דף זכרון לירדן תינוקת שלי אהובה

הי שירי. אין דבר יקר ואהוב יותר מהילדים שלנו . קראתי את דף זכרון לירדן הלב שלי נקרע . אצלנו אומרים אלוהים נתן אלוהים לקח .אני מקווה שתתגברי על הטראומה ושולחת לך אנרגיות חיוביות וכוחות .

בהתחלה כולם כל הזמן התקשרו ובאו והיתה תמיכה כל הזמן
עכשיו אני צריכה לחפש אחריה..לכולם עוד אכפת וכולם פה..פשוט לא מחפשים אחריי כל יום
יש לי מטפלת, בעל, אחות וכמה חברות טובות. מבין החברות אנ יכולה לדבר רק עם אלו שיש להן ילדים, לא משנה כמה טובות החברות האחרות הן לא יכולות להכיל את זה כלל
והכי חשוב יש לי את באופן ואתכן

זמן זמן זמן.

באמת שרק הזמן מרפא.

מה שזכור לי חזק, שהשיקום לא היה פונקציה של עיבוד זה או אחר.
לא שינה כמה שיתפתי, כמה בכיתי, כמה פעמים הלכתי לגמרי לאיבוד בתקופה של האבל...

בסופו של דבר זה תהליך שיש לו את הקצב שלו, את ההתנעה שלו והוא מתקדם , גם אם נקודתית לא מרגישים את זה.

אני זוכרת חזק מאד שבכמה פעמים (בעיקר בבקרים) נפלתי לבור של כאב ובכיתי ובכיתי ובכיתי עד שקלטתי שהבכי פשוט לא משחרר את הכאב הזה. אני בוכה ובוכה והולכת לגמרי לאיבוד ו אין שום הקלה.

מה שמאד עוזר: לשים לב לרגעים, לשעות, ואח"כ לימים שבהם התחושה חוזרת להיות מאוזנת. לקבל את הרגעים הללו בברכה גם אם יש תחושת אשמה על הרגעים הללו (בגלל הנטישה של האבל ושל התינוקת)

בגדול אני מאמינה , בכל ליבי שלנשמה המיוחדת מאד עבורי שהגיעה ו"עשתה את חלקה" היה חלק עצום בתהליך הצמיחה האישי שלי והייתי רוצה בכל ליבי "ללמוד את השיעור".

בתקופה הראשונה, משפטים כמו זה שכתבתי כאן למעלה, לא התאימו לי. בכלל לא. כי כשהזמן הוא זמן ההתאבלות, היגון, הכאב.... צריך לתת להם את המרחב שלהם.

היום במרחק של הרבה שנים , אני רואה את זה.

אני כותבת לך את זה עכשיו כי אחד הרעיונות המייסרים ביותר בהתחלה הוא : "למה???????"
ואני יכולה כמעט להבטיח לך שמתישהו , יותר מאוחר, תוכלי למצוא את המשמעות של כל מה שקרה.

גם אני כאן קוראת. לא תמיד יש לי מה להגיד. פשוט בא לי לחבק אותך רוב הזמן.
אז קבלי

גם אם וירטואלי.

החיים הם גלגל. הרע מאחוריך והטוב עומד להתגלגל כלפי מעלה!- מאת: בעל הנסיון

אין לי ממש להגיד
אבל רוצה שתשארו כאן, איתי
היום ירדן הייתה צריכה להיות בת חודשיים ואני בעננים..
עוד כמה שעות ימלאו חודשיים לפטירתה..ואני עם דמעות
אין ממש מה לעשות, את מה שרציתי לעשות בשבילה, עשיתי ועדיין (משקה כל יומיים את שני העצים)
זה תמיד יהיה עצוב
ת'אמת לא ציפתי אף פעם לאיזה משהו מושלם, לא חשבתי שיהיה קל
אבל גם לא חשבתי שאפשר לאהוב ככה או להיות עצוב ככה

עוד כמה שעות ימלאו חודשיים לפטירתה..ואני עם דמעות
שולחת לך חיבוק. וגם לירדן. נשארת כאן איתך
מאחלת לך שעוד יצא לך לאהוב ככה.

אבל רוצה שתשארו כאן, איתי

אני כאן אתך.

גם אני כאן איתך

_בטוחה שיש עוד שנכנסות, קוראות, בוהות, מנגבות דמעות איתך. מזמינה אותך לכתוב עוד כשתרצי.
נכון, למשל אני..._ גם אני

גם אני כאן איתך

כל מיני דברים שעולים לי להגיד ולא יודעת אם זה בסדר להגיד אותם, למשל שיבוא זמן של שמחה. פשוט ככה. וגם, שהכאב הוא כ"כ גדול בדף הזה שלפעמים קשה לי להיכנס אליו, ואז פתאום אני קוראת שאת כותבת
_אין לי ממש להגיד
אבל רוצה שתשארו כאן, איתי_ והמילים האלה עושות את ההתקרבות אלייך פשוטה. ושאפשר פשוט להיות בלי "רעיונות" או "המצאות" לנחמה. סתם לחבק. אז אני רוצהלהגיד לך תודה שבמילים שלך את מאפשרת להתקרב אליך. זה לא מובן מאליו.
פעם לפני שנים כתבה כאן אמא שאיבדה ילד. לא בלידה. אני לא יודעת מה קרה, אבל האשה הזאת, ספינה טרופה היא קראה לעצמה, איזה שם מצמרר ומדוייק, נקלעה לשרשרת של עלבונות כאן באתר. אין לי מושג מה היה הרקע, מישהי שלא ידעה על הסיפור שלה ציטטה דברים שלה בהקשר הומוריסטי, היא נפגעה עמוקות וכתבה לה מתוך עוצמת הפגיעה, התחיל כדור שלג, ונדמה לי שהיא עזבה כאן בעלבון צורב. לא יודעת מה זה קשור, אבל האופן בו את מאפשרת לכתוב לך הזכיר לי את זה. תסלחי לי שאני מאריכה בדברים לא קשורים. אם את במקרה משוטטת כאן באמצע הלילה לפחות יהיה לך קצת מה לקרוא...(-:

נכון..שמחה לקרוא כל דבר
שמחה גם להכיר את האתר ואת המחשבות שלכן
אקרא את ספינה טרופה
אני מקווה שאני הזכרתי לך אותה מכיוון שלא נראה לך שאתגלגל עם כדור השלג של העלבונות
יש בי כעס שלא היה בעוצמות כאלו לפני אבל הוא מופנה בעיקר למחלקת הילודים של תל השומר
שם שיחררתי קצת בלי רסן ובלי רציונאליות לגבי כל השאר אני ממשתדלת להיות מאופקת ורוב הזמן לא חווה שום כעס
רק עצב, געגעוע, מחשבות, תהיות, זכרונות ומחשבות על מה ואיך יהיה מכאן הלאה

גם אני כאן, קוראת אותך וחושבת עלייך.

