האם דיאטות מצליחות

שלום, שלום, שלום

שנים רבות אני סובבת סביב דיאטות. עולה ויורדת, עולה ויורדת. השנים עוברות ואני באותו מקום, דינמי...
לאחרונה שוטטתי קצת ברחבי הידע האינטרנטי: מחקרים אקדמים, מסמכים של משרד הבריאות בארץ, בעולם, נדהמתי ממה שקראתי.
מדענים טוענים שדיאטות נועדו להיכשל, שסקרים מצאו שאחוזים בודדים בלבד מאלו שרזו במידה ניכרת - הצליחו לשמור על המשקל החדש לאחר חמש שנים.
רוב מוחלט של המרזים, כך נטען, חזרו למשקלם הקודם ואף הוסיפו עליו. מעל תשעים אחוז.
העמדה של משרד הבריאות היא או להפנות לדיאטנית, או להתערבות ניתוחית.
אישית, אני לא מכירה אף אחד שהצליח לרזות עם דיאטנית של קופ"ח.
אני מכירה המון אנשים שרזו בשיטות אחרות. אבל הם, ואני, ובכלל... פתאום אני שואלת את עצמי אם דיאטות בכלל מצליחות.

אני מזמינה את כל מי שרוצה, מי שמוכנה (או מוכן) לספר, אם עשתה בעברה דיאטה משמעותית ואם הצליחה לשמור על התוצאות לאורך שנים.
ובכלל, לפתוח דיון, ולהביע דיעה, וכל מה שמסביב

תודה!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רק שנה אחרי, כאבל טפו טפו, יציב על בסיס ה18 קג שהורדתי

לפני 4 שנים הורדתי 6 ק"ג הכי מהר וקל שהורדתי בחיי- בעקבות דכאון. =( במשך חודש לא יכולתי לאכול, ואני זוכרת שעישנתי הרבה (כמעט קופסא) ושתיתי הרבה קפה שחור.
לא היה לי תאבון בכלל וזו הייתה התוצאה.
לאחר חודש וחצי חל שיפור במצבי ולאט לאט חזרתי להרגיש טוב, ולאכול רגיל, אך עדיין, נראה היה שהגוף הגיע ל"שיווי משקל" והיה לו נוח עם המשקל החדש, ואני אחרי 4 שנים לא זזתי מילימטר.
ברור שזו לא הדרך הנכונה והבריאה אבל אחרי שגם אני קראתי אינספור מאמרי דיאטות אני מאמינה שאין דרך אחת נכונה, ובסוף בלי להתכוון לזה,זה מה שיצא..

עלמה, מהי בשבילך דיאטה?
כלומר, כשאת שואלת האם זה עובד, האם תוכלי להבהיר מה זה בשבילך "זה"?
מהו המרכיב בדיאטה שאת חושדת בו שאולי אינו עובד?

צילצול, פשוט: הצלחה זה שלא היתה חזרה למשקל הקודם.
(בעיקר כשמדובר במעבר ממשקל עודף רב למשקל תקין)

את החלק של ההצלחה הבנתי

השאלה היא מהי הדיאטה בשבילך?
כי יש שינוי בסגנון החיים, באופן שנמצא מתאים לגוף, ואז זה נשאר בקלות וללא מאמץ.
ויש שינוי תזונתי בכוח, שבעצם לא מתאים לגוף הספציפי, ולכן קשה לעמוד בו ונתקעים בתנועת גומייה שכזו קדימה ואחורה.
למשל, אצל רוב האנשים שאני מכירה, ניסיון דיאטתי להפחית את הצריכה הקלורית, מסתיים במפח נפש. אבל יש שינויים אחרים, שגם להם אפשר לקרוא "דיאטה" (נגיד, בגלל שמעלימים מהתפריט משהו אהוב) ומחזיקים מעמד בקלות.
אז תלוי למה את מתכוונת כשאת אומרת "דיאטה". זה שם כולל להמון אפשרויות.

צילצול, עוד את כותבת, ואני הצצתי לך בקישורייך ובכישורייך והתרשמתי מאד

דיאטה - מילה מורכבת. על פניו, אני מתכוונת לתהליך יזום של ירידה במשקל, שמביא למשקל נמוך יותר, שנשאר. ואני רואה את עצמי, ואת סביבי, ואת המחקרים, ושואלת האם יש אפשרות לנצח את הסטטיסטיקה.

זה לא סגנון חיים, אלא - אם להצמד למילותייך - שינוי תזונתי בכוח. אני חוששת שאינני מצליחה כרגע אפילו לדמיין מצב של תזונה כסגנון חיים. אני אפילו לא בטוחה מה זה. למה את מתכוונת?
הסיפור שלי עם דיאטות ארוך וכואב. מזמן מאד איבדתי את האמון באותות של גופי לגבי רעב ושובע, וכל התזונה שלי מבוססת על כח רצון וקוגניציה בלבד. כלומר - אני רעבה תמיד, אוכל לא משביע אותי ברמה מספקת, ויש פעמים שאני נכנעת לרעב הזה ויש שאני יכולה לו.
לפני מספר שנים גייסתי את כל תעצומות נפשי כדי לנצח במלחמה הזו. הרגשתי כאילו אני נלחמת על חיי, קשה לתאר. בכל אופן תארתי קצת מזה, כשפתחתי כאן את הדף "לרצות מספיק לרזות". מוזמנת לראות... בסוף אותה שנה הייתי רזה מאד. מאד. כמעט חצי ממה שעכשיו.

תזונה כסגנון חיים. אני אפילו לא בטוחה מה זה. למה את מתכוונת?
למצב שבו את מאתרת את המזון שגם טעים לך וגם מזכיר לך נשכחות (מי אמר רעב ושובע ולא קיבל?) וגם מצעיד את הגוף שלך למצב נעים ונוח וגם עוזר לנפש שלך להיות במצב שליו ולא מלחמתי. לעתים זה דורש חיפוש, מרוב שהראש מלא במידע שאין לו שום קשר אלינו.

כל התזונה שלי מבוססת על כח רצון.
זה נעים לך? זו לא שאלה רטורית. יש אנשים שזה עובד בשבילם ושנעים להם לטפח את כושר הרצון. ויש אנשים שלא.
בתפישה שלי, לעבוד עם כוח הרצון זה קודם כל לעבוד עם כוח. לי אישית - לא נעים ולא עובד. לכל האנשים שאני עובדת איתם - גם.

כשאני קוראת את הדברים שכתבת קופץ לי מאוד לעיניים השימוש התכוף בטרמינולוגיה של מאבק. יש לך כוח, הצלחה (שהיא בסך הכל ההפך של כישלון), כאב, אובדן אמון, רעב מתמיד, כניעה, התגייסות, ניצחון, מלחמה... וכל זה בפוסט מאוד קצר.

אז אולי, בלי קשר לאנשים אחרים ומה שעבד להם או לא, לך עצמך קשה בתוך הדרך הזו. כלומר, גם אם זה יצליח - זה מאוד קשה.
בודקת איתך, אולי שאלה שיכולה לעניין אותך היא - האם זה יכול להיות קל?
התשובה שלי - כן. זה יכול להיות קל. ונעים. ומסקרן. ומשמח. אבל זו דרך אחרת לגמרי מזו שהלכת בה עד כה. דרך של הקשבה לעצמך, של חקירה סקרנית, של פתיחות לאפשרות שזה יכול להיות קל (כי לרוב האנשים קשה להאמין) ושל הסכמה ללכת במין דרך משונה שכזו. וברוב המקרים זו דרך ארוכה יותר מהדרך של דיאטת כוח הרצון.

<ותודה על הפידבק הנעים בהתחלה

. נדיב מצדך...>

תפילה_לאם

עוקבת בעניין.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עלמה אני חושבת שכמו בכל תחום כמעט ביצוע דיאטה משול לאימון שרירים.
בשנות העשרים נזקקתי להורדה של קילוגרמים בודדים, עד חמישה נאמר. בדיאטות הראשונות הצלחתי להתמיד 3 ימים.
עכשיו בשנות השלושים לחיי, ממוצע ההתמדה שלי בדיאטה עומד על 3-4 חודשים ואז התחלה של עלייה.
בשנתיים האחרונות זה התפתח למצב של 3-4 חודשים דיאטה ושלושה ארבעה חודשים משקל סטטי שמור לפני העלייה. כלומר לפחות חצי שנה שאני עומדת על משקל אידיאלי עבורי לפני שאני מתחילה לטפס למעלה כמה חודשים ושוב לחזור לדיאטה.

מבחינתי הגישה של לעשות דיאטה ולצפות להישאר כך שנים היא ציפייה לא ריאלית.
כמו בכל תחום שבו את מנסה לשנות הרגלים את אמורה לדעת שאחרי כל הצלחה יבוא כישלון השאלה באיזו רמה ולאורך כמה זמן.. וכמה זמן את נשארת בו.
אנחנו עובדים בגלים. גם נפשית אנחנו לא תמיד סטאטים ויציבים, אז למה פיזית? החיים שלנו מלאים בשינויים, בהשפעות, בטלטלות פיזיות, הורמונליות, רגשיות, טכניות..

גם אם את חולת ניקיון, פדנטית בענייני כספים, אלופה בטיפוח קוסמטי ואמא למופת - את עדיין תשאירי אזור בבית שאינו נקי בכל נקודת זמן, תבזבזי מעבר למה שרצית בסופר מדי פעם תוותרי על מריחת קרם כשאת ממהרת לעבודה ותטעי בגישה שלך לילדייך פעם בשעה עגולה.
הרעיון הוא -לשפר את עמדת המוצא שלך כרגע לעמדה טובה יותר.
ואנחנו גם משתכללים עם השנים, צוברים ידע ומודעות עצמית שלא יסולו בפז, מקלים על עצמנו ומשנים ציפיות.
למשל המשקל האידיאלי שלי כולל 7 ק"ג מעל הסקאלה. כשאני מגיעה אליו אני עוצרת - כי בו אני עדיין יכולה לאכול היטב, ליהנות, בלי להיות בדיאטה ולא לעלות במשקל. אם אני עוברת אותו (בין קילו ועד עשרה שאלו המשקלים שאני מתנדנדת בהם) אני מתחילה להיכנס למוד של "חרגתי, אני צריכה לחזור לתלם" הדרך חזרה מהמוד הזה למשקל היעד יכולה לקחת בין מס' שבועות לחודשים. תלוי במה קורה בחיים שלי, כמה לחוץ לי, כמה אני מגויסת לעניין המשקל באותה תקופה ועוד.
אם אני יורדת מתחת למשקל הזה - אני בתחושה של קבלת בונוס אדיר ומשתעשעת ביני לבין עצמי במראה החתיכי המיוחד הזה שברור לי שהוא פה לרגעים כי פרקטית לא נעים לי לתחזק אותו לאורך זמן בשמירה אדוקה על תפריט אנמי.

בקיצור, זו הגישה שלי בעניין הדיאטה והיא מאפשרת לי לחיות חלק מהזמן, עדיין לא ברובו, אבל חלק יפה מהזמן במשקל מתאים בעיניי.

יש טיפ יפה ששמעתי, שאולי ידבר אליך:

נגיד שעשית דיאטה,
ונגיד שהגעת למשקל שרצית,
(או לעובי שרצית, זה הרי לא אותו הדבר)
מה תאכלי עכשיו?
איך יראה התפריט הרגיל שלך כשאת נשארת במצב שאת רוצה?

עכשיו תתחילי לאכול ככה, כאילו את כבר במצב האידאלי.
אולי זה לא יביא לאובדן משקל מהיר, אבל זה כן יכול לגרום לשינוי איטי ובריא לכיוון הנכון.

מעניין יונת!!

עלמה, אני מצטרפת למה שציל צול כתבה על שינוי אורח חיים לעומת "להיות בדיאטה".
אצלי למשל השינוי העיקרי היה לאכול בזמן הנכון לגוף שלי. לפני כן הייתי אוכלת כל הזמן, מנשנשת, חוטפת על הדרך. עכשיו התרגלתי לאכול מה שאני רוצה ומה שיש בבית אבל לשים לב לאכול בזמן הנכון.
זה שינוי התנהגותי שימשיך ללוות אותי. אני לא "נמצאת בדיאטה" אלא זה חלק מהחיים, ככה אני אוכלת עכשיו.
ועל הדרך, זה גם גרם לי לאכול יותר מאוזן כי בכל ארוחה אני אוכלת גם ירקות מה שפעם הייתי מזניחה כי הייתי מנשנשת אותו אחר כך.
"להיות בדיאטה" נשמע לי כמצב בינארי - אתה כן או אתה לא. ואז אוטומטית יש תנודות, עליות, ירידות, מרוצה, לא מרוצה וכו'.
אם את פשוט מוצאת את אותו שינוי שנוח לגוף שלך איתו, אז זה כבר שם. ככה את אוכלת עכשיו.
בהצלחה!

בנות! כמה נאצל מצדכן להפריע לי ליפול למלכודת שהכנתי לעצמי...

אספר לכן שאני בת 45, וכמספר שנותי כך מספר הקילוגרמים שאני רוצה להשיל. למה אני מספרת? כי אני נוטה להאמין לאלו הטוענים שאין דין השמנה קטנה כהשמנה גדולה.
אני נוטה להאמין שיש איזשהו מרכיב נוסף אצלי, לא בריא, התמכרותי, אשר משפיע על אופי התזונה שלי. אני חושבת שהמרכיב הזה לא קיים אצל אנשים שעודף המשקל שלהם קטן, וששינוי רגולטורי פשוט יכול לעזור להם. לכן, לראשונה בחיי, חשבתי לפנות לעזרה רפואית בנושא. אבל אז התבעתי עד עמקי נשמתי, כי משיחות עם אחרים הבנתי שהם צפויים להציע לי את הלא יאומן - להעלות עוד במשקל, עד שאהיה כשירה בעיני הועדה הרלוונטית לניתוח. זאת, בעקבות מסמכים רשמיים שהוגשו לועדת הבריאות לקראת תהליך הכללת אותו ניתוח בסל הבריאות, הטוענים שבמשקלים הגבוהים - שום פתרון אחר (דיאטה, תרופות וכו') לא הוכיח את עצמו. על רקע זה נפרץ אצלי מחדש מפל השאלות/תובנות, שהביא לפתיחת דף זה. אני מסרבת להאמין שדיאטה לא יכולה לעזור, אבל עוד לא מצאתי את הדרך בה היא תוכל לעזור לי.

צילצול - לשאלתך. לא נעים לי שהתזונה שלי מבוססת על כח רצון, אך איני מכירה ואיני מאמינה בדרך אחרת עבורי. עם זאת, אשמח להתבדות.

כן. זה יכול להיות קל. ונעים. ומסקרן. ומשמח. אבל זו דרך אחרת לגמרי מזו שהלכת בה עד כה. דרך של הקשבה לעצמך, של חקירה סקרנית, של פתיחות לאפשרות שזה יכול להיות קל (כי לרוב האנשים קשה להאמין) ושל הסכמה ללכת במין דרך משונה שכזו. וברוב המקרים זו דרך ארוכה יותר מהדרך של דיאטת כוח הרצון.

אני מאמינה לך. אני גם יודעת שזה נכון. אבל כאמור, אני חושבת שיש אצלי משהו התמכרותי, חולני. אני אוכלת אוכל בריא, בסה"כ. מקפידה מאד (מאד!) בתזונה של ילדי. הדברים לא זרים לי. אני יכולה לאכילה רגשית (בדרך כלל) וגם בולמוסים פתאומיים ואכילת לילה אין לי. הבעיה שלי היא של כמויות, מאחר וכאמור - אין אצלי תחושת שובע. אין איתות מהגוף שמספיק. אין את השמחה הזו, הנינוחות, ההרגשה הנעימה של חשק שבא על סיפוקו. מה שרוב האנשים חווים מספר פעמים ביום - אצלי לא קיים בכלל. אני אוכלת כי הגוף משדר רעב, ומפסיקה כי הראש אומר שמספיק. ונשארת רעבה, לעתים מיוסרת. בגוף, בנפש. כמעט תמיד. את מבינה?

