הזוגיות השבורה שלי

שלום לכולם ושלום לכולן,
זהו דף מצוקה, זהו דף טיפולי, זה דף שאליו אני קוראת לכן, נשים חכמות, נשים עתיקות, נשים שחןדעות ונשים מרפאות, וגם נשים שרוצות לקרוא סיפור שיתקלף בהמשכים ואני מקווה לקבל מכן עצות ותובנות כי אני באמת, אבל באמת לא יודעת מה לעשות.
גליה שם בדוי זו אני, בת 38, נשואה כעשור, אמא לשניים.
בשנה שנתיים האחרונות הזוגות שלנו הלכה והתדרדרה וכך גם אני. בעלי איש רוח, מעמיק ומתבונן, לומד לימודים טיפוליים ועובר תהליכים נפשיים תוך כדי. אם אפשפש בזכרוני למה אני איתו והאם אני אהבתי אותו כשהתחתנו אני יכולה לראות מספר סיבות אבל זה לא משנה. תוך כדי התהליכים שהוא עבר הוא פגע מי מאוד. התכנס לתוך עצמו ושקע בדכדוך. אני תפקדתי כי לא היתה ממש ברירה. באיזה שהוא שלב חידשתי קשר מיני שהיה לי פעם, ביוזמתי והחלתי לנהל רומן. חיה בשקר. בכל פעם שהוא היה שוקע ונעלם לי הייתי בורחת לזרועות המאהב שלי. הוא רווק, רב-שגל, שהעובדה שהוא לא סופר אותי ריגשה אותי. העובדה שבבית הייתי הקיר תומך של בעלי לאורך תקופה כה ארוכה, כה מלאת סבל, חנקה אותי והייתי מאושרת מהערכת יחסים הזו שמביאה לי ריגוש אבל אין בה התחייבות.
הרומן הזה נמשך כשנה. וכאן מתפצל סיפורנו. מצד אחד החיים ביית ומצד שני רומן רומנטי חסר סיכוי.

אז בבית: אני סך הכל מאוד מבסוטה מאורך החיים שלי, הילדים זו גזרה קשה אך מהנה ומספקת, בעבודה בסדר, אין לי שום ייעוד בחיים שאני מרגישה שאנ צריכה לממש ואני לא, מצד שני קצת משעמם לי. בעיקר כשהילדים עסוקים ואני עם עצמי, או בערבים שבעלי חוזר מאוחר ומשבע אני עם עצמי לבד. המון זמן שבו הראש שלי חושב על חיים אחרים שהייתי רוצה שיהיו לי. הבעל מתאושש מהתקופה הקשה מאוד, וחוזר למצד סטנדרטי, שגם בו, בדיעבד, הזוגיות לשנו לא מרקיעה שחקים.
לא מרגישה שאני שמחה שהוא חוזר הביתה, לא נמשכת אליו בכלל, מעמידה פנים שבא לי סקס אפילו שלא, ובתוך תוכי הולך וגואה הזעם. מה אני עושה איתו? אין לי טיפת אושר ממנו? הוא לא המאהב שלי יותר, אני לא מרגישה שיש לי בן זוג (החברות שלי כולן סטלניות ואין מה לדבר על להיות אין ועם המשפחות שלהם, המשפחה שלי זה רק אם חייבים) אני לא יודעת מה עובר עליו בעבודה מה בכלל בחיים שלו רק בסיפורים של החפירות הרוחניות אני שם. בשאר אין כלום. ואני מותשת בנות, מותשת. יום אחרי יום הוא חופר על הליכים נפשיים ותוך כדי הוא הולך ונהייה חולה פיזית עד שהוא ממחלה נשכב וחודש במיטה. ואני אמהות יקרות, אני מסתובבת עם שני בנים, צעירים שובבים ומתפקדת לבד. והוא לא רואה את זה. הוא רואה איך אני לא שם בשבילו.
אז הרומן בתקופה הזו מתחמם.

אז מה אפשר לספר על הרומן שלי? המון גשות, לוהט, סקס מדהים. אני זו שרודפת אחריו וזה שינוי כל כך גדול לעמות בבית שאני "נרדפת על ידי בעלי". הרומן הזה התחיל כפצוי ומגיע לי כזה, כי באמת נותרתי ללא כוחות בבית אבל עכשיו הכל הסתבך.
אני התאהבתי בלבד. התרגלתי להיות בלי שבעלי נוכח בחיי. התרגלתי שבשמונה שהילדים ישנים, הוא אולי בבית, אבל אני לבד. במחשב, חברות, או בדירה של המאהב. אני רואה בו שותף לדירה, שותף לילדי, שותף ביומיום שלנו אבל לא שותף בליבי. הכל סגור אצלי.
האהבה שלי אליו איננה והשנאה והכעס שלי כלפיו מזפזפים החוצה.
התקופה הזו היתה ועדיין רוויה במתחים ועל כן הוא עזב את הבית לכמה ימים.
התלךנו טיפול, אבל אני תוך כדי מנהלת רומן
איך לעזזל הגעתי לזה?
אני מאחלת לכן חיים מלאי אושר ואהבה
ממני גליה שם בדוי בהחלט

קוראת, מזדהה, מחכה לעוד.
גם אני הייתי כל כך לבד בתוך הביחד, ועכשיו אני לבד מבחירה.
אפילו קצת מקנאה בך על האומץ לנהל רומן, אולי אם הייתי עושה את זה נישואיי לא היו מתפרקים....

היי לבד מבחירה. תודה שהגבת, הנטל כבר כבד לי מידי.אני לא בטוחה שהרומן הזה תורם במשהו לנישואים שלי.
אמנם נישואים זה שני אנשים, אז אם אני יותר מאושרת אמורים גם הנישואים שלי להיות יותר טובים אבל לא.
אני מרגישה שבעלי רוצה לחזור אלי, רוצה לתקן, לנסות ולשנות
ואני כבר בפלנטה אחרת.
אני אולי אהיה מוכנה לסלוח לו על השנים האחרונות בהם הוא האכיל אותי מרורים אבל לעצמי יהיה לי קשה לסלוח.
העובדה שאני נקרעת בין רצון לעשןת שהקשר בין שנינו יעבוד וימלא אותי ויש לי פנטזיות שאנחנו צוחקים ומבלים והולכים כל המשפחה לטיולים, ואני מלמדת אותו איך לשכב איתי ואנחנו מאמי וכפרה כל היום, לבין הצד השני של דיייייייייי כבר, אין לי כוח אליך, שחרר אותי, כבר עדיף לי להיות לבד מאשר לאכול את התסביכים שלך, בחיים לא יהיה לנו סקס לוהט יחד, וכל חיי אהיה העבד הרגשי שלך, עדיף לי ללכת.
אז מה אני עושה? מאיפה אני מתחילה עם הפלונטר הזה?

שליחה על ידי פ* » 27 יוני 2011, 08:45

תמצאי אישה חכמה עתיקה ולא וירטואלית לעזור לך.

יש משהו "קליל" לי מדי באיך שאת כותבת את הדברים

מה שאת כותבת זה לא קליל בכלל.

את נשמעת במצוקה רצינית ואת ראוייה לעזרה טובה ומשובחת

בהצלחה @}

אממ.. שום עזרה מבחוץ לא תעזור לך להבין מה את רוצה אם אינך יודעת מה את רוצה. את מוכרחה להבין בינך לבינך מה את רוצה.
אף אחד חוץ ממך לא יכול להחליט נכון עבורך. אבל , כן, ברגע שאת יודעת מה את רוצה , אז את יכולה לבקש עצות של מה ואיך ותמיכה..
מבינה ? בהצלחה.

שחרר אותי, כבר עדיף לי להיות לבד מאשר לאכול את התסביכים שלך

למה את לא משחררת אותו? למה פירוק הקשר צריך לבוא ממנו? אם את לא רוצה להיות איתו בנישואים, אז למה לדבוק בהם?

ואם מעניין אותך לשמוע, אולי אוכל לתת מעט מדעתי על הדינמיקה בין שניכם ממקום של מישהו שחווה בתוך דברים שדומים למה שעובר עליך ולמה שאולי עובר עליו.

פ ופלוניטה היקרות אין בדברים שלי שמץ של קלילות. אולי יש בהם הומור אבל אילו הם דברים כבדי משקל. אני באמת לא יודעת מה אני רוצה. אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל ועל כן מבקשת אנוכי עזרה. אני אכן במצוקה רצינית, ואין ביכולי לשאת בעוד שעות טיפול וייעוץ שכן אנו בטיפול זוגי גם ככה. מאחלת גם לי בעצמי בהצלחה.
סקאלד מודרני, אני לא יודעת אם אני רוצה לפרק את הנישואים שלי. במשך שנים סחבתי אותם על גבי מתוך היותי כזו "שסוחבת" "שמסתדרת" "שבולעת ומשלימה" ובסופו של דבר אני נעלמת בזוגיות. הנוכחות החזקה שלו והאינטיליגנציה הריגשית שלו מנטוות אותי בכל פעם "להשלים עם השטויות שלו". אני, גליה שם בדוי, נעלמת בזוגיות, מוותרת. בזמן ההריון שלי הוא התאהב היה המצוקה גדולה ונעלם לי רגשית, הייתי צריכה לתמוך בו ולשאת אותו. עשיתי זאת לא מאהבה אלא כי הייתי חייבת. כולם מסביב צעקו גוואלט, איך את נותנת לו להכנס לבורות האלו, את סוחבת הריון ראשון, מקימים משהו חדש, והוא שוב מרכז את כל האנרגיה סביב עצמו. אני הבנתי את המצוקה שלו ותמכתי בו אבל הכעס הצטבר לי: למה תמיד הוא, למה אני לא אומרת לו תתאפס על עצמך או שלא אהיה פה? אני קיבלתי את זה, בלעתי את זה ואז זה הכה בי שנים אחרי. כזו אני: מגינה עליו (למרות שהוא יגיד שהוא לא מרגיש זאת) ואחכ תוקעת בו את חיצי הרעל שלי (איך יכולת לעשות לי את זה?) וגם פוצעת את עצמי (למה לא הלכת, למה את מוותרת). חלום, אני לא בטוחה מה אני רוצה, ומאוד מעניינת אותי דעתך ואשמח שתשתפי אותי. אני מאוד מודה לך.