_יש בי כעס שלא היה בעוצמות כאלו לפני אבל הוא מופנה בעיקר למחלקת הילודים של תל השומר
שם שיחררתי קצת בלי רסן ובלי רציונאליות לגבי כל השאר אני ממשתדלת להיות מאופקת ורוב הזמן לא חווה שום כעס
רק עצב, געגעוע, מחשבות, תהיות, זכרונות ומחשבות על מה ואיך יהיה מכאן הלאה_
כל מה שעולה בך טבעי ואנושי.
תהליך של אבל משולב עם טראומה, דורש מאיתנו ומעלה בנו התמודדות וחווית שלא היכרנו, צלילה למעמקי הנפש והנשמה, צלילה כמו מתחת גל ענק שאין לדעת איך יוצאים ממנו בצד השני. בוודאי יש יציאה ממנו, אך הדרך והפתח הינם אישיים ונגלים רק בדיאבד, בסופו של תהליך.

מציעה לך בחום להתקשר עם הנשים המדהימות כאן שחוו גם הן אובדן, להיתמך. כמה שיותר.

חיבוק!

גם אני כאן איתך

יש בי כעס שלא היה בעוצמות כאלו לפני
זה חלק מהתהליך הנפשי שאת עוברת, חלק מסערת הרגשות שעוברים במצב כזה.
אני הייתי מתעוררת רועדת מעצבים באמצע הלילה וכועסת על כל העולם. ההורים שלי, החמים שלי, האחים שלי, הגיסים והגיסות שלי, כל מי שיש ובכלל לא קשור למוות של אמתי.

בשלבים מתקדמים יותר כעסתי על דברים שכן קשורים לזה. על בעלי, אבא שלו וכל מי שהיה סביבי אותו יום, השכן הדתי שראיתי בבוקר, האמבולנס שלא הנשים אותו, חבר שלנו רופא שיניים שלא ידע להנשים אותו בזמן האירוע או מי לא? לא חסר היה לי על מי לכעוס ובכלל לא התכוונתי. היה בי המון כעס באותן רמות עצומות כמו שאת מתארת ופשוט הייתי יושבת במיטה וכועסת נורא על כל אחד ואחד, ככה לפי הסדר.

בדיעבד אני מבינה שהיתה בי סערת רגשות עצומה ותירגמתי אותה לכעס על הכל.
המטפלת שלי אמרה שזה מה שקורה במצבים נפשיים כל כך חזקים.בהתחלה כעס עצום על מלא דברים, אפילו לא קשורים לאובדן ושזה השלב עוד לפני הדיכאון שנוגע באבדן עצמו.
אני לא יודעת אם כולם עוברים את זה ככה אבל אני כן. הרמות של הכעס ירדו עם הזמן ותחושות עמוקות אחרות עלו במקום זה.

אני מסתכלת עליך מהצד ונראה לי שאת בכיוון הנכון, שאת רוצה להשתקם ורוצה לתת לדברים לצאת ממך. את בדרך הנכונה וכל מה שאת מרגישה הוא נורמלי ובסדר.
את עכשיו עוד בשלב הכי קשה. הכי מבלבל והכי מתסכל.
תחזיקי מעמד, זה ישתפר ותרגישי טוב יותר @} .

אבל גם לא חשבתי שאפשר לאהוב ככה או להיות עצוב ככה

איתך

ואני רוצה לשוב ולכתוב לך על התהליך ועל הזמן.
החברה שלנו, מסיבות אלה ואחרות, נמצאת כל הזמן במרוץ. מרוץ שתובע מרבים מאתנו להתכחש לרגשות שלנו, להדחיק, למרוח חיוך על הפרצוץ ו"היידה שרה..." להמשיך במירוץ החיים כאילו כלום ואז גם באמת קשה לנו לתת לעצמנו את הזמן והמרחב להתאבל כהוגן, להתאבל כמלוא יגוננו. יש מין פחד כזה שאם ניתן לעצמנו להיות שם, זה ישתלט, זה יטביע, זה ימלא את הכל. אני זוכרת מטפלת חכמה שאמרה לי אז שארשה לעצמי לטבוע כי היא לגמרי סומכת עליי שלא אטבע באמת. היה הרבה כח במילים האלה שלה ואחרי שהיא אמרה לי אותן הרשתי לעצמי להכינס למיטה ולהתחיל להרגיש בגוף את החסר והכאב. זוכרת כאבי פאנטום ממש (כמו אחרי שכורתים איברים בגוף) ברחם ובבטן, בכל החללים שהתינוקת שלי מילאה בתוכי. זוכרת את עצמי גועה בבכי מתוך מחשבה שדמיינתי תנועות שלה בתוכי (מן הסתם ענייני עיכול למינהם).

היום ממרחק שנות אור וארבעה ילדים שנולדו אחריה, אני יודעת שהיא הוסיפה לחיי כל-כך הבה עומק וצבע, טעם וריח ושמתוך הכאב העצום הבלתי נתפס שהאובדן ההוא צרב בנפשי גיליתי גם יכולת לשמוח ולחייך ולהודות במלוא הנשמה על מתנות רבות אחרות שזכיתי בהן לאט לאט. אבל הדרך היא דרך ולי לפחות היא לקחה המון המון זמן, כולל כל ההריון שאחרי האובדן, כולל השנים הראשונות בגידול של הבן שנולד אחריה ובעצם בכל הריון שבא אחרי המשכתי להתמודד ולצמוח משאריות האובדן ההוא.

רסיסים כתבה אני יודעת שהיא הוסיפה לחיי כל-כך הבה עומק וצבע שזה מתחבר לי עם מה שאת כתבת:
אבל גם לא חשבתי שאפשר לאהוב ככה או להיות עצוב ככה
זה לגלות עומק של חשיבה ותחושה שלא הכרנו מקודם.
גם בי משהו צמח מתוך זה, תבונה שבאה מתוך הסבל.

גם הביטחון שלי התחזק. אני איבדתי תינוק, מי כבר עבר דבר כזה? מי יכול עלי? זה נשמע מצחיק אבל זאת באמת היתה ההרגשה שלי, שזה חיזק אותי (אחרי שזה ריסק אותי לרסיסים והתאוששתי, לא בחודשים הראשונים שאחרי).

