בקשה מיוחדת של בשמת

בדיוק בשלושה הימים שלפני בית החולים פתאום עובר עליו משהו והוא יורד במשקל

הוא פשוט מרגיש שיש ביתחולים באופקP-:

שליחה על ידי אמא* » 07 אפריל 2004, 21:35

גיליתי את העמוד, ונורא רציתי לכתוב לך על הרעיון שלנו לתת לילדים בשר. לבנים הסרבנים שלי אני מכינה "לביבות" תפוחי אדמה עם פטרוזיליה ובפנים מחביאה קצת בשר עוף טחון, אולי תנסי את זה עם הודו?
אני משתתפת בצערך, ומקווה הצלחה בהמשך הדרך

בן של בן דוד = נכדוד

אם פי 3 אהבתי! D-: אני מאמצת...

אוף, כתבתי תגובה ועכשיו אני רואה שהיא לא התקבלה )-:
אז שוב- הצטערתי על מות סבתך, אבל שמחה על שהטיפות עוזרות לשי, גם אם זה במחיר מאבק, אוי, כמה שזה מתסכל, מבינה כ"כ את הרגשת האיכס שאחרי זה.
שמעת פעם על פטרית שיטקר? יש לי חברה שבנה היה רבע עוף- ממש מקלון. היא החלה לתת לו את זה פני גיל שנה והוא החל להעלות במשקל- עכשיו כבר יש לו לחיים שאפשר לצבוט. אולי זה שווה בדיקה?

בשמת

הצטערתי לקרוא על סבתך,

אוהבים מאוד אותך ואת שי.
אגב, פסח, אז אנחנו אוכלים בטטה, תפו"א, בשר וביצים, אז אני נזכרת בכם הרבה:-)

עכשיו ניכנסתי בפעם הראשונה לדף הזה ומאוד היתרגשתי ליקרוא על שי. כמה כוחות שאתם צריכים.
מאחלת לכם הרבה כח ולשי שיתחזק ויאכל!

@}

ממשיכה לעקוב ולחזק. משתתפת במות סבתך.את מדהימה אותי מחדש בכל פעם!

שמעת פעם על פטרית שיטקר
אני חושבת ששם הפטריה הוא שיטקה shitake ושיטקר זה שם מסחרי של תכשיר שעשו ממנה.

את מדהימה אותי מחדש בכל פעם!
מיץ פטל, תסבירי. מה פספסתי?

בדיוק הגיעו שי ואבא שלו מאחותי, שגרה בסמוך. שלחתי את כולם לגינה, כדי שאוכל לבשל מרק עוף בשקט ולשטוף בשקט את כל "החדר הגדול". אז עכשיו שהוא יונק לו, אני יכולה לשבת ולהכנס לדף. מקפלת כביסה, תולה כביסה, מסדרת ושמה דברים במקום, מנקה אבק, מקלפת גזרים, בצל, מקלפת את העור מהעוף, שמה הכל בסיר, מעבירה רהיטים ושוטפת, מקפה את הקצף מהמרק, וכל הזמן חושבת על סבתא שלי.

לגבי שי יש לי תחושה טובה. הוא מרגיש גדול וכבד יותר, והצבע שלו נראה חזק יותר, פחות חיוור. אני במתח לקראת ה"בחינה" בבית החולים ביום חמישי: האם כל התחושות יתגלו כסובייקטיביות לחלוטין?

דווקא בימים האחרונים אני לא מסוגלת להיכנס לפורומים שאני עוזרת בהם בשאלות הנקה. פשוט אין לי עדיין כוחות לענות.

אבל כן חשבתי על זה, שיותר משנה וחצי של עזרה יומיומית לאמהות אחרות היתה אחד הגורמים שאיפשרו לי לפתוח את הדף הזה.

הבנתי באיזו רמה אחרת, חדשה, שלא מוכרחים להתמודד עם כל דבר לבד, בעצמי, שאפשר גם לבקש תמיכה - שלא חייבת להיות עזרה מהסוג שאני נותנת.

אולי אני לא צריכה דווקא תשובות לשאלות.
אולי אני לא צריכה עזרה כספית.

אולי מה שאני צריכה הוא בסך הכל תמיכה רוחנית ואנרגטית לילד שלי,
והילד הזה הוא אני,
ולבקש את העזרה הזאת אולי זו לא חולשה אלא דווקא סוג של חוזק,
ואולי זו לא הטרחה והטרדה של אחרים - אלא להיפך, מתן הזדמנות לאחרים לעזור,
כי אני צריכה לפתוח את הלב שלי כדי לקבל את התמיכה הזאת, ומי שנותן עזרה ותמיכה פותח את הלב שלו, וזה דבר טוב.
הרי אני צריכה לדעת. אני שעוזרת לאחרים. אי אפשר כל הזמן לעזור לאחרים ולהשאיר את עצמך בעמדה הסגורה הזאת של מי שנראה עשוי משיש. אני לא עשויה משיש בכלל, אני בשר ודם.

ואולי, כמו שאומרת ויויאן, ולא רק היא, עצם העובדה שפתחתי את הלב ופתחתי את הדף הזה והעמדתי את עצמי במקום של מי שמוכנה לקבל,
לקבל מהעולם ולקבל מאנשים,
וככה גם הבן שלי יכול היה לפתוח את גופו הקטן לקבל מהעולם אנרגיה ומזון, ולאכול ולגדול.
והנה עכשיו הוא כבר אוכל גם חיטה ואורז וחמאה, שקודם עשו לו שלשול ודימום.
המשך יבוא.

והנה עכשיו הוא כבר אוכל גם חיטה ואורז וחמאה, שקודם עשו לו שלשול ודימום
כמה טוב לשמוע!

בכלל, אני נהנת לקרוא אותך עכשיו.
בתוך כל המערבולת את נשמעת מפוקסת, חזקה (זה בטח מה שהדהים את מיץ פטל), אופטימית.

חמותי שואלת עליכם מפעם לפעם. היא מציעה שוב שתקשרי אליה ומבטיחה שלא תיקח ממך תשלום. שאלה האם הוא יכול לשתות חלב שקדים (שקדים מרוסקים במים) או חלב שומשום (אותו דבר). שאלה על חרובים, מיץ סברסים.
העלתה השערה לגבי הפסקת אכילה ומעבר של מיצים בלבד למשך שלושה שבועות.