רק רוצה להבהיר בקטנה, אני לא מרגישה את האהבה. אני יודעת שנורא כואב לי המחשבה על פירוק ואולי לא היה כואב אם לא הייתי אוהבת איפהשהוא. מבין 3 יסודות שמחזיקים אותנו, ב- 2 אנחנו אחלה. יש בינינו עד היום חברות טובה, מדברים על הכל, צוחקים המון ויש "שפה זוגית" כזו של קודים וסימנים שרק אנחנו מבינים. יש לנו גם משפחה, 2 ילדים שזה קורת יסוד חזקה ושנינו נפעל לטובתם. היסוד השלישי, הזוגיות, הרומנטיות, האינטימיות נפגעו קשות ואני פניתי למצוא זאת במחוזות אחרים. המחוז האחר הזה הוא כמו אויר לנשימה.
שוב תודה

המחשבה על פירוק היא קשה וכואבת מאין כמוה. בעיקר אם את אומרת שיש חברות ותקשורת, ושביומיום החיים מתקתקים.
אני מציעה לך נקודת מבט אחרת, על מנת להחליט מה את באמת רוצה (זה מה שהפס הצהוב שואל אותי כרגע...).
חשבי על הילדים שלך. מה הם חווים? האם החיים שאתם מנהלים יהיו עבורם מקור לתפיסה חיובית וטובה של המושג "זוגיות", "שותפות", או שאולי לא זה המודל שאת רוצה לספק להם?
אני לא אומרת שהורים פרודים זה מצב קל וטוב - ברור שלא. אבל הורים שלמים עם עצמם ומאושרים זה הכי חשוב, ואני מכירה לא מעט זוגות גרושים שמגדלים את ילדיהם במשמורת משותפת, ואף יצרו זוגיות חדשה, ולטווח הארוך - לדעתי זה יותר טוב לכולם.
אני כרגע פרודה מאבי ילדי, בתהליך גירושים. האושר, החופש, הכניסה למיטה שהיא רק שלי בלי הצורך לסבול את הנוכחות המעיקה שלו בצד השני, האווירה החופשית והנעימה (בעלי סבל מדיכאון) - זה שווה את כל הקשיים וההתמודדויות. קשה כלכלית, הילדים מתגעגעים לאבא, קשה טכנית לבד. אבל - אני מרגישה בחיים.
לגבי ההתאהבות שלך: אני חושבת, שברגע שיש מקום בלב - המקום הזה רוצה להתמלא. כרגע את מנהלת שתי מערכות יחסים זוגיות, שאף אחת מהן לא נשמעת בריאה או תומכת. הן מתקנות זו את זו במקומות מסויימים, אבל נשמע שבמקום הכי פנימי ועמוק - המקום שצריך חיבוק, ליטוף, מישהו שבאמת יהיה שם - את לבד. ואת נשמעת אישה חזקה, אז כנראה שתוכלי להסתדר עם זה. השאלה היא, האם יש אפשרות באחת מהן לחפש את המקום הזה, ואם לא, האם לא עדיף לקחת את כל האוויר שיש לך ולחפש משהו אחר?

היי נמרה, תודה על תשומת ליבך. כן, מה הילדים חווים זו שאלה. כשהוא בבית אז "אבא בבית" אבל יש מתח. כשהוא לא בבית אני ממש שמחה. כל מה שתיארת הוא נכון ותקף גם לגבי, שכן בתקופה האחרונה נפרדנו לצורך הישרדות (המתח גמר אותנו). אבל הוא לא רוצה להיפרד, הוא אומר שהוא רוצה אותי. בפועל אני לא מבינה על מה הוא מדבר, בשנים האחרונות הוא הראה לי כמה אני לא טובה לו. ככה שקשה לי לסלוח לו, וקשה לי לסלוח לעצמי שהאמנתי לו וקשה לי לסלוח לעצמי שהתאהבתי באחר.
כן, המקום בלב רוצה להתמלא, ובהחלט אין לרומן הזה עתיד (גם לא ממש הווה כי זה יותר בראש מבמציאות), אבל הייתי רוצה נמרה, רק לרגע הייתי רוצה, שבעלי ימלא את המקום הזה ואהיה מאושרת איתו. דודה שלי אומרת שאם הרגשת פעם מה זו אהבה, לא תוכל לוותר על כזו. ואם אין לי בבית אהבה אני נדונה לרעות בשדות זרים. אני לא רוצה לבגוד, והילדים חשובים לי אבל הם לא העניין. אני מסכימה איתך שהדרך שבה הם גדלים חשובה יותר "מהמסגרת" הקונבנציונלית (מזל שאנחנו באתר אנדר-דוג

). ונמרה, אני מאחלת לך עוד ועוד חיים ואני מבינה אותך לגמרי, אי פה בשבילך גם כן. יש בסך הכל שתי אפשרויות בחיי - להמשיך עם בעלי, להמשיך בטיפול, להמשיך להיאבק ולהילחם (ותוך כדי מאבק פנימי מול גזרת המאהב) או לפרוש משתיהן. לחבק את עצמי לשם שינוי. המון אהבה לכולם.

יש בינינו עד היום חברות טובה, מדברים על הכל, צוחקים המון ויש "שפה זוגית" כזו של קודים וסימנים שרק אנחנו מבינים.
גלית, אני לא כל כך מאמינה לך.
את מתארת בן זוג שכן התרחק ממך, ואת מתארת את הכעס שלך ככזה שמתבשל לו בפנים ואין מוצא. "מדברים על הכל"? אני בספק רב.
היסוד השלישי, הזוגיות, הרומנטיות, האינטימיות נפגעו קשות
אני מאמינה שכל הדברים האלה בנויים (הרבה מאוד) על תקשורת פתוחה.

תוך כדי התהליכים שהוא עבר הוא פגע מי מאוד. התכנס לתוך עצמו ושקע בדכדוך. אני תפקדתי כי לא היתה ממש ברירה. באיזה שהוא שלב חידשתי קשר מיני שהיה לי פעם, ביוזמתי והחלתי לנהל רומן. חיה בשקר. בכל פעם שהוא היה שוקע ונעלם לי הייתי בורחת לזרועות המאהב שלי.
תני לי להאיר את הסיפור הזה מזוית מסוימת:
אשה אחת חקרה ומצאה, שהרקע לכל רומן מתוך נישואין, והתנאי מקדים לרומן כזה, זה שינוי במיקום של הקירות והחלונות של הזוגיות. בני הזוג (לא משנה מי "התחיל") בונים חומה ביניהם, במקום שבו אמור להיות חלון, פתח לקרבה ולתקשורת.
ואז, הם (או אחד מהם) מתחילים לבנות חלון במקום אחר, במקום שבו אמור היה להיות קיר, וליצור אינטימיות עם אדם אחר, אינטימיות, קרבה, שיתוף ברגשות, מאיכות שאמורה להיות רק בנישואין, או בזוגיות.
כשצצים קירות בתוך הזוגיות, איפה שאמורה להיות תנועה חופשית, וחלונות פתוחים מדי בינה לבין העולם, איפה שהיה צריך להיות קיר תומך - כל הבית הולך פקקט. בדרך זו או אחרת.

אז מה קרה ביניכם, לפי הסיפור שלך:
בעלך התכנס לתוך עצמו, שקע בדכדוך, וכך התחיל ליצור קיר בינך לבינו.
האם ניסית למוטט את הקיר הזה? להסב את תשומת לבו לכך שהקיר שם, ושזה גרוע מאוד לשניכם שהוא שם, ושיש צורך להזיז אותו?
ואז את עשית שני דברים:
א. פתחת חלון עם הבנאדם השני
ב. עיבית וחיזקת את הקיר שבינך לבין בעלך, בכך שלא סיפרת לו. לא כשחשבת על הרעיון לראשונה (זה הזמן הכי טוב, אבל מעט אנשים מודעים לעצמם עד כדי כך), ולא כשחשבת על הרעיון בפעם החמישית (שזה כבר אפשרות סבירה יותר), ולא מיד אחרי שיצרת את הקשר הראשון עם המאהב (שגם זה תזמון מצוין). כל אלה היו הזדמנויות פז לבוא לבעלך ולהגיד לו: הצילו! אני על סף בגידה. אני הולכת ובונה קיר ביני לבינך, ומפוררת את הקירות החיצוניים של הבית שלנו. אתה רוצה שנשמור על הבית הזה או לא? אם כך, אתה חייב לעזור לי, למוסס את הקירות שצמחו בינינו.

