דג חתול

מוקדש באהבה http://www.youtube.com/watch?v=jIEI4lWZkxQ לכל האימהות המטרחנות והמעצבנות

רגע, באמא'שכן, הסרטון הזה יותר שווה.

הזה: http://www.youtube.com/watch?v=MuxrMrAg ... ure=fvwrel

אין ברירה. חייבים להפגש....

גם אני ככה וכל האחיות שלי!
מרלן דיטריך - הזוי ומגניב

אויש גמני גמני! והילדים כבר הפסיקו להתלונן (המתלונן הראשי בעבר הוא תלמיד בית ספר לאומנויות במגמת מוזיקה בהווה ומתחיל להבין מה הוא קיבל כל השנים) והמרלן דיטריך מהמם!

חזרה לים ברשותכן.
אחרי שענני הפלנקטון שוקעים, ומתחילה הצלילות, עולים דברים אחרים.
כשלא רואים כלום ומשתנקים ממי מלח, זה מפחיד.
כעבור זמן, כשפתאום רואים הכל צלול...זה מבעית.
לא יודעת כבר מה יותר עדיף (-:
(סתם, בצחוק, צלילות לוקח. )
שאני אחסוך מלל? אוי ואבוי. הלך על הבלוג אם בא לי לחסוך מלל, אבל הנה אני עולה על צדי הדרך הרכים המוריקים עם הגלגלים בעקיפה פרועה מימין ומגיעה לעניין בקיצור מלל מכוער אך הכרחי כרגע: זה מאוד מורכב לגדל ילדים לבד. אוקיי? מאוד מורכב.
(רציתי לכתוב "זה נורא קשה" וחשבתי מה זה העליבות הזאת. מה זה הבכיינות הזאת. מורכב, זה הרבה יותר...דבר כלשהו.)

זה גם יותר קל.

ערב נורא אחד, כשהייתי מרוטת גוף ומרוטת חושים בסוף יום עבודה והכל פה היה ככה וככה ואוכל מוכן לא היה ושלושה ילדים מלאי דברים להגיד כן היו וכבר שמונה בערב שזה שעה ש - תחליטי, או שאת אמא מסודרת וברורה והילדים בשעה הזאת לפני מקלחת ואחרי ארוחה בסדר כלשהו, או שאת אמא סופר קולית והילדים מרוחים בכל מיני עיסוקים הזויים על רחבי הרצפה והשיש, מלוכלכים ומרוצים, והשעה שמונה זה הדבר הכי פחות רלוונטי לאושרם. אבל תחליטי!
שאז צרחה עלי בתי האמצעית ברגע משברי אחד מיני רבים "אם היו כאן שני הורים בבית אז...!! טראח! טריקת דלת! ומעבר לדלת :...אז לא משנה!!" וחשבתי לעצמי אוהו....למה התן מיילל... (סתם (-: , חשבתי לעצמי ש - ) הנה, תחילת עונה חדשה. זה עוד לא נשמע כאן. ועניתי בלבי איי איי איי. בכלל לא בטוח שזה היה יותר טוב, מתוקה שלי. איזה מזל שאני המבוגר היחיד העד לכל מה שקורה פה עכשיו, ויכולה לפייס את זה בחיבוק וארוחה טובה ודי די , עבר, ולא צריכה לתווך את זה גם לתוך זוגיות נוסף לכל. אלוהים ישמור.

כשאני אגדל קצת אני כן רוצה לחיות באותו בית עם אהוב לבי. עוד לא גדלתי מספיק.

הבת הגדולה שלי סיפרה שבכתה דיברו על מריבות בבית. והמורה אמרה "גם ברגעים הכי מטורפים יש מישהו מבני הבית שמביא את הקול המאזן"
ןהיא אמרה "אצלנו ברגעים הכי מטורפים אין אף אחד כזה"
וחברתה אמרה לה בחיבה "לעולם אל תמעיטי בערכו של אחיך הפעוט"
שזה כמובן מצחיק ושנון מאוד כל העסק,
וגורם לך להצטרך, ובדחיפות, לאפשרות אחרת על פני האופציה הכל כך זמינה ומובנת מאליה וברירת מחדליית, של יסורי האשמה. ( נמאס לי כבר מהביטויים יסורי מצפון ורגשי אשמה. נגוון קצת. )

אנחנו אמנם משפחה דו הורית, אבל היו לא מעט פעמים שמי שסיפק את הקול המאזן היה הכלב.

אצלנו הקול המאזן הוא הקול המטריף (אותי).

@} א.מ.ל , את יודעת מה זה? כשמשחררים את התינוק מאיזו פרוצדורה בבית חולים ועל הטופס כתוב "הערות מיוחדות" או "הפרעות חריגות" או משהו - והאחות כותבת שם א.מ.ל. ואת נסערת ולא יודעת מה התסמונת האיומה הזו שגילו אצל תינוקך, ומתביישת לשאול אותה, ולבסוף שואלת, והפירוש הוא "אין מה להוסיף". אז כן, אין מה להוסיף. השנה האיומה אחרי לידת הקטן היתה מתעדנת ומתמתנת אצלנו מאוד לו היה קול מאזן. זה אחד הקרשים ההוריים שאני סוחבת הרבה זמן ואין מה לעשות עם זה.

"לעולם אל תמעיטי בערכו של אחיך הפעוט"
מותר לספר פה משהו מסעיר שלא קשור וקשור, נכון? לקטן היה חום אמש, וגם בלילה, ולוהט מחום הוא ביקש לעבור למיטה של אמא באחת בלילה. הסכמתי לו כמובן. הבעיה היא שהגדול התעורר מזה ובכה מאוד, לא רצה להישאר בחדר לבדו. אני אפופת שינה נהמתי לו "רגע, רגע, תיכף" ופשוט לא הצלחתי לחשוב מה לעשות.
הקטן החולה שמע את הבכי, פשוט קם, יצא מהמיטה של אמא וחזר לישון ליד אחיו.

קודם כל קרוטונית, איזה מותק מדהים הקטן

השנה האיומה אחרי לידת הקטן היתה מתעדנת ומתמתנת אצלנו מאוד לו היה קול מאזן
המממ. הממממ. הממממ. (רגע, אני עדיין חושבת).
איך אני אנסח את זה.
אולי ככה.

השנה האיומה אחרי לידת הקטן היתה מתעדנת ומתמתנת אצלנו מאוד לו היה
משהו שלא היה לנו בבית באותה תקופה, וגם לא היה סיכוי שיהיה )-: וכמה זה עצוב וכמה זה מצער וכמה אנחנו רואות את המחיר שכולם שילמו ואין מה לעשות. הכל התחיל בחטא הקדמון.

נכון שעכשיו זה מתאים לכולם?

כן, בשמת. (נדמה לי שמה שהיא רצתה להגיד זה שלא בנזוג הוא מה שחסר לנו בשנה הראשונה ההיא. אם כי במקרה הפרטי שלי הוא מאוד עזר, הבנזוג. ובכל זאת).

