתי בשקית שקדים פרוסים שהיתה לי במקרר ותוקפה פג ב- 2012, אבל הנה סיפרתי (-: , אני מניחה שעם טריים יותר זה רק יצא יותר טוב)
אם זה יקלט אצלנו, לא רואה סיבה שזה לא יחליף את החלווה.

נהנית לקרוא כאן את כולן

[גוגוס*]

האם הייתי נותנת לילד בן החמש שלי לאכול...?
אני עושה שימוש רב ברעיון המועיל הזה אבל עם שני שינויים קלים.
האם הייתי נותנת לילד בן השנה שלי לאכול את זה על בסיס יומי?

למה שנה? כי כבר אפשר לאכול הכל, בעצם, אבל ברור לגמרי שאצל רוב הילדים האלה עוד לא מקולקל. אחרי שמקולקל, אנשים כבר ממש בקלות מקלקלים עוד. לפעמים בגלל שכבר לא רואים את הקלקול והוא הופך לנורמה.
בגיל מאוחר יותר כבר פחות צופים בהפרשות שלהם, בכאבי הבטן, בליחה והנזלת, בקשיי השינה או ההירדמות וכו' וכו'...

למה על בסיס יומי? כי פעם ב... אנשים מסכימים לתת דברים ממש מזעזעים. אבל כאשר חושבים על ההצטברות של זה, פתאום מאוד מוחשי למה זה בעצם לא מתאים.

[גוגוס*]

בושה וחרפה מה שהיה
תגידי, את יכולה לדמיין מדענית שעורכת ניסוי עם שאלה אמיתית, מקבלת תוצאות ואומרת עליהן - בושה וחרפה?
תהיי מדענית.

אכלתי במקום 2 תמרים, לא עזר.
לא עזר למה? מה הרגשת? מה היית צריכה?

אולי אני מכורה לשוקולד?
מהמרת נגד זה. מהמרת על הסוכר, בגלל המשיכה לתמרים, לדבש, פיתה (כולם סוכר).
אבל לכי תדעי... אולי זה הקקאו.

מזמינה אותך לנסות שוב. הפעם תבטיחי את השוקולד בשעה אחרת לגמרי ונסי לתעד מה קורה לך אחרי הארוחה.
עוד התנסות שאת יכולה לבדוק ביום אחר - לאכול קצת יותר סוכרים עד וכולל ארוחת צהריים. אבל סוכרים מזינים בלבד.
יכול להיות שחסר לך.

שקדים פרוסים שהיתה לי במקרר ותוקפה פג ב- 2012
מציעה פעם הבאה לבדוק בעזרת טעימה רצינית איך הם טועמים. שומן מעופש זה איכסה ממש. קל לזכור כי זה חרוז
יכול להיות שהם יובשו למוות ואז זה פחות גרוע אבל גם כמעט ולא חיוני.
העיקר שיצא טעים. ספרי איך זה כשתכיני ממשהו טרי.

אגב חלווה, גם שקדים טחונים עם דבש וטחינה (שיותר קל לכדרר) זה טעים.

[אישה_במסע*]

גוונים

אם יש לך בלנדר את יכולה לרסק עגבניות בבלנדר. בדיוק עשיתי את זה היום בבלנדר הגרוע שלי ואפילו הוא שרד את זה

תוהה אם זו אכן עצלנות או משהו אחר
לדעתי זה משהו אחר. כדאי לדעת את הדבר האחר הזה, לי זה מאפשר למסמס אותו.

גוגוס

לדעתי זו נקודת אי ההסכמה בינינו:
הסיבה שאין לי כבוד לקשיים כלליים היא שאני לא חושבת שיש דבר כזה.
אני חושבת שיש. אם את מקלפת אבוקדו בקלות ולי זה קשה יש הרבה מדדים שיכולים להראות את ההבדל האובייקטיבי. למשל, אולי את מקלפת אותו מהר יותר, אולי יש לך סכין חד ולי לא, אולי את צריכה פחות מהריכוז שלך בשביל לקלף אותו. כל ההבדלים האלו יכולים לנבוע מכמות הפעמים שקילפת אבוקדו, וממיומנות שבאה מניסיון. זה לא האופנים הסובייקטיביים שבהן את ואני מתייחסות לחיתוך אבוקדו. זה אובייקטיבי ומדיד. יותר מזה, גם זה שנניח שתינו מלכלכות אבל לך זה פחות מפריע כי את לא עושה במקביל משהו שידיים מלוכלכות מפריע לו ואני מקלידה בבאופן במקביל, זה דבר אובייקטיבי ומדיד.

כבוד לקשיים אובייקטיביים יכול להעצים אותם, ויכול שלא. הוא יכול גם להקטין אותם, אם האפשרות לשנות קיימת ואובייקטיבית לא פחות.
לדעתי הבעייתיות נוצרת אם לקשיים יש מעמד של אובייקטיבי ולדברים אחרים לא.

לטעון שיש קשיים אובייקטיביים ביחס להכנת מזון מזין וחיוני (או שזה יותר קשה מאשר מזון זבל) משכיח את האפשרות המאוד אפשרותית שזה קל ופשוט ותלוי בתפישות שלנו לגבי מזון והזנה, בהרגלים שלנו ובעוד דברים שממש ניתן לשנות, לפעמים אפילו בקלות.

אצלי זה עובד בדיוק ההפך - פעם כבוד לקושי האובייקטיבי שלי העלים אותו! ממש כך! במקום לזלזל בקושי שלי לנסוע באוטובוס בקו לא מוכר למקום לא מוכר התייחסתי לזה בכבוד <אחרי שקראתי על כמה זה קושי קיים אובייקטיבית> והתכוננתי לזה מראש, והקצתי לזה כוחות נפשיים, וזה פשוט הפך את זה להרבה הרבה יותר קל.

הקשיים האובייקטיביים הם בדיוק תפישות שלנו לגבי מזון והזנה, הרגלים שלנו ועוד דברים. מה לא אובייקטיבי בתפישה שלי לגבי מזון? מה לא אובייקטיבי בהרגלים שלי? ולמה אובייקטיביות אומרת שאי אפשר לשנות?

למה? כי היה לי קיבעון שככה צריך ונכון. וזה לא היה לי קשה כי בתפישה שלי הכנת סלט היתה בדיוק באותה קטגוריה כמו "אכילה". משהו שעושים וזהו זה. לא חושבים עליו אפילו שנייה מיותרת אם כן או לא או איך או כמה.
זה דוגמא לשוני אובייקטיבי שיש בין נשים שונות - חינוך. זה משפיע. הרגל שהוקנה מילדות יש לו כוח שאין להרגל שנרכש בבגרות. הוא לאו דווקא חזק יותר, הוא שונה. לדעתי זו דוגמא להבדל אובייקטיבי ומשמעותי מאוד שכדאי להכיר, ובמידת האפשר לרתום את האפשרות הזו לשירותי.

שאלה על סלייסר:
מה כדאי לעשות אם אין לי איפה לנסות אותו? זה לא שאני הולכת לבקר אימהות בחינוך ביתי בזמני הפנוי...
והמכשיר הזה נשמע נחמד, ואפילו פיניתי לא מעט מקום בחדר שלי ויהיה לי איפה לשים אותו. אבל אני לא אקנה מכשיר ב160 שח בלי לבדוק אותו מראש. חיקוי שלו ב30 שח - אולי כן. אם אני אתקל בו. הוא חותך גם פלפלים? וחסה?

פעמונית

אבל אולי בעצם אם כל המרכיבים היו כאן בהישג יד הייתי מנסה.
מה חסר לך? כדורי הלוז שהכנתי היו ממש קלים להכנה. טחנתי אגוזי לוז במטחנת תבלינים, הוספתי סוכר <מהמתכון, הפעם אנסה בלי> קקאו מים וגלגלתי כדורים. יצא טעים מאוד! היום אני אעשה עוד.
והנה קישור למתכון: http://zebarie.com/2014/03/23/%D7%9B%D7 ... %90%D7%9D/

להכין ממתק מפולי קקאו נאים ובעצם לוותר על השוקולד לגמרי
למה הממתק מפולי קקאו זה לא שוקולד? אני מתכננת מתישהו בעתיד להכין שוקולד ביתי מחמאת קקאו ומסת קקאו. וזה יהיה לחלוטין שוקולד, וכנראה שהוא לא יהיה נא ואני אמתיק אותו אולי בדבש או מייפל או אגבה. ואני בטוחה שהוא טוב יותר מהשוקולדים התעשייתיים שאני קונה. וזה עדיין שוקולד.

תהיי מדענית.
הגישה של גוגוס לתזונה מזכרה לי את הגישה שלי למנגנונים אוטומטיים שלי <ולדעתי יש ביניהם קשר הדוק>. אני מניחה מראש שלמנגנון שלי יש סיבה טובה פעול כמו שהוא פועל, ומחפשת מה הסיבה הטובה שלו. למשל, בצבא אכלתי בארוחת הצהריים מעבר לנקודת השובע שלי באופן קבוע, משום שהיה חסר אוכל בצורה קבועה. פשוט לא היה אוכל בשעות שאני רעבה, אז אכלתי כדי לא לסבול מרעב. במקום לנשות לשכנע את המנגנון הזה בהיגיון העדפתי להחליט שהסיבה שלו מוצדקת, וכדי לשנות אותו ניסיתי לדאוג לי לאכול זמין בכל שעה ובכמות מספיקה. בצבא זה הצליח לי בצורה מוגבלת מאוד, אבל בבית זה מצליח בהחלט.

אני ממליצה לך להתייחס מראש למנגנון שלך בכבוד ולהניח שיש לו סיבה טובה. וסיבה טובה לא יכולה להיות בושה וחרפה.
<אני דווקא יכולה בקלות לדמיין מדענית שאומרת "בושה וחרפה" על תוצאות של ניסוי>

גם אני מהמרת על הסוכר
בכלל, אני לא ממש מאמינה בהתמכרות לשוקולד. ליתר דיוק, לדעתי שוקולד לא יותר ממכר מנענע או זרעי צ'יה או דבש.

[גוגוס*]

יש הרבה מדדים שיכולים להראות את ההבדל האובייקטיבי. למשל, אולי את מקלפת אותו מהר יותר, אולי יש לך סכין חד ולי לא, אולי את צריכה פחות מהריכוז שלך בשביל לקלף אותו. כל ההבדלים האלו יכולים לנבוע מכמות הפעמים שקילפת אבוקדו, וממיומנות שבאה מניסיון.
אישה במסע, כתבת מאוד יפה והסברת את עצמך היטב. תודה על זה.
על אף זאת, אני רואה דברים אחרת (עדיין )
המדדים האובייקטיביים שאת מציעה הם אכן אובייקטיביים, אבל אין להם קשר הכרחי לתפישת הקושי. אני יכולה להתחרות ולנצח בתחרות קילוף אבוקדו ועדיין לתפוש את זה כמשהו קשה.
ואני יכולה לעשות את הפעולה הזו באטיות ועם סכין פלסטיק רעוע (למשל, בפיקניק, כי שכחתי את הויקטורינוקס האלוף שלי בבית) ולתפוש את הפעולה כקלה ומהנה.
קושי הוא לא דבר אובייקטיבי. מה שמוביל אליו עשוי להיות אובייקטיבי, אבל הוא עצמו - לא.

מה לא אובייקטיבי בתפישה שלי לגבי מזון?
ה-כל. תראי את הדיון שאת מנהלת על התמכרויות בדף השוקולד. אם היה שם משהו אובייקטיבי, הוויכוח הזה היה נגמר מהר מאוד.
זה היה קורה לו הייתן מתווכחות על צבעו של השוקולד למשל.
אובייקטיבי בא מהמילה "אובייקט", לא? בקושי אין אובייקט. גם בתפישה (לא קוגניטיבית) אין. ואפילו בתפישה קוגניטיבית לא תמיד יש אובייקטיביות. העין שלי רואה כחול בעוד ששלך רואה ירוק.

ולמה אובייקטיביות אומרת שאי אפשר לשנות?
לא אומרת. מקשה.

במקום לזלזל בקושי שלי לנסוע באוטובוס בקו לא מוכר למקום לא מוכר התייחסתי לזה בכבוד <אחרי שקראתי על כמה זה קושי קיים אובייקטיבית>
רואה את זה אחרת.
מה שקרה לך זה שגילית שהקושי הסובייקטיבי שלך הוא משהו שיש לעוד אנשים. ומאחר שלא היית יותר איזו מוזרה והזויה עם בעיות משונות וחריגות היה לך קל יותר לכבד את עצמך ולא לזלזל בעצמך.
אני חוששת שיש לנו הגדרות שונות למושגים "אובייקטיבי" ו"סובייקטיבי".
אובייקטיבי - נסמך על עובדות
סובייקטיבי - נמסך על אמונות, תחושות

הקושי שלך לנסוע באוטובוס נסמך על עובדות מאוד פרטיות שלך שקשורות באמונות שלך, התחושות שלך והאופן שבו את מפרשת את המציאות. אין קושי אובייקטיבי לנסוע באוטובוס כמו שאין קושי אובייקטיבי ללדת או לגדל ילדים בלי חיתולים או להכין ארוחה למאה איש.
יש דברים מסוימים שהתפתחה לגביהם אמונה רווחת מאוד בקושי, עד שחברתית הפך למקובל להגדיר אותם כקשים. כמו לידה, גידול ילדים בלי חיתולים או הכנת ארוחה למאה איש.
זה אומר שהם באמת קשים אובייקטיבית? לא.