בתור אומרת-אמת כרונית, אני חושבת שאפילו עכשיו, יכול לצמוח משהו מאוד טוב מלספר לו את האמת.

ויש עוד משהו, שקראתי פעם ומאוד הדהד לי: מטפל משפחתי התייחס לעבודה עם זוגות שעומדים על סף גירושין, ואיך שלפעמים המאהב משתתף גם הוא בטיפולים, כשהקשר אתו כל כך חזק שברור שזה יהיה הקשר היציב הבא. המטפל אמר: "רמת המתח נשארת נמוכה או כמעט שלא מורגשת, אם כל הנוכחים מסכימים שלא לקיים יחסי מין בזמן הטיפול".
אני משליכה מזה עלייך, ואומרת לך את השני גרוש שלי:
בין אם את רוצה לשקם את הנישואין, ובין אם את רוצה לגמור אתם, התהליך יעבוד הרבה יותר טוב אם עד שתגיעי להחלטה הזאת ולביצוע מתקדם שלה, תפסיקי להתעלס עם המאהב.
תשמרי את האנרגיות שלך לדברים חשובים יותר שצריכים להיעשות.
אל תעוורי את עצמך עם הורמוני משגל.
ולתקופה הקצרה הזאת, תנקי קצת את החלונות שעוד נשארו בינך לבין בעלך. רק עד הפרידה (אם תהיה פרידה). כדי שתוכלו לגמור את מה שצריך לגמור.

זמן ההריון שלי הוא התאהב היה המצוקה גדולה ונעלם לי רגשית, הייתי צריכה לתמוך בו ולשאת אותו.

את המשפט הזה לא הבנתי. כתבת אותו כבדרך אגב ואני תוהה אם זו טעות הקלדה או שזה באמת מה שכתבת -
מה הכוונה 'התאהב'?
הוא התאהב במישהי אחרת כשאת היית בהריון?!
ואת תמכת בו בכל מה שהוא עבר עם זה?

אם כן, זו נראית לי נקודה חשובה, ואולי כדאי שתפרטי שם קצת יותר....

שלום תמר.
מדברים על הרבה, כמעט על הכל, מדברים על הקיר, על החומה ועל הצורך בחלון אבל בהומור והוא מצידו חושב "שהכל יעובר לי" לא מאמין שזו חומרת המצב. רגיל לזה שבסוף אני מתרצה ובולעת.
התיאור שכתבת יפה ונכון. (אין ביני לבין המאהב רומן ממשי, סליחה שאני יותר מפורטת, זה מעט דומה לגבר שהולך ומשלם על יחסי מין, גם אני בערך משלמת עליהם ואין ביננו אינטמיות או שיתוף. זה רק סקס והמון סיפורי הרומן הרומנטי בראש שלי איך הוא מתאהב בי, בפועל הוא ממש לא).
כשהייתי על סף בגידה בעלי אמר לי "אני שבר כלי, בחיי, עדיף שתלכי למישהו אחר, אני כבר לא פה בשבילך" וצלל. אני לקחתי את "האישור הזה" ומימשתי אותו.
לספר את האמת על בגידה ימחיש לו עד כמה הגיו מים עד נפש. ככה אני חושבת. אבל גם לפני מספר חודשים נכנסתי להריון ועשיתי גרידה כי לא רציתי ממנו עוד ילד. זה לא הפיל לו את האסימון. הוא עדיים חושב שאהייה פה לנצח.
אני מקווה שאפסיק עם "המשגל המעוור" אני פה גם בשביל זה, כדי שברגעים הקשים שהכל חונק אותי יהיה לי לאן "לברוח" ולא למשהו אחר.
תודה תמר, מודה על "שני הגרוש שלך" במצבי "כל עצה - זהב".

היי אהבת עולם תודה שבאת.
הוא התאהב בנערה בזמן שהייתי בהריון. הוא היה במשבר ריגשי, שקשור איך שהוא לגיל ההתבגרות שלו. הוא דמיין שהוא נער והוא מאוהב בנערה הזו, מעין תיקון דימיוני. כאילו להשלים עם החוסר שהיה לו בגיל ההתבגרות. אבל הוא היה במצוקה. הוא היה כבר בן 30, נשוי ואב בדרך, לא נער בן 14 וזה בלבל אותו. הוא היה מתחבר בצורה כזו או אחרת "לעצמו בן ה- 14" והיה מייחל שהנערה המקובלת תחזיר לו אהבה. באמת שאת זה אני מבינה. אם חבר שלי היה מספר לי את זה הייתי מבינה אותו. גם אני הייתי מהמנודים בתיכון

. המוזרים הללו שאוהבים מטאל וציונים נמוכים... אבל זה היה בעלי והוא עזב אותי רגשית בתקופה הזו.
התקופה הזו הגיעה אחרי עוד תקופה קשה שבה היינו בטיפול זוגי ובסופו של דבר התמקד בו, בצרכים שלו, וכמה אני צריכה להבין אותו.
אהבת, את מבינה, לאט לאט וויתרתי על פיסות ממני. השארתי מעט עצמי לאורך כל הדרך, עד שעכשיו 2011 לא נותר הרבה.
אני מודה לך שאת פה

יקרה,
לגבי מה שבעלך אומר לך, על כך שהוא עדיין רוצה בך - נשמע כאילו יש משהו טיפולי ביחסים שלכם. נשמע שהוא צריך אותך על מנת שתהיי המבוגר האחראי בחייו, ומכאן - ברור שהוא רוצה אותך. אבל האם הוא מסוגל לספק לך את הגבר האוהב והתומך שמגיע לך? אני כבר לא מדברת על משיכה ותשוקה, לנושא הזה יש שלל פתרונות בכל מיני דפים מעניינים כאן. אני מדברת על להרגיש שיש לך פרטנר ברמת חלוקת הנטל. לא עשייה של דברים - כי למלא מטלות גם נער בן 15 יכול - אלא העול על הכתפיים. ואני מאמינה שמישהו שלא מתנהג כמו בוגר, ומרשה לעצמו אפיזודות של חוסר תפקוד בידיעה שאת כבר תנקי אחריו, הוא לא מישהו שאת יכולה לראות כגבר שבא לך להיכנס איתו למיטה.
ולמה אישה כמוך צריכה להיות במערכת יחסים שבה את מרגישה שאת משלמת עבור סקס... מגיע לך כל כך הרבה יותר. ולמרבה הצער, אין מישהו שייתן לך את זה חוץ מאשר את עצמך.
ואולי אני מדברת מתוך המקום שלי... הייתי במצב שלך, ולא ראיתי איך אני יוצאת ממנו (הרבה בשל שיקולים כלכליים). בסופו של דבר אבי ילדי עשה לי טובה - הוא עזב את הבית במין התקף מאניה של "אם לא מקבלים פה סקס אז למה לא להיות אצל ההורים ולצאת לחגוג כל ערב". אחרי עשרה ימים חזר עם הזנב בין הרגליים, אבל אני כבר טעמתי את החיים בלעדיו ובנוסף - היכרתי מישהו חדש וטעמתי גם איך זה להרגיש. ולא יכולתי לחזור אחורה.
כתבת שאת מרגישה שנותרו רק פיסות ממך. אני קוראת אותך וחושבת להיפך. את עכשיו משילה את כל הסיפורים ומגיעה אל המהות. מה את רוצה, מה את צריכה. אני חושבת שאת מבינה שהמצב שקיים בחייך כרגע לא יכול להימשך. הזכרת שהיתה פרידה כי לא יכולתם יותר - תחשבי מה זה עושה לילדים, אבא שפתאום הולך ואחר כך חוזר... והמתח המתמשך שכולכם סבלתם ושקדם להחלטה לעזוב...

הוא התאהב בנערה בזמן שהייתי בהריון. הוא היה במשבר ריגשי, שקשור איך שהוא לגיל ההתבגרות שלו. הוא דמיין שהוא נער והוא מאוהב בנערה הזו, מעין תיקון דימיוני. כאילו להשלים עם החוסר שהיה לו בגיל ההתבגרות.

אני לא מצליחה להבין את זה.
את כותבת את זה כאילו בדרך אגב, כאילו זה טבעי.
בעלך (!), שנשוי לך (!) - מתאהב במישהי אחרת (ולא אכפת לי שהיא 'רק' נערה), ועוד בזמן שאת בהריון ראשון ממנו - ואת צריכה לתמוך בו במקום הזה?!
ומה זה הסיפורים האלה על 'תיקון', 'השלמת החוסר מגיל ההתבגרות'? מה זה קשור???

נשמע שאת יותר מדי מוכנה לאכול כל דבר.
גם שיתנהגו אלייך בצורה לא הוגנת, וגם כל מיני סיפורי 'עידן חדש' שהוא או הסביבה מאכילים אותך.
כל מיני דברים שאת כאילו אמורה לקבל בשם ה'מודעות' וה'הבנה' וה'הכלה' וה'פתיחות'.
לפעמים מרוב שיש כבר 'אובר מודעות' - לא רואים סיטואציה פשוטה שמונחת מול העיניים: שבעלך התאהב במישהי אחרת בזמן שאת היית בהריון ממנו !!!

למה את מנסה להבין אותו במקומות האלה במקום למתוח את הגבול שלך?

