דף זכרון לירדן תינוקת שלי אהובה

קוראת אותך ומתרגשת. הדבר היחיד שעולה לי שוב ושוב כשאני קוראת אותך זה שאין לי מילים רק רצון לחבק אותך.
בהתחלה זה היה ממש לערסל ולחבק כמו שמחבקים ילדה אבל עכשיו התמונה שאני רואה זה יותר חיבוק גדול רך וחם של אשה לאשה. את אשה מדהימה והשיתופים שלך מרגשים ונוגעים כלכך.
רציתי גם לשאול אם בין הטיפולים שאת עושה יש גם טיפולי גוף?

קוראת אותך ומתרגשת.
גם אני.
ברגע שקראתי את תמר זיהיתי רוח טובה וחדשה כאן בדף, אבל עוד קודם לכך זיהיתי אותך מתעוררת בכתיבה הזו
_שולחת לכן ולעצמי מסרים ממעמקי האינסוף
הכאב נרגע! גם כשמרגישים עצב או אושר באמפליטודות גבוהות אפשר לתת לזה כמה ימים להרגע ורק אז להתבונן בזה
אין צורך לפעול לפי הרגש...הרגש יפעיל אותנו - מותר וחשוב לקחת את הזמן לפני ההתבוננות לפני העשייה_

מאוד שמחה על הקשר שנוצר כאן בינך לבין תמר. מאוד מרגש.

חיבוק גדול רך וחם של אשה לאשה. את אשה מדהימה והשיתופים שלך מרגשים ונוגעים כלכך. @}

מאוד שמחה על הקשר שנוצר כאן בינך לבין תמר. מאוד מרגש.

גם אותי. מאד.
תודה.

תמר, המילים שלך היו עוצמתיות. עוצמה שבאה באהבה @}
את היופי הזה הרגשתי והוא אכן דיבר רלוונטי.
נוצר קליק משמעותי וחשוב. טיפת שמחה נחתה בתוך עצב גדול.

חוט השני..עוד לא עשיתי שום טיפול בגוף מעבר לכך שאני שוחה או רצה כמעט כל יום. הגוף כואב, כואב כל-כך אחרי ימים ללא שנה במיטה שהיא לא שלי. אולי שבוע הבא אלך עם חברות לווטסו..ואם לא אז לבד. מרגישה שאני חייבת את זה. תודה שאת דואגת לי אם יש לך המלצה לטיפול בגוף אשמח מאוד לשמוע.
אני צריכה את החיבוקים
החיבור שנותר עם תמר באמת חזק מאוד..וכל מה שבא לי זה לנסוע אליה כדי שתחבק אותי וכל הדמעות ייצאו

בואי.

מצרפת כאן לינק להרצאה של סטיב ג'ונס שמעודדת אנשים לחיות בלי פחד, בלי הגנות, להיות מחוברים לכאן ולעכשיו לא כדי לנצח ולא כדי להפסיד אלא כדי לחיות
נראה לי שצריך לאבד מישהו או כמעט לאבד את החיים שלך או להיות ברמה רוחנית מאוד גבוה כדי להצליח לחיות את החיים מהמקום הזה כל יום
http://news.stanford.edu/news/2005/june ... 61505.html

את מוזמנת גם לחיבוק אם את עוברת באיזור .

עוד תובנות שחשוב לי לרשום
אני מבינה אותן אבל ברור לי שלא מפנימה אותן
החיים זה לא עיניין של ניצחון או הפסד אלא של התחברות והנאה ממה שעושים ושלמות מהדרך
אם השלמות נובעת מהנצחון אז כנראה שטעינו בתחושת השלמות
נראה לי שאנשים שעושים דברים מהלב ומהמקום הנכון בדר"כ מנצחים אז מישהו בא והחליף את הביצה והתרנגולת ואמר שחשוב לנצח
ומאז דורות של גברים והיום גם נשים (ואני בהחלט אחת מהן) עושים את הדברים שהם עושים כדי לנצח
הניצחון לא חשוב...אין לי את ירדן היום ואיני מתחרטת על רגע אחד שהייתי איתה...השלמות היא בדרך
מעניין איך היה נראה עולם של נשים בלי גברים בלי מלחמות, מעניין איך זה היה נראה פה אם כך היה

וואטסו זה בדיוק מה שחשבתי להציע לך!
ובעיני עדיף מטפלת אשה וגם ללכת כמה פעמים נניח פעם בשבוע לאיזה זמן. את כבר תרגישי אם המטפלת נעימה לך ומתחשק לך לחזור לעוד.
גם שיאצו נפלא אבל לערסול הזה בחוסר המשקל שבמים בוואטסו יש משהו שאין לטיפולים האחרים.
אם את מגיעה לתל אביב אז גם כאן מחכה לך חיבוק.

