דף תמיכה אבדן אמתי

את יודעת, לדתיים יש איזה עניין עם תמונות, אנילא בדיוק יודעת מה הסיפור, רק יודעת שהם לא מתעדים את עצמם. אולי יש בזה משהו?

שיהיה לכם מעבר מוצלח...משנה מקום משנה מזל...אז שיביא מזל טוב ומשב רוח רענן.
יופי שאת עסוקה -בטח את מתה לקצת מנוחה..איזה סיוט לעבור דירות...עשיתי את זה כל כך הרבה.
אני ממשיכה בתקיעותי היחסית. מחר נוסעת לראשונה ליומהולדת של אבא של אישי, נראה איך נעבור את הנסיעה (גם קשה עם הרגל וגם קשה נפשית, פוחדת נורא) , אם הנדיעה תעבור בהצלחה ביום שבת אסע לבת אחותי ליומולדת.
ואם כך זו תהיה שבת עמוסה עבורי.....
שבת שלום וספרי מה חדש ואיך את מרגישה בהמשך
בי

את מה שאני כותבת עכשיו יתכן ואמחוק,
אני עושה את זה בזמן שטיפת הבית עם 14 ק"ג עלי במנשא גב (רצתה להיות ה"תיק של אמא") וממש בלי לחשוב יותר מידי, אולי אני לא אוהב את מה שיצא.
יש לי בעיה עם התמונות שלו מבית החולים באופן כללי. המוח שלו למעשה היה כבר מת. הלב עבד (מה שהם הסבירו שגם יפסיק מתישהו) והוא הונשם.
הרב הראשי של בית דין לונדון הסביר לנו א"כ שאם המוח מת והוא לא יכול לנשום בעצמו זה הוא נחשב למת ואין שום משמעות (הלכתית, כמובן) אם ננתק אותו ממכשיר ההנשמה.
מרגיש לי קצת מוזר, יש לי תמונות של תינוק שהוא למעשה לא חי.
ואני עוד חשבתי לעשות מזה אלבום...

אם את רוצה תמחקי גם את ההודעה שלי:
אולי את צריכה לעשות איזה טקס ולקבור גם את התמונות??
אני לא יודעת.
לי טקסים ותפילות עוזרות..

שנה חדשה, עברתי לבית חדש, דריה התחילה גן מונטסורי 4 שעות ביום והיא קוראת לו "הגן החדש" ויש לי תינוק חדש בבטן.
הריון שאחרי אבדן- הריון בלי תכנונים ובלי מחשבות לעתיד. הריון בלי אומץ להתלונן.
בכיתי כשגיליתי את זה וא"כ הוצפתי בדאגות האלה שלא היו בכלל בהריונות הקודמים.
עכשיו אני בסדר. ראיתי אותו באולטרא סאונד, נופף לנו לשלום, עד אז קשה היה לי להאמין שמשהו באמת חי שם.
לפעמים עצמתי עינים וניסיתי להרגיש וידעתי שהוא שם ובכל זאת משהו בראש נחסם, מפחד להאמין שהכל בסדר.

אני אמשיך א"כ, כשיהיה לי יותר זמן.

שלום יוטי,
אני קוראת אותך בשקט בשקט כבר מההתחלה, ובשקט בשקט שולחת לך חיבוקים, מוחה איתך דמעה...
ועכשיו כל כך שמחתי לקרוא על ההריון החדש. שיהיה בשעה טובה טובה!

נו, גם לי את מייצרת "רירים עודפים". וואו...לאט לאט..לוחשת בשבילך, אתפלל כל שישי.
איך בבית החדש? שלום לדריה הקטנה והמקסימה

יקרה שלי - הרבה זמן לא ביקרתי כאן. שמחתי כל כך על הודעתך האחרונה.
שנה טובה, בריאה ומתקנת לך, לאיש, ולמתולתלת השובבה.

_שמחתי כל כך על הודעתך האחרונה.
שנה טובה, בריאה ומתקנת לך, לאיש, ולמתולתלת השובבה._

דריה מדברת המון על אמתי ובכלל על תינוקות בבטן ותינוקות שיונקים.
זה התחיל עוד לפני שבכלל אמרנו משהו לידה, פשוט קלטה מההתחלה, סיפרה שיש לה תינוק בבטן ואפילו הכניסה בובות מתחת לחולצה והסתובבה איתן בבית.
א"כ גם ילדה אותן.
היא מזכירה כל הזמן שהיא ואמתי "שתו חלב מהטסיטסי של אמא" (בדרך כלל היא קוראת לו רק "התינוק" והיא תמיד משיכת אותו למישהו "התינוק של אמא", "התינוק שלנו" וגם "התינוק שלי") . לפעמים הבובות שנולדות (זה לרוב הדגי גומי מהאמבטיה) רעבות ואז היא מניקה אותן.
אתמול בבוקר כשנסענו לגן היא אמרה בדרך שעכשיו התינוק שלה ישן בבטן וחם לו ונעים לו שם. מדהים אותי כמה היא זוכרת מההריון הקודם שלי (גם אז היה לה תינוק בבטן) ומההנקה שלה (גם אז היא הניקה בובות).

את הבדיקות אני עושה בUCLH בבנין הישן והקטן שלהם קומה מתחת לטיפול נמרץ תינוקות (יש להם בנין ענק וחדש אבל חדרי הלידה עדין בבנין צדדי ישן). אותה הליכה על טוטנהם קורט רווד מהתחתית, אותה כניסה, אותם שומרים כושים ובעיקר הריח. אני מאוד רגישה לריחות (לא רק בהריון), תמיד זה מזכיר לי הרבה דברים, אם אני אריח עכשיו איזה בושם יחודי שמורה שלי מהתיכון השתמשה בו אני מיד אזכר בהמון דברים מאותה תקופה. ככה זה שם, עולות לי המון תמונות. זה טוב להיזכר קצת, זה עוזר להתגבר.

היחס אלי שם נחמד. אני מסרבת לעבור יותר סקירות מהרגיל או להיפגש עם הפסיכולוגית של המחלקה. הסכמתי לפגוש חודש הבא איזה פרופסור אבל לא יותר מזה. היו לי שני הריונות בריאים ושני ילדים בריאים- מהנתיחה שלאחר המות נמצא שאמתי היה ילד בריא להפליא, אין שום סיבה לדעתי להתיש אותנו בבדיקות.
בעלי אפילו קיצוני עוד יותר. המעמד מול תינוק מונשם וכנראה פגוע מוחית קשה שהסכמנו שנינו בלב שלם לקבל אלינו ולגדל איתנו הביא אותו להבנה שיש לנו את הכוח והרצון לקבל כל תינוק שיהיה לנו ולכן אין לדעתו צורך בבדיקות האלה. לי אין בעיה עם בדיקות שגרתיות רק אין לי זמן וכוח ליותר מזה.

יש לי מדבקה ירוקה על התיק עם ציור יפה של עין עם דמעה ותינוק בתוך העין. זה סימן של תינוק בריא שנפטר. המדבקה הזאת שאיתה "לא ישאלו יותר מידי שאלות". אני כל הזמן שואלת אם עדין יתנו לי ללדת לידה טבעית וישחררו אותי אחרי 6 שעות הביתה, כמו פעם שעברה, זה היה כיף לא נורמלי

, בנתים הבטיחו שיתנו לי, אני ממשיכה לנדנד, ממשיכה לברר שאני לא מוגדרת בעיניהם כהריון בסיכון.

אני קוראת אותך בשקט בשקט כבר מההתחלה, ובשקט בשקט שולחת לך חיבוקים, מוחה איתך דמעה...
שלום יוטי גם אני קראתי בשקט, מתרגשת בשבילך ומתפללת לעתיד טוב יותר.

איזה כיף לראות פה סמויים.
תודה על הברכות והתפילות @} .