בנוסף 'הוא דמיין שהוא נער והוא מאוהב בנערה הזו' - נשמע לי מקום מאוד ילדותי ואינפנטילי עבור גבר להיות בו.
את באמת רוצה להכיל את כל זה?

ודבר אחרון - הוא היה בן 30 והיא נערה, כלומר קטינה. זה גם לא ממש לעניין, כן?
(אם רק פנטזיה כזאת במיטה סבבה. אבל את אומרת שהוא היה ממש מאוהב....)

מה שאני מנסה להגיד זה לא אם את צריכה להיפרד ממנו או לא. אני לא יודעת.
אבל שאם את נשארת - כדאי לך לבדוק מחדש את הגבולות שלך, אם את רוצה להמשיך 'לאכול' את הדברים האלה, מה את מוכנה לקבל ומה לא.

מקווה שלא הייתי בוטה מדי.

בנות יקרות תודה.
נמרה, כתבת "ואני מאמינה שמישהו שלא מתנהג כמו בוגר, ומרשה לעצמו אפיזודות של חוסר תפקוד בידיעה שאת כבר תנקי אחריו, הוא לא מישהו שאת יכולה לראות כגבר שבא לך להיכנס איתו למיטה." ואני מודה לך שחידדת את זה אצלי. הוא באמת מתוסכל מחוסר הסקס ואילו אני לא יכולה לדמיין אותו נוגע בי. אני אעלה את הנקודה הזו בטיפול.
אהבת, אני קוראת אותך שנים כבר באתר, ואוהבת את הבוטות שלך, זה בסדר גמור. את מאוד צודקת. מאוד. אני לא יודעת איפה הגבול שלי. אני לא יודעת להגדיר אותו לעצמי, על אחת כמה וכמה מול הבן זוג. את יודעת, קראתי את "לבסוף מוצאים אהבה" ככה חלקית. וחשבתי על משהו\ אני בחורה יחסית עולצת, שמחת חיים, ים חברות, ניראית מגניב, יודעת להקשיב. משום מה המערכות יחסית המשמעותיות שלי, היו תמיד עם כאלו שהיו נזקקים לי בטירוף. מעולם לא יצאתי עם בחור שיש לו ח'ברה, או שהוא אוהב מסיבות, מפגשים, או משהו שדומה לי. אני יודעת שאני סיימתי "לאכול" הכל ממנו, אבל עדיין קשה לי לוותר.

גליה,
קוראת אותך וממש כאילו אני כותבת את הדברים.
אצלנו הזוגיות בתהליכי סיום רשמיים, אבל אני עדיין לא יודעת איך ליצור אחרת טובה יותר, וגם אני כמוך אישה תוססת עם המון חברים ושמחת חיים ומיגנטתי לי בעל דיכאוני, ילדותי ונזקק.
גם אני קראתי את "לבסוף" אבל התייאשתי, כי לא ראיתי לי מוצא.

אני הייתי צריכה לרדת מאוד מאוד נמוך כדי לסגור את הדלת (ואת כל החלונות) עם אבי ילדי. זה היה כשהתחלתי עבודה חדשה, אחרי שנתיים בבית. הוא לא שינה את התנהגותו בכלום. מצאתי את עצמי עובדת, ועדיין גם אחראית באופן בלעדי לכל מה שקורה עם הילדים והבית. פשוט התמוטטתי פיסית. ביום שישי אחד ביקשתי ממנו שייקח את הילדים להורים שלו כדי שאוכל לעבוד כמה שעות בשקט מול המחשב, ולא בעשר בלילה כשאני מרוסקת מעייפות. הוא אמר "לא בא לי, אני רוצה לנוח, תלכי איתם את". וזה אחרי שבאותו בוקר אני עבדתי והוא היה בבית ונח, ועוד אני לקחתי את הילדים לגן "כי את ממילא יוצאת אז למה שאני אתלבש ואקום".
לא יודעת למה, הרגע הזה, שבא אחרי המון רגעים דומים לו, פשוט סובב אצלי איזה סוויץ'. מאז כבר לא כעסתי ולא רבתי, רק חישבתי בשקט את דרכי החוצה, ויום אחד זה קרה - הוא מרצונו עזב למשך עשרה ימים - וכשהוא רצה לחזור, מכה על חטא ומלא התנצלויות והבטחות, אמרתי שאני לא רוצה. ניסיתי עוד שבועיים, ולא יכולתי. והוא לא יכול היה לשאת את המחשבה של חיים איתי כשאני לא רוצה אותו - והלך. המצחיק הוא, שהוא עדיין אהב אותי מאוד כשהוא הלך ולדעתי הוא עדיין אוהב אותי וזקוק לי. הוא בשום שלב לא ממש הבין כמה אחריות יש לו לכישלון הזוגיות שלנו, אבל כבר לא משנה לי - אני רק רוצה שהוא יהיה מאושר כדי שלילדים שלי יהיה אבא מאושר.

במשך שנים סחבתי אותם על גבי מתוך היותי כזו "שסוחבת" "שמסתדרת" "שבולעת ומשלימה" ובסופו של דבר אני נעלמת בזוגיות. הנוכחות החזקה שלו והאינטיליגנציה הריגשית שלו מנטוות אותי בכל פעם "להשלים עם השטויות שלו". אני, גליה שם בדוי, נעלמת בזוגיות, מוותרת. בזמן ההריון שלי הוא התאהב היה המצוקה גדולה ונעלם לי רגשית, הייתי צריכה לתמוך בו ולשאת אותו. עשיתי זאת לא מאהבה אלא כי הייתי חייבת. כולם מסביב צעקו גוואלט, איך את נותנת לו להכנס לבורות האלו, את סוחבת הריון ראשון, מקימים משהו חדש, והוא שוב מרכז את כל האנרגיה סביב עצמו. אני הבנתי את המצוקה שלו ותמכתי בו אבל הכעס הצטבר לי: למה תמיד הוא, למה אני לא אומרת לו תתאפס על עצמך או שלא אהיה פה?

אז מה אפשר לספר על הרומן שלי? המון גשות, לוהט, סקס מדהים. אני זו שרודפת אחריו וזה שינוי כל כך גדול לעמות בבית שאני "נרדפת על ידי בעלי".

את יודעת, אני דווקא רואה הרבה דמיון בין מה שאת מספרת על בעלך ובין הרומן.
בשניהם את מאבדת את עצמך.
פעם אחת כדי לטפל ולהקריב, ופעם אחרת כדי לרדוף אחרי המישהו האחר.
זה לא כזה שונה. בשני המקרים את נעדרת. לא מכווננת על עצמך.
איפה את יכולה להיות את, בפני עצמך, בלי להישען, להיגרר או לרדוף אחרי מישהו אחר?
איפה את בכל העסק הזה?

<בהשראת בשמת א ומאיר אריאל>

נמרה, אני ממש מבינה אותך ומאחלת לך המון בהצלחה, הכל די מקביל אליי ואני גם יודעת מה זה "לחשב את דרכי החוצה"... מה זה אומר ניסיתי עוד שבועיים? ביחד בבית? מקווה שאני לא מחטטת מידי.

תמרוש, שלום ותודה. אני גם רואה את הדמיון הזה ואת הנעדרות הזו, וזה גם יכול להסביר לי למה אני רודפת אחרי כאלו שאינם זמינים לי רגשית. זה מעסיק אותי, וככה אני לא מתעסקת עם עצמי. אוקיי, אני מבינה את זה. זה לא שאני לא אוהבת את עצמי, אני דווקא כן, אבל אני לא מאמינה בעצמי.
אז ראי את הפרדוקס פה, אני זו הנזקקת (למתח, לריגוש, לדרמה, לטוב ולרע) אבל אני גם מתוסכלת מזה באותה מידה.
ואיך אני פותרת את זה מול הבנזוג? ואולי נידונתי להיות לבד, שזה בסדר, כדי שלא אוכל להאשים אף אחד בהכל אלא רק את עצמי.
"איפה את יכולה להיות את?" רק, אבל רק כשאני לבדי. אחרת אני מוותרת.
מחר הטיפול השבועי. אני מתכוונת להעלות דברים שהתבהרו לי בזכות הדברים שכתבתן.
הלב שלי שהיה סגור ומכווץ לכדי גרגר פחם, מתרחב בזכות המקום הזה ובזכותכן.

בהשראת בשמת א ומאיר אריאל
תמרושרוש, איזה שיר?

ובכל אופן אהבתי את הראיה שלך, תמר.

גליה יקרה, אני קוראת הכל ושולחת לך חיבוק חם ואוהב, עוד לא מצאתי משהו חכם לכתוב יותר מכל מה שכבר נאמר. אולי בהמשך ארגיש נוח להצטרף עם שיתופים משלי.
זה שהלב נפתח זה נהדר, וזה לא סותר מחשבות על "לחשב את דרכי החוצה".
תמיד עדיף להפרד עם אהבה ולא עם כעס. לא רק בשביל השקט והילדים, אלא בעיק כדי לנקות משקעים. אני חושבת שפרידות מתוך כעס תמיד משאירות מקום של ספק קל, ואז חלילה שנים אחרי עלולים להסתכל אחורה ולומר "אולי זו היתה טעות". פרידה שקטה ואוהבת, נראה לי, מותירה "חתך נקי", שקל יותר לרפא.