יש לי עוד מחשבה שאני רוצה לפתח כאן ובאותה הזדמנות לחלוק איתכן חלק מהלידה של ירדן (מקווה שאני לא מעמיסה...כמו שתמר אמרה התובנה היא העיקר אבל צריך את הרגש שימקד ואני מרגישה שאצלי כל אחד במקום אחר לגמרה)
אני קוראת את ה"דבר" של קאמי...והוא מספר על הבידוד שחוו החולים שחלקם גם הופרדו מבני זוגם. ולמרות שבהתחלה דיימנו את רגע האיחוד עם בני זוגם וזה הקל קצת על ההרגשה הנוראית של הבידוד והמחלה הם חדלו מלחשוב על כך מכיוון שידעו שאם ידמיינו שזה בעוד חצי שנה ואז זה יקרה עוד 7 חודשים הם לא יעמדו באכזבה ולכן הם חיו לא כאן ולא כאן הם לא פינטזו כדי לא להתאכזב וחיו חיים ללא שמחה. זה מאוד מאוד מתחבר ללידה ללא אפידורל. הקושי האמיתי הוא שאנחנו לא יודעות עד מתי נסבול, הרי אם היו אומרים לנו בשיא הכאב שזה רק עוד דקה לא היה טעם ומקום לאפידורל.
אני רציתי לידה טיבעית, הבנתי שזה לא מהמקום הנכון..שזה ממקום של ניצחון ולא של התחברות (כפי שכתבתי רק לפני רגע) וקראתי ודיברתי וניסיתי להפנים כדי שהתובנה והרגש ינצחו. כל הקריאה והמחשבה וההתייעצות הביאו אותי למסקנה שאני צריכה לשחרר את האגו, להרפות, לרצות ושמשם זה יבוא. הבטחתי לעצמי כן לקחת עירוי כדי לאפשר אופציה של אפידורל למקרה שאהיה עייפה מדי (כשקראתי סיפורים על נשים שכך עשו זה נשמע לי מהמקום הנכון והרוצה)..לסקרניות..שרדתי עד פתיחה 8 התלבטתי מאוד וביקשתי אפדירול אשר תקע את הלידה (כנראה בעיקר מפני שזה מה שחשבתי שהוא עושה) ואז הפסיקו לי אותו ואז התחילו צירי הלחץ. אני מבינה שהרגע הזה שאנחנו בשיא הצירים ולא יכולות להעריך כלל מתי הם יגמרו (במיוחד בלידה ראשונה) הוא הרגע הזה שצריך לבחור להיות אופטימי, כן לדמיין מתי תהיה ואיך תקרה הלידה ולא לפחד לדמיין כי אז האכזבה והכאב יהיו אף גדולים יותר..ברגע שבגלל המקום הזה בוחרים אפידורל הוא הרגע שלמעשה בוחרים לצוף לא בהווה ולא בעתיד לא חשה ולא מרגישה ובטוח לא מחוברת. עד עכשיו חשבתי על עצמי שאני יודעת להיות אופטימית אני במניחה שאופטימיות נבחנת ברגע שהכי קשה...

תודה על כל ההזמנות לחיבוקים..יוטי עוד בטוח יזדמן לנו, אני מנסה אותך כל פעם שאני בצפון
חוט השני אני כאן בת"א
אולי בימים טובים קצת יותר אזמין אותכן ואולי אתן תבואו

את מטילה ספק כעת בכל האמיתות המוכרות לך.
מרגש ללוות אותך בלידה שלך את עצמך, שבה את ממש נטולת הרדמה אפידורלית

מסכימה עם כל כך הרבה מהתובנות שלך, רק עם ההתייחסות שלך לאופטימיות אני חשה אי נוחות.
אם הבנתי נכון מדבריך, בעיניך פסימית

לוזרית ואופטימית

נצחון.
וזו שוב תחרות, הפעם בינך לבין עצמך.

בלידה עשוי להתעורר פחד גדול, הוא טבעי ויש לו תפקיד. זו לא פסימיות. הוא מאפשר לך את מה שקראת התחברות
אני מאמינה שהכאב והפחד בלידה הם משותפים לאם ולתינוק, ועל כן זה מאפשר להם להתאחד.
קל להזדהות כאשר אנחנו חשים אותו דבר.
ההתמסרות של האשה אל תהליך הלידה, על אף הפחד והכאב, מחברת אותה אל התדר האמהי.
(ואגב, אני ממש מאמינה שמותר לאמא לבחור להיות מורדמת, רק כדאי לדעת שיש לזה מחיר מסויים).

_שיש עוד שנכנסות, קוראות, בוהות, מנגבות דמעות איתך. מזמינה אותך לכתוב עוד כשתרצי.
נכון, למשל אני..._
וקוראת , עם דמעות: ומצטמררת מהעוצמה שבך.

קראתי, התעצבתי על הלילות ללא שינה והבכי. וגם אני בכיתי.
נועה כתבה לך משפט שאני מזדהה איתו: "רק זכרי שעצב לא יחזיר את בתך"
הביטי קדימה בתקווה ולא אחורה בכאב.
הכאב לעולם ילווה אותך, אבל אל תתני לו להקדים אותך, שכן אם הוא יעמוד בדרכך, את עלולה למעוד
את חייבת את זה לעצמך ולאוהביך

אם אני ממשיכה להמשיל את כל התהליך ללידה אז אומר רק זאת..יש משהו בדיברי תמר על אופטימיות שזה בסדר גם אם לא תבוא..אבל אם רוצים להמשיך לחיות ואם מעדיפים ללדת ללא אפידורל חייבים להיתנתק מהעבר כי רגע לפני שהציר הבא מגיע אין ציר..ואם מתמסרים לאין ציר ולא לציר הקודם אז התקווה נולדת מתוך השקט ומחכה רק לשקט הבא