ולא צריכה לתווך את זה גם לתוך זוגיות נוסף לכל. אלוהים ישמור
מזדהה. אם כי, שואלת את עצמי... ונניח שלתוך זה היינו מתווכות זוגיות תומכת (למען השם או שמה)... ?

שלא בנזוג הוא מה שחסר לנו בשנה הראשונה ההיא
כנראה... (אלא מעט צלילות ושכל ישר. אבל אחרי לידה? איפה...).

ונניח שלתוך זה היינו מתווכות זוגיות תומכת (למען השם או שמה)
וואו.
זה מדע בדיוני, לא? (-;

(אני סתם מתלוצצת. יש כאלה שזה מדע בידיוני או איזו סוגה אחרת בשבילן, נגיד פנטזיה. ויש כאלה שזו מציאות חייהן. אני מכירה כמה כאלה באופן אישי לגמרי!!!! במו עיני ראיתי ונוכחתי!!! בפעם הבאה גם אצלם ואסריט בוידאו).

אלא מעט צלילות ושכל ישר
תמיכה, אהבה, חום, דאגה, טיפול אימהי ליולדת, עזרה, הרגעה, עצות מהסוג שאת כן רוצה לשמוע (אם תהדקי את התוסיק שלו קצת יותר למותן שלך אז הוא יתפוס את השד יותר טוב), עוד ידיים רבות שיכולות לערסל ולעסות את התינוק, לטפוח על גבו לגרעפס וכיוצא באלה.

(ובכל זאת הייתי בדיכאון ובסוג של... משהו. לא טוב).

עוד ידיים רבות שיכולות לערסל ולעסות את התינוק, לטפוח על גבו לגרעפס וכיוצא באלה.
את הגדול, לא את התינוק

התינוק היה בסדר גמור...

קרוטונית, לא הבנתי - למה לא אמרת לגדול לבוא גם לישון אתכם? זה לא שהוא בן 16. וגם לא תופס המון מקום.

כי כבר אין לנו ממש מיטה משפחתית, לצערי. במסגרת החיים האישיים שלי יש לי עכשיו חצי חדר ובו עומדת מיטה וחצי. ושלושתנו פשוט לא נכנסים שם. כלומר נכנסים, אבל מריבות, דחיפות, מרפקים, צפוף. אין סיכוי לישון בשלווה. או בכלל להירדם.
מה שכן יש בחדר שלהם זו מיטת אחים משותפת, מין "לורה ומרי" (שתי מיטות נוער צמודות והם ביקשו להוריד את המעקה המפריד).

את הגדול, לא את התינוק
צודקת, שכחתי כמובן לכתוב: "וטיפול אוהב לילד/ים הגדול/ים". אצלי היתה הצלה לבכורה כשאבא שלי בא. סבא מפנק ואוהב שיודע לבשל וגם אוהב להביא איתו כל מיני מזונות טעימים, זו ממש מציאה.

בדיוק היום חשבתי לעצמי שאם היה אתי עוד מבוגר אחראי בבית הכל היה נראה יותר טוב ואז הזכרתי לעצמי שבכלל לא בטוח

"לעולם אל תמעיטי בערכו של אחיך הפעוט"
אכן כן. גם על זה יש לי סיפור. בשבת האחרונה שני הבנים שלי נכנסו בי בעוצמה וכבר לא ידעתי לאן להוליך את רגשותי וכבר צרחתי המון אז פשוט הלכתי להתקלח ואז הפיונת דפקה לי בדלת ואני גירשתי אותה כי כבר לא רציתי לשמוע אף אחד וכשיצאתי מהמקלחת חיכה לי פתק בגודל A4 על הכרית ועליו היה כתוב "זה הזמן להקשיב לאלה שאוהבים אותך" ובתוך לב גדול ומצויר היה כתוב שמה.

הגיע הזמן שיונת תוסיף את האפשרות לעשות לייק לפוסטים שאוהבים.
מי מה -

בכלל הגיע הזמן שיונת, לדעתי.

שני סיפורי האחים הקטנים העלו בי דמעות ואהבה לילדים שלי (זאת הקדירה הריחנית שבה מתבשלים יחד קינמון, תפוז, נתחים משובחים של משהו, על גחלים מעץ ריחני במיוחד, דקה לפני שמפלצונת רגשי האשמה על משהו נכנסת לחדר החמים והמהביל (אני מדמיינת אותה כמו מאי הקטנה) - חוככת ידיים ואומרת אוקיי, הכנתם לי יופי של מרחץ אני רואה, וקופצת פנימה להתבשל.)
(לא שיש לי כזה עניין רציני עם רגשי אשמה. בדרך כלל לא. אולי זה הסתיו והצער על שיכול היה להיות להם מושג יותר ברור של בית. כמו שולחן עם ארבע רגליים. תמיד אפשר להגיד "יש כל מיני שולחנות" וזה כמובן גם נכון. אבל עם שולחן עם ארבע רגליים אף אחד לא מתווכח. זאת יציבות. לך תתווכח עם זה.

מי מה , היא פשוט כתבה לך מרגיעון

איזו נהדרת.

אני מדמיינת אותה כמו מאי הקטנה

דבר ראשון ודחוף: ראית את השיר?!

כן

(בכלל כל כך יפה פה אצלך בדף)

הגיע הזמן שיונת תוסיף את האפשרות לעשות לייק לפוסטים שאוהבים.

הצער על שיכול היה להיות להם מושג יותר ברור של בית. כמו שולחן עם ארבע רגליים

יפה. יפה על שניהם. אמן ותודה

זה הזמן להקשיב לאלה שאוהבים אותך
קסם! קסם של ילדה!

אין ספק שיש לי קסם של ילדה ותודה שהבחנתן. ולגבי השולחן.... גם שולחן של ארבע רגליים , השווים באמת נמתחים , יכולים להכיל יותר ואז את מוצאת את עצמך פתאום מארחת עוד משפחות בכל מני צורות. ובסופו של דבר יגדלו לך ילדים שיכולים להסתדר עם כל מני שולחנות. זה קשה וכואב לפרקים אבל בסוף יהיה טוב.

תודה מקרב לב על המילים החמות, ממש ריגשת אותי @}

אבל בסוף יהיה טוב.
??would you please be ever so kind as to effing refraze that

אוייש זה יצא נורא מתחכם ולא מובן. הנה:
זה ביטוי ששמעתי שמצא חן בעיני שבא להחליף את פאקינג כך וכך...ההטיה של האות F - אפינג כך וכך.
אז , let me refraze that:
?!!could you change the effing end of sentence asap, please

בכלל הגיע הזמן שיונת, לדעתי.
מתלבטת אם להביע את הסכמתי למשפט הכל כך נכון וחשוב הזה, או להתחכם ולהציע את:
בכלל הגיע הזמן ש

<הקושי להחליט מותיר אותי אם הפיסקה המסורבלת שלעיל, בבחינת "תפסת מרובה-לא תפסת">

<כלומר, הפיסקה האפינג מסורבלת שלעיל>

אולי כך: "בכלל הגיע הזמן ש, לדעתי." מניח את דעתך? (-:

