האם ואיך מצאתם את הייעוד שלכם

[גולדי*]

לכבוד ראש השנה וחשבון הנפש השנתי שאני עושה לקראתו, אני רוצה לשתף פה בנושא שמאוד מעסיק אותי, חיפוש ומציאת הייעוד.
מקווה מאוד לשמוע את סיפורים ומחשבות מכל מי שיש לו מה לומר בעניין, להגיע לתובנות חדשות, לקבל ולתת השראה... אז ככה:

שנים על גבי שנים שאלתי את עצמי - מה הייעוד שלי??? מה הדבר שהכי נכון לי לעשות, מה אני יכולה לתת לעולם הזה, משהו שיגרום לי לסיפוק והנאה ותחושה שאני במקום שלי... מגיל 20 אני עסוקה בזה, ואוטוטו אני כבר בת 40.
עד לא מזמן הייתי אומרת אמאל'ה כבר 40 ועדיין לא מצאתי את עצמי... המקום הזה של החיפוש תמיד התקיים בתוכי לצד החיים שהתגלגלו להם.
הנושא של מציאת הייעוד כל כך בער בי שאפילו יצאתי לצלם עליו סרט! במשך שנה שלמה טיילתי בארץ עם מצלמת וידאו וצילמתי את השיחות שלי עם האנשים השונים שפגשתי, כאלו שמצאו את ייעודם וכאלו שעדיין חיפשו אותו, כמוני .
סרט בסוף עוד לא יצא לי מזה, אבל היה כיף גדול, בעיקר לדעת שאני לא לבד.. ושהתשובה לא כזאת פשוטה . ובכל זאת תחושת הפספוס לא נעלמה.
עדיין לא מצאתי את הדבר שנכון לי, את מה שאני טובה בו, ותאמינו לי שניסיתי המון כיוונים... תמיד הייתי על יד והתחושה היתה שאני חיה במקביל לחיים.
לדברים שבאמת אהבתי מסתבר אף פעם לא נתתי מקום ראוי ולא הלכתי עם שום דבר עד הסוף (כנראה שפחדתי להכשל או בכלל לא האמנתי שיש לי איזשהו סיכוי באזור ה"אומנותי" שבו התעניינתי).

לפני שנתיים עברנו מת"א לפרדס חנה. פתאום היה לי שקט. יותר מידי שקט אחרי כל האקשן התל אביבי.
עברנו כשהייתי בחודש השמיני של ההריון השני שלי, כך שבהתחלה הייתי עסוקה עם התינוק שנולד ולא היה לי ממש זמן לחשוב על ייעוד ושאר חיבוטי נפש.
אבל ככל שהתינוק גדל הלבטים של מה יהיה ומה אעשה עכשיו חזרו וגדלו גם הם, והכלום הזה של פרדס חנה הגביר את החוסר שקט הפנימי. הרגשתי שאני מתחילה ממש להשתגע, וזה כנראה מה שהצליח להניע אותי...

יום אחד ראיתי ב"מושבה חופשית" פרסום של לימודי צילום. צילום תמיד עניין אותי הייתי "המתעדת", אבל איכשהו אף פעם לא עשיתי עם זה משהו רציני.
פתאום (כנראה מתוך המצב הנפשי המאוד מסוים שהייתי בו) זה נשמע מתאים (טוב, האמת שבעלי גם נתן פוש קטן... יאמר לזכותו!), התקשרתי ונרשמתי.
מאז עברה כבר כמעט שנה ובמבט לאחור אני מבינה שמאותה נקודה דברים החלו להשתנות עבורי. הלימודים האלה נתנו לי המון ביטחון עצמי שמסתבר שהיה חסר לי בטונות. כמו שאמרתי צילמתי גם קודם אבל לא חשבתי שיש לי את הכשרון והאומץ לקחת את זה למקום רציני ולא הרגשתי שאני יכולה לומר שלצלם זה הייעוד שלי... אבל בלימודים פתאום למדתי להעריך את עצמי אחרת, הרבה גם בזכות המנחה המקסימה שעטפה וחיזקה אותי ובזכות קבוצת הבנות שהיו שם שפירגנו ותמכו ועזרו לי להרים את הראש. אחרי הרבה שנים של תחושת ניתוק הרגשתי שסופסוף מצאתי בית ומצאתי שקט. הפכתי להיות חלק מקבוצה מגובשת שעושה משהו משמעותי וזו היתה תחושה חדשה ונפלאה עבורי. פתאום כל העניין של להגיע לגיל 40 איבד מהמשמעות הכבדה שייחסתי לו והפסיק לאיים עלי. מעדיפה להיות בת 40 ומאושרת מאשר בת 25 ומתוסכלת.

אז עכשיו השנה הזו נגמרת, ונראה שיש מצב שמצאתי את הייעוד שלי... ומצד שני אני קצת פוחדת להשמע דרמטית מדי ולהתחייב על זה.
תבינו, 20 שנה אני מתעסקת עם השאלה, אני לא צוחקת, יכול להיות שאכן הגעתי לאיזו תשובה???
בתוכי אני מרגישה שזה "זה", כמו בהתאהבות - זה סוחף וממלא אותי מכל כך הרבה בחינות, אבל לפעמים מההרגל, אני עדיין שואלת וחוקרת את עצמי
ומה אם זה לא זה, ומה אם זה רק תחביב, ומה אם אני לא באמת טובה, ואולי מתישהו גם זה יעבור לי ואני אמשיך הלאה בחיפושים הבלתי נגמרים...
אני נזכרת בשנים הארוכות בהן הרגשתי ריקה, מיואשת מעצמי ותוהה אם התחושות האלה באמת מאחורי.

הייתי מאוד רוצה לשמוע סיפורים שלכם, מחשבות סביב חיפוש ומציאת הייעוד, ואולי גם סביב משבר גיל ה- 40 שאני חושבת שלא רק גברים אלא גם הרבה נשים עוברות אותו! אני מזמינה את כל מי שקורא כאן לשתף במה שאתם עוברים ועברתם עם העניין הזה של מציאת הייעוד, ואני מקווה שדרך הדף כל מי שנמצא בדרך ומחפש את עצמו יקבל עידוד ותחושה שהוא לא לבד... ומי יודע, אולי אם יתאספו פה מספיק סיפורים ומחשבות זה יתן לי השראה להשלים את הסרט שהתחלתי פעם...

[יעודית*]

מכירה את הסיפור, מכירה את הצורך.
בסיפור שלי יש התחלה של הבנה...
עברתי את גיל 40 (לא היה זמן למשבר, הייתי עסוקה בלידות [-: ). כל השנים חיפשתי. אחרי 20 שנה חזרתי לתחום אותו בחרתי בגיל 20.בזמנו לא סיימתי את לימודי (כי התלבטתי אם בחרתי טוב), היום עוסקת בתחום ללא תעודה ומתלבטת אם לסיים את התואר או להתפתח בכוונים דומים אך שונים.
מה שכן תרמו לי 40 פלוס שנותי היא הקבלה העצמית. הבנתי שכנראה תמיד יהיו סימני שאלה ותהיות, כי כך אני; שואלת, חוקרת, מתלבטת.
ומעבר לכך - ההבנה המרכזית היא - שהיעוד שלי הוא להיות אני. להפחית את כמות המבטים הפוזלים לצדדים ל"אישור" הסביבה. להיות קשובה לקצב שלי. לחוש את הרצונות שלי נולדים ולבדוק מה ניתן לממש ואיך. להיות אמא עירנית לילדי אך גם לי. לגרום ליומיום שלי להיות משמעותי (גם אם המשמעות אומרת להשתרע על המיטה בפוזה של צב זקן...).
להתחיל לחשוב שזה בסדר לחזור ולנגן לפני הפנסיה ו-כן גם אם התקציב מצומצם.
מקום אחד שמרגיש לי מפוספס הוא שאף פעם לא הצלחתי לפרנס את עצמי ביותר מרמה בסיסית. אני מתכוונת - להתנסות ככה בטעימה של להרויח יפה. מין צורך שכזה להוכיח לי עצמי שאני "שווה בשוק".
אני מקנאה לפעמים בסיפורים של נשים שהיו פעם קרייריסטיות עבדו בהייטק (נגיד) עשו רילוקיישן, קיבלו רכב מהעבודה
הגיעו לפסגה - גילו שזה נורא ריקני וחזרו הביתה לגדל ילדים. אני מגזימה, אבל זה לצורך ההמחשה החיננית [-:

[ההולכת_בדרכים*]

הנושא של ייעוד מרתק גם אותי כבר שנים.
אני אפילו יכולה לומר שאני מרגישה שהייעוד שלי זה ללוות אנשים בדרכם להתחבר לייעוד שלהם, עד כדי כך אני בעניין
לדעתי את הייעוד לא צריך "למצוא", הוא כבר נמצא... מה שצריך זה להעיז לראות אותו מעבר לערפילי הפחד והספק, ולהעיז להרגיש את התשוקה לממש אותו...
ופעמים רבות יש עבודה פנימית שצריך לעשות בדרך למקום הזה.

בחוויה האישית שלי ייעוד זה משהו שממלא בתחושה של משמעות. הייעוד הוא הדבר שנועדתי לעשות בעולם הזה, היעד אליו הנשמה שלי חותרת.
הייעוד כרוך במילוי של תפקיד מסוים ובתחושה של שליחות - כאילו נולדתי בכדי לקיים דבר מה על פני האדמה, ועלי להיענות לדבר הזה.
לכן כשאני מתייחסת לייעוד אני לא שואלת "האם אני מספיק טובה במשהו". זה כאילו לא רלוונטי... מה זה חשוב אם אני "מספיק טובה" או "הכי טובה",
כשאני מחויבת להגשים את הייעוד זו לא שאלה. כמו שאין לי ספק שתפקידי לגדל את ילדי ולאהוב אותם גם אם לא אזכה בתואר האם המצטיינת או משהו כזה

נכון שהייעוד בהחלט מתבטא בכשרון מיוחד שיש לנו, אבל לא כל כשרון שאנו נושאים הוא הייעוד שלנו.
ההבדל הוא ברמת התשוקה להגשים את הכשרון ללא קשר לתמורה שתצא לנו מזה...
למשל אני בטוחה שיש לי כשרונות אמנותיים כאלה ואחרים, אבל מה לעשות ואין לי תשוקה בוערת ליצור. היצירה לא חסרה לי ביומיום. אני לא משיגה לעצמי חומרים ולא משחקת בהם להנאתי... לכן כנראה שעיסוק באמנות הוא לא הייעוד שלי על אף שהוא יכול להיות מאוד מהנה לעיתים.
לעומת זאת אני מכירה אנשים שחייבים ליצור, וזה בכלל לא קשור לרמת התוצאה, להכרה שהם מקבלים, או לתנאים ולחומרים העומדים לרשותם.
הם רואים את העולם כמו אמנים וחושבים כמו אמנים, נושמים יצירה לאן שלא יילכו...
גם אם הם ירדו על עצמם מפה ועד הודעה חדשה, מבחינתי הייעוד שלהם הוא להיות אמנים.
מאידך, אני מזהה אצלי את הצורך הפנימי הבוער לממש כשרון מסוים שיש לי בתחום אחר - המקום של עבודה עם אנשים וליווי תהליכי מודעות ושינוי מושך אותי אליו בווריאציות שונות מאז שהייתי קטנה, ואינני יכולה שלא להגשים אותו, גם אם אעסוק בזה למחייתי וגם אם לא, גם אם יהיו לי את התנאים המתאימים וגם אם לא... בכל מצב זה הדבר שאני חותרת אליו באופן טבעי ולכן זה מבחינתי הייעוד שלי. כשאני עושה את זה אני מרגישה מלאה ושלמה,
יש לי מה לתת שם בלי קשר למצוינות ולנסיון המקצועי. גם אם נסיבות החיים יהיו כאלה שאחליף מקצוע, המהות הזו תהיה בכל אשר אעשה.
בעצם זה קורה כבר היום - מאז שנולדו הילדים אני פחות בקליניקה ויותר בעסקים אחרים, אבל בכל מקום אני באה מתוך הגישה של ליווי תהליכי התפתחות,
של התבוננות עמוקה פנימה, ושל יצירת שינוי בחיים, ולכן אני בכל מקרה מגשימה את הייעוד שלי שהוא להיות שם בשביל אנשים, להקשיב להם ולתת להם כלים לצמיחה והעצמה.

אני יכולה לומר שהחיבור שלי לייעוד בהחלט התעצם בעקבות היותי אמא. תהליכי ההריון, הלידה והאמהות מאוד העצימו אותי וגרמו לי להאמין בכוחי בצורה מאוד עמוקה. החיבור הזה למקורות העוצמה הפנימיים הרחיב את היכולת שלי לממש את הייעוד שלי במקומות שונים וצורות שונות. נשארתי עם אותו ייעוד שהיה לי מאז שנות העשרה שלי, אבל קיבלתי יותר אמונה בתוקף שלו, והפסקתי להתעסק בפרטים הקטנים כמו לשאול את עצמי מה התחום המדויק בו אני צריכה להתמחות. הבנתי שזה לא משנה, שיש הרבה ערוצים דרכם אני יכולה לממש את הייעוד ושאין לי סיכוי לפספס

אני רואה סביבי הרבה אנשים שמתקשים להתחבר לתחושה של ייעוד, וזה תמיד כואב לי. אין אדם שאין לו ייעוד... יש ספקות פנימיים שקוטלים את החיבור...
אחת הסיבות הכי טובות בעינ ל חינוך ביתי היא השארת הערוץ של החיבור לייעוד פתוח. אני חושבת שהרבה מחווית הניתוק שאנשים רבים חווים קשורה לתרבות הבית ספרית, למסגרת שמטשטשת את ההקשבה לרצון הנשמה ומשכיחה מאיתנו את הייעוד. כשאורח החיים מוכתב על ידי מה ש"צריך" לעשות ועל ידי חוקים מבחוץ, קל לשקוע בכל אלה וללכת לאיבוד

[שחף_אהובי*]

מתפקדת ל: "נשים שהיו פעם קרייריסטיות עבדו בהייטק (נגיד) עשו רילוקיישן, קיבלו רכב מהעבודה" . אני סחבתי עד גיל 39.5, אפרופו משבר גיל ה40. זה באמת יתרון לדעת ש :been there, done that . מצד שני, למה לבזבז את כל הזמן הזה...

.

[ההולכת_בדרכים*]

זה באמת יתרון לדעת ש :been there, done that . מצד שני, למה לבזבז את כל הזמן הזה...
הכי טוב להיות קרייריסטית ולעשות כסף בתחום שאת ממש אוהבת, ואחרי שמיצית את החוויה לעבור בשמחה ושלמות לפאזת הילדים
אבל לפעמים קורה שרק אחרי הולדת הילדים אנחנו מתפקסות על עצמנו מספיק בשביל לפתח קריירה ולעשות כסף... או למצוא את הייעוד...
מין פרדוקס שכזה

[הולך_בדרכי*]

מצטרף להולכת.
אני לא כ"כ בטוח שהיעוד שלי הוא "משהו" שאני אמור לעשות.
כמובן שאם אעסוק בתחום שאינו בשבילי, או לא אדייק בו- הנשמה מתמרדת ובגדול. וזה גם כואב,
אבל אולי ההגדרות שלנו מכשילות אותנו:
רופא או אופה, אמא או אשת היי טק.
הייעוד הוא בלב.
היעוד שלי, ומי יתן שאזכה לחוות אותו יותר השנה, הוא להרגיש את האהבה זורמת דרכי.
כך אני יכול לבחון אם מה שאני עושה נכון לי יותר או פחות.
כל אחד יכול למצוא את "הניסוח " המילולי שמרגיש לו יותר. יש כאלו שיאמרו- תקשיב ללב שלך. לי זה נשמע ניו אייג'י מדי, אז בחרתי בניסוח הזה.
בחירות טובות וימים טובים לכולנו.

[אהבה_טהורה*]

איך שהוא תמיד ידעתי מה היעוד שלי, קשה לי להגדיר את זה במילה אחת, אז אני אנסה בכמה מילים,
היעוד שלי הוא החיים שלי, להכיר את עצמי עוד ועוד ולצמוח, למצוא שלום פנימי, נו טוב בשלוש מילים - מסע החיים שלי,
אף פעם לא ראיתי את היעוד שלי כמשהו חיצוני או משהו שאני צריכה לעשות, כל מה שאני עושה או עוברת הוא חלק מתהליך היעוד שלי,
התהליך הזה התרחב והואץ מאז שהקמתי משפחה כי חלק בילתי נפרד ממנו הוא יחסים, הם מעמיקים את ההיכרות העצמית והצמיחה.
התחושה שמסע החיים שלי הוא היעוד שלי ממלא את חיי בהתרגשות.
בכלל אני מאמינה שהדרך לתת לעולם היא פנימה אל עצמך, כל אחד שנוגע בתמצית האישיות שלו מהדהד את זה עד אינסוף.
והמרגיעון- יש רק אדם אחד, הוא לא אף אחד מאיתנו והוא קיים בכל אחד מאיתנו.
אמן.

[הולך_בדרכי*]

אמן.
רוצה להוסיף (גם אם בנאלי), את הספר האלכימאי של פאולו קואלו.
כל פעם שאני קורא אותו, אני מוצא משהו נוסף שלא הבחנתי בו. עוד אסימון. בעיני פשוט ספר יחיד ומיוחד.
היה לי כיוון בראש לכתוב עוד, אבל אהבה טהורה הקדימה אותי בניסוח נפלא.

[נינה*]

החיים שיש לך
הם החיים שחיית
הבט אחורה בהבנה
מצא את נקודת הבראשית
הבריאה
ברא את עצמך
זה העולם הטוב ביותר
היחיד
שתוכל לברוא
כל זה מצוי בתוכך
גלה אותו


יונה וולך

[ההולכת_בדרכים*]

היעוד שלי, ומי יתן שאזכה לחוות אותו יותר השנה, הוא להרגיש את האהבה זורמת דרכי.