התובנות שזורמות ממך מדהימות בחכמה, ביופי ובאמת שבהן.
מפליא כמה עוצמה אפשר למצוא בתוכנו אחרי מפגש כל כך כואב עם המוות... המפגש הכי כואב שאפשר לדמיין...
האובדן, והריסוק המוחלט שבא בעקבותיו, גורמים להתפוררות של האגו ולהתבוננות מחודשת על עצמנו ועל העולם.
לכן גם המורים הרוחניים הגדולים באמת הם כאלה שעברו דברים בחיים, שההבנות הגיעו אליהן מתוך התנסות ולא מתוך תיאוריה.
זה ממש לא מובן מאליו שבחרת להיות מושפעת בצורה כזו מהאובדן, ופתחת בתוכך צוהר לצמיחה אמיתית מתוך הכאב העצום...
מבחינת ציפיות התרבות והחברה, הרבה יותר קל היה לנסות להדחיק, להתעלם, להתגבר, "לחזור לעצמך"...
כשאני קוראת אותך כאן, ברור לי שאת תחזרי לחיים, אבל "עצמך" לא תהיה אותה אחת שהכרת מלפני כן, אלא גרסה משודרגת שלה -
בשלה, חכמה, אמיתית וחזקה יותר!
גמר חתימה טובה @}

הייתי בצום אינטרנט
והיה חשוב ומאתגר
וכיף לחזור
ההולכת בדרכים תודה רבה על התמיכה ועל זה שאת מאמינה בי
אעדכן בהמשך
שיהיה לכולנו שבוע טוב

חיבוק, שבוע טוב.

תודה ההולכת בדרכים, תמר וחוט השני

אעדכן בהמשך
מחכים לעדכונים

.

אתמול הייתי אצל רחל (הפסיכולוגית)..והיא קצת (לא באמת קצת) מכירה אותי מפעם
היא אמרה שהיא לא מאמינה למשמע אוזניה..שצריך לצבוט אותה
שממש ממש גדלתי ושהיא גאה בי
כשיצאתי ממנה אמרתי לה שאני מרגישה כמו בסיפורים "והם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה" (לגבי ולגבי עצמי כמובן)..ואפשר לגמור את הסיפור עכשיו מבחנתי
והיא אמרה: "עכשיו החיים שלך רק מתחילים"

המושג צדק קוסמי הוא מאוד בעייתי וחמקמק מבחנתי
ראיתי כיצד כמה פעמים בשבועות האחרונים הצדקתי כל מיני נסיבות בגללו
אתמול (דווקא אחרי השיחה המופלאה עם רחל) הייתה לי נחיתה, לא רכה, למציאות היומיומית. נחתה עלי ההבנה המכאיבה שלהאמין בצדק קוסמי זה להאמין באלוהים רק בדרך אחרת.
אני עוד מאוד מבולבלת לגבי הצדק הקוסמי אבל רוצה להגיד שני דברים לגביו:

צדק קוסמי...זה שלמרות שהבת שלי מתה, יש בנפש שלי מספיק כוחות כדי לגדול ולצמוח משם
לא מצליחה לזכור את השני מאוד מקווה להזכר

כמובן שאז מגיעה השאלה..ולא בהקשר של צדק קוסמי אלא בכלל: "אם אני צמחתי בעקבות שירדן מתה, האם מותר לי לשמוח בזה" נראה לי שגם לזה יש שתי תשובות

אין לי ברירה..החיים נעים קדימה ועדיף עד כמה שאפשר בשימחה
אולי דווקא חייה הם שעוררו את הצמיחה והמוות האיץ את הקצב

אני באמת במקום אחר, עוד צפויות הרבה ירידות ואולי גם עליות. אבל פתאום יש מקום בטוח בין הנשימה והשאיפה והרבה תודות לאתר המדהים הזה ולכן..כבר אמרתי לכן תודה?

2. לא מצליחה לזכור את השני happy מאוד מקווה להזכר happy
חחח D-:

סליחה זו הייתי אני

את מדהימה!!!
התהליך שאת עוברת יש בו בשורה ממש.
נחתה עלי ההבנה המכאיבה שלהאמין בצד קוסמי זה להאמין באלוהים רק בדרך אחרת.
עבורי להתחבר לצד הקוסמי זה להיזכר, להיווכח, להתעורר לאלוהות הקיימת בתוך כל אחד מאיתנו.
אותו מקום שדורי דורות הוחבא ודוכא, עתה, זוכה לתחיה ומקבל הכרה, יותר ויותר.
להאמין באלוהות זה להאמין בכוחות ובערך הקיים בי
@}@}@}
תודה לך!

רק בקשה קטנה..בלי פלוני אלמוני כאן..מדי פעם אני עורכת ומוחקת את הפלוני אלמוני. תודה

כמובן שאז מגיעה השאלה..ולא בהקשר של צדק קוסמי אלא בכלל: "אם אני צמחתי בעקבות שירדן מתה, האם מותר לי לשמוח בזה"
ברור שאת לא שמחה שזה קרה! אף אחד לא שמח באסונות...
אבל כן מותר ואפשר לשמוח שדרך הכאב העצום שהחיים זימנו לך הצלחת לחוות לא רק את שיא האימה אלא גם את שיא העוצמה שבתוכך.
זה מה שכאבים עושים לנפש באופן טבעי, והתמזל מזלך להיות מאלה שחווים את שני צידי המטבע.

כי האושר והעצב יש בהם משהו דומה..הם ריחוק מטלטל מהשקט. אם העצב מפחיד גם האושר מפחיד אבל גם לא להיות מאושר או עצוב זה מפחיד. מאיזושהי סיבה נראה לי שאת הרוב מפחיד יותר הלא להיות מאושר והלא להיות עצוב אך מאיזושהי סיבה נראה לי שהרוב בוחרים להיות באמצע.

