גם אני רוצה דף בלוג

[אנונימי]

זהו דף בלוג @}


רוצה לשתף אתכם בחוויה שאני עוברת, אז לפני הכל, חיפשתי אם מישהו כבר כתב משהו בעבר (מסתבר שכאן כבר כתבו על כל נושא) וכמובן שגיליתי שכן, אז זכות ראשונים לתמר, מהדף חינוך בלי גבולות:


"אני רוצה להוסיף, למרות שבכלל אין לי ילדים (בנות! להסתער על האפרוחית שמתערבת!) שגבולות נראים לי כמו חלק נורא בסיסי בגידול ילדים. בגלל שהעולם הזה מלא גבולות, לא? יש גבול לילדות (מתישהוא נהיים בני 18), יש גבול לכוח, לרצון, ליכולת, לחיים עצמם. לפעמים מציגים גבולות כמו משהו שהורים ממציאים כדי לשלוט בילדים שלהם. אני חושבת שגבולות זה משהו שאנחנו צריכים לתווך לילדים שלנו (בקשר ל"איך לתווך" - הכל פתוח) כי זה עקרון בסיסי בעולם (ככה חינכו אותי - אבל אני כבר באתי למשפחה בתור מס' 4 והיה אפשר להרדגיש איך כל הגבולות קיימים באופן טבעי אצלנו. ואל תשאלו את אמא שלי איך זה היה עם הראשונים!!!!).
ובקשר לרעיון מעשי: בסדנה אחת עשינו סבב בין כל האנשים, שבניגוד לסבבים קודמים בסדנה לכל אחד הוקצבו שתי דקות, עם שעון עצר גדול ומגוחך, 2 דקות שבהן כולם הקשיבו לו. וכשמישהי שאלה: ומה אם מישהו לא רוצה לדבר? ענתה המנחה "אז נקשיב לשתיקה שלו" וזה היה הדבר הכי מופלא שחוויתי בחיים, דווקא בגלל הפשטות והטריוויאליות. כי הרבה פעמים אנחנו כאילו מקשיבים, אבל בעצם כבר מנסחים את התשובה בראש. או שאנחנו בטוחים שלהקשיב זה רק למי שמדבר. ודווקא הילד שקשה לו לדבר זקוק להקשבה הזאת עוד יותר.
אני עובדת עם ילדים בחינוך מיוחד ובייחוד עם המתוסכלים שבהם זה עובד נפלאות. (בטח!!!!!!!!!! יש לי 3/4 שעה לכל אחד בלי אחים, טלפונים, בישולים! חוכמה גדולה.... וזה המקום להצדיע לכל ההורים שמגדלים ילדים מיוחדים, וילדים בכלל. כל הכבוד).
ד"א הסדנה היא "חינוך לערכי אנוש" שבנה מורה הודי בשם סאטיה סאי וזה מומלץ מאוד מאוד מאוד!!!!!!!!!! אם מישהו רוצה אני אחפש ואמצא קשר למי שמעבירים אותה בארץ."

[אש''י_ר*]

אני חושבת שראוי להתחיל עם קצת פרטים: הסדנא היא על חינוך לערכים הומניים: אמת, אהבה, שלום פנימי, אי אלימות והתנהגות נכונה.
(נסו לחשוב על ערך שלא נגזר מהערכים הללו - אני לא מצאתי), היא בנויה בעיקר לאנשים שעוסקים בחינוך, אבל בעצם מי מאיתנו לא מחנך (את ילדנו, סביבתנו ובכלל). הסדנא היא בחינם ונערכת ב-2 סופי שבוע עוקבים.

[אש''י_ר*]

למעשה כשאני חושבת על זה, הכל מוכר וידוע לי, אבל ברצף היום יומי, אני מודה שאני קצת שוכחת.
שוכחת למה אני כאן, מה אני רוצה להשיג בחיי ואיך הייתי רוצה לחיות אותם, וכמובן איך הייתי רוצה לגדל את ילדי.
הסדנא מזכירה.
האינטראקציה עם האנשים המיוחדים, שגם הם כמוני מחפשים את הדרך, המנחה המיוחדת, שמעבירה הכל ברגישות, חמלה והמון אהבה.
קשה להתנתק מהיום יום, מהעשייה והשגרה - אבל זה עושה לי טוב.
חוויה קצרה לדוג': ההנחיה הייתה לחשוב איך אחרים רואים אותי, האינסטינקט שלי היה לחשוב על זיקית, כי גם אני כמו הזיקית מחליפה צבעים לפי האנשים שאיתם אני באה במגע. אבל כשהגיתי בנושא תוך כדי ישיבה שקטה ובקשת עזרה ממקור גבוה יותר בתוכי, ראיתי קשת.
כן, קשת בענן, צבעונית ומרהיבה - מסתבר שאנשים רואים יותר ממה שנדמה לי, שמי שמחפש כן מצליח לראות את הרב גוניות שבי.
בשבילי זו הייתה חוויה מאירת ומעירה

בקרוב אני אכתוב חוויות נוספות.