_בהשראת בשמת א ומאיר אריאל
תמרושרוש, איזה שיר?_

תקציר שירי החורף הבא, מתוך זרעי קיץ.

"איפה את יכולה להיות את?" רק, אבל רק כשאני לבדי. אחרת אני מוותרת.
ברור

אני כבר ידעתי את זה (זו אמת אנושית בסיסית), אבל אני מניחה שעדיך לבנאדם להבין את זה מעצמו, ולא שיגידו לו.
כדי להיות מסוגלת להיות באמת עם אנשים אחרים (ועדיין להיות נוכחת), את חייבת לדעת קודם להיות לבד עם עצמך.
או, בכל אופן, בדרך כלל יותר קל להיות את כשאת לבד, כי יש פחות מסיחי דעת.
כשאת חיה עם בנאדם אחר, ועדיין רוצה לעשות את התהליך הזה של להיות יותר ויותר את, צריך כל הזמן להגיד "אז מה" לעובדה שהבנאדם האחר שם, אומר ועושה כל מיני דברים שמשפיעים עלייך עמוקות, ולחזור שוב ושוב לפוקוס של עצמך. וזה לא קל.

כשהוא ביקש לחזור הביתה, הייתי במילכוד. מצד אחד - הדירה חצי שלו, זו זכותו. אני לא באמת יכולה לדרוש ממנו להישאר מחוץ לבית, גם אם אני רוצה. בנוסף, עדיף היה לי שהוא לא יתרגז או ייעלב, כדי שאוכל בשקט לבחון את כל המשמעויות של המצב - כולל המשפטיות. בנוסף, היה לחץ מצד ההורים של שנינו לנסות, לאור השינוי התפיסתי הגדול שהוא עשה. לא שיתפתי אותם בכל מה שהיה, כי לא ראיתי טעם, והם לא הבינו כמה המצב היה רע. בקיצור, כל זה הוביל אותי להסכים לעוד שבועיים איתו בבית. לשמחתי, הוא הבין בעצמו עוד לפני שהשבועיים תמו שאין לנו עתיד, ומתוך צער החליט לעזוב. אחר כך הצער התחלף בכעס ובנקמנות, אבל לשמחתי לא ראה אפשרות לחזור.
אוסיף גם, שבשבוע שלאחר עזיבתו את הבית היכרתי מישהו והתאהבתי בו (אפרופו מקום פנוי בלב...) והוא הכיר אותי מספיק טוב כדי לדעת מה אני מרגישה למרות שהקפדתי להכחיש. כנראה שאי אפשר היה לפספס את האור בעיניים, אחרי כל כך הרבה זמן (-:

בורחת לזרועות המאהב שלי. הוא רווק, רב-שגל, שהעובדה שהוא לא סופר אותי ריגשה אותי.
הוא נימול? לגמרי?

הי תמר, זה נכון. אתמול חשבתי על זה שמאז שכל הג'יפה יצאה, הכעס שלי עליו, המתח, פסק הזמן, אני שלווה יותר. כאילו זה היה הגבול שלי, אבל הוא ממש ממש רחוק ועולה לי ביוקר. כאילו אני מפחדת מגבולות. מפחדת לומר זה מה שאני רוצה, וזו סיבה מספיק טובה שזה יקרה. אז עד היום לא אמרתי, אבל מלפני שבועיים שלושה, אני ממש דובי-לא-לא, ו"אני רוצה" זו סחבה מצויינת. ודוגמא: שבת הקרובה. אני רוצה ללכת עם לברים לבירכה. הוא לא, שונא המוניות, הילדים מאוד אמוד רוצים ללכת עם החברים לבריכה. ואני מבינה גם אני לא אוהבת המוניות ושבת בבריכה זה המוני, אבל מה לעשות? יש פה משפחה ויש לה קול. אז החלטתי שכולם הולכים לבריכה. (קל לי יותר לעשות דברים בשם המשפחה אבל אני עובדת על זה שזה יהיה גם ממני).
וואו נמרה, עברתי פעם גירושין (בגיל 25 בלי ילדים) ואני זוכרת את הכעס והנקמנות. טוב שהתאהבת כגי שיהיה עוד רגש בתמונה.
וכמובן פלוני, המאהב הוא נימול ריגשי, לגמרי!

שלום גליה,
אני אוזרת המון אומץ, נושמת עמוק, וכותבת כאן, למרות שזה לא משהו שאני נוהגת לעשות.
אבל אני קוראת את הסיפור שלך והוא מזכיר לי מאד את הסיפור שלי, ובצומת שאני נמצאת בה, מעניין אותי לשמוע על התובנות שלך (או של אחרות).
הזוגיות שלי בעייתית מאד כבר הרבה זמן. אנחנו מתפקדים די טוב כהורים, אבל כבני זוג עוברים ממשבר למשבר. בעיקר אני, שמרגישה ריחוק פיזי ורגשי רב.
אני חושבת המון על פרידה ופירוק, אבל ממש לא מעיזה לעשות איזה צעד - כמובן בגלל הילדים.
אני לא רואה אפשרות ממשית לאהוב אותו מחדש, אבל חיה באיזו תקווה שהזמן יעשה משהו, יתן סימן יותר ברור.

ובינתיים... בינתיים המשיכה לגברים אחרים מרקיעה שחקים. אני כבר כמה חודשים מפנטזת על רומן, על מין עם גבר אחר. הפנטזיות האלו הגיעו מספר פעמים לסף המימוש, ולבסוף לא התממשו, כל פעם מסיבה אחרת. ובכל פעם שהדבר לא מתממש מתחזקת אצלי האמונה שזה פשוט לא נועד לקרות כך, שהמציאות תומכת בי לא לבגוד. הראש מוצא בזה איזה היגיון. אבל הגוף משתוקק ומשתוקק.
והנה בעודו משתוקק, נפתחה אופציה לרומן שיכול להיות מסעיר, והוא ממש זמין לי, ואני כל כך רוצה בו בגופי. והשאלה חוזרת - האם כך זה אמור להיות? האם אני מסוגלת לבגוד? מה זה יעשה לי? מה זה יעשה למשפחה שלי? כל כך הרבה תשוקה וכל כך הרבה פחד.

אולי יש לך משהו מנחם עבורי?

היי גםשלי, מתוקתי, ליבי איתך... זה ברור

שאנחנו לא אוהבות, או שהאהבה נסתרת, אנחנו תרות ומחפשות אחרי ריגוש, מגע, פעימת לב, טעם לחיים. אז כן, רומן, סקס נותן את זה, אבל הוא נותן יותר משביקשת. יש את הסכנה שתתאהבי, והלוא את נשואה, יש את הסכנה שתתפסי וזה יהיה נורא. זה שני קווים שרצים יחד, חוסר בבית ושפע בחוץ. מאוד קשה.
אני לא האדם להתייעץ איתו, מצבי לא משהו.
כך זה אמור להיות? לא נראה לי. את מסוגלת לבגוד שאלת? יש מצב. מה זה יעשה לך? בטווח הקרוב טוב. אולי טוב מאוד, אח"כ לא בטוח... למשפחה שלך? יש כאלו שבוגדות - מסתכלות על המשפחה שלהן ועיניהן מוצפות דמעות של אשמה, מה עשיתי? אולי אפגע בהם?. יש כאלו שבוגדות קולטות שזה הזמן לצאת, ואז הן משתחררות, ואז או שהן מצטערות על זה או שלא. ויש כאלו ששנים לא בוגדות. אבל אז באיזה שהוא מקום, הן בוגדות בעצמן, באהבתן העצמית. אני לא יודעת מה קורה בזוגיות שלך. אני אשמח לשמוע. באמת. תמיד.
אבל רק עוד דבר פצפון, הזמן, כשלעצמו פשוט עובר, הוא לא עושה מעצמו משהו, הוא מחכה לנו...

עירית_לוי

שלום גליה

תודה על ההזמנה לדף.

אני מסכימה לגמרי עם תמרוש רוש.
נראה לי שהאתגר שלך הוא קודם כל להחזיר אותך לעצמך, להחזיר את גליה לגליה:
לבסס בתוכך נאמנות כלפי עצמך,
וליצור מערכת יחסים מיטיבה ואוהבת שלך עם עצמך.

ולמה זה כל כך חשוב כאשר הנושא שאת מעלה פה הוא לא זה אלא מערכת היחסים הזוגית שלך?
משום שכאשר מערכת היחסים שלנו עם עצמנו טובה, יציבה, אוהבת, כאשר פתרנו את (רוב או חלק) העניינים שלנו עם עצמנו, ואנחנו חיים פחות או יותר בשלום עם עצמנו - זה מקרין על שאר מערכות היחסים בחיים שלנו. איכות היחסים שלנו עם עצמנו תקרין על איכות שאר מערכות היחסים.
אני מאמינה שהרבה עניינים בזוגיות יתבהרו לך כאשר תחזרי "הביתה".

אם זה מדבר אליך,
בואי תבדקי - מה את צריכה על מנת ליצור עם עצמך מערכת יחסים שכזו, של אהבה ושל נאמנות שלך לעצמך? מה נדרש לך לשם כך?

