בשנים האחרונות העמקתי הרבה בגישתו של ד"ר גורדון ניופלד לגידול ילדים, "הורות מקושרת".
חיפשתי פה באתר דפים או התכתבויות בנושא, ולא ממש מצאתי.
מה שכן, מצאתי הבוקר את הדף הזה, שהימם אותי לגמרי ברעיונות שהוא מציע בעקבות הספר "מיתוס גידול הילדים" של ג'ודית ריץ' האריס.
שמתי לב שבצורה אינטואטיבית הדף התמוסס די מהר ועורר התנגדות גדולה.
אני אישית לא קראתי את הספר ולא חושבת שאטרח.
אני מבינה את הטענה המרכזית שהוא מעלה וזה מספיק מבחינתי.
דווקא שמו של ד"ר ניופלד עלה שם כתגובה נגדית לספר הנידון.
יש לי הרבה מחשבות לגבי התפתחות ילדים ואיכות ההתקשרויות שלהם, חלקן דברים שניופלד אומר במפורש ואני מאוד מתחברת ומזדהה, וחלקן מחשבות שתפתחו אצלי בעקבות הלימוד שלי.
מה שתפס אותי הבוקר, זה שאמש אמרתי לבעלי בעקבות משהו שצפינו בו, שלדעתי ילדים לא צריכים בכלל חברת ילדים אחרים בני גילם.
זה לא שהם לא נהנים לשחק וללמוד מילדים אחרים, אלא שאיגוד ילדים בחמולות לפי קבוצות גיל ממש פוגע בהם.
הרגשה העמוקה שלי, היא שילדים משגשגים בחברת מבוגרים, והדרך הנכונה עבורם לבלות עם ילדים אחרים היא מה שיגיע מתוך היום יום, ילדים שגרים וגדלים בסמוך אליהם, בטווח גילאים רחב.
פה הייתה לי עוד הבנה, שמעבר ללמידה שמתרחשת ואנחנו מדברים המון על למידה, יש תהליכים נפשיים, פסיכולוגיים והתפתחותיים שצריכים להתרחש.
לדוגמא, יש לי שלושה ילדים שאני מגדלת בשנים הראשונות בבית, ואת הבכור רשמתי השנה לבית ספר פתוח.
הוא כרגע בכיתה א' ונהנה מאוד מבית הספר.
עבורי מדובר בהפוגה והקלה בעומס, ובאמת שבדובר במערכת טובה מאוד.
מה שהכי משך אותי היה יחס מורים-תלמידים, ישנם 40 מורים ו360 תלמידים.
בפועל, מה שקורה זה שילדי הכיתות הנמוכות מבלים את רוב שעות היום בהתרועעות משותפת בחצר ובמשחק חופשי. יותר מכך, הרוב הבולט מתוכם הם בנים.
בחצר ישנם ארבעה מורים באופן קבוע.
אבל זה לא מספיק.
כמות הילדים הגדולה מושכת המון משאבים מהילדים, למצוא כל אחד את מקומו בקבוצה, ולבסס מעמד.
שמתי לב, שבגלל החלוקה הקיימת לכיתות, רוב הילדים לא פתוחים לקשרים עם ילדים מכיתות אחרות.
הבן שלי למשל, מסתדר ממש טוב עם ילד מכיתת הגן (ביהס מתחיל מגן חובה למרות שזו השנה הראשונה שלנו שם), אך לא נוטה ליזום עימו משחק משותף כי לדבריו "הוא מהגן!". כמובן שהקושי הזה מתנדף כשאנחנו מארחים את החבר הזה בביתנו.
לפעמים הילדים מצטרפים לסדנא שמתקיימת בחצר.
אז ניתן לראות בבירור איך קבוצת ילדים קטנה יחסית, פועלת בשיתוף פעולה עם המבוגר שמעביר את הסדנא כשהוא בעצמו נעזר בילדים גדולים יותר לארגון וביצוע.
האינטנסיביות הזו של בילוי זמן כה רב בחברת ילדים באותו הגיל, מעוררת בילדים את הצורך להשתייך, להתקבל, וזאת הם עושים באמצעות אימוץ התנהגויות מילדים אחרים בקבוצה.
וילדים מדברים שטויות ועושים שטויות לפעמים, במיוחד כאשר אין להם דמות של מבוגר להתוות להם התנהגות.
ככל שהקשר שלהם לחברים מתחזק, הם מרגישים צורך יותר ויותר גדול "להיות באותו הצד" של החברים, להידמות להם, מפתחים נאמנות כלפיהם ותלות.
בגילאים הצעירים, לרוב, הילדים מרגישים קשר מאוד מאוד חזק להורים מה שהופך את ההורים לבעלי ההשפעה הגדולה ביותר עליהם. אבל ככל שהשנים חולפות, והילדים מבלים יותר זמן עם בני גילם הם עלולים להעביר את ההיקשרויות החזקות שלהם לחבריהם. מה שאומר שעכשיו לחברים יש הרבה כוח. כוח לא במובן השלילי, אלא יכולת השפעה.
אני לא חושבת שחברים זה רע, כן?
אני חושבת שחברים זה דבר נפלא וחשוב. אני כן חושבת, שחברים צריכים להגיע בחשיבותם תמיד אחרי ההורים.
אני מאמינה שילדים זקוקים לדמות של מבוגר על מנת לגדול, הם צריכים להיות במקום התלותי והנוח, להישען ולסמוך על מישהו שלוקח עליהם אחריות מוחלטת.
הרעיון שילדים חייבים להתגודד עם ילדים אחרים בני אותו גיל על מנת להתפתח בצורה מיטבית כל כך הזוי בעיני שאני תוהה מי העניק את המימון לכתיבת ספר שכזה.
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
-
תמרוש_רוש
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אורלי, יש באתר המון התכתבויות ודפים בנושא של הורות מקושרת.
הייתי אומרת, בלי להגזים, שכל האתר הזה הוא אתר של הורות מקושרת. הוא מאגד הורים שמנסים לחיות הורות מקושרת, הוא מנסה לקדם גישות ופרקטיקות של הורות מקושרת, דן באספקטים השונים של הורות מקושרת, מתקומם נגד גישות שמחבלות בהורות מקושרת...
רוב נושאי הליבה של האתר קשורים או סמוכים ברוחם לאלמנטים שונים של הורות מקושרת.
(לידה ביתית ו/או פעילה, הנקה, מיטה משפחתית, נשיאת תינוקות, בלי מילה, חנ"ב)
פשוט, איכשהו המונח עצמו לא תפס פה, ולא משתמשים בו המון, ובכל אופן לא בשמות הדפים.
ראי למשל את מדור עקרון הרצף, ואת המדורים הקשורים בו (מופיעים בתחילת הדף).
<את יודעת, מה, כיוון שחיפשת ולא מצאת, אולי שווה לייצר דף אינדקס דקיק, הורות מקושרת, עם הסברון קצר למה חיפוש במונח הזה לא מעלה הרבה תוצאות, וקישורים לכמה מהדפים והמדורים הרלוונטיים.>
הייתי אומרת, בלי להגזים, שכל האתר הזה הוא אתר של הורות מקושרת. הוא מאגד הורים שמנסים לחיות הורות מקושרת, הוא מנסה לקדם גישות ופרקטיקות של הורות מקושרת, דן באספקטים השונים של הורות מקושרת, מתקומם נגד גישות שמחבלות בהורות מקושרת...
רוב נושאי הליבה של האתר קשורים או סמוכים ברוחם לאלמנטים שונים של הורות מקושרת.
(לידה ביתית ו/או פעילה, הנקה, מיטה משפחתית, נשיאת תינוקות, בלי מילה, חנ"ב)
פשוט, איכשהו המונח עצמו לא תפס פה, ולא משתמשים בו המון, ובכל אופן לא בשמות הדפים.
ראי למשל את מדור עקרון הרצף, ואת המדורים הקשורים בו (מופיעים בתחילת הדף).
<את יודעת, מה, כיוון שחיפשת ולא מצאת, אולי שווה לייצר דף אינדקס דקיק, הורות מקושרת, עם הסברון קצר למה חיפוש במונח הזה לא מעלה הרבה תוצאות, וקישורים לכמה מהדפים והמדורים הרלוונטיים.>
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
מה שכתבה תמרוש רוש... (-:
אורלי, מה שכתבת הוא גם הסבר יפה ומסכם מדוע זה אתר על חינוך ביתי. הסיבות שציינת הן מהמניעים העיקריים אצלי לא לשלוח לבית הספר.
אורלי, מה שכתבת הוא גם הסבר יפה ומסכם מדוע זה אתר על חינוך ביתי. הסיבות שציינת הן מהמניעים העיקריים אצלי לא לשלוח לבית הספר.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
תמרוש, האינדקס רעיון טוב.
האתר אכן ממולא בכל טוב תכנים שבמהותם משתלבים היטב בגישת הורות מקושרת אך לא מצאתי דפים או דיונים שדנים ברעיון הבסיסי, בגישה עצמה שמסבירה התפתחות של ילדים.
אין ספק שמי שמשקיע זמן ומגלה טיפין טיפין את האתר יקבל בסופו של דבר רושם כללי מסוים, ובכל זאת, משהו יותר מדויק אין פה.
אני למשל קוראת ולומדת כאן מספר שנים, ועד שלא בחרתי להעמיק באופן יסודי בגישה שפשוט שבתה אותי בעוצמתה ופשטותה לא הבנתי את הרעיונות שעומדים מאחורי כל דבר ודבר, את נקודת המוצא.
בסופו של דבר, לתיאוריה ישנם קווים מנחים שממנה יוצאים לכל מיני כיוונים ויישומים.
האתר אכן ממולא בכל טוב תכנים שבמהותם משתלבים היטב בגישת הורות מקושרת אך לא מצאתי דפים או דיונים שדנים ברעיון הבסיסי, בגישה עצמה שמסבירה התפתחות של ילדים.
אין ספק שמי שמשקיע זמן ומגלה טיפין טיפין את האתר יקבל בסופו של דבר רושם כללי מסוים, ובכל זאת, משהו יותר מדויק אין פה.
אני למשל קוראת ולומדת כאן מספר שנים, ועד שלא בחרתי להעמיק באופן יסודי בגישה שפשוט שבתה אותי בעוצמתה ופשטותה לא הבנתי את הרעיונות שעומדים מאחורי כל דבר ודבר, את נקודת המוצא.
בסופו של דבר, לתיאוריה ישנם קווים מנחים שממנה יוצאים לכל מיני כיוונים ויישומים.
-
יונת_שרון*
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
כן אני מבינה.
זה לא אותו הדבר.
אני חושבת שאולי לא הסברתי את עצמי טוב מספיק, אז אני אחדד:
זה כמה שנים שאני אימא, 7 בערך.
קצת אחרי שהבכור שלי נולד התחלתי לקרוא כאן.
מאוחר יותר התחלתי קצת לכתוב, אבל אני קצת ביישנית וגם ספגתי כמה תגובות שלי אישית היה קשה להתמודד ולכן אני יותר קוראת ופחות כותבת.
לפעמים יש לי חשק גם לומר משהו ובגלל זה פתחתי את הדף.
אני אוהבת את האתר הזה כי הוא מדבר ללב שלי, ומדבר לפעמים ממש כאילו מתוכי.
באחד מימי העיון השתתפתי במעגל שהעבירה לי בר יעקוב. היא הייתה נפלאה.
לקחה מגוון של התנהגויות של אנשים שהשתתפו בשיחה ואיגדה אותן לרעיון, למשהו שהוא מוגדר וברור במהות שלו, אבל לא בפירושים וההתבטאויות שאנשים שונים יתנו לו.
היא דיברה על רבדים עמוקים יותר, עמוקים מאוד.
למשל, חינוך ביתי הוא תחום, שיכול להראות במשפחה אחת דבר מסוים ובמשפחה שניה משהו אחר לגמרי. ולא משנה כמה נצמצם את הפרמטרים תמיד יהיו הבדלים. זה כך, כי אין דרך אחת נכונה לשום דבר.
זה גם מעבר לאינטואיציה, לא שאני מקלה ראש פשוט שככל שאני חוקרת ולומדת אני מגלה נושאים שיש מי שהעמיק מאוד ויכול לתרום לי מנסיונו. כמובן שלא כל רעיון הוא קודש, ובדרך כלל אני מתחברת לרעיונות שמלכתחילה הייתה לי נטיה, אינטואיציה כלפיהם, אבל אני אוהבת ללמוד ולהיעזר.
אני אתן דוגמא:
רעיון האלפא.
הגישה אומרת, בגדול, שילד זקוק לאדם אחד בחייו, או יותר נכון יכול להסתפק במבוגר אחד בחייו שיהיה אלפא, על מנת להתבגר ולממש את מלוא הפוטנציאל שבו.
אלפא אינו אומר סמכותי או תקיף או אסרטיבי, אלפא משמעותו הכללית היא מקום של רגישות ואחריות גדולה, של חום ושל לב רך מאוד שלוקח על עצמו מראש ומבחירה להיות המענה לכל צורך או בעיה שיעלו אצל הילד.
הורה שהוא אלפא, יעורר אצל הילד רגשות של חום ושיתוף פעולה, של הזדהות ורצון לספק ולרצות. הוא יראה בהורה שלו את מרכז חייו וישאף לקירבה מקסימלית איתו. הוא יניח להורה לטפל בו ויפתח תלות כלפיו. הוא לא יהיה במרדף ולכן יוכל להיות במנוחה ולהישען על ההורה, להעביר את מלוא כובד משקל היחסים שלהם, אל ההורה.
לא מדובר במערכת של כללים, או התנהגויות, "טריקים" שניתן ללמוד. זה משהו שאי אפשר ללמד. אפשר להסביר את הרעיון, אך ההורה, במידה ולא נולד אלפא צריך לגלות את האלפא שבו בכוחות עצמו.
אני מוצאת את זה מאתגר מאוד.
לא פשוט בכלל באמת ובתמים למצוא את העוצמה הזו בתוכנו, את הסמכות השקטה, הברורה והעוצמתית שילדים מגיבים אליה באינסטינקט כל כך חזק.
זה רעיון אחד, הרעיון שמעניין אותי בינתיים יותר מכולם, עוד לא הצלחתי לפענח אותו לחלוטין בעצמי והייתי שמחה להעמיק את הדיון בו.
אם זה מעניין מישהו, אשמח גם להרחיב עוד מחשבות.
זה לא אותו הדבר.
אני חושבת שאולי לא הסברתי את עצמי טוב מספיק, אז אני אחדד:
זה כמה שנים שאני אימא, 7 בערך.
קצת אחרי שהבכור שלי נולד התחלתי לקרוא כאן.
מאוחר יותר התחלתי קצת לכתוב, אבל אני קצת ביישנית וגם ספגתי כמה תגובות שלי אישית היה קשה להתמודד ולכן אני יותר קוראת ופחות כותבת.
לפעמים יש לי חשק גם לומר משהו ובגלל זה פתחתי את הדף.
אני אוהבת את האתר הזה כי הוא מדבר ללב שלי, ומדבר לפעמים ממש כאילו מתוכי.
באחד מימי העיון השתתפתי במעגל שהעבירה לי בר יעקוב. היא הייתה נפלאה.
לקחה מגוון של התנהגויות של אנשים שהשתתפו בשיחה ואיגדה אותן לרעיון, למשהו שהוא מוגדר וברור במהות שלו, אבל לא בפירושים וההתבטאויות שאנשים שונים יתנו לו.
היא דיברה על רבדים עמוקים יותר, עמוקים מאוד.
למשל, חינוך ביתי הוא תחום, שיכול להראות במשפחה אחת דבר מסוים ובמשפחה שניה משהו אחר לגמרי. ולא משנה כמה נצמצם את הפרמטרים תמיד יהיו הבדלים. זה כך, כי אין דרך אחת נכונה לשום דבר.
זה גם מעבר לאינטואיציה, לא שאני מקלה ראש פשוט שככל שאני חוקרת ולומדת אני מגלה נושאים שיש מי שהעמיק מאוד ויכול לתרום לי מנסיונו. כמובן שלא כל רעיון הוא קודש, ובדרך כלל אני מתחברת לרעיונות שמלכתחילה הייתה לי נטיה, אינטואיציה כלפיהם, אבל אני אוהבת ללמוד ולהיעזר.
אני אתן דוגמא:
רעיון האלפא.
הגישה אומרת, בגדול, שילד זקוק לאדם אחד בחייו, או יותר נכון יכול להסתפק במבוגר אחד בחייו שיהיה אלפא, על מנת להתבגר ולממש את מלוא הפוטנציאל שבו.
אלפא אינו אומר סמכותי או תקיף או אסרטיבי, אלפא משמעותו הכללית היא מקום של רגישות ואחריות גדולה, של חום ושל לב רך מאוד שלוקח על עצמו מראש ומבחירה להיות המענה לכל צורך או בעיה שיעלו אצל הילד.
הורה שהוא אלפא, יעורר אצל הילד רגשות של חום ושיתוף פעולה, של הזדהות ורצון לספק ולרצות. הוא יראה בהורה שלו את מרכז חייו וישאף לקירבה מקסימלית איתו. הוא יניח להורה לטפל בו ויפתח תלות כלפיו. הוא לא יהיה במרדף ולכן יוכל להיות במנוחה ולהישען על ההורה, להעביר את מלוא כובד משקל היחסים שלהם, אל ההורה.
לא מדובר במערכת של כללים, או התנהגויות, "טריקים" שניתן ללמוד. זה משהו שאי אפשר ללמד. אפשר להסביר את הרעיון, אך ההורה, במידה ולא נולד אלפא צריך לגלות את האלפא שבו בכוחות עצמו.
אני מוצאת את זה מאתגר מאוד.
לא פשוט בכלל באמת ובתמים למצוא את העוצמה הזו בתוכנו, את הסמכות השקטה, הברורה והעוצמתית שילדים מגיבים אליה באינסטינקט כל כך חזק.
זה רעיון אחד, הרעיון שמעניין אותי בינתיים יותר מכולם, עוד לא הצלחתי לפענח אותו לחלוטין בעצמי והייתי שמחה להעמיק את הדיון בו.
אם זה מעניין מישהו, אשמח גם להרחיב עוד מחשבות.
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
_אני למשל קוראת ולומדת כאן מספר שנים, ועד שלא בחרתי להעמיק באופן יסודי בגישה שפשוט שבתה אותי בעוצמתה ופשטותה לא הבנתי את הרעיונות שעומדים מאחורי כל דבר ודבר, את נקודת המוצא.
בסופו של דבר, לתיאוריה ישנם קווים מנחים שממנה יוצאים לכל מיני כיוונים ויישומים._
אז אולי תכתבי לנו כאן את מה שאת יודעת על 'הורות מקושרת'?
את הרעיונות, הקווים המנחים של התאוריה וכו'.
יהיה מעניין לקרוא.
(וכמובן שגם עיקרון הרצף מדבר על כך שהרבה יותר טוב לילדים חברת מבוגרים וילדים בגילאים שונים, מאשר להיות חלק משכבת גיל הומוגנית).
בסופו של דבר, לתיאוריה ישנם קווים מנחים שממנה יוצאים לכל מיני כיוונים ויישומים._
אז אולי תכתבי לנו כאן את מה שאת יודעת על 'הורות מקושרת'?
את הרעיונות, הקווים המנחים של התאוריה וכו'.
יהיה מעניין לקרוא.
(וכמובן שגם עיקרון הרצף מדבר על כך שהרבה יותר טוב לילדים חברת מבוגרים וילדים בגילאים שונים, מאשר להיות חלק משכבת גיל הומוגנית).
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
כתבתי יחד איתך 
.
אני רואה שהתחלת לפרט...
אשמח לשמוע עוד.
.אני רואה שהתחלת לפרט...
אשמח לשמוע עוד.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אין לי עניין להרצות או לייעץ...פתחתי את הדף מכיוון שאני מאוד עמוק בתהליך הלמידה ואני מעוניינת לנהל גם כאן דיון עם א/נשים שיכולים לתרום לי הרבה מניסיונם והשקפתם.
יש לי שלושה ילדים.
הבכור שלי נולד לדעתי האישית ילד לא פשוט. אני לא יודעת להגיד מה בדיוק הדבר הזה ועל מה להניח את האצבע, וזה כנראה לא משנה במיוחד. כתבתי עליו כבר מספר פעמים פה באתר.
הדבר שהימם אותי יותר מהכל בתיאוריה של ניופלד זה שבניגוד לבולבי, שהוא כידוע אבי התיאוריה ההתפתחותית היקשרותית ניופלד טוען שניתן "לתקן" ילדים גם לאחר שנת חייהם הראשונה. כלומר גם אם הילד חווה מחסור כלשהו בשנתו הראשונה, וכתוצאה מכך יש לו קשיים התפתחותיים, או צורת התקשרות לא טובה-חרדתית או נמנעת, ע"י סיפוק היקשרות עמוקה ונכונה אנחנו יכולים לגרום לו להדביק את אותן אבני דרך התפתחותיות ורגשיות ולהפוך לאדם רגוע ובטוח.
מעבר לכך, ניופלד טוען שניתן לטפל גם במבוגרים. כל מה שצריך זה לספק להם התקשרות בטוחה ואיכותית שתזין ותניע מחדש את האינסטינקטים שטבועים בתוכם על מנת להתפתח ולהגשים את מלוא הפוטנציאל האנושי שגלום בהם.
זה לא פשוט בכלל מכיוון שישנם מקרים מאוד חמורים של ילדים שנזנחו בבתי יתומים מינקות ויש להם פערים תהומיים שעל פניו נראים כבלתי ניתנים לגישור.
איפה זה תפס אותי?
אני הרגשתי שהילד שנולד לי תפס אותי לא מוכנה.
לא מוכנה להורות ובטח לא מוכנה לילד הזה ספציפית.
אולי אם הוא היה "רגיל לחלוטין" חוסר הידע וההבנה שלי לא היו באים לידי ביטוי כלל.
שוב פעם, אף אחד בעולם לא היה חושב שיש משהו בדברי ותאמינו לי שקיבלתי קיתונות של ביקורת מהקרובים אלי.(עד שלמדתי לסתום ולעשות את שלי בעצמי ובשקט).
מה שייסר אותי, ממש ייסר זה בולבי.
הרי מזמן חלפה לה שנתו הראשונה של הבן שלי, ואני פישלתי, לכן אין שום דבר שאני יכולה לעשות ברבדים העמוקים, לא על פני השטח, ש"יתקן" את הנזקים שנוצרו.
ואני ראיתי איך ממשיך להיווצר לו פער.
עשיתי כל מה שעלה על דעתי כדי לטפל בהתבטאויות שיכולתי לראות בעיניים: הילד שלי מסורבל מוטורית, אז עוד כתינוק הוא התחיל שיעורי שחייה והמשיך רצוף עד גיל 6. חוגי התעמלות וקואורדינציה, עבודה על מרקמים וחומרים, הליכה יחף כמעט כל הזמן למרות מחאות מצידו, לכלוך ועוד ועוד...
והדבקנו את הפער. אולי הוא לא מסי, אבל הוא ממש ממש בסדר ומאוד אוהב ספורט וגם עוסק בזה.
בשלב מסוים לקחתי אותו למרפאה בעיסוק. לא ידעתי איך לתרגל מוטוריקה עדינה בעצמי אז הלכנו ללמוד. נפל לידי הספר "הילד הבלתי מתואם" שכמובן נכתב עליו בדיוק. היא הפגינה פליאה של ממש ואמרה שהוא אחד המקרים המורכבים שנתקלה בהם, של פערים גדולים בין יכולות שונות, בין רצון ויכולת מנטלית ובין יכולת ביצוע. אז טיפלנו. היא מאוד עזרה, באמת.
אבל נשאר הפן הרגשי.
משהו לא דפק כמו שצריך ולא ידעתי מה זה ומה לעשות. דאגתי. אני מודה שדאגתי. עדיין, משהו לא מסתדר לי למרות שעל פניו השגנו התקדמות מטורפת ובדברים רבים הילד מפגין יכולת גבוהה מבני גילו. עד כדי כך.
ואז פגשתי בתיאוריה של ד"ר גורדון ניופלד. ובבת אחד הבנתי שאולי אגאל את עצמי מייסורי רגשות האשם על כך שלא רציתי להמשיך להניק אותו, ושרציתי לחזור לעבודה כל כך מהר ושהשכבתי אותו לישון בלילה ו"אימנתי" אותו להירדם בכוחות עצמו ועוד ועוד כל מיני שטויות שקראתי בספרים ושעשיתי בגלל כל מיני פחדים שהיו לי בעקבות הילדות הקצת מעוותת שהייתה לי.
אז התחלתי ללמוד. ולקח לי שנה שלמה, שנה שלמה לשחרר את האשמה הזו. אני כל כך מתחברת, אפילו מזדהה עם חלק נכבד מרעיונותיו של ניופלד.
במיוחד כי אני רואה איך הם עובדים, הלכה למעשה. הילד שלי השתנה. אני לא פוחדת יותר.
אני לא פוחדת קודם כל כי הבנתי שאני יכולה לעשות הכל לבד. לעזור לילדים שלי לגדול ולהתבגר בכוחות עצמי.
אם בן זוגי יתרום לתהליך זה נפלא, אבל הוא לא יכול לפגוע במקומות העמוקים גם אם הוא פועל בדרך הפוכה לחלוטין ממני.
לסביבה הקרובה יש השפעה על הילדים, אבל גם שם, ההשפעה מוגבלת והאחיזה המשמעותית ביותר בילדים היא שלי (אני כמובן מדברת על מצבים נורמליים ומשפחות טובות ואוהבות בסהכ גם אם האטימות לפעמים נשפכת)
לחברים של הילדים שלי אין משקל כה גדול בחייהם, וגם אם הילדים חווים יחס לא מפרגן מצד ילדים אחרים, אין לכך השפעה עמוקה ומהותית על נפשם. זה לא אומר שזה לא כואב, אבל זה לא ממוטט.
כדי להניע את התהליך הזה בכיוון הנכון צריך שכמה דברים יתקיימו.
אחד הדברים זה שההורה יהיה אלפא (כמו שהזכרתי למעלה). אלפא אמיתי, אלפא טוב, לא "מקולקל".
אני אתן דוגמא למה זה אלפא אמיתי ומה זה אלפא מקולקל כדי שיהיה קל להבין:
אלפא טוב זורם בין המקום הסמכותי לבין המקום התלותי לפי המצב בפועל. אין לו קושי לקבל עזרה, להישען ולהיתמך. יש ריקוד טבעי בין גאות לשפל.
אלפא מקולקל הופך את תפקידו לתכונת אופי. האלפא שבו מתעורר לפי סימנים מלאכותיים כמו גיל, היררכיה, לפי ההיגיון ולא לפי הרגש או האינסטינקט.
אלפא טוב חותר למציאת איזון בין סמכותיות לתלותיות
אלפא מקולקל מתקשה מאוד ולא מגיב טוב כשצריך לטפל בו והוא קשה לטיפול (למשל בעת מחלה)
אלפא אמיתי מונע ע"י תכונות כמו אחריות חמלה, רצון לטפל, לפתור. תחושות פגיעות של אכפתיות. מה אפשר לעשות? מה יכולתי לעשות?
אלפא מקולקל מונע ע"י תכונות כמו דרישה לסמכות, כוחניות, תחושת צדק, מרים הרבה את קולו, דרישה לציות.
מסתבר, שכשאנחנו מוצאים את המקום הזה בתוכנו, הילדים מגיבים אליו באופן אינטואטיבי, וזה אומר שהם נתלים בנו.
פחות מתנגדים, פחות נאבקים. יש שיתוף פעולה נעים וקל. הכל יותר קל.
זה משפיע על הילד גם ברמה האישית, ולא רק באינטרקציות עם אחרים.
למשל פחדים וחרדות.
הימנעות ממצבים.
אצלמו בבית יש שיפור משמעותי, אני מרגישה שעולמו של הילד סובב סביב עולמי, יש רוך ואהבה גלויה ביחסים, הילד מוחצן יותר ברגשותיו ולא מתבייש להפגין תלותיות גם במצבים חברתיים. הוא משתף בדברים.
אבל לא תמיד קל לי.
אני מוצאת את עצמי "עושה סדר" בין שלושת הילדים. לפעמים צועקת. לפעמים אני נגנבת מה יש להם להתווכח כל כך הרבה, ועכשיו האמצעית שלי מפגינה הרבה רצון נגדי, כלומר מתווכחת על שטויות, מתעכבת בכוונה איפה שזה מפריע, כאלו.
ניופלד אומר שאם ההורה מצליח להיות אלפא עם כל ילדיו זה מבטל או לפחות מפחית משמעותית את ההתלקחויות בניהם מכיוון שכל ילד בפני עצמו מתכוונן אל ההורה- סומך עליו, נשען עליו, מעוניין לרצות אותו ולשמח אותו, בוחר "בצד שלו".
טוב....אני מוצאת את זה מאתגר.
העניין הוא שלא מדובר בחוקים או בטריקים, לא. זו מהות של יחסים ואני קצת מתקשה להבין למה אחד מושפע יותר ושני פחות.
יש לי שלושה ילדים.
הבכור שלי נולד לדעתי האישית ילד לא פשוט. אני לא יודעת להגיד מה בדיוק הדבר הזה ועל מה להניח את האצבע, וזה כנראה לא משנה במיוחד. כתבתי עליו כבר מספר פעמים פה באתר.
הדבר שהימם אותי יותר מהכל בתיאוריה של ניופלד זה שבניגוד לבולבי, שהוא כידוע אבי התיאוריה ההתפתחותית היקשרותית ניופלד טוען שניתן "לתקן" ילדים גם לאחר שנת חייהם הראשונה. כלומר גם אם הילד חווה מחסור כלשהו בשנתו הראשונה, וכתוצאה מכך יש לו קשיים התפתחותיים, או צורת התקשרות לא טובה-חרדתית או נמנעת, ע"י סיפוק היקשרות עמוקה ונכונה אנחנו יכולים לגרום לו להדביק את אותן אבני דרך התפתחותיות ורגשיות ולהפוך לאדם רגוע ובטוח.
מעבר לכך, ניופלד טוען שניתן לטפל גם במבוגרים. כל מה שצריך זה לספק להם התקשרות בטוחה ואיכותית שתזין ותניע מחדש את האינסטינקטים שטבועים בתוכם על מנת להתפתח ולהגשים את מלוא הפוטנציאל האנושי שגלום בהם.
זה לא פשוט בכלל מכיוון שישנם מקרים מאוד חמורים של ילדים שנזנחו בבתי יתומים מינקות ויש להם פערים תהומיים שעל פניו נראים כבלתי ניתנים לגישור.
איפה זה תפס אותי?
אני הרגשתי שהילד שנולד לי תפס אותי לא מוכנה.
לא מוכנה להורות ובטח לא מוכנה לילד הזה ספציפית.
אולי אם הוא היה "רגיל לחלוטין" חוסר הידע וההבנה שלי לא היו באים לידי ביטוי כלל.
שוב פעם, אף אחד בעולם לא היה חושב שיש משהו בדברי ותאמינו לי שקיבלתי קיתונות של ביקורת מהקרובים אלי.(עד שלמדתי לסתום ולעשות את שלי בעצמי ובשקט).
מה שייסר אותי, ממש ייסר זה בולבי.
הרי מזמן חלפה לה שנתו הראשונה של הבן שלי, ואני פישלתי, לכן אין שום דבר שאני יכולה לעשות ברבדים העמוקים, לא על פני השטח, ש"יתקן" את הנזקים שנוצרו.
ואני ראיתי איך ממשיך להיווצר לו פער.
עשיתי כל מה שעלה על דעתי כדי לטפל בהתבטאויות שיכולתי לראות בעיניים: הילד שלי מסורבל מוטורית, אז עוד כתינוק הוא התחיל שיעורי שחייה והמשיך רצוף עד גיל 6. חוגי התעמלות וקואורדינציה, עבודה על מרקמים וחומרים, הליכה יחף כמעט כל הזמן למרות מחאות מצידו, לכלוך ועוד ועוד...
והדבקנו את הפער. אולי הוא לא מסי, אבל הוא ממש ממש בסדר ומאוד אוהב ספורט וגם עוסק בזה.
בשלב מסוים לקחתי אותו למרפאה בעיסוק. לא ידעתי איך לתרגל מוטוריקה עדינה בעצמי אז הלכנו ללמוד. נפל לידי הספר "הילד הבלתי מתואם" שכמובן נכתב עליו בדיוק. היא הפגינה פליאה של ממש ואמרה שהוא אחד המקרים המורכבים שנתקלה בהם, של פערים גדולים בין יכולות שונות, בין רצון ויכולת מנטלית ובין יכולת ביצוע. אז טיפלנו. היא מאוד עזרה, באמת.
אבל נשאר הפן הרגשי.
משהו לא דפק כמו שצריך ולא ידעתי מה זה ומה לעשות. דאגתי. אני מודה שדאגתי. עדיין, משהו לא מסתדר לי למרות שעל פניו השגנו התקדמות מטורפת ובדברים רבים הילד מפגין יכולת גבוהה מבני גילו. עד כדי כך.
ואז פגשתי בתיאוריה של ד"ר גורדון ניופלד. ובבת אחד הבנתי שאולי אגאל את עצמי מייסורי רגשות האשם על כך שלא רציתי להמשיך להניק אותו, ושרציתי לחזור לעבודה כל כך מהר ושהשכבתי אותו לישון בלילה ו"אימנתי" אותו להירדם בכוחות עצמו ועוד ועוד כל מיני שטויות שקראתי בספרים ושעשיתי בגלל כל מיני פחדים שהיו לי בעקבות הילדות הקצת מעוותת שהייתה לי.
אז התחלתי ללמוד. ולקח לי שנה שלמה, שנה שלמה לשחרר את האשמה הזו. אני כל כך מתחברת, אפילו מזדהה עם חלק נכבד מרעיונותיו של ניופלד.