היעוד שלי הוא החיים שלי, להכיר את עצמי עוד ועוד ולצמוח, למצוא שלום פנימי, נו טוב בשלוש מילים - מסע החיים שלי.

מקסים... זו התמצית הרוחנית של הייעוד. ואחרי שמתחברים לזה, יכול להיות מספק מאוד למצוא את הדרך לבטא את הייעוד הזה בעולם המעשים ולהדהד אותו הלאה (נניח להיות אמא, ללמד משהו, לקדם משהו, ליצור משהו... וכו') @}

[נעמי_בן_שיטרית*]

תוספת קוסמית:
לעיתים אנחנו נוטים לשייך ייעוד למקצוע או עיסוק מסוים.
למעשה ייעוד הוא נושא תיאורטי אשר הנשמה לקחה על עצמה להגשים ברמה המעשית בעולם הארצי.
הייעוד מחולק לתתי נושאים והוא מתפרש על פני כל תקופות החיים בעידן הזה של כוכב ארץ.
ישנו ייעוד אחד לכל סבב הגלגולים.
על מנת לממש את הייעוד אנחנו מקבלים מימון אנרגטי מהבריאה.
זו הסיבה שכאשר אנחנו חווים הגשמה עצמית אנחנו מרגישים את השפע האנרגטי המתלווה לכך. (כסף, בריאות)
כאשר אנו סוטים מהייעוד אנו חווים את החסר האנרגטי.

ייעוד הוא נושא כללי ואנחנו אלה שבוחרים כיצד להגשימו.
זאת מהות הבחירה החופשית בעולם שלנו.
הייעוד ברמת הנושא אינו ניתן לשינוי או בחירה מכיוון שהוא הוגדר מראש על ידי הנשמה שלנו בשיתוף עם הבריאה כולה.

יש ייעוד לנשמה הפרטית וייעוד לבריאה הכוללת.
הייעודים הנשמתיים מצטברים ביחד להגשמת הייעודים הכלליים.

לדוגמא:
נשמה תיקח על עצמה את הנושא של מימוש יסוד האש באדמה.
לאורך הגלגולים היא תבדוק תתי נושאים שקשורים לנושא זה.
היא תיקח לדוגמא הנהגה, יזמות, יצירתיות (אש) ותבדוק את הביטוי שלהם בארציות. (אדמה)

והיה והאדם מחובר לייעוד ויתנסה בתחומים אלה הוא ימשוך את האנרגייה שהוקצבה לו לשם ההגשמה ויחווה שפע.
והיה והאדם יסטה ויחליט פתאום להתעסק בנושא אחר כמו לעסוק בטיפול רגשי (יסוד המים), הוא יחווה חוסר באנרגייה.

מציאת הייעוד שלי היא למעשה הבנת הנושא אשר הגעתי להתנסות בו ולהגשימו.
התשובה נמצאת בין היתר במאפיינים האישיותיים ובכלים אשר האדם נולד איתם.
(מבנה גוף, יכולות קוגנטיביות וכו')
לכן הדרך להגשמת הייעוד שהיא הגשמת העצמי היא על ידי פתוח המודעות העצמית למי שאני.

ה"אוייב" למציאת הייעוד הוא הנסיון להתאים את עצמי לחברה או לתרבות.
הרבה מאלה שיספרו שמצאו את הייעוד שלהם בגיל צעיר הם אלה שתמיד הרשו לעצמם להיות הם עצמם ולא נכנעו לנורמות קיימות.

[גולדי*]

אבל אולי ההגדרות שלנו מכשילות אותנו:
אני חושבת שזה מאד נכון. חלק מהתקיעות שלי להבין מי אני באמת היה קשור להגדרות. חיפשתי לעצמי טייטל, הרגשתי שאם אין לי טייטל אני לא קיימת - עד כדי כך. במפגשים עם אנשים חדשים כשמציגים אותך תמיד מצרפים את מה אתה עושה זה חלק מהעניין. ולי לא היה טייטל וזה הכניס אותי ללחץ ולמקום ולתחושה שאני נחותה. חלק מתהליך "ההתעוררות" היה למרוד. החלטתי שאני אומרת בקול רם שאני לא עושה כלום (שזה גם לא נכון כי להיות אמא זה ממש לא כלום אבל כמובן שלא החשבתי את זה כי אמא זה לא ממש אטרקטיבי) ופתאום ראיתי שזה לא כזה נורא ואפילו נתן פתח לשיחות עם עוד נשים שהיו באותו מצב.

שחף אהובי הייתי שמחה לשמוע עוד על המקום של יתרון לדעת ש :been there, done that למה עד גיל 39.5 מה קרה?

ההולכת בדרכים אהבתי את מה שכתבת: _שהייעוד בהחלט מתבטא בכשרון מיוחד שיש לנו, אבל לא כל כשרון שאנו נושאים הוא הייעוד שלנו.
ההבדל הוא ברמת התשוקה להגשים את הכשרון ללא קשר לתמורה שתצא לנו מזה..._
אני חושבת שתשוקה היא באמת חלק משמעותי במילה ייעוד ואותה בעצם חיפשתי. הייתי נטולת תשוקה לחלוטין.

רק היום אני מתחילה להבין את המשמעות של המילה הזאת. ייעוד. זאת מילה כ"כ גדולה שמכילה כ"כ הרבה בתוכה וזה פשוט שיתק אותי.
ידעתי שזה משהו שאני אמורה להרגיש בו טוב, להרגיש בו אני, מלאת תשוקה, חיה ודימיינתי את זה בתור משהו מאד גדול משהו שאני צריכה להשיג, חיצוני כשבעצם זה היה בתוכי כל הזמן. מדהים אותי הקטע הזה.

[גולדי*]

איזה יופי של דברים נכתבו כאן. כולי צמרמורות רק שתדעו לכם
איזה כיף להבין אבל גם להרגיש את הדברים האלו.

[שחף_אהובי*]

גולדי
"הייתי שמחה לשמוע עוד על המקום של יתרון לדעת ש :been there, done that למה עד גיל 39.5 מה קרה?"
היתרון הוא כמו שיעודית כתבה: אין לי שום צורך יותר "להוכיח לי עצמי שאני 'שווה בשוק' " .
הצורך להרויח כסף, הצורך "לעשות מה שאני צריכה לעשות", והצורך להוכיח את עצמי - כל הצרכים האלו נפרדים לגמרי.

"למה עד גיל 39.5 מה קרה?"
ובכן, קרה דיכאון קליני ועייפות כרונית. מהרבה סיבות, אבל גם מהעובדה שמה שעשיתי היה מנותק מה"פנים" שלי.

בקונספט של יעוד נתקלתי רק לפני שלושה חודשים בערך. הוא צץ בהפתעה בסשין של ויזואליזציה/דמיון חופשי/היפנוזה.
מצטטת מתוך בלוג שחף מנהיגה מרד מדוכאים:

_זרזיפי מים בוקעים מליבי שנפתח אל העולם. הזרזיף מתחזק ונהיה למפל שוצף, והמפל ממשיך ונהפך לנהר רב עוצמה.
אני מתפלאת: את כל העוצמה הזו שמרתי בתוך הלב, בפנים? איך הצלחתי?
כוח בלתי מנוצח, ששום דבר לא יכול לעמוד בפניו. כשאני גולשת על הזרם, אני חזקה כמו הטבע. אבל אוי, כמה אני חלשה כשאני מנסה לשחות נגדו.
זה לא כל כך קל, לגלוש עם הזרם.
צריך לוותר על העבר, הוא לא באמת שם. הזרם לא יודע כמה השקעתי בחוף הקטן, בביצה האקראית שהגעתי אליה וקראתי לה "שלי". "אני".
כל הכוחות שלי ישאבו בנסיון להאחז.
צריך לוותר על העתיד שתכננתי, לזרם יש כיוון משלו.
לוותר על הפחד.
וממעמקי על-המודע שלי עולה עוד מילה שאני לא מאמינה בה, שאני אפילו לא יודעת מה היא, כמו נשמה, כמו אלוהים: יעוד.
האם הזרם יודע מה זה?_

כרגע מה שאני יודעת הוא שאני כותבת. לא במובן של "אני כותבת טוב" או "אני רוצה להתפרנס מכתיבה" או "אני רוצה לכתוב כמקצוע", אלא במשמעות של "אני צריכה לכתוב". אם הייתי יודעת מה זו נשמה הייתי אומרת שזה מה שהנשמה שלי צריכה.
ואני יודעת מה צריכה להיות התחנה הבאה שלי כרגע, למרות שאין לי שמץ של מושג איך לממש את זה בפועל.

מבחינה פרקטית, הבעיה בלשנות כיוון בגיל 40 היא שאין לי נכונות, או יכולת מבחינת מסלול חיים, להתחיל מלמטה ולהתקדם.

[ההולכת_באתרים*]

יעוד מבחינתי זה כיוון או עיסוק מקצועי. לא יודעת. נראה לי שעוסקת במה שאמורה. להגיד שמרוצה לגמרי? לא. מכירה היטב את ההתלבטויות. לא הייתי מאלה שהכל הלך חלק ובמסלול מובנה היטב. היו הרבה מאוד חריקות בדרך.

[גולדי*]

ל שחף אהובי ולכולם

כרגע מה שאני יודעת הוא שאני כותבת. לא במובן של "אני כותבת טוב" או "אני רוצה להתפרנס מכתיבה" או "אני רוצה לכתוב כמקצוע", אלא במשמעות של "אני צריכה לכתוב".
את אומרת לא במובן של אני כותבת טוב - אם היום מצאת משהו שאת צריכה לעשות, מרגישה שהוא בא מבפנים, לא חשוב לך להיות טובה בו?
אני יודעת שכן חשוב לי להיות צלמת טובה, ומעבר לזה הייתי גם רוצה לחלוק את הצילומים שלי, הייתי מאד רוצה להציג אותם one day. לא בא לי להסתפק יותר בלצלם למגרה, לכתוב למגרה או כל דבר אחר שהוא למגרה. ואם אוכל להתפרנס מזה אז בכלל. אני יודעת שתמיד הסתתרתי מאחורי ה"תחביבים" שלי כי זה לא מחייב ולא צריך להוכיח שום דבר. מעניין איפה את במקום הזה?

בכלל הייתי שמחה לשמוע את דעתכם. האם אתם חושבים שאנחנו חייבים להיות מוכשרים/טובים במה שעושים כאשר אנחנו בייעודינו?
ואם אתה טוב במשהו זה אומר שאתה בייעוד שלך? כמה צריך את החוץ, ז"א אם אתה למשל כותב/צלם/פסל... האם חלק מהעניין הוא להוציא את הדברים החוצה? אם אתה שומר את הדברים במגרה כמה אתה באמת מממש את עצמך?

[ההולכת_בדרכים*]

הי גולדי

שאלות מעניינות שאלת... התייחסתי לזה קודם באופן חלקי ואני שמחה להמשיך להמשיך לחשוב על זה.
אני לא יודעת מה יהיה עם המרגיעונים האלה הנה בא לי פה אחד שעונה בדיוק מה שרציתי לכתוב אי אפשר להשפיע, מבלי הנכונות להיות מושפע.
אני חושבת שלאמנים חשוב ביותר להוציא את העבודות שלהם החוצה ולא להשאיר אותן במגירה.
נפש האמן מחויבת לחלוק את היצירה עם הקהל כי זה הייעוד של האמן ושל האמנות - להשפיע, לעורר רגש, מחשבה והשראה.
נכון שאם את מגדירה משהו כתחביב את לא מחויבת לתוצאה ובעצם גם לא לתהליך.
מה שכתבתי קודם הוא שבעיני הדגש הוא לא על "להיות הכי טובה" כי לפרפקציוניזם הזה יש גם צד שעלול להכשיל, לשתק ולהשתיק את האמן שבפנים.
בספר דרך האמן של ג'וליה קמרון (מומלץ בחום) זה מתואר בצורה מאוד בהירה.

האם אתם חושבים שאנחנו חייבים להיות מוכשרים/טובים במה שעושים כאשר אנחנו בייעודינו?
אני חושבת שכאשר אנו בייעוד שלנו ממילא אנו מוכשרים לבצע בצורה טובה את הצד ה"טכני" שלו. כמו ש נעמי בן שיטרית כתבה, המשאבים מוקצים לנו כאשר אנחנו מגשימים את ייעודנו הגבוה. <בכלל, מאוד נהניתי לקרוא את מה שנעמי כתבה, וזה נתן לי עוד זוויות למחשבה. תודה נעמי! @}>

ואם אתה טוב במשהו זה אומר שאתה בייעוד שלך?
אני חושבת שלאו דווקא. בנאדם יכול "להיות טוב" בכמה דברים אבל רק חלק מהם יהיו באופן מובהק הייעוד שלו.
אולי הדברים הנוספים תומכים בו בדרך להבנה רחבה ולהגשמת הייעוד המסוים באופן יותר מלא...
העולם מלא באנשים שיכולים להיות טובים ביותר מדבר אחד, ובכל זאת רק אחד או שניים מהדברים הם בנשמתם.
למשל מישהו שיש לו חוש מתמטי מעולה, שיכול היה להיות "דוקטור לפיזיקה גרעינית" כמאמר השיר, והייעוד שלו בכלל בתחום הבנייה האקולוגית והקיימות.
או מישהו עם קול מדהים שיכול היה להיות זמר מצוין, והייעוד שלו נמצא בתחום הטיפולי... וכן הלאה.

[מיכלונת_פה*]

יכול להיות שהיעוד מורכב מכמה דברים.. שיש בנאדם שהיעוד שלו זה להביא לעולם גם פיזיקה גרעינית וגם בנייה אקולגית... למה "או או"? בכלל נראה לי בשנים האחרונות ש"ייעוד" זה לא איזה משהו ברור שיום אחד מוצאים תשובה אליו... לפעמים כן, ולפעמים הדרף מתפתלת ומשתנה ונראה שלא הולכים ביעוד אבל למעשה כן הולכים בו, וגם נראה לי שיש אנשים שלא יודעים מה הוא יעוד בכלל, לא חושבים על זה, אבל לגמרי חיים את הייעוד שלהם... מתחברת למה שמישהי כתבה שם למעלה שייעוד זה הגשמה עצמית, ושזה תלי שדורש מודעות עצמי, גילוי של מה שאנחנו... נראה לי שיעוד זה פשוט להיות מי שאנחנו.. בין אם זה אומר לפתח כמה כשרונות במקביל ובין אם זה אומר להתמקד בכיוון אחר. כל אחד והמסע שלו...

וגם מתחברת למה שנכתב על ההבדל בין "סתם" כשרונות לבין כשרנות שהם ה"ייעוד"... ברמת החיוניות וההתלהבות שהם מקנים וב"צורך" הנשמתי לעשותם...

[פלוני_אלמונית*]

איזה תיק הפלתם עלי!
עד עכשו עסקתי רק במה טוב לי. שחררתי את הדכאון, שחרתי את הסבל, התחתנתי, הבאתי ילדים. התחלתי להנות, והופה... חסר ייעוד.
לקרוא תהילים זה ייעוד?. לא רוצה.
ואם אין לי ייעוד, לא אוכל לישון בשקט?

[הולך_בדרכי*]

ואם אין לי ייעוד, לא אוכל לישון בשקט?
ואם את חיה את ייעודך ורק לא שמה לב לזה? אולי חסרה רק תשומת לב?
לא תמיד צריך הלקאה עצמית.

[פלוני_אלמונית*]

לא תמיד צריך הלקאה עצמית.
מה פתאום הלקאה עצמית? רק רוצה לחיות בשקט אפילו .בלי למצוא ייעוד ואפילו בלי לחפש

[שחף_אהובי*]

גולדי -
" לא חשוב לך להיות טובה?"
מה זה טובה? אם מדברים על כתיבה, אז נגיד, מבחינה ספרותית? במונחים אבסולוטיים, ברור שאני לא טובה ואני אף פעם לא אהיה טובה. אני לא אכתוב את גרסת המאה ה 21 של "מאה שנים של בדידות". או נגיד מבחינת כתיבה אישית-עיתונאית - שיא הכתיבה העתונאית כרגע בארץ היא דנה ספקטור, שאני דוקא מעריכה ואוהבת, אבל באופן אישי לא הייתי רוצה <תרועת חצוצרות:> "טור אישי ב7 ימים", הפסגה העיתונאית הישראלית, אם הייתי צריכה לאמץ את הכתיבה הצינית-סרקסטית שפופלארית בארץ.
 
אם מדברים על צילום, אז מה זה להיות טובה? להציג תערוכה בפרדס חנה? בתל אביב? להתקבל לעבודה בנשיונל גיאוגרפיק?

"טוב" זה קריטריון בעייתי בעיני.
אולי עדיף: "כתיבה שמוציאה את המקסימום שאני יכולה לתת", "צילום שמביא את המקסימום שיש לך לתת ואת המקסימום של מה שאת מצלמת", או נגיד לגבי מאמנת: "לתת את המקסימום שיש לך כדי להביא את הלקוח למקסימום שיש בו".

לגבי חשיפה ומשמעות כלכלית, זה גם לא תמיד ברור.

"אני יודעת שתמיד הסתתרתי מאחורי ה"תחביבים" שלי כי זה לא מחייב ולא צריך להוכיח שום דבר. מעניין איפה את במקום הזה?"
וואלה. יכול להיות. או פשוט עצלנות.

לגבי החוץ: אני לא יכולה לכתוב למגירה. כתיבה זה עניין של קומוניקציה בשבילי. ואני צריכה תגובות, אבל נגיד לא מעניין אותי כמה קוראים שקטים יש לי.