רכשתי לי, (בהשאלה, לכמה ימים, כדי לבחון רכישה רשמית) מקצפה ידנית.
בא לי לחצות את הגבול שורץ השומרים המלוכסנים והעשביה הגבוהה ומהבילת המחשבות המחלישות הזה, ולאפות עוגה אמיתית כזאת, שתופחת, ש, סליחה, עולה . זה בעצם לא אני, זה בני הפעוט שמשתוקק לזה. אני מרגישה שאנחנו על הסף של לעבור את הגבול בין זה שהוא מבקש מבקש מבקש כבר חודשים, לבין זה שהוא מתחיל לקלוט שמשהו כאן לא בסדר. ומכאן דרכו הידועה והבטוחה לטוויילייט זואון ההוא שבו אנחנו מתלבטים לפעמים לנצח, כמו רוחות שאינן מוצאות מנוח, בסוגיה האם לכעוס על ההורים, לחמול עליהם, או הברירה הכי גרועה, לרחם עליהם. איי איי איי, איזה מקום דוחה זה, הזואון ההוא.
אז קניתי בשוק תבנית שכמדומני שמה תבנית קפיצית (אחת מתוחכמת, גם עם הגליל הזה באמצע שעושה מקום עגול חלול באמצע העוגה - זה רק לגיוון ויופי, המקום הזה? לא יודעת - וגם קפיץ שמפרק את התחתית.
יש לי גם קקאו שנדמה לי שהוא משובח (נקרא ואן האוטן או משהו כזה. הרשימה אותי ההולנדיות שאפפה אותו)
בקיצור, חשבתי על עוגת שיש.
מהילדות זכורה לי פעולת קיפול החום אל תוך הלבן כמשהו מרגש ואני כתמיד חדורת מוטיבציה להנחיל לילדיי חוויות ילדות מתוקות שלי. מאימא שלי זה קצת סיוט לבקש מתכונים, תמיד אני מרגישה את חוסר הביטחון שלה בכשרוני, בקול שלה. היא יכולה להחזיק את זה יפה נגיד בשבע דקות הראשונות להסבר, ואז פתאום יתפלק לה "את יודעת מה זה מרית, נכון?" או "אבל לא לערבב חזק!" ולשם כבר נמלטת מן צווחת היסטריה סמויה כזאת, שמתארת באופן חד ובהיר כמסך שטוח בפרסומת טלויזיות, את מה שהיא רואה בעיני רוחה. אם לא הייתי גרה כל כך רחוק, היא הייתה אומרת "לא חשוב. חכי. אל תגעי. אני אבוא. "

אמא שלי היא לא תמיד ככה. זו צווחת ההיסטריה שלי, שמתפלקת הנה.
זה תמיד מפתיע אותי ואני מקווה תמיד לשים לב, איך אנשים בני שישים פלוס, טפו עליהם, חיים ארוכים בריאות ואושר, נמצאים בעיצומה של דרך משמעותית.
לא רק בללמוד להגיד לבנות הידיים שמאליות שלהן דברים מחזקים.
גם בזוגיות, בפיתוח מקצועיות, ברכישת עצמאות כלכלית.
זה כל כך מדהים ונפלא בעיני.
שאם כבר לבקש עצה מאמא שלי, זה לא בעוגות, עדיף לעזוב, יש לה בראש כ"כ הרבה צווחות היסטריה של אמא שלה, שתמיד אמרה עליה "זותי חתולה דורמיינדה , תמיד קר לה, חלשה. עדיף לה שתשב עם הקולו על התנור. לא מבינה כלום בעולם איך הולך"
או שהייתה אומרת את המשפט הכי לא ברור שאמא יכולה להגיד:
"מאיפה יצאה זותי??!!"
שאיכשהוא תמיד הבנתי, שהיא חרדה, מתביישת, כואבת, על שכל כך שמרה עליה, שלא הנחילה לה אפילו גרם מהעוז שהיה לה עצמה. גרם.
( הייתה חולה עליה! שלא יהיו פה אי הבנות. בשתי ידיים לקחה האכילה אותה חיממה אותה גם כשלא היה כלום שמה בצריף בפתח תקווה. לא לחמם, לא לאכול. הייתה מבשלת לה חלב עם אורז וסוכר מאכילה אותה לאט לאט עם כפית, שהייתה קטנה, חלשה, שלאכול לא היה. הייתה חותכת את החתיכה בשר לחתיכות קטנות ומכניסה לה חתכה בשר חתכה תפוז, שיתרבב לה שיעשה לה חזק את הגוף. לא הייתה פותחת הפה. כמה חלשה, ככה עקשנית הייתה כשהייתה קטנה, המלוגרדה. בת אחת היתה לה ושלושה בנים והיא נתנה לה שם של מלכה והחזיקה אותה על שתי ידיים עד שנתנה אותה ככה על שתי ידיים לאבא שלי. שלא יגע בה האדמה שלא יתלכלך לה השמלה הלבנה והסרט הענק בשיער. זאתי העיניים שלנו, אמרה באזהרה לאבי, שהיה כולה בעצמו ילד ונבהל מאוד. זאתי היקרה שלנו מהלב של האבא שלה אני היצאתי אותה לתת לך. תשמור יאבא. תיזהר טוב טוב."
נזהר, נזהר, עד שלא נזהר. מה לעשות.

איך לתאר את שברה של אמא, שעבודת החרסינה העדינה שלה, שאת כל התבונה היא השקיעה בליטוש שלה, שירצו אותה, שיקחו אותה, נמצאת מוטלת ככה, בחול.
מה עוד היא יכולה להגיד חוץ מ "מאיפה יצאה זותי".
בפנים אפורים, בפה מתקמט. בחיך מתמלא ברוק לקללות. שאחרי שנים אמרה לי "אחותך, מגיל קטן לא הרשתה לי לדבר על האבא שלך. לידה אסור להגיד כלום. ככה קטנה, ככה סותמת הפה לכולם."
מה, אני כן הרשיתי?
כנראה, אני כן הרשיתי.
אז, (נסחפתי, שאלוהים יעזור לי, סליחה, ) שאם לבקש מאמא שלי עצה, זה לא בעוגות, אלא באיך תמיד, כל רגע הוא הרגע, לעשות בחיים שלך את הדבר היפהפה, העז, החזק והנכון, שמתאווה להיווצר דרכך.
לדעתי לפני גיל שישים לא היה מה לפנות אליה בסוגיות האלה.
ואולי היה, ורק אני לא ראיתי, חירשת סומה וסתומה, נוטרת ונוקמת ונוהמת, מרחמת וחומלת מטומבלת.
אבל לא, נראה לי שלא היה.
לוקח זמן להתנקות מילדות מחלישה. שישים שנה מי -ני - מום.

המרגיעון הצהוב אמר לי עם שילוח הקטע האחרון: "בכל מבוגר יש ילד שמבקש הכרה" , שככה יהיה לי טוב.
ועכשיו הוא אומר לי "קושי אינו בהכרח סבל" . טוב, הוא מתחיל להיות קצת טרחן. תכף יגיד לי את ההוא על הצפרדעים והחסידה, ולא נצא מזה.