בדיוק גילה. כוחות הנפש שלך בשמת. את עומדת כל הזמן מול מצבים כל כך מורכבים ועדינים שוב שוב. מצליחה לתפקד, לחשוב, לתמוך, להיות עם היד על הדופק, לעמוד מול האתגר הבא ולהמשיך הלאה, להיות יצרתית, נחושה , מלאת תקוה....
בשמת, זה מדהים. אני קוראת ומשתהה. את גם יודעת כל כך נכון בעיני להעזר באחרים, במה שאת מרגישה שנכון לך ובו בזמן לחפש את מה שמתאים לך , לשי , למשפחה. את משמשת עוגן לבני משפחתך.
אם הייתי לידך הייתי מחבקת אותך חזק, אז קבלי את חיבוקי מהדרום.....שרק לא יגמר לעולם!

ועל עניין הקבלה שלך....כבר כתבתי לך. . כשקראתי את כותרת הדף לראשונה לא הבנתי איך בשמת מבקשת פתאום בקשה?
הרי היא כל הזמן נותנת, מיעצת, לא מבקשת! מכובע של "היודעת", "המיעצת", "מקור סמכות אקדמאי" , אפשרת לעצמך להיות בכובע האחר " המבקש, המתיעץ, המקבל , השואל " וזה בעיני נפלא. זה תהליך מיוחד שלא פשוט לכל אחד לעבור.
ולהגיד לך משהו נוסף? גם "לתת " לך זה סוג של קבלה. אז בכך שאת מאפשרת לאחרים לתת לך את בעצם עושה תהלך מקביל של נתינה!

לא עצה, רק תמיכה =

הי בשמת
רציתי לשאול מה עם סלק, כי אם כן יש לי מתכון כייפי לכבוד זה שמותר חמאה. וגם - מה עם מיצי ירקות? שזו דרך מעולה להכניס שלל חומרים חיוניים לגוף, אם כי צריך להתייעץ עם מישהו שמבין כי חלק מהדברים עלולים להיות חזקים מדי.
חוץ מזה שמחתי לקרוא על השיפור ו-משתתפת בצערך על מות סבתך.

מתכון כיפי לסלק? אשמח לשמוע. זה ירק מלא כל טוב.

שקדים - היה אלרגי. שלשום עבר (עוד) טיפול לניקוי, ואולי עכשיו כבר לא אלרגי.
שומשום - אלרגי.
כל פרי - בעיה. צריך לבדוק. היה אלרגי, וכל פעם צריך לחזור ולטפל במשהו שכבר טופל לכאורה.
בכל מקרה, מיצים אינם מומלצים. הוא זקוק לקלוריות, וממילא יונק כליטר חלב ליום. הוא צריך למלא את בטנו הקטנה במזון מוצק עם כמה שיותר קלוריות. הוא גם צריך ללמוד לאכול אוכל רגיל, במיוחד ככל שמשתחררים לשימושו יותר ויותר מזונות - התהליך הוא להפוך לנורמאלי, לא דיאטות משונות עם הגבלות מיותרות.

עכשיו שמותר לו אורז, גזר, סלרי, כרוב סיני, בצל, זנגוויל ורוטב סויה, אולי אעשה ירקות סיניים מוקפצים עם אורז מלא. המממ. חייבים לבדוק אם הוא באמת כבר לא אלרגי לסויה.

וואו, מיץ פטל, וגילה. אני קוראת ולא מאמינה: זאת אני? זה תיאור שלי? אני בסך הכל נראית לעצמי רגילה. אני לא רואה את המצבים ה"מורכבים והעדינים". או, אני לא מבינה מה פירוש "מצליחה לתפקד" - איך נראה "לא מצליחה לתפקד"?
אני כאילו פשוט "אני", ואני לא מרגישה שזה דורש מאמץ מיוחד להיות אני. מבחינתי זה כאילו אין לי ברירה: הנה המצב, עכשיו צריך לעשות מה שאפשר ומה שצריך. לא יודעת איך אפשר להיות אחרת.
המאמץ המיוחד הוא באמת להשתנות. או שלא?
זה באמת היה שינוי גדול בשבילי להתפתח אל המקום שבו יכולתי לפתוח את הדף הזה עם השם שלו - אבל מצד שני, משהו בתוכי מחייב אותי להתפתח כל הזמן. לגדול, לצמוח, להכיל יותר, כל הזמן. ואם זה לא משהו בתוכי, אלה הילדים שלי. כדי לקבל כל אחד מהם הייתי צריכה להתמודד עם הפחדים שלי. כל פעם עוד קומה, כל פעם עוד רמה, יותר גבוהה, יותר עמוקה.
יש משהו בי שמכריח אותי למצוא לי מורים כל הזמן ולהמשיך ללמוד כל הזמן.
העולם הוא הכיתה שלי, והחיים הם תוכנית הלימודים. מכירים את זה? (-;

הסלק הזה זה משהו שפעם אכלתי במסעדה של חנות הטבע השכונתית כי עם תינוק תלוי עלי לא ממש הצלחתי לבשל, והיה טעים אז ניסיתי לשחזר בבית - זה לא ממש מתכון מתכון רשמי. אני חותכת סלק לקוביות ומאדה בחמאה עם קצת סוכר חום, מלח-פלפל ועלה דפנה. אחרי 10 דקות מוסיפה מים שיתבשל איזה חצי שעה בערך ואז מוסיפה דגן כלשהו ועוד מים בחישוב של מים פי שתיים מהדגן מינוס המים שהוספתי קודם (+טיפה לכבוד מה שהתאדה). זהו. יוצא ורוד ומתוק ועם כל דגן קצת אחר. ניסיתי עם בורגול, קינואה ודוחן, אבל הכי מוזר יצא עם אמרנת - קצת כמו פודינג. אה - גם את זמן הבישול של הסלק אני מחשבת לפי הדגן - לבורגול למשל לוקח נורא מהר אז אני מוסיפה אותו אחרי איזה 45 דקות של הסלק לבד - לוקח לסלק כשעה. וכמויות - 3-4 סלקים וכוס דגן בערך.

איך נראה "לא מצליחה לתפקד"?
יש המון דרכים, למשל - מתפרק, מתפוצץ, קורס, אני מתפטרת, מתיאש.

אוהבת אותך, בשמת....

