הולכת והרוח בפניי

[אישה_במסע*]

אבל זה לא מה שקרה, אז אני הולכת לקרוא ל{{}}עירית לוי
כי עירית תקטול אותם במקומנו? את הרי מכירה אותה. היא תגיד לתת להן מקום.

וזו הסיבה שלא קטלנו. אם מישהי באמת מאמינה בזה, ולא רואה שיש דרך אחרת - אז כן, כדאי לבקר (אבל לא לקטול) את המשפטים האלו. אבל אם את יודעת שיש דרך אחרת? מה אז?

לדעתי, עדיף להקשיב לכל הקולות שלנו בתשומת לב ואמון. הם לטובתנו. גם אם הם בחלקם הגדול קולות חיצוניים שהופנמו, הם לטובתנו. אז מקשיבים להם, מתבוננים בהם בחמלה, ואומרים לעצמנו שזו האמת.

לי נשמע שאת עושה את זה מצויין גם בלעדיי, ולא צריכה את העצות שלי. זה לא ההפרכה ההגיונית של המשפטים האלו תעזור לך במשהו. את יודעת את זה מצויין בעצמך. זה החלק הרגשי שכדאי להתייחס אליו.

המשפט הראשון היה המשפט היחידי ששקלתי שאולי יש סיכוי שאת לא יודעת כבר שהוא שגוי. לו באמת חשבת רק אותו, ולא אותו ואת המשפט ההפוך, הייתי באה להפריך אותו.

אני רוצה לספר סיפורים
אני לפעמים חושבת שלו נולדתי בעבר הייתי מספרת סיפורים מסביב למדורה. אני אוהבת להמציא אותם, זו אחת הדרכים המשמעותיות בהן אני מעבדת כל מיני נושאים, והם משתנים כל הזמן - כמו שקורה לסיפורים שמספרים בעל פה. אבל לשבת ולכתוב, ולבחור גרסא אחת? מבאס.

אני גם מזדה איתך במידת מה בנוגע לפסיכולוגיה. זה מתקשר קצת למה שלא פירטתי בדף קוברת חלומות{{}}. אני גם חושבת שהפסיכולוגיה המודרנית מוגבלת מאוד בתור גישה טיפולית. הדברים הטוביםן ביותר הם אלו שמסביב לה. כל מיני דברים כמו שעושות עירית, ובשמת, ואורנה, ועוד כל מיני נשים (וגברים. אני יודעת על מטפל זוגי גבר מוצלח מסויים) שהגישה שלהם מבוססת באיזשהי מידה על הפסיכולוגי ההאקדמית, אבל המשיכה הרבה קדימה. מתישהו האקדמיה תכליל את זה, אבל זה עדיין לא קרה.

[עירית_לוי]

הי הולכת יקרה

אני מנסה... תגידי אם אני בכיוון:

רוב מה שכתבתי הם שטויות, לדעתי, כי אנחנו חיים בתקופה שבה הרבה כל כל אפשרי, בדרכים מגוונות וגמישות כלכך ובאמצעים נגישים כל כך. אם יש בעשיה של אדם ערך למישהו - אני מאמינה שקיימים הכלים להשלים את השאר.
כן . לא שטויות אבל בהחלט לא האמת לגבייך.
אני חושבת שמה שכתבת מעיד על כך שיש משהו במערכת היחסים שלך עם הצלחה מקצועית - שמבקש התייחסות. אני מניחה שאת נושאת בתוכך תפיסה שגויה ומאוד מכאיבה ביחס ליכולת שלך להצליח. ולצד הכאב הזה גם פחד עצום לחוות אי-הצלחה. פחד – משום שכנראה החוויה של אי-הצלחה תהיה קשה מנשוא. תהיה כמו לפתוח פצע ישן וכואב.

ואני חושבת שאת אוחזת בתפיסות שתיארת (ומאמינה להן רוב הזמן) משום שהן מגינות עליך. הן מתפקדות כמנגנון הגנה מתוחכם ומשכנע שדואג להשאיר אותך רחוק מההתנסות ומהאפשרות של אולי לחוות כישלון. הן מראש מונעות ממך בכלל לנסות. ומונעות ממך את הכאב שעשוי אולי להגיע. רוב התפיסות שתיארת בעצם אומרת: "אני לא יכולה להצליח כי...". והנה לך סיבות מאוד הגיוניות ל-למה כל זה בכלל לא כדאי.

עכשיו תראי, זה לא שאת לא תצליחי. יש לך את כל האיכויות הנדרשות כדי להצליח בתחום המקצועי. את כן יכולה להצליח. רק שמתישהו, בעבר, את השתכנעת שאת לא, ואת האמנת שאת לא, והרגשת שאת לא, וחווית שאת לא. וזה הכאיב לך בטירוף. ואת, כפי הנראה, לא מוכנה לקחת את הסיכון שתרגישי שוב את הכאב הבלתי נסבל הזה. כי להרגיש ולהאמין שאת לא מוצלחת זה עוול, וזה צמצום של מי שאת. וזה כואב נורא. לבנות קריירה, לנסות להצליח בתחום המקצועי - טומן בחובו גם את האפשרות שבדרך יהיו רגעים בהם את גם לא תצליחי, או תפשלי, או תיכשלי. הנפילות הן לעיתים חלק מהדרך. אבל זה הכאב הנורא והבלתי נסבל שאת מתרחקת ממנו כמו מאש.

מה שאפשר לעשות עם זה - זה לבסס הסכמה להיפרד ממנגנוני ההגנה הללו.... כדי להעז לחוות כישלון ואי הצלחה, כדי כן לחוות הצלחה.
המפתח לשם בעיני יהיה עבודה על ניתוק בין כישלון והצלחה לבין תפיסת הערך העצמי שלך.

מה את אומרת?

[הולכת_והרוח_בפניי*]

תפילה - אני חושבת שאני מחפשת משהו פרקטי, למרות שאולי יש משהו מעניין באוניברסיטה הפתוחה ואני פשוט לא מכירה

אישה - נכון. בהרבה דרכים:

כי עירית תקטול אותם במקומנו? את הרי מכירה אותה. היא תגיד לתת להן מקום. עירית, מנסיוני, מלאה הפתעות. בכל מקרה, אני קוראת לה כשאני בפלונטר באמונה שתגיד משהו חכם שתוציא אותי ממנו
לדעתי, עדיף להקשיב לכל הקולות שלנו בתשומת לב ואמון. הם לטובתנו. גם אם הם בחלקם הגדול קולות חיצוניים שהופנמו, הם לטובתנו אמממ... לא בטוחה לגבי זה. הם אולי חושבים שהם לטובתנו, אולי אנחנו חושבים שהם לטובתנו, אולי היו פעם,ועכשיו הם פגי תוקף?

לי נשמע שאת עושה את זה מצויין גם בלעדיי, ולא צריכה את העצות שלי. זה לא ההפרכה ההגיונית של המשפטים האלו תעזור לך במשהו. את יודעת את זה מצויין בעצמך. זה החלק הרגשי שכדאי להתייחס אליו. נכון, זה החלק הרגשי, אבל אני מחפשת משהו במילים שלכן שיהיה הסיפור שיאפשר לי לשחרר

אבל לשבת ולכתוב, ולבחור גרסא אחת? מבאס נכון. ממש. שנאתי ניתוחים בשיעורי ספרות במידה שאהבתי לכתוב. אבל - חומר כתוב נותן לי משהו לחזור אליו (ולפעמים אני קוראת וחושבת - וואו, אני כתבתי את זה? זה לא רע). וגם יש לזה איכות משחררת כלשהי, ברגע שמעלים על הכתב.

מסכימה איתך בנודע לפסיכולוגיה. פשוט נראה לי מיותר ללמוד משהו כדי להניח אותו בצד ולפתח משהו מורכב יותר, ועם זאת אני לא מצליחה להפטר מהתחושה שאולי הבסיס הכרחי.

עירית - את מדוייקת ונותנת חומר למחשבה כהרגלך בקודש

כואב לי חוסר ההצלחה (יותר נכון חוסר המעש, חוסר התחושה שאני מאתגרת ומקדמת את עצמי), ותחושת הכשלון גם תכאיב. יש איזה דמיון שאני לא מצליחה להשתחרר ממנו, שבגיל מסויים אהיה מובטלת, עצובה, חסרת כיוון ועניה (אולי כי זו הדוגמא שאני רואה מול העניים מבחינת אמא שלי ונשים אחרות ואין לי אופק אחר להסתכל עליו), ואני לא מצליחה לסלק אותה מהעיניים. שום טיעון הגיוני שאומר שהחיים שלי לא חייבים להיות דומים לאלו של אמא שלי לא עוזר.
לקבל נפילות כחלק מהדרך הוא אכן קושי, שלמדתי להתבונן בו רק בשנים האחרונות, ואני עדיין לומדת לקבל בלי שהערך העצמי שלי יפגע. עצות מעשיות יתקבלו בברכה.
אולי יש גם פחד שאם אנסה להצליח ממש, בתפקידים או במקומות יוקרתיים ותחרותיים, אצטרך להתמודד עם מצבים שאין לי בהם מושג ועד עכשיו הסבו לי רגעים לא נעימים (בדרך כלל כל מה שקשור בפוליטיקה ארגונית) - ואלי לזה הכוונה. היו תקופות לא מעטות שבהן הרגשתי שהנחתי לרמוס אותי בלי שום יכולת משמעותית לעמוד על שלי, ותחושת הסירוס הזו בהחלט יכול להיות שרודפת אותי כחשש עד עכשיו - מה שנקראה, עם מה אצטרך להתמודד אם באמת אצליח? ואם אפגע?
אני חושבת שיש בי גם איזשהו פחד מהמחויבות להצלחה. אם אצליח, ואהיה מסוגלת להרוויח הרבה כסף, הרי שאהיה מחוייבת להכנסה הזו, לא? כלומר, אם אראה שאני יכולה להיות מפרנסת הרבה יותר משמעותית למשפחתי, יהיה לי קשה לוותר על ההכנסה הזו...

אז אני פוחדת להצליח ופוחדת להכשל, ועומדת, תסלח לי אני על ההשוואה, כמו אותו חמור בין שני האבוסים.

אני רואה שאלו מסכים מול העינייים שלי, אני לא רואה איך להסיט אותם.


לי נשמע שאת עושה את זה מצויין גם בלעדיי, ולא צריכה את העצות שלי. זה לא ההפרכה ההגיונית של המשפטים האלו תעזור לך במשהו. את יודעת את זה מצויין בעצמך. זה החלק הרגשי שכדאי להתייחס אליו.

[טלי_ב*]

עירית, מנסיוני, מלאה הפתעות
כן (-: גם אני מחכה לקרוא את מה שתכתוב כאן.

דבר אחד שעלה לי בראש הוא השאלה אם את מבחינה בין תחושת עשייה, אתגר, התקדמות - בעיניי דברים ממש חשובים - לבין תפקידים או במקומות יוקרתיים ותחרותיים ?
או בין להצליח להתפרנס בכבוד, כדי שאת ומשפחתך תוכלו לחיות ברוגע ותוך סיפוק הצרכים שלכם, לבין להרוויח הרבה כסף כמטרה בפני עצמה?


פשוט נראה לי מיותר ללמוד משהו כדי להניח אותו בצד ולפתח משהו מורכב יותר, ועם זאת אני לא מצליחה להפטר מהתחושה שאולי הבסיס הכרחי.
אני חושבת שיש כל מיני לימודי תעודה שיכולים אולי להיות לך יותר מועילים וגם יותר ממוקדים למה שאת רוצה לעשות. נגיד, לימודי פסיכותרפיה או הנחיית קבוצות וכאלה (אין לי המלצות קונקרטיות כי אני לא מהתחום, אבל מניחה שאפשר לברר איפה יש תכניות איכותיות ומעמיקות שיתנו לך איזשהו בסיס מקצועי שאולי באמת תהיה בו תועלת).

[אישה_במסע*]

אמממ... לא בטוחה לגבי זה. הם אולי חושבים שהם לטובתנו, אולי אנחנו חושבים שהם לטובתנו, אולי היו פעם,ועכשיו הם פגי תוקף?
זה שהם טועים לא סותר את זה שהם לטובתנו. מה, את אף פעם לא עושה לטובתך או לטובת מישהי אחרת משהו שמשתבש ויוצא ממש הפוך ממה שרצית? לדעתי הקולות האלו בהחלט פגי תוקף, אבל זה לא סותר את זה שהם לטובתנו...

[עירית_לוי]

לקבל נפילות כחלק מהדרך הוא אכן קושי, שלמדתי להתבונן בו רק בשנים האחרונות, ואני עדיין לומדת לקבל בלי שהערך העצמי שלי יפגע. עצות מעשיות יתקבלו בברכה.
אני מאמינה ששם המפתח לכל מערכת היחסים שלך עם הצלחה וכישלון.
כלומר, המפתח יהיה בביסוס תפיסה של ערך עצמי שתהיה עצמאית ובלתי תלויה, לא בכישלונות וגם לא בהצלחות. וזה - בכדי שאת לא תיטלטלי למעלה ולמטה בגלל הגלים שמגיעים מבחוץ, אלא תישעני על העוגן הפנימי שלך, שיודע וזוכר מי את. כדי שתחווי יציבות ושקט יחסיים מול מה שהחיים מביאים.