כי האושר הוא כמו האמת.כל-כך פשוט וכל-כך חמקמק

קוראת אותך בשקט.
את מדהימה. לגמרי. העניין הזה של לקבל כל מה שמגיע ולשמוח בכל מה שמגיע זו דרגה מאוד גבוהה של אמונה.
אומרים שככל שאדם יותר מחובר לעולמות עליונים ככה עובר זמן קצר יותר בין מה שקורה לו לבין ההבנה
וההזכרות שזה מלמעלה.
בשבילי אלוהים וצדק קוסמי - זה אותו דבר.
אין מיקריות והכל בהשגחה..
תזכרי שהכי חשוך לפני עלות השחר...

כמו שכתבתי לך בדף אחר, אני חושבת שהכאב מעורר אל האמת בגלל שבעקבותיו אנחנו סופסוף מצליחים להתפרק מאשליית השליטה.
הכאב מלמד אותנו מה חשוב באמת, ממוסס את הגנות האגו וההגיון שאנו עוטים ביומיום הרגיל, ומקרב אותנו לעצמנו.
אם אנחנו מוכנים ללמוד מהכאב שנקרה על דרכנו ולא רק לשקוע בתוכו - אז הרווחנו...
אכן, חבל שרובנו לומדים רק דרך מפגש עם כאב, אבל כנראה שכך בנוי המיינד האנושי - לרוב רק הקצוות משכנעים אותו לעשות שינוי

אני מאחלת ומזמנת לכולנו שנסתפק בכאב שהיה לנו עד היום, ונמשיך לצמוח מתוך שמחה
כולי תקווה שהתודעה שלנו כבר מוכנה להתרחב גם בדרכי נועם @}

מצחיק..כתוב לי עכשיו הכי חשןך לפני עלות השחר...
הקוסמת, תודהעל המחמאות ותודה שאת רואה בי דברים יפים
באיזשהו מקום זה הכי מחזק אותי, שבסך הכל אני רוצה דברים טובים לי, למשפחתי ולאנשים אחרים. ואז אחרים (אתן) אומרות שאני "מדהימה" וכל מיני מילים יפות...וזה אומר שיש עוד אנשים כמוני וזה עושה לי להרגיש לא לבד.
ההולכת, כמה חבל שצריך את הכאב הזה כדי להבין...אני בטוחה שלא כולם כאלו, אבל זו אחת הסיבות שאני כותבת - כדי שאני אזכור ולאחרונה התחלתי לשלוח את הלינק לאחרים שאולי הכתיבה שלי תעורר בהם משהוא.
אבל מה שבטוח שאדם יכול לקבל עצות רק כשהוא בפוזיציה הנכונה לקבל אותן.
רק עכשיו לאט לאט, שוקעת לה ההבנה של כל העצות שקיבלתי כל החיים (עד כה) ..אבל הרגש עדיין לא מחובר להבנות האלו
כשאבין ממש הרגש יתחבר...ואז האינטואציות יהיו נכונות, מדויקות ומהימנות

אבל זו אחת הסיבות שאני כותבת - כדי שאני אזכור ולאחרונה התחלתי לשלוח את הלינק לאחרים שאולי הכתיבה שלי תעורר בהם משהוא.
את מבינה למה את מדהימה? כי לא רק שאת בוחרת לעבור תהליך בעקבות אובדן, את גם משקיעה בלשתף אחרים, וחשוב לך להדהד אפשרות של ריפוי לעוד אנשים. זה לא מובן מאליו בכלל @}

רק עכשיו לאט לאט, שוקעת לה ההבנה של כל העצות שקיבלתי כל החיים
ההרגשה הזו מוכרת לי

מסתבר שחכמת חיים זה משהו שנבנה רק מתוך ההתנסויות שהחיים מספקים לנו, ההבנה התיאורטית לא ממש מספיקה... ולא תמיד ההתנסויות הללו קלות או נעימות... ובהקשר הקודם - את מדהימה כי נובעת ממך חכמת חיים מדהימה, ואת חולקת אותה באופן מדהים

אני באמת במקום אחר, עוד צפויות הרבה ירידות ואולי גם עליות. אבל פתאום יש מקום בטוח בין הנשימה והשאיפה
היום גיליתי את הדף הזה וקראתי בנשימה עצורה. את מדהימה. לגמרי. לגמרי. גם את וגם אתן מדהימות לגמרי. נשים מופלאות.
הדרך שאת עושה, הבהירות שלך וההתבוננות העצמית והתמיכה של הנשים כאן. מרגש.
תודה לך על השיתוף.

גדול.

קראתי והתרגשתי
אין כמוך
אני מעריצה אותך
את היתר אגיד לך באופן פרטי

אם להגיד את זה תכלס הדרך היא הדבר היחיד שקיבל משמעות פתאום בחיים שלי
ההריון ויום הלידה העניקו משמעות לחיי יום יום ורגע רגע, ירדן עוררה בי אהבה עצומה
לצערי הרב (שלא ניתן להכילו עדין) היא איננה
אך הזמן שהיה לי איתה והזמן שיש לי עכשיו הוא הזמן הכי טוב שהיה לי בחיים
אז לא משנה אם אני רצה מרתון או 5 קילומטר וזה לא משנה אם אגיע לאוורסט זה משנה שביום יום העשייה לקראת משהו נותנת לי משמעות
ובדרך הזו אני שמחה, עוזרת לאחרים, רגועה, מחייכת ושולחת וייבים חיוביים לעולם
המטרה זה רק תרוץ..כי אנחנו צריכים סיבה או משמעות כדי לקום בבוקר
התוצאה..כבר לא משנה
אני מבינה את זה על בשרי, ובכל זאת היום, ראיתי איך הרגש דוחף להעלב ואז ההבנה עצרה אותי והקונפליקט בינהם עשה לי לבכות ואז נזכרתי בירדן ובכיתי עוד
אבל עכשיו שאני כבר כמעט בטוחה שהחשיבה שלי נכונה ויודעת שלאט לאט הרגש יתחבר אני מאמינה שיהיה בסדר.
כי בסדר זה רגוע וטוב ושלם לא מאושר ולא עצוב פשוט רגוע ושלם
עם כל ההבנות המתוחכמות האלו אני ממש לא מצליחה להבין את המשפט היומי..מישהי מתנדבת להסביר?
ככל שהתקשורת בין בני האדם משתכללת, כך התקשורת הפנימית נפגמת, וככל שהמרחקים קטנים, הדרך מאבדת משמעות

