גשמי ברכה

את מוזמנת לקצץ, לערוך ולמחוק.
למה? אני אשה (-: נהניתי עד מאוד לראות אותך מתפייטת בקריזה

אויש. אויש. אויש.

(רעמי צחוק וגלי כעס של הזדהות. והקטע הכי הזוי הוא שאני מקריאה את כל זה לבנזוג, תחת ההבטחה "קבל הצצה ישירה, חינמית וחדפעמית אל מה שעובר לי בראש לעיתים קרובות מדי", מקריאה את כל הנ"ל ומקבלת "את מנסה לרמוז לי משהו?" במבט אטום).

שיחות ובשמת, הרגתן אותי...

_מה השורה התחתונה?
אה, כן: לזקק: מה. אני. רוצה.
אקטים. מעשים. פעולות. בלי שום בלה בלה מסביב.
מה. אני. רוצה. שהוא. יעשה. ברגע. זה.
לא אתמול לא מחר לא תמיד לא אף פעם לא לפני שנה (לא להעלות עכשיו את כל ספר החשבונות בעשרת הכרכים משנת תרפפ"ו מהפעם הראשונה שהוא עשה את זה).
עכשיו.
לעשות.
ואת זה, לנסח קצר. ברור. ובמתיקות.
לחתוך החוצה את כל הפסקול עם הנגטיבים של הכעס והתלונות והאשמה. זה עושה לו רעש ואז הוא לא שומע מה הוא צריך לעשות._

לתלות את הקטע הזה על מכונת הכביסה ושאלוהים יעזור לנו ליישם. .

אתן ענקיות. בחיי.
אין, אין, כל פעם מחדש אני מגיעה למסקנה, שאת המרחב צריך לחלוק עם אשה.
אני חולקת עליכן. אני לא מסוגלת לחלוק את המרחב שלי עם שום מבוגר. רק עם ילדים! אני והילדים שלי וזהו. ולא שהם לא חוטפים ממני מדי פעם את ה"ואני באמת צריכה להגיד לכם כל פעם מחדש לאסוף את הצעצועים שלכם ולכבות אחריכם את האור על לא דבר!!! אה, סליחה, לרגע היה נדמה לי שמישהו אמר לי תודה!!!! בבית הזה!", אבל אם היה שם עוד מבוגר? גבר או אישה, לא משנה? - השם ירחם. הבית שלי, האחריות שלי, בלי הפריוילגיה להאשים מישהו אחר.
מה. אני. רוצה. שהוא. יעשה. ברגע. זה.
עצה מצוינת. לפעמים אני אומרת את זה לילדים שלי, כשהם קמים בבוקר וכבר מתחילים להתלונן בקול מאשים שהם רעבים: אל תתלונן. תבקש. תגיד מה אתה רוצה.
(כן, לפעמים אני משחקת את תפקיד הגבר בהצגה הזו).

_אין, אין, כל פעם מחדש אני מגיעה למסקנה, שאת המרחב צריך לחלוק עם אשה.
אני חולקת עליכן_
אה, זה רק מפני שלא פגשת את האשה הנכונה D-:

אולי; אבל אני נוטה לחשוב שזה בגלל שאני עצמי לא האישה הנכונה.

קוראת פה ולרגע תוהה אם מותר לי הלכתית להתענג ככה לפני תשעה באב(-:

בשמת א - למען הסר כל ספק - את גבר בגוף אשה. מדהימה יכולת ההבנה והאמפטיה שלך אליהם. כנראה צריך באמת לאהוב אותו בשביל בכלל להיות מוכנה לנסות לשמוע את הפסקול הפנימי שלו, ולהנמיך את הווליום של הפסקול הנשי האישי שלי.

<כוכב מרגישה בשיחת נשים סביב שולחן עגול במרפסת קייצית עם נוף משגע שלהרים וים. עוד שלוק מהלימונדה הקפואה. החיים יפים>

כוכב מרגישה בשיחת נשים סביב שולחן עגול במרפסת קייצית עם נוף משגע שלהרים וים. עוד שלוק מהלימונדה הקפואה. החיים יפים.
אשכרה

אהבתי מה שכתבת היום בדף ע' א' מהגגת (בשעה 17:56..) @}

אפרופו אלה שצריכים משפטים קצרים וברורים -
זה שגר אצלי חזר היום מהעבודה, הכין אוכל ועוגה למחר, הלך לסופר ועזר לכל הילדים להתקלח... וכל זה כמעט בלי שום משפט קצר או ארוך מצידי.