ריגשת אותי על הבוקר.
אין כמו אמא. חבל שלוקח לנו כל כך הרבה שנים לראות את זה.
@}

ריגשת אותי על הבוקר

_אז, (נסחפתי, שאלוהים יעזור לי, סליחה, ) שאם לבקש מאמא שלי עצה, זה לא בעוגות, אלא באיך תמיד, כל רגע הוא הרגע, לעשות בחיים שלך את הדבר היפהפה, העז, החזק והנכון, שמתאווה להיווצר דרכך.
לדעתי לפני גיל שישים לא היה מה לפנות אליה בסוגיות האלה_
עם שלי גם ככה.
אמנם קצת לפני גיל שישים נהייתה פתאום חכמה.
אני חושבת שקודם כל צריך לצאת מגיל הפוריות ולהתחיל לחשוב בהיגיון (פוריות והיגיון - שני דברים שכנראה לא הולכים יחד אצלנו הנשים),
ואם עשית מספיק טעויות בחיים שלך עד כה, פתאום את נהיית מה זה חכמה.

אלא באיך תמיד, כל רגע הוא הרגע, לעשות בחיים שלך את הדבר היפהפה, העז, החזק והנכון, שמתאווה להיווצר דרכך.
נפלא.

יום אחד סגרתי את הטלפון אחרי שיחת טלפון לא קצרה מאמא שלי, ככה באמצע יום עבודה, ואמרתי לחלל המשרד "אמהוֹת זה שמחה".
ומי שבמקרה עמדה לידי ושמעה את זה ענתה לי ישר: "כן, וחשוב לזכור את זה כשהן עוד בחיים."

נפלא.

"מאיפה יצאה זותי??!!"
איזה קטעים. אני אומרת משהו דומה כשהילדה שלי מפתיעה אותי עם עוד איזה הבזק של גאונות...

(אבל נכון שמהרגע שהיא נולדה, אני לא מפסיקה להתפעל מהנס הזה. תודה, תודה, על כל דבר שהצלחתי לא לקלקל).

לוקח זמן להתנקות מילדות מחלישה
נכון.
אבל עם כוונה, מורים ועזרה - אפשר שזה ייקח קצת פחות (גם עשר שנים זה משהו, לא?).

_אני חושבת שקודם כל צריך לצאת מגיל הפוריות ולהתחיל לחשוב בהיגיון (פוריות והיגיון - שני דברים שכנראה לא הולכים יחד אצלנו הנשים),
ואם עשית מספיק טעויות בחיים שלך עד כה, פתאום את נהיית מה זה חכמה_
אני מבקשת לשלוח ליונת את המאמר הזה בתור מאמר לעלון בנושא "טעויות". !

לגבי אהבת אם. המממ. אני חושבת - כלומר, יש לי איזו מחשבה כזאת, היולית עדיין, מתלבטת ולא סגורה עד הסוף, שיכול להיות, לא מתחייבת אבל יכול להיות, אני אומרת בזהירות, ייתכן שאמא שלי התחילה לאהוב אותי. אבל זה לא בטוח (כלומר נדרש דיון פילוסופי בשאלה "מה זה לאהוב", "מה זה לאהוב את הילדה שלך", ועוד כמה שאלות שחורגות מתחום הדף)(את העניין האחרון אני אומרת בפסקנות, קרידה, שלא תבואי לי עם "אין שום דבר שחורג מתחום הדף הזה", כי אני יודעת, כי את צודקת, ובכל זאת). ואם אמנם כך הוא, אז הדבר היחיד שיכול להסביר את זה הוא העובדה (עובדה, גם את זה אני כותבת ממש בפסקנות) שהתחלתי לאהוב את עצמי.

[בסוגריים מרובעים אגיד, שיש בזה משהו כל כך מרגיז!!! ]

קוראת את דברייך אלה האחרונים, בגעגוע עז ובדמעות.

_"אמהוֹת זה שמחה".
ומי שבמקרה עמדה לידי ושמעה את זה ענתה לי ישר: "כן, וחשוב לזכור את זה כשהן עוד בחיים."_
ממש. חושבת שאם בנוסף על הפרידה הקורעת הייתי צריכה להתמודד עם תחושה של החמצה, שפספסתי אותה, הייתי שובקת לגמרי.
לכן אני כ"כ מזדהה עם המשפט הזה, כי אחרי שהן כבר לא בחיים, העובדה שזכיתי לבטא ולקלוט עד תום את האהבה והאינטימיות בינינו, הופכת לחזקה ומשמעותית מאוד.
@}

אני מבקשת לשלוח ליונת את המאמר הזה בתור מאמר לעלון בנושא "טעויות". !

מצחיק, ממש קודם חשבתי שאמא שלי היתה יכולה לכתוב אחלה מאמר לגיליון הזה, בתור אחת שרוב החיים שלה קרו לה בטעות. טעויות שרובן ככולן התגלו כנפלאות בסופו של דבר (אם יורשה לי, בתור אחת הטעויות שהתפלקו לה)

[בסוגריים מרובעים אגיד, שיש בזה משהו כל כך מרגיז!!! ]

ניסיתי להבין למה ולא הצלחתי.

איך שלחצתי על הוסף לדף הבנתי.
כי הסדר אמור להיות הפוך.
נכון?

ריגשת אותי על הבוקר כל כך שאין טעם לחזור ולצטט ולהסביר.

כי הסדר אמור להיות הפוך
זה אולי חלק עיקרי בתמצית של המורכבות הזאת.
אבל מה הלכת וגריינת! השתגעת! יותר הגיוני לגריין את:

[בסוגריים מרובעים אגיד, שיש בזה משהו כל כך מרגיז!!! ]
(ואז מי שרוצה להשקיע ייכנס ויקרא, במה יש משהו מרגיז).

ריגשת אותי דג ח.
לצערי לא הצלחתי להרגיש חלק מזה אפילו - לא לפני ולא אחרי...
גם לא ממרחק...
(הדרך ארוכה היא ורבה, רבה)

אוי בשמת, בשמת....
רק עכשיו הבנתי שאת הדף אמא שאוהבת יותר היינו צריכות כולנו לקרוא כבנות, ולא כאמהות, ואז היה ברור לנו לגמרי הפער בין ההצהרה על הרגש, ואפילו הרגש האמיתי שעמד מאחוריה, ובין מה שמרגיש הילד שאליו מכוונת ההצהרה.
ומצטרפת אלייך בכך שיש בזה משהו כל כך מרגיז!!!

אבל רק שאני אבין, נדרש כאן מתכון לעוגת שיש? כי אם צריך, אז יש לי.

מה שכן, ההיסחפות של דג חתול לגמרי הוכיחה את טענתי, לפיה
בכלל הגיע הזמן ש

רק עכשיו הבנתי שאת הדף אמא שאוהבת יותר היינו צריכות כולנו לקרוא כבנות
זה כתוב שם שחור על גבי לבן.
ויותר מפעם אחת.
זה רק מראה לך שתמיד הקריאה חלקית. אנחנו קוראים, שמים לב, וזוכרים רק מה שהמסננת שבראש שלנו מאפשרת לנו לקלוט. המון דברים שנמצאים "שם" לא ייקלטו אך ורק מפני שהמסננת שלנו סיננה אותם החוצה.

עוגת שיש:
ארבע ביצים
כוס סוכר
שלושת רבעי כוס שמן
שמנת מתוקה
חצי כוס חלב
גביע אשל
שלוש כוסות קמח
שקית אבקת אפיה

לערבב הכל ולשפוך חצי מהעיסה לתבנית משומנת
להמיס מאתיים גרם שוקולד מרי, לערבב עם העיסה שנשארה בקערה ן

ולשפוך לתבנית. לערבב קלות עם מזלג ולאפות חום 180 מעלות לבדוק אחרי חצי שעה ואם עדיין נוזלי, לאפות עוד קצת.

בשמת - כן, אני יודעת, וגם זכרתי את זה, אבל זו לא היתה נקודת המוצא של הדף (או של רוב הדיונים שהתנהלו בו). זה תמיד נקרא אצלי כמו נסיון לפייס את כל מי שנפגע מהדף ולומר לו "תראי, אין לך מה להאשים את עצמך, גם אותך לא אהבו כמו שהיית צריכה".
וגם, את יודעת, הדף ההוא הסתובב הרבה סביב הנקה וחינוך ביתי וכל מיני דברים כאלה, שהם חשובים לנו כאמהות (וגם אפשר לעשות עליהם מחקרים ולדבר עליהם אובייקטיבית), ופחות על הדברים שכואבים לנו כבנות, הדברים הבאמת מאתגרים באמהות, שהם לא טכניים, שחייבים לבוא מבפנים, שנמשכים כל החיים.... בקיצור, באמת חורג מתחום הדף.

ופחות על הדברים שכואבים לנו כבנות, הדברים הבאמת מאתגרים באמהות, שהם לא טכניים, שחייבים לבוא מבפנים, שנמשכים כל החיים
לא לא לא. הדף ההוא דיבר על מגע, על חיבוקים, על קירבה פיזית, על נוכחות.
הדף ההוא בדיוק אמר בגלוי "גם אותך לא אהבו כמו שאת צריכה". למעשה, אילו היו אוהבים אותך כמו שאת צריכה, היית אמא שאוהבת בקלות.
ומי שנפגעה מהדף, מובן שהיתה ילדה לא אהובה ואולי היא גם אמא לא אוהבת (כי מה יש להיפגע אם את אהובה ואוהבת, או אם את בכלל לא אמא).
הויכוחים אולי התמקדו בהנקה, אבל הצד שלי לא התמקד בהנקה. לכי לראות את הסיפור על הילדים שעשו יצירות בגן והגיעו עם ההורים שלהם. לא היו שם לא הנקה, לא מנשא ולא חינוך ביתי. רק דיון טהור בשאלה, איך מבטאים אהבה לילד - ואיך נראית אהבה פגועה, מעוותת, ופוגעת.

נו ברוך השם לפחות אמא בבית הבינה שמבקשים פה מתכון לעוגת שיש!
(וגם עוברת היקרה שלה אני מקדישה בחום את הקטע באמבטיה עם קלינט איסטווד. הכנסתי אותך לאמבטיה עם קלינט איסטווד אז אני נורא מבקשת להתרכז בעיקר ולא להתלונן.)

אוייש יש פה כל כך הרבה על מה לחבק ולהגיד תודה ולהחכים ולדמוע בכל התגובות, שאסייג את כל החוכמה לשתיקה
(יא!! נדמה לי שסופסוף הבנתי את פשר הביטוי!!!!! אוי. התרגשות. סייג לחוכמה שתיקה, תמיד טחן לי את המוח, אבל הרי ברור: כאשר באים במגע עם חוכמה, ז"א נוגעים בגבולה, (שהוא סייגה, כאמור, שכן גבול הוא סייג) - יש לבוא אל סייגה זה בשתיקה . כמה חכם. )

ובכן, אצמצם תגובתי לגילוי הלא מי יודע מה נאות, שכל העסק האחרון שנכתב פה התחיל כמייל (שבסוף התנפח ולא נשלח ומצא דרכו לכאן) אל קרוטונית כוהנת העוגות המופלאה, (המודחת ומוכתרת שוב ושוב ללא לאות, נזכרתי פתאום) עם בקשה צנועה למתכון לעוגת שיש.
והדיון שהתפתח פה הוא כל כך מצויין, אני מלאת תודה

המייל התנפח? זה מסביר למה תיבת הדואר שלי עלתה שני קילו!
אין לי מתכון לעוגת שיש, נשמתי. כלומר צפיתי בהמון כאלה, אבל אין מתכון שניסיתי. דווקא אתמול אפיתי עוגה, אבל היא היתה עוגת גבינה מזויפת (חלב קוקוס+כף קורנפלור במקום גבינה) בזוקת שוקולד מריר למעלה. אני חוששת שבכל הנוגע לעוגות אני לא בדיוק כוהנת בבית המקדש אלא מין פאגאנית פרימיטיבית כזו שסוגדת לעצים, לאבנים ולשקיות סוכר וניל, מתפללת לתנורים וכן הלאה.

אני לא אוהבת עוגות שיש ואין לי מתכון, אבל יש לי מתכון לעוגת גבינה אמיתית מהממת. אם את רוצה, כי היא אתגרית-משהו: גם לאפות קלתית קודם, ועד שהיא נאפית להכין שתי תערובות ולקפל אותן... וגם הפרדת חלבונים מחלמונים, כי אחת משתי התערובות היא קצף חלבונים. וכמובן צריך להזדרז ולרחוץ את המטרפים של המיקסר יד (מטרפים!!! זהו! ככה קוראים להם! שנים זה שיגע אותי ופתאום קלטתי שזו המלה! ולא "האלה של המיקסר יד" P-: ) ואצלי גם את הקערה כי יש רק אחת כזאת, בין ההכנה של הבצק להכנה של תערובת הגבינה ותערובת הקצף.

הקטע באמבטיה עם קלינט איסטווד????

צאי, צאי מהאמבטיה. זה לא הוא.
https://www.youtube.com/watch?v=DZXlhSgq7us

שעה אני מפנטזת על שוקולד מרי. שעה. לא ראיתי כזה אף פעם אבל הוא נשמע מופלא פשוט. קריר ונימוח כזה. בעטיפה עדינה. עם פרחים ורודים. שוקולד מרי.
עכשיו כשהתעשתתי לצערי, אני שואלת: לא עושים את זה עם קקאו?!
(ואיך התאספו פה מילים כמו בזוקת, קלתית, ומטרפים. ממש מעדני מקלדת פריכים.)

ממשיכה בעניין אחר ברשותכן: (אבל אפשר להמשיך את הדיון מקודם לכל כיוון שהוא. מי שרוצה.)

אצלנו לא רואים טלויזיה בערב. אוקיי? לא רואים. הבית אפילו קיבל מחמאה מבתי הגדולה, שהיא מה זה בונקר כשזה מגיע למחמאות. היא אמרה "כל הכבוד לבית שלנו. הטלויזיה אף פעם לא דולקת כאן בערב."