ולגבי היעוד באופן כללי, אני כרגע בעיצומו של נסוי מדעי. התאוריה היא שהיעוד הוא לאן שהזרם יוביל אותי, וגם בהזדמנות שזה יהיה פיקניק לא נורמאלי. כלומר שאם אני אשים את "האני החושבת" שלי בצד ואתן ל"אני הקיימת" שלי (אינסטיקטים, תת מודע, אלוהים, ווטאבר) לקבל החלטות, אני גם אגיע לאן שאני "צריכה" להגיע וגם זה יהיה קל, זורם, בלי מאבקים פנימיים וחיצוניים.
("האני החושבת" , אגב, כמובן חושבת שזו שטות איומה וחוסר אחריות מדרגה ראשונה)

[נעמי_בן_שיטרית*]

שאם אני אשים את "האני החושבת" שלי בצד ואתן ל"אני הקיימת" שלי (אינסטיקטים, תת מודע, אלוהים, ווטאבר) לקבל החלטות, אני גם אגיע לאן שאני "צריכה" להגיע וגם זה יהיה קל, זורם, בלי מאבקים פנימיים וחיצוניים.
("האני החושבת" , אגב, כמובן חושבת שזו שטות איומה וחוסר אחריות מדרגה ראשונה)

ברשותך אעשה קצת סדר:
ה"אני הקיימת" (החלק הנשמתי/אלוהי) מאותת לך על כיוון המחשבה המדוייק.
ה"אני החושבת" בוחר האם להקשיב.
ה"אני החושבת" מכוון את בחירותייך.
הבחירות שתפעלי על פיהן, יוגשמו.
ככל שמחשבותייך הן תוצר של ההקשבה לנשמתך, כך את בדרך למימוש עצמי - הייעוד.

אבל...
מימוש הייעוד הוא לעיתים כמו טיפוס על הר: קשה, ארוך ומאתגר.
בקצה ההר תחושי לרגע את הסיפוק והאושר ואחרי מנוחה קצרה תתחילי בירידה שלאחריה תטפסי על הר נוסף.
הטיפוס הבא אכן יהיה קל יותר מכיוון שרכשת מיומנות.
לכן, גם אם הדרך כוללת התמודדות עם קונפליקטים, מורכבות ואתגריות היא בהחלט יכולה להיות העלייה בהר הנכון.

אל תחפשי את הזרימה במובן של קל ונוח, אלא במובן של התפתחות רציפה.

זה באמת חוסר לקיחת אחריות לבטל את ה"אני החושבת" ולצפות להובלה שמימית.
דבר זה הוא בניגוד לזכות הבחירה החופשית ולמהות העצמאות.

זרימה בדרך אל הייעוד מושגת רק על ידי סינכרון בין התודעה הגבוהה ל"אני החושב".
הגשמת הייעוד מושגת על ידי פעולה הנובעת מאותו הסינכרון.

[גולדי*]

חלק מהחיפוש שלי היה להבין בכלל במה אני מוכשרת . הייתי כ"כ מבולבלת כ"כ חסרת בטחון לגבי מי אני. בתחילת הדרך בסביבות גיל עשרים + למדתי גרפיקה ממוחשבת לימודים שכללו בתוכם גם שיעורי צילום. באחת ההזדמנויות שאלתי את המורה מה הוא חושב על הצילומים שלי ואם הוא חושב שאני יכולה להיות צלמת. איזו טעות! הוא אמר שלא נראה לו כי אם צילום היה בדמי הייתי מצלמת הרבה והוא חושב שאני דוקא יותר רוחנית ומתאים לי משהו יותר טיפולי. ומה עשיתי? הלכתי ללמוד 5 שנים רפואה סינית ואח"כ גם טיפלתי... פשוט סטיתי מהדרך רק בגלל משפט ממשהו ש "החזקתי" ממנו. הטיפולים היו בסדר אבל אי אפשר להשוות את זה לתחושה של לצלם, להוציא תמונות טובות... אני רק בתחילת הדרך, עדיין חסרת בטחון לגבי היכולות שלי אבל אני מצלמת המון וההתייחסות אל הצילומים השתנתה, הדרישה מעצמי השתנתה. בקורס היינו צריכים להציג את הצילומים, לתלות אותם על הקיר ולשמוע ביקורת. זה היה מלחיץ. הייתי חוזרת הביתה עם כאבי ראש מהלחץ. (גם אם הביקורות היו טובות). אני זוכרת שהמנחה הייתה אומרת לי תתיישרי, את כולך כפופה ומכווצת, תנשמי ותפסיקי להתנצל! כשאומרים לך משהו טוב פשוט תגידי תודה. זה לא היה קל אבל הן עזרו לי להזדקף ולנשום ולהעריך ובעיקר לחזור אל עצמי אחרי הרבה שנים שהלכתי לאיבוד.

ל שחף אהובי
"טוב" זה קריטריון בעייתי בעיני.
אני מבינה למה את מתכוונת שטוב זה בעייתי, כי טוב בעיני מי? וכמו שסיפרתי למעלה זה רק סיבך אותי. אבל אי אפשר להתחמק מזה בסופו של דבר כי חלק מהאומנות היא להיות בקומוניקציה עם הקורא/מסתכל...כמו שאמרת. אין ספק שדנה ספקטור מקבלת על הראש מהרבה שלא אוהבים את מה שהיא כותבת אבל אני אוהבת את האומץ שלה ואת הנאמנות שלה לאמת, לעצמה. וזה מה שעושה אותה כותבת טובה בעיני. לשם אני שואפת, אבל הדרך עוד ארוכה...
למשל, יש משהו שתוקע אותי כל פעם מחדש ואני אשמח לשמוע גם ממך נעמי בן שטרית, אני מאד אוהבת את מה שאת כותבת, לפעמים כשאני צריכה להחליט אם לעשות משהו ולא ממש בא לי על זה אני לא מצליחה לזהות אם אני באמת לא רוצה את זה או שאני פשוט מפחדת והחוסר בטחון שלי מדבר? לא יודעת אם ניסחתי את זה ברור. (קיבלתי איזו עבודה בצילום) אם משהו מבין על מה אני מדברת אני אשמח לשמוע

[תמרוש_רוש]

_לדעתי את הייעוד לא צריך "למצוא", הוא כבר נמצא... מה שצריך זה להעיז לראות אותו מעבר לערפילי הפחד והספק, ולהעיז להרגיש את התשוקה לממש אותו...
ופעמים רבות יש עבודה פנימית שצריך לעשות בדרך למקום הזה._
איזה יפה

לעיתים אנחנו נוטים לשייך ייעוד למקצוע או עיסוק מסוים.
נכון. וזה גורם לנו לפספס את המהות שבבסיס הבחירה שלנו במקצוע הזה.

הייעוד שלי, הוא ככל הנראה לעזור לבני אדם להיות בניאדם. מענטש.
לרפא באמצעות אהבה ואמונה בהם.

אז הלכתי להיות מרפאה בעיסוק.
שגיאה גדולה
לא, לא זה שלמדתי ריפוי בעיסוק, כי זה היה מצוין.
ולא זה שעבדתי במקצוע, כי זה היה (ועודנו) נהדר. הרבה פעמים, לא תמיד...
השגיאה היתה להיות מרפאה בעיסוק
לראות את עצמי ואת ההגדרה העצמית שלי במונחי המקצוע.
נשאבתי לשם לגמרי. מי אני? אני מרפאה בעיסוק.
לא, לא, לא!!!
אני לא מרפאה בעיסוק.
כעת אני עובדת כמרפאה בעיסוק, כי זה ערוץ מוצלח בשבילי להגשים דרכו את הייעוד שלי.
בשנה הבאה, או בשנה שעברה, זה לא יהיה הערוץ המיטבי.
אז אני אהיה בערוץ אחר.

איך אני מגשימה את הייעוד שלי?
דרך ריפוי בעיסוק
דרך מסז' ועוצמת הרכות
דרך תמיכה בהנקה
דרך שירה
דרך לשבת ולדבר עם חברות ולתת להן ייעוץ חינם....
לפעמים פשוט תוך כדי להיות אני עצמי, להתאזן על הלך רוח טוב, ולהקרין אותו החוצה. וכל הרוצה ילקט את הניצוצות שעפים ממני.
לא צריך "לעשות" הרבה. לא תמיד.
לפעמים פשוט צריך להיות, ולהיות נגישה. לכל היותר, להקשיב.

---

גולדי, מהו הייעוד שלך?
לא צילום. צילום הוא הכלי. מה את מנסה לתפוס דרך הצילום? מה את מנסה להביע?
איזה מין סוג של צילום?
מה הצילום שלך (במיטבו, כפי שאת חולמת עליו) יעשה למצולמים? למתבוננים? לך עצמך?
אלה שאלות שעשויות לעזור לך להבין את הייעוד שבבסיס הצילום.

ולהיות פחות תלויה בהגדרה הטכנית של העיסוק

[טלי*]

וואו..איזה דף יפה...העלו פה כל מיני כיוונים, הגדרות למהו ייעוד שאף פעם לא חשבתי על זה ככה:

ייעוד זה לחיות את החיים...."להרגיש את אהבה זורמת בתוכי" ו"היעוד שלי הוא מסע החיים שלי"
כמה יפה...מתאפקת שלא לספח לעצמי את הייעוד הזה בתור שלי (-:

בחודשים האחרונים חשה כעס גדול בלתי מוסבר...תסכול...ובעקבות הלימודים של ימימה עלה
שהכעס הוא בעקבות חוסר הסיפוק בעבודה וכך עלה הרעיון לעבור לעבודה שיותר מכבדת את האדם שאני
אבל בייחוד עבודה שתאתגר אותי יותר.....

התחלתי בעקבות כך לתהות...האם ייתכן שהנפש, הנשמה לא נותנת לי כרגע מרגוע בגלל שהיא לא
ממלאת את ייעודה???? ואיך בכלל אמצא את הייעוד הזה???

אז אני מאלה שעדיין לא מצאו...ואפילו לא יודעת איך להתחיל לחפש....אבל מאוד מאוד רוצה
כבר למצוא את היעוד שלי ולהרגיש "שהגעתי הביתה"...

[נעמי_בן_שיטרית*]

יש משהו שתוקע אותי כל פעם מחדש ואני אשמח לשמוע גם ממך נעמי בן שטרית?, אני מאד אוהבת את מה שאת כותבת, לפעמים כשאני צריכה להחליט אם לעשות משהו ולא ממש בא לי על זה אני לא מצליחה לזהות אם אני באמת לא רוצה את זה או שאני פשוט מפחדת והחוסר בטחון שלי מדבר? לא יודעת אם ניסחתי את זה ברור. (קיבלתי איזו עבודה בצילום) אם משהו מבין על מה אני מדברת אני אשמח לשמוע

כשאת ניצבת אל מול הזדמנות למימוש, הדבר הראשון אשר קובע את תחילת התהליך הוא הרצון.
הרצון זהו יסוד האש המדליק ומניע את ההמשך.
יסוד האש בקוטב החיובי יבטא רצון, יוזמה, הנעה וסקרנות.
יסוד האש בקוטב השלילי יבטא פזיזות, שתלטנות, אגרסיביות ואגו.

אחרי שוידאת שיסוד האש קיים בקוטב החיובי שלו, עלייך לבדוק את היסוד הבא בתהליך הבריאה שזהו יסוד המים.
יסוד המים בקוטב החיובי שלו מבטא את האמון, הבטחון, האומץ והאהבה הנדרשים להמשך התהליך.
יסוד המים בקוטב השלילי מבטא את חוסר האהבה, חוסר הבטחון וחוסר אמון אשר פוגעים בהמשך התהליך.

כשאת בודקת האם את רוצה אך מפחדת או לחילופין לא רוצה ולא מפחדת, בדקי את המצאותם של יסוד האש ויסוד המים ואת הקטבים שלהם.

[לירי_יער*]

נעמי את לומדת חומרים של נילי?!

[ההולכת_בדרכים*]

תמרוש רוש כתבת כל כך יפה ומרגש @}

_גולדי, מהו הייעוד שלך?
לא צילום. צילום הוא הכלי. מה את מנסה לתפוס דרך הצילום? מה את מנסה להביע?
איזה מין סוג של צילום?
מה הצילום שלך (במיטבו, כפי שאת חולמת עליו) יעשה למצולמים? למתבוננים? לך עצמך?
אלה שאלות שעשויות לעזור לך להבין את הייעוד שבבסיס הצילום._

שאלות מצוינות להתבונן בהן! אני בטוחה שהרהור בהן יכול לחבר את גולדי (וכל אחד אחר שיתעמק בהן) עוד יותר חזק לתחושת הייעוד.
אבל בכל זאת אני עדיין תוהה - הרי יש סיבה מדוע כל אדם בוחר בערוץ הגשמה קצת אחר לייעוד הרוחני שלו...
מן הסתם יש משהו בזה שגולדי "נתפסה" לצילום ולא לאמנות אחרת למשל?
מעניין... אשמח לשמוע מה גולדי אומרת על זה

---

באחת ההזדמנויות שאלתי את המורה מה הוא חושב על הצילומים שלי ואם הוא חושב שאני יכולה להיות צלמת. איזו טעות! הוא אמר שלא נראה לו כי אם צילום היה בדמי הייתי מצלמת הרבה והוא חושב שאני דוקא יותר רוחנית ומתאים לי משהו יותר טיפולי. ומה עשיתי? הלכתי ללמוד 5 שנים רפואה סינית ואח"כ גם טיפלתי... פשוט סטיתי מהדרך רק בגלל משפט ממשהו ש "החזקתי" ממנו. הטיפולים היו בסדר אבל אי אפשר להשוות את זה לתחושה של לצלם, להוציא תמונות טובות...
גולדי זה טיפה מזכיר לי משהו שכתבתי על כך שהתשוקה לעשות משהו היא זו שמכוונת אותנו לייעוד שלנו.
מי יודע, אולי אז, לפני שנים, באמת הצילום עוד לא היה בשל אצלך?
ואולי היית צריכה לעבור דרך הפאזה של הטיפולים כדי לפתח איכויות מסוימות שמשרתות אותך היום בצילום?
או שלגמרי את מתארת מצב של חוסר בטחון ותלות בדיעה של מורה... אבל לי נשמע שזה לא יכול להיות כל הסיפור...
הרי אם טיפול לא היה בכלל מדבר אלייך היית מסננת אותו לגמרי, ואם הצילום אז היה בדמך הרי שהיית ממשיכה לצלם בסתר

אני זוכרת שהמנחה הייתה אומרת לי תתיישרי, את כולך כפופה ומכווצת, תנשמי ותפסיקי להתנצל! כשאומרים לך משהו טוב פשוט תגידי תודה
איזו מקסימה! זה כל כך חשוב לדעת לתמוך בתלמידים שלך...

---

לפעמים כשאני צריכה להחליט אם לעשות משהו ולא ממש בא לי על זה אני לא מצליחה לזהות אם אני באמת לא רוצה את זה או שאני פשוט מפחדת והחוסר בטחון שלי מדבר?
את יכולה לתת דוגמה? אולי כך יהיה קל יותר לעזור לך לזהות...
זה באמת מורכב, וזה דורש היכרות עם דפוסי הפחד שלך כך שאין מצב שאת לא מזהה אותם. ולא מעט ניסוי וטעיה

כשאת בודקת האם את רוצה אך מפחדת או לחילופין לא רוצה ולא מפחדת, בדקי את המצאותם של יסוד האש ויסוד המים ואת הקטבים שלהם.
נעמי את מתכוונת שאם גולדי חווה אומץ אבל העשייה נובעת מהאגו אז היא לא פוחדת אבל גם לא רוצה, ושאם היא חווה סקרנות אמיתית פלוס חוסר בטחון אז היא רוצה אבל פוחדת? תוכלי לפרט קצת?

[נעמי_בן_שיטרית*]

אני לא מכירה נילי.
אני מלמדת בעיקר את המיידעים של "תודעת על". (זאב אבירז)

[נעמי_בן_שיטרית*]

נעמי את מתכוונת שאם גולדי חווה אומץ אבל העשייה נובעת מהאגו אז היא לא פוחדת אבל גם לא רוצה, ושאם היא חווה סקרנות אמיתית פלוס חוסר בטחון אז היא רוצה אבל פוחדת? תוכלי לפרט קצת?

אם העשייה נובעת מהאגו (הכוונה לקוטב השלילי של האגו), לא תהיה התפתחות תודעתית אלא ארצית בלבד.
במצב זה, גם אם היא לא מפחדת, הרצון שעולה בה לא חופף את התכנית הנשמתית ולא יוביל למימוש היעוד.

סקרנות לבדה גם היא לא מבטיחה שזאת הדרך לייעוד, אבל סקרנות + אהבה (רצון חיובי להתפתח ולהיטיב) זה כבר איתות חזק בכיוון.
והיה ובנוסף לסקרנות ולאהבה עולה חוסר בטחון, סביר להניח שהכיוון הוא נכון וכדאי להתמודד עם הפחד.

[גולדי*]

לתמרוש רוש

_גולדי, מהו הייעוד שלך?
לא צילום. צילום הוא הכלי.
זה כאילו היה אמור להיות לי ברור אבל זה לא. ברגע שקראתי את 2 השורות האלו משהו הסתדר לי. נכון, צילום הוא הכלי.

מה את מנסה לתפוס דרך הצילום? מה את מנסה להביע?
איזה מין סוג של צילום?
מה הצילום שלך (במיטבו, כפי שאת חולמת עליו) יעשה למצולמים? למתבוננים? לך עצמך?
אלה שאלות שעשויות לעזור לך להבין את הייעוד שבבסיס הצילום.
ולהיות פחות תלויה בהגדרה הטכנית של העיסוק._
כרגע אני לגמרי בשלב של להבין את התשובות לכל השאלות הנהדרות ששאלת, ודרכם בתקווה אני אוכל למצוא את הקול שלי. הדבר היחיד שאני יודעת כרגע זה שאינטימיות חשובה לי מאד, גם בחיי וגם כשאני מצלמת. כשאין את האינטימיות הזו זה לא עובד לי. (גם מול האנשים בחיי וגם בזמן שאני מצלמת).
במהלך הקורס היה לנו תרגיל לשבת אחת מול השניה ולהסתכל אחת לתוך העיניים של השניה וכל פעם שאנחנו מרגישות שמשהו בינינו נפתח לסמן. היתה לי התנגדות מאד גדולה לתרגיל הזה בהתחלה. זה כ"כ מביך וגם לא ממש טבעי אבל לאט לאט נרגעתי והרפתי וצללתי לתוך העיניים הכחולות שהיו מולי ופתאום בלי הכנה מוקדמת התחילו לרדת לשתינו דמעות והכל בלי מילים. זה היה כ"כ חזק. ידעתי שאני רוצה לצלם אותה. ובאמת ביום צילומי סטודיו צילמתי אותה וישר היה לנו חיבור מדהים כי היתה ביננו כבר האינטימיות הזו. יצאה תמונה נפלאה.