[אש''י_ר*]

התנהגות נכונה

התנהגות נכונה משמעה התחברות
הגעה אל הבפנים, אל המהות
אל אותה נקודה שבלב
שם אני יודעת מה נכון ומה כואב

שם יש שקט ורגיעה
שם לא תתקיים פגיעה
משם מגיע הדיבור הנכון
שם לא רוצים אף פעם לישון

[אש''י_ר*]

זהו החוויה נסתיימה, היה מופלא.
תמיד מדהים אותי מחדש החיבור המהיר בין אנשים שלא מכירים, הפתיחות וההאהבה, בשונה מחיי היום יום שם כולם קרירים וציניים.
עכשיו נשאר לי רק להתפלל לא לשכוח, וגם אם כן לדעת לסלוח

[אש''י_ר*]

אורה

רצינו לך לומר תודה
על שישה ימים של עבודה
על שישה ימים של נתינה
מאישה שכל רגע בחברתה הוא מתנה
רצינו לספר שנהנו מהחוויה
ושהתחברנו קצת יותר להוויה
שנהנו מרוחה השורה של סאי בבה
שתרם להרבה רגעים של סבבה
אנו שולחים לך הרבה אהבה
ומסיימים את הסדנא כשבלב תקווה
שיהיה לנו האומץ והכוח
את שלמדנו לא לשכוח
אז לסיום קבלי חיבוק גדול
מקבוצה של אנשים שעזרתם להם לגדול

[חגית_ל*]

@}

[אש''י_ר*]

כיף לדעת שמישהו קורא אותי

[תמרול_ה*]

אש''י ר,
כתבת כל כך יפה, אהבתי מאד את הקטע הקצר המדבר על החיבור והמקום שבו אין פגיעה.
את יכולה לספר קצת יותר על המסגרת הזאת, איפה, מה, מי, כמה זמן,
אני בירושלים, ומחפשת דרך "להתחזק באמונתי"... לגדול ברגשות של חמלה, קבלה, שמחה, הרפתקה, סקרנות וכאלה.... כשאני קוראת זה נשמע כאילו באתי לאיזה "בית מרקחת" כזה... אבל באמת אני מחפשת התנסות תומכת.

[אש''י_ר*]

ל תמרול ה ולמי שעוד מתעניין, הנה הדף שנשלח אלי:


תוכנית החינוך לערכים הומאניים על פי סאטיה סאי (V.H.E )