אחרי כסת"ח נאה זה, אפשר להמשיך ולספר, שערב אחד (פתאום נהיה חושך אחר הצהריים, טראח נהיה ערב.) התחילו לשגע על המסך גריינים של התכניות הצפויות לנו להמשך החיים, קטעים קצרים משלל תכניות בלופ אינסופי שבסופו היו פה שתי ילדות בצורת תמנון במצב קשה שמשמיע "איממממממא ווווווקקקקקקקשששששששששההה, וקשה וקשה וקשה רק היום רק היום וקשה וקשה וקאאאאשששהההה מה? יש! תודדדדההההה תודה תודה תודה את אמא טובה תודה רבה מואאה מואאה מואאה".
התכנית המדוברת נקראה "דייט בחשיכה". לא משנה מה זה. הזיבלוניה החושפנית העכשווית.
אבל מה, בסוף לא התחרטתי. (למרות שהיו כ"כ הרבה סיבות בדרך להתחרט)
כי בסוף, אמרה בתי הצעירה:
אין דבר כזה להיות גרוע במשהו.
זה תמיד תלוי במה שמעמידים לידך. אבל לבד, בלי השוואה, אז המילה "גרוע" לא יכולה להתקיים.
גם אין דבר כזה יפה או מכוערת. זה רק אם משווים לאשה אחרת, אבל לבד, כשמסתכלים רק עליה לבד, אז המילים האלה לא מתקיימות.

אני שואלת: לא עושים את זה עם קקאו?!
חו"ח! אם כבר רימיתי בגבינה, לפחות בשוקולד לא ארמה!

ועוד על טכנולוגיה ובנותיי החביבות:
בתי הגדולה פשוט ה ת ח ר פ נ ה כשהבינה שלא ידעתי שיש בחירות בארצות הברית. הזדעזעה. ממש, לקחה את זה קשה. היא הסתכלה בי בבעתה תוך שהיא מנסה להחזיר למקום את כל עמודי התווך של האמון שלה בי שהתחילו להתנדנד ולהתפזר בחדר באופן מביך.
זה פשוט מעניין לי את התחת. אמרתי לה.
אמא! זה ממש לא בסדר. אני לא יודעת איך להסביר לך עד כמה זה לא בסדר. את יושבת כאן בבועה שלך ו...
היא לא מצאה מילים.
ובבוקר, כשרצה למחשב לבדוק מי זכה, אמרתי לה אה, אובמה? דווקא פעם שעברה שהוא זכה כן התייחסתי לזה ארוכות בבלוג שלי. אני לא לגמרי בבועה!

הבוקר המשיך, ובתי החכמה לא התייאשה ואמרה לי, תראי, אני בודקת עכשיו את מזג האויר הצפוי. זה טוב להיעזר בטכנולוגיה! זה טוב להיות פתוחים לעולם!
אני מרגישה שחשיפה לכל כך הרבה אינפורמציה זמינה בכזאת מהירות זה דבר לא בריא, אני עונה לה.
בנאדם צריך לצאת החוצה ולשער. לנחש. להיערך.

ואז ביקשתי שתיקח את אח שלה היום כי מיהרתי. היא יצאה לסדר משהו בדיוק כשהתחיל פרפר נחמד, וחזרה בדיוק כשעמד להסתיים, וצחקה. מה מצחיק? שאלתי.
כשהלכתי התחילה התכנית ושבי הזמין מרק. עכשיו חזרתי וזה מסתיים והוא מזמין אמבולנס.

ההסכם היה שהם יוצאים כשנגמר פרפר נחמד, אז היא התיישבה ברוב הדר ואמרה "אני אבדוק באינטרנט מתי זה נגמר, וככה אדע עוד כמה זמן יש לי (נדמה לי שגם דיברה לאט במיוחד, כדי שאבין.) טכנולוגיה זה דבר שמשפר את החיים!" חתמה בשמחה.

לא יודעת מה טוב, לנצח או להיות מנוצח בויכוחים כאלה עם בני העשרה שלך. באמת שאני לא יודעת.
להגיד "אבל מתוקה שלי, תקשיבי לנימה של המנחים בתכנית, ולמוסיקה, אחרי הצחוקים הגדולים עם האמבולנס, זה הרי ברור שזה עומד להיגמר. המחשב גורם לך לא להשתמש באינטואיציה שלך. זה לא משפר את החיים." או לא להגיד? (אמרתי כמובן. סמכתי על ההתנגדות העזה שלה שתאזן, וקיוויתי שמשהו בכל זאת יפעפע.)

קרוטונית, זה לא היה בעוגה שלך:
להמיס מאתיים גרם שוקולד מרי, לערבב עם העיסה שנשארה בקערה ן

ומשהו שחימם לי את הלב: על כפיו יביא
ובביצועה המרטיט של רבקה זוהר

מוקדש באהבה רבה לקוראות.
(עכשיו שחזרתי מקולומביה כולי מלאה ספרדית ואהבה)

אה, טוב, זה המקום הנכון לספר את זה. אוקיי. תתכוננו.
נסעתי לקולומביה לכנס לה לצ'ה, כלומר כנס מדעי בינלאומי בנושאי הנקה.
ואיך קיבלתי אומץ לדבר ספרדית?
כבר שנים יש לי ידע בסיסי בספרדית. עוד ב-1976 או לפני אבא שלי לימד אותי לקרוא ספרדית (את חוקי הקריאה). יחסית מאוחר: לקרוא אותיות קיריליות ולכתוב את שמי בהן לימד אותי בגיל חמש. ערבית התחלתי ללמוד בגיל 12. נורבגית דנית שבדית בגילאי 4-7. בקיצור...
זוכרות את האירווויזיון עם השיר למדי אותי לשיר ?
(כמובן, מי שמספיק קשישה (-: )
אחותי ואני הושבנו את אבא שלי לרשום לנו את המלים משמיעה, ושרתי אותו כל היום (-: (אירוויזיון 1977, בנורבגיה לפי הדיבור של המנחה בהתחלה). עד היום אני זוכרת את הפזמון בעל פה.