כאשר תפיסת הערך העצמי אינה מבוססת דיה מבפנים יש לנו נטייה (טבעית ונורמלית) להישען על הבחוץ. לתת לעצמנו אינדיקציה לגבי ערכנו באמצעות כל מיני סימנים. סימנים להתפאר בהם, או לחילופין להוריד לעצמנו נקודות בגללם: תעודות שהוצאנו או לא שלא הצלחנו להוציא. כסף שהרווחנו או שהפסדנו. בן זוג מוצלח שהגיע או שהלך. זוגיות שיצרנו או שהבאנו לסיומה. משקל שהשלנו או שצברנו. מחמאה שקיבלנו או מילת גנאי. וזה מטלטל. ומתיש. ושוחק. מתחת למירוץ האינסופי הזה לייצר חיזוקים חיצוניים לערך העצמי - קיימת אצל כולנו כמיהה לחוות את עצמנו כטובים ומוצלחים בלי קשר לשום דבר בעולם. שזה מה שאני קוראת לו במילים אחרות - ערך עצמי עצמאי ובלתי תלוי.

ככל שעולים במדרגות של ביסוס הערך העצמי העצמאי, ומצליחים לבסס תפיסה חיובית יותר של הערך הזה, נזקקים פחות ופחות לאינדיקציות מבחוץ. ואז מה שקורה זה פחות עפים למעלה בזכות כל הצלחה, אבל גם פחות מתרסקים לרצפה בעקבות כל כישלון. ואז, כאשר אין באמת מה להפסיד (כי אנחנו זוכרים את ערכנו ושום דבר לא יקח את זה מאיתנו), אז גם מעזים יותר להתנסות. במקרה שלך - להתנסות ביצירת קריירה מספקת ומשמחת. אצל אחרים זה יכול להיות להתנסות בזוגיות, בספורט, בקשרים חברתיים, ובכל דבר בעצם.

אז אין לי פה ממש עצה פרקטית, אלא רק המלצה חמה מעומק הלב לכוון את עצמך לטפח תפיסה חיובית של הערך העצמי, כדי להפוך אותו לעצמאי. אותך לעצמאית וחופשיה מכל הרעש הזה שמסביב. זה אתגר לכל החיים, שעולים בו בכל פעם עוד מדרגה. זה לא עניין של זבנג וגמרנו. לכולנו באשר היננו .

אם תרצי, תרגול ראשוני וקטן בדרך לשם יכול להיות להתחיל לזהות את התלות וההתהדרות (או את הורדת הנקודות) בכל הדברים החיצוניים. הישגים, טייטלים, בן זוג, ילדים, כסף, מראה חיצוני וכו'. רק לסמן לעצמך שיש פה תלות וסוג של אשלייה. לא להתבאס על עצמך. רק להביט.

מה את אומרת?

[הולכת_והרוח_בפניי*]

טלי - סליחה, שכחתי לענות לך...
כן, אני בהחלט מבדילה. כרגע יש לי יותר צורך בסיפוק, תרומה, יכולת השתכרות ואופק השתכרות (כלומר אפסקיילינג) ואילו הצורך ביוקרה קטן משמעותית.

תודה על העצה, נתת לי כיוון. פסיכותרפיה יכול להיות נחמד, אבל אחפש סדנת סיפור סיפורים. מה שכן, חשוב לי שזה לא יהיה ממש "מסחרי", אלא מישהי (או מישהו) שלמד את התחום, מכמה זויות, ויש להם ניסיון פרקטי משמעותי להעביר הלאה. המלצות?

סיפרתי לבעלי שאני רוצה קורס מדיטציה-שמאניזם-סיפור סיפורים. זה נשמע לי כמו שילוב טוב

עירית - אני מסכימה איתך, אבל זו משימה גדולה וארוכה מדי בשבילי כרגע. אני מחפשת משימות ואתגרים קטנים להתקדם איתם,עכשיו, להרגיש שמשהו זז, שאני לומדת.

בהתאם לעיקרון של "תעשי מדי פעם משהו שאת רוצה אבל חוששת ממנו ממש" חשבתי שיכול להיות מעניין להעביר הרצאה לתלמידי תיכון. בסגנון "טד" כזה (חשבתי על כמה אפשרויות, אבל הכי מעניינת מביניהן כרגע לדעתי היא "למה לא כדאי לכם לבוא לבית ספר", אז אולי כדאי למצוא רעיונות חלופיים...). יש רעיונות איך מגיעים לדבר כזה, ואיך כדאי להעביר הרצאה כזו?

[הולכת_והרוח_בפניי*]

מדי פעם אני שוכחת. אני שוכחת לשאוף פנימה את מלוא הרגע הקיים, דרך כל החושים, למפות אותו ולהטמיע בתוכי, מים על גבי אדמה תחוחה. זה נשמע מאוד גדול כשאומרים "להיות שם, בתוך הרגע", אבל זה ממש ככה. יש מיקוד, של כל הגוף, של כל חוש שמתפנה, לבחון ולמשש, למרות שאני ממשיכה ללכת באותו הקצב.

אתה נותן לי יד כשאנחנו הולכים לגן, יד קטנה שמתכנסת בכף ידי, ברצון שלם ובאמונה שלמה שנחזיק ידיים, ככה, פשוט. ואני אוספת את כף ידך הקטנה לשלי, בלי להביט כדי לא להפוך את הרגע למאולץ, אבל כשאני ממשיכה ללכת, בין שתי פעימות לב, נוסק ממני משהו. זו הודיה עמוקה, זו, נחת, זו התרגשות מלווה בחשש - כמה זמן עוד נותר לי להחזיק יד קטנה לפני שתגדל, תתחספס ותפסיק לבקש את חברתי. ואנחנו צועדים ביחד, עיניי סורקות את הרחוב קדימה, אבל תשומת ליבי כולה בכף היד, מאמצת אותה מעט, מתרפקת על הרכות, והחום והעדינות שבאחיזה, ובדמיוני מאמצת אותך אלי בתנופה ומרחרחת את העור בשקע הצוואר, כמו שהייתי עושה לפעמים. ולפעמים פשוט עוצרת, ואתה מרים אליי מבט, עוצר את שטף הסיפור שהיית שקוע בו, ואני אומרת "אני רוצה חיבוק".
קשה לי לשחרר אותך, ילד שלי. כל צעד שאני מלמדת אותך לעשות בלעדי מממלא אותי גאווה ונחת, אבל גם מדקרות כאב קטנות ואיומות, כאילו אני חותכת חבלי טבור קטנים. אני מבינה שאני מלמדת אותך, מתוקף תפקידי כאמא, להסתדר היטב בלעדי, ושאם אמלא את התפקיד היטב, יום אחד תוכל ללכת ללא קושי וללא חבלים שמקבעים אותך אלי. והקושי שאני רוצה לחסוך ממך נובט בי, בתוגה שטרם זמנה, שכורה לה יסודות ומסדרת לעצמה מקום. אתה שקוע בערבוב פסטה בסיר, ניצב מרוכז כולך על השרפרף, ואני תוהה איך זה יהיה לא להכין לך ארוחת ערב.

לפעמים אני זוכרת לנשום. בחוץ, במשב רוח, במשב ריח, מול עסיס ניגר של שזיף, מול רסס ים, מול קרירות של רוח חורפית. אני שואפת פנימה, בתחושת חופש חושנית כמעט, נושפת כדי שיהיה לי מקום לעוד.העולם מקבל גוונים.

[עירית_לוי]

עירית - אני מסכימה איתך, אבל זו משימה גדולה וארוכה מדי בשבילי כרגע. אני מחפשת משימות ואתגרים קטנים להתקדם איתם,עכשיו, להרגיש שמשהו זז, שאני לומדת.
מבינה.
אז התרגול שהצעתי בסוף ההודעה הקודמת הוא אופציה למשימה קטנה.
עוד אופציה היא לשאול את עצמך לפני כל פעולה שאת עושה - האם אני עומדת לבצע את הפעולה את זה מתוך הידיעה שאני מוצלחת (או מתוך ידיעת הערך שלי) או על מנת להוכיח לעצמי/אחרים שאני מוצלחת? את לא צריכה לשנות כלום, רק להביט ולזהות את המניע.

יכול להתאים?

[קרן_שמש_צהובה*]

עירית לוי
תודה על המילים שלך בנוגע לבניה של דימוי עצמי פנימי בלתי תלוי, ובעיקר תודה על העיטוף בתובנה שמדובר ב אתגר לכל החיים, שעולים בו בכל פעם עוד מדרגה. זה לא עניין של זבנג וגמרנו. לכולנו באשר היננו_
המפשט הV נתן לי פתאום פרספקטיבה על התהליך שלי עם עצמי...

הולכת והרוח בפני
בתור מספרת סיפורים מקצועית (בהכשרתי, לצערי כרגע לא בעיסוקי) אני בהחלט יכולה להגיד לך שהנחיה טובה עושה את ההבדל
הייתי מספרת סיפורים (בעיקר לילדים) גם לפני ההכשרה המקצועית שעברתי, אבל אחריה אני יכולה לספר כל סיפור בהכנה יחסית קצרה בצורה ממש טובה, כי יש לי יסודות מוצקים להתבסס עליהם
אם מענין אותך לשמוע יותר אז תכתבי לי ואני יכולה להפנות אותך לגורמים מהם למדתי, ואולי אפילו להכוון אותך ליסודות החשובים
תהליך הלמידה שלי (מספרת סיפורים לילדים) היה בקבוצה, ולמפרע אני חושבת שיש בלמידה הזו משהו מאוד מפרה
השתתפתי גם בסדנא לסיפור למבוגרים (מספר בודד של מפגשים 3 או 4, משהו כזה) אך ניתרמתי ממנה פחות. בין היתר - אני חושבת שזו היתה קבוצה גדולה מידי בשביל תהליך למידה משמעותי ופחות מידי מפגשים.

אגב, ההכשרה הזו מלווה אותי היום בהקשר לכך שקל לי מאוד להעביר מסרים באופן פומבי בצורה נחוה.
אני חושבת שגם לפני כן היה לי כושר רטורי בסדר גמור, אך שימוש באותם העקרונות של סיפור נכון מאפשר לי להגיד משהו בהרמת כוסית לרגל החג במשרד, לדוגמא, ושכולם יהיו ממש קשובים ופעילים...

אז אני ממש ממליצה על הכשרה מסודרת בתחום,
זו לא חייבת להיות הכשרה ארוכה
אצלי זה היה כסמסטר, פעם בשבוע.
למיטב ידיעתי המסגרת בה למדתי אינה מקיימת היום יותר, אבל אני יכולה להפנות אותך למור ותמשיכי משם.

אני חושבת שלספר סיפורים זה ממש אחלה, ואפשר לעשות עם זה הרבה דברים משמעותיים
עדיין מחפשת את הדרך שלי לספק את התשוקה הזו, אני בינתיים ממש לא באזור...

ו...ניראה לי שפירטתי הרבה. אם מצאת את דברי מענינים/מועלים אשמח לשמוע,
אם יש לך עוד שאלות ספיציפיות יותר אשמח לשתף יותר,
והפוסט האחרון שלך מעורר השראה, מאוד.

כשאני ממשיכה ללכת, בין שתי פעימות לב, נוסק ממני משהו. זו הודיה עמוקה, זו, נחת, זו התרגשות מלווה בחשש

[שקופה_א*]

קרן שמש צהובה
זה מסקרן אותי, אז אם מתאים לך לפרט קצת - אצלך בדפביית ,או בכל מקום אחר אני אשמח

[אישה_במסע*]

שמאניזם זה דת. כלומר, אני מניחה שהגרסאות הני אייג'יות לקחו את רוב המאפיינים הדתיים והשאירו ממש מעט. אבל עדיין, זו דת. זה כמו ללמוד קבלה, או ללמוד את החלק המיסטי של הנצרות או האיסלאם. בדקת אם מתאים לך ללמוד משהו שיכול להיות ברמה כזו או אחרת של דתיות של דת שאת כנראה לא מאמינה בה?

