האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
הבת שלי בת 4 ויש לה חברה "הכי טובה" מהגן.
הילדה הזו מעליבה את הבת שלי הרבה פעמים. (הרבה מידי לטעמי)
לפעמים הבת שלי יודעת להגיד את זה בפה מלא ולפעמים אני רואה עליה שהיא עם ההרגשה הזו ש"עשו לה משהו רע" אבל היא לא יודעת לשים על זה את האצבע.
הילדה השניה היא ילדה נחמדה, בטוחה בעצמה ואמא שלה ואני מסתדרות טוב.
במשחק המשותף היא מאוד דומיננטית.
היא הרבה פעמים מודיעה לבת שלי "אני לא חברה שלך יותר" הבת שלי לוקחת את זה קשה.
השבוע היא הציעה לשחק ב"אנחנו שונאות אחת את השניה" הבת שלי שיחקה איתה אבל היה ברור שזה השאיר לה טעם רע.
אני רואה שלבת שלי לא נעים עם האירועים הללו
יחד עם זה היא אוהבת את הילדה האחרת, מבקשת לראותה ומבקשת את חברתה [ נדמה לי שהבת שלי מעונינת בקשר קצת יותר מהילדה האחרת] והן רוב הזמן משחקות מאוד יפה יחד (מתחלקות בחפצים, מדברות מסתדרות בלי תיווך)
אני מתלבטת איך לנהוג, התגובה הראשונית שלי היתה רצון לצמצם את המפגשים בבחינת - אם מישהו מתנהג אליך לא יפה תתרחק ממנו.
אבל חברה האירה עיני שיש בזה משהו מחליש - לא מאפשר לבת שלי לצמוח מתוך הקושי [ אני מקבלת את זה בהסתיגות - עם ילדה אחרת שמתנהגת תמיד לא יפה פשוט הפסקתי להיפגשאפילו שהבת שלי ביקשה לראותה]
פה ספציפית יש גם הרבה טוב בקשר.
לי יש הרגשה שהילדה השניה קצת בריונית ביחס עם הבת שלי: קובעת במה ישחקו, מדברת אליה לא יפה הרבה פעמים, ו"לא חברה" שלה בתדירות די גדולה. אבל אני לא יודעת מה מזה שלי ומה של הבת שלי
הבת שלי דיברה עם בעלי על ה"לא חברה שלך ועכשיו כן" והסביר לה "רק את קובעת מי חבר שלך ואת יכולה לא להסכים לה"
עוד הוא הציע שנרחיב את מעגל הפגישות אח"צ כך שיהיו עוד אופציות חוץ מהילדה הזו (זה עצמו יחזק את הבת שלי)
[חוץ מזה שאני רוב הזמן תשושה מכדי לתאם יחסים חברתיים זה רעיון מצויין ]
מבינה קטנה מאד בעניינים האלה, אבל שאלה אחת שעולה לי - מה היא מספרת לך על התחושות שלה אחרי המפגשים? יש אפשרות קצת לדובב אותה?
לפעמים מה שאנחנו רואות וקולטות זה לא בדיוק איך שהילד חווה את זה. ולדבר איתה יכול אולי קצת לעזור להפריד מה שלך ומה שלה....
לעיזה הבכורה היתה חברה כזו (עברה דירה למקום מרוחק. מזל). פני מלאך, קול פעמונים ומצליחה כל פעם להכניס לבת שלי, ככה בקטנה, כך שרק לאחר מעשה היא ואני קלטנו מה בעצם קרה שם.
אחרי אינסידנט אחד כזה, כשהיתה בדיוק בגיל של הילדונת שלך, שאלתי אותה: תגידי, כשא' אמרה לך כך-וכך, היא התכוונה שתרגישי טוב או שתרגישי רע? הילדה החכמה שלי מיד אמרה שרע. המשכתי לשאול: וחברה שרוצה שתרגישי רע היא חברה טובה? לא. הסברתי לה את ההבדל בין חברות טובות לחברות פחות טובות. איכשהו היא נעשתה פחות תלויה באישורה של החברה ההיא והמודעות שלה למניפולציות של השניה הפחיתה מאוד את מינון הנאסטיות.
גם אני מרגישה בסיטואציה דומה עם בת ה4 שלי.
יש לה גם "חברה הכי טובה" שהבת שלי מעריצה והיא לעומתה מחשיבה אותה כאחת החברות ותו לא.
במשחק ביניהן, החברה היא תמיד הגננת, הקובעת וכו' ואילו הבת שלי נמצאת כל הזמן במאמצי חנופה והצחקה כלפיה.
מה שאני עושה הוא:
א. משתדלת מאוד שהן תפגשנה בבית שלנו ולא אצלה.
ב. ברגעי ה"אני לא חברה שלך" (בדר"כ זה בא אחרי אם.... אז) אני נגשת לבת שלי, שנמצאת על סף העלבות או העיצומה של העלבות ואומרת לה משהו כמו "אל תתיחסי לזה, היא מפסידה שהיא לא חברה שלך כי את מותק ומי שלא חבר שלך מפסיד, אני מתה להיות חברה שלך, אפשר?..." אני לא אומרת כלום לילדה (מי אני שאומר לה משהו?)
ג. קערת ביגלה בדרך כלל תענה את הכל ('צטערת)
ד. משתדלת שהמפגש יסתיים באוירה טובה ולא בעלבונות.
אשמח לעוד עצות. אני בכללי אמא מאוד מאוד מגוננת מפני דברים כאלו כי בילדות עברתי התעללות איומה מבת כיתה בקיבוץ שלי. לא העזתי לספר להורים אבל הם ידעו ולא עשו כלום מתוך אידיאולוגיה של "להתמודד לבד". אבל זה היה נורא. כמו פרפר למנורת 100 ואט הייתי נכווית יום יום. עד היום יש לי צלקות.
אני בעד להרחיק ולעודד לחפש מישהו אחר לשחק איתו.
אני חושבת שאי התערבות בעצם מחזקת את "החזק" וגם את המבנה הזה בתוך הנפש של "החלש".
מתוך ניסיון לפעמים הרחקה מלאכותית מחזקת וכשהיא תשחק איתה אחרי שהיא תחווה משחקים הרמונים עם אחרים
היא תגיע ממקום אחר שיאותת גם לילדה ממול שהחוקים השתנו.
אני אהבתי את הכיוון של אמא אינקובטור: לדבר עם הבת, לעזור לה להבין את המשמעויות של המצב.
הרי רק אותה את יכולה לחזק. האפשרות של הורים להפריד בין ילדיהם לבין גורמים חיצוניים לא רצויים - הולכת ופוחתת ככל שהילדים גדלים. אבל לעזור להם לבנות את דרכי ההתנהלות וההתמודדות שלהם - אלה השקעות לכל החיים.
אהבתי גם את הרעיון לשוחח בדר של שאלות. אולי תגלו כך שהיא חווה את המצב אחרת ממכם.
לבת שלי יש חברה כזאת . (הן חברות מאז שהיו בנות כ שנה וחצי), נפגשנו בגינה ,עברנו גן ביחד ובשנים שהיו בגן זה היה מחריד לראות את היחס של החברה אליה. מול הרצון של הבת שלי להיפגש דוקא איתה. נסיונות להפגיש אותה עם ילדות אחרות לא שיפר את המצב כי בכל פעם שראתה את החברה שלה נמשכה דווקא אליה (גרנו בשכנות). העניינים נרגעו רק אחרי שהיו להם פחות שעות ביחד. (עברנו דירה) היום נפגשות אחת לחודש או אחת למס שבועות. ותענוג לראות אותן ביחד. הן משחקות מתגעגעות אחת לשניה והמשחק על בסיס שיוויני יותר.
המלצתי : לדאוג להפרדה אם נמצאות בגן ביחד. (לרשום כל אחת לגן אחר, אם אפשר). לצמצם שעות אחר הצהריים, להיפגש פעם בשבוע אם אפשר. פחות חיכוך (מלבד ההמלצה לשוחח איתה ולתת לה כלים להתמודד)
אני בעד להרחיק ולעודד לחפש מישהו אחר לשחק איתו.