במיוחד כי אני רואה איך הם עובדים, הלכה למעשה. הילד שלי השתנה. אני לא פוחדת יותר.
אני לא פוחדת קודם כל כי הבנתי שאני יכולה לעשות הכל לבד. לעזור לילדים שלי לגדול ולהתבגר בכוחות עצמי.
אם בן זוגי יתרום לתהליך זה נפלא, אבל הוא לא יכול לפגוע במקומות העמוקים גם אם הוא פועל בדרך הפוכה לחלוטין ממני.
לסביבה הקרובה יש השפעה על הילדים, אבל גם שם, ההשפעה מוגבלת והאחיזה המשמעותית ביותר בילדים היא שלי (אני כמובן מדברת על מצבים נורמליים ומשפחות טובות ואוהבות בסהכ גם אם האטימות לפעמים נשפכת)
לחברים של הילדים שלי אין משקל כה גדול בחייהם, וגם אם הילדים חווים יחס לא מפרגן מצד ילדים אחרים, אין לכך השפעה עמוקה ומהותית על נפשם. זה לא אומר שזה לא כואב, אבל זה לא ממוטט.
כדי להניע את התהליך הזה בכיוון הנכון צריך שכמה דברים יתקיימו.
אחד הדברים זה שההורה יהיה אלפא (כמו שהזכרתי למעלה). אלפא אמיתי, אלפא טוב, לא "מקולקל".
אני אתן דוגמא למה זה אלפא אמיתי ומה זה אלפא מקולקל כדי שיהיה קל להבין:
אלפא טוב זורם בין המקום הסמכותי לבין המקום התלותי לפי המצב בפועל. אין לו קושי לקבל עזרה, להישען ולהיתמך. יש ריקוד טבעי בין גאות לשפל.
אלפא מקולקל הופך את תפקידו לתכונת אופי. האלפא שבו מתעורר לפי סימנים מלאכותיים כמו גיל, היררכיה, לפי ההיגיון ולא לפי הרגש או האינסטינקט.
אלפא טוב חותר למציאת איזון בין סמכותיות לתלותיות
אלפא מקולקל מתקשה מאוד ולא מגיב טוב כשצריך לטפל בו והוא קשה לטיפול (למשל בעת מחלה)
אלפא אמיתי מונע ע"י תכונות כמו אחריות חמלה, רצון לטפל, לפתור. תחושות פגיעות של אכפתיות. מה אפשר לעשות? מה יכולתי לעשות?
אלפא מקולקל מונע ע"י תכונות כמו דרישה לסמכות, כוחניות, תחושת צדק, מרים הרבה את קולו, דרישה לציות.
מסתבר, שכשאנחנו מוצאים את המקום הזה בתוכנו, הילדים מגיבים אליו באופן אינטואטיבי, וזה אומר שהם נתלים בנו.
פחות מתנגדים, פחות נאבקים. יש שיתוף פעולה נעים וקל. הכל יותר קל.
זה משפיע על הילד גם ברמה האישית, ולא רק באינטרקציות עם אחרים.
למשל פחדים וחרדות.
הימנעות ממצבים.
אצלמו בבית יש שיפור משמעותי, אני מרגישה שעולמו של הילד סובב סביב עולמי, יש רוך ואהבה גלויה ביחסים, הילד מוחצן יותר ברגשותיו ולא מתבייש להפגין תלותיות גם במצבים חברתיים. הוא משתף בדברים.
אבל לא תמיד קל לי.
אני מוצאת את עצמי "עושה סדר" בין שלושת הילדים. לפעמים צועקת. לפעמים אני נגנבת מה יש להם להתווכח כל כך הרבה, ועכשיו האמצעית שלי מפגינה הרבה רצון נגדי, כלומר מתווכחת על שטויות, מתעכבת בכוונה איפה שזה מפריע, כאלו.
ניופלד אומר שאם ההורה מצליח להיות אלפא עם כל ילדיו זה מבטל או לפחות מפחית משמעותית את ההתלקחויות בניהם מכיוון שכל ילד בפני עצמו מתכוונן אל ההורה- סומך עליו, נשען עליו, מעוניין לרצות אותו ולשמח אותו, בוחר "בצד שלו".
טוב....אני מוצאת את זה מאתגר.
העניין הוא שלא מדובר בחוקים או בטריקים, לא. זו מהות של יחסים ואני קצת מתקשה להבין למה אחד מושפע יותר ושני פחות.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
הרי מזמן חלפה לה שנתו הראשונה של הבן שלי, ואני פישלתי, לכן אין שום דבר שאני יכולה לעשות ברבדים העמוקים, לא על פני השטח, ש"יתקן" את הנזקים שנוצרו.
למה? זה נשמע מזעזע. אולי לא היה לך כל הידע הדרוש, אבל הילד לא גדל בבית יתומים, אני מניחה... את שופטת את עצמך בחומרה רבה מדי.
עד כמה שבולבי וניופלד צודקים כדאי לתת לדברים לחלחל לפני שאת מסיקה שהילד ניזוק בצורה בלתי הפיכה...
ושנית, יש יוהרה מסוימת בלקבוע שהילד יצא כך או כך אך ורק בגלל התנהגות שלנו. יש עשרות גורמים מולדים וסביבתיים שמשפיעים עליו גם כן.
למה? זה נשמע מזעזע. אולי לא היה לך כל הידע הדרוש, אבל הילד לא גדל בבית יתומים, אני מניחה... את שופטת את עצמך בחומרה רבה מדי.
עד כמה שבולבי וניופלד צודקים כדאי לתת לדברים לחלחל לפני שאת מסיקה שהילד ניזוק בצורה בלתי הפיכה...
ושנית, יש יוהרה מסוימת בלקבוע שהילד יצא כך או כך אך ורק בגלל התנהגות שלנו. יש עשרות גורמים מולדים וסביבתיים שמשפיעים עליו גם כן.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
ברור.
אני לא חושבת שחיסלתי לילד את הסיכויים לחיים טובים ומאושרים.
אני גם לא חושבת שהכל זו רק הסביבה. כתבתי שלדעתי הבן שלי נולד עם תכונות מסויימות שמבדילות אותו מילדים אחרים.
במקביל, אני רואה מסביבי כבר מספר שנים איך התנהגות מסויימת של ההורים כן חודרת פנימה לתוך מהותו של הילד ומשפיעה עליו.
אני אישית עברתי תהליך מסוים שבו הבנתי שדווקא כן הייתי אימא טובה. אולי לא מנוסה ולכן היו בידי פחות כלים, אבל הייתי ערנית. זה מאוד מאוד חשוב.
אני יכולה לומר לך מניסיון, שילד שלא אוהב בידיים, ילד שלא נעים לו שנוגעים בו, שלא מוכן לשכב בתנוחת הנקה אפילו לשנייה וההאכלה שלו היא רק בישיבה בחיק עם הפנים ממך והלאה, ילד שלא מנשק ונגעל מנשיקות מעורר רתיעה אצל ההורה. מאוד קשה להיקשר לתינוק כזה. זה כאילו לא טבעי ולא מעורר אצל ההורה את אינסטינקט ההיקשרות. גם אנחנו צריכים להיקשר לתינוק. יש את השלב הראשוני, הבונדינג, אבל יש עוד הרבה אחר כך, מעבר. החוכמה היא לדעת לא לקחת את זה אישית, להבין שמדובר באיזשהו קושי, לא להיעלב ולא לכעוס. כן להמשיך ולהתמיד לגעת, ללטף ולנשק גם אם הילד ממש נרתע.
קל לומר, אולי קל גם לבצע כשזה לא הילד הראשון שלך. לי היה קשה. אם הוא היה נולד שני או שלישי, הייתי מגשרת על זה הרבה יותר בקלות. ומכאן עלו אצלי הרבה רגשות קשים, כי יש דברים שכן היו בידיים שלי וכן יכולתי להשפיע ולשנות.
אני לא חושבת שחיסלתי לילד את הסיכויים לחיים טובים ומאושרים.
אני גם לא חושבת שהכל זו רק הסביבה. כתבתי שלדעתי הבן שלי נולד עם תכונות מסויימות שמבדילות אותו מילדים אחרים.
במקביל, אני רואה מסביבי כבר מספר שנים איך התנהגות מסויימת של ההורים כן חודרת פנימה לתוך מהותו של הילד ומשפיעה עליו.
אני אישית עברתי תהליך מסוים שבו הבנתי שדווקא כן הייתי אימא טובה. אולי לא מנוסה ולכן היו בידי פחות כלים, אבל הייתי ערנית. זה מאוד מאוד חשוב.
אני יכולה לומר לך מניסיון, שילד שלא אוהב בידיים, ילד שלא נעים לו שנוגעים בו, שלא מוכן לשכב בתנוחת הנקה אפילו לשנייה וההאכלה שלו היא רק בישיבה בחיק עם הפנים ממך והלאה, ילד שלא מנשק ונגעל מנשיקות מעורר רתיעה אצל ההורה. מאוד קשה להיקשר לתינוק כזה. זה כאילו לא טבעי ולא מעורר אצל ההורה את אינסטינקט ההיקשרות. גם אנחנו צריכים להיקשר לתינוק. יש את השלב הראשוני, הבונדינג, אבל יש עוד הרבה אחר כך, מעבר. החוכמה היא לדעת לא לקחת את זה אישית, להבין שמדובר באיזשהו קושי, לא להיעלב ולא לכעוס. כן להמשיך ולהתמיד לגעת, ללטף ולנשק גם אם הילד ממש נרתע.
קל לומר, אולי קל גם לבצע כשזה לא הילד הראשון שלך. לי היה קשה. אם הוא היה נולד שני או שלישי, הייתי מגשרת על זה הרבה יותר בקלות. ומכאן עלו אצלי הרבה רגשות קשים, כי יש דברים שכן היו בידיים שלי וכן יכולתי להשפיע ולשנות.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
וכהמשך,
מעבר לפיסיות של העניין, החשיפה למגע והתפתחות מוטורית תקינה, נוצר פה נזק רגשי.
כי לחוסר במגע יש השלכות רגשיות.
מעבר לפיסיות של העניין, החשיפה למגע והתפתחות מוטורית תקינה, נוצר פה נזק רגשי.
כי לחוסר במגע יש השלכות רגשיות.
-
מתעניינת_בספר*
- הודעות: 4
- הצטרפות: 30 אפריל 2014, 19:17
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
הי אורלי!
קודם כל אני מאוד שמחה לגלות דרכך שיש ספר כזה, תודה.
את כותבת ממש יפה, ולי אישית מאוד כיף לקרוא. גם אני קוראת פסיבית וכשיש לי אומץ גם כותבת .
יש משהו באתר הנפלא הזה שאיכשהו עוזר לנו(לי) לגעת בחלקים הכי עמוקים ולעיתים כואבים וזה לא תמיד קל וכיף לפגוש בהם.
משם יכולה להתפתח צמיחה, גם אם נדמה שבאותו הרגע קורה להיפך.
כל הורה שופט את עצמו ומצטער על דברים שעשה או לא עשה. אין להשיב את הגלגל לאחור וכמובן שלא יעזור לנו אם נשב ונתייסר על כך ...להיפך. זה יתקע אותנו כל כך מאחור ויצור משקעים.
אני גם בתהליכים של התבוננות עצמית.
מכאן אפשר רק לצמוח, ויופי שאת בחרת לחבק ולנשק גם אם זה בדיעבד עדיף עכשיו מאשר בכלל לא.
את החיבוקים והנישוקים הנוכחיים הילדים יזכרו הכי הרבה. את יוצרת תיקון וזה נפלא.
אל תלקי את עצמך על מה שלא הבנת, הכלת או ידעת.
כולנו עושים "טעויות" (האם יש באמת דבר כזה?), ולא נולדנו עם ספר גשמי שידריך אותנו כיצד להתנהג בכל רגע.
אני שמחה שאין ספר כזה, אחרת איך הינו לומדים, מתקנים וצומחים.
תהני כאן ועכשיו ואל תרשי לרגשות האשם להטוות לך דרך פחות נעימה. פשוט תיהי, בלי פחד , תשקיפי מהצד בלי לשפוט, פשוט ליהיות מבלי להלחם בך עצמך.
קודם כל אני מאוד שמחה לגלות דרכך שיש ספר כזה, תודה.
את כותבת ממש יפה, ולי אישית מאוד כיף לקרוא. גם אני קוראת פסיבית וכשיש לי אומץ גם כותבת .
יש משהו באתר הנפלא הזה שאיכשהו עוזר לנו(לי) לגעת בחלקים הכי עמוקים ולעיתים כואבים וזה לא תמיד קל וכיף לפגוש בהם.
משם יכולה להתפתח צמיחה, גם אם נדמה שבאותו הרגע קורה להיפך.
כל הורה שופט את עצמו ומצטער על דברים שעשה או לא עשה. אין להשיב את הגלגל לאחור וכמובן שלא יעזור לנו אם נשב ונתייסר על כך ...להיפך. זה יתקע אותנו כל כך מאחור ויצור משקעים.
אני גם בתהליכים של התבוננות עצמית.
מכאן אפשר רק לצמוח, ויופי שאת בחרת לחבק ולנשק גם אם זה בדיעבד עדיף עכשיו מאשר בכלל לא.
את החיבוקים והנישוקים הנוכחיים הילדים יזכרו הכי הרבה. את יוצרת תיקון וזה נפלא.
אל תלקי את עצמך על מה שלא הבנת, הכלת או ידעת.
כולנו עושים "טעויות" (האם יש באמת דבר כזה?), ולא נולדנו עם ספר גשמי שידריך אותנו כיצד להתנהג בכל רגע.
אני שמחה שאין ספר כזה, אחרת איך הינו לומדים, מתקנים וצומחים.
תהני כאן ועכשיו ואל תרשי לרגשות האשם להטוות לך דרך פחות נעימה. פשוט תיהי, בלי פחד , תשקיפי מהצד בלי לשפוט, פשוט ליהיות מבלי להלחם בך עצמך.
-
מתעניינת_בספר*
- הודעות: 4
- הצטרפות: 30 אפריל 2014, 19:17
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
מה הסיבה שהכינוי שלי מסומן בגוון, ואיך מעלימים אותו? תודה
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
תודה לך מתעניינת.
אני אישית עברתי תהליך מסוים שבו הבנתי שדווקא כן הייתי אימא טובה. אולי לא מנוסה ולכן היו בידי פחות כלים, אבל הייתי ערנית. זה מאוד מאוד חשוב
מאוד אשמח אם יתפתח דיון קצת יותר תיאורטי.
באתר הזה ישנן כותבות מדהימות שלדעתי יכולות לתרום לדיון הזה המון.
אני אישית עברתי תהליך מסוים שבו הבנתי שדווקא כן הייתי אימא טובה. אולי לא מנוסה ולכן היו בידי פחות כלים, אבל הייתי ערנית. זה מאוד מאוד חשוב
מאוד אשמח אם יתפתח דיון קצת יותר תיאורטי.
באתר הזה ישנן כותבות מדהימות שלדעתי יכולות לתרום לדיון הזה המון.
-
שני_צו*
- הודעות: 464
- הצטרפות: 03 פברואר 2005, 00:44
- דף אישי: הדף האישי של שני_צו*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אני חושבת שנויפלד מפיל יותר מדי על ההורים.
אני מסכימה עם הקביעה שיש מחסור חמור של נוכחות הורית בגידול ילדים.
ושזה מקור להרבה צרות וחוליים.
אבל העניין לא מתמצה בזאת בעיני.
הניתוק הוא לא רק מההורים, והפתרון לא יכול להיות רק החיבור להורים.
למשל, אפשר לראות לדעתי, במשפחות "חינוך ביתי" צעירות עם ילד בכור, מחסור בחברת ילדים. (אני כמובן מכלילה את משפחתי הצעירה בנושא).
הקלות שבה אח גדול יותר (או כמו אח), מנטרל התנגדויות של פעוט מרדני למשל. כל עניין המדרג הטבעי והנכונות והרצון של ילדים להכנס לתוכו.
ההיקשרות לחברת הילדים הבריאה, של ילדים שאינם מוזנחים על ידי הוריהם, היא משמעותית ביותר. וחסרה כשאיננה.
העניין הוא הניתוק מהרצף, וכל הורה שינסה להיות "אלפא בריא" יאלץ להודות במגבלותיו.
חשוב לשהות בטבע, חשוב לשהות בחברה רב גילאית בריאה, חשוב לאכול טוב. חשוב להיות בסביבה מעוטת מתחים.
חשוב למעט ברכוש ולהרבות בתחושת שפע..
חשוב לחזור לגן עדן.
וכל אלה ועוד חסרים לנו. וזוג הורים, פשוט לא יכולים להחליף את כל זה..
אני מסכימה עם הקביעה שיש מחסור חמור של נוכחות הורית בגידול ילדים.
ושזה מקור להרבה צרות וחוליים.
אבל העניין לא מתמצה בזאת בעיני.
הניתוק הוא לא רק מההורים, והפתרון לא יכול להיות רק החיבור להורים.
למשל, אפשר לראות לדעתי, במשפחות "חינוך ביתי" צעירות עם ילד בכור, מחסור בחברת ילדים. (אני כמובן מכלילה את משפחתי הצעירה בנושא).
הקלות שבה אח גדול יותר (או כמו אח), מנטרל התנגדויות של פעוט מרדני למשל. כל עניין המדרג הטבעי והנכונות והרצון של ילדים להכנס לתוכו.
ההיקשרות לחברת הילדים הבריאה, של ילדים שאינם מוזנחים על ידי הוריהם, היא משמעותית ביותר. וחסרה כשאיננה.
העניין הוא הניתוק מהרצף, וכל הורה שינסה להיות "אלפא בריא" יאלץ להודות במגבלותיו.
חשוב לשהות בטבע, חשוב לשהות בחברה רב גילאית בריאה, חשוב לאכול טוב. חשוב להיות בסביבה מעוטת מתחים.
חשוב למעט ברכוש ולהרבות בתחושת שפע..
חשוב לחזור לגן עדן.
וכל אלה ועוד חסרים לנו. וזוג הורים, פשוט לא יכולים להחליף את כל זה..
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
הי שני אני מסכימה איתך שאנחנו לא יכולים וגם לא מעוניינים להיות ההתקשרות היחידה בחייו של הילד.
האמת שהגישה אומרת שילד זקוק ל"כפר של הקשרויות", כלומר הוא זקוק להרבה קשרים טובים בחייו כאשר מכל אחד הוא לוקח השפעות טובות שעוזרות לו לגדול ולהתפתח.
ככל שילד זוכה ליותר אנשים מבוגרים שמרגישים כלפיו אהבה ללא תנאי כך תהליך ההתבגרות שלו והפיכתו לבוגר תהיה בריאה וטבעית יותר.
אני לא חושבת שניופלד מפיל על ההורים אחריות רבה מידי. הוא מציג רעיון שמראה כיצד ילד יכול להסתפק באדם מבוגר אחד על מנת לעבור את אותם התהליכים. אני מכירה הרבה הורים שיש להם די זמן עם הילדים אבל הם לא בדיוק בהלך הרוח "הנכון" להורות. כלומר באיזשהו מקום הם מרגישים קצת מקופחים מגודל המעמסה, קצת קורבנות של הורות. גם בחינוך רגיל וגם בביתי. כתוצאה מכך הילד מרגיש שהצרכים שלו לא נענים, שאין מי שמוכן להגיש לו ללא תנאי ומראש את אשר כל ילד מבקש וזה את לב ההורה.
התחושה הזו מכניסה את הילד למעין מרדף, הצורך שלו בליבו השלם והנקי של ההורה גורם לו למגוון התנהגויות שכולן מכוונות בסופו של דבר לעורר את תשומת לב ההורה לקחת אחריות על הילד. אני לא חושבת שיש דבר כזה אחריות גדולה מידי. או שלוקחים אחריות או שלא. זה משהו פנימי. הרי אם אני אחראית למשהו, למשל אחראית ללמוד למבחן בסטטיסטיקה, במידה ואשיג ציון נמוך יותר משציפיתי אני לא אכעס על אף אחד. אני אביט פנימה ואחשוב מה יכולתי אולי לעשות אחרת ומה אשנה בפעם הבאה. אולי אחוש תסכול,עצב, אכזבה, אבל הם יהיו מופנים פנימה. זו אחריות. אין יותר מידי אחריות, או שאני לוקחת אחריות או שלא.
בעצם כשהורה לוקח אחריות על גידול הילדים הוא שם את עצמו במקום שבו הוא פעיל ולא סביל. הוא יוזם ועושה את הדברים והם לא סתם קורים לו.
כשהילד מרגיש שאימא (לדוגמא) לוקחת לעצמה את תפקיד המובילה, לא נותר לו אלא להיות מובל. והוא יעשה זאת בחפץ לב. זאת המהות של יחסים, כל מערכת יחסים. תמיד יש אחד מוביל ואחד מובל ובמערכת תקינה המצב הזה דינאמי. למשל בזוגיות, יש מקומות שהם השטח הטבעי שלי ובהם אני נותנת את הטון ומצד שני יש מקומות שבהם אני מרגישה פחות בנוח ושם אני הולכת אחרי בן זוגי שבאופן טבעי יקח את האחריות להם. או אם באופן כללי אני אדם שלא נזקק להרבה תמיכה ועזרה אך קרה משהו בחיי שערער אותי, אם אני אלפא בריאה אני אניח לעצמי להישען על בן זוגי, להיתלות, לתת לו להוביל אותי לחוף מבטחים. הלב שלי רך ואני מונעת מהרגש ולא מהראש.
עם ילד, זה אותו הדבר אבל בלי הדינאמיות הזו. אנחנו תמיד צריכים להוביל את מערכת היחסים. זאת המהות שלה.
תראי מה קורה בשנים האחרונות, כשהורים רבים מוצאים את עצמם אובדי עצות אל מול הילדים. מישהו לוקח את ההובלה. מישהו הופך לאלפא, אבל אלפא מקולקל. נוצרת דינאמיות, כך שאם זה לא ההורה..זה הילד.
קל לומר, לא תמיד קל לבצע.
האמת שהגישה אומרת שילד זקוק ל"כפר של הקשרויות", כלומר הוא זקוק להרבה קשרים טובים בחייו כאשר מכל אחד הוא לוקח השפעות טובות שעוזרות לו לגדול ולהתפתח.
ככל שילד זוכה ליותר אנשים מבוגרים שמרגישים כלפיו אהבה ללא תנאי כך תהליך ההתבגרות שלו והפיכתו לבוגר תהיה בריאה וטבעית יותר.
אני לא חושבת שניופלד מפיל על ההורים אחריות רבה מידי. הוא מציג רעיון שמראה כיצד ילד יכול להסתפק באדם מבוגר אחד על מנת לעבור את אותם התהליכים. אני מכירה הרבה הורים שיש להם די זמן עם הילדים אבל הם לא בדיוק בהלך הרוח "הנכון" להורות. כלומר באיזשהו מקום הם מרגישים קצת מקופחים מגודל המעמסה, קצת קורבנות של הורות. גם בחינוך רגיל וגם בביתי. כתוצאה מכך הילד מרגיש שהצרכים שלו לא נענים, שאין מי שמוכן להגיש לו ללא תנאי ומראש את אשר כל ילד מבקש וזה את לב ההורה.
התחושה הזו מכניסה את הילד למעין מרדף, הצורך שלו בליבו השלם והנקי של ההורה גורם לו למגוון התנהגויות שכולן מכוונות בסופו של דבר לעורר את תשומת לב ההורה לקחת אחריות על הילד. אני לא חושבת שיש דבר כזה אחריות גדולה מידי. או שלוקחים אחריות או שלא. זה משהו פנימי. הרי אם אני אחראית למשהו, למשל אחראית ללמוד למבחן בסטטיסטיקה, במידה ואשיג ציון נמוך יותר משציפיתי אני לא אכעס על אף אחד. אני אביט פנימה ואחשוב מה יכולתי אולי לעשות אחרת ומה אשנה בפעם הבאה. אולי אחוש תסכול,עצב, אכזבה, אבל הם יהיו מופנים פנימה. זו אחריות. אין יותר מידי אחריות, או שאני לוקחת אחריות או שלא.
בעצם כשהורה לוקח אחריות על גידול הילדים הוא שם את עצמו במקום שבו הוא פעיל ולא סביל. הוא יוזם ועושה את הדברים והם לא סתם קורים לו.
כשהילד מרגיש שאימא (לדוגמא) לוקחת לעצמה את תפקיד המובילה, לא נותר לו אלא להיות מובל. והוא יעשה זאת בחפץ לב. זאת המהות של יחסים, כל מערכת יחסים. תמיד יש אחד מוביל ואחד מובל ובמערכת תקינה המצב הזה דינאמי. למשל בזוגיות, יש מקומות שהם השטח הטבעי שלי ובהם אני נותנת את הטון ומצד שני יש מקומות שבהם אני מרגישה פחות בנוח ושם אני הולכת אחרי בן זוגי שבאופן טבעי יקח את האחריות להם. או אם באופן כללי אני אדם שלא נזקק להרבה תמיכה ועזרה אך קרה משהו בחיי שערער אותי, אם אני אלפא בריאה אני אניח לעצמי להישען על בן זוגי, להיתלות, לתת לו להוביל אותי לחוף מבטחים. הלב שלי רך ואני מונעת מהרגש ולא מהראש.
עם ילד, זה אותו הדבר אבל בלי הדינאמיות הזו. אנחנו תמיד צריכים להוביל את מערכת היחסים. זאת המהות שלה.
תראי מה קורה בשנים האחרונות, כשהורים רבים מוצאים את עצמם אובדי עצות אל מול הילדים. מישהו לוקח את ההובלה. מישהו הופך לאלפא, אבל אלפא מקולקל. נוצרת דינאמיות, כך שאם זה לא ההורה..זה הילד.
קל לומר, לא תמיד קל לבצע.
-
טליה_אלמתן*
- הודעות: 3831
- הצטרפות: 21 ינואר 2005, 21:41
- דף אישי: הדף האישי של טליה_אלמתן*
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
נכון טליה, זה גורדון ניופלד!
תודה על ההפניה
תודה על ההפניה
-
שני_צו*
- הודעות: 464
- הצטרפות: 03 פברואר 2005, 00:44
- דף אישי: הדף האישי של שני_צו*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אני מסכימה איתך שההובלה בקשר צריכה להיות של ההורה.
מה שאני לא מסכימה עם נויפלד זה שקשר עם הורה אחד יכול להעביר את הילד את כל השלבים שהוא צריך.
בטח שלא כל ילד עם כל הורה.
ילדים והורים נמצאים על רצף גדול מאוד של צרכים ויכולות.
בשביל שמרבית הילדים יקבלו את הסביבה שמאפשרת להם התפתחות מיטבית, רבים מהם זקוקים למגוון קשרים משמעותיים.
לאחוז מסויים מהילדים זה ממש קריטי.
כמו כל חולי אחר של תרבותנו, חלק יתגברו יותר בקלות, חלק פחות בקלות, וחלק בכלל לא.
מה שאני לא מסכימה עם נויפלד זה שקשר עם הורה אחד יכול להעביר את הילד את כל השלבים שהוא צריך.
בטח שלא כל ילד עם כל הורה.
ילדים והורים נמצאים על רצף גדול מאוד של צרכים ויכולות.
בשביל שמרבית הילדים יקבלו את הסביבה שמאפשרת להם התפתחות מיטבית, רבים מהם זקוקים למגוון קשרים משמעותיים.
לאחוז מסויים מהילדים זה ממש קריטי.
כמו כל חולי אחר של תרבותנו, חלק יתגברו יותר בקלות, חלק פחות בקלות, וחלק בכלל לא.
-
שני_צו*
- הודעות: 464
- הצטרפות: 03 פברואר 2005, 00:44
- דף אישי: הדף האישי של שני_צו*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
באחד מספריה )לא זןכרת איזה(.
כותבת קלאריסה פינקולה אסטס שהיא עודדה את בנותיה למצוא לעצמן כמה שיותר "אימהות".
מצד אחד אימא יש רק אחת. ומצד שני, הרבה פעמים אימא אחת לא יכולה לספק את צרכיה השונים והמשתנים של הבת לאורך השנים.
בין היתר, כי לפעמים, כמו במקרה שלי, היא פשוט כבר איננה.
אבל הרבה פעמים היא ישנה ובכל זאת, לא הכל יכול לעבור דרכה.
בעולם נורמלי זה מתקזז בקלות יחסית עם דודות וסבתות ושכנות וכו. בעולם שלנו זה יותר מסובך, אבל עדיין יכול להיות אפשרי, אם נותנים לזה מקום.
כותבת קלאריסה פינקולה אסטס שהיא עודדה את בנותיה למצוא לעצמן כמה שיותר "אימהות".
מצד אחד אימא יש רק אחת. ומצד שני, הרבה פעמים אימא אחת לא יכולה לספק את צרכיה השונים והמשתנים של הבת לאורך השנים.
בין היתר, כי לפעמים, כמו במקרה שלי, היא פשוט כבר איננה.
אבל הרבה פעמים היא ישנה ובכל זאת, לא הכל יכול לעבור דרכה.
בעולם נורמלי זה מתקזז בקלות יחסית עם דודות וסבתות ושכנות וכו. בעולם שלנו זה יותר מסובך, אבל עדיין יכול להיות אפשרי, אם נותנים לזה מקום.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אני כותבת אימא כי זה הכי שכיח, אבל הכוונה היא מבוגר אחד שייקח אחריות מלאה על הילד. אפילו מורה, שכנה, סבא או חונך.
מישהו שיאהב ללא סייג את הילד, יתמוך בו באופן מלא, יאמין בו. הרעיון הוא שזה יספק לילד מספיק כוחות ואמונה להתמודד עם פגיעות ממקורות אחרים.
ניופלד טוען שהוא הצליח לקדם ילדים ובני נוער עבריינים בצורה משמעותית מאוד אפילו בתור הפסיכולוג הקבוע שלהם.
משהו ברעיון הזה מרגיש לי מאוד נכון, מאוד הגיוני.
כאילו נוכחות כזו תמלא את הילד בזמן שהוא לא יוכל להיות פיסית לידה.
תחזיק אותו. יהיה לו בשביל מי לחיות, לצמוח, לגדול.
אני בכלל לא חולקת על כך שככל שיש יותר-יותר טוב.
מן הסתם השינוי הבולט ביותר יהיה באמת במצבים קיצוניים כמו ילדי אומנה או ילדי בתי יתומים, אבל זה אמור להיות נכון גם במקרים הפשוטים והיום יומיים.
למשל,
ילד שמעליבים אותו בבית הספר וקוראים לו בשמות, בוודאי ייעלב אך במידה והוא מרגיש שיש לו גב חזק בבית, הוא יצליח להתעלות מעל זה כי מה שההורים שלו חושבים עליו יותר חשוב עבורו.
או אם המורה שלו היא דמות מאוד אהובה בעיניו והיא מאמינה בו מאוד, הוא לא יינזק מאוד מן היחס של הילדים האחרים כלפיו. הוא לא יהיה כנראה כוכב החצר, אבל הוא ישקיע את מרצו ותשומת ליבו לשיעורים שבהם מלמדת אותה מורה אהובה וייתן להם משקל גדול יותר.
זה נותן להורים אחיזה מסוימת בילדים, בזמן שהם לא נוכחים לידם.
מעין רשת הגנה.
כאילו הקשר הטוב והחזק יכול להציל את הילד מפגיעה קריטית והוא יהיה הרבה פחות מושפע מגורמים אחרים שעלולים להזיק לו.
מישהו שיאהב ללא סייג את הילד, יתמוך בו באופן מלא, יאמין בו. הרעיון הוא שזה יספק לילד מספיק כוחות ואמונה להתמודד עם פגיעות ממקורות אחרים.
ניופלד טוען שהוא הצליח לקדם ילדים ובני נוער עבריינים בצורה משמעותית מאוד אפילו בתור הפסיכולוג הקבוע שלהם.
משהו ברעיון הזה מרגיש לי מאוד נכון, מאוד הגיוני.
כאילו נוכחות כזו תמלא את הילד בזמן שהוא לא יוכל להיות פיסית לידה.
תחזיק אותו. יהיה לו בשביל מי לחיות, לצמוח, לגדול.
אני בכלל לא חולקת על כך שככל שיש יותר-יותר טוב.
מן הסתם השינוי הבולט ביותר יהיה באמת במצבים קיצוניים כמו ילדי אומנה או ילדי בתי יתומים, אבל זה אמור להיות נכון גם במקרים הפשוטים והיום יומיים.
למשל,
ילד שמעליבים אותו בבית הספר וקוראים לו בשמות, בוודאי ייעלב אך במידה והוא מרגיש שיש לו גב חזק בבית, הוא יצליח להתעלות מעל זה כי מה שההורים שלו חושבים עליו יותר חשוב עבורו.
או אם המורה שלו היא דמות מאוד אהובה בעיניו והיא מאמינה בו מאוד, הוא לא יינזק מאוד מן היחס של הילדים האחרים כלפיו. הוא לא יהיה כנראה כוכב החצר, אבל הוא ישקיע את מרצו ותשומת ליבו לשיעורים שבהם מלמדת אותה מורה אהובה וייתן להם משקל גדול יותר.
זה נותן להורים אחיזה מסוימת בילדים, בזמן שהם לא נוכחים לידם.
מעין רשת הגנה.
כאילו הקשר הטוב והחזק יכול להציל את הילד מפגיעה קריטית והוא יהיה הרבה פחות מושפע מגורמים אחרים שעלולים להזיק לו.
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אני מסכימה שנוכחות אדם, אשר אוהב ומאמין , היא תנאי הכרחי להתפתחות רגשית תקינה, אך אין זה תנאי יחיד.
ילד שמעליבים אותו בבית הספר וקוראים לו בשמות, בוודאי ייעלב אך במידה והוא מרגיש שיש לו גב חזק בבית, הוא יצליח להתעלות מעל זה כי מה שההורים שלו חושבים עליו יותר חשוב עבורו.