תודה יוטי ורסיסים
בגלל זה אי אוהבת את באופן..כי הוא הוא נותן להכל פרספקטיבה של זמן שחשובה מאוד כדי להבין דברים
אתן עוזרות לי מאוד בריגשותכן ונסיונכן
אבל נכון..אני עדיין בשיא האבל ובמקום אחר מאוד משלכן
הלוואי שאהיה פה עוד כמה שנים לספר של שניים שלושה ילדים וכל ההתמודדיות שלי

גם אני כאן, חסרת מילים... חושבת עליכן המון...
(ומצטרפת למה שנאמר על המכרים שלך מ"העולם האמיתי". אני מכירה קצת את יוטי, ועדיין סביר להניח שמתוך רפלקס אשפיל מבט ואתגמגם כשניפגש בע"ה)

די, טליה, את תקפצי עלי ותתני לי מלא בוסות

.

אבל נכון..אני עדיין בשיא האבל ובמקום אחר מאוד משלכן
ועדיין אנחנו מאד מזדהות איתך (אני מרשה לעצמי לכתוב ברבים כי נראה שאני לא היחידה שמזדהה

).
אנחנו במקום שיכול לומר לך "אני באמת מבינה מה את מרגישה" מצד אחד ומצד שני לומר לך "אל תדאגי, יהיה בסדר".

בי היה פחד נורא שאני אהיה אומללה כל החיים, שאני לא באמת אצא מזה ושהתוית של "אם שכולה" תדבק בי. הבטחתי לעצמי לעשות הכל כדי לחזור לחיים שמחים.
עשיתי המון צ'י-קונג (למדתי אצל מאסטר סיני מפורסם בלונדון והוא גם רקח לי משהו מגעיל לשתות כדי להתחזק ולהיכנס להריון שוב), טיילתי הרבה בפארקים עם דריה, גידלנו גינת ירקות ודיברתי על מה עובר עלי בעיקר בבלוג ועם המטפלת.

אם את יכולה לטפל בעצמך בדרך כל שהיא: דיקור, שיאצו, צמחי מרפא, יוגה, קורס מעניין, הליכות קבועות בים, לעמוד בחוף הים מול הרוח ולצרוווווח (מוצלח!), פרחי באך ומה לא, אז כדאי מאוד. את צריכה את זה לעצמך, מגיע לך לטפל בעצמך.
את יכולה להתקשר אליי אם את צריכה רעיונות

.

אבל רוצה שתשארו כאן, איתי
אנחנו כאן.
רוצה לשתף אותך במוות בגיל צעיר אצלנו במשפחה: דוד שלי מת בגיל 24, שיחק כדורגל, קיבל מכה חזקה בבטן, עבר 2 ניתוחים ומת תוך פחות מחודש...(אולי היום זה לא היה קורה...)
סבתא שלי הכינה אלבום זיכרון תמונות שלו וגם כתבה עליו, על הרגשות שלה...ואני זוכרת שבתור ילדה תמיד אהבתי לראות את האלבום הזה ולקרוא וכל פעם בכיתי ...מעוצמת הכאב שסבתא שלי עברה...
ההתמודדות של אבא שלי (אחיו) וסבא שלי היו הרבה יותר שקטות...הם לא דיברו עליו, לפחות איתנו הילדים... נשים ואימהות עוברות את זה כל כך קשה...
אולי זה לא מתאים לך לדף זיכרון לירדן...אם כן, כמובן תמחקי את זה.

כל דבר שאתן כותבות לי מתאים
גם לי יש ספר זיכרון לירדן..כבר כתבתי למעלה שבזמן הקצר שהיא הייתה פה צילמנו אותה ה מ ו ן וחוץ מזה הוספתי את כל מה שקשור אליה: תמונות שמחות מההריון, תמונות ממסיבת הבייבישאור, תמונות מחדר הלידה עוד לפני שהיא ביצבצה לה, תמונות שלה ושל החברים והמשפחה שבאה לראות אותה, תמונות מהשבעה, מנטיעת העצים לזכרה וטקס האזכרה שערכנו לה. כל-כך מעט שעות שהיא הייתה וכל-כך הרבה זכרונות שהיא השאירה...שרובם טובים ושמחים ועושים חשק רק לעוד תינוקות חמודים.
בספר הזכרון יש גם מכתבים שאנשים כתבו לי כדי להביע הזדהות ויום יבוא וגם הדף הזה יהיה חלק מספר הזיכרון.
תודה שאתן כאן

וואו! כבר סידרת את זה? איזו יעילות!
אני כבר 4 וחצי שנים מתכננת לסדר אלבום כזה...
(הולכת להתחבא מתחת לכיסא)

אני איבדתי תינוק, מי כבר עבר דבר כזה? מי יכול עלי?

זו תחושה כל כך חזקה ואני פוגשת אותה בכל פעם שנדמה לי שמשהו בחיי משתבש והוא מעבר לכוחות והיכולות שלי להתמודד....
זה מיד שם פרופורציה ומיד מחבר לאותו מקום חזק שבי שהכרתי בזמן של תהליך האבל והשיקום.

ב עילום, יש לך דף המספר על האובדן שלך?
אני יודעת למה את מתכוונת לגבי החוזק
אני גם הרגשתי כך בהתחלה...אני איבדתי את היקר לי מכל, אין לי יותר מה להפסיד ולכן אני מאוד חזקה
אך עכשיו שחופשת הלידה עוד רגע מסתיימת ואני צריכה לקבל הרבה החלטות אני עדיין מלאה באותם חששות "נורמאליים" ולא בביטחון ואומץ.
אבל סביר שהחיים יזמנו לי עוד הרבה התמודדיות ואולי בחלק מהן ארגיש את מה שאת מתארת