אני חושבת שבהרחקה והפרדה בין שתי הילדות את אומרת לה שאת לא סומכת עליה ביכולת שלה לבחור את החברות שלה.
במצבים כאלה ואחרים אני מזכירה לעצמי שעם כל הקושי והרוע שבעולם, אני נשארת כאן כדי לקבל את ילדיי בחיבוק תומך ומנחם, אני כאן כדי לעודד ולהכיל את מה שהם עברו, את הרגשות הכי קשים. ואני לא מדברת על השפלה והתעללות, אלא על יחסים נורמטיביים בין ילדים. ומה שאת מתארת זה לגמרי נורמטיבי, גם אם קשה לנו כהורים לחזות בזה מהצד.
את יכולה לעזור לה להבין מה היא מרגישה כמו שאמרה האינקבטורית - כשהיא אמרה לך כך וכך... איך הרגשת? לתת לה הזדמנות לבטא את הרגשות שלה בקשר לסיטואציה הנקודתית הזאת. את יכולה להגיד שראית על הפנים שלה שהיה לה לא נעים, או שכשאומרים לך משהו כזה את נפגעת.. לתת לה לגיטימציה לזה.
ועוד, אני משתדלת לזכור שהיחסים המסוימים שנראים לי קשים הם רק דוגמא אחת שהילד שלי חווה, ויש לו דוגמאות נוספות ולכן הייתי - שנרחיב את מעגל הפגישות אח"צ כך שיהיו עוד אופציות חוץ מהילדה הזו
לא מזמן הייתי בסדנה שעובדת על ריפוי , כאשר נעזרים בבן/ בת זוג נוסף שבא לטיפול.
פגשתי שם בחורה מקסימה, והבעיה שעלתה במקרה שלה נבעה מסיפור כזה של חברה שהשפילה אותה והתייחסה אליה בדיוק באותה דרך שאת מתארת.
עברו כ20 שנה מאז, אבל המשקע של היחס של אותה חברה נותר, ורק עכשיו ישנו נסיון להתמודד עם הנזק העצום שנגרם לה.
כל ההתמודדות שלה עםהאחר, הביטחון והדימוי העצמי, הושפעו מאותה ילדה קטנה עד גיל כל כך מאוחר.
אז אולי מגננות יתר עלולות להזיק, אך לדעתי במקרה כזה כפי שנוכחתי, חוסר הגנה עלול להזיק לא פחות.
למרות שאני צופה פה תגובות חריפות למה שאומר ( מניסיון העבר )
גם לילדה (הטובה) שלי היתה חברה רעה
וגם לבן (הטוב) שלי היה חבר רע
כשזה קרה, הבנתי שזה נותן להם התנסות חדשה שהם לא מכירים ולהם באופן אישי חשוב ללמוד
הם למדו דברים רעים - שלא הייתי רוצה (מילים לא יפות, מעשים מזיקים) - ועשיתי איתם דיונים - על מה כן ולמה לא
וזה נתן להם כלים שאני לא הייתי יכולה ללמד אותם - לפעמים הם בוחרים להיות רעים לחברים מסויימים
וכח נפשי להיות חזקים ולעמוד על דעתם כשהם רוצים -
למצוא את הגבול בין הדברים שהם מוכנים לקבל מחבר\ה רע\ה - ועדיין לשמור על החברות הזאת שמעניינת אותם .
מסקרנת - כי עם כולם היו אותו דבר - היה משעמם
הרעים עושים יותר דברים פורצי גבולות - שילדים טובים לפעמים לא מעיזים או לא היו מעלים בדעתם לעשות - אבל מאוד אוהבים לראות ילד אחר עושה
מוכר לי גם מניסיון אישי, למרות שבגיל יותר מבוגר מבתך.
האישיות הכריזמטית והסוערת מושכת מאוד, אז מוכנים קצת לסבול את ההשפלות והרמיסה של הביטחון העצמי...
לי זה מזכיר מנהיגי כת שהם נורא מעניינים ומסקרנים ומושכים, וכל מה שהם עושים נועד לשלוט באנשים חסרי ביטחון. ( סליחה אם ההשוואה קצת בוטה, אני הרי לא מכירה את הילדות. זה פשוט אסוציאציה שעלתה לי).
אני חתכתי אחרי שנה של חברות והצטערתי שלא עשיתי את זה קודם. בדיעבד החברות הזאת לא נתנה לי כלום מלבד עיי חורבות של ביטחון עצמי לשקם.
שאלת את בתך למה היא אוהבת את החברה הזו ספציפית?
סליחה , לא רעים , "רעים"
כתבת - מעליבה את הבת שלי הרבה פעמים - ההרגשה הזו ש"עשו לה משהו רע"
יש את הכלל של, אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך
חינוך
נימוס
יש ילדים שיש להם את זה והם מבינים טוב מאוד איך לא לעשות לאחרים רע
בחירת הילדה או הילד בחבר/ה, איננה משיקולים שנראים להוריו עניניים, בכל מקרה.
כאן, כאשר ילד "צריך" להיות נעלב, "צריך" להיפגע, מחוץ לבית, נמצא מעיד על כך שנמצאים ההורים מגוננים עליו, יותר מדי בביתו.
לעתים קרובות רק דרך זו נמצאת מתאימה לילד על מנת לחוות את הקורבנות, ואין כל פסול בכך.
כל הורה, שלוקח באופן אישי, ונעלב במקום ילדיו, או יותר מילדיו, טוב אם יתבונן כיצד גם כאן, מעצם רגישות ההורה, נמצא הצעיר מנכיח לבוגר את אשר זה זנח זה מכבר.
היכולת לספוג עלבון ולא להיכנס אל עמדת הקורבן, נלמדת לעיתים גם כך.
וכאשר ההורים לוקחים את עמדת הקורבן - של הילד, אליהם, באופן אישי, הרי שעדיין לא פתרו את העניין אצלם, מבלי כל קשר אל הילד.
לא מדובר על להכריח את הילד להתקרבן אצל ילד דומיננטי, זה אשר מדגיש את הרודנות האישית כלפי חבריו, מתוך כך שבביתו לא ניתנת לו ההזדמנות לרדות מהוריו קצת דבש, או לרדות בהוריו, במובן של תשומת לב.
אלא, להניח לילד להוביל.
ואם מציין שיש לו קושי, לעמוד מאחוריו.
ואם נראה שסובל, לשאול אותו האם יש קושי.
זהו.
ראו,
יש מבוגרים אשר חוזרים אל האור,
להיכוות שוב ושוב מהאש,
גם אם ה"אור",
הוא דמות נרקיססטית,
אשר התנהגותה עריצות לשמה,
לעולם העריץ הוא גם ערוץ.
ובמובן הזה, תכונה זו של "עפר לרגליך" כמו נתפשת כיותר נקבית, למרות שאין הדברים בהכרח כך.
גלוי וידוע שדברים אלה מעוררים התנגדות בלב הקוראים, ובמיוחד אצל אלה שמאמינים שהם יכולים לגונן על ילדם מפני נטיותיו הוא.
עם זאת, כל התייחסות לדברים תיענה.
אשמח לעוד עצות. אני בכללי אמא מאוד מאוד מגוננת מפני דברים כאלו כי בילדות עברתי התעללות איומה מבת כיתה בקיבוץ שלי. לא העזתי לספר להורים אבל הם ידעו ולא עשו כלום מתוך אידיאולוגיה של "להתמודד לבד". אבל זה היה נורא. כמו פרפר למנורת 100 ואט הייתי נכווית יום יום. עד היום יש לי צלקות.
שביל,
אין לך ולו צלקת אחת מאז.
אם יש.
היכן היא?
כאן, בחירתך לא לשתף את הורייך, היא הבחירה לשתף פעולה עם הדינמיקה הזו.
זה שעדיין לא השכלת לשחרר את הארוע הזה לדרכו, ומעדיפה לזכור את הרע שחשת בעבר, לא אומר שהכל היה רע.
דמייני את אותה חברה שהתעללה בך, כיום, על ערש דווי.
מה תאמרי לה?