למשל, בדוגמא שהבאת, לא כל ילד שיש לו גב חזק בבית יוכל להתמודד עם המצב באופן בריא וחיובי, לפעמים זה לא מספיק.
ילד שמעליבים אותו בבית הספר וקוראים לו בשמות, בוודאי ייעלב אך במידה והוא מרגיש שיש לו גב חזק בבית, הוא יצליח להתעלות מעל זה כי מה שההורים שלו חושבים עליו יותר חשוב עבורו.
למשל, בדוגמא שהבאת, לא כל ילד שיש לו גב חזק בבית יוכל להתמודד עם המצב באופן בריא וחיובי, לפעמים זה לא מספיק.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
ניקח מצב קיצוני, שבו הורים גרושים והאב הוא לא דמות חיובית אך לא מסוכנת ויש לו זכויות ביקור ומשמורת משותפת על הילד. האם האימא יכולה לגונן על הילד מפני פגיעה בכוח האהבה המוחלט שלה?
-
שני_צו*
- הודעות: 464
- הצטרפות: 03 פברואר 2005, 00:44
- דף אישי: הדף האישי של שני_צו*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
הורה יכול לעשות הרבה.
גם פסיכולוג וגם מורה.
לגונן לגמרי? ועוד מפני דמות משמעותית כמו אב?
לא נראה לי. מה שהיא לא תעשה לא יכול להעלים את מה שהוא עושה/לא עושה.
אבל את מתייחסת לצד המבוגר. יש ילדים עם צרכים מיוחדים. בחברתנו הם רבים מאוד.
ילדים נפגעים לא רק מקושי בקשר ההורי
הם נפגעים ממחסור בטבע, מסביבת גידול סטרילית מדי, מלגדול על ריצפה, ממזון קלוקל. מדרישה לשבת בכיתה עם 40 ילדים. מפרידה מוקדמת מהורה. ממליון דברים..
ילדים נולדים עם קשיים מסוגים שונים שלא כל הורה מסוגל להתמודד איתם.
ויש דינמיקה של הורה-ילד. הורה אחד מסוגל לפעמים להגן ולעזור לאחד מילדיו יותר מהשני..
גם פסיכולוג וגם מורה.
לגונן לגמרי? ועוד מפני דמות משמעותית כמו אב?
לא נראה לי. מה שהיא לא תעשה לא יכול להעלים את מה שהוא עושה/לא עושה.
אבל את מתייחסת לצד המבוגר. יש ילדים עם צרכים מיוחדים. בחברתנו הם רבים מאוד.
ילדים נפגעים לא רק מקושי בקשר ההורי
הם נפגעים ממחסור בטבע, מסביבת גידול סטרילית מדי, מלגדול על ריצפה, ממזון קלוקל. מדרישה לשבת בכיתה עם 40 ילדים. מפרידה מוקדמת מהורה. ממליון דברים..
ילדים נולדים עם קשיים מסוגים שונים שלא כל הורה מסוגל להתמודד איתם.
ויש דינמיקה של הורה-ילד. הורה אחד מסוגל לפעמים להגן ולעזור לאחד מילדיו יותר מהשני..
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
למשל, בדוגמא שהבאת, לא כל ילד שיש לו גב חזק בבית יוכל להתמודד עם המצב באופן בריא וחיובי, לפעמים זה לא מספיק.
השאלה היא למה הוא נמצא במקום הזה שהקשר עם ההורה לא מספק. מה התרחש בקשר הזה בעבר, ואיפה הוא עומד היום.
_לגונן לגמרי? ועוד מפני דמות משמעותית כמו אב?
לא נראה לי. מה שהיא לא תעשה לא יכול להעלים את מה שהוא עושה/לא עושה_
נכון, לא להעלים ולא לבטל. הילד יפגע, יכאב לו ויהיה מבולבל. אבל האם זה יפגע בהתפתחות שלו? האם במבחן השנים במבט לאחור הקשר הזה יותיר משקעים כבדים בנפשו של הילד או שעם ההתבגרות הילד יפחית לאט לאט ממשמעות הקשר עם האבא, כלומר הוא יהיה חשוב, אבל הילד יהיה מסוגל להפעיל שיקול דעת ולסנן התנהגות פוגעת בזכות התמיכה ללא סייג והאהבה החזקה שלה?
האם אהבה שכזו לא יכולה להגן? (לא מדברת על התעללות)
ש ילדים עם צרכים מיוחדים. בחברתנו הם רבים מאוד
למה את מתכוונת?
הם נפגעים ממחסור בטבע, מסביבת גידול סטרילית מדי, מלגדול על ריצפה, ממזון קלוקל. מדרישה לשבת בכיתה עם 40 ילדים. מפרידה מוקדמת מהורה. ממליון דברים..
מסכימה
ילדים נולדים עם קשיים מסוגים שונים שלא כל הורה מסוגל להתמודד איתם
בהחלט, אבל ניתן ללמוד. אני לא מציעה שניתן להציל פה את העולם, אני שואלת האם להורה מודע, או הורה שבאופן אינטואטיבי יש לו את זה גדלים ילדים רגועים ושלמים יותר.
השאלה היא למה הוא נמצא במקום הזה שהקשר עם ההורה לא מספק. מה התרחש בקשר הזה בעבר, ואיפה הוא עומד היום.
_לגונן לגמרי? ועוד מפני דמות משמעותית כמו אב?
לא נראה לי. מה שהיא לא תעשה לא יכול להעלים את מה שהוא עושה/לא עושה_
נכון, לא להעלים ולא לבטל. הילד יפגע, יכאב לו ויהיה מבולבל. אבל האם זה יפגע בהתפתחות שלו? האם במבחן השנים במבט לאחור הקשר הזה יותיר משקעים כבדים בנפשו של הילד או שעם ההתבגרות הילד יפחית לאט לאט ממשמעות הקשר עם האבא, כלומר הוא יהיה חשוב, אבל הילד יהיה מסוגל להפעיל שיקול דעת ולסנן התנהגות פוגעת בזכות התמיכה ללא סייג והאהבה החזקה שלה?
האם אהבה שכזו לא יכולה להגן? (לא מדברת על התעללות)
ש ילדים עם צרכים מיוחדים. בחברתנו הם רבים מאוד
למה את מתכוונת?
הם נפגעים ממחסור בטבע, מסביבת גידול סטרילית מדי, מלגדול על ריצפה, ממזון קלוקל. מדרישה לשבת בכיתה עם 40 ילדים. מפרידה מוקדמת מהורה. ממליון דברים..
מסכימה
ילדים נולדים עם קשיים מסוגים שונים שלא כל הורה מסוגל להתמודד איתם
בהחלט, אבל ניתן ללמוד. אני לא מציעה שניתן להציל פה את העולם, אני שואלת האם להורה מודע, או הורה שבאופן אינטואטיבי יש לו את זה גדלים ילדים רגועים ושלמים יותר.
-
שני_צו*
- הודעות: 464
- הצטרפות: 03 פברואר 2005, 00:44
- דף אישי: הדף האישי של שני_צו*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
ילדים עם צרכים מיוחדים?
ילדים עם הפרעות קשב כאלה ואחרות.
עם קשיים כאלה ואחרים בעיבוד חושי.
ילדים על הספקטרום האוטיסטי.
המוני ילדים שהגידול המערבי זורק אותם מחוץ לנורמה. ולאו דווקא בגלל קשיי התקשרות עם מבוגר.
אבל חבל, בעצם אני מסיתה את הדיון מדברים חכמים שאת יודעת שיש לנויפלד להגיד. אני אשב ואקשיב בשקט.
ילדים עם הפרעות קשב כאלה ואחרות.
עם קשיים כאלה ואחרים בעיבוד חושי.
ילדים על הספקטרום האוטיסטי.
המוני ילדים שהגידול המערבי זורק אותם מחוץ לנורמה. ולאו דווקא בגלל קשיי התקשרות עם מבוגר.
אבל חבל, בעצם אני מסיתה את הדיון מדברים חכמים שאת יודעת שיש לנויפלד להגיד. אני אשב ואקשיב בשקט.
-
תפוח_אדמה*
- הודעות: 1235
- הצטרפות: 01 יולי 2008, 21:51
- דף אישי: הדף האישי של תפוח_אדמה*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
מלגדול על ריצפה לקח לי מלא זמן להבין מה לא בסדר בזה, כי הרבה הורים לא מניחים ילדים על הריצפה כי היא מלוכלכת וקרה (לשיטתם).
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
שניצו את לא מסיתה מן הדיון בכלל.
אחד הנושאים שהכי מעניינים אותי זה אוטיזם.
לתיאוריה ההיקשרותית יש רעיונות יוצאי דופן ודי מהפכניים בנושע לאוטיזם. אני עכישו צריכה ללכת אבל ארחיב ממה שאני יודעת מאוחר יותר ונוכל לחשוב על כך יחד
אחד הנושאים שהכי מעניינים אותי זה אוטיזם.
לתיאוריה ההיקשרותית יש רעיונות יוצאי דופן ודי מהפכניים בנושע לאוטיזם. אני עכישו צריכה ללכת אבל ארחיב ממה שאני יודעת מאוחר יותר ונוכל לחשוב על כך יחד
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אני אנסה לשתף כמה מן המחשבות שלי ואני מקווה שלא יצא לי מפוזר מידי. אולי אני אקפוץ בין הדברים אבל אני מאוד אשתדל לתת רקע או הסבר למשהו שאני כותבת.
אחד הדברים הכי חשובים אם לא החשוב ביותר עבור ילד הוא היקשרות טובה ובטוחה על מנת שיוכל לגדול ולהתבגר. כשאנחנו עונים על כל הצרכים של הילד, אנחנו בעצם מאפשרים לטבע לגדל אותו. התפקיד שלנו הוא לא לגדל את הילד אלא לספק לו היקשרות טובה.
אנחנו כמבוגרים צריכים לקחת אחריות ולתת מענה לצורך של הילד, לקבל בטבעיות וברצון את התלות של הילד בנו.
וזה לא ברור מאליו. מדוע (לפחות) בשנים הראשונות אנחנו מקבלים תלות פיסית של הילד בנו בכזו טבעיות, אך תלות היקשרותית לא? אנחנו צריכים לקחת מלוא האחריות ליחסים ולספק שפע של היקשרות. עלינו לוודא שאנחנו מחזיקים עם ליבנו את ליבו של הילד.
אם אנחנו לא מספקים את הצורך הזה, אנחנו בעצם יוצרים חוסר ביטחון של הילד בנו וביחסים שלנו איתו.
הכמיהה האולטימטיבית בעצם, צריכה להיות להביא את הילד למצב של מנוחה, מצב שבו הוא לא צריך לרדוף או להתאמץ כלל על מנת לשמור על ההיקשרות. הוא לא צריך "לעבוד" בהיקשרות, בשימור הקרבה, לא פיסית ולא ריגשית.
כדי לצמוח ולהתבגר אנחנו צריכים להיות במנוחה. אי אפשר להתקדם ממצב של עקה ומתח. למשל, כשאנחנו יולדות, פתיחת צוואר הרחם מתרחשת דווקא בהפוגות שבין הצירים, כאשר המערכת הפרה סימפטטית פועלת, בזמן מנוחה והרפיה ולא בזמן הצירים עצמם. בגלל זה יש חשיבות גדולה מאוד לאישה להיות עד כמה שיותר רגועה ורפויה ולא אסופה ומתוחה בזמן הלידה. כאשר אנחנו מאפשרים לילד להיות במנוחה ולא להיות אחראי בשום צורה להיקשרות שלו איתנו, הוא חופשי לגדול ולצמוח, להתפתח ולהתבגר. הטבע מגדל את הילדים, לא אנחנו. אנחנו רק תומכים בו ומאפשרים לו להתבטא (לטבע) ע"י מתן מנוחה.
אם הצורך בהיקשרות לא מסופק עבור הילד, יכולות להיות לכך כמה השפעות.
אחד הדברים שהילד יחווה, הוא התמודדות עם פרידה. פרידה ריגשית או התרחקות מההורה שחשוב לו כל כך.
זה יכול להיות בגלל שכעסנו על משהו והחלטנו להרחיק את הילד מאיתנו לפרק זמן כלשהו. הרחקה זו פרידה. אני זוכרת שקראתי מזמן מאמר של דני לסרי שמאוד אהבתי שנקרא (אם אני זוכרת נכון) "באיזה גיל אימא שלך הפסיקה לאהוב אותך". והוא פגע בי בול. במאמר הזה דני מתאר איך אנחנו מגדלים ילדים עטופים בחום ואהבה וקבלה מוחלטת מהרגע שהם נולדים ועד לשלב שבו הם מתחילים להפגין סימנים של עצמאות. אז, מתחילות גם הדרישות. אז האהבה שלנו הופכת לאהבה מותנית. לא עוד אני אוהבת אותך בכל ליבי כי אתה פשוט הבן שלי ואתה מי שאתה, אלא אתה צריך להיות משהו מסוים כדי שאוהב אותך. והילדים מאתרים את זה מיד. אי אפשר להסתיר את זה מהם. ההבדל הכה דק הזה, צובר גודל ונוכחות ככל שהילד גדל ומתהווה, ככל שנוצרת בקירבו אישיות עצמאית ואנחנו לא יודעים איך להכיל אותה במלואה. כשאנחנו לא מקבלים אותו בשלמותו יותר, כשאנחנו מתנים את האהבה שלנו כלפיו אנחנו בעצם מרחיקים אותו מאיתנו, מחלישים את ההיקשרות, זאת פרידה.
אני לא חושבת שזה אפשרי לחיות בלי לחוות פרידות.
פרידות הן חלק מהחיים והן בלתי נמנעות, אך החשיבות היא ממי או ממה הילד חווה פרידה. אם הפרידה היא ממשהו שההיקשרות אליו לא הייתה בעלת חשיבות עליונה לקיומו ובריאותו של הילד הוא יתגבר עליה יחסית בקלות. אם יהיה לו על מי להישען, במי להיתלות (בנו) הוא יוכל להפנות את אנרגיית ההיקשרות שלו לאותו מקור יציב שיספק לו שפע של היקשרות שתפצה אותו על האובדן שחווה. הוא יפתח גמישות ויכולת הסתגלות למצבים. הוא ישאר רגיש, עם לב רך ונגיש, קרוב לדמעות שלו, לעצב ולשמחה.
אבל מה קורה כאשר הפרידה מתרחשת ממישהו שהוא עמוד התווך של הילד בעולם? כמו אימא או אבא?
מה קורה כאשר ילד חווה פעם אחרי פעם ריחוק והפרדה, התניה לאהבה, הגבלה של קרבה, מבט, מגע?
לפני זמן לא רב בפעם הראשונה בחיי הרגשתי פיסית צעקה. מישהו צעק לידי, לא עלי, בהתפרצות של כעס כל כך חזקה, שנשארתי המומה. הוא עמד קרוב אלי וצעק על מישהו מאחורי, אבל בזמן שהסתובב לצעוק על האדם מאחור הצעקה שלו נשלחה ישר לעבר פני. אני הרגשתי כאילו חטפתי מכה במצח. ממש, מכה במצח וכאב לי. בראש.
זה מהדברים שאין לי שום קשר אליהם ולדומיהם עד שאני משום מקום חווה אותם על בשרי ואז אני יודעת. לנצח.
אדלר צוטט פעם כשאמר (תסלחו לי שאני מנסה לשחזר מהזיכרון), זה מזל גדול שיש להם (לילדים) צורך גדול בקרבה, כי אז אנחנו יכולים למנוע אותה עד שיפגינו התנהגות נאותה (זה לא בדיוק אבל זה המסר המדויק). המשפט הזה זאת אחת הסיבות שאני סולדת מהגישה ההתנהגותית.
אדלר (המניאק הזה) ידע בדיוק כמה חשובה ההיקשרות עבור הילד והוא השתמש בה כנשק נגד הילדים.
עכשיו יש לנו ילד שחווה הרבה פרידה, יותר מידי פרידה.
הוא יכול להפנות את זה לכמה אפיקים, תלוי בן כמה הוא ובאיזה שלב בהתפתחות הוא. מה הוא הספיק להשיג עד לאותו הזמן.
הוא יכול לקחת את האחריות ליחסים לידיים שלו, ובמקום להיות במנוחה ולהתבגר הוא במרדף אחרי קירבה, פיסית, ריגשית, הוא סוחט כל טיפה של התקשרות ותשומת לב שהוא יכול, הוא עשוי להפוך לאלפא "מקולקל", מה שאנחנו קוראים "תסביך האלפא" (אני יכולה לנסות להרחיב על זה בהזדמנות אחרת)
הוא יכול לחוש תסכול עמוק, וכתוצאה מכך להפוך לאגרסיבי.
הוא יכול גם להתנתק ריגשית על מנת להגן על עצמו, על ליבו, מצב שקוראים לו הינתקות מגוננת.
אני חושבת שאני אעצור פה, כי אני מרגישה עייפה כדי להרחיב על המצבים האלו.
היה לי חשוב לתת איזשהו רקע, גם אם ממש קצת כדי להצליח להסביר אחר כך כמה דברים על חלק מהחוויות שחווים ילדים ואנשים על הספקטרום האוטיסטי.
ועכשיו אני הולכת להתקלח, ולישון. כמו שסיכמתי עם עצמי שאעשה, ואני גם ככה באיחור
אחד הדברים הכי חשובים אם לא החשוב ביותר עבור ילד הוא היקשרות טובה ובטוחה על מנת שיוכל לגדול ולהתבגר. כשאנחנו עונים על כל הצרכים של הילד, אנחנו בעצם מאפשרים לטבע לגדל אותו. התפקיד שלנו הוא לא לגדל את הילד אלא לספק לו היקשרות טובה.
אנחנו כמבוגרים צריכים לקחת אחריות ולתת מענה לצורך של הילד, לקבל בטבעיות וברצון את התלות של הילד בנו.
וזה לא ברור מאליו. מדוע (לפחות) בשנים הראשונות אנחנו מקבלים תלות פיסית של הילד בנו בכזו טבעיות, אך תלות היקשרותית לא? אנחנו צריכים לקחת מלוא האחריות ליחסים ולספק שפע של היקשרות. עלינו לוודא שאנחנו מחזיקים עם ליבנו את ליבו של הילד.
אם אנחנו לא מספקים את הצורך הזה, אנחנו בעצם יוצרים חוסר ביטחון של הילד בנו וביחסים שלנו איתו.
הכמיהה האולטימטיבית בעצם, צריכה להיות להביא את הילד למצב של מנוחה, מצב שבו הוא לא צריך לרדוף או להתאמץ כלל על מנת לשמור על ההיקשרות. הוא לא צריך "לעבוד" בהיקשרות, בשימור הקרבה, לא פיסית ולא ריגשית.
כדי לצמוח ולהתבגר אנחנו צריכים להיות במנוחה. אי אפשר להתקדם ממצב של עקה ומתח. למשל, כשאנחנו יולדות, פתיחת צוואר הרחם מתרחשת דווקא בהפוגות שבין הצירים, כאשר המערכת הפרה סימפטטית פועלת, בזמן מנוחה והרפיה ולא בזמן הצירים עצמם. בגלל זה יש חשיבות גדולה מאוד לאישה להיות עד כמה שיותר רגועה ורפויה ולא אסופה ומתוחה בזמן הלידה. כאשר אנחנו מאפשרים לילד להיות במנוחה ולא להיות אחראי בשום צורה להיקשרות שלו איתנו, הוא חופשי לגדול ולצמוח, להתפתח ולהתבגר. הטבע מגדל את הילדים, לא אנחנו. אנחנו רק תומכים בו ומאפשרים לו להתבטא (לטבע) ע"י מתן מנוחה.
אם הצורך בהיקשרות לא מסופק עבור הילד, יכולות להיות לכך כמה השפעות.
אחד הדברים שהילד יחווה, הוא התמודדות עם פרידה. פרידה ריגשית או התרחקות מההורה שחשוב לו כל כך.
זה יכול להיות בגלל שכעסנו על משהו והחלטנו להרחיק את הילד מאיתנו לפרק זמן כלשהו. הרחקה זו פרידה. אני זוכרת שקראתי מזמן מאמר של דני לסרי שמאוד אהבתי שנקרא (אם אני זוכרת נכון) "באיזה גיל אימא שלך הפסיקה לאהוב אותך". והוא פגע בי בול. במאמר הזה דני מתאר איך אנחנו מגדלים ילדים עטופים בחום ואהבה וקבלה מוחלטת מהרגע שהם נולדים ועד לשלב שבו הם מתחילים להפגין סימנים של עצמאות. אז, מתחילות גם הדרישות. אז האהבה שלנו הופכת לאהבה מותנית. לא עוד אני אוהבת אותך בכל ליבי כי אתה פשוט הבן שלי ואתה מי שאתה, אלא אתה צריך להיות משהו מסוים כדי שאוהב אותך. והילדים מאתרים את זה מיד. אי אפשר להסתיר את זה מהם. ההבדל הכה דק הזה, צובר גודל ונוכחות ככל שהילד גדל ומתהווה, ככל שנוצרת בקירבו אישיות עצמאית ואנחנו לא יודעים איך להכיל אותה במלואה. כשאנחנו לא מקבלים אותו בשלמותו יותר, כשאנחנו מתנים את האהבה שלנו כלפיו אנחנו בעצם מרחיקים אותו מאיתנו, מחלישים את ההיקשרות, זאת פרידה.
אני לא חושבת שזה אפשרי לחיות בלי לחוות פרידות.
פרידות הן חלק מהחיים והן בלתי נמנעות, אך החשיבות היא ממי או ממה הילד חווה פרידה. אם הפרידה היא ממשהו שההיקשרות אליו לא הייתה בעלת חשיבות עליונה לקיומו ובריאותו של הילד הוא יתגבר עליה יחסית בקלות. אם יהיה לו על מי להישען, במי להיתלות (בנו) הוא יוכל להפנות את אנרגיית ההיקשרות שלו לאותו מקור יציב שיספק לו שפע של היקשרות שתפצה אותו על האובדן שחווה. הוא יפתח גמישות ויכולת הסתגלות למצבים. הוא ישאר רגיש, עם לב רך ונגיש, קרוב לדמעות שלו, לעצב ולשמחה.
אבל מה קורה כאשר הפרידה מתרחשת ממישהו שהוא עמוד התווך של הילד בעולם? כמו אימא או אבא?
מה קורה כאשר ילד חווה פעם אחרי פעם ריחוק והפרדה, התניה לאהבה, הגבלה של קרבה, מבט, מגע?
לפני זמן לא רב בפעם הראשונה בחיי הרגשתי פיסית צעקה. מישהו צעק לידי, לא עלי, בהתפרצות של כעס כל כך חזקה, שנשארתי המומה. הוא עמד קרוב אלי וצעק על מישהו מאחורי, אבל בזמן שהסתובב לצעוק על האדם מאחור הצעקה שלו נשלחה ישר לעבר פני. אני הרגשתי כאילו חטפתי מכה במצח. ממש, מכה במצח וכאב לי. בראש.
זה מהדברים שאין לי שום קשר אליהם ולדומיהם עד שאני משום מקום חווה אותם על בשרי ואז אני יודעת. לנצח.
אדלר צוטט פעם כשאמר (תסלחו לי שאני מנסה לשחזר מהזיכרון), זה מזל גדול שיש להם (לילדים) צורך גדול בקרבה, כי אז אנחנו יכולים למנוע אותה עד שיפגינו התנהגות נאותה (זה לא בדיוק אבל זה המסר המדויק). המשפט הזה זאת אחת הסיבות שאני סולדת מהגישה ההתנהגותית.
אדלר (המניאק הזה) ידע בדיוק כמה חשובה ההיקשרות עבור הילד והוא השתמש בה כנשק נגד הילדים.
עכשיו יש לנו ילד שחווה הרבה פרידה, יותר מידי פרידה.
הוא יכול להפנות את זה לכמה אפיקים, תלוי בן כמה הוא ובאיזה שלב בהתפתחות הוא. מה הוא הספיק להשיג עד לאותו הזמן.
הוא יכול לקחת את האחריות ליחסים לידיים שלו, ובמקום להיות במנוחה ולהתבגר הוא במרדף אחרי קירבה, פיסית, ריגשית, הוא סוחט כל טיפה של התקשרות ותשומת לב שהוא יכול, הוא עשוי להפוך לאלפא "מקולקל", מה שאנחנו קוראים "תסביך האלפא" (אני יכולה לנסות להרחיב על זה בהזדמנות אחרת)
הוא יכול לחוש תסכול עמוק, וכתוצאה מכך להפוך לאגרסיבי.
הוא יכול גם להתנתק ריגשית על מנת להגן על עצמו, על ליבו, מצב שקוראים לו הינתקות מגוננת.
אני חושבת שאני אעצור פה, כי אני מרגישה עייפה כדי להרחיב על המצבים האלו.
היה לי חשוב לתת איזשהו רקע, גם אם ממש קצת כדי להצליח להסביר אחר כך כמה דברים על חלק מהחוויות שחווים ילדים ואנשים על הספקטרום האוטיסטי.
ועכשיו אני הולכת להתקלח, ולישון. כמו שסיכמתי עם עצמי שאעשה, ואני גם ככה באיחור
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אני לא מציעה שניתן להציל פה את העולם,
למה לא? לא מזמן קראתי בלוג של אישה שמתארת את המהפכה השקטה שהיא עושה בזכות זה שהיא לא שולחת את הילדים שלה לבית ספר.
השינוי הגדול בעולם יבוא מהמעשים הקטנים דווקא. (ככה אני מאמינה)
הטבע מגדל את הילדים, לא אנחנו. אנחנו רק תומכים בו ומאפשרים לו להתבטא (לטבע) ע"י מתן מנוחה.
הילדה שלי מוכיחה לי את זה שוב ושוב. אנחנו צריכים לשבת בצד ולתת לטבע לעשות את שלו. יש לו הרבה יותר ניסיון מלנו.
אורלי את מעלה נקודות למחשבה עם כתיבתך על הנושא, ותודה לך.
למה לא? לא מזמן קראתי בלוג של אישה שמתארת את המהפכה השקטה שהיא עושה בזכות זה שהיא לא שולחת את הילדים שלה לבית ספר.
השינוי הגדול בעולם יבוא מהמעשים הקטנים דווקא. (ככה אני מאמינה)
הטבע מגדל את הילדים, לא אנחנו. אנחנו רק תומכים בו ומאפשרים לו להתבטא (לטבע) ע"י מתן מנוחה.
הילדה שלי מוכיחה לי את זה שוב ושוב. אנחנו צריכים לשבת בצד ולתת לטבע לעשות את שלו. יש לו הרבה יותר ניסיון מלנו.
אורלי את מעלה נקודות למחשבה עם כתיבתך על הנושא, ותודה לך.
-
גילית_ט*
- הודעות: 1561
- הצטרפות: 20 דצמבר 2006, 13:10
- דף אישי: הדף האישי של גילית_ט*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אורלי, מכיוון שראיתי אותך גם במציאות, אין ספק שאת ביקורתית יתר על המידה על עצמך!!! כל ילד מביא לנו את הקשיים שאנחנו יכולים להכיל, גם אם זה קשה, במיוחד הבכור שאיבד את כס המלוכה והבלעדיות בהולדת הנסיכה אחריו וגם אח נוסף .
נשיקות לכולם
נשיקות לכולם
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
גיליתה!! איזה כיף תודה שבאת
לשמחתי אני כבר לא בשלב ההלקאה העצמית, הבנתי שאני יכולה לשחרר אותו
איזה כיף תודה שבאת לשמחתי אני כבר לא בשלב ההלקאה העצמית, הבנתי שאני יכולה לשחרר אותו
-
גילית_ט*
- הודעות: 1561
- הצטרפות: 20 דצמבר 2006, 13:10
- דף אישי: הדף האישי של גילית_ט*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אצל ילדי אני רואה שלפעמים הם כן מעדיפים תקופות ילדים בדיוק בגיל שלהם ועם אותם תחביבים ולפעמים לא משנה להם, אבל בדרכ ככל שהפער גדל יש קושי במשחק משחקים מסויימים יחד , שזה די מבאס את הגדול. שאין להם התמדה הבנה וסבלנות למשחק ארוך בזמן.
בחיינו הם מבלים עם כל מיני גילאים, מהשכנים אני רואה שמי שבמסגרת מתנהג לא יפה ואפילו בזילזול לקטנים ממנו, זה ככ חזק שהגדירו לרוב האוכליסיה שתשחק אם מי בגיל שלך בלבד.
בחיינו הם מבלים עם כל מיני גילאים, מהשכנים אני רואה שמי שבמסגרת מתנהג לא יפה ואפילו בזילזול לקטנים ממנו, זה ככ חזק שהגדירו לרוב האוכליסיה שתשחק אם מי בגיל שלך בלבד.
-
דנד_י*
- הודעות: 540
- הצטרפות: 01 ינואר 2014, 13:31
- דף אישי: הדף האישי של דנד_י*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
בשנים האחרונות העמקתי הרבה בגישתו של ד"ר גורדון ניופלד לגידול ילדים, "הורות מקושרת".
תמיד רציתי...
חיפשתי פה באתר דפים או התכתבויות בנושא, ולא ממש מצאתי
גם אני, והפתיע אותי.
תמיד רציתי...
חיפשתי פה באתר דפים או התכתבויות בנושא, ולא ממש מצאתי
גם אני, והפתיע אותי.
-
ר_ו_ת_ה*
- הודעות: 512
- הצטרפות: 18 יוני 2008, 00:35
- דף אישי: הדף האישי של ר_ו_ת_ה*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
נושא הדף מאד מעניין
ותיארת את הדברים כל כך יפה ונהיר
אורלי, אנא המשיכי
ותיארת את הדברים כל כך יפה ונהיר
אורלי, אנא המשיכי
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
הגישה אומרת, בגדול, שילד זקוק לאדם אחד בחייו, או יותר נכון יכול להסתפק במבוגר אחד בחייו שיהיה אלפא, על מנת להתבגר ולממש את מלוא הפוטנציאל שבו.
אני חושבת, שהחלק הזה בגישה של נויפלד, החל לעורר פה חוסר נחת, מצד אחרות ומצדי גם.
ניסינו להתריע שמנסיונינו זה לא כך ואולי כדאי למתן את הנימה, אך ראינו כי ההתעקשות על הנקודה מסיתה את הדיון וויתרנו ,
אז כבר נכנסה התייחסות ספציפית לילדים על הספקטרום האוטיסטי, נושא נפיץ וטעון, שאצל חלקנו מעלה רגשות רבים.
נראה לי שהייתה חוסר הבנה מצד אורלי, לחוסר ההסכמה שהפסקנות של נויפלד מעוררת, עוד טרם אישה במסע התפרצה.
נראה לי שאשה במסע הסיקה (וסלחו לי אם אני טועה) מהציטוט למעלה, שאם הפוטנציאל של הילד לא ממומש, זה בגלל העדר אותו מבוגר אלפא, טיעון שהחייה בעיניה את תורת האם הקרה.
אני חושבת, שהחלק הזה בגישה של נויפלד, החל לעורר פה חוסר נחת, מצד אחרות ומצדי גם.
ניסינו להתריע שמנסיונינו זה לא כך ואולי כדאי למתן את הנימה, אך ראינו כי ההתעקשות על הנקודה מסיתה את הדיון וויתרנו ,
אז כבר נכנסה התייחסות ספציפית לילדים על הספקטרום האוטיסטי, נושא נפיץ וטעון, שאצל חלקנו מעלה רגשות רבים.
נראה לי שהייתה חוסר הבנה מצד אורלי, לחוסר ההסכמה שהפסקנות של נויפלד מעוררת, עוד טרם אישה במסע התפרצה.
נראה לי שאשה במסע הסיקה (וסלחו לי אם אני טועה) מהציטוט למעלה, שאם הפוטנציאל של הילד לא ממומש, זה בגלל העדר אותו מבוגר אלפא, טיעון שהחייה בעיניה את תורת האם הקרה.
-
חלוקית_נחל*
- הודעות: 1626
- הצטרפות: 15 אוגוסט 2007, 08:01
- דף אישי: הדף האישי של חלוקית_נחל*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אני חושבת שהדיון פה היה מראה מהממת לנושא הדיון.
תיאוריה ששמה במרכז את אחריות ההורה וחשיבות תגובותיו לעומת תזכורת למקום "הילד" ורצונותיו. זו תזכורת חשובה גם אם נאמרה בקול רם ובוטה, חצוף תוקפני או כל שם תואר אחר.
מה שנתפס כתקשורת דיאלוגית ונעימה בצורה יוצאת דופן, על ידי חלק מהקוראות, נתפס כפטרונות ואפילו כאלימות על ידי אחרות.
עוצמת הרגשות מיסכה את תוכן העניינים ונוצרה מעין מערבולת.
חלק מהעניין של פתיחת דפים במרחב הזה אומרת שהשליטה עוברת לציבור. היא לא חייבת להשאר בנושא שהוגדר ובטח שלא ללכת בתוואי של מי שפתח. לדוג' אם עולה חוסר הסכמה מצד חלק מהקוראות כמו שאחת ציינה. הדף הזה הוא תמהיל של מי שבוחר לקרוא ולהשתתף בו ובאחריות ציבור המשתתפים.
הורות בעיני מעצם היותה ומהותה כוללת מאפיינים של כוח ביחסים. ברגע שאני לוקחת אחריות על מישהו אחר, צעיר יותר, מחליטה עבורו, לא תמיד מתחשבת בדעתו, לא תמיד משיקולים עניינים וטהורים, תמיד כמיטב יכולתי. כשאותה היכולת משתנה ותלויה בהמון גורמים פנימיים וחיצוניים. לכן אני מברכת על התזכורת הזו, דווקא בדף כזה. אני חושבת שהיא מהווה תפאורה "מושלמת" לדיון שכזה, על אף והודות לרגישות שמתעוררת.