שלום לך, הגעתי במקרה לדף שלך והא שאב אותי... אני מתחברת אלייך ממקום קצת אחר: אמא שלי איבדה תינוק בסוף ההריון, בשבוע 38. ההריון הזה היה אחרי כמה הריונות שנפסקו מכל מיני סיבות (חלקן גנטיות, חלקן סתם חוסר מזל). אני הייתי אז בת 14 והיה לי אח בן 9. חיכינו המון זמן לתינוק הזה וכולנו שמחנו עם ההריון...באחד הלילות אמא לי הרגישה המון תנועות של העובר, ואח"כ לא הרגישה תנועות. היא נסעה לבית חולים והסתבר שהיה קשר בחבל הטבור והתינוק נחנק (בגלל המצוקה שלו היו המון תנועות, ואח"כ לא היו). לי כאחות גדולה יש לי 'חור בתודעה' מכל התקופה שאח"כ... אני לא זוכרת שדיברנו עליו, אני לא זוכרת שהתעסקנו באבל הזה, כי הוא 'לא נולד עדיין ולא הכרתי אותו' (כמו ששכנה שלי אמרה לי, שאני לא צריכה לבכות ולמה אני בוכה). אז הפסקתי לבכות, והאמת היא שאני לא בוכה גם היום... לא יודעת איך עושים את זה... לכן אני חושבת שמה שאת עושה, שאת נותנת מקום וזמן לאבל ולדמעות, ולתמונות ולטקסים, זה בריא ונכון וזה מה שיאפשר לך להמשיך הלאה... אני (אולי?) עדיין מחפשת את האבל הזה.. אמנם עברו המון שנים ולי יש כבר ילדים משלי, אבל בכל פעם שאני נתקלת בדף בנושא הזה אני נמשכת אליו כמו למגנט, אולי אני מנסה לעשות את עבודת האבל שלי ככה...
אני מאחלת לך שתתחזקי, תאספי את הכוח, וכמו שנשים אחרות אמרו כאן, שתמצאי את המשמעות או השיעור שתוכלי ללמוד מירדן...
שולחת לך גם חיבוק וירטואלי...

לשיר היקרה,
קשה לי להכנס באופן קבוע לדף הזה, אבל בודקת מידי פעם מה שלומך. אני קוראת אותך וחושבת עליך הרבה.
אתמול דיברתי עם אמא שלי על אובדן של ילדים וניסיתי להבין את הכוחות שמחזיקים הורים שכולים בחיים. היא אמרה שכל יצור חי שואף לחיות וזו הדרך הנכונה והבריאה ביותר להתקיים. אני מבינה מה היא אומרת. אני כואבת את אובדנך ומקווה שלאט לאט יהיו יותר רגעים של הקלה במהלך היום.
לא שאלתי, מה שלום בן זוגך?
איך הוא מתמודד עם אובדנה של ירדן המתוקה?
איך אתם מתמודדים?
שולחת לך אהבה.

בן זוגי לוקח את זה אחרת לגמרה ממני
נראה לי שמהרגע הראשון הוא הבין שמדובר באובדן, לי לקח שלושה שבועות להגיע לזה
הוא בכה ברגע שזה קרה (לי לקח שעות לעכל ולהתחיל לבכות), וידע להגיד עוד לפני שאמרנו לנו שירדן לא איתנו שעדיף שהיא לא תשרוד מאשר שתשרוד עם שיתוק מוחין, אני לא ידעתי למה להתפלל לחייה או לכך שלא תסבול יותר (שכראינו אותה בבוקר היה ברור שיש פה טרגדיה)
יש בו עצב אבל לא כזה שמניע אותו לפעול לא כזה שצריך להוציא החוצה.
בהתחלה זה היה לי ממש טוב שרק אני מתפרקת ושהוא יציב
עכשיו אין לי דעה על השוני
ברור לי שאף אחד לא יכול לחוות את מה שאני חווה ושאני יותר מכולם אוהבת וקשורה לירדן המתוקה והאהובה

נראה לי שמהרגע הראשון הוא הבין שמדובר באובדן, לי לקח שלושה שבועות להגיע לזה
גם אצלנו זה היה ככה, הוא מההתחלה בכה ואני הצלחתי רק כמה שבועות אחרי.
א"כ נראה היה שהוא כבר "אחרי" ואני עוד מתגברת ומתגברת ומתגברת. בסוף הבנתי שגם כל אחד עושה את זה בדרכו שלו וגם שאצלי התהליך יותר ארוך ומורכב. ההריון, הלידה וההנקה הם פיזיים ומוחשיים, הם קושרים את התינוק אלייך. כמה שזה נפלא להיות קשור ככה לילד ככה זה קשה לאבד אותו.

או כמו שהילדים שלי אוהבים לסלסל: "כי אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא"

אני קוראת אותך וכואבת את הסיפור שלך. זה הדבר הכי מפחיד בעולם.
אין לי מה להוסיף,
תתחזקי.

קוראת @}

צריך להשיא מבט קדימה, להתגבר, להתרומם אל נתיב בחיים שיובילך להגשמה עצמית, לשלוות נפש ולשלמות בחייך.
ההורות היא אחד מהנדבכים שבדרך.
מחזקים, אוהבים ומחבקים.
אנחנו כאן בשבילך

כנראה שבאמת יש הבדל עצום בין אמא לאבא. כשאני חושבת על זה, מלבד להכיר ברעיון שעומד להיוולד לו ילד, גבר לא יכול להיקשר לתינוק לפני שהוא נולד.
אני חושבת שאחרי החודשים הראשונים שאז העובר הוא מוחשי עבור שני ההורים והוא אדם בפני עצמו האובדן הולך והופך זהה.
האם הוא מדבר על זה עם מישהו?
נראה לי חשוב ככה, לבדוק מידי פעם מה איתו. ואולי איתך הוא ימעט לדבר, כדי לא להכאיב לך

תהיו חזקים, וביחד.
המון חיבוקים.

הי
קוראת אותך
בניגוד לשאר הנשים החכמות שעברו את זה ומחזקות אותך, אני לא יודעת איך...
רק רוצה להגיד שאני קוראת אותך וממש יודעת מהבטן שלי ומהלב מה את עוברת עכשיו. יודעת כמה זה "לא כיף". את נשמעת לי אמיצה ולא מפחדת להסתכל לאמת בעיניים וזאת תכונה שאני מעריכה.
מזמינה אותך לקרוא את לידה שקטה סוערת שלי, אם עוד לא יצא לך
שיבולת

שיבולת, קראתי את הסיפור שלך. אין לי מילים. שתדעו המון המון ימים של אושר

מה שלומך ???

הי. מה שלומך? חושבת עלייך..

כמה שהתגעגעתי לכאן, אליכן/ם
הייתי ברומניה וחזרתי
הייתי בפורום (פיזי) לאימהות שתינוקתיהם מתו מוות בעריסה והיה טוב שהייתי
עכשיו אני כאן עם המון מחשבות ותובנות והרבה חשבון נפש עם פרוס השנה החדשה
מרגישה שהנפש התפוררה לגמריה ועכשיו מתחילים לאסוף את השברים
באופן קצת אחר ונולדת לה מישהי חדשה בתוכי ואני והיא מתחילות להכיר וזה די מורכב
כאן בבאופן טיבעי אני מרגישה בבית

שתהיה שנה טובה לכולנו
עם הרבה בשורות טובות וידיים מלאות
שירי

טוב לשמוע על ההתחלות החדשות.