כמעט שלא היו ימים בחיי הבוגרים בהם אכלתי 'במקרה' במידה הרצויה. אני מניחה שגם לזה את מתכוונת במושג "סגנון חיים". כדי לאכול מעט עלי להשקיע מאמץ רגשי תדיר. וכעת אני מבוגרת ומבורכת בילדים, ומתמודדת עם אתגרים לא פשוטים בחיים, וחלוקת הרגש שלי מאותגרת מתמיד. נוסף על כך, עודף המשקל הגדול מפריע גם רגשית (כמובן) וגם בריאותית, ואני קרובה מתמיד ללקות במחלות שונות הקשורות בעודף זה. לכן, ירידה אטית מאד במשקל עשויה להיות גם מייאשת וגם מסוכנת, כי זה אומר שזמן רב יותר אשאר ב'תחום הסכנה'. ראו, אני כותבת וחוששת לצאת נלעגת מהדברים. אני יודעת מה אנשים אחרים חושבים על אכילת יתר. שוחחתי רבות על כך עם מגוון אנשים משכילים, נאורים, מבריקים. ואני יודעת שרבים מהם נוטים לזלזל בדברים מעין אלו, לפטור אותם במשפטים בנוסח 'הכל שאלה של בחירה'. אבל בדמי אני כותבת, אם מי מכם היה יכול להבין עד כמה.

אני מתרגשת שאתן כאן. ממש. ממש. תודה לכן

בהמשך לאותם דברים, אני רוצה לספר על השנה ההיא שבה השלתי את כל המשקל העודף שהיה לי. השתתפתי אז פעם בשבוע ב- .O.A, שנושא ההתמכרות הוא מוקד הוויתם. היתה לי מנחה, אתה שוחחתי מדי ערב. הייתי רעבה כל אותה שנה. לא רעב היסטרי, לא רעב בולמוסי, אבל בהחלט רעב קבוע, מציק. היה לרעב היבט רגשי חזק, שעלה בעיקר בחגים ובארועים. אני זוכרת את הקושי הרב שחוויתי תוך שנאבקתי למנוע מעצמי מאכלי חג שונים, בעודי מכינה אותם לילדי. או את הניתוק שחוויתי מאירועים שהוזמנתי אליהם, אשר סוג מזון מסוים היה חלק אינטגרלי ממהותם. עם זאת, עובדה שהצלחתי. חשוב לי מאד לדבוק בעובדות, לא רק במילים. אני אחזתי את ההתמכרות שלי בקרניים, יכולתי לה. בסוף נשברתי, אבל החזקתי בהמנעות מוחלטת מעל שנה. כבוד.

ומה עוד היה בתקופה הזו, חוץ מהרעב? ובכן - כן שבעתי חלקית, כן נהנתי, כן הרגשתי סיפוק כשכן אכלתי. הארוחות הקטנות שלי היו מושקעות ומלבבות, כי כן חוויתי את הטעם. כל כך הרבה 'כן' היה אז. והרגשתי טוב. כל כך כל כך טוב. התעמלתי ולמדתי להרגיש את הגוף שלי מחדש, הפעלתי שרירים ולמדתי את מיקומם, שפתם, כוחם. אין סוף חיוניות זרמה בגוף שלי, ואת מה שבהתחלה ראיתי רק אני, אחרי כמה חודשים ראו גם האחרים. החודשים הראשונים קשים, כי יש תחושה חזקה של "כמה אני סובלת והתוצאה לא מורגשת". לפרץ הבריאות והחיוניות לקח זמן להגיע. אבל כשהוא הגיע, לא היה שני לו. כך, אחזתי בשתי ידיים את ההצלחות שלי, ולמדתי לחיות עם הרעב התמידי, המציק, שהופר רק מדי פעם ותמיד חלקית, וגם כשהדברים היו טעימים לי, ונעימים לי, וטובים לי - תמיד תמיד סיימתי לאכול אותם עם טעם של עוד. תמיד הייתי עוד רעבה קצת. יותר מקצת. מעולם לא יכולתי להניח לכח הרצון שלי לנוח.

ואז קרה בחיי דבר, ובבת אחת נדרשו כל כוחותי למקום אחר לתקופה ארוכה (עד כולל עכשיו). ואז התחלתי לעלות בחזרה. לאט, בתבוסתנות, ועם עוד הריון אחד שסגר את הפער ההוא סופית, חזרתי למה שבו התחלתי.

עלמה יקרה,

לפטור אותם במשפטים בנוסח 'הכל שאלה של בחירה'
זה לא בהכרח מתוך זלזול. את באמת יכולה לבחור אחרת. מה שרבים לא מבינים, ואולי שם את מרגישה לא מובנת, זה שבשביל לבחור אחרת צריך ללכת כברת דרך משמעותית. שם הקושי, עד שמגיעים לבחירה, לא בבחירה עצמה.
רוצה לומר - אני מבינה מאוד ללבך.

מעבר לזה, אני מזמינה אותך בחום לפנות אלי. אין לי מושג אם אני באמת יכולה להועיל או לא, אבל אם מה שאני עושה מעניין אותך - אני אשמח ללוות אותך חודש אחד בחינם (במידה והכסף הוא מכשול בהתנסות הזו) ואחרי זה תחליטי בעצמך מה לעשות במה שתפיקי מזה.
[email protected]

ומילה אחרת לעניין הרעב והשבוע והקושי לחוש בהם.
אני לא יודעת אם זה מעניין אותך, אבל אני מלווה גבר שיש לו אתגר שנשמע דומה לשלך. הוא בחר להתנסות בצום מיצים, וזה חידד לו את ההבנות האלה בצורה משמעותית. זה לא פותר את כל הבעיות אבל זה עשוי ליצור למידה משמעותית בהקשר הספציפי הזה. אם מעניין אותך אולי תוכלי לקרוא על זה ולבדוק מה דעתך.

מה שאני רוצה להגיד בשני הפוסטים לעיל זה שאני מקשיבה ומאמינה ומודה לכל מה שצילצול, יונת והפלוניות כתבו. ואני גם מוכנה לזה, ואני יודעת לעשות את זה. ואני רוצה את זה ברמות שמקבילות לרצון לחיות, עד כדי כך. אבל אני מרגישה שאני צריכה עזרה נוספת, משהו חיצוני בנוסף, אחר, שבלעדיו לא אצליח. משהו שכנראה מאפיין עוד אנשים כמוני, ואולי מסביר את הסטטיסטיקה שמציעה שלעודף משקל גדול כמעט אין סיכוי להצליח בדיאטה. אני חושבת שבהסתמך על תכונותי האחרות, על יכולותי ועל הישגים שונים שרשמתי לי בחיים, אני כן אמורה הייתי להצליח לרזות כבר מזמן. מזמן. לא להשמין בכלל. אני מחפשת את המענה לגורם הנוסף הזה, העלום וחסר השם הזה, שעומד בדרכי.

אני חושבת שאני כן יכולה לצאת עכשיו, ברגע זה, לדרך. הדרך המוכרת לי היא זו שהצליחה לי בעבר, או משהו בסביבה, ונראה לי יומרני מדי, לפחות בשלב זה, להניח את כח הרצון בצד. אני גם מוכנה למאמץ הנפשי האדיר הכרוך בכך. אני גם יודעת איך אני רוצה לנהל את חיי אחרי הירידה. כאמור, אחרי הירידה הגדולה של אז עוד החזקתי כמעט שנה במשקל היעד. ידעתי לעשות את זה, וגם נהנתי מזה. חוץ מאותו רעב קטן וקבוע שתמיד היה שם, שחשבתי שאני יכולה לו. אבל אז הסתבר שהיה מחיר למאמץ הגדול. זה לא היה מספיק להתאמץ, כי ברגע המשבר (שבא מכיוון חיצוני) נפשי קמה עלי, ולא יכלה יותר להמשיך.

אני זקוקה לאיזשהם קביים כדי להתמודד עם הרעב המלווה אותי תמיד בחיי, לדכא אותו ולו חלקית, לפני שאצליח להקשיב לקולות ההגיון שמסביב. אני חושבת שהרעב שלי חולני, ויתכן שלא דומה (פיזית, במוח) לאותו רעב שחשים אנשים רזים יותר. נראה לי שאם הייתי מצליחה למצוא מענה לתוספת הזו, הדלתא של הרעב שאני מרגישה שיש לי יותר מאשר לממוצע (ואולי מונעת ממה שעוזר לאנשים רגילים לעזור גם לי), הייתי מיד קופצת בשמחה ובהצלחה למילים כמו שצילצול כתבה לי.

אנא כתבו לי עוד. תודה!

צילצול, כתבנו ביחד. תודה גדולה על ההזמנה.
על הדברים שכתבת, האם להגיב לך כאן או שם?

לא הבנתי את מה שכתבת על הלא מובנות...תוכלי בבקשה לחבר עבורי את המילים ארצה?

אני כן יכולה לצאת עכשיו, ברגע זה, לדרך
בטח, בטח! זו הדרך הנכונה. וזה סימן חיובי מאוד כי אלו שאינם מוכנים מסכימים לצאת לדרך רק ממחר, או מיום ראשון בשבוע הבא, או בתאריך עגול כלשהו.

נראה לי יומרני מדי, לפחות בשלב זה, להניח את כח הרצון בצד
נסי "לחשוב" מהבטן, במקום מהראש. יומרני היא מילה שיפוטית. מה קורה אם זונחים את השיפוט? אולי אפשר ביחד איתו לזנוח גם את כח הרצון ולהישאר בחיים?
לא יודעת, מציעה לבדיקה.

אני גם מוכנה למאמץ הנפשי האדיר הכרוך בכך
אולי לא כרוך בכך מאמץ כלל? האם מאמץ הוא מחוייב המציאות כדי להשיג משהו?
ושוב, לא יודעת, כי אני לא מכירה אותך. אבל שווה להישאר פתוחה לאפשרות הזו.

אבל אז הסתבר שהיה מחיר למאמץ הגדול. זה לא היה מספיק להתאמץ
למאמץ תמיד יש מחיר. בין אם אם הוא גדול (ואז המחיר גדול) ובין אם הוא קטן (והמחיר בהתאם). אולי זה כן היה מספיק להתאמץ? אולי עצם זה שהיית במאמץ כבר היה יותר מדי? אולי לולא המאמץ דברים היו נראים אחרת? עד שלא מנסים לא יודעים...

הרעב המלווה אותי תמיד בחיי, לדכא אותו ולו חלקית.
או הפוך? אולי לתת לו מקום של ממש? לשמוע אותו ולבדוק מה יש מאחוריו?

לפני שאצליח להקשיב לקולות ההגיון שמסביב
או לפני שתצליחי להקשיב לקול הפנימי החכם והיודע שלך עצמך.

אני חושבת שהרעב שלי חולני
אולי תחילת הדרך יכולה להיות להיפרד מהשיפוט של הרעב הזה, ומהתיוג שלו כמשהו כזה או אחר.

אני זקוקה לאיזשהם קביים
קביים אין לי, ואני גם לא יודעת לתת אותם. אני יודעת לתת יד. כאמור, היד שלי מושטת באהבה. את מוזמנת לבוא להוסיף את שלך.

אני כותבת וחוששת לצאת נלעגת מהדברים.
כל כך לא! ההפך, את יוצאת מרשימה ומדויקת ומעוררת השראה בכנות ובנכונות להבין ואז לשנות.

צילי ועלמה, גם אם תעברו לערוץ פרטי, תוכלו להמשיך קצת גם כאן? מעניין וחשוב ועוזר (כידוע) כל הדיבור הזה על שינויים תזונתיים.
(צילי, דף חיוניות בתחפושת?)

הי עלמה, נשמע לי שאת מתארת מצב של תנגודת לפטין. לפטין הוא הורמון שאחראי על תחושת שובע. תזונה מבוססת שומנים טובים והמנעות מפחמימות גורמת לשיקום מנגנון ויסות הרעב/שובע (תנגודת לפטין ואינסולין). ב"דיאטה" מסוג כזה אוכלים עד כדי שובע(!). אם הכיוון מעניין אותך אוכל לקשר אותך לעוד אינפו.

_אני חושבת שהרעב שלי חולני
אולי תחילת הדרך יכולה להיות להיפרד מהשיפוט של הרעב הזה_
אני לא רואה פה שיפוטיות. כפי שכתבתי למעלה, גם לי נשמע שיש פה מנגנון פיזיולוגי משובש שכדאי לזהות ולהתייחס אליו בבחירות התזונתיות.

גוונים, תודה רבה על מילותייך הנעימות. מיכל, תודה על החיזוק. ביני ובין צילצול, אני תוהה מי תצליח לשכנע את רעותה קודם בנושא הזה

צילצול, אני כל כך רוצה להושיט יד בחזרה. רציתי להושיט מיד כשכתבת, את שתי הידיים ביחד, ואז נסוגותי ולקחתי לי כמה שעות לבדוק אם אני אמיתית. אז זהו, שלחרפתי הגדולה אני מרגישה שקשה לי לקרוא אותך באופן נקי, והלואי שזה לא היה ככה וכן הייתי יכולה ובכלל לא היה צריך להתאמץ לשכנע אותי לעיל. את מבינה, אני מרגישה שיש גורם נוסף, משהו שהוא לא רק בבחירה, לא רק באינטואיציה, משהו עלום שמונע ממני. וכל עוד הוא מונע ממני, גם הבחירה מנועה ממני, כי סופה נתון מראש. והחשש הזה, שהאדם שמהצד השני לא מבין אותי, ולכן יוביל אותי בדרך שאין לי סיכוי בה, וששוב אכשל, ושוב אפגע, ושוב אבוז לעצמי... אני לא יודעת אם אני צודקת וקשה לי מאד לכתוב את הדברים, כי אולי הכל סתם תירוצים ומחבואים ואם כן, מה אני רוצה מכן ומי יציל אותי מציפורני עצמי.

[בין לבין, מתחילה לברר על בדיקות ואבחונים שעשויים להיות רלוונטים. אולי כן יימצא איזה קוץ סורר, ואולי אוכל פשוט לשלוף אותו, ואולי אז אצליח בטבעיות ובחיוניות להתפנות לדברי הטעם האמיתיים כל כך שזורמים כאן?]

עלמה יקרה,
אני בטוחה שתמצאי מי שמתאים לך ותעשי מה שטוב לך.
אבל חשוב לי מאוד להבהיר - אני ממש לא חושבת שזו רק בחירה או שאין בכלל ענייני גוף בסיפור הזה.
כתבתי כפי שכתבתי מכיוון שמהדברים שלך היה נראה (ואולי טעיתי, כתבת מעט ואולי פרשתי) שאת לא עסוקה בחלק הבוחר ושאת לגמרי בענייני הגוף. מה שהצעתי לך, כזווית ראייה, הוא לעולם בנוסף על אלו שיש בך ממילא, ולא במקומם.
אני עובדת עם אנשים שבכלל לא מאמינים בשום ענייני נפש ורוצים לעסוק רק בתזונה באופן הכי נקודתי שיש. ואני עובדת עם אנשים הפוכים, שמאמינים שהתזונה תשתנה כאשר דברים אחרים לגמרי ישתנו. ויש לי גם מכל מה שבאמצע.
כך שאין לי עניין לשכנע אותך בדבר. ובמה שאת משוכנעת בו - גם אני משוכנעת. מה שהצעתי הוא נוסף, כאפשרות, ולא במקום.

אני נשארת פה בינתיים וממשיכה לקרוא אותך, ובעיקר - מאחלת לך דרך טובה לצעוד בה. יש לך את המייל שלי אם תשני את דעתך או סתם יתחשק לך להגיד שלום.

אוי צילצול, בבקשה אל תלכי. בבקשה. וגם אל תישארי בשקט... אני לא יודעת מה אני. אני לא יודעת אם זה ענין של בחירה, אין לי שום הוכחה לכך שאני לא באמת בוחרת להיות מוזנחת, שמנה, בזויה. שזה לא משרת אצלי איזה דבר שאני לא רואה. פשוט, נוח לי יותר להאמין לעצמי שאני לא

לא אמרתי שאני הולכת. להפך. אמרתי שאני נשארת

ולעתים נדירות אני מצליחה להיות בשקט, גם כשאני באמת מנסה...

אני לא בעניין של להיות מי שאנחנו כי זה משרת משהו. דווקא לזה אני פחות מתחברת, אלא אם מי שמולי עושה בעצמה חיבור כזה ואז אני אזרום איתה. אני לא חושבת שאנחנו פועלים נגד עצמנו. אני חושבת שברגע הזה את רוצה משהו שהוא יותר טוב ממה שיש לך כרגע. ושבעצם הרצון והאיוורור של הרצון את כבר עושה טוב לעצמך. פשוט תמשיכי.