הרגל מהילדות גם הוא לא קשור לאובייקטיביות של הקושי. הוא עוד פיסה בפאזל של הדברים שמארגנים את התפישה שלי כך או אחרת, באופן סובייקטיבי לגמרי. זו האמונה שלי שכך צריך להיות (סלט על השולחן בכל ערב) ומה שנסמך על אמונה או הרגל או חינוך או דעה הוא סובייקטיבי.

[גוגוס*]

_שאלה על סלייסר:
מה כדאי לעשות אם אין לי איפה לנסות אותו?_
ליצור קשר עם היבואן המאוד מאוד נחמד (מניסיון) ולשאול איפה אפשר לראות הדגמה של המכשיר ולהתנסות בעצמך.
ויש לזה גם סרטוני וידאו אמיתיים לגמרי. שוב, מניסיון. חיתוך קל וחלק ומהיר וניקוי מהיר. חפשי ביוטיוב.
חותך פלפלים, צנוניות, כרוב, ובטח שחסה. אני מעדיפה לחתוך חסה לבד כי דווקא שם אני לא אוהבת שכל חתיכה בגודל אחר.
אישית, לא הייתי קונה את החיקוי אם המשמעות היא שצריך לחתוך יותר לפני הכנסה למכשיר. בכמויות שאני מכינה זה חותר תחת המטרה.

אני דווקא יכולה בקלות לדמיין מדענית שאומרת "בושה וחרפה" על תוצאות של ניסוי.
כן, גם אני. אם הניסוי תוכנן על הפנים ולכן התוצאות בהתאם. אבל זה בושה וחרפה על הניסוי ולא על התוצאות. התוצאות הן מה שהן. איך הן יכולות להיות בושה וחרפה?

[גוגוס*]

בתוך ההרצאה המעניינת מאוד של רוזלינד גרובן ('צטערת, לא יכולה לקרוא לה פרופ', התואר שלה מפוקפק בעיניי) יש הסבר קצרצר על התמכרויות, דגנים ושוקולד.
ההרצאה מסבירה את הקשר בין סגנונות אכילה ועיבוד רגשי, וחבל שהיא לא עוסקת כמעט בכמויות אלא רק בסגנון עצמו. אבל מתוך דברים שהיא אומרת אפשר להבין משהו גם על זה.

אפשר לצפות בכל ההרצאה ואפשר גם לזכור שהיא (או היתה בעבר?) זוגתו של ד"ר דאגלס גראהם (80/10/10) ושהיא תומכת באופן מובהק בתזונה טבעונית נאה נמוכה בשומן ומרצה בפני קהל שחושב כמותה.

בדקה 29:00 - התמכרויות ובדקה 31:00 - שוקולד
הפואנטה - זה לא רק קפאין...

[נוודית*]

לינקים ישירים:
התמכרויות
שוקולד

[נוודית*]

בנושא האובייקטיבי מול תפישתי, אני מרגישה שחשוב להדגיש -
זה שמשהו מוצג כתפישתי או סובייקטיבי, לא הופך אותו ל לא אמיתי או לפחות אמיתי ממה שמוגדר כאובייקטיבי.

אולי חלק מההתנגדות להכרה באספקט התפישתי של דברים, למשל של קושי, באה מזה שהיא כאילו רומזת שהקושי הזה לא אמיתי. שהוא מומצא, קיים רק בדמיון. אני חושבת שזה לגמרי לנכון. חווית הקושי אמיתית לגמרי, גם אם המקור שלה תפישתי, והחוויה היא מה שמשנה, במובן הזה, ואין מקום וצורך לבטל אותה.

בעיני המשמעות העיקרית באבחנה המבדלת הזו, היא בהקשר של שינוי. אם רואים את המקור של החוויה בתפישה, יותר קל לשנות את התפישה, ובעקבות כך את החוויה. מצד שני, אם מגדירים חד משמעית שהמקור הוא אובייקטיבי, חיצוני לעצמי - מנטרלים או מקשים במידה רבה עלהאפשרות לשינוי החוויה.

[מצ'רה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קוראת בענין עמוק את השיחה על הקשיים והאובייקטיביות.

[תפילה_לאם]

שאלה על סלייסר:
את יכולה לבוא לבקר אותנו. (אנחנו לא בחנ"ב...)
ואצלי החיקוי חתך גם פלפל וחסה (עם עזרה מקדימה שלי, כמתואר.)

[גוגוס*]

נוודית, כל מילה ומילה.
תודה.
פתאום הטריד אותי האם השתמע מדבריי שהחיבור שאני עושה בין קושי לתפישה מרמז על זה שאני רואה את הקושי כאמיתי פחות.
אני מקווה שלא.

הערה קטנה -
אם רואים את המקור של החוויה בתפישה, יותר קל לשנות את התפישה
לפעמים כן לפעמים לא.
כי אם אני אבין שהקושי שלי לקלף אבוקדו נובע מזה שהסכין שלי קהתה ופשוט לא שמתי לב (קורה לי הרבה!) אז אני אעשה משהו בעניין והבעיה תיפתר.
כלומר - לעתים מיקוד בעניינים אובייקטיביים הוא דווקא הדרך הקצרה והקלה לשינוי המצב.
אבל בשביל זה אני צריכה להבין שאין קושי אובייקטיבי בקילוף אבוקדו

מה שכן, יש איזה טעם לפגם בדיון הזה. כי ברור לגמרי שהוא בקודים.
הבעיות שלנו לא מתחילות או נגמרות בהכנת אוכל לעצמנו אלא בדברים הרבה יותר רחבים, שהכנת אוכל לעצמנו היא רק סמפטום שלהם.
ושם, ברחב יותר, יש הרבה יותר עניין לדיבור מעמיק על מה שאובייקטיבי ומה שלא ובעיקר על תפישת קושי ומה שעושים איתה.
עד כמה היא מנגנון הגנה? עד כמה היא מושפעת מהתרבות שלנו? ועוד ועוד...
<אני אישית לא ממש בעניין של צלילה לדיון הזה אבל נראה לי חשוב להגיד את המובן מאליו - דוגמאות אבוקדו לא ממש מלמדות אותנו על הדיון שמתנהל בראש של רובנו בהקשר הזה>

[טלי_ב*]

דוגמאות אבוקדו לא ממש מלמדות אותנו על הדיון שמתנהל בראש של רובנו בהקשר הזה
וואלה?
מקווה שאני לא יוצאת שטחית כאן, אבל הדיון אצלי בראש הוא אכן על דוגמאות אבוקדו.
כלומר, לפעמים יש לי קשיים לוגיסטיים מסוימים שאני תוהה איך לפתור. נכון, באיזה מובן פילוסופי רחב גם הם עניין של תפיסה (נגיד, יש לי כוח לרבוץ על הספה אבל לא לשטוף ירקות. קשור לתפיסה שלי שלרבוץ על הספה קל ומהנה יותר) אבל זה לא שאני יכולה לשנות אותה בהחלטה פשוטה (שמעכשיו ארגיש שיותר כיף לי לשטוף ירקות). בפועל, נראה לי שהדרך הקצרה לפיתרון תעבור בפתרונות במישור הפרקטי יותר (נגיד, לשטוף בבוקר. סתם דוגמה, לי ממש אין כוח לשטוף גם בבוקר).
ולמה אני טורחת לשתף במחשבותיי השטחיות על אבוקדו?
כי לצד התועלת המרובה שאני מוצאת בדיונים העמוקים יותר, לפעמים מטרידות אותי גם סוגיות מאוד מאוד ארציות. כלומר, לפעמים אבוקדו הוא רק אבוקדו.

[טלי_ב*]

אגב גם אני מזמינה בשמחה את כל מי שרוצה לצפות במאסטר סלייסר בפעולה (רק שתשטוף קודם את הירקות).
אבל האמת נדמה לי שזה יהיה לכן רחוק.

[גוגוס*]

לצד התועלת המרובה שאני מוצאת בדיונים העמוקים יותר, לפעמים מטרידות אותי גם סוגיות מאוד מאוד ארציות. כלומר, לפעמים אבוקדו הוא רק אבוקדו.
ולכן נכתב רובנו

[טלי_ב*]

ולכן נכתב רובנו
צודקת, לא שמתי לב (-:

[גוגוס*]

משהו מעניין קורה, ואני מחברת אותו להרצאה של רוזלינד גרובן.
היא מסמנת איזשהו ציר של מה שהיא מכנה אכילה קלה. מתזונה מערבית, לתזונה צמחונית, לתזונה טבעונית, לתזונה טבעונית לא מבושלת, לתזונה טבעונית לא מבושלת דלת שומן.
כמובן כמובן שניתן היה להניח דברים אחרים לגמרי על הציר.
אני חושבת שהגעתי לנקודה עוד יותר קיצונית בציר שלה ואני מהרהרת כרגע מה דעתי על זה.
אני אוכלת כרגע תזונה טבעונית לא מבושלת דלת שומן בכמות קטנה. אני פשוט אוכלת מעט.
זה קרה משום שהצום לסירוגין הפך בפועל לעיסה שאין המון הבדל בין החלק של הצום שלה לחלק של הלסירוגין שלה.

בינתיים אני מרגישה ממש טוב, ואכן חווה בצורה מאוד ברורה את הרגשות שלי וגם דברים אחרים. אם להיות כנה, לא תמיד זה נעים בהיבט הזה.
אני עוקבת ומהרהרת מה ההשלכות של הדבר הזה לטווחי זמן ארוכים.
תמיד הרגשתי שמי שנוקט ב 80/10/10 אוכל המון. זו ההנחייה, כאילו כדי להגיע למכסת הקלוריות, אבל משהו נראה לי לא נורמלי ממש ברמת נפח המזון.
דעתי האישית היא שזה מתיש את הגוף לעכל כל כך הרבה, גם אם המזון מתעכל בקלות.
ומעולם לא נמשכתי לכמויות האלה.

היום יוצא שאני אוכלת משהו כמו 500 עד 800 קלוריות ביום, כולן משובחות מאוד לדעתי, ומרגישה טוב.
אני כמעט ולא מרזה והמשקל שלי יציב ובריא ואני גם לא מרגישה חולשה או משהו מאלה.
מה שכן, השינה שלי על הפנים. יש לי עניינים בחיים שמלווים אותי בעת הזו והם יוצרים טרדות שלדעתי מעירות אותי מהשינה.
אני לא יודעת אם זה חלק מה"חשיפה" של המערך הנפשי/רגשי בעקבות שינוי התזונה או שזה היה קורה בכל מקרה.

ממשיכה להתבונן בעניין.

[סוכר*]

הי גוגוס
למה בעצם את אוכלת כל כך מעט? ולמה מעט שומן?
האם זה לא משפיע לך על עור הפנים? יותר מזקין אותו?
המון שאלות, רק אם מתאים לך

[גוגוס*]

למה בעצם את אוכלת כל כך מעט?
כי אני לא רעבה. וכשאני רעבה אני נהיית שבעה מהר ומרגישה בעוצמה את מה שעודף.

ולמה מעט שומן?
כי אני מרגישה שהוא מכביד עלי מאוד. מספיק לי חופן קטן של אגוזים שנאכל ביחד עם איזה פרי וקצת שמן זית בסלט.

האם זה לא משפיע לך על עור הפנים?
כן. ממש ממש לטובה. יש לי בעיה מתמשכת בעור הפנים כבר יותר משנתיים ויש מצב שהיא הולכת להיפתר. בכל אופן, אני רואה שם שיפור אטי אבל קבוע. נראה אם זה ישרוד שינויים הורמונליים במעגל הפוריות הנוכחי.
בכל אופן, זו לא המטרה של הניסוי הזה. זה רק תוצר לוואי משמח בינתיים.

[סוכר*]

מעניין!
אני אוכלת שומן כי אני מרגישה שזה עוזר לי בעיכול למשל הרבה שמן זית בסלט
ובקשר לעור הפנים תמיד מפחיד אותי שאם אוריד בשומן הוא יותר יתקמט

[גוגוס*]

גם אני אוכלת שומן, פשוט במידה אחרת ממקודם.
אני אוכלת שמן בזית בסלט. פעם אכלתי המון והיום פחות. אלו מושגים כל כך יחסיים, את יודעת...
יש לי שומן בכל ארוחה בעצם, רק מעט. ממש מעט זרעים ואגוזים בשייק. אגוזים ספורים עם הפירות במהלך היום. מעט שמן זית בסלט.
ברמות כאלה גם אני מרגישה שהוא טוב ולי ונעים לי.

