דחיינות כרונית

עודד,

אני נוהג לייחס משמעות מוסרית (טוב/רע) רק למעשים, ולא למחשבות. ולכן לתירוצים פשוט אין מקום -- או שעשיתי את זה, או שלא. אם לא הייתי חושש שיסקלו אותי כאן, אז הייתי אומר שאני מעריץ את משפט הלוגו של נייקי: Just Do It. איזו הברקה של פרסומאי. פשוט גדול.

עודד,
הרעיון המבוטא בפיסקה הזו - זה ממני? או שאמרת לי את זה פעם? או שחשבנו עליו בנפרד?
אצלי הוא די חדש (מהשנים האחרונות).

אחד העם,

_הרעיון המבוטא בפיסקה הזו - זה ממני? או שאמרת לי את זה פעם? או שחשבנו עליו בנפרד?
אצלי הוא די חדש (מהשנים האחרונות)._

ממה"ק (אבל זה כן ממך)
אולי.
יכול להיות.
אצלי הוא לא כ"כ חדש.

אז אחרי שראיתי את שם בדף הזה אינספור פעמים ב מה חדש ודחיתי את הכניסה אליו, נכנסתי ונפלתי. (כמובן שלא קראתי את כולו, כי אני דוחה את זה לזמן אחר, שבו אני אהיה פחות עייפה, אחרי שארשם ל FLY LADY ואחרי שאסיים לקרוא את כל מדור בלי חיתולים מדור מין ומיניות ו תכנון בית .)
אני אפילו דוחה את המקלחת והכניסה למיטה, אין לי מושג למה.
"אני מניקה" הוא התירוץ האולטימטיבי לכל הדחיינויות שלי.
אני מתחילה את שנה ה' בתואר הראשון שלי
ובחדר העבודה עדיין יש שלושה ארגזים שטרם נפתחו מאז עברנו דירה במאי.

רק רציתי לומר, שלאחר הקריאה בדף המושלם הזה, אני חשה לא אשמה, לא בעסה ולא הלקאה עצמית. רק אהבה, אני אוהבת את כולכם, איזה כיף להיות שייכת לקהילת דחיינים כרוניים!!!!!
תודה!
<הולכת לישון. עכשיו. אולי מקלחת קודם? טוב, נעשה קודם רפרש ב מה חדש >

ובחדר העבודה עדיין יש שלושה ארגזים שטרם נפתחו מאז עברנו דירה במאי.
איזה מאי? השנה?
כולה ארבעה חודשים. קטן עלינו.

ממה"ק
???

כולה ארבעה חודשים. קטן עלינו.
כנ"ל. היום באמת הסתכלתי עליהם. יש תקווה.

יש תקווה.
ודאי שיש תקווה. אני אף פעם לא מפסיקה להאמין שמתישהו אני אטפל בארגזים (שנתיים), בתמונות (כך וכך שנים), ובדברים רבים אחרים שממתינים לתורם. ואת יודעת מה? מתישהו אני באמת מטפלת בהם!

אהבה. אוהבת אתכם. תודה

<הורמונים זה דבר מוזר...>

גילה,
"ממוחי הקודח", כנראה.

< אחד העם מוכן להתחרות עם כל אחד בלהבין את עודד >

אחד העם,
אני מוכנה...אה...אני חושבת

אחד העם מוכן להתחרות עם כל אחד בלהבין את עודד
הי! לא חוכמה! זה הוא אמר שהוא למד ממך.

> לא מתחרה

<
> מי ישפוט? עודד? <
> תופסת מקום ביציע. <

הי! לא חוכמה! זה הוא אמר שהוא למד ממך.

השימוש בראשי-תיבות בשביל להגיד את זה הוא לא ממני. המונח עצמו כנראה שכן.

קורה לפעמים שעודד אומר לי משהו שחדש לי ואז מספר לי שזה ממני. וגם להפך - קורה לפעמים שאני מזכיר לו משהו ששמעתי ממנו והוא לא זוכר. כך שהעובדה ש זה הוא אמר שהוא למד ממך_ עדיין לא אומרת שזו _לא חוכמה .

חמו"ש בוב"א.

ובחדר העבודה עדיין יש שלושה ארגזים שטרם נפתחו מאז עברנו דירה במאי
אה, זה הארגזים שברוב תבונה השאר ארוזים לקראת המעבר הבא... אנא רישמי לך להעביר אותם אחר כבוד למחסן. בהזדמנות... (-:

אנא רישמי לך להעביר אותם אחר כבוד למחסן. בהזדמנות
נו בועז, בתור מי שפתח את הדף הנפלא הזה, אני מתפלאת עליך.

בהזדמנות... (-:

נחשו נא...
שאלתי את בנזוגי על משימה כלשהי שמצפה לביצוע כבר שנה... נחשו מה הוא ענה?
מחר-כך...
וזה בא לו כל כך בטבעיות ...

ומשהו שקיבלתי במייל מתוך מאמרון ישן בידיעות:

" העצלות תורמת לאריכות ימים

אנשים שקמים לפני הזריחה לעשות ג'וגינג, מנהלים שמנסים להירגע במשחק סקווש, מי שמפתחים את שריריהם במכון כושר – כולם מקצרים את חייהם, משום שהם מבזבזים את האנרגיה המוגבלת שיש ליונקים. כך טוען החוקר הגרמני פטר אקסט, זואולוג בן 60 מאוניברסיטת פולדה, לשעבר רץ מרתון.

אקסט טוען שהסוד לחיים ארוכים הוא עצלות חסרת תכלית. "שום ספורטאי צמרת לא הגיע לגיל מתקדם מאוד", הוא אומר, "כשהרץ הצ'כי אמיל זאטופק הפסיק לרוץ, הוא לקה בהתקף לב". עדיף לא להתחיל, טוען אקסט, שכתב עם בתו הרופאה ספר בשם "על ההנאה שבעצלות".

החוקר מונה שלושה יסודות לחיים ארוכים: לעסוק פחות בספורט, להפחית לחצים ולאכול פחות. הוא מביא כדוגמה כפר איטלקי, שבין תושביו מספר יוצא דופן של קשישים בני 100 ויותר. תושבי הכפר מאריכים בסייסטות ופעילותם העיקרית היא משחק שחמט ורכילות. "

האם מדובר גם על הקשישות שבכפר?
כי כנראה שהקשישים מאריכים ימים בזכות הקשישות שעושות את כל מה שהקשישים הנינוחים, המשחקים, המרכלים ומאריכי הימים לא טורחים לעשות....

רק הן בטח מתות הרבה קודם...

רק שלא מזכירים במאמר א העובדה שאם אתה מערבי אז יחד עם העצלות מגיעים רגשות האשם שהם קטלניים יותר מכל מרתון מטורף.

"שום ספורטאי צמרת לא הגיע לגיל מתקדם מאוד"

אאל"ט, אלוף העולם לשעבר בריצת מאה מטרים הגיע לגיל מאה.

כפר איטלקי, שבין תושביו מספר יוצא דופן של קשישים בני 100 ויותר. תושבי הכפר מאריכים בסייסטות ופעילותם העיקרית היא משחק שחמט ורכילות
יש לי חשש שיש כאן עיוות של סולם הערכים.
האם להגיע לגיל 100 זה שיא המאוויים? זה מה שחשוב? האם לא חשוב גם מה עשית בשנותיך? מה אתה עשית בשביל מדינה, בשביל אנושות, בשביל משפחה, בשביל חיים טובים של זולת?

נכון. הם לא חיים יותר, הם פשוט מושכים את זה על יותר זמן... (-:

האם להגיע לגיל 100 זה שיא המאוויים?
חנוך לוין כתב מחזה בשם 'כולם רוצים לחיות'. (השם הזה מזכיר לי מודעה שראיתי פעם ברחוב שינקין: 'מי שנולד הרויח').