@}

<תמיד איתך במחשבות>

שליחה על ידי אמא* » 11 אפריל 2004, 10:45

אני קוראת את מה שכתוב בדף הזה, וחושבת לי, יו הבחורה הזו ממש גיבורה. איך היא עומדת בכל הלחץ הזה, הדאגה לילד שמתקשה לאכול, השינוי הכפוי של הדיאטה שלך כדי שתוכלי להמשיך להעניק לו את מה שאת יכולה מבלי לגרום לו נזק. אני חושבת על הויתורים הקטנים שהייתי צריכה לעשות בזמן שהנקתי את ילדי (בגלל הגזים) וכמה שזה היה קשה לי לוותר על אוכל שאני ממש ממש אוהבת.
ולמרות כל זה את מצליחה להיות אמא טובה לשניים, ולהמשיך ולתת מעצמך (כפי שאני שוב ושוב רואה באתר) גם לאנשים אחרים.
זה מצחיק איך לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בדברים הקטנים, כמו איזה אוכל אני אכין לו, איך אני אשכנע אותו לאכול את מה שטוב לו, מה יהיה בבדיקה הבאה וכו' . ובסופו של דבר לא שמים לב לתמונה המלאה. הנה יש לנו אמא שלוחמת כמו לביאה למען הילד שלה, ובסוף אני יודעת שהמלחמה הזו תצליח, כי פשוט לא יכול להיות אחרת...

בשמת, את נוגעת ללב שלי. מה שמרגש זו דווקא הפשטות שבה את עושה את זה, כי צריך, כי זה המצב... ואז מקלפים גזר, מזיזים רהיטים ואם צריך גם כמה הרים...
אני חושבת עליך ועל שי-איתן הרבה, בעיקר כשאני מקלפת גזרים ומכינה אוכל.... בחיי.
מקווה שהעין לא תכזיב את המשקל.

הרבה זמן לא נכנסתי אבל עכשיו ראיתי.
ראשית אני שולחת לך ניחומים על אבדנה של סבתך.

שנית לגבי שי נראה לי שאת עושה כל מה שנדרש ולכן אני רק אנדב לך עיצה קטנה מנסיוני. טיפות ותרופות נוזליות שמשום מה זוכות להתנגדות אני נותנת במזרק. מכניסה אותו לפה הסרבן ומצמידה את הפיה ללחי. מזריקה בקצב של 2 CC ללגימה בערך. מיתרון הוא שאפילו אם הילד בוכה, ברגע שהנוזל מגיע מכיוון הלחי הוא בולע את החומר באופן אינסטנקטיבי. בניגוד להשפרצה לפה שאז הוא עלול להחנק.

נראה לי שלאור העצות אני באמת אשיג לי איזה מזרק ואנסה ככה.

קראתי את מה שכתבתם, ועדיין משהו מטריד אותי:

מתפרק, מתפוצץ, קורס, אני מתפטרת, מתיאש
כן, אבל אז מה יהיה על הילד? ועל הילדה? זאת אומרת, מי זה קורס ומתייאש? איך אפשר? מה יהיה על הילדים?

איך זה יכול להיות שפשוט לעשות את מה שצריך נחשב "גבורה"?
אז זה אומר שלעשות פחות מזה זה "נורמלי"? תקין? צפוי? רגיל?
לא מתקבל על דעתי. משהו בזה מטריד אותי.

זה אומר שלהשבר ולקום זה מצב הרבה יותר מצוי מלעמוד איתן ברציפות.
זה אומר שרוב המשברים קצרים יותר, ובסופם אפשר ליפול ולנוח, ולאנשים קשה לדמיין משבר שנמשך כ"כ הרבה זמן, בלי האפשרות ליפול בסופו.
ואולי כל אמא היתה עושה מה שאת עושה, אבל לראות אותך זה בהחלט מרשים.
ולא כל אמא שהיתה עושה מה שצריך גם היתה אופטימית, נעימה, ללא טיפונת מרירות/כעס (לפחות לעינינו).

אגב - את מכירה את הגישה של יועצות ההנקה, שממעטות להציע לנשים לשנות את תפריטן בשביל יונקיהן, משום שזה עלול להרתיע נשים מלהיניק? זו תשובה (לפחות חלקית) לשאלתך - לעשות פחות מזה זה "נורמלי"? תקין? צפוי? רגיל?

את מכירה את הגישה של יועצות ההנקה, שממעטות להציע לנשים לשנות את תפריטן בשביל יונקיהן, משום שזה עלול להרתיע נשים מלהיניק?
אם אני מכירה (-; (-; (-;

ללא טיפונת מרירות/כעס
טוב, כשיש סיבה לכעוס אני כועסת, אבל על מה יש לכעוס או להיות מרירה פה? זו לא אשמתו של אף אחד, ואפילו למרבה המזל זה לא מצב שאמור להישאר לעד.
אני גם חושבת על ילדים עם מחלות קשות, עם מצבים קשים, שמבלים תקופות אישפוז ארוכות בבית החולים. אלה באמת מצבים קשים! בהם באמת אפשר להישבר!

אלה באמת מצבים קשים! בהם באמת אפשר להישבר!
אולי זה העניין. כשרואים מצב מבחוץ הוא נראה כ"כ קשה מצב שישבור אותנו.
כשאנחנו בעצמנו מתמודדים עם דברים , אז זו המציאות ופשוט מתפקדים.

גדול
שי איתן אתה אוכל וגדל

בשמת
לאשפז ילד בבית חולים זה דווקא קל. כי את מעבירה את האחריות עליו לאנשים אחרים. ואת נמצאת שם רק בכדי לפנק ולאהוב אותו. הרבה יותר קשה מזה זה להתמודד עם המחלה בבית תוך כדי קיום של חיים נורמליים כביכול ולקיחת אחריות יומיומית ומלאה על המצב.

אני גם חושבת על ילדים עם מחלות קשות, עם מצבים קשים, שמבלים תקופות אישפוז ארוכות בבית החולים. אלה באמת מצבים קשים! בהם באמת אפשר להישבר!
כל אחד והפרופורציות שלו. כשאני חושבת על בשמת אני אומרת לעצמי - איזה מזל שלא צריך לחשוב מה מותר ומה אסור, ואני חושבת הרבה על הקשיים עם שי. ובשמת, חושבת על הילדים המאושפזים...