אצלי שומן בכמות גדולה יותר מתפקד על תקן של הרגעה, והנה בדיוק דוגמה מעכשיו.
בעודי משכיבה את הילדים לישון נשמע טפטוף. הסתבר שנוזלים מים לקומה התחתונה מהמקלחת של הילדים, דרך אחד מחורי התאורה בקומה למטה, על רצפת עץ שלא מחבבת מים בכלל.
מצאתי את עצמי מתרגזת נורא, ומלבישה על האירוע הזה את שלל הטענות שיש לי לקבלן (המתוק מאוד בדרך כלל!) שעבד פה בבית ובדיוק ביטל פגישה שאמורה היתה להתמודד עם בעיות אחרות שהתגלו.
בקיצור נמרץ - התחרפנתי!
הרגשתי את הדבר הזה עולה בי והתלבטתי מאוד אם ללכת לאכול משהו או לא. ניסיתי לעבוד עם זה קצת אבל ממש לא היה מצב מכל מיני סיבות.
הלכתי למטבח ובלי שמץ של רעב אכלתי קלמנטינה, תפוז ובננה עם איזה חופן נאה של אגוזי פקאן ומלך.
ועכשיו הוטב לי. זה לא היה אותו דבר בלי האגוזים.
וביני לביני גם עלה חיוך קטן, שאיזה מזל שהגעתי למצב שבו אכילה לצורך השתקה רגשית לא גורמת יותר נזק של ממש לגוף שלי וכל מה שהוא צריך להתמודד איתו זה קצת עודפות של דברים מזינים.
אז חראם על הדחיקה הרגשית אבל אם כבר - אז ככה. במודעות ובלי זבל.

ולגבי העור - סביר שיהיה לי עור קמוט בשלב כלשהו, ואולי מוקדם מאשר אצל אחרות. באופן אישי אני מעדיפה את זה על כבדות קבועה מאכילה שלא מדוייקת לי.

[אישה_במסע*]

אתחיל מהסיפור שרציתי לספר עוד לפני כמעט שבוע, בטרם אשכח אותו.

יצאתי לקנות לי בגדים. ליתר דיוק, רציתי לקנות לעצמי תחתונים ובדקתי גם חולצות ארוכות ודקות לחורף. אני נכנסת לחנות ראשונה ורואה שם חולצות במבצע, ומקווה שאולי יתאימו לי. אני מזמן רוצה לקנות חולצות כאלו אולם לא מוצאת כאלו שיתאימו לי. הן או קצרות מידי או ארוכות כמו טוניקה.
אני מודדת מידה S, והחולצה גדולה עליי. מודדת מידה 18 של ילדים, והחוצלה באורך המתאים אבל רחבה מידי בכתפיים, ובאון כללי גדולה מידי. עוברת למידה 16 - החולצה מתאימה לי, אבל קצרה מידי לטעמי, כמו כמה חולצות שכבר יש לי, אז אני לא קונה.
בחנות הבאה אני מחפשת תחתונים. זו משימה לא פשוטה בהתחשב בכך שמסיבה לא ברורה נשים הוציאו את התחתונים מהאריזות שהם היו בהם וערבבו אותם בערימה מבולגנת נורא. מוכרת נחמדה עוזרת לי <וגם מספרת שאחרי שהיא תסדר עוד כמה ימים יבלגנו הכל מחדש>. לדעתה המידה שלי היא M. אני קונה והולכת הביתה. אני מודדת והתחתונים מתאימים לי. אני חושבת כמה מוזר העולם בו חולצה במידה S גדולה עליי אבל התחתונים שלי במידה M.
אני בבית מכבסת את התחתונים. כשאני מקפלת כביסה וזמה את הבגדים במקומם אני רואה שאחד התחתונים גדול מהאחרים, הוא מידה L. בגלל הבלאגן באריזות תחתון במישה L נכנס לחבילה במידה M ואני לא שמתי לב לזה. אני מודדת אותו, והוא לא גדול עליי. ואני פשוט לא מבינה מה קורה עם המידות.
למה ההבדלים בין מידות התחתונים כאלו קטנים? אני משווה וההבדלים באמת קטנים כל כך שזה הגיוני שרוב התחתונים שלי במידה S, חלק בכלל נחשבים תחתוני ילדות ולא נשים, יש לי חבילה של תחתוני M, ותחתון L אחד, וכולם מתאימים לי. גם אם לקחת בחשבון את זה שיש לתחתונים גומי ו-5% מהבד הוא סינטטי, זה נראה לי לא הגיוני בעליל.
ומה לעזאזל אמורה ללבוש מי שהמידה שלה בחולצה היא M? או L? תחתונים בגודל XXL? או פשוט תחתונים של חברה אחרת, כי הקשר בין הגודל של התחתונים למידה הוא מקרי בהחלט?

יצאה לי הקדמה מאוד מעניינת להרהוריי על משקל.
בצבא העלתי במשקל. בגלל אוכל לא טעים ולא בריא ומלא בשמן ובשעות מוגבלות מאוד. הופתעתי מאוד כשנשקלתי כמה זמן אחרי שהשתחררתי מהצבא. אני חושבת שפעם קודמת נשקלתי לפני שלוש שנים, והעלתי בזמן הזה 10 קילוגרמים. הייתי בהלם מהמשקל. התגובה של אמא שלי לא הוסיפה לי מצב רוח טוב. היא אמרה משהו על זה ששמנתי מאוד ושזה משקל לא הגיוני, או משהו בסגנון. ואני שוקלת כולה 60 ק"ג, כן? <וכמובן שכשסיפרתי לה על חוסר התאימות בין מידת החולצה למידת התחתונים היא אמרה לי שהשמנתי בתחת אבל לא גדלו לי השדיים . וכמובן שאני לא מתכוונת לשוחח איתה על המשקל שלי, אני אסתדר בלי החילושים שלה>
וז חשבתי אני רוצה לרדת במשקל. ואז חשבתי שאני רוצה לרדת אבל לאו דוקא למשקל הקודם שלי.
אני זוכרת טוב מאוד כמה מקרים של רעב עז, דומה לכאב בטן שהרגשתי אז. ואני לא זוכרת מקרים כאלו עכשיו. יכול להיות שסוג הרעב הזה קשור לאכילת פחמימות, או לשילוב בין לא לאכול הרבה זמן לארוחה של פחמימות. אבל אני חושבת שזה שיש לי רזרבות של שומן גם קשור לזה. וגם המראה החיצוני שלי לפחות חלקית מוצא חן בעיני יותר ככה. זה מראה יותר נשי ופחות נערי.

כל ההרהורים הלו נותרו ערעורים בעלמא. מעולם לא הייתי בדיאטה ואין לי רצון להתחיל עכשיו. אבל גם בלי שום דיאטה כבר הורדתי כמה קילוגרמים ואני חושבת שבאופן טבעי עם השחרור מהמצבא והמעבר לאוכל שאני רוצה בכמות שאני רוצה ואפשרות לפעילות גופנית בצורה נוחה, שלא הייתה לי בצבא, המשקל שלי יחזור ל...
לאן בעצם? זו השאלה. לא התרגלתי לנסות להשפיע על המשקל שלי, ואני אוכלת משיקולים שלא קשורים בכלל למשקל. משקל נראה לי פחות חשוב מאיך שאני רואה ומרגישה את השומן על הגוף שלי.

הגישה הקלילה שלי למשקל הייתה מבוססת במידה רבה על זה שעניתי על הדרישות החברתיות למשקל, כמו שהגישה הקלילה שלי לציונים <שנרכשה בעמל רב נגד הגישה של הוריי לכך> אמורה הייתה לתת לי ביטחון עצמי שלא תלויי בהם. בציונים זה עבד. לא בצורה מושלמת, אבל היחס שלי לכישלון בבחינה באויברסיטה קליל בהרבה מהיחס שלי לכישלון בבחינה ביסודי. אחרי היצאתי מההלם והתרגלתי לרעיון, לא מצאתי בכישלון בבחינה סיבה לבושה, ואני מספרת על כך אם זה רלוונטי לאנשים. לכולם חוץ מלהורים.
כך גם עם המשקל, התרגלתי למשקל שלי וכשאני נשקלת המשקל עצמו לא ממש מפריע לי. למה שיפריע לי אם זה משקל מוצלח בהחלט?

אבל למרות הכל, ולמרות שלשמחתי כל האישוז לנשים <ולא רק> עם משקל בחברתנו עברו לידי, הם עדיין נגעו בי.לא הרבה, אבל נגעו. ואני פתאום הבנתי שהמשקל שלי יכול להשתנות, שבגדים יכולים להיות פתאום קטנים עליי <זה קרה לי עם זוג וחצי של מכנסיים סך הכל, ועדיין..>. זה תמיד נראה לי דבר שקורה עם אחרים. המשקל שלי לא השתנה משמעותית כמה שנים לפני הצבא, ועכשיו מצאתי את עצמי פתאום חלק מאלו שהעלו כמה קילוגרמים בצבא. זה לא מפתיע בהתחשב באוכל שם, ועדיין, הייתי בטוחה שלי זה לא יקרה...

ועוד מעט אני אלך להתקלח ואשקל לפני זה, והמשקל שאראה לא ישפיע על מצב רוחי ליותר מכמה דקות. אבל אני לא יכולה לומר שבכלל לא אכפת לי ממנו. ממש ממש קצת, אבל אכפת לי. ואני אפילו לא יודעת מה אני רוצה. אני יכולה להגיד שאני רוצה לחזור למשקל הקודם, 50 ק"ג (או ליתר דיוק 49.5 שנתנו לי להיחשב בתת משקל על פי נתוני הצבא, ולכן את האפשרות לשאת בטירונות נשק מקוצר. אפשרות שממש שמחתי עליה). זה לא יהיה שקר, אבל גם לא אמת. אני רוצה משהו באמצע, אני לא יודעת מה אני רוצה.
ואני יכולה לא לחשוב על זה וכמעט לא להתעסק בזה, כי אני גם ככה לא משפיעה על המשקל שלי, ואני לא מצליחה לחשוב על עצמי אוכלת או לא אוכלת משהו משיקולי דיאטה, או אפילו יוצאת להליכה משיקולי דיאטה. ואם למשהו אין השפעה פרקטית על המעשים שלי יש לי את הפריווילגיה פשוט לא לחשוב עליו.
כי את האוכל שלי אני מכינה משיקולי טעם וחיוניות, ואני אפילו לא גיבשתי עד הסוף את התשובה לשאלה - מהי החיוניות שלי חלק שמיני{{}}. תבשיל העדשים שיש עכשיו על הכיריים שהכנתי חיוני בעיניי, והשאיפה שלי לתזונה נכונה שונה משמעותית מזו של גוגוס. אני יודעת בערך מה היא, אבל רק בערך. אף פעם לא הייתה לי אפשרות לממש אותה. עכשיו יש, ואני עושה זאת לאט לאט.
ויש כל מיני התקדמויות שדברים שמקודם לא היו. כדורי אגוזי הלוז הם חיוניים בעיני - יש בהם אגוזי לוז, אבקת קקאו, קורט מלח, מים ודבש. והם טעימים לי. ופתאום האפשרות לוותר על שוקולד נראית הגיונית ממש. כי הכדורים האלו - הם שוקולד מבחינתי. והם טעימים יותר מרוב סוגי השוקולד שיש לי.
לפני הצבא לא אכלתי שוקולד לעיתים קרובות. אכלתי מיני חטיפים, משיקולי תועלת. היה מותר "קינוח אחד ביום". עוגה אישית או מעדן נחשבו קינוח, כמו גם שתי קוביות שוקולד, וזה לא היה משתלם לקחת שוקולד. עם הזמן הכלל הזה הפסיק להיות תקף לגבי, אבל ההרגלים נשארו.
שתיתי תה עם סוכר. לפעמים שלוש כפיות סוכר. לבן, כמובן. בעקבות דפי החיוניות ומילים שכתבה בשמת על שוקולד מריר איכותי החלטתי להפסיק לשים סוכר בתה ולעבור לאכול שוקולד ליד. המעבר לא היה מסובך, נהנתי לשתות תה עם משהו מתוק ליד לא פחות ואולי יותר מתה עם סוכר. אבל סוכר בתה לא נחשב קינוח, ושוקלד - כן.
התחלתי לקנות שוקולד 60% של עלית. מוזר לחשוב על זה עכשיו. ניסיתי כמה פעמים לקנות שוקולד עלית רגיל מטעמי חיסכון אבל זה כבר לא היה טעים לי. אחר כך התחלתי לקנות שוקולדים מיוחדים למיניהם. לפעמים היו שם פחות אחוזי קקאו, כמו בשוקולד בטעם תפוז, או מנטה, לפעימם יותר, כמו בשוקולד 78% של פריי. אבל הם היו טעימים לי, לכן קניתי אותם.
ועכשיו למדתי להכין כדורי שוקולד-לוז, ופתאום הבנתי שאני יכולה לוותר על שוקולד, לא לקנות יותר שוקולד לעולם. זה לא אומר שאעשה את זה, אני די בטוחה שעוד אקנה שוקולד בחיים שלי.
אבל זו אפשרות חדשה שפתאום נפתחה לי. ואם אני אלמד להכין עוגיות שיחליפו חטיפים תעשייתיים שאני עדיין אוכלת מידי פעם כמתחשק לי לא רק שוקולד אלא שוקולד עם עוד משהו, אוכל להיפטר ממוצרים תעשייתיים.