_יש מבוגרים אשר חוזרים אל האור,
להיכוות שוב ושוב מהאש,
גם אם ה"אור",
הוא דמות נרקיססטית,
אשר התנהגותה עריצות לשמה,
לעולם העריץ הוא גם ערוץ._
כן, נכון, זה היה הערוץ היחיד שלי לחברה בכלל. הייתי זקוקה לחברה, למרות שכל יום הייתי מרטיבה את הכר מדמעות.
_אם יש.
היכן היא?_
לא בטוחה היכן היא, אבל לפעמים היא כואבת בבטן, עושה לי להזהר בצוננים. לפעמים היא דוקא עושה לי נעים- מעצימה את עוצמת הפליאה מכך שמישהו חושב שאני שווה משהו (אני בעצמי כבר יודעת את זה כמה שנים, ולפעמים שוכחת).
כשאני רואה את אותה בחורה היא עושה לי פרפרים של לחץ בבטן. אני די בטוחה שהיא קיימת.
כאן, בחירתך לא לשתף את הורייך, היא הבחירה לשתף פעולה עם הדינמיקה הזו.
למען האמת, היה סיכון למחיר גבוה אם הורי היו מתערבים, לא שיתפתי כי פחדתי שיתערבו!! (עכשיו אני יודעת שכנאה ממילא לא היו מתערבים- ואולי גם מזה חששתי, מהעלבון מכך שאפילו הם לא מושיעים אותי). עם זאת, זו בחירה שלי, בתור ילדה, האחריות לבחירות שלי קצת כבדה.
תכף אמשיך. מרגישה אולי ששאלת על עכשיו ואני עניתי על אז? כי לא חשוב לי לשכנע עד כמה היה לי רע, אני מסכימה עם מה שאתה אומר: "צאי מזה כבר!" אבל זה חצי ממני. לא יודעת איך להפטר מזה.
והכי נורא זה לראות את הבת שלי עושה לאחרים אחר כך "אני לא חברה" וכו'
זה לצערי מנהג מדבק לא הייתי קושרת אותו להתעללות - ראיתי יותר מדי ילדים עושים את זה, גם ביחסים שוויוניים לגמרי. זו פשוט דינמיקה מעצבנת שנולדה מי יודע איפה, באיזה גן צפוף מן הסתם, ועברה הלאה. הילדים מעבירים אותה הלאה, אולי בגלל הטקס הנלווה לזה (אם רבים ומפרקים את החברות אז גם מתפייסים, עושים שולם, "מעשנים מקטרת שלום" יחד בפעילות כלשהי, וכולי).
זה גם תלוי באיזה גיל ומה נעשה.
אצל הבת שלי המון פעמים אני שומעת אחרי שחברה יוצאת מכאן: אז אני לא אהיה חברה שלה יותר.
אבל ברור שלמחרת היא תבקש לראות אותה שוב.
גם שמעתי אותה אומרת "א' מעצבנת" אז אני שואלת, "אז אולי לא כדאי שנזמין אותה? והיא מבקשת שכן אזמין ומשחקת יפה עם אותה "מעצבנת" מלבד רגעי חיכוכים.
בעייני זה לא רק עניין של איך מתייחסים, שברור שאם יש משהו עקבי ומתמשך אז ראוי לאיזה יחס. ממה שאני רואה זה הרבה פעמים רגעי, מקומי וראוי לפיתרון ברמה המעשית של אותו רגע (מי החזיקה קודם את העגלה? טוב אולי תחזיקו יחד) ולאו דווקא ברמה הכוללת של יותר מזה. לעיתים ני ודעת שלילדה שלי יש יום רע או שהיא נמצאת עם ילד/ה אחר שעובר תקופה קשה בגלל מיליון סיבות. בעיני זה חולף ואני משתדלת להתייחס מקומי ככל הניתן. נכון שלעיתים יש תקופות שיותר רצוי ליצור הפרדה בין ילדים מסויימים, אבל קשה לי לראות את הבת שלי כתמיד "טובה" או תמיד "רעה".
תודה, מחממם לב כל התגובות [הימים עמוסים באירועי ילד חולה אז אני חוזרת רק עכשיו לקרוא]
הדבר הראשון שעולה לי - חמימות בלב על האכפתיות והעיצות - תודה.
אני כותבת מחשבות - לא מגובשות יש פה תהליך אני "זורקת" בלי לסנן כי בטוח יהיו עוד תגובות שיועילו ויחדדו אותי אף יותר.
הדבר השני שעולה לי זה שבעצם התגובות משקפות את ההתלבטות שלי בין
א) - לצמצם את המפגשים (להגן עליה)
לבין
ב) המחשבה שההפרדה מחלישה אותה במובן שלא מאפשרת לה לרכוש כלים. אני חושבת שבהרחקה והפרדה בין שתי הילדות את אומרת לה שאת לא סומכת עליה ביכולת שלה לבחור את החברות שלה.
אני מרגישה שאני צריכה למצוא את הדרך להמשיך להפגישן כשהבת שלי מבקשת אבל לא מיזמתי יחד עם מהלכים שיחזקו את הבת שלי.
מתנסח לי שבעצם הבת שלי מבקשת לראות ילדים אחרים, אבל אני מתקשה ליצור את ההזדמנויות הללו בגלל הקשיים החברתיים שלי
ברור לי שבגלל הקושי שלי אני מונעת ממנה הזדמנויות למשחק עם עוד ילדים, משחק שיחזק אותה - במובן שירחיב את הרפרטואר החברתי שלה, יאפשר לה עוד תפקידים בקשר.
לא במובן של למנוע ממנה את הקשר עם החברה הזו אלא במובן שיעשיר את ההתנסויות שלה.
אולי אפילו הבת שלי מעדיפה בכלל ילדים אחרים אבל לי כל כך נוח עם האמא של הילדה הזו שאני בעצם "בורחת" לשם.
מה היא מספרת לך על התחושות שלה אחרי המפגשים?
האמת שלי היא היא מספרת על ההתרחשות " A אמרה לי שהיא לא חברה שלי" ופחות מספרת על ההרגשה שלה, על התחושות היא יותר דיברה עם אבא שלה. מצד שני הוא שאל על הרגשות שלה....
אם כך פה אני לומדת שעלי לדבר איתה על הרגשות שלה (אני הבנתי מה היא מרגישה אבל התוצאה היתה 1 שלא דיברתי על זה ו 2 אולי אני בכלל טועה ומה שהבנתי זה "שלי" ובכלל לא שלה. תזכורת חשובה!)
אינקובטורית - אהבתי את הדרך שהצעת 1. לברר שזה בכלל מפריע לה 2. לשאול וע"י כך לאמן אותה בלזהות מה אחרים עושים / מה המוטיבציה שלהם. אני עד היום גרועה בלזהות כשמישהו רוצה לפגוע בי.
שביל בצד - צבט לי לקרוא על חווית הילדות שלך . התחבר לי לחויות שלי (אם כי לא ממושכות כמו שאת מתארת). נזכרתי בקנאה שהרגשתי כשהורים התערבו לטובת הילדים שלהם.
קוסמת, התחברתי מאוד לזה אני חושבת שאי התערבות בעצם מחזקת את "החזק" וגם את המבנה הזה בתוך הנפש של "החלש". (אני מלמדת את זה לסטודנטים בהקשר אחר לגמרי ולא עשיתי את החיבור, תודה) וגם העיצה לפתרון מדברת אלי מאוד.
תרמיל, גריינתי אותך (נדמה לי שלראשונה מאז שאני בבאופן וזה הרבה זמן .. . ) אהבתי את האבחנה.
"אני לא חברה שלך" לא כל כך מטריד אותי - משום מה הם אומרים את זה כל הזמן כולם לכולם (זה מין "עצבנת אותי עכשיו, טוב, עבר לי"
זה בעייתי בעיני רק אם זה מאוד לא מאוזן וילד אחד אומר כל הזמן לשני (והשני נעלב ולא יודעת איך להתמודד).
אני קולטת מתוך הכתיבה שהבת שלי כבר שלושה או ארבעה שבועות מבקשת לפגוש ילדים אחרים ולא את הילדה הזו - אני מתבאסת כי אני מבינה שלא שמעתי שהיא אמרה לי שהיא בעצם רוצה להיות פחות עם הילדה הזו . (בגן הן משחקות הרבה פחות מבעבר, הבת שלי בוחרת לשחק עם אחרים) .
[ כן כן אני יודעת מיותר להלקות את עצמנו אבל אני בכ"ז מתבאסת]
למרות שאני צופה פה תגובות חריפות למה שאומר ( מניסיון העבר )
שמחה שכתבת למרות נסיון העבר .
_גם לילדה (הטובה) שלי היתה חברה רעה
וגם לבן (הטוב) שלי היה חבר רע_
אצלי אני לא מרגישה שהילדה ההיא רעה, בכלל לא, היא ילדה נחמדה וחיובית וכו' אבל יש דינאמיקה שלא מוצאת חן בעיני (וכנראה גם לא בעיני הבת שלי)
ואני בכ"ז לוקחת את מה שאת אומרת שזה מוסיף התנסות מסוג אחר - שאפשר לרכוש ממנו כלים
האישיות הכריזמטית והסוערת מושכת מאוד, אז מוכנים קצת לסבול את ההשפלות והרמיסה של הביטחון העצמי
אכן כן
מתחבר לי עם (מה שהבנתי מ) דברי צפריר שבעצם צריך לאפשר לבת שלי לחשב מה מתאים לה.
צפריר כאן, כאשר ילד "צריך" להיות נעלב, "צריך" להיפגע, מחוץ לבית, נמצא מעיד על כך שנמצאים ההורים מגוננים עליו, יותר מדי בביתו.
לוקחת את זה לתשומת הלב.
בהחלט נטען נגדי יותר מפעם אחת שאני מגוננת עליה יותר מידי בהקשרים החברתיים (של יחסים עם אחרים) - עד כה דחיתי את הטענות של אחרים (שמחזיקים בתפיסת עולם כל כך שונה משלי ביחס לתפקיד ההורים) אבל אני שומעת מה שאתה אומר - שאני צריכה לבדוק שמא גם הבת שלי אומרת את זה (ולה אני בהחלט צריכה להקשיב)
יחד עם זה מודה שהתחושה הראשונית שלי היא במקרה הספציפי הזה שאני לא מגינה עליה יותר מידי אלא הבנתי (כמו שכתבתי למעלה) שבעצם אני בורחת למפגשים עם האמא והילדה הללו ושבכלל לא בטוח שהבת שלי כל כך מרוצה מזה.
ועדיין אני חושבת שעלית על נקודה חשובה מאוד לי כאמא. [במיוחד שהורי שהיו מחסידי "לעודד עצמאות" הלכו עם זה רחוק ולא פעם הרגשתי שנעזבתי לעצמי]
לזכור:
_אלא, להניח לילד להוביל.
ואם מציין שיש לו קושי, לעמוד מאחוריו.
ואם נראה שסובל, לשאול אותו האם יש קושי.
זהו._
עולה בי שאני צריכה לברר יותר את הדברים מנק' הראות של הבת שלי.
וגם של אחרים נוספים
שביל,
_לא בטוחה היכן היא, אבל לפעמים היא כואבת בבטן, עושה לי להזהר בצוננים. לפעמים היא דוקא עושה לי נעים- מעצימה את עוצמת הפליאה מכך שמישהו חושב שאני שווה משהו (אני בעצמי כבר יודעת את זה כמה שנים, ולפעמים שוכחת).
כשאני רואה את אותה בחורה היא עושה לי פרפרים של לחץ בבטן. אני די בטוחה שהיא קיימת._
כאן, אם כך, כאשר חשה את הכווץ הזה, בבטן, נושמת לשם.
שואפת אוויר מואר ישירות אל הבטן, או במובן הזה אל אותו אזור שבין מפתח הלב אל הטבור, ונושפת את האוויר הזה חזרה, החוצה, אל החזית.
כך, עד שמרגישה שוב נינוחה.
וכאשר רואה את אותה בחורה, טוב אם מברכת אותה בלבך, ומאחלת לה כל טוב, שכן, כל התעמרותה בך, היתה בתואם מושלם, לצרכייך את ולצרכיה היא, שכן היא עצמה, קורבנה בביתה או במקום אחר, והפנתה את רודנותה לא רק אלייך, אלא אל כל מי שהזין את היחס הזה ממנה. נקודה.
ובמובן הזה, מברכת על כך שהיא קירבנה אותך ולא גרועים ממנה.
_כאן, בחירתך לא לשתף את הורייך, היא הבחירה לשתף פעולה עם הדינמיקה הזו.
למען האמת, היה סיכון למחיר גבוה אם הורי היו מתערבים, לא שיתפתי כי פחדתי שיתערבו!! (עכשיו אני יודעת שכנאה ממילא לא היו מתערבים- ואולי גם מזה חששתי, מהעלבון מכך שאפילו הם לא מושיעים אותי). עם זאת, זו בחירה שלי, בתור ילדה, האחריות לבחירות שלי קצת כבדה._
במובן הזה, פחדת שיתערבו שמא כל זה יפסק, ולא תוכלי להמשיך להקריב את עצמך על מזבח הקירבה.
כאן, כאשר מדובר על בחירתך לא לספר להורייך, זו מקבילה ומהווה שורש לכך שעדיין לא מצליחה לשחרר, או אם תרצי, ממשיכה לאחוז במזבח הקורבנות.
מתבוננת שם.
ובמובן הזה, אינספור כלים, קביים זמניות קיימים - רק תבחרי, אם כבר הגעת להחלטה שהנך מעונינת לגלות את חירותך.
אם לא, גם זה בסדר, היי מודעת לכך.
מרגישה אולי ששאלת על עכשיו ואני עניתי על אז? כי לא חשוב לי לשכנע עד כמה היה לי רע, אני מסכימה עם מה שאתה אומר: "צאי מזה כבר!" אבל זה חצי ממני. לא יודעת איך להפטר מזה.
כאן, לא רק שזה לא חצי ממך, זה יכול להיות מונח בצד השיל כשאת ממשיכה בדרכך. זה כבר היה יכול להיות מונח שם עשרות שנים.
סליחה אם השתלטתי מדי. בכלל זה דבר שיכול לקרות רק בחברה סגורה וצפופה כמו קיבוץ, לא משהו לחשוש ממנו.
האם תוכלי לסלוח לאותה ילדה שתלטנית מאי אז? למרות ששתלטנות לא יכולה להתרחש רק בחברה צפופה כמו קיבוץ, ובעיקר כי זה לא משהו לחשוש ממנו.
ראי, כלל לא השתלטת, אלא לראייתך.
עוד מקום להתבונן בו.
לייט,
_עולה בי שאני צריכה לברר יותר את הדברים מנק' הראות של הבת שלי.
וגם של אחרים נוספים_
אינך יכולה לברר את נקודת הראות של בתך שכן היא הרואה את עולמה, כפי שרואה.
מה שכן יכולה זה לברר את הדברים מנקודת ראותך, ולשם כך - מתבוננת.
התבוננות היא אותו מקום שלא מגיבה, רק מתבוננת איך על פני מה.
צפריר, כתבת דברים מאד מענינים.
ומענינות גם התגובות למה שכתבת.
הדיון הזה מאד מעורר מחשבה, על נושאים מהותיים שלא מתעסקים בהם הרבה.
לייט - יש לך את היכולת לנסח התלבטויות שעולות מתוך צורך אמיתי, באופן כזה שמזמין תהליך מפרה לעוד אנשים. ראיתי את זה גם בדברים קודמים שכתבת. מתוך ההתלבטויות שלך רבים יוצאים נשכרים.
צפריר,
ראשית אני מודה שהייתי זקוקה לילדה הזו כי היא היתה הדלת שלי לחברה, אבל לא הייתי זקוקה להתקרבנות, ובלי שום כעס אני אומרת שמישהו מבוגר היה צריך לשים לזה סוף.
בוא נתמקד על מה הדיון? על העובדות? כי אם אתה מכחיש את מה שאני אומרת אין בסיס לדיון.