ל ההולכת בדרכים
ואולי היית צריכה לעבור דרך הפאזה של הטיפולים כדי לפתח איכויות מסוימות שמשרתות אותך היום בצילום?
את יודעת מה, אחרי שכתבתי לתמרוש רוש פתאום אני מתחילה פתאום להבין למה היה לי קשה לטפל. כשטיפלתי הרגשתי "בתפקיד" האחראי. לצערי לא הייתי שם אני עד הסוף. נכון שניסיתי לעשות את המקסימום עבור המטופלים שלי אבל הרגשתי שאני מתרוקנת. יכול להיות שזה קשור איכשהו לאינטימיות שכ"כ חשובה לי, לאמת.

_לפעמים כשאני צריכה להחליט אם לעשות משהו ולא ממש בא לי על זה אני לא מצליחה לזהות אם אני באמת לא רוצה את זה או שאני פשוט מפחדת והחוסר בטחון שלי מדבר?
את יכולה לתת דוגמה? אולי כך יהיה קל יותר לעזור לך לזהות..._
טוב, אני הולכת על זה עד הסוף....
קרובת משפחה ביקשה ממני לעשות בוק בת מצוה לבת שלה. מצד אחד אמרתי אחלה למה לא הנה עוד הזדמנות לצלם ולתקן (פרוט בהמשך) אבל מצד שני משהו בפנים התנגד.
רקע - לפני כמה חודשים צילמתי גם את הבת של גיסתי. גיסתי הגיעה עם רעיון שכדאי לי לצלם בנות 12 כי זה קטע חם היום, ושאני יכולה להתאמן על הבת שלה שתשמח כמובן לתמונות. אמרתי טוב למה לא? הקיצר.... לא יצא טוב. הגעתי הביתה פתחתי את התמונות ודי נבהלתי, הוצאתי אותה בת 18 בערך ממש לא היא, והתבאסתי לאללא!!!ברור שגם היא לא היתה מבסוטית.
עכשיו, אפשר להגיד שזאת פעם ראשונה שאני מצלמת דבר כזה וזה קורה, ושהבת שלי הקטנה היתה איתי והשתעממה ושיגעה אותי בזמן הצילומים ובעקבות זה לא היתה לי הזדמנות להגיע איתה לאינטימיות הנדרשת כדי להוציא משהו טוב ויש תמיד את האופציה שאני לא מספיק טובה (ברור שזה גם עלה). מצד שני אולי לא מתאים לי לצלם ילדות בנות 12 שרוצות לצאת דוגמניות? לא סגורה על המצד שני הזה. בקיצור רעש, מחשבות ואפשר לחשוב במה מדובר בפרוייקט של החיים שלי
אז זהו אני צריכה לתת תשובה ואני מרגישה שאם אני אגיד לא אני יוצאת פחדנית אבל לא ממש בא לי על זה.
אני מרגישה קצת מפגרת עם כל השיחות העמוקות על ייעוד והנה אני נתקעת על קטע כזה שולי....

[ההולכת_בדרכים*]

הי גולדי, ממש מרתק לקרוא מה שכתבת על האינטימיות הנוצרת בזמן הצילום ועל ההשפעה של זה על התוצאה.
שוב יצא לי מרגיעון שמתאים פה בול מה שרואה מבפנים הוא מה שנראה מבחוץ, מגניב, לא?

אם כך אני מנסה לחשוב על זה לאור השאלות של תמרוש רוש - האם הייעוד שמשתקף מתוך התיאורים שלך הוא:
להצליח להעביר תחושות של אינטימיות וקירבה דרך האמנות שלך? לעורר בצופים חוויה נוגעת של אינטימיות?
אם כך, מדוע דווקא צילום הוא הכלי שלך? מה יש בצילום שעוזר לך להעביר את התחושה והחוויה יותר טוב מאשר למשל בציור, נגינה או טיפול?
מעניין גם לשאול (את עצמך, את ממש לא חייבת לענות כמובן ) - מדוע היה לך קשה להגיע לאותה איכות אינטימית בטיפולים?
לפי מה שאת אומרת זה קשור לאיך שתפסת את תפקידך כמטפלת. האם כצלמת את תופסת את תפקידך כשונה מזה באופן מהותי?

לגבי עניין הבת מצווה, קודם כל אני ממש מתרשמת מהנאמנות שאת מחזיקה לאמת שלך. אני חושבת שהפיתוי גדול ולפעמים צריך אומץ גם כדי לסרב.
מצד שני, את בתחילת הדרך, עדיין מגששת, ואולי יש מקום לעשות ניסוי נוסף - נניח להסכים לצלם, אבל רק אחרי שהבטחת לעצמך שאת לא נגררת לציפיות של בת ה-12 לצאת דוגמנית בצילומים, ואחרי שאת עושה איתה שיחה מקדימה לברר אם אתן באמת באותו ראש ומתאימות אחת לשניה.
אני חושבת שכן עלית כאן על מה שחסם את הצילומים מלהיות מוצלחים, וסחתיין על המודעות הגבוהה.
בעיני לצלם כבר מעכשיו צילומים שמפספסים את המטרה שלך, את הייעוד שלך, צילומים מוזמנים שלוקחים בחשבון רק את הציפיות של הלקוח וגורמים לך לבגוד בעקרונות ובאמת שלך - זו דרך די בטוחה להרוג את התשוקה ולהתרחק מהצילום כדבר שהוא כל כך בנשמתך.
זה שוב להיות במקום שבו את כבעלת מקצוע עסוקה בלרצות את הלקוח שלך במקום ליצור איתו משהו אמיתי וזורם.
אולי בעתיד תהיי מספיק מקצועית וחזקה בתחושת הייעוד ותוכלי לצלם צילומים עם אופי מסחרי ועל פי דרישה בלי לאבד את האמנית שבך,
אבל כרגע נשמע שזה עוד ממש מוקדם מדי, ואולי זה לעולם לא יתאים לך? אולי את מהאמנים האלה שלא מתאים להם לעשות שום דבר מסחרי?

אני מרגישה קצת מפגרת עם כל השיחות העמוקות על ייעוד והנה אני נתקעת על קטע כזה שולי....
ממש לא! לדעתי זה קשור ישירות לנושא. אי אפשר לדבר על נושאים גבוהים בלי לפרוט אותם לפרוטות שמהן עשויים החיים...

[שחף_אהובי*]

תמרוש רוש - וואללה. נכון. אהבתי מאוד.

נעמי:
אל תחפשי את הזרימה במובן של קל ונוח, אלא במובן של התפתחות רציפה.
אני חושבת שאני מתכוונת לסוג אחר של קל ונוח. אולי לשחרור ממה ש הולך בדרכי קורא "הנשמה מתמרדת ובגדול".
אני לא בטוחה - אני טירונית ב"יעודיות". אין לי מושג מה היעוד שלי, אבל יש לי תחושה ש"הזרם" יודע. שאם אני אתמסר ואקשיב ואלך לאן שהזרם מוביל אותי, אני אגיע לאן שאני אמורה להגיע. ושכל הכלים שצברתי עד עכשיו - כתיבה, התארים בכלכלה ואנתרופולוגיה, הנטיה למדעים, חוסר ההבנה וחוסר הסבלנות ל"רוחניות", שנות ההי-טק - כולם חלק מהזרם (אולי היעוד שלי להיות מדענית של הזרם (-: ).

זה הגיוני לשאול אם זה הגיוני?

[נעמי_בן_שיטרית*]

אין לי מושג מה היעוד שלי, אבל יש לי תחושה ש"הזרם" יודע.

יש נטייה לעיתים לחפש בטחון ומנוחה ב"זרם", כשלמעשה מתרחשת הסרת אחריות עצמית והעברתה לכח עליון חיצוני.
בשם ה"זרימה" מתפתחת אידאליזציה רוחנית , חוסר עשייה וחוסר נוכחות מודעת בהווה.
אנשים רבים נוטים לצטט מנטרות של אור ואהבה בעוד הם אינם פועלים לממש את ייעודם.
אין הם מבינים מדוע חשיבתם חיובית אך חשבון הבנק ריק.
צריך להיזהר מזה.
אני לא אומרת שזה המקרה שלך, אני רק אומרת לשים לב.

למעשה אין זרם שלוקח אותך לאן ש הוא רוצה.
ישנה תכנית עבודה שאת קבעת לעצמך לפני הגעתך לעולם הארצי,
כאשר את מממשת את דרכך בהתאם לתכנית את חשה זרימה בחייך.
הזרימה היא ההתפתחות התודעתית המתמשכת.
זאת אומרת חוויות אשר מהן את למדה ומחכימה במובן הרוחני ולא רק הארצי.
כתוצאה מהזרימה את חווה את הטוב הגדל בחייך.

אנו מבזבזים אנרגייה רבה מאוד במימוש חוויות אשר אינן מתפתחות אותנו מבחינה רוחנית.
לעיתים בדיעבד אנו מגיעים להבנות ויוצרים שינויים, אך אנו אנו חווים את המחסור באנרגייה, בעיקר לעת זיקנה.

מימוש היעוד זה עניין רציני אשר אין להקל בו ראש ולאפשר ל איזה "זרם" להוביל אותנו אליו.
כאשר אנו מפתחים את המודעות העצמית הרוחנית אנו מובלים על ידי התודעה המפותחת שלנו וחווים את הזרימה.

התודעה המפותחת שלנו היא החלק שבנו אשר מתעורר לנוכחות באמת הרוחנית של הקיום.

[כוכב_נגה*]

לאחרונה התרומה היחידה שלי לדפים באתר היא התפעלות.
נזכרת שוב ושוב כמה חשוב וטוב האתר הזה פה@}
תודה|L|

[שחף_אהובי*]

נעמי תודה על האזהרה. אני אקח לתשומת ליבי.
אבל יש לי הרגשה שההגדרה שלי ל"חוסר לקיחת אחריות לבטל את ה'אני החושבת' ולצפות להובלה שמימית" ול"אידאליזציה רוחנית"  רק מתחילה איפה שההגדרה שלך כבר נגמרת. (תחשבי על הגדרות של אנשי היי-טק מרובעים. בהגדרות שלי פעילות פיננסית נחשבת לפעילות רוחנית לגיטימית וראויה) .

[כבי*]

איזה דף מקסים. נושא שאני מאוד מחוברת אליו. שנים הצורך למצוא את ייעודי הביא רק סבל, שיפוטיות וביקורתיות. היום כשאני בת 38 לא נשואה ללא ילדים, אני מבינה שהחיים הם הייעוד. לחיות אותם, לחוות אותם וללמוד מהם. להקשיב לרחשי נפשי ולאזור אומץ ללכת אחריהם.
עבורי, אין דבר כזה ייעוד. יש חיים שחיים אותם, אולי הדבר החשוב כרגע עבורי זו ההבנה שהמציאות מדוייקת בכל רגע ורגע. ואולי אם כן לחזור להשתמש במילה ייעוד, זה עבורי הייעוד.לקבל את מה שקורה לי.

[קן_לציפור*]

נעמי תודה. אני ממש נהנית לקרוא אותך.
את מדייקת במקומות חשובים.

[פלוני_אלמונית*]

היעוד שלי ברור מאד.
הוא פשוט משתנה כל שנה-שנתיים.
וכל פעם שהוא משתנה הוא ברור ונכון, עד שמגיע הדבר הבא.

כי אנשים, מה לעשות, זה דבר דינמי.
אם הייתי עושה וחיה היום מה שעשיתי ואיך שחייתי בגיל 22, 25, 28, 32 (היום 36)
אוי ואבוי לי.

שיניתי את היעוד והיעוד שינה אותי בהתאם להתקדמות החיים.

למעשה, היעוד שלי הוא לקחת מהחיים את כל מה שיש להם לתת ולבחור.
לבחור באמת.
גם אם זה הפוך, מנוגד, לא מקובל או לא מתאים.

יחד עם זאת, היעוד שלי משתנה הרבה אבל העקרונות נשארים זהים:
אהבת האדם
אהבת החיה
אהבת העצמי

ולבת שלי אני תמיד מזכירה את מה שפעם למדתי בדם, יזע ודמעות (מה שאני מכנה "שלושת הגדולים"):
בטחון עצמי
הערכה עצמית
כבוד עצמי

שנה טובה !

[גולדי*]

הדפסתי את כל הדברים המדהימים שנאמרו כאן ושמתי אותם ליד המיטה ואני קוראת בהם שוב ושוב, וכל פעם מגלה עוד משהו שלא שמתי אליו לב. עדיין חייבת להרגיש את הדפים עם כל הכבוד למחשב (ויש כבוד). נכתבו כאן דברים חזקים לאללא.

אני מאד אשמח לשמוע על כל מיני לבטים שהיו לכם בחיים, צמתים בדרך, במה בחרתם? איך זה השפיע? מה המסקנות, מה תוקע מה מחזק, טוב הבנתם למה אני מתכוונת. אני חושבת שאפשר ללמוד הרבה מהדברים האלו...
ואפרופו בחירות, בהמשך למה שסיפרתי על העבודה שהציעו לי אז בחרתי לעשות את זה אבל הבהרתי שגדול עלי לקחת על זה אחריות כרגע ושאני אשמח לעשות את זה בשם הלמידה. היא הסכימה איתי, גם להם היו חששות והיא שיריינה "צלם בת מצוות מקצועי" למקרה שאני אחרב את התמונות .
נרגעתי. שמחה שנתתי לעצמי עוד הזדמנות לבדוק את העניין (עדיין לא ממש ששה לעשות את זה) ומקוה שיהיו לי עכשיו את התנאים לברר אם זה באמת בשבילי. עידכונים בהמשך

[גולדי*]

ל נעמי בן שיטרית
_כשאת ניצבת אל מול הזדמנות למימוש, הדבר הראשון אשר קובע את תחילת התהליך הוא הרצון.
הרצון זהו יסוד האש המדליק ומניע את ההמשך.
יסוד האש בקוטב החיובי יבטא רצון, יוזמה, הנעה וסקרנות.
יסוד האש בקוטב השלילי יבטא פזיזות, שתלטנות, אגרסיביות ואגו.
אחרי שוידאת שיסוד האש קיים בקוטב החיובי שלו, עלייך לבדוק את היסוד הבא בתהליך הבריאה שזהו יסוד המים.
יסוד המים בקוטב החיובי שלו מבטא את האמון, הבטחון, האומץ והאהבה הנדרשים להמשך התהליך.
יסוד המים בקוטב השלילי מבטא את חוסר האהבה, חוסר הבטחון וחוסר אמון אשר פוגעים בהמשך התהליך._

האמת שזה קצת מבלבל אותי כי יסוד האש שלי לפי מה שאת אומרת לא ממש נמצא בקוטב החיובי וגם לא בשלילי. אם הוא היה בקוטב החיובי אז מגניב היה לי רצון ויוזמה ובטח שיסוד המים שלי היה בקוטב החיובי שלו בעקבות זה. מצד שני אני גם לא מזהה את עצמי ביסוד האש השלילי. אז מה עושים?

אני אשמח אם תוכלי להבהיר יותר את העניין (נתתי דוגמא כמה תגובות למעלה לסיטואציה שמאד אופיינית לי).

ל ההולכת בדרכים
תודה על התשובה שלך וההתיחסות @} (מעניין אם יצא לי פרח כמו שלך)

[היי_ציוניוני_הדרך*]

בכלל אני מאמינה שהדרך לתת לעולם היא פנימה אל עצמך, כל אחד שנוגע בתמצית האישיות שלו מהדהד את זה עד אינסוף.
משפט יפה כל כך.
יש לי מה לכתוב בנושא של ייעוד,ואני מתעסקת בזה המון לאחרונה.
מקווה שאתפנה לכתוב בקרוב.

[נעמי_בן_שיטרית*]

גולדי,
האמת שזה קצת מבלבל אותי כי יסוד האש שלי לפי מה שאת אומרת לא ממש נמצא בקוטב החיובי וגם לא בשלילי. אם הוא היה בקוטב החיובי אז מגניב היה לי רצון ויוזמה ובטח שיסוד המים שלי היה בקוטב החיובי שלו בעקבות זה. מצד שני אני גם לא מזהה את עצמי ביסוד האש השלילי. אז מה עושים?

ייתכן שאת מתארת מצב שחסר לך יסוד האש.
חוסר ביסוד האש הוא הסיבה העיקרית לחוסר התפתחות.
במצב שחסרה אש, חסר רצון, חסרה בעירה פנימית, אין השראה ומוטיבציה להתקדם ולהתפתח.

ייתכן שיש רצון באופן כללי להתפתח אך אין כיוון , אין נושא.
מצב זה נובע מחוסר חיבור ל"אני העליון" (החלק הנשמתי) אשר מכיר את התכנית הנשמתית ומאותת על מהותה.
חוסר חיבור ל"אני העליון" נובע מסיבות רבות: חוסר מודעות לקיומו, חוסר אמון באיתותים המגיעים ממנו, חוסר הקשבה פנימית או חיבור יתר ל"אני הנמוך".

[הולך_בדרכי*]

_יש נטייה לעיתים לחפש בטחון ומנוחה ב"זרם", כשלמעשה מתרחשת הסרת אחריות עצמית והעברתה לכח עליון חיצוני.
בשם ה"זרימה" מתפתחת אידאליזציה רוחנית , חוסר עשייה וחוסר נוכחות מודעת בהווה._
מתחבר מאד. מאד מבלבל אותי לפעמים. אני מרגיש שהקו בין "אני לא יודע" שמקדם אותי, לאותו אחד שבולם אותי הוא דק מאד. ענווה מול עצלות. צניעות מול יוהרה במסווה.