אני חושבת שהתאוריה מעצם היותה כוללנית לא אמורה ויכולה להיות מדויקת ומותאמת לכל אחד מאיתנו. לכן ניתן לדון בה מתוך הסכמה ומודעות לפער שעלול להתקיים בינה לבין מה שקורה בחיי היום יום שלנו.
תיאוריה ששמה במרכז את אחריות ההורה וחשיבות תגובותיו לעומת תזכורת למקום "הילד" ורצונותיו. זו תזכורת חשובה גם אם נאמרה בקול רם ובוטה, חצוף תוקפני או כל שם תואר אחר.
מה שנתפס כתקשורת דיאלוגית ונעימה בצורה יוצאת דופן, על ידי חלק מהקוראות, נתפס כפטרונות ואפילו כאלימות על ידי אחרות.
עוצמת הרגשות מיסכה את תוכן העניינים ונוצרה מעין מערבולת.
חלק מהעניין של פתיחת דפים במרחב הזה אומרת שהשליטה עוברת לציבור. היא לא חייבת להשאר בנושא שהוגדר ובטח שלא ללכת בתוואי של מי שפתח. לדוג' אם עולה חוסר הסכמה מצד חלק מהקוראות כמו שאחת ציינה. הדף הזה הוא תמהיל של מי שבוחר לקרוא ולהשתתף בו ובאחריות ציבור המשתתפים.
הורות בעיני מעצם היותה ומהותה כוללת מאפיינים של כוח ביחסים. ברגע שאני לוקחת אחריות על מישהו אחר, צעיר יותר, מחליטה עבורו, לא תמיד מתחשבת בדעתו, לא תמיד משיקולים עניינים וטהורים, תמיד כמיטב יכולתי. כשאותה היכולת משתנה ותלויה בהמון גורמים פנימיים וחיצוניים. לכן אני מברכת על התזכורת הזו, דווקא בדף כזה. אני חושבת שהיא מהווה תפאורה "מושלמת" לדיון שכזה, על אף והודות לרגישות שמתעוררת.
אני חושבת שהתאוריה מעצם היותה כוללנית לא אמורה ויכולה להיות מדויקת ומותאמת לכל אחד מאיתנו. לכן ניתן לדון בה מתוך הסכמה ומודעות לפער שעלול להתקיים בינה לבין מה שקורה בחיי היום יום שלנו.
-
יונת_שרון*
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
חלוקית, תודה. ניסוח מצוין בעיני.
-
ביישניתית*
- הודעות: 246
- הצטרפות: 16 פברואר 2013, 16:16
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
חלוקית, אני לא כל כך הבנתי את דברייך.
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אני חושבת שהתאוריה מעצם היותה כוללנית לא אמורה ויכולה להיות מדויקת ומותאמת לכל אחד מאיתנו. לכן ניתן לדון בה מתוך הסכמה ומודעות לפער שעלול להתקיים בינה לבין מה שקורה בחיי היום יום שלנו.
יש איזו תיאוריה שכן מותאמת לכולנו?
יש איזו תיאוריה שכן מותאמת לכולנו?
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אחת,
הגישה אומרת, בגדול, שילד זקוק לאדם אחד בחייו, או יותר נכון יכול להסתפק במבוגר אחד בחייו שיהיה אלפא, על מנת להתבגר ולממש את מלוא הפוטנציאל שבו.
אני שומעת ושמעתי גם בהתחלה. בגלל זה ניסחתי כפי שניסחתי וציינתי שילד יכול להסתפק. כפר של היקשרויות הוא מצב אידאלי, אבל אם אין כזה בנמצא, אז אפילו מבוגר אחד שיקח אחריות מלאה על הילד יסייע לו להתבגר בצורה בריאה.
מה שאני לא מצליחה להבין, זה איך זה יכול להתפרש כדבר רע. האם זה מאשים מישהו במשהו? וודאי שלא. ולצורך הדיון שנוסף- האם רק אימהות לילדים אוטיסטים אינן מושלמות? וודאי שלא. מה שנפלא זה שלפי התיאוריה הזו אין מאוחר מידי. אין. לא מסתכלים אחורה באשמה על אף אחד, כי אין אשמים. וגם אין על מה להצטער מכיוון שניתן להניע את המערכת להתקדמות ובריאות בכל רגע. זה אחד הדברים הכי מעודדים שאני שמעתי בכל הקשור לפסיכולוגיה של ילדים. כל ילד ירוויח מהרבה היקשרויות, אך עדיין יכול להסתפק באחת. יש מתכון מדויק? לא. יש מילים מסויימות להגיד או איזה טריק שיעשה את העבודה? לא. האם אדם אחד שיפגוש ילד ששרוי במצב מצוקה בחיים (בכוונה ההקצנה) בכוח אהבתו התמדתו ורצונו יכול להציל את אותו הילד ולאפשר לו התפתחות והתבגרות תקינה, למרות נסיבות חייו? כן.
אני מאמינה שכן.
נראה לי שהייתה חוסר הבנה מצד אורלי, לחוסר ההסכמה שהפסקנות של נויפלד מעוררת, עוד טרם אישה במסע התפרצה
יתכן מאוד שלא הבנתי שהנק' הזו מעוררת מחלוקת. וחבל. כי הנק' הזו היא המפתח לכל התיאוריה.
היא לא בעניין של אשמה, היא בעניין של אמונה, אופטימיות ותקווה.
זה רעיון מאוד מרכזי בתיאוריה. כשאני התחלתי ללמוד בצורה עמוקה את עקרונות הגישה הרעיון הזה הימם אותי. הוא תפס אותי במקום מאוד מאוד רגיש, מקום שסחבתי על עצמי רגשות אשם, תסכול, פחד, חוסר אונים. היה לי קשה מאוד לקבל אותו ובכלל להאמין בו. מהמקום שלי כאימא, הרגשתי שיש דברים ש"אבוד" לי לגביהם. במיוחד מי שמכירה פסיכולוגיה התפתחותית יודעת על מה אני מדברת. יש חלון הזדמנויות לכל שלב, כך לימדו אותנו. ופה מגיע מישהו, ואומר לי למה שיהיה אבוד? למה ההקצנה הזו וכל התחושות הקשות והשליליות האלו? למי זה תורם? ולמה שזה יהיה נכון? אולי ישנן התנהגויות שנראה כאילו הילד חסר משהו, או "נדפק". אבל זה לא נכון. הכל נמצא בו, מלוא הפוטנציאל האנושי גלום בתוכו, רק שאולי מסיבה כלשהי חלק ממנו לא מוגשם. תמיד יש איך להתקדם. גם אם צריך לצעוד אחורה בזמן, אז נצעד אחורה כדי שנוכל להתקדם.
אני לא חושבת שהיה צריך להתריע מפני הגשת רעיון. היה צריך לשאול את השאלות הנכונות כדי שאפשר יהיה להסביר.
חלוקית, גם אני מרגישה (והיו זמנים שהתבלבלתי) שזה התפקיד שלי להוביל את הילד במערכת היחסים שבנינו ולא להיפך.
היו פעמים,שמתוך הרצון להקשיב לילד, לנהל דיאלוג ולהתחשב ברצונותיו ביטלתי בלי משים את תפקידי כאימא. זה עשוי לבלבל.
הורות בעיני מעצם היותה ומהותה כוללת מאפיינים של כוח ביחסים. ברגע שאני לוקחת אחריות על מישהו אחר, צעיר יותר, מחליטה עבורו, לא תמיד מתחשבת בדעתו, לא תמיד משיקולים עניינים וטהורים, תמיד כמיטב יכולתי
נכון מאוד.
אני מציעה דרך נוספת להגדיר את המילה "כוח" מעבר לפירוש האוטומטי שרובנו ניתן לה.
כוח הוא משהו שיש לי, הוא משהו שניתן לי ע"י מישהו אחר. אם הילד שלי מאמין ביכולתי לטפל בו, מרשה לעצמו להיתלות בי ולהיות במנוחה מוחלטת, הלב שלו מחובר לשלי, הוא ירצה לשמח אותי, להיות "בצד שלי". הוא יעניק לי את הכוח להיות בעלת השפעה עליו. הוא יעניק לי את העוצמה הדרושה להיות אימא שלו. הוא יעניק את החשיבות הראויה לדעות שלי, למחשבות שלי, לערכים שלי.
כוח הוא לא כוחניות.
אם נדבר במונחים שניופלד משתמש בהם, זה ההבדל שבין הורה אלפא, להורה שהוא אלפא מקולקל.
הגישה אומרת, בגדול, שילד זקוק לאדם אחד בחייו, או יותר נכון יכול להסתפק במבוגר אחד בחייו שיהיה אלפא, על מנת להתבגר ולממש את מלוא הפוטנציאל שבו.
אני שומעת ושמעתי גם בהתחלה. בגלל זה ניסחתי כפי שניסחתי וציינתי שילד יכול להסתפק. כפר של היקשרויות הוא מצב אידאלי, אבל אם אין כזה בנמצא, אז אפילו מבוגר אחד שיקח אחריות מלאה על הילד יסייע לו להתבגר בצורה בריאה.
מה שאני לא מצליחה להבין, זה איך זה יכול להתפרש כדבר רע. האם זה מאשים מישהו במשהו? וודאי שלא. ולצורך הדיון שנוסף- האם רק אימהות לילדים אוטיסטים אינן מושלמות? וודאי שלא. מה שנפלא זה שלפי התיאוריה הזו אין מאוחר מידי. אין. לא מסתכלים אחורה באשמה על אף אחד, כי אין אשמים. וגם אין על מה להצטער מכיוון שניתן להניע את המערכת להתקדמות ובריאות בכל רגע. זה אחד הדברים הכי מעודדים שאני שמעתי בכל הקשור לפסיכולוגיה של ילדים. כל ילד ירוויח מהרבה היקשרויות, אך עדיין יכול להסתפק באחת. יש מתכון מדויק? לא. יש מילים מסויימות להגיד או איזה טריק שיעשה את העבודה? לא. האם אדם אחד שיפגוש ילד ששרוי במצב מצוקה בחיים (בכוונה ההקצנה) בכוח אהבתו התמדתו ורצונו יכול להציל את אותו הילד ולאפשר לו התפתחות והתבגרות תקינה, למרות נסיבות חייו? כן.
אני מאמינה שכן.
נראה לי שהייתה חוסר הבנה מצד אורלי, לחוסר ההסכמה שהפסקנות של נויפלד מעוררת, עוד טרם אישה במסע התפרצה
יתכן מאוד שלא הבנתי שהנק' הזו מעוררת מחלוקת. וחבל. כי הנק' הזו היא המפתח לכל התיאוריה.
היא לא בעניין של אשמה, היא בעניין של אמונה, אופטימיות ותקווה.
זה רעיון מאוד מרכזי בתיאוריה. כשאני התחלתי ללמוד בצורה עמוקה את עקרונות הגישה הרעיון הזה הימם אותי. הוא תפס אותי במקום מאוד מאוד רגיש, מקום שסחבתי על עצמי רגשות אשם, תסכול, פחד, חוסר אונים. היה לי קשה מאוד לקבל אותו ובכלל להאמין בו. מהמקום שלי כאימא, הרגשתי שיש דברים ש"אבוד" לי לגביהם. במיוחד מי שמכירה פסיכולוגיה התפתחותית יודעת על מה אני מדברת. יש חלון הזדמנויות לכל שלב, כך לימדו אותנו. ופה מגיע מישהו, ואומר לי למה שיהיה אבוד? למה ההקצנה הזו וכל התחושות הקשות והשליליות האלו? למי זה תורם? ולמה שזה יהיה נכון? אולי ישנן התנהגויות שנראה כאילו הילד חסר משהו, או "נדפק". אבל זה לא נכון. הכל נמצא בו, מלוא הפוטנציאל האנושי גלום בתוכו, רק שאולי מסיבה כלשהי חלק ממנו לא מוגשם. תמיד יש איך להתקדם. גם אם צריך לצעוד אחורה בזמן, אז נצעד אחורה כדי שנוכל להתקדם.
אני לא חושבת שהיה צריך להתריע מפני הגשת רעיון. היה צריך לשאול את השאלות הנכונות כדי שאפשר יהיה להסביר.
חלוקית, גם אני מרגישה (והיו זמנים שהתבלבלתי) שזה התפקיד שלי להוביל את הילד במערכת היחסים שבנינו ולא להיפך.
היו פעמים,שמתוך הרצון להקשיב לילד, לנהל דיאלוג ולהתחשב ברצונותיו ביטלתי בלי משים את תפקידי כאימא. זה עשוי לבלבל.
הורות בעיני מעצם היותה ומהותה כוללת מאפיינים של כוח ביחסים. ברגע שאני לוקחת אחריות על מישהו אחר, צעיר יותר, מחליטה עבורו, לא תמיד מתחשבת בדעתו, לא תמיד משיקולים עניינים וטהורים, תמיד כמיטב יכולתי
נכון מאוד.
אני מציעה דרך נוספת להגדיר את המילה "כוח" מעבר לפירוש האוטומטי שרובנו ניתן לה.
כוח הוא משהו שיש לי, הוא משהו שניתן לי ע"י מישהו אחר. אם הילד שלי מאמין ביכולתי לטפל בו, מרשה לעצמו להיתלות בי ולהיות במנוחה מוחלטת, הלב שלו מחובר לשלי, הוא ירצה לשמח אותי, להיות "בצד שלי". הוא יעניק לי את הכוח להיות בעלת השפעה עליו. הוא יעניק לי את העוצמה הדרושה להיות אימא שלו. הוא יעניק את החשיבות הראויה לדעות שלי, למחשבות שלי, לערכים שלי.
כוח הוא לא כוחניות.
אם נדבר במונחים שניופלד משתמש בהם, זה ההבדל שבין הורה אלפא, להורה שהוא אלפא מקולקל.
-
אני_דולב*
- הודעות: 114
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2012, 11:05
- דף אישי: הדף האישי של אני_דולב*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
ועכשיו משסיימתי לקרוא.
_אם הילד שלי מאמין ביכולתי לטפל בו, מרשה לעצמו להיתלות בי ולהיות במנוחה מוחלטת, הלב שלו מחובר לשלי, הוא ירצה לשמח אותי, להיות "בצד שלי". הוא יעניק לי את הכוח להיות בעלת השפעה עליו. הוא יעניק לי את העוצמה הדרושה להיות אימא שלו. הוא יעניק את החשיבות הראויה לדעות שלי, למחשבות שלי, לערכים שלי.
כוח הוא לא כוחניות._
מתקבל באהבה וגם בתודה.
ומחכה להמשך.
_אם הילד שלי מאמין ביכולתי לטפל בו, מרשה לעצמו להיתלות בי ולהיות במנוחה מוחלטת, הלב שלו מחובר לשלי, הוא ירצה לשמח אותי, להיות "בצד שלי". הוא יעניק לי את הכוח להיות בעלת השפעה עליו. הוא יעניק לי את העוצמה הדרושה להיות אימא שלו. הוא יעניק את החשיבות הראויה לדעות שלי, למחשבות שלי, לערכים שלי.
כוח הוא לא כוחניות._
מתקבל באהבה וגם בתודה.
ומחכה להמשך.
-
חלוקית_נחל*
- הודעות: 1626
- הצטרפות: 15 אוגוסט 2007, 08:01
- דף אישי: הדף האישי של חלוקית_נחל*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
כוח הוא משהו שיש לי, הוא משהו שניתן לי ע"י מישהו אחר. אם הילד שלי מאמין ביכולתי לטפל בו, מרשה לעצמו להיתלות בי ולהיות במנוחה מוחלטת, הלב שלו מחובר לשלי, הוא ירצה לשמח אותי, להיות "בצד שלי". הוא יעניק לי את הכוח להיות בעלת השפעה עליו. הוא יעניק לי את העוצמה הדרושה להיות אימא שלו. הוא יעניק את החשיבות הראויה לדעות שלי, למחשבות שלי, לערכים שלי.
אני באופן אישי ממש לא מתחברת לניסוח הזה. אני גם בודקת את גבולות התפקיד והאחריות שלי כל הזמן. נוח לי שבנותי יהיו בצד "שלי" אך באמת בתוכי אני מעדיפה שיהיו בצד "שלהן" גם אם הוא שונה משלי. אני משתמשת במושג כוח כי כך אני חווה את זה. יש לי כוח להחליט מה לקנות, מה להגיש לארוחת הערב ואיך לנהל את היום. אני מתחשבת בדעות של בנותי אך בתחומים מסוימים פשוט יש לי יותר כוח ומשאבים לקבוע מה יהיה. לא תמיד זה נאור ואצילי לפעמים זה ממש ביטוי של משאבים מצומצמים שעומדים כרגע לרשותי לדוג' או חוסר מודעות, או שלב כלשהו בתהליך שלי. זה משתנה. הרבה פעמים אני תופסת את בנותי כ"מורות" שלי, אני משתנה בזכותן, אני נותנת להן להוביל ובדרך כלל כשאני משחררת את השליטה אני זוכה לגלות המון הפתעות ודברים טובים. אז אני חווה את המרחב ההורי וגם את הדף הזה והדיון שהתרחש בו, בהקבלה אליו (אל המרחב ההורי) כמקום לא סטרילי, דינמי ומורכב.
אני כן משקיעה בהתמודדות מיטבית (בעיקר פנימית) עם אי-הסכמות.
אני באופן אישי ממש לא מתחברת לניסוח הזה. אני גם בודקת את גבולות התפקיד והאחריות שלי כל הזמן. נוח לי שבנותי יהיו בצד "שלי" אך באמת בתוכי אני מעדיפה שיהיו בצד "שלהן" גם אם הוא שונה משלי. אני משתמשת במושג כוח כי כך אני חווה את זה. יש לי כוח להחליט מה לקנות, מה להגיש לארוחת הערב ואיך לנהל את היום. אני מתחשבת בדעות של בנותי אך בתחומים מסוימים פשוט יש לי יותר כוח ומשאבים לקבוע מה יהיה. לא תמיד זה נאור ואצילי לפעמים זה ממש ביטוי של משאבים מצומצמים שעומדים כרגע לרשותי לדוג' או חוסר מודעות, או שלב כלשהו בתהליך שלי. זה משתנה. הרבה פעמים אני תופסת את בנותי כ"מורות" שלי, אני משתנה בזכותן, אני נותנת להן להוביל ובדרך כלל כשאני משחררת את השליטה אני זוכה לגלות המון הפתעות ודברים טובים. אז אני חווה את המרחב ההורי וגם את הדף הזה והדיון שהתרחש בו, בהקבלה אליו (אל המרחב ההורי) כמקום לא סטרילי, דינמי ומורכב.
אני כן משקיעה בהתמודדות מיטבית (בעיקר פנימית) עם אי-הסכמות.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
וואו, עכשיו אני מבינה מאיזה דף ציטטה ציל צול... הגעתי וקראתי בנשימה אחת את כל הויכוחים.
אני אשמח לשמוע עוד על גורדון ניופלד. לא מזמן צפיתי ביוטיוב באחת ההרצאות שלו, על החרדה בילדים, ותרגמתי את כ-ו-ל-ה לעצמי (תרגום מוער, לא תרגום שאפשר להפוך לכתוביות) כדי שאוכל לקרוא את זה שוב ושוב בשפה שלי. מרתק.
לא בטוחה שאני מסכימה איתו לגבי כל דבר,
ועדיין מאוד מעניין אותי לשמוע עוד.
(לעניין הויכוח האלים נאמר מספיק, ונראה שחזר השקט. אז מקווה שמותר לי לא להתייחס?)
אני אשמח לשמוע עוד על גורדון ניופלד. לא מזמן צפיתי ביוטיוב באחת ההרצאות שלו, על החרדה בילדים, ותרגמתי את כ-ו-ל-ה לעצמי (תרגום מוער, לא תרגום שאפשר להפוך לכתוביות) כדי שאוכל לקרוא את זה שוב ושוב בשפה שלי. מרתק.
לא בטוחה שאני מסכימה איתו לגבי כל דבר,
ועדיין מאוד מעניין אותי לשמוע עוד.
(לעניין הויכוח האלים נאמר מספיק, ונראה שחזר השקט. אז מקווה שמותר לי לא להתייחס?)
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
נוח לי שבנותי יהיו בצד "שלי" אך באמת בתוכי אני מעדיפה שיהיו בצד "שלהן" גם אם הוא שונה משלי.
בהחלט. מה שאת מתארת במשפט הזה הוא היתהוות. ה חלק החשוב בתפקיד שלנו כהורים (או בכל אופן זה משהו שאמור לקרות כי לעיתים קרובות מסתבר, נדמה לנו שכולם סביבנו גדלים אך זה ממש לא אומר שהם גם מתבגרים).
כשאנחנו נותנים לטבע לעשות את שלו ולגדל את הילדים יפה כל כך כפי שהוא עושה אנחנו מצפים להיתהוות. כלומר אנחנו רוצים ומקווים לראות מחשבה עצמאית בילד, רעיון משלו, דעה אישית. למשל לקראת גיל שנתיים ישנו פרץ ראשון של היתהוות. מה שחכמינו קוראים "גיל שנתיים האיום". אבל למה איום בעצם? גידלנו תינוק, אהבנו אותו בלי סוף, דאגנו לכל צרכיו והנה מתחיל להניץ לו ניצן של אישיות עצמאית, עם רצון משלה.
הילד הזה, דווקא בגלל שעשינו הכל "נכון" מתחיל לחשוב לבד. הוא מגלה שיש לו רצונות משלו, אבל לא תמיד הוא יודע, ובדרך כלל לא יודע איך לבטא את אותם הרצונות. אז אנחנו חווים הרבה רצון נגדי, אבל רצון נגדי מהסוג הטוב. הילד בן השנתיים יכול בשלב הזה להכיל רק רגש אחד, רק מחשבה אחת בזמן נתון, הקורטקס שלו לא מפותח דיו על מנת לשלב בין כמה רגשות יחד. אז אם הוא לא מקבל משהו שהוא רוצה-הוא עשוי להתעצבן. מה זה להתעצבן, לזעום! פעוט זועם זה לאו דווקא מחזה קשה או מתסכל. זה מחזה טבעי. (אני אסייג ואומר שבחברות שבטיות בגלל סביבה שונה לחלוטין ההתבטאויות של זה הרבה יותר ממותנות, אבל קיימות). אפשר להכנס למלחמה נגד "הסוררות" שהילד לקה בה פתאום - לכעוס עליו, להפעיל סנקציות, לצעוק, להציב תנאים, לאיים, להרחיק אותו מאיתנו לעונש (זה נפלא כי הילד בעצם מבין משהו כמו "או הנה התחלת לחשוב עבור עצמך זה לא כל כך מקובל עלינו"), ואפשר במקום זה לכוון אותו. אני לא מצפה מבן השנתיים שלי שיבין הסברים ארוכים ומייגעים למה הוא לא צריך לכעוס עכשיו, למרות שאני נתקלת בזה מסביב כל הזמן, בכל מקום. אני מוצאת פתרון אחר, קל, יצירתי, מהיר. בדרך כלל הסחת דעת מחוייכת תפתור את הבעיה. לא תמיד, וזה לא נורא. לא מתים מזה.
זה קורה הרבה פעמים לאורך התבגרותו של הילד. זה מגיע לעצימות מאוד גדולה כשמתקרבים לגיל ההתבגרות. אז ההתהוות היא בשיא וגם היכולות לבטא אותה. אבל היתהוות היא תמיד מבורכת. ואם ההתקשרות היא טובה ונכונה, אין סיבה לחוות את התקופה הזו כ"מרד גיל הנעורים". יש רצון נגדי, יש. אבל הוא יבוא לידי ביטוי בצורה ממותנת. בגיל הזה אנחנו בהחלט נראה אינטגרטיביות- שילוב של רצונות ורגשות. לצד ה"אני מאמין" של הנער/ה נרגיש בקלות גם אמפתיה, התחשבות, אהבה מצד הילד, יכולת לנהל דו שיח ובעיקר יכולת להיות ממותן. אנחנו לא נאבד אחיזה בילד רק בגלל שהוא מתבגר. אנחנו נרוויח אדם.
כשאני משחררת את השליטה
אין צורך לשלוט. זה בדיוק הרעיון, אנחנו לא מחפשים לשלוט בילדים או בחיים שלהם או בכל מצב שאליו אנחנו עשויים להיקלע. גם אם אין לנו לפעמים פתרון מדויק עבור הילד זה בסדר. אנחנו הפתרון. הנוכחות שלנו, הבטחון שאנחנו מקנים לפעמים זה הפתרון הכי טוב כשאין משהו מאוד ברור בנמצא.
בהחלט. מה שאת מתארת במשפט הזה הוא היתהוות. ה חלק החשוב בתפקיד שלנו כהורים (או בכל אופן זה משהו שאמור לקרות כי לעיתים קרובות מסתבר, נדמה לנו שכולם סביבנו גדלים אך זה ממש לא אומר שהם גם מתבגרים).
כשאנחנו נותנים לטבע לעשות את שלו ולגדל את הילדים יפה כל כך כפי שהוא עושה אנחנו מצפים להיתהוות. כלומר אנחנו רוצים ומקווים לראות מחשבה עצמאית בילד, רעיון משלו, דעה אישית. למשל לקראת גיל שנתיים ישנו פרץ ראשון של היתהוות. מה שחכמינו קוראים "גיל שנתיים האיום". אבל למה איום בעצם? גידלנו תינוק, אהבנו אותו בלי סוף, דאגנו לכל צרכיו והנה מתחיל להניץ לו ניצן של אישיות עצמאית, עם רצון משלה.
הילד הזה, דווקא בגלל שעשינו הכל "נכון" מתחיל לחשוב לבד. הוא מגלה שיש לו רצונות משלו, אבל לא תמיד הוא יודע, ובדרך כלל לא יודע איך לבטא את אותם הרצונות. אז אנחנו חווים הרבה רצון נגדי, אבל רצון נגדי מהסוג הטוב. הילד בן השנתיים יכול בשלב הזה להכיל רק רגש אחד, רק מחשבה אחת בזמן נתון, הקורטקס שלו לא מפותח דיו על מנת לשלב בין כמה רגשות יחד. אז אם הוא לא מקבל משהו שהוא רוצה-הוא עשוי להתעצבן. מה זה להתעצבן, לזעום! פעוט זועם זה לאו דווקא מחזה קשה או מתסכל. זה מחזה טבעי. (אני אסייג ואומר שבחברות שבטיות בגלל סביבה שונה לחלוטין ההתבטאויות של זה הרבה יותר ממותנות, אבל קיימות). אפשר להכנס למלחמה נגד "הסוררות" שהילד לקה בה פתאום - לכעוס עליו, להפעיל סנקציות, לצעוק, להציב תנאים, לאיים, להרחיק אותו מאיתנו לעונש (זה נפלא כי הילד בעצם מבין משהו כמו "או הנה התחלת לחשוב עבור עצמך זה לא כל כך מקובל עלינו"), ואפשר במקום זה לכוון אותו. אני לא מצפה מבן השנתיים שלי שיבין הסברים ארוכים ומייגעים למה הוא לא צריך לכעוס עכשיו, למרות שאני נתקלת בזה מסביב כל הזמן, בכל מקום. אני מוצאת פתרון אחר, קל, יצירתי, מהיר. בדרך כלל הסחת דעת מחוייכת תפתור את הבעיה. לא תמיד, וזה לא נורא. לא מתים מזה.
זה קורה הרבה פעמים לאורך התבגרותו של הילד. זה מגיע לעצימות מאוד גדולה כשמתקרבים לגיל ההתבגרות. אז ההתהוות היא בשיא וגם היכולות לבטא אותה. אבל היתהוות היא תמיד מבורכת. ואם ההתקשרות היא טובה ונכונה, אין סיבה לחוות את התקופה הזו כ"מרד גיל הנעורים". יש רצון נגדי, יש. אבל הוא יבוא לידי ביטוי בצורה ממותנת. בגיל הזה אנחנו בהחלט נראה אינטגרטיביות- שילוב של רצונות ורגשות. לצד ה"אני מאמין" של הנער/ה נרגיש בקלות גם אמפתיה, התחשבות, אהבה מצד הילד, יכולת לנהל דו שיח ובעיקר יכולת להיות ממותן. אנחנו לא נאבד אחיזה בילד רק בגלל שהוא מתבגר. אנחנו נרוויח אדם.
כשאני משחררת את השליטה
אין צורך לשלוט. זה בדיוק הרעיון, אנחנו לא מחפשים לשלוט בילדים או בחיים שלהם או בכל מצב שאליו אנחנו עשויים להיקלע. גם אם אין לנו לפעמים פתרון מדויק עבור הילד זה בסדר. אנחנו הפתרון. הנוכחות שלנו, הבטחון שאנחנו מקנים לפעמים זה הפתרון הכי טוב כשאין משהו מאוד ברור בנמצא.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אם יורשה לי לתקן אני אקרא להיתהוות של הילד "פרי". הפרי של ההיקשרות.
-
חלוקית_נחל*
- הודעות: 1626
- הצטרפות: 15 אוגוסט 2007, 08:01
- דף אישי: הדף האישי של חלוקית_נחל*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
_כשאני משחררת את השליטה
אין צורך לשלוט. זה בדיוק הרעיון, אנחנו לא מחפשים לשלוט בילדים או בחיים שלהם או בכל מצב שאליו אנחנו עשויים להיקלע. גם אם אין לנו לפעמים פתרון מדויק עבור הילד זה בסדר. אנחנו הפתרון. הנוכחות שלנו, הבטחון שאנחנו מקנים לפעמים זה הפתרון הכי טוב כשאין משהו מאוד ברור בנמצא._ תודה אורלי על ההרחבה. אני מתכוונת לרצון חזק שלי שדברים יקרו באופן מסוים וגם לאחיזה מחשבתית בתאוריות למיניהן ואז מה שעוזר לי הוא הכנסת גמישות והסכמה וקבלה למה שקרה במקום האוטומט הקופץ שמתנגד לשינוי ורוצה שהדברים ישארו כפי שהוא תכנן.
אין צורך לשלוט. זה בדיוק הרעיון, אנחנו לא מחפשים לשלוט בילדים או בחיים שלהם או בכל מצב שאליו אנחנו עשויים להיקלע. גם אם אין לנו לפעמים פתרון מדויק עבור הילד זה בסדר. אנחנו הפתרון. הנוכחות שלנו, הבטחון שאנחנו מקנים לפעמים זה הפתרון הכי טוב כשאין משהו מאוד ברור בנמצא._ תודה אורלי על ההרחבה. אני מתכוונת לרצון חזק שלי שדברים יקרו באופן מסוים וגם לאחיזה מחשבתית בתאוריות למיניהן ואז מה שעוזר לי הוא הכנסת גמישות והסכמה וקבלה למה שקרה במקום האוטומט הקופץ שמתנגד לשינוי ורוצה שהדברים ישארו כפי שהוא תכנן.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
לאחיזה מחשבתית בתאוריות למיניהן
זה מה שאני אוהבת בניופלד.
אין אצלו נכון או לא נכון ואין מתכון מדויק. יש רעיון כללי שהוא אכן מאוד ברור אך ניתן לאינסוף פרשנויות וביטויים.
האמירה החזקה שלו שמדברת על לב רך של ההורה, זו ההגדרה שלו- "אלפא עם לב רך", בדיוק שומרת על הגמישות, הפתיחות ההקשבה לילד ולסיטואציה והתארגנות מתאימה סביב הצורך שעולה.
זה מה שאני אוהבת בניופלד.
אין אצלו נכון או לא נכון ואין מתכון מדויק. יש רעיון כללי שהוא אכן מאוד ברור אך ניתן לאינסוף פרשנויות וביטויים.
האמירה החזקה שלו שמדברת על לב רך של ההורה, זו ההגדרה שלו- "אלפא עם לב רך", בדיוק שומרת על הגמישות, הפתיחות ההקשבה לילד ולסיטואציה והתארגנות מתאימה סביב הצורך שעולה.
-
טלי_ב*
- הודעות: 1664
- הצטרפות: 12 נובמבר 2012, 12:07
- דף אישי: הדף האישי של טלי_ב*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
ערכתי עכשיו כדי שיהיה אפשר להמשיך את הדיון בנושא הדף.
היו הודעות שמחקתי חלק ושמרתי חלק, כי הרגשתי שאפשר להפריד. היו כאלה שנשמרו בהן הערות שלא קשורות ישירות, כי לא הצלחתי להפריד בין הקשור ללא קשור.
תרגישו חופשי לתקן אם היו בזה טעויות, ובכלל.
היו הודעות שמחקתי חלק ושמרתי חלק, כי הרגשתי שאפשר להפריד. היו כאלה שנשמרו בהן הערות שלא קשורות ישירות, כי לא הצלחתי להפריד בין הקשור ללא קשור.
תרגישו חופשי לתקן אם היו בזה טעויות, ובכלל.
-
יונת_שרון*
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
פעוט זועם זה לאו דווקא מחזה קשה או מתסכל. זה מחזה טבעי.
אולי. אבל אז למה לא רואים את זה בתרבויות שבטיות? אולי זה לא רק מגבלה של הקורטקס אלא יש עוד גורמים מעורבים?
(אחד מילדי היה מגיב ככה לחיטה -- בהתקפי זעם בגלל תסכולים שונים. כשלא אכל חיטה התסכול היה רק תסכול, לא התקף זעם.)
אולי. אבל אז למה לא רואים את זה בתרבויות שבטיות? אולי זה לא רק מגבלה של הקורטקס אלא יש עוד גורמים מעורבים?
(אחד מילדי היה מגיב ככה לחיטה -- בהתקפי זעם בגלל תסכולים שונים. כשלא אכל חיטה התסכול היה רק תסכול, לא התקף זעם.)
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אבל אז למה לא רואים את זה בתרבויות שבטיות?