זה כנראה עניין של אופי (-; על מה אנחנו נחשוב:
אני חושבת על אלה שגורלם נראה לי הרבה יותר קשה (ילדים שנשקפת להם סכנת חיים, ילדים שסובלים מאוד),
ואנשים כמו אמא שלי, למשל, חושבים על אלה ש"אין להם שום בעיות" (יש בכלל מישהו כזה?).

זה עניין של בחירה, לראות את חצי הכוס המלאה.

כשאני חושבת על בשמת אני אומרת לעצמי - איזה מזל שלא צריך לחשוב מה מותר ומה אסור
איזה יופי שאני נותנת לך דברים להודות עליהם בחיים שלך D-:

בשמת לצערי אני פוגשת הרבה משפחות שבמצבי משבר ובמיוחד מצבי משבר סביב נושא בראותי, אינן מצליחות לתפקד. אינן מצליחות לארגן את עצמן בצורה שתביא לריפוי הילד או שזה נעשה כמחיר כבד משלמים שאר בני המשפחה. אני רואה אימהות שקורסות, מצבים שמצריכים התערבות מעמיקה יותר כמו תרופות או אשפוז. או מצבים שמצריכים התערבות של החוק.
זה מאוד מאוד מורכב לטפל בילד עם בעית אכילה כה מסובכת כמו של בנך. ועוד להיות לאחר הריון כה קשה, ועוד תוך כדי לאבד קרוב משפחה משמעותי.
ואת עוד צומחת מכל זה? זה דבר מיוחד בעיני.
יש כאלו שכאשר הם נמצאים במצבי משבר ולחץ הם מתפקדים בצורה טובה ואפילו טובה מאוד. השאלה מה קורה לאחר שהמצב הסטרסורי עובר.
אני מקוה שאת לא שוכחת לדאוג גם לעצמך.

" מתוך עולמות שבורים היא צומחת"....

_ואולי, כמו שאומרת ויויאן, ולא רק היא, עצם העובדה שפתחתי את הלב ופתחתי את הדף הזה והעמדתי את עצמי במקום של מי שמוכנה לקבל,
לקבל מהעולם ולקבל מאנשים,_

אני יודעת שזה דף תמיכה, ואני תומכת בך ובשי הגדל והמתחזק בכל ליבי.
אבל הפה הגדול שלי לא יכול בלי עצות: עכשו רק נשאר לך ללמוד לקבל מחמאה: לחייך ולהגיד תודה, (לואיז היי, לא אני המצאתי) במקום להתחיל עם כל הרציונליות הזו: "אני? ממני אתם מתפעלים? מה כבר עשיתי?"
גם לי יש גומות חן (קצת יותר קטנות משלך אמנם)... ואני מחייכת חיוך גדול מחבק כשאני אומרת לך את זה. (-;

בשמת ויש לי שאלה לגבי האלרגיות של שי, את כותבת מדי פעם שהוא עובר ניקוי מסויים ואז מותר לו לאכול חמאה אחרי הניקוי, או כל מיני דברים שקודם היה אסור.
את יכולה לפרט בבקשה מהו הניקוי הזה ומי מבצע והאם את מרגיש שזה עוזר?

טוב, לא העניין של לקבל מחמאה, אלא שחסר לי להבין.
אבל הנה, ההסבר האחרון של מיץ פטל הפיל לי יותר את האסימון.

הדברים שלכם נעשים לי ברורים ומובנים כשאני שואלת את עצמי שאלה פשוטה:

אילו אני לא הייתי פתאום, מה היה קורה?

ואז אני נשארת עם התגובות וההתנהגות של אנשים קרובים, ביחס לבעיה של שי, ואני מתחלחלת.
אם אני מנסה לדמיין מה הם היו עושים, בהעדרי - אני ממש לא יודעת מה היה קורה עם הילד. נזקים נוראים. אני לא רוצה לחשוב על זה בכלל.

ואתם יודעים מה?
זה חרא.
זה חרא לחיות בחברה, שבה הנורמה היא להפקיר את התינוק שלך, להכחיש את הבעיות שלו או להמנע מלטפל בו כמו שהוא צריך, כי לאמא שלו זה "קשה מדי".
זה חרא לחיות בחברה שבה אני לא "אמא נורמלית" שעושה את המובן מאליו, אלא אמא "גיבורה".
זה ממש מכעיס אותי.

טובי, הניקוי מתייחס לטיפולים בשיטה שנקראת ipec.
את יכולה לקרוא עליה ב- www.ipec.co.il
קיבלתי עליה המלצות מחברות ב"באופן טבעי", ששמעו או שהתנסו בעצמן.
זה נראה ממש כמו רפואת אליל, אבל זה כנראה עובד: הילד שלשל דם מחיטה, אורז, חמאה, דבש, עוף, גזר, שמן זית, ועוד - ועכשיו אוכל אותם וגדל.
מקוה שגדל...
נדע ביום חמישי.

זה חרא לחיות בחברה, שבה הנורמה היא להפקיר את התינוק שלך, להכחיש את הבעיות שלו או להמנע מלטפל בו כמו שהוא צריך, כי לאמא שלו זה "קשה מדי".
את צודקת מאוד! ובנוסף, הנורמה היא להגיד לאמא שהיא חושבת שהכל שטויות. אפילו לי זה פעם קרה שחברה אמרה שהיא בטוחה שמשהו לא בסדר עם הילד שלה (בקשר לגדילה ולעליה במשקל) ואמרתי לה שהוא נראה בסדר גמור ושאין מה לדאוג. בסופו של דבר באמת היה צורך בטיפול. צריך להקשיב לאמהות. אמהות (הן) קשובות ויודעות בדיוק מה מצבו של ילדן.

בשמת שלום , אני מעריצה את הכוח ואת כל העבודה שאת עושה בכדי ששי יגדל ויבריא.
אשלח לכם הרבה ריקי.
כרמלה המליצה על מטפלת בשם יונת, אני יודעת למה את מתכוונת, שיש יותר מדי טיפולים וזה קשה.
אך אם את יכולה לחשוב ולארגן מחדש אני ממליצה על השיטה הזו בחום רב אצלנו זה עשה ניסים.
לגבי מתן טיפות , בני הקטן לא מוכן להכניס שום דבר לפה, ובעצם גם האחים שלו לא רצו בזמנו.
אני לוקחת פרחי בך ובכדי שכל אחד מהם יסכים לקחת (כשהם היו קטנים) תמיד הגזמתי בהצגה
עשיתי המון פרצופים כי התרופה היא מרה או סתם טעם מוזר הם לא עמדו בזה ורצו להשתתף ולכן הסכימו לקחת תרופה.
הייתי לוקחת כוס מים ואומרת שזה עוזר להעביר את הטעם והם עשו כמוני.
חשבתי שזה ניכשל עם בני הקטן ולבסוף הוא נשבר ולא עמד בהצגה שחזרה על עצמה 4 פעמים ביום כשאהחים שלו שותפים ואני
וכולנו מגזימים .
בני הבכור קצת יותר רגיש לטמים כך שאצלו ההצגה היא אמיתית , והוא לוקח רק ביגלל כל המשחק כנ"ל לגבי הקטן , היום הוא רץ ראשון לשתות את המנה שלו.
שולחת המון חיבוקים
והוסיף את שי ואותך למאגר התפילות שלי ומקבלי הרייקי.