מכיון שאני שקועה עד צוואר בלצפות לזה היה לי פה רגע של פיקחון והיזכרות באיך שהייתי חוטפת את הג'ננה כשההוא היה אומר בטון מצטדק "אבל אני עוזר לך". "עוזר לי?!?!?!" כאילו מה? זה הפרויקט שלי ?!?!? פה בית משותף, קיבינימאט!
אני עם אלטר, בחיי. וגם עם הילדים המון פעמים כבר נשבר לי לחלוק משק בית.
איזה כייף לשחרר קיטור דרך אחרות. שנזכה למצוות ולכביסות תלויות , מקופלות ומסודרות בארון.
ושוב תודה.

אנונימי

_אפרופו אלה שצריכים משפטים קצרים וברורים -
זה שגר אצלי חזר היום מהעבודה, הכין אוכל ועוגה למחר, הלך לסופר ו עזר לכל הילדים להתקלח... וכל זה כמעט בלי שום משפט קצר או ארוך מצידי._
איך? ככה הוא? מה אמא שלו עשתה כדי שיהיה כזה?
אפשר כמה טיפים?

והכי חשוב בעצם: מה אני יכולה לעשות כדי שהילדים שלי (שלושה בנים!) יהיו כאלה גברים, שרואים, שעושים, שמתייחסים, שזוגתם לא תרגיש את הבדידות הקיומית של אשה ואם?

אנונימי

עוד שלוק מהלימונדה הקפואה.

אם שיחות איתנו, אני מוכנה להמיר את הלימונדה בקפה שחור (או אחר) או בלימונדה מחוזקת...ז"א, קפירינייה או מוחיטו.

מה אני יכולה לעשות כדי שהילדים שלי (שלושה בנים!) יהיו כאלה גברים, שרואים, שעושים, שמתייחסים.
אני משתפת את הילד בעבודות הבית בדברים שהוא אוהב, כשהוא רוצה, בצורה כיפית. רק כשהוא רוצה.
לא מכריחה לעשות דברים כשהוא לא רוצה.
בשיחות עולים הדברים שצריך לעשות. איך עושים פירה. איך תולים כביסה. וכו'.
ראשית, להפוך את הפעולות האלה ל"נראות" בשבילו. שנית, שהוא ילמד לדאוג לעצמו. שידע מה עושים כדי לתחזק. שלישית, שילמד לשתף פעולה.

שנית, שהוא ילמד לדאוג לעצמו. שידע מה עושים כדי לתחזק.
ניראה לי אחד הדברים החשובים, שגבר ידע לדאוג לעצמו ולא יהיה תלוי בנשים שסביבו..

איך? ככה הוא? מה אמא שלו עשתה כדי שיהיה כזה?
קודם כל הוא גדל בקיבוץ, ועוד בלינה משותפת, ככה שלא בבית הוא למד את זה..... (למרות שאמא שלו עקרת בית למופת....).
ואל תתלהבי כל כך, כביסה וניקיון ולזכור מה כל ילד צריך לעשות מתי זה עדיין התחומים הכמעט בלעדיים שלי.
אבל לבשל למשל, הוא אוהב, אז הוא בזה הוא משקיע....
זה מתקשר אולי למה שבשמת כתבה: אני משתפת את הילד בעבודות הבית בדברים שהוא אוהב גם אם הילד בן ארבעים ומשהו...
דברים משמימים ובלתי יצירתיים כמו לנקות אבק, לתלות כביסה, לנקות שירותים, וכו', זה לא בשבילו...

_כביסה וניקיון ולזכור מה כל ילד צריך לעשות מתי זה עדיין התחומים הכמעט בלעדיים שלי.
אבל לבשל למשל, הוא אוהב, אז הוא בזה הוא משקיע....
זה מתקשר אולי למה שבשמת כתבה: אני משתפת את הילד בעבודות הבית בדברים שהוא אוהב גם אם הילד בן ארבעים ומשהו..._
שלום אחותי האובדת!

קפירינייה או מוחיטו.
הא?
(כבר בא לי את זה. מה זה?)