מי אמר שלא? הנה עדות מחוקר ששהה בקרב אנשי ההדזה:
Hadza children are allowed to do as they like most of the time. Young
infants will often grasp sharp knives and be allowed to suck on them. During their “terrible twos” children throw tantrums and pick up sticks and hit adults, who do little more than fend off the blows and laugh. One early German observer described Hadza mothers and fathers as doting (Obst 1912), while another said children were not punished (Kohl-Larsen 1958). I too found children received considerable affection and were rarely punished. I only saw one spanking during a year of observation of men
and children.
מתוך הספר המדהים הזה: http://books.google.com/books/about/[po]Hunter gatherer Childhoods[/po].html?id=FLcMONS 7AwC
מי אמר שלא? הנה עדות מחוקר ששהה בקרב אנשי ההדזה:
Hadza children are allowed to do as they like most of the time. Young
infants will often grasp sharp knives and be allowed to suck on them. During their “terrible twos” children throw tantrums and pick up sticks and hit adults, who do little more than fend off the blows and laugh. One early German observer described Hadza mothers and fathers as doting (Obst 1912), while another said children were not punished (Kohl-Larsen 1958). I too found children received considerable affection and were rarely punished. I only saw one spanking during a year of observation of men
and children.
מתוך הספר המדהים הזה: http://books.google.com/books/about/[po]Hunter gatherer Childhoods[/po].html?id=FLcMONS 7AwC
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
פלונית, תודה על ההפניה, אני מתה לקרוא את הספר הזה, ממה שאני מבינה הוא משלב מספר תצפיות ומחקרים עם זו הנוכחית של הכותב?
באמת קשה למצוא מידע לגבי ילדים בחברות שבטיות. ממה שכן מצאתי, ההבדל המשמעותי בהתנהגות הוא במשכה של כל תקופה. כלומר ילדים עוברים בין שלבים שונים בהתבגרות מהר יותר מאשר ברוב החברות המערביות.
עוד דבר שהבנתי הוא שבחברה שכזו בה לכל פרט יש ערך הילדים מרגישים בעלי משמעות. בגלל שישנה פעילות כל הזמן, בכל מקום,שנעשית ע"י מבוגרים או מבוגרים מהם, זה מסייע לפעוט לעבור בין תחושות מהר יותר. באותה המידה שהוא לא יכול להכיל רגשות ממתנים בקשר לתסכול שהוא חווה בזמן מסוים, הוא לא יכול לזכור בכלל שכעס לפני דקה אם פעילות מעניינת מושכת את תשומת ליבו.
עוד דבר שילדים עושים בחברות שבטיות הוא העתקה של התנהגות. הרבה לפני שהם פועלים מתוך דחף פנימי הם פשוט מעתיקים את ההתנהגות של חברי השבט האחרים ובחברות כאלו ברוב הזמן הדגש הוא על התנהגות מאופקת.
יונת, ממה שאת מתארת זה נשמע שלילד יש רגישות למזון. בהחלט יכול להשפיע על התנהגות.
מעניין מאוד מה שכתבת על הקשר בין תסכול והתקף זעם.
הוא יכול לחוש תסכול עמוק, וכתוצאה מכך להפוך לאגרסיבי.
אגרסיביות, אלימות, זאת בהחלט התבטאות של תסכול שהילד לא יודע כיצד להתמודד איתו. אם מבינים איך המעגל הזה עובד, ניתן למנוע את זה או לחילופין לפתור את זה.
באמת קשה למצוא מידע לגבי ילדים בחברות שבטיות. ממה שכן מצאתי, ההבדל המשמעותי בהתנהגות הוא במשכה של כל תקופה. כלומר ילדים עוברים בין שלבים שונים בהתבגרות מהר יותר מאשר ברוב החברות המערביות.
עוד דבר שהבנתי הוא שבחברה שכזו בה לכל פרט יש ערך הילדים מרגישים בעלי משמעות. בגלל שישנה פעילות כל הזמן, בכל מקום,שנעשית ע"י מבוגרים או מבוגרים מהם, זה מסייע לפעוט לעבור בין תחושות מהר יותר. באותה המידה שהוא לא יכול להכיל רגשות ממתנים בקשר לתסכול שהוא חווה בזמן מסוים, הוא לא יכול לזכור בכלל שכעס לפני דקה אם פעילות מעניינת מושכת את תשומת ליבו.
עוד דבר שילדים עושים בחברות שבטיות הוא העתקה של התנהגות. הרבה לפני שהם פועלים מתוך דחף פנימי הם פשוט מעתיקים את ההתנהגות של חברי השבט האחרים ובחברות כאלו ברוב הזמן הדגש הוא על התנהגות מאופקת.
יונת, ממה שאת מתארת זה נשמע שלילד יש רגישות למזון. בהחלט יכול להשפיע על התנהגות.
מעניין מאוד מה שכתבת על הקשר בין תסכול והתקף זעם.
הוא יכול לחוש תסכול עמוק, וכתוצאה מכך להפוך לאגרסיבי.
אגרסיביות, אלימות, זאת בהחלט התבטאות של תסכול שהילד לא יודע כיצד להתמודד איתו. אם מבינים איך המעגל הזה עובד, ניתן למנוע את זה או לחילופין לפתור את זה.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
פלונית יש לך את הספר? אם כן אפשר להשאיל אותו ממך?
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
who do little more than fend off the blows and laugh
בדרך כלל הסחת דעת מחוייכת תפתור את הבעיה
מגניב.
בדרך כלל הסחת דעת מחוייכת תפתור את הבעיה
מגניב.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
פלונית יש לך את הספר? אם כן אפשר להשאיל אותו ממך?
כן, אם את בארה"ב. אפשר לרכוש גרסא אלקטרונית, והיא לא יקרה. זה ספר אקדמי וטכני מאוד, אבל מעניין. יפה גם הגישה הבוגרת שמכירה ששבטים אינם מונוליטים - יש ילדים שבוכים יותר ויש שפחות, יש אמהות שקרובות יותר לילדים ויש שמתרחקות - ובכלל טווח הגישות להורות גדול, אפילו בתוך אותו שבט, שלא לדבר בין תרבויות שונות.
כן, אם את בארה"ב. אפשר לרכוש גרסא אלקטרונית, והיא לא יקרה. זה ספר אקדמי וטכני מאוד, אבל מעניין. יפה גם הגישה הבוגרת שמכירה ששבטים אינם מונוליטים - יש ילדים שבוכים יותר ויש שפחות, יש אמהות שקרובות יותר לילדים ויש שמתרחקות - ובכלל טווח הגישות להורות גדול, אפילו בתוך אותו שבט, שלא לדבר בין תרבויות שונות.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אני מנסה לחזור לכתוב ומודה שדעתי מוסחת.
רציתי מקודם לכתוב ממה שאני יודעת על הקשר שבין תסכול לאגרסיביות.
יש כל כך הרבה דברים שקשה מאוד להעביר בצורה שתהיה ברורה ומובנת, במיוחד בהתכתבות. יש לי גם עדיין תחושה שרעיון ההורה האלפא מעורר התנגדות מסוימת ואני מצליחה להבין למה.
נראה לי שאני אכתוב על זה קודם, או לפחות אנסה.
בשביל זה אני צריכה לקפוץ קדימה ואם משהו לא מובן בבקשה תשאלו כדי שאוכל להסביר.
כשהתינוק נולד לרוב ההורים קל לספק את הצרכים המידיים והברורים שלו. להאכיל, לחמם, להרגיע וכו. בדרך כלל, אם לא נקשיב לכל מיני "עצות מומחים" נצליח וגם די בקלות לענות על כל הדרישות של התינוק. הבעיה מתחילה, כשאנחנו לא רואים מספיק אימהות סביבנו ואת ההתמודדויות שלהן עם התינוקות שלהן. רובנו לא ממש יודעים איך תינוקות מתנהגים לפני שיש לנו אחד או לפעמים אפילו כמה. אנחנו מקבלות את הרושם מהסביבה שתינוק אמור לאכול בתדירות מסוימת, לישון מספר שעות ביום ובגיל 3 שבועות לפתח בעיית גזים (ולסיים עם זה בגיל 3 חודשים). לפעמים התרחיש הזה באמת מצליח אבל לרוב התינוק לא קרא את הספר שאימא שלו קראה ולכן הוא לא כל כך יודע איך להתאים את עצמו למה שכתוב שם. זה קשה. אני לא יודעת כמה מכן נולדו אימהות מושלמות מהרגע הראשון אבל אני יודעת על עצמי שממש לא הייתי שם. זו אחת הסיבות שאני משתדלת להתבונן וללמוד כל הזמן. הרבה פעמים ברור לי שכרגע מה שאני יודעת מספיק עבורי ועבור ילדי ולפעמים יש תקופות שאני מרגישה צורך להרחיב את הידיעות שלי ובדרך כלל בזמנים האלו אני גם מגלה מחשבות חדשות שבאמת משמעותיות עבורי.
כשהילד גדל טיפה והופך לפעוט מתחילות הרבה מהבעיות. הקושי גדל. הסביבה שאנו חיים בה לא תומכת ולא מעודדת סבלנות, בלשון המעטה. מספיק שנלך עם פעוט בן שנתיים למסעדה והוא יחווה תסכול שימצא את דרכו החוצה בהתבטאות אגרסיבית כלשהי, ומיד אנחנו ממהרים להסות אותו למען שלוות הנפש של הסועדים בשולחן הסמוך, המלצרית הנבוכה וחמותנו המצקצקת.
אבל מה, זה לא ממש עובד. הקטנצ'יק לא באמת מבין את כל ההסברים הארוכים והמלומדים שלנו מדוע עליו לשבת עם מפית על הצוואר כרגע וללגום בעדינות מרק מהכפית שאנחנו מגישים לו. לפעמים באמת הכל עובר בשלום יחסית, אבל הרבה יותר פעמים אנחנו נאלצים לרסן אותו ולכוון אותו באמצעים שמסבירים לו חד משמעית שכרגע יוצא ממנו משהו שאנחנו לא מוכנים לקבל, שאין לנו עבורו מקום. כמובן שבילד זה מעורר תסכול עוד יותר גדול ומחאתו מתגברת, ואנחנו בתגובה מתוסכלים מאוד מכל הסיטואציה. לפעמים אנחנו אשכרה מצליחים להעביר את המסר בצורה כל כך ברורה שהילד נכנע בשלב מוקדם ולא מפגין התנהגות מרדנית כמעט בכלל. יש שיגידו שהילד מחונך. שהנה, נהדר, עובדה שזה עבד. בחלק מארצות אירופה אפשר לראות בקלות ילדים בכל גיל יושבים בצורה מופתית ליד שולחנות ערוכים שכל הכלים שעליהם נשארים מסודרים ושלמים עד לתום הארוחה. איך זה קורה? אני לא יודעת. בטח שאני לא יכולה לומר מה גורם לזה ומה ההשפעה של זה על הילד. אני כן יודעת שאיכשהו עם כל הבלאגן שלנו ו"חוסר התרבות" הישראלית אנחנו מגדלים פה דורות של אנשים מבריקים ויצירתיים יותר מכל מקום אחר בעולם. להרגשתי, ואולי אני ממש טועה לא מדובר בילדים שונים או בהורים שיש להם יכולת הכלה יוצאת דופן ולא מעוררים בילד אפילו טיפת רצון נגדי. וכבר אמרנו שרצון נגדי הוא ברכה. הוא הפרי של ההיקשרות. התהוות של אדם חדש בשלביה הראשונים.
המצב הזה מאוד מאוד קשה. הציפיות שיש לחברה מסביב היום בשילוב עם אורח החיים הבלתי אפשרי, המרוץ לקריירה, שעות העבודה הבלתי נגמרות, יוקר המחייה המטורף והרצון לתת לילדים את הטוב ביותר גובים מחיר. נוצר מעין מעגל- הפעוט מתחיל להביע דעה ואנחנו בתגובה, מבולבלים. מצד אחד, אנחנו רוצים להקשיב ללב, להגיב ברכות, בסבלנות, עם זמן. מצד שני, הכל לוחץ. אין זמן. לכל אחד יש מה לומר ועצה להשיא. אלפי ספרים בנושא חינוך וגידול ילדים. אינספור גישות. פתאום אנחנו, ההורים, לא בטוחים בכלל מה נכון. פעם אנחנו מתנהגים כך ופעם אחרת לגמרי. גם הילד מבולבל. הילד מחפש ביטחון, מחפש איזושהי וודאיות ברורה שיוכל להתאים את עצמו אליה אבל לא תמיד היא בנמצא. פתאום הילד "בודק גבולות". אני לא חושבת שהילד מונע מדחפים שכאלו בכלל. אני חושבת שהוא יותר מבקש להבין בצורה ברורה מי מכוון אותו, ומה הדרך. הוא בכלל לא יודע שהוא עושה את זה. אין פה מניפולציות ואין פה בכוונה. יש פה צורך של הלב שלו, צורך קיומי לדעת שיש יד שמחזיקה אותו חזק תמיד, שמלווה אותו בדרך כל הזמן עד שהוא יחליט בעצמו שהוא מוכן לעזוב אותה ולצעוד לבד.
זה מזכיר לי זוג מכרים שלנו, שהבכור שלהם חופף בגיל לבכור שלנו. הילד הזה איחר מעט בהתפתחות שלו ביחס לסטנדרט. בגיל שנה וכמה חודשים, אולי שנה וחמש הוא לא עמד עדיין ללא תמיכה. פעם בילינו את השבת יחד. בזמן שהאבא ישב על הרצפה, התינוק זחל אליו, החזיק בו ונעמד. האבא חייך ולקח את היד של הילד בידו, עד לאותו הזמן הילד אחז לאבא בכתפו. הילד נדרך מיד. יכולתי לחוש בזה. אבא אמר לו, איזה יופי אתה עומד! קדימה, תעמוד לבד! ולקח את ידו מתוך ידו של הפעוט. הילד מיד התיישב. לא נפל, התיישב. האבא היה לא מבסוט. הוא היה מאוכזב. הילד שלו לא עומד עדיין והוא כמעט בן שנה וחצי. האבא הזה, לא מבין בכלל לדעתי מהו המסר או יותר נכון המסרים הרבים שהוא מעביר לילד כשהוא מגיב כך. הוא לא חושב על זה שהילד לא יכול לעמוד לבד כרגע ויהי מה. הוא לא מבין שכשהוא שומט את ידו מיד הילד, הוא משאיר אותו להתמודד לגמרי לבד איפה שהוא פשוט לא מוכן, במקום שהוא צריך את אבא, סומך עליו, מצפה ממנו להיות עבורו. וכבונוס, הוא גם מאכזב את אבא. מה שהאבא הזה חושב, זה מה שאמרו לו בטיפת חלב. שהילד מתקרב לגבול המקובל שבו מצפים מילד ללכת בכוחות עצמו. ככה גם הסבתות, השכנים, הגננת, המוכר במכולת. כמעט כולם. האבא הזה דואג עכשיו, משהו מעט שונה בילד שלי, איך אני עוזר לו להתגבר על המכשול הזה? הקולות מבחוץ כל כך חזקים שהוא לא שומע את ליבו לפעמים, אלא רק את הקולות המפחידים האלו והוא פועל מתוך פחד.
אני בספק אם מישהו יכול להתחמק מהקולות האלו לחלוטין. אם יש הורה שבשום שלב, אפילו לא לרגע נתן לדעות של אחרים להשתלט עליו אפילו לזמן קצר.
ככל שהילד גדל, מתחיל איזשהו פער להיווצר. הילד מביע התנגדות לדברים, רצון משלו ואנחנו לא תמיד מצליחים להגיב ברוגע וסבלנות, גם אנחנו נכנסים לתסכול. לפעמים הילד מתחיל להפגין אגרסיביות, התקפי זעם ארוכים (שיכולים גם לנבוע מאפיו הספציפי של הילד) בכי, דרישה לקבל אהבה שלמה דווקא כשקשה לנו להעניק אותה. הוא לוחץ לנו על כפתורים, מעמת אותנו, אבל לא בכוונה. הדינמיקה הזו, מרחיקה את ההורה. זה קשה מאוד להתמודד עם ילד שעל פניו נראה כאילו לא אכפת לו מאתנו, עושה לנו דווקא, סוחט אותנו כשכל מה שאנחנו רוצים זה לגדל אותו בשלווה. הרי לא לשם כך הבאנו אותו לעולם? אבל זה חשוב להבין, התקשרות היא הדדית. כשאנחנו לא מקבלים את האיתותים הנכונים להתקשרות האינסטינקט שלנו לא מופעל כמו שצריך. הרבה יותר קל להתייחס ברוך וחמלה והכלה לילד שאהבתו אלינו גלויה וברורה. זה לא משהו שאנחנו יכולים לשלוט בו. זה אינטואיטיבי. כאשר הילד לא מספק את צרכיו ההיקשרותיים של ההורה, להורה קשה לחוש את אותם רגשות רכים שחשובים כל כך לשני הצדדים. במיוחד אם נוסיף במקרה הזה קשיים מצד הילד, ילד שלא מנשק, ילד שנרתע ממגע, ילד שלא מחייך אליך הרבה, שלא אומר לך שהוא אוהב אותך. אני יודעת כי אני חוויתי את זה. בתחילת חייו של בני הבכור הוא הפגין את כל ההתנהגויות האלו. מלבד החשש שזה העלה בליבי, מלבד המוח שפעל בקדחתנות להבין מה לא בסדר הלב סבל. למה אני לא מאוהבת בו בטירוף? למה אני רואה אותו "כמו שהוא" ולא כאילו הוא נסיך מהאגדות כמו שחברות שלי ראו את ילדיהן? אבל אני אוהבת אותו. מאוד. אני חולה עליו! אז למה יש לי רגשות אשם?
לוקח זמן לנשום פנימה ולהבין ששום דבר מזה לא קשור אלי, וגם להאמין בזה.
לפעמים אנחנו לא מצליחים, לא בהתחלה ואז הבעיות מחמירות. כי ההתקשרות נחלשת, הילד וההורה מתרחקים במקום להתקרב ולחזק אותה. הילד יפגין יותר תסכול, יותר אגרסיביות, לפעמים אדישות, ימנע מלשתף אותנו בדברים, ברצונות, במחשבות, בתחושות, ואנחנו מצדנו נתרחק עוד יותר ואפילו נתבלבל, פעם נפגין קשיחות ופעם רכות, פעם נציב גבולות ופעם נכיל בסבלנות. אם אנחנו מבולבלים, אז מה עם הילד? אם אנחנו לא מצליחים להגיע למנוחה, איך נשרה אותה עליו? זה קורה כי גם אנחנו זקוקים לאיתותים הנכונים שיפעילו אצלנו את אינסטינקט ההיקשרות שכל כך חשוב לקיום שלנו. גם אנחנו מפחדים להיפגע.
גם אנחנו מונעים ע"י הרגשות של הילדות שלנו, שצצים ועולים, לפעמים תחושות של חוסר קבלה, חוסר אהבה, ההרגשה שאין עבורנו מקום בטוח, שאין מי שמאושר עד גדותיו מקיומנו. זה דוחק אותנו לפינה ואנחנו נסגרים, מתקשים לראות את הקריאה לקירבה, את ההזמנה להקשר, לאהוב.
זה דורש תעצומות נפש ומוכנות לעבודה, נכונות לקחת סיכון שניפגע, שאולי לא ניענה מיד כפי שאנחנו רוצים. שליבנו יכאב. שנהיה חשופים.
אנחנו כהורים חייבים לדעת שגם אם הילד שלנו לא מראה את זה בקלות כרגע, הוא אוהב אותנו בכל ליבו. אהבה מוחלטת ועצומה, שמחכה להזמנה להתקיים. אנחנו התשובה לכל שאלותיו, פחדיו וכאביו. זה מעניק לנו את העוצמה הדרושה להורות אותו.
זה נותן לנו את הסבלנות הדרושה לפתוח את ליבו, ולחבר אותו לליבנו.
רציתי מקודם לכתוב ממה שאני יודעת על הקשר שבין תסכול לאגרסיביות.
יש כל כך הרבה דברים שקשה מאוד להעביר בצורה שתהיה ברורה ומובנת, במיוחד בהתכתבות. יש לי גם עדיין תחושה שרעיון ההורה האלפא מעורר התנגדות מסוימת ואני מצליחה להבין למה.
נראה לי שאני אכתוב על זה קודם, או לפחות אנסה.
בשביל זה אני צריכה לקפוץ קדימה ואם משהו לא מובן בבקשה תשאלו כדי שאוכל להסביר.
כשהתינוק נולד לרוב ההורים קל לספק את הצרכים המידיים והברורים שלו. להאכיל, לחמם, להרגיע וכו. בדרך כלל, אם לא נקשיב לכל מיני "עצות מומחים" נצליח וגם די בקלות לענות על כל הדרישות של התינוק. הבעיה מתחילה, כשאנחנו לא רואים מספיק אימהות סביבנו ואת ההתמודדויות שלהן עם התינוקות שלהן. רובנו לא ממש יודעים איך תינוקות מתנהגים לפני שיש לנו אחד או לפעמים אפילו כמה. אנחנו מקבלות את הרושם מהסביבה שתינוק אמור לאכול בתדירות מסוימת, לישון מספר שעות ביום ובגיל 3 שבועות לפתח בעיית גזים (ולסיים עם זה בגיל 3 חודשים). לפעמים התרחיש הזה באמת מצליח אבל לרוב התינוק לא קרא את הספר שאימא שלו קראה ולכן הוא לא כל כך יודע איך להתאים את עצמו למה שכתוב שם. זה קשה. אני לא יודעת כמה מכן נולדו אימהות מושלמות מהרגע הראשון אבל אני יודעת על עצמי שממש לא הייתי שם. זו אחת הסיבות שאני משתדלת להתבונן וללמוד כל הזמן. הרבה פעמים ברור לי שכרגע מה שאני יודעת מספיק עבורי ועבור ילדי ולפעמים יש תקופות שאני מרגישה צורך להרחיב את הידיעות שלי ובדרך כלל בזמנים האלו אני גם מגלה מחשבות חדשות שבאמת משמעותיות עבורי.
כשהילד גדל טיפה והופך לפעוט מתחילות הרבה מהבעיות. הקושי גדל. הסביבה שאנו חיים בה לא תומכת ולא מעודדת סבלנות, בלשון המעטה. מספיק שנלך עם פעוט בן שנתיים למסעדה והוא יחווה תסכול שימצא את דרכו החוצה בהתבטאות אגרסיבית כלשהי, ומיד אנחנו ממהרים להסות אותו למען שלוות הנפש של הסועדים בשולחן הסמוך, המלצרית הנבוכה וחמותנו המצקצקת.
אבל מה, זה לא ממש עובד. הקטנצ'יק לא באמת מבין את כל ההסברים הארוכים והמלומדים שלנו מדוע עליו לשבת עם מפית על הצוואר כרגע וללגום בעדינות מרק מהכפית שאנחנו מגישים לו. לפעמים באמת הכל עובר בשלום יחסית, אבל הרבה יותר פעמים אנחנו נאלצים לרסן אותו ולכוון אותו באמצעים שמסבירים לו חד משמעית שכרגע יוצא ממנו משהו שאנחנו לא מוכנים לקבל, שאין לנו עבורו מקום. כמובן שבילד זה מעורר תסכול עוד יותר גדול ומחאתו מתגברת, ואנחנו בתגובה מתוסכלים מאוד מכל הסיטואציה. לפעמים אנחנו אשכרה מצליחים להעביר את המסר בצורה כל כך ברורה שהילד נכנע בשלב מוקדם ולא מפגין התנהגות מרדנית כמעט בכלל. יש שיגידו שהילד מחונך. שהנה, נהדר, עובדה שזה עבד. בחלק מארצות אירופה אפשר לראות בקלות ילדים בכל גיל יושבים בצורה מופתית ליד שולחנות ערוכים שכל הכלים שעליהם נשארים מסודרים ושלמים עד לתום הארוחה. איך זה קורה? אני לא יודעת. בטח שאני לא יכולה לומר מה גורם לזה ומה ההשפעה של זה על הילד. אני כן יודעת שאיכשהו עם כל הבלאגן שלנו ו"חוסר התרבות" הישראלית אנחנו מגדלים פה דורות של אנשים מבריקים ויצירתיים יותר מכל מקום אחר בעולם. להרגשתי, ואולי אני ממש טועה לא מדובר בילדים שונים או בהורים שיש להם יכולת הכלה יוצאת דופן ולא מעוררים בילד אפילו טיפת רצון נגדי. וכבר אמרנו שרצון נגדי הוא ברכה. הוא הפרי של ההיקשרות. התהוות של אדם חדש בשלביה הראשונים.
המצב הזה מאוד מאוד קשה. הציפיות שיש לחברה מסביב היום בשילוב עם אורח החיים הבלתי אפשרי, המרוץ לקריירה, שעות העבודה הבלתי נגמרות, יוקר המחייה המטורף והרצון לתת לילדים את הטוב ביותר גובים מחיר. נוצר מעין מעגל- הפעוט מתחיל להביע דעה ואנחנו בתגובה, מבולבלים. מצד אחד, אנחנו רוצים להקשיב ללב, להגיב ברכות, בסבלנות, עם זמן. מצד שני, הכל לוחץ. אין זמן. לכל אחד יש מה לומר ועצה להשיא. אלפי ספרים בנושא חינוך וגידול ילדים. אינספור גישות. פתאום אנחנו, ההורים, לא בטוחים בכלל מה נכון. פעם אנחנו מתנהגים כך ופעם אחרת לגמרי. גם הילד מבולבל. הילד מחפש ביטחון, מחפש איזושהי וודאיות ברורה שיוכל להתאים את עצמו אליה אבל לא תמיד היא בנמצא. פתאום הילד "בודק גבולות". אני לא חושבת שהילד מונע מדחפים שכאלו בכלל. אני חושבת שהוא יותר מבקש להבין בצורה ברורה מי מכוון אותו, ומה הדרך. הוא בכלל לא יודע שהוא עושה את זה. אין פה מניפולציות ואין פה בכוונה. יש פה צורך של הלב שלו, צורך קיומי לדעת שיש יד שמחזיקה אותו חזק תמיד, שמלווה אותו בדרך כל הזמן עד שהוא יחליט בעצמו שהוא מוכן לעזוב אותה ולצעוד לבד.
זה מזכיר לי זוג מכרים שלנו, שהבכור שלהם חופף בגיל לבכור שלנו. הילד הזה איחר מעט בהתפתחות שלו ביחס לסטנדרט. בגיל שנה וכמה חודשים, אולי שנה וחמש הוא לא עמד עדיין ללא תמיכה. פעם בילינו את השבת יחד. בזמן שהאבא ישב על הרצפה, התינוק זחל אליו, החזיק בו ונעמד. האבא חייך ולקח את היד של הילד בידו, עד לאותו הזמן הילד אחז לאבא בכתפו. הילד נדרך מיד. יכולתי לחוש בזה. אבא אמר לו, איזה יופי אתה עומד! קדימה, תעמוד לבד! ולקח את ידו מתוך ידו של הפעוט. הילד מיד התיישב. לא נפל, התיישב. האבא היה לא מבסוט. הוא היה מאוכזב. הילד שלו לא עומד עדיין והוא כמעט בן שנה וחצי. האבא הזה, לא מבין בכלל לדעתי מהו המסר או יותר נכון המסרים הרבים שהוא מעביר לילד כשהוא מגיב כך. הוא לא חושב על זה שהילד לא יכול לעמוד לבד כרגע ויהי מה. הוא לא מבין שכשהוא שומט את ידו מיד הילד, הוא משאיר אותו להתמודד לגמרי לבד איפה שהוא פשוט לא מוכן, במקום שהוא צריך את אבא, סומך עליו, מצפה ממנו להיות עבורו. וכבונוס, הוא גם מאכזב את אבא. מה שהאבא הזה חושב, זה מה שאמרו לו בטיפת חלב. שהילד מתקרב לגבול המקובל שבו מצפים מילד ללכת בכוחות עצמו. ככה גם הסבתות, השכנים, הגננת, המוכר במכולת. כמעט כולם. האבא הזה דואג עכשיו, משהו מעט שונה בילד שלי, איך אני עוזר לו להתגבר על המכשול הזה? הקולות מבחוץ כל כך חזקים שהוא לא שומע את ליבו לפעמים, אלא רק את הקולות המפחידים האלו והוא פועל מתוך פחד.
אני בספק אם מישהו יכול להתחמק מהקולות האלו לחלוטין. אם יש הורה שבשום שלב, אפילו לא לרגע נתן לדעות של אחרים להשתלט עליו אפילו לזמן קצר.
ככל שהילד גדל, מתחיל איזשהו פער להיווצר. הילד מביע התנגדות לדברים, רצון משלו ואנחנו לא תמיד מצליחים להגיב ברוגע וסבלנות, גם אנחנו נכנסים לתסכול. לפעמים הילד מתחיל להפגין אגרסיביות, התקפי זעם ארוכים (שיכולים גם לנבוע מאפיו הספציפי של הילד) בכי, דרישה לקבל אהבה שלמה דווקא כשקשה לנו להעניק אותה. הוא לוחץ לנו על כפתורים, מעמת אותנו, אבל לא בכוונה. הדינמיקה הזו, מרחיקה את ההורה. זה קשה מאוד להתמודד עם ילד שעל פניו נראה כאילו לא אכפת לו מאתנו, עושה לנו דווקא, סוחט אותנו כשכל מה שאנחנו רוצים זה לגדל אותו בשלווה. הרי לא לשם כך הבאנו אותו לעולם? אבל זה חשוב להבין, התקשרות היא הדדית. כשאנחנו לא מקבלים את האיתותים הנכונים להתקשרות האינסטינקט שלנו לא מופעל כמו שצריך. הרבה יותר קל להתייחס ברוך וחמלה והכלה לילד שאהבתו אלינו גלויה וברורה. זה לא משהו שאנחנו יכולים לשלוט בו. זה אינטואיטיבי. כאשר הילד לא מספק את צרכיו ההיקשרותיים של ההורה, להורה קשה לחוש את אותם רגשות רכים שחשובים כל כך לשני הצדדים. במיוחד אם נוסיף במקרה הזה קשיים מצד הילד, ילד שלא מנשק, ילד שנרתע ממגע, ילד שלא מחייך אליך הרבה, שלא אומר לך שהוא אוהב אותך. אני יודעת כי אני חוויתי את זה. בתחילת חייו של בני הבכור הוא הפגין את כל ההתנהגויות האלו. מלבד החשש שזה העלה בליבי, מלבד המוח שפעל בקדחתנות להבין מה לא בסדר הלב סבל. למה אני לא מאוהבת בו בטירוף? למה אני רואה אותו "כמו שהוא" ולא כאילו הוא נסיך מהאגדות כמו שחברות שלי ראו את ילדיהן? אבל אני אוהבת אותו. מאוד. אני חולה עליו! אז למה יש לי רגשות אשם?
לוקח זמן לנשום פנימה ולהבין ששום דבר מזה לא קשור אלי, וגם להאמין בזה.
לפעמים אנחנו לא מצליחים, לא בהתחלה ואז הבעיות מחמירות. כי ההתקשרות נחלשת, הילד וההורה מתרחקים במקום להתקרב ולחזק אותה. הילד יפגין יותר תסכול, יותר אגרסיביות, לפעמים אדישות, ימנע מלשתף אותנו בדברים, ברצונות, במחשבות, בתחושות, ואנחנו מצדנו נתרחק עוד יותר ואפילו נתבלבל, פעם נפגין קשיחות ופעם רכות, פעם נציב גבולות ופעם נכיל בסבלנות. אם אנחנו מבולבלים, אז מה עם הילד? אם אנחנו לא מצליחים להגיע למנוחה, איך נשרה אותה עליו? זה קורה כי גם אנחנו זקוקים לאיתותים הנכונים שיפעילו אצלנו את אינסטינקט ההיקשרות שכל כך חשוב לקיום שלנו. גם אנחנו מפחדים להיפגע.
גם אנחנו מונעים ע"י הרגשות של הילדות שלנו, שצצים ועולים, לפעמים תחושות של חוסר קבלה, חוסר אהבה, ההרגשה שאין עבורנו מקום בטוח, שאין מי שמאושר עד גדותיו מקיומנו. זה דוחק אותנו לפינה ואנחנו נסגרים, מתקשים לראות את הקריאה לקירבה, את ההזמנה להקשר, לאהוב.
זה דורש תעצומות נפש ומוכנות לעבודה, נכונות לקחת סיכון שניפגע, שאולי לא ניענה מיד כפי שאנחנו רוצים. שליבנו יכאב. שנהיה חשופים.
אנחנו כהורים חייבים לדעת שגם אם הילד שלנו לא מראה את זה בקלות כרגע, הוא אוהב אותנו בכל ליבו. אהבה מוחלטת ועצומה, שמחכה להזמנה להתקיים. אנחנו התשובה לכל שאלותיו, פחדיו וכאביו. זה מעניק לנו את העוצמה הדרושה להורות אותו.
זה נותן לנו את הסבלנות הדרושה לפתוח את ליבו, ולחבר אותו לליבנו.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אני כן יודעת שאיכשהו עם כל הבלאגן שלנו ו"חוסר התרבות" הישראלית אנחנו מגדלים פה דורות של אנשים מבריקים ויצירתיים יותר מכל מקום אחר בעולם
מספרית, אני חושבת שכמות הצעירים ה"שרוטים" בחברה עולה בהרבה על כמות הצעירים ה"מבריקים והיצירתיים" שאת מדברת עליהם.
ואני ממליצה לך על רשימה מדהימה של ניצן אמ, חינוך לעצמאות
לגבי השאלה, איך בתרבויות אחרות מצליחים לגדל ילדים שמשתפים פעולה ומתנהגים "יפה" בזמן שאצלנו רוב האנשים נכשלים במיומנות הזאת.
שתהיה לך עוד תיאוריה לגבי הנושא.
מספרית, אני חושבת שכמות הצעירים ה"שרוטים" בחברה עולה בהרבה על כמות הצעירים ה"מבריקים והיצירתיים" שאת מדברת עליהם.