תוכנית החינוך לערכים הומאניים על פי סאטיה סאי היא תוכנית, אשר שמה דגש על פיתוח אישיותו של התלמיד, במטרה לקדם חברה חופשית מאלימות שנאה מרמה אנוכיות קנאה ותאוות בצע.
לשם כך נבנתה תוכנית חינוכית שמקדמת ומפתחת את הערכים העיקריים (cardinal virtues)- אמת, אהבה ,התנהגות נכונה (right conduct), שלום ואי אלימות.
התוכנית תוכננה כדי לאפשר לאנשים צעירים להתנסות ולהכיר את הערכים בעצמם, ממקור ראשון ובכך לתרום לחינוכם החברתי, מוסרי, רוחני ותרבותי .
הערך אמת מתייחס להרמוניה במחשבה מילה ומעשה. במילים פשוטות מדובר באמירת מה שהאדם חושב והתנהגות בהתאם לכך.
התנהגות נכונה מבטיחה שהמחשבות המילים והמעשים של הפרט הם כאלה שמובילים לאהבה שלום ואי אלימות. פרושה ניהול חיים של משמעת עצמית והתייחסות לאחר בחברה.
אהבה מתבטאת בתחושות של אכפתיות חמלה ואחווה בהתייחסות לאחר, לחיות ולסביבה הפיזית שלנו. אהבה מאפשרת שירות וצדקה.
שלום היא המלאות ושביעות הרצון שיש לפרט עם עצמו. שלום מחדד את האינטלקט ומכין את הפרט להתמודד עם קשיי החיים ללא חרדה ודאגה.
אי אלימות איננה רק אי פגיעה ביצור חי, אלא גם אי פגיעה בטבע והסביבה בה אנו חיים. וכן אי פגיעה בעצמנו (בשימוש באלכוהול ובסמים למשל)
התוכנית של סטיה סאי לחינוך לערכים הומאניים נותנת לילדים הזדמנות :
לחקור ולגלות עבור עצמם למה הכוונה בנכון ושגוי, לפתח אמפתיה רבה יותר ולכן יותר חמלה לאחרים, להכיר בייחוד ובערך של עצמם, חבריהם , מוריהם ומשפחותיהם, לקחת אחריות רבה יותר לתוצאות של פעולותיהם, לגלות איך להיות חברים בטוחים, אחראיים ומאושרים בחברה בה אנו חיים.
כיצד נתרמים המורים מהתוכנית?
מערכי שיעור מוכנים לשימוש, כיתות רגועות יותר , הילדים נהיים מתחשבים יותר כלפי מוריהם וכלפי חבריהם, המורים זוכים בתובנות עמוקות לגבי האופן שבו הם מגיבים למצבים. דווח על שיפור ניכר במידת הערכתם העצמית בכיתה כתוצאה של השתתפות בתוכנית האימון למורים של התוכנית של סטיה סאי לחינוך לערכים הומאניים .
התוכנית הנה בינלאומית, מתפתחת ומותאמת תרבותית לשימוש בארצות שונות כמו אוסטרליה בריטניה,שבדיה, קנדה, הודו, מלזיה תאילנד, זמביה ניוזילנד ועוד. הפופולריות של התוכנית מתפשטת במהירות בכל העולם. בקיץ 1995 אימצה UNESCO את התוכנית.
לפרטים והכשרה ליישום התוכנית בארץ ניתן לפנות ל- אורה קרוב:
04-8347169 ,053-292028
דואל: [email protected]

[אש''י_ר*]

עברו כמעט שעתיים ואיני מצליחה להירגע. פגעו בבני, פגעו בי, על מה ולמה?
נפגשנו בגן משחקים, בנות מפגשים באזור חיפה. כולנו ישבנו יחדיו וגוזלי כהרגלו הלך לבדוק את השטח.
הוא התקרב לקבוצת בנות ערביות (6-8), אני עוקבת מרחוק במבטי, רגועה ומחויכת.
אחת הבנות מתקרבת אל הגוזל מושיטה את ידה ו-פתאום מרביצה
ירדתי לעברם בריצה תוך כדי שאגת: "למממממה?"
הילדה לא נבהלה, לא הרגישה צורך להתנצל/להתגונן/לברוח ובמקום פשוט חייכה.
אני המומה מעוצמת הכאב, מעוצמת האלימות שאני חשה עד עכשיו כלפיה ומעוצמת העלבון (בשמי ובשמו).

[אש''י_ר‏*]

אפילו שאני גרה בעיר מעורבת וכ"כ גאה בשלום היחסי אצלנו, האירוע הזה הוכיח לי כמה אני לא נקייה.
כמה אוטומטית ההשלכה שהכל קשור לזה שהגור שלי יהודי, הרי ילדים יכולים להכות בלי שום קשר לעדה, אבל אני ממש משוכנעת שכאן זה היה קשור?!

[ענ_בל‏*]

יפה ששמת לב שאוטומטית ראית את היותה ערביה שמכה את ילדך היהודי. מחשבות "עדציות" צצות בכל מיני מקומות. אני עובדת עם בני נוער מעדות שונות (בינהם גם ערבים) ויכולה להבטיח לך שאין קשר "עדתי" כאן. אלימות לשמה קיימת בכל מיני סיטואציות ואיננה מופנית דווקא מהצד הערבי כלפי היהודי. זה בא תמיד מכיוונים שונים.
בכלך אופן מזעזע לחוות סיטואציה כזאת כלפי אחד מילדיך. זה בהחלט קשה מאוד.

[תבשיל_קדרה‏*]

אויש. מרתיח. ואין למי לפנות (בטח ההורים לא היו שם).