עוד אין התחלות...כרגע יש רק התבוננות והרבה מחשבות ותהיות

_מרגישה שהנפש התפוררה לגמריה ועכשיו מתחילים לאסוף את השברים
באופן קצת אחר ונולדת לה מישהי חדשה בתוכי ואני והיא מתחילות להכיר וזה די מורכב_
אחרי אובדן קשה כמו שעברת, התהליך הזה שקורה הוא מבורך, ובסופו של דבר מעצים.
מכירה את הספר "כשהדברים מתפרקים"? מומלץ לקריאה בזמנים כאלה...
שתהיה לך שנה טובה עם הרבה בשורות טובות וידיים מלאות @}

עוד אין התחלות...כרגע יש רק התבוננות והרבה מחשבות ותהיות
כמובן.
התכוונתי להתחלות מהסוג של חשיבה, התבוננות וגם-
נולדת לה מישהי חדשה בתוכי ואני והיא מתחילות להכיר וזה די מורכב

שתהיה שנה טובה

אני מזדהה עם כל מילה שלך. מרגישה ממש את מה שאת עוברת ולמה את מתכוונת כשאת אומרת שנולדה מישהי חדשה או שיש הרבה התבוננות ותובנות.

האם אני מתגעגעת לזמן הזה שבו התחיל לצמוח משהו מהבלבול?
ממש לא! (אם כי יש לו את הקסם שלו)
האם זה עשה לי טוב?
בסופו של דבר כן. זה בנה בי משהו חזק וחכם יותר.

שבאמת תהיה שנה טובה @}

(חשבתי עליך בזמן האחרון ואפילו התקשרתי ולא היתה תשובה

)

חשבתי עלייך בזמן שהאתר היה בחופשה. מאחלת לילה טוב, שבוע טוב, ושיבואו דברים טובים.

שתהיה שנה טובה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שנה טובה מלאה באהבה חלומות והגשמתם

רוצה לכתוב משהו
אבל אין לי מה להגיד, הרבה דמעות, הרבה תקווה אבל אין לי מילים
הרבה דברים קורים בפנים, קורים בחוץ ואולי כלום אינו קורה
הרבה עצב הרבה תקווה
הלוואי ואמצא את הדרך הנכונה לתעל את כל הרגשות האלו למקום טוב
מאחלת שוב שנה טובה, שתדעו מה אתן רוצות ושמצאו את הדרכים להגשים

שנה טובה. שהדברים שבפנים יתבשלו ויבשילו, ותהיה לך שנה של התחדשות וצמיחה ,

_הרבה עצב הרבה תקווה
הלוואי ואמצא את הדרך הנכונה לתעל את כל הרגשות האלו למקום טוב_
אמן!

שנה טובה ומתוקה לך!
הלוואי ושמחה גדולה תמצא דרכה לליבך ולביתכם!

שירי,
מאחלת לך מכל הלב שתיהיה לך שנה של נחמה
שתרגישי שיש מסביבך אנשים אוהבים מכילים שמחבקים אותך
שתאמיני ביקום, שהכל בתואם מושלם
שתיהיה לך סבלנות להרפא.
תהליך האבל הוא ארוך. אומרים ש-3 שנים
אבל גם במידה מסוימת הוא לכל החיים
אובדן כזה הוא טראומה לנפש, לגוף ולנשמה
טפלי בעצמך באהבה, במסירות ובחמלה, כאילו את האמא של עצמך ואת כל האהבה שרצית לתת לתינוקת ירדן תני אותה עכשיו לעצמך. את זקוקה לה
וברגעים שעולה חיוך על שפתיך, שעולה תאבון וחשק לחיים
אם עולה האשמה שמדכאת שמחה זאת, גם זה טבעי וחלק מהתהליך
רק זכרי שעצב לא יחזיר את בתך
מאחלת לך מכל הלב ריפוי שלם, אור ואהבה

שנה טובה שירי

המוות של ביתי האהובה גרם לי להתעמת עם הפחד הגדול ביותר שלנו, עם מוות בכלל ועם מוות של הקרובים והיקרים לנו
פתאום מתקלפות ההגנות כי אין בהם צורך..קרה מה שהכי פחדנו ממנו
כשמתקלפות ההגנות מתגלה בן אדם חדש שלא רוצה לחיות מתוך פחד אלא מתוך רצון לחיים
נעים להכיר..חבל שהכרנו בנסיבות האלו

קוראת אותך, "מלווה" אותך דרך כאן.
מזדהה מאוד עם המשפט האמיתי הזה
כשמתקלפות ההגנות מתגלה בן אדם חדש שלא רוצה לחיות מתוך פחד אלא מתוך רצון לחיים
תחושת הבחירה בחיים היא מאוד לא מובנת מאליה. מאחלת לך שנה של הרבה בחירות מודעות, שנה של נחמה ורוגע.

וואו!!! אני קוראת מה את כותבת ומרגישה כאילו כתבתי אותם בעצמי.
אני פחדתי שיהרסו לי החיים, שאהפוך להיות מסכנה וחרדתית (תיכף אני אחזור לזה

) , שזה ישנה אותי לרעה.
עשיתי הכל בשביל שזה לא יקרה. טיפלתי בעצמי בהמון דרכים כדי להתמודד עם זה ולחיות עם זה איכשהו.
זה לא מנע את הקושי ואת הסבל אבל זה הוביל למקום אחר, חכם וחזק יותר (כבר אמרתי את זה ובטח עוד ייצא לי לומר שוב).
וכן, הכרתי מישהי בתוכי שלא הכרתי לפני. היא לא היתה יוצאת בדרך אחרת. אז היום יש "אחלה" יוטי ויש גם חור בלב.

עכשיו, לגבי מה שציינתי על "חרדתית": אני כן חרדתית בדברים מסוימים וכן הפכתי להסטרית בכמה מובנים ואני גם מאד רגישה למוות של תינוקות ויכולה לפרוץ כולי בבכי מידיעה בעיתון. רק שאני משלימה עם זה. אני מקבלת את זה שאני רגישה ואני מאמינה שזה נורמלי ובריא לבדוק כל הזמן למשל אם הילדים שלי נושמים (ושיקפצו כולם, מותר לי

) .
או כמו שהפסיכולוגית שלי אמרה: "אם לא היית עושה את זה זה היה לא נורמלי"

.

שתהיה שנה טובה עם תובנות ובשורות טובות @} .