לתלות את הקטע הזה על מכונת הכביסה ושאלוהים יעזור לנו ליישם. .
בהתחלה רק צחקתי מהמשפט הזה, אבל ככל שעוברים הימים אני קולטת שהמשפט "לתלות על המקרר" אף פעם לא התאחד לי עם המציאות של הבית כי המקרר כל כך עמוס ג'אנק אחר (סליחה עם כל היוצרים הקטנים ומדפיסי התראות חברת חשמל), ואילו המכונה, אהובתי, ישועתי, ידידתי הבודדת, אחותי העובדת, הממתינה במרפסת ונושאת על גבה בשתיקה טפיפות חתולים בוציות ופריטי כביסה נשכחים שזקוקים ליחס מיוחד- חולצה לבנה עם כתם, בגד שיתפרק אם יכניסו אותו למים חמים או חיתול עם קקי- היא, האצילה, עומדת שם חפה ממגנטים ואימרות שפר. מאמצת את זה, לגמרי.

מתכון לקפירינייה
מתכון למוחיטו

נפלא, הקפירינייה (מומלץ לראות, זה לא מתכון כתוב)

יש מתחת גם מתכון כתוב!!!!

אני רוצה לספר משהו, והוא כ"כ במעבר חד, אבל צריך, כמעט סוג של חובה אזרחית לספר אותו. בהחלט מורידה שני דרינקים של קפיריניה לפני זה. (הלוואי. הלכתי סחטתי לימון עם מים קרים וסוכר, השאר מדמיינת.)

יש לנו חבר משפחה, של ההורים שלי אבל כבר מזמן כבר גם שלי ושל הילדים שלי. איש מבוגר, נהנתן, גרוש, פרפר, אנטיפט למדי, ואהוב אצלנו מאוד. כשהייתי נערה, הייתה לו חברה, שבנה הקטן עדיין היה בבית. הוא היה בן חמש. היא הייתה אלמנה צעירה. והילד, לא ממש היכרתי אותו, אבל שמעתי עליו בלי סוף מהחבר, אצלו רבצתי ימים ולילות לבד ועם חברים ושם גם היכרתי את לאונרד כהן ושם בעצם היה הבית השני שלי. בקיצור הוא היה מדבר על הילד הזה בתיעוב. במשטמה. ותמיד מאותה סיבה. הוא כל הזמן אומר אמא. אמא אמא אמא אמא, היה מחקה את קולו בציפצוף בלתי נעים. חמש שנים הוא חי ולא למד עוד מילים! היה לועג. טפיל קטן ורעשן. אמא אמא אמא. איך היא עומדת בזה! אשה אומללה. שפחה של ילד, היה מקטר.
זה חרה לי אז, בעיקר כי חשבתי שהילד ככה כי הוא יתום מאב, ואמו מתמסרת כליל לגחמותיו הקיצוניות, מהסיבה הזאת. וכעסתי עליו, איך אתה מדבר עליו. הבן של האהובה שלך. כשהתחילו להגיע הילדים שלי, גיליתי די מהר, כשהייתי מגיעה עם התיק הגדול עם החיתולים והקישקושים וכל העניינים וכולי טרודה סביבם ובכלל לא שמה תקליט של ליאונרד כהן, שהוא מגיב לזה בחוסר סבלנות, שהולך ומתפתח למין לגלגנות כזאת, שמגיעה בסוף למיאוס, תלוי באורך הביקור. בילדה השניה די ויתרתי וקצת התרחקנו, ועכשיו עם התינוק והילדות שטיפה גדלו יצא לי לבקר לא מעט. (אני אוהבת את האיש הזה מאוד. ציינתי שהוא אנטיפט. זה לא האישיו)
היום, לראשונה, הוא שיחק עם הבן שלי. זה התחיל בזה שהוא זרק לו כדור סל גדול וכבד לקצה הדשא הרחוק ואמר בהתגרות מרושעת "לך תביא" והילד שלי התגייס ברצינות למשימה והלך והביא. והחזיר לו את הכדור הכבד בהמתנה שיזרוק לו שוב. והשעשוע המרושע הלך והתרכך עם כל פעם שהקטן חזר עם הכדור, ולהפתעתנו, אני ובנותיי שמורגלות בשנאת הילדים שלו ומקבלות אותה, הוא התחיל פתאם לצהול "יופי! תביא! כן! מהר! מחכים לך כאן! אתה רץ! מצויין!" וקיבל לידיו את הכדור בתודה והתרגשות ולרגע התהפכו היוצרות במבוכה והוא המתין לראות, האם התינוק יבקש שוב? והוא ביקש שוב. עד שרצה ציצי ועזב את הכדור ואמר בתקיפות "מא! דצי!" ופנה אלי.

ואז, החבר הזה שלי, אמר פתאום "אני לא יכול לסבול איך שילדים מרשים לעצמם לדרוש את אמא בכל רגע והיא מאפשרת את זה."
וכמעט העליתי את החיוך העייף הרגיל למצב הזה וכמעט שאמרתי יאללה יאללה משועמם, כשהוא המשיך ואמר "אולי אני סתם מקנא, כי לי לא היה את זה"
למה לא היה? שאלתי בחשש, הרי הייתה לו אמא, אני זוכרת אותה, ואת אביו, והם היו עמו בקשר יציב עד מות שניהם, והוא ענה בנימה חצי מנומנמת, כאילו מספר משהו משעמם או ידוע היטב כבר, " כשהייתי בן חמש היא התנתקה" מה זאת אומרת? שאלתי. (אני זוכרת אותה אשה עירנית, מדברת לעניין, מסורקת בקפידה.) "כשהייתי בן חמש זה היה החלק השני של מלחמת העולם, והתחילו להגיע ידיעות על מה שנעשה, והגיעה הידיעה על אחיה ואחותה ואמא ואבא שלה,
ומאז אי אפשר היה לפנות אליה. אני לא יכול אפילו לדמיין מצב שבו פניתי אליה אמא אמא אמא. זה לא היה מצב אפשרי בכלל. אני זוכר רק שאבא שלי היה עסוק כולו בלהרגיע אותה כל השנים. לנו לא הייתה אפשרות לפנות ואפילו לא דימיינו את זה קורה."

נשבר לי הלב להבין את מה שהבנתי היום וגם נשבר לי הלב איך שהוא שיחק עם הילד שלי וכאילו שכח את חומת ההגנה המרירה ההיא ואיך המתיקות התינוקית פתחה בו אהבה כזאת ועליצות וצהלות חדווה כאלה ואז כאילו אפשר היה לו להגיד. כמה שנים אני מכירה אותו! כמה ויכוחים ושיחות על הכל, כמה התנצחויות על גידול ילדים! על חינוך. על החיים בכלל. כמה, אלוהים, כמה התווכחתי איתו. ואיך לא פעם אמר לי בסיום ויכוח סרק על גידול וחינוך ילדים "תסלחי לי אבל את פשוט מטומטמת." (והייתי רואה בזה אישור לניצחוני בויכוח ולאוזלת טיעוניו ועליבות עמדותיו.)
לפעמים, וזה בגדול אני אומרת, לפעמים זה נראה לי עסק אבוד מראש, האפשרות לתקשורת בין בני אדם. ז"א שבאמת יבינו אחד את השני. צריך לעבור למשהו אחר. הפרשות ריח. חיכוך. סימור שערות. לא כל הפטפטת הדבילית הזאת שרק מחרישה את האוזניים ומנפחת את הרהב. המרגיעון הדבילי אומר לי "בכל ויכוח כולם צודקים" ואני חושבת, בכל ויכוח כולם סומים. אם הייתי יודעת, אבל הרי דיברתי איתו לא פעם על הילדות שלו. הוא לא שיחרר כלום על הקטע הזה. זה כאילו שהוא לא ידע את זה בעצמו, באיזהשהוא אופן. כאילו, נדמה לי שהיום נזכר בזה לראשונה, אם זה יתכן. על הדשא כשהתחיל לצהול ככה כמו סוס מאושר. ושאם הוא היה יודע את זה לגמרי, לא היה שונא ילדים שצועקים אמא אמא והיא עונה להם. או שכן, או שהיה מביא הרבה ילדים, ולא רק אחד ומתרחק מגידולו בפחד. או ש או ש או ש. מגדל בבל. זה מה שזה. כשמתחילים לחקור ולמצוא את שלל האפשרויות לאי הבנה ופיספוסים וקצרים ואבידות בתקשורת, זה בלתי נמנע, חייבים להגיע למסקנה שאנחנו במגדל בבל. חבל על הזמן.
כל כך עצוב, נקרע לי הלב, סליחה שאני חוזרת על הביטוי הטיפשי הזה שוב ושוב. כל כך עצוב. מי יודע כמה אנשים ככה.