כמה משמח לדעת ששי יכול לאכול אורז וחמאה ועוף ועוד! זה גם אומר שגם את יכולה לאכול אותם, נכון?!

מחזיקה אצבעות לתוצאות הבדיקה ביום חמישי.
אגב, קראתי את הכתוב באתר של הקישור שנתת לי. לגבי שיטת הIPEC, וזה הזכיר לי טיפול שהייתי בו פעם אצל קינסיולוג!
שיטת האבחון ממש מצחיקה עד תמוהה.
במקרה שלי הוא גם נתן לי דיאטה שנשמעה כמו דיאטת קנדידה לכל דבר, וכמויות עצומות של ויטמינים. בנוסף גם קניתי מדליון כזה שאמור לנטרל השפעות קרינה אלקטרו מגנטית.
התמדתי כמה שבועות, אבל איפשהו הזנחתי את זה בגלל הדיאטה המאוד מגביהל שניתנה לי, זה המקום לומר לך כל הכבוד על היכולת שלך לעמוד בפיתוים ולא לאכול דברים שמזיקים לשי. נכון שאת אמא, ואמא אמורה לשים את בנה במקום הראשון. אבל אני מבינה שאת כבר לאורך זמן ארוך במיוחד מונעת מעצמך אכילה של דברים טרוויאלים ומפתים- אז כל הכבוד.

אגב, את יכולה לומצר מה שם המטפל/ת של שי בשיטה הזו? אני שוקלת לאור ההצלחה שאת מדווחת עליה אולי לפנות בעצמי לטיפול כזה(אני סובלת גם מאלרגיות היסטריות במערכת העיכול).

הנה יש לנו אמא שלוחמת כמו לביאה למען הילד שלה, ובסוף אני יודעת שהמלחמה הזו תצליח, כי פשוט לא יכול להיות אחרת... בשמת

פעם מישהי אמרה לי: "תמשיכי ותצליחי" וזה שינה את חיי |הודיה|

המשיכו בכיוון הטוב

שי תאכל ותגדל! אחרת נקרא לשוטר

מתכון כיפי לסלק? אשמח לשמוע. זה ירק מלא כל טוב.
נדמה לי שקראתי באיזשהו מקום שסלק עלול להפריע לספיגת ברזל. אני לא בטוחה בזה בכלל, אבל אולי שווה לבדוק את זה.

בהצלחה בבדיקה מחר!!!!!!

נדמה לי שקראת על הסלק במוסף הבריאות שהיה בשבוע שעבר (או שמא השבוע, עם כל החגים אני כבר מבולבלת) בידיעות. אין לי מושג אם זה נכון, אבל בכתבת ניפוץ המיתוסים שלהם הם כתבו הרבה מאד שטויות ודברים מטעים, אז לא הייתי מסתמכת עליהם בכלל.

בהצלחה בבדיקה מחר.

אני יודעת את זה על תרד עוד מההריון אבל על סלק לא שמעתי את זה. אשמח לדעת אם זה נכון - אם מישהו יודע.
בשמת מחזיקה לכם אצבעות למחר

מצטרפת לתפילה!

אם פי 3, אמנם מדור הבריאות בידיעות הוא אחד המקורות המדעיים והמהימנים שאני מכירה (-;, אבל לא קראתי את זה שם. בדקתי, והמקור הוא בספר של דר' ניבה שפירא על תזונת תינוקות בעידן השפע. היא כותבת שם שבסלק, וגם בתרד, יש תכולה גבוהה של ניטריטים, והם עלולים לפגוע בהמוגלובין. היא ממליצה לא לתת אותם בכלל לפני גיל שנה, ובכלל, לא להרבות בהם בגיל הרך.

בהצלחה בבדיקה היום.

<מחזיקה אצבעות>

אוקי. אני חושבת שהם גם כתבו את זה שם. ושאר הפרכות המיתוסים שם היו מזעזעות.

בשמת - בהצלחה בבדיקה

טוב, חזרתי שפופה.
הילד עלה 130 גרם, שזה לא רע - אבל 130 גרם בששה שבועות זה פחות טוב מ-155 גרם בארבעה שבועות.
הגובה לא עלה - למרבה התדהמה. איך, כשכולם רואים שהוא גבה והבגדים התקצרו עליו?
היקף הראש לא עלה.
ההמוגלובין לא עלה.

נבקש מה-ipec לנקות את סירופ הברזל הנתעב, וניתן לו.
אם זה לא יילך - עוד שבוע צריך יהיה לתת לו זריקות ברזל. זאת פרוצדורה מסוכנת בגלל הסכנה לתגובה אלרגית קשה, שלושה ימים רצופים, כל יום כמה שעות בעירוי לוריד.

זאת פרוצדורה מסוכנת בגלל הסכנה לתגובה אלרגית קשה, שלושה ימים רצופים, כל יום כמה שעות בעירוי לוריד
אי אפשר לנסות בהדרגה?

הרבה חיבוקים מכל הלב.

אי אפשר לנסות בהדרגה?
זאת ההדרגה. שנותנים את זה בטיפטוף איטי איטי, ולא את כל המנה בבת אחת, ועוד מחלקים את המנה לשלוש ונותנים אותה במשך שלושה ימים, ולא ביום אחד.