שלום עירית, תודה שבאת.
אני לא יודעת מתי בכלל הייתי גלה. זה לא קשור באמת לבנזוג. זה קשור באמונה עצמית. אחר כך באה "האם אני ראויה לאהבה".
מה אני צריכה כדי ליצור אהבה ונאמנות לעצמי? להצליח פעם אחת, במשהו שרציתי. לסיים פרוייקט ולהיות מבסוטה ממנו, להפסיק להסתמך על הסביבה שתהייה מדד הריטיניג שלי, לעמוד על במה ולקבל תעודה, לחיצת יד, הערכה, להרגיש ששעשיתי את זה כמו שאני רוצה. מה נדרש לי לשם כך? גלגול חדש?

איך יוצאים לדרך? איך עונים לשאלה שכולם שואלים: אז במה את טובה? מה את אוהבת לעשות? התשובות הן כלום ולא יודעת. אני עובדת בשביל כסף, פשוט וכך. אם הייתי עושה את זה ועושה משהו משמעותי עם הכסף, משהו בשבילי אולי זה היה נותן טעם, אבל אני לא. הייתי רוצה לסלוח לעצמי על כל הכשלונות, כולל בזוגיות, כולל בגידה ולתת לעצמי צ'אנס לפרוח. להסיר את המשקפיים הנוכחיות מהראייה העצמית שלי. אבל זה נראה לי א) לאנשים אחרים טוב. ב) שאני לא אצליח. הייתי רוצה לאהוב את עצמי, להתלבש בשביל עצמי, לעשות סקס עם עצמי ולהנות ממנו, להסתכל במראה ולהפריח נשיקה, ולא לראות מלא מגרעות. מה נדרש לי? אני לא יודעת, אני לא מכירה את השביל הזה.
כשאני "עומדת" על שלי, אף פעם אני לא בטוחה שאני באמת חושבת ככה, או שאני רק לרגע חושבת ככה ותכף אשנה את דעתי. לכן שאני כותבת הרבה יותר קל לי. אני רואה איך הדברים מתגלגלים.

עירית_לוי

מה אני צריכה כדי ליצור אהבה ונאמנות לעצמי? להצליח פעם אחת, במשהו שרציתי. לסיים פרוייקט ולהיות מבסוטה ממנו, להפסיק להסתמך על הסביבה שתהייה מדד הריטיניג שלי, לעמוד על במה ולקבל תעודה, לחיצת יד, הערכה, להרגיש ששעשיתי את זה כמו שאני רוצה. מה נדרש לי לשם כך? גלגול חדש?
אפשר באותו הגלגול

.
את מתארת כאן כל מיני מדדים חיצוניים - דברים שאת צריכה שיקרו במציאות - על מנת שתאהבי את עצמך.
אין ספק שזה יוכל לגרום לך להרגיש יותר טוב עם עצמך, אבל זה לחלוטין לא יספיק. כדאי במקביל גם ליצור תחושה של שביעות רצון מעצמך - שאינה תלויה בדבר. לא בהצלחות ולא בכשלונות. לא במעשים, ולא בהישגים. שביעות רצון בסיסית שתהיה קיימת בך עוד לפני שהצלחת או נכשלת. שביעות רצון מעצמך, כנקודת מוצא. כזאת שתקומי איתה בבוקר.
ואני כמובן לא מדברת על שביעות רצון יהירה, אלא על משהו נקי וענייני נטול אגו. אהבה וקבלה עצמית שאינן תלויות בדבר.

כי בואי נניח שאת תעשי כל מיני דברים שנחשבים בעינייך ל"טובים", ואת תחושי טוב לזמן מה.
ואז, את תעשי גם דברים שנחשבים בעינייך ל-"לא טובים" ואז את תרגישי ממש רע עם עצמך. כמו עכשיו למשל.
במצב כזה את תיטלטלי כל הזמן לפי "מזג האוויר" בחוץ.

אז את צודקת בהחלט בכך שאת לא רוצה להסתמך על הסביבה כמדד הרייטינג שלך, ואני רוצה להציע לך להוסיף לזה, לא לרצות להסתמך על הצלחות, או כשלונות כמדד הרייטינג שלך. גם לא על האם יש משהו שאת טובה בו או לא טובה בו, אוהבת לעשות או לא אוהבת לעשות. לא להסתמך על כלום. לבנות שביעות רצון מעצמך שלא נשענת על כלום כלום. שהיא עצמאית לגמרי. שהיא יציבה ואיתנה ולא מיטלטלת כל כך חזק למטה ולמעלה בעקבות אירועים חיצוניים.

בואי תבדקי - האם את מצליחה למצוא עמוק עמוק בתוכך את הידיעה, או איזשהו זיכרון של הידיעה - שאת בסדר גמור, שאת טובה ונהדרת בדיוק כפי שאת?
תראי מה עולה לך בעקבות הדברים הללו ונוכל להמשיך משם.

הייתי רוצה לסלוח לעצמי על כל הכשלונות, כולל בזוגיות, כולל בגידה ולתת לעצמי צ'אנס לפרוח.
אני מסכימה איתך. אני מאמינה שהתייחסות לעצמך שיש בה יותר חמלה אכן קשורה לאותה אהבה עצמית ונאמנות עצמית שאת מחפשת. ושכאשר את תתחילי לגלות חמלה כלפי עצמך את גם תרצי דברים יותר טובים עבור עצמך.
כרגע - נראה לי שקיים בך צורך לתת לעצמך על הראש על "המעשים הרעים" שלך. להעניש את עצמך על ה"חטאים".
ותראי - זה מן לופ שכזה: את נכשלת, ואז מרגישה רע, ואז נותנת לעצמך על הראש ומאמינה (אולי לא במודע) שמגיע לך עונש. ואז את חיה בתוך חיים שהם כביכול העונש. את רואה את הלופ? זו לא נקודת מוצא שאפשר (או שקל) להתחיל ממנה כדי ליצור משהו טוב, כדי להצליח.

הסליחה כאן היא מאוד מאוד חשובה עבורך. משום שהחמלה לעצמך והאהבה לעצמך כרוכות זו בזו. האהבה שאת רוצה לעצמך לא תיתכן ללא חמלה.
ולכן, הסליחה שדיברת עליה היא אכן אבן דרך קריטית בדרך שלך.
אז בואי תבדקי - מה את צריכה על מנת לסלוח לעצמך? מה נדרש לך כדי להסכים לסלוח לך?

עירית את כותבת מאוד נוגע וחכם.
אם אפשר להרחיב - כשאת מתכוונת אהבה עצמית, של אתלויה בדבר אותי זה קצת מחריד, כי הדברים שם בחוץ לפעמים מאפשרים לנו במינונים מסויימים לברוח גם מעצמנו.
למשל, לדוגמא, את עיקר הכעסים על עצמי אני אוגרת לא בגלל אחרים, אלא בגלל דברים שאיכזבתיאת עצמי בהם, מאבקים שלא ניהלתי נכון, רגעים ששתקתי כשהייתי צריכה לדבר, רגעים שצעקתי כשהייתירציכה לשתוק וכולה.
ברגעים האלה של העלבון והכעס העצמיאנידווקא נאחזת בדברים חיצוניים, באהבת המשפחה, בחברים, בהישגים.
וגם ההיפך - כשמהו חיצונימתפקשש - אני אנאחזת בעצמי בזה שאני חזקה ויכולה לצאת מזה.

בין לבין יש טלטלות שמוכיחות שלאלעולם חוסן ושם אני אישית מגלה חוסר ביטחון ודכאון קליני ממש.

השאלה למה את מתכוונת כשאת אומרת אהבה עצמית, בהקשר למה שציינתי, האם אנייכולה לאהוב את עצמי גם ברגעים איומים שכשלתי? מה לגבי אנשיםש עשו מעשים פאטליים? תאונות או חלילה איבוד שליטה?

בוקר טוב. עירית, מודה לך על תשומת הלב, הייתי שמחה לשמוע את דעתך, האם יש מקום, במצב הזה, ביני לבין הבןזוג להמשיך ללכת לטיפול זוגי? מצד אחד, אני אומרת (מצטטת את נמרה): "ואני מאמינה שמישהו שלא מתנהג כמו בוגר, ומרשה לעצמו אפיזודות של חוסר תפקוד בידיעה שאת כבר תנקי אחריו, הוא לא מישהו שאת יכולה לראות כגבר שבא לך להיכנס איתו למיטה." ומדגישה את זה, מצד שני שאני חושבת על דברייך (ואנ חושבת, והרבה, אני מקדישה לזה זמן וכובד ראש) "האם את מצליחה למצוא עמוק עמוק בתוכך את הידיעה, או איזשהו זיכרון של הידיעה - שאת בסדר גמור, שאת טובה ונהדרת בדיוק כפי שאת?" - התשובה היא: אני לא מצליחה להתחבר למקום הזה. בליחה שאני מסבכת ת'עניינים אבל כל פעם שאני חושבת, הנה פה היה לי טוב, הרגשתי נוח ואותנטי עם עצמי, קם קול בראש שאומר "אבל גם אז ניסית לרצות את הבחור ההוא, או את ההורים" כך שיוצא, במשקפיים פסימיות משהו, זה לא קרה הרבה. אם הייתי עם מישהו, אבדתי בתוכו, אם הייתי לבד, חיפשתי מישהו )-: אני מעציבה את עצמי... אני חושבת שדווקא בלסלוח לעצמי אני יכולה להצליח יותר.

עירית_לוי

פלונית,

ברגעים האלה של העלבון והכעס העצמיאנידווקא נאחזת בדברים חיצוניים, באהבת המשפחה, בחברים, בהישגים.