[עירית_לוי]

המפשט הV נתן לי פתאום פרספקטיבה על התהליך שלי עם עצמי...
אני שמחה

[הולכת_והרוח_בפניי*]

עירית - אני מקבלת את ההצעה שלך (למרות שהיא יושבת על הרגל שאימצתי כבר לפני תקופה, שמבוסס על משהו דומה למדי - לשאול את עצמי, כשאני מקבלת החלטה לעשות או לא לעשות משהו, מה הייתי בוחרת אם אף אחד לא היה יודע את התוצאה. האם עדיין הייתי רוצה ללמוד אומנויות לחימה? לקחת את המשרה הזו? לאפות את הפשטידה הזו למסיבה? זה מסנן הרבה החלטות תלויות אגו).
התרגול לנתק את הערך העצמי שלי מהעיסוק שלי הוא קשה בצורה שלא תיאמן. אעבוד גם על זה, טיפין טיפין (למרות שעולה בי תחושת פאניקה עמומה כשאני חושבת על זה), אבל אשמח לעוד הצעות

חלק מהעניין, מהקושי לשחרר, חוץ מחלק הזה שבו העיסוק שלי מקושר מאוד להערכה העצמית שלי, הוא מן הסתם הסיפור שאני מספרת לעצמי (במעגלים, כמובן). חלק גדול מהאנשים שאני פוגשת ושהחליטו לעשות שינוי כיוון בחיים היו במקום שבו הם מיצו לחלוטין את מה שעסקו בו - הם הגיעו לאיזו פסגה, לרמה כמעט מקסימלית של אחריות, בכירות, וכיוצא באלו. אני לא. מעולם לא עבדתי בחברה גדולה ממש, בתפקיד בכיר, בפרוייקט מרשים - ולכן זה מרגיש לי קצת "קוויטרי", או לכל הפחות לא מניחה לי השאלה - איך את יודעת שאת לא אוהבת את התחום אם לא באמת התעסקת בו בצורה הטוטאלית שלו מעולם...

קרן שמש צהובה - אשמח לעוד פרטים, זה נשמע לי ממש מתאים.

אישה - בשלב הזה בחיי אשמח לשמוע את הסיפורים של רוב הדתות בעולם - אולי אפילו כולן. אני מניחה שאם ארגיש שלא בנוח עם החלק המיסטי - אפסיק את הסיפור. המטרה היא לא לעסוק באדיקות בטקסי וודו, או אחרים, מן הסתם, לאחר ששמעתי מה שיש ליושב מולי לומר.

אני מחפשת סיפורים. לפעמים אני "נופלת" על אנשים שלטעמי מסתתר מאחוריהם סיפור מעניין. אני מתייצבת מולם ומושיבה אותם לחקירה. הם כמעט ולא מכירים אותי, או לא מכירים אותי בכלל. זה נראה להם מוזר לפעמים, ובמקרה הטוב מאחורי ניצב בעלי, שמסביר בכמה תנועות ידיים ופנטומימה מאחורי הגב שלי שזה בסדר, לא שכחתי את התרופות שלי להיום ואני בדרך כלל גם לא אלימה, ולא ממס הכנסה. והאנשים מספרים לי. במקוטע, בין לבין, בסך הכל לא קבעתי פגישה לפני. לחלקם אני לוחצת על איזה כפתור. חלקם בוהים קצת בחלל לפני שהם עונים. חלקם מלכסנים מבט ושואלים למה אני שואלת. אני מנופפת בידיים בקוצר רוח וממשיכה לשאול. הם מתרצים ועונים לי. יש שם איזה סיפור, אני קצרת רוח לקבל אותו - הם מתחילים להרגיש שהם מספרים אותו, והוא זורם ונמשך.

אני צריכה עוד סיפורים. על אנשים שעשו וכל הדרכים שהם עברו בהן, על הרגעים הקטנים, המשברים, הפחדים והפאניקות והבדידות שבהחלטות ובמסע.
מי יספר לי?

[אישה_במסע*]

בשלב הזה בחיי אשמח לשמוע את הסיפורים של רוב הדתות בעולם
ממה שאני יודעת על קורסי שאמאניזם (לא הרבה, ובכל זאת) אלו קורסים מעשיים. כלומר, לא מספרים שם על שאמאניזם, אלא מלמדים כפרקטיקות שאמניות.

לי אים שום דבר נגד שאמניות. רק רציתי לוודא שאת מודעת לזה שזה רציני. כדי שלא תהי כמו ההורים ששולחים ילדים לבית ספר אנתרופוסופי בלי לדעת שיש שם אידיאולוגיה כמו-דתית, ושזה בעצם כמו לשלוח אותם לבית ספר של דת אחרת - יכול ליצור התנגשות אידיאולוגיות בין בית הספר לבית.

את מכירה את הבלוג עיר האושר ? הוא עוסק באגדות וסיפורים, ומהדהד לי להודעה האחרונה שלך

[הולכת_והרוח_בפניי*]

לא, לא ידעתי שהם פרקטיים ברובם (אבל גם לא התעניינתי מספיק כדי להגיע לאחד). אני חושבת שגם מידת הדתיות של האנתרופוסופים תלויית גן וצוות - לפחות לפי הרושם מהגן אליו אנחנו מגיעים (ולפעמים הגננות נשמעות שם קצת קרובות לגן רגיל למהדרין....)
מעניין, כבר הגעתי למרית בן ישראל והבלוג שלה בעבר, וכבר קראתי שני ספרים שלה (למרות שאחד מהם אני לא זוכרת לחלוטין), ואולי הגעתי אליה בדיוק בקונטקסט הזה... אבל איפה הסיפורים בבלוג? לא מצאתי (אלא אם את מתכוונת לניתוח הסיפורים)

[אישה_במסע*]

לפעמים, בין ניתוחי הסיפורים יש את הסיפורים האישיים לה, או של חברות שלה. חלק גדול מהבלוג מכיל ניתוחים של דברים שלא מעניינים אותי. אבל המקומות בהם הסיפורים האישיים נשזרים בסיפורים הכלליים, הם המקומות הכי יפים בבלוג. לפחות אלו הקטעים שהכי נגעו בי אישית.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

שמץי לב עד כמה הישיבה מול מסך מוציאה אותי מהרצף שהייתי בו קודם. הכוונה היא בעיקר למחשב, היות וכמעט אין מסכים פעילים אחרים בבית, ובכל זאת. אני יכולה להניח שאשב לפרק זמן קצר עם כוס הקפה כדי לקרוא אי אלו נושאים מעניינים (שבדיעבד כמעט תמיד מתבררים כמעניינים הרבה פחות), ואז אמשיך את שגרת הבוקר שכבר בניתי בראש, אבל זה משתבש. אלא אם כן אני קוראת בעמידה - מה שמחייב אותי לא להיכנס לריכוז מלא מול המסך, וגם לא לבלות מולו פרק זמן ארוך מדי.
יש זרימה מסויימת, תחושה מסויימת לרצף הדברים בבוקר, התכנון שמתחיל להתרקם בראש של איך היום הזה מתוכנן להיות, הקצב שבו הדברים מתפתחים לצד הצלילים והקולות שמגיעים מבחוץ, הפעולות שהגוף עושה, המידע שהחושים כולם קולטים תוך כדי תנועה - מגע המגבת, יציבות כפות הרגליים בתנועה, קולות הילדים של השכנים, הציפורים שמתארגנות בחוץ (הייתי אומרת לחרבן את עצמן לדעת על האוטו הנקי שלי, אבל נו שוין), הכל יוצר התעוררות טובה. עד שאני מגיעה למחשב ונתקעת מולו ובתוכו. משהו בשיתוק של הגוף והפעולה האינדיווידואלית של המוח מול מלאי הנתונים שנשפך עליו בצורה מרוכזת ויחסית פאסיבית, משבש. ברגע ששכנעתי את עצמי שבאמת כבר קראתי את כל מה שיכולתי לוותר עליו בבוקר זה ואני סוגרת את המסך, אני צריכה לאפס ולכייל את עצמי מחדש כדי לחזור לזרימה של הבוקר. פתאום הדברים שהיה מובן מאליו שרציתי לעשות לפני שהתיישבתי מרגישים ונראים אחרת, פתאום סדר הדברים נראה פחות ברור, מנותק. שמתי לב שגם כשהבן שלי יושב לראות רצף של סרטים מצויירים, הוא צריך לחזור לעצמו לפני שהוא ממשיך - להתמתח, לפהק, להסתכל מסביב, לשכב קצת על הספה...

[עירית_לוי]

לשאול את עצמי, כשאני מקבלת החלטה לעשות או לא לעשות משהו, מה הייתי בוחרת אם אף אחד לא היה יודע את התוצאה.
איזה רעיון מעולה!

התרגול לנתק את הערך העצמי שלי מהעיסוק שלי הוא קשה בצורה שלא תיאמן. אעבוד גם על זה, טיפין טיפין (למרות שעולה בי תחושת פאניקה עמומה כשאני חושבת על זה), אבל אשמח לעוד הצעות
נכון. זה קשה מאוד מאוד. כל התרבות שלנו מעוצבת ליצור את הקישור הזה, והנפש שלנו תופסת על זה טרמפ בשמחה.
לגבי תחושת הפאניקה, זה מאוד טבעי שזה מה שאת חשה, משום שלעשות את הניתוק הזה בין תפיסת הערך - לבין כל הדברים שאנחנו רוצים שהערך שלנו ישען עליהם - זה כמו לשמוט לעצמנו את הקרקע מתחת לרגליים. זה מפחיד מאוד ולעיתים זה מעלה פחד שהוא קיומי ממש. כי מי אני אם אני לא X? ומי אני אם אני לא Y?
לגבי עוד הצעות, את מוזמנת לעשות איתי פה שיחה בדיוק על זה - על מי את אם את מסכימה לשמוט את האחיזה שלך בכל מיני טייטלים והגדרות. זו שיחה מאתגרת אבל גם מקדמת. זו הדרך שאני מכירה לנוע בנושא הזה.
אם תרצי, תגידי .

[הולכת_והרוח_בפניי*]

היי עירית,
זה ממש זה - אם זו לא אני, אז מי אני? זה גם עולה בשאלה הבנאלית ששואלים אותי - מה את עושה? ואני מתחילה לגמגם...כי מה אני אגיד? אני מהנדסת ומנהלת מוצר, אבל בעצם גם קצת אנליסטית שוק, וגם מתעסקת במסחר מקוון, ויש לי ניסיון בשיווק דיגיטלי, מיתוג וכתיבת תוכן, אבל גם מאוד מתעניינת בנוירופיזיולוגיה, תקשורת מקרבת, מפלרטטת עם כתיבה ורוצה לעבוד עם נוער בסיכון? זה לא משתלב אפילו לי... אם מישהו היה פולט בפני את כל הסלט קומפוט הזה, הוא מיד היה מתוייג תחת "עוד אחד שמחפש את עצמו". ואני באמת מחפשת, אבל בקטע טוב, וגם יודעת לעשות הרבה דברים תוך כדי.
אז כן, אני רוצה....

[לב_שומע*]

הולכת, אני לא יודעת אם זה יעזור לך, כי זה מאוד קונקרטי, אבל..
אני לא מבינה כלום, לא דבר ולא דבר בתחומים שלך. ובכל זאת אני תופסת את עצמי כלא-טפשה, ולא רעה בלהעריך האם האדם שמולי מקשקש על משהו שאני לא מבינה בו או נשמע סביר.
בין השאר, מה שמשפיע על השיפוט שלי הוא מילות הקישור ואופן השימוש בהן..


כל שלושת הדברים הראשונים שכתבת עם מילות הקישור ביניהם נשמעים לי קוהרנטיים להפליא.
יש תפקידים כאלה.

שלושת הדברים הבאים הם ניסיון בעבר.
את יכולה לבחור האם לומר אותם או לא לומר אותם.

משתפת אותך - גם לי לפעמים רגיש בתחום הזה וגם בתחומים אחרים.

ולמדתי - כשמישהו שואל אותי שאלה, שמעוררת בי מידה כזו או אחרת של אי נוחות, אני שואלת את עצמי האם בא לי בכלל לענות לו ומנסה לערוך זיהוי קצר למה. ובהתאם, אני בוחרת את סוג התשובה.

למי ששואל מה את עושה את לא חייבת את כל הפירוט הזה, ובטח שלא את הסיפא - בטח שלא את החלומות שלך.

שאלו ואת רוצה לענות קונקרטי קצר? את מהנדסת. גג מהנדסת מוצר. זהו מספיק.

שאלו ואת רוצה שידעו שאת מהנדסת אבל בעצם לא בדיוק מהנדסת, הרבה יותר מתאים לך לשוחח על נוירופיזיולוגיה?
תעני שאת מהנדסת מוצר ומתעניינת מאוד ב.. (נוירו, תקשורת, הכל..) ותקחי את השיחה למקומות שמעניינים אותך.

מה בכלל עושה זה ששאל? הוא עובד סוציאלי? אז לגמרי מספיק לו לדעת שאת מהנדסת מוצר.

מי ששאל זה מישהו מתחום קרוב לשלך? המשפט הראשון מקיף וממצה ונשמע באוזני הלא מבינות מקצועי וקוהרנטי מאוד ואת בוחרת האם להעמיק את השיחה.