[לוטם_מרווני‏*]

גמאני לא מצליחה להפסיק לכעוס על מה שקרה שם. אולי זה לא קשור אבל גיל אמר שאם זו היתה אם משם, הילדה המכה היתה חוטפת ממנה. וזה שלא הכת אותה, רק צעקת עליה (ודי בעדינות) כנראה היא הופתעה כל כך מתגובה עדינה זו שהיא פשוט צחקה. אחרי שהלכת, ישבנו למטה בצל והן לטשו בי מבטים ואני בילדה המכה, הסתכלתי וחשבתי"נראה אותך עכשיו" והן פשוט הלכו. אוף, מרגיז.

[אש''י_ר*]

החלטתי שאני אהפוך את הדף הזה לדף בלוג, בעיקר למען הנוחות שלי, שאוכל לשמר את כל מה שכתבתי...

[חגית_ל*]

ילדה מרביצה - זאת ילדה שהרביצו לה גם.
יסלחו לי על דברי, שאינם נובעים מגיזענות חלילה, אבל ממה שראיתי בטלויזיה בתוכניות על משפחות ערביות ומספרו של סייד קשוע - הילדים הערבים סובלים מחינוך באלימות קשה, השפלות וחוסר יחס. זה לא רק במגזר הערבי. זה הרבה אצל אמהות צעירות עם הרבה ילדים ומעט סבלנות והרבה עייפות אבל זה לא רק זה, יש לזה אישור חברתי.
עד לא מזמן גם בחברה שלנו זה נחשב לגיטימי לגמרי לגדל ככה ילדים.
כמובן שבכל מקום יש גם אמהות שאוהבות יותר, שיוצאות מהזרם הכללי והנורמה, אבל קולן לא נשמע כ"כ במגזר הערבי. הלוואי שהוא יכה גלים.
אולי זה מתוך ההרגשה של הנשלטות, 'אנחנו חייבים להתחשל, להיות חזקים כדי שלא יכופפו אותנו' וכו', אבל זה נראה לי יותר מחוסר מודעות של הרוב.
אצלינו יש פסיקה של בית משפט שאסור להכות ילד. מקווה שגם להם תהיה פסיקה כזאת.

[אש''י_ר*]

אצלינו יש פסיקה של בית משפט שאסור להכות ילד. מקווה שגם להם תהיה פסיקה כזאת
ושוב לא בטוח שזה בכלל קשור להיותה ערביה...

[אש''י_ר*]