לטובי: המטפל שלנו הוא עדי שאנן. תוכלי למצוא אותו באתר שנתתי למעלה.
כל הכבוד על היכולת שלך לעמוד בפיתוים ולא לאכול דברים שמזיקים לשי
לא קשה לעמוד בפיתוי כשהמחיר הוא כזה.
לעומת זאת - דברים שהמטפל הסיני שלי המליץ לי בתוקף להמנע מהם לטובת האלרגיות שלי, אני יכולה להגיד שהשתדלתי אבל מדי פעם אכלתי.
מי שיש לו בעיית G6PD ואסור לו לאכול פול - תאמיני לי שהוא לא נוגע בפול, למרות הפיתוי. המחיר במקרה הזה הוא מוות.

הכל שאלה של "מה המחיר" ולמי.

אם אני משלמת את המחיר, והמחיר לא מסכן חיים - אז באמת, אפשר להתפתות.
ואם התינוק שלי משלם את המחיר, והמחיר מסכן חיים - אז באמת, אני אחסוך מכם את דעתי על אמא שעומדת במקומי ואוכלת ביודעין דברים שגורמים נזק לתינוק שלה.

בשמת! בדקתם את האופציה של דימיון מודרך בבני ציון? אולי זה יעזור?
לגבי עדי שאנן, אני לא סומכת עליו, אחותי הוציאה אצלו סכום עתק כי הוא הבטיח לרפא אותה מאסטמה וקרון ולא הצליח.
שולחת לכם חיבוק ושתעברו את תהליך הברזל הנורא הזה. ותפילה חזקה ומלאה לשי: תגדל! תאכל ותגדל!

אוי בשמת...
דווקא ניסיתי היום לשגר אל שי כמה מהקילוגרמים העודפים שלי... מה זה לא הצליח?
האם העובדה שהוא עלה במשקל (אפילו קצת) לא סימן חיובי בעיני הרופאים? שהוא גדל הכי מהר וטוב שהוא יכול כרגע? ושבעוד כמה שבועות הוא יהיה שוב יותר גדול? ואולי אז ייראה על המטר מה שהלב שלך יודע - שהוא באמת באמת גדל?
כי הפרוצדורה שאת מתארת - זה ממש קשה אפילו לחשוב על זה לא?
טוב היו עד כאן יותר מידי סימני שאלה.
שי אתה גדל ומתפתח!!!

טוב, היום הישגתי מזרק קטן ונתנו לו גם את הטיפות של שרון קוצר וגם את סירופ הברזל המגעיל בעזרתו.
שי עושה כמיטב יכולתו לא לבלוע, להחזיק בפה, לירוק, וגם בוכה בכל מאודו, בועט, מתנגד. ממש נורא.

אחרי זה ניהלתי איתו שיחה, והסברתי לו שוב, שהוא חייב לאכול את הטיפות ואת הסירופ, וגם חייב לאכול כל אוכל שאמא נותנת לו, כי הוא חייב לגדול. והסברתי לו, שאחרת נצטרך לעשות לו טיפול בבית החולים, שיהיה ממש לא נעים. נדמה היה לי שהוא מבין אותי, אז אחרי זה הוא אכל קצת תפוח אדמה בתנור, וקצת תפוח עץ. קצת פירושו משהו פחות מכפית...

בשמת,
אני עוקבת בדריכות אחרי מהלך הענינים עם שי ומרגישה את השפיפות וגם את המאבק והאמונה
שהדברים ישתפרו בקרוב !
אם יש לך כוח לענות, רציתי לדעת האם ידוע על ילדים עם קשיים כמו של שי?
מה סייע להם להתקדם ולהחלים?
אני מנסה לחשוב על מידע שיתן לכם כוח ועידוד.

ולשי הגדול, דרישת-שלום ממני ומיילדי @}

בשמת, אין לי מילים לחזק, לצערי

. חוץ מ תחזיקי מעמד וסה"כ את עושה את זה כ"כ טוב.

אני כל הזמן קוראת ועוקבת וכל יום משתדלת לשלוח לך ולשי אנרגיות חיוביות. .(מודה שקצת קשה לי בשבועיים האחרונים)
כל-כך הזדהתי עם מה שאמרת לגבי כך שאת אמא רגילה בתכלית. שאת לא מבינה ממה מתפעלים. כ"כ הזכיר לי אותי לפני 7 שנים, כשהתמודדנו עם קושי דומה (לא בתוכן, ברמה), וכולם מסביב כ"כ התפעלו (ממני) ואני לא הבנתי למה. ההבדל הוא שאנחנו יכולנו לראות את הסוף, ואצלכם? זה נראה לי כ"כ קשה! העניין הוא שבכתיבה שלך אפשר ממש לחוש את התסכול והקושי מצד אחד ואת העוצמה שלך מצד שני, אנשים מתחברים לזה ומקבלים השראה, איך מתוך הקושי הזה, שלפעמים נראה מצמית, את ממשיכה לתפקד ++.
רציתי להזכיר לך, במקרה ששכחת, לא לשכוח לטפל בעצמך, לפנק את עצמך ולהחזיר לעצמך את האנרגיות שאת משקיעה בבית, במשפחה, בעבודה. מגיעה לך איזו אמבט קצף טובה מדי פעם, סרט טוב, או משהו אחר שאת נהנית ממנו. את בטח זוכרת אבל זה כ"כ קל להגיד, "עכשיו יש משימה יותר חשובה". אל תשכחי שאת עושה את זה גם למען ילדיך , הם זקוקים לאמא בריאה ומאושרת!. לא שנראה לי שאת שחוקה, אבל בכל זאת עדיף אפילו לא להתקרב למצב הזה.
המון בריאות!

בשמת היקרה!
ליבי ליבי עמך. מצטרפת למיכל והאמת- תטפלי גם בעצמך. לגבי שי ותזונתו- אולי באמת לדבר איתו זה הפתרון, מבחינתו. יכול להיות שזה שמכריחים אותו יוצר אצלו אנטי? ככה זה אצלי. כשמכריחים אותי אז דווקא אני לא עושה. אחותי, כמו שאמרתי טופלה אצל עדי שאנן. במשך 6 חודשים הכול היה טוב, ואז אחרי שהטיפול נגמר- היא חטפה התקף איום של המחלה ממנה הוא ניסה לרפא אותה. היא אומרת שהוא אדם מקסים שמאוד מאמין במה שהוא עושה, אבל נראה לה שזה לא באמת אפקטיבי. אם תרצי אתן לך את הטלפון שלה ותדברו.
תחזיקי מעמד!(())

אולי תראו את התוצאות בפעם הבאה. ראיתי שאצלנו (הבכור גם FTT, למרות שברמה גבולית) הרבה פעמים היתה תחושה שהוא גדל או התגבר על בעיה, ולא ראו את התוצאות מיד, אלא רק בהמשך - אבל הן הגיעו. מקווה שגם אצלכם זה כך.