וכל זה, קשור לחיוניות שלי אבל לא למשקל. המשקל מתנדנד לו בצד, כמו בלון על חוט, ואני לא מוצאת לו מקום במארג חיי.

קראתי פה לא מעט מילים חכמות על משקל. אשמח אם תגידו משהו. אולי המילים שלכן יעזרו לי למקם את המשקל בחיי הממשיים, ולא במעגלי הפילוסופיה המנותקת מהחיים, בהם הוא מתנדנד עכשיו. אולי אצליח לקשור הכל למארג אחד, את הפמיניזם ואת "מיתוס היופי" שלא קשרתי ואת חוסר התאימות במידות <אפילו בנעליים אין לי מידה קבועה, אצל חברות שונות המידות שונות>, ואת דעתי השלילית על הדימוי החברתי של משקל מושלם ומראה חיצוני, ואת דעתי (?) השלילית לבי השמנת יתר, ועוד הרבה חוטים פילוסופיים מאוד שפתאום נהיו קשורים לחיי, אבל אני לא מצליחה לארוג אותם לאריג אחד.

[אישה_במסע*]

בנוגע לקושי ולתפישה:

אתחיל עם הגדרות:
לדעתי קושי ותפיסת קושי הם שני דברים שונים. אין לי כרגע הגדרה חד משמעית של קושי אבל היא כנראה תכלול שיקלול כלשהו של כמות הזמן שלוקח לעשות משהו, הקושי הפיזי לעשותו, לקושי המנטלי לעשותו, מידת היכולת להתרכז בדברים אחרים בו זמנית, ועוד כמה דברים. לעומת זאת, תפישת הקושי היא ההערכה שלי לכמה קשה לי.
כמו שיש לי משקל כלשהו, ויש את ההערכה שלי את המשקל. היא יכולה להיות מדוייקת או לא מדוייקת, נכונה או לא. יש קשר בין האחד לשני, אבל הוא לא ישר.

גם אני חוששת שיש לנו הגדרות שונות

_אובייקטיבי - נסמך על עובדות
סובייקטיבי - נמסך על אמונות, תחושות_

ניסיתי לכתוב פה את ההגדרות שליא בל לא הצלחתי לנסח. במקום את אסביר למה אני לא מסכימה עם ההגדרות האלו.
מה זה "נסמך על עובדות"? ה"נסמך" הזה סובייקטיבי בעיניי. אם אני מאמינה ש-X יפה זו אמונה או דעה, אבל אם מדדתי את האמונה הזו אז המדידה היא עובדה. אני יכולה לשנות את דעתי ולמדוד שוב ותהיה מדידה חדשה.

הגישה שלי דמה לגישה של "המוסד האחר" מהטרילוגיה של אסימוב כמו שדימיינתי אותו. יש חוקים ששולטים בפעולות בני האדם. קיים אלמנט של בחירה חופשית, אבל זה לא מבטל את החוקים. ואני חוקרת את החוקים האלו, בודקת אילו דרכים אפקטיביות לשינוי יש.

חווית הקושי אמיתית לגמרי <נוודית>
אז זהו, שאני לא חושבת על החוויה, אני חושבת על איזו מדידת MRI של המוח שלי בזמן שאני מקלפת אבוקדו לעומת המוח של גוגוס בזמן שהיא מקלפת אבוקדו. זה מאוד מדעי ובכלל לא חוויתי. ואני חושבת על זה שגוגוס הותנתה מילדות שיש סלט לארוחת ערב ואני לא, וזה יוצר שוני בינינו. ואין לי באמת שום מדידה, אני אפילו לא באמת יודעת מה זה MRI. אבל רעיונית, ככה אני חושבת על זה.

אם רואים את המקור של החוויה בתפישה, יותר קל לשנות את התפישה, ובעקבות כך את החוויה. מצד שני, אם מגדירים חד משמעית שהמקור הוא אובייקטיבי, חיצוני לעצמי - מנטרלים או מקשים במידה רבה עלהאפשרות לשינוי החוויה. <נוודית>

אובייקטיבי זה לא אומר חיצוני לעצמי. אני מאמינה שחוויות שבני חווה חווים משפיעות עליהם. מישהו שחווה X יהיה שונה ממי שלא חווה X. זה אובייקטיבי. אבל גם התפישה היא חלק מהדברים האובייקטיביים שאפשר לשנות, יחד עם חוויות שאפשר ליצור והרגלים שאפשר לשנות. האובייקטיביות היא הרוח המדעית של כל זה.

וזה יוצר קשר ישיר בין החוויה לשינוי. אם הסכין קהה אפשר וכדאי להשחיז אותה, ואם ז לא כייף לי לשטוף ירקות אני יכולה לעשות את זה בבוקר, ואם אני מבינה שלא כייף לי לשטוף כלים בשבוע האחרון כי קר לי אני יכולה לחמם את המים או סתם להגיד לעצמי שגם זה יעבור.
אם אני מאמינה שלמרות שבשלוש הפעמים האחרונות שאכלתי ביסקוויט-שקר של עלית זה היה לי לא טעים, אבל בזכרוני הוא טעים אני יכולה לנסות לשנות את התפישה שלי <לא עובד> או לבחור בדרך שלי. אני מאמינה שיש לי סוג של ציון-טעם לכל מאכל בתת מודע, והציון הזה הוא ממוצע משוקלל של הטעם בכל הפעמים שאכלתי אותו. ואם אכלתי אותו פעם כשהייתי מאוד מאושרת אז לקשר בין הביסקוויט לזכרון יש עוצמה רבה והוא ישאר טעים בזכרון, גם אם הפעמים הבאות שאכלתי אותו לא הייתה הנאה כזו. ואני יכולה להבין שאולי לקנות לי אותו בהזדמנויות חגיגיות חזק את הקשר את הקשר הזה. ואז אני יכולה לשנות את התפישה שלי - בדרך אחרת. למשל, לקנות לי אותו לא באירועים מיוחדים, ובמקום זה לקנות לי באירועים מיוחדים דברים טעימים ובריאים שלרוב אני לא מרשה לעצמי בגלל המחיר.
ואני גם יכולה להכיר באלגוריתם-הטעם בתור משהו שקיים. באמת קיים, ומשפיע.

לדעתי בגישה המסתכלת רק ל התפישה הסובייקטיבית ולא על אלגוריתם שמתעצב על סמך חוויות קודמות יש משהו חלקי ולא שלם.

_מה כדאי לעשות אם אין לי איפה לנסות אותו?
ליצור קשר עם היבואן המאוד מאוד נחמד (מניסיון) ולשאול איפה אפשר לראות הדגמה של המכשיר ולהתנסות בעצמך.
ויש לזה גם סרטוני וידאו אמיתיים לגמרי. שוב, מניסיון. חיתוך קל וחלק ומהיר וניקוי מהיר. חפשי ביוטיוב._

אני מעדיפה לבזבז סתם 160 שקלים מאשר לנסוע לאיפשהו לראות הדגמה. אם כבר, אני אעדיף לנסוע לתפילה. סרטוני וידיאו זה רעיון טוב.

[נוודית*]

אלגוריתם שמתעצב על סמך חוויות קודמות
נשמע לי מאד דומה ל... תפישה

[אישה_במסע*]

לא רק נשמע דומה. שונה רק נקודת המבט. חוויות קודמות זה דבר שקיים אובייקטיבית. גם אלגוריתם זה דבר מאוד אובייקטיבי. השילוב שלהם לכן יוצא אובייקטיבי גם הוא. נוסיף אלמנט של אקראיות <בחירה חופשית> ועדיין יוצא שתפישה זה דבר אובייקטיבי ברובו.

[נוודית*]

אם הסכין קהה אפשר וכדאי להשחיז אותה
נכון. הפתרון הפשוט והישיר הוא תמיד הפתרון העדיף. אם יש כזה. אני בוודאי לא מציעה להמשיך להשתמש בסכין קהה ולדמיין שהוא חד.

זה נהיה מעניין יותר כשמדובר במצבים הרבה יותר מורכבים שבהם לא תמיד יש פתרון מעשי מהיר וברור. או בכלל אין פתרון. יש מצב וצריך להתמודד איתו. זה המקום, בעיני, בו מקבל עניין התפישה או נקודת המבט, משמעות.

ביום שני (אחד מימי השני) עמדתי מול פרוייקט. מורכב, מסובך. המון עבודה, זמן קצר. הערכתי שייקח חודש או יותר, היה לי שבוע. הרגשתי כאילו אני צריכה להזיז הר, ואין לי שום סיכוי. הרגשתי קושי עצום, הרגשתי שזה בלתי אפשרי. ביום שלישי בבוקר קמתי, התבוננתי שוב בפרוייקט. ההערכה שלי נשארה בעינה. הידע והנסיון שלי היו מעורבים בהערכת הקושי, והיא לא השתנתה.

אבל משהו בי כן השתנה. היה שיפט מסוים בתפישה שלי, הסתכלתי מזווית אחרת. והחלטתי פשוט להתחיל. אחרי שבוע הפרוייקט הסתיים. לא טעיתי בהערכה שלי, זו באמת הייתה המון עבודה. עבדתי הרבה מאד, ביעילות רבה, ישנתי קצת מאד. האם זה היה קשה? זה היה מתיש, בסופו של דבר. אבל האמת היא שזה היה... כיף. נהניתי מזה. הקושי יצא מהתמונה רק בגלל השינוי בתפישה, בנקודת המבט. אם לא היה שינוי כזה, הייתי כנראה עובדת, מרגישה קושי עצום, סובלת, וסביר שהייתי מסיימת אחרי חודש. או שהייתי מתייאשת מראש ולא מתחילה.

סיפור אחד. סיפור שלי. לא אומר כלום על אף אחת מלבדי. והחוויה שלי עם קושי ותפישת קושי.
@}

[אישה_במסע*]

ההודעה שלך מדגישה את ההבדל בין הקושי לתפישה של הקושי.

הפרוייקט היה קשה <במונחים של זמן מאמץ ומאמץ מנטלי>, והייתה לך תפישת קושי, והייתה עוד תפישה - שאם אין לך סיכוי אז את לא מתחילה פרוייקט. אלו שלושה חלקים שונים.

התגובה של לא להתחיל מה שאן לך סיכוי לעשות היא כזו שבאה מעולם מבוסס תוצאות, ולא מבוסס מניעים. אחת האימרות ברוסית שממש לא עוברת בתרגום נשמעת בערך כך - עשי מה שצריך ויהיה מה שיהיה. אולי תרגום נכון יותר יהיה לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. רק שבגרסא העברית באה תפיסה של שכר ועונש. ובגרסא הרוסית יש כבוד וחובה, ועל האדם לנהוג בצורה מוסרית כי הוא מאמין במוסר הזה. כי הוא יכול רק לעשות את המעשה הנכון, ולא יכול לשלוט בתוצאות.
ובתפיסה הזו אדם ממלא את חובתו, ומותיר את התוצאות ליקום. כי הוא לא יכול להיות אחראי עליהן, רק על מעשיו.

בניתוח שלי את הסיטואציה יש שלושה חלקים קושי-תפישת קושי-גישה מבוססת תוצאות. אפשר לבטל את הגישה המבוססת תוצאות וזה ישנה את התוצאה, ויגרום להתחלת הפרוייקט. אפשר לבטל את החלק השני - תפישת הקושי, כמו שעשית את. להסתכל מזווית אחרת. אפשר גם לשנות את תפישת הקושי במובן אחר - לשנות את הערכת הקושי שלך. בסוף היא הייתה לא נכונה והצלחת תוך שבוע...

הפתרון שלי במצב פרקטי היה כנראה שונה מהניתוח הרשמתי פה, שהוא ניתוח מהצד ולא בזמן אמת. הפתרון שלי הוא פתרון של פליי ליידי, ושל ספר פנטזיה שקראתי מזמן. פשוט להתחיל. הרבה פעמים מה שקשה זה להתחיל, משם הכל זורם. פשוט לעשות משהו קטן אחד. זה גם פתרון שמבוסס על ניתוח הסיטואציה, רק שמקודם רשמתי את הפתרונות הגדולים, האסטרטגיים שלאו דווקא יש מספיק זמן ליישם אותם בסיטואציה, וזה פתרון קטן ופרקטי.