_המוות של ביתי האהובה גרם לי להתעמת עם הפחד הגדול ביותר שלנו, עם מוות בכלל ועם מוות של הקרובים והיקרים לנו
פתאום מתקלפות ההגנות כי אין בהם צורך..קרה מה שהכי פחדנו ממנו
כשמתקלפות ההגנות מתגלה בן אדם חדש שלא רוצה לחיות מתוך פחד אלא מתוך רצון לחיים
נעים להכיר..חבל שהכרנו בנסיבות האלו_

מדהים ומרגש שהגעת לתובנה הזו כל-כך מהר. אני מרגישה שמאז המוות של העוברית שלנו באמת התחלתי לשים לב כמה הפחד מנהל אותנו אבל התהליך, שלי לפחות, מול הפחד ואיתו , הוא ארוך מאד וכל פעם אני מתמודדת עם שכבה אחת ומגלה עוד אחת מתחתיה.

יוטי ורסיסים..איזה מזל שיש לי אתכן
יוטי..לא בטוחה שירדת לסוף דעתי או שאני לסוף דעתך. לא דיברתי על פחדים והגנות כתוצאה מתהליך האבל אלא שהמקרה הנורא שקרה גרם לי להתמודד עם הנורא מכל ואני מרגישה כעת יותר אמיצה וזה גורם לי להתבונן על כל הבחירות שעשיתי עד כה באופן אחר..בודקת אם הן היו מה שרציתי או הגנו עלי מדברים שפחדתי שיקרו.
רסיסים: אני מגיעה לתובונות מתוך הרבה מחשבות, פגישות עם פסיכולוגים וקריאה..לא בטוח שהתובנות האלו עדיין גורמות לי להתנהגות כזו או אחרת..כרגע הן רק שוקעות לאט לאט
ועוד תובנה שהייתה לי הסופ"ש: המוות של ירדן האהובה גרם אצלי לכל-כך הרבה תחושות מאוד חזקות ובאיזה שהוא מקום הוא העיר אותי לחיים...הרגשתי משהו בעוצמה שלא הרגשתי לפני-כן ובאופן מוזר הרגשתי חייה יותר
נראה לי שזהו להיום
חיבוק

_המוות של ביתי האהובה גרם לי להתעמת עם הפחד הגדול ביותר שלנו, עם מוות בכלל ועם מוות של הקרובים והיקרים לנו
פתאום מתקלפות ההגנות כי אין בהם צורך..קרה מה שהכי פחדנו ממנו
כשמתקלפות ההגנות מתגלה בן אדם חדש שלא רוצה לחיות מתוך פחד אלא מתוך רצון לחיים
נעים להכיר..חבל שהכרנו בנסיבות האלו_
התהליך שאת מתארת עוצמתי וחשוב כל כך, תודה שאת משתפת... שתהיה שנה של הרבה תובנות חדשות, אומץ לב ורצון לחיים @}

המסע הזה מול הפחד הוא , עבורי ל]חות, מסע ארוך ומורכב. אני זוכרת את ההריון שאחרי הלידה השקטה, בהתחלה שלו שמתי לב שאין לי אויר, לקח לי זמן להבין שמרוב חרדה הפסקתי לגמרי לנשום. לקראת הסוף שלו שקלתי אשפוז כפוי במחלקה פסיכיאטרית כיוון שהחרדות הציפו אותי אבל יותר מהכל היה בתוכי בלבול לגבי האחריות שלי או החלק שלי או היכולת שלי למנוע מוות אפשרי של העובר שברחם שלי. לעומת זאת, בהריון שאחרי זה, אני ממש זוכרת את עצמי מתעוררת באמצע הלילה, לא מרגישה את העוברית ואומרת לעצמי בקול ברור: "זה לא בידיים שלי, זה יכול לקרות עכשיו או בעוד שניה או בשניה שאחריה, המוות והחיים אינם בשליטתי...". בהריון של התאומים, אחרי שכבר חשבתי שעברתי דרך ממש משמעותית, גיליתי ששוב יש לי הרבה עבודה לעשות מול הפחד. וכשאני יושבת וכותבת לך את כל זה אני מבינה שעבורי לפחות המסע היה של חיזוק האמונה באלוהים שמנהל הכללי של כל החיים שלי ובכלל ומתוך האמונה הזו יכולתי למצוא את הדרך להתמודד עם הפחד או לפחות לחיות יחד איתו

הבנתי חצי למה שהתכונת.
הבנתי שבגלל שקרה לך הנורא מכל ירדו ממך הגנות ומצאת מישהי אחרת.
לא הבנתי בהתחלה את ההמשך

.

יוטי..לא כ"כ הבנתי מה לא הבנת..אבל מקווה שבקרוב בגלל החג עוד יזדמן לנו להיפגש
רסיסים: היית דתייה לפני? את דתייה עכשיו?

גם אני מרגישה שאני חיה יותר מאז שזה קרה. כל קשת הרגשות מורגשת בעוצמה יותר גדולה. וגם... בזמן האחרון, וכחלק מתהליכים אחרים שאני עוברת, גיליתי שאני פחות פוחדת מהמוות ומקבלת אותו בהשלמה כחלק מהחיים. כמו שהבת המדהימה שלי אמרה לי לפני כמה ימים - נכון שגם אחרי שמתים ממשיכים החיים? למה הכוונה, שאלתי אותה, והיא ענתה לי שגם אחרי שמתים ממשיכים החיים של אנשים אחרים. כמה חוכמת חיים בילדה בת חמש.

וגם אני גדלתי מאז, והפכתי להיות שיבולת אחרת לגמרי. ואני נורא אוהבת את השינוי הזה ועם זאת מתגעגעת וחסרה את התינוק שלי... רק אתן יכולות להבין את המורכבות, ועוד לא דיברתי על התינוקת שזכינו בה. זכייה -
ממש ככה.
חיבוקים

(מקווה שלא כתבתי משהו פוגע או לא מתאים)

רסיסים: היית דתייה לפני? את דתייה עכשיו?

תראי, הייתי מוגדרת דתיה לפני אבל אני מרגישה שעברתי מסע מאד גדול בקשר שלי עם אלוהים אחרי. ובעצם אני עדיין במסע הזה והוא עמוק ועשיר ומלא גוונים ובמימד הזה בחיי התינוקת הנעלמת שלי הקפיצה אותי כמה וכמה קומות. יצא לי לאחרונה להיות שוב ושוב בבית קברות וללוות אנשים שאבדו את יקיריהם ואני מרגישה שאני במקום קצת אחר. אני באמת באמת מרגישה שהאובדן ההוא שלח אותי לסיבוב רציני של תהיות לגבי משמעות החיים (והמוות) ועזר לי למצוא את מה שמשמעותי עבורי. וגם אני מזדהה עם הדברים שכתבה שיבולת לגבי התחושות שלי מול המוות או כמו שסיכם את זה אחד מבניי - "יותר קשה להיות האח של מי שמת מאשר מי שמת..." .