אחרי חיים ארוכים במחיצת זוגי שיחיה, הגעתי למסקנה שיש קסם רב בדחיינים. במיוחד נטולי העכבות שביניהם. אני מדברת על חדר עבודה מרופד בניירות, ארגזים על ארגזים של 'למיון' שאני במו ידי כבר מיינתי והוא 'לא הגיע' לזה ומאז הם שוב התערבבו אלה עם אלה. החן שהם מגייסים להסביר ובעצם להתמקד במה שבראש סולם העדיפויות - פנג שואי פנג שמואי - מחייב 'ראש' מאוד מסודר.
אני יכולה לסדר מהיום עד מחר אבל הפרודיקטיביות שלו, כשהוא 'מתלבש' על משהו היא משהו אחר לגמרי. בקיצור, הגעתי למסקנה שאם יום אחד החדר יהיה מסודר (החדר כבר פלש לכל הקומה השניה של הבית, אבל למה להיות קטנוניים) אתחיל לדאוג לפרנסה...

בעניין אריכות ימים, נזכרתי במשפט ששמעתי, שהטכנולוגיה המודרנית מאריכה את הזיקנה ולא את החיים.
לא רוצה עד מאה.
אני ברבע וגם זה לא להיט גדול...

<טובי, ברגע של אופטימיות>

איזה כיף! יש שביתה בקופ"ח, בבנקים, בדואר.
הפעם יש תרוץ מאיתי ללמה "לא לעשות".

צר לי לאכזב אבל לפחות חלק מהתשלומים לממשלה אפשר לעשות באינטרנט... (-:

היום הבחנתי בדפוס דחיינות מיוחד:
אני עושה רשימה של שיחות טלפון שאני צריך לעשות.
חלק מהן אין לי שום בעיה לעשות.
האחרות - זה מאבק נורא נגד איזו התנגדות פנימית.
לאחר שביצעתי אחת מהשיחות היותר קשות, ניסיתי להבין למה היא כל כך קשה לי, והבנתי (|הבעה של נורה שנדלקת ליד הראש|) שברגע זה תאמתי לי עכשיו שלוש פגישות אשר כל אחת מהן, כולל ההכנות לפני, הנסיעה, הפגישה והפעולות שיש לבצע אחריה, תגזול ממני שש שעות. יחד - שתים-עשרה שעות שנוספו להתחייבויות המתוזמנות שלי.
יכול להיות שאני נוטה לדחות טלפונים אשר מכניסים משימות לתוך לוח הזמנים, ולא כאלה אשר אינם מכניסים משימות לתוך לוח הזמנים.

איך זה אצלכם?

_יכול להיות שאני נוטה לדחות טלפונים אשר מכניסים משימות לתוך לוח הזמנים, ולא כאלה אשר אינם מכניסים משימות לתוך לוח הזמנים.
איך זה אצלכם?_
אין קורלציה כזאת.
טלפונים הם, באופן כלי, משהו נורא קשה לביצוע.
לפעמים יש לי מצברוח מיוחד שמאפשר לי בכל-זאת להתקשר.
ברוך בורא הדואל.

גם אצלי טלפונים זה קשה.
הרבה יותר נוח לי במייל.
ו...... אולי יש בזה משהו, במה שאומר עודד לבנה , אולי זה נכון גם אצלי שאני יודעת ששיחת הטלפון יש לה המשך, או מחייבת ממני היערכות, או מוציאה אותי מהשאננות..... אז יותר קל לדחות.

_אני עושה רשימה של שיחות טלפון שאני צריך לעשות.
אני אפילו את זה דוחה.

ברוך בורא הדואל.
אמן ואמן.

עודד התאוריה שלך לגבי ההתנגדות הפנימית לשיחות הטל' לא תופסת אצלי.
אצלי יש רשימה ענקית של שיחות טלפון שאני צריכה לעשות ושאינן טומנות בחובן שום פגישות וכדומה.
נטו שיחה פשוטה לבירורים שונים.
לפעמים מדובר בשיחות של דקותיים, לפעמים יותר.
העניין הוא שהן מתבצעות רק תחת מצב רוח פעלתני ויעיל במיוחד שקורה בממוצע פעמיים בחודש ובלי הודעה מראש...

עדיין לא גיליתי את הסיבה להתנגדות הפנימית אצלי. אבל זו אכן ההגדרה הנכונה. זה אפילו לא עצלנות, אלא התנגדות.

אני חושב שאפשר להגדיר מקצוע חדש בשם "רוצתבילי" (רוץ-תביא-לי, על שם שותא רוסתויילי, המחבר של האפוס הגרוזיני הענק "עוטה עור הנמר").

רוצתבילי זה אדם שמקבל כסף תמורת קיצור רשימת המשימות של הלקוח שלו.
הוא אדם שאין לו בעיה עם המשימות האלו, שלרבים מאיתנו יש איתן כל כך בעיה, ולאחרים פשוט אין זמן.

לדעתי זו יכולה להיות עבודת סטודנטים קלאסית, כמו מלצרות, מילוי דלק, אבטחה ושטיפת חדרי מדרגות.

רוצתבילי זה אדם שמקבל כסף תמורת קיצור רשימת המשימות של הלקוח שלו.
מזכירה שעושה שליחויות? שליח שעושה גם עבודות הדפסה קלות ומנהל יומן? אמא?

לא, הוא לא עובד רק במקום אחד, וודאי לא שכיר.
אף אחד לא שוכר אותו למשרה מלאה, אלא לכמה שעות בשבוע, כמו את המנקה.
קונים ממנו זמן ותשומת לב.

אני מכיר מישהו שעובד בחברת הייטק גדולה,
שמחזיקה רוצתבילי שכיר שנוסע לעשות כלמיני שליחויות ומטלות פרטיות ברחבי העיר עבור מהנדסי החברה,
שעלות זמנם גבוהה ומלאכתם מרובה.

דוגמא מצויינת: זה לא רוצתבילי אישי, אלא לקבוצה של מהנדסים.

בכמה חברות הייטק שעבדתי היה רוצתבילי חלקי:
היה מי שלוקח את המכוניות לטיפול ולניקוי, היה מי שמטפל בפילמים שנשלחים לפיתוח, ואפילו מי שמטפל בשליחת סלי כביסה למכבסה והחזרתם, אך לא היו שירותי רוצתבילי כלליים.

רוצתבילי זה ה פליי ליידי של הגברים. (עדיף, בעיני, על יועץ-רוצתבילי שיזמין אותך להתבונן לתוך דחיינותך ולבחון 'מה אתה פוגש שם', ו'מה זה מעורר בך'

)

אפשר לקום עם חיוך, לנעול את הנעלים ולהתקשר לכל מי שלא רוצים לדבר איתו ואפשר לשכור רוצתבילי. במחשבה שניה נראה לי שיש הרבה מקצועות-רוצתבילי. החיים הם מה שקורה לך כשאתה רץ להביא משהו למישהו.

יש חברות שמשתמשות בצורך פונקציית הרוצתבילי כמנוף שיווקי -רק שמוחמד בא אל ההר.
אלינו מגיע נציג חברה כזו 3 פעמים בשבוע כדי לאסוף סרטים לפיתוח ולהחזיר תמונות מודפסות.
זה נוח וזמין - אז משתמשים.

אלינו מגיע נציג חברה כזו 3 פעמים בשבוע כדי לאסוף סרטים לפיתוח ולהחזיר תמונות מודפסות.
יוחנן,
אליכם הביתה?
אני מכירה סידור כזה לחברי הקיבוצים בסביבתנו, באמצעות המועצה האזורית.

אליכם הביתה?
הלוואי.

הם מגיעים לעבודה. בד"כ בשעות הצהריים.
בבוקר אני קושר גומייה לאצבע, מכוון שעון מעורר ומפעיל תזכורת באאוטלוק.
בכל פעם שאני יוצא מהחדר אני מזכיר לעצמי לשים את הפילם בקופסת האיסוף, ושוב שוכח.
כשאני סופסופ עושה את זה, מסתבר שהם כבר היו לפני רבע שעה, ועכשיו הפילם יחכה יומיים נוספים.

דחיינות כרונית .

אני קובעת ללכת עם מישהו נוסף ללכת לשים את הפילם ואז המישהו מזכיר לי:-D
<מונו נוקי לא פיתחה תמונות כשנתיים>

גמני רוצה רוצתבילי. או שניים...

כל פ'ם שאני כבר כועסת על עצמי עד כאב (מרוקאית עם מניירות פולניות...), אני מחליטה,
שהדבר שאני הכי חייבת לעשות בעולם זה להיות עשירה. כל כך עשירה, שיהיה לי מישהו צמוד כזה לשעתיים כל יום, שיעמוד בתור בשבילי, וישלם כל מיני דוחות ועניינים, ויקבע, וירוץ, ו... ו... ואני אתרכז בקריירה, בבן זוג, ילדים, אם יהיו וכדומה.
כשאני מחליטה את זה, יש לי תחושת הישג, הנה אני יעילה, חושבת על פתרון!
בדרך להשגת המטרה, היינו "להיות עשירה" , אני משלמת ריביות מטורפות על חשבונות שלא שילמתי בזמן, מפסידה כסף בגלל טעות במשכורת שלא טורחת לדווח למחלקת שכר, משלמת קנסות על איחורים, זורקת את העוף המופשר שדחיתי את הכנתו כבר 3 ימים ועוד, ועוד...
אבל למה שזה ימנע ממני לחשוב יעיל, אני עוד אהיה עשירה.
מחר, מחרתיים, מקסימום עוד שנה שנתיים... בינתיים מותר עוד לדחות את כל העניינים המעצבנים, הרי לחשב את סיכויי הזכייה בלוטו זה יותר חשוב כרגע!

(מישהו מכיר קשיש קרוב של מש' אייזנברג שנמשך לג'ינג'יות?! ).

אני משלמת ריביות מטורפות על חשבונות שלא שילמתי בזמן
הוראת קבע.
למה שאצטרך לדחות עוד 5 דברים בחודש (חשמל, טלפון, ארנונה... טוב בעצם שלושה. מה, יש לנו רק 3 הוראות קבע? שיהיה.)

לגבי כמה מהטענות של עדנה זלמנסון:

אני משתתפת הרבה בכנסים בין לאומיים, וגם מרצה בהם, ופוגשת אנשים. גישת ה- TOC נחשבת שולית, ויעילותה לא הוכחה, אלא להיפך.

בפועל, פרויקטים המנוהלים בגישת תורת המערכות השיגו בעולם הישגים הרבה יותר טובים

אגב- בכנסים בהם אני משתתפת, אנשים איתם דיברתי (אלה מתוכם שבכלל שמעו על ה- TOC) התייחסו לזה כאל "אופנה ישראלית".

ה- Financial Times, עיתון כלכלי מוביל לכל הדעות, וממש לא נסחף אחרי "אופנות ישראליות", מוציא פעם בשנה ספר בנושא אחד בניהול.
בשנת 2003, הספר שלו דן בניהול פרוייקטים.

וכך הם כותבים בעמוד השישי בספר:

Much of project management is common sense but in some areas it involves special tools or methods that must be learned.
There is a variety of such methods some of which are mutually incompatible and attempting to describe them all is likely to cause confusion.
Rather than risk confusion this book has been written to reflect just one: the critical chain method.

ומדוע הם בוחרים דווקא בשיטה הזו?
גם את זה הם מסבירים:

Projects managed using the critical chain method have been shown to have a far greater chance of delivering the required outputs on time and on budget than those managed any other way.

לא ממש מסתדר עם הטענה ש- בפועל, פרויקטים המנוהלים בגישת תורת המערכות השיגו בעולם הישגים הרבה יותר טובים

The critical chain method is significantly different from the project planning and control methods taught on project management courses until recently, and it may therefore be new learning even for experienced project managers.

בתרגום חופשי:

חלק גדול מניהול פרוייקטים זה הגיון בריא, אך יש גם חלק אשר מצריך כלים מיוחדים או מתודולוגיות אשר יש ללמוד אותן.
יש הרבה מתודולוגיות לניהול פרוייקטים. חלק מהמתודולוגיות מתנגשות זו עם זו. נסיון לתאר את כולן צפוי לבלבל את הקורע.
במקום להסתכן בבילבול, הספר הזה נכתב כך שישקף רק מתודולוגיה אחת: השרשרת הקריטית.
הנסיון הראה שלפרוייקטים אשר מנוהלים בשיטת השרשרת הקריטית יש סיכויים הרבה יותר טובים להסתיים בזמן, במסגרת התקציב ולפי הדרישות מאשר לפרוייקטים אשר מנוהלים בשיטות אחרות.
שיטת השרשרת הקריטית שונה משמעותית מהשיטות ששימשו עד לאחרונה לתכנון ובקרה של פרוייקטים, ולכן יכולה להוות חומר לימוד חדש גם למנהלי פרוייקטים מנוסים.

אגב, שם הספר הוא:
The Definitive Guide to Project Management,
the fast track to getting the job done on time and on budget
ISBN 0 273 66397 6

תודה לאלכס קלארמן על המידע.

קצת לשתף.

לפני כחודשיים היתה לי תקופה של שבועיים שההגדרה "דחיינית כרונית" היתה ממני והלאה. פרץ של חדוות עשייה נכנס בי, ועשיתי דברים שדחיתי שנים!
כמובן שזה קיצור את הרשימה האינסופית בשליש... ועדיין, אני חושבת שממש התמכרתי לתחושת היעילות שהיתה לי.

איכשהו זה נרגע, למרות שבממוצע אני כבר פחות דחיינית.
יש תקווה.

ממחר תראי תראי אני אשתנה...בתור דחיינית מדופלמת...אני מגלה יותר ויותר שמה שמונע ממני את הדחיינות אלו הרגעים שבהם אני עושה דברים שהם חשובים לי. המלחמה הפנימית והביקורת הבלתי פוסקת מול עצמי בדברים הדחופים משאירה אותם לא מבוצעים ומצטברים לפקעת עצבים שהופכת מגרעין קטן לכדורסל בתוך המח, והנשימה מקוטעת...לכן כשאני עושה את הדברים החשובים ולא הדחופים, מתפנה לי המון זמן, ולחילופין בתוך הביקורת העצמית הזו אני מחפשת לעשות דברים שהם סוג של פיצוי והם נעימים לי כדי להשקיט את המראה שאני לא רוצה להסתכל בה. (אוכל, מחשב, טלפון לחברים וכו..) ואז אני לא עושה לא את הדברים החשובים ולא הדחופים.

כתבתי את זה בדף אחר לא פעיל שפתחתי ואני מעתיקה לכאן כי זה נראה לי רלוונטי:

אני רוצה לשתף אתכם בסכמה מאירת עיניים של 4 דרכים להסתכלות על עשייה:
יש כמה מצבים שאפשר לזהות כמצבי עשייה בחיים:

1.מצב שהוא לא דחוף ולא עקרוני, או חשוב:
מצב של פיזור מוחלט ומתמשך, הכל מושלך החוצה..החיים נצרכים על ידי הכל ומכל דבר. אנחנו לא חושבים ולא עושים שום דבר (בהייה בטלוויזיה).
(ולא לבלבל את זה עם הרגעות, כי הרגעות זה לא להעביר את הזמן, זה להרגיע את הגוף, המחשבות, הרגשות, זה גם לא לאכול בלי להיות רעב כדי להרגיע גירויי חרדה) במצב הזה אנחנו אף אחד, בזבוז 0 יכולת להשפיע על האירועים. הרבה אנשים מעבירים חלק גדול מהיום שלהם במצב הזה ואז הם שואלים את עצמם:למה החיים שלי ככה? (אני מזדהה עם זה מאד לפעמים)..זה כמו להיות מסננת..
2.מצב שהוא דחוף ולא עקרוני,חשוב:
האנשים שנמצאים במצב הזה כל הזמן מדמיינים: יש להם רשימות אינסופיות של דברים שהם צריכים לעשות או לא לעשות (גם עם המצב הזה אני מזדהה לעתים קרובות), הם משלים את עצמם שהם מכבדים התחיבויות, ואז הם מקדישים את עצמם לדברים שהם מדמיינים שבללעדיהם הם לא ימצאו תשובה (למשל לענות לחבר בעבודה) הם מתכננים ולא עושים...
3מצב שהוא דחוף ועקרוני, חשוב:
יש פה סוד גדול - זה מצב של הזדהות מתמדת עם אירועים חשובים: כמו למשל מחלה של בן משפחה (אתה חווה הרגשה, משהו שהוא מאד חשוב ומשפיע על החיים שלך, אבל אם אתה נשאר שם, זה לא מאפשר לך למצוא פתרון)
פה צריך להוסיף את המלה: לצפות מראש: זה לא תמיד אפשרי לצפות מה יהיה מחר, אבל זה לעתים קרובות האפשרות ליצור לעצמי מאגר של אנרגיות שכאשר תגיע הדחיפות הזו אוכל להתמודד אתה) (מממ...לצפות מראש זה עדיף מלטפל ב..לא?)
4.מצב שהוא עקרוני, חשוב אך לא דחוף:
האזור הזה בחיים שלנו הוא אזור ההגשמה - אנשי ההגשמה מעבירים חלק גדול מהיום שלהם באזור הזה. הם שחררו את החיים שלהם מהדברים הדחופים, והם משקיעים את היום שלהם בדברים העקריים. (ממ..ואז בסוף היום שלך יש לך תשובה למי אתה, למה אתה חי. צריך להתאמץ כדי להזיז את עצמנו באופן הדרגתי מהאזורים האחרים לאזור הזה).

אז צריך לשאול את עצמנו האם עברתי לפחות 50% מחיי במקום העקרוני של ההגשמה? רוב האנשים עוברים פחות מ 25% באזור הזה

ניסיתי באמת להבין. לא הבנתי כמעט 90 אחוזים משתי ההודעות הללו.
הן אמורות לעזור לטפל בדחיינות? או שזה, מה זה בעצם?

קראתי את הדף כולו (חוץ מהקטעים על תאוריית ניהול הפרוייקטים - זה מעשי מידי ולא מספק את צורכי שעות/שנות הדחייה שחשוב מאוד לא לעשות בהם שום דבר מועיל) ומעבר לתחושת אחוות המסכנים שהנעימה לי מאוד, אבל, האמת, יותר מזה ההתייחסות המלבבת לנושא, וגם כמה טיפים, רציתי להעלות הגיג מהאוסף הארוך והמעמיק של הגיגי בנושא. נראה שמה שיותר חשוב מההגדרה של דחיינות, מה זה ולמה זה, היא השאלה "מה אנחנו דוחים?". כלומר, לדעתי, לא נכון להגדיר אנשים כ"דחיינים" אלא יש להפריד ל"דחיינים של <סוג משימה>". למשל, אצלי זה כל מה שקשור לכספים. בעיקר כאלה שאני צריכה לקבל. אני יכולה לעבוד כמו משוגעת מהבוקר עד הלילה ולסיים פרוייקטים הרבה לפני הזמן - אבל גם זה רק כדי לדחות את הביצוע של כל המטלות הקשורות בכסף: הגשת חשבוניות (כן!), בדיקת המצב בבנק וניהול החשבונות השונים, טיפול בהחזרים (גדולים) שצריכה לקבל מגורמים שונים, מעקב אחר תשלומים וגביה. לעומת זאת, טלפונים (כל עוד הם לא קשורים בכסף שאני צריכה לקבל או לא להפסיד) אני עושה בלי בעיה. עכשיו, אחרי שעושים את ההפרדה הזאת, אפשר לפתח תאוריות, בתקווה שהן תעזורנה להתמודד עם, על הסיבות לסוג דחיינות מסוים זה. במחשבה שניה, אולי זה פשוט סוג אחר של דחיינות. כלומר, יש דחיינת כללית, כמו "ספרות השוואתית/כללית" ויש דחיינות ????ית.
עד כאן הגיג זה.
ורציתי גם להוסיף שאצלי הדחיינות בהחלט התחילה בשלב מסוים בחיים. אבל, לא במובן שעד אז הייתי ביצועיסטית ללא חת, אלא שלא היה ה"חת". כלומר, עשיתי מה שבא לי או מה שרציתי וידעתי שבכוחותי להשיג, ומה שלא-לא. בלי נקיפות. כך, את התואר הראשון סיימתי בשנתיים, וכמו עשב בשדך התחלתי בכתיבת עבודות ביום שקיבלתי אותן ותמיד ניגשתי למועד א'. הצרות התחילו בתואר השני, אותו לא סיימתי. וכך, בלימודי התעודה אחר כך, שלמותר לציין(... תחסכו ממני). מה גרם לשינוי? אצלי זו היתה תקופה של משבר אישי, שכחלק ממנו גם התגרשתי, עזבתי את האקדמיה ועברתי עיר. בהמשך היה גם דיכאון, שעבר, וצמחתי לדברים אחרים. אבל הדחיינות נשארה איתי בנאמנות ראויה להערצה.
לפני כמה חודשים, היה לי רעיון מבריק. פניתי לשכנה שלי שהיתה מנהלת חשבונות מובטלת והצעתי לה לעבוד אצלי לפי שעות בטיפול בנושאי הכספים. ביומיים היא טיפלה בדברים שהיו לוקחים לי חודשים. אבל, בסוף היא מצאה עבודה במשרה מלאה, ויחד עם טיפול בבית עם שלוש בנות קטנות ובעל שפוטר לא מכבר, זה סגר לה את כל הזמן.
אז לסיכום, כי זה כבר נהיה נורא ארוך, אני חושבת שהרעיון של "רוצתבילי" הוא גם נכון אבל גם עמוק יותר: לזהות מהם הדברים שאנחנו זקוקים בהם לעזרה, ולהשיג אותה. למשל אני, אם אני טובה בלעשות כסף, אבל לא בלרדוף אחריו ולנהל אותו, אני אמצא מישהו שיעשה את זה, בזמן שאני יכולה לעשות את מה שאני טובה בו ונהנית לעשות. כך שלמעשה זוהי הודעת "דרושים" במסווה.
תודה על ההקשבה.

ועוד להשלמת הפאזל, בתיקווה שלא אבדו בו חלקים לנצח.
במסגרת הצמיחה שלי מתוך המשבר שסיפרתי עליו (הגירושים וכו'), הגעתי לפתיחה של עסק והתפרנסות כעצמאית מהבית. זה משהו שבחיים לא הייתי עושה בעברי הלא דחייני, מתוך הכרות עם התנהלותי הכספית השערורייתית. אז כנראה שהתחברתי לכוחות שלי בפתיחת העסק, אבל עדיין לא לחולשות, קרי "מה אני לא יכולה לעשות וצריכה בו עזרה".
אולי, או שחלק הפאזל הזה שייך בכלל למקום אחר?

אני יכולה לעבוד כמו משוגעת מהבוקר עד הלילה ולסיים פרוייקטים הרבה לפני הזמן - אבל גם זה רק כדי לדחות את הביצוע של כל המטלות הקשורות בכסף

את מוזמנת לנסות את הקורס איזון אנרגיית הכסף (ולספר לנו אחר כך איך היה)

תודה עודד. עשית את הקורס? נשמע מעניין. חבל שזה רק בתל-אביב (אני בחיפה), אבל לא בלתי אפשרי להתגבר על כך. בעיה אחרת היא שמתוך התעניינות שטחית בפורום של לנדמרק, שנטלי הדריכה בו שנים רבות, לא אהבתי את המסרים שלהם. קשה לי עם סיסמאות וחלק מהדברים נראו לי פשטניים. אבל לא עשיתי את הקורס, כך שהכל זה התרשמות כללית. הכנסתי את הקישור למועדפים ואם אלך, בהחלט אדווח.
ועוד משהו קטן, מנפלאות הנפש, וכפי שראיתי, לא רק שלי. היום בבוקר (אחרי שכתבתי כאן אתמול) קמתי בתחושה אחרת לגמרי לגבי בהלת הצורך לגמור את החשבונות לפני סוף השנה. נכון, אני קודם כל כותבת כאן, אבל יש לי ידיעה ברורה שהיום אני מתחילה לעשות את זה. אני יודעת שכבר היו הרבה ימים שהתחילו ככה, אבל היום זה גם יקרה

.

מתוך המוטו של מנהל מוצלח בקשור של 'אנרגית הכסף': ניהול חיים מאוזנים ומסופקים המממ... עוד משהו רץ מהר מהר כדי שהדכאון לא יתפוס אותו?

מהגגת, אהבתי את מה שכתבת. לא נראה לך (לפעמים) שהחיים עצמם פשטניים ? מזדהה עם הגילוי שלך בדבר התרומה הגדולה שבשיתוף ו'הצהרה'. נדמה לי שזו בדיוק ההמלצה ב'פורום של לנדמרק'.

@}

החיים כנראה באמת פשטניים, ובגלל זה אני מסרבת להבין אותם (:< מתוחכמת בכל מחיר שכמוני. מזל שלא ידעתי שזה מה שאומרים בלנדמרק, כי אז בטח הייתי מסרבת להרגיש ככה...
אבל מה שבאתי להגיד בעצם זה שעשיתי היום יותר מאשר בכמה חודשים האחרונים. הספקתי לערוך את כל החשבונות של מאי, יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר ואפילו התחלתי את אוקטובר. בדרך סרבתי לבילוי וגם לא חיסלתי את כל המקרר. אין כמוני מקרוני. אני מתה עלי ברמות גבוהות }{ }{ }{. כמעט, אבל לא ממש, באותה עוצמה בה אני שונאת את עצמי כשלא עושה.
והרבה }{ גם לדף הזה שהביאני עד הלום.

אני מבקשת מהאנשים שהצליחו לבצע משימות בזמן ושמרגישים טוב עם עצמם -
לא להרוס לי ולדחיינים האחרים, זה לא יפה ולא מוסרי.
תמצאו לכם דף אחר לכתוב את זה, יש איזה ארבעתלפים דפים כאן, בטח יש משהו יותר מתאים, סתם מנקרים לי את העיניים פה.

<לדקל יש עבודה להגיש למחר, אבל הכיור כל כך עמוס כלים שהוא מסריח, והחתול מסתובב מורעב כי אין לו אוכל בקערה>
<אז מה חדש ?>

דקל!
זה אמור לעודד, שגם לנו ולשכמותינו, יש תקווה.
חוץ מזה דפים שכאלה דנים בבעיה ולא רק מזמינים לבכות עליה בצוותא. להיפך.

תודה טובי. לרגע חשבתי ששוב פעם הפרתי איזשהם כללים.
ובכל זאת, דקל, מצטערת שפגעתי ברגשותייך הדוחים (-; .
וברצינות, יש כאן גם אולי הידהוד של המאבק הפנימי המוכר היטב לכל דוחה: מצד אחד הקול שאומר "אז מה? מגיע לי. לא בא לי לעשות את זה עכשיו, אז אני לא אעשה ושימות העולם ואיזה כיף שיש עוד כאלה." ומצד שני ההלקאה העצמית והרצון להתנהל אחרת. שניהם שם בעוצמה שווה. ומי המפסיד?

וואו, קראתי המון חומר על דחיינות כרונית ואין לי מושג מתי אני אספיק לחלוק אותו איתכם.
אני רק יכולה להמליץ על ספר שנקרא בוחרים להרגיש טוב/ ברנס
זה ספר שמיועד במקור לטיפול בהפרעות דכאון, אבל יש שם פרק שלם שעוסק בדחיינות ואיך לטפל בה. מדובר על דחיינות ברמה הכי קיצונית שיכולה להיות, של אדם שסובל מדיכאון עמוק למשל צילמתי לי את הפרק הזה, התחלתי לעשות איתו משהוואני פשוט מתמוגגת. הפרק נקרא:" אולי תזיז את עצמך?" . אבל כדאי גם לקרוא את הפרקים הקודמים.
הוא כמו שציינתי מדבר אל אנשים שבסובלים מדיכאון, שבעקבותיו מופיעים כל מיני תועות רגשיות וקוגנטיביות שגורמות לאדם לדחות דברים. אבל הדברים שם נכונים גם לאדם הרגיל, פשוט בעוצמות פחותות יותר! אם אדם בדיכאון מתואר בספר כאחד שדוחה משימה מסויימת בשל חוסר ויטליות שבעקבויתה יש חוסר בביטחון ובעקבותיה חוסר בחשק, ובעקבותיה צבירת מטלות, בעקבותיה כבר הירתעות של ממש לגשת למטלות, בעקבותיה תחושה של כעס עצמי וחוזר חלילה. הרי שאדם שלא סובל מדיכאון גם יכול לעבור את כל שרשרת התחושות הללו , רק לא ברמה שהוא לא קם מהמיטה, אלא ברמה של התמודדות למשל רק עם נושאים כלכליים, או רק נושאים טכניים, או רק בלימודים... או אולי בכל תחום אבל לא ברמה רדיקלית כמו אצל המדוכא. כלומר הכוונה שלי היא להראות שאני לקחתי מהספר את מה שהתאים לי, ואני מנסה לעבוד עליו, גם אם איני סובלת מדיכאון. אם הוא אמור לעזור למדוכאים, אז אחת כמה וכמה לאדם בריא.
אגב, גם מאוד יכול להיות שאחדים מאיתנו סובלים מדיכאון, ולא מודעים לזה, ואז בכלל יש שם כל מיני דברים שיכולים לעזור גם להם.
הכל כך כך הגיוני ונראה שיעיל מאוד. חלק מהעצות שכתבנו פה מוזכרות שם.
לא מדובר בפסיכולוגיה בגרוש. אלא בבהסברים מפורטים על איך להימנע ממוקשים חשיבתיים, מדפוסי חשיבה שגורמים לנו להיות כאלה ועוד.
גם יש שם תובנה אחת רצינית, שאם נדמה לנו שקודם מגיעה היוזמה אז הפעולה אז זה לא נכון. זה לא שאנחנו אמורים לרצות או להין שצריך לעשות משהו ואז לעשותו. אלא כך:

עשייה
יוזמה
עשייה מוגברת

או משהו כזה (לא מצטטת, אלא כותבת מהזיכרון). הכוונה היא, שעשייה כלשהי, אפילו מינורית להתחלת המשימה היא זו שגורמת להתעוררות המוטיבציה, עם המוטיבציה מתגברת היוזמה ואז ניתן להיכנס לעומקה של המשימה ולסיימה.
משהו שמבחינתי לא היה ממש ברור( למרות שכתוב פה בדף כבר משהו על כך, "העיקר להתחיל" במשהו).

עיצה אישית שלי:
מה שחשוב הוא לקרוא ולקרוא בתור התחלה, כי אנחנו הדחיינים לא ממהרים ליישם. אז מניסיוני, לפרגן לעצמינו רק לקרוא בהתחלה, בלי להתייחס לספר כמטלה שטומנת בחובה עשייה, כי אז נדחה גם אותה...
אח"כ אפשר להתחיל לעשות פה ושם דברים. אני בהתחלה, אבל התובנות, הכלים שקיבלתי משם להתמודד עם התנגדויות פנימיות מוכיחים את עצמם.
לבינתיים, והדרך ארוכה.
אבל בינתיים, אני בעיצומה של שוב תקופה של הנעה רבה, ורשימת המשימות הבלתי סגורות מצטמצמת.
טאץ' ווד

>טובי חושבת שבקצב שבו היא סוגרת עניינים בתקופה האחרונה, היא עוד תציע את שירותיה כתרוצתבילי >

נשמע קצת כמו פליי לידי.
טובי, אם יהיה לך חשק תפרטי קצת על התהליך בפועל שמומלץ שם - אני אשמח לשמוע פרטים.

אהה! חנקת אותי עכשיו.
רק סיימתי עם שבע 'תלאפים מילים שהגבתי בדף על עמוק באדמה ובבלוג ועכשיו זה.
חוץ מזה שכל דבר שם, בספר בנוי על דבר אחר.
התהליך בפועל מוסבר על ידי שינוי ההתנגדות שלך למטלות שמבוססת על הנחות יסוד שגויות , פירוקה, וחיזוק החשיבה היעילה. זה שלב אחד, אח"כ יש שלבים אחרים שעוזרים לך ממש להזיז את עצמך.
ראשית הבנות מסויימות על איך הראש של הדחיין הממוצע פועל, שנית מפורטות שם הרבה מאוד שיטות שאת יכולה פשוט לבחור מהם (מדובר בעשרות) כמה וכמה ולהתחיל לעבוד על עצמך איתן.
למשל ניהול יומן מאוד ספציפי ומסודר של עשייה אי עשייה נתינת ציונים על רמת ההנאה, ועוד. או ניהול משא ומתן קטן עם עצמך בכל פעם שאת נתקלת בהתנגדות פנימית לעשייה. כאשר בכל פעם שעולה בך התנגדות, יש בספר כלים לסתור את ההתנגדות הזו , וכאשר עולה עוד התנגדות בעקבותיה אז שוב סתירה. מעין שיטת חץ שכזו שהמטרה בסוף היא להגיע למצב שאת סותמת את הפה לכל התנגדות שעולה בך בתגובהת נגד שמניעה אותך לפעול.
ועוד ועוד.
שוב, אני חוששת שזה עלול להישמע שטחי או משהו בסגנון:
"רשימות רשימות, חשיבה , יומנים, קשקשת ברשת, כן אני יודעת, שמעתי ניסיתי לא עוזר ולא יעזור לי."
אז זה לא ככה.
צריך לקרוא מהתחלה בשביל להבין את השורש של הדברים, ולהגיע אליהם מתוך הבנה והזדהות. אני הזדהיתי עם המון הסברים פסיכולוגים להתנגדויות הפנימיות שלי ורק כך הצלחתי להתחיל עם זה ולראות שזה אכן עובד.
(בינתיים, טאץ' ווד פעמיים, כן גם אתם שם בבית).

אגב הוכחה חיה לכך שזה עובד זו ההודעה שלי פה!

נכנסתי לדף הזה וראיתי את התגובה שלך, ובהתחלה לא הגבתי, אמרתי לעצמי בהזדמנות.
אח"כ חזרתי, ואמרתי לפחות אני אפנה אותך לרשת למקום אחר.בכל זאת שאלת משהו.וחשוב לי לענות. אז כתבתי לך
שנחנקתי מזה וכו' כמו שכתוב פה למעלה." ותנסי להקיש מכון פסגות, בגוגל, הם משווקים את הספר והם כותבים שם עליו. אני חושבת שבעיקר על דיכאון וכדומה, כי כמו שציינתי על כך מבוסס הספר אבל גם על דחיינות (נדמה לי).
בכל מקרה, אם לא תהיה לך שום גישה לכך, אני אנסה לתמצת פה משהו."

ממש לא היה לי חשק להתחיל לפרט משהו. הרגשתי מרוקנת אחרי שאני כבר באתר שעתיים מגיבה על כל מיני דברים. אז הפניתי אותך הלאה. לא בלי תשובה אבל עם משהו שיאפשר לי לדחות את התשובה שלי כרגע.
כל מה שעבר לי בראש זה: "אווף, עכשיו לכתוב פה את השיטות בפועל, ואת ההסבר שלהם?! הרי זה המון, וחשוב שזה יהיה לעומק' בכדי ש אליס בארץ המראה ואולי אחרים שמתעניינים יבינו ולא באופן שטחי אז אני לא אוכל לחפף, ולעומק זה אומר להתחיל להיתקע פה שעה, ואין לי בכלל חשק כי אני כותבת כבר שעתיים באתר..."
אמרתי לעצמי "בהזדמנות".

ואז ידעתי הרי ש "הבהזדמנות" הזו היא פתח לדחייה. אם עכשיו אין לי חשק אז מה, הרבה פעמים אין חשק, ופה מדובר על משהו חשוב, באמת שאני רוצה לענות לך. וסביר להניח שביקשת ממני פרטים שלא בטוח שתמצאי במקום אחר, וגם אם כן, בכל זאת, הרגשתי שאני אוכל להסביר טוב יותר.

ניסיתי להבין למה אין לי חשק לענות כרגע.
הבנתי שזה נובע מעיוות חשיבה של הכל או לא כלום, מעין פרפקציוניזם שהוא אחד מעשרה עיוותי חשיבה שמתוארים בספר ושגורמים לנו להתנגדויות כאלה לבצע מטלות.

כי הבנתי שמשהו לא בסדר גם בלי לחשוב ישירות על הספר והשיטות שלו. הרגשתי שאני צריכה לפרק את ההתנגדות שלי לכתיבה פה. הרי זמן יש לי כרגע, ומוטיבציה לשתף, ולענות, אבל חשק אין לי.

ואז אמרתי לעצמי, שאני לא חייבת לכתוב הכל, ולא חייבת לפרט פרטי פרטים, אלא לנסות להמחיש לך על ידי שיטה אחת (מתוך עשרות שמוצעות שם לבחירתך), עיוות חשיבה אחד(למשל הכל או לא כלום מתוך עשר שיש שם), וזה יספיק. כמובן שכבר מראש חשבתי לציין שזה רק על קצה המזלג ושכדאי שתקראי לעומק.
וזה אכן מה שעשיתי.

וכמובן שחשבתי על זה שלא עם החשק באה היוזמה אלא ההיפך. והתחלתי לכתוב ובאמת בא החשק ואיתו עוד כתיבה עד לרגע זה.

ואת כל התהליך הזה עשיתי אוטומטית, אחרי מס' ימים מועטים שאני משתמשת בספר. בספר מצויין שחשיבה כזו אוטומטית תיבנה אחרי שימוש קבוע בכמה שיטות בכתיבה לאורך זמן. כלומר מה שקרה לי עכשיו זה לא תירגול, אלא תוצאת לוואי טובה רק מבכלל להבין מאיפה הדברים נובעים, עוד לפני שהתחלתי לתרגל ולעבוד על עצמי יותק לעומק. זה עבד יופי פה. אבל זו לא נוסחאת קסם. יש התנגדויות עמוקות יותר למטלות רציניות יותר שאני מאמינה שאצליח להיפטר מהם רק בעוד תקופה ארוכה אחרי תירגול מעמיק של יכולת הזיהוי של התנגדות ופירוקה.

ומה עשיתי בעצם?

איתרתי את מקור ההתנגדות על ידי איתור מקור החשיבה המעוות (הכל או לא כלום).
פירקתי את ההתנגדות, על ידי הבנה שהיא שגוייה ושאני לא חייבת להיכנס לעומקו של הספר מכל הכיוונים.
הורדתי את גודל ה"מטלה הענקית" לדרגה סבירה שאני יכולה להתמודד איתה - הסבר קצר על שיטות הפעולה .
התחלתי לכתוב מבלי לצפות לכתוב כשיבוא החשק, אלא ליצור אותו.

ו5. אז הגיע החשק.
ועכשיו אי אפשר לעצור אותי

(בחיי, אני כבר יותר משעה על התגובה הזו, כולל תיקונים וללכת ולחזור ושוב... ובכיף).