בשמת, אני לא יודעת אם תאהבי את הטיפ הזה, אבל אם מחליקים אצבע על הצוואר, זה עושה רפלקס של בליעה.

מה עם העניין של לעבור בית? אולי צריך להתקדם בחזית הזו?

בשמת,
אני קורא אותך לאורך כל הדרך בהתרגשות ובדמעות וכל-כך-כל-כך מקווה שהכל יתקדם היטב. ולטובה. ומהר.
אתכם, פה בעורף.

<אני יודע שזה יישמע קצת פסיכי מה שאני אגיד עכשיו. כבר רציתי להגיד את זה בעבר ונמנעתי. איכשהוא הבנתי מדברייך פה שאת גרה באיזור האוניברסיטה של שנינו. אני נמצא שם פעם בשבוע. יש משהו שאפשר לעזור?>

בשמת,
אני נכנסת לדף וקוראת ורוצה לחזק אותך ולהביע את תקוותי שבנך יתחזק ויגדל. כשביתי היתה תינוקת היא ינקה המון ונטתה לשלשל מדי כמה חודשים שלשול חריף לאורך מספר שבועות. שיניתי לה את התזונה והרביתי להניק, חשבתי שזה המזון הטוב ביותר והבטוח עבורה. לא העליתי על דעתי וגם איש מהרופאים לא רמז לקשר אפשרי בין התזונה שלי לבין הנטיה הזו שלה.
כשאני קוראת על ההתמודדות שלך אני לא יכולה שלא לחשוב על האומץ שלך לשאול את השאלות שאני כנראה לא שאלתי ולקחת אחריות על (וחלק ב) הטיפול בילדך.
את אשה אמיצה ומיוחדת. אני מקווה שאת יכולה לאפשר לעצמך מנוחה ומילוי מצברים ( () )

שליחה על ידי גיל* » 17 אפריל 2004, 17:52

לענבל שאלה - בשמת כותבת שבשבילה IPEC עובד. למה את כותבת פעמיים שכדאי לה להפסיק? הנסיון של אחותך לא מעיד על הצלחה או כשלון של אחרים.

בשמת, חיבוקים

וחיזוקים!

_הגובה לא עלה - למרבה התדהמה. איך, כשכולם רואים שהוא גבה והבגדים התקצרו עליו?
היקף הראש לא עלה.
ההמוגלובין לא עלה_

תגידי, האם יתכן שמדידת בגובה לא מדוייקת? בפעם הקודמת כתבת גבה בסנטימטר אחד (אולי יותר, הוא קצת השתולל).
אולי הוא גבה אז קצת פחות מס"מ ועכשיו הגיע לס"מ השלם או קצת יותר?

בסה"כ הוא עבר בתקופה האחרונה ממצב של חוסר גדילה, למצב של גדילה, מתונה אומנם, אבל הכיוון הוא נכון.
תתעודדי, אתם בדרך הנכונה!! קשה לראות את התהליך של החודשים האחרונים אבל היה שינוי.
אולי הוא לא מספיק בקנה מידה רפואי, אבל אולי שי הוא קצת יוצא דופן? אולי יש לו גנים של אמא?אולי הוא לא מתאים לטבלאות ולמספרים של כולם?

שי איתן אוכל וגדל וסופג ברזל!

אולי יש לו גנים של אמא?
כיון שיש לו לפחות 50% גנים של אמא, אזי אני סמוכה ובטוחה שלא ירחק היום בו הוא ידהר כמו בולדוזר במעלה טבלאות הגובה והמשקל! ושיזהרו כל מדי הגובה והמשקלים!!!
עד אז, החזיקו מעמד, באותה גבורה ואהבה שהחזיקה אתכם עד כה. ובשעות הממש נמוכות - כולנו כאן כדי לקרוא בקול ביחד:

שי איתן כולנו צופים בך גדל, אוכל וסופג ברזל!

בשמת, אני רואה שכל יום משתנה סל המוצרים שמותר לשי לאכול, מה דעתך לשלוח רשימה מעודכנת? אולי יעלו לנו עוד רעיונות?
נוגי (לשעבר אמא)

בשמת,
יש סירופ ברזל ,טבעי, מלסור 11, שמו , של חברת סוריה הספרדית.
מאד מאד טעים, מאד מומלץ לנסות, אם רק אין בו משהו שאסור לשי.
הסירופ נמצא בכמה בתי טבע . בעבר השגתי אותו ב"יופי של טבע", ברמת השרון. אולי יש קרוב יותר אליכם.
אולי את הסירופ הזה שי יאהב ואולי ממנו תצמח הטובה. בהצלחה ובתקווה, בתוספת איחולי כח לכולכם שסביבו.

לעניין הגובה, גם הגובה של בתי הגדולה משתנה. סימנו קו גבוה ואחרי כמה ימים הוא שוב נמוך. אמא שלי אומרת שיש הבדל אם מודדים בבוקר, בערב ובצהריים. לפי המדידה האחרונה היא ממש התנמכה!

עידכון קצר, כרגע בלי תשובות לשאלות:
הבוקר שי שלשל בצורה חריפה ובולטת. חשבתי שזה מהשסק שאכלתי אתמול. התברר שלא. זה מהברזל, שבשילוב עם מלחים וכלורידים גורם לאלרגיה.
אז היום עברנו טיפול לניקוי ונקווה שיהיה בסדר.

דיברתי עם הרופא שלנו, שמסר לי את הנייד שלו כדי שאוכל לעדכן אותו גם כשהוא במילואים, והוא אמר שהוא מקווה שהניקוי יפעל, ושבכל מקרה הוא מעדיף את הסירופ על פני פרוצדורת הזריקה, כל עוד הוא לא משלשל את נשמתו.
כמה ברזל נספג? לא יודעים. כל ניחוש הוא ספקולציה.

חידושי האוכל:
שי אוהב תפוחים (המזון המוצק הראשון שלו, שאז היה אלרגי אליו) ופריכיות אורז.
רואים את הגנים הרזים שלו...
קניתי גבינה לבנה אורגנית, ונראה אם זה יהיה טעים לו.