יוטי שלום,
גם אני סמויה כאן, אבל חושבת עלייך הרבה,
על האומץ
על הכוחות
ועל כמויות האהבה שיש בך לתת לכולם, ובעיקר לך.
איזה יופי שעכשיו צומח לו בשקט עוד קטנטן שיהנה מכל השפע שבך!
שנה טובה,
שנה שבה כל משאלות ליבך יתגשמו לטובה.

יוטי מתרגשת יחד איתך בהריון החדש.
גמר חתימה טובה, מתפללת יחד איתך שהתפילות שלך יתגשמו.

ימים נוראים, זמן לחשבון נפש, לסליחה ובקשת סליחה.

אני לא יכולה לסלוח לאמבולנס שלא הנשים אותו כל הדרך לבית החולים.

השבוע הוגדרתי כהריון בסיכון. כמה מוזר, הרי אני בריאה לגמרי וההריון שלי תקין, אולם רוצים לבדוק ולראות אולי ימצאו משהו שלא מצאו אצל אמתי. אני כותבת את המשפט הזה בחצי חיוך.

מה שמטריד אותי בזה זה לא הבדיקות והרופאים שעלי לראות אלא הלידה שכבר אמרו שעלי לעשות בחדר לידה להריון בסיכון מחוברת למוניטור ועם רופאים בחדר.
סירבתי והרופאה עיקמה את הפרצוף, טוב יש עוד זמן לדבר על זה, אמרה, הרי אני רק בשבוע 16.
אני מפחדת מחדרים כאלה, נראה לי שזה רק מסבך לידות שמתחילות בריא.
שיבדקו אותי כמה שרוצים רק שיתנו לי ללדת בשקט....

הי יוטי
וואי וואי, כבר להיכנס למצב כוננות כזה ועוד סתם..מתכוונת בלי שיש לזה איזו אחיזה במציאות חוץ מהפחד..אולי תבקשי לדעת מה הצפי של הבדיקות שאת צריכה לעבור. תחקרי ותביני כל אחת מהבדיקות (למה, מה מגלים וכו) ואולי תעשי עם עצמך חושבים אם את בעניין..
בכל אופן מאמינה שעד הלידה יש לך עוד הרבה זמן לחשוב מה את רוצה בלידה עצמה.
ובכל מקרה נראה לי שאת צריכה ממש לכוון למחשבות חיוביות, לאמונה, לאהבה לשימחה, בעיקר אמונה. מה שלום דריה?
אצלי המצב משתפר, שוב בקצב הצב וחששות מחלחלים להם כשאני עסוקה בעתיד. סה"כ זה בא בגלים קצרים ולרוב אני חיה מדקה לדקה, מיום ליום ואז..אני בסדר. השיפור במצב מביא עימו תקווה.
משתדלת גם לעבוד על האמונה- ומאמינה בניסים.
היו שלום וימים נעימים.

שיהיה לך הריון קל ומתוק
תקין מכל הבחינות

יוטי,
ההגדרה של הריון בסיכון היא רחבה ומכילה בתוכה הרבה מצבים שונים (החל מהחריגה הקטנטנה ביותר מהנורמה)
גם אני הייתי במצב כזה בשני הריונות, והקיטלוג הזה בפני עצמו מאוד מלחיץ, לכן חשוב מאוד להרפות מהדאגה, להקשיב למה שנאמר לכם מתוך אחריות (ולא בהכרח לקבל/להסכים), לחשוב, לבדוק, ותמיד אפשר לשאול עוד דיעה מקצועית.
מאחלת לך הרבה כוחות - תאפשרי לעצמך לקבל חיזוקים בכל דרך שנעימה לך (דמיון מודרך, שיאצו, דיקור, רפלקסולוגיה, מוסיקה, וכ'ו).
תני למחשבות טובות למלא כל נים בגופך, נשמי נשימות ממלאות חיות אל תוך נפשך ונפש עוברך.
ההכלה הרוחנית חשובה ונחוצה לך מאוד.@}
ושהכל יעבור על הצד הטוב ביותר.@}

נכון נכון נכון!
כל התגובות שנכתבו אחרי צודקות ונכונות.
אמא שלי לימדה אותי שכשמתיחסים לילד כאל מקרה בעיתי או חולה הוא גדל להיות כזה.
אני נולדתי עם מפרקים מרוסקים בכפות הידיים, משהו כזה שקורה אחת למליון (או מספר דומה). אמרו להורים שלי שאני אצלע ואהיה עם משקפים במספר גבוה ועוד כל מיני נבואות בסגנון.
ההורים שלי מעולם לא סיפרו לי או בכלל דיברו על מה שהרופאים אמרו. בנתים אני לא צולעת ולא ממושקפת (טוב, יש לי מספר נמוך לטלויזיה ונהיגה, אבל זה רק מהשנים האחרונות). אמא שלי פשוט לא חשבה שצריך להתיחס אליי אחרת, בעיקר כשהכל בסדר איתי.
אני לא חושבת שההגדרה של הריון בסיכון משנה משהו ביחס שלי כלפי ההריון הזה- בעיני הוא בריא, כמו ההריונות והתינוקות הקודמים שלי.
על מה אני מתלוננת? "הסתדרתי" על יחס יותר אישי בביה"ח. ובענין הלידה, אני מקוה להתיחס לזה כאל כאתגר, כבעיה מענינת שיש למצוא לה פתרון, היא לא תהרוס לי את ההריון הזה.

יוטי את מדהימה , כמה אמונה וכוח יש בך, את נותנת לי השראה, איזה כייף למי שבחר בך בתור אמא.
אני מתפללת בשבילכם שהכל יזרום בשלום.

דריה: "א"כ אמתי יגדל ויגדל ויצא מהבטן של אמא"
אמא: "מתוקה, הוא כבר יצא מהבטן של אמא והיה איתנו כאן אבל אז הוא עלה לשמים"
דריה (בקול כמעט בוכה) : "אני רוצה שאמתי יחזור עוד פעם"
אמא: "מתוקונת, גם אבא ואני היינו רוצים אבל הוא עלה לשמים והוא כבר לא יחזור" ואז אני חושבת לנחם אותה שגם ככה יבוא תינוק חדש "ויום אחד יבוא לפה תינוק אחר"
דריה: "החלפנו את אמתי בתינוק אחר והוא יבוא לפה..." D-:

דריה-אפסנאית מבטן ולידה, היא כבר הזדכתה...מתוקה.

גם אני פה, נכנסת מדי פעם וקוראת אותך
מתגעגעת

הבנתי משהו חשוב בערב שבת קר וצחיח.
יש שוב חקירה, משהו בסגנון של משפט אזרחי ושם יהיו רבים מהמשתתפים בברית, צוות ביה"ח וכהנה וכהנה.
אכלנו אצל אחד מהם בערב שבת. רופא מומחה מה"יוניברסיטי קולג' הוספיטל" שהיה אחד מהמנשימים של אמתי עד שהאמבולנס הגיע. לא באמת הנשמנו אותו כי אף אחד שם לא ידע להנשים תינוק אבל היו שניסו והוא היה אחד מהם.
הוא רופא מכובד ואיש נפלא, באמת, אני מאוד אוהבת ומעריכה אותו אבל הוא לא ידע לעזור לתינוק שלי. פתאום הבנתי שהביטחון שלי באנשים נפגע מאז. שהחויה הקשה הזו שאף אחד לא יכול לעזור לי בכל הסיפור הזה ערערה לי הרבה אמונה באנשים, משהו שהרגשתי ליד מכרים, מול המשפחה שלי. שהתחושה הזאת, שאני לא יכולה לסמוך על אנשים, חיזקה משהו בי.
פתאום אני לא מאמינה שאנשים יעשו דברים טוב ממני. עשיתי קורס הצלה לתינוקות וילדים כי אף אחד לא יציל לי אותם, אני לא סומכת על אף אחד בענין החינוך של דריה, אני משקיעה את זמני בעסק החדש שלי (אני עומדת ליבא מנשא ווילקינט לישראל) בביטחון כי אף אחד לא יעשה את זה טוב ממני.
זה שינה משהו בביטחון העצמי שלי ולטובה למרות שזה התחיל ממקום של אכזבה.