על עיבוד התוצאות? האם הצלקת שלי (התופעות) קשורה למה שקרה לי? האם היה לי רע? (מדוע נופל התפוח מהעץ?- בגלל הגרויטציה או בגלל שהוא שואף למקור שלו- האדמה) אם כן יש להשתמש בכלים אנליטים, אשר בתורת הנפש אנחנו די דלים בכלים אלו, אני אמרתי את המסקנות שלי בלי להוכיח וגם אתה את שלך (לטענתך אין צלקת ולא היה רע, כל התעמרותה בך, היתה בתואם מושלם, לצרכייך )
או שאנו דנים על הסקת המסקנות? (האם בגלל שתפוחים נופלים צריך לגור על הירח? ללבוש קסדה או לאכול אותם בהנאה?) אז עם רוב המסקנות שלך אני מסכימה- צריך להניח בצד, להמשיך בשביל, וכבר מזמן אני מברכת אותה בלבך, ומאחלת לה כל טוב גם בלב וגם בפה, או לפחות עובדת על זה.
אבל, ובלי שום משקע כלפי ההורים שלי- הורים לא צריכים לתת לילד שלהם לעבור את הגיהנום הזה (גם כשמניחים בצד- לא שוכחים), זו אחת נמסקנות שלי. סליחה אם השתלטתי מדי האם תוכלי לסלוח לאותה ילדה שתלטנית מאי אז?
טוב, היא לא גרמה לי להיות שתלטנית מדי, רק מתנצלת מדי... (בטח תאמר שהיא לא גרמה לי כלום, רק אני לעצמי- צודק)
ולסיום, תודה על מה שכתבת ועל מה שעוד תכתוב
אבל לא הייתי זקוקה להתקרבנות, ובלי שום כעס אני אומרת שמישהו מבוגר היה צריך לשים לזה סוף.
אילו לא היית זקוקה להתקרבנות, זו לא היתה באה אל קראתך.
כאן, ביקורת על המבוגר, נמצאת כטענה אל העבר, בעוד מבוגר שהיה כופה עלייך לא להתקרבן כאן, היה עשוי לדחוף אותך להתקרבנויות אכזריות מאלה.
בוא נתמקד על מה הדיון? על העובדות? כי אם אתה מכחיש את מה שאני אומרת אין בסיס לדיון.
במובן הזה אם מבקשת להתמקד, מפרידה.
וכאן, מדובר בהחלט על כמה נושאים.
כאן, לא מכחיש את ראייתך למה שקרה, אלא מרחיב את נקודת המבט על מה שקורה בהתייחסות העכשווית למה שנתפש בזכרונך כמה שקרה בעבר.
על עיבוד התוצאות?
במובן הזה, עיבוד התוצאות עדייןן לא נסתיים מבחינתך, כאן, מהמקום בו נראים הדברים, התוצאות אינן כה גרועות, שכן רווחים רבים לקורבן, במיוחד בחברה ובתקופה הזו.
האם הצלקת שלי (התופעות) קשורה למה שקרה לי?
גם.
האם היה לי רע?
גם.
(מדוע נופל התפוח מהעץ?- בגלל הגרויטציה או בגלל שהוא שואף למקור שלו- האדמה)
גם וגם.
אם כן יש להשתמש בכלים אנליטים, אשר בתורת הנפש אנחנו די דלים בכלים אלו, אני אמרתי את המסקנות שלי בלי להוכיח וגם אתה את שלך
אם עדיין תפושה רק בסבה ותוצאה, הרי שנדרשת לכלים אנליטיים.
מה יסביר את כוח המשיכה, הכבידה או הגרוויטציה, או מה יסביר את המורך של הכדור להסתובב סביב עצמו.
כאן, כל הכלים האנליטים מבוססים על הנחות יסוד.
הנחת היסוד שלכל תוצאה סבה אחת ולהפך, ושכל המתרחש כפןף לחוקי סיבה ותוצאה, מתבקשת להתבוננות נוספת, שכן אין הדברים כך, והוכחות לאלה אינן מכיוון שאלה קשורים בהגיון, בידיעה, ובהבנה או הסכמה אל משהו חדש.
_או שאנו דנים על הסקת המסקנות? (האם בגלל שתפוחים נופלים צריך לגור על הירח? ללבוש קסדה או לאכול אותם בהנאה?) אז עם רוב המסקנות שלך אני מסכימה- צריך להניח בצד, להמשיך בשביל, וכבר מזמן אני
מברכת אותה בלבך, ומאחלת לה כל טוב גם בלב וגם בפה, או לפחות עובדת על זה._
כאן, לא דנים בסבה ותוצאה, לא דנים בהסקת מסקנות, כל אלה הם דפוסייך את.
מה שמוצע למי שאת היא, להיות בהווה.
להניח לעבר שממילא נתפש על פי העין המתבוננת, ברמה הסובייקטיבית, ולהסיר מהעבר את המשקל הרב שמייחסת לו, אם בהשפעותיו על ההווה, ואם בהשפעותיו על העתיד.
ומכאן, עולה הצעה - לא מסקנה, לא תובנה, לא ויכוח, לא דעה, אלא הצעה פשוטה להתמקד בהווה.
ברגע הזה ממש, ובמקום הזה.
אבל, ובלי שום משקע כלפי ההורים שלי- הורים לא צריכים לתת לילד שלהם לעבור את הגיהנום הזה (גם כשמניחים בצד- לא שוכחים), זו אחת נמסקנות שלי.
כאן, אם זו מסקנתך, היא תקפה רק לגבייך.
וכאן, אם זקוק הילד לגיהנום, ימצא אותו על אפך ועל חמתך כהורה.
לכן, המפתח הוא התבוננות.
זו הלמידה המתבקשת.
טוב, היא לא גרמה לי להיות שתלטנית מדי, רק מתנצלת מדי...
אם מאמינה שאירועים שהתרחשו לפני זמן רב הם המאלצים דפוסי התנצלות, היכנעות והקטנה עצמית, נמצאת בורחת מהתבוננות נקיה. נקודה.
אם מאמינה שאירועים שהתרחשו לפני זמן רב הם המאלצים דפוסי התנצלות, היכנעות והקטנה עצמית, נמצאת בורחת מהתבוננות נקיה. נקודה. גם אני אמרתי: בטח תאמר שהיא לא גרמה לי כלום, רק אני לעצמי- צודק.
כל הכלים האנליטים מבוססים על הנחות יסוד.
צודק ואלי כאן ניתן להבחין בין דברי לדבריך, להנחת היסוד לפיה זקוק הילד לגיהנום. אילו לא היית זקוקה להתקרבנות, זו לא היתה באה אל קראתך.
אני לא מסכימה.
שכן רווחים רבים לקורבן.
יש רווחים, לא מכחישה, אבל הם מעטים ובכלל תלוי למה משוים, רבים ביחס למה? ביחס ל להתקרבנויות אכזריות מאלה ?
כי אני לא מניחה שבהכרח הייתי קורבן
אילו לא היית זקוקה להתקרבנות, זו לא היתה באה אל קראתך.
או שלא.
במלים אחרות, זוהי הכללה שלא חלה על מקרים רבים.
פעמים רבות אין לקורבן כל אפשרות להתחמק מההתעללות. זאת, על אף שאינו זקוק לה כלל ועיקר. למשל, ילדה שלא יודעת אלא לציית לחוקים או מפחדת שלא לציית להם, לא יודעת לאן לפנות או לברוח אם כל יום בדרך לבית הספר מישהו סונט בה ומעליב אותה או חוטף לה את התיק או חוסם את דרכה--זאת, על אף שלא זקוקה להעלבה זאת ואף לא הזמינה אותה.
גיאוגרפית, ההתחמקות מההתקרבנות היא לא תמיד אפשרית. זאת, הן מבחינת המרחב הפיזי של המקום, שאין בו שבילים נוספים; הן מבחינת המרחב הנפשי שלעתים אין בו שבילים מתאימים להפנות הגב להתעללות ולהתרחק ממנה.
מבוגר שהיה כופה עלייך לא להתקרבן כאן, היה עשוי לדחוף אותך להתקרבנויות אכזריות מאלה.
דוגמה נגדית. סיפור שהיה לאחרונה.