לדעתי, חשוב לזכור שלכל אחד נכון יותר משהו אחר. אדם שכלתני שפעמים רבות ינסה להיות בשליטה על חייו (קחו אותי לדוגמא...)- יהיה לו טוב להתכוונן יותר לכניעה לזרם.
מאידך, אדם שהוא יותר "עפיפון בלי חוט..." עדיף שישים יותר עשייה ואחריות לנגד עיניו.

אני מאד מתחבר למשפט "walk the path. life will show you the way". הוא ממש היכה בי לפני כשנה.
גם כניעה לחיים וגם פעולה.

ושוב- תודה על הדף.

[נעמי_בן_שיטרית*]

walk the path. life will show you the way

נכון מאוד. אתה צריך ללכת את הדרך והדרך משקפת את הדיוק או את הסטייה.
המורכבות היא בדך שבה אנו מפרשים את סימני הדרך..
כפי שתיארתי מקודם, דרך קשה בעלייה לפיסגה המדוייקת היא נכונה למרות הקושי,
לחילופין, דרך קשה לפיסגה הלא נכונה מעידה על הסטיה.
אז איך יודעים...
ישנן הבנות נוספות מעבר לקשה, קל, זורם וכו' על מנת לזהות את הדרך לייעוד.

[גולדי*]

ל נעמי בן שיטרית
לפני הכל אני חייבת להודות לך על ההתייחסות ועל התרומה הענקית שלך לדף הזה שמתפתח ומפתח, אין ספק.

אני חייבת להודות שקצת קשה לי להבין חלק מהדברים שכתבת לי וחשוב לי להבין אותם עד הסוף. כתבת
_ייתכן שיש רצון באופן כללי להתפתח אך אין כיוון , אין נושא.
מצב זה נובע מחוסר חיבור ל"אני העליון" (החלק הנשמתי) אשר מכיר את התכנית הנשמתית ומאותת על מהותה.
חוסר חיבור ל"אני העליון" נובע מסיבות רבות: חוסר מודעות לקיומו, חוסר אמון באיתותים המגיעים ממנו, חוסר הקשבה פנימית או חיבור יתר ל"אני הנמוך"._
מה זה אומר חיבור יתר ל"אני הנמוך" חוסר בטחון?חוסר הערכה? ואם כן, יש דרך לזהות את המקום הזה כדי לעבור אותו ולא להשאר תקועה שם?
אני יודעת שהעלמתי את עצמי שנים ארוכות אבל היום אני מרגישה שאני רוצה לצאת החוצה ואני מוכנה. מצאתי תחום שמעורר אותי ונותן לי כוח ורצון להתפתח. אבל עדיין יש משהו שמושך למטה, שמושך אותי למקום המוכר, המסתתר ולא בא לי להיות שם יותר אבל זה מקום מתעתע כי הוא מתחבא מאחורי המון תרוצים וסיבות ומה לעשות, לפעמים זה משכנע .

ל הולך בדרכי
_מאד מבלבל אותי לפעמים. אני מרגיש שהקו בין "אני לא יודע" שמקדם אותי, לאותו אחד שבולם אותי הוא דק מאד.
אתה יכול להסביר ?לתת דוגמא? מעניין אותי איפה אתה פוגש את המקומות האלו
ענווה מול עצלות. צניעות מול יוהרה במסווה._
אני חושבת שאצלי זה מתבטא קצת אחרת.
תמיד פחדתי להתפס כיהירה. (אני לא אוהבת את התכונה הזו) ומה שהמוח הקרימינלי סיפר לי זה שאם אאבד את הצניעות שלי אני אהפוך ליהירה.
שאם אני אתן דרור לתחושת ה"מרוצה מעצמי" אז אולי אפילו - אם אני אסתכל על זה ממש ממש לעומק -לא יאהבו אותי יותר. אוי, ) ' : .
רק היום אני מתחילה להבין מה עשיתי לעצמי. שה"צניעות" הזו היתה חוסר ביטחון big time!. והסתתרתי לי בנוחיות מאחוריה, כי צניעות זו תכונה יפה לא?
האמת שבבפנים של הבפנים תמיד ידעתי שיש לי יכולות, הנשמה אותתה כל הזמן שאני יכולה יותר ולא נתנה מנוח אבל המוח היה חזק ממנה, יותר משכנע.
אני מנסה היום להגיד כן לדברים שמגיעים, להיות פתוחה יותר אבל זה לא קל, ויש הרבה קשיים ופחדים בדרך.

לפלוני אלמונית
_יחד עם זאת, היעוד שלי משתנה הרבה אבל העקרונות נשארים זהים:
אהבת האדם
אהבת החיה
אהבת העצמי_
אני איתך!

ולכבי
להקשיב לרחשי נפשי ולאזור אומץ ללכת אחריהם.
אמן!!!

[נעמי_בן_שיטרית*]

מה זה אומר חיבור יתר ל"אני הנמוך" חוסר בטחון?חוסר הערכה? ואם כן, יש דרך לזהות את המקום הזה כדי לעבור אותו ולא להשאר תקועה שם?

האני הנמוך מבטא את החיבור הארצי שלנו לעולם דרך הרמה הנמוכה של הגוף-נפש.
החסרים שציינת מקורם בראייה דרך האני הנמוך.
הוא אינו מכיר בך כיישות מוארת בעלת תודעה בוראת.
חשוב שנבין ונחווה את האני הנמוך מכיוון שדרכו אנו מתנסים ומתוודעים אל העולם הארצי והרגשי, אך אל לנו להיתקע שם.
אנו יכולים לאזן את עצמנו כאשר אנו מוסיפים לתפיסת העולם ולהבנה שלנו את הקיום הרוחני שלנו.

[גולדי*]

מאחלת לכל אחד ואחת למצוא את האור הפנימי.
הוא שם בתוכנו רק מחכה שנגלה ונאפשר לעצמינו להנות ממנו.
גמר חתימה טובה וצום קל

[ההולכת_בדרכים*]

_ייתכן שיש רצון באופן כללי להתפתח אך אין כיוון , אין נושא.
מצב זה נובע מחוסר חיבור ל"אני העליון" (החלק הנשמתי) אשר מכיר את התכנית הנשמתית ומאותת על מהותה.
חוסר חיבור ל"אני העליון" נובע מסיבות רבות: חוסר מודעות לקיומו, חוסר אמון באיתותים המגיעים ממנו, חוסר הקשבה פנימית או חיבור יתר ל"אני הנמוך"._
לדעתי זה בדיוק האישיו בעניין של ייעוד - החוויה של לחיות את הייעוד היא ההרגשה שיש תוכנית נשמתית מסוימת שאנחנו מזדהים איתה ונענים לה.
שיש קריאה (calling) של משהו גדול מאיתנו לעשות משהו מסוים או לעסוק בתחום מסוים. האמונה שנועדנו לקיים את הדבר הזה בחיים האלה.
אולי הדרך להתחבר לייעוד היא קודם כל להתחבר לתפיסה הזו שהיא כמובן לא מובנת מאליה ולא בהכרח מקובלת על כל אחד.
כשחושבים על זה ככה אין מקום לחוסר בטחון או ביקורת עצמית, כי הרי זה תפקידנו על פני האדמה ואנו כאילו "מחויבים" לתת את השירות הזה לאנושות,
ואחת היא אם נדמה לנו שאנחנו "מספיק טובים" או לא. זה נשמע די מפוצץ שכותבים את זה ככה, אבל החוויה הפנימית היא באמת של צניעות מול הבריאה,
של היותנו חלק ממארג, שבתוכו יש לנו מקום ויכולת לתרום שלא רק למען עצמנו. והיופי הוא שכאשר אנו מגשימים את התפקיד הזה התחושה היא של סיפוק מאוד גדול, של התאמה והרמוניה שהם מעבר לאתגרים והקשיים של היומיום.

_תמיד פחדתי להתפס כיהירה. (אני לא אוהבת את התכונה הזו) ומה שהמוח הקרימינלי סיפר לי זה שאם אאבד את הצניעות שלי אני אהפוך ליהירה.
שאם אני אתן דרור לתחושת ה"מרוצה מעצמי" אז אולי אפילו - אם אני אסתכל על זה ממש ממש לעומק -לא יאהבו אותי יותר. אוי_
בעיני יהירות זה להיות מרוצה מעצמי בלי שום כיסוי, זה לחשוב שאני יותר טובה מאחרים, או שמגיעות לי מחיאות כפיים על עבודתי.
להיות מחוברת לייעוד זה מרוצות מסוג אחר, מתוך תחושה של שלמות עם מי שאני ומה שאני, על יתרונותי ועל חסרונותי, וידיעה שיש לי (ולכל אחד אחר כמוני)
מתנה שטבעי ונכון לי לתת לעולם, בלי קשר להכרה שאקבל או לא אקבל מהסביבה.

_אני מאד מתחבר למשפט "walk the path. life will show you the way". הוא ממש היכה בי לפני כשנה.
גם כניעה לחיים וגם פעולה._
מקסים. על אותו עקרון אומרים גם שהשביל חכם מההולך בו <אמרה ההולכת בדרכים ל הולך בדרכי >

אני לא בטוחה - אני טירונית ב"יעודיות". אין לי מושג מה היעוד שלי, אבל יש לי תחושה ש"הזרם" יודע. שאם אני אתמסר ואקשיב ואלך לאן שהזרם מוביל אותי, אני אגיע לאן שאני אמורה להגיע.
בעיני מאוד מדויק מה שכתבת שחף אהובי. כפי שאני קוראת אותך הכוונה היא לא סתם לזרום עם המציאות לאן שלא תסחוף אותי, אלא ממש ללמוד להתחבר ל"תודעת הזרם", לאינטיליגנציה גבוהה כלשהיא שמכוונת אותנו בצורה עדינה, ל תוכנית הנשמתית כפי שקראה לזה נעמי. זו התכוונות שלמרות שהינה שקטה ובלתי נראית לעין היא אקטיבית לגמרי, דורשת הרבה הקשבה ודיוק כדי לזהות את הדרך בתוך כל מה שקורה סביב, וגם פעולות של ממש כאשר הזדמנויות מתאימות נקרות על דרכנו.

[ההולכת_בדרכים*]

אני גם חושבת שהרבה פעמים מה שעושה את ההבדל בין מצב של חיבור לייעוד או ניתוק ממנו הוא הסביבה שבה גדלנו ובה אנו חיים, הלגיטימציה שאותה סביבה נותנת או לא להקשר הזה בחיינו, והתמיכה שאותה סביבה מעניקה או לא.
גולדי את כתבת על הפרגון והתמיכה שקיבלת בקבוצה שהייתה איתך בקורס, וכפי שאני מבינה זאת זה היה דבר משמעותי בדרך שלך קדימה והחוצה מהערפל שהיית בו קודם.
בחוויה האישית שלי חיבור לייעוד הוא גם הרבה פעמים חיבור לקבוצה של אנשים שהם בעלי כיוון משותף, מעין "אחים לדרך".
זה מפתח את התחושה של בית ומקום, את התחושה שאני חלק ממשהו גדול יותר ממני עצמי ומהאגו שלי, שהיא בעיני בלב המהות של חיבור לייעוד.
כשפועלים בתוך רשת כזו ולא לבד תחושת הייעוד פורחת ומתחזקת.

[נחמה*]

תודה על הדף המרתק הזה.

_יש נטייה לעיתים לחפש בטחון ומנוחה ב"זרם", כשלמעשה מתרחשת הסרת אחריות עצמית והעברתה לכח עליון חיצוני.
בשם ה"זרימה" מתפתחת אידאליזציה רוחנית , חוסר עשייה וחוסר נוכחות מודעת בהווה.
אנשים רבים נוטים לצטט מנטרות של אור ואהבה בעוד הם אינם פועלים לממש את ייעודם.
אין הם מבינים מדוע חשיבתם חיובית אך חשבון הבנק ריק._

לעיתים אנחנו נוטים לשייך ייעוד למקצוע או עיסוק מסוים.

מאוד מאוד מזדהה ומסכימה.
גולדי, אני מהנשים של ההי-טק. לא קריירה מפוארת, אבל בהחלט פרנסה יפה ומוניטין מקצועי.
במשך שנים הלקתי את עצמי על כך שאני מנהלת פרויקטים במקום לעסוק בעבודה סוציאלית או "משהו שעוזר לאנשים".
היום בגיל 40 ועם יותר פרספקטיבה אני מברכת על מזלי הטוב להתפרנס בכבוד.
מצד שני הצלחתי לנסח לעצמי את הייעוד שלי: להביא נחמה. ואני עושה זאת לא דרך מקצוע או פרנסה. חברים פונים אלי לשתף אותי ואני שומעת את מה שנאמר ואת מה שלא, ועוזרת לדייק, ועוזרת לקבל ולא לשפוט ומרגישה בסוף השיחה שבאמת עזרתי, וה"תודה" שנאמרת מרגשת אותי. וזה קורה גם עם זרים גמורים כמו נהג מונית, וגם עם קולגות בעבודה שמשתפים אותי פתאום. ואז, כמו שנעמי כתבה (בציטוט מאוד חופשי) אני מרגישה את החיבור לאנרגיות, ומרגישה שאולי אני מצליחה באמת להגשים, ושאולי אולי אולי אפילו אקבל פטור מלשוב לכאן בעוד גלגול .

[מתלבטת*]

אני מצאתי את היעוד שלי (המקצועי, נכון לעכשיו). אני מאלה שעוזרים לאנשים - נהנית לעסוק בכך ועושה זאת בצורה מוצלחת (ואומרת זאת בענווה). אני לא שלמה עם רמת השכר שמשויכת למגזר הזה ומחפשת שיפור.
בין השאר - עומדת בפני הדילמה - אם להשלים את התואר הראשון (הפסקתי מזמן לקראת סיום לימודים ועכשיו יש הרבה השלמות). או ללכת לכוונים חדשים (גם הם דורשים השקעה כספית וזמן פנוי כמובן).
מצד אחד - מרגישה שחוסר השלמת התואר "תוקע" אותי ומצד שני - אין ממש תחום לימודים שאני מסתכלת עליו בעיניים נוצצות ואומרת - כזה אני רוצה.
אני יודעת שלימודים עושים לי טוב. אני רוצה ללמוד.

[ההולכת_בדרכים*]

מתלבטת תוכלי להבהיר יותר מה ההתלבטות?
כי אני לא הבנתי האם את בעיקר מחפשת שינוי שיעלה את רמת ההשתכרות שלך, או שאת ממש רוצה ללמוד בלי קשר לשכר ורק עוד לא החלטת מה?
כיוונים חדשים שאת מחפשת - בתחום הטיפולי או שהיית רוצה להתפתח בנוסף גם לכיוון אחר לגמרי?

[נעמי_בן_שיטרית*]

זה תפקידנו על פני האדמה ואנו כאילו "מחויבים" לתת את השירות הזה לאנושות,

[נעמי_בן_שיטרית*]

גם כאן יש בלבול.
תפקידנו על פני האדמה הוא לממש את היעוד שלנו ולא לשרת את האנושות.
לעיתים היעוד כרוך בשרות לאנושות ולעיתים לא.

היעוד משרת שני מצבים: את התפתחות הנשמה ואת התפתחות הבריאה הכוללת.
הנשמה מתפתחת מההתנסות הפרטנית שלה בגוף. לעיתים ההתפתחות היא אישית לחלוטין ואינה קשורה באחרים.
הבריאה כולה מתפתחת מהתוצרים של מימוש התכניות הנשמתיות השונות (היעודים) אשר מתהוות לכדי יצירה אחת משותפת.
כמובן שכאשר אדם ממש את ייעודו, גם אם הוא אינו בקשר של נתינה וקבלה עם אחרים, הוא תורם להתפתחות הכוללת של הבריאה.

_במשך שנים הלקתי את עצמי על כך שאני מנהלת פרויקטים במקום לעסוק בעבודה סוציאלית או "משהו שעוזר לאנשים".
היום בגיל 40 ועם יותר פרספקטיבה אני מברכת על מזלי הטוב להתפרנס בכבוד.
מצד שני הצלחתי לנסח לעצמי את הייעוד שלי: להביא נחמה. ואני עושה זאת לא דרך מקצוע או פרנסה. חברים פונים אלי לשתף אותי ואני שומעת את מה שנאמר ואת מה שלא, ועוזרת לדייק, ועוזרת לקבל ולא לשפוט ומרגישה בסוף השיחה שבאמת עזרתי, וה"תודה" שנאמרת מרגשת אותי. וזה קורה גם עם זרים גמורים כמו נהג מונית, וגם עם קולגות בעבודה שמשתפים אותי פתאום._



כל אחד שמממש את ייעודו תורם לכלל הבריאה גם כאשר ייעודו אינו קשור בשרות לזולת.
הבאת הנחמה לאחרים נשמעת חוויה מרגשת אך היא לא בהכרח ביטוי למימוש הייעוד שלך יותר מהעיסוק בהיי טק.

ואז, כמו שנעמי כתבה (בציטוט מאוד חופשי) אני מרגישה את החיבור לאנרגיות, ומרגישה שאולי אני מצליחה באמת להגשים, ושאולי אולי אולי אפילו אקבל פטור מלשוב לכאן בעוד גלגול .

רק את/הנשמה שלך, יכולה להחליט שהבנת את החיים והמוות ואת מוותרת על ירידה נוספת.
הירידה לעולם הארצי היא בהתנדבות ומתוך בחירה חופשית.
כמובן שהגשמת היעוד היא תנאי לסיום השיעורים כאן,
אך ישנה אפשרות לזרז את ההתפתחות התודעתית ולהגיע לכל ההבנות אשר בעקבותיהן את מחליטה לסיים את הגלגולים בעולם הארצי הנוכחי.