לגבי החקירה, נראה לי שאני חזקה הרבה יותר משהייתי בחקירה הראשונה שהתקימה אצלי בבית.
הפעם זה עם הרבה משתתפים וכולל אנשים שלדעתי התנהלו מאוד גרוע באותו יום (האמבולנס). כולי תקוה לא לקחת דברים קשה מידי, יהיה מה שיהיה.
גם על המשטרה באנגליה אני לא סומכת, גם הם לא עושים את העבודה שלהם כמו שצריך

.

יוטי לא רוצה להציק, אבל למה כל החקירות האלה?? האם יש חשד, שהמוהל לא היה בסדר?
אוי..רק מלשאול אותך כל הסיפור מתעורר בי..איך את יכולה לעבור את זה עוד פעם??
לא עדיף לעזוב את זה? (זו לא קריאה, זו שאלה תמימה).
בכל מקרה אני ממשיכה להיות איתך ווירטואלית ובלב.

אני בכלל לא כתבתי על החקירות...
זה נוהל רגיל לגמרי שמתקים בלי קשר אם אנחנו רוצים או לא, חוקרים את כל המעורבים באותו היום- ההורים, המוהל, כל מי שעזר והיה מעורב בבית הכנסת, האמבולנסים שלקחו אותו (אחד לביה"ח והשני העביר אותו לבי"ח אחר) והצוותים בביה"ח.
החקירה הראשונה שנעשתה היתה לבדוק אם לא נעשה שום דבר פלילי (ועל זה כבר כתבתי- נקבע שלא), החקירה הנוכחית היא אזרחית וכל המשתתפים שציינתי למעלה נחקרים ביחד באולם בית משפט.
איך את יכולה לעבור את זה עוד פעם?? דוקא נראה לי שהולך להיות מענין...
חוץ מזה אני חזקה היום הרבה יותר מבחקירה הראשונה, שהיתה ארוכה וקשה, למרות שנעשתה אצלי בבית ע"י חוקרת מאוד נחמדה (שפרצה בבכי בסוף).
כל זה רק עוזר לי לעבד את החויה ולהתמודד איתה שוב ושוב. יכול להיות שאני אהיה קצת שבורה אחרי אבל לבסוף זה ישפר את המצב הכללי שלי.

האם יש חשד, שהמוהל לא היה בסדר?
קבעו עוד כשאמתי היה מונשם שהברית היתה בסדר, אחרי הנתיחה שלאחר המוות קבעו שלא מצאו קשר ואני אסביר קצת יותר בפירוט:
בדקו את כל המערכות בגוף וכל מיני שינויי חלבונים בהן. אם היתה איזושהי תגובה חזקה של כאב או תגובה גופנית שהיתה משפיעה על הנשימה או על הלב היו רואים את זה בשינויים קטנים של חלבונים במערכות שונות בגוף- ולא מצאו את זה. כך שמבחינה רפואית לא נמצא קשר. כל מה שיכלו לומר לאחר הנתיחה זה שהוא היה בריא ופתאום הוא הפסיק לנשום.
אני בכלל לא יודעת אם הייתי מעדיפה שימצא קשר או לא, אם אני מעדיפה שיידעו למה הוא מת או שזה ישאר כזו תעלומה. בנתיים לא יודעים (וכנראה לא ידעו לעולם) ואני חיה עם זה ככה, נותנת לעצמי להאמין שזה עדיף.

אולי הכוונה שזה לא 'הריון בסיכון' אלא 'רופאים בסיכון'?
אולי הרופאים מפחדים ממה שהם לא מבינים ונוקטים בגישת הכסת"ח שכוללת זהירות מעבר לנדרש בפועל. חבל רק שלא מסבירים את זה ונותנים ללקוחה עוד סיבוה לדאגה.

אחותי היתה צריכה לעשות הפסקת הריון עקב מום נדיר. כשהלכתי לרופא הוא אמר שלא רק אני לא בסיכון אלא אפילו אחותי לא בסיכון אבל הוא יכתוב את זה כסיבה כדי שקופת חולים תממן את הבדיקה. הוא ידע שהם יכסת"חו את עצמם ויממנו הבדיקה וכך חסכתי את ההוצאה (בכל מקרה הייתי עושה את הבדיקה).

משהו לא נקרא לי טוב במה שכתבתי - לא משקף את מה שהתכוונתי אלא 'קשה' מדי. אני חושבת שעדיפה זהירות אופטימית ולא מזיקה (פיזית או ריגשית) מיותרת מאשר חפפנות ו'סמוך'.
התכוונתי שאני חושבת שלרוב כדאי לעשות בדיקת מי שפיר והרופא תמך בי ללא קשר למקרה של אחותי כי מדובר במשהו מאוד נדיר ששתינו לא בסיכון מוגבר ספציפית לגביו.

אלמונית, אני מסכימה עם מה שכתבת. עדיף לבדוק, לא צריך להילחץ מהבדיקות וצריך לקחת תוצאות בעירבון מוגבל.
בכל זאת, כל הנושא הזה של בדיקות ותוצאות באוירה של בי"ח (הרי אין כאן טיפת חלב, כל הבדיקות הן בבי"ח) מכניסה למצב רוח קודר של מחלות ובעיות.
אני שמחה לשמוע שהכל טוב איתך.

דיברתי היום עם חמוטל בת חוה שהיא הרי דולה במקצועה וגרה פה בלונדון.
איזו שיחה מעודדת, מישהו שפוי באמת שמכיר פה טוב את המערכת. החזירה אותי לפוקוס של הריון בריא ותקין וללא ספק עשתה לי שמח בלב.

אני פה בלונדון, כ-12 מעלות ביום, כמעט ואין גשם, מחשיך מוקדם, זריחה מאוחרת ואט אט אני נכנסת לחורף השני של כאן.
החקירה נדחתה בגלל התערבות של שני עו"ד- אחד למוהל ואחד לאמבולנס. באותה הזדמנות גם גיליתי שזה יערך בנוכחות מין חוקר ראשי שיהיה כמו שופט ו-12 מושבעים. זה לא ככה תמיד, החוקר הראשי קובע אם יש צורך במושבעים או לא. א"כ גם גיליתי שכותבים בעיתונים היהודים מידי פעם על החקירה הזאת.
באופן מפתיע כל הענין הזה עשה לי טוב. כל החקירה הזאת לא היתה מתבצעת אם בעלי ואני לא היינו מבקשים חקירה אזרחית. עד עכשיו היה נראה שרק אותנו זה מענין ורק אנחנו חושבים שהאמבולנס לא התנהל טוב ופתאום כולם מעורבים ואת כולם זה מענין.

זה בסדר, אני לא עד כדי כך מרוצה מזה, חשבתי איזה ערב על כך שאצטרך שוב לספר איך מצאתי אותו צהוב וחסר נשימה עלי וזה גרם לי לבכות כמו שלא בכיתי מימי על כל הסיפור הזה. אני מאוד מאוד אשמח להיות אחרי החקירה הזאת.

ראיתי השבוע את התינוק המקסים והבריא שלי באולטרא סאונד. בן זכר, או לפחות זה מה שאומרים עכשיו.
דריה החליטה שנקרא לו "רק בן". אתמול בערב השכיבה את הבובה שלה על הרצפה, הרימה לה את החולצה, עם בקבוק פלסטיק קטן השיך לחפצי הבובה "מרחה" עליה חומר, ביקשה "להדליק את החושך", הכינה מאחד מחלקי שואב האבק טלביזיה קטנה והעבירה מקל על בטן הבובה תוך שהיא מסבירה לנו "הנה הרגלים שלו" "הזה הראש" "אלו הידיים" ועוד. מיותר לצין שהיא באה איתנו לסקירה.
א"כ ביקשה ממני לשכב על הרצפה כדי שתוכל "לצלם את התינוק" שלי והיום "צילמה" גם תינוק לאבא שלה ולדובי.
היא מאוד רוצה שהוא יגיע כבר. רואים שהיא מתרגשת מזה.
אוף, גם אני. אני רוצה שנהיה כבר משפחה גדולה יותר, שלדריה יהיה אח. אני צוחקת על עצמי שאני כמו פילה, עושה לדריה אח ב-18 חודשים.