[נוודית*]

אישה, אני חושבת שאנחנו מסכימות במידה די רבה, והמקומות בהן אנחנו חלוקות או שונות נובעים משוני בסיסי בעניין, במקור ההתבוננות.

אם אני רואה נכון, העניין שלך הוא מדעי, חוקר, גלובאלי/אוניברסאלי. העניין שלי הפוך, הוא אישי לגמרי. אני מחפשת ללמוד את עצמי, גם כדי לדעת, וגם כדי לעשות שינויים כאלה שישפרו את חיי, שיעשו אותי יותר שמחה. על הדרך אני רואה ולומדת לפעמים דברים שאני חושבת שהם יותר כלליים, שאולי מתאימים גם לעוד מישהו מלבדי. לכן אני לפעמים משתפת במחשבותי. אני לא מנסה להגיע להבנה מדעית או "אמיתית" של שום דבר בעצם. כל מה שאני כותבת הוא מה שנכון לי, ונכון להיום.

אני לא חושבת שהגישה שלי טובה משלך, או ששלך טובה משלי. אלה פשוט גישות שונות. אולי יהיה לנו יותר קל לשוחח אם הנקודה הזו פתוחה ושקופה.

כמה מילים לגבי תגובתך לסיפור:

לשנות את הערכת הקושי שלך. בסוף היא הייתה לא נכונה והצלחת תוך שבוע
ההערכה המקורית הייתה נכונה בעיקרה. סיימתי בשבוע כי עבדתי משהו כמו עשרים שעות ביממה, כל יום בשבוע הזה. וגם, כאמור, איכשהו הצלחתי להביא את עצמי למצב בו הייתי פרודוקטיבית מאד. אני עדיין חושבת שזו הייתה עבודה של חודש. (לא השתמשתי בשום חומרים מעוררים, אפילו לא קפה, שאותי בכלל לא מעורר. סתם מציינת את זה כדי שתהיה הצדקה לכך שאנחנו כותבות בדף החיוניות

הפתרון שלי במצב פרקטי היה כנראה שונה מהניתוח הרשמתי פה....פשוט להתחיל
זה בדיוק מה שעשיתי, וגם כתבתי את זה, ממש במילים אלה הסתכלתי מזווית אחרת. והחלטתי פשוט להתחיל
מה שאני למדתי על עצמי - שלהתחיל - משנה את התפישה של הקושי. להסתכל על משהו מבפנים, שונה מלהסתכל עליו מבחוץ. לכן אני מוצאת תועלת רבה ב פשוט להתחיל. אני לא חושבת שזה פתרון קטן ופרקטי. זה פתרון אסטרטגי, מבחינתי, ורב משמעות ותועלת.

[נוודית*]

אז זהו, שאני לא חושבת על החוויה, אני חושבת על איזו מדידת MRI של המוח שלי בזמן שאני מקלפת אבוקדו לעומת המוח של גוגוס בזמן שהיא מקלפת אבוקדו. זה מאוד מדעי ובכלל לא חוויתי
כמה מילים קטנות על מדידה מדעית בהקשרים של השיחה שלנו. דעתי בלבד.

~ 1. קצת אוף טופיק, אני חושבת שהמדידה שאת מחפשת היא יותר מדידה חשמלית של גלי מוח (EEG). עד כמה שאני יודעת, במדע של ימינו, זה המדד העיקרי להסתכלות על תגובות ופעילות המוח.

~ 2. אני חושבת שיש פה קצת עניין של קאצ' 22. אם את מסתכלת על המוח, את מסתכלת על התגובה שלו, על הריאקציה שלו לחוויה, לא בהכרח על המקור של החוויה. לצורך השיחה הזו, "פחד" דומה ל"קושי". אם את מודדת את המוח שלי כשאני רואה משהו מפחיד, את רואה את תפישת הפחד שלי. לא חושבת שאפשר לומר שאם ראית תגובה מוחית, אז הפחד, או עוצמתו, הוא אובייקטיבי. אם תעשי שתי מדידות שלי, מסתכלת על סרט מפחיד. אולי במדידה השניה התגובה תהיה הרבה יותר נמוכה, כי אני כבר מכירה את הסיטואציה. האם השתנה משהו אובייקטיבי בסיטואציה? או השתנתה התפישה שלי אותה?

~ 3. אני חושבת שהמדע של ימינו מאד רחוק מהבנה ומדידה של תחומים כאלה. זה משליך על 2.

~ 4. אותי אישית, כמו שכתבתי למעלה, מדידות לא כל כך מעניינות. זה אולי יעניין אותי לקרוא על ניסוי כזה, אבל זו רק סקרנות אינטלקטואלית כללית. בהקשר של הלימוד האישי שלי, של התהליך שלי, זה לא מעניין. כמו שלא כל כך מעניינים אותי מחקרי תזונה כאלה ואחרים. בגלל שהם חוקרים את האוניברסלי, ומכך הם עוסקים בסטטיסטיקות, ממוצעים או התפלגויות, או מה שלא יהיה האלגוריתם. העניין שלי הוא אני בשלמותי, לא בגיזרה מסויימת, אלא השילוב והזרימה של כל החלקים יחד. בכל מה שקשור לתחומים של רגשות וחוויות, אני חושבת שהמחקרים אפילו עוד פחות רלוונטיים (סעיף 3)

[נוודית*]

עוד מחשבה. אני מסכימה שהרבה פעמים הקושי הוא להתחיל. אבל לפעמים תחושת הקושי עולה דווקא מההצטברות, ההתמשכות של מצבים. גם במקרים כאלה אני בעד לחפש פתרון מעשי וישיר בשלב ראשון. אין לי ספק שזו התגובה הראשונה הרצויה. אבל, עם עומדים ללא פתרונות נוספים מול הקיר הכביכול אטום, בלתי חדיר ובלתי ניתן להזזה, של תחושת הקושי, או הפחד, או כל תחושה או חוויה מכבידה אחרת - שם המקום לדעתי להתבונן על המקום של התפישה במכלול של החוויה.

אני לא חושבת שיש טריק אחד, איך לשנות את התפישה ולחוש הקלה. לא על זה מדובר. לעצמי יש לי כל מיני טריקים, וכל הזמן אני מבינה שאני צריכה ללמוד ולהתגמש עוד, ולהמציא עוד דרכים ומעקפים וזוויות, תלוי במצב. מה שמשמעותי זה העיקרון, לקחת בחשבון שיש אופציה כזו, של שינוי נקודת המבט, זווית הראיה, המשקפיים. לא חשוב איך קוראים לזה. רק לנסות לזוז. לא להמשיך לעשות בדיוק אותו דבר, מתוך אותה גישה בדיוק. כשהעיקרון הזה הוא פנימי וטבעי, הוא ישים להרבה מצבים, ולדעתי ובחיי, מאד מועיל.

[נוודית*]

שינוי התפישה מצריך ויתור על עקרון הצדק. ויתור על החשבון. אם אני "צודקת", ובאמת "אובייקטיבית" המשימה שלי נורא נורא קשה, ואני דבקה באמת הזו, וסובלת, אז מה יצא לי מזה? אני מעדיפה לשים בצד ולשחרר את הצדק, את המידה האובייקטיבית, החשבון עם העולם או עם מי שזה לא יהיה, בסופו של דבר - את הקורבנות, ולהמציא לעצמי דרך להרגיש יותר טוב, יותר נעים, להיות יותר שמחה.

אולי זו אשליה, או פלאסבו. לא אכפת לי. אם זה עובד לי, מועיל לי, משמח אותי - אני מקבלת את זה בלי לחקור יותר מידי. כמו שאמרתי, זה העניין העיקרי שלי, להיות יותר שמחה, יותר מאושרת.

_{<בלתי מובן קצת שטף וכמות המילים שלי. קורה, כנראה. בוקר טוב >}

[גוגוס*]

שינוי התפישה מצריך ויתור על עקרון הצדק. ויתור על החשבון. אם אני "צודקת", ובאמת "אובייקטיבית" המשימה שלי נורא נורא קשה, ואני דבקה באמת הזו, וסובלת, אז מה יצא לי מזה? אני מעדיפה לשים בצד ולשחרר את הצדק, את המידה האובייקטיבית, החשבון עם העולם או עם מי שזה לא יהיה, בסופו של דבר - את הקורבנות, ולהמציא לעצמי דרך להרגיש יותר טוב, יותר נעים, להיות יותר שמחה.
פשוט מצטטת. יש מילים שצריכות להיות יותר מפעם אחת.

[תפילה_לאם]

ואם אכלתי אותו פעם כשהייתי מאוד מאושרת אז לקשר בין הביסקוויט לזכרון יש עוצמה רבה והוא ישאר טעים בזכרון.
אה, מעניין.
אני חשבתי שהוא היה לך טעים, כי חוש הטעם שלך היה שונה. כמו שכתבת על השוקולד.

אם כבר, אני אעדיף לנסוע לתפילה.
אותתי לי, אם באמת תרצי. @}

בעניין המשקל:
נכון לעכשיו אני מאמינה שהמשקל הנכון יגיע בהדרגה כשהאכילה נכונה.
אלא שבינתיים זאת אמונה בלבד, ולא הצלחתי להוכיח אותה לעצמי. כנראה משום שעוד לא הגעתי לאכילה הנכונה...
ממשיכה בדרך...

[אישה_במסע*]

איזה דבש אתן קונות, כך שיהיה מצוף ולא מסוכר, ושלא יעבור חימום?
שאלתי בככר וב - הערך התזונתי של דבש
אשמח לשמוע את תשובותיכן, ואשמח אם יהיה סוף כל סוף לאסוף את התשובות לטקסט קוהרנטי. כרגע אין לי מספיק מידע על דבש, ולפעמים אני נתקלת במידע סותר. ולפעמים סתם במוזרויות, למשל צנצנת דבש שופרסל שבה הדבש מגובש ליד מלא צנצנות בהם הדבש לא מגובש. ומה אני אמורה לחשוב על זה? או דבש עין חרוד מגובש כשדבש של אחרים לא מגובש בכלל או מגובש קצת.

[גוגוס*]

איזה דבש אתן קונות, כך שיהיה מצוף ולא מסוכר, ושלא יעבור חימום?
רק את הדבש של מכוורת צוף
המכוורת שייכת לחבר טוב שלי שאני סומכת עליו בעיניים עצומות. קיבלתי ממנו הסברים מאירי עיניים ואני ממליצה לקרוא באתר עוד.
האופן שבו הוא מטפל בדבורים שלו (ראיתי במו עיניי) מרגש ממש ומלא באהבה לחיות האלה.
והטעם של הדבש והאיכות שלו - בהתאם. טרם נתקלתי בדבש עם כל כך הרבה טעם מעבר למתיקות.

אני לרוב מצטיידת במכירה שלהם וגם לוקחת איתי לאנגליה.
מאחר והוא איש מקסים, את יכולה בכיף לכתוב לו מייל ולשאול אותו על מה הוא היה ממליץ אם הדבש שלו עוד לא במכירה.
ואם לא בא לך, אני אשאל אותו.
בכל מקרה, גם לטובת בעלי החיים המקסימים האלה וגם לטובת הגוף שלך - לדעתי רק אורגני (כמו בכל דבר שנוגע לבעלי חיים), בתור התחלה.

[קול_פעמונים*]

מאז שכתבתי כאן לאחרונה הראש שלי מלא במחשבות על הסוכר ועל ההשפעה המזיקה שלו על הגוף שלי.

לאחרונה נתקלתי באתר של ד"ר אריה אבני (שחיבר את הספר "שוטי החלב", אך אני מזכירה אותו כאן לאו דווקא בהקשר זה).

http://www.avni-med.com

(לא מסתדרת כ"כ עם קישורים ,עימכן הסליחה)
הוא מפרסם שם פוסטים רבים בנושאי תזונה, מחלות ומערכת הבריאות בבלוג שנקרא "בחזית הרפואה".
הוא כותב בסגנון מחוספס ותוקף את הרפואה והרופאים, ולא בעדינות.
יחד עם זה, רבים מהדברים שהוא כותב על תזונה דומים לדברים שקראתי כאן באתר. הוא מצטט גם את ד"ר מרקולה, ומביא קישורים למחקרים וסיפורים אישיים.
אני קוראת אותו בעניין רב. אין לי עדיין מסקנה או תוצאה מעשית, אבל זה מצטרף למחשבות ולמודעות שמתפתחת, ורציתי לשתף כאן.
אני מתבשלת עם זה, נראה מה יצא בהמשך.

[גוגוס*]

פעמונית, תודה רבה. תמשיכי לעדכן.
לי אישית קשה איתו מאוד בגלל הטונים, ההומור שלא מצחיק אותי אף פעם ורק מעצבן, וההתעקשות להיכנס כל הזמן בממסד.
רוב הזמן אני מצליחה להפריד את זה מהתכנים אבל זה בכלל לא פשוט. אני תמיד קוראת אותו עם ענן.
ואני חושבת שחלק גדול מהעמדות שלו נשען על האמונות שלו והשכל הישר שלו ולאו דווקא על העמקה במחקר כך שהתואר שלו לא מרשים אותי.
אני קוראת אותו כמו שאני קוראת בר דעת עם ראש טוב על הכתפיים.