ואני ממליצה לך על רשימה מדהימה של ניצן אמ, חינוך לעצמאות
לגבי השאלה, איך בתרבויות אחרות מצליחים לגדל ילדים שמשתפים פעולה ומתנהגים "יפה" בזמן שאצלנו רוב האנשים נכשלים במיומנות הזאת.
שתהיה לך עוד תיאוריה לגבי הנושא.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
תודה אני אקרא.
אני לא יודעת לגבי אחוזי השרוטים, אבל אני כן יודעת שישראל מייצרת ומייצאת את הכמות הגדולה ביותר של סטארטפיסטים ביחס לכמות האוכלוסיה במדינה.
וזה תחום מאוד דינאמי, שדרושות לו מיומנויות מאוד עכשוויות שלא עולות בכלל בקנה אחד עם החינוך הרדוד והמיושן פה בישראל. במקביל, אנחנו סובלים מתסמונת "בריחת מוחות" חריפה שגם אומרת הרבה. אותם מוחות, לא מעוניינים להשאר פה. בעיני הסיבות לכך לא כל כך ברורות, ואולי אפילו די מורכבות.
אני לא יודעת לגבי אחוזי השרוטים, אבל אני כן יודעת שישראל מייצרת ומייצאת את הכמות הגדולה ביותר של סטארטפיסטים ביחס לכמות האוכלוסיה במדינה.
וזה תחום מאוד דינאמי, שדרושות לו מיומנויות מאוד עכשוויות שלא עולות בכלל בקנה אחד עם החינוך הרדוד והמיושן פה בישראל. במקביל, אנחנו סובלים מתסמונת "בריחת מוחות" חריפה שגם אומרת הרבה. אותם מוחות, לא מעוניינים להשאר פה. בעיני הסיבות לכך לא כל כך ברורות, ואולי אפילו די מורכבות.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
קראתי את הרשימה ואהבתי אותה מאוד. האמריקאית הזו די דומה לאימא שלי (תתפלאי הפולניה).
בעיני יש הבדל גדול בין לעודד שיתוף פעולה מצד הילדים או יותר נכון אחריות אישית, לבין לשבת במסעדה עם פעוט בן שנתיים או שלוש.
אם כבר אנחנו מדברות על אמריקאים, אז יש דבר מאוד בולט בתרבות האמריקאית בהקשר של ילדים: הם מתבטאים היטב. ילדים ממש קטנים מתבטאים בצורה רהוטה וברורה, משתמשים במשפטים מאורגנים ושוטפים להפליא.
גרתי שלוש שנים בארהב וזה משהו שתמיד היה מדהים בעיני. בארץ זה לא מתקרב אפילו. יש ילדים שמתבטאים טוב יותר מאחרים, אבל כקבוצה אין מה להשוות.
יש עוד משהו יפה בפוסט של ניצן, היא כותבת בין היתר כך: "היא מולכת בבית ומובילה את הילדים ביד רמה, ללא מאמץ מיוחד. את הכל היא עושה עם לא יותר מאשר טון סמכותי, והילדים (שהם בעלי מזגים שונים לתפארת) מבצעים בענייניות. אני לא מאמינה באילוף ואני ממש לא רוצה שכל ההורות שלי תדמה לזו של שרה, אבל בזה, נראה היה לי שיש משהו מאד יסודי שהיא עושה ואני לא. שרה לא מתעצבנת ולא כועסת, ולמרות זאת זה עובד. ואולי מכיוון שהיא לא מתעצבנת וכועסת זה עובד."
לי שרה נשמעת כמו אלפא קלאסית. אלפא אמיתית, לא מקולקלת. עם כוח, ללא כוחניות. שרה יודעת משהו בהחלט. היא יודעת את זה בכל מילימטר בגוף שלה וגם הילדים שלה יודעים. בגלל זה כלכך קל להם להיתלות בה, לתת לה להוביל, להראות להם את הדרך.
בעיני יש הבדל גדול בין לעודד שיתוף פעולה מצד הילדים או יותר נכון אחריות אישית, לבין לשבת במסעדה עם פעוט בן שנתיים או שלוש.
אם כבר אנחנו מדברות על אמריקאים, אז יש דבר מאוד בולט בתרבות האמריקאית בהקשר של ילדים: הם מתבטאים היטב. ילדים ממש קטנים מתבטאים בצורה רהוטה וברורה, משתמשים במשפטים מאורגנים ושוטפים להפליא.
גרתי שלוש שנים בארהב וזה משהו שתמיד היה מדהים בעיני. בארץ זה לא מתקרב אפילו. יש ילדים שמתבטאים טוב יותר מאחרים, אבל כקבוצה אין מה להשוות.
יש עוד משהו יפה בפוסט של ניצן, היא כותבת בין היתר כך: "היא מולכת בבית ומובילה את הילדים ביד רמה, ללא מאמץ מיוחד. את הכל היא עושה עם לא יותר מאשר טון סמכותי, והילדים (שהם בעלי מזגים שונים לתפארת) מבצעים בענייניות. אני לא מאמינה באילוף ואני ממש לא רוצה שכל ההורות שלי תדמה לזו של שרה, אבל בזה, נראה היה לי שיש משהו מאד יסודי שהיא עושה ואני לא. שרה לא מתעצבנת ולא כועסת, ולמרות זאת זה עובד. ואולי מכיוון שהיא לא מתעצבנת וכועסת זה עובד."
לי שרה נשמעת כמו אלפא קלאסית. אלפא אמיתית, לא מקולקלת. עם כוח, ללא כוחניות. שרה יודעת משהו בהחלט. היא יודעת את זה בכל מילימטר בגוף שלה וגם הילדים שלה יודעים. בגלל זה כלכך קל להם להיתלות בה, לתת לה להוביל, להראות להם את הדרך.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אי אפשר לדעת
ברוב המקרים מה שאת מתארת באמת סביר שהתרחש, וזה האוטומט שעולה לכל אחד נראה לי כשהוא נתקל באידיליה שכזו. הנה, אפילו אני כתבתי שזה מאוד סביר.
זה לא אומר שאי אפשר להגיע למצב כזה מתוך מערכת יחסים טובה באמת. (אני יכולה להעיד על עצמי שזה לא בא לי באוטומט, כלומר הייתי בטוחה שאני אימא אלפא, עד שמצאתי את האלפא האמיתית שבתוכי וההפרספקטיבה השתנתה. היום אני אמא אלפא לשניים מתוך שלושת הילדים שלי, ועכשיו מתרכזת בשלישית. כן, לפעמים כשצריך לתקן זה יותר קל לאט לאט. עם שניים באמת מספיק שאגיש סמרטוט)
אבל זה לא כל כך משנה. לצורך הדיון, אף אחד לא יודע, גם לא ניצן, אבל התיאור מתאים לאימא אלפה ולכן הדגשתי אותו.
ברוב המקרים מה שאת מתארת באמת סביר שהתרחש, וזה האוטומט שעולה לכל אחד נראה לי כשהוא נתקל באידיליה שכזו. הנה, אפילו אני כתבתי שזה מאוד סביר.
זה לא אומר שאי אפשר להגיע למצב כזה מתוך מערכת יחסים טובה באמת. (אני יכולה להעיד על עצמי שזה לא בא לי באוטומט, כלומר הייתי בטוחה שאני אימא אלפא, עד שמצאתי את האלפא האמיתית שבתוכי וההפרספקטיבה השתנתה. היום אני אמא אלפא לשניים מתוך שלושת הילדים שלי, ועכשיו מתרכזת בשלישית. כן, לפעמים כשצריך לתקן זה יותר קל לאט לאט. עם שניים באמת מספיק שאגיש סמרטוט)
אבל זה לא כל כך משנה. לצורך הדיון, אף אחד לא יודע, גם לא ניצן, אבל התיאור מתאים לאימא אלפה ולכן הדגשתי אותו.
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אני יודעת שזה לא אותו דבר וסלחו לי על ההשוואה, אבל אני קוראת בעניין וחושבת הרבה על הכלבה שלי.. הכלבה שלי היא טיפה בעייתית. אני לא יודעת אם זה בגלל משהו שעשיתי בגורות המוקדמת או בגלל שיש לה כזה אופי, אבל אני מנסה להרגיש פחות אשמה, כי זה רע ולא מקדם אותנו בכלל. הרבה מאלפים ובעלי כלבים (וגם סתם יועצים ״מומחים״ כמו אבא שלי, בדרך כלל גברים) טוענים שאני לא סמכותית מספיק, אני צריכה להיות אלפא ולהכות אותה כשהיא עושה משהו לא רצוי, או יותר עדין אבל דומה בעיני- להיות כל הזמן במשחק הכוחות בו ברור שאני חזקה יותר. ואני מרגישה אחרת. אני מוצאת שאסרטיביות עדינה היא בדיוק המפתח להתנהלות נעימה בבית ובחוץ. כשאני כועסת עליה היא נהיית חסרת ביטחון, לא סומכת עלי, וכתוצאה מכך תוקפנית כלפי כלבים שקטנים ממנה. אני מחפשת בתוכי את האלפא האמיתית ומגלה שהיא לא אלפא כמו שמדברים עליו בדרך כלל- לא סממנים גבריים של שליטה וכוח, אלא רוך והכלה יחד עם ההבנה שאני זו שמאכילה, מחליטה מה עושים. כשאני שם היא פשוט גוש מתיקות.
בקיצור, אני מתאמנת על הכלבה שלי ומקווה להיות אמא יותר מוכנה... גם על זה מנסה לא לחוש אשמה..
בקיצור, אני מתאמנת על הכלבה שלי ומקווה להיות אמא יותר מוכנה... גם על זה מנסה לא לחוש אשמה..
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
נטע, את צודקת לחלוטין.
בגלגול המקצועי הקודם שלי עבדתי עם כלבים במשך 11 שנים.
אני מגדלת כלבים וחתולים כל חיי.
כלבים הם יצורים היקשרותים מאוד, ומאוד אינטואטיביים.
לפני כמה חודשים קנינו גורת כלבים. הכלב שלנו נפטר חודשיים לפני ואחרי תקופת אבל הבאתי את כלבת החלומות הפרטית שלי, מהסוג שחלמתי כל החיים שלי מהילדות המוקדמת שתהיה לי.
גידלתי אותה בלי חיתולים
אל תצחקי! מספיק צחקו עלי במשפחה.
מה זה אומר? זה אומר שהשתדלתי לצפות מתי היא צריכה להשתין והיא הייתה צמודה אלי 24/7.
אם נסעתי לאנשהו היא באה איתי. ויתרתי על ארועים שלא הייתי חייבת ללכת.
אם פיספסתי אותה והיא עשתה פיפי ניגבתי בשקט.
אני לא מרביצה לה, אני בכלל לא יכולה לכעוס עליה. אני כל כך אוהבת אותה. גם אם היא גונבת אוכל מהשולחן (שאני ממש אבל ממש לא מרשה) אני אומרת לה לרדת בהחלטיות שלא משתמעת לשתי פנים והיא מבצעת.
היא מדהימה. היא כלבה כל כך טובה, זה לא יאמן.
פעם היא נשכה את הבן שלי בגלל שהוא הכאיב לה. כעסתי מאוד. היא לא מעזה לעשות את זה שוב.
מבחינת הכלבה, מאוד מאוד קל לי להיות אלפא עם לב רך כי בעלי חיים היו טבעיים לי מאז שאני זוכרת את עצמי.
אבל אני מנסה להרגיש פחות אשמה, כי זה רע ולא מקדם אותנו בכלל.
את צודקת לחלוטין, אין בזה שום דבר טוב ובמיוחד שאת בכלל לא יודעת אם זה נכון.
לדעתי מיותר לנו לקחת על עצמנו אחריות לדברים שאולי כלל לא קשורים אלינו, ובטח ובטח אם הם דברים לא חיוביים.
אני ממליצה לך לעבוד איתה. במקום לומר לה מה לא, תאמרי לה מה כן. תקדישי לה תשומת לב חיובית.
את מכירה את שיטת הקליקר? תחפשי סרטונים ביו טיוב יש המון. זו שיטה ללמד כלבים דברים תוך משחק וגמול-חטיף, שבח וליטוף. אחר כך מורידים את החטיף ונשאר שבח וליטוף
ככה תיצרי קשר טוב עם הכלבה, תחברי בין הלבבות שלכן ותזכי בכלבה נוחה. היא מצידה, תזכה לאהבה מצידך ומצד הסביבה והשתתפות גדולה יותר בחיי המשפחה שכן מאוד כייף לקחת איתנו לכל מקום כלב נעים ונוח.
בגלגול המקצועי הקודם שלי עבדתי עם כלבים במשך 11 שנים.
אני מגדלת כלבים וחתולים כל חיי.
כלבים הם יצורים היקשרותים מאוד, ומאוד אינטואטיביים.
לפני כמה חודשים קנינו גורת כלבים. הכלב שלנו נפטר חודשיים לפני ואחרי תקופת אבל הבאתי את כלבת החלומות הפרטית שלי, מהסוג שחלמתי כל החיים שלי מהילדות המוקדמת שתהיה לי.
גידלתי אותה בלי חיתולים
אל תצחקי! מספיק צחקו עלי במשפחה.
מה זה אומר? זה אומר שהשתדלתי לצפות מתי היא צריכה להשתין והיא הייתה צמודה אלי 24/7.
אם נסעתי לאנשהו היא באה איתי. ויתרתי על ארועים שלא הייתי חייבת ללכת.
אם פיספסתי אותה והיא עשתה פיפי ניגבתי בשקט.
אני לא מרביצה לה, אני בכלל לא יכולה לכעוס עליה. אני כל כך אוהבת אותה. גם אם היא גונבת אוכל מהשולחן (שאני ממש אבל ממש לא מרשה) אני אומרת לה לרדת בהחלטיות שלא משתמעת לשתי פנים והיא מבצעת.
היא מדהימה. היא כלבה כל כך טובה, זה לא יאמן.
פעם היא נשכה את הבן שלי בגלל שהוא הכאיב לה. כעסתי מאוד. היא לא מעזה לעשות את זה שוב.
מבחינת הכלבה, מאוד מאוד קל לי להיות אלפא עם לב רך כי בעלי חיים היו טבעיים לי מאז שאני זוכרת את עצמי.
אבל אני מנסה להרגיש פחות אשמה, כי זה רע ולא מקדם אותנו בכלל.
את צודקת לחלוטין, אין בזה שום דבר טוב ובמיוחד שאת בכלל לא יודעת אם זה נכון.
לדעתי מיותר לנו לקחת על עצמנו אחריות לדברים שאולי כלל לא קשורים אלינו, ובטח ובטח אם הם דברים לא חיוביים.
אני ממליצה לך לעבוד איתה. במקום לומר לה מה לא, תאמרי לה מה כן. תקדישי לה תשומת לב חיובית.
את מכירה את שיטת הקליקר? תחפשי סרטונים ביו טיוב יש המון. זו שיטה ללמד כלבים דברים תוך משחק וגמול-חטיף, שבח וליטוף. אחר כך מורידים את החטיף ונשאר שבח וליטוף
ככה תיצרי קשר טוב עם הכלבה, תחברי בין הלבבות שלכן ותזכי בכלבה נוחה. היא מצידה, תזכה לאהבה מצידך ומצד הסביבה והשתתפות גדולה יותר בחיי המשפחה שכן מאוד כייף לקחת איתנו לכל מקום כלב נעים ונוח.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אני צריכה להיות אלפא ולהכות אותה
כואב לי בגוף לקרוא את המשפט הזה. פרוש כל כך לא נכון למה זה אלפא.
איך אני אסביר את זה?
אימא תרזה היא אלפא. האם אימא של האלפא.
כואב לי בגוף לקרוא את המשפט הזה. פרוש כל כך לא נכון למה זה אלפא.
איך אני אסביר את זה?
אימא תרזה היא אלפא. האם אימא של האלפא.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אני מחפשת בתוכי את האלפא האמיתית ומגלה שהיא לא אלפא כמו שמדברים עליו בדרך כלל- לא סממנים גבריים של שליטה וכוח, אלא רוך והכלה יחד עם ההבנה שאני זו שמאכילה, מחליטה מה עושים. כשאני שם היא פשוט גוש מתיקות.
מילים מתוקות מדבש.
מילים מתוקות מדבש.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אפרופו שאני זו שמאכילה , (במובן של הענקה וסיפוק צרכים ולא במובן של אני יכולה גם למנוע) הרבה פעמים ניתן לטפל ולפתור הפרעות אכילה בעזרת חיזוק ההתקשרות. יש משהו מאוד בסיסי בהאכלה, ילד שלא מסכים לקבל אוכל מידנו, לא מניח לנו לטפל בו, מעביר לנו מסר מאוד חזק. אני לא מדברת על בררנות באוכל ועניינים שגרתיים, אני מדברת על הפרעות של ממש, אנורקסיה, בולימיה, כאלו.
לא, זה לא אומר שאנחנו גרמנו לאנורקסיה (שלא יקפצו עלי פה)
כן יכול להיות שמשהו התרחש עם הילד/ה שפיספסנו איפשהו בדרך. מסיבה כלשהי הילד לא מוכן לקבל מאיתנו טיפול מאוד בסיסי-אוכל. באמצעות חיזוק ההתקשרות, לפעמים כפיצוי על התקשרות אחרת שפוגעת בילד או נמנעת ממנו, אנחנו יכולים ללמשוך אותו חזרה אלינו, להרגיש רצוי ואהוב ובעל ערך.
ילד שמסרב להניח להורה להאכיל אותו משדר מצוקה מאוד מאוד גדולה. אוכל זה תנאי בסיסי לחיים. יש פה מסר מאוד חזק. אם אנחנו מצליחים למצוא את הדרך לרכך את ליבו של הילד, להביא אותו לדמעות, לחבר אותו אל הרגש, זו קפיצת דרך מאוד משמעותית בדרך לעודד אותו לתת לנו להאכיל אותו ולטפל בו.
לא, זה לא אומר שאנחנו גרמנו לאנורקסיה (שלא יקפצו עלי פה)
כן יכול להיות שמשהו התרחש עם הילד/ה שפיספסנו איפשהו בדרך. מסיבה כלשהי הילד לא מוכן לקבל מאיתנו טיפול מאוד בסיסי-אוכל. באמצעות חיזוק ההתקשרות, לפעמים כפיצוי על התקשרות אחרת שפוגעת בילד או נמנעת ממנו, אנחנו יכולים ללמשוך אותו חזרה אלינו, להרגיש רצוי ואהוב ובעל ערך.
ילד שמסרב להניח להורה להאכיל אותו משדר מצוקה מאוד מאוד גדולה. אוכל זה תנאי בסיסי לחיים. יש פה מסר מאוד חזק. אם אנחנו מצליחים למצוא את הדרך לרכך את ליבו של הילד, להביא אותו לדמעות, לחבר אותו אל הרגש, זו קפיצת דרך מאוד משמעותית בדרך לעודד אותו לתת לנו להאכיל אותו ולטפל בו.
-
דנד_י*
- הודעות: 540
- הצטרפות: 01 ינואר 2014, 13:31
- דף אישי: הדף האישי של דנד_י*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אורלי,
איזה כיף לקרוא על הנושא הזה.
את מתנסחת בבהירות, תענוג.
את מעבירה קורסים בעצמך או שהשתתפת בקורס?
אני שואלת בגלל הבקיאות הרבה שאת מראה בנושא.
ממשיכה לעקוב.
תודה
איזה כיף לקרוא על הנושא הזה.
את מתנסחת בבהירות, תענוג.
את מעבירה קורסים בעצמך או שהשתתפת בקורס?
אני שואלת בגלל הבקיאות הרבה שאת מראה בנושא.
ממשיכה לעקוב.
תודה
-
ר_ו_ת_ה*
- הודעות: 512
- הצטרפות: 18 יוני 2008, 00:35
- דף אישי: הדף האישי של ר_ו_ת_ה*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אני גם עוצרת כדי לומר לך, שוב, שנהנית לקרוא אותך
כיף שחזרת לכתוב!
עשינו לאחרונה את הקורס הראשון של הורות מקושרת
והגישה התחברה לנו כל כך מדויק
זה עושה שינויים איטיים אך בטוחים ונכונים בבית שלנו.
מאד נעים לקרוא אותך, ומזכיר לי שוב ושוב את העיקר.
אני תוהה אם גם מי שלא מכיר את המושגים בכלל, מצליח להבין
מקווה שכן, כי את באמת כותבת ברור מאד.
כה לחי!
וגם, כמי שעובדת בשנים האחרונות במרכז לטיפול בהפרעות אכילה
אני ממש ממש מסכימה עם מה שכתבת בפוסט הקודם
אני עובדת בעיקר עם מתבגרות ומבוגרות צעירות (20-30)
וכבר זמן מה מעסיק אותי הקשר בין הפרעות אכילה ובין הבעיות בהיקשרות שאני מזהה
כמטפלת שלהן- גם על סמך היכרות עם הילדות שלהן (דרך עיניהן),
וגם כפי שהקשיים בהיקשרות באים לידי ביטוי בקשר איתי.
הגישה שלי כמטפלת היא שההזמנה ליצור קשר מסוג אחר בטיפול, היא הרבה פעמים המפתח לשינוי
וזה מוכיח את עצמו שוב ושוב.
הקשר הזה בין הפרעות אכילה וההיקשרות מאד מעסיק אותי, אולי יום אחד אעשה על זה את הדוקטורט
כיף שחזרת לכתוב!
עשינו לאחרונה את הקורס הראשון של הורות מקושרת
והגישה התחברה לנו כל כך מדויק
זה עושה שינויים איטיים אך בטוחים ונכונים בבית שלנו.
מאד נעים לקרוא אותך, ומזכיר לי שוב ושוב את העיקר.
אני תוהה אם גם מי שלא מכיר את המושגים בכלל, מצליח להבין
מקווה שכן, כי את באמת כותבת ברור מאד.
כה לחי!
וגם, כמי שעובדת בשנים האחרונות במרכז לטיפול בהפרעות אכילה
אני ממש ממש מסכימה עם מה שכתבת בפוסט הקודם
אני עובדת בעיקר עם מתבגרות ומבוגרות צעירות (20-30)
וכבר זמן מה מעסיק אותי הקשר בין הפרעות אכילה ובין הבעיות בהיקשרות שאני מזהה
כמטפלת שלהן- גם על סמך היכרות עם הילדות שלהן (דרך עיניהן),
וגם כפי שהקשיים בהיקשרות באים לידי ביטוי בקשר איתי.
הגישה שלי כמטפלת היא שההזמנה ליצור קשר מסוג אחר בטיפול, היא הרבה פעמים המפתח לשינוי
וזה מוכיח את עצמו שוב ושוב.
הקשר הזה בין הפרעות אכילה וההיקשרות מאד מעסיק אותי, אולי יום אחד אעשה על זה את הדוקטורט
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
הי דנד י תודה.
אני מנחה של הגישה.
אני כותבת פה כי אני בטוחה שהרבה אנשים יכולים ליהנות מהעקרונות של התיאוריה, משם כל אחד יפרש ויבטא אותם בעצמו, כמובן מי שמתחבר.
הכי כייף זה אם נוצרת שיחה (אולי נוצר הרושם שאני מעוניינת להרצות, אז ממש לא) כי אז אני יכולה להתייחס לכל מיני דברים מחיי היום יום ולתת את ההסתכלות של הורות מקושרת לנושא.
ר ו ת ה את כל כך צודקת, זה באמת שינוי איטי, אבל יסודי, וכשהוא נטמע הוא נטמע היטב. לדעתי הוא שינה לי את החיים.
בהתחלה לא "קניתי" את הרעיונות האלו, הם היו לי קשים מידי. מתישהו הגיע שלב שלא יכולתי להתנגד להם יותר, במיוחד אחרי תקופה מאוד ארוכה שעבדתי עם הגישה בבית הפרטי שלי והתחילו להגיע תוצאות. ההבדל הבולט ביותר לדעתי היה, שכל שינוי שהתרחש היה מאוד מעוגן. לא משהו שפעם עובד ופעם לא וזה הביא איתו כל כך הרבה הקלה ושמחה.
_הגישה שלי כמטפלת היא שההזמנה ליצור קשר מסוג אחר בטיפול, היא הרבה פעמים המפתח לשינוי
וזה מוכיח את עצמו שוב ושוב._
את יכולה לפרט?
אני מנחה של הגישה.
אני כותבת פה כי אני בטוחה שהרבה אנשים יכולים ליהנות מהעקרונות של התיאוריה, משם כל אחד יפרש ויבטא אותם בעצמו, כמובן מי שמתחבר.
הכי כייף זה אם נוצרת שיחה (אולי נוצר הרושם שאני מעוניינת להרצות, אז ממש לא) כי אז אני יכולה להתייחס לכל מיני דברים מחיי היום יום ולתת את ההסתכלות של הורות מקושרת לנושא.
ר ו ת ה את כל כך צודקת, זה באמת שינוי איטי, אבל יסודי, וכשהוא נטמע הוא נטמע היטב. לדעתי הוא שינה לי את החיים.
בהתחלה לא "קניתי" את הרעיונות האלו, הם היו לי קשים מידי. מתישהו הגיע שלב שלא יכולתי להתנגד להם יותר, במיוחד אחרי תקופה מאוד ארוכה שעבדתי עם הגישה בבית הפרטי שלי והתחילו להגיע תוצאות. ההבדל הבולט ביותר לדעתי היה, שכל שינוי שהתרחש היה מאוד מעוגן. לא משהו שפעם עובד ופעם לא וזה הביא איתו כל כך הרבה הקלה ושמחה.
_הגישה שלי כמטפלת היא שההזמנה ליצור קשר מסוג אחר בטיפול, היא הרבה פעמים המפתח לשינוי
וזה מוכיח את עצמו שוב ושוב._
את יכולה לפרט?
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
הי אורלי, מאוד מעניין אותי לקרוא אותך.
את כותבת יפה וברגש, וגם טוב לשמוע את הדוגמאות מהניסיון האישי.
רציתי לשאול, אני מבינה לפי מה שכתבת שגם אם ההורה לא סיפק לילד היקשרות חיובית בתחילת החיים, הוא יכול לתקן את זה בהמשך.
עכשיו, מה קורה עם אנשים שהם כבר בוגרים?
אני חושבת על עצמי, ועל רבים כמוני - שלא חוו היקשרות בריאה, וזה גם לא תוקן אחר כך.
האם לי כאדם בוגר יש אפשרות כיום לעשות משהו בנדון? לתקן את מה שהתקלקל כתוצאה מחוסר ההיקשרות הבריאה?
אשמח לשמוע אם יש לך כיוון...
בין שמדובר במשהו שאני יכולה לעשות לעצמי.
ובין שמדובר בטיפול בשיטה לאנשים בוגרים. האם קיים כזה?
את כותבת יפה וברגש, וגם טוב לשמוע את הדוגמאות מהניסיון האישי.
רציתי לשאול, אני מבינה לפי מה שכתבת שגם אם ההורה לא סיפק לילד היקשרות חיובית בתחילת החיים, הוא יכול לתקן את זה בהמשך.
עכשיו, מה קורה עם אנשים שהם כבר בוגרים?
אני חושבת על עצמי, ועל רבים כמוני - שלא חוו היקשרות בריאה, וזה גם לא תוקן אחר כך.
האם לי כאדם בוגר יש אפשרות כיום לעשות משהו בנדון? לתקן את מה שהתקלקל כתוצאה מחוסר ההיקשרות הבריאה?
אשמח לשמוע אם יש לך כיוון...
בין שמדובר במשהו שאני יכולה לעשות לעצמי.
ובין שמדובר בטיפול בשיטה לאנשים בוגרים. האם קיים כזה?
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
שאלה נוספת:
יש לי אחיינית בת שנתיים וחצי. ילדה מקסימה, שמדי פעם יש לה איזה פרץ של אגרסיביות.
למשל אם מתרגשת ממשהו או מתוסכלת - פתאום יכולה להעיף מכה. (לפעמים זה סתם לא כואב במיוחד, ולפעמים יכולה לעשות משהו ממש כואב, להעיף חפץ כבד, לנשוך חזק).
כמו כן, היא אוהבת להציק לילדים בגילה ולהחטיף להם מכות.
אוהבת להציק לחתול.
אמא שלה מסבירה לה הרבה כמה זה לא נעים לילדים, לחתול וכו'.
ומנסה כל מיני שיטות כמו לקחת לה את החפץ המכאיב, לשים אותה בחדר להירגע (היא בוכה כמה דקות ואז 'מבקשת סליחה' והיא נותנת לה לצאת). (רק להבהרה: היא לא סוגרת את הדלת. פשוט מניחה אותה שם לכמה דקות והיא בוכה אבל לא יוצאת).
אני מתארת לעצמי שאף אחת מהשיטות האלה לא מוצלחת במיוחד, ורואים שזה גם לא עוזר במיוחד, אבל תוהה מה כן אפשר לעשות.
האם בתור התחלה רצוי בכלל לא לכעוס? האם זה אפשרי במצבים כאלה? לא לכעוס ולא להראות כעס?
האם המסר יהיה טוב מספיק בלי להביע כעס על התנהגות פוגענית?
ויחד עם זאת, מה כן? מה היית מציעה?
(לא יודעת אם יש לך עצות למצבים ספציפיים. ומקווה שזה בסדר מצדך שאני שואלת.
אני יודעת שלפי השיטה הזו יש איזו מערכת יחסים שיש לבנות בין ההורה לילד עוד אפילו לפני שמגיעים למצבים האלה.
ובכל זאת - כיוון שכרגע המצב הוא כזה, חשבתי אולי אפשר יהיה להתחיל משם... )
יש לי אחיינית בת שנתיים וחצי. ילדה מקסימה, שמדי פעם יש לה איזה פרץ של אגרסיביות.
למשל אם מתרגשת ממשהו או מתוסכלת - פתאום יכולה להעיף מכה. (לפעמים זה סתם לא כואב במיוחד, ולפעמים יכולה לעשות משהו ממש כואב, להעיף חפץ כבד, לנשוך חזק).
כמו כן, היא אוהבת להציק לילדים בגילה ולהחטיף להם מכות.
אוהבת להציק לחתול.
אמא שלה מסבירה לה הרבה כמה זה לא נעים לילדים, לחתול וכו'.
ומנסה כל מיני שיטות כמו לקחת לה את החפץ המכאיב, לשים אותה בחדר להירגע (היא בוכה כמה דקות ואז 'מבקשת סליחה' והיא נותנת לה לצאת). (רק להבהרה: היא לא סוגרת את הדלת. פשוט מניחה אותה שם לכמה דקות והיא בוכה אבל לא יוצאת).
אני מתארת לעצמי שאף אחת מהשיטות האלה לא מוצלחת במיוחד, ורואים שזה גם לא עוזר במיוחד, אבל תוהה מה כן אפשר לעשות.
האם בתור התחלה רצוי בכלל לא לכעוס? האם זה אפשרי במצבים כאלה? לא לכעוס ולא להראות כעס?
האם המסר יהיה טוב מספיק בלי להביע כעס על התנהגות פוגענית?
ויחד עם זאת, מה כן? מה היית מציעה?
(לא יודעת אם יש לך עצות למצבים ספציפיים. ומקווה שזה בסדר מצדך שאני שואלת.
אני יודעת שלפי השיטה הזו יש איזו מערכת יחסים שיש לבנות בין ההורה לילד עוד אפילו לפני שמגיעים למצבים האלה.
ובכל זאת - כיוון שכרגע המצב הוא כזה, חשבתי אולי אפשר יהיה להתחיל משם...
)-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אהבת, הילדים הופכים את הבית, נגמרו 5 דקות הפסקת צהריים שלי בינתיים. אחזור כשאתפנה
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
הי אהבת, סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן הייתי עסוקה בעניינים של הנסיעה, עוד חודש למנאייק
מה קורה עם אנשים שהם כבר בוגרים?
בעקרון הגישה שלנו היא "הורות מקושרת" ואנחנו לא מטפלים במבוגרים. ההתמקדות היא ביחסים שבין הורה ולילד.
במהלך הלימודים יש קורס אחד שדן בהיקשרות של מבוגרים וההשפעות של ההיקשרות בילדות על החיים הבוגרים, אבל זה לא במטרה לטפל.
יחד עם זה אני כן יכולה לומר לך כמה דברים:
ברוב המקרים סופקה לאדם היקשרות כלשהי כאשר היה ילד. זה מאוד משתנה, מה היתה איכות ההיקשרות ועד איזה גיל היא נמשכה, או לפחות עד איזה גיל טיב ההיקשרות היה איכותי מספיק על מנת לאפשר התבגרות של הילד. לפעמים ילד מקבל היקשרות מקוטעת- לדוגמא, בינקות מאימא, אחר כך אולי הייתה התרחקות כלשהי ובאיזה שלב נכנס לתמונה אדם נוסף כמו סבא, או שכנה שהיו מתקופה מסויימת מאוד משמעותיים בחיים של הילד.
לא דיברנו בכלל על תהליכי ההתבגרות, כך שאני מניחה שזה עשוי להיות קצת לא ברור. בגדול ישנם מנגנונים שמתפתחים באופן עצמאי לחלוטין אם צרכיו של הילד מסופקים, והכוונה היא שההקשרות ניתנת בנדיבות ולא מושגת לאחר מרדף. התבגרות היא ממש לא מילה גסה. באופן כללי יש בעולם היום נטייה לדחוף ולחנך את הילדים לעצמאות, זה רעיון מאוד לא בריא להתפתחות של ילד מכיוון שכל מהותו של ילד היא תלותיות. התבגרות היא לא עצמאות, אלו דברים שונים לחלוטין. התבגרות זה תהליך טבעי ורצוי שעובר כל יצור חי על מנת להגיע לעצמאות ובריאות אישית. כלומר, אין היגיןו שנדרוש מהילדים שלנו להיות עצמאיים, אם הם מסיבה כלשהי לא מתבגרים. ובאותה מידה, אם נעזור להם להתבגר בצורה מיטבית, הם ימצאו את העצמאות בעצמם, למען האמת הם אפילו ילחמו עליה.