יש לנו חבר משפחה,_ _איש מבוגר, נהנתן, גרוש, פרפר, אנטיפט למדי.

אתם אוספים אותם כאלה?
(-:

קרעת אותי עם הסיפור הזה.
מה ששוב מחזיר אותי לשיחה הקודמת כאן בנושא נשים וגברים. גברים יכולים לחיות כל כך הרבה שנים בלי להגיד את זה ואולי בלי לדעת את זה. ואולי בכלל העובדה שאנחנו, בעיקר נשים אבל גם גברים, מדברים כל כך הרבה, עושה יותר מדי רעש ומונעת מאיתנו לראות את האמת שמתחת לכל זה.

רוקדת, זה מזכיר לי ש"זה שגר אצלי" (אני מאמצת ביטויים מיעל צ בסיטונות), הכין לי כאן מנחת בוקר אחרי שקרא איך מטפלים כאן בו ובשכמותו, וזה סיפור מתוך ספר האגדה, רגע, אני אחפש אותו במדוייק

"רבי יוסי הגלילי היה הולך בדרך, פגש בברוריה אמר לה: "באיזו דרך נלך ללוד?" אמרה לו: "גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים 'אל תרבה שיחה עם האשה'? היה לך לומר 'באיזה ללוד?'".

אמצע הלילה, התעוררתי שבע פעמים מהחתולה המייללת שלנו ועוד שבע פעמים מהילדים... ואז בשוכבי במיטה מנסה לחזור לישון ראיתי ג'וק ענק על התקרה שעפה בפתאומיות מעלי, קפצתי מהמיטה בבהלה, תפסתי נעל והעפתי אותה על החרק הענק הזה...
ועכשיו אני ערה לגמרי

אז קראתי כאן .

פשוט גדול, כל הקטע לילית נגר...
נקרעתי מצחוק בהזדהות מטורפת!!!

"אוי, למה שוב ציצי? הרי ינקת כל הלילה. די. די. אין לי כוח. שיו. איך כואבות לי הרגליים. הנה, שנייה, אני אגמור לשטוף כלים ואכין משהו לאכול. לא ציצי. תכף נאכל. שיואו איך אני הרוסה. שיואו. איך נהרסתי. שיט, הכביסה. שכחתי לתלות בערב את הכביסה".
מזדהה מזדהה מזדהה!
כל הקטע מוכר עד אימה כמובן...!
(בדרך כלל קוראת כאן בשקט, אז בהזדמנות זו אגיד שאני נהנית כל כך לקרוא את הכתיבה הנפלאה שלך ותודה מיוחדת על שהנעמת את זמני בשלוש לפנות בקר...)

אנונימי

שנקבע כבר מעכשיו מפגש לקפירינייה? בספטמבר, אחיה כמה ימים קרוב אליך. מתאים לך?
אם לא, אז לפחות לקפה וחיבוק

<עדין מוחה את הדמעות מהסיפור על החבר האנטיפט>

טוב שחזרת

גם אני <עדיין מוחה את הדמעות מהסיפור על החבר האנטיפט>
ממש קורע את הלב !

מגדל בבל. זה מה שזה. כשמתחילים לחקור ולמצוא את שלל האפשרויות לאי הבנה ופיספוסים וקצרים ואבידות בתקשורת, זה בלתי נמנע, חייבים להגיע למסקנה שאנחנו במגדל בבל. חבל על הזמן.
בעקבות מה שכתבת, פתאום אני חושבת, אולי באמת הכוונה המקורית בסיפור מגדל בבל הייתה - לא שהשפות המילוליות שלהם התבלבלו (כמו שמקובל לחשוב), אלא שהשפות הפנימיות התבלבלו.
אולי לפני כן הייתה לכולם שפה פנימית משותפת, ופתאום כל אחד קיבל שפה פנימית שונה לגמרי - וזה מה שיצר את חוסר היכולת לתקשר.
רעיון גדול העלית פה !