[צוויליך*]

תפקידנו על פני האדמה הוא לממש את היעוד שלנו ולא לשרת את האנושות.
מספיק להיות בחברת אדם שמצא את יעודו והוא עוסק בו, נהנה ממנו, אינו צריך להאחז בהפרדה כלשהי בין "פרנסה" ל"לחיות"... אתה מרגיש את הכח שזורם דרכו, את השמחה. מי שנמצא לידו מתבשם מהניחוח, מקבל השראה, חושב, "וואו!".

צוויל

[מתלבטת*]

הולכת,
תחום העיסוק שלי קשור לאנשים עם צרכים מיוחדים. התואר שהתחלתי קשור לצד מסוים של התחום אך אני לא עוסקת בו כרגע. במקום העבודה שלי הבהירו שההערכה כלפי לא קשורה ליש/אין תואר אבל - יתכן (רק יתכן) שבעתיד תפקידים ספציפיים שקשורים בקידום ידרשו תואר ראשון ומעלה. שקלתי לימודים בתחום הטיפול אך אני לא יכולה להגיד שזה מרגיש לי הכי נכון.

[נעמי_בן_שיטרית*]

מספיק להיות בחברת אדם שמצא את יעודו והוא עוסק בו, נהנה ממנו, אינו צריך להאחז בהפרדה כלשהי בין "פרנסה" ל"לחיות"... אתה מרגיש את הכח שזורם דרכו, את השמחה. מי שנמצא לידו מתבשם מהניחוח, מקבל השראה, חושב, "וואו!".

הרבה פעמים זה נכון, אך לעיתים מימוש היעוד של האדם לא הופך אותו לחביב או מעורר השראה.
יכול להיות אדם שהיעוד שלו מתבטא בעיסוק בתחום קר וטכני, ובמקביל הוא יכול להיות גם נטול הנאות ולא כל כך חברותי .
אותו אדם מממש את ייעודו ונאמן לתכנית הנשמתית שלו אך כשרואים אותו חושבים אולי שהוא "צנון".

חשוב להבין כי היעוד אינו תמיד זוהר או מושך.
גם מנקי רחובות, רוכלים בשוק, נהגי משאיות, יכולים להיות אנשים אשר מממשים את ייעודם.

[נחמה*]

הבאת הנחמה לאחרים נשמעת חוויה מרגשת אך היא לא בהכרח ביטוי למימוש הייעוד שלך יותר מהעיסוק בהיי טק.

נעמי, אז איך יודעים שזה "באמת" ולא "סתם" מרגש?
תודה

[סאלי_תדמור*]

שלום לך מתלבטת,

כמה שאלות כדי לעזור לנו להשתתף בחשיבה:

מה בעצם מושך לכוון של סיום התואר שהתחלת? להרגיש שזה סגור? או כדי להרויח יותר בהמשך? התפקידים שידרשו תואר, הם בתשלום גבוה יותר? מעניינים אותך התפקידים האלה?

כוונים אחרים שחשבת ללמוד, זה כדי להעשיר את הכוון המקצועי הנוכחי במקום העבודה, או כדי למצוא כוון תעסוקה חדש?

בברכה @}

[מתלבטת*]

סאלי,
תודה על המיקוד. הרעיון של סיום התואר - גם וגם. אכן התחושה שזה לא סגור מעיקה עלי. אבל זה גם על מנת להרויח יותר בעתיד. במקום העבודה שלי תפקידי הניהול מצומצמים אך יש אפשרות לשאוף לשם. יתכן גם שזה יקח הרבה זמן..
האם אני מעונינת בתפקיד כזה? חלק ממני מושך לשם. לא כל כולי בענין.
הרעיון של מיקוד מקצועי - לחפש כוון שיאפשר לי להתפתח בנישה מיוחדת לי בתוך מקום העבודה וגם לאפשר לי פרנסה נוספת במקביל אולי (נניח-הנחיית קבוצות)

[נעמי_בן_שיטרית*]

_נעמי, אז איך יודעים שזה "באמת" ולא "סתם" מרגש?
תודה_

יש כל כך הרבה דברים ש"סתם" מרגשים.
הנאות, התמכרויות, אגו טריפים, טריפים....
הרעיון הוא להתחיל להבין את ההבדל בין התפתחות ארצית להתפתחות רוחנית.
התפתחות ארצית נובעת מחוויות ברמת הגוף והנפש בלבד.
התפתחות רוחנית נובעת מחווות אשר מפתחות את התודעה. (ההבנה)

התפתחות רוחנית ללא מימוש שוות ערך להתפתחות חומרית בלבד. שני המצבים מהווים בזבוז אנרגיה לשווא.

על מנת לדעת האם אנו בייעוד שלנו עלינו לשאול האם אנו מתפתחים מבחינה ארצית בלבד או שגם התודעה שלנו מתפתחת.

כאשר אנו עוסקים בתחום מסוים ומתפתחים בו מבחינה תודעתית, אנו חווים פתיחה, הגשמה ושפע הנועד למלא את צרכינו.
כאשר אנו עוסקים בתחום אשר אנו מתפתחים בו ברמה הארצית (חומרית ונפשית) בלבד, אנו חווים עיכובים, תקיעות, וקשיים בריאותיים או כלכליים.

אותה אישה בהיי טק אשר עוסקת במקביל בנחמה, יכולה לשאול את עצמה. מה משני התחומים באמת מביא לה שפע המשכי.
יכול להיות שהיא חתמה (לפני הירידה לעולם הארצי) על שני התחומים.

לגבי נחמה: נחמה לכשלעצמה לא מביאה שפע, לא לנותן ולא למקבל.
יעוץ, הבהרה, דיוק, הבנה, אלו מביאים אפשרות לשינוי מיידי אשר יוביל לשפע.
נחמה יכולה להביא רגיעה נפשית .
רגיעה נפשית לכשלעצמה אינה מהווה התפתחות.
היא יכולה להוות בסיס רגשי נכון ליצירת שינוי.

לכן כאשר אנו עוסקים בנחמה, עלינו לשאול את עצמנו האם זה באמת מפתח אותנו (מוביל לשינוי והגשמה עצמית),
או סתם מרגש.

[ההולכת_בדרכים*]

תחום העיסוק שלי קשור לאנשים עם צרכים מיוחדים. התואר שהתחלתי קשור לצד מסוים של התחום אך אני לא עוסקת בו כרגע. במקום העבודה שלי הבהירו שההערכה כלפי לא קשורה ליש/אין תואר אבל - יתכן (רק יתכן) שבעתיד תפקידים ספציפיים שקשורים בקידום ידרשו תואר ראשון ומעלה. שקלתי לימודים בתחום הטיפול אך אני לא יכולה להגיד שזה מרגיש לי הכי נכון.

_הרעיון של סיום התואר - גם וגם. אכן התחושה שזה לא סגור מעיקה עלי. אבל זה גם על מנת להרויח יותר בעתיד. במקום העבודה שלי תפקידי הניהול מצומצמים אך יש אפשרות לשאוף לשם. יתכן גם שזה יקח הרבה זמן..
האם אני מעונינת בתפקיד כזה? חלק ממני מושך לשם. לא כל כולי בענין.
הרעיון של מיקוד מקצועי - לחפש כוון שיאפשר לי להתפתח בנישה מיוחדת לי בתוך מקום העבודה וגם לאפשר לי פרנסה נוספת במקביל אולי (נניח-הנחיית קבוצות)_

מתלבטת, אני חושבת שלסיים את התואר רק בשביל "לסמן וי" זה לא כדאי במקרה שלך. נראה לי שהנסיון שצברת יותר משמעותי מהתואר,
למרות שאין לי היכרות של ממש עם התחום, ונראה לי שחבל להשקיע בכיוון שאת גם ככה לא בטוחה שתרצי להתקדם אליו.
הרעיון של מיקוד מקצועי והתפתחות בנישה מיוחדת שמעניינת אותך נשמע לי יותר מוצלח, ואם להתייחס לנושא הדף - יותר מקדם אותך למימוש הייעוד.
ואם זה גם יכול להעלות את רמת ההשתכרות אז מה טוב

[ההולכת_בדרכים*]

חברים פונים אלי לשתף אותי ואני שומעת את מה שנאמר ואת מה שלא, ועוזרת לדייק, ועוזרת לקבל ולא לשפוט ומרגישה בסוף השיחה שבאמת עזרתי, וה"תודה" שנאמרת מרגשת אותי.
לי זה ממש לא נשמע כמו "סתם" ריגוש, זה נשמע כמו תיאור של משהו אמיתי ברמת הנשמה. אני גם לא בטוחה שהמילה נחמה מדויקת כדי לשקף את מה שמתואר כאן. לסייע למישהו לדייק, לקבל ולהקשיב זה בדיוק ללוות אותו בדרך ההתפתחות ולא סתם "אקמול לנפש".

_במשך שנים הלקתי את עצמי על כך שאני מנהלת פרויקטים במקום לעסוק בעבודה סוציאלית או "משהו שעוזר לאנשים".
היום בגיל 40 ועם יותר פרספקטיבה אני מברכת על מזלי הטוב להתפרנס בכבוד._
לעומת זאת המילים האלה כן מצביעות לדעתי על רעב של הנשמה למימוש הייעוד.
להתפרנס בכבוד זה חשוב וזו בחירה שייתכן שהיתה הכי נכונה בנסיבות הקיימות, אבל תחושת הסיפוק וההגשמה לא ניכרת בציטוט הזה של דברייך,
לפחות כפי שאני מבינה אותו (וסליחה נחמה אם אני טועה)

אז איך יודעים שזה "באמת" ולא "סתם" מרגש?
נכון ששאלת את נעמי, אבל אני מרשה לעצמי לענות גם
לדעתי פשוט יודעים, אם מעיזים להרגיש את הידיעה ולהסכים להיענות לה. כמו שיודעים מי אהבת חייך ומי סתם סטוץ מרגש...
ולפי התיאור שנתת נשמע שקורה לך משהו מאוד משמעותי כשאת מקשיבה ומייעצת לאנשים, זה נותן להם וגם לך שמחה עמוקה ואמיתית ולא רק הקלה רגעית כמו שקורה בהתמכרויות כאלה ואחרות. אפשר לשאול למה בעצם לא הפכת את זה למקצוע?

[נעמי_בן_שיטרית*]

לפי התיאור שנתת נשמע שקורה לך משהו מאוד משמעותי כשאת מקשיבה ומייעצת לאנשים, זה נותן להם וגם לך שמחה עמוקה ואמיתית ולא רק הקלה רגעית כמו שקורה בהתמכרויות כאלה ואחרות.

המשהו המשמעותי היחידי שיכול לקרות הוא התפתחות.
כאשר נחמה מייעצת והאדם מבין ומיישם את ההבנות , הוא חווה שימחה .

שימחה כשלעצמה, גם עמוקה ואמיתית לא מובילה להתפתחות, היא תוצר שלה.
הבאת שימחה לאדם אינה משמעותית יותר מהצחקתו, דיגדוגו או ליטופו.
כולם מסתיימים כשהפעולה וההדהוד הזמני שלה מתפוגגים.

שימחה הנובעת מבפנים היא תוצר של תהליך יצירה והתפתחות אישית. זה דבר שרק האדם מביא מתוך עצמו.

כאשר אדם מקבל יעוץ, הבנות ודיוק מבחוץ, הוא יכול להשתמש בהם על מנת ליישם שינוי בחייו ולחוות כתוצאה מכך שימחה.

לכן הייתי מציעה לנחמה, אם היא רואה בכך ייעוד, להמשיך להעמיק בתחום של מודעות על מנת לתרום להתפתחות של אלה הפונים אליה, ולא רק לנחמם או לשמחם.

ייתכן שזה בדיוק מה שהיא עושה, אני רק מדייקת כאן לשם הדיון הכללי.

[ההולכת_בדרכים*]

נעמי נראה לי שאנחנו מתכוונות לאותו הדבר בדיוק, וכפי שאני קראתי את נחמה הבנתי שזה גם מה שהיא עושה.
פשוט לכל אחת מאיתנו סמנטיקה קצת שונה...

[גולדי*]

ל ההולכת בדרכים
_גולדי את כתבת על הפרגון והתמיכה שקיבלת בקבוצה שהייתה איתך בקורס, וכפי שאני מבינה זאת זה היה דבר משמעותי בדרך שלך קדימה והחוצה מהערפל שהיית בו קודם.
בחוויה האישית שלי חיבור לייעוד הוא גם הרבה פעמים חיבור לקבוצה של אנשים שהם בעלי כיוון משותף, מעין "אחים לדרך".
זה מפתח את התחושה של בית ומקום, את התחושה שאני חלק ממשהו גדול יותר ממני עצמי ומהאגו שלי, שהיא בעיני בלב המהות של חיבור לייעוד.
כשפועלים בתוך רשת כזו ולא לבד תחושת הייעוד פורחת ומתחזקת._

את יודעת, בהתחלת הקורס חיכיתי כל הזמן שיגידו על הצילומים שלי מה לא טוב בהם, במה אני צריכה להשתפר, איפה אני לא מדייקת, ... ממש חיכיתי לזה וכשזה לא הגיע זה אפילו הפריע לי והרגשתי ש"בטח סתם המנחה אומרת לי את זה, ובטח לקבוצה לא נעים ממני, עד כדי כך הייתי מורגלת לביקורת שלילית (זה התחיל בבית כמובן ואני המשכתי). אני לא אגיד לך שהשתחררתי מזה לחלוטין, עד היום אני מחפשת בצילומים שלי את הלמה זה לא טוב, ועד היום אני צריכה "אישורים" חיצוניים אבל המינונים ירדו ועוצמת הביקורת שלי כלפי עצמי פחתה. למדתי לסמוך יותר על עצמי והבנתי שתמיד יהיה מי שיאהב את מה שאעשה ומי שלא וככה זה.
אבל בעיקר הבנתי שבאמת באמת חשוב להיות בסביבה תומכת ולא תחרותית (בשבילי, אולי יש כאלו שזה נכון עבורם, לא יודעת) והמנחה המדהימה הזו ידעה להוציא מכל אחת מאיתנו את היופי ואת העוצמה שבה, ידעה לזהות את נקודת החוזק ולא הרפתה.

לא סתם "בחרתי" לפרוש מהמרוץ המטורף הזה שבחוץ הכל כ"כ תחרותי לפעמים כוחני וזה כ"כ איים עלי שפשוט ברחתי, היה גדול עלי להתמודד חשבתי שאין לי סיכוי וכנראה אני לא מהזן הזה, השורד. בסופו של דבר ברחתי מהחיים, חייתי על יד.
אני מנסה להתקדם היום בקצב שלי, והוא איטי אין מה לעשות , אבל העיקר שאני בתנועה, אני מרגישה, אני חווה, אני חיה בתוך, אני לא על יד.
ומה שהכי מדהים אותי זה שאני הרבה יותר עירנית, פיסית אני מתכוונת. לפני זה הייתי עייפה כל הזמן. האשמתי כל הזמן את רמות ה- B12 והברזל, לא הבנתי מה עובר עלי.
אז כן, כנראה שהתחושה שמצאתי בית ומקום עושה את זה עבורי.

לנחמה
מצד שני הצלחתי לנסח לעצמי את הייעוד שלי: להביא נחמה. ואני עושה זאת לא דרך מקצוע או פרנסה. חברים פונים אלי לשתף אותי ואני שומעת את מה שנאמר ואת מה שלא, ועוזרת לדייק, ועוזרת לקבל ולא לשפוט ומרגישה בסוף השיחה שבאמת עזרתי, וה"תודה" שנאמרת מרגשת אותי. וזה קורה גם עם זרים גמורים כמו נהג מונית, וגם עם קולגות בעבודה שמשתפים אותי פתאום. ואז, כמו שנעמי כתבה (בציטוט מאוד חופשי) אני מרגישה את החיבור לאנרגיות, ומרגישה שאולי אני מצליחה באמת להגשים, ושאולי אולי אולי אפילו אקבל פטור מלשוב לכאן בעוד גלגול.

אני מאד מבינה מה את מרגישה באותו רגע. אבל זה רגעי לא? זה רגע נחמד שממלא ואז חולף. את גם תלויה באחרים כדי שיספקו לך את אותו רגע...

[סאלי_תדמור*]

_אין ממש תחום לימודים שאני מסתכלת עליו בעיניים נוצצות ואומרת - כזה אני רוצה.
אני יודעת שלימודים עושים לי טוב. אני רוצה ללמוד._

יופי! את עומדת במקום מצוין. יש לך חלק מהתשובה, את רוצה ללמוד. לימודים עושים לך טוב. (אפשר לקחת נשימה )

עכשיו נשאר לבחור את התחום. אני לא יודעת איך לעשות את זה דרך הרשת.
חלק מהסיבה היא, שלא ברור תמיד למה אנחנו פוסלים דברים מסוימים (למה לא נוצצות לנו העיניים). בגלל שזה באמת לא בלב שלנו? ואז לא כדאי, כנראה. או בגלל שיש לנו פחדים מסוימים שדווקא אפשר להתגבר עליהם?

[נחמה*]

תודה נעמי, ההולכת וגולדי על דברים מחכימים. צריכה קצת לחשוב ואני אודה לכן על תשובה לעוד שאלה.
אני לא כל כך מבינה את המשמעות של "מודעות" או "הבנה". מודעות והבנה לעצמי - כלומר את התת מודע והדחפיםשלי, או לסביבה, או ליקום והמחזוריות שבו? האם זו שאלה טפשית כמו "איך מרגישים כשמתאהבים" שהתשובה עליה "פשוט יודעים" או שיש לזה תשובה? כי נראה לי שניתן לפרש אותן בכמה דרכים
אם האינדיקציה היא שפע אזי יש לי שפע. אבל מצד שני אני מטבעי מרוצה בחלקי ושלמה עם מי שאני

אפשר לשאול למה בעצם לא הפכת את זה למקצוע?

אני לוקה בהזדהות יתר ולא מצליחה לשים גבולות. בעיות של זרים הופכות להיות בעיות שלי. עם חברים אני כן מצליחה לשמור על גבולות ולכן יכולה לדייק יותר.