אני מסבירה את זה מכיוון שקשה לדעת באיזה שלב אדם שחווה חוסר בהיקשרות נתקע. בעקרון יש טווחים רחבים שבהם אנחנו מצפים שילד ישיג רמת התבגרות מסויימת (יכולת להסתגל לשינויים, גמישות, גישה חופשית לרגש ולדמעות, מציאת פורקן בריא לתסכול, אינטגרטיביות, מיתון, מנגנון בהלה בריא ועובד ועוד) אבל במידה שזה לא התרחש, זה לא משנה כל כך איפה נתקענו. ככל שהילד הספיק לחוות יותר היקשרות ולאורך יותר זמן הוא הוא בעצם הצליח להשיג יותר התפתחויות בריאות.
מנגנון ההתבגרות לא צריך שנעשה עבורו משהו מיוחד. מה שמפעיל אותו זו היקשרות. כלומר, אם נספק בכל שלב, היקשרות איכותית ועמוקה, לאורך זמן (הכי טוב זה מעתה ועד עולם אבל גם למשכי זמן קצרים יותר בהחלט יש משמעות גדולה), זה בפני עצמו יניע מחדש את גלגלי מנגנון ההתבגרות.
אני אסביר.
נאמר ובחורה שחוותה חוסר בהיקשרות נכנסת למערכת יחסים זוגית שבה האהבה היא דבר בטוח, ובן זוגה מעניק לה מנוחה ריגשית ואיכפתיות בנדיבות, באיזשהו שלב מנגנון ההתבגרות יתחיל לנוע שוב והיא תעבור את התהליכים שהיא הייתה אמורה לעבור בגיל צעיר יותר, כעת.
מערכות יחסים אחרות, כמו חברויות חזקות, אימא של חברה שמעודדת ומפרגנת בעדינות במשך שנים, אפילו תגמולים רגשיים במקום העבודה- כאשר העבודה היא באמת חשובה ויש לה מקום אמיתי בנפשו של האדם יכולים לעזור לנו לעבור תהליכי התבגרות.
מה שחשוב להבין זה שמי שמספק את ההקשרות חייב היות בעל משמעות גדולה מאוד עבורנו בכדי שנעניק לו את הכוח לסייע לנו בהתבגרות.
כשמדובר במצבים כאלו, התהליך יותר ארוך ויותר איטי. אבל אפשרי.
אני אתן עוד דוגמא,
אני מכירה מישהי שבילדות המוקדמת חוותה הקשרות טובה מאוד עם אימא שלה ובערך מגיל 10 איכות הקשר נפגמה מאוד. מאותו הזמן היא הרגישה שהיא די לבד בעולם, וציפו ממנה למלא תפקידים רגשיים שלא מיועדים לילדים אלא להורים.
ככה היא גדלה, התחתנה, התגרשה, התחתנה, ילדה.
בחורה מדהימה.
היא אימא מאוד הקשרותית ובפירוש לקחה החלטה להיות עבור הילד כל מה שלא היו בשבילה.
הילד גדל בצורה נפלאה, אבל זה לא העניין. היקשרות היא דו צדדית, היא מערכת יחסים. כמו שהילד שלה נהנה מהקשרות איכותית כך גם היא. הקרבה הגדולה הזו שהיא חוותה יום יום, שעה שעה התחילה להזיז אצלה דברים. פתאום צפו דברים מהעבר, חוויות שנדחקו ונשכחו. המנגנון התחיל שוב להתקדם. באופן מאוד ברור היא התחילה להיזכר בחוויות שנשכחו בדיוק בגיל שבו היא חוותה פרידה (חוסר בהקשרות). שם היא בעצם נתקעה.
זה קורה להרבה מאיתנו, הילדים שלנו מספקים המון היקשרות (כשאנחנו לא הודפים אותה או מונעים מהם לספק) וזה מטיב גם איתנו כבוגרים.
במערכת יחסים שכזו חשוב מאוד לשים לב ולזכור שגם אם אנחנו נהנים מהפירות של ההיקשרות (ברור, למה לא?) עדיין התפקיד שלנו במערכת היחסים הוא להיות ההורה, זה שמספק את כל צרכיו של הילד, היחיד ש"עובד" במערכת היחסים הזו, ולא לטעות ולצפות מהילד לגדל אותנו, במילים אחרות, אלפא עם לב רך זה גם עוד הסבר קטן ללמה כל כך קשה לנו להיות אלפא "טבעיים" כל הזמן, ולמה לא יכולים להיות בסיפור הזה אשמים. לכולנו חסכים אבל אנחנו יכולים לצמוח מתוכם. האימא הזו היא אלפא במלוא מובן המילה, וגם זוכה לעבור תהליכים בעצמה.
במידה ולאדם אין דמויות היקשרותיות כלל, בהווה בכל אופן, הוא יכול לעבור עם מטפל טוב ורגיש תהליך של אבל על המחסור בהיקשרות שאותו הוא חווה. תהליך כזה יכול לשחרר תקיעות ולאפשר לאדם להיות פתוח להקשרויות חדשות בחיים שלו, איתן יוכל לחזור באופן טבעי אחורה להיכן שנתקע מלכתחילה ומשם להמשיך ולהתבגר.
מאוד קשה למטפל לבדו להצליח להניע את גלגל ההתבגרות של המטופל בעצמו, וגם לשמר את זה מספיק זמן (מטבע הדברים).
אני מקווה בערב לשוב לענות על השאלה השנייה ששאלת לגבי הילדה.
מה קורה עם אנשים שהם כבר בוגרים?
בעקרון הגישה שלנו היא "הורות מקושרת" ואנחנו לא מטפלים במבוגרים. ההתמקדות היא ביחסים שבין הורה ולילד.
במהלך הלימודים יש קורס אחד שדן בהיקשרות של מבוגרים וההשפעות של ההיקשרות בילדות על החיים הבוגרים, אבל זה לא במטרה לטפל.
יחד עם זה אני כן יכולה לומר לך כמה דברים:
ברוב המקרים סופקה לאדם היקשרות כלשהי כאשר היה ילד. זה מאוד משתנה, מה היתה איכות ההיקשרות ועד איזה גיל היא נמשכה, או לפחות עד איזה גיל טיב ההיקשרות היה איכותי מספיק על מנת לאפשר התבגרות של הילד. לפעמים ילד מקבל היקשרות מקוטעת- לדוגמא, בינקות מאימא, אחר כך אולי הייתה התרחקות כלשהי ובאיזה שלב נכנס לתמונה אדם נוסף כמו סבא, או שכנה שהיו מתקופה מסויימת מאוד משמעותיים בחיים של הילד.
לא דיברנו בכלל על תהליכי ההתבגרות, כך שאני מניחה שזה עשוי להיות קצת לא ברור. בגדול ישנם מנגנונים שמתפתחים באופן עצמאי לחלוטין אם צרכיו של הילד מסופקים, והכוונה היא שההקשרות ניתנת בנדיבות ולא מושגת לאחר מרדף. התבגרות היא ממש לא מילה גסה. באופן כללי יש בעולם היום נטייה לדחוף ולחנך את הילדים לעצמאות, זה רעיון מאוד לא בריא להתפתחות של ילד מכיוון שכל מהותו של ילד היא תלותיות. התבגרות היא לא עצמאות, אלו דברים שונים לחלוטין. התבגרות זה תהליך טבעי ורצוי שעובר כל יצור חי על מנת להגיע לעצמאות ובריאות אישית. כלומר, אין היגיןו שנדרוש מהילדים שלנו להיות עצמאיים, אם הם מסיבה כלשהי לא מתבגרים. ובאותה מידה, אם נעזור להם להתבגר בצורה מיטבית, הם ימצאו את העצמאות בעצמם, למען האמת הם אפילו ילחמו עליה.
אני מסבירה את זה מכיוון שקשה לדעת באיזה שלב אדם שחווה חוסר בהיקשרות נתקע. בעקרון יש טווחים רחבים שבהם אנחנו מצפים שילד ישיג רמת התבגרות מסויימת (יכולת להסתגל לשינויים, גמישות, גישה חופשית לרגש ולדמעות, מציאת פורקן בריא לתסכול, אינטגרטיביות, מיתון, מנגנון בהלה בריא ועובד ועוד) אבל במידה שזה לא התרחש, זה לא משנה כל כך איפה נתקענו. ככל שהילד הספיק לחוות יותר היקשרות ולאורך יותר זמן הוא הוא בעצם הצליח להשיג יותר התפתחויות בריאות.
מנגנון ההתבגרות לא צריך שנעשה עבורו משהו מיוחד. מה שמפעיל אותו זו היקשרות. כלומר, אם נספק בכל שלב, היקשרות איכותית ועמוקה, לאורך זמן (הכי טוב זה מעתה ועד עולם אבל גם למשכי זמן קצרים יותר בהחלט יש משמעות גדולה), זה בפני עצמו יניע מחדש את גלגלי מנגנון ההתבגרות.
אני אסביר.
נאמר ובחורה שחוותה חוסר בהיקשרות נכנסת למערכת יחסים זוגית שבה האהבה היא דבר בטוח, ובן זוגה מעניק לה מנוחה ריגשית ואיכפתיות בנדיבות, באיזשהו שלב מנגנון ההתבגרות יתחיל לנוע שוב והיא תעבור את התהליכים שהיא הייתה אמורה לעבור בגיל צעיר יותר, כעת.
מערכות יחסים אחרות, כמו חברויות חזקות, אימא של חברה שמעודדת ומפרגנת בעדינות במשך שנים, אפילו תגמולים רגשיים במקום העבודה- כאשר העבודה היא באמת חשובה ויש לה מקום אמיתי בנפשו של האדם יכולים לעזור לנו לעבור תהליכי התבגרות.
מה שחשוב להבין זה שמי שמספק את ההקשרות חייב היות בעל משמעות גדולה מאוד עבורנו בכדי שנעניק לו את הכוח לסייע לנו בהתבגרות.
כשמדובר במצבים כאלו, התהליך יותר ארוך ויותר איטי. אבל אפשרי.
אני אתן עוד דוגמא,
אני מכירה מישהי שבילדות המוקדמת חוותה הקשרות טובה מאוד עם אימא שלה ובערך מגיל 10 איכות הקשר נפגמה מאוד. מאותו הזמן היא הרגישה שהיא די לבד בעולם, וציפו ממנה למלא תפקידים רגשיים שלא מיועדים לילדים אלא להורים.
ככה היא גדלה, התחתנה, התגרשה, התחתנה, ילדה.
בחורה מדהימה.
היא אימא מאוד הקשרותית ובפירוש לקחה החלטה להיות עבור הילד כל מה שלא היו בשבילה.
הילד גדל בצורה נפלאה, אבל זה לא העניין. היקשרות היא דו צדדית, היא מערכת יחסים. כמו שהילד שלה נהנה מהקשרות איכותית כך גם היא. הקרבה הגדולה הזו שהיא חוותה יום יום, שעה שעה התחילה להזיז אצלה דברים. פתאום צפו דברים מהעבר, חוויות שנדחקו ונשכחו. המנגנון התחיל שוב להתקדם. באופן מאוד ברור היא התחילה להיזכר בחוויות שנשכחו בדיוק בגיל שבו היא חוותה פרידה (חוסר בהקשרות). שם היא בעצם נתקעה.
זה קורה להרבה מאיתנו, הילדים שלנו מספקים המון היקשרות (כשאנחנו לא הודפים אותה או מונעים מהם לספק) וזה מטיב גם איתנו כבוגרים.
במערכת יחסים שכזו חשוב מאוד לשים לב ולזכור שגם אם אנחנו נהנים מהפירות של ההיקשרות (ברור, למה לא?) עדיין התפקיד שלנו במערכת היחסים הוא להיות ההורה, זה שמספק את כל צרכיו של הילד, היחיד ש"עובד" במערכת היחסים הזו, ולא לטעות ולצפות מהילד לגדל אותנו, במילים אחרות, אלפא עם לב רך
זה גם עוד הסבר קטן ללמה כל כך קשה לנו להיות אלפא "טבעיים" כל הזמן, ולמה לא יכולים להיות בסיפור הזה אשמים. לכולנו חסכים אבל אנחנו יכולים לצמוח מתוכם. האימא הזו היא אלפא במלוא מובן המילה, וגם זוכה לעבור תהליכים בעצמה.במידה ולאדם אין דמויות היקשרותיות כלל, בהווה בכל אופן, הוא יכול לעבור עם מטפל טוב ורגיש תהליך של אבל על המחסור בהיקשרות שאותו הוא חווה. תהליך כזה יכול לשחרר תקיעות ולאפשר לאדם להיות פתוח להקשרויות חדשות בחיים שלו, איתן יוכל לחזור באופן טבעי אחורה להיכן שנתקע מלכתחילה ומשם להמשיך ולהתבגר.
מאוד קשה למטפל לבדו להצליח להניע את גלגל ההתבגרות של המטופל בעצמו, וגם לשמר את זה מספיק זמן (מטבע הדברים).
אני מקווה בערב לשוב לענות על השאלה השנייה ששאלת לגבי הילדה.
-
רק_מה*
- הודעות: 516
- הצטרפות: 25 אפריל 2014, 23:20
- דף אישי: הדף האישי של רק_מה*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
תודה! הארת לי המון על עצמי, ולמה דוקא עכשיו (מאז שבכורתי הלכה לגן+ הריון נוסף ועכשיו לידה ושתיים) עשיתי כל כך הרבה דילוגים קדימה-אחורה בתוך הנפש.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
רקמה תודה (-:
אני שמחה שאת מרגישה שהכתיבה שלי כאן תורמת לך ואני אומר שוב שאני לא יודעת מי קורא כאן אבל אשמח אם תתפתח שיחה כך שנוכל לחשוף עוד ועוד רעיונות.
אני שמחה שאת מרגישה שהכתיבה שלי כאן תורמת לך ואני אומר שוב שאני לא יודעת מי קורא כאן אבל אשמח אם תתפתח שיחה כך שנוכל לחשוף עוד ועוד רעיונות.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אתמול קרה משהו מדהים.
לפני כמה זמן האמצעית שלי הייתה באמבטיה והצעתי לה לנקות מסביב בזמן שהיא מתקלחת. היא הייתה מאושרת מזה עד הגג, אז נתתי לה סקוצ' וסבון והיא התקלחה וקירצפה והייתה מאושרת ואני עוד יותר כי הנה האמבטיה נקייה
כשהיא יצאה בדיוק שטפתי כלים והיא רצתה לעזור, לא ממש רציתי כי זה מפריע לי אבל שיתפתי אותה.
מאז היא מידי פעם מבקשת לעזור ואני נותנת לה להשתתף קצת, בדרך כלל אני מתחילה וכשהכיור במצב סביר אני מפנה מסביב את כל מה שכבר ניקיתי ומניחה לה להמשיך. מים, סבון...אושר גדול. הבנתי שזה לא חייב להסתיים מהר אם ממילא לא אני אחראית לזה כרגע
גם הגדול שלי התחיל לנקות את האמבטיה באותה השיטה.
אתמול הוא ביקש לנקות את האמבטיה אז נתתי לו סקוצ' ובגלל שכבר הוא היה בשוונג אז הצטרפתי ובמקביל ניקיתי את השירותים והריצפה של האמבטיה (אין כמו עבודה בצוות להנעים את האוירה).
כשהוא יצא הוא אמר שהיה רוצה לעשות כלים אבל שזו העבודה של @@@ (אחותו) והיה קצת מאוכזב.
אמרתי לו שמה פתאום והוא יכול לעשות בהחלט גם ופיניתי קצת, כרגיל ונתתי לו להמשיך.
הוא עשה עבודה מדהימה. מדהימה.
כשהיה צריך עזרה קצת עזרתי.
בסוף התפעלתי בכנות וגם אמרתי תודה.
הוא אמר שכייף לו לעשות כי הוא אוהב אותי. כמה פשוט.
זה גרם לי לאושר גדול. בדיוק מהסיבה הנכונה, אימא, אני עשה כי אני רוצה, אני עושה כי אני אוהב וזה נותן לי כמו שזה נותן לך.
מבחינתי זה מאוד משמעותי כי זה עוד שלב של שיתוף פעולה, עוד שלב של עירנות, איכפתיות, מעורבות.
זה גם מגיע עם היגיון מאוד פשוט, לפני כמה זמן התחיל להביא כוסות לכולם ולמזוג מים כשיושבים לאכול במקום ההרגל רק לבקש שאימא תביא. וההתנהגות הזו מדבקת. גם הקטנים רואים.
זה נותן המון רוגע וביטחון שלפעמים הדרך הארוכה יותר, בסופו של דבר יעילה יותר והתוצאות שלה יציבות.
אין צורך להתמודד עם מקרים בודדים ולמצוא לכל אחד מהם פתרון כי גם כשמתרחש משבר כלשהו יש הקשבה ואמון ובטחון כך שניתן לפתור דברים ברוגע. שום זבוב לא הופך לפיל.
לפני כמה זמן האמצעית שלי הייתה באמבטיה והצעתי לה לנקות מסביב בזמן שהיא מתקלחת. היא הייתה מאושרת מזה עד הגג, אז נתתי לה סקוצ' וסבון והיא התקלחה וקירצפה והייתה מאושרת ואני עוד יותר כי הנה האמבטיה נקייה
כשהיא יצאה בדיוק שטפתי כלים והיא רצתה לעזור, לא ממש רציתי כי זה מפריע לי אבל שיתפתי אותה.
מאז היא מידי פעם מבקשת לעזור ואני נותנת לה להשתתף קצת, בדרך כלל אני מתחילה וכשהכיור במצב סביר אני מפנה מסביב את כל מה שכבר ניקיתי ומניחה לה להמשיך. מים, סבון...אושר גדול. הבנתי שזה לא חייב להסתיים מהר אם ממילא לא אני אחראית לזה כרגע
גם הגדול שלי התחיל לנקות את האמבטיה באותה השיטה.
אתמול הוא ביקש לנקות את האמבטיה אז נתתי לו סקוצ' ובגלל שכבר הוא היה בשוונג אז הצטרפתי ובמקביל ניקיתי את השירותים והריצפה של האמבטיה (אין כמו עבודה בצוות להנעים את האוירה).
כשהוא יצא הוא אמר שהיה רוצה לעשות כלים אבל שזו העבודה של @@@ (אחותו) והיה קצת מאוכזב.
אמרתי לו שמה פתאום והוא יכול לעשות בהחלט גם ופיניתי קצת, כרגיל ונתתי לו להמשיך.
הוא עשה עבודה מדהימה. מדהימה.
כשהיה צריך עזרה קצת עזרתי.
בסוף התפעלתי בכנות וגם אמרתי תודה.
הוא אמר שכייף לו לעשות כי הוא אוהב אותי. כמה פשוט.
זה גרם לי לאושר גדול. בדיוק מהסיבה הנכונה, אימא, אני עשה כי אני רוצה, אני עושה כי אני אוהב וזה נותן לי כמו שזה נותן לך.
מבחינתי זה מאוד משמעותי כי זה עוד שלב של שיתוף פעולה, עוד שלב של עירנות, איכפתיות, מעורבות.
זה גם מגיע עם היגיון מאוד פשוט, לפני כמה זמן התחיל להביא כוסות לכולם ולמזוג מים כשיושבים לאכול במקום ההרגל רק לבקש שאימא תביא. וההתנהגות הזו מדבקת. גם הקטנים רואים.
זה נותן המון רוגע וביטחון שלפעמים הדרך הארוכה יותר, בסופו של דבר יעילה יותר והתוצאות שלה יציבות.
אין צורך להתמודד עם מקרים בודדים ולמצוא לכל אחד מהם פתרון כי גם כשמתרחש משבר כלשהו יש הקשבה ואמון ובטחון כך שניתן לפתור דברים ברוגע. שום זבוב לא הופך לפיל.
-
דנד_י*
- הודעות: 540
- הצטרפות: 01 ינואר 2014, 13:31
- דף אישי: הדף האישי של דנד_י*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
מתוקים...
בני כמה הם?
זה היה תהליך או שתמיד היו ככה?
אגב - אפשר להציע להם את סקוץ הפלא לאמבטיה...
בני כמה הם?
זה היה תהליך או שתמיד היו ככה?
אגב - אפשר להציע להם את סקוץ הפלא לאמבטיה...
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
הם סהכ קטנים בני שבע וארבע וחצי.
היו מידי פעם הבלחות של השתתפות אבל מה שקרה אתמול היה אחר.
אתמול זה היה המשך של תהליך די ארוך האמת שמתרחש אצלנו בבית.
כבר כמה חודשים שאני רואה שההפנמה של הרעיונות של ניופלד נושאת פרי. זה שלומדים ומבינים לאו דווקא אומר שמפנימים ומצליחים ליישם.
אז כבר תקופה מכובדת אני מצליחה ממש יפה, ואני פשוט רואה איך הילדים לאט לאט הופכים רכים יותר, גמישים, יש להם יותר רצון "לזרום איתי" ומאוד חשוב להם איך אני מרגישה. כמובן שהם עדיין ילדים קטנים, כן? אני חושבת שדווקא ההבנה הזו שהם קטנים וצעירים כל כך מחזקת אותי כל הזמן. זה עוזר לי לראות אותם כפי שהם ולזכור שהם זקוקים לי שאהיה אימא שלהם ללוות ולהדריך כל הזמן, גם ובמיוחד ברגעים הפחות קסומים. עצם זה שאני צופה משברים ורגעים מורכבים מאפשר לי להגיב במתינות בעצמי. אין לי ציפייה שהכל ילך חלק כל הזמן, למען האמת ההפוך הוא הנכון- אני מצפה לרגעים של קושי. הציפייה הזו משאירה אותי רגועה כשאחד הילדים נסער, ומפחיתה לחץ מהילד כי אני לא אומרת משפטים כמו "היום היית נפלא, בוא נצליח גם מחר" מה שהיה מאוד מקשה על הילד לעמוד בציפיות. ככה אני לא מתאכזבת ומהם נחסכת ההרגשה שאיכזבו אותי.
אני מאוד רוצה לכתוב משהו על דמעות.
החשיבות שלהן ואיך הן הכרחיות על מנת לשמור על הלבבות של ההורים והילדים מחוברים.
היו מידי פעם הבלחות של השתתפות אבל מה שקרה אתמול היה אחר.
אתמול זה היה המשך של תהליך די ארוך האמת שמתרחש אצלנו בבית.
כבר כמה חודשים שאני רואה שההפנמה של הרעיונות של ניופלד נושאת פרי. זה שלומדים ומבינים לאו דווקא אומר שמפנימים ומצליחים ליישם.
אז כבר תקופה מכובדת אני מצליחה ממש יפה, ואני פשוט רואה איך הילדים לאט לאט הופכים רכים יותר, גמישים, יש להם יותר רצון "לזרום איתי" ומאוד חשוב להם איך אני מרגישה. כמובן שהם עדיין ילדים קטנים, כן? אני חושבת שדווקא ההבנה הזו שהם קטנים וצעירים כל כך מחזקת אותי כל הזמן. זה עוזר לי לראות אותם כפי שהם ולזכור שהם זקוקים לי שאהיה אימא שלהם ללוות ולהדריך כל הזמן, גם ובמיוחד ברגעים הפחות קסומים. עצם זה שאני צופה משברים ורגעים מורכבים מאפשר לי להגיב במתינות בעצמי. אין לי ציפייה שהכל ילך חלק כל הזמן, למען האמת ההפוך הוא הנכון- אני מצפה לרגעים של קושי. הציפייה הזו משאירה אותי רגועה כשאחד הילדים נסער, ומפחיתה לחץ מהילד כי אני לא אומרת משפטים כמו "היום היית נפלא, בוא נצליח גם מחר" מה שהיה מאוד מקשה על הילד לעמוד בציפיות. ככה אני לא מתאכזבת ומהם נחסכת ההרגשה שאיכזבו אותי.
אני מאוד רוצה לכתוב משהו על דמעות.
החשיבות שלהן ואיך הן הכרחיות על מנת לשמור על הלבבות של ההורים והילדים מחוברים.
-
אהבת_עולם*
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אורלי, תודה רבה על התשובה בקשר לאנשים בוגרים שלא חוו היקשרות בריאה בילדות.
לעניין דברייך:
_נאמר ובחורה שחוותה חוסר בהיקשרות נכנסת למערכת יחסים זוגית שבה האהבה היא דבר בטוח, ובן זוגה מעניק לה מנוחה ריגשית ואיכפתיות בנדיבות, באיזשהו שלב מנגנון ההתבגרות יתחיל לנוע שוב והיא תעבור את התהליכים שהיא הייתה אמורה לעבור בגיל צעיר יותר, כעת.
מערכות יחסים אחרות, כמו חברויות חזקות, אימא של חברה שמעודדת ומפרגנת בעדינות במשך שנים, אפילו תגמולים רגשיים במקום העבודה- כאשר העבודה היא באמת חשובה ויש לה מקום אמיתי בנפשו של האדם יכולים לעזור לנו לעבור תהליכי התבגרות.
מה שחשוב להבין זה שמי שמספק את ההקשרות חייב היות בעל משמעות גדולה מאוד עבורנו בכדי שנעניק לו את הכוח לסייע לנו בהתבגרות.
כשמדובר במצבים כאלו, התהליך יותר ארוך ויותר איטי. אבל אפשרי._
זה עורר בי שאלה:
ידוע לפי שיטות אחרות (למשל האימגו - 'לבסוף מוצאים אהבה' וגם אחרות), שלאדם יש נטייה לשחזר דפוסים מהילדות,
ושמי שלא חווה למשל מספיק אהבה - ישחזר את זה בבגרות. מי שלמשל הייתה לו אמא קרה, עם כל רצונו בחום - ייטה למצוא דווקא בני זוג קרים כמו אמו וכדומה.
לכן אני תוהה איך זה בכלל אפשרי שמי שלא הייתה לו היקשרות בריאה בילדות יצליח למצוא היקשרות בריאה בזוגיות או במערכות יחסים אחרות?
איך בכלל שוברים את המעגל הזה???
**************
ובנוסף, בקשר לשאלה ששאלתי על אחיינית שלי - למרות שכמובן אני לא אמא שלה, וגם לא הורה האלפא שלה - כן הרגשתי שהשפיע עליי מה שכתבת כאן,
ושהתנהגתי איתה אחרת בימים האחרונים. לא יודעת להגיד בדיוק במה. אולי גם מתוך ההבנה שלכעוס זו טעות, ואני מנסה להגיב אליה בצורה אחרת.
(כפי שכתבתי לך גם בהודעה הקודמת, אני מרגישה שהיא מצפה לכעס. כאילו, למרות שזה לא עושה לה טוב - היא מחפשת אותו.
כשאני אומרת לה למשל שתיזהר לא למשוך לי את השרשרת שלא תיקרע היא שואלת אותי 'ואת תכעסי?'
נראה שהיא במידה מסוימת רוצה שיכעסו, זה מעורר בה אדרנלין מסוים.
ואולי היא רוצה לבדוק שאני עדיין אוהב אותה? (אבל כמובן שאני גם לא רוצה שהיא תרשה לעצמה לעשות ככל העולה על רוחה מתוך מחשבה שאקבל את הכל.)
עכשיו כשהיא שואלת 'את תכעסי?' אני משתדלת לומר לה ברוגע שאני לא אכעס, (ואולי מוסיפה שכן יהיה לי חבל.)
השבוע כשאמרתי לה שלא אכעס, שאלתי אותה 'את רוצה שאני אכעס?' והיא אמרה 'לא'. אחר כך אמרה 'כן'. אחר כך אמרה לי 'תכעסי עליי'. אמרתי לה 'את רוצה שאני אכעס עלייך?' 'כן' 'את רוצה שאני אכעס עלייך בכאילו?' 'כן'.
אז עשיתי הצגה כאילו אני כועסת, וראיתי שזה מאוד מוצא חן בעיניה. היא ביקשה את זה כמה פעמים.
בקיצור,
אשמח גם אם בא לך לענות לי על השאלה ששאלתי בנושא הזה בהודעה הקודמת.
וגם אם יש לך איך להאיר לי יותר את הנושא של הכעס, ולמה היא מחפשת את זה, ואיך להתייחס - גם בהמשך להודעה הזו.
לעניין דברייך:
_נאמר ובחורה שחוותה חוסר בהיקשרות נכנסת למערכת יחסים זוגית שבה האהבה היא דבר בטוח, ובן זוגה מעניק לה מנוחה ריגשית ואיכפתיות בנדיבות, באיזשהו שלב מנגנון ההתבגרות יתחיל לנוע שוב והיא תעבור את התהליכים שהיא הייתה אמורה לעבור בגיל צעיר יותר, כעת.
מערכות יחסים אחרות, כמו חברויות חזקות, אימא של חברה שמעודדת ומפרגנת בעדינות במשך שנים, אפילו תגמולים רגשיים במקום העבודה- כאשר העבודה היא באמת חשובה ויש לה מקום אמיתי בנפשו של האדם יכולים לעזור לנו לעבור תהליכי התבגרות.
מה שחשוב להבין זה שמי שמספק את ההקשרות חייב היות בעל משמעות גדולה מאוד עבורנו בכדי שנעניק לו את הכוח לסייע לנו בהתבגרות.
כשמדובר במצבים כאלו, התהליך יותר ארוך ויותר איטי. אבל אפשרי._
זה עורר בי שאלה:
ידוע לפי שיטות אחרות (למשל האימגו - 'לבסוף מוצאים אהבה' וגם אחרות), שלאדם יש נטייה לשחזר דפוסים מהילדות,
ושמי שלא חווה למשל מספיק אהבה - ישחזר את זה בבגרות. מי שלמשל הייתה לו אמא קרה, עם כל רצונו בחום - ייטה למצוא דווקא בני זוג קרים כמו אמו וכדומה.
לכן אני תוהה איך זה בכלל אפשרי שמי שלא הייתה לו היקשרות בריאה בילדות יצליח למצוא היקשרות בריאה בזוגיות או במערכות יחסים אחרות?
איך בכלל שוברים את המעגל הזה???
**************
ובנוסף, בקשר לשאלה ששאלתי על אחיינית שלי - למרות שכמובן אני לא אמא שלה, וגם לא הורה האלפא שלה - כן הרגשתי שהשפיע עליי מה שכתבת כאן,
ושהתנהגתי איתה אחרת בימים האחרונים. לא יודעת להגיד בדיוק במה. אולי גם מתוך ההבנה שלכעוס זו טעות, ואני מנסה להגיב אליה בצורה אחרת.
(כפי שכתבתי לך גם בהודעה הקודמת, אני מרגישה שהיא מצפה לכעס. כאילו, למרות שזה לא עושה לה טוב - היא מחפשת אותו.
כשאני אומרת לה למשל שתיזהר לא למשוך לי את השרשרת שלא תיקרע היא שואלת אותי 'ואת תכעסי?'
נראה שהיא במידה מסוימת רוצה שיכעסו, זה מעורר בה אדרנלין מסוים.
ואולי היא רוצה לבדוק שאני עדיין אוהב אותה? (אבל כמובן שאני גם לא רוצה שהיא תרשה לעצמה לעשות ככל העולה על רוחה מתוך מחשבה שאקבל את הכל.)
עכשיו כשהיא שואלת 'את תכעסי?' אני משתדלת לומר לה ברוגע שאני לא אכעס, (ואולי מוסיפה שכן יהיה לי חבל.)
השבוע כשאמרתי לה שלא אכעס, שאלתי אותה 'את רוצה שאני אכעס?' והיא אמרה 'לא'. אחר כך אמרה 'כן'. אחר כך אמרה לי 'תכעסי עליי'. אמרתי לה 'את רוצה שאני אכעס עלייך?' 'כן' 'את רוצה שאני אכעס עלייך בכאילו?' 'כן'.
אז עשיתי הצגה כאילו אני כועסת, וראיתי שזה מאוד מוצא חן בעיניה. היא ביקשה את זה כמה פעמים.
בקיצור,
אשמח גם אם בא לך לענות לי על השאלה ששאלתי בנושא הזה בהודעה הקודמת.
וגם אם יש לך איך להאיר לי יותר את הנושא של הכעס, ולמה היא מחפשת את זה, ואיך להתייחס - גם בהמשך להודעה הזו.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
_תיאוריה ששמה במרכז את אחריות ההורה וחשיבות תגובותיו לעומת תזכורת למקום "הילד" ורצונותיו. זו תזכורת חשובה גם אם נאמרה בקול רם ובוטה, חצוף תוקפני או כל שם תואר אחר.
מה שנתפס כתקשורת דיאלוגית ונעימה בצורה יוצאת דופן, על ידי חלק מהקוראות, נתפס כפטרונות ואפילו כאלימות על ידי אחרות._
מעניין אותי לדעת באיזה שלב אהבה עצומה ומוחלטת ללא תנאי (ע"ע היקשרות, שהיא פשוט מונח מקצועי ומדיד שניתן לערוך איתו מחקרים בניגוד למונח המופשט "אהבה") התחילה להיתפס בדף כמשהו כוחני או פסול, או שמבטל בדרך כלשהי את רצון הילד.
ועוד הייתי שמחה לדעת, מתי דובר כאן על תקשורת דיאלוגית. כי עד כמה שאני יודעת ניופלד לא מייעץ בנושאים הללו. את זה עושה בצורה מכובדת פרופסור חיים גינות המנוח שכבודו במקומו מונח אני פשוט לא מתחברת לכל הדיבורים האלו. לא ברור לי למה צריך להנדס את החיים סביב איך לומר משהו ואם אמרנו נכון או לא. הורות מקושרת היא לא אחיזה מחשבתית בתאוריות למיניהן_ אלא זה מה שאני אוהבת בניופלד.
אין אצלו נכון או לא נכון ואין מתכון מדויק. יש רעיון כללי שהוא אכן מאוד ברור אך ניתן לאינסוף פרשנויות וביטויים.