ברור. זה אולי יפתיע אותך, אבל בעיני ההיאחזות הזאת היא דווקא טבעית ורצויה כל עוד העוגן הפנימי עדיין לא התייצב והתחזק דיו.
יש לנו, בני האדם, צורך בסיסי לחוש אהובים ובעלי ערך. זהו צורך שקיים אצל כולנו. ואם הוא לא קיים באופן מספֵּק מבפנים, נדאג לקבל אותו מבחוץ. אנחנו זקוקים לחוויה הזאת - של אהובים ובעלי ערך - בדיוק כמו שאנחנו זקוקים לאוכל ומים ואוויר לנשימה. אני מאמינה שבלי זה אנחנו נקרוס, בדיוק כפי שנקרוס ללא מזון.

ולכן, כל עוד חוויית האהבה לא התבססה כראוי בתוכך, את תדאגי לקבל אותה מבחוץ. וכאמור - טוב שכך.
המנגנון שפועל כאן הוא אוטומטי לגמרי והוא מגן על הנפש שלך. הוא מגן עלייך באמצעות כך שהוא מספק לך את מה שהנפש שלך זקוקה לו. והוא מגן עלייך מפני הישאבות אל החוויה ההפוכה: החוויה המכאיבה והבלתי נסבלת של "אני לא אהובה ולא ראויה".

כל מה שאת יכולה לעשות עם זה כרגע זה להבחין במצב הקיים ולהכיר בו כלגיטימי: להבחין שכרגע את נשענת יותר על החוץ מאשר על הפנים. להבין שאת נשענת על החוץ כי כרגע את זקוקה לחוץ. וזה בסדר.
ואז, מהמקום הזה שתיארתי, יש לך אפשרות לבחור לעבור שינוי שבו תבססי את החוויה הזאת מבפנים, ושבעקבותיו תתחילי באופן טבעי והדרגתי להזדקק פחות ופחות לַחוץ.
חשוב להבין שלא ניתן לוותר על ה"קביים" הללו בכוח או מתוך החלטה שכלתנית, מבלי שביססת להם תחליף פנימי.

אני מניחה שמה שמעורר בך את החרדה שתיארת זו המחשבה על לוותר על ה"קביים", שהם כאמור כמו אוויר לנשימה, מבלי שיש לך תחליף הולם ויציב מספיק.

אגב: תמיד, גם כאשר חווית האהבה כבר מתבססת בפנים, יהיה קיים בנו הצורך לקבל אהבה והערכה מבחוץ. ככה אנחנו בנויים.
אבל אז במצב הזה - זה יהיה בגדר צורך סביר - ולא בגדר היזדקקות נואשת ורעב שאף פעם לא מוצא לו שובע. תהיה תשתית פנימית של אהבה עצמית שתוכל לקלוט את ביטויי האהבה שמגיעים מבחוץ.
אהבה עצמית עצמאית ובלתי תלויה זה לא אומר שאת צריכה להסתפק רק באהבה שלך לעצמך. זה אומר שהיא התשתית שתקלוט את ביטויי האהבה שיגיעו מבחוץ, ושבזכותה את תוכלי להרגיש כמו שצריך את מה שמגיע מבחוץ. יהיה לזה לאן "להידבק".
.

השאלה למה את מתכוונת כשאת אומרת אהבה עצמית, בהקשר למה שציינתי, האם אנייכולה לאהוב את עצמי גם ברגעים איומים שכשלתי? מה לגבי אנשיםש עשו מעשים פאטליים? תאונות או חלילה איבוד שליטה?

כן. אני מתכוונת לאהבה שאינה תלויה בהצלחות או בכשלונות.
אם גדלנו בתוך אווירה בה למדנו לקַשֵר בין המעשים שלנו או הסטטוס שלנו - לבין הערך שלנו, יהיה קשה לנו מאוד לקבל את עצמנו בכל מצב. ויהיה קשה לנו להפנות חמלה לעצמנו גם כשטעינו וחטאנו. במצב כזה אנחנו נהיה עבדים שכבולים לצורך להיות כל הזמן "בסדר". ובכל הרגעים בהם לא נצליח להיות "בסדר" נחוש לא ראויים.

ואז, אם כך גדלנו, נדרש מאיתנו כעת ללמד את עצמנו משהו חדש. נדרש מאיתנו ליצור במו ידינו עבור עצמנו אווירה שבה יש לנו רשות להיות אדם לא מושלם. אדם שנכשל וטועה ועדיין מגיע לו לחוש ראוי ואהוב. נדרש מאיתנו לנתק את הצימוד שנוצר בתוכנו בין המעשים שלנו לבין הערך או האהבה שאנו חשים כלפי עצמנו.
וזה - הניתוק הזה - הוא מה שמאפשר ליצור חווית אהבה שהיא עצמאית ובלי תלויה בדבר.

האם זה הבהיר יותר את הכוונה?
.

גליה,

הייתי שמחה לשמוע את דעתך, האם יש מקום, במצב הזה, ביני לבין הבןזוג להמשיך ללכת לטיפול זוגי? מצד אחד, אני אומרת (מצטטת את נמרה): "ואני מאמינה שמישהו שלא מתנהג כמו בוגר, ומרשה לעצמו אפיזודות של חוסר תפקוד בידיעה שאת כבר תנקי אחריו, הוא לא מישהו שאת יכולה לראות כגבר שבא לך להיכנס איתו למיטה." ומדגישה את זה, מצד שני שאני חושבת על דברייך (ואנ חושבת, והרבה, אני מקדישה לזה זמן וכובד ראש) "האם את מצליחה למצוא עמוק עמוק בתוכך את הידיעה, או איזשהו זיכרון של הידיעה - שאת בסדר גמור, שאת טובה ונהדרת בדיוק כפי שאת?" - התשובה היא: אני לא מצליחה להתחבר למקום הזה. בליחה שאני מסבכת ת'עניינים אבל כל פעם שאני חושבת, הנה פה היה לי טוב, הרגשתי נוח ואותנטי עם עצמי, קם קול בראש שאומר "אבל גם אז ניסית לרצות את הבחור ההוא, או את ההורים" כך שיוצא, במשקפיים פסימיות משהו, זה לא קרה הרבה. אם הייתי עם מישהו, אבדתי בתוכו, אם הייתי לבד, חיפשתי מישהו אני מעציבה את עצמי... אני חושבת שדווקא בלסלוח לעצמי אני יכולה להצליח יותר.

אם שניכם מעוניינים בטיפול זוגי, ומוכנים להתמסר לזה, מוכנים לגדול ולהשתנות ולעבור את מה שנדרש מכם לשם כך - בהחלט. למה לא?

זה ידרוש מכם, אולי לא מראש, אבל בטח תוך כדי התהליך - להביט בנדיבות ובחמלה על פצעיו של האחר, ולתת לו צ'אנס להשתנות.

אחד האתגרים שלך בתוך התהליך המשותף יכול להיות יצירת מציאות פנימית שלך בה את לא הולכת לאיבוד בתוך גבר אלא נשארת עצמאית ונאמנה לעצמך. אם זהו החשש שלך, כדאי לקחת את זה בחשבון בתוך התהליך ולהפנות גם לשם את תשומת הלב. את יכולה לבדוק אם מה שדרוש לך לשם כך הוא תהליך משותף, או אולי בתחילה, לפני התהליך המשותף, תהליך עצמאי שלך. יכול להיות שהתחזקות שכזו יהיה לך נכון לעשות דווקא לבד. תבדקי עם עצמך מה יותר נכון לך.

אני חושבת שדווקא בלסלוח לעצמי אני יכולה להצליח יותר.

יופי. היכולת לסלוח לעצמך היא כאמור מאוד חשובה כאן. זה יכול להיות עבורך קצה חוט נפלא להתחיל לבנות ממנו את האמון והאהבה העצמית.
בואי תרחיבי קצת יותר ל-מה התכוונת כאן, ואיפה את כרגע מול האתגר של סליחה מלאה לעצמך.

תודה עירית. אענה בקרוב, כרגע אין לי פרטיות על יד המחשב....

הי גליה,
גם לי לקח זמן להשיג פרטיות מול המחשב. התשובה שלך אמיתית ונוגעת בי בכל מילה.
זה נכון, הזמן לא עושה משהו מעצמו, הוא פשוט עובר. אבל בזמן הזה אני כן עוברת תהליכים משמעותיים עם עצמי. ואני בטוב, כלומר למעט העניין הזה עם זוגיות קשה ופנטזיות רומנטיות על גברים אחרים. אני בטוב עם עצמי. מעריכה אותי כאשה, כאמא, כבעלת מקצוע.
אני מפחדת מבגידה לא כי אני מפחדת להתפס. במובן מסויים כשהזוגיות היא בבדידות אין מה לפחד מזה. אני מפחדת שיש סיכוי כלשהו (שאני לא יכולה לראות כרגע) לשקם ולבנות מחדש, והבגידה תהרוס אותו.
תודה שאת כאן.

כשאני "עומדת" על שלי, אף פעם אני לא בטוחה שאני באמת חושבת ככה, או שאני רק לרגע חושבת ככה ותכף אשנה את דעתי.

גם אני

.