את זאת ששואלת? את אישה עם מקצוע שנשמע שווה מאוד ומעיד על ראש רציני שמתעניינת כרגע בכיוונים אחרים, שקצת נגעה וקצת התנסתה באפיקים אחרים ותוהה כרגע איזה מוקדי כוח היא משמרת ואלו היא נוטשת לטובת תחומי עניין. גם זה נשמע לי אישית מאוד מגובש וקוהרנטי. ולא חייבים לשנוא או למצות עד תום דבר אחד כדי להעדיף דבר אחר וגם הגיוני לא לנטוש לגמרי בלי תהליך כלשהו תחום שהוא אפיק פרנסה משמעותי.
בקיצור, את גם חרוצה, גם שווה וגם מעניינת. (-:


סליחה על הנחרצות, אני כנראה כותבת כאן הודעות ארוכות לאחרונה רק כשאני ממש ממש לא במיטבי, ואת מוזמנת למחוק אם לא מתאים לך. (-:
אני בהזדהות מכיוונים אחרים לגמרי באותו עניין של מה אני עושה. וזוכרת אותך מהודעות קודמות וממפגשים קודמים..

אני יודעת שזה לא נוגע בכלל בעומק הרגשי שאת מחפשת אותו ואפילו להיפך - שם שוב את המבט החיצוני, אבל אני מקווה שמעבר לנחרצות עובר איזה פרגון חם שרוצה להגיד - בחייאת, שומעים עליך שאת בקטע טוב ושאת גם יודעת לעשות דברים תוך כדי.. (-:

[עירית_לוי]

אני מהנדסת ומנהלת מוצר, אבל בעצם גם קצת אנליסטית שוק, וגם מתעסקת במסחר מקוון, ויש לי ניסיון בשיווק דיגיטלי, מיתוג וכתיבת תוכן, אבל גם מאוד מתעניינת בנוירופיזיולוגיה, תקשורת מקרבת, מפלרטטת עם כתיבה ורוצה לעבוד עם נוער בסיכון?
בואי נתחיל. לכי איתי עם זה לאט לאט.
תראי מה הדבר הראשון שעולה לך. בלי לחשוב יותר מדי. הדבר הראשון שעולה עוד לפני שמגיעה המחשבה (זה יכול להיות גם רגש או תחושה פיזית).

מי את אם את לא כל הדברים שכתבת כאן?

[אישה_במסע*]

זה לא משתלב אפילו לי...
זה לא משתלב קודם כל לך. בכלל לא בטוח שלאחרים זה לא יראה קוהרנטי. לי זה נראה מאוד קוהרנטי ומגובש. כנראה כי אני לא מאמינה בבדיה המערבית של לעשות דבר אחד ודבר אחד בלבד. אני מעדיפה בהרבה אנשי אשכולות בסגנון תקופת הרנסנס, על פני המגמה המודרנית של התמחות צרה מאוד מאוד.

לדעתי, בנוסף לעבודת העומק של עירית על מי את אם את לא כל זה, הייתי מציעה לך שאלה קצת פחות עמוקה - למה את חושבת שחשוב לבחור קריירה אחת וזהו?

לדעתי זה שאת בעצמך לא יציבה זה מה שמונע ממך לענות תשובה פרקטית (כמו שהציעה לב) ולהמשיך בחייך בשלווה.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

בנות, שילפו עטים, מצאתי את התרופה האולטימטיבית לבחילות בהריון. רושמות? אז ככה - כוס נס קפה עם שלוש כפיות ממרח חלבה בבוקר (לא לערבב בקפה, רחמנא ליצלן - את הכפיות ישר לפה). קערה ענקית של פירה בערב. זהו. כמו פרוזאק. ברוך בורא פירה.

לב - אני שמחה שאת כותבת, וכותבת הרבה (פחות שמחה שזה אומר שאת לא בטוב) - לי זה אומר שמישהו קורא אותי, וגם כותב בחזרה, ואיכשהו זה בכלל לא מובן מאליו. לי. ותודה על הפרגון, תודה תודה תודה. הזוית החיצונית גם היא בפוקוס שלי, ומכל סיבה שהיא נעים לי לקרוא שזו דעתך עלי (גם אם אני יכולה להיות קטנונית ולשאול - ואולי זו רק הרושם שאני יוצרת באינטרנט...)
אני מסכימה איתך, וזה גם מה שאני עושה בדרך כלל. תשובות אפשריות במצבים כאלו הן - מהנדסת (ואם השואל מקשה - אז רפואית, לא אני לא יודעת לרקוח תרופות, כן, אני כן יודעת לתכנן מכשור רפואי אבל מעדיפה לעשות איתו דברים אחרים), אפשרות ב' - מנהלת פרוייקטים, אפשרות ג' - זה מסובך. זה בדרך כלל סוגר את הפינה. למה זה מציק לי בכל זאת? כי זה לא נכון. קצת בגלל שאני עוזרת לאדם שמולי לסייג אותי במשבצת שלא מתאימה לי בכלל (כישורי ההנדסה שלי שווים בערך לכישורי ניהול האסון רב נפגעים שלי בתחנת כוח גרעינית - כלומר לא הייתי שוללת את זה לחלוטין, אבל בהחלט עדיף שיעשה את זה מישהו שמבין הרבה יותר מה הוא עושה, לטובת כל המעורבים). שנית, הייתי רוצה לחשוף את עצמי להזדמנויות מעניינות - כי תמיד יש מישהו שמכיר מישהו שבדיוק מחפש שותף לאיזה מיזם שיש לו בדיוק את הרקע הזה. רק שאין לי מושג מהו המיזם הזה, או לאן לכוון, או מה להדגיש. יש לי מין פנטזיה כזו, שיצור איתי קשר אדם שיהיה מעוניין דווקא בי למיזם חדשני שהוא מתחיל, משהו שכרוך בלימוד וחקירה של תחום חדשני ומולטידיסציפלינרי מאוד, והוא בטוח, משוכנע לחלוטין שאני זו שמתאימה לתפקיד בגלל הכישורים שלי לקחת משהו לא קיים ממספר תחומים ולהרים אותו מאפס. בשכר הולם לאחריות התקפיד, כמובן. מאיפה האדם הזה צריך לדעת עלי ואיך הוא אמור להגיע אליי אם לא אדע להפיץ מידע שאני רלוונטית לכזה דבר, ואיך אדע לעשות את זה אם אני אפילו לא יודעת מהו או מה בדיוק התרומה שלי אליו? למי אספר שבפרק זמן של שנה וחצי למדתי את תחום המסחר המקוון, הרמתי רשת אספקה של יצרנים, חברות אבטחת איכות, מעצבי אריזה, שינוע ואספקה, סוכני מכס ומיסים, מחסן מקומי ותכנית שיווק ופרסום, עם מסמכים וכלים שמאפשרים לי ניטור של כל שלב, תכני גיבוי למקרה הצורך ובדיקת רווחיות - לבד? אז נכון, לעצמי אני יכולה לטפוח קצת על השכם, אבל זה לא מידע שאני יכולה לשלב בקורות החיים שלי ולא מידע שאפשר יהיה לנפנף בו מול מישהו שירצה להעריך את כישורי. כלומר, זה לא חלק ממשהו רציף, זה לא... משתלב (ובינתיים זה לא הפך אף אחד לעשיר ממש...)

עירית - אני אדם חושב (והנה, מול עיניי פסלו של רודן, והשאלה - חושב על מה, ואת מי זה מעניין?)

אישה - נכון, זה לא משתלב לי. חוסר היציבות הוא שלי. גם אני לא מאמינה בבדיה הזו, ואני לא חושבת שחשוב לבחור בקריירה אחת. זה ברובד הרציונלי. אבל גם לכאן לקח לי שנים להגיע, וכאן אני עדיין בשלב של לדבר עם עצמי, בתזכורות שכנוע נדרשות - אני יכולה להיות מהנדסת וגם לכתוב ספר. אני יכולה להיות אנליסטית שווקים וגם ללמד יוגה וגם יועצת התפתחות תינוקות (ולפעמים אני מוסיפה לעצמי - כאן התוספת "ובכלל - כוסאמק"). זה בסדר, זה לא גורע, מותר לי. ואיכשהו, נדרש ברובד הפחות נשלט, זה שתקוע לי מול העיניים כמו זגוגית חלון שמכוסה בכפור ומשפיעה על כל הנוף שמעבר, היא שיש תבניות "נכונות". כלומר, יש סדר מסויים שבו מתנהלים אנשים "מוצלחים". הם קודם כל נהיים עורכי דין, או בכירים בהיי טק, או מנהלי חשבונות או כיוצא באלה, ואז, אי שם בסביבות גיל ה-40, נמאס להם והם הולכים לעשות משהו אחר - מקימים ייקב, לומדים קואוצ'ינג, מקימים אכסניה באלפים. אבל גם הם עושים משהו אחד בכל זמן נתון. והם תמיד ממש מוצלחים במה שהם עושים. אני לא בטוחה שבתמונת העולם שלי השינוי שלהם נובע מאיזו מצוקה שבה הם מרגישים שהם פשוט לא יכולים להמשיך לעשות את מה שהם עושים, ובטח וברור להם מה הם כן רוצים לעשות. בתמונת העולם הזו, האנשים המוצלחים לא מסתובבים סביב עצמם ומתלבטים מה כן.
ואני תקועה בדיונים עם עצמי אם הסיבה שאני רוצה לעזור לנערים שגרים ברחוב היא אולי בגלל שאני לא רוצה ולא מסוגלת להתמודד עם בני גילי בשוק התחרותי של ההיי-טק, אז אני מחפשת לברוח ולשחק בלהציל את העולם במקום. וזה סתם תוקע אותי במקום, ומתסכל.

[לב_שומע*]

(-:
אני צריכה לארגן את המלים מהלב לראש. וזה לא יקרה עכשיו.. (-;
בהבזקים קצרצרים - ברובד אחד - אז כן - אז אולי המשפט שלך הוא משהו כמו - אני מהנדסת מוצר, והאהבה הגדולה שלי בחיים היא ללמוד תחום מאפס ולשלב אותו בנישה שלי, ולבנות מאפס מערך שלם חדש?
ברובד אחר - זה נשמע מאוד דומה לאיך שאני מסתובבת בעולם לפעמים בענייני שידוכים וזה מעורר מחשבה. הכובד של הפנטזיה. <האם לומר או לא לומר - ועוד אף פעם לא הציעו לי להכיר מישהו רק כי.. למרות ש.. ?? ההצעות תמיד באו בדרך אחרת, רגילה יותר??>

מבינה מאוד מאוד מאוד את המחשבה שזה לא חלק ממשהו רציף, כי אני מכירה את התבנית.
מה שמבלבל הוא שזו תבנית חשיבה פנימית שנולדה מאיפהשהו, אבל גם ישנם אנשים בעולם שבחוץ שבאמת שופטים דברים ככה. אבל.. אבל אבל, ישנם גם מצליחנים שעובדים על תבניות אחרות לגמרי הרבה יותר דומות למה שטבעי לך ונדמה לך ש"לא חוקי" בקודים ויש להם סביבות שלמות שתומכות בזה.
בסוף הכל מתחבר, בפרקטיקה. מבטיחה לך. (-: חוויתי את זה. (-: ועדיין עוברת עם העניין תהפוכות. (-:

אבל ברובד היותר עמוק, נדמה לי שהרצף הוא את. מי שאת הופך את כל זה לרצף. וזה רצף מאוד מאוד רציף.

[עירית_לוי]

עירית - אני אדם חושב (והנה, מול עיניי פסלו של רודן, והשאלה - חושב על מה, ואת מי זה מעניין?)
ומי את אם את לא כל הדברים הקודמים ולא אדם חושב?
(גם כאן. בבקשה בלי לחשוב על תשובה. לראות מהי התחושה הראשונה שעולה בך ).

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אני מהנדסת מוצר, ואין לי מושג מה האהבה הגדולה שלי. אני אוהבת לעבוד בצוות ולהרגיש שמשהו עוצמתי נבנה, משהו משמעותי ויפה שקם לחיים - אבל אני לא יודעת מה. ולפעמים אני אוהבת להיות לבד, ולבהות, ולראות את השמש זזה מצד לצד של השמיים ומשנה את ההשתקפות במים.
אני חושבת שאולי יש רובד משותף לפנטזיות - כמו אולי אלו שמדברות על התקווה שיום אחד נקווה שאנחנו בעצם בני מלכות מאומצים
אולי אני צריכה לגלות יותר אנשים שלא מתאימים לתבנית הזו כדי להאמין לה

תודה על המשפט האחרון - אני מגלגלת אותו במחשבה, אבל המחשבה שעולה ומתנגשת היא - איך אפשר לדעת שאני לא מצפה לבלתי אפשרי?

עירית -
מה שעלה הוא
אני כלום
אני כלום
אני אדם ששואף לחופש אישי

[לב_שומע*]

אני קוראת אותך. ומרגישה מבינה אותך. ואת נורא יפה בעיני. בדרך שבה את היא את, יש משהו ממש שלם באוזני בלהיות מהנדסת מוצר שלא יודעת מהי האהבה הגדולה שלה. איכשהו במשפט הזה הדהד לי היש ולא האין. את מהנדסת מוצר, ויש לך אהבה. אולי יש לך אפילו כמה אהבות ואחת מהן היא גדולה שאת מחפשת. (-: חיפוש זה מקום, את יודעת. (-: חיפוש מהיש אל העדיין לא.