בינתיים איזה צחוק: מותר לנו לאכול מוצרי חלב, אז אני אוכלת. נו, ומובן שאני משתעלת ויש לי ממש ברונכיט אלרגי. רק אתמול תפסתי שזה אלרגי. מרגע שחזרתי לאכול מוצרי חלב.
הוא כבר לא אלרגי אבל אני כן D-:
הגיע הזמן לטפל גם באמא, הא?

בשמת
אני חושבת עליכם הרבה, למרות שאנחנו בכלל לא מכירות. מקווה שתרגישו יותר טוב כבר הלילה.

הגיע הזמן לטפל גם באמא, הא?
בהחלט!

איזה כיף! מוצרי חלב פותחים ים של אפשרויות: מעדנים, קוטג', גבינה צהובה. אולי גם אפשר לערבב את הברזל בתוך מעדן ולהמתיק את הגלולה?
אני יודעת שגם ממליצים לערבב שמנת מתוקה לתוך מאכלים של ילדים שלא עולים טוב במשקל.
הבעיה היחידה זה שוקו - מעכב ספיגת ברזל!

אמא נוגי, המינרלים שיש בחלב, ובעיקר הסידן מעכבים את ספיגת הברזל, אם בשוקו יש עוד מינרלים זה בטח גם מפריע. אבל החלב עצמו הוא בדרך כלל הבעיה.

ואוו, בשמת
אנחנו לא מכירות, אבל קראתי את הדף שלך בהתרגשות.
חיזקו ואימצו, את ובנך.

איזה כיף! מוצרי חלב פותחים ים של אפשרויות: מעדנים, קוטג', גבינה צהובה. אולי גם אפשר לערבב את הברזל בתוך מעדן ולהמתיק את הגלולה?
מה פתאום, מוצרי החלב היחידים ששי מוכן לאכול הם... החלב שלי.
ואצלו, אי אפשר לערבב שום "תרופה" באוכל: הוא תיכף תופס שהחבאנו לו באוכל, ומסרב לאכול. אחרי ששמתי לו בכוס המים שלו את אחד הדברים (הפוליקוז או איזה ברזל, לא זוכרת) הוא לא רצה לשתות מים במשך כמה שבועות...

לרחלי: כן, מדידת הגובה בגיל הזה לא מדוייקת. אבל אילו היתה עלייה משמעותית, היא לא היתה מתפספסת.
לגבי העקומות: אין פה סתם "בעיית עקומות". יש פה תינוק שהפסיק לגדול למשך חמישה חודשים, ושלא מדביק את הפער. זו הבעיה. עם זאת, מרגע שהשתלטנו על האלרגיות הוא קודם כל השקיע אנרגיות בהחלמה מהדלקת האלרגית, וכבר התחיל לגדול בהיקף הראש, בגובה וכו'. למשל, בגובה עלה לפחות 6 ס"מ מאז שהתחלנו בטיפול - כאמור, אחרי חמישה חודשים שלא עלה, או עלה שני סנטימטר.

לענבל: לנו עדי שאנן לא הבטיח כלום. הוא אמר לנו שיש סיכוי של 90% בערך להצליח - מה שאומר, שבערך אצל 10 אחוזים השיטה לא עובדת. הוא גם אמר לנו שאצל תינוקות יש סיכוי יותר טוב מאשר אצל מבוגרים, ואני יודעת את זה כבר מזמן, כי ככה זה בכל ענפי הרפואה המשלימה. זה קשור לחיוניות ולהתחדשות של הגוף ולפחות הצטברות של נזק.
האמת? גם אם יחזרו לו חלק מהאלרגיות בעוד שנה לא איכפת לי. כרגע זה עובד, ומאפשר לשי לחזור ולגדול.
אם יחזרו אלרגיות - נטפל בהן כשיחזרו. ממילא מדובר באלרגיות שאמורות לעבור מאליהן עד גיל 5. הקריטי הוא עכשיו, לפתור את בעיית האנמיה והגדילה. אחר כך - אלוהים גדול...
טוב, חייבת לרוץ
ושוב תודה לכולם!

מחזיקה אצבעות
שי-איתן!

בשמת שלום
חושבת עליכם הרבה,
מה שלום שי ?
האם הברזל עלה .
סליחה על כל השאלות , ביחוד שאנו לא מכירות.
המון הצלחה
אהבה ואור

בשמת,
הרבה זמן לא נכנסתי לאתר, ושולחת לך את תנחומי על סבתך.

ממש התרגשתי לקרוא על ההתפתחויות החיוביות אצל שי.
יש לי כל כך הרבה שאלות אבל לא בטוח שכולן מתאימות.
בכל אופן, רציתי לשאול אם שי יכול לאכול מוצרי סויה?

את כותבת על ההתמודדות עם שי כאילו שזאת ההתמודדות הבלעדית שלך. האם אין לך תמיכה או עזרה ממשפחה, חברים, שכנים?
האם יש אנשים שרוצים ויכולים לעזור ואת פוחדת לאפשר להם?

לגבי ה"גיבורה", "קדושה", וכו' אני יכולה להגיד לך שמתוך הדף אני מקווה שאת מקבלת כוח ועוצמה ואני רוצה שתדעי שמבחינתי את באופן עקיף גם נותנת המון כוח.
זה פשוט מחזק אותי לראות את הנחישות, המסירות, האהבה ללא תנאי שלך. זה מחזיר אותי לעניין הפרופורציות.
דברים שרואים משם, לא רואים מכאן. הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו ומן הסתם גם לא מרגיש אותו, כי הוא שם!
כך גם את לא רואה את המצב כגבורה או מעמסה, כי זה שם.
אבל מי שלא חי את המצב הזה, זה נראה לו כמו "דבשת" רצינית.
יש אנשים שבהחלט מתפרקים ממצבים כמו שלך כי נגמרים להם הכוחות.
כתבתי קודם ואני באמת מאמינה שהאל נתן לך את שי (ושי בחר בך) משום שאת יכולה להתמודד עם המצב - ושוב, זה ממש לא מובן מאליו.

אז אני מחזקת את ידיך
ושולחת לשי-איתן ולכל המשפחה ( כי כולכם בסירה הזאת ביחד) הרבה אור ואהבה וכוח.

בכל אופן, רציתי לשאול אם שי יכול לאכול מוצרי סויה?
כן, זה נוקה ממש לפני שלושה שבועות או משהו כזה. למה את שואלת?

_את כותבת על ההתמודדות עם שי כאילו שