ועכשיו,
לא יכולתי לעצור את זה.
צריכה עזרה.
צריכה תמיכה.
אנשים\נשים חכמות,עצה...
סיימתי להשכיב את הילדים,ויש לי גוש על החזה-פצצת רגשות מתקתקת...בכי שעומד תקוע בגרון...
וזה כל כך דומה כל ערב.אותו סיפור.
כל ערב,אני גומרת את ההשכבות האלו עם השאלה הענקית בתוכי-
איך?????!!!!
מה?????....מה הסוד הזה,שלא פענחתי,של גידול ילדים?
מה הוא חשב,ההוא שם למעלה-
מה הוא חשב לעצמו,כשברא
אישה אחת,ואיש אחד-
עם זוג ידיים אחד בלבד לכל אחד,ועם 24 שעות ביממה סך הכל,
ונתן להם כמה וכמה יצורים קטנים,שנולדים חסרי אונים לחלוטין,ושיש להם צרכים כל כך שונים אחד מהשני ככל שהם גדלים-לטפל בהם לבדם?!!!
וחוץ מלטפל-גם לפרנס-לנקות-לקנות-לבשל-לשטוף-לפנות-ועוד-לאהוב?....ולנסות גם להגיע לאיזה סוג של התפתחות אישית,הגשמת כמה חלומות קטנים,תחביבים?...
אני מרגישה שזה פשוט לא הגיוני הדרישות האלו.לא מרגישה שאפשר לעמוד בזה. אף אחד לא סיפר לי שזה עד כדי כך אינטנסיבי!!!
אני עייפה כל כך.
עייפה מהמאבק הזה. להצליח לצלוח כל יום-זה כמו לחצות נהר גועש...
והעייפות התמידית.
והמרדף-הקרב על השינה...
האם כולן חוות את זה?
מה לא בסדר?
ככה זה אמור להראות?
המחשבה שזה לוקח אותי אליה תמיד היא-
מה לעזאזל חשבנו לעצמינו כשהפסקנו לחיות בשבט?
איך נשים חשבו שיוכלו להסתדר עם זוג ידיים אחד-כשיש להן תינוק קטן,כביסה לעשות,אוכל לבשל,ועוד ילדים לטפל בהם?
איך העזנו להרחיק מעלינו את הזקנים-שבד"כ לא רצים לשום מקום,ויש להם את הנחת והפנאי להתנדנד בכיסא נדנדה עם תינוק בזרועותיהם?איך העזנו לבודד,לתוך בניין סגור,לרוב שעות היום את המתבגרים-את המתבגרות,שכל מה שמעניין אותן בגילאים מסויימים זה לטפל בתינוקות,או ללמוד את המלאכות שהאמהות עושות?את המתבגרים-שיש להם כל כך הרבה מרץ וכוח לקחת חלק בעבודה של הגברים?
זה כל כך נגד הטבע!
- זה מבנה כל כך שגוי ומעורער-תא משפחתי מבודד. זה לא בר קיימא. אנחנו יצורים שנבראו לחיות ב"עדר".
אבל המחשבה הזאת לא מקדמת אותי לשום מקום(חוץ מללהיות עוד יותר מתוסכלת...)
גם כי פשוט אין לי שבט,(אפילו שאני גרה במקום קהילתי-הכי קרוב לשבט שאוכל למצוא)
וגם כי גם אם היתה היום אפשרות כזו-אני חושבת שאנחנו כבר יותר מדי אינווידואליסטים-
אינדווידואליסטים עד עמקי נשמתינו-שלא נצליח לשאת את החיים בשבט,את השותפות והחיים בחיכוך כל כך אינטנסיבי עם משפחות אחרות.(או לפחות בעלי לא יצליח... ) את חוסר הפרטיות....
לפעמים זה גורם לי לכפור בכל-
לחשוב שכל עקרון הרצף וכל צורת גידול הילדים הזאת-מתאימה רק לחיי שבט.
ושאם כבר קלקלנו,ואנחנו חיים בצורה כל כך מערבית מבחינת המבנה החברתי-אז אולי כבר צריך ללכת על זה עד הסוף,ולהעזר בכל האביזרים שהמצאנו-שאמורים להקל עלינו את גידול הילדים-ולהשתמש בכל ההמצאות שאמורות להפוך את זה לאינטנסיבי פחות-מטרנה,חיתולים,מוצץ,מעון מגיל 3 חוד',גן עד 4,טרמפולינות רוטטות ומתנדנדות מעצמן-מנגנות-ומאירות בשלל צבעים....?
לפעמים זה פשוט נראה לי מטורף-לנסות לעשות גם וגם.