אשאל אותך שאלה לגבי התכולה של התזונה שלך (לא לגבי הכמות, הלכתי לקרוא בדף שפתחת בשעתו, אבל זה היה מזמן. היית אשה אחרת) - מה היית רוצה לאכול? מה מושך אותך?

מה היית רוצה לאכול? מה מושך אותך?
או, זה קל. הכי אוהבת אוכל צמחוני או טבעוני, מגוון, טרי.
סלטים מכל מיני סוגים, פשטידות, מרקים, ירקות מוקפצים, פירות.
דייסת קווקר ומאכלי קדרה בחורף. לחמים מאפים פסטות וויריאציות של לביבות.

עלמה, האם את זקוקה למקום שבו תוכלי לנסות לבנות לעצמך תהליך, מוקפת בתמיכה של הקהילה הספציפית הזו, או שפשוט התחשק לך לדבר על הנושא של דיאטות ושל עצמך בתוכן?
כי איכשהו נראה לי שבגלל שכתבתי לך, הטיתי את הדברים לכיוון מסוים שבא לי באופן טבעי, וכך יצא שהדיון שעוררת (שגם לדעתי הוא חשוב ומעניין) קצת נשכח. לדעתי זה חבל וזה גם הנושא של הדף.
אז אולי מתחשק לך לבדוק מול עצמך מה את צריכה ומה את רוצה, כדי שלא יצא שתקבלי דברים אחרים לגמרי

וגם אני אחשוב בינתיים מה מבין הדברים שאני עושה מתאים למקום כל כך חשוף כמו האינטרנט.

אין לי שום הוכחה לכך שאני לא באמת בוחרת להיות מוזנחת, שמנה, בזויה

אני בטוחה במאה אחוז שאת לא בוחרת להיות מוזנחת, שמנה, בזויה וגם אם את בוחרת להיות ברגע הזה שמנה כי לא להיות שמנה לוקח ממך יותר מדי משאבים, את עדיין לא בוחרת להיות מוזנחת ובזויה.

אני מכירה את המילים האלה כל כך טוב מעצמי שהם ממש כאבו לי כשקראתי אותן וישר התחלתי להזיז את הראש מול המסך ולהגיד: "לא, לא, לא. זה לא ככה! אני בטוחה בטוחה שזה לא ככה!"
באופן אישי אני חושבת שדיאטה לא עובדת. למען האמת אני חושבת שדיאטה זאת הדרך הכי מהירה להשמין. שינוי תזונתי עובד אבל גם שם יש את הריקוד הנצחי הזה של אחד קדימה, שניים אחורה, אבל לפחות זה מתגמל מאוד. (למשל, לא לחלות בחורף. כבר המון חורפים, בשבילי.) אני חושבת שכמעט כולנו אוכלים יותר מדי ושאוכל מוטמע במרקם חיינו במידה כזו שבאמת צריך "להחזיק" את עצמך כדי לא לאכול הרבה ואת מה שלא טוב. וכל החזקה סופה, כנראה, להשתחרר. והרבה אוכל זאת הדרך המהירה והיעילה ביותר לא לחשוב על מה שלא בא לך לחשוב עליו.

ואף על פי כן, אני לא פסימית כמו שזה מצטייר. אולי ברגע הזה כן, כי אני אוכלת סרטים משל עצמי (כמה מדויק הביטוי הזה בהקשר של אנשים שמנים!), אבל באופן עקרוני לא. כי אני מאמינה שבתוך כל המפגש הזה עם אוכל, בעיקר לנשים שמנות, מתחת לתסכול ולעצב הגדול מסתתר מסע והרפתקאה והמון הזדמנות ללמידה. אוכל זה לא רק אוכל, דיאטה היא לא רק דיאטה. יש פה תביעה נואשת לשינוי שלא מוכנה שיתעלמו ממנה, ככה אני מרגישה את זה אצלי. כאילו זה כל כך בחוץ שאני לא יכולה להתעלם מזה.

עלמה, נשמע שאת אוכלת הרבה פחמימות ומעט שומנים, וזה באמת עלול להיות לא משביע (גם בלי להוסיף גורמים נפשיים). אולי שווה לך לעשות ניסוי: פחות פחמימות (בעיקר לחמים מאפים פסטות שמקפיצים את האינסולין) ויותר שומנים -- אגוזים שקדים גרעינים, אבוקדו, גבינות שמנות אם את אוכלת, הרבה שמן זית בסלט. אולי זה ישפיע על תחושת השובע?

יונת, תודה. צילצול שאלה מה הייתי רוצה לאכול ומה מושך אותי, לא מה אני אוכלת בפועל

בפועל יש שני מצבים - התקופות בהן אני משתדלת יותר, ואז זה באמת מאוזן ונכון, והתקופות בהן אני אוגרת כוחות לקראת ההשתדלות הבאה...

צילצול, אין לי ממש תשובות. לא תכננתי, זורמת לאן שהעמוד לוקח. אני מכירה את גישת הרופאים, ששולחים שמנים או לדיאטה או לניתוח. כששמעתי את הנתון של 5% הצלחה לדיאטות, הרגשתי שחטפתי סתירה. שרימו אותי, שאיך לא גילו לי. כל החיים אני מנסה לעשות דיאטות, מצליחה לפרקים, מקוה, האם באמת כל החיים אני מנסה לעשות משהו שיש לו כל כך מעט סיכוי להצליח? וכל הסבל בדרך... חיים שלמים מסביב... התחלתי לצעוק בתוכי, זה לא יכול להיות נכון. נרדמתי וחלמתי שמנתחים אותי, שקורעים לי את הגוף לגזרים. הלכתי לחפש אנשים שהכרתי פעם, מזמן, שאני יודעת שרזו מאד. כולם עלו בחזרה. תחושה חזקה כל כך של הולכת שולל, קשה להעביר אותה לכתוב. התחלתי לברר עם אנשים מסביב, מדענים, משרד הבריאות, רופאים... הנתון של ה- 5% מקובל על כולם, ויש שאמרו לי - עוד פחות. ככה התחלתי את הדף.

אני חושבת שמה שהכי הייתי רוצה זה לקבל את האמון שלי בחזרה, שעדין יש לי כוחות לעזור לעצמי ולהביא את עצמי למקום אחר. אני לא יודעת איך.
אולי יסתבר שיש בעיה בסטטיסטיקה הזו, למשל שעשו אותה רק על אנשים שעשו דיאטה נטו, בלי לעשות שום שינוי אחר בחיים? (אבל יכול להיות שכל רבבות האנשים שהזינו את הסטטיסטיקה לא חשבו לשנות שום דבר אחר בחיים, חוץ מאוכל?)
אולי יסתבר שכל האנשים השמנים, או לפחות אני, סובלים ממשהו נוסף אובייקטיבי שהוא האשם והכל בגללו, למשל איזה הורמון לא מאוזן או משהו?
אולי יסתבר שיש כאן מישהו שמלווה בעצמו, או מכיר, או יודע, על קבוצה מסויימת של אנשים שעשו משהו שאוכל להצטרף אליו, ושאחוזי ההצלחה בו הם הרבה יותר גבוהים ומבטיחים?
או משהו אחר?

בקיצור, אני צריכה אמונה.

הי,
יש כאן שתי שאלות - לגבי אנשים שעשו דיאטה והיא הצליחה - לא מכירה.
לגבי אנשים שעשו שינוי בחיים ורזו, בלי להגביל לעצמם את האכילה (או עם להגביל, אבל מטעמי בריאות - נניח גילו רגישות לגלוטן) - כאלה אני מכירה ממש המון, כולל עצמי.
אני ממש יכולה להביא 4 דוגמאות כאלה מהמותן. וזה אנשים שאפשר לשבת איתם במסעדה ולהינות יחד בכיף, כלומר, לא אנשים מוגבלים. (חוץ מזה עם ההגבלת גלוטן, נניח)
אנשים שלא שוקלים את עצמם.
מה משותף? לכולם היה איזה שינוי בחיים שהוסיף להם שמחה, אתגר ועניין. שהוציא אותם מהבית. שגרם להם לזוז.

עלמה, בגלל מה שכתבת (צריכה אמונה) אני מציעה בשלב ראשון לזנוח את מה שקורה לאנשים אחרים או לאלו מהסטטיסטיקות. את החשובה, מה שקורה לך הוא המעניין והוא היחיד הרלבנטי. ובוודאי שיש לך כוח להביא את עצמך למקום אחר! איזו שאלה?
הנה מחשבה, תבדקי מה את חושבת עליה - ממה שענית ליונת זה נשמע שאת נדה בין קצוות - באחד את "טובה", ובשני את פחות, מתכוננת להיות "טובה" שוב.
אם זה תיאור שמסתדר לך, את יכולה לבדוק שני דברים שעולים בדעתי (ובטוח יש רעיונות נוספים, גם ממש בהקשר הזה):
1) האם כשאת "טובה" את בעצם בתזונה שהיא קיצונית לך מדי, דורשת מאמץ גבוה, ולכן קשה לך להחזיק בה? ואז אחת האפשרויות היא לרכך את התזונה בתקופות הטובות, לשחרר את המאמץ בהתאם, ולבדוק אם זה מאפשר לך להישאר איתה לפרקי זמן ארוכים יותר. זו לא בדיקה של התזונה אלא בדיקה של המאמץ והמחיר שלו, כפי שהם משתקפים דרך התזונה שלך.
2) מה קורה לך כשאת "טובה"? אילו מחשבות יש לך בראש? מה עוד קורה בחיים שלך חוץ מזה שהתזונה מוצלחת יותר? אולי משם תוכלי לראות איך אפשר לקחת אלמנטים שמייצרים טוב מסוים ולהרחיב את ההשפעה שלהם לתקופות נוספות בחיים שלך.

וגם, אולי, מה שאת מחשיבה כתזונה ״טובה״ לא בדיוק זהה למה שהגוף שלך צריך, ואז הצורך הזה נשאר בלתי מסופק ונחווה כרעב...
(ספציפית אני חושבת על מחסור בשומנים בריאים, אבל זה יכול להיות עוד דברים.)

כאלה אני מכירה ממש המון, כולל עצמי.

ביישניתית, תודה, ויפה לך!

האם מדובר בהרזיה גדולה, כלומר יציאה ממצב של השמנת יתר?

צילצול, זה מאד מביך לענות לך. אני מנסה, ויחי מסך החשאיות של הווב. במצב נטול מאמץ, אני יכולה לאכול משהו שטעים לי. נניח, כריך ממולא בכל טוב. אני נהנית מאד מהאכילה שלו. כשאני מסיימת אותו, אני מרגישה שעוד לא התחלתי. אני מכינה עוד אחד, זהה. אני רעבה יותר לכריך השני מאשר לזה הראשון. נהנית אותו דבר מהטעם. כשאני מסיימת אותו, אני מרגישה שעוד לא התחלתי. הולכת להכין עוד אחד. ועוד. אני בטוחה שזה נשמע פה בדיוני לחלק (כל?) ממי שקורא. אני יודעת ושומעת אנשים שאומרים דברים איומים על אנשים כמוני. הם לא יודעים כלום.

כדי להפסיק לאכול אני צריכה להגיד לעצמי להפסיק לאכול. בדרך כלל אני אומרת. כמעט תמיד. בדרך כלל זה מאמץ. תמיד. כי החשק לעוד נשאר, הסיפוק לא מגיע. בסיום האכילה אני רעבה ממה שהייתי בתחילתה, אבל גם עם בטן כואבת אולי ויסורי נפש בטוח. זה פשוט לא פועל כמו אצל אנשים אחרים, את מבינה? מישהו מבין?

לכן, אני בכלל לא יכולה לדמיין מצב בו אני "משחררת את המאמץ" כמו שכתבת. מה זאת אומרת? להניח לעצמי לאכול את הכריך הראשון, ואחריו לעצור את עצמי? או אחרי השני, או השלישי? מבחינתי, כל שלוש האפשרויות האלו זהות. אעצור את עצמי בעודי רעבה. לכן, עדיף לי לעצור את עצמי בכריך הראשון, או לפניו.

ויש את המצבים בהם אני ממש מתאמצת. במצבים אלו, אני נמנעת לחלוטין מרוב הקמחים ומשקיעה רבות בארוחות בריאות וטעימות וטובות לי. או אז אני מרגישה טוב יותר, יותר אנרגיה, יותר חיוניות, וגם עוד דברים טובים קורים מסביב, לעולם לא ניתן להפריד. ואני נשבעת שאם הייתי יודעת שבסוף הדרך הזו ממתינה לי שלוה הייתי דבקה בה מהשניה הזו עד קץ חיי, אני יודעת שאני יכולה. אבל זה לא ככה. בפועל גם כאן נדרש ממני מאמץ תדיר, אמנם נמוך יותר (לעולם קל יותר לעצור באמצע אכילת אוכל בריא מאשר אוכל מזיק) אבל עדין גדול ומשמעותי. ואחרי כמה ימים, או שבועות, או חודשים, או שנתיים כמו שהיה פעם... כמה כבר אפשר להיות כל הזמן מכווץ ומכוון לאיפוק? כמה? זה קשה, אני רוצה לשחרר, אני רוצה לעבור יום בלי שאצטרך להלחם בעצמי, אני רוצה שזה פשוט יקרה. מה שקורה בפועל זה שיום אחד אני פחות מצליחה לאיפוק, ולוקחת משהו שאני לא אמורה. למשל, פרוסת לחם או פשטידה. אעמוד מולה, ואחשוב אם כן או לא, ואחרי יום או חודש או שנה בסוף אכנע לה. ואוכל אותה, ואז אהיה רעבה יותר לפרוסה השניה. אם לא יכולתי לחשק הראשון, איך אוכל לשני, החזק יותר? ונפרץ המפל, ומתפרצת הנפש, והכל מתפרק. הכל הכל מתפרק.

למדתי הרבה כשהייתי באו-איי. האנשים שם מבינים מה זו התמכרות, ולא סתם השיטות לקוחות מטיפול באלכוהוליסטים ובמסוממים. אקדים ואומר - בפרץ הסקר הנוכחי שלי לא הצלחתי להשיג נתונים על אחוזי ההצלחה שלהם, אבל כן מצאתי הערכות שגם כאן מדובר בסביב 5%. ואין ספק שהם עושים דרך, חוץ מהדיאטה עצמה. 12 הצעדים והתמיכה הקבוצתית ועוד. אין לי ספק שהתמיכה שם עזרה לי לעמוד במאמץ הגדול של המנעות ארוכה מאד. אני גם יודעת היום שלא היה סוף למאמץ, כלומר זה לא שזה נהיה יותר קל עם הזמן. מכאן המוטו שלהם - שכל יום עומד בפני עצמו.

בכל אופן, מה שרציתי זה לספר על המושג הזה, המנעות. ההמנעות היא מקמח לבן, סוכר ועוד דברים ספציפיים לכל אחד. ההמנעות צריכה להיות מוחלטת. במועדון שהייתי בו (אתמול אגב למדתי שהוא התפזר מאז) לא היו כאלו, אבל היה מועדון אחד (הזכרתי אותו בעבר) בו פגשתי נשים מאד מרשימות, ששמרו על המנעות בת עשר שנים ואולי עשרים, לא זוכרת. הכוונה היא שבכל השנים האלו הן לא טעמו אפילו פעם אחת משהו שהכיל קמח לבן או סוכר. אלו היו נשים מבוגרות, נפגשות פעמיים בשבוע במועדון ההוא, ולרובן היתה פגישה נוספת במקום אחר פעם בשבוע. כולן סיפרו שהמועדון הוא מקום מרכזי מאד בחייהן, והיו שאמרו - יותר בית מאשר הבית. אני זוכרת שסיפרו שבאים אליהן נכדים לפעמים. שהן מכינות להם עוגיות וכו' אבל לא טועמות כלום. אני זוכרת שבתקופת ההמנעות שלי, הייתי מתמודדת עם דברים שעשויים להראות לאחרים טפשיים. למשל, המנהג הזה של ללקק את האצבע תוך כדי בישולים. ללקק אוכל שנדבק לאצבע נחשב 'נפילה', משהו מאד דרמטי. אחרי דבר כזה יש איזה תהליך של כפרה, ואחריו מתחילים לספור את ההמנעות מחדש. יש את הקטע החברתי הזה, שבפגישות המועדון כל אחד משוויץ כמה ימי המנעות הוא צבר. אני זוכרת שפעם הכנתי עוגיות לילדים, והיתה אורחת ונתתי לה עוגיות הביתה, וכל הזמן דאגתי שאולי התבלבלתי ושמתי שם מלח במקום סוכר. זה נשמע מצחיק בטח, אבל זה הטריף אותי!