אוףףףף, למה בכלל הגעתי לאתר הזה?
מ-2002 הכרתי את האתר ומצאתי את עצמי אחת למס' חודשים מרפרפת עליו. ופתאום (מה פתאום? כבר חצי שנה לפחות) נהייתי מכורה.
היה לי הרבה יותר קל לפני שהכרתי את אנשי באופן, חוויתי אומנם סוג של מועקה מדרך החיים בה בחרתי, אבל "כולם" חיו ככה וזו נראתה הדרך היחידה לחיות ואז הכרתי את האתר ואת האנשים שמנסים ליישם הלכה למעשה את הדברים פה.
תמיד הייתי "קצת" שונה, יותר חושבת על הבחירות שלי ועל למה אני עושה את מה שאני עושה.
האתר והרעיונות בו התחילו להתגבש לידי מעשה, חייתי את חיי הנעימים, למדתי לקצץ איפה שצריך על מנת להסתדר עם משכורת אחת ולאפשר לעצמי לגדל את בני בעצמי. בן זוגי נהיה שותף פסיבי והתחילו אפילו דיבורים על מעבר דירה (אל מקום ירוק ו"טבעי" יותר).
בדיוק באותו שלב התחילה להתגבש גם הקהיליה החיפאית ולרגעים היה נראה שהחיים פונים למסלול אחר.
ואז המציאות טפחה על פנינו, בן זוגי נכנס ללחצים כבדים מעול הפרנסה, בעבודה שהוא לא אהב וכמו כן בשעות בלתי אפשריות, שלא השאירו לו זמן פנוי להיות חלק מההווי המיוחד שפיתחנו אנחנו (בני ואנוכי). גם לי היו המון רגעים של יאוש, בעיקר סביב השעמום, החוסר באנשים שיקיפו אותי בדרכי החדשה או סתם יהיו שם להעברת הזמן. החברים והמשפחה התחילו להציק לי שאני חייבת למצוא עבודה כי המצב שלי מדרדר, חלק מהזמן התקוממתי נגד זה וחלק מהזמן הרגשתי שאולי יש צדק בדברים. אהובי החל גם הוא ללחוץ שהגיע הזמן למצוא עבודה, גם כדי להוריד ממנו את הלחץ ואולי אולי גם לאפשר לו לממש את עצמו בתחומים אחרים שהוא חושב עליהם ומצריכים לימודים (שיבואו כמובן על חשבון שעות עבודה).
אז החלטנו שהגיע הזמן למצוא עבודה, עשיתי את עצמי כאילו אני מחפשת עבודה ובמקביל ניסיתי לחשוב על פתרונות ביניים כמו לקחת עוד ילד או לעבוד מהבית. הזמן נקף והמינוס התחיל להציק, דברים שפעם היו ברורים מאליהם כמו ביקור דו שבועי במשחקיה הפכו להיות סוג של מותרות שצריך להקדיש להם מחשבה נוספת, שלא נדבר על בילויים יקרים יותר.
הגורל התערב ומצאתי עבודה מעולה, עבודה שמצד אחד מאוד מאוד נחשבת ומקדמת וכמובן שכרה בצידה ומצד שני זו עבודה שמתאימה (?) לאמא, כמובן הכוונה לאמא מיינסטרמית לגמרי, אבל כזו שמאפשרת לי לקחת אותו כמעט כל יום מהגן, למשל (אולי זה נשמע הגיוני וברור למי שנמצא כאן, אבל זה לא המצב בשוק הפרטי, קמעונאי וודאי שלא בתפקידי ניהול מהסוג המדובר). התחלתי לעבוד, השפע הכלכלי בדרכו, ביום יום נחמד וחדש לי.
אבל...
וכן אני מגיעה שוב לנקודת המוצא: למה בכלל הגעתי לאתר הזה? מצד אחד היו יכולים אולי להחסך לי יסורי המצפון וההרגשה שלא בטוח שזו אכן דרך החיים בה ארצה לחיות את חיי.
הייתי ממשיכה אם בני לא היה דורש את תשומת הלב שבהחלט מגיעה לו, עכשיו יותר מתמיד

[אש''י_ר*]

אני חולה - מגיע לי!
גם משרה מלאה, גם דד ליין לתזה וגם בעל שהתחיל קורס של ארבעה חודשים ולא יוכל לתת יד בבית
זה ברור שאי אפשר הכל וזה ברור שהלחץ האסטורונמי זימן לי את "ההזדמנות" לנוח בבית.
העבודה מעניינת, נעימה וגמישה, אבל הייתי כל כך רוצה לחזור כל יום באחת ולא בארבע.
הייתה לי שיחה עם הרופאה (הצעירה) שהסכימה איתי שאנחנו לוקחות על עצמנו הרבה יותר מידי, אבל מה האופציות?
גם בבית נקרעתי, המצב הכלכלי הלחיץ אותי לא פחות, והלבד עשה לי ממש לא טוב.
(הבנות החיפאיות מדהימות אבל נפגשנו פעם-פעמיים בשבוע).
עצוב לי

[שיבולת_שועל*]

היי אש"י ר , מה שלומך? אני מקווה שעכשיו יותר טוב.
רציתי רק לומר לך שלא הגעת לאתר הזה במקרה, כמו ששום דבר אינו מקרה, וכשכבר הגעת - יכולת להיתקף בסלידה עזה ולסגת מכאן בלי להסתכל לאחור. העובדה שנשארת ואימצת אמונות מכאן מעידה על כך שהגישה נגעה בך במקומות שכנראה זכורים לך מאיפשהו.
אני מבינה את הרגשתך. גם אני לפעמים חושבת שגן עדן של שוטים ממלט אותך לפחות מן השוטים המצליפים של הידיעה. אבל מרגע שאת יודעת - אין אחור. זו נקודת אל-חזור.
אני יודעת - גם אני שם - כמה זה מפחיד לעשות שינויים.

[סיגל_ב*]

עצוב לי



< חסרת תובנות בשעה הזו, רק חיבוקים לשלוח >

[יוחננ_ית*]

_אני חולה - מגיע לי!
גם משרה מלאה, גם דד ליין לתזה וגם בעל שהתחיל קורס של ארבעה חודשים ולא יוכל לתת יד בבית_

אשי"ר, איך את מרגישה עכשיו? פעמיים נדמה לי יצא לנו להיפגש במפגשים בחיפה, פעם אחת לפני שהתחלת לעבוד ופעם אחת אחרי. דיברנו קצת בשתי הפעמים אבל לא ידעתי שאת עוברת את מה שאת עוברת. אני שולחת לך ומאחלת שהכל ייעשה הרבה יותר קל - ומהר!