באחד הטיפולים שעברתי אחרי הלידה השקטה עזרה לי המטפלת לראות את הבת האבודה ההיא שלי כמעיין מדריכה שבאה לתמוך ולהנחות אותי במסע שלי ואני מאד מאד מתחברת לחוויה הזו ובכל זאת, בערב ראש השנה האחרון, ממש לפני שבוע, כשהיה "יום השנה" לאובדן שלנו, חזרו לי לגוף אותן תחושות קשות ולקח לי כמה זמן להבין מה עובר עליי ולבכות את כל הגעגוע והכאב שהחויה הגופנית עוררה בתוכי, למרות כל השנים שעברו וכל התינוקות החיים שנולדו מאז

מזדהה עם כולן.

לילה בלי שינה מלא במחשבות
כל הזמן המאבק הזה שהלב ירצה את מה שהראש כבר מבין
אבל לא..זה לא קורה
זה לא מגיע
אני מלאה בדמעות ומסתובבת מצד לצד כבר 3 שעות
הזמן כאילו עצר מלכת עבור הנפש שלי אחרי מה שקרה והנפש צריכה זמן והראש מבין שהזמן חולף גם כשהנפש חווה אותו בעצירה. הנפש בכלל מתפללת שהזמן יילך לאחור ותהיה עוד הדמנות לשנות את מה שקרה
זה הזמן כנראה לספר פה שגם נפרדתי מבעלי (לפני חודש)
ואני מסתובבת לי מבית לבית בלי זמן בלי מקום..בחוץ העולם יפה והאנשים אהובים ויש בי חיוביות ויש בי אופטימיות אבל בפנים הכל חולה
לא מצליחה לרצות את האפשר (רונה קינן)
מישהו אמר לי היום משהו לא ממש ברור על ניצחון הרוח..מה זה אומר בכלל שהראש מנצח את הנפש או הנפש מנצחת את הראש
רוצה לתת משהו מעצמי לעולם..היום השאלתי את הלול טיולון של ירדני לתינוק אחר שטס לחו"ל זה נתן לי להרגיש טוב אבל רק לרגע
צועקת אליכן ממעמקי האינסוף

כשהראיה מתרחבת, נגלים מימדים שלא היית ערה להם קודם.
ההבנה היא העיקר, אבל אין לה תכלית ללא הרגש שמלמד וממקד.
לא היית צומחת כפי שאת, לו לא היית חווה את הכאב העצום.
כך שטוב שאת מבינה, וטוב שאת חווה.

המפגש עם המוות מעורר אותך לחיים,
ועל כן אינך יכולה עוד לטאטא מתחת לשטיח, את מה ששהה שם קודם.
אני נפעמת מיכולתך להתמסר לתהליך.
את אמא מופלאה, בראש ובראשונה לעצמך.

חיבוק,
תמר

קראתי אותך בבוקר ומרוב הלם וכאב לא יכולתי להגיב. אני מצטערת מאד לשמוע על הפרידה שלכם ומאחלת לכם מכל הלב התחלות חדשות, טובות יותר, מעניקות יותר, מכילות יותר, עוטפות יותר, מעצימות יותר

אני נפעמת מיכולתך להתמסר לתהליך.

אני גם לא יודעת מה לומר, איך לתמוך, איך לנחם.
אני איתך, תומכת בך ומאמינה בך שגם אם נראה שהכל מתמוטט מסביב למעשה זה לטובה. שגם כשנראה שכל עולמך מתרסק, את יכולה לצמוח מזה.
מהמעט שאני מכירה אותך ככה אני מרגישה .

קראתי אותך בבוקר ומרוב הלם וכאב לא יכולתי להגיב.

קראתי אותך בבוקר ומרוב הלם וכאב לא יכולתי להגיב

הנפש בכלל מתפללת שהזמן יילך לאחור ותהיה עוד הדמנות לשנות את מה שקרה

אני קוראת את מה שכתבתי ואת מה שכתבן ובוכה
הדמעות זה הדם של הנפש
ככה זה יום עסל יום בסל והיום בסל
כל היום בכיתי ולא ישנתי ורק דיברתי על מה אני מרגישה ואני כבר לא יכולה יותר, מחר אני רוצה לעשות כאילו הכל נורמאלי, ללכת לעבודה לצאת לריצה ואז אולי לסרט, לא לדבר על זה לא לחפור על זה
שולחת לכן ולעצמי מסרים ממעמקי האינסוף
הכאב נרגע! גם כשמרגישים עצב או אושר באמפליטודות גבוהות אפשר לתת לזה כמה ימים להרגע ורק אז להתבונן בזה
אין צורך לפעול לפי הרגש...הרגש יפעיל אותנו - מותר וחשוב לקחת את הזמן לפני ההתבוננות לפני העשייה
הרגש לא נעלם מה שאנחנו מרגישים הוא חזק ויציב ומה שהרגשנו אתמול נרגיש גם מחר ואם לא מחר אז מחרתיים
הייתי חייבת לרשום את זה..תובנות על איזון שהלוואי שכבר יגיע
מחפשת שקט ושלווה ואויר לנשימה
אתם חשובות לי מאוד מאוד ותודה שאתן פה

וגם בדיחה קטנה..שיהיה גם מצחיק בדף העצוב הזה
כשאני מתחילה לספר לאנשים על הפרידה מדניאל יש תגובות לא הוגנות (למרות שלא מתוך כוונה רעה) "אולי זה מה שהיה צריך להיות" אני לא חושבת שירדן הייתה צריכה לשלם שום מחיר בתוך ההתפתחות שלי ולא מוצאת בזה שום הגיון אלא אם..הולך להיוולד לי איזה ישו או גיבור על ולכן כל הטרגדיות שלפני היו צריכות לקרות כדי שכבר הלידה של התינוק הבא תהיה הירואית

מחפשת שקט ושלווה ואויר לנשימה

מצטטת עבורך מילים שנשאה אמה, המאמא המחבקת, כאשר קיבלה את אות האומות המאוחדות:

"מהות האמהות איננה ייחודית לנשים שילדו. זהו עקרון פנימי בנשים ובגברים. זו גישה של התודעה. זוהי אהבה – אשר חשובה כאוויר לנשימה. אף אחד לא יגיד: "אנשום רק כאשר אני עם משפחתי ועם חברי. לא אנשום בפני אויבי". באופן זהה, עבור אלו שהאמהות התעוררה בהם, אהבה וחמלה כלפי כולם (ובראש ובראשונה כלפי עצמך - תוספת שלי), היא חלק מההוויה שלהם כנשימה.
אמה מרגישה שהתקופה הקרבה צריכה להיות מוקדשת להתעוררות מחדש של כוח הריפוי של האמהות. זו הדרך היחידה להגשים את החלום לשלום והרמוניה לכולם. זה יכול להיעשות! זה לחלוטין תלוי בנו. בואו נזכור את זה וננוע הלאה. "

התעוררת, אהובה.
ירדן לא שילמה מחיר,
היא עזרה לך להתעורר.