אני לא חושבת שאת מצפה לבלתי אפשרי אבל אני חווה אותך נורא קיימת גם בלעדיו.
את יודעת, מותר לך להיות מהנדסת מוצר שהיא גם אמא ואישה ויש לה מרכז חיים שלם של כל מיני גוונים והיא בתהליך ויום אחד היא תמצא. עניין של איזונים, מינונים, נקודות השתלבות.
ומותר לך להיות מהנדסת מוצר שלא מוותרת על רכיב מסויים של עצמה שהוא מאוד מאוד עצמי לה ורוצה את התהליך כאן ועכשיו. לקדם אותו. זה ממש סבבה.

כולן את ואף פעם לא תוכלי להיות כולן בו זמנית ברגע אחד של ההוויה.
לפחות ככה נדמה לי.. (-;
בגרעין העמוק של הפוטנצייאל שקיים בכולנו פנימה ומקרין גם על ההתנהלות החיצונית כולן את. ובבחירות את תמיד ברגע נתון משהו מסויים אבל תמיד ישנם רגעים נוספים בהם ניתן לנוע אל משהו אחר.

אני מקווה שאני לא נשמעת כמו הסבתות כלומר הדודות שאומרות "תתפשרי" מתוך איזו תובנת חיים נורא עמוקה בענייני שידוכים..

זה מותר להיות ברוכת כשרונות מגוונים ולא לדעת עדיין מהי האהבה הגדולה שלך ולהניח לסינרגיה בין החיים לבינך לדחוף אותך קדימה.
ומותר לרצות ולייצר תהליך שמרגיש יותר ממוקד.
ובכל המקרים זו את.

וההבדלים ביניהם הם הדמות שנשקפת מולך במראה, אבל היא לא באמת את כולך למרות שהיא היבט חשוב שלך.
את עצמך במובן הכי עצמי עמוקה יותר מזה.

אה ואני כולי איתך בלבהות. ממש לגמרי כולי איתך. (-:

[אישה_במסע*]

זה מותר להיות ברוכת כשרונות מגוונים ולא לדעת עדיין מהי האהבה הגדולה שלך
וגם מותר שלא תהיה לך בכלל אהבה גדולה אחת. זו בכלל המצאה מודרנית, אתן יודעות? משהו שהתחיל מהפרוטסנטיות והגישה הדתית לקפיטליזם. אפשר לקרוא על זה פה

אני חושבת שלהיות מהנדסת מוצר ולהנות מיילוד של רעיונות למציאות הפיזית, זה אהבה שווה מאוד, ורק המיתוס המודרני הזה מונע ממך להנות ממה שיש לך - ויש לך המון! את מוזמנת להתעלם אם אני טועה, אבל אני מציעה לך לשקול את האפשרות. שמה שיש עכשיומספיק בהחלט, ושלא צריך הכלל אהבה גדולה, קריירה שהיא גם יעוד. שאולי בכלל לא צריך את ההמצאה הפרוטסטנטית-קפיטליסטית הזו...

<אני מאמינה שבהייה היא צורך אנושי בסיסי, אבל זה כבר סיפור אחר...>

[עירית_לוי]

_עירית -
מה שעלה הוא
אני כלום
אני כלום
אני אדם ששואף לחופש אישי_
יופי
יש לי כמה שאלות:

1. אילו רגשות עלו יחד עם זה?
2. אילו תחושות פיזיות עלו יחד עם זה? (נסי לשחזר מה הרגשת וחשת, או שאלי את עצמך שוב את השאלה ותראי מה יעלה כעת).
3. מי את אם את לא אמא של...?
4. מי את אם את לא בת הזוג של...?
5. מי את אם את לא הבת של ההורים שלך?

[הולכת_והרוח_בפניי*]

יש דברים שאני רוצה ששתדע, כאלו שהייתי אומרת לך אם אצטרך למות מחר. ויש הרבה, והם עוברים אצלי בלב ולא תמיד יש לי ביד רשת פרפרים כדי לעצור אותם במעופם ולנסח אותם במילים, אבל אם אתה מולי באותו רגע, ואני מביטה בך, אתה רואה שהם שם, רק שאנחנו לא זוכרים מבטים, ולא זוכרים רגעים, ואף ילד בגילך לא זוכר איך אמא התבוננה בו כשליטפה אותו בלילה לפני השינה, אז אני כותבת, כדי שתוכל לשאוב את הדברים מתוך באר הזכרונות שאני כורה, ולדעת שאישה אחת התבוננה בך ככה, כשהיית ילד בן 4, ולא תוכל לדעת אם לא אכתוב, למקרה שאצטרך למות מחר.
יש פעמים שדי לי. לא מתחשק לי לקרוא לך סיפור, ולא מתחשק לי לארגן אותך לגן ולא מתחשק לי ללכת איתך להציץ בגורי החתולים בחצר. יש לי מטלות שרציתי לעשות, ואני עייפה, ואני רוצה רגע, או כמה רגעים לעצמי, לא להיות לרשותך ולא לטפח את הפלא שבך ולא להקשיב לקטעי סיפורים שצריך להשלים בהם את החסר לבד - רק להיות לעצמי, עם הדברים שתכננתי לעשות, כמו שהם. אבל אני מתענגת על רגע המתיקות האלו. אתה משרבב את עצמך מתחת לשמיכה שלי, ואני מלטפת את כף רגלך הקטנה, מכרבלת אותך אליי. איזו מתיקות זו לקרוא לילד קטן סיפור. איפה עוד אמצא מתיקות שכזו? אני מעבירה אצבעות על עור הרגל הרך, הפלומתי כמעט וקוראת לך את המילים מבלי לשמוע אותן, כולי עסוקה בלהתבונן בך ובאופן בו הסיפור מוצא את דרכו אליך, שוקע בתוכך משפט אחרי משפט. אני עדיין מרחרחת אותך כשאתה ישן. בקו השיער, בעורף, בקיפולי המותניים, בקימורי הגב. משקעת את האף באצבעות היד הנחות מקופלות על הכרית, ואתה קומץ אותן קצת, מתוך חלום. אני לא מוכנה לתהות בדיעבד מתי גדלת. יצאתי לקרב המודעות לזמן חמושה לחלוטין ואני שם לגמרי, מדמיינת איך עוד מעט תתחיל ללכת אחר הצהריים לחוגים, ולחברים, ואחר כך אולי גם תרצה לצאת בשעות הערב. ואיך זה ירגיש, ואיך אני אהיה, ואיך אתה, ואיך אפנה קצת את המבט הצידה או שאולי אתכנן מראש את החיוך כדי להשאיר לעצמי את ההתבוננות בשינוי הזה, כי זו ההתבוננות שלי, לא שלך. את שלך תעשה אחר כך, אם תרצה, זו לא התבוננות לילדים.

[יער_ה*]

מישהי שאפשר להיעזר בה כדי לעבד תהליך לידה שבעיניי לא היה מוצלח במיוחד, לפחות חלקו הנפשי
ממליצה על יפעת

[הולכת_והרוח_בפניי*]

שבוע 22... בערך. הפעם אין לי חשק כל כך לעקוב אחרי לוח השנה. יושבת וקוראת סיפורי לנל"ק אחד אחרי השני. יש מיילדות בית שמלוות לנל"קים? מצד אחד - אני משכנעת את עצמי שיש עוד זמן, עוד צריך לבדוק ולודא איך הדברים מתפתחים. מצד שני - אני כולי סביב זה, בתוך זה. מבחינתי, שתגיע מישהי להחזיק לי את היד ולעשות לי נעים בגב כבר עכשיו, אני אעריך את זה מאוד.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

הגעתי למסקנה שאני קוראת כאן כמו שאני חיה - בהתפרצויות, מהר מהר, בדילוגים, מדי פעם, קצת מכל דבר, בלאגן אדיר. אני נכנסת מדי פעם וקוראת דילוגים דיולגים - המון נשים שמספרות סיפורים שמלווים אותי, סיפורים שכמוהם אני מחפשת - על דילמות, ודרכים ואפשרויות, וכאבים ואי וודאות והמון סוגים של מסע. אני קוראת את אישה במסע, ובשמת, וציל, ולב שומע ואת טלי, ותפילה לאם ותמרוש... ולפעמים גם את עצמי (ודי בטוחה ששכחתי מישהו). ומרגישה שאני קולטת מקטעים-מקטעים, ומפספסת המון, כי אין לי זמן לקרוא יותר מזה... סינדרום חדש בא לעולם: תסכול על רקע אי הספק קריאה בבאופן.
_
אני רוצה פינוקים, להריון ולי. אני רוצה קעקוע חינה, ושחיה נעימה במים ושאחרי הלידה (שתעבור טוב ובשעה טובה וכל האיחולים הטובים האלו שעדיין לא זמנם) - אני רוצה עיסוי בשמן חם. וטקס לידה, כזה שעושים בשבטים מסורתיים. ושיביאו אוכל מוכן הביתה. ושיהיה בייביסיטר זמין לגדול כשאצטרך. וחברה נעימה של אימהות שאפשר לבלות איתן לפעמים.
_
לב שומע ואישה במסע - תודה על שכתבתן. אני חוזרת וקוראת לפעמים. יש לי כמה מחשבות בנושא, אבל הן מעורפלות בשעה הזו, וממוסכות ע"י המחשבה "מקלחת חמה ולישון"...

[טליה_אלמתן*]

בטח זה כבר לא רלוונטי, אבל אין כל סכנה באבעבועות בשלב זה של ההריון
לבריאות!

[הולכת_והרוח_בפניי*]

טליה - תודה על התגובה, דווקא כן רלוונטי... אחרי שהילד לא היה בגן שבועיים וחשבנו שאפשר לחזור לשגרה, קיבלנו מייל שעוד כמה ילדים חלו. חפרתי המון ברשת, וקראתי שעיקר הסכנה היא בטרימסטר הראשון, אבל גם לפני לידה - אני אמנם לא באף אחד מהם, אבל עדיין חוששת - בעיקר מכך שהמחלה תתבטא אצלי באופן חריף, וגם מהסיכון המוגבר לדלקת ריאות. דיברתי גם עם משרד הבריאות - מבחינתם נשים בהריון הם בקבוצת הסיכון שאמורה לקבל חיסון סביל (כלומר של נוגדנים) במקרה של חשיפה. לא כל כך מתחשק לי לקבל את זה לוריד, בלשון המועטה...
מה אפשר לעשות, חוץ מלא לשלוח את הילד לגן? טיפול מונע\מחזק של מערכת החיסון? דיקור? הומיאופטיה? משהו אחר?
בינתיים חטפתי פריחה בכל מקרה - סביר להניח PUPP, אבל כל כך אין לי כח לסחוב את עצמי לרופא כדי לבדוק... אני מרגישה לא סקסית בעליל. כבד לי, אני לא מצליחה לנצח את הבן שלי בריצה, הרגליים שלי שולחות לי רמזים שהן מוכנות להיות בצקתיות ואין לי שדה ראיה מתחת לפופיק.
אוף.
באיזה מקרה משרד הבריאות מחליט על סגירה של גן שמתפרצת בו מחלה מדבקת?

[גוונים*]

נכנסת לאתר פעם בשבועיים בערך אז רק עכשיו ראיתי ששאלת על הספאטון.
כן, זה הרבה יותר יעיל מפלורידיקס. חד משמעית. זה פשוט ברזל נוזלי...
קונים בסופר פארם. יש רגיל ויש בטעם תפוח שבטח דחפו לו כמה חומרים אבל זה הופך אותו להרבה יותר ידידותי (אני לא צלחתי את טעם הברזל של הרגיל...) את שופכת את זה לתוך כוס מיץ תפוזים (סחוט, טבעי, עדיף) ושותה.
הערכים, אצלי ואצל כמה חברות שלי, עלו פלאים.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

תנקס. ממילא נגמר הפלורידקס, וקיבלתי פריחה שמבקשת לבדוק אם פלורידקס הוא לא המקור לה. מחר ננסה עם ספאטון...

[הולכת_והרוח_בפניי*]

תודה מירב - אני מחפשת באיזור מבשרת ציון...

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אני בשבוע 40, מה שאומר שהעולם מתחלק לדברים שלא מעניינים אותי כהוא זה, ודברים שמעצבנים אותי נורא. כמו למשל הטלפונים של אמא שלי וחמותי, שבהם המשפטים "נו, מה חדש" ו"איך את מרגישה" חוזרים על עצמם בכל כך הרבה וריאציות שאפשר היה לתמצת את כולן ב"נו, כבר התחילו לך צירים?". ואין לי חשק לשיחות הללו, ואין לי חשק להסברים ולהרגעות ובכלל. אז כן, יש כל מיני תחושות שבאות והולכות, וזה נעים לי באופן כללי שיש מי שכל כך מתרגש בשבילי ומחכה בקוצר רוח, אבל מה שאני באמת רוצה זה שיקחו את כל האכפתיות הזו וינתבו אותה לאנרגיית איפוק. טלפון פעם בשלושה ימים זה בסדר, ואין שום צורך בטלפונים נוספים לבעלי אם אני לא עונה. אני באמת לא רוצה להתקשר לאף אחת מהסבתות כשתתחיל הלידה, על אף הכוונות הטובות, ואני בטח לא רוצה שמי מהן תגיע לבית חולים, או תגיע בכלל, לפני שנרים טלפון ונזמין. והציפיה מהצד שלהן שנתקשר עם הציר הראשון והן תגענה בריצה - יוצרת אצלי תחושת עצבנות ופלישה למרחב האישי שלי, שלמרות שכאמור אני מעריכה מאוד את הרצון לעזור, אני אשמח לקבל את העזרה כשארגיש שאני רוצה אותה, ולא כשהצד השני לא יכול להתאפק יותר מלהגיש אותה. אני רוצה את תחושת האינטימיות של אבא-אמא-אח גדול ואח קטן שנולד לפני שמגיעה שאר החמולה, ובאמת קשה לי להבין למה לכל השאר קשה לקבל את העניינים בצורה הזו. הנה, פרקתי.

[גוונים*]

הולכת, עשיתם תיאום ציפיות ברור בהיר פשוט ומדוקדק? משפט אחד כזה שאפשר לחזור אליו כל פעם שמי מהן מתקשרת ומעיקה במיוחד, להחזיר אותה ולהזכיר לה את ההבנה הבסיסית הזאת ושלום ולהתראות? (בנחמדות, חביבות וכו' אבל עם המסר הברור)

ושתהיה לך לידה טובה וקלה וכמו שאת מצפה! שלב מרגש מאוד...

[תפילה_לאם]

את כבר בשבוע 40? וואו!
שתהיה לך לידה טובה וקלה וכמו שאת מצפה!
הגדרת יפה איך העולם מתחלק
ברור לי שלא פשוט להתחמק מהטלפונים מסוג הצד השני לא יכול להתאפק יותר.
האם בקשות ספציפיות, כמו שיכינו עבורכם אוכל וישמרו במקפיא או יקנו מגבות או משהו, ייתנו לסבתות תעסוקה ותחושה של מעורבות ויורידו ממך את המועקה?

[קרן_שמש_צהובה*]

בשבילי המישפחה הגרעינית זו המישפחה שאני בונה, בעוד שבשביל אמא שלי (החותנת של אהובת ליבי), היא רואה בתהליך הבניה שלי את פירוקה של המישפחה הגרעינית שלה, אני רק יכול לתת לכן לדמיין מה העובדה הזו עושה ליחס של האחת לשניה. (עורבני מצוי מתוך עורבני מצוי)
זה הגריין שצץ לי למעלה, ניראה לי קשור
שולחת ואיחולים @}
הסבתות תהינה בסדר, בסופו של דבר... אל תתני לדאגה להן להטריד אותך יתר על המידה...

[בשמת_א*]

עניתי לך בככר השוק.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

היי, קודם כל המון מזל טוב ! שפע חלב, הסתגלות נעימה ורכה לכל המשפחה !

בקשר למשחת החתלה, קניתי בקבוק לחיץ פשוט בסופרפארם (עם משאבה כמו של סבון נוזלי, רק קטן), שמתי בפנים שמן זית או שמן שקדים נקי ובזה השתמשנו (בשלב מאוחר יותר הוספתי פנימה טיפת שמן אתרי לבנדר)
ממש נוח לשימוש. לא יודעת כמה יעיל לטיפול בתפרחת חיתולים רצינית אבל בשגרה למניעה ולחציצה בין העור לפיפי ולחיתולים ממש מצוין וכמובן טבעי.
אם לא בא לך על ההתעסקות, הבנתי שהמשחה הטבעית של וולדה weleda מצוינת

בקשר לחיתולי בד זו סאגה שלמה עם המון אופציות, יכולה להמליץ לך אולי להזמין ערכת התנסות בסוגי חיתולים שונים מ"פופקה" (חנות בתל אביב)
הם ממש נחמדים גם, את יכולה להתקשר ולהתייעץ. חוץ מזה יש המון קבוצות לזה בפייסבוק והדגמות ביוטיוב...

בהצלחה !

[גוונים*]

הולכת, מזל טוב!!!
מחכה ב(חוסר)סבלנות לשמוע עוד על הלידה והויבק ובכלל...

משחת החתלה שלא איכזבה אותנו - וולדה.

את עדיין בבי"ח? אין לי תובנות לגבי לשון קשורה והנקה וכיו"ב אבל אם את עדיין במחלקה ב' הייתי משקיעה את כל האנרגיות בלעבור למחלקה ג'. שם החיים נראים אחרת.
משקיעה את כל האנרגיות=לבקש/להזכיר/ליידע כל איש צוות שנקרה בדרכך שאת מחכה לזה. ואם לא נקרה בדרכך אף אחד ללכת לעמדת אחיות כל כמה דקות ולשאול אם יש חדש.
בסוף נמאס להם והם מתחילים לזוז יותר מהר... מניסיון (שלי ועוד כמה).

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

היי הולכת, ראיתי עכשיו ששאלת על קשירה תומכת לבטן, אין לי ניסיון עם זה אבל ממה שקראתי זה מאד מומלץ.
בדקתי עכשיו ויש המון וידאוים ביוטיוב עם הסברים והדגמות אם את כותבת belly binding pospartum
אם את חוששת לבד, אולי תחפשי דולה שיודעת לעשות את זה ?

[הולכת_והרוח_בפניי*]

גוונים - תודה! איזה כיף לדעת שמחכים לסיפור הלידה שלי... ברגע שאצבור את המומנטום אספר אותו בכיף. בכל אופן היה משמעותית הרבה יותר טוב מהפעם הקודמת ורק אסכם ואומר - תתחילו את הצירים בבית, תגיעו לבי"ח (או שלא) עם דולה.
ניחוח אדמה - תודה, יישמתי את עניין שמן השקדים. בינתיים עובד יופי (חמסה חמסה), והיות ויש לי בקבוקון נוח לשימוש בהישג יד, גם עיסויים הפכו להרבה יותר נגישים.
צדקת, יש המון וידיאואים על קשירה תומכת לבטן ועל היתרונות (שתרים יד מי שמכירה את הנושא או תרגלה את העניין על עצמה? איך זה שכל הבאופניות כאן לא מכירות? או שרק לי זה נשמע ככה?), ועדיין גררתי אלי שתי נשים שמתמחות בשיקום אחרי לידה שיראו לי בדיוק איך (ועל הדרך יעשו לי טיפול אוסטיאופטי, ו"יחתלו" אותי. כן, כן, אותי. היה נהדר ואני מקווה לגייס את הזמן והסבלנות לכתוב על זה כאן בהרחבה).
בעקבות הטיפול המסור שהוענק לי, והיות ואני הרבה יותר טובה בלשאול מיליון שאלות מאשר לשכב בשקט, חיפשתי מידע על טיפול משקם אחרי לידה במסורת האיורוודית. ליתר דיוק חיפשתי מידע על תזונה טובה לאחר לידה, כי למרות שהסבירו לי שאחרי לידה חלק ניכר מהשיקום הוא "לחמם" - כלומר לצרוך מאכלים חמים וקלים לעיכול, חיפשתי רעיונות ספציפיים (כי כמה מרק אפשר לאכול?). עד עכשיו אכלתי מרקים ודייסות (שבושלו על כל דבר חוץ מחלב פרה), והעניין כבר קצת דורש גיוון. מה כדאי לאכול בתקופה שאחרי לידה?
בדרך נתקלתי באתר הזה וישר התעצבתי לי שאין לי חמות או גיסה הודיות, כי לקבל עיסוי שמנין חמים במשך חודש נשמע לי נהדר: https://www.banyanbotanicals.com/info/b ... the-mother
מי מכיר סבתא הודית להשכרה עם ידיים טובות?
אבל לעצם העניין, היא מתארת שם שימוש בכזה שפע של תבלינים וצמחי מרפא שלי מן הסתם אין, שנהיה לי קצת עצוב. במה אני כן יכולה להשתמש? איזו חוכמה מקומית קיימת כאן לגבי טיפול, תזונה ושיקום אחרי לידה?

[הולכת_והרוח_בפניי*]

התפרסמה כתבה היום ב"הארץ" על אנשים שחיים בגרמניה בקומונות (בעיקר נשים עם ילדים), על כמה שזה עוזר לילדים להכיר גם אנשים אחרים ואת אופי התקשורת איתם, משחרר את האמא מלהיות המבוגר האחראי-מחנך-מורה-משעשע לעת מצוא, ובכלל, מאפשר לאמהות האלו חברה בזמן שהן עם הילדים. וחשבתי, נשמע כל כך נחמד... איפה מוצאים כזו קהילה, בלי לגלוש לרעות-חולות שאפיינו את הקיבוצים?

[הולכת_והרוח_בפניי*]

עם מידת העייפות עולה גם מידת התסכול. מתי יהיה לי זמן לאכול "מאוזן" אם אין לי לרוב זמן לאכול בכלל, או להחליט מהו "מאוזן"? מתי אוכל לתרגל יוגה אם אני לא מוצאת זמן להיזכר איך מתרגלים טכניקות נשימה בסיסיות? מתי אוכל לצאת לטיול ארוך עם הילדים (ארוך ממש, כמה חודשים) אם כל מה שמתחשק לי זה לישון יותר משלוש שעות ברציפות? ועל זה מתלבש התסכול שאני לא מצליחה ליצור אלטרנטיבה למסך, והבכור מבקש לראות סרטים מצויירים השכם והערב, דבר ראשון כשפותח עיניים וכשנכנס הביתה, ואני מתבאסת מכל ההשלכות האפשריות של העניין (ויש הרבה), והתסכול על זה שאמנם התזונה בבית לא כוללת ג'אנק (כי אני לא קונה אותו), אבל רחוקה מלהיות מדהימה (פירות? ירקות בתזונה של הילד? בטל בשישים).
ואני לא ביד רכה עם עצמי בכלל. בכלל בכלל.

[תפילה_לאם]

הולכת יקרה, הם גדלים...
את פשוט נקראת לי כמוני לפני שלוש שנים ומשהו...
למען האמת, הרבה מהדברים עדיין רחוקים מלהשביע את רצוני, אבל אני כבר מתחילה להרים את הראש.
זה יגיע!
נסי לשים לב לכל הצלחה קטנה: רגע שישבת והקראת לגדול סיפור (או סיפרתם יחד סיפור שחיברתם בעצמכם), ארוחה שהספקת לשבת בה שבע דקות רצופות וללעוס כמעט כמו שצריך. כאלה...
@}

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אני מנסה, אני מנסה, ומברכת על הקטנות והגדולות...אבל כל הדברים שמציקים לי מחזירים לי מבט מרושע וצוחקים עלי, והתסכול הזה, במיוחד נוכח איך הגוף נראה אחרי לידה וכמה לא פשוט לשקם (אני יודעת שמותר לו חודש וחצי אחרי, אבל מי אמר שאני לא מושפעת מפרסומות עם דוגמניות מלאות בפוטושופ?)
שלוש שנים? גוועלד

[תפילה_לאם]

מבינה, מבינה אותך.
אני שמה לה שכמעט כל העצות שאני משיאה מכוונות כלפיי. (ולא שהן מיושמות... P-:)

[הולכת_והרוח_בפניי*]

תודה

[פלונית*]

הולכת ,
בארץ יש קיבוצים עירוניים. אחד מהם בנצרת עילית. לא יודעת האם זה מתקרב למה שאת מכוונת.

[ציל_צול*]

לא יודעת אם כבר ניסית ליצור קשר עם יעל שוראקי, אבל דעי לך שלמרות שהתורים ארוכים מאוד, יש לה ביטולים כל כל כל הזמן. נשים שמקבלות מחזור או שלא מצאו סידור לתינוק או שהתינוק שלהן סתם עצבני וכל מיני כאלה.
תעזרי לה להבין שמה שיש לך דחוף לך ושאת מוכנה להשקיע בזה והיא תקבל אותך באחד החורים האלה. מה שכן, זה אומר שצריכה להיות לך זמינות גבוהה להתראה קצרה. בכל אופן, ככה אני פגשתי אותה אחרי הלידה השלישית שלי.
קבעתי תור לחודשיים או יותר מאוחר מהשיחה שניהלנו, ופגשתי אותה כעבור יומיים.

[שקטה*]

יעל שוראקי מטפלת ברצפת האגן?

[בשמת_א*]

יעל שוראקי מטפלת ברצפת האגן?
כמובן.

[מיכל_בז*]

שווה לנסות את יעל שוראקי, גם אני עם אותו נסיון של ציל צול. היא גם באמת אלופת על וכזאת נשמה. אני אוהבת אותה נורא.