[אש''י_ר*]

תודה בנות, כבר התרגלתי שלא קוראים כאן והרשתי לעצמי ופתאום...
דווקא מרגיש נעים @)

[אש''י_ר*]

כמה נעים החופש, לקום בכל יום בקצב שלנו, לאכול ארוחת בוקר ולחשוב איך נעביר את היום בנעימים.
אני חייבת למצוא סידור שיאפשר לי להפסיק לעבוד במשרה מלאה, זה הרבה יותר מידי בשבילנו!!!
לא יכולה להפסיק לדמיין את הירוק בעיניים, את הקהילה המשגשגת ואתי' שלי קרוב אלי הרבה.

[שיבולת_שועל*]

מה שלומך?

[אש''י_ר*]

בדיוק שנה ואני עדיין באותו מקום
מצד אחד מחפשת עבודה ומצד שני רוצה להשאר עם י' בבית, במיוחד אחרי חופשת פסח הזורמת והנעימה שעברנו יחד.
י' הולך לגן, לרוב ברצון אבל עכשיו אחרי החופש פתאום הוא לא כל כך רוצה ללכת, אולי הוא מרגיש שעכשיו אפשר ללחוץ ושאמא בעצם מרגישה כמוהו?
יודעת שאם אשאר במקום אמצא שוב עבודה ושוב עולם כמנהגו נוהג ושלמעשה רק שינוי קיצוני כולל מכבר דירה וכיוצ"ב יאפשר לי ללכת אל נקודת האל חזור
עושה קצת יוגה והולכת לטיפול ביופידבק כאילו זה מה שיחבר אותי לעצמי אבל בתוכי יודעת שזה הרבה פחות ממספיק

[אשי''ר*]

מלחמה. ניתוק מכל מה שיש לי בחיים.
אח'לה זמן לחשבון נפש ולהרבה זמן פנוי.
הימים זורמים לאט ובנינוחות, כל יום קמים בבוקר (איזה בוקר כמעט צהרים) ומחליטים מה נעשה היום.
אין עבודה, אין גן, אין שיגרה , אין שום דבר ש'צריך' לעשות.
אמא וסבתא נמצאות לצידי כמו בשבט גדול שתמיד רציתי ועל כן גם תחזוקת הבית גוזלת ממש מעט זמן ואנרגיות.
הבנזוג מחפש את עצמו, לפעמים מוצא יותר, לפעמים פחות.
הסתפקות במועט היא הכרח המציאות - לקחנו בגדים לסופ"ש ונשארנו חודש, את המטען השארתי בבית כך שגם טלפון אין לי כאן.
יש לנו רק חדר אחד והמון זמן פנוי, כבר ציינתי?
הספקתי לגמוע 6 ספרים ונגמר לי המלאי.
ובכל זאת למרות הכל לא טוב לי.
מרגישה מן ריק, מן חוסר במימוש, במשמעות, בדברים גדולים.
לא מספיק לי להנות מחיוך, ממחווה של אהבה, או מנוף הטיילת.
מרגישה שקצב החיים מסביב לא נכון, לא מתאים - לי.
בילויים עם אנשים נראים לי ריקניים לגמרי.
ורק בהרצאות שהייתי בהם מצאתי קצת נחמה [מרכז ערכים] אולי בסוף אחזור בתשובה?!
עוד לא החלטתי מה אעשה כשאהיה גדולה, איך אני רוצה לחיות את חיי ומה אני רוצה לעשות לפרנסתי/אושרי.
רעיון המעבר למושב עלה שוב על הפרק, אבל קשה מאוד למצוא משהו, בעיקר שאנחנו לגמרי לא מפוקסים על מי נגד מי ואיפה.
ובכלל כולם אומרים שחייבים 2 מכוניות ומאיפה נביא תקציב לזה כשכרגע אפילו אחת אין לנו?
אני לוקחת את הזמן, מקווה שהגלים יכוונו אותי למה שנכון עבורי, כי לבד אני לא ממש מצליחה.
אולי אני אלך לנוח קצת ואתן למחשבות הרעות לנוח גם.