גליה,
רוצה לומר לך, שלדעתי כרגע את עושה את הדבר הנכון. בכך שאת מתבוננת, נותנת לעצמך זמן, מתעמתת עם שאלות קשות.
בסופו של דבר, ההחלטה המהותית שאת צריכה לקבל היא - האם את מתכוונת להשקיע עוד בזוגיות שלך עם בעלך, או האם הגיע הזמן ללכת.
אני לא כל כך מסכימה עם דברים אחרים שנאמרו כאן - אני לא חושבת שזה חייב להיות קשה. אני לא חושבת שזה חייב להיות ארוך. ייתכן שאת כל כך בשלה מבפנים, שכל מה שתצטרכי יהיה הנשימה העמוקה לבחור את הבחירה הסופית.
מאז שבעלי עזב קשה לי מאוד ברמה הטכנית. אבל זה מתגמד. מתאפס. לעומת החירות הפנימית.

בוקר טוב, אני כל כך שמחה שהדף הזה הבליח וקיים, ולו בנקודת זמן קטנה, הוא כבר נתן לי המון.
האתגר של סליחה לעצמי: אני מנסה (ודי מצליחה) לא לשפוט את עצמי, כרגע אני לא מבקרת את עצמי, אני מרגישה שזה מוקדם מידי. אולי שאגדל ויהיה לי יותר מקום לעצמי אוכל לעשות זאת וללמוד משהו. אני לא בקיצוניות של "אני מרשה לעצמי להתפרע" אלא לרגע, אני יוצרת הפוגה, לא מביטה לאחור, או לפנים, מביטה על עצמי. עושה רשימה של דברים שאני אוהבת, מציינת לעצמי שאני טובה, מנסה להסתכל בהומור על עצמי. אני מבינה איך הגעתי לתחתית הריגשית הזו, שמשתקפת בזוגיות. אני רואה שאני מתקשה להרים את עצמי באמונה, אבל אני יכולה לסלוח לעצמי על איך ולמה הגעתי לפה.
אני בסך הכל בןאדם, יש לי שני צדדים, טובים ורעים. כמו שהטובים יכולים להיות מדהימים, גם הרעים מגיעים לרמות מרשימות... אני עוד בפנים קצת ילדה, אי שם בלופ מול אבא ואמא, אני סולחת לעצמי באהבה, (ואני מקווה שהקול שאומר לי בראש "שטויות, זה יחזור אלייך תיקתק" ייעלם עם הזמן או שלפחות פחות אקשיב לו). אז מה מכאן?
בטיפול היועצת עברה עם הבןזוג תהליך יפיפה להודות ולראות את הדומיננטיות שלו, ואיך גם הוא צריך להודות ולסלוח לעצמו על זה שהוא עושה עליי מניפולציות רגשיות.
בתוך התהליך הזה מאוד קשה לשמור ולהגן על הגבולות שלי, אולי זה לא צריך להיות ככה אבל בעת משבר, אני לא יכולה להשתמש בבן זוג שלי כתמיכה כי הוא באמת מנסה לשאוב אותי למקום שהיה בטוח לו וטוב לו לכאורה, שאני נותנת בלי כלום. מאוד מאיים עליו התהליך הזה, ומ"אני אוהב אותך, תחזרי" אנחנו בשלב של "את בסוף תפספסי אותי,עד שתרצי אותי אני כבר לא אהיה כאן". אבל שתי אילו הן מניפולציות שהוא עושה עלי ואני מנסה להתעסק בעצמי עכשיו. זה קל יותר לעשות את זה שלא מדברים, קשה יותר להגיד "אוקיי, אנחנו עובדים על להיות ביחד אבל אני צריכה עוד זמן לבדי".
דווקא התקופה הזו, היא הגבול שלי, מאוד רחוק מכל גבול של נורמליים ושפויים, אבל אי שם, יש את הגבול הזה ואני עומדת מאחוריו.
אה, ואהבת, איזה כייף שבדף כזה מדוכדך יש סמיילי!!!! זה מאיר את הכל!!!!
יום טוב יקירות

עירית_לוי

_אני יכולה לסלוח לעצמי על איך ולמה הגעתי לפה.
אני בסך הכל בןאדם, יש לי שני צדדים, טובים ורעים. כמו שהטובים יכולים להיות מדהימים, גם הרעים מגיעים לרמות מרשימות... אני עוד בפנים קצת ילדה, אי שם בלופ מול אבא ואמא, אני סולחת לעצמי באהבה, (ואני מקווה שהקול שאומר לי בראש "שטויות, זה יחזור אלייך תיקתק" ייעלם עם הזמן או שלפחות פחות אקשיב לו). אז מה מכאן?_

יופי. התחלה נהדרת.
עכשיו מה שצריך לדאוג לו זה שהאמונה הזאת תחלחל אל כל הרבדים שלך, גם אל העמוקים יותר. השאיפה היא שהקול המאשים לא יחזור ואת לא תצטרכי לבזבז אנרגיה על "אני כן מקשיבה לקול הזה או לא מקשיבה לקול הזה".
אנחנו רוצים שלא רק תביני מדוע מן הראוי לך לסלוח לעצמך, אלא שהסליחה והחמלה לעצמך ימלאו את כל החוויה הקיומית שלך, כלומר שאת תרגישי ותחווי את עצמך באופן בסיסי כלא-אשמה.

שינוי מסוג כזה צריך להתרחש בכמה רבדים. שני הרבדים העיקריים שאני ממליצה לתת עליהם את הדעת הם הרובד השכלי-הרציונלי והרובד הרגשי-חווייתי. לצורך השיחה אפשר לקרוא לזה הראש והלב.
מתוך מה שתיארת אני נוטה להניח שמי שכבר השתכנע לסלוח זה הראש. ועכשיו צריך לעבור ללב. בדרך כלל הראש משתכנע מהר יותר וללב לוקח זמן ליישר איתו קו.

חשוב מאוד לא להסתפק בשינויים ברמה השכלית כי אז, לדעתי, יש סיכוי גדול שהם לא יהיו שינויים גורפים ויסודיים.
אם מסתפקים בשינוי ברמת השכל/הראש - אז בשלב מסויים המערך הרגשי שלא השתכנע, שלא השתנה - יצוץ, יציף, וישמיע את קולו. במקרה שלך מה שיכול להיות זה שאת תביני שאת "בסדר". אבל עמוק בפנים את תחווי את עצמך כ"לא בסדר".

לכן, מה שאני מציעה זה לא לעצור כאן אלא להמשיך לעבוד על זה עוד קצת.
אני מציעה לך לענות על השאלות הבאות, בינך לבין עצמך, אחת ליום במשך כמה ימים עד שתרגישי שמיצית אותן.
אם את רוצה לכוון את השאלות אל עבר המערך הרגשי שלך את יכולה להתכוונן לכך במודע וגם ממש להניח פיזית יד על הלב בעת שאילת השאלות.
אני מציעה לפגוש אותן בכל יום מחדש, על דף נקי, מבלי לקרוא לפני כן מה ענית ביום הקודם.
הנה הן:

האם אני מסכימה לסלוח לעצמי?
האם אני מסכימה לשים את העבר בעבר?
האם אני מסכימה להפסיק להשתמש נגדי באירועי העבר?
מה יידרש ממני על מנת לסלוח לעצמי לגמרי לגמרי?
מה לא אוכל לעשות יותר אם אסלח לעצמי לגמרי?

תראי אם זה מתאים לך. תוכלי לחזור לאחר מכן ולספר היכן את נמצאת מולן. מה עברת איתן במהלך הימים הללו. ונוכל להמשיך משם.

_בתוך התהליך הזה מאוד קשה לשמור ולהגן על הגבולות שלי, אולי זה לא צריך להיות ככה אבל בעת משבר, אני לא יכולה להשתמש בבן זוג שלי כתמיכה כי הוא באמת מנסה לשאוב אותי למקום שהיה בטוח לו וטוב לו לכאורה, שאני נותנת בלי כלום. מאוד מאיים עליו התהליך הזה, ומ"אני אוהב אותך, תחזרי" אנחנו בשלב של "את בסוף תפספסי אותי,עד שתרצי אותי אני כבר לא אהיה כאן". אבל שתי אילו הן מניפולציות שהוא עושה עלי ואני מנסה להתעסק בעצמי עכשיו. זה קל יותר לעשות את זה שלא מדברים, קשה יותר להגיד "אוקיי, אנחנו עובדים על להיות ביחד אבל אני צריכה עוד זמן לבדי".
דווקא התקופה הזו, היא הגבול שלי, מאוד רחוק מכל גבול של נורמליים ושפויים, אבל אי שם, יש את הגבול הזה ואני עומדת מאחוריו._

אין ספק שזה מאתגר מאוד לבסס גבולות עצמיים בתוך מרחב בו מישהו אחר מנסה ללא הרף (ללא כוונה רעה, כאמור, אלא מתוך מנגנון הגנה אוטומטי משלו) לערער את הגבולות הללו ולחדור אליהם.
מאתגר אך בהחלט אפשרי.
בואי תבדקי:

מה יידרש ממך על מנת לבסס גבולות כאלה?
מהי החוויה הרגשית שעולה כאשר את מדמיינת אותך מציבה גבול ברור בינו לבינך?
אלו פחדים זה מעלה?

עירית, המון תודה על המילים וההכוונות. אעשה את התרגילים שהצעת, וברשותך, אעדכן בהמשך.
תודה

עירית_לוי

בשמחה.
וכמובן, נמשיך כשתרצי.