[אמא_נמרה*]

הי, ראיתי ששאלת על עזרהף, טיפול ומידע לגבי רצפת האגן לאחר הלידה. אם את בירושלים או מגיעה לירושלים או לגוש עציון, אני ממליצה על מרים בלוך. היא פיזיותרפיסטית של רצפת אגן. אשה נעימה ורגישה ומאד מקצועית. את יכולה לומר שגילי המליצה

[הולכת_והרוח_בפניי*]

בנות, תודה רבה! שמעתי טובות ורבות על שוראקי אבל הגעה לרמת גן בצורה ספונטאנית קצת קשה לי כרגע. מתלבטת אם לעשות מאמץ (כלומר לקחת משאבה ולדאוג למלאי חלב בבית, כי לא מתחשק לי להתחיל עם בקבוקים ושאיבות בגיל חודשיים, או לחילופין לקחת איתי את כל המשפוחה לרמת גן ולהיות מוכנה לעצור בשוליים של כביש 1 בגלל תינוק בוכה), או לנסות את האופציה הירושלמית. בינתיים קבעתי תור לדר צנגן, אבל הוא במאי...מעסיקה את עצמי בחיפוש סרטונים ביוטיוב ובהייה בציוד היוגה שלי כדי להרגיש שאני עושה משהו...זה משנה כמה זמן אחרי הלידה מתחילים שיקום? הגנירולוג שהייתי אצלו גורס שדיאסטאזיס לא נחתן לשיקום, עד כמה הוא צודק?

[בשמת_א*]

לחילופין לקחת איתי את כל המשפוחה לרמת גן ולהיות מוכנה לעצור בשוליים של כביש 1 בגלל תינוק בוכה
כן כן.
ואם יש מישהו/י שמוכנים לנהוג בשבילך (אבא? אמא? בן זוג? חברה? ), את יכולה לשבת ליד התינוק ואפילו להניק בנסיעה, ואז אין תינוק בוכה ומגיעים מהר.
אני לקחת חברה למבצעים כאלה יותר מפעם אחת. היא נהגה, אני ישבתי מאחור, שמתי ערימה של מגבות ישנות בתוך בוסטר עבורי, וכך הייתי בגובה נוח להתכופף מעל כסא הבטיחות של התינוק ולהניק כל הנסיעה, כשגם אני קשורה בחגורת הבטיחות.
לא הכי נוח בעולם, אבל פי אלף יותר קל מאשר עם תינוק צורח ובוכה. וגם יותר בטיחותי. גם לעצור בשוליים זו סכנת חיים חמורה.
אני אגב הצלחתי לשעשע במשך יותר מארבע שעות נסיעה בקוסטה ריקה תינוק מתוק, בזה ששרתי לו, דיברתי אליו, ליטפתי אותו, עניינתי אותו, הרגעתי אותו, עשיתי פרצופים... בקיצור, אם יש מישהי/ו משתפי פעולה ליד התינוק, גם זו אופציה.
וגם מוצץ.
אחלה פיתרון לנסיעות.
אפשר שהמוצץ יישלף אך ורק לנסיעות. ואז זה הופך להיות "משהו לנסיעות".


זה משנה כמה זמן אחרי הלידה מתחילים שיקום?
כן.
כמה שיותר מהר להגיע למומחית.
וראיתי שיש פה המלצה על מרים בלוך, אולי יותר קרובה אלייך ויהיה לך קל יותר להתארגן?

[הולכת_והרוח_בפניי*]

דילמה. איך אפשר לדעת אם יעל שוראקי עדיפה על דר בלוך והאם כדאי לעשות את המאמץ ולהגיע דווקא אליה? לכל מקרה קבעתי ליעל, אבל גם מרחק התור (מאי), גם המרחק הפיזי (והאמת היא שגם המחיר) קצת מאתגרים...

[אמא_נמרה*]

מרים בלוך עובדת גם בשיטות של יעל שוראקי

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אני מסתובבת עם ילד במנשא ומשפט בראש: "מיליון נשיקות על ראשך, יא איבני" ומרגישה שיש לידי , או לפחות הייתי רוצה שתהיה, מין אמא כזו - שמחייכת אליי וחושבת "יא בינתי".

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אני מצחיקה את עצמי. לפעמים. לפעמים אני מנסה ללטף את ראשי. שניהם מתרחשים כשאני מבינה שאני בעצם חיה במעגלים את אותו הדבר, בשינויים קלים לפה ולשם.

[תפילה_לאם]

@}

השבוע ליטפתי במקרה את שתי לחיי - לא יודעת איך זה התגלגל לקרות - וזה פשוט היה נעים, בלי סיבה מיוחדת.
נסי ותיהני.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

צודקת, נעים!

[הולכת_והרוח_בפניי*]

חשבתי על זה שבעצם, קשה לעשות מה שקשה לדמיין, וקשה לדמיין את מה שלא רואים מסביב. אז אני מחפשת סיפורים על שינוי. ליתר דיוק אני מחפשת אנשים, הסיפור כבר ייכתב. אני מחפשת אנשים שעשו או שעברו שינוי, ומסכימים לספר לי עליו. אולי ייצא מזה ראיון, אולי סיפור. אולי בעילום שם, אולי בשינוי צבע שיער הדמות. מה אעשה עם כל הסיפורים האלו אחר כך? אשמור, ואדפיס במתנה בכל פעם שאפגוש מישהי שרוצה שינוי, צריכה שינוי, ולא יודעת מאיפה להתחיל ומשקשק לה הכל בפנים. וגם בעל הסיפור יקבל עותק - זה נחמד לקרוא על עצמך מהצד...
מכירים כאלו? שילחו אותם בבקשה אליי...

[אמא_נמרה*]

הי, אני עברתי שינוי ואני אשמח לספר לך עליו. אני בירושלים. אם מתאים לך כתבי לי [email protected]

[הולכת_והרוח_בפניי*]

כיפאק היי! הולכת לכתוב לך מייל...

[סיגלית*]

הי,יש לי חברה טובה, שמה תמי, היא תשמח אם תדברו, 053-8204380

[הולכת_והרוח_בפניי*]

היי סיגלית, אשמח לדבר איתה גם כן (אני בכלל טיפוס שאוהב לדבר, כנראה ) תתני לי רמז בנוגע למי היא ובאיזה כיוון להציג את נושא השיחה?
אמא נמרה - שלחתי לך מייל, אם החזרת לי תשובה אנא עדכני ואנסה לחפור ולמצוא אותה מתוך התיבה שלי...

[הולכת_והרוח_בפניי*]

***
"אבל עכשיו, עכשיו זה טוב?" בקולה עולה מין דחיפות, גוון מועט של תסכול - צורך להגיע להסכמה כלשהי, קרקע מוצקה להיאחז בה ולו לזמן קצר לפני שממשיכים.
"ובכן..." בת שיחתה מטה את ראשה אחורנית, וילון של תלתלים נשפך בשקט על עורפה "כן, עכשיו כמובן הרבה יותר טוב. אני נושמת, אני מחייכת. אני הולכת ברחוב ומסתכלת על העננים ששטים למעלה, ושומעת את הציפורים, ורואה את העולם זז ופועם סביבי. וזה חופש, זה כל כך חופש. אין ספק, הרבה יותר טוב..."
השתיקה משתררת בחדר האפלולי. הוא אפלולי כמעט תמיד.
"ו...?" ממשיכה הדוברת הראשונה, למרות שהמשך השיחה מנביט בה איזו תחושת בנאליות
"ו...כנראה שאני צריכה יותר. אולי אני רוצה לדעת משהו בוודאות, לפחות לקוות בוודאות. לצפות בוודאות. לדעת שאין וודאות ובכל זאת לצוף עליה, לנוח קצת מהצורך לבעוט במים כל הזמן. אולי אני צריכה תחושת כיוון, או תחושת שליחות, או... תחושת חוסר ברירה מוצקה מספיק" המתולתלת הוסיפה במין חשש מסויים, שלא יתנבא ולא יתגשם עליה חלילה ליצלן בימינו אמן. "להוריד מעצמי את ענן הגשם שעוקב אחרי כל הזמן, ובתוכו סצינות העבר שמלחששות מתוכו - חכי חכי, כל האושר הזה זמני, בסוף גם את תהיי כאחד האדם". היא החליפה שיכול רגליים בכורסא עליה ישבה, מודעת פתאום לתקתוק השעון בחדר, ושוב מתעלמת ממנו.
פניה של האישה השנייה נראו בוגרות יותר. שערה החלק באורך הכתפיים מסגר פנים אחרות, כאלו שהמילה "בשלות" נוצרה במיוחד עבורן, כאלו שאפילו העלטה בחדר שמסגרה אותן לא יכלה להטיל ספק בבשלות הזו שנחה עליהן. היו לה קמטים בזוויות העין שהתאימו לה מאוד.

***
צפריר שפרון, תמסור בבקשה להיא שהתיישבתי לכתוב, טוב? הנה, לפחות הפעם לגמרי התיישבתי. לכן, קטעי הטקסט שבין הכוכביות בדף שלי יהיו...קטעי טקסט. סוג של תרגילי כתיבה. אולי סיפור. אני לא כותבת למגירה, אז זו תהיה מגירתי (כפרתי, וכו' וכו'). אין לי מושג מה יהיה עם זה בהמשך, אבל לפעמים פשוט עולה הצורך לכתוב, ואני רוצה לעשות את זה כאן. אולי זה יהיה בהמשכים, ואולי בסגנון "מאיפה יצאת ולאן הלכת", כמו שנהג לכתוב על מחברות המבחן שלי מרצה כלשהו למתמטיקה כלשהי. פתאום זה מרגיש לי בדיוק כמו תרגיל בטכניקת ציור, רק לקחת את המכחול ולצייר משהו, פרט, טכניקה, מקטע. לצורך העניין מצאתי מכחול מלא ג'יפה וניערתי ממנו את האבק, קורי העכביש ושערה אחת ארוכה ומגולגלת דבקה בו. לא השלם חשוב. ומצחיק אותי שהנטייה הראשונית שלי היתה לכתוב בדיוק באותו אופן ובדיוק באותו סגנון שבו כתבתי לפני... ובכן, 17 שנה בערך.
אם מישהו קורא מדי פעם, אשמח לדעת...

[יולי_קו]

קראתי!

[בשמת_א*]

וגם אני

[רוצה_להשתנות*]

אז אני מחפשת סיפורים על שינוי.
אני רק בתחילת הדרך
או אולי באמצע ההתחלה...

גם אני ירושלמית וגם אני בכלל טיפוס שאוהב לדבר,
אם יש דרך שאוכל לעזור אני כאן בשמחה...


גם אני_ _קראתי!
@}

[קרן_שמש_צהובה*]

הולכת והרוח בפני
ראיתי את מה שכתבת בדף של מיכל על מרכז המשפחה
היה ניראה שאתן מכירות ומדברות על משהו ספיציפי אז לא הרגשתי בנוח להתערב...

רציתי להתייחס למשפט הזה שכתבת: אם היה מדור כזה בעיתון הייתי מפרסמת מודעה: "בחורה אינטליגנטית מחפשת מנטור\ית"
ולספר לך קצת על עצמי, ועל המנטוריות שאירגנתי לי.
אני לא מצאתי מדור בעיתון אך יש לי כמה נשים שאני מתייעצת איתן מפעם לפעם במגוון תחומים, ואפרט:

1. אישה מדהימה שעוסקת בתחום שניראה לי מעניין אותי לעסוק בעתיד. היא שונה ממני ברקע, בגיל, בניסיון חיים, אבל מאוד מאוד נכונה לעזור. הכרתי אותה דרך פורום אנונימי באינטרנט, היא הציגה את עצמה והסיפור שלה שבה את ליבי. התכתבתי איתה קצת בפרטי ואחר כך החלפנו טלפונים. מאז ביקרתי אצלה פעם אחת, שוחחנו טלפונית פעמיים, והתכתבנו במייל מספר פעמיים. שאלתי אותה כאשר התלבטנו בנושאים הקשורים לעיסוקה, וגם כשהתלבטתי בנושאים שלא קשורים אבל ממש רציתי לשמוע דעה של מישהי חיצונית. בכל אחת מהפעמים היא ענתה לי בחום ובסבלנות. כמובן שכל פעם מחדש וידאתי שמתאים לה ואם לא חזרתי בהתאם למועד שביקשה. למען הכנות, אין פה הדדיות. אני מתייעצת איתה מידי פעם, היא פותחת לי כיווני מחשבה נוספים, ואני מודה לה על כך.
2. הבוסית שלי לשעבר. במהלך התואר עבדתי במשרת סטודנט. היתה לי בוסית מקסימה שממש העריכה אותי, נתנה לי אחריות, וכשהעירה לי, פתחה במילים: 'יש לי בת בגיל שלך, אם היא היתה נוהגת כך וכך, הייתי רוצה שמישהו יסב את ליבה...'