וואו, ריגשת אותי מאוד.
מאחלת לך כוחות נפשיים,
ושהכל יעבור על הצד הטוב ביותר.

מדהימה,
תהיו בריאים,
מתפללת בשבילכם,
תמשיכי לשתף.

איזה יופי. איזה כיף לכם. החיים זורמים....
אני שמחה בשבילכם.
האמת היא שאנחנו גם בהריון שני, שבואו היה רצוי ומבורך, אני מתכננת לידת בית- אחרי שאת הקודמת ילדתי בקיסרי.
הבעיה היא שגילו cmv. עכשיו צריך לחכות. לחכות ולראות אם העוברית נדבקה ולהתפלל שהיא לא.
ההתמודדות עם המחשבות של הפסקת ההריון המאיימת בשלב כ"כ מאוחר, לעוברית שאנחנו כ"כ אוהבים- מפחידה ומזעזת אותי.
רק רציתי לשתף.

אמא טרייה פלוס, אני מחזיקה לך אצבעות שהכל יהיה בסדר.
אני מאוד מקוה שלא מלחיצים אותך מסביב- הרופאים או הקרובים אליך.

אני מתכננת לידת בית
בהצלחה. אני גם חשבתי שבטח אלד בבית אחרי הלידה המושלמת של אמתי, עכשיו זה כבר נראה חלום רחוק.
חדר לידה טבעית יהיה בשבילי חלום שמתגשם.
עם זאת, אני מאוד שמחה שאני לא עוברת את זה בישראל. פה, בסך הכל, בודקים אותי קצת יותר ונמצאים סביבי עם יד על הדופק. עכשיו הם מתנהגים כמעט כמו בהריון רגיל בישראל.
אם הייתי עוברת את זה בארץ היו בודאי מלחיצים אותי מאוד שלא לדבר על אחרי הלידה אז מין הסתם היו מאשפזים לבדיקות את התינוק בצינוקיה והיה עלי להילחם על זכותי להיות לידו.
מנחמת את עצמי שתמיד יכול להיות גרוע יותר.

הבכי מצליח לעלות לפעמים.
כשאני נזכרת איך מצאתי אותו עלי.
כשאני נזכרת איך בעלי הסביר לי במיון שהוא לא נושם והלב שלו לא עובד.
כשאני נזכרת איך ניתקנו אותו ממכשיר ההנשמה.

עכשיו אני באמת מצליחה לבכות, 9 חודשים אחרי.

עברתי על כ-ל הדף מהתחלה ושמתי לב שלא כתבתי כמה דברים.
אני גם אערוך מיד אחרי כמה טעויות כתיב

.

היה לי חלום, מזמן מזמן, ובחלום עמדנו אבא, אמא, דריה ואמתי על צוק ולמטה היו עננים- לא ראו את סוף התהום ופתאום אמתי נפל לנו למטה. הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לקפוץ אחריו אבל לא יכולתי כי דריה היתה נשארת לבד, בלעדי.
זה היה מזמן והוא מזעזע ממש כמו שהוא נשמע ובחלום הזה הבנתי שדריה היא זאת שמונעת ממני ליפול לתהום. אני לא יכולה ליפול כשצריך להמשיך ולטפל בה.
היום, דרך אגב, הפסיכולוגית שלי הזכירה לי את החלום.

דבר שני, לא סיפרתי שום דבר על שמואל.
שמואל הוא אח של אבא שלי שנפטר לפני שאבא שלי (הצעיר מבין אחיו ואחיותיו) נולד. אני לא ידעתי עליו כי הוא לא קבור בישוב של הורי ליד סבא וסבתא שלי אלא בישוב אחר (שבו קברו לפני שהיה אצלנו בית קברות) ולא זכור לי שסיפרו לי עליו.
בכל מקרה, הוא נפטר כשהיה תינוק בן מספר חודשים, משהו שהיה לפני 70 ומשהו שנה נפוץ עוד יותר מהיום. אמא שלי סיפרה לי את זה אחרי שאמתי נפטר ואבא שלי הוסיף שסבתא אמרה לו שהוא בודאי לא היה נולד אם שמואל לא היה נפטר.
לפעמים אני חושבת אם באמת יכול להיות שבגלל שהוא נפטר המשפחה שלי קימת.

אני שוקלת לקרוא כשם שני לויקטור (זה שם העובר שלי כרגע) שמואל, על שם הדוד שלי.
מסכנה סבתא שלי, היא מהדור הזה שסיפורי פוגית סיפרה מקודם שלא נתנו להן להביע באמת את הצער על אבדן תינוקיהן.

דריה מצביעה מידי פעם לשמים ואומרת "הנה אמתי, הוא מסתכל עלינו" או "הנה, אני רואה אותו".
בעלי חושד שהיא באמת רואה.
אנחנו בקושי מזכירים אותו, דריה עושה בשבילנו את העבודה.

הוא רופא מכובד ואיש נפלא, באמת, אני מאוד אוהבת ומעריכה אותו אבל הוא לא ידע לעזור לתינוק שלי.
אני בטוחה שאת יודעת את זה, ובכל זאת הרגשתי צורך להעיר ולהזכיר שלפעמים פשוט אי אפשר לעזור - אף אחד. פשוט אין "מה היה אילו", כי גם ה"אילו" לא היה עוזר. כמובן, אני לא יודעת אם זה היה המקרה כאן.
אני מזכירה פחות בשביל אותו רופא, ויותר בשבילך (מבחינת הסליחה)

אהלן יוטי.
אני לא נכנסת הרבה לאתר לאחרונה (מאוד עסוקה-עבודה חדשה), אבל קפצתי לבקר. דריה...אני מאוהבת!!!
קוראת אותך ומתפללת לטוב.
"אוהבת" שמעלי, היא לא אני , וזו הסיבה ששיניתי את הניק שלי. נאמר לי שיש עוד אוהבת.
בי ותמסרי ד"ש לדריה (בדרכך).

ובכל זאת הרגשתי צורך להעיר ולהזכיר שלפעמים פשוט אי אפשר לעזור - אף אחד
נכון. אני גם מתחילה להבין את זה לגבי האמבלונס, אני די בטוחה שהם לא יכלו לעזור לו ושהוא כבר היה מת כשהם הגיעו.
זה רק החוסר אונים הזה, לעמוד מול תינוק שלא נושם בלי שום אפשרות לעשות משהו...זה מאוד קשה.
בגלל זה עשיתי קןרס החיאה לתינוקות, כדי לא להרגיש את חוסר האונים הזה שוב.

פגישה ב UCH עם הרופאה שעוקבת אחרי ההריון שלי, זאת שהגדירה אותו בסיכון ואמרה לי ללדת בחדר לידה להריון בסיכון עם רופא צמוד.
היא מדברת כמה חשוב לעשות עוד ועוד בדיקות.
אני מדגישה איך כל הבדיקות שלי יצאו טובות מאוד.
הכל בחיוכים ונימוסים אנגליים, מלחמה פסיכולוגית משהו, נראה עד הלידה מי "תישבר" קודם.

עדין, הריון בסיכון כאן מזכיר קצת הריון רגיל בארץ. אני רואה רופאים, נבדקת לעיתים קרובות יותר ומתיחסים אליי יותר בזהירות. הרבה פחות גרוע ממה שזה היה נראה בהתחלה.
והכי חשוב, יש לי תינוק בבטן שבועט ומקפץ (חושב ששלפוחית השתן של אמא זה כדור ג'ימבורי). בעלי ואני "רבים" כל הזמן מי יחזיק אותו בידיים ובמנשא כל היום. שנינו זוכרים מאוד את התחושה הרכה, חמה ונעימה של תינוק בן יומו בידיים.
שנינו מתגעגעים לזה.