ילדה בת חמש בדרך לחוג ריקוד בשעות הצהרון בגן. כל פעם שהולכת לחוג, צועדת איתה ילדה מבוגרת ממנה שדורשת ממנה באופן פוגעני לעשות דברים בדרך שגורמים לבת החמש לאחר לחוג, לצערה ולתסכולה הרב.
כשהעניין התברר, התברר גם שבת החמש לא העלתה בדעתה שאינה חייבת לציית ל"חברה" המבוגרת ממנה. התערבות המבוגר במקרה זה סגרה את הסיפור, ובת החמש לא חיפשה מקומות קורבן חדשים, אלא פשוט חשה שיש מי שמגן עליה במקרים כאלה.
דורות רבים, תרבויות רבות, למשל מחנכות נשים או בני מעמד נמוך או מיעוטים שספיגה של התעללות היא "טבעית" ונכונה. לא ניתן להם האופק המחשבתי לראות מעבר להתעללות וגם לא הכלים לסלק אותה. אין הם זקוקים להתקרבנות כלל וכלל. כפו אותה עליהם. יש צורך בתעצומות נפש לגבור גם על דברים שאין בהם כל צורך. ופה יש צורך בהתערבות של הורה שיגן על מי שתפסו אותו כקורבן התורן וילמד את הקורבן להזיז מעליו את המקרבן..
בלת"ק
היה אצלנו סיפור כזה. הילדה ביקשה את חברתה של המעליבה בכל הזדמנות, לא משנה עד כמה נפגעה בפעם האחרונה.
הבעיה נפתרה בחופש הגדול, כשהיה שילוב מנצח: לשניה היה פחות מבחר של חברות, ובמקביל הילדה שלי קיבלה חבילת קלפי "חלומות". השניה מאוד נדלקה על המשחק, ומערכת היחסים התאזנה סופסוף. אין זכר להשפלות ולניצול.
(אפשר להמיר את קלפי ה"חלומות" בבובות של פיות או סוסי פוני, או תחפושת מושכת: נזר פרחים או כנפיים של פרפר, וכן הלאה).
תודה על הדף..
אני נתקלת בסיטואציה דומה לפעמים במפגשים משפחתיים...
בתור ילדה אני הייתי קצת צל של אחי הגדול- מאד דומיננטי,כריזמטי,אלים כילד, והרבה הייתי נשאבת אל נוכחותו...כמעט אף פעם לא קיבלתי הגנה מההורים - הוא היה דואג גם להחטיף לי תוך כדי משחק ובעקר כשלא רואים..
היום המצב הוא כזה שהבת שלי קטנה מהבן שלו בשנתיים ,וכשנפגשים אני מגינה עליה בחירוף נפש ומתערבת הרבה בינהם..מוצאת גם הרבה רגישות בעניין בתוך הבית פנימה - כלפי הבת הקטנה שלי כשיש עניין עם הגדולה...זה די סרט שלי כל ההתערבות הזו...לומדת פה הרבה - גם על הצד של הילד וגם עלי כאמא בסיטואציה כזו.
בנתיים אני בגישה כזו שמי שמתקרב לי לילדות בצורה לא טובה אני מולקת לו ת'צוואר כולל וריד פתוח וכל זה..מנסה לאוורר קצת את הכעסים שלי,לשמור עליהן וגם לתת להן להתמודד למצוא את הכח שלהן לקחת לעצמן מקום - לא קל, לא קל להיות מואר.
שביל,
_זקוק הילד לגיהנום
אילו לא היית זקוקה להתקרבנות, זו לא היתה באה אל קראתך
אני לא מסכימה._
ראי,
ראשית, צירוף זה שעשית בין חלקי משפטים, נועד אך ורק לשרת את חוסר הסכמתך.
שנית ובכך נרחיב ברשותך על הקורבן, על הקורבנות, על ההתקרבנות ועל המקרבן, במובן הזה הפנימי.
כאשר אינך מסכימה, במובנים רבים מייצגת את חוסר ההסכמה אל הרעיון שהכל בפנים.
משליכה החוצה אל הנסיבות את הפרשנות האישית, זו אשר משתמשת בתנאיים הקיימים בכל מקרה על מת להמשיך את רצף אמונותיה, שאם אלה ישתנו, עשויה היא עצמה להאבד ואין הדברים כך.
הקורבן, לעולם הינו קורבן של נסיבות, ללא כל קשר לנסיבות, לא מסכים לעובדות כפי שהן, ובכך לא חומל על עצמו, ומקריב מעצמו ואת עצמו, לשם קירבה אצל האחר.
אם מסכים האדם, שכך הם פני הדברים, וילדה זו או אדם זה, לא מתאים אל החירות שמבקשת לעצמך, נוהגת כך, ביחסייך העכשוויים, האישיים, נוכח ילדייך, ואל תעסיקי את עצמך, בתחושות שונות משל בתך, שכן את מודעת למצוקתה, ואם תצליחי לראות את חוסר הפרופורציה בין משכי האירועים האלה למשקלם בינך לבין עצמך, ובינך לילדתך, תוכלי להסכים אל הרעיון שגם אם הקרבתך, והתקרבנותך, שיכולה לתאר כך או כך את צלקותיה הנפשיות, שאלו הם חוסר האונים וחוסר הצדק, בו נהג או נוהג העולם כלפייך, ובכן, כל ההבדל בין הקורבן לזה שכבר אינו, הוא ההבדל בין מסכים ולא מסכים.
ואם לא מסכים שקורבן של נסיבות, ומסכים אל חירותו, הרי שגם אל מול מותו, חש סיפוק מלא, מחייו, ונשימת אפיו, היא תודה גדולה אל החיים הננשמים דרכו.
התואם המושלם, המובן מאליו, הנחת היסוד האומרת שברמות רחבות מאלה - הכל אחד.
חוסר הסכמה זה נדרש לה לנפש, לגיבוש עמדה, דעה, זהוי ושמירה על רצף קיומה וייחודה.
_שכן רווחים רבים לקורבן
יש רווחים, לא מכחישה, אבל הם מעטים ובכלל תלוי למה משוים, רבים ביחס למה? ביחס ל._
שוב, מחמיצה את כל הכתוב שכן כתוב כך: רווחים רבים לקורבן, במיוחד בחברה ובתקופה הזו.
אם לא מבקשת אחר הקורבן ככלי, משמש לה לכלי מתוך כך שתפישת החברה, במיוחד בתקופה זו, מגדירה את עצם התבטאותה אל סבל ותחושה רע, כרןכה בהתעללות, בה, כקורבן.
_להתקרבנויות אכזריות מאלה ?
כי אני לא מניחה שבהכרח הייתי קורבן._
את לא מניחה לאירועים שבפועל כבר מזמן אינם..
ממ,
_אילו לא היית זקוקה להתקרבנות, זו לא היתה באה אל קראתך.
או שלא.
במלים אחרות, זוהי הכללה שלא חלה על מקרים רבים._
הרי לך הכללה - הכל נכון.
ומכאן גם דברייך, נכונים, וגם הכללתך לא חלה על מקרים רבים, והספיראלה למעלה ולמטה, מתעגלת במחזוריות הזמן.
פעמים רבות אין לקורבן כל אפשרות להתחמק מההתעללות.
אינו מתבקש להתחמק, אלא להיות מודע לחירותו. זאת, על אף שאינו זקוק לה כלל ועיקר.
אליבע דמי? למשל, ילדה שלא יודעת אלא לציית לחוקים או מפחדת שלא לציית להם, לא יודעת לאן לפנות או לברוח אם כל יום בדרך לבית הספר מישהו סונט בה ומעליב אותה או חוטף לה את התיק או חוסם את דרכה--זאת, על אף שלא זקוקה להעלבה זאת ואף לא הזמינה אותה.
אם זה מה שיודעת הילדה, למדי אותה את החוק, אותו עליה לקיים, מבחינת כבודה וזכויותיה כאדם, ואז אם תציית לחוק הזה, אינך צריכה לדאוג שכן במצוקתה - תפנה אלייך, אם יהיה בכך צורך.