עברו כבר יותר שנים מאז שניפרדנו מאשר הזמן שעבדנו ביחד, אבל אנחנו עדיין יוצאות מפעם לפעם לקפה. אני תמיד יכולה להתקשר לשאול מה היא חושבת בנושא מסוים, ולפעמים היא גם מתקשרת לשאול אותי. אני חושבת שבמידה מסויימת היא מהווה קול מסוים שקיים בתוכי, מבחינת הניתוח והרצון ליטול סיכונים, ואחרי שאני מדברת איתה לרוב קל לי יותר להפריד בין הקולות בתוכי. חוצמזה שהיא מאוד מעריכה אותי אז אני לפעמים סתם מתקשרת אליה כשאני צריכה שמישהו יגיד לי שאני תותחית ואלופה (ברמה המקצועית) ושהכל יהיה בסדר...

1. עוד אחת מעבודת הסטודנט ההיא, מדברת בקצב מהיר בהרבה ממני ולא מפחדת משום סיכון כלל. כשאני רוצה יותר בטחון אני מתקשרת והיא גם עזרה לי טכנית להגיע למידע שהתקשיתי להשיג בעצמי. גם איתה אני יוצאת מידי פעם לקפה.
2. שכנה של ההורים. באיזשהו שלב בגיל ההתבגרות שלי היא היתה ממש מנטורית צמודה שלי. היתה תקופה שגם עבדתי איתה והיו שואלים אותנו אם אנחנו אם ובת כי היינו מאוד קרובות. במידה מסויימת אני מרגישה שסיימתי את המנטורינג איתה, בעיקר כי כרגע אני לא מסתפקת במענה אינטלקטואלי אלא רוצה יותר מענה רגשי, והיא - זה לא הצד החזק שלה. אני עדיין קונה לה מידי פעם מתנה לחג/פרחים/שולחת כרטיס ברכה ואנחנו מדברות לעיתים.
3. אישה מבוגרת. היתה מרצה מבוקשת. ביקשתי ממנה שיעור פרטי בתחום שהיתה מלמדת בהמון מכללות. היא כל כך שמחה. כרגע אני לא כל כך מצליחה להתמיד אבל אני ממש זוכרת שהופתעתי מהקלות בה הלימוד הזה זמין לי, בלי להירשם למכלה ולהיטלטל בזמנים מקצבים, פשוט מרצה אלופה - בפנסיה, פסיעה מהבית. אוצר.

בקיצור, מה שרציתי להגיד זה שלא חייבים מדור בעיתון
מה שצריך זה להסכים שמתחשק לך מנטורינג ולהזמין.
העולם מלא באנשים מקסימים: מנוסים, חברותיים, מקצועיים, שמאוד מאוד שמחים לעזור לצעירים בתחילת דרכם
אני מכירה בכך ומברכת על כך, זוכרת תמיד להודות, ו... ממשיכה לחפש אנשים טובים באמצע הדרך
הם נמצאים, בכל מקום, מאחלת לך שתמצאי אחת או יותר בשבילך,

זה יכול להיות יותר פשוט משחשבת...

[הולכת_והרוח_בפניי*]

היי... איזה כיף לחשוב עליך ואז לראות שכתבת לי. גם אני מתגעגעת, הרבה! ואני רוצה לכתוב לך, ולשאול מה איתך, ולבקש שלא תעופי רחוק, אם את במצב תעופתי, ואם כן, אולי תשלחי יוני דואר? לכתוב כשמישהו קורא אותך זה נפלא ועצום ואני מוצאת את עצמי רוצה לכתוב ולהוסיף עוד קצת לסיפור, אבל העייפות משתלטת עלי... העיניים כבדות והראש מבקש שלא יעבירו דרכו עוד מילים...אני מקווה שאחזור לאיזון בהקדם ואגיע לדף שלך לקבל חיבוק

[הולכת_והרוח_בפני*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פתחתי לכאן את הדלת ונכנסתי, בודקת את המקום כמו מתגנבת. שקע כל כך הרבה אבק מאז שהייתי פה בפעם האחרונה שהציעו לי בכניסה תגית שם של "פלוני אלמונית". חייכתי חיוך קצת עצוב וקצת אירוני בקצה הפה, ונכנסתי, הודפת את ההצעה הצידה ואל מאחוריי, כמו הצעה של סוכנת מכירות מנומסת שמציעה להצטרף למועדון הלקוחות שלה. לא היום.
יצא לי ללכת ולשוב, לנדוד קצת עם עצמי, בג'ינס ומעיל רוח דק אל מול רוח קרה וסוחפת עלים. וחשבתי שאני רוצה לכתוב. וחשבתי שאין לי למי, ואין לי למה, ועוד לא בחרתי איך אטשטש את הפנים מאחורי מסיכה כדי שלא יסתכלו לי בעיניים, וחשבתי, מה יקרה אם תצא בת קול ותגיד לי - תפסיקי לבלבל במוח ותכתבי. שבי כבר ותכתבי, תחשבי אחר כך. וחשבתי שפעם שפריר אמר לי - תכתבי. וחשבתי עוד הרבה דברים באמצע, וגם הרוח קצת הפריעה, אבל אז נהיה מאוחר ממש וחשבתי גם ש- היי, כשאני קוראת את מה שאני כותבת, זה נראה לא רע. אז באתי לכתוב.
אני אכתוב - ואתן תספרו לי שקראתן. אם תספרו, יהיה לי קל יותר להמשיך לכתוב, כנראה...

[יולי_קו]

אני קוראת.

[יולי_קו]

ואוהבת.

[טלי*]

אני קוראת.
ואוהבת
ומוצאת בכתיבה מרפא וחלום ותקומה וחידלון ועומק ורוחב ופנים ואחור
כל מה שאין בי ויש בי מתפרס בה. באהבה.
וחשבתי שפעם שפריר אמר לי - תכתבי.
זו הרוח, שנעה מבפנים
וקוראת שוב ושוב
כמו בת קול מהר חורב
לא מתייאשת
כל בוקר מחדש מכרזת ואומרת
ומי שומע אותה?
מי שמקשיב.
ומשיב...
תכתבי @} @} @}

[בשמת_א*]

[הולכת_והרוח_בפני*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לקחתי את העט שוב כדי לכתוב, אבל פתאום העייפות ניצחה אותי בהורדת ידיים, מטיחה את גב כף היד שלי בשולחן. ואני, אני אפילו לא כעסתי, לא הרמתי מבט. רק הצטנפתי קצת בכיסא מעלבון המכה. מין אפלולית ירדה עלי. העייפות, חושפת שיניים לבנות וחדות הכריזה - ברוכה הבאה לעולמי. כאן כולם משתרכים בראש מורכן לעוד יום עבודה אפרורי, שבו הפרס הגדול הוא להשתרך בחזרה הביתה. חכי, אני מנסה להגיד לה, אבל יודעת שהקול שלי בכלל לא משתווה לבריטון הקטיפתי והארסי שלה. חכי, אבל אומרים שהילדים יגדלו, ויהיה קל יותר...יהיה משהו אחר, נוכל לבחור, להתמלא, לנשום. אבל העייפות כבר מיפתה את כל הנקודות השקופות שבי, אלו שהכי קל לכוון אליהן חיצים, אלו שמלאות בסימנים כחולים מרוב פגיעות חוזרות ונשנות והכאבים מהן מהדהדים כמו מעגלים הולכים ומתרחבים בגוף, כמו אדוות על גבי המים מהמקום בו הושלכה האבן.
כולם ישנים עכשיו, הבית שקט. גם אני אלך לישון.

[מחפשת*]

גם אני קוראת ונהנית
תודה

[הולכת_והרוח_בפני*]

#אם היה לי בלוג הייתי כותבת בו ככה:

השבוע חשבתי על נקודות של איזון אנרגטי - לא אלו של הרוחנים (יש לקרוא במלעיל) כמו שבן זוגי שיחיה שנים ארוכות וטובות קורא להם, אלא הנקודות איזון האלו משיעורי פיזיקה. נקודות שיווי משקל יציב וחצי יציב אני חושבת שקראו להן, אבל יכול להיות שכרגע המצאתי את המונח הזה כי ממש לא מתחשק לי להזכר בשיעורי פיזיקה. בכל אופן, אלו היו הנקודות האלו בתחתית העמק שאליהן התגלגל הכדור ושם נשאר כי בסופו של דבר, אחרי שהתגלגל קצת קדימה ואחורה על גבי הדפנות המזדקרות של הקערה, הוא הבין ששם למטה הוא יכול להפסיק לזוז ולנוח קצת. אולי זו האינטרפרטציה האישית שלי לגבי הכדור הזה, כי אוגוסט בחוץ, אני אמא, ואני מחפשת את הקערה הזו ששלי שאוכל למצוא בה את הנקודה שבה אפשר קצת להפסיק לזוז.

השבוע חשבתי על העניין הזה של נופשים משפחתיים. נזכרתי בזה שכשהייתי נערה, עוד לא אמא, הייתי מעקמת את השפה העליונה בסלידה אל מול כל הפרסומות האלו של "קלאבים הכל כלול", בארץ או באנטליה, שעל התמונה שלהם התנוססה משפחה לתארת של אבא אמא ילד ילדה (עד עכשיו יש לי את ההרגל להתבונן בפנים של האמא, לנסות לנחש את הגיל שלה, ואז בפנים של הילד הבכור יותר שמצולם בתמונה הזו, ולנסות לנחש את הגיל שלו. משום מה תרגיל חיסור פשוט בין שני אלו מביא למסקנה שהאמא בתמונה ילדה את בכורה או בכורתה בערך בגיל 16), והם שמחים ומשפריצים בבריכה, או מתהלכים להם על חוף ים עם מי טורקיז והאמא בטוניקה לבנה מתנפנפת ולפחות אחד הילדים חובש כובע חמוד כזה. הייתי מסתכלת בתמונת הפרסומת הזו וחושבת, הו אלוהים, עשה שהחיים שלי לא ייראו ככה. עשה שלא אצטרך להיות תקועה ימים שלמים במשרד בחישוב לאחור שתגיע החופשה, ועשה שהיא לא תהיה באיזה קלאב הכל כלול עם ילדים צרחנים ושירי אגאדודו. רק לא זה. זה היה מהות ההתדרדרות של המין האנושי מבחינתי, הקלאבים האלו של הכל כלול. אני רציתי לטפס עם הילדים שלי על הרים, לטייל איתם בכפרי העולם השלישי, להקים איתם אוהלים ולישון תחת כיפת השמים מריחים כולנו כמו מדורה ומרשמלו שרוף. להרגיש שאני לא כמו ההם, של ההכל כלול והבופה של הבוקר.

השנה כשהתחלנו לתכנן את חופשת הקיץ, תהיתי בקול איפה אני יכולה לקבל גם שירותי בייביסיטר במחיר הצימר (יש יוזמה כזו, אם תהיתן). איפה אצטרך להתרוצץ הכי פחות לפני שתהיה לי הזדמנות לפחות זרוק על עצמי חולצה בבוקר לפני שאני יוצאת אל הבחוץ, איפה יהיה לי סיכוי לשתות יותר משלושה שלוקים מהקפה של הבוקר לפני שארוץ החוצה אחרי אחד הגוזלים, איפה הלוגיסטיקה של הלהאכיל-להשכיב-לבדר (או לפחות להעסיק במשהו כדי לא לשמוע "אמא, אפשר טאבלט"?) תהיה הכי פשוטה. לרגע, חלפה בראשי המחשבה "מקום שבו הכל כלול"...

אז לא, הכל בסדר, לקלאבים לא נסענו ועדיין לא מצאתי את עצמי מנפנפת בעוז בידיים לצלילי המפעיל מהבריכה, אבל פתאום הבנתי שאולי ההורים שנוסעים לקלאבים האלו לא תכננו להגיע לשם. קשה להיות מאושר לאורך זמן כשאתה נמצא בחסך של שעות שינה, של אוכל מזין, של חברה שמתחזקת את הנפש. אושר ללא איזון גופני - לא אפשרי לאורך זמן. העניין הזה, של גופנפש, מסתבר שזה תקף לא רק לגבי ניו אייג'ים. אז אולי ההורים האלו בקלאבים גם הם רצו לבקר בכפרים האקזוטיים של נפאל, או לפחות פארק הירדן, אבל עשו חישוב מהיר והגיעו למסקנה שהם עייפים, וחם מדי בחוץ בשביל לעשות מדורה עם מרשמלו, ולגב כבר קשה עם אוהל ושק שינה. אולי זו פשוט האופציה שאליה הם מתגלגלים, כמו הכדור שמחפש מקום שבו צריך להפעיל מינימום אנרגיה, כי אוגוסט בחוץ, וגם הם רוצים קצת לנוח.

[בשמת_א*]

(-:
אבל אולי יהיה קל יותר לקרוא אם תערכי שלא תהיה תגובת גוש?

[מירב_טלאור*]

הי הולכת, רק מחקתי את מס' הטלפון שלי מהדף שלך.
(למקרה שתראי שהייתה עריכה ותתהי )