יוטי יקרה. וואו כמה אני מתרגשת עכשיו.
אני "מכירה" אותך מהפורום האחר, וליוויתי אותך בפורום של מניקות, אז. אחר כך השתתקתי. נפעמת מול גדלות הנפש העצומה שלך, מול השיר של לאה גולדברג שכתבת ומלווה אותי מאז בכוחו המופלא. עולמי שלי הזדעזע, ופרשתי הצידה, הרגשתי שאני לא יכולה להכיל את המחשבות והכאב, למרות ההשתתפות ה"רק" וירטואלית.
חשבתי עליך לא פעם מאז. והיום נכנסתי לפורום וראיתי שכתבת תשובה למישהי, ורציתי מאד לדעת מה שלומך. וחשבתי, אולי הריון, מקווה, חושבת עליך. אז נכנסתי לכאן לראות מה שלומך, זוכרת שאז מזמן קראתי פה (מהסמויים...) עד שלא יכולתי. וקיוויתי שאת עוד כותבת, ופתאום החדשות המשמחות האלה... אז אני יושבת מול המחשב ובוכה. ומתרגשת.
אני רוצה להגיד לך שאני לומדת ממך הרבה. שאני מתפעמת מכח החיים שלך, מהנפש העצומה והחזקה.
ושמחה איתך מאד מאד בקטנטן הקופץ והבועט, ובדריה שאז וגם עכשיו נשמעת לי ילדה מדהימה.
שיהיה הריון טוב, ושליו, ולידה טובה וכמו שאת רוצה, ואושר.

מייקה תודה, נעים לפגוש אותך פה.

אני לא מרגישה ככה, חזקה ועם כוחות נפש, בעיקר במשברים בהם אני מרגישה מפורקת לגמרי.

לפני שנים אמא שלי חלתה בסרטן. שנה שלמה עברה כימוטרפיה והקרנות לסירוגין עם עליות וירידות ולבסוף החלימה לגמרי.
מידי פעם ליויתי אותה לטיפולים. ישבו שם ב"מאיר" הרבה חולי סרטן מכל הסוגים בחדר גדול יחדיו, כל אחד והאינפוזיה שלו, מעבירים שעות ביחד.
כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והסרטן שלו.
אמא שלי היתה מראה לי תמיד מי לדעתה יעבור את זה בשלום.
אלה שעדין חייכו- להם, לדעתה, היה סיכוי גדול יותר.
בדף שחילקו בביה"ח היתה רשימה של "סיכויי החלמה". בראש הרשימה היה מצב רוח אופטימי, שני אחריו היה תמיכה מחברים ובני משפחה ורק מקום שלישי הופיע סוג הסרטן.

זה לא סרטן, תודה לאל, אבל זה דורש החלמה ויש לי מצב רוח אופטימי עם משפחה תומכת.

יש לי מצב רוח אופטימי עם משפחה תומכת._

@}שיהיה הריון טוב, ושליו, ולידה טובה וכמו שאת רוצה, ואושר.@}

היי יוטי @} אני שמחה כ"כ על החדשות הטובות @} שתהיו בריאים ושמחים תמיד ושתגדלו אותם בנחת @}
(ולמרות שדריה כ"כ מחכה לו, אל תשכחי שמגיעה לה תקופת הקינאה שלה

) הרבה כוחות ובריאות @}

לא עובר יום מבלי שנחשוב עליו
אני תמיד זוכרת שזה הריון שלישי שלי, די בגאוה רק שזה מזכיר לי את אמתי יום יום.
אני תמיד זוכרת שזה יהיה הילד השלישי ושהיה קים מישהו בינו ובין דריה.
זה רע? לא זה מה שרציתי, לא לשכוח ילד שהיה לי?
מסובך, מצד אחד אני רוצה לחיות, ליצור ממני חיים חדשים וליצור בחיים הקימים. מצד שני אני לא יכולה לאבד את הקשר לחיים שהיו חלק ממני ואבדו.
מה? זה הולך ללוות אותי כל החיים?

ולמרות שדריה כ"כ מחכה לו, אל תשכחי שמגיעה לה תקופת הקינאה שלה
אני "מחכה" ליום שהיא תשאל מתי התינוק הזה עולה לשמים

.

זה הולך ללוות אותי כל החיים?
כמובן. זה חלק מחייך, מההיסטוריה הגופנית נפשית משפחתית שלך.
ואת הרי לא רוצה לשכוח אותו, כי גם אותו את אוהבת עדיין.
אבל אולי תהיי כ"כ עסוקה שתחשבי קצת פחות. זאת הנחמה בחיים, להיות נורא נורא עסוקים שאין זמן לחשוב על כלום. @}

אני "מחכה" ליום שהיא תשאל מתי התינוק הזה עולה לשמים .
לא נראה לי שזה יקרה איתה

היא נשמעת לי אימהית ורגישה. @}

אני "מחכה" ליום שהיא תשאל מתי התינוק הזה עולה לשמים .

זאת הנחמה בחיים, להיות נורא נורא עסוקים שאין זמן לחשוב על כלום
או שפשוט הזמן הולך על דברים חשובים יותר. ילדים שעדין בחיים או התפתחות וגדילה מכל סוג שהוא.

היא נשמעת לי אימהית ורגישה
היא באמת כזאת אבל לא נראה לי שהיא מבינה כרגע את המשמעות של אבדן כמו שאנחנו מבינים ואת האבדן של אמתי כמו שאנחנו רואים אותו, כך שאני לא מצפה ממנה להרבה טקט בנידון.
מה שכן, בעלי ציין בפניה כמה פעמים שהפעם התינוק ישאר איתנו.
אמן!

טליה, איזה כיף לראות אותך פה

.

אני מבינה ומעריכה עכשיו כמה טוב שהסכמתי לטיפול פסיכולוגי וכמה טוב שאני כותבת בדף הזה.
זה כזה "תיק" להתמודד איתו, לא יאמן כמה זה כבד.

יוטי יקרה, עוקבת אחרייך בשקט בשקט ומתלבטת אם להגיב, לשתף, לכתוב משהו...

שאלת מה? זה הולך ללוות אותי כל החיים? בחוויהשלי התשובה היא כן ולא. יש רגעים שבהם זה כל-כך רחוק ממני וכאילו נשכח, שואלים אותי כמה ילדים יש לי ואני עונה בקלילות שלושה. ויש רגעים שבה אני שוב שם, נוגעת במלוא העוצמה בכאב החד הזה והוא מפלח את ליבי וכמעט שלא מאפשר לי לתפקד ולנשום. אני חושבת שאם בהתחלה רוב הרגעים היו אלה הכואבים, היום התדירות שלהם ירדה משמעותית. אבל זה שם, ולא תמיד אני יכולה לצפות מתי זה שוב יעלה ויציף אותי. אני משתדלת ללמוד לקבל את זה כחלק ממני, תנודות בלתי צפויות אך כבר מוכרות.
יש הרבה נחמה בתינוק החי שבא אחרי האובדן, אבל הוא לעולם לעולם לעולם לא יחליף ולא יקח ממני את זכרון התינוקת המתה שאחזתי בידיי (אפילו שהיו פעמים שרציתי מאד מאד שכך אכן יהיה...).