גיאוגרפית, ההתחמקות מההתקרבנות היא לא תמיד אפשרית. זאת, הן מבחינת המרחב הפיזי של המקום, שאין בו שבילים נוספים; הן מבחינת המרחב הנפשי שלעתים אין בו שבילים מתאימים להפנות הגב להתעללות ולהתרחק ממנה.
הץרחקות היא דרך אחת.
השניה, התבוננות בגובה העיניים,
בין לבין מכאן ומכאן.
ראי,
בהחלט במקרה שכזה, יש להבהיר את הדברים, בהתנהגות אישית,
עם זאת, לא משנה באיזה רודן מדובר, הוא לא ירדה בכל מי שילך באותו רחוב, אלא יבחר את מי שאכן אינו יודע שמעשיו וגופו ומחשבותיו - בידיו.
ומכאן, על פני ללמוד את הצורך להניח גבולות ברורים, לןילד, ואישור לחירות, טוב אם נוהג ההורה כך אצל עצמו, ומאשר לעצמו את חירותו לומר לא, או אפילו, להבהיר לאותם עלמי חמודות, שהמשטרה בדרך אם צריך וכן הלאה....
אז, עובר המסר לגבי הכבוד והמקום האישי, על פיו תהא אז בתך אחת שאף אחד לא יתעסק איתה מכיוון שהמסר שקיבלה בביתה הוא שאושרה ועצמאותה גדולים מהמציאות.
וזה מה שמבקשת.
_מבוגר שהיה כופה עלייך לא להתקרבן כאן, היה עשוי לדחוף אותך להתקרבנויות אכזריות מאלה.
דוגמה נגדית. סיפור שהיה לאחרונה.
ילדה בת חמש בדרך לחוג ריקוד בשעות הצהרון בגן. כל פעם שהולכת לחוג, צועדת איתה ילדה מבוגרת ממנה שדורשת ממנה באופן פוגעני לעשות דברים בדרך שגורמים לבת החמש לאחר לחוג, לצערה ולתסכולה הרב.
כשהעניין התברר, התברר גם שבת החמש לא העלתה בדעתה שאינה חייבת לציית ל"חברה" המבוגרת ממנה. התערבות המבוגר במקרה זה סגרה את הסיפור, ובת החמש לא חיפשה מקומות קורבן חדשים, אלא פשוט חשה שיש מי שמגן עליה במקרים כאלה.
דורות רבים, תרבויות רבות, למשל מחנכות נשים או בני מעמד נמוך או מיעוטים שספיגה של התעללות היא "טבעית" ונכונה. לא ניתן להם האופק המחשבתי לראות מעבר להתעללות וגם לא הכלים לסלק אותה. אין הם זקוקים להתקרבנות כלל וכלל. כפו אותה עליהם. יש צורך בתעצומות נפש לגבור גם על דברים שאין בהם כל צורך. ופה יש צורך בהתערבות של הורה שיגן על מי שתפסו אותו כקורבן התורן וילמד את הקורבן להזיז מעליו את המקרבן.._
עם כל האמת שבדברייך, עדיין, לא הגן ההורה על הילדה, אלא הסביר לה, מתוך מצוקתה, וקריאתה לעזרה, והיא הרי קראה לעזרה, קיבלה מוצא, כשהיא עצמה יצאה מקורבנותה, ללא הגנתו אלא נשענת על הדרכתו.
לא נאמר שעל ההורים להימנע מנתינת כלים לכך שהילד, יגלה את חירוותו ועצמאותו.
ונזכרתי שיש דף שבו אמא נמרה כותבת על חינוך ילדים להגדיר את גבולותיהם ולא להיות קורבנות. דברים נורא חשובים. לא זוכרת איך קוראים לו, אבל מהזמן הדי-אחרון. חינוך להתמודדות עם מצבים מאיימים , ואכן שם אמא נמרה מביאה דוגמאות להתמודדות ע"י מתן דוגמא אישית איך להתמודד עם מצב מאיים תוך הפעלת אסרטיביות שלה. (לפחות כך אני מבינה את הדף ההוא)
צפריר מעניינים דבריך (לפחות אלו שהבנתי). ואני מנסה לראות איך אני מייסמת זאת בהקשר שלי ושל בנותי. איך לתמוך מצד אחד בביתי כשקשה לה, מבלי להתערב? ( מצד אחד שמתי לב שהתערבות שלי לעיתים , לא רק שלא משפרת את המצב אלא אף מחריפה אותו).
מאידך , מאידך כשהבת שלי מתמודדת עם "רודנות" של ילד אחר, והיא דווקא נמשכת להתמודד עם ה"רודנות" על מנת לפתור לעצמה את הקונפליקט , אני רואה כמה זה מחליש אותה.
אתן שתי דוגמאות: ביתי ילדה עדינה ושקטה , אם כי בשקט שלה יודעת להשיג ולעמוד על שלה. יש לה מס חברים בגן שעמם יכלה לשחק. אבל מתעקשת לשחק דווקא עם ר... ילד שבעבר היה חבר טוב שלה והיום מצא לו נתיבים אחרים. ככל שהיא מתעקשת לשחק איתו כך הוא מתרחק ממנה, ולאחרונה גם באלימות. (מתלוננת שנותן לה בוקסים).
ביקשה מס פעמים להזמין אותו הביתה, (עוד כשהיו חברים טובים, אך כל פעם שהזמנו האמא לא יכלה). ההתערבות שלי היתה עד עכשיו לחזק אותה, בכך שהיא יודעת למצוא פיתרונות למצבים רבים. (תוך מתן דוגמה בזמן אמת שזה קורה) וגם שיש לה חברים טובים אחרים , ושיכולה לשחק איתם. ואם עם ר לא נעים לה אז כדאי לה להתרחק ממנו.
האם בזה אני מגוננת עליה?
דוגמה נוספת: אתמול אספה אותה אמא אחרת למסיבת יום הולדת. החברה במכונית כינתה אותה בשם שלא מצא חן בעייני ביתי. (משהוא בקשר למראה החיצוני שלה). ביתי ענתה דיי באסרטיביות. אם תכני אותי בשמות גם אני אכנה אותך בשם. (היא היתה עדיין מחוץ למכונית על ידי). אני לא התערבתי. אבל האמא של החברה אמרה שדווקא היא נראת מקסים. (זה היה גם נכון, ושגם היא האמא רוצה כזה).
אח"כ, כשניכנסה למכונית. ישבה בין שני ילדים. וראיתי איך היא מתכווצת ומתכנסת בתוך עצמה. פתאום נעלמה האסרטיביות שלה כשהיתה בין שני כסאות הבטיחות מכווצת לתוך חגורת הבטיחות שלה. (כך בעיניי)
כשחזרה אגב חזרה מאושרת ולא היה זכר לתקרית. זאת תקרית מינורית אבל זה משקף איך שהוא את מה שאני מתלבטת בו. האם לא להתערב? האם לא להגיד לה ע"י החברה שהיא נראית מקסים. בדיוק כמו שהאמא האחרת עשתה? או בקיצור איפה הגבול בין התערבות שמזיקה ,(גם לדעתי ) למעורבות ותמיכה?
עם הבת שלי, במשך תקופה בגיל 3-4 ראיתי משהו דומה ביחסים שלה עם חברה קרובה.
אז גרנו בשכנות והן גם הלכו לאותו גן.
מאז הבת שלי התחברה לילדות אחרות בגן, ולמדה לאט לאט להתמודד עם המצבים האלה של החברה.
היום (גיל 5) היא כבר יודעת להגיד מה לא נעים לה, והיא אומרת את זה לחברה באופן מפורש,
והיא גם יודעת להחליט מתי היא משחקת עם חברות אחרות, כי אותה חברה הציקה/העליבה אותה יותר מדי לטעמה.
אני בפירוש רואה גדילה וצמיחה שלה מתוך הקושי הזה.
ובאותה תקופה היה לי מאוד קשה לראות את הדינמיקה הזו ביניהן.
איפה הגבול בין התערבות שמזיקה ,(גם לדעתי ) למעורבות ותמיכה?
אני חושבת שזה גבול מאוד עדין. עניין של מינונים.