פתאום קצת הבנתי..אבל אשמח לשמוע (מאוד) את דעתכן

בסדר זה רגוע וטוב ושלם
למדתי, שאם במקום לצפות ל"בֶסֶדֶר" (כמו שאנחנו מפענחים את המילה הזו: נעים, שקט רגוע)
אני מצפה ל"בָסדר" - (כלומר לחוקיות שבה העולם מתנהל, לאופן שבו הדברים צריכים להיות, גם אם אינם נוחים לי)
אני יכולה להכיל טוב יותר כאב.

אני אוהבת את ההשפעה שלך עלינו, את איך שאת יוצאת לאור, ומכריחה אותנו לפעול כמוך:
רק בקשה קטנה..בלי פלוני אלמוני כאן..

לא מכריחה...מבקשת
אני אוהבת את ההשפעה שלכן עלי ופחות אוהבת את ההתמכרות שלי לדף הזה

ראיתי איך הרגש דוחף להעלב ואז ההבנה עצרה אותי והקונפליקט בינהם עשה לי לבכות ואז נזכרתי בירדן ובכיתי עוד
גם עם מלא הבנה, ויכולת התבוננות בהירה על החיים, ואמונה בצדק קוסמי עדיין יעלו ויבואו לכדי ביטוי "תרחישי גוף-נפש".
זוהי דרך ביטוי. זוהי דרך להתמיר (לעבור דרך ולהשתנות), זוהי השפה האנושית. שפה בינלאומית.

את מכירה את זה וודאי אצל ילדים, היה יום עם מלא התמודדות ואז מקבלים מכה קטנה ונהיה בכי של שעתיים בלי יכולת להירגע..
פשוט צורך לפרוק מתח שהצטבר. לפעמים בכי, לפעמים כעס, לפעמים בריקוד שמח או מתחת לטוש..

חלק אנושי מהיותנו אנוש.
החכמה היא לתת לדברים לעלות, לעיתים אף לשטוף, ולעבור הלאה. מתוך הבנה שהכל בסדר. שלם.
כי בסדר זה רגוע וטוב ושלם לא מאושר ולא עצוב פשוט רגוע ושלם

_מישהי מתנדבת להסביר?
ככל שהתקשורת בין בני האדם משתכללת, כך התקשורת הפנימית נפגמת, וככל שהמרחקים קטנים, הדרך מאבדת משמעות_
תקשורת משוכללת (ההפך מפשוטה) היא כזו שדורשת את לימוד הצד השני. יש בזה צדדים מאוד חיוביים אך היא דורשת התייחסות אשר יכולה לבוא על חשבון התקשורת הפנימית.
תקשורת פנימית היא ההקשבה לאני מזוקק, למהות עמוקה אשר יודעת את הדרך, את "הנכון". קשב פנימי משוכלל הוא זה אשר מורגל להקשיב לעצמו ואינו זקוק לאישור מבחוץ, לדעה של האחר, או לידיעה שתגיע ממקור חיצוני.
ככל שנשכלל את ההקשבה לאחרים ונחזק אותה, תחלש ההקשבה פנימה, זו היודעת. (האלוהות שבנו עליה כתבתי קודם)

כשהמרחק קטן בין דבר לדבר, המרווח מצומצם.
הדרך שעלינו לעשות כדי להגיע למקום אחר דורשת מרווח מסויים..
לעיתים מדובר במרווח נשימה, לעיתים מדובר בכמה דקות, או מסע של ימים.
למרווח הזה יש משמעות. המעבר מנקודה לנקודה, מרגע לרגע הוא הדרך. ובדרך מתרחשים דברים, קורה תהליך או יש מרווח לאחר להיכנס, להיות.
תהליך קצר (מרחק קטן) הדרך קצרה, לעיתים איננה. ללא הדרך המעבר מדבר לדבר קורה, אך אין לו משמעות רבה.
המעבר יכול להיות הרבה יותר "טכני"
(שואלים את הילד "מה עשית היום?" והוא עונה: "קמתי, אכלתי, שיחקתי, נפלתי..." או פשוט: "היה כייף" - מכיוון שחסרה הדרך חסר "הבשר")
דוגמא נוספת מוכרת מכיוון אחר:
אם את מסתכלת מקרוב על תמונה את יכולה לראות פרט אחד-שניים, אם תקחי מרחק תוכלי לקבל פרספקטיבה לגמרי שונה, הרבה יותר רחבה, אולי שלמה.
תוכלי לראות הרבה נקודות וגם את המחבר בינהן, מה שמעניק משמעות לתמונה, להבדיל מאוסף של פרטים