ולגבי דריה והשאלות האפשריות, הזכרת לי איך כשהייתי בערך בחודש השמיני, ישבתי עם הילדים באיזה פלאפליאדה, ובעוד שהם נוגסים בפיתות שלהם הם שאלו אותי: "אמא, מתי התינוק הזה ימות ?" (אני כמובן השתנקתי על הפיתה שלי) ואז הם הסבירו והרחיבו את השאלה: "התכוונו, אם הוא לא ימות בלידה, אז הוא ימות לפנייך או אחרייך ?".
אחרי ההלם שלי הבנתי שהעיסוק שלהם בזה מצד אחד שונה כל-כך מהעיסוק שלי ומצד שני דומה מאד. גם הם חוו טראומה, והם יותר מכולנו מבינים ששום דבר לא מובן מאליו. (הבכור שלנו לא הסכים לבא לראות את התינוק החי בבית חולים מרוב שנטבעה בו הטראומה הזו של לבא לבקר אותי אחרי ולגלות שאין תינוקת, היינו צריכים להבטיח ולהישבע לו בכל דרך אפשרית שהפעם יש תינוק והוא חי לגמרי...).

ולגבי: זה כזה "תיק" להתמודד איתו, לא יאמן כמה זה כבד. אין לי מילים כדי להביע כמה את צודקת. זר לא יבין זאת. יש מי שסביבנו שמרגיש שעלינו רק להגיד תודה שזכינו בהזדמנות נוספת, אבל ההתמודדות עם כל החרדות, הפחדים הרגשות הקשים שזה מציף בנו ועוד ועוד היא עצומה !! (אותי הרבה מזה תקף דווקא אחרי שהתינוק החי נולד וגרר אותי לדכאון לא קל בכלל של אחרי לידה...).

שולחת לך חיבוק גדול גדול והרבה אהבה והזדהות.

הדף הזה מציף אותי בדמעות, אהבה והרבה הרבה תקווה,
המרגיעון שואל: מה את רוצה?
אם זאת תוכנית כבקשתך, אני רוצה שהטוב ימשיך ויגדל. אמן.

איזה יופי של תגובות! אני נהנית לקרוא.

שואלים אותי כמה ילדים יש לי ואני עונה בקלילות שלושה
ומה בדרך כלל? נשימה כבדה לפני שעונים "שלשה"? אומרים שהיו ארבעה?
משהו בי נעצר כשאנשים שלא יודעים מדברים איתי על ההריון הזה. אני רוצה שכולם ידעו שזה הילד השלישי אבל לא רוצה להעציב אף אחד.
אנשים עדין חוטפים שוק כשהם שומעים את זה.

יש מי שסביבנו שמרגיש שעלינו רק להגיד תודה שזכינו בהזדמנות נוספת
אני באנגליה, מוקפת בעיקר באנגלים ואירופאים, אף אחד לא מעז לומר לי מה עלי לעשות וכיצד עלי להרגיש. אף אחד לא מעז להתערב בחיים שלי. כל כך נזהרים לדבר איתי על זה שאפילו על הרבה אנשים מהשכונה והבית כנסת אני פשוט מנחשת לעצמי אם הם יודעים או לא, אף אחד לא מעז לדבר איתי על זה.
יש לי הרגשה שבישראל זה היה אחרת, לטובה ורעה.

אותי הרבה מזה תקף דווקא אחרי שהתינוק החי נולד וגרר אותי לדכאון לא קל בכלל של אחרי לידה
זה כל כך הגיוני...
עלי אני כבר לא יודעת. נראה היה לי ברור שאחרי לידת התינוק הבא אני אהיה הסטרית וכל הקושי יחזור אבל מצד שני, אני כל הזמן מגיעה למקום בו חשבתי שיהיה לי מאוד קשה ואני אשבר בו לחלוטין- כמו הניתוק ממכשיר ההנשמה או הלויה ועמדתי בהם ב"שלום", עברתי אותם בקלות מפתיעה. מצד שני, גילוי ההריון היה משמח (עד דמעות) בשבילי ולא הייתי מוכנה לבעסה שבאה אחרי, שבאה בגלל שזה הזכיר לי 9 חודשי הריון שעברתי "רק" בשביל שבוע.

לפעמים אני עדין בודקת בלילה אם דריה נושמת.
זה קורה לעתים רחוקות ואני לא קמה במיוחד בשביל זה כמו פעם.
למען האמת דריה, כאילו היא הרגישה את זה בעצמה, התחילה מספר שבועות אחרי שהתחלתי לעשות את זה לעבור למיטה שלנו באמצע הלילה. ממש פתרה לי את הבעיה, הנשימות שלה ליד האוזן שלי היו תרופה לשינה רגועה ונעימה בלילה.
אני יודעת שכל הורה נהנה מהחמימות והנשימות העדינות של ילדו שישן לידו, אני רק חושבת שאני נהנית מזה יותר

.
בכל מקרה, אנחנו יוצאות מזה ועוברות ללילות של שינה רצופה.

ראיתי עכשיו שכבר כתבתי פעם שהפסקתי לקום בלילה לבדוק אם היא נושמת, זה לא מדויק כי לעיתים רחוקות עוד הייתי בודקת, לא בגלל שחשבתי שהיא לא בסדר, יותר בגלל שזה ממש עשה לי טוב.
אני מכורה לנשימה שלה

.

ואין כמו לישון עם הגורים שלך במיטה. אני נראה לי אמצה את זה עד...........שהם יזרקו אותי מהמיטה!!

אני רוצה לתקן משהו שאמרתי עד עכשיו.
כתבתי שטוב שאני עוברת את זה פה ולא בישראל אבל אני לא יכולה באמת לדעת איך הדברים היו נראים אם הם היו אחרת או איך היינו מתמודדים עם זה בישראל.
אני יודעת שפה אנחנו מתמודדים עם זה ונראה לי שבצורה טובה (אם אפשר להגדיר את זה), או כמו שדריה אוהבת לומר "ככה זה בסדר!"

כתבתי שטוב שאני עוברת את זה פה ולא בישראל אבל אני לא יכולה באמת לדעת איך הדברים היו נראים אם הם היו אחרת או איך היינו מתמודדים עם זה בישראל.
נו באמת, אי אפשר באמת להתחמק מישראל הרי זה מה שקורה בדף הזה לא?
נראה לי שרוב החברות כאן שאוהבות, דואגות,ותומכות הן בעצם ההתמודדות

עם זה בישראל. (-:

_נראה לי שרוב החברות כאן שאוהבות, דואגות,ותומכות הן בעצם ההתמודדות
עם זה בישראל._
זה בעצם ההתמודדות עם זה באינטרנט

. ביום יום אני לא בישראל והריחוק הזה נראה לי טוב אבל אני לא יכולה לומר שהיה לא טוב אם הייתי בישראל כי אני לא באמת יודעת, יש משהו חם וקרוב בישראלים שאני לא מוצאת באנגלים ויש לי פה חברים ישראלים שהיו תמיכה נהדרת. סתם היתה לי תחושת בטן שבישראל היו נדחפים יותר מידי לעניניי אבל אלו תחושות ומחשבות ולא עובדות. בסופו של דבר, כמו שאמרתי, אני לא יודעת.
ירדתי מהנושא הזה.

מה שכן, כמו שהמעבר מהבית הקודם לבית הזה עשה לי מאוד טוב כי לבית ההוא היתה תחושה "מקוללת", כך גם מעבר מפה לישראל יתן תחושה טובה ומשחררת, תחושה שאני מתרחקת מהחויה הקשה ומתקרבת לבן שלי שהשארתי קבור בישראל.
או כמו שאומרים- רחוק מהעין רחוק מהלב.

אתם צפויים לחזור?

אתם צפויים לחזור?
כן ולא

.
כן, אנחנו בודאי נחזור!
לא, אנחנו לא יודעים מתי. יש גבול עליון של גיל של דריה שאותו בטח לא נעבור אבל עד אז אנחנו גמישים (ומשנים תוכניות בלי סוף...).

חזרתי מאולטרא סאונד בבי"ח, כזה שעלי לעשות כל 4 שבועות כי איזו רופאה משוגעת חישבה לא נכון את משקל אמתי מק"ג לפאונדים והחליטה שהוא היה קטן מידי.
התינוק הנוכחי נמצא בגבול הנורמה וגדול מהממוצע: 2-0 לי!