לפני כעשרים שנה הייתי מבקרת את החברה שלי ציונה, שברגע שהגיעה השעה היתה מתיישבת לראות את טופז
אני הייתי משתגעת. יווווו, איזה זבל! איך את יכולה לראות את זה?
אבל פוקו-א-פוקו, מה היה לי לעשות? התיישבתי לראות, עד שזה ייגמר, כשחיכיתי לה.
התחלתי לראות, התחלתי להעיר. המתרגמת שבי התעוררה. "לא, זה בכלל לא מה שהוא אומר! תרגמו הכל הפוך!", "אוי, אי אפשר להבין את זה בעברית כי החסירו בתרגום את החלק הכי חשוב!", וככה בקיצור התחלתי לתקן ולהסביר לה כל מה שלא נכנס שם לתרגום...
סימן שכבר אז הבנתי מספיק ספרדית, השד יודע מאיפה.
לפני שנתיים וחצי נסעתי לכנס אחר של לה לצ'ה ושם פגשתי את חברותי מאמריקה הלטינית, שרובן הגדול לא מבינות אנגלית. הן דיברו ספרדית, אני הבנתי הכל, אבל לא ממש יכולתי לדבר איתן. לא קל להתחיל לדבר שפה שאתה לא יודע, רק מבין בשמיעה. ולמרות הדחיפות העדינות של אבא שלי, לא היה לי האומץ להתחיל לקרוא ספרדית (למשל את המאמרים שלו בספרדית).
אבל חזרתי משם בהחלטה נחושה, שאני לומדת ספרדית! לא יכול להיות שאני, שיש לי כל כך הרבה מהשפה הזאת, לא יכולה פשוט להשתמש בה. במיוחד שצריך.
שאלתי את עצמי: איך אני לומדת שפה? מה הכי קל לי? והבנתי שאני לומדת משמיעה. מלראות ולשמוע אנשים מדברים. אז פתחתי ערוץ ויוה ובדקתי איזו טלנובלה הולכת להתחיל עכשיו (ממש לא בא לי להתחיל משהו מהאמצע וגם כל מה שהיה, היה מעצבן ומגעיל). אז אמנם התחילה אחת ארגנטינאית וזו בעיה (לא סובלת את הז'ו וה-ווס שלהם, אבל נו מילא, שאלה יהיו הצרות שלי)(אני לא מסבירה כי זה ממילא חסר משמעות למי שלא מתמצאת), אבל יאללה, צפיתי בה והילדים איתי, כולנו התקדמנו בספרדית, ואני הסברתי להם מה אומרים שם באמת (כל ה-סמ"כים שהם משמיטים והופכים לה"א למשל, כל הז' שצריך להיות י').
ואחרי זה מצאתי ביוטיוב כמה פרקים ראשונים של טופז, ואת בטי המכוערת (הרבה העלו אותה ויש גירסאות באיכות הרבה יותר טובה)!
התיישבתי עם אוזניות לצפות ולהאזין. וכל פעם שלא קלטתי משהו, חזרתי אחורה ושמעתי שוב עד שהבנתי מה אומרים.
וכדי להבין יותר, התחלתי לקרוא את ההערות למטה.
בהתחלה היה קשה. לקרוא ידעתי, אבל הרי המלים לא הופכות מהמלה הכתובה למלה המוכרת. אז כמו ילד בכיתה א', הקראתי לעצמי בקול רם ורק אחרי ששמעתי מה יוצא לי מהפה הבנתי מה אני קוראת (-: מדהים, לחוות שוב את החוויה של ילד כשהוא לומד לקרוא לראשונה, לתרגם את המלה הכתובה למלה המדוברת (וזה אף על פי שבאתי מהאוריינות וכששמעתי את המלים דמיינתי אותן כתובות!!!) זה מאוד עזר, כי הרבה פעמים בהערות הן ציטטו ממה שהשחקנים אמרו וכך אפשר היה להבין יותר טוב מה אמרו בקטעים שלא בדיוק קלטתי. גם למדתי איך כותבים את מה שאני שומעת - לפעמים משהו שחשבתי לשתי מלים נכתב בספרדית כמלה אחת (preguntala נגיד).

וכך קיבלתי את האומץ להתחיל לדבר בספרדית.
בעיקר בזכות Betty La Fea.
בספרדית אמיתית, כי הביטויים וצורות הדיבור נקלטים כפי שהם נאמרים על ידי אנשים אמיתיים, לא שצריך לחבר מלים למשפטים מיחידות בודדות שנלמדות בהקשרים לא רלבנטיים לחיים.

ובסידרה המושחזת והסאטירית הזאת, הופיעו הרבה מאוד אנשים אמיתיים מאמריקה הלטינית: מלכות יופי, זמרים ידועים ועוד. בין היתר מופיעה שם הופעת אורח בפרקים לא מעטים מי שהיתה מיס קולומביה ואחר כך גם מיס עולם, קלאודיה אלנה ואסקס Claudia Elena Vasquez

(כאן אפשר לראות אותה מהשניה השניה של הקטע, בשמלה הירוקה. היא מופיעה עוד הרבה בהמשך הסידרה).

נו, מה יכול להיות רחוק יותר מעולמי כאן בישראל, ממלכת יופי קולומביאנית?
אז ביום שישי בבוקר אני קוראת את תוכנית הכנס ולפתע, לא מאמינה למראה עיני! קלאודיה אלנה ואסקס! אני מכירה את השם הזה!!! אני יודעת מי זאת! על המקום פתחתי את היוטיוב בלובי של בית המלון של הכנס, חיפשתי את הפרק הרלבנטי ואכן - זאת! עכשיו שגרירה של אוניצף להנקה ולבריאות הילד! הולכת לדבר על ההנקה של הילדים שלה !
וואו, לא תאמינו איך התרגשתי.
הלכתי לפגוש אותה. חברתי ד"ר מוניקה טסונה מארגנטינה, אחת מהמרצות בכנס, הציגה אותי בפניה ואני סיפרתי לה שבזכות "בטי המכוערת" אני גם מכירה אותה וגם מדברת ספרדית (-: הצטלמתי איתה!
טלנובלה, לא?
ממש הרגשתי כמו בת טיפש עשרה, כמו שמעולם לא הייתי. ושתדעו שהיא מקסימה, עדינה, נעימה, אצילית ולגמרי בגובה העיניים בדיוק כפי שאפשר לראות מהסרטים.

טוב, בשביל הכבוד האבוד שלי, ובשביל שתשתכנעי שזה באמת עם שוקולד, אני אתן לך עוד מתכון. מה שיפה במתכון הזה, הוא שמקציפים את כל החומרים (שלא תרגישי שהמקצפה הידנית היתה לשוא):
המצרכים (לשתי עוגות בתבנית צרה ומאורכת):
300 גרם חמאה בטמפרטורת החדר
300 גרם סוכר
5 ביצים
100 גרם שמנת מתוקה
330 גרם קמח
12 גרם אבקת אפיה
80 גרם שוקולד מריר
80 גרם חלב
שתי תבניות צרות ומאורכות

אופן ההכנה:
מקציפים יחד את החמאה והסוכר. מבליעים פנימה את הביצים, אחת אחרי השניה, וממשיכים להקציף עד שהתערובת הופכת לממש בהירה. מוסיפים את השמנת, הקמח ואבקת האפיה ביחד ומקציפים עוד קצת במהירות נמוכה. בכל תבנית שמים 1/3 מהתערובת, ואת השליש הנותר מערבבים עם השוקולד (מומס במיקרו) והחלב. את תערובת השוקולד שופכים לשתי התבניות ומערבבים בתנועות מעגליות (ליצור דוגמה של שיש)
אופים בטמפרטורה של 180 מעלות במשך 45 דקות.

וכן, זה עם המון חמאה, אני יודעת.

סליחה על ניפוץ הפנטזיות אבל התכוונתי לשוקולד מריר...

סליחה, מי מודד נוזלים בגרמים?

(התאכזבתי, התנגבתי, התלבשתי)

וואו בשמת! (-: אחלה סיפור!
עכשיו דווקא בא לי שתתרגמי את השיר ההוא (קודם קיוויתי שכמוני תשמעי אותו באוזן חפה ממחשבות אבל אני רואה שאין סיכוי. אז הנה מביאה אותו גם לכאן) :
http://www.youtube.com/watch?v=Htw2IKhL ... re=related

סליחה, מי מודד נוזלים בגרמים?
מי שנתן לי את המתכון הזה....