ואפילו נדמה לי שזה יצא לא רע.

וכמובן לא אשכח להבהיר שזה רק הבסיס המאוד מצומצם של השיטה, ומה שעשיתי פה הוא אכן השלד של השיטה אבל יש גם מעבר. ההגיון הוא מאוד פשוט כפי שציינתי במה שעשיתי פה בעצמי על מנת להתמודד עם הדחייה של המטלה, אבל בשביל להבין איך הוא עובד ובשביל לגרום לו לעבוד באופן אוטומטי כמעט תמיד ולאורך זמן, וגם בהתנגדויות גדולות יותר ובכלל, צריך לקרוא לעומק. אגב, יש שם כל מיני שיטות וכדומה. לא כל המ שמתאים לי יתאים לך. לכן גם אהבתי את השיטה, את לא חייבת לנהל יומן פעילויות אם לא נראה לך שזה מה שיעזור, אלא יומן מסוג אחר, או לחילופין את לא חייבת להאמין שזה מה שיעזור בשביל שזה יעזור, אלא פשוט להתחיל לנסות אותו וזה יבוא כבר.

גם חשוב לי לציין שאני לא חושבת שכל השיטה הזו היא אושר ואושר. יש דברים שאני מוצאת כמתאימים לי מאוד ויש שפחות, אבל הרוב מאוד מאוד הגיוני. אני גם בטוחה שיהיו ימים שאני אזעם על הספר ועל השיטות כשיבואו הנפילות. אבל אני מקווה שאני אהיה מספיק חכמה להבין שזה לא הכל או כלום (זוכרים, עיוות חשיבה). מותר שתהיינה נפילות אוי הצלחות גם אחרי שכבר חשבנו שהדחיינות מאחורינו (הויא עוד לא, דרך ארוכה...).

אני משוכנעת שזו לא עוד פסיכולוגיה בגרוש ואני מקווה שהצלחתי לפחות לגרום למישהו לנסות להתחיל עם זה. (אח"כ יבוא החשק ואח"כ עוד פעולה...

)

<אה, ובטח אליס בארץ המראה תחשוב פעמיים לפני שהיא תשאל אותי שאלה

<

טובי, תודה רבה שהרחבת וכתבת.
אני גם מתרשמת מההשפעה המהירה שהיתה לספר עליך, וצריכה עכשיו להתעמק טיפה בדוגמה שנתת.
נראה לי שכשאגיע לארץ אנסה למצוא עותק לעיון/קניה.
תודה, ו-

<נראה לך? זו רק ההתחלה!>

בטוח שתוכלי לרכוש כזה דרך האינטרנט!
וגם בטוח שיש אותו שם בעצם.
זה ספר שיובא לארץ, הוא לא מקומי

הספר נקרא באנגלית Feeling Good, והינה קישור אליו באמזון:
http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/de ... ref=[po]sr 1 2[/po]/002-8057927-9802449?v=glance&s=books
(אם הקישור התפצל על יותר משורה, אז צריך בטח להעתיק ולהדביק את כולו לשורת הכתובת כדי שיעבוד, או לחפש לפי השם באתר של אמזון).

אני בהחלט אחפש אותו גם, כי פרץ העשייה של שבוע שעבר התפוגג לו

.

זו לא נוסחאת קסם אגב. זו מלחמה אמיתית.
רק שהכלים נראים מעודדים.

לדעתי הבעייה היא, שלדחיינים יש נטייה לחשיבה שלילית, כלומר ממש רדאר לזיהוי קושי, עכשיו שאנחנו חושבים על משימה שצריך לעשות, הרדאר מייד מאתר את הקושי (אפילו מהר מכדי שנצליח להיות מודעים) והתחושה הרגשית היא..ממש לא בא לי לעשות את זה..אני אדחה את זה למצב שארגיש יותר שבא לי.
עכשיו השאלה היא איך מצליחים בממוצע יותר פעמים בכל זאת להתגבר על תחושת האי-רצון הזאת????

בעייה קשה . יש לי נטייה לדחות את כל הטיפול בשעות העבודה שלי ואישורים , כמובן שלא מקבלים כסף אם לא דואגים לזה......... איך מתמודדים?
שאלתי מהספריה את "אם לא מחר אז מחרתיים". זה נראה ספר מעניין מאד. ניתן לקחת כל פעם 4 ספרים. במשך 3 חודשים שמותר להחזיק ספר באופן מקסימלי ,הייתי 10 פעמים בספרייה וכל התקופה הזו הוא היה אצלי . בעלי כל הזמן סיפר בדיחות נוסח "אולי תקראי בו מחר או מחרתיים"? לפני שבוע החזרתי אותו לספרייה מבלי לקרוא בו עד הסוף(לעומת למעלה מ9 ספרים אחרים שקראתי תוך תקופה זו)

יש לי נטייה לדחות את כל הטיפול בשעות העבודה שלי ואישורים , כמובן שלא מקבלים כסף אם לא דואגים לזה......... איך מתמודדים?
דיווח שעות גיליתי שאם אני כל הזמן רושמת על הדו"ח הסופי (הנייר שאותו יש להגיש) אז בסוף החודש / התקופה זה לא הרבה מאמץ להגיש אותו.
לגבי הספר אולי לא היית צריכה לקרוא אותו אולי הואפשוט לא מעניין בלי קשר לדחיינות. ?!

לגבי הקושי, קראתי איפה שהוא שאכן הרבה פעמים דחיינות קשורה לאינטרליגנציה גבוהה, במובן הזה של ניתוח ריאלי יותר של התהליך הנדרש וירידת מוטיבציה בגלל הקשיים. חצי נחמה... S-:
לגבי איך פותרים את זה מצאתי טריק די נחמד. לעצור שניה ולנתח את עצמך, סדרת השאלות היא משהו בסגנון:

מה גורם לי לחוסר חשק לטפל בזה עכשיו?
מה יפחית זה?
מה הסיבה האמיתית שאני רוצה לעשות את זה?

אסביר:

כשעושים לזה אאוטינג זה הרבה פעמים מוריד את התחושה. למשל במקרה של דיווח שעות זה בדרך כלל נובע אצלי מחסר חשק לעסוק במשהו לא פרודוקטיבי, או להתאמת עם זה שבמהלך היום הייתי לא פרודוקטיבי בחלק מהזמן, או עם הצורך לזכור מה בדיוק עשיתי. ברגע שמכירים בסיבה קל יותר להתעמת איתה, כמו לותר לעצמך על זה שיש לך שעה חור. קורה.
החלק מהמקרים הכרה בסיבה האמיתית מאפשרת פיתרון. למשל דחיה של מאמר שאני צריך לכתוב ובירור עצמי שהוביל לכך שאני דוחה את זה כי אני לא יודע איך ממש לתקוף את זה, ורתיעה מלהושיב את עצמי לכתוב אל תוך הלא נודע. הפתרון - הגדרת תת משימה קטנה יותר, כמו לאסוף רשימה של אתרים בתחום. אז רמת המחויבות למשימה הרבה יותר גדולה ופחות דוחים. כמובן שלבעיות אחרות פתרונות אחרים, אבל עד שלא הכרת בבעיה לא תנסה לפתור...
לכל משימה שאנחנו עושים יש סיבה חיובית. לפעמים היא מיידית, כמו ה"משימה" לאכול צהריים, ואז בדרך כלל לא נדחה יותר מדי, ולפעמים היא עקיפה ואז מאוד עוזר להזכיר לנו אותה. בכל שלב של תשובה ללמה אני עושה את זה, אם הסיבה היא שלילית ("אני חייב", "הבוס אמר לי"...) צריך לעלות עוד רמה ובסוף מגיעים למוטיבציה. למשל: אוף אי לי כח למלא את הדו"ח הזה. למה אני עושה את זה? הבוס אמר לי. אז מה? הוא מאוד ישמח מזה. למה זה חשוב לי? כי אני ממש רוצה את הקידום שדיברנו עליו לאחרונה. איזה כיף זה יהיה, סוף סף אקבל רכב, יאלה נתקתק את הדו"ח ונעוף הביתה....