אני גם לא חושבת שאנחנו כהורים, צריכים להתערב בכל קושי שיש לילדים.
ככל שהילדים יותר גדולים, אני בכלל בעד לתת להם להסתדר בעצמם עם החברים שלהם,
תוך כדי מעקב ותמיכה ושיחות על סיטואציות כשנמצאים לאחר מכן לבד.
במיוחד כשאנחנו רואים שהם יודעים להתמודד ולהגן על עצמם.
פתאום נעלמה האסרטיביות שלה כשהיתה בין שני כסאות הבטיחות מכווצת לתוך חגורת הבטיחות שלה
השאלה היא מה קרה לאחר מכן.
אני מבינה שלא היית נוכחת בהמשך ולכן את לא יכולה לדעת.
אבל את אומרת שהיא חזרה מאושרת, ולכן לדעתי אין סיבה להתערב.
התערבות פירושה להתמודד במקומה.
אם רואים שיש תוצאות לטווח ארוך, יש מקום לתמוך בה, אבל ביניכן. לתת לה כלים ורעיונות להתמודדות.
צריך לשים לב שההתערבות שלנו תגיע באמת בשבילם ולא בגלל הפרשנות שלנו לסיטואציה, או הנקודות שנלחצות אצלנו בעקבות אותה סיטואציה.
אני מהצד השני: הילדה המהממת, התקשורתית והחברותית שלי, אומרת לפעמים באסרטיביות לחבר/חברה "עכשיו אני לא חברה שלך", או שהיא משחקת עם מישהו ואומרת לילד אחר שרוצה להשתתף ללכת משם. יש ילדים שנעלבים מהתנהגות כזו שלה (ובד"כ כמה דקות א"כ משחקים איתה בכייף כאילו לא קרה כלום).
אני שואלת את עצמי (ואותכם) אם להגיב ואם כן באיזו צורה (לילדה שלי, לילד שנעלב, להורים שלו, התייחסות לסיטואציה, משהו כללי, משהו שלי...)
ראי עד כמה מדויקת בתך, איך היא מבטאת בארבע מילים אל תנועת המשיכה והדחיה, התקרבות והתרחקות.
לא מקרבנת, לא באה לפגוע, אלא בפשטות מציינת את הצורך שלה להיות לבד ולהגדיר לעצמה את עצמה כנבדלת מזולתה.
ולפיכך, לא את מהצד השני, וגם לא ילדתך.
אם חברתה, נעלבת ונכנסת אל עמדת הקורבן, בפרשנות אישית העולה ממנה, אין זה מחייב את בתך אל המקום בו היא תקרבן.
עם זאת, בשל אופיה וניתן לומר יופיה הפנימי, זה הקורן אל פניה, מבלי כל קשר לתווי פניה, נמצאת לעתים נתפשת כמעליבה את אלה שרואים בה ערוץ אל הכרה, ערוץ אל חברים נוספים, ערוץ אל התחושה הטובה שמשרה על סביבתה כאשר מבקשת היא עצמה - קירבה.
עם זאת, זכותה המלאה לבקש אחר ריחוק מסוים, התכנסות עצמית, ואם לא סובלת לשם כך, מה טוב, ואם יש מי שמתכנס בעקבות תגובתה, וסובל מכך, זו דרכו.
כאן, על פני לדאוג ליחסי הגומלין שזו מפתחת, טוב להתבונן וללמוד את הדיוק הזה בו מביעה מתי מעונינת בקרבה ומתי בריחוק, להתבונן על התסכול ולתמוך בילד עצמו על פני לנסות לשנות את האירוע, כך שהילד יוכל להתחמק ממנו.
ונשאלת השאלה - כיצד ניתן לדאוג לכך?
באופן הזה בו הבוגר, או הבוגרת - ההורה,
מתבונן על תנועת ההתרחקות שלו עצמו מאהוביו,
לשם התכנסות עצמית,
ואיך מתרחק,
אם בגובה העיניים, בשלמות,
או שנזקק גם הוא לתמרונים הרגשיים האלה,
להיעלב או לעלוב,
על מנת לזכות בריחוק.
ומשם, מתוך ההתבוננות העצמית,
של המנהג היומיומי העכשווי של אותו הורה, יוצא אל תיקוניו הוא, אל חשיבה מחודשת, אל התבוננות נוספת על חייו הוא,
של ההורה עצמו, בהווה, ועל דפוסיו הוא.
העלמת עין, מה שנקרא תת מודע, נמצאת ככלי יעיל מאין כמוהו על מנת לאחוז בדבר מה או על מנת לא להסכים ולאחוז בחוסר הסכמה.
ומכאן, מתבוננת על הדמות הזו, ומודה לה מקרב לבך, שכן, בזכותה, כעת, את עצמך יכולה לראות את הצורך שלך להתקרב, את הרצון שלך להתרחק, וכל אלה במחזוריות, שאפשרית ללמידה, וכאשר יודעת שבזמנים מסוימים למשל, עדיף לך להתרחק, כבר לא זקוקה אל העלבון או הכעס לשם קיום אלה, כתהליך "לא מודע".
ומכאן, מעלה את המודעות להלכי רוחך, ואל היכולת למשול ברוחך ובהלכי רוחך.
מי שלמד את עמדת הקורבן, יכול למצוא את חירותו, בהשתעבדות אל החירות, תוך הכרה בפלא הזה - החיים בחומר, החיים ככלל - כאשר מוותר עליה, על עמדת הקורבן, כך שגם אם החבל כבר מתחיל להתהדק על צווארו, חי את נשימתו האחרונה, בחיות מלאה, ומתמסר שמה.
ומכך, שאין קורבנות אלא מבפנים.
הנסיבות בכל מקרה בתואם מושלם.
קשיים אינם חייבים להיות סבל.
הסכמה איננה בהכרח מחלישה או מקטינה את המסכים, ואינו מאבד את ייחודו.
ובמובן של זו המיטיבה לומר את רצונותיה, לא מתבקשת את, אמה, לדבר, אלא מוזמנת ללמוד מבתך, את היחסים האלה, יחסי הגומלין המחזוריים, בין משיכה ודחייה - אל עצמך ומעצמך.
אני עד היום גרועה בלזהות כשמישהו רוצה לפגוע בי
אני ממש משתפרת.
ואני חושבת שממש חשוב ללמד את המיומנויות והכישורים האלה כבר בגיל הילדות. תלמדי אותה את המעט שכבר למדת. זה כבר יקדם את הבת שלך.
לפעמים, ההורים הם אלה שמחנכים להתקרבנות. ללא כל מודעות.
חלקם מחנכים לקורבניות מפני שהם מהווים לה מופת.
חלקם מוסיפים ומחנכים לקורבניות מפני שהם מתעללים בילדים שלהם בדרכים שונות.
אני בעד ללמד את הילדים, בקשב וברגישות - הכוונה, לבדוק אם הם צריכים בכלל, לשים לב מה הם אומרים לנו, מה הם מבקשים מאיתנו, האם הם זקוקים להכוונה או לא. לא "לדחוף" אלא להקשיב ולהיענות לצרכים.
טוב להתבונן וללמוד את הדיוק הזה בו מביעה מתי מעונינת בקרבה ומתי בריחוק,
כל כך הרבה זמן ומאמץ מושקעים בעבודה עם מתבגרים/מתבגרות ובעבודה טיפולית עם מבוגרים על מנת ללמוד את הדיוק הזה.
לקחת ממנה את זה? לגרום ליכולת המופלאה והבסיסית הזו להתנוון וללמד אותה 'רצייה חברתית'?
]
לא הייתי קושרת אותו להתעללות - ראיתי יותר מדי ילדים עושים את זה, גם ביחסים שוויוניים לגמרי. זו פשוט דינמיקה מעצבנת שנולדה מי יודע איפה, באיזה גן צפוף מן הסתם, ועברה הלאה. הילדים מעבירים אותה הלאה, אולי בגלל הטקס הנלווה לזה (אם רבים ומפרקים את החברות אז גם מתפייסים, עושים שולם, "מעשנים מקטרת שלום" יחד בפעילות כלשהי, וכולי).
. ) אהבתי את האבחנה.![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.