(אני מחשיבה את הבדיקות דם התקינות שהמומחה לבעיות הריון עשה לי כ1-0) .
750 גרם הוא שוקל עכשיו, זה היה המשקל של רוב התינוקות בטיפול נמרץ כשהיינו שם לפני שנה (ואמתי נראה כל כך גדול לידם במשקלו האדיר- 3 ק"ג). במשקל כזה זה ממש ממש תינוק!
התינוק הזה הוא ממש זריקת אושר!

התינוק הזה הוא ממש זריקת אושר! d-:

למעלה גבוה, יש מי ש שומע צעקה של איש קטן

רגע, לא הכל כזה זהב ויהלומים...
ברכבת חזרה ראיתי ב"סאן" (התחתית תמיד מלאה עיתונים זרוקים בכל פינה שאנשים השאירו אחריהם לאנשים אחרים שיקראו) על הילדה שנעלמה לפני המון זמן בפורטוגל. היא נעלמה מהחדר במלון בה שכנה עם ההורים שלה וכל בריטניה ועיתוניה עוקבים אחרי הסיפור וחקירות המשטרה כבר קרוב לשנה.
בעלי ואני הגענו למסקנה, בעקבות הסיפור הזה, שהפכנו לרגישים יותר בכל מה שנוגע למות של ילדים או אלימות כלפיהם.
התחלתי לקרוא את הכתבה ופשוט פרצתי בבכי, ככה סתם באמצע קרון רכבת באמצע עיר שאנשים לא מסתכלים או מתערבים בעניניך.
כמה זה קשה לאבד ילד שלך, זה לא יתואר במילים, זר לא יבין.
וכמה שיהיה לי טוב בחיים- עם דריה שאיתי רוב היום והיא מומחית בהמתקת רגעים ועם תינוק בבטן שכולי משתוקקת כבר לחבק, עם כל זה יש את החור הזה בלב, את הכויה הזאת שכואבת כל פעם שמתקרבים למקום דומה, מקום שמזכיר איך זה לאבד תינוק שלך.
כבר אמרתי את זה לא פעם- אני פשוט הולכת לחיות עם זה כל החיים שלי.

אם את מתכוונת למדלן, אז זה הגיע עד פה ותארי לך שדובר בה ברמה יומיומית. מקרה מזעזע.

ילדים נעדרים

תודה, לא ידעתי שזה מעסיק כל כך הרבה אנשים בישראל.
פה זה לא יורד מהכותרות.
יש לי הרבה במשותף איתם- האבדן של הילדה, הכתבות בעיתון והאשמות כלפיהם (אפילו חשדו בהם כבר שהם אלה שהרגו אותה)- גם אותי האשימו פה שהרגתי אותו (בברית מילה אפילו שלא נמצא שום קשר אבל זה "חומר" טוב להתעסק איתו למי שמחפש את זה) .
בקיצור, אני לא יכולה שלא להזדהות איתם ועם זאת הכאב שלהם נראה קשה הרבה יותר. כאב של מישהו אחר מהצד נראה תמיד קשה יותר.

מגיע לכאן עו"ד להחתים אותנו על טופס ויתור סודיות. אני מגלה כמה אני לא סומכת עליו.
מבחינתי עו"ד הם שקרנים (לא להעלב, חצי מחברי כאן עם עו"ד, אני בטוחה שבחייהם הפרטיים הם אנשים נפלאים).
אני חשדנית לכל מילה שיוצאת לו מהפה- למשל הוא מספר שמהחקירה הזאת לא יכול לצאת שום דבר וזה רק הצגה (נו, באמת, סתם מטרטרים אותנו לעמוד מול שופט ו-12 מושבעים. למה כולם פתאום נלחצים ולוקחים עו"ד?), שהאמבולנס המקצועי של ביה"ח בכלל לא היה בדרך (למה הוא צריך לדעת את הפרט הזה אם הוא מיצג רק את המוהל?) ועוד ועוד שטויות שרלטניות יוצאות לו מהפה.
אני תוהה ביני ובין עצמי אם זאת העיפות באותו היום שהוא היה כאן, חוסר ביטחון כללי שנוצר כלפי המערכת או שעליתי באמת על זה שהוא רמאי.
כנראה שאני סומכת פחות על אנשים, אולי על העולם כולו.
מבחינתי כולם אשמים בזה שאמתי מת- הלינה המשפחתית, הברית, היין, ההנקה שאולי חנקה אותו, כל מי שהיה שם ולא ידע להנשים, האמבולנס, הרופאים שלא החזירו אותו אלי חי ואם אני אחשוב עוד קצת אני בטוח אמצא עוד מישהו.

בעלי בחו"ל ואני מוצאת את עצמי מפחדת, דואגת לו, חרדה שהוא לא יחזור.
זה משהו חדש. הרבה פעמים הוא היה נוסע מטעם העבודה ואת רוב הנסיעות שלנו לחו"ל עשינו בטיסות שונות ורק בחודשים האחרונים נכנס בי הפחד הזה שמשהו יקרה לו בטיסה.
עוד סימפטום של חוית אבדן? אולי.

ואולי זה גם המודעות הגוברת בקרב האנושות לסכנות בטיסה?
ואולי זה גם חלק מהתבגרות שטומנת בחובה הבנה עמוקה יותר של הסכנות האורבות?
מצד שני חייבים ללמוד להרפות, כי איך אפשר לחיות מתוך תחושת פחד? (הרפיה קשה מאין כמוה)

שיעברו ימים טובים, מלאים במעשים טובים, במחשבות חיוביות ושאישך ישוב בשלום.

עוד סימפטום של חוית אבדן? אולי.
אצלי זה ככה מתמיד. לפני שהיו ילדים דמיינתי כל יום איך בעלי לא חוזר הביתה, ולפני שהתחתנו דמיינתי כל יום איך אחיות שלי מתרסקות עם האופנוע ואסונות אחרים.
(לא יודעת אם זה אמור לחזק אותך באמת...

)

אצלי זה ככה מתמיד

יופי טליה...זה מאוד מעודד...

טוב, אז אמשיך לרגע את הקו של טליה.
לי יש לאחרונה מן תופעה שלפעמים כשיש שקט אמיתי בבית ושוכבת במיטה או מניקה במיטה, מדמיינת את פצצת האטום שמפתיעה בבת אחת וממש מדמיינת את הגל קרינה שמתפשטת.
נהדר...לא?
נו, אז מה, אסונות יכולים להגיע כל הזמן מכל כוון.
לא יכולה להגיד שזה באמת משפיע עלי בחיי היומיום כי אין לי שום יכולת להתערב בזה. זה באמת מעלי ומה שיקרה-יקרה.
כמובן שאין מה להשוות את זה למה שאת יוטי וגם טליה מספרת , כי כשמדובר בחרדה לקרובים זה יותר קשה מחרדה לכלל העולם.

לי יש לאחרונה מן תופעה שלפעמים כשיש שקט אמיתי בבית ושוכבת במיטה או מניקה במיטה, מדמיינת את פצצת האטום שמפתיעה בבת אחת וממש מדמיינת את הגל קרינה שמתפשטת.
גם זה!מתמיד!

וואו, איזה כיף להוציא הכל ולראות שאני לא לבד...
אני חושבת שההבדל הוא שאצלי זה ממקום חשדני של "לא הגיוני שכל כך טוב, ושיש לי את כל הדברים האלה... משהו רע חייב לקרות" ואצל יוטי זה אולי ממקום של: "ראיתי כבר שהעולם הוא אכזר, ושדברים רעים עלולים לקרות בכל רגע לכל אחד".
(לא, ההודעה לא סתם נחתכה באמצע, זה באמת הסוף שלה ואין מסקנה חכמה בסוף ההגיג הזה)

כן ולא, גם לי עברו כל השנים מחשבות ודמיונות כאלה בראש... (איפה האייקון שמתחבא מתחת לכיסא?)... על קרובים שנהרגים ועולם שמתפוצץ. נראה לי שיש את זה להרבה אנשים (אני מקוה... אולי אנחנו היחידות???).
ועכשיו, כמו שטליה אמרה, אני באמת יודעת שזה באמת יכול לקרות, אתה חי את חייך בשלוה ונחת ו"בום" זה נופל עליך משום מקום. נכנסת לסטטיסטיקה של אלו שזה "קרה להם".
אני לא חושבת שזה קשור לזה ש"טוב לנו מידי" (בהקשר לחרדות) זה קורה גם לאנשים שהעולם שלהם רע ומתאכזר אליהם. מהצד זה נראה ש"להם" זה קורה יותר

.