נועה ברוך..איך את כזאת חכמה? איזה כיף לך
תודה שהזכרת לי שאנחנו אנושיים ושזה זה הכי בסדר להתפרק (ועדיף בריקוד או בריצה

מה זה בעצם תקשורת משכוללת?
מהי הדרך הקיימת בין אנשים?
אני קצת מבינה אבל לא באמת
להבין את האחר - הכוונה בצורה עמוקה..או בכלל ההכרות שלנו עם הרבה אנשים יכולה לפגוע בתקשורת עם עצמנו? (בטוח שלא תשאיר הרבה זמן לעצמנו

)
תודה
לילה טוב (הלוואי)

שאפו נועה

לילה טוב לשיר, ושנה טובה

תודה שהזכרת לי שאנחנו אנושיים ושזה זה הכי בסדר להתפרק (ועדיף בריקוד או בריצה
בכייף. זה התחביב שלי

בכל רגע פנוי ובעיקר כשעולה רגש או מחשבה לא נעימה אני מזכירה לעצמי שאני אנושית. זה הטבע של האנוש - רגש או מחשבה עולים ויורדים. כמו הגלים.

מה זה בעצם תקשורת משכוללת?
אני חושבת שיש הרבה דרכים לתקשורת, אבל הכוונה כאן, במשפט שצטטת, ביחס ל משוכללת היא בעיקר שמשתמשים בה רבות, והיא נהיית כמו מיומנות.
ככל שאת יותר מיומנת את מצליחה יותר בקלות לשכלל עוד ועוד את המיומנות.
ומה שקל לך את נוטה ביתר קלות להשתמש בו יותר. וזה מעגל שמזין את עצמו, ובעיקר, אם קל לנו להיות במקום מסויים אז לשם אנחנו נמשכים (הנפש)

תקשורת טובה עם אחרים היא לא העניין כאן, אלא אם יש בתקשורת חיפוש אחר תשובה או אמת. חיפוש שקורה "בחוץ" ולא בפנים - בתוכי.
התקשורת ידועה כמשפיעה מאוד עלינו, אנחנו ניזונים מתקשורת פתוחה, חושפנית, מציצנית, קוראים את המומחים, חשופים לדעות רבות.. כל אלו מאוד משפיעים עלינו. לרוב משבשים את ההקשבה לידיעה הפנימית הקיימת - מה נכון לי (כל אחד יודע את עצמו)

אם התקשורת הפנימית לא מיומנת, כדאי לשכלל אותה. אם אנו עסוקים בשכלול תקשורת עם הזולת או חושפים עצמנו לתקשורת חיצונית, היא תשפיע עלינו ואף תייצר רעש או מיסוך שיקשה על הקשבה פנימית.
היום, יותר ויותר, יש חשיבות להקשבה פנימה. לידיעת הערך של העצמי, לידיעת האמת שלי הקיימת בתוכי.
לידיעה שאין צורך לחפש תשובות בחוץ. והכוונה היא בעיקר לתשובות בנושאי מהות:
מה חשוב, מה כדאי, מה אהוב, מהו ערכי, מה אני רוצה?
אלו שאלות שיכולות להתקיים על סקאלה מאוד רחבה של תחומי חיים, והידיעה או התשובה נמצאת אצלנו, בפנים.
הרצון שלנו לקבל תשובות בחוץ משבש את שכלול ההקשבה של הקול הפנימי. זה היודע.

פן נוסף של תקשורת פנימית הוא בכל הקשור לתחושות, רגשות, חוויות, מחשבות.
כשיש רעש חזק בחוץ הוא מקשה לראות את אלו, מסיח את הדעת. מסיח מהקיים.

לילה טוב .

אני בעבודה עכשיו . יושבת במשרד . קוראת . ובוכה . בוכה .
נידמה לי שאני כבר לוקחת את זוהר הקטנה , כמובן מאליו . כמובן מאליה . אני כבר בקושי זוכרת איך ניראו החיים שלי בלעדיה .
אני מאמינה בפשטות . אנני יודעת מה היא תקשורת משוכללת .
זוכרת איך התרגשתי לראות אותה באולטראסאונד . שהיא היתה בבטן היתה ביננו תקשורת משוכללת בריבוע . שמחתי לבואה , ולא ידעתי עד כמה .
איזה אסון .לאבד תינוקת .
אין לי מילים לנחם , אין לי עצות לתת . החיים כנראה חזקים בהרבה .את תמצאי את הדרך . אין לך ברירה .
חושבת עלייך.
אמא של זוהר