[ההולכת_בדרכים*]

אני לא כל כך מבינה את המשמעות של "מודעות" או "הבנה". מודעות והבנה לעצמי - כלומר את התת מודע והדחפיםשלי, או לסביבה, או ליקום והמחזוריות שבו?
כל מה שכתבת
מודעות היא תשומת לב מחודדת לתהליכים (פנימיים וחיצוניים) שקורים לנו וסביבנו.
זיהוי ניואנסים ברגשות, במחשבות, בהתנהגות, בהתנהלות בכל רמה שהיא, שבדרך כלל מתרחשים באופן אוטומטי ונתפסים כמובנים מאליהם.
התבוננות בכוחות הטבע הנראים והבלתי נראים, הגשמיים והאנרגטיים, וזיהוי איכויות מרפאות בטבע היא גם סוג של פיתוח מודעות.
המודעות, ההתבוננות והזיהוי מובילים להבנה - מצב של ידיעה ברורה מהו המצב המאוזן והבריא אליו אנו שואפים, והכרה בשפע הקיים עבורנו.
חוויה של "אהה!" כפי שקוראים לזה באסכולות מסוימות

אני לוקה בהזדהות יתר ולא מצליחה לשים גבולות. בעיות של זרים הופכות להיות בעיות שלי. עם חברים אני כן מצליחה לשמור על גבולות ולכן יכולה לדייק יותר.
אפשר לשאול איך קורה שדווקא עם חברים (או נהגי מוניות ) את כן מצליחה לשמור על גבולות?
וגם - איך בעצם למדת שאת לוקה בהזדהות יתר? קרו לך דברים שהבהירו לך שעדיף לך לא לעסוק במקצוע טיפולי?

[ההולכת_בדרכים*]

אבל בעיקר הבנתי שבאמת באמת חשוב להיות בסביבה תומכת ולא תחרותית (בשבילי, אולי יש כאלו שזה נכון עבורם, לא יודעת) והמנחה המדהימה הזו ידעה להוציא מכל אחת מאיתנו את היופי ואת העוצמה שבה, ידעה לזהות את נקודת החוזק ולא הרפתה.

אני באמת חושבת שאצל מי שמרגיש מנותק מהייעוד ומרצון הנשמה שלו, סביבה תומכת שתעזור לו לשקם את הבטחון העצמי ולעבור דרך המחסומים היא ממש הכרחית. סביבה תחרותית מתאימה יותר למי שיודע כבר מה הוא רוצה ולאן הוא הולך, ואז התחרות לא משתקת אותו אלא אולי אפילו ממריצה אותו.
במחשבה שניה, אני בכל מקרה חושבת שסביבה תומכת היא דבר חשוב ורצוי, ותוציא גם מאנשים שבטוחים בעצמם את המיטב.

ומה שהכי מדהים אותי זה שאני הרבה יותר עירנית, פיסית אני מתכוונת. לפני זה הייתי עייפה כל הזמן. האשמתי כל הזמן את רמות ה- B12 והברזל, לא הבנתי מה עובר עלי.
תחושת עירנות וכוח פיזי היא אינדיקציה מצוינת לדעתי לכך שאנחנו מגשימים את עצמנו בכיוון הנכון לנו.
ולהיפך - תחושת עייפות, כבדות ומחלה מסמנת שמשהו מתנהל לא מדויק עבורנו - בתחום שבחרנו, בסביבה שמקיפה אותנו, באופן ההתנהלות שלנו...

[דני_זובין*]

יש כאן דף ארוך, ובטח כתבו בו דברים יפים ומענינים. אבל אני רוצה עכשיו לכתוב יותר מלקרוא, אז אכתוב.

גולדי, אני מכיר את השאלה הזו מקרוב.
האמת היא, תמיד הרגשתי שאני מסתדר בה יותר טוב מאנשים סביבי. כשבאתי לאוניברסיטה ללמוד, הייתי צריך רק להכריע מבין כמה נושאים שכלם ענינו אותי, חלקם ענינו אותי מאד. אני רואה אנשים רבים עומדים מול ריק, ושואלים את עצמם "מה בעצם אני רוצה". אז כל אחד והסיפור שלו, והאתגרים שנפלו בחלקו. ועדיין, השאלה הזו מעסיקה אותי הרבה מאד. זה נראה לי חשוב, אולי הכי חשוב. במה אני עוסק, לאיפה מופנים הכוחות שלי, איפה אני בוחר לשקע את מה שקיבלתי? אני באיזשהו מקום מרגיש, שכשאעזוב את העולם, זו השאלה שתהיה תלויה באויר - האם היה שווה שהייתי כאן? מה בעולם שונה בגלל שהייתי בו? מה נשאר אחרי?
אני חושד שיש צד שבו החשיבה הזו חיצונית. שההויה של כל אחד מאתנו בעולם, לא תלויה בעשיה שלו, אלא בעצם ההמצאות שלו כאן. אני רואה את הכיוון הזה באופק, אבל הוא לא נמצא במרכז התודעה שלי. ובמידה שהוא לא נמצא, נמצא הכיוון של חשיבות העשיה.

--

אני בן 29 ושאלת היעוד מעסיקה אותי בעשור האחרון. בתקופה הזו, אני מרגיש שאני מתכנס בקביעות, קרוב יותר ויותר ל"יעוד". אני נמצא במקום נכון יותר ויותר. השאלה הזו, במה כדאי שאעסוק, נראית לי שאלה גדולה מספיק, כך שטבעי ונכון שתשובה תהיה פרי של חיפוש ארוך.

--

עבורי חיפוש היעוד הוא פעילות יזומה ואקטיבית. אני עורך אותו דרך התנסות ועשיה. כשמשהו ממצה את עצמו, אם אני ער מספיק, אני קם והולך. אני מאמין שתנועות כאלו קשות יותר למי שיש לו משפחה. אבל בכל מסגרת חיים, העקרון של ערנות נמצא בגרסא כלשהי.

--

אז עכשיו השנה הזו נגמרת, ונראה שיש מצב שמצאתי את הייעוד שלי... ומצד שני אני קצת פוחדת להשמע דרמטית מדי ולהתחייב על זה.
האם יכול להיות שמצאת את היעוד שלך לעכשיו, לבינתיים? בלי להתחייב, רק - עכשיו את עושה את הדבר הנכון. יכול להיות שבעוד כמה זמן ה"יעוד" שלך ילבש צורה אחרת. ואולי פעם תחשבי, שבתקופה כלשהיא בחיים, שבה עסקת בעיסוק שטחי כי הילדים דרשו את תשומת הלב שלך, זה - גידול הילדים, היה למעשה היעוד?

--

פעם כל אחת עיבד את השדה שלו, ולא שאל מה היעוד. היעוד היה בדיוק כמו של האבא שלו, וכמו של כל שאר האנשים שמסביבו. היום אנחנו חיים בעולם ממוקצע, שמחדד מאד את השאלה: במה אני טוב? לאיזו פינה אני יכול להכנס ולצבור בה מומחיות? עבורי זו שאלה עצומה - מה הם הכישורים שלי, במה אני טוב ובמה אני פחות טוב. למשל - יש לי כושר ניתוח חזק. אבל זכרון פחות טוב. או - אני יוצר במהירות תקשורת טובה עם אנשים שאני לא מכיר. או אני יכול לסחוב דברים כבדים. או: אני צריך סביבת עבודה קבועה יחסית, בסביבה דינאמית מדי אני מאבד את עצמי. ועוד ועוד.
זו לדעתי שאלה חשובה מאד, ובכלל לא פשוטה. דורשת הרבה התבוננות, מעקב עצמי. יש אנשים שמציעים שירות כזה, לנסות לעזור לך להבין במה אתה טוב. פסיכולוגים, גרפולוגים, נביאים למיניהם, וסתם שרלטנים.

[נעמי_בן_שיטרית*]

אני לוקה בהזדהות יתר ולא מצליחה לשים גבולות. בעיות של זרים הופכות להיות בעיות שלי. עם חברים אני כן מצליחה לשמור על גבולות ולכן יכולה לדייק יותר.
נחמה, הזדהות אינה מאפשרת זיהוי מדויק.
הזדהות היא חוויה רגשית אשר במהלכה אדם משליך את רגשותיו על השני.
במצב של הזדהות אנו חושבים שאנו יודעים מה האדם השני חווה אך למעשה , מכיון שאנו רואים בו את עצמנו , איננו יכולים לזהות בברור ובצורה מדויקת את התהליכים שהוא באמת עובר.
כמובן שמתוך כך איננו יכולים לייעץ לו בצורה מדויקת. ולעיתים אנו אף מחלישים אותו ופוגעים בו.

הזדהות נובעת ממצב שאנו חווים את עצמנו מתוך מודעות נמוכה של חוסר כוח פנימי ויכולת בריאתית.
כאשר אנו לא מודעים לכוחות הבריאה שלנו, אנו מפתחים מצבים של חולשה ופגיעות מול אחרים, ובראותנו אנשים אשר חווים פגיעות אנו מזדהים איתם.

על מנת לבטל מצב של הזדהות עלינו לפתח את המודעות הגבוהה שלנו לתהליכים שאנו עוברים כאן כישויות תבוניות בעלות תודעה בוראת.
כאשר נראה את האחרים כבעלי כוח תודעתי בורא נוכל להתחיל לזהות גם את המורכבויות וגם את האפשרויות שלהם להתפתח.

שימי לב שזהו תהליך תודעתי ולא רגשי.
זו הסיבה שנחמה היא לא ייעוד מדויק.
נחמה היא ניסיון להתמודד עם מורכבויות דרך רגש ולא דרך הבנה.

הרגש הוא תוצר של המחשבות שלנו.
כאשר אנו מייצרים מחשבות מתוך מודעות גבוהה, הרגשות הן חיוביים.
במקום נחמה, עלייך לשאוף להבנה.

עלייך להכיר ולזהות בעצמך את כוחותייך, גם כשאינך מפעילה אותם, ואז תראי אותם גם אצל אחרים.

חוסר הגבולות שאת מתארת מעיד על מרכז חלש.
זהו תוצר של אותו התהליך הרגשי שאת נתונה בו.
ככל שתגבירי את המודעות לכוחות שבך ולתודעה הבוראת שאת, כך תהיי מחוברת למרכז שלך.
כשהמרכז ברור וחזק, אין צורך לשים גבולות , הם ברורים.
.

[נינה*]

ומה אני ומה חיי ומה כחי ועוצמתי
כקש נדף מאוד נהדף ואיך תזכור משוגתי
ואור גנוז לפניך יהי סתרי וסוכתי
ותחת צל כנפיך תנה נא את מחיצתי

[גולדי*]

אני לא רוצה להשמע רגשנית מידי אבל הדברים שנכתבים כאן כ"כ יפים וחכמים וחשובים ומרגשים... עד צמרמורת
ואיך כל אחד תורם מעצמו ומחוכמת החיים שלו (אפילו יש שירים - תודה לנינה ) פשוט תענוג - אנחנו צריכים להוציא ספר בחיי .
ואפרופו ספרים...
רק היום קראתי את האלכימאי, מישהו פה הזכיר את הספר וחשבתי שזה הזמן לקרוא אותו. יש לי אותו שנים, עומד לו על המדף מסכן, אף אחד לא מתייחס אליו. האמת שחשבתי שהוא בטח די דבילי אבל מסתבר שלא. היו שם כמה קטעים שדיברו אלי. אני כותבת אותם יותר בשבילי ומי שרוצה כמובן מוזמן...

"יש רק דרך אחת ללמוד" ענה האלכימאי "והיא ע"י מעשים" (בהמשך לדני זובין)

"ומה לא היה בסדר עם האלכימאים האחרים שחיפשו זהב ולא הצליחו?"
"הם חיפשו רק זהב", ענה לו בן לווייתו. "הם רצו את האוצר של הייעוד, ולא רצו לחיות את הייעוד שלהם".

"הלב שלי הוא בוגד" אמר הנער לאלכימאי, הוא לא רוצה שאני אמשיך"
"זה טוב" ענה האלכימאי. "עובדה שהלב שלך חי. זה טבעי לפחד לתת תמורת חלום אחד את כל מה שכבר הצלחת להשיג".
"אם ככה, למה לי להקשיב ללב שלי?"
"כי לעולם כבר לא תוכל להשקיט אותו. גם אם תעמיד פנים שאתה לא שומע מה הוא אומר לך, תמיד הוא יהיה שם בקרבך, ויזכיר לך בלי הרף מה הוא חושב על החיים ועל העולם"....

"יום אחד אמר לו ליבו שהוא מרוצה. "אומנם אני מתלונן לפעמים", אמר הלב, "אבל זה מפני שאני לב של אדם וזה טבעם של לבות בני אדם. הם פוחדים
להגשים את החלומות הגדולים שלהם כי הםמרגישים שהם אינם ראויים להם, או שלא יצליחו להגשים אותם. אנחנו, הלבבות, רועדים מפחד רק מהמחשבה על אהובים שנעזבים לתמיד, על רגעים שיכלו להיות יותר טובים ולא היו, על אוצרות שיכלו להתגלות אבל נשארו גנוזים לעולם בחולות. כי כשהדברים האלו קורים אנחנו סובלים מאד.
"הלב שלי מפחד לסבול" סיפר הנער לאלכימאי לילה אחד, כשהסתכלו בשמים חסרי הירח.
"תגיד ללב שלך שהפחד מפני הסבל גרוע מן הסבל עצמו. ושום לב אף פעם לא סבל מפני שהלך לחפש את חלומותיו".

"מה שאתה צריך לדעת הוא זה: לפני שחלומך מתגשם, נשמת העולם בוחנת כל מה שלמדת לאורך הדרך. היא עושה זאת לא מתוך רשעות, אלא כדי שתוכל, יחד עם החלום, להתנסות גם בהתמודדות ובנצחון. זה הרגע שרוב האנשים נכנעים. זה הרגע ש'מתים מצמא בדיוק כשהדקלים מופיעים על קו האופק', כפי שאומרים בשפת המדבר.
"כל חיפוש נפתח תמיד במזל של מתחילים. וכל חיפוש מסתיים במבחן למנצח."
הנער נזכר בפתגם ישן מן הארץ שלו: השעה החשוכה ביותר היא השעה שלפני עלות השחר.

ואפרופו שחר, השעה היא רבע לארבע לפנות בוקר!!!! לא מצליחה להרדם. אכלתי אותה. מחר אני אשן עמוק על שולחן החג.
ואפרופו חג...
אז
חג שמח לכולכם @}

[נחמה*]

נחמה, הזדהות אינה מאפשרת זיהוי מדויק.
נכון. לכן לא הפכתי את זה למקצוע. עם הקרובים לי זה אחרת.

אפשר לשאול איך קורה שדווקא עם חברים (או נהגי מוניות ) את כן מצליחה לשמור על גבולות?
חשבתי על כך ביומיים האחרונים. אני משתדלת לא לקחת אחריות על חיים של אחרים ולהתערבב. כנראה שאני סומכת על החברים שלי. מזדמנים גמורים כמו נהג מונית - הם לא יוצרים מספיק קרבה. מכרים-זרים כמו אנשים שאני מלווה בהתנדבות - בשלב מסוים אולי אני פשוט מרגישה אשמה שלי יש כל כך הרבה מזל. אולי תסכול שאני לא יכולה לעזור יותר. בכל אופן זה הופך להיות מאוד מדכא עבורי.

באופן כללי חשבתי הרבה בעקבות הדף הזה. אני חושבת ש"נחמה" זה אכן לא המושג המדוייק למה שאני נותנת לאנשים. אני חושבת שלעיתים קרובות אני אכן מצליחה לעורר אותם להבין את עצמם יותר טוב. בעקבות הדברים שנאמרו אני מרגישה שכן יש כאן הגשמת ייעוד. יש לי תפקיד בעולם. מצד שני עוד ארוכה הדרך ללמידה, ואני כרגע לא עוסקת בלמידה אלא בגידול ילדים, ניהול בית ובפרנסה.

תודה נעמי והולכת על תשובות ועל דברים מחכימים. ממשיכה לעקוב.

[נחמה*]

רציתי לשתף בעוד תובנה קטנה שלי. לאורך הדף יש כאן עירוב בין מציאת מקצוע/ עיסוק מתגמלים ומספקים לבין "ייעוד".
לפעמים יש חפיפה ולפעמים לא.
ההבנה המרכזית שהייתה לי בשנים האחרונות שמקצוע/ פרנסה דומים למציאת בנזוג. אין טעם לצפות מהם לתת מענה על כל דרישותינו: גם פרנסה, גם תנאי עבודה, גם עניין, גם סיפוק רגשי, גם קולגות, גם תחביב וכו'. ובכל שלב בחיים (כמו שדני כתב) נוצרים ענין אחר וצרכים אחרים. לדוגמא, כשהילדים היו קטנים יותר היה לי חשוב למצוא עבודה עם בוס קשוב לאיזון בין משפחה ופרנסה. היום אני רוצה להרוויח הרבה כסף
גולדי, אני מאחלת לך כמובן שהצילום יהיה עבורך יותר מאשר "תחביב". אבל רק מהניסיון האישי שלי, לא ממליצה לחפש בזה "ייעוד" אלא לקרוא בשם לצרכים שאת רוצה שיתמלאו: להיות מקצועית ולזכות בהערכה, לקבל ענין, להתרגש וכד', ולבחון את התוצאה אל מול אלו. בדיוק כמו שנשים שמצפות לנסיך על סוס לבן נותרות רווקות - כך גם מי שמחפש את המקצוע "האחד" עלול למצוא את עצמו עם הרבה התחלות לא ממומשות.

[יער_ה*]

נהנית לקרוא!

דף מומלץ

[משפחת_עופר*]

כן
לחלוב אתכם
האמת זה היה הרבה יותר קל ממה שהיה נדמה לנו בהתחלה,
בשיטת מצליח הגענו לאן שהגענו עד היום.