אם תמצאי אצלו משהו שתפס אותך במיוחד תבואי לשתף?

[גוגוס*]

מחשבות על תזונה מערבית איכותית והחיים המודרניים, נובעות מתוך ההתנסות האחרונה שלי בתזונה לא מבושלת, טבעונית, עם אפס סוכר מעובד ומעט מאוד שומן.
כמו שכבר ציינתי, האפקט הרגשי מאוד נוכח. כשמוכנים לזה מראש נהיים מודעים לזה מהר מאוד.
בהיעדר משככים מתחום התזונה (סוכר ושומן בעיקר) ובהינתן שאיני נוהגת לעסוק בספורט נמרץ במיוחד - לא נשאר לי כמעט איך לדחוק את הרגשות שלי כשהם מציפים. זה לטוב ולרע.
גם את הרגשות החיוביים והשמחים אני חווה בעוצמה גבוהה מהרגיל וגם את אחיהם בקצה השני של הסקאלה.

כאמור פעם שנייה, וזה על רקע יכולות גבוהות מאוד שלי להתמודד עם רגשות והצפה רגשית - בכל זאת זה לא נוח. לפעמים אפילו ממש לא נעים. והרבה פעמים זה משבש לי את סדר היום ואת החזון הכללי שלי על היום שלפניי.

זה הוביל אותי למחשבה שהתזונה המערבית, גם כשהיא מעולה (נגיד, הרבה קטניות מבושלות וירקות ובשר איכותי וכו') נושאת תפקיד חשוב באפשרות שלנו להיות אזרחים מועילים ולעשות מה שנדרש מאיתנו לפי התפישות החברתיות המקובלות.
התזונה הזו, שתמיד יש בה אפשרות לגיטימית לדחיקה רגשית, מאפשרת לנו להיות בריאים באופן יחסי וגם ללכת לעבוד כל בוקר או לגדל את הילדים באופן הגיוני אם אנחנו בבית.
התזונה הזו מרככת את התנודות הרגשיות שלנו, ובלעדיה יהיה לנו קשה מאוד להשיג השתלבות חברתית במובנים המקובלים שלה.

לי כמובן אין שום עניין שהוא במובנים המקובלים האלה. אני כרגע עסוקה בעיקר במה שהתזונה האחרת עושה לי
אבל פתאום ראיתי את הרווח החברתי והציבורי בזה שלאנשים יהיה תמיד איך לייצר דחיקה רגשית באמצעים שנחשבים לא מזיקים.
החלופה היא לדעת לבצע ניהול רגשי עצמי מיטבי אבל את זה אי אפשר לקנות בסופר השכונתי וגם לא בשום מקום אחר...

אני מתלבטת מה לעשות בזה. זו התנסות מאוד מאתגרת בשבילי ובכלל לא נכנסתי לזה בשביל הלמידה הזו.
פיזית זה שם אותי במצב מצוין אבל בהיבטים אחרים זה... ובכן, באמת מאתגר מאוד.

[נוודית*]

את לא חושבת שזה נרגע עם הזמן?

[נוודית*]

וחוץ מזה - נורא מעניינות המחשבות על תזונה וסדר חברתי. טיפה מפחידות.

[שקטה*]

מותר להידחף?
אני מרגישה קצת לא בנוח נוכח ההודעה האחרונה שלך, גוגוס. אני שומעת כאן כמה הנחות יסוד שאני לא בטוחה שאני מסכימה איתן.
ההנחה שלך היא שתזונה בהכרח קשורה לדחיקה רגשית. אני לא ממש מסכימה עם זה. אני לא מרגישה אצלי קשר ישיר בין הדברים, מעבר לקשר שבין אכילה מאוזנת ובריאה (בעיני) לתחושה טובה באופן כללי ולהיפך. כלומר, אני לא אוכלת כדי להדחיק משהו. באופן אישי אני דווקא נוטה לא לאכול כשאני נסערת, מודאגת או עצובה ולא ההיפך.
אולי לא הייתי מספיק ברורה, אז במשפט אחד: אולי את פשוט לא אוכלת מספיק, או לא אוכלת מאוזן מספיק, וזה גורם לך להיות יותר עצבנית/מוטרדת/לא רגועה? ולא ההיפך שהוא כפי שהבנתי מדברייך, שאכילה שכוללת שומנים, פחמימות וכדומה "סותמת" רגשות שקיימים שם מראש.

[גוגוס*]

את לא חושבת שזה נרגע עם הזמן?
אין לי מושג... אולי.

שקטה, תודה רבה על ההזדמנות לדייק.

ההנחה שלך היא שתזונה בהכרח קשורה לדחיקה רגשית
הו, לא. בטח לא "בהכרח". ההנחה שלי היא שזו אפשרות, ומניסיוני ומתוק המחקר - אפשרות רווחת מאוד.
יש בהחלט אנשים שלא עושים שימוש בתזונה כדי לדחוק משהו ויש גם אנשים שפשוט לא דוחקים רגשות בכלל. יש המון צורות לעיבוד רגשי ואכילה היא רק אחת מהן.

אני דווקא נוטה לא לאכול כשאני נסערת, מודאגת או עצובה ולא ההיפך.
כן. יש על זה נקודה בסרט של רוזלינד גרובן שקישרתי אליו. הפואנטה שלה (שגם עליה כמובן אפשר לדון) זה שפעילות רגשית ופעילות העיכול זוללות מלא אנרגיה ולכן אי אפשר לבצע אותן במקביל. אי לכך, בזמן הצפה רגשית, רוב האנשים יבחרו לא לאכול או לאכול פחות כדי לאפשר לעיבוד הרגשי להתבצע, או שהם יאכלו כדי שהעיבוד הרגשי לא יתבצע.
ומן הסתם לא היה לה זמן להתייחס לכל האפשרויות שיש גם בין לבין, בעיקר כאשר הרגשות הם בעוצמה נמוכה או בינונית והמערכת לא חייבת לתהות האם לבצע את הפעילות הרגשית או ההזנה של הגוף.

אולי את פשוט לא אוכלת מספיק
אני משתדלת מאוד לאכול רק כשאני רעבה ועד שאני שבעה.
מה שכן, המנגנון הזה הרבה יותר מתעתע ונוטה להסתגל ממה שציפיתי. כלומר, ככל שאוכלים פחות כך הגוף מבקש פחות לאכול. ולא בטוח שזה בגלל שהצרכים שלו פוחתים אלא משום שזו למידה כזו.
כרגע קצת מסובך לי לפענח את זה.
אני כן רואה שכאשר אני אוכלת יותר הגוף מבקש יותר אבל זו בקשה מסוג אחר. זה לא רעב ממש אלא משהו שאין לי עדיין שם בשבילו.

או לא אוכלת מאוזן מספיק
גם לגבי זה אני עוד לא יודעת.

גורם לך להיות יותר עצבנית/מוטרדת/לא רגועה?
אני ממש לא עצבנית או מוטרדת או לא רגועה.
הרגשות שמציפים אותי הם בעיקר מהקצה החיובי, ומהקצה השלילי הם לא מהזן הזה אלא יותר דברים כמו תסכול או אכזבה, שמתייחסים ישירות לפעולות שלי.
כך שבהקשר הזה אני לא חושבת שהתזונה קודמת למצב הרגשי אלא שהרגשות מאוד נוכחים, מאוד מדוייקים והרבה פעמים מציפים.

האכילה של סוכר ושומן או כמות גדולה של אוכל יוצרת בוודאות דחיקה רגשית אצל הרבה אנשים. בכמויות סבירות היא "רק" מרגיעה ומעדנת.
זה כמו עם כל סם אחר. אם תקחי מעט תחווי מן טשטוש כזה, אולי אפילו נעים, אולי אפילו מאפשר תיפקוד יותר טוב ממצבך הקודם הלא מסומן קלות.
אם תקחי הרבה תעברי למצב שמוגדר באופן חד מימדי ולא תוכלי לעשות כלום חוץ מאשר לחוות את החוויה המסוממת, לא משנה מה היא מביאה איתה.

אבל בכל מקרה, אם הבנת שהדברים הם "תמיד" או "בהכרח" - לא לכך התכוונתי. יש המון דרכים לעבד רגשות והמון דרכים להזין את עצמנו ובריבוע דרכים לשלב בין השניים.

[שקטה*]

תודה על ההסבר, וסליחה אם ההודעה שלי נקראה קצת חותכת. האמת היא שרציתי לכתוב יותר ובצורה מדוייקת יותר, אבל אני בעבודה ומוגבלת בזמן.
בהחלט נושא מעניין וקשה לדעת היכן עובר הגבול בין המצבים השונים. גם אני ראיתי את זה על עצמי, בתקופות שאין לי תיאבון, איך הגוף פחות מעוניין באוכל דווקא כשאני אוכלת פחות ואני ממש צריכה להכריח את עצמי לבלוע משהו.

לדעתי זה בגלל שהגוף נכנס למוד הישרדותי כי הוא מניח שפשוט אין אוכל, אז הוא פחות מציק עם איתותים על רעב (זה בא בגלים, הוא מאותת, לא מקבל ואז מפסיק לאותת), כנראה כדי לא להפריע לתיפקוד שאמור לעזור לך למצוא אוכל.
לעומת זאת כשאוכלים כמות מספקת, הגוף מבין שיש אוכל ודוחף לאכול עוד קצת (או עוד הרבה...) כדי ליצור מאגר.

זו לפחות הפרשנות שלי.

[תמי*]

מהניסיון שלי, המרכיב הקריטי הוא שומן.
כלומר, כשאני יורדת לכמות מאוד קטנה של שומן, התיאבון יורד מאוד. גם התפקוד הכללי שלי משתנה. והמערכת ההורמונלית - המחזוריות - משתבשת.
המסקנה שלי היא שהתחושות של הרעב והצורך לא תמיד מדויקות.

[גוגוס*]

_לדעתי זה בגלל שהגוף נכנס למוד הישרדותי כי הוא מניח שפשוט אין אוכל, אז הוא פחות מציק עם איתותים על רעב (זה בא בגלים, הוא מאותת, לא מקבל ואז מפסיק לאותת), כנראה כדי לא להפריע לתיפקוד שאמור לעזור לך למצוא אוכל.
לעומת זאת כשאוכלים כמות מספקת, הגוף מבין שיש אוכל ודוחף לאכול עוד קצת (או עוד הרבה...) כדי ליצור מאגר._
בהחלט אפשרי שזה כך.
במקביל, אני תוהה האם כאשר נותנים לגוף פחות והוא גם מבקש פחות הוא בפועל מנצל יותר. נהיה יותר קפדן בפירוק שלו וביעילות שלו ומוציא את המיטב ממה שהוא מקבל.
למשל, אני רואה שגם כאשר אני אוכלת מעט מאוד ועושה פעילות גופנית אני שומרת על אותו משקל. הגוף שלי לא מאבד הרבה, אלא אם אני צמה ממש ואז אין לו מאיפה לקחת.

ואם יש משהו ברעיון הזה, אז כאשר נותנים לגוף הרבה, גם אם זה הכל מזין, הוא בעצם עובד בתהליכים הרבה פחות יעילים שגם שוחקים אותו שלא לצורך.
אני באמת לא יודעת ואין לי כרגע איך להכריע בזה.

התחושות של הרעב והצורך לא תמיד מדויקות
את מתכוונת שהן לא תמיד מדויקות ביחס לצרכים של הגוף?
גם אני תוהה על זה, אם לזה כיוונת.
מצד שני, אני סקרנית גם לגבי השאלה של נוודית, שכאמור כרגע אין לי תשובה עליה - מה קורה אם מתמידים בזה לאורך זמן?
האם הגוף מסתגל וחוזר לעצמו או שזה פשוט נשאר משובש?

ועוד מחשבה - יש הרבה דיבור על שומן במושגים של מעט והרבה. אבל המעט שלי הוא לא בהכרח המעט שלך ולהפך.
זו לא רק היחסיות של המושגים כשאנחנו שתי נשים שונות אלא גם היחסיות שלהם מול הגוף שלנו. יכול להיות שמה שהגוף שלי חווה בפועל כ- מעט בשביל הגוף שלך יהיה מספיק או אפילו הרבה.
המחשבה הזו, לכאורה כל כך בסיסית, באה לי מאנשים שאני עובדת איתם. בתור מי שלא מחבבת תפריטים ומעדיפה היכרות אישית עם הגוף, הרבה פעמים אני מנחה להיעזר בשומן האיכותי כדי לדחוק דברים אחרים. בפועל אני רואה שאנשים שהמערכת שלהם משובשת יכולים להגיע לכמויות שומן מסחררות מכל מיני סיבות (וכן, חלקן רגשיות).
כך שמעט שומן או הרבה שומן הם אולי מושגים ששווה לקחת בעירבון מוגבל כששומעים אותם מאחרים. בעיקר אם הם רזים מאוד כשלנו יש עודף משקל, ולהפך.