בשמת, תודה על הסיפור המקסים

(חבל שאין טלנובלות בצרפתית - שפה שכשאני שומעת שמדברים בה אני נמצאת כל כך קרוב לסף ההבנה שזה ממש מעצבן)

סליחה על ניפוץ הפנטזיות אבל התכוונתי לשוקולד מריר...
כן, הבנתי כבר (-:
(נזכרתי פתאום בספר "הנסיכה תבוא בארבע" , מכירה? שמסתיים ב "..כן, הבנתי כבר."

לא ראיתי כזה אף פעם אבל הוא נשמע מופלא פשוט. קריר ונימוח כזה. בעטיפה עדינה. עם פרחים ורודים. שוקולד מרי.
שידור חוזר של ארוע "נתחי צלי". זהו, שום שוקולד בעולם כבר לא יהיה נפלא כמו השוקולד מרי הזה שתארת כאן...

בעורי (בעור שלי)

אני אוהבת את אור השמש
אני גם אוהבת את כחול השמיים והים
אני אוהבת יותר בלי סוף
כדי שלא יהיה אף פעם משהו שייגמר
כמו שהפרח שמח לראות איך נולד פרח
היום הצל שלי נמס כמו הרוח

מי שרוצה לאהוב אותי
שיאהב גם את הכי גרוע שבי, בלהט
הלב של העולם שר בתוך הלב שלי
הרגליים שלי ממשיכות לרקוד בלי להפסיק
מאז שנעלמת הכל חגיגה
וכל הכאב נעלם

אני מוכרחה לאהוב
אני רוצה להיות האור שמנשק את הפרח
אני מוכרחה לאהוב
להיות הפרח שניתן אך ורק בתשוקה

_מי שרוצה לאהוב אותי
שיאהב גם את הכי גרוע שבי, בלהט_

ואת זה:
אני מוכרחה לאהוב

הכי.
את השני, כתבתי בעצמי (ציל צול ציטטה לי את זה בראשית דף הבית שלי...).

זה התרגום של השיר? אוי. כמה מרגש.
תודה רבה רבה.

והוצפתי מחשבות מבלבלות של נכון לא נכון. ובאמת, נניח שבשטף הכתיבה הייתי חושבת על זה, האם היה נכון לחכות עם השטף הזה? (עם שטף, מטבעו של שטף, לא מחכים,) ובכל זאת, מה זה פה, מה הנכון, ולא ידעתי אם לקוות שלא תקראי, או מה.
דג חי יקרה, תודה שעברתי לך בראש,
מה פתאום לעצור את השטף הזה של כל האהבה והאינטימיות, יש לו בדיוק את היכולת המיוחדת של לצבוט ולהרחיב את הלב ביחד, והוא נוצק ממילא אל תוך תבנית הגעגוע שקבועה אצלי וממלא אותו בחום ורוך.
מה גם שתראי איזה שטף אדיר של חום, רגשות ותובנות השטף שלך גרר אחריו...
אני שמחה מאוד ששיטפת, ושמחה שקראתי ושהתגעגעתי ושבכיתי ושמהכל בסופו של דבר נשאר הטעם הבלתי ניתן לפספוס של האהבה.

בשמת הקישור שצירפת לימד אותי שמשמעות המילה מטרנה בספרדית הוא "אמהי". לא יודעת אם זה מצחיק או עצוב

קרוטונית, זה לא היה בעוגה שלך

<מתגלגלת סופית מכס המושלת בעוגות>

מטרנה
מטרנל = אמהי.
מאטר = אמא בלטינית.
ברור! לא שמעת על הניו ספיק? NewSpeak?

אי שם, לפני אי אלו עוגות שייש וטלנובלות, דמעות וחיוכים נדרשתי לרפרייז איזו סיומת. בחיי אדוני וספר התורה שאין לי ניסוח אחר, אבל עכשיו כבר לא איכפת כי כל כך נעים פה גם ככה. תבורכנה נשים על מה שיוצא מכן ואתן מביאות לפה.

יש מקום, איפושהוא ביקום, שמצויה בו ערימה ענקית, עצומה, של כל הקוקיות שאי פעם קניתי לבנות שלי.
ואם מישהו סבור שיש בזה סוג של צד חיובי כי שם נמצאות גם הגרביים היחידות, אז גם בלי לבדוק אני די סגורה על זה שהן נמצאות במקום אחר לגמרי.

אם היה לי זמן הייתי מרחיבה. מה זה, ילדים הולכים לבית ספר עם קוקיה וחוזרים בלי? מה הם עושים איתה? אוכלים אותה? קולעים איתה ברוגדקה? אולי עוזרים לסגור יותר טוב קופסאות אוכל נפתחות של מישהו אחר? אין לי זמן. אין לי עם מה לעשות קוקו. בוקר טוב בכל זאת לכולם.

נכון

אם היה לי זמן הייתי מרחיבה. מה זה, ילדים הולכים לבית ספר עם קוקיה וחוזרים בלי? מה הם עושים איתה? אוכלים אותה? קולעים איתה ברוגדקה? אולי עוזרים לסגור יותר טוב קופסאות אוכל נפתחות של מישהו אחר?
בתור אמא לבת שקונה קוקיות (-: הנה כמה תשובות:

הם הולכים עם וחוזרים בלי כי מציק להן (לא להם, הם בד"כ בלי קוקיות חוץ מהבן של טובה, שעכשיו באמת עשה קארה...).
הן מסודרות כמו אמא שלהן או כמו אבא שלהן, ולכן חלק מהן, כשהן מסירות את הקוקיה מהשיער? פשוט מניחות אותה... איפה שהיד בדיוק נמצאת. אם היד באוויר? אופס. הקוקיה תנחת איפשהו ברדיוס של מטר או שניים... אני רואה כאלה על המדרכות כל הזמן. לפעמים? על השולחן בכיתה. על הכיסא בכיתה. וכן הלאה.
זה נפל מעצמו, החליק מהשיער, ונפל בחצר, בשירותים, באולם ההתעמלות, בחדר ההלבשה. והיא לא שמה לב ברגע שנפל. ולכן לא חיפשה.
היא הורידה ושמה בצורה מסודרת! אה, נו, מסודרת במונחים של ילדה. אז עכשיו אם תהפכי טוב טוב את התיק ותנערי הכל הכל, את כל המחברות, הקלמרים, הארנקים, והכיסים החבויים בתיקים - יש סיכוי שלצד עטיפות מסטיק, טישואים משומשים, שקיות עם שאריות אוכל, זנבות עפרונות, פתקים ישנים וכיוצא באלה מציאות, יפלו משם גם כמה קוקיות.
תקוע בכל מיני מקומות בבית. את תמצאי אם נגיד תחטטי בין כריות הספה, או תהפכי מגירות לגמרי לגמרי.

ואיך שכחתי. הכיסים של המכנסיים והסווטשרטים. לפני הכביסה. לפני.