הלילה ישנתי טוב, וידעתי שכך יהיה
ישנתי טוב כי הגיעה אלי התובנה החזקה מכולן
החיים האלו הם סטטיסטיקה, זוהי סטטיסטיקה שהגענו הנהו, ובחיים שלנו קורות סטטיסטיקות מצערות אך מקריות לחלוטין..מבחנת הטבע הן חסרות משמעות לחלוטין.
מה שחשוב בעולם (שלי) הזה זה רק איך אני מרגישה, כי רק אני מעניקה משמעות לחיי.
אני בטוחה שלא רציתי במותה של ירדן!
אני בטוחה שאני אוהבת אותה, ושרציתי לחיות ולגדל אותה יותר מכל דבר בעולם (ותאמינו לי שיש הרבה מאוד דברים שאני רוצה)
אני מבינה היום שאני בסה"כ עוד ייצור של הטבע ולכן ללדת ילדים הוא אחד ממשעויות החיים הבסיסיות ביותר שיש בי. חייה ומותה של ירדן העניקו לי משמעות מכיוון שזה מה שיש לנו בעולם חיים ומוות.
התינוקת הקטנה היפה והמושלמת שלי לימדה אותי ב 9 חודשים ויום יותר ממה שלמדתי כל החיים.
אף אחד לא מושלם בעולם הזה גם לא הטבע.
מכאן והלאה אמשיך לחיות עם ראש מורם ועם עצב רב בלב. עצב הוא רגש חשוב מכיוון שהוא רגש, ואני אחייה איתו מכיוון שאני אנושית ויש לי רגשות וזה דבר מעולה.
אני אנסה להיות טובה לעולם ולהפיץ את הטוב בביטחון, כי זה עושה לי טוב, כי לטוב יש מקום.
בדור שלנו, למזלנו, יש הרבה אנשים שכבר יודעים את זה וחלק מהם האירו לנו את הדרך כמו סטיב ג'ונס.(ובא לי לשים את הנאום שלו על ברכת הדרך המסורתית ולתת אותה לכל מי שאני מכירה, אבל אני חוששת שעוד שני דורות יבלבלו אותו עם ישו ויהרגו בשמו)
הטובים יכולים לצמוח בלי שהרוע (מלבד טעויות מצערות של הטבע) והרע של העולם (שהוא בעיני האגו, הממסד הדתי (לא הדת), ושאר המניעים השלליים שמניעים אנשים להגיע מעלה) ימנע מהם לעשות כך.
גם אם אפול, גם אם אתקל בעוד תאונות של הטבע - אני כבר יודעת מה אני מחפשת
שקט, שלווה, אויר לנשימה, לעשות טוב לעולם, לאהוב ולקבל אהבה.
הטוב הוא אחד. אותו הטוב שעושה לתינוק משחק מסוים וכאשר הוא גדל הוא כבר צריך משחק אחר. מי שמרגיש טוב מרגיש טוב כמו כל אדם אחר לא משנה אם הוא מלך אנגליה או עני מסכן בעירק. אין סקאלות שונות לטוב. הרגשה טובה היא הרגשה אוביקטיבית! ורק אחריה אחפש. ואנסה עד כמה שאפשר להעביר את המסר, שלצערי למדתי על בשרי, הלאה.

_אני כבר יודעת מה אני מחפשת
שקט, שלווה, אויר לנשימה, לעשות טוב לעולם, לאהוב ולקבל אהבה_

הזכרת לי את סבי ז"ל
כשהיה בן 97 צלול לחלוטין, שאלתי אותו פעם: מה הדבר הכי חשוב בחייו?

והוא ענה לי בלי היסוס: שלווה

באותו הזמן, זה איכזב אותי, התשובה שלו.

רציתי משהו בנוסח: הצלחה, תובנות... משהו

לקח לי המון זמן באמת להבין מה הוא ענה לי ולראות כמה צדק.

פשוט שלווה. שלווה עם מי שאני ומה שאני בעולם.

התוצאה היא התהליך

הסכנה בעולם היא שהרוע ושאנשים שחושבים שהתוצאה היא העיקר ישיחטו לנו את הנפש

כי אם היו אומרים לכן: מה דעתכן לצאת לעבוד 9 חודשים ויום בעבודה מאוד מאוד קשה: לא תשנו טוב, יכאב לכן הגב, לא תאכלו טוב, יהיה לכן כבד ובעצם תעבדו 24 שעות רגע רגע דקה דקה ובסוף תסבלו מאוד..שכחתי..ולא תקבלו על-כך שקל. האם הייתן יוצאות לעבוד? אני יצאתי והרווחתי עולם ומלואו. לא מתחרטת ולו על שניה אחת בתוך כל הדבר הזה. אני ורק אני יוצרת את המשמעות של חיי

קוראת בשקט ומתפעלת ונדהמת מהתהליך שלך ומהיכולת שלך לשתף
אותנו. את אשה מאד מיוחדת, תודה על מה שאת מלמדת כאן.
מאחלת לך שלווה שמחה ושנה טובה!

אני ורק אני יוצרת את המשמעות של חיי

את מדהימה. פשוט מדהימה.
_קוראת בשקט ומתפעלת ונדהמת מהתהליך שלך ומהיכולת שלך לשתף
אותנו. את אשה מאד מיוחדת, תודה על מה שאת מלמדת כאן.
מאחלת לך שלווה שמחה ושנה טובה!_

כמו מההתחלה אני מחפשת רק שקט
הבנתי הרבה ולמדתי המון בזכות האתר המופלא הזה והנשים החכמות שמבקרות בו
לא משנה כמה אבין..רק הרגש באמת באמת מראה לי את הדרך (יחד עם ראיה ביקורתית ומפוכחת)
והרגש שלי צריך מנוחה מהסערה
לא משנה כמה אבין שמדובר בסטטיסטיקה
יש כאן הרבה מאוד עצב
בשאיפה לקחת קצת חופש מכאן..אבל לא בטוח בכלל

מותר לקחת חופש מכאן, ולחזור מתי שתרצי, איך שתרצי, אם בכלל תרצי... הצורך במנוחה מהכתיבה והקריאה הוא טבעי, בריא ולגמרי מובן

המסע שאת עושה הוא מסע פנימי, על אף שיצאת אליו בעקבות אירוע "חיצוני".
העבודה נעשית מבפנים החוצה, כלומר: תהליך הצמיחה הוא פנימי, ובעקבותיו משתנה גם המראה הנשקף מבחוץ (מערכות יחסים, עבודה, מציאות).
אם הבלוג הופך ל"חוץ", כי הוא מסעיר אותך, מכאיב לך, או חשוף לך מדי, אז הוא איננו משרת כרגע את העבודה הפנימית שלך.
מותר לקחת חופש מכאן, ולחזור מתי שתרצי, איך שתרצי, אם בכלל תרצי... אני כאן, אקבל אותך בחיבוק.