[אורי*]

_זה הוביל אותי למחשבה שהתזונה המערבית, גם כשהיא מעולה (נגיד, הרבה קטניות מבושלות וירקות ובשר איכותי וכו') נושאת תפקיד חשוב באפשרות שלנו להיות אזרחים מועילים ולעשות מה שנדרש מאיתנו לפי התפישות החברתיות המקובלות.
התזונה הזו, שתמיד יש בה אפשרות לגיטימית לדחיקה רגשית, מאפשרת לנו להיות בריאים באופן יחסי וגם ללכת לעבוד כל בוקר או לגדל את הילדים באופן הגיוני אם אנחנו בבית.
התזונה הזו מרככת את התנודות הרגשיות שלנו, ובלעדיה יהיה לנו קשה מאוד להשיג השתלבות חברתית במובנים המקובלים שלה._

איכשהו כל הפוסט שכתבת בנושא משתמע ממנו גוון שלילי כלשהו לעניין הזה. ואילו אני כשקראתי את מה שכתבת חשבתי לי: 'ואוו, איזה מנגנון מופלא, איזה יופי'
אני חושבת שהשלילי אולי נשמע לי במילים דחיקה רגשית ולכן הרגשתי שזה שלילי בעינייך. וחשבתי לי שאולי זה פשוט מנגנון כזה של איזונים בין ההגוף לנפש. לא שלילי כלל,אלא דרך טבעית לאזן, הרי כל הגוף שלנו בנוי במנגנונים של איזון (מנגנונים של משוב שלילי,אני לא ממש זוכרת כל מה שלמדתי פעם, אבל אני משערת שאת מבינה).
כאחת שהרגשות שלה מציפים אותה מאז שאני זוכרת את עצמי (וממש לא רק במובן השלילי), ומתוך קריאתי בימים אלו את הספר 'אדם רגיש מאוד' כרגע (מכירה?) , עלתה בי הרגשה של משהו באמת חיובי במנגנון הזה, לא רק בדיעבד, של 'אם לא הצלחת להתמודד עם הרגשות שלך אז טוב שיש לך סם קל להתמודד ולתפקד בכל זאת', אלא לכתחילה, לכתחילה זו דרך של הגוף ושל החיים להתמודד ולחיות. במיוחד כשמדובר בתזונה מועילה כפי שתיארת.
למה חשבתי על זה, כי אני אישית מרגישה שעצמת הצפת הרגשות שלי כהתה עם השנים, ושמתי לב שזה קשור במשפחה כנראה. הפעילות המשפחתית הרגשית והמעשית כנראה נורא עזרה לי לאזן את התחושות האלה של ההצפה, וזה למרות שלכאורה יש לי הרבה יותר סיבות להיות מוצפת כי יש לי ילדים יקרים שמרגישים לי חסרי אונים ואני מליאת דאגה אליהם, ובכל זאת הרגשות מציפים פחות מבעבר, ולתחושתי זה עוד סוג של מנגנון של איזונים רגשיים, חלק מהמנגנונים של הגוף והנפש שלנו. לכתחילה. ולכן עלה לי גם העניין הזה בפן של המזון, שאת קוראת לו סם קל, אבל אולי הוא פשוט חלק מהמנגנון, כי אל בטוח שזה טוב לגוף ולנפש להיות בהצפה.

לא יודעת אם אני מצליחה להבהיר את מה שאני רוצה.
אחשוב על זה עוד קצת
זה כמובן אצלי נורא תיאורטי כי אני לא מרגישה בפועל את השפעת המזון כמו שאת מתארת, רק לוקחת את מה שאת אומרת על ההרגשה שלך ומנתחת את זה לפי מי שהיא אני.

[גוגוס*]

ואוו, איזה מנגנון מופלא, איזה יופי.
אני מסכימה מאוד. בכלל, אני חושבת שזה נהדר שיש לנו כלים להתמודד עם מה שקשה לנו בלי שזה ייפגע בנו באמת או באופן עמוק.
בהשוואה לרוב הדרכים האחרות להתמודד עם הצפה רגשית, אין ספק שמזון מזין הוא בראש הרשימה המוצלחת.

אז למה נשמע לך שזה שלילי בעיניי? כי בשאיפה אני רוצה פשוט להתמודד עם הרגשות שלי ולא לדחוק אותם באמצעי מכני.
בפועל, כשאני אוכלת הרבה מזון מזין כדי לדחוק אני ממש טופחת לעצמי על השכם על הפתרון המעולה.
כך שגם לך תודה, על ההזדמנות לדייק את הדברים.

עצמת הצפת הרגשות שלי כהתה עם השנים.
אצלי הפוך. פעם בקושי הרגשתי. אחר כך הרגשתי. היום אני מרגישה מאוד, דווקא כשהילדים בגרו והאתגרים השתנו מאוד.
במבט אחורה, עברתי ממש ממש יפה את קשיי גידול הילדים בצעירותם (קטנתי כבר בת חמש!) ואת תהפוכות הזוגיות של השנים האלה. אבל אני חושבת שזה היה בגלל שהרגשתי הרבה פחות, כמעט לא עשיתי עניין מדברים (יחסית, כן? הכל יחסי...) ופשוט נעתי קדימה דרך הדברים שצריך היה לעשות.
היום, בתוך אתגרים אחרים מאוד, משהו בי מרשה להרגיש ואפילו להיות מוצפת ויש לי רצון של ממש ללמוד להתמודד עם זה ולא לדחוק את זה כאשר מגיע.

אני לא מרגישה בפועל את השפעת המזון כמו שאת מתארת.
מבלי לומר שום דבר עליך, אלא רק לעשות שימוש בדברים שלך כדי לדבר על עצמי - רוב חיי לא הרגשתי את ההשפעה הזו של המזון. פשוט אכלתי.
הייתי בתוך דפוס שבו אוכלים רוב הזמן יותר ממה שצריך ועם לא מעט סוכר ושומן. אני חושבת שאפילו לא היתה לי הזדמנות לראות מה קורה כשלא אוכלים כך.
היום, בתוך ההתנסויות הנוכחיות, אני יכולה להבין את זה כמנגנון דחיקה. אבל פעם פשוט אכלתי, בלי שום מודעות לזה שגם זו אחת ההשלכות של התזונה שלי.

[תפילה_לאם]

ואם יש משהו ברעיון הזה, אז כאשר נותנים לגוף הרבה, גם אם זה הכל מזין, הוא בעצם עובד בתהליכים הרבה פחות יעילים שגם שוחקים אותו שלא לצורך.
כמובן שאני מבינה בזה הרבה פחות ממך, אבל רוצה להציע השערה אחרת: כאשר נותנים לגוף הרבה, גם אם זה הכל מזין , הוא יכול להרשות לעצמו להפעיל תהליכים גסים יותר.

אנשים שהמערכת שלהם משובשת יכולים להגיע לכמויות שומן מסחררות מכל מיני סיבות (וכן, חלקן רגשיות).
אופס...

זה הוביל אותי למחשבה שהתזונה המערבית, גם כשהיא מעולה (נגיד, הרבה קטניות מבושלות וירקות ובשר איכותי וכו') נושאת תפקיד חשוב באפשרות שלנו להיות אזרחים מועילים ולעשות מה שנדרש מאיתנו לפי התפישות החברתיות המקובלות.
לפעמים כשאני עוברת במעברי הסופר, אני מדמיינת לי "מה היה אילו...". אילו שר התעשייה והמסחר או מה שלא יהיה, היה מוציא אל מחוץ לחוק מכירת כל מוצר שמכיל סוכר/ צבע מאכל/ קמח או לפחות קמח ריק וכו'.
קל לי מאוד להישאר בראייה הילדותית של "אז אדוני ראש העיר... רק ליום אחד נחליף בכיסאות", אבל לצערי אני מבינה, שאפילו אם היה מדובר בחוק שהחלתו הדרגתית וממושכת, אין שום סיכוי שאפשר היה ליזום משהו דומה.

[גוגוס*]

כמובן שאני מבינה בזה הרבה פחות ממך
את לא.
זו רק השערה שלי, והיא טובה בדיוק כמו שלך.

אין שום סיכוי שאפשר היה ליזום משהו דומה.
לא רק שיש סיכוי, זה כבר נעשה. יותר ויותר מוצרים שפעם קראו להם בטעות "מזון" מקבלים אזהרות, מוצאים ממכונות ממכר בבתי ספר, נאסרים לשימוש בארוחות צהריים של ילדים וכו' וכו'. יותר ויותר חומרים שפעם היו מותרים בשימוש אסורים בשימוש ונמצאים להם תחליפים פחות מזיקים.
במקביל, יותר ויותר חנויות שמתמחות במזון אמיתי צצות ומתרחבות.
זה בעיניי תהליך הרבה יותר בריא, בהזדחלות שלו, מאשר שיבוא איש או חוק ויגיד שאסור.
אפשר להיזכר בחוקי היובש של תחילת המאה הקודמת בארה"ב ולראות איך זה נגמר.
יש דברים שטוב להם לזוז לאט, במקביל לתנועה האטית שבה הציבור מחנך את עצמו.

[תפילה_לאם]

אפשר להיזכר בחוקי היובש של תחילת המאה הקודמת בארה"ב ולראות איך זה נגמר.
זה בהחלט מה שחשבתי עליו בין השאר. שהסוכר המזוקק יוצא מחוץ לחוק, ואז יימכר בהסתר.

לא רק שיש סיכוי, זה כבר נעשה.
אה, יפה. נכון.
ועדיין היה לי פשוט יותר לולא הייתי צריכה לעמוד מול המדפים האלה ומול תכולת המשלוחים שקיבלנו ומול מה שמחלקים לילדים בכל הזדמנות ולומר כל כך הרבה "לא".

[תפילה_לאם]

_לא רק שיש סיכוי, זה כבר נעשה.
אה, יפה. נכון._
במחשבה נוספת: זה תהליך של צעד קדימה שניים אחורה.
המגוון המתרחב והולך של מזונות תעשייתיים (ע"ע מג'דרה קפואה של סנפרוסט_ ..._ברכיבים כתוב "אורז מהיר הכנה, עדשים". ש{{}}פלונית שאלה עליה בסוף ינואר, מבחר של חיקויים זולים לחטיפים הוותיקים ועוד שלל ממתקים וחטיפים חדשים, שניצלים מעובדים וכן הלאה) לא עונה על מה שאני מחפשת.
נכדינו יראו מה יהיה החשבון הסופי של הצעדים האלה בכיוונים המנוגדים.

[גוגוס*]

היה לי פשוט יותר לולא
מסכימה ומזדהה. פתרתי לעצמי חלק מהבעיה הזו בכך שאני לא מבקרת בסופר בכלל והכל במשלוחים. אבל זה לא שאני לא מבינה על מה את מדברת.
הנה, אתמול היה יום הספר העולמי. בכיתה של הגברת התבקשו הילדים להביא ספר עיון כלשהו שחביב עליהם. חברה של הגברת הביאה לכיתה ספר בישול וטרחה לאפות מתוכו מתכון של בראוניז ולחלק לכולם. למה? כי לכולם מגיע ערימה של סוכר וקמח לבן, לא?
מלא כוונות טובות, ביצוע שמאתגר אותי.
לשמחתי זה קורה באמת לעתים רחוקות ויש פה גם פחות נטייה לחגיגות ימי הולדת. ובזו האחרונה האיש התעלף לגמרי מהכיבוד, שהיה כמעט כולו מזין ממש. הלכתי אחר כך להודות להורים באופן אישי ולחזק את ידיהם על הבחירות האמיצות.
באירוע אצל אחד הבנים לקחו את כולם למקדונלדס...

נכדינו יראו מה יהיה החשבון הסופי של הצעדים האלה בכיוונים המנוגדים.
כשיהיו לי נכדים אני מקווה לשבת על איזה אי שאי אפשר בו לקנות שום דבר חוץ מפירות טרופיים טריים ביותר, וללגום מלא מיץ מתוך קוקוסים ענקיים.
כשהנכדים שלי יבואו לבקר אני אשמח לשמוע את מסקנותיהם המלבבות ולשתף בסיפורי "הקרבות" שלי. בעודנו לוגמים, כמובן, מיץ אננס...

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שהסוכר המזוקק יוצא מחוץ לחוק
כבר הרבה זמן רוצה לשאול.
מה דעתן של החיוניות לגבי סוכר לא מזוקק?
ומה לגבי מולסה?

[תמי*]

לדעתי ומתוך ניסיוני, כל סוגי הסוכר ממכרים ומשפיעים באופן בעייתי.
כך גם רוב הדגנים - גם אלה בלי הגלוטן.