ולמנחה שלי אז אמרתי, אני לא אוכל להיות בהמנעות כל החיים. היא אמרה אבל תראי אותי. אבל היא זו היא. אולי היא חזקה יותר, או חולה פחות, או באופן כללי החיים שלה פחות תובעניים משלי. אני זוכרת שאמרתי לה - מה, בחתונה של הבת שלי אני לא אטעם מהכיבוד? הבת שלי היתה בת ארבע אז... אתם מבינים, אני לא רוצה לחיות בהמנעות. אני לא רוצה להתחייב אליה, ובטח שלא להרגיש כשלון וצורך בכפרה וחזרה להתחלה בכל פעם שאני לא יכולה לה. אני רוצה חיים נורמלים, כאלו שאפשר לפעמים לטעום ממשהו, להנות מהטעם ולהיות מסופקים ממנו, שלא צריך תמיד להיות יוצאי דופן ומשביתי שמחות. ובכל אופן, היחידים שהכרתי שהחזיקו במשקלם החדש היו כאלו עם המנעות של שנים. מה דעתכם על זה?

נניח, כריך ממולא בכל טוב. אני נהנית מאד מהאכילה שלו. כשאני מסיימת אותו, אני מרגישה שעוד לא התחלתי. אני מכינה עוד אחד, זהה. אני רעבה יותר לכריך השני מאשר לזה הראשון. נהנית אותו דבר מהטעם. כשאני מסיימת אותו, אני מרגישה שעוד לא התחלתי. הולכת להכין עוד אחד. ועוד. אני בטוחה שזה נשמע פה בדיוני לחלק (כל?) ממי שקורא
עלמה, לא רק שזה לא בדיוני, זו אני. ולכן אני מבינה. ואני מבטיחה לך שעוד רבות פה מבינות אותך טוב ממה שהיו רוצות.
אני מנחשת שיש לנו גוף שונה, ושכנראה עשיתי את זה בתדירות יותר נמוכה ממך, ועצרתי בכריך השלישי, ולכן אין לי כיום עודף משקל. אבל את הדינמיקה אני מכירה כל כך טוב... אין לך מושג עד כמה. מכריכים, דרך פיצות ועד תפוצ'יפס, בכמויות שאחרים רואים כלא אנושיות.

אני יודעת ושומעת אנשים שאומרים דברים איומים על אנשים כמוני. הם לא יודעים כלום.
לא בבית הספר הזה. ואגב, שימי לב שלפעמים מי שאומר הוא דווקא זה שיודע הכל, אבל זו דרכו "לשכוח" שגם הוא כזה, בבית כשאף אחד לא רואה.

בסיום האכילה אני רעבה ממה שהייתי בתחילתה, אבל גם עם בטן כואבת אולי ויסורי נפש בטוח
מה שיכול להדחיק את המחשבה שאת בעצם לא רעבה. שאולי את בתחושה שלמדת לקרוא לה רעב אבל היא משהו לגמרי אחר. מה דעתך על הרעיון הזה?
למשל, כתבת -
להניח לעצמי לאכול את הכריך הראשון, ואחריו לעצור את עצמי? או אחרי השני, או השלישי? מבחינתי, כל שלוש האפשרויות האלו זהות. אעצור את עצמי בעודי רעבה.
מה דעתך על ניסוח חלופי? "אעצור את עצמי בעודי לא מסופקת", להבדיל חוסר סיפוק מסוג מסוים, שכרגע עוד אין לו שם, מרעב, שאותו מספקים בעזרת אוכל.

לעולם קל יותר לעצור באמצע אכילת אוכל בריא מאשר אוכל מזיק.
בדיוק. כי רוב המאכלים שאינם מזינים (כפי שציינה יונת) מרעיבים. בעוד שאוכל אמיתי משביע. וגם שם, עם אוכל אמיתי, יכול להיות שתתקשי למצוא שובע, כי הרעב הוא לא לאוכל אלא למשהו אחר שמבקש הכרה. אם כל זה מדבר אליך, יש לך דרך עם שני ערוצים מקבילים. הראשונה היא המזון עצמו, ובחירות חדשות שיעודדו מפגש עם הרעב והשובע, והשנייה עם הצרכים האחרים הבלתי מסופקים, המבקשים מענה ומוצאים במקומו אוכל.

אני רוצה לשחרר, אני רוצה לעבור יום בלי שאצטרך להלחם בעצמי, אני רוצה שזה פשוט יקרה.
זה יכול לקרות. זה בהישג ידך. זה פשוט לוקח כמה עצירות לתובנות חדשות, להתנסות ולמידה, ולטיפוח של הסכמה לשחרר בלי פחד. את כבר בדרך, שמת לב?

ביישניתית, תודה, ויפה לך!

זה היה ממש ממש מזמן

האם מדובר בהרזיה גדולה, כלומר יציאה ממצב של השמנת יתר?

אצלי - בערך 17-18 קילו. אצל אחרים - משתנה, אבל קצת פחות מזה נראה לי.
אני לא יודעת מה זה השמנת יתר, אבל זה הרגיש משמעותי לגוף.

אני רוצה חיים נורמלים, כאלו שאפשר לפעמים לטעום ממשהו, להנות מהטעם ולהיות מסופקים ממנו, שלא צריך תמיד להיות יוצאי דופן ומשביתי שמחות.

מזדהה, כי גם אני רוצה להפסיק לאכול סוכר, בגלל עניין בריאותי שלא קשור למשקל. וגם לי יש את המחשבות האלה. אני לא שם, ואני מנסה להיות עדינה עם עצמי. עזר לי לקרוא את זה:
http://www.mazon-izun.com/?[po]page id[/po]=642

היחידים שהכרתי שהחזיקו במשקלם החדש היו כאלו עם המנעות של שנים. מה דעתכם על זה?
דעתי היא שהימנעות היא רק תיאור של מה שהם לא עושים. השאלה היא מה הם כן עושים. ואם מה שהם עושים זה לאכול היטב ומזין, ולהבין לעומק שבעצם מותר להם מה שהם רוצים בכל רגע נתון, אבל הם בוחרים בקלות ורכות בדברים אחרים, אז שם מונחת האפשרות הריאלית. אם מה שהם עושים זה להחזיק בכל כוחם את ההימנעות ולהגיד לעצמם "אסור, אסור, אסור" אז אני מתקשה להאמין שהרעיון הזה עובד.
זה לא משנה מה את אוכלת או מה את לא אוכלת. משנה איך הבחירה הזו מעובדת אצלך, איך היא נתפשת, איזה מסלול היא עוברת אצלך, קוגנטיבית ורגשית. איזה סיפור את מספרת לעצמך.

בטח שלא להרגיש כשלון וצורך בכפרה וחזרה להתחלה בכל פעם שאני לא יכולה לה.
בוודאי. למה שתהיי במצב הזה? מגיע לך טוב מזה. לכולנו מגיע.

כל עוד את קוראת לזה דיאטה ומתייחסת לזה כאל תקופת מעבר- זה לא ילך. ברגע שהשינוי הוא כדרך חיים, מתוך אהבה לתפריט ולתזונה הנכונה עבורך- זה יעבוד.
אני ירדתי 18 ק"ג בתוכנית של חלי ממן, לפני יותר משנה. התזונה הזו היא דרך החיים שלי. טוב לי כך. הגישה היא שזו התזונה המיטבית והטעימה ביותר בשבילי וכייף לי איתה.

מיכל בז - תודה על הדברים שכתבת למעלה! התפספס לי קודם..

החלטתי לעשות כמה דברים במקביל.
אחד לעשות בירור רפואי.
שני לעשות סדר חיצוני.

בירור רפואי: עשיתי צעד ראשון. התקשרתי לרופא שעושה מין מיפוי הורמונלי, משהו כזה. מישהו המליץ לי. יכול להיות שהבן אדם מאד מרשים ועזר להרבה אנשים, אבל לי לא הלך אתו. כששמע מה הבעיה, פלט כמה משפטים על זה שקודם אני צריכה ללמוד לספור קלוריות וכל זה, ושהוא לא יכול לעזור לי. אוףףףףף

סדר חיצוני: התחלתי לסדר דברים בבית. שלב ראשון: מיוני ניירות. המון דברים בחיים שלי הולכים עקום בגלל בלגן הניירת שלי. שמתי כמה דברים במקום וזרקתי המון אחרים. אולי זה יעזור גם לתהליך שאני מבקשת, מי יודע. בכל אופן להבדיל מדברים אחרים, זה יועיל בכל מקרה. נראה.

אוףףףףף
תשמעי, הוא עזר לך להבין על ההתחלה שהוא לא מתאים לך. אולי זו ברכה. בטוח שיש אחרים שיכולים לתת לך את מה שאת מבקשת.

סדר חיצוני
איזה רעיון מעולה! המון פעמים זה יוצר תנועה שסוחבת איתה דברים אחרים. וגם מנקה מהראש דברים לא רלבנטיים ומשאיר את מה שחשוב לך. בהצלחה.

שלום לך @}
אני לא מכירה אנשים שעשו "דיאטה" במובן המקובל וזה הצליח להם.
בהחלט מכירה אנשים שעשו שינוי תזונתי מקיף וקבוע וזה הצליח להם כולל ירידה גדולה במשקל ושמירה עליו.
באמת באמת תלוי בתפיסה. אם אנשים אוכלים בערך אותו דבר אבל רק מנסים להפחית כמויות - לא מכירה שעובד.
אם אנשים עושים שינוי גדול ב"מה" הם אוכלים ולא רק ב"כמה" - ובעיקר תופסים אחרת את כל העניין - אז זה משהו אחר לגמרי.

אני רוצה חיים נורמלים, כאלו שאפשר לפעמים לטעום ממשהו, להנות מהטעם ולהיות מסופקים ממנו, שלא צריך תמיד להיות יוצאי דופן ומשביתי שמחות.
יש פה ערבוב גדול מאוד בין עובדות לתפיסות.
עובדה זה אם את אוכלת מאכלים מסוימים או לא.
אם את משביתה שמחות או לא - זו תפיסה, אין שום קשר לעובדות.
יש אנשים שמשביתים שמחות כאשר הם אוכלים עוגת קצפת. יש אנשים (אני) שלא יגעו בכזה דבר אבל יהנו וישמחו עם כולם. האם אני משביתת שמחות? בעיני לא. בעיני אחרים שאני מכירה - לא. אולי בעיני מישהו כן - אין לי בעיה עם זה.

האם אדם שמכור למאכלים מסוימים שפוגעים בו (ממתקים, אוכל לא מזין) יכול להמשיך לצרוך אותם אך לא להיות מכור אליהם - כלומר כן לאכול אותם כאשר אחרים אוכלים אותם, נניח במסעדה כן לאכול קינוח - ולא להתמכר חזרה, ולא להשמין חזרה, ולא לסבול שוב מהקרייבינגס המטורפים - אין לי מושג. אולי ציל צול יודעת. בנסיון האישי שלי זה לא עובד, ממי שאני מכירה סביבי שרזה ואז החליט להיות נורמלי הוא גם באופן נורמלי עלה בחזרה את המשקל שלו (לאט אבל בטוח).

אז כן את יכולה לחיות חיים ממש נורמליים ואפילו מעולים ויותר מנורמליים, ולאכול אוכל שטעים לך ומספק אותך וליהנות מהשמחות שסביבך (גם אלו שכוללות ג'אנק משמין ומעורר מחלות), אבל האם זה יכלול אכילה של גאנק וגם להיות רזה - אני לא בטוחה.

אנשים כמו ציל צול יכולים לעזור וגם עבודה ב"התמקדות" יכולה לעזור

מעניין כאן. תודה שפתחת את הדף.

אני רעבה יותר לכריך השני מאשר לזה הראשון. נהנית אותו דבר מהטעם. כשאני מסיימת אותו, אני מרגישה שעוד לא התחלתי. הולכת להכין עוד אחד. ועוד. אני בטוחה שזה נשמע פה בדיוני לחלק (כל?) ממי שקורא. אני יודעת ושומעת אנשים שאומרים דברים איומים על אנשים כמוני. הם לא יודעים כלום.

אני מתפקדת לאלה שלא נשמע להן בדיוני בכלל בכלל. זה לא קורה לי המון, אבל כשקורה, זה בדיוק כמו שתיארת. הרבה פעמים גם המציאות פשוט לא מאפשרת לזה לקרות, ויש מצב שהיה קורה הרבה יותר אם היה לי זמן להכין כמה כריכים ברצף.
ובעיניי זה בדיוק כמו שצילי תיארה - יש צורך אחר לא מסופק מאחורי זה. אני ממש מרגישה את זה בזמן אמת. בגלל זה לדעתי הכריך השני מפתה יותר. כי כבר נוכחנו איזו הקלה והנאה סיפק הראשון, וטבעי שרוצים עוד מהתחושה הזו. כמובן שאולי אצלך זה משהו שונה וכן פיזי, אז מצוין שאת מבררת. אולי תתחילי דווקא מרופא המשפחה? נראה לי לגיטימי לומר שלפני שאת מתחילה מאמץ רציני ביותר של דיאטה, את רוצה פעם אחת ולתמיד לוודא שאין פה שום גורם פיזי ולשאול לאן להמשיך מכאן.

וסתם הערה מבחוץ - נראה לי שבאופן כללי את מאוד מרגישה לא נורמלית, חריגה, לא בסדר. למה? יש לך איזשהו קושי עם אוכל, נכון. אבל זה משהו כל כך נפוץ! האם אין אנשים שאת מעריכה מאוד והם בעודף משקל? גם הם לא הגיעו לשם מאכילה של מנות קטנות, מדודות ואלגנטיות (-;
אני לא אומרת את זה כדי לחבל לך במוטיבציה לרזות, אני רק רוצה לומר שאין בעיני שום דבר רע או מעוות בלאכול הרבה. יש לזה השלכות שאת לא מעוניינת בהן, זה הכול.
סך הכול כולם (או הרוב) "חוטאים" בחטאים של דומים של "הגזמה": צפייה בטלויזיה, גלישה באינטרנט, עישון, קניות, עצבים, עצלנות... אף אחד לא "מוחזק" מאה אחוז מהזמן. אף אחד גם לא מרגיש נהדר מאה אחוז מהזמן. נראה לי שכולם לפעמים מרגישים רע ו"נופלים" לבריחות למיניהן. אני מניחה שיש פה שוני גדול במינונים, וזה לא שאני ממליצה על זה כמדיניות, אבל הנטייה כנטייה - לגמרי נורמלית.
אגב, גם אני עם עודף משקל די גדול (כעשרים קילו, על גוף קטן). אף פעם לא תיארתי לעצמי שמישהו אומר (או חושב) עליי דברים איומים. כאילו, מה אכפת למישהו אחר כמה אני אוכלת? איזה דברים איומים שמעת שאומרים (אני באמת סקרנית)?

יש איזו הנחה שאם במשך שנים לא תאכלי משהו אז תהיי אומללה מזה. אני יודעת שזה מה שאת מכירה עד עכשיו. אבל יש דרכים שונות מאוד ללכת. שאנשים שנים לא אוכלים דברים - אבל שמחים ומרוצים.

יש איזו הנחה שאם במשך שנים לא תאכלי משהו אז תהיי אומללה מזה.
אם אני אמשיך לרצות אותו כל הזמן אז כן, אהיה אומללה מזה. ראי - יש מאכלים שאני לעולם לא אוכלת, אבל אין לי בעיה עם זה כי אני לא סופרת אותם בכלל. הם לא יכולים לגרות אותי. מאכלי ים למשל, או חזיר. מרק שנראה הכי מפתה שאפשר, אם מישהו יגיד לי שטבל בו קודם איזה שרץ אני אגעל עד עמקי נשמתי. איך מעבירים את האוכל "הרע" לי אל מעבר לאותה גדר?

בהחלט מכירה אנשים שעשו שינוי תזונתי מקיף וקבוע וזה הצליח להם
עדין מתבוססת בהבדל בין זה לבין דיאטה. אני מרגישה שלא פעם עשיתי שינוי תזונתי כנ"ל, כולל ספורט והכל, ובכל אופן לא הצליח לי. אני בטוחה שהיו טעויות בדרך, אבל בכל אופן זה מעולם לא היה רק (או בכלל) "להקטין מנות".