[ אגב, אם לא מגיעים לסיבה חיובית, הפתרון הוא לא לעשות!! זה כבר נוגע לניהול מחויבויות וזה למתקדמים... (-; ]

מונו ואולי את חושבת לעצמך שאם תקראי אותתו תאלצי ליישם אותו ואת דוחה את זה מראש?
כשאני התחלתי לקורא את הספר שהמלצתי עליו למעלה, החלטתי מראש במותר לי רק לקרוא אותו לפחות פעם או פעמיים לפני היישום כאשר היישום הוא בחירה.
ממש שכנעתי את עצמי שאני לא מיישמת כלום, רק קוראת! וכך התחלתי לקרוא, וההמשך מתואר למעלה.

בדרכ בספרים הללו יש הפנייה לניהול רשימות הותעמקויות וחטטנות אישית שלפעמים יש לי חשק להתעסק איתם ובדרכ ממש לא. יכול להיות שזה מה שהרתיע אותך. אם תנסי אולי להתייחס לזה כאל סתם עוד ספר מעניין תאורטית אני מניחה שאולי היהי לך קל יותר להיכנס לתהליך הקריאה.
ואולי כמו שאמרה פלונית אחרת הוא באמת משעמם, אז, באמת זה לא שחסרים לנו מטלות משעממות שאת צריכה להכריח את עצמך לעשות עוד אחת.

ומבחנים.

מה קורה כשכל פעם דוחים את הלמידה לדקה התשעים ותשע...
ב-ע-י-ה

אם לא מגיעים לסיבה חיובית, הפתרון הוא לא לעשות!! זה כבר נוגע לניהול מחויבויות וזה למתקדמים...
בועז, אנא עשה חסד וספר על ניהול מחויבויות! אנחנו מנסים להתקדם.....
תודה @} אהבתי את דרך המחשבה.

תודה אהבתי את דרך המחשבה

את מה, את ה הפתרון הוא לא לעשות!!

והיום אני חושבת על זה שבעצם את רוב רובן של המטלות שאני דוחה, אני באמת מאמינה שיבוא יום ואעשה אותם ועוד על הצד הטוב ביותר.
המציאות מעידה סטטיסטית שאין לה קשר לאמונה הזו.

או ש
המטלה נדחית עד למצב שכבר אין ברירה כמו מבחן שחייבים ללמוד, חשבון שצריך לשלם וכו', ואז המטלה מתבצעת אבל על הצד הפחות טוב שלה, בליווי קנסות, ושאר צרות.
או ש
המטלה נדחית, מעלה אבק, נשכחת, הופכת לא רלוונטית או מבוטלת במודע (כי בלא מודע היא בוטלה הרבה קודם) כעבור שנים. לא לפני שהועברה בין כמה מדפים, ארונות ובתים.
או ש
המטלה נדחית עד לאין קץ, היא לא מבוטלת, ולא נעשית בדחיפות ובאופן רע, אלא פשוט מרחפת שם כמו צל . זה יכול להיות רצון להתנדב לאיקס מיקס דריקס, או לסגור עניינים רגשיים בלתי פתורים, או לעשות שינוי רציני (תזונה, גירושין, מעבר וכו'). איכשהו המטלות נדחקות עד אינסוף.

בזכותכם ניקיתי עכשיו 2 כתמים שמסתכלים עלי מהרצפה כבר כמה ימים...

שליחה על ידי קשת* » 23 מאי 2005, 21:54

חברה אמרה לי היום שהיא מונעת דחיינות בזה שהיא פשוט אומרת שהיא בעלת אופי קשה כהגדרתה ואם היא התחילה אין מצב שהיא לא תסיים.

שלום לכולם,
כמו שאתם רואים אני מאוד חדשה ב'באופן', עדיין מנסה למצוא את דרכי בתוך האתר וכל יום מגלה דרכים חדשות לקרוא עוד ועוד דברים מענינים, ויש הרבה כאלה.
אבל היום, עכשיו, "נפלתי" על מדור דחיינות כרונית ולא האמנתי למראה עיני.
יש עוד אנשים כמוני, והרבה (המון....).
בעלי כבר מיואש ממני ולדעתי לא רחוק היום בו יגיד לי "או אני או הדחיינות".
התופעה החמירה עכשיו כשאני מובטלת ונמצאת בבית.
יש לי רשימות מפה ועד בויבריק של לעשות, להתקשר, לברר, לטפל, לסדר, לנקות והן משום מה לא נגמרות. ועובר יום ועוד יום ואפילו עבודה אני לא מחפשת כמו שצריך..... הצילוווווווווווווו!
איך נפטרים המטבע הדחייני הדוחה הזה? איך עוברים למצב "עשה ואל תדחה?"
הבטלה משתלטת עלי ואני טובעת יותר ויותר עמוק בבוץ הזה שנקרא דחייה.
נא עזרתכם האדיבה בעצות
תודה ולילה טוב

פתאום שמתי לב שהרבה מאוד זמן עבר מאז שמישהו נכנס למדור.......

עצה:
לבקש עזרה.
אפילו בתשלום.

יערת דבש תודה על התגובה המהירה.
ממי מבקשים עזרה ?

מנקה, עוזרת, כל תפקיד שתגדירי, אפילו אם "לא עשו את זה קודם" כלומר, גם אם תגידי לו/לה לעזור לך לסדר ניירת.
יכול להיות אפילו שכנ/ה צעירה ויכול אפילו להיות כיף.
ועוד יתרון, זה יכול ליצור מסגרת זמן שבו את יודעת "עכשיו אני עובדת" בזכות הגבול שיוצר לך הזמן שבו הזמנת עזרה.

אני לא צריכה עזרה בניקיון הבית אני צריכה עזרה באיך להתגבר על התופעה שנקראת "דחייה כרונית".
יש לי מספיק זמן לעשות הכל, כי כמו שאמרתי אני מובטלת כרגע, אמנם עם 3 ילדים קטנים (10,6,2) אבל לא חסר לי זמן.
מה שחסר לי זה פלפל בתחת שיקים אותי לעשות את הדברים ולא לגלגל אותם לעוד יום ועוד יום.
העצלנות הזאת שאומרת לי לי כל פעם "אחכ".... אח"כ, .....אח"כ, ופתאום מגיע מחר ועוד מחר ומפה לשם עבר שבוע, עברו שבועיים והמטלות רק מתרבות.

הכוונה היא בעיקר ליצור מסגרת זמן שבו את יודעת "עכשיו אני עובדת" בזכות הגבול שיוצר לך הזמן שבו הזמנת עזרה

תהיי מחוייבת. למשל להזמין מישהי שתנקה איתך - א. ביום שבו היא באה את חייבת לנקות. ב. ביום שלפני/בשעות שלפני את צריכה לסדר ולהכין את הבית... וכד'.

זה יכול להכניס אותך למסלול של עשייה, מנסיוני הדחייני הבעיה העיקרית היא בעשיית הצעד הראשון, בשבירת מעגל הקסמים, ברגע שתתחילי לעשות, גם אם זה בזכות אילוצים חיצוניים, יש סיכוי שתמשיכי בשוונג. אולי גם כמה שבועות כאלו יעזרו להדביק פערים, הרי ככמות המשימות כך עוצמת הדחיינות...

.

בהצלחה!

<הולכת להתחיל במשימה שאני דוחה מאז הבוקר....>

תודה לכולם על העצות
רק מלקרוא את המדור הזה עשיתי כמה משימות דחויות ביותר.
מקוה שזה ימריץ אותי לעוד

מהי עצלנות?

מישהו שמע על decompression או deschooling
אצל מבוגרים?

אדם שהוא דחיין כרוני יכול להשתמש בשיטת ply lif ?