[גוגוס*]

_מה דעתן של החיוניות לגבי סוכר לא מזוקק?
ומה לגבי מולסה?_
כמו תמי, עם הסתייגות בנוגע לסוכר הפירות שעוד ממש נמצא בתוך הפירות
אבל גם להסתייגות יש הסתייגות כי הפירות היום מתוקים באופן קיצוני. אנחנו אוכלים בעיקר את אלו ששרדו את האבולוציה הצרכנית המקובלת שהולכת תמיד על מה שמתוק, ועדיף - מאוד.
כך שבעיניי, גם פירות מתוקים מאוד הם שלב מצוין בדרך לאיזון שבו אוכלים באופן כללי גם טעמים אחרים כמו מריר או חמוץ או אחרים.

אם יש התעקשות על המתקה אז ברור שעדיף כמה שפחות מעובד.

[תפילה_לאם]

פתרתי לעצמי חלק מהבעיה הזו בכך שאני לא מבקרת בסופר בכלל והכל במשלוחים.
אני דווקא אוהבת לבקר בסופר, לבחור את הפרות ואת הירקות וגם להוריד בעצמי מהמדפים את המוצרים האחרים, להחליט במקום מה לקנות על סמך רעיונות שאני מקבלת תוך כדי ההסתובבות, לבחון את המבצעים וכו'.
ויש מוצרים שאני כן מקבלת במשלוח, וזה קצת מבאס אותי, חוסר המשמוש הזה, ובייחוד כשפתאום אני לא מקבלת משהו שהזמנתי וכותבים לי שהוא חסר, או שיש מוצרים שלא מפורטים בקובץ ההזמנה, וכשאני מנסה ומזמינה אני מופתעת מהמחיר ולא לטובה...

לשמחתי זה קורה באמת לעתים רחוקות.
אצלנו זה קורה על ימין ועל שמאל, מלפניי ומאחוריי.

ובינתיים עברתי את פורים תוך אכילה של הרבה אוכל לא חיוני, שלצערי בכלל לא ענה על ציפיותיי, כי קיבלנו שוקולדים לא ממש שווים.
כמעט החלטתי לתת לעצמי ארכה אל תוך הימים הבאים, ואז החלטתי שהיומיים האלה יתומו כמו שהחלטתי מראש, ושאותיר ביד עצמי את הזכות להשלים את החסר בזמן ובמקום שייראו לי !

[מצ'רה*]

_זה הוביל אותי למחשבה שהתזונה המערבית, גם כשהיא מעולה (נגיד, הרבה קטניות מבושלות וירקות ובשר איכותי וכו') נושאת תפקיד חשוב באפשרות שלנו להיות אזרחים מועילים ולעשות מה שנדרש מאיתנו לפי התפישות החברתיות המקובלות.
התזונה הזו, שתמיד יש בה אפשרות לגיטימית לדחיקה רגשית, מאפשרת לנו להיות בריאים באופן יחסי וגם ללכת לעבוד כל בוקר או לגדל את הילדים באופן הגיוני אם אנחנו בבית.
התזונה הזו מרככת את התנודות הרגשיות שלנו, ובלעדיה יהיה לנו קשה מאוד להשיג השתלבות חברתית במובנים המקובלים שלה._
יפה!
אי לכך, בזמן הצפה רגשית, רוב האנשים יבחרו לא לאכול או לאכול פחות כדי לאפשר לעיבוד הרגשי להתבצע, או שהם יאכלו כדי שהעיבוד הרגשי לא יתבצע.
מאשרת מנסיוני האישי.

ומשתפת שחזרתי מארבעה ימים במדבר ובאמתחתי מסקנה נחרצת למדי - ששום תזונה, מיטבית ככל שתהיה, לא משתווה בהשפעתה על החיוניות שלי חלק שמיני לדברים שבאמת מזינים את הנפש שלי - כמו זמן מדבר.

[גוגוס*]

ששום תזונה, מיטבית ככל שתהיה, לא משתווה בהשפעתה על החיוניות שלי חלק שמיני לדברים שבאמת מזינים את הנפש שלי - כמו זמן מדבר.
תהיתי על המשפט הזה, כאילו שצריך בכלל להשוות
אני חושבת שחיוניות היא מכלול. ותזונה היא רק חוט אחד בתוכו. ובהחלט לא החוט הכי חשוב או הכי משפיע.

שמחה בשבילך שנהנית כל כך במדבר. זה מעורר... תאבון

[פלוני_אלמונית*]

לדעתי ומתוך ניסיוני, כל סוגי הסוכר ממכרים ומשפיעים באופן בעייתי.
שאלתי בגלל שהרבה פעמים מצוין פה סוכר מזוקק.
מזה אפשר להסיק ש
אם יש התעקשות על המתקה אז ברור שעדיף כמה שפחות מעובד.
שהסוכר המזוקק יוצא מחוץ לחוק
אז האם רק סוכר מזוקק או צריך גם להכניס לאותו חוק את קנה סוכר.
סתם זרקתי לפה בלבול שלי. לא מצפה לתגובה הגיונית (-:

[גוגוס*]

הרבה פעמים מצוין פה סוכר מזוקק
אני משתמשת בביטוי הזה כשאני מבדילה אותו מהסוכר הטבעי שיש בפירות.

פעם אהבנו מאוד קנה סוכר והילדים מצצו אותו בתאווה רבה. כמה אפשר מזה? מעט מאוד. זה ממש חונק.

[תפילה_לאם]

אבל, אלמונית, ניסית פעם לאכול קנה סוכר כמות שהוא?
נדמה לי שקראתי שזה בכלל לא נטעם מתוק ככה.

[תמי*]

ואני בכלל לא כוללת פירות בקטגוריה של סוכר.
נכון שפירות מתוקים, והיום במיוחד.
ועדיין - אני מרגישה שמה שאני מקבלת מפירות שונה מהותית ממזון מעובד שמכיל סוכר. גם אם העיבוד נעשה בבית. וההשפעה עלי שונה לגמרי.
סוכר עושה לי ״קרייבינג״ וגורם לי לרצות עוד ועוד - גם הסוכר שבלחם.
פירות ממש לא.
כמה פירות אפשר לאכול? אף אחד לא מגזים עם פירות, אוכלים עד שמספיק וזהו. לעומת עוגת שוקולד למשל.
עבורי זה מבחן: מה שגורם לי לאכילה מוגזמת מסומן כחשוד.

[תפילה_לאם]

[גוגוס*]

_ניסית פעם לאכול קנה סוכר כמות שהוא?
נדמה לי שקראתי שזה בכלל לא נטעם מתוק ככה._
זה כן
זה מתוק וטעים, במיוחד אם זה קר וכך המתיקות העזה קצת מתמתנת.
אי אפשר ממש לאכול את זה, רק למצוץ את המיץ של זה מבין הסיבים. והמיץ מתוק בהחלט.

מה שגורם לי לאכילה מוגזמת מסומן כחשוד.
לגמרי!

[תפילה_לאם]

זה מתוק וטעים.
וואלה. איפה יצא לך לאכול?
ומה את אומרת על זה מבחינת חיוניות ביחס לצמחים אחרים (כלומר, "פרות וירקות")?
<לא שנראה לי שייצא לי בקרוב לנשנש איזה קנה סוכר, אבל זה מעניין!>

[נוודית*]

את ההבדל בין מתיקות של פירות למתיקות של סוכר אני יכולה להרגיש הכי טוב כשאני אוכלת תקופה מסוימת רק פירות, ולא נוגעת בסוכר, ואז טועמת גלידה, או עוגה. ההבדל כל כך ברור ובוטה, לא משאיר כל ספק. לא רק ברמת או עצמת המתיקות, אלא בכל "האופי" שלה. שווה לעשות ניסוי של בלי סוכר בכלל לכמה ימים רק בשביל ההבנה הזו, התחושה הזו. <כותבת את זה בתור אחת מאד לא אנינת טעם>

[אמא_צעירה*]

_זה מתוק וטעים
וואלה. איפה יצא לך לאכול?_
אני גם אכלתי (מצצתי) בעבר. לא היה מתוק, אבל היה נחמד בהחלט
אולי המושגים שלי כילדה לגבי מתוק היו שונים...

לנו היו בגינה ולעיתים רחוקות (מאוד!!!) אבא שלי היה מפנק אותנו

[תפילה_לאם]

נוודית, יש לי במצטבר כבר עשרות או מאות ניסויים של בלי סוכר בכלל לכמה ימים ואם לא סופרים את "המוציא" של שבת, יש לי גם ניסויים של כמה שבועות טובים כאלה.
ובעקבות זאת, כבר העדתי על עצמי שהפכתי אנינת טעם ברמה כלשהי. ואני לא מרוצה לגמרי.
אולי הניסוח המתאים יהיה לומר שהפכתי "קרחת מכאן ומכאן".
מצד אחד, אני כבר לא נהנית בקלות מאיזה-שוקולד-שלא-יהיה, אבל מצד שני, אני עדיין מחפשת את המתוק "האחר", לא של הפרות בלבד.
בכל אופן, מסכימה בהחלט שיש הבדל בכל "האופי" של שני סוגי המתיקות האלה.

[גוגוס*]

איפה יצא לך לאכול?
היינו קונים את זה בניצת הדובדבן כשהיה.

ומה את אומרת על זה מבחינת חיוניות ביחס לצמחים אחרים (כלומר, "פרות וירקות")?
מרגיש לי בערך כמו לאכול ענבים. מלא מיץ מתוק.
אולי טיפה פחות חיוני כי שום דבר מהסיבים לא נכנס. זה יותר דומה לחיוניות של מיצים, בעצם.

לא רק ברמת או עצמת המתיקות, אלא בכל "האופי" שלה. שווה לעשות ניסוי של בלי סוכר בכלל לכמה ימים רק בשביל ההבנה הזו, התחושה הזו
נוודית, אני מזדהה מאוד.

[גוגוס*]

עדיין מחפשת את המתוק "האחר", לא של הפרות בלבד
סתם סקרנות חקרנית - כשלא אכלת סוכר גם לא אכלת שום דגנים ופחמימות עמילניות כמו תפוחי אדמה? שום מוצרי חלב?
כי בעיניי שם טמון ההבדל.
אני מתייחסת לדגנים ומוצרי חלב ניגר בדיוק כמו לסוכר (כי ככה נוח לי, הם לא באמת זהים, כמובן). אני חווה את האיכות המיוחדת הזו של אבחנת הסוכר רק כשאני מעיפה את כולם מהתפריט ונשארת עם סוכר מפירות טריים בלבד. אפילו אם אוכל פירות מיובשים לא אגיע לשם כי כל הזמן תהיה ברקע האפשרות לסוכר מספק יותר

אז אני לא יודעת עכשיו בדיוק למה נוודית התכוונה, אבל אני הסכמתי עם זה שהדבר הזה בא לידי ביטוי רק בצורה המזוקקת - סוכר פירות טריים בלבד, וכמובן מה שיש בירקות.

[יעלי_לה]

נורא נורא נורא קל לגדל קנה סוכר.
בפעם הבאה שתמצאו חתיכה בניצת הדובדבן או איפה שלא יהיה, תתקעו אותה באדמה שטופת שמש ליד ברז מטפטף (בתנאי שיש לחתיכה מפרק אחד לפחות). תוך חודשיים זה נראה Ornamental]ככה Grass[/po]/Saccharum Peles SmokeOCT.jpg

[נוודית*]

אני הסכמתי עם זה שהדבר הזה בא לידי ביטוי רק בצורה המזוקקת - סוכר פירות טריים בלבד, וכמובן מה שיש בירקות.
אני מסכימה עם ההסכמה שלך אחרי ימים (או שבועות או חודשים) של פירות וירקות, חיים (לא ניסיתי מבושלים) בלבד, זה ממש בולט וברור.אי אפשר להתבלבל.

פעם עברנו באוסטרליה באיזור ענק של גידולי קנה-סוכר. המכונות שקוצרות אותם הם מפלצות אמיתיות. הכל גדול שם.כל האיזור מרושת במסילות ברזל שעליהן נוסעות קרוניות עמוסות קנים קצוצים. ואז הגענו לעיר המחוז, ובה יש מפעל גדול לעיבוד קנה-סוכר. על כל העיר רובץ ענן כבד של ריח מ ת ו ק. זה בכלל לא כיף. ישנו שם לילה אחד ושמחנו להתרחק למחרת בבוקר. בעיניים שלי, ממש קשה לגור שם. האנשים שם בטח כבר לא מריחים את זה. מעניין אם הם אוהבים מתוק

[גוגוס*]

יעלי, ולא ליד ברז מטפטף, כמה משקים את היצור המקסים הזה שאני תכף ומייד הולכת להשיג לי?

נוודית, חטפתי מחנק רק מקריאה של הסיפור הזה. חשבתי מייד על הריח שיש ליד דוכני צמר גפן מתוק.