נראה לי שבאופן כללי את מאוד מרגישה לא נורמלית, חריגה, לא בסדר.
זה נכון.

איזה רעיון מעולה!
תודה, צילצול. אני מסדרת ניירות עכשיו, מטפלת בדורשים טיפול, מכינה לרו"ח את דוחות 2013. הוא לא יאמין אם אגיש לו בזמן. מה אגיד? ניסיתי להיתמך לדיאטה, בנות התחילו לעזור לי, זה מה שבינתיים יצא

שליחה על ידי אחת* » 13 ינואר 2014, 19:44

גם אני סוחבת משקל עודף , גם אני מרגישה דברים דומים לגבי רעב שמתגבר עם האכילה,
מן סכר שנפרץ ולא יודע שובע.
גם לי יש בלגן בניירות ובכביסה ובכלל...
אבל אני בן אדם נהדר, ואני ממש מאמינה שגם את

שליחה על ידי אחת* » 13 ינואר 2014, 19:46

דרך אגב, היום הבת שלי שאלה אם פריכיות משמינות, ואז שאלה על עוד כל מני מאכלים ועל הכל אמרתי שלא,
אז היא שאלה מה משמין ואני עניתי -דיאטה.

איך מעבירים את האוכל "הרע" לי אל מעבר לאותה גדר?
לפעמים הוא עובר לבד, אחרי ששמים לב הרבה פעמים לנזקים שהוא גורם. נוצרת מן דחייה שהיא ממש מהגוף, לא מהראש. ובמקביל נוצרת העדפה לדברים אחרים, שנותנים תחושה של הזנה.
אבל בכל מקרה, אני מציעה בחום להיפרד מדיכוטומיות שיפוטיות, כמו אוכל רע. הדיכוטומיות האלה, אם את מתחברת לחיבור שבין התזונה שלך לדברים אחרים, תוקעות גם אותך בתוך דיכוטומיה כזו, של טובה ורעה. רעה כשאת אוכלת אוכל רע, טובה כשאת אוכלת אוכל טוב.
במקום זה, אם את חושבת שיועיל לך לתייג מזונות, את יכולה לשים את המזון על סקאלה של מזין/לא מזין (וכל מה שבאמצע, זה הרי לא שחור ולבן), ולחלופין, או במקביל, לקטלג דברים מסוימים כלא-אוכל. זה מאוד קל עם מזון מעובד לגמרי, למשל. אז כמו שבשבילך חזיר זה פשוט לא אוכל, כך גם כל מה שלא מזין אותך, ויוצר בעיקר תחושה של נזק, יכול לקבל את התיוג הזה.

ורק למען הפרוטוקול אני אציין שאישית לגמרי אני מצביעה נגד התיוגים, למרות שבשלבים שונים של התהליך הם נמצאים כמועילים.

אין בעיני שום דבר רע או מעוות בלאכול הרבה. יש לזה השלכות שאת לא מעוניינת בהן, זה הכול
דוגמה יפה ממש של טלי למבט לא מתייג על פעולה. האם את יכולה להתחבר לתיאור כזה לא שיפוטי, או שזה ממש רחוק ממך לנתק את התיוג והשיפוט?
<אני שואלת כדי לא להמשיך ולטחון לך את זה אם את ממש לא בעניין כרגע>

שליחה על ידי גשם* » 14 ינואר 2014, 12:40

הורדתי הרבה משקל עם שומרי משקל לפני מספר שנים. מאוד ממליצה עליהם בגלל השיטה שמתמקדת בשינוי הרגלים והיא מאוד בריאה והדרגתית.

לגבי איך המשקל נשמר, אז התשובה היא עם עליות ומורדות אבל עדיין יותר טוב מ25 הקילו המיותרים שאיתם התחלתי. אני רואה את בעייית המשקל שלי כמחלה ממאירה שאי אפשר לרפא אבל אפשר לשלוט בסימפטומים שלה. לפעמים זה קל יותר ולפעמים זה קשה יותר. זה קשור למזג אוויר ומצב רוח ועוד מיליון דברים אחרים. זה רק עוד חלק מהתיק שלי וזה מה יש.

מקווה שעזרתי לך.

עלמה, אחותי.
מבינה אותך, כל מילה, עד כאב.

גם אני הייתי תקופה באו איי. זה עזר עד שנמאס לי ללכת.
ניסיתי צורות מגוונות של שינוי:
השתתפתי בקבוצה של הפרעות אכילה, נמנעתי תקופות ארוכות מסוכר מעובד וקמח לבן, נפגשתי עם דיאטנית המתמחה בהפרעות אכילה, בקרתי אצל דיאטנית של קופ"ח, חקרתי לעומק את נושא התזונה..
הכל עבד מצוין, לתקופה..
הרגשתי נהדר, ירדתי ירידה איטית אך משמעותית במשקל, הגוף התחזק, התגמש, התייפה, העור נהייה חלק, השיער בריא יותר והעיקר- התחושה והאנרגיות היו נפלאות.
עד הביס הראשון..
כשהרגשתי שליטה במצב חשבתי, בכל פעם מחדש, שאני יכולה להם (לקוביית השוקולד, לבורקס אחד, כדור הגלידה, פרוסת העוגה..) אבל מסתבר שזו התמכרות וכמו שתארת, הביס הראשון הופך להמון ביסים ולנפילה ענקית למצולות האכילה חסרת השליטה, ואח"כ, מהיכן לשאוב כח להתגיסות למבצע גמילה נוסף?..

המסקנה שלי כרגע היא שלבד אני לא יכולה וכל יום של הצלחה שווה אפילו את הנפילה שאחרי, שההתמכרות לסוכר קיימת בודאות אך היא לא הגורם להתמכרות- מתחת לשכבות השומן מסתתר כאב רגשי שצועק ורוצה לצאת.

קבעתי עם פסיכולוגית מומחית להפרעות אכילה (בחינם- קופ"ח, לא ידעתי שזה קיים ןעכשיו אין תרוצים..). בעוד שבועיים הפגישה ואם עדיין תהיי פה (מקווה-דף מצוין!) אז מבטיחה לחזור לספר איך היה.

ובינתיים, חיבוק גדול

מסקנות ביניים...

תודה ענקית שאתן כאן, אתן נהדרות ומי היה מדמיין!
קל לי יותר להיות אמיתית ונוקבת עם עצמי מול אחרים כשלא רואים אותי
לדיאטות לבד אין סיכוי, כנראה, אבל לדיאטות עם שינוי באורח החיים, או לשינוי באורח החיים לבד אשר מאליו סוחף הרזיה אחריו, או משהו כזה... עוד לא לגמרי מובן... כנראה שיש סיכוי. לכן, אני מפסיקה את הגבלות התזונה שהטלתי על עצמי בתקופה האחרונה, כי המוטיבציה אמנם גדולה וכך גם התמורה, אבל לצדן גם הרעב קשה ומכביד, וההמשך ברור.
אז אני מתחילה בשינוי באורח החיים. הממ... באמת שאין לי מושג מה זה אומר! ואיך בכלל מתחילים? ולאן מסתכלים? מה שעובר לי בראש זה להשקיע מאמצים בלהכניס סדר חיצוני לחיים שלי. הבית מבולגן בצורה כזו שללא ספק מעיקה על חיי ועל חיי בני המשפחה. זה גם מאד לא נעים כשאנשים אחרים רואים, ואני מרגישה שרואים את הבלגן שלי עלי גם כשאני לא בבית. מן תחושת שקיפות, נחיתות, כשמישהו בחוץ רואה אותי הוא יודע מיד גם על בעיות האכילה שלי (ברור) וגם על העומס והבלגן בחיים שלי (בראש שלי, אבל מבחינתי - ברור גם). אז אולי אם אכניס סדר חיצוני לחיים שלי זה יביא את תחושת החיוניות המקווה, ישים אבן פינה לאותו שינוי עלום שם באורח חיי, שיביא בעקבותיו, לא משנה כמה עם חוליות בשרשרת, את ההורדה במשקל?
במקביל מנסה לברר דברים רפואיים ונפשיים. חוץ מרופא המשפחה ומה שהוא יכול להציע (בדיקות הדם תקינות, אז רק הפניה לדיאטנית), מנסה לחשוב מה עוד יכול להיות שם שלא הצלחתי לחשוב עליו עד היום. אולי הפרעת קשב שלא ידעתי עליה? אולי דכאון? אולי משהו אחר רגשי (אני בספק בגלל נסיבות התחלת ההשמנה שלי, בסמוך לקבלת המחזור הראשון ובתקופה שהיה לי טוב בחיים בסה"כ, אבל מי יודע), אולי משהו הורמונלי (נסיון ראשון בכיוון הזה כאמור נכשל אתמול), אולי איזה חוסרים משמעותיים בגוף של משהו - אבל מה? איך בודקים? מה עוד יכול להיות, מה עוד אפשר וכדאי לבדוק?
כשאתפוס כיוון, איזשהו, כשאדע שיש לי קצת יותר סיכוי מקודם, כשארים ראש... אבנה מחדש את התזונה. כאן, אני מקוה שצילצול עדין תסכים לעזור לי.

חייבת לסיים כרגע אז עד כאן בינתיים... אשמח לכל תובנה!
וגשם, איזה יופי לך, תודה. ומנסה - תודה שאת מבינה... אולי נגיע ביחד למקום טוב יותר? אני אהיה כאן, ואחכה מאד לשמוע!

שליחה על ידי לאה* » 14 ינואר 2014, 16:29

רציתי לספר מתוך חוויה אישית. אחרי שנים של עודף משקל גדול ואי הצלחה לרדת במשקל מצאתי את הדייאטה שמתאימה לי ורזיתי בה יותר מעשרים קילו בקלות. מדובר על דיאטת דלת פחמימות, היא נקראת גם דיאטת האדם הקדמון ואפשר למצוא עליה פרטים גם פה וגם ברשת. אני אוכלת מה שאני אוהבת ופשוט נהנית מכל ביס. כלומר, גם כאן צריך להגביל כמויות אבל זה לא כל כך קשה.
מודה שלא כל אחד מתחבר לזה, בעיקר אלה שדוגלים בטבעונות.
מודה גם שהמניע שלי להצלחה היה חוויה אישית שעברתי, שהביאה אותי לרצון לשינוי.
יש כאן שינוי עצום באורח החיים, התארגנות שונה לגמרי. לחם ואחיו לא קיימים יותר עבורי. צריך להשקיע בתכנון התפריט. אבל במשך הזמן זה נעשה פשוט יותר ונכנס לשיגרה. אבל מכיוון שאני מאמינה בזה זה לא קשה לי.

שליחה על ידי nomad* » 14 ינואר 2014, 17:03

עלמה, קודם כל - מבינה אותך ומרגישה אותך. אחרי קצת התלבטות (כי אני לא רוצה לגרום לך עוד בלבול) אני רוצה להוסיף עוד רעיון, לשלל הרעיונות והדרכים שהציעו לך. לפני כשנה נחשפתי לרעיון של צום לסירוגין (Intermittent fasting). דרך שמכוונת לשיפור הבריאות, וגם להרזיה. הרעיון באופן מאד כללי הוא לצום (עם שתיית מים) במשך 24 שעות, פעם או פעמיים בשבוע. זה הבסיס, ויש הרבה ואריאציות על הנושא. יכול להיות שזה נשמע לך רעיון נוראי, או שאולי משהו בזה מושך אותך. אני יכולה לספר לך בקצרה שבתקופה שהלכתי בדרך הזו, בהחלט הורדתי במשקל, בהדרגה ובעקביות, לא במהירות עצומה. והרגשתי טוב מאד.

אני חושבת שהשיטה הזו, כמו שיטות אחרות, לא מספיקות בפני עצמן כדי להגיע למטרה עליה את חולמת, פתרון חד משמעי וללא חזרה. אני חושבת שצריך שילוב של דרכים שנוגעות בכל האספקטים של עצמנו. אני אוהבת את הצומות כי יש בהם הרבה תועלת מבחינת ההתבוננות העצמית שלי, במיוחד בנושא של רעב ושובע, של כמויות האוכל הדרושות והרצויות עבורי.

אם את לא פוסלת את הרעיון על הסף, את יכולה לעשות ניסוי. להחליט על יום צום אחד. 24 שעות, בהן פשוט אל תאכלי כלום. תשתי מים מתי שתרצי. אני חושבת על יום כזה כיום חופש לעצמי, לגוף שלי ולנפש שלי. זה נותן מייד פטור מההתלבטות הבלתי נגמרת של מה לאכול, מתי לאכול, כמה לאכול, מתי להפסיק, מהאשמה על מה וכמה שאכלתי. כל זה פשוט לא קיים, חופש.

זה גם יכול לתת לך הזדמנות להסתכלות אחרת על הרעב שלך. האם ביום כזה את מרגישה את אותו החוסר כמו בימים אחרים, בהם את אוכלת רגיל, או הרבה במיוחד? או שזו תחושה אחרת (מתחבר למה שצילי כתבת למעלה). זה לא יום יסורים סטייל יום כיפור, או יום המנעות, זה יום שחרור מאוכל.

אני לא נכנסת לתיאוריות מאחורי הדרך הזו, אני לא מומחית. יש הרבה ידע ומחשבות על הנושא באינטרנט, אם מעניין אותך. אני מעריכה את זה אך ורק על פי כמה זה נעים וטוב לי, אישית. ואם כל זה ממש לא נשמע לך סביר - אז לא. יש הרבה דרכים. אני מאמינה שתמצאי את הדרך הטובה לך.

אני קצת מאחרת? אולי את כבר לא מחפשת כיוון תזונתי. בכל זאת -
האם אדם שמכור למאכלים מסוימים שפוגעים בו (ממתקים, אוכל לא מזין) יכול להמשיך לצרוך אותם אך לא להיות מכור אליהם - כלומר כן לאכול אותם כאשר אחרים אוכלים אותם, נניח במסעדה כן לאכול קינוח - ולא להתמכר חזרה, ולא להשמין חזרה, ולא לסבול שוב מהקרייבינגס המטורפים - אין לי מושג. אולי ציל צול יודעת. בנסיון האישי שלי זה לא עובד, ממי שאני מכירה סביבי שרזה ואז החליט להיות נורמלי הוא גם באופן נורמלי עלה בחזרה את המשקל שלו (לאט אבל בטוח).

אני הצלחתי בזה. כבר שנתיים וחצי בשמירה ובטוחה שכך ישאר.
עם הריונות גמרתי וזה פקטור לדעתי. לא הורדתי 20 אלא 12 - גם פקטור. אני מכירה אחרות שירדו עשרות ושומרות על זה הרבה שנים.
עשיתי זאת עם קבוצה בחלי ממן. הקבוצה וההקפדה להגיע (עד היום פעם בחודש) מאד התאימו לי. הייה שם שיח שדומה לפה. עלו התלבטויות שעולות פה וטיפים ועזרה מגיעים מן המשתתפים/ות חם מן התנור, לא רק כהרצאות השראה של מדריכה (גם זה. כולן שמנות שירדו). כל אחת נעשית תומכת במעגל הזה.

כיום יש שם תפריטים מכל מיני הסוגים (ללא גלוטן, צמחוני). אני התאמתי את התפריט על פי ראות עיני (בלי עוגות עם סוכרזית למשל או חטיפים יקרים שלא בריאים לדעתי) ואני אוכלת את מה שכולם במשפחה אוכלים בכמויות קטנות מבעבר ועם בוכטה של ירקות חיים. אבל זה הרבה מעבר לתפריט בשבילי.
נראה לי שמי שמקפידה להגיע לפחות פעם בחודש בתקופת השמירה ( חינם לכל החיים) הפנימה את השינוי, זורמת ולא נאבקת (כמעט.. זה לא נורא כל כך. זו הזדמנות להרגיש עוד יותר מנצחת מידי פעם (-: לא כי נמנעתי אלא כי השמיים לא נפלו והרגשתי שליטה פנימית).
יש מקום מוכר לחזור אליו אם רוצים להתחיל שוב אחרי הריון, הפסקת עישון וכדומה.