רעיון גדול
וגם כיוונת לדעת גדולים כי אחד מן הפירושים (וכרגיל לא זוכרת מי) טוען שמה שהתבלבל שם זה שנוצרה ביניהם שנאת חינם, כלומר שהם קיבלו שפות פנימיות שונות וכך נתקבעו כעמים שונים ויריבים - מה שמנע מהם מלפעול למטרה (המקולקלת) והמשותפת שהיתה להם מלכתחילה.

שנוצרה ביניהם שנאת חינם,
כן. זה לא באמת באיחור של יום, הא? זה נכון כל הזמן. השנה לא התחשק לי לחשוב על זה, פשוט כך, וזה הזדחל מאליו בכל זאת באלף צורות ונדמה היה שכל מי שאומר משהו, מדבר בעצם על זה. גם ובעיקר הכופרים הכי גדולים. אם מסתכלים, על זה כולם מדברים כל הזמן, על הבילול של השפה הפנימית. ואומרים את זה כמובן באלף שפות. רק אתמול נודעה לי המטרה של בוני המגדל. זה מידע רווח? איך חמק ממני עד עכשיו. (לא בא לי לכתוב את המילים האלה פה או שיכתבו אותן, בבקשה.)

את משהו. את.

אהבת עולם, כתבת: בעקבות מה שכתבת, פתאום אני חושבת,_ ובהמשך: _רעיון גדול העלית פה ! (קולטת?(-: )
זה קורה כאן הרבה (ומן הסתם בעוד מקומות), שמישהו חושב משהו, או מבין משהו, או מגלה משהו, ומרוב הכרת תודה על ההתענגות שבגילוי/הכרה/התפכחות מטיל מיד את התודה אל מישהו אחר, כי זה אולי רב מלהכיל. אבל חופשי...לא אכפת לי לקבל מחמאות (-:
אבל אני בוחרת בכל זאת להודות לך שממש שמת במילים את מהות בעיית בבל:
לא שהשפות המילוליות שלהם התבלבלו (כמו שמקובל לחשוב), אלא שהשפות הפנימיות התבלבלו.
הגדרה כל כך מדוייקת לבעיה כל כך חמקנית.

בלוג מקסים

קוראת אותו מזה שלושה ימים במקום ללמוד לפסיכימטרי, ולפניו את בדידותו של בוחר האבטיח

תודה על השעות הנעימות

נגמר הבלוג?
לאן עברת?

התחלפה העונה. שובי אלינו

טוב, מכירה את הביטוי the F word?
אז יש אחת כזאת כאן בבאופן. זאת מילת הא'.
אושיה.

אז אצל אילה א אמא (דף מלא א') עלה נושא האושיות. ישר נזכרתי בך.
שני דברים לי אלייך:

ראשית, פה מתחוללים ומחוללים להם גשמי ברכה, ואת נטשת אותנו והפקרת אותנו, עזובים ובודדים!

גשם גשם בוא! גשם גשם שובה! כתבי, כתבי.

ושנית, אני יכולה לבקש ממך להעביר מסר לטובה?
לכבוד חג החנוכה שבא עלינו לטובה, קניתי בסופרמרקט נר (למטרה אחרת) וראיתי סוף סוף את קופסאות הגפרורים הגדולים! בדיוק נגמרו הגפרורים שטובה נתנה לי, וקניתי לנו קופסא זהה! אני מאוד שמחה, התגלית חיממה את לבי, וחשבתי על טובה. תספרי לה?
ממש עושה לי הרגשה של ילדות סקנדינבית, להדליק גפרור גדול. כמו הגפרורים בדנמרק.
נחמד בעת ובעונה אחת להרגיש בדנמרק ובפארק הירדן (-:

מתגעגעת לכתיבה שלך @}

יעל צ

יוווווווווווווווו מקסים! מדהים! מרהיב! מרתק! ושאר מילים שכאלה.
נפלא! ועוד כהנה וכשמה
תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה
ועכשיו לא יודעת מה לעשות - לרוץ קודם אחורה לחיים בבית או להמשיך למלונים. אחחחח, איזו דילמה מרנינה שבה כל תשובה נהיה בוודאי קסומה!
תודדדדדדדההההההההההההההההה