פיתחתי את התמונות. יא אללה, כמעט שנה אחרי שצולמו. 6 תמונות של אמתי בריא (יש לי הרבה יותר שלו מביה"ח),
קטנטן ומעוך מהלידה.
זה עוד צעד לקראת האלבום המיועד.
הלכנו דריה ואני בצהרים לקחת את התמונות מפיתוח. היא ראתה עד כה רק תמונות שלו מביה"ח (שקיבלנו מהם), הזכרתי לה שאלו תמונות שהוא היה איתנו בבית ושאלתי אותה בזהירות אם היא זוכרת את זה.
היא עונה לי- "הוא שתה חלב בבית הישן". פשששש, קצר וקולע!

בערב הסתכלנו בעלי (שתודה לאל חזר) ואני בתמונות מחויכים. זו נקודה כזאת שהגענו אליה, להסתכל בתמונות שלו בשלוה.
בעלי בחיוך הביט בי ואמר- "אנחנו עושים ילדים יפים".
כן ירבו.

אח.....אמן

לא לגמרי בטוחה שזה יעודד... אבל אני יודעת שאני בהריון עוד לפני הבדיקות לפי חלומות הזוועה שמתחילים לי.אז החלטתי לעצמי שזה פתח מילוט לכל הפחדים, הם הולכים ויוצאים להם ואני נשארת בלעדיהם...
רק טוב לכם.

אז החלטתי לעצמי שזה פתח מילוט לכל הפחדים, הם הולכים ויוצאים להם ואני נשארת בלעדיהם...
יש בזה משהו.

שבוע השינויים והתהפוכות!!! הרגשתי את זה באויר שזה הולך לקרות, אבל זה כבר משהו אחר.
השבוע אני מגלה שני דברים מהותיים בחיי אבל שניה, התרוחו במקומותיכם וצפו באופרת הסבון של יוטי.

דבר ראשון, הקטע עם התמונות- הבנתי כמה התקדמתי בתהליך ה"החלמה" שלי מהטראומה. כמה אני שלמה (באופן יחסי, כמובן) עם העובדה שאיבדתי ילד. היכולת להזאת להסתכל בתמונות שלו ולזכור בעיקר את הטוב. יש לי עוד מקום להתחזק אבל אני בעצם כבר שם, חזקה הרבה יותר מלפני כמה חודשים.

הסיפור השני הוא חקירה, נקראת חקירה אזרחית, בה נשב כולנו באולם בית משפט מול איש בכיר שינהל את החקירה ו-12 מושבעים ויחקרו את כולנו, כל מי שהיה מעורב בעניני אמתי והצלתו במשך כל אותו היום. כשנפטר תינוק באנגליה נעשית מיד חקירה שלמה סביב המקרה כדי לשלול התעללות ושאר ענינים פליליים. החקירה הזאת היא המשך החקירה הפלילית שלא מצאה כלום.

החקירה הזאת לא היתה נעשית כלל אם בעלי ואני לא היינו מבקשים אותה (התיק פשוט היה נסגר וזהו) והסיבה שביקשנו היא כי חשבנו שהאמבולנס הראשון שפינה אותו לא תפקד כראוי.
אני לא יודעת אם הוא היה יכול להציל אותו אבל אם שוב יפגע איזה ילד או תינוק בגללם אני ארגיש מאוד רע. אנשים כמוני, עם איזו שריטה מהחיים שמפריעה להם משנים דברים בעולם.
את כל זה כבר כתבתי בעבר, אני רק מדגישה את הפרטים כדי שיהיה ברור בהמשך על מה אני מדברת.

על אף שדו"ח הנתיחה שלאחר המות (שנעשית אוטומטית לשלול התעללות וכדומה, אף מבלי לבקש את רשות ההורים) לא מצא קשר בין מה שקרה לברית, נבהלו כל מיני אגודות יהודיות שתהיה חגיגה שלמה סביב זה שינהילו אותה בעיקר מתנגדי ברית המילה, והביאו עורכי דין שהם הביאו שני פרופסורים גדולים באנגליה (אחד מלונדון ואחד מבריסטול) שיתנו חות דעת על דו"ח הנתיחה שלאחר המות.
אתמול בערב נתנו לי לראות חות דעת של אחד מהם הקובעת כי זה מות בעריסה וכי ישנם מקרים (הוא טוען 1-10000) בהם זה קורה כאשר תינוק נרדם על החזה של אמו.
העיניים שלי הוצפו בדמעות כשקראתי את זה. לכמה שניות חשבתי שהרגתי אותו בהנקה אבל לא בגלל זה בכיתי. הרגשתי אחראית לחלוטין אליו- להריון, הלידה שלו, ההנקה והפסקת הנשימה. איך הוא נולד ממני ומת עלי.
ממש הרגשתי את זה, את התהליך של הפסקת החיים על החזה שלי.

א"כ תהיתי מה זה עושה לי, האם זה עושה לי טוב שקובעים את סיבת המות? האם זה סוגר איזה מעגל, לדעת מה קרה לו?
כמה שאפשר לדעת מזה משהו, הרי מות בעריסה הוא דבר תמוה בפני עצמו.

אני עוד לא יכולה להסביר לעצמי מה זה שינה לי אבל זה שינה המון.

מחבקת אותך ....

מחבקת אותך

תוהה על המשפט האחרון שכתבת.
חיבוק גם ממני

תוהה על המשפט האחרון שכתבת
עד כה אף אחד לא קבע חד משמעית את סיבת המות. אמרו "אולי" בנוגע למות בעריסה, שזה תחום די רחב אמנם אבל בכל זאת הגדרה.
חשבתי שאחיה ואקבל את זה שאין הסבר ואין סיבה ממשית ופתאום מישהו (בכיר למדי שעין בכל התיק הרפואי מאז לידתו של אמתי לפני שקבע זאת) נותן סיבה.
מבחינתי זו תפנית אדירה אבל אני עוד לא יודעת לאן זה בדיוק לוקח אותי.

אני מרגישה מצוין! לא יודעת למה, לא יכולה להסביר, אולי ההורמונים של ההריון.
גם יכול להיות שחות הדעת של הפרופסור עשתה את זה. אני לא מרוצה מסיבת המות (זה נורא בשבילי לחשוב שתינוק יכול למות ככה כשהוא נרדם על אמא שלו אחרי הנקה) אבל אני שמחה לשמוע דעה שונה מ"אין לנו מושג מה באמת קרה".

חוץ מזה חמותי פה ו"הצליחה" לעצבן אותי. פעם אחת סיפרתי לה על החקירה והיא מיד אמרה שזה לא נכון ומות בעריסה לא נראה ככה.
בטון לא חביב אמרתי לה שבין חות הדעת שלה ושל הפרופסור נראה לי שהוא יותר אמין.
א"כ היא אמרה לי לעזוב את כל החקירה הזאת ומה אני צריכה את זה על הראש בטון מאוד לא נחמד. פה כבר התרגזתי, אם היא לא יודעת לתמוך שלא תאמר כלום.

חוץ מזה עברתי בשלום סופשבוע איתה ומחר היא נוסעת.
אני חושבת שהיא הרגישה פה נוח יותר בגלל שזה לא הבית ה"הוא".
כשאני רואה כמה היא וחמי רגישים לכל מה שקשור לאמתי אני שמחה שאני מדברת על זה הרבה ומוציאה את זה ממני. לא שומרת בפנים בפנים ונותנת לזה להרעיל אותי.