האמירה החזקה שלו שמדברת על לב רך של ההורה, זו ההגדרה שלו- "אלפא עם לב רך", בדיוק שומרת על הגמישות, הפתיחות ההקשבה לילד ולסיטואציה והתארגנות מתאימה סביב הצורך שעולה._
והיום גם אין לי ספק שזו האחריות המוחלטת של ההורים לגדל את הילדים ולא ההיפך או אולי או בערך, רק שהיום חלק מכובד מההורים לא בטוח בזה בעצמו.
ובכלל, חשבתי ש
_הייתי אומרת, בלי להגזים, שכל האתר הזה הוא אתר של הורות מקושרת. הוא מאגד הורים שמנסים לחיות הורות מקושרת, הוא מנסה לקדם גישות ופרקטיקות של הורות מקושרת, דן באספקטים השונים של הורות מקושרת, מתקומם נגד גישות שמחבלות בהורות מקושרת...
רוב נושאי הליבה של האתר קשורים או סמוכים ברוחם לאלמנטים שונים של הורות מקושרת._
אז אנחנו כן או לא "הורות מקושרת"?
מה שנתפס כתקשורת דיאלוגית ונעימה בצורה יוצאת דופן, על ידי חלק מהקוראות, נתפס כפטרונות ואפילו כאלימות על ידי אחרות._
מעניין אותי לדעת באיזה שלב אהבה עצומה ומוחלטת ללא תנאי (ע"ע היקשרות, שהיא פשוט מונח מקצועי ומדיד שניתן לערוך איתו מחקרים בניגוד למונח המופשט "אהבה") התחילה להיתפס בדף כמשהו כוחני או פסול, או שמבטל בדרך כלשהי את רצון הילד.
ועוד הייתי שמחה לדעת, מתי דובר כאן על תקשורת דיאלוגית. כי עד כמה שאני יודעת ניופלד לא מייעץ בנושאים הללו. את זה עושה בצורה מכובדת פרופסור חיים גינות המנוח שכבודו במקומו מונח אני פשוט לא מתחברת לכל הדיבורים האלו. לא ברור לי למה צריך להנדס את החיים סביב איך לומר משהו ואם אמרנו נכון או לא. הורות מקושרת היא לא אחיזה מחשבתית בתאוריות למיניהן_ אלא זה מה שאני אוהבת בניופלד.
אין אצלו נכון או לא נכון ואין מתכון מדויק. יש רעיון כללי שהוא אכן מאוד ברור אך ניתן לאינסוף פרשנויות וביטויים.
האמירה החזקה שלו שמדברת על לב רך של ההורה, זו ההגדרה שלו- "אלפא עם לב רך", בדיוק שומרת על הגמישות, הפתיחות ההקשבה לילד ולסיטואציה והתארגנות מתאימה סביב הצורך שעולה._
והיום גם אין לי ספק שזו האחריות המוחלטת של ההורים לגדל את הילדים ולא ההיפך או אולי או בערך, רק שהיום חלק מכובד מההורים לא בטוח בזה בעצמו.
ובכלל, חשבתי ש
_הייתי אומרת, בלי להגזים, שכל האתר הזה הוא אתר של הורות מקושרת. הוא מאגד הורים שמנסים לחיות הורות מקושרת, הוא מנסה לקדם גישות ופרקטיקות של הורות מקושרת, דן באספקטים השונים של הורות מקושרת, מתקומם נגד גישות שמחבלות בהורות מקושרת...
רוב נושאי הליבה של האתר קשורים או סמוכים ברוחם לאלמנטים שונים של הורות מקושרת._
אז אנחנו כן או לא "הורות מקושרת"?
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
_לכן אני תוהה איך זה בכלל אפשרי שמי שלא הייתה לו היקשרות בריאה בילדות יצליח למצוא היקשרות בריאה בזוגיות או במערכות יחסים אחרות?
איך בכלל שוברים את המעגל הזה???_
יש לא מעט מקרים כאלה. זה קשור בלקיחת אחריות (לא להאשים את ההורים בכל), כמובן במפגש עם בן זוג מכיל, וגם בהחלטה האישית להתקדם הלאה. לפעמים דווקא הדשדוש במה שההורים עשו ואמרו לי יכול לתקוע.
בשלבי חיים שונים גם מתייחסים אחרת להורים - כעסים שהיו בגילאי העשרים יכולים להתמסמס בגילאי הארבעים כשמבינים שההורים לא יהיו פה לנצח.
זה לא בא להפחית מערך העבודה העצמית שאת מדברת עליה, אלא להבהיר שהיא לא באה במודל אחד בלבד.
איך בכלל שוברים את המעגל הזה???_
יש לא מעט מקרים כאלה. זה קשור בלקיחת אחריות (לא להאשים את ההורים בכל), כמובן במפגש עם בן זוג מכיל, וגם בהחלטה האישית להתקדם הלאה. לפעמים דווקא הדשדוש במה שההורים עשו ואמרו לי יכול לתקוע.
בשלבי חיים שונים גם מתייחסים אחרת להורים - כעסים שהיו בגילאי העשרים יכולים להתמסמס בגילאי הארבעים כשמבינים שההורים לא יהיו פה לנצח.
זה לא בא להפחית מערך העבודה העצמית שאת מדברת עליה, אלא להבהיר שהיא לא באה במודל אחד בלבד.
-
תפוח_אדמה*
- הודעות: 1235
- הצטרפות: 01 יולי 2008, 21:51
- דף אישי: הדף האישי של תפוח_אדמה*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
לא ברור לי למה צריך להנדס את החיים סביב איך לומר משהו ואם אמרנו נכון או לא
כי זו דרך להביע אהבה. אהבה זה לא רק רגש, זה גם מעשה. כמו כעס. ע״ע אמא שאוהבת יותר.
גם בתקשורת אין נכון ולא נכון, יש רק דרך שעוזרת לך להראות את האהבה שאת מרגישה, גם לילד וגם לעצמך.
כי זו דרך להביע אהבה. אהבה זה לא רק רגש, זה גם מעשה. כמו כעס. ע״ע אמא שאוהבת יותר.
גם בתקשורת אין נכון ולא נכון, יש רק דרך שעוזרת לך להראות את האהבה שאת מרגישה, גם לילד וגם לעצמך.
-
תפוח_אדמה*
- הודעות: 1235
- הצטרפות: 01 יולי 2008, 21:51
- דף אישי: הדף האישי של תפוח_אדמה*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אני קוראת אותך מההתחלה בעניין, אבל בפוסטים האחרונים קצת איבדתי אותך. הייתי שמחה אם תפרטי על איך מודדים היקשרות, למשל, כדי שאולי אני אצליח להבין יותר טוב. גם אשמח אם תסבירי איך את רואה את האהבה. איך היא מתבטאת ביומיום.
כשקראתי את עיקרון הרצף, זה היה מאד ברור. האמא מטפלת באופן מלא בכל הצרכים של הילד שאותם הוא לא מסוגל למלא לבד. במה שהוא יכול לבד היא נותנת לו חופש מוחלט. במקביל היא דואגת למלא את הצרכים של עצמה. את מתכוונת למשהו דומה?
כשקראתי את עיקרון הרצף, זה היה מאד ברור. האמא מטפלת באופן מלא בכל הצרכים של הילד שאותם הוא לא מסוגל למלא לבד. במה שהוא יכול לבד היא נותנת לו חופש מוחלט. במקביל היא דואגת למלא את הצרכים של עצמה. את מתכוונת למשהו דומה?
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
וגם בהחלטה האישית להתקדם הלאה
גם בעיני.
בתור בוגרים אנחנו יכולים וגם נהנים מכל קשר טוב וזה מקדם אותנו אבל יש לנו כבר אחריות על עצמנו ויכולת לריפוי עצמי. מהסיבה הזו מפגשים אצל מטפל למשל ותהליך של אבל אמיתי וקבלה של נסיבות חיינו יכולים מאוד לעזור לנו להיפתח לשינוי.
תפוח אדמה, אני מסכימה שיש הרבה דרכים להביע אהבה זה ברור, אני התייחסתי לתיאוריה ספציפית שהתחילה מפרופסור גינות ואחר כך התפתחה למה שהיום מוכר כ"איך לשוחח כך שילדים יקשיבו" ומה לעשות שאני מתחברת לזה בצורה מוגבלת. כלומר אני בעד שיחה ודיאלוג ואני משתדלת לשוחח עם הילדים שלי בצורה מכבדת אבל בסופו של יום זה עשוי מאוד לסבך הורים מכיוון שזה כל הזמןו מנחה אותם מה נכון לומר ואיך ולא משאיר הרבה תמרון. נכון שישנם כאלו שממש שולטים בשיטה (הרוב לא) אבל אז שוב, זאת שיטה, עם הנחיות ברורות מה נכון ומה לא. אין פה עבודת עומק עם ההורה על מהות היחסים אלא זה נשאר על פני השטח. נכון, זה יכול לסלול דרך ליחסים באמת טובים אבל בעיני זו שיטת עבודה הפוכה. זה גם מבלבל את הילדים הרבה פעמים ונתקלתי בילדים שממש התעצבנו מזה שכל הזמן "משקפים" להם את הצורך שלהם במקום פשוט למלא אותו(!!:-) ). אני גם נתקלת בהורים שכל הזמן מפקפקים בעצמם בעקבות זה, האם עניתי נכון? האם הגבתי נכון? מה הייתי צריכה לעשות? ואז לרוב מגיע "עיזרו לי". כלומר ההורה בעצמו נמצא במקום הזה שבו הוא חסר ביטחון ולפעמים חסר אונים וכשהילד מקבל את המסר הזה זה פתח לצרות. למעשה זה הפוך לגמרי ממה שניופלד מנסה ללמד וזה לעזור להורה למצוא את הכוחות להורות בתוך עצמו, את הביטחון שהוא בעצמו המענה לקשיים של הילד שלו גם אם אין פתרון ברור ומיידי לבעיה שעולה. הביטחון וההכלה שההורה מקרין יש להם את הכוח להרגיע את הילד ולאפשר לו להניח להורה למצוא מה יעבוד עבור כולם כרגע.
דרך אגב את הגישה הזו לומדים בבית הספר שבו אני לומדת וחקרתי אותה היטב לפני שהחלטתי שלי אישית מתאים להיכנס הרבההיותר לעומק ולעבוד מבפנים החוצה ולא מן החוץ לבפנים.
אני לא אומרת שזאת גישה לא טובה. אני משתמשת בחלקים ממנה בעצמי כתוספת לבסיס החזק שקיבלתי בניופלד, אבל לדעתי כשהיא מגיעה בפני עצמה היא חסרה.
איך מודדים היקשרות? יש על זה הרבה מחקרים, מודדים את סוג ההיקשרות בגיל הרך, למשל המחקר של איינסוורת' (יש על זה המון חומק ברשת וגם באתר) המבחן של הארלו שערך על קופי רזוס בני יומם, באמת יש בשפע אלו מפורסמים במיוחד.
בכולם עובד העיקרון ש
האמא מטפלת באופן מלא בכל הצרכים של הילד
את יכולה לקרוא על תיאוריית ההיקשרות של בולבי, שממנה יצרה איינסוורת' את המבדק שלה לגבי איכות וסוג ההיקשרות של הילד.
ההבדל המהותי שהוסיף ניופלד הוא שבניגוד לבולבי שטען שאופי ההיקשרות-בטוחה, נמנעת, חרדה נקבע סופית בגיל שנה, ניופלד טוען שמדובר בגלגל שנתקע ולא במערכת התפתחות שלא יכולה לשוב ולנוע. הוא מראה איך באמצעות
באופן מלא בכל הצרכים של הילד
אפשר לאפשר לילד לחזור ולהדביק את אותם שלבי ההתפתחות בדרך להתבגרות בריאה
(יכולת להסתגל לשינויים, גמישות, גישה חופשית לרגש ולדמעות, מציאת פורקן בריא לתסכול, אינטגרטיביות, מיתון, מנגנון בהלה בריא ועובד ועוד)
שזקוקים להיקשרות-אהבה, על מנת להתפתח. כלומר, אם סיפקנו את האהבה, השגנו התפתחות, כלומר סיפקנו היקשרות- שיבחנו ושינינו את אופיה. לדוגמא שינינו הקשרות נמנעת לבטוחה.
יש היגיון?
גם בעיני.
בתור בוגרים אנחנו יכולים וגם נהנים מכל קשר טוב וזה מקדם אותנו אבל יש לנו כבר אחריות על עצמנו ויכולת לריפוי עצמי. מהסיבה הזו מפגשים אצל מטפל למשל ותהליך של אבל אמיתי וקבלה של נסיבות חיינו יכולים מאוד לעזור לנו להיפתח לשינוי.
תפוח אדמה, אני מסכימה שיש הרבה דרכים להביע אהבה זה ברור, אני התייחסתי לתיאוריה ספציפית שהתחילה מפרופסור גינות ואחר כך התפתחה למה שהיום מוכר כ"איך לשוחח כך שילדים יקשיבו" ומה לעשות שאני מתחברת לזה בצורה מוגבלת. כלומר אני בעד שיחה ודיאלוג ואני משתדלת לשוחח עם הילדים שלי בצורה מכבדת אבל בסופו של יום זה עשוי מאוד לסבך הורים מכיוון שזה כל הזמןו מנחה אותם מה נכון לומר ואיך ולא משאיר הרבה תמרון. נכון שישנם כאלו שממש שולטים בשיטה (הרוב לא) אבל אז שוב, זאת שיטה, עם הנחיות ברורות מה נכון ומה לא. אין פה עבודת עומק עם ההורה על מהות היחסים אלא זה נשאר על פני השטח. נכון, זה יכול לסלול דרך ליחסים באמת טובים אבל בעיני זו שיטת עבודה הפוכה. זה גם מבלבל את הילדים הרבה פעמים ונתקלתי בילדים שממש התעצבנו מזה שכל הזמן "משקפים" להם את הצורך שלהם במקום פשוט למלא אותו(!!:-) ). אני גם נתקלת בהורים שכל הזמן מפקפקים בעצמם בעקבות זה, האם עניתי נכון? האם הגבתי נכון? מה הייתי צריכה לעשות? ואז לרוב מגיע "עיזרו לי". כלומר ההורה בעצמו נמצא במקום הזה שבו הוא חסר ביטחון ולפעמים חסר אונים וכשהילד מקבל את המסר הזה זה פתח לצרות. למעשה זה הפוך לגמרי ממה שניופלד מנסה ללמד וזה לעזור להורה למצוא את הכוחות להורות בתוך עצמו, את הביטחון שהוא בעצמו המענה לקשיים של הילד שלו גם אם אין פתרון ברור ומיידי לבעיה שעולה. הביטחון וההכלה שההורה מקרין יש להם את הכוח להרגיע את הילד ולאפשר לו להניח להורה למצוא מה יעבוד עבור כולם כרגע.
דרך אגב את הגישה הזו לומדים בבית הספר שבו אני לומדת וחקרתי אותה היטב לפני שהחלטתי שלי אישית מתאים להיכנס הרבההיותר לעומק ולעבוד מבפנים החוצה ולא מן החוץ לבפנים.
אני לא אומרת שזאת גישה לא טובה. אני משתמשת בחלקים ממנה בעצמי כתוספת לבסיס החזק שקיבלתי בניופלד, אבל לדעתי כשהיא מגיעה בפני עצמה היא חסרה.
איך מודדים היקשרות? יש על זה הרבה מחקרים, מודדים את סוג ההיקשרות בגיל הרך, למשל המחקר של איינסוורת' (יש על זה המון חומק ברשת וגם באתר) המבחן של הארלו שערך על קופי רזוס בני יומם, באמת יש בשפע אלו מפורסמים במיוחד.
בכולם עובד העיקרון ש
האמא מטפלת באופן מלא בכל הצרכים של הילד
את יכולה לקרוא על תיאוריית ההיקשרות של בולבי, שממנה יצרה איינסוורת' את המבדק שלה לגבי איכות וסוג ההיקשרות של הילד.
ההבדל המהותי שהוסיף ניופלד הוא שבניגוד לבולבי שטען שאופי ההיקשרות-בטוחה, נמנעת, חרדה נקבע סופית בגיל שנה, ניופלד טוען שמדובר בגלגל שנתקע ולא במערכת התפתחות שלא יכולה לשוב ולנוע. הוא מראה איך באמצעות
באופן מלא בכל הצרכים של הילד
אפשר לאפשר לילד לחזור ולהדביק את אותם שלבי ההתפתחות בדרך להתבגרות בריאה
(יכולת להסתגל לשינויים, גמישות, גישה חופשית לרגש ולדמעות, מציאת פורקן בריא לתסכול, אינטגרטיביות, מיתון, מנגנון בהלה בריא ועובד ועוד)
שזקוקים להיקשרות-אהבה, על מנת להתפתח. כלומר, אם סיפקנו את האהבה, השגנו התפתחות, כלומר סיפקנו היקשרות- שיבחנו ושינינו את אופיה. לדוגמא שינינו הקשרות נמנעת לבטוחה.
יש היגיון?
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אהבת עולם, אני אנסה להתייחס לשאלה הזו עם הכלים המוגבלים שיש לנו כאן, כי לא שוחחנו בכלל על פרידה. אפשר וצריך להעמיק בזה מאוד אבל על קצה המזלג- כשילד לא חווה היקשרות, הוא חווה פרידה. אם ילד חווה פרידה ממישהו או משהו שהוא לא בחשיבות עליונה עבורו הוא יכול להסתגל לכך או למלא את החסר ממקור אחר- חשוב ומשמעותי יותר עבורו. אבל אם הוא חווה פרידה מההורה, זה מאוד מאוד קשה לגישור עבור הילד. ילד שחווה פעם אחר פעם פרידה לומד לצפות לה, ואז אנחנו מקבלים מצב שקוראים לו "ציפיה לפרידה", מצב מלחיץ מאוד ותוקע מאוד שבו עשוי להימצא הילד תקופות שלמות. הוא בעצם מצפה שזה מה שיקרה לו, ונתון ללחץ גדול. מלחץ אי אפשר להתקדם.
_ומנסה כל מיני שיטות כמו לקחת לה את החפץ המכאיב, לשים אותה בחדר להירגע (היא בוכה כמה דקות ואז 'מבקשת סליחה' והיא נותנת לה לצאת). (רק להבהרה: היא לא סוגרת את הדלת. פשוט מניחה אותה שם לכמה דקות והיא בוכה אבל לא יוצאת).
אני מתארת לעצמי שאף אחת מהשיטות האלה לא מוצלחת במיוחד, ורואים שזה גם לא עוזר במיוחד, אבל תוהה מה כן אפשר לעשות._
כשאנחנו מרחיקים ילד, אנחנו יוצרים פרידה. מפרידים את הילד פיסית מאיתנו. עבור ילד זה לא טוב. בגיל רך כל כך לקירבה הפיסית יש משמעות גדולה מאוד. רק בגיל יותר מאוחר ילד יכול להיות רחוק פיסית מההורה ועדיין להיות מסוגל לשמר את הקירבה הריגשית. זה לא אומר שבגיל גדול יותר ענישה כזו היא יעילה, אבל בגיל כל כך צעיר היא עשויה להזיק. פתרון טוב יהיה להסיח את דעתה בסבלנות, עם חיוך, להציע תעסוקה אחרת, לספק הקשרות פיסית שקלה להבנה בגיל הזה- להרים בידיים, לרדוף אחריה כמשחק(סיפוק נהדר של הצורך בקירבה, ילדים חולים על זה שהורים רודפים אחריהם זה ממחיש עבורם כמה ההורים רוצים בקרבתם) דיגדוגים וכו. ברור שאין להניח לה לפגוע אבל זה לא חייב לבוא עם כעס. היא לא "כבר בת שנתיים וחצי" היא רק בת שנתיים וחצי. רכה וחמה וחמודה מאין כמוה. נוחה כל כך להתרצות.
_האם בתור התחלה רצוי בכלל לא לכעוס? האם זה אפשרי במצבים כאלה? לא לכעוס ולא להראות כעס?
האם המסר יהיה טוב מספיק בלי להביע כעס על התנהגות פוגענית?
ויחד עם זאת, מה כן? מה היית מציעה?_
אני מקווה שהצלחתי להסביר. אין צורך וגם אין סיבה לכעוס על פעוט שובב בן שנתיים. ברוב המיקרים אם נפנה את הזמן כשמתרחש המקרה לספק הקשרות אינטנסיבית למספר דקות, נשיקות חיבוקים דגדוגים חיוכים תופסת, אם הילד ישוב להתנהגות הקודמת לאחר מכן הוא יהיה נוח יותר להקשיב לנו כשנבקש ממנו להפסיק הפעם. וגם צריך לקחת בחשבון, שאי אפשר להשאיר בן שנתיים בחלל ריק(מלא בצעצועים אבל לא באנשים) להעסיק את עצמו. אז במקום לבקש שקט, אפשר אולי לשלב אותו בפעילות שאנחנו עושים. לא תמיד נוח, אבל הורות היא לא תמיד קלה, בטח שלא בגילאים האלו.
_אני יודעת שלפי השיטה הזו יש איזו מערכת יחסים שיש לבנות בין ההורה לילד עוד אפילו לפני שמגיעים למצבים האלה.
ובכל זאת - כיוון שכרגע המצב הוא כזה, חשבתי אולי אפשר יהיה להתחיל משם_
לא זה לא נכון וזה גם מיותר. פעוט בן שנתיים מגלה את העולם, הוא מתהווה ומתחיל לצאת מן "הגולם" ולהפוך לפרפר. מן הסתם מעתה והלאה תהיה יותר אינטראקציה ואולי זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת ולהתכוונן אליו, בשמחה וציפיה.
_ומנסה כל מיני שיטות כמו לקחת לה את החפץ המכאיב, לשים אותה בחדר להירגע (היא בוכה כמה דקות ואז 'מבקשת סליחה' והיא נותנת לה לצאת). (רק להבהרה: היא לא סוגרת את הדלת. פשוט מניחה אותה שם לכמה דקות והיא בוכה אבל לא יוצאת).
אני מתארת לעצמי שאף אחת מהשיטות האלה לא מוצלחת במיוחד, ורואים שזה גם לא עוזר במיוחד, אבל תוהה מה כן אפשר לעשות._
כשאנחנו מרחיקים ילד, אנחנו יוצרים פרידה. מפרידים את הילד פיסית מאיתנו. עבור ילד זה לא טוב. בגיל רך כל כך לקירבה הפיסית יש משמעות גדולה מאוד. רק בגיל יותר מאוחר ילד יכול להיות רחוק פיסית מההורה ועדיין להיות מסוגל לשמר את הקירבה הריגשית. זה לא אומר שבגיל גדול יותר ענישה כזו היא יעילה, אבל בגיל כל כך צעיר היא עשויה להזיק. פתרון טוב יהיה להסיח את דעתה בסבלנות, עם חיוך, להציע תעסוקה אחרת, לספק הקשרות פיסית שקלה להבנה בגיל הזה- להרים בידיים, לרדוף אחריה כמשחק(סיפוק נהדר של הצורך בקירבה, ילדים חולים על זה שהורים רודפים אחריהם זה ממחיש עבורם כמה ההורים רוצים בקרבתם) דיגדוגים וכו. ברור שאין להניח לה לפגוע אבל זה לא חייב לבוא עם כעס. היא לא "כבר בת שנתיים וחצי" היא רק בת שנתיים וחצי. רכה וחמה וחמודה מאין כמוה. נוחה כל כך להתרצות.
_האם בתור התחלה רצוי בכלל לא לכעוס? האם זה אפשרי במצבים כאלה? לא לכעוס ולא להראות כעס?
האם המסר יהיה טוב מספיק בלי להביע כעס על התנהגות פוגענית?
ויחד עם זאת, מה כן? מה היית מציעה?_
אני מקווה שהצלחתי להסביר. אין צורך וגם אין סיבה לכעוס על פעוט שובב בן שנתיים. ברוב המיקרים אם נפנה את הזמן כשמתרחש המקרה לספק הקשרות אינטנסיבית למספר דקות, נשיקות חיבוקים דגדוגים חיוכים תופסת, אם הילד ישוב להתנהגות הקודמת לאחר מכן הוא יהיה נוח יותר להקשיב לנו כשנבקש ממנו להפסיק הפעם. וגם צריך לקחת בחשבון, שאי אפשר להשאיר בן שנתיים בחלל ריק(מלא בצעצועים אבל לא באנשים) להעסיק את עצמו. אז במקום לבקש שקט, אפשר אולי לשלב אותו בפעילות שאנחנו עושים. לא תמיד נוח, אבל הורות היא לא תמיד קלה, בטח שלא בגילאים האלו.
_אני יודעת שלפי השיטה הזו יש איזו מערכת יחסים שיש לבנות בין ההורה לילד עוד אפילו לפני שמגיעים למצבים האלה.
ובכל זאת - כיוון שכרגע המצב הוא כזה, חשבתי אולי אפשר יהיה להתחיל משם_
לא זה לא נכון וזה גם מיותר. פעוט בן שנתיים מגלה את העולם, הוא מתהווה ומתחיל לצאת מן "הגולם" ולהפוך לפרפר. מן הסתם מעתה והלאה תהיה יותר אינטראקציה ואולי זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת ולהתכוונן אליו, בשמחה וציפיה.
-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
_(כפי שכתבתי לך גם בהודעה הקודמת, אני מרגישה שהיא מצפה לכעס. כאילו, למרות שזה לא עושה לה טוב - היא מחפשת אותו.
כשאני אומרת לה למשל שתיזהר לא למשוך לי את השרשרת שלא תיקרע היא שואלת אותי 'ואת תכעסי?'
נראה שהיא במידה מסוימת רוצה שיכעסו, זה מעורר בה אדרנלין מסוים._
נשמע בדיוק כאילו היא מצפה לפרידה. מתכוננת. רק להחליף את המילה כעס בפרידה והכל משתנה ובוודאי התגובה שלנו לסיטואציה.
_השבוע כשאמרתי לה שלא אכעס, שאלתי אותה 'את רוצה שאני אכעס?' והיא אמרה 'לא'. אחר כך אמרה 'כן'. אחר כך אמרה לי 'תכעסי עליי'. אמרתי לה 'את רוצה שאני אכעס עלייך?' 'כן' 'את רוצה שאני אכעס עלייך בכאילו?' 'כן'.
אז עשיתי הצגה כאילו אני כועסת, וראיתי שזה מאוד מוצא חן בעיניה. היא ביקשה את זה כמה פעמים.
בקיצור,
אשמח גם אם בא לך לענות לי על השאלה ששאלתי בנושא הזה בהודעה הקודמת.
וגם אם יש לך איך להאיר לי יותר את הנושא של הכעס, ולמה היא מחפשת את זה, ואיך להתייחס - גם בהמשך להודעה הזו._
היא מחפשת הקשרות. מנות גדולות של הקשרות. הקטנטונת ממש ביקשה "לשחק תופסת". (חמודה ונבונה מאוד לדעתי יש לציין ) את יכולה להוסיף על המשחק הזה של הכעס גם דיגדוגים ונשיקות ואושר גדול נראה לי מובטח. למילה "כעס" אין משמעות במקרה הזה.
כשאני אומרת לה למשל שתיזהר לא למשוך לי את השרשרת שלא תיקרע היא שואלת אותי 'ואת תכעסי?'
נראה שהיא במידה מסוימת רוצה שיכעסו, זה מעורר בה אדרנלין מסוים._
נשמע בדיוק כאילו היא מצפה לפרידה. מתכוננת. רק להחליף את המילה כעס בפרידה והכל משתנה ובוודאי התגובה שלנו לסיטואציה.
_השבוע כשאמרתי לה שלא אכעס, שאלתי אותה 'את רוצה שאני אכעס?' והיא אמרה 'לא'. אחר כך אמרה 'כן'. אחר כך אמרה לי 'תכעסי עליי'. אמרתי לה 'את רוצה שאני אכעס עלייך?' 'כן' 'את רוצה שאני אכעס עלייך בכאילו?' 'כן'.
אז עשיתי הצגה כאילו אני כועסת, וראיתי שזה מאוד מוצא חן בעיניה. היא ביקשה את זה כמה פעמים.
בקיצור,
אשמח גם אם בא לך לענות לי על השאלה ששאלתי בנושא הזה בהודעה הקודמת.
וגם אם יש לך איך להאיר לי יותר את הנושא של הכעס, ולמה היא מחפשת את זה, ואיך להתייחס - גם בהמשך להודעה הזו._
היא מחפשת הקשרות. מנות גדולות של הקשרות. הקטנטונת ממש ביקשה "לשחק תופסת". (חמודה ונבונה מאוד לדעתי יש לציין
) את יכולה להוסיף על המשחק הזה של הכעס גם דיגדוגים ונשיקות ואושר גדול נראה לי מובטח. למילה "כעס" אין משמעות במקרה הזה.-
אורלי_נ*
- הודעות: 604
- הצטרפות: 09 ינואר 2011, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של אורלי_נ*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
האמא מטפלת באופן מלא בכל הצרכים של הילד שאותם הוא לא מסוגל למלא לבד. במה שהוא יכול לבד היא נותנת לו חופש מוחלט. במקביל היא דואגת למלא את הצרכים של עצמה. את מתכוונת למשהו דומה?
תפוח אדמה, רציתי להתייחס למשפט הזה ושכחתי.
לפעמים אנחנו יכולים לעשות משהו עבור עצמנו ובכל זאת מאוד נעים לנו שמישהו עושה עבורנו. למשל אני יכולה להכין לעצמי תה בכל עת שאחפוץ, אבל אם אני יושבת לד שולחן כתיבה ופתאום בעלי מגיש לי כוס תה זה מאוד מאוד נעים לי ומשמח אותי. אפילו שאני יכולה לבד. אני חושבת שלעשות סתם כי בא לי גם עבור הילדים זה נעים ומתפרש כאהבה. אני לא מאמינה במושג פינוק.
זה לא אומר שכל היום אני אסתובב סביבם ואחפש מה לעשות, ברוך השם לא חסרה תעסוקה בבית עם ילדים. זה פשוט נחמד ולא נתפס בעיני כמשהו רע. בעיני זו דרך להגיש את האהבה מרצון ובנדיבות ולא כי התבקשתי. ההבדל שבין לתת לבין נלקח.
מצד שני, אם אני מאוד עסוקה או טרודה או מכל סיבה אישית שלי לא פנויה למחוות כאלו, אז מה? זה לא עושה אותי אוהבת פחות או את ההקשרות טובה פחות. כל דבר צריך להיות בהקשר וצריך להיות נוח לכולם.
בגלל זה אין נכון או לא נכון, ואין דרך אחת שמתאימה לכולם, כל אחד מוצא את הדרכים שנכונות עבורו. וגם זה משתנה מתקופה לתקופה.
תפוח אדמה, רציתי להתייחס למשפט הזה ושכחתי.
לפעמים אנחנו יכולים לעשות משהו עבור עצמנו ובכל זאת מאוד נעים לנו שמישהו עושה עבורנו. למשל אני יכולה להכין לעצמי תה בכל עת שאחפוץ, אבל אם אני יושבת לד שולחן כתיבה ופתאום בעלי מגיש לי כוס תה זה מאוד מאוד נעים לי ומשמח אותי. אפילו שאני יכולה לבד. אני חושבת שלעשות סתם כי בא לי גם עבור הילדים זה נעים ומתפרש כאהבה. אני לא מאמינה במושג פינוק.
זה לא אומר שכל היום אני אסתובב סביבם ואחפש מה לעשות, ברוך השם לא חסרה תעסוקה בבית עם ילדים. זה פשוט נחמד ולא נתפס בעיני כמשהו רע. בעיני זו דרך להגיש את האהבה מרצון ובנדיבות ולא כי התבקשתי. ההבדל שבין לתת לבין נלקח.
מצד שני, אם אני מאוד עסוקה או טרודה או מכל סיבה אישית שלי לא פנויה למחוות כאלו, אז מה? זה לא עושה אותי אוהבת פחות או את ההקשרות טובה פחות. כל דבר צריך להיות בהקשר וצריך להיות נוח לכולם.
בגלל זה אין נכון או לא נכון, ואין דרך אחת שמתאימה לכולם, כל אחד מוצא את הדרכים שנכונות עבורו. וגם זה משתנה מתקופה לתקופה.
-
תפוח_אדמה*
- הודעות: 1235
- הצטרפות: 01 יולי 2008, 21:51
- דף אישי: הדף האישי של תפוח_אדמה*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
אני חושבת שזה פשוט עניין של מינון.
לגבי שפה, זו דרך להביע כבוד הדדי. אני חושבת שהבעייה היא באנשים שמחליטים שהם יחיו לפי איזו תורה ואז מתבאסים כשלא מצליח. את מכירה את מרשל רוזנברג?
לגבי שפה, זו דרך להביע כבוד הדדי. אני חושבת שהבעייה היא באנשים שמחליטים שהם יחיו לפי איזו תורה ואז מתבאסים כשלא מצליח. את מכירה את מרשל רוזנברג?
-
תפוח_אדמה*
- הודעות: 1235
- הצטרפות: 01 יולי 2008, 21:51
- דף אישי: הדף האישי של תפוח_אדמה*
גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
כשכתבתי שהן מניחות להם לעשות לבד את מה שהם יכולים, כיוונתי יותר לנטייה המערבית לצעוק לילד הוראות מתמשכות ובלתי פוסקות ואז לעשות את זה בעצמנו.
אני קוראת את מה שאת מספרת על נויפלד, ונראה לי שהוא נוכח בכל מיני ורסיות באתר הזה. זו פשוט דרך אחרת להגיד את אותו הדבר. זה מבורך בעיני.
אני קוראת את מה שאת מספרת על נויפלד, ונראה לי שהוא נוכח בכל מיני ורסיות באתר הזה. זו פשוט דרך אחרת להגיד את אותו הדבר. זה מבורך בעיני.