{@{@{@{@

_ואני חושבת, בכל ויכוח כולם סומים. אם הייתי יודעת, אבל הרי דיברתי איתו לא פעם על הילדות שלו. הוא לא שיחרר כלום על הקטע הזה. זה כאילו שהוא לא ידע את זה בעצמו, באיזהשהוא אופן. כאילו, נדמה לי שהיום נזכר בזה לראשונה, אם זה יתכן. על הדשא כשהתחיל לצהול ככה כמו סוס מאושר. ושאם הוא היה יודע את זה לגמרי, לא היה שונא ילדים שצועקים אמא אמא והיא עונה להם. או שכן, או שהיה מביא הרבה ילדים, ולא רק אחד ומתרחק מגידולו בפחד. או ש או ש או ש. מגדל בבל. זה מה שזה. כשמתחילים לחקור ולמצוא את שלל האפשרויות לאי הבנה ופיספוסים וקצרים ואבידות בתקשורת, זה בלתי נמנע, חייבים להגיע למסקנה שאנחנו במגדל בבל. חבל על הזמן.
כל כך עצוב, נקרע לי הלב, סליחה שאני חוזרת על הביטוי הטיפשי הזה שוב ושוב. כל כך עצוב. מי יודע כמה אנשים ככה._
דליתי רק פנינה אחת מהבלוג הנהדר הזה,
תודה.

יורד גשם, זה משמח (בעיקר כי הגג לא דולף בינתיים, וגם אם כן) אז באתי...

>ספל חמאה באה לערוך, ויתרה ויצאה מוסיפה<

רק עתה גיליתי את שלושת דפי הבלוג מלאי ה׳שיחות׳- ואני לא יכולה להניח לזה, איפה את??
מישהו יודע מה איתה? את זהותה?

שיחות יקרה,
יש סיכוי שהופעתו של הדף הזה ב מה חדש תגרום לך לחזור?
מחכה בסבלנות.

קראתי לה לכאן בפייסבוק, אבל חג עכשיו, היא עדיין לא ראתה את הודעתי משלשום (-:

מי יגלה לנו מהם שני הדפים האחרים של שיחות?

יש הרבה יותר משניים. לא יודעת מה הפלוני אלמונית קראה. הייתי רוצה שמישהי תעשה באמת רשימה ביבליוגרפית של כולם, לפי סדר כרונולוגי (שיחות??? נו????).
מה שאני זוכרת כרגע:
דג חתול
בדידותו של בוחר האבטיח

אמא של יונת יקרה, יולי קו יקרה, בשמתי יקרה, היי

כמה נעים להיקרא לכאן

דפים נוספים: טרנקילה והרעש, לא הייקו. כוחו של הטיון,

והספר שלי שיוצא תכף, ''שימי קצת כורכום'' שמו.
תודה על דרישת השלום היקרה לי מאוד

רק עכשיו ראיתי שפלונית אלמונית שאלה. תודה לך.
בלוג החיים בבית
בדידותו של בוחר האבטיח
גשמי ברכה
דג חתול
חיוכה של בוחרת המלונים
טרנקילה והרעש מהדורה ביתית
לא הייקו
כוחו של הטיון

נדמה לי שזכרתי את כולם.
וכאמור יוצא הספר במהרה בימינו אמן ונו כבר אין לי סבלנות - "שימי קצת כורכום"

עירית_לוי

איזה דפים! אחד אחד!!!!

תודה

תתחדשי על הספר, מרגש ומשמח! מחכה כבר לקרוא אותו... ייצא עותק דיגיטלי?

תודה שיחות על התשובה המפורטת. כיף שיצאת גם לאור. התרגשתי ממש. שנים שלא קראתי ספר, אחרי שנשביתי במילותייך פה - בהחלט הולכת לתבל את חיי בקצת כורכום. בהצלחה, בטוח תהיה. והרבה בריאות, אושר ושמחה!

תודה רבה גאיה, תודה רבה פלונית, עדיין לא ידוע לי אם ייצא עותק דיגיטלי. קודם שיוולד זה, יאללה כבר איתו. אחרי זה נראה מה הלאה.

ותודה בשמת על השליחות. ( :
מצאתי את ההדסטארט, אבל לא מתאפשר לעשות שם רכישה של הספר יותר. יש מקום שכן?

כן, בפייסבוק שלי - ענת גביש. תודה רבה