[ענת_קדם*]

"תגיד ללב שלך שהפחד מפני הסבל גרוע מן הסבל עצמו. ושום לב אף פעם לא סבל מפני שהלך לחפש את חלומותיו".
תודה.
בדיוק רגע לפני הגשמה. הפחדים צפים. כל כך התחבר לי פתאום.

[פלונית*]

לפי דעתי הייעוד שלי היה להיות שחקנית.
אבל, בשעתו, גם הייתי פחדנית.
הייתי אמורה ללכת (וגם להיאשר ללמוד, לא רק להגיע, להציץ ולברוח) בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, שם הייתי אמורה לפגוש את אבי ילדיי/ בן הזוג איתו אני חיה כיום. (כי גם הוא היה אמור להגיע לשם.
שלושה מילדינו מתקשרים, תוך שימוש קבוע בכישורי משחק.
במקום אלו אני המשכתי להשתמש בכלי אשי שלי,שהוא כתיבה, ולכן היום אני כותבת.
ובן הזוג מנגן.
אני תמיד חושבת שאנחנו צריכים לחבור יחד ליצירה משותפת הכוללת מילים וצלילים, והוא לא סבור ככה. בינתיים.

[גולדי*]

לפני כמה זמן שיתפתי באיזו התלבטות שהיתה לי, רגע אני אחפש ואצרף לכאן את השתלשלות הדברים...

יש משהו שתוקע אותי כל פעם מחדש. לפעמים, כשאני צריכה להחליט אם לעשות משהו ולא ממש בא לי על זה אני לא מצליחה לזהות אם אני באמת לא רוצה את זה או שאני פשוט מפחדת והחוסר בטחון שלי מדבר? לא יודעת אם ניסחתי את זה ברור. (קיבלתי איזו עבודה בצילום) אם משהו מבין על מה אני מדברת אני אשמח לשמוע.

_קרובת משפחה ביקשה ממני לעשות בוק בת מצוה לבת שלה. מצד אחד אמרתי אחלה למה לא הנה עוד הזדמנות לצלם ולתקן (פרוט בהמשך) אבל מצד שני משהו בפנים התנגד.
רקע - לפני כמה חודשים צילמתי גם את הבת של גיסתי. גיסתי הגיעה עם רעיון שכדאי לי לצלם בנות 12 כי זה קטע חם היום, ושאני יכולה להתאמן על הבת שלה שתשמח כמובן לתמונות. אמרתי טוב למה לא? הקיצר.... לא יצא טוב. הגעתי הביתה פתחתי את התמונות ודי נבהלתי, הוצאתי אותה בת 18 בערך ממש לא היא, והתבאסתי לאללא!!! ברור שגם היא לא היתה מבסוטית.
עכשיו, אפשר להגיד שזאת פעם ראשונה שאני מצלמת דבר כזה וזה קורה, ושהבת שלי הקטנה היתה איתי והשתעממה ושיגעה אותי בזמן הצילומים ובעקבות זה לא היתה לי הזדמנות להגיע איתה לאינטימיות הנדרשת כדי להוציא משהו טוב ויש תמיד את האופציה שאני לא מספיק טובה (ברור שזה גם עלה). מצד שני אולי לא מתאים לי לצלם ילדות בנות 12 שרוצות לצאת דוגמניות? לא סגורה על המצד שני הזה. בקיצור רעש, מחשבות ואפשר לחשוב במה מדובר בפרוייקט של החיים שלי
אז זהו אני צריכה לתת תשובה ואני מרגישה שאם אני אגיד לא אני יוצאת פחדנית אבל לא ממש בא לי על זה.
אני מרגישה קצת מפגרת עם כל השיחות העמוקות על ייעוד והנה אני נתקעת על קטע כזה שולי...._

_בהמשך למה שסיפרתי על העבודה שהציעו לי אז בחרתי לעשות את זה אבל הבהרתי שגדול עלי לקחת על זה אחריות כרגע ושאני אשמח לעשות את זה בשם הלמידה. היא הסכימה איתי, גם להם היו חששות והיא שיריינה "צלם בת מצוות מקצועי" למקרה שאני אחרב את התמונות .
נרגעתי. שמחה שנתתי לעצמי עוד הזדמנות לבדוק את העניין (עדיין לא ממש ששה לעשות את זה) ומקוה שיהיו לי עכשיו את התנאים לברר אם זה באמת בשבילי. עידכונים בהמשך..._

אז זהו,
אתמול צילמתי אותה. לא היה לי פשוט. הייתי לחוצה. כל הזמן אמרתי לעצמי זה לא זה, לא מבינה מה אני עושה או מחפשת ותוך כדי הרגשתי שאני OVER מתאמצת, אבל בהמשך הגענו למקום מקסים עם אחלה תאורה ופתאום ראיתי. ראיתי מה אני רוצה לצלם ואיך.
עם הילדה לא הצלחתי להגיע לפתיחות או לנינוחות שרציתי, היא היתה באנרגיות כבדות כאלו ואני ממש לא הייתי נינוחה כדי להדריך אותה. באסה. אני עדיין לא ממש יודעת איך לעשות את זה בזמן כל כך קצר.
אבל בסוף יצאו אחלה תמונות. אני מבסוטית. (מקווה שגם היא תהיה).
יותר מהכל אני שמחה שלא ויתרתי לעצמי ומבינה עכשיו שהחוסר בטחון שלי דיבר. הבנתי את זה כי אני רוצה להמשיך!

[גולדי*]

לפלונית
_לפי דעתי הייעוד שלי היה להיות שחקנית.
אבל, בשעתו, גם הייתי פחדנית._

זה מעניין. את בעצם אומרת שידעת מה את אוהבת ורוצה לעשות אבל ויתרת. למה חשבת שמשחק הוא הייעוד שלך? הכתיבה ממלאת את אותו מקום?

[ההולכת_בדרכים*]

הי גולדי, איזה יופי לקרוא את מה שאת מספרת... מרגש!
תודה שאת משתפת, אותי זה ממש מרתק ההצצה הזו פנימה לתוך המקום האותנטי שממנו נולדת בסוף היצירה.

עם הילדה לא הצלחתי להגיע לפתיחות או לנינוחות שרציתי, היא היתה באנרגיות כבדות כאלו ואני ממש לא הייתי נינוחה כדי להדריך אותה. באסה. אני עדיין לא ממש יודעת איך לעשות את זה בזמן כל כך קצר.
אני מניחה שזו מיומנות נרכשת שמתלטשת לה באימונים רבים.
מדהים איך גם בתחום האמנותי נדרשת היכולת הזו לחיבור אנושי ואינטימי עם מושא הצילום כדי להגיע לתוצאה טובה.

יותר מהכל אני שמחה שלא ויתרתי לעצמי ומבינה עכשיו שהחוסר בטחון שלי דיבר. הבנתי את זה כי אני רוצה להמשיך!
זה ממש משמח!

---

הי נחמה אני מגיבה לדברים שכתבת אי שם למעלה:

מכרים-זרים כמו אנשים שאני מלווה בהתנדבות - בשלב מסוים אולי אני פשוט מרגישה אשמה שלי יש כל כך הרבה מזל. אולי תסכול שאני לא יכולה לעזור יותר. בכל אופן זה הופך להיות מאוד מדכא עבורי.
יש תופעה כזו שכאשר מלווים מישהו מתוך עמדה מקצועית נכנס אלמנט של לחץ לעניין, כי פתאום (בניגוד לייעוץ שנותנים באופן ספונטני לחבר או לנהג מונית) יש איזו ציפייה לספק מענה טוב מספיק, וזה מעיב על הזרימה ועל הדיוק שבייעוץ. אולי זה מה שקרה גם אצלך? דבר כזה קורה כמעט בכל תחום מקצועי,
לאו דווקא בתחום הטיפולי. למשל אני מרשה לעצמי לשער שגם גולדי כצלמת יכולה למצוא את עצמה יותר זורמת עם חברים או זרים גמורים, וקצת נתקעת כשמדובר בפרויקט בלימודים או עבודה כבעלת מקצוע.

בעקבות הדברים שנאמרו אני מרגישה שכן יש כאן הגשמת ייעוד. יש לי תפקיד בעולם. מצד שני עוד ארוכה הדרך ללמידה, ואני כרגע לא עוסקת בלמידה אלא בגידול ילדים, ניהול בית ובפרנסה.
אני חושבת שגידול ילדים וניהול בית הם חלק מתהליך הלמידה, בוודאי כאשר מדובר בתחום הטיפולי
אין לי ספק שאת כבר מגשימה את ייעודך בעולם בערוצים הזמינים לך, ושבעתיד תוכלי גם לקחת את זה למקום של עיסוק מקצועי.

[נחמה*]

הולכת
תודה רבה. את מאוד מחזקת

גולדי
בהצלחה רבה וכל הכבוד על כך שהתגברת על החסם.
אני מרגישה קצת מפגרת עם כל השיחות העמוקות על ייעוד והנה אני נתקעת על קטע כזה שולי....
ממש לא "מפגרת". מאוד טבעי שלפעמים משהו לכאורה שולי (או לא שולי) עוצר אותנו מלהמשיך בדרכנו. אני חושבת שהנקודה החשובה היא לא להתעלם מאותו חסם, אלא להכיר בו ולמרות קיומו להמשיך הלאה. לא לעצור. יש כאן תהליך של בניית ביטחון עצמי. יכולתי לחסם X - אני אוכל גם ל- Y. אחרי מספר פעמים כאלה אנחנו לא נותנים יותר לחסמים לעצור אותנו, מקסימום קצת לעכב, כי אנחנו יודעים ידיעה עמוקה שיש לנו כוחות. יש כאן תהליך צמיחה מאוד משמעותי גם אם נראה לך שהתגברת על משהו שולי.

ספציפית לנושא תמונות בת מצווה - בעיני לפחות זו יותר נישה לפרנסה ופחות מקום לביטוי אישי. כמו בתמונות חתן כלה גם כאן יש סט של פוזות שצריך לעבור. צריך להיות צילום מקצועי כמובן אך ממה שראיתי אצל ביתי וחברותיה העיקר להוציא אותן יפות . ועוד לדעתי, נהדר אם תצליחי להתפרנס מהצילום בנישה הזו, ולממש איכויות נוספות שבך בנישת צילום אחרת שתדבר אליך יותר. כך יהיו לך גם לחם וגם תורה.

[גולדי*]

הולכת יקרה,
התגעגעתי!

נחמה
תודה על העידוד
ספציפית לנושא תמונות בת מצווה - בעיני לפחות זו יותר נישה לפרנסה ופחות מקום לביטוי אישי.
אני חושבת שאני מתחילה להבין את העניין. זה באמת שונה בהרגשה.
ולגבי פרנסה - הלוואי.
תחזיקו לי אצבעות מחר אני נותנת את התמונות p-:

[ההולכת_בדרכים*]

נחמה כתבת כל כך יפה... עכשיו אני ממש בטוחה שהייעוד שלך הוא לתמוך באחרים

גולדי לגבי הנישה של בנות המצווה - ברור שהעיקר הוא להוציא אותן יפות, אבל מן הסתם את מצליחה בזה יותר כשאת מגיעה לחיבור אינטימי עם המצולמות... ואמנם זו נישה שהיא יותר לפרנסה ופחות אמנות לשמה, אבל זה לא אומר שאי אפשר להכניס שם גם הרבה נשמה, ולהתאמן שם כמה שיותר בהמסת המחסומים ובצילום שמצליח לגעת בלב...

תחזיקו לי אצבעות מחר אני נותנת את התמונות.
בהצלחה ותעדכני כאן מה נהיה @}

[גולדי*]

אז ככה...
האמא של הילדה התקשרה אלי ברגע שקיבלו את התמונות ואמרה: "תודה על התמונות אבל הילדה שואלת איפה שאר התמונות שצילמת אותה?" ואני שומעת את הילדה מאחור כן, את זאת עם הג'ינס הקצרים, וזאת עם החתול..... (בטון מתלונן)". שום מילה טובה על התמונות. אני הייתי באמצע פגישה אז אמרתי שאחזור אליהן עוד מעט.
מה יש לומר? הרגשתי חרא (סליחה!). השקעתי את נשמתי, ריטשתי מיליוני חצ'קונים, הוצאתי אותה דוגמנית על והכל בחינם! זה ממש הרגיז....
אז נשמתי ואחרי הפגישה התקשרתי שוב. הסברתי לה שבחרתי 25 תמונות שהיו הכי יפות בעיני, ושאין לי בעיה להעביר לה את שאר התמונות אבל שתדע שהן לא יהיו באותה רמה.
ואז בהמשך השיחה היא הוסיפה שהתמונות באמת יפות ותודה ובלה בלה בלה (כבר איבד מהמומנטום).
היה מאכזב אין ספק, אבל כנראה שזה חלק מהעניין.
פעם זה היה מסרס לי את הצורה, אבל עכשיו להפתעתי זה לא. וזה הכי משמח, כי בפנים אני יודעת! והידיעה הזאת נותנת לי את הכוח והחשק להמשיך הלאה.

[בלהה*]

היי גולדי
מרתק לקרא את הדף הזה. כל הכבוד.
קראתי בעיקר את הדברים שלך ומעט גם אחרות. (קשה לקלוט הכל יחד).
הזדהיתי עמוקות עם הדרך שעברת. ממש היית יכולה לכתוב את הביוגרפיה שלי.
כשכתבת "אמרתי שאני לא עושה כלום", נדהמתי! אלו המילים שלי. היו המילים שלי.
וגם קבוצת הצילום שמצאת. גם אני מצאת קבוצה לפני שנתיים שהעלתה אותי על הדרך.
בקבוצה הזו קלטתי שאני וורקוהוליקית. לא שאני לא עושה כלום, אלא שאני עושה עבודה אישית והתפתחותית ללא הפסקה. ממש וורקוהוליקית, וכדאי שאתחיל להאט את הקצב ופשוט להנות.

אני מצאתי את הייעוד שלי לפני כמה חודשים. היום (אני בת 44), בין השאר, אני עוזרת גם לאחרים למצוא את שלהם.
כדי לעזור להם למצוא, אנחנו עוברים על מה שהם עושים ואחת השאלות שלי היא "מה התשוקה שלך". גם את השאלה הזו ראיתי כאן בדף.
הדבר השני שאני מחפשת הוא הרגשת האושר. או יותר נכון הצפה של התרגשות ואושר. ולמה?
כי זו הדרך של הנשמה להגיד "בדיוק לזה התכוונתי! כן כן את זה אני רוצה!"
הרבה אנשים שואלים למה הנשמה לא מדברת איתנו? אז היא כן.
כשאנחנו מוצפים בהתרגשות ושמחה ורגע אושר כזה, זה הדיבור של הנשמה.
וכשרע לנו ומשהו צועק בתוכנו לא! זה גם הדיבור שלה.
הקשבה לנשמה תעזור לנו מאוד בחיפוש הייעוד שלנו. זה לא אומר שהכל יהיה חלק ונעים, אבל אין צורך להתייסר.

(אני אגיד כאן בטח דברים שגם אחרות אמרו כי על חלק מהדברים ריפרפתי)
גולדי לפי העדות שלך הצילום והשמחה שבו הוא חלק מהייעוד שלך. או יותר נכון כלי למימושו.
הייעוד עצמו רחב יותר. בעוד כמה זמן כשתדעי יותר על הייעוד שלך פתאום יתברר לך כל התחנות בדרך שעשית.
יתברר לך גם למה אותו מורה "שלח" אותך לדרך אחרת במקום היישר לייעוד. יש לזה מטרה. הזמן לא בוזבז.
בהמשך מה שלמדת בטיפול, ועוד התנסויות שלך, ישמשו אותך ויראו גם בתוך הצילומים שלך.

ועוד דבר. איך לא עובדים קשה בדרך לייעוד?
לפני שנים בהתחבטויות ובקשיים העצומים, אמרה לי המדריכה הרוחנית שלי משהו שמלווה אותי בכל רגע.
היא אמרה: "תעשי את מה שבא לפיתחך. לא יותר ולא פחות". זה הכל.
היא חזרה על המילים האלה בכל שיחה שהתלבטתי, התברברתי, שאלתי והתייסרתי.
מאז זה מה שאני עושה. והאמת אני חיה בקלות. שמחה וטוב לי. ובעיקר הגעתי כך לייעוד שלי ולשפע בכל התחומים.
יש לי הרגשה שאלוהים עושה את כל עבודת הניירת, מזמן אנשים, הזדמניות ,צרופי מקרים וכל מה שצריך, ואני רק עושה את מה שהוא שולח לי.
במקום להאבק ולהלחם, אני רק מקשיבה. מקשיבה לעולם ולבטן.
מבקשת משהו, או יותר נכון שואלת שאלה, ומחכה בסבלנות לתשובה. התשובה מגיעה ע"י הזדמנות - טלפון, מייל, שיחה אגבית וכו'.
אחת השאלות שהתרידו אותי היו משפטים ששמעתי מאחרים "ביקשו ממני לעשות/הציעו לי/פנו אלי עם עבודה".
היי, איך יכול להיות. למה זה לא קורה לי. גם אני רוצה. ובעיקר מה אני צריכה לעושת בשביל זה?
הבנתי שאני צריכה להתדייק בתוכי. הרגשתי שאם אגיע לדיוק שלי/ייעוד שלי, אלוהים יעשה עבורי את השיווק.
כאילו העולם יגיד - סוף סוף הגעת, אפשר להתחיל לשלוח אליך אנשים.
או במילים אחרות, אני פשוט אשתלב בתוך הזרימה של הדברים ללא מאמץ.

ולנחמה
הייעוד שלך בהחלט קשור לנחמה. את עוד מחפשת לדייק אותו. תמשיכי לראות מה עושה לך אושר וסיפוק עצום, ואותו תעשי.
ואל תעזבי את ההייטק. ממש אין צורך. את הייעוד אפשר למלא בכל מקום. ושפע כלכלי בהחלט הוא אחד הסימנים למיקום נכון.

בהצלחה לכן עם הכל
ואחרי החגים שמח לכולכן
בלהה