בכל מקרה עלמה את לא לבד. אני מאחלת לך נחת מעצמך כמו שהסבת כאן לי

}

יש כאן שינוי עצום באורח החיים
לאה, שמחה בשבילך. האם השינוי באורח החיים קשור רק למה שסביב המזון?

nomad - ניסיתי את זה. שמעתי על זה בזמנו דברים טובים, והייתי בקבוצה שעשינו ביחד. המאמץ היה גדול, והתוצאה אכן התחילה להגיע. אבל לצערי לא הצלחתי לשמור על זה כאורח חיים, והכל נעלם. היה לי קשה לתקתק את החיים המורכבים גם ככה שלי עם הצומות האלו המפוזרים באמצע - ליום צום נדרש לי שקט וסגנון אחר של התנהלות, ולא הרגשתי שזה ריאלי עבורי. אולי עוד אחזור לזה, עכשיו כשאת מזכירה נשכחות...

ברשותך - כמה זמן המשכת בצום לסירוגין, והאם ההורדה במשקל עדין נשמרת?

דגנית - תודה

אם נראה לך ששינוי תזונתי לבד (עם כל התמיכה הנדרשת) מספיק כדי לשמור על המשקל החדש?

ולענין אחר. אני מנסה לפתוח את דפוסי הרעב שלי לאורך השנים, להבין אותם. אני שמה לב שבתקופות שמחות יותר שהיו לי בחיים אכלתי פחות, ולהפך. גם היום, אם אני מרותקת, מתלהבת, צוחקת, עושה דברים כייפיים... אני פחות רעבה. בטיולי הליכה ארוכים אני יכולה בקלות לדלג על האוכל. בתקופות של יצירה, הגשמה, הערכה, סיפוק ממקומי בעולם... אני אוכלת פחות. אבל הכי הכי כשאני מאוהבת. כשהייתי מאוהבת, פעם בשנות לימודי, תקופות של התחלה והתרגשות וסערה ודפיקות לב... בקושי היה לי תיאבון. ואז, עם תיאבון כה מועט, מאליו קל היה לזרום עם הברכה ולהיות מודעת יותר למה שנכנס לפה. חבר חדש ומסעיר תמיד היה כרוך אצלי בירידה משמעותי מאד במשקל, שארעה כמעט מאליה. כך, את השנים שמסוף התיכון ועד בערך מתי שהתחתנתי, העברתי במשקל מאד לא יציב, אמנם, ובטווח של נניח 15 ק"ג לכאן ולכאן, אבל לא מעבר לזה. כל זה שייך כמובן להיסטוריה, ואין לו שום נגיעה בחיי השגרה השוחקים והמאד לא פשוטים שלי כיום - פיזית ורגשית.

מחשבה נוספת - זכרון מתמשך. אני נמצאת בטיול עם עוד ילדים, ובתיק יש לי, נניח, שלושה כריכים. אני לא כל כך רעבה, ויכולה בקלות יחסית לדלג עליהם. מצד שני, אני כן רעבה קצת, והרעב מתגבר כמובן ככל שהזמן עובר. כולם כבר אכלו את הכריך הראשון שלהם, חלק גם את השני. ואני - כל הזמן עסוקה בחישובים: אם אוכל את הראשון, מאליו אוכל את השני והשלישי. אין שום כוח בעולם שיוכל לשנות את זה. אז אם אוכל את הראשון עכשיו, ומאליו אוכל את השני והשלישי, מה ישאר לי לאחר כך? אז אולי עדיף לדחות את הארוחה היחידה הזו לעוד קצת זמן, ולמשוך עוד כמה שעות לפני שמשחררים את האריה מכלאו? והמשך מחשבה - אני כבר גדולה, מתכוננת בעצמי לטיול עם החברים, וחושבת בדיוק את אותו הדבר - איך לסדר לי את תרמיל האוכל למשך היום, בידיעה שמה שלא יהיה - אצלי זו תהיה ארוחה אחת בלבד, גם אם אדחוף מקרר שלם לתוך התרמיל שלי.

בתקופות שמחות יותר שהיו לי בחיים אכלתי פחות, ולהפך
הנה הזווית שאני עובדת איתה - בתקופות שמחות אין צורך להדחיק רגשות, ולכן אין צורך לאכול כדי להפנות משאבים מעיבוד רגשי לעיכול. בתקופות פחות שמחות צפים רגשות פחות נוחים לעיכול רגשי, ולכן בוחרים בעיכול פיזי, שסוחב משם את האש, ומביא להשתקה.

אם אוכל את הראשון, מאליו אוכל את השני והשלישי
זה נשמע מהצד כמו דפוס. מין הרגל שנדבק. אפשר לחקור מאיפה הוא בא (אני אישית לא בעד חקירות מתמשכות כאלה) ואפשר פשוט להתחיל לפרק אותו לאט לאט. להתנסות בכל מיני דברים שבמודע נראים אחרת, ולבדוק איזה רגשות צפים כאשר הדפוס נחשף תחת המבט. מה עולה שם? על מה הדפוס מגונן?
למשל, להכין שלושה כריכים ליום טיול ולהחליט מראש שאוכלים אחד. אחרי שאוכלים אותו מפנים את המחשבה להרהור. מה אני מרגישה עכשיו כשאין מייד שני ושלישי? איזה דברים זה מעורר בי? מה מתחשק לי לעשות? מה קורה לי כשאני לא עושה אותם?
מקטלגים את המידע החדש בראש ואוכלים מה שבא. זה יכול להיות הצעד הראשון, במסע שחושף לאט לאט את מה שמתחת לדפוסים שלנו. הרעיון המרכזי הוא שהכל מותר ואפשרי. אנחנו דוחות מעט את האפשרות לצורך התבוננות ולא בגלל שיש איסור. ומתוך התבוננות חוזרת נוצר בסוף דפוס חדש. כן, זו דרך ארוכה. לזכותה ייאמר שהיא מתגמלת.

שליחה על ידי גשם* » 15 ינואר 2014, 15:18

אני שמה לב שבתקופות שמחות יותר שהיו לי בחיים אכלתי פחות, ולהפך. גם היום, אם אני מרותקת, מתלהבת, צוחקת, עושה דברים כייפיים... אני פחות רעבה. בטיולי הליכה ארוכים אני יכולה בקלות לדלג על האוכל. בתקופות של יצירה, הגשמה, הערכה, סיפוק ממקומי בעולם... אני אוכלת פחות. אבל הכי הכי כשאני מאוהבת. כשהייתי מאוהבת, פעם בשנות לימודי, תקופות של התחלה והתרגשות וסערה ודפיקות לב... בקושי היה לי תיאבון. ואז, עם תיאבון כה מועט, מאליו קל היה לזרום עם הברכה ולהיות מודעת יותר למה שנכנס לפה. חבר חדש ומסעיר תמיד היה כרוך אצלי בירידה משמעותי מאד במשקל, שארעה כמעט מאליה. כך, את השנים שמסוף התיכון ועד בערך מתי שהתחתנתי, העברתי במשקל מאד לא יציב, אמנם, ובטווח של נניח 15 ק"ג לכאן ולכאן, אבל לא מעבר לזה. כל זה שייך כמובן להיסטוריה, ואין לו שום נגיעה בחיי השגרה השוחקים והמאד לא פשוטים שלי כיום - פיזית ורגשית.

אצלי זה מאוד דומה. כשאני עסוקה ומרוצה ואקטיבית קל לשמור על המשקל. כשאני ללא מעש ומשועממת וקצת מדוכאת המשקל עולה!

מודעות עוזרת לשנות אורח חיים. צריך להיות מתוכננים ולדעת להמנע מהמצבים הללו. גם מודעות עוזרת לשמור על המשקל. בגדים הדוקים ושקילה פעם בשבוע. הייתי בחופש, התלבשתי נוח ולא נשקלתי בגלל יתר ביטחון, והופ! עליתי במשקל!

שליחה על ידי גשם* » 15 ינואר 2014, 15:26

מחשבה נוספת - זכרון מתמשך. אני נמצאת בטיול עם עוד ילדים, ובתיק יש לי, נניח, שלושה כריכים. אני לא כל כך רעבה, ויכולה בקלות יחסית לדלג עליהם. מצד שני, אני כן רעבה קצת, והרעב מתגבר כמובן ככל שהזמן עובר. כולם כבר אכלו את הכריך הראשון שלהם, חלק גם את השני. ואני - כל הזמן עסוקה בחישובים: אם אוכל את הראשון, מאליו אוכל את השני והשלישי. אין שום כוח בעולם שיוכל לשנות את זה. אז אם אוכל את הראשון עכשיו, ומאליו אוכל את השני והשלישי, מה ישאר לי לאחר כך? אז אולי עדיף לדחות את הארוחה היחידה הזו לעוד קצת זמן, ולמשוך עוד כמה שעות לפני שמשחררים את האריה מכלאו? והמשך מחשבה - אני כבר גדולה, מתכוננת בעצמי לטיול עם החברים, וחושבת בדיוק את אותו הדבר - איך לסדר לי את תרמיל האוכל למשך היום, בידיעה שמה שלא יהיה - אצלי זו תהיה ארוחה אחת בלבד, גם אם אדחוף מקרר שלם לתוך התרמיל שלי.

זה נשמע כמו התמכרות לפחמימות. האם ניסית להודיד פחמימות מהתפריט. מישהי הזכירה תזונת האדם הקדמון, יש גם ספרים של אטקינס משופר ופורומים באינטרנט. כאשר אני מורידה פחממות למינימום (רק ירקות) הבולמוסים נעלמים והגוף שלי חוזר לאותת על רעב אמיתי ושובע אמיתי ולא את הרצון הבלתי נשלט לפחממות. יש גם תוכנית מסודרת של כמה שלבים לכל החיים. זה בהחלט אפשרי אם כי הכמה ימים הראשון מאוד קשים אבל זה כל כך נעים לא להיות רעבה כל הזמן...

בתקופות שמחות אין צורך להדחיק רגשות, ולכן אין צורך לאכול כדי להפנות משאבים מעיבוד רגשי לעיכול

נכון, אבל למה גם אז זה עובד רק על המנה הראשונה? מה פותח את הפרץ הארור הזה שנובע ממנה והלאה, כמעט בלי קשר למצב הנפשי?

זה נשמע כמו התמכרות לפחמימות. האם ניסית להודיד פחמימות מהתפריט.
כמובן. חודשים ארוכים, שנים לפעמים, חייתי עם תפריט דל פחמימות ומוקפד במיוחד. מצאתי שהטוב ביותר עבורי זה לצרוך מעט פחמימות (אבל לא כלום) ותמיד מלאות ועמוסות בירקות (עם/בלי שומנים/חלבונים). זה טוב ויפה ולפעמים עובד, אבל תמיד בסוף נגמר.

אני חושבת שאם הייתי יכולה לשלוט על הקטע החולני הזה, של לעצור את עצמי אחרי המנה הראשונה, הייתי יכולה להיות במקום טוב בהרבה. לשלוט באכילה רגשית נשמע פשוט יותר - מכסימום פה ושם מועדים קצת, ואז ממשיכים קדימה. לא? אבל אצלי כל מעידה היא לתהום, סופנית כמעט. והמעידות לא מתחילות רק מקינוחים וכאלו, כמו שכתבו למעלה, אלא מסוגים רבים מאד של מזון. הכל חוץ מירקות, בערך... ואפילו קשה לקרוא לזה מעידות, כי זה אורח חיים. זה לחיות רוב החיים למטה, במקום הכי נמוך, שאליו רק נופלים.

הנה השאיפות שלי: א. להיות במצב רוח טוב, גם בכלל וגם כדי להיות פחות רעבה ולשלוט טוב יותר בתזונה שלי; ב. למצוא איזה פתרון, נפשי או רפואי או מיסטי או השד יודע איזה, לרעב שמתגבר עם המזון במקום להרגע אתו.
ואני חושבת שהרבה מהכתוב כאן בדף נוגע לסעיף הראשון. אני שואלת את עצמי אם הסעיף השני יכול גם כן להיפתר (אם בכלל) בדרך של עבודה אישית כלשהי, או שזו מחלה שזקוקה לפתרון מבחוץ. כמו שאי אפשר לתקן שבר בעצם רק על ידי מחשבות וזה, נו.

בדוגמה שנתת, איך את מרגישה אחרי הסנדוויץ' השלישי? עדיין רעבה או שמרגע שאת יודעת שאין עוד את מרגישה בסדר?

שליחה על ידי nomad* » 15 ינואר 2014, 17:33

עלמה, צמתי לסירוגין באופן עקבי כמעט שנה. בעצמי, לא עם קבוצה או מסגרת. לי אישית די קל ונעים לצום, זה לא מאבק עבורי. המשקל נשאר די קבוע אחרי שהפסקתי לצום, בעיקר כי ההשפעה על הרגלי האכילה די נשארה. אח"כ הייתה תקופה קצרה שבה אכלתי אוכל לא מתאים, וקצת עליתי. בחודשים האחרונים חזרתי לאכול אוכל שמתאים לי, ואני צמה מתי שאני רוצה, לא באופן ממש מסודר. המשקל שוב יורד, לאט, אבל בטוח. אבל - עכשיו זה מלווה גם בעבודה פנימית אישית די אינטנסיבית (לאו דווקא בנושא התזונה והאכילה, אבל הכל הכל קשור), בליווי המדהים והמדויק עבורי של צילי. אני באמת מרגישה שצריך לטפל מכל הכיוונים - הפיסי, המחשבתי, הרגשי.

בעקבות מה שכתבתי אתמול - היום אני צמה

כשכתבתי נזכרתי בהרגשה הטובה. עבורי הצום לא מפריע לפעילות הרגילה, לא משנה לי מה אני עושה בימי צום. אפילו יצא שהלכתי עם אנשים למסעדה, ושתיתי מים. לא הפריע לי, וגם לא לאנשים בחברתי (כנראה בגלל שלי זה לא הפריע). אני מקווה לחזור לצומות לסירוגין בצורה עקבית בקרוב.

עלמה, כתבת שהמאמץ לצום היה גדול. מאיזו בחינה? מה היה הקושי הגדול ביותר עבורך? והאם ההרגשת שהצום משפיע עליך (לטובה או לרעה) מלבד הירידה במשקל? האם יכולת להשתמש ביום הצום להסתכלות אחרת על עצמך? האם לא הרגשת הקלה ביום צום, שבו אין מאבק ואין אשמה?

אבל למה גם אז זה עובד רק על המנה הראשונה? מה פותח את הפרץ הארור הזה שנובע ממנה והלאה, כמעט בלי קשר למצב הנפשי?
לא הבנתי את השאלה. תוכלי להסביר?

זה טוב ויפה ולפעמים עובד, אבל תמיד בסוף נגמר
ביני לביני אני מהרהרת כבר זמן רב בתיאוריה בלתי מבוססת. שיש אנשים שחיים היטב על שומנים בעיקר, ויש אנשים שחיים היטב על פחממות. בשני המקרים זה בעיקר, לא באופן טוטאלי.
בדיוק כשם שאם תבחרי בשומנים, זה יעבוד רק אם השומנים יהיו איכותיים, כך גם עם הפחממות. מהן פחממות איכותיות? כל סוכר שאינו מעובד. זה משאיר אותך בעיקר עם פירות. אם יתחשק לך להתנסות ברעיון הזה - תגידי.

כל מעידה היא לתהום, סופנית כמעט. והמעידות לא מתחילות רק מקינוחים וכאלו, כמו שכתבו למעלה, אלא מסוגים רבים מאד של מזון
זה מוכר מאוד. לא תאמיני כמה אנשים הם בעצם כמוך. וזה בהחלט בר שינוי, ואת זה אני אומרת מניסיון אישי. אפשר לעבור ממצב, שבו נראה כאילו החיים עוברים בעיקר בתהום, עם גיחות קצרות למעלה, למצב שבו את מסוגלת לאכול משהו לא מזין בעליל, לחייך לעצמך וללכת הלאה. זו עבודה והיא נמשכת זמן רב. יש בה עליות וירידות, ודברים שנראים בטעות כמו חזרה אחורה, ועוד...

השאיפות שלך נשמעות נהדרות ומעוררות השראה. לכי על זה!

nomad, תודה יקרה. תענוג לעבוד ביחד.

טלי ב לשאלתך - עדין רעבה. כאילו לא היה כלום.
nomad - אולי גם אני אצום בקרוב? הקושי המרכזי היה לתקתק את הבית והילדים בשעת צום. לספוג את הקשיים הכן והלא צפויים שמגיחים מפה ומשם, להתמודד אתם. אסביר אח"כ, כשאחשוב יותר

צילצול - השאלה היא כזו: למה כשאני במצב רוח טוב זה עוזר לי לא לפנות לאוכל, אבל זה לא משפיע כלל על מה שקורה כשאני כבר פונה לאוכל. כלומר - קל לי יותר להתאפק, לתכנן, להמנע ממה שלא טוב לי, להשקיע במה שטוב לי - כל זה נפלא. אבל המקום הזה, בו אכילה של משהו יכולה להדרדר לאכילה לא מבוקרת ולא משביעה שמזינה את המפלצתיות של עצמה אבל לא אותי - המקום הזה לא קשור למצב הנפשי. נראה לי. מה דעתך?

nomad - עוד על צום. אני כל כך מבינה מה את כותבת. הפעמים בחיים שצמתי, מבחינת הגוף שלי (ולא החובות מסביב) היו נהדרות לי. צום מים לא טוב לי בכלל (כאבי ראש דכאון וזה) אבל צום מיצים הוא נפלא. עשיתי כמה פעמים במשך 3-4 ימים, ופעם אחת שבוע. על אף הקושי, היתה תחושה משכרת של חופש. אמנם חולשה וסחרחורות, בעיקר ביום השני וחצי מהשלישי, אבל החופש היה נפלא. הענין הוא שהיציאה מהצום היתה קטסטרופלית, תמיד מלווה בתחושות קשות של האשמה וזילות עצמית. לא הצלחתי לצאת מזה טוב אף פעם, וחששתי שאני עוד יותר גומרת על הגוף שלי. זה מה שהיה לי הכי קשה.

המקום הזה, בו אכילה של משהו יכולה להדרדר לאכילה לא מבוקרת ולא משביעה שמזינה את המפלצתיות של עצמה אבל לא אותי - המקום הזה לא קשור למצב הנפשי
אני מסכימה (וזה לא הופך את שתינו לצודקות ביחד

)
בגלל זה כתבתי מקודם ביחס לזה, שזה נראה מהצד כמו דפוס. בצורת אכילה יכולים להיות כל מיני דברים. חלק מהם זה הדחקת רגשות, חלק זה דפוסים שפשוט נתקעו איתנו (ולכן הם שם גם כשלא מדחיקים כלום) ויש גם דברים אחרים בטח.
אבל הנה הסתייגות קטנה - הרבה אנשים לא מסוגלים להכיל גם את הטוב. מכל מיני סיבות. אחת השכיחות - החרדה שהטוב לא מגיע להם, ולכן צפוי להיגמר. ואז גם כשהכל נראה טוב נדרשת הדחקה של הדבר המציק הזה שקוראים לו חרדה.

עלמה, התיאור שלך על הטיולים השנתיים נורא הצחיק אותי כי במקרה הייתי באחד כזה של גדולים לפני שבוע וגמרתי כמעט את כל האוכל (שהיה אמור להספיק ליום שלם) באוטובוס.

מה אגיד לך אחותי? אני מאוד מאוד מבינה אותך. גם לי יש ימים כאלה שהרעב רק הולך ומתגבר, ששובע נשמע לי כמו מין מילה שהומצאה על ידי אנשים רזים ושיום שלם הופך לארוחה.
ויחד עם זאת, אני לא שמנה מאוד. אז אני חושבת שיש כמה דברים לטובתי בעסק הזה.אחד, שעדיין לא ילדתי. יענו, עוד חזון למועד. השני זה שהגוף שלי מתעב סוכר וקמח לבן עד כדי כך שבכל פעם שאני מגזימה אני חוטפת קנדידה ואגינלית מהשטן.
לא כיף, אבל מערכת התראה שלא משאירה מקום לספק. ועדיין, זה בכלל לא מספיק. יש ימים שאלוהים עצמו צריך לרדת מהשמיים ולסגור לי את פה. באופן מפתיע הוא לא טורח, כנראה עסוק בלגרום לצרות בעולם.

אני לא יודעת אם את מכירה את הסיפור שלי. ניסיתי להיכנס להריון במשך שנתיים וחצי והייתי מאוד מדוכאת מזה. אחד הדברים שנאמרו לי שוב ושוב זה שאם אני ארזה, אפילו חמישה קילו, זה יקל עליי מאוד. אבל לא הצלחתי בשום פנים ואופן, עד שבאה ציל צול, בדיוק ברגע הנכון ועזרה לי להוריד חמישה-שישה קילו ונכנסתי להריון צ'יק צ'ק, בלי הורמונים ובלי נעליים. למדתי המון דברים עם צילי. אחד, שברגע שאוכלים אוכל שנכון לך אפשר לרזות מהר ועדיין לאכול המון. שתיים, שמתחילים לדבר על כמויות רק אחרי שמנקים את התפריט ויש בזה תחושת נדיבות עצומה ומשחררת. ברגע שאת מבינה שאת יכולה לאכול המון בננות עם פקאן ביום, למשל, החיים נראים יותר שמחים. כי בננה זה נורא טעים, שקדים ואגוזים זה נורא טעים, אז מה אכפת לך לאכול אותם כאילו אין מחר? אחד הדברים שנורא קשים עליי בחיים בכלל (האם גם אצלך זה ככה?) זה מגבלות. ברגע שאני רואה מגבלה אני חייבת לפרוץ אותה. ככה זה גם באוכל, אלא שבאוכל מתלווה לזה תחושת קיפוח עצומה ובאמת עצובה, ממעמקי נפשי.
ולמדתי גם שכל יום אפשר, באמת וברצינות, להתחיל מחדש. ומכיוון שכך, אני לא ממש בטוחה בקשר להתמכרות... זה לא עבד לי עם סיגריות, למשל, אבל זה בהחלט יכול לעבוד לי עם קמח לבן וסוכר. תהום רבה לא נפערת מתחת לרגליי, כי איכשהו שקע לי המטבע הזה, שאפשר כל יום להתחיל מחדש. איך אמרה סקרלט ובצדק? after all, tomorrow is another day.

מיכל אהובה, איזה כיף היה לקרוא את זה.
ומצחיק שחזרת לסקרלט. הזכיר לי איך ייחסתי את הציטוט הזה פעם לקזבלנקה ותיקנת אותי

איזה דיון מעניין.... אקרא לעומק בהמשך.
רוצה להוסיף את השנקל שלי

:

בתור חסידה של מילים הדיוק בעיניי חשוב ועושה סדר. ולכן כאן המקום להזכיר שהמילה "דיאטה" מקורה ממילה יוונית שפירושה- אורח חיים. כלומר, כל הפרשנות שלנו לדיאטה- כזמנית, מתמקדת באכילה בלבד וכו' או "דיאטה ואורח חיים" חוטאת למקור. כשחוזרים אל המקור, לדעתי "דיאטה" מקבלת פרשנות פחות ביקורתית ומאפשרת לחיות עימה בשלום.
לכל מי שרוצה מפגשים פנים אל פנים, עם אישה מיוחדת עם גישה מיוחדת אמליץ על מיטל גבע אוחיון- http://www.meitalgeva.com/

שליחה על ידי גשם* » 16 ינואר 2014, 11:07

אני חושבת שאם הייתי יכולה לשלוט על הקטע החולני הזה, של לעצור את עצמי אחרי המנה הראשונה, הייתי יכולה להיות במקום טוב בהרבה. לשלוט באכילה רגשית נשמע פשוט יותר - מכסימום פה ושם מועדים קצת, ואז ממשיכים קדימה. לא? אבל אצלי כל מעידה היא לתהום, סופנית כמעט. והמעידות לא מתחילות רק מקינוחים וכאלו, כמו שכתבו למעלה, אלא מסוגים רבים מאד של מזון. הכל חוץ מירקות, בערך... ואפילו קשה לקרוא לזה מעידות, כי זה אורח חיים. זה לחיות רוב החיים למטה, במקום הכי נמוך, שאליו רק נופלים.

זה מוכר מאוד. לא תאמיני כמה אנשים הם בעצם כמוך. וזה בהחלט בר שינוי, ואת זה אני אומרת מניסיון אישי. אפשר לעבור ממצב, שבו נראה כאילו החיים עוברים בעיקר בתהום, עם גיחות קצרות למעלה, למצב שבו את מסוגלת לאכול משהו לא מזין בעליל, לחייך לעצמך וללכת הלאה. זו עבודה והיא נמשכת זמן רב. יש בה עליות וירידות, ודברים שנראים בטעות כמו חזרה אחורה, ועוד...

תהום רבה לא נפערת מתחת לרגליי, כי איכשהו שקע לי המטבע הזה, שאפשר כל יום להתחיל מחדש. איך אמרה סקרלט ובצדק? after all, tomorrow is another day.

העתקתי את הציטוטים האלה כי נראה לי שהם עיקר הבעיה ועיקר הפתרון. והצהוב אומר: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. זה מאוד קשה ונראה מייאש. העלתי משקל בחופשה בגלל הסיבות הרגילות. אבל זה בסדר, עכשיו אני מורידה חזרה. זה כבר קרה לי ועשיתי את זה, ואני יכולה לעשות את זה. ואני לא מקשיבה לקול הקטן שאומר - אכלת יותר מידי, עכשיו הכל אבוד ותידדרדרי לתהומות שוב. לא הכל אבוד. אני אוריד את מה שהעלתי. אני יודעת מה עובד והכי חשוב אני לומדת מה גרם לעליה ואשתדל מאוד לדאוג להמנע ממצבים כאלו בעתיד. זה תהליך למידה.

גם את יכולה להגיע למצב הזה אבל צריך תמיכה, אי אפשר לעשות את זה לבד!

מאיה, תודה על ההיכרות עם מיטל. אני שותפה מלאה לגישה שלה והיא באמת נראית מקסימה. צפיתי בראיון שלה עם נעמה קיסרי (נמצא באתר שלה) והצטערתי לראות איך הדיון נמשך כל הזמן למשקל, למרות שברור שהיא עצמה מסמנת את המוקד בדברים אחרים. זה עורר בי את החשק לומר שאחת האבנים הראשונות שכדאי להזיז בתהליך הזה הוא את המבט שמופנה למשקל.
ברגע שהמשקל מקבל את המקום הראוי לו - כסימפטום של תופעה ולא כתופעה עצמה - אפשר להתחיל לזוז.

שליחה על ידי nomad* » 16 ינואר 2014, 14:04

הענין הוא שהיציאה מהצום היתה קטסטרופלית, תמיד מלווה בתחושות קשות של האשמה וזילות עצמית
עלמה, זה נשמע באמת מאד קשה וחבל. אני לא התנסיתי (עדיין) בצומות יותר ארוכים, רק בצום עם מים של עד כ 36 שעות. לפי מיטב הבנתי וידיעתי, אלה תהליכים מסוגים שונים, בצום של ימים רבים (4 ומעלה) קורים תהליכים מיוחדים ושונים.

עבורי היציאה מהצום לא בעייתית, בדרך כלל אני לא נמשכת לאכול הרבה, כאילו אני נמשכת לשמר את הקלות של הגוף והנפש. אז לא חוויתי נפילות כאלה.

אם את רוצה לשתף - האם את חוזרת לאכול לגמרי רגיל מיד אחרי צום? או בהדרגה מסוימת. על מה רגשות האשמה הקשים?

דגנית - תודה

אם נראה לך ששינוי תזונתי לבד (עם כל התמיכה הנדרשת) מספיק כדי לשמור על המשקל החדש? שינוי תזונתי לבד - הכוונה בלי קבוצה או שינוי תזונתי בלבד? אם השני אז בשבילי - ואני לא רואה בתהליך שלי שינוי תזונתי בלבד - כן כאשר התמיכה היא לב העניין.

תזונה מבוססת שומנים טובים והמנעות מפחמימות גורמת לשיקום מנגנון ויסות הרעב/שובע (תנגודת לפטין ואינסולין). ב"דיאטה" מסוג כזה אוכלים עד כדי שובע(!)
גם אני תומכת בזה.

נניח, כריך ממולא בכל טוב. אני נהנית מאד מהאכילה שלו. כשאני מסיימת אותו, אני מרגישה שעוד לא התחלתי. אני מכינה עוד אחד, זהה. אני רעבה יותר לכריך השני מאשר לזה הראשון. נהנית אותו דבר מהטעם. כשאני מסיימת אותו, אני מרגישה שעוד לא התחלתי
אוי כמה שאני מזדהה.
גילוי נאות: אני 1,65 ומשקלי, אם אני טורחת להישקל, נע עכשיו סביב ה-53 ק"ג (מקווה... אני צריכה מדי פעם לבדוק אם לא ירדתי מבלי משים...).
הבעיה שלי עם הלחם היא שהסיבה שאני מכורה ללחם - זה המאכל האהוב עלי, באמת - היא שאני אלרגית/רגישה לקמח. לא יודעת בדיוק למה אז אני פשוט אומרת שאסור לי לאכול גלוטן אבל זה סתם שם קוד...
אכילת לחם גורמת לי חשק לאכול עוד ועוד לחם. ואני עוצרת את עצמי כאן (כמעט הפלגתי בתיאורים), כי גיליתי, שככל שאני מוקפת פיתויים, כך קשה לי יותר לעמוד בתזונה נטולת גלוטן.
ואני משלמת על זה ביוקר.
זה עושה לי מאוד רע. קושי עצום לקום בבוקר, תחושה שאני כאילו בצלילה וצריכה לעלות לאט לאט אל פני המים כדי לקום. אלרגיות משתוללות. ערפל במוח.
בלי גלוטן, יש צלילות. עירנות. אני פיכחת. יש מרץ וחיוניות. אני לא נופלת ולא נובלת, לא ככה. לא כמו עם לחם.

אני הבנתי, שאני חייבת לא להכניס הביתה את מה שאני הכי אוהבת. שהילדים ימצאו משהו אחר. לא יכולה. זה מקשה עלי מדי ומחליש אותי ואז אני אוכלת איזה לחם או משהו כזה. אז נכון שהנפילות קצרות הרבה יותר, אבל אני לא רוצה אותן בכלל. כי כל פעם קשה לי נורא להתנתק מהלחם. יותר קל כשאני מתמידה בתפריט הטעים שלי בלי צורך להחזיק את עצמי לא לאכול את זה.
ואצלי זה לא בגלל השמנה.
זה בגלל שממש לא טוב לי.
עם האוכל שאני הכי אוהבת.
אני גם אלרגית למוצרי חלב, אבל עדיין קשה לי להתמודד גם עם תפריט נטול גלוטן וגם בלי מוצרי חלב... אבל כל פעם שאני מתענגת על גבינה לבנה או יוגורט, התגובה האלרגית המעצבנת לא מאחרת להגיע, וברור לי שגם זה יעוף מהתפריט.

מה שאני הכי רוצה? לחיות בבית שבו מישהו אחר אחראי על האוכל ואותו מישהו מכין תפריט נטול כל הדברים שלא טובים לי כך שאני יכולה להתענג על האוכל בלי להתעסק בו כל הזמן, ובלי להגיע אף פעם למצב של רעב, כי השילוב שכל אמא מכירה, של רעב עם תשישות וחוסר כוח - קטלני לי. כשעברתי את סף העייפות והרעב, הדבר היחיד שאני מתאווה אליו הוא לחם עם משהו )-: וזה דורש את כל הכוחות שלי ללכת להכין במקום זה משהו אחר.

שליחה על ידי גשם* » 17 ינואר 2014, 11:24

תזונה מבוססת שומנים טובים והמנעות מפחמימות גורמת לשיקום מנגנון ויסות הרעב/שובע (תנגודת לפטין ואינסולין). ב"דיאטה" מסוג כזה אוכלים עד כדי שובע(!)

מסכימה לגמרי וגם אני גיליתי שגלוטן הוא אחד מהגורמים למיגרנות שלי. כנראה הגורם הכי משמעותי. המנעות מגלוטן הורידה את התדירות לאחת בחודש בלבד, סביב המחזור. וגם זו הרבה יותר קצרה.

לא יאומן כמה זה עוזר להמנע מפיתויים וגם כאשר אני נמנעת מפחממות אני הרבה פחות עייפה, הרבה יותר נמרצת ומרגישה יותר טוב. הבעיה היא להחזיק את אורח החיים הזה עם שפע הפיתויים מסביבי. אבל אני מרגישה, כמו מיכל בז שזה תהליך למידה שמשתפר כל הזמן. מה שחשוב זה לא להתייחס לנפילות בכבדות. רק לקום ולהמשיך הלאה בהקדם האפשרי.

שליחה על ידי גשם* » 17 ינואר 2014, 11:28

לחיות בבית שבו מישהו אחר אחראי על האוכל ואותו מישהו מכין תפריט נטול כל הדברים שלא טובים לי כך שאני יכולה להתענג על האוכל בלי להתעסק בו כל הזמן,

טוב גם אני, אבל למדתי להחזיק במקרר דברים זמינים שקל לארגן צ'יק צק כמו בקר פרוס שאני מגלגלת עם עלה חסה ואפשר גם לנגב בחומוס (אם את אוכלת קצת פחממות) או סלט חצילים אם את לא. זה נורא נורא טעים! גם חביתה נורא קל ומהר להכין.

למדתי להחזיק במקרר דברים זמינים.
זה אחד הפטנטים שלי.
סיר מרק (למשל ירקות) שיהיה כל הזמן.
סיר אורז מלא אורגני - מבשלת 2 ביצים קשות, והופ ארוחה של אורז (שצריך רק לחמם) + ביצים + איזה ירקות חתוכים גס + אבוקדו (אם יש בשל) + עמבה.
ועוד.

רק לקום ולהמשיך הלאה בהקדם האפשרי
כן, כן. ומוסיפה - בהקדם האפשרי ובחיוך. לא קרה שום דבר רע, בסך הכל עוד צעד בלמידה הזו.

שליחה על ידי אחת* » 17 ינואר 2014, 14:51

אחד, שברגע שאוכלים אוכל שנכון לך אפשר לרזות מהר ועדיין לאכול המון. שתיים, שמתחילים לדבר על כמויות רק אחרי שמנקים את התפריט ויש בזה תחושת נדיבות עצומה ומשחררת.

מיכל, איך את יודעת איזה מאכלים טובים לך?

בשיטת ניסוי וטעייה שנמשכת כבר המון המון שנים.

אבל תכלס ברגע שמורידים את שלושת הלבנים אחר כך זה רק כיוונון עדין.

שליחה על ידי גשם* » 17 ינואר 2014, 16:35

בהקדם האפשרי ובחיוך.
עובדת על זה

בתור אדם סופר ביקורתי... זה חתיכת עבודה!

בתור אדם סופר ביקורתי... זה חתיכת עבודה!
ביג טיים!
מזדהה מאוד. את יודעת מה זה עשה לי? מיתן מאוד את הביקורתיות, כלפי עצמי וכלפי הסביבה. מה שנקרא - ברכה כפולה. זה כמובן לא הדבר היחיד שעשיתי, אבל זה בהחלט חלק מהדרך, כי כשאני מצליחה להביט בחיוך על הגליצ'ות שלי, יש סיכוי הרבה יותר גדול שאביט כך גם על אלו של אחרים.
בכלל, בשבילי, השינוי של התזונה הוא בעצם שינוי במידת ההלקאה העצמית שאני מאפשרת לעצמי (כיום - אפס!) ובמידת השליטה שאני מאפשרת לעצמי (כיום - פחות. לא צריך להגזים...

)

חייבת להוסיף שההתעסקות במציאת התפריט המתאים היא צד אחד של המטבע =הכנסה של משאבים .
הצד השני הוא ההוצאה: ומשמעה הגברת כמות הפעילות הגופנית.
התוצאה היא שינוי דרסטי לטובה בהקפים ובהרגשה, גם אם המשקל משתנה מעט יחסית, כי שרירים שוקלים יותר משומן.

הבעיה היא שקשה להתחיל.
העיצה שלי היא ליצור רשת תומכת: חברה שצועדת איתך קבוע פעם-פעמיים בשבוע (או רצה או נוסעת באופניים), או, ואולי גם, להשתתף בחוג של פעילות גופנית מתונה או דינמית לפי בחירתך.
המשקל יורד לאט וההקפים מצטמצמים מהר.

עלמה והחברות, אולי תשתפו בנושא הזה, ואיך הוא משתלב בעבורכן?

שליחה על ידי גשם* » 17 ינואר 2014, 18:02

זה אחד הפטנטים שלי.

יש לך עוד פטנטים לחלוק?

בכלל, בשבילי, השינוי של התזונה הוא בעצם שינוי במידת ההלקאה העצמית שאני מאפשרת לעצמי (כיום - אפס!) ובמידת השליטה שאני מאפשרת לעצמי (כיום - פחות. לא צריך להגזים... happy)

נשמע שאת על אותה דרך כמוני אבל מתקדמת יותר. זה מעודד. יש לי גם סיכוי להגיע לשם.

יוליקו, את מאוד צודקת אבל זה מעבר לפעילות הגופנית עצמה. זו גישה לחיים. פעם הייתי כזו כבדה ועצלנית (בראש גם). לפנות ולמלא את המדיח היה חתיכת משימה. היום אני כבר הרבה פחות עצלנית. הסיבה היא שגיליתי שכל תנועה, גם אם היא לא התעמלות, תורמת לשליטה במשקל. ללכת לקחת את ביתי מבית הספר במקום לנסוע. לעלות במדרגות במקום במעלית. לא יאומן כמה הדברים האלו משפעים על חילוף החומרים. ויש גם את נושא ההשפעה של הפעילות הגופנית על המצב רוח והעייפות. אני מרגישה אחרי פעילות גופנית נפלא. האנדרופינים ממש מכניסים אותי לhigh. הרבה פעמים שיש לי משימה שלא בא לי לעשות אני הולכת להתעמל. אני יודעת שאחרי ההתעמלות יהיה לי הרבה יותר קל לעשות את המשימה השנואה. נסו ותיראו. אתן ממש תרגישו איך הגוף מודה לכם.

בדיוק קראתי אצל ד"ר מרקולה סעיף מאוד רלבנטי לכל הדיונים פה באתר בנושא אכילה, התמכרויות ומשקל.
חשבתי על עלמה כי יש פה ממש תיאור איך החיידק הספציפי שמאכלס את המעיים שלך גורם לך להתמכר למזונות מסוימים וממש "מכריח" אותך להתאוות להם ולאכול אותם כדי שהוא יוכל לשגשג וגם לגרום השמנה.
הנה הסעיף:

Bacteria Can Affect Your Food Cravings, and Weight Loss Success

According to the most recent study, a strain of friendly bacteria called Lactobacillus rhamnosus also appears to be quite helpful for weight loss in women.4 As reported in the featured article:

"The controlled clinical trial was set up so that the first 12 weeks women were guided to eat less food and some were additionally given the Lactobacillus rhamnosus. After 12 weeks the amount of weight loss was greater in the group receiving the friendly flora supplement.

Over the next 12 weeks the dietary restrictions were lifted, and the friendly flora was continued. Those women not taking Lactobacillus rhamnosus now gained weight, whereas the friendly flora group continued to lose weight. The weight loss benefit was linked to measurements of the bacterial profile of the digestive tract. This study is the latest to show that the balance of power in the digestive tract is a metabolic variable of high importance and nothing to ignore as part of a long-term successful weight loss plan."

As it relates to weight management, one hypothesis states that your gut bacteria may in fact be in control of your appetite. Recent research5 suggests there's a positive-feedback loop between the foods you crave and the composition of the microbiota in your gut that depend on those nutrients for their survival. Microbes that thrive on sugar, for example, can signal your brain to eat more sweets. Other studies6,7 have shown that certain bacteria found in your gut can produce insulin resistance and weight gain by triggering chronic low-grade inflammation in your body. Three such culprits include:

Endotoxin-producing Enterobacter8
Staphylococcus aureus9 (an antibiotic-resistant strain of bacteria)
The human adenovirus-36 (a cause of respiratory infections and pinkeye)
Yet another recent study revealed that a breath test of the gases given off by your gut bacteria might actually be able to predict your likelihood of becoming obese. The study found that people with high levels of hydrogen and methane in their breath are more likely to have a higher body-mass index (BMI) and proportion of body fat.10 This, the researchers believe, may be because the related gut bacteria influence your body's ability to extract calories from food, leading to weight gain.

המקור:
http://fitness.mercola.com/sites/fitnes ... ement.aspx

בכמה מלים בעברית:
המסקנות ממחקרים שונים הן, שהחיידקים הספציפיים המאכלסים את מערכת העיכול שלנו כנראה קובעים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.
הם יוצרים אצלנו כמיהה עזה לאוכל מסוים (למשל סוכר) שהם אוהבים במיוחד, אנשים עם חיידקים רבים יותר מסוג מסוים ירדו במשקל לעומת אחרים שלא היו להם מספיק חיידקים מסוג זה, שעלו במשקל, וכן הלאה.

נזכרתי שתולעי מעיים אוהבות מאוד סוכר, וכאשר יש תולעים במעיים, יש תאווה עזה לסוכר.
לעומת זאת, התולעים הנ"ל פשוט שונאות שום, וגם גרעיני דלעת חיים. נדמה לי שהן מתאבדות בגללם מרוב שנאה... או פשוט לא מסוגלות להתרבות כאשר מאכילים אותן שום במקום סוכר.
אז זה בעצם מה שאומרים על החיידקים.

מסקנה מהמסקנות:

לאכול שום. כל יום.
לאכול פרוביוטיקה. כל יום. איכותית, רצוי מהסוג שחייבים להחזיק במקרר.
לאכול מזונות שכבשנו בעצמנו - כרוב כבוש, מלפפון חמוץ תוצרת בית וכן הלאה. כל יום חצי כוס לפחות.
לאכול הרבה מזונות חיים כי יש בהם אנזימים חיים שעוזרים למערכת העיכול להשתקם.
לסלק מהתזונה את הסמים הלבנים (סוכר-קמח-אורז) שמעודדים שגשוג של פלורת מעיים גרועה ונותנים חמצן חיוני לגידולים, במיוחד ממאירים.

תרעיבו את הבקטריות הרעות והסרטן, תאכילו את הבקטריות הטובות והידידותיות.

שבוע טוב!

כמה התייחסויות:

גלוטן - תמיד מסקרן אותי. ניסיתי פעם להפסיק לאכול גלוטן. הפסקתי למשך קרוב לשנתיים ועם הרבה תקוה, אבל האפקט המיוחל לא הגיע. במילים אחרות - לא היתה לי שום בעיה לפתח קרייבינג לתחליפים נטולי גלוטן, כמו פסטה מיוחדת או אורז. ההרגשה שלי אז היתה ששוב נוכחתי בכוח הרצון יוצא הדופן שלי, אבל שוב למדתי שהוא לא מספיק... זה היה מאד מאכזב, ועד עכשיו אין לי תשובה לזה. בשמת, גשם - אני מנסה להבין מדבריכן אם אתן נמנעות מגלוטן בלבד, או מקמחים באופן כללי. ובכלל, האם באמת אפשר להפריד את הגלוטן מהקמח, ולייחס תכונות התמכרות שונות לקמח עם ובלי גלוטן?

nomad - כאמור דיאטות מים לא טובות לי. ניסיתי פעם למשך יומיים, מספר פעמים למשך יום, אבל תמיד זה נגמר ברעב גדול ובספירה לאחור - עוד כמה זמן נשאר לסגור 24 שעות ולהתחיל להתנפל... בנוסף, הרגשתי מאד לא טוב תוך כדי, וברור לי שהיה צורך רפואי להפסיק. הסיפור עם דיאטות המיצים שונה לגמרי, כי תחושת הרעב שונה לגמרי, ויש מנגנונים של חשק וסיפוקו תוך כדי. החשק המתפתח הוא לא לקראת סיום הצום, אלא לקראת המיץ הבא. לכן אפשר להמשיך לזמן רב יותר, והתחושה תוך כדי, בשבילי, טובה יותר. עם זאת, גם כאן בפעם האחרונה שעשיתי הרגשתי לא טוב, ולכן נבהלתי והפסקתי ולא עשיתי שוב מאז, כבר כמה שנים. (בדיעבד נראה כי הנפילה היתה בגלל שלקחתי איזו תרופה אז, שלא עובדת בצום. לא הייתי מודעת לזה אז). בכל אופן, ספציפית לגבי היציאה מהצום - תמיד יצאתי לאט, תמיד בהמון הבטחות לעצמי והשתדלות וכל הדברים, אבל זה פשוט לא החזיק. תוך ימים ספורים הרעב חזר לעצמו בכל עוזו, וההרגשה היתה מאד קשה. אכזבה, במובן הכי בסיסי וכואב שלה.

הלכתי להתייעץ עם איזו מומחית לנושא, והיא המליצה לעשות דיאטת מיצים פעמיים בשבוע, בכל פעם למשך יום. הטענה שלה היתה שאם פעמיים בשבוע אני מכוונת לכזה דבר, מאליו שאר השבוע יהיה במודעות יתרה, ושלא לדבר על אלף היתרונות האחרים שבילד אין בסידור הזה. ניסינו יחד לבחור את הימים המתאימים. אבל אני לא עמדתי בזה אפילו קצת, כי היום הראשון בצום הוא כמעט הכי קשה (השני קשה ממנו) ולמי יש כוח פעמיים בשבוע להכנס לקושי הזה? דיאטת מיצים זה התארגנות, זה התכווננות, זה לא ככה מרגע לרגע. ושלא לדבר על זה שאם כבר כן מצליחים להכנס לצום, זה כמעט עוול לנטוש אותו אחרי יום אחד בלבד! והנה אני כותבת, ובראש עובר לי - מה את מתרצת. זה בכלל לא נשמע כזה קשה. ובכלל, אני לא מניקה כבר, כמעט עשר שנים הייתי סביב הריונות הנקות ועכשיו אני לא, אז אולי זה כן אפשרי? אולי?

[יש בעיתון מדור כזה של "הדיאטה שלי" על כל מיני אנשים שהצליחו לרזות מאד. בדרך כלל הסיפורים שלהם לא מדברים אלי, אבל היום התפרסם אחד כזה בווי-נט וכבר מקריאת השורה הראשונה נדרכתי כולי. חשבתי וואו, בינגו! ואז, בפסקה השניה, כמה שאני תמימה. אוףףףףף אני כל כך לא רוצה לעשות ניתוח, כל כך כל כך לא רוצה!!!

]

מיכל בז - תענוג לקרוא אותך! איזה כיף שאת כותבת. בהצלחה עם ההריון, התרגשות גדולה! בבקשה כתבי למה את מתכוונת בנושא של ההתמכרות ו'מחר יום חדש', אם בא לך. וגם - שלושת הלבנים הם סוכר, קמח, ו... ? רק כדי להיות בטוחה

הרבה אנשים לא מסוגלים להכיל גם את הטוב. מכל מיני סיבות. אחת השכיחות - החרדה שהטוב לא מגיע להם, ולכן צפוי להיגמר. ואז גם כשהכל נראה טוב נדרשת הדחקה של הדבר המציק הזה שקוראים לו חרדה.
צילצול, הצלחת להשאיר אותי עם פה פעור... תוהה מה לעשות עם המשפט הזה שלך, ואם והיכן הוא נוגע בי.

מה שאני הכי רוצה? לחיות בבית שבו מישהו אחר אחראי על האוכל ואותו מישהו מכין תפריט נטול כל הדברים שלא טובים לי.
חלום. ואם אפשר להוסיף - שיכין גם אוכל לילדים. כי החבר'ה האלה אוכלים בבית חמש ארוחות ביום, ופחמימות הן חלק משמעותי מהתזונה (בעיקר בארוחת הצהרים), וכמה אפשר.

יוליקו - לפעילות גופנית יש סגולות נפלאות ותודה שאת מזכירה אותן! אני בהחלט בהחלט מודעת להן. מביך ככל שזה נשמע, קשה מאד לצאת לפעילות על בטן מלאה. זו הבעיה העיקרית.

בשמת - תודה על מה שהבאת ועיבדת מד"ר מרקולה (מי זה?) אני הולכת לקרוא את זה יותר לעומק. מנסה להבין אם את החידקים הרעים האלו יש לכולם, או רק לבעיתיים כמוני? ואיך יודעים עליהם בטוח, והאם המניפולציה האפשרית היא רק לגבי החידקים הטובים (פרוביוטיקה) שיאמללו את הרעים? והתולעים האלו (איכס!) מה הסיפור שלהן? ובכלל, למה אלהים יצר כאלו דברים רעים

וגם, האם יש קשר בין הענין הזה של הבקטריות לתזונה חומצית או בסיסית?