מה שמצופה מאמא מערבית "נאורה" היום,זה פשוט מוטרף-
גם להיות אמא טובה-אוהבת, סבלנית,לשאת במנשא,להניק תקופה ארוכה,גם להחזיק בית,גם להכניס קצת כסף (כי משכורת אחת זה לא מספיק וגם כי מה,את עקרת בית?...) ולהיות אקולוגית,ולאפות,ולהנביט,גם שתהיה לך זוגיות מלאת תשוקה,אהבה וכבוד הדדי עם תקשורת נהדרת,גם לפתח את עצמך-שתהיה לך מודעות,שתעשי עבודת נפש,שלא לדבר על עבודת ה'...שיהיה אכפת לך גם מהזולת,שלא תהיי אנוכית(תמיד יש בסביבה מישהו יותר זקוק ממך...) ושתמצאי גם זמן לעצמך כמובן,לעשות יוגה (כי הגב,הגב...) לצייר,לרקוד,משהו לנשמה...
אני חושבת לפעמים שלנשות "באופן"-יש את הציפיות הכי גבוהות מעצמן,עם כל הטבעיות,והמודעות העצמית הזאת.
אני נשמעת לעצמי קלישאתית באופן איום.זה הדיבור שמוצאים בכל ז'ורנל זול היום..-"הלחץ הנורא שכל אישה חיה בו"
או:"איך את משלבת בין קריירה מפוארת,וילדים"?... אבל אני באמת באמת מרגישה ככה.
וזה לא שאני לא רוצה בזה.
בחרתי בזה.
אני חולה על הילדים שלי.
אני רוצה (או לפחות רוצה לרצות) עוד.
אני אוהבת תינוקות.
אני אוהבת מנשאים.
אני אוהבת להניק.
אני אוהבת לראות אותם גדלים.
אני אוהבת את העולם-אז אני אוהבת לייצר קומפוסט,ולמחזר.
אני אוהבת לאפות,ולהנביט,ולהכין גבינה.
אני אוהבת את בעלי,ולהשקיע בזוגיות שלנו.
אני אוהבת לעשות יוגה.
אני אוהבת שהבית שלי נקי.
אני אוהבת מאוד לעבוד ולהרוויח כסף מדי פעם.
ואני מאוד מאוד מאוד אוהבת לרקוד.
אבל אני פשוט לא עומדת בזה.
אני גומרת כל ערב,עצבנית,על סף פיצוץ,או ייאוש,מתה-מתה-מתה שיירדמו כבר,שיהיה לי זמן לעצמי קצת,
אבל התינוקת זקוקה להנקה שקטה במיטה-והקטנה רוצה שאשכב לידה במיטה,והגדולה רוצה סיפור,ועוד לא הסתרקנו כינים...ועוד פעם פיפי,ועוד פעם מים,ואוף!למה את לא באה?!!!!א-מ-א!!!!!!ותחזרו כבר למיטה,ואני-לא-מרשה-לקום!!!!!!ושניה מתוקות,אני כבר באה,אני יודעת שקשה לכן לחכות,שניה,רגע,שניה....היא כמעט נרדמה-ושוב,ושוב...
ובבוקר לגרד אותן מהמיטות,כי הלכנו לישון מאוחר שוב...ושוב....
אני בטוחה שיש עוד המון דפי תמיכה,לאמהות שמרגישות דומה,עם כל מני רעיונות,אבל הייתי חייבת לפרוק קצת,כי לא הייתי מסוגלת להתחיל לקרוא עצות עכשיו,כשאני מרגישה ככה.וכי אני לא חושבת שעצה תעזור-אלא אולי רק איזו תובנה ממש עמוקה-שתשנה משהו מהשורש,או איזו תוכנית פעולה,שתשנה את ההתנהלות...ורציתי לסדר לי את זה ככה-בדף משלי,שאוכל לעקוב אחרי ההתקדמות-שאני מייחלת שתקרה...
ורק אל תגידו לי תצמצמי שאיפות.(כי זה מה שאני הייתי אומרת לעצמי אם הייתי קוראת את רשימת הצפיות-מעצמי שכתבתי..) כי כבר צמצמתי.
צמצמתי-צמצמתי-צמצמתי...וכבר לא בא לי לצמצם יותר. הסטנדרטים שלי ירדו שוב,ושוב(סדר ונקיון מינימלי,הפסקתי לאפות,הפסקתי חיתולי בד,וגם פישפושים,הפסקתי לרקוד,ולישון צהרים,לקלח ולסרק כל יום,ולסחוב במנשא אם לא חייבים...)
והייתי בבית,איתן ,ולא עבדתי הרבה זמן,ולא רוצה יותר.
רוצה עכשיו גם-וגם-וגם!
ואני יודעת שזה קטנוני ומפגר-אבל יש לי כמה שכנות כאלו.אלו שעושות הכל-
ותמיד נקי,וגם מתקדמות בעבודה,והילדים מטופחים,ושמחים,ורגוע,וישנים בשבע,ואין להם כינים,והיא תמיד מחייכת,וגם יש לה זמן לעזור לאחרים מדי פעם...
אני מאמינה שזה אפשרי,
רק תגלו לי לעזאזל-
איך????