תנסי לזכור שתגובות לא הוגנות באות הרבה פעמים ממבוכה או רצון לעזור ולומר משהו מעודד.

ירדן לא שילמה שום מחיר.
יכול להיות גם שבתסריט אחר היא לא היתה נפטרת אבל היתה לה בעיה או מום בלב שהייתם מבלים חלק נכבד מחייכם סביב זה בזמן שהזוגיות שלכם לא בנויה לעבור יחד משברים כאלה.
אולי. לעולם לא נדע אבל יתכן שהיה יכול להיות גרוע בצורה אחרת.

כל היום בכיתי ולא ישנתי ורק דיברתי על מה אני מרגישה ואני כבר לא יכולה יותר
אני קצת מקנאה בך - זה נשמע לי רעיון טוב בשביל עצמי! אני חושבת ששנים לא היתה לי כזו הזדמנות

קראתי אותך בבוקר ומרוב הלם וכאב לא יכולתי להגיב.
מחבקת אותך
שיבולת

מקשיבה לך @}

הבטחתי לעצמי לא להיכנס הנה עד הערב, אבל לא התאפקתי
תודה על התגובות
תמר..מאיפה הקטע הזה לקוח? ובכלל איפה אני יכולה לקרוא וקצת להבין מי את? המילים שלך מדברות אלי מאוד.
פתאום אני קולטת איזה מדיום מדהים זה הבלוג הזה..אנחנו מדברות כמו עיוורות או שבעצם רק הנשמות שלנו מדברות בלי לדעת איך אנחנו נראות ובלי כל הגישמיות של הגוף וכל הדברים הפיזיים שרק מפריעים לנו לראות את מה שחשוב באמת. אתן כולן יפות בעיני שתדעו.(ואגב החברים הטובים הראשונים שלי היו עיוורים ועיוורות..אולי לא סתם זה קרה לי)
אתן יודעות..בהתחלה ששמעתי שיש לי בת ולא בן התאכזבתי, סירבתי להאמין בזב אפילו. רציתי בן! האמנתי בתוך תוכי שבנים טובים יותר מבנות. שמהבן שלי אוכל ללמוד יותר מאשר מבת. הייתי שובינסטית קצת. היום אני חושבת שאנחנו הנשים הרבה יותר חזקות מהגברים..אולי בגלל זה הם פחדו מאתנו כל הדורות וניסו להקטין אותנו...כי אחרת אנחנו היינו השולטות והם הבינו את זה...וגם בגלל זה שאנחנו החזקות כוחנו עולה בחזרה וזה לא כדי לנצח ולהתעלות כפי שהם פחדו...אלא רק כדי להיות שוות אוהבות ואהובות

אני חושבת שנשים אכן יותר חזקות, בגלל שאנחנו נושאות בתוכנו חיים ולעיתים קרובות גם מוות (כן, אובדן הריון או תינוק זה הרבה יותר נפוץ ממה שנדמה), ואנחנו מתמודדות ברמה הכי פיזית ואמיתית עם שני הכוחות האלה. הדברים שאנחנו עוברות בהקשר הזה (לא רק של אובדן אלא של עצם ההריון והלידה, ואפילו מחזור הוסת) הופכים אותנו למאוד חזקות. מכירה את הדף המלצות ספרים על נשים חזקות ?

גם אני לא התאפקתי עד הערב

הקטע שציטטתי לקוח מהרצאה של אמה. תרגמתי את כולה, ואשמח להעביר לך במייל.

הבקשה שלך לקרוא עלי ולהבין מי אני, מרגשת אותי מאד.
אז נושמת, ומתמסרת לחשיפה:

אני תמר, אמא בכל נימי נשמתי ומורת דרך לחיים.
בעבר עבדתי כפסיכותרפיסטית.
ככל שצמחתי, למדתי לפגוש את הנשמה שלי, ומתוך כך נוצרה אצלי בהירות גם לגבי הנשמה של מי שפונה אלי .
אני אשה רואה:
רק הנשמות שלנו מדברות בלי לדעת איך אנחנו נראות ובלי כל הגישמיות של הגוף וכל הדברים הפיזיים שרק מפריעים לנו לראות את מה שחשוב באמת
בדיוק כך.
אני עובדת הרבה עם הקצוות, לידות ומוות, ויודעת להקשיב לנשמות, גם אם אינן מגולמות בגוף פיזי.

המילים שלנו נפגשות, כי אנחנו דוברות את אותה שפה.
זה מה שגרם לי לצאת לאור, על אף שבלב ליוויתי אותך מההתחלה.

אתן יודעות..בהתחלה ששמעתי שיש לי בת ולא בן התאכזבתי, סירבתי להאמין בזב אפילו. רציתי בן! האמנתי בתוך תוכי שבנים טובים יותר מבנות. שמהבן שלי אוכל ללמוד יותר מאשר מבת. הייתי שובינסטית קצת. היום אני חושבת שאנחנו הנשים הרבה יותר חזקות מהגברים..אולי בגלל זה הם פחדו מאתנו כל הדורות וניסו להקטין אותנו...כי אחרת אנחנו היינו השולטות והם הבינו את זה...וגם בגלל זה שאנחנו החזקות כוחנו עולה בחזרה וזה לא כדי לנצח ולהתעלות כפי שהם פחדו...אלא רק כדי להיות שוות אוהבות ואהובות
בול.

חיבוק.

אני עובדת הרבה עם הקצוות, לידות ומוות, ויודעת להקשיב לנשמות, גם אם אינן מגולמות בגוף פיזי.
אני מאמינה שהקשבה לנשמות מרפאה ומעצימה מאוד במקרים של אובדן @}

כתוב על זה קצת בדף תקשורת והקשרות לעובר
אני מרגישה שאפשר להתייחס לנשמות של מי שאיננו בין החיים כמו אל עוברים בהקשר הזה, כי התקשורת איתם היא ברובד שמעבר לעולם הפיזי.

וואו. איזו עוצמה
תמר, זה מייל שלי
[email protected]
אשמח לשמוע ממך..ומכולכן

שלחתי לך מייל.

ההולכת בדרכים, מסכימה איתך מאד.

שולחת לך כוחות.

יוטי..קראתי הכל שוב וכן ירדת לסוף דעתי