מותר לקחת חופש מכאן
מה שטוב ונכון לך

.

כמו בן זוג טוב, אתן איתי גם כשאני צריכה חופש
תמר צודקת..האתר נהיה הבחוץ, מרוב אינטנסיביות, ואצלי עכשיו העבודה מבפנים.
רק רציתי להגיד שהיום לפני 4 חודשים (שליש שנה) ירדן שלי מתה. ואתמול לפני 4 חודשים היא נולדה.
לפני שזכרתי את התאריך, אתמול,, שחזרתי שוב ושוב את הלידה, וגם היום מבלי לזכור את התאריך שחזרתי שוב ושוב את רגעי המוות.

חיבוק גדול

אני כאן, אקבל אותך בחיבוק.

קוראת אותך ודמעות זולגות. ואין מילים. יש משהו כל כך חזק מנער אכזרי וחד פעמי לעבור את כל מעגל החיים הזה של לידה ומות בזמן כל כך קצר. עשרים ואבע שעות. אין לי מילים. קוראת ולומדת ממך ומחזקת אותך בכתיבה שלך פה. מוסרת לך חיבוק גדול ושתמשיכי לצמוח למעלה ולהתחזק. בנתיים חושבת שאני לומדת הרבה מוסרת לך חבוק ((-))

איך את מרגישה עכשיו?

מה שלומך? חושבת עליך לעיתים קרובות..

מה שלומי...קשה לומר
בכל מיני פרמטרים שלומי טוב יותר, אני ישנה טוב יותר וגם בחוץ קורים דברים טובים
אני עדיין במקום הרגיש הזה שמנתח, חושף וחשוף כל הזמן
תאריכי הלידה והמוות מוצאים אותי משווי משקל לחלוטין
יש המון המון עצב
המון המון מחשבות
אבל גם תחושה שקורים שינויים טובים שכנראה מעידים על שינויים טובים שקורים מבפנים

אז היום עברה שנה ממותה של ירדן שלי, קראתי את כל הדף, ביקרתי בקבר ובעצים. אני עדיין במקומות לא טובים עם הרבה שאלות על בחירה ועל קבלת החלטות בתנאי משבר. עדיין צריכה הרבה חום אהבה, שקט ומנוחה. עוד אין לי כוחות עוד אין לי תשובות. שמחה על הדף הזה ומקווה לטוב.

מאחלת
חום אהבה, שקט ומנוחה.

שליחה על ידי תמר* » 22 יוני 2012, 20:54

מרגישה כלפייך הרבה חום ואהבה
חיבוק גדול.

מאחלת לך חום אהבה, שקט ומנוחה.
הצהוב: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר
מאחלת לך שהשחר שלך יגיע במהרה אמן

איתך בכאבך, מאחלת לך את כל הטוב השקט והשלווה שתבקשי.

מאחלת לך הרבה חום אהבה שקט ומנוחה|l|

מאחלת לך שבקרוב תרגישי שלבך וחייך מתמלאים שוב באור, שתגלי לאט לאט ניצנים של תקווה, התחלות חדשות וטובות, שתחושי שאת מצליחה לצעוד כמה צעדים במעלה ההר ולנשום למלוא הריאות

חזרתי לדרוש בשלומך.
מקווה שאת מרגישה טוב.
חיבוק גדול

_מקווה שאת מרגישה טוב.
חיבוק גדול_

היום חלפה שנה וחצי, השמיים מתחילים להתבהר. אי אפשר להזכיר את שמה של ירדן או שהזיכרון יתעורר, בלי להזיל דמעה. ששואלים אותי אם יש לי ילדים אני כבר לא מטיחה מהר "כן אבל לא בחיים", אלא מהססת, בוחנת מי מולי ורוב הסיכויים שכן אגיד..., אך יחד עם הרבה התלבטויות. לא יודעת בדיוק איפה ביליתי בשנה וחצי האחרונות אבל אני מתחילה לחזור לאיפה שהייתי לפני. כך זה מרגיש לאיפה שהייתי לפני ולא לאני אחרת וחדשה. מתגעגעת גם לתובונת ולמחשבות הרבות על החיים ומשמעותם שכבר אין לי פנאי אליהן וגם אם היה לי פנאי לא בטוח שיש בי את הכח שייצור אותן כמו אז. מדמיינת לעיתים איך היה יכול להיות עכשיו אם ירדן הייתה איתי, אך נראה לי שתמיד חייתי בשני מסלולי חיים הנוכחי והמדומיין כך שגם זה לא חדש לי. לבאופן יש מקום חם אצלי בלב.

@}

חושבת עלייך לעיתים.
שולחת לך כוחות.

_חושבת עלייך לעיתים.
שולחת לך כוחות._
גמני. וחיבוק גם.

_חושבת עלייך לעיתים.
שולחת לך כוחות.
גמני. וחיבוק גם._

שליחה על ידי תמר* » 22 דצמבר 2012, 22:12

לבאופן יש מקום חם אצלי בלב
ולך יש מקום חם בלב שלי.
אוהבת.

גם לך תמר, יש מקום חם אצלי בלב

שליחה על ידי תמר* » 23 דצמבר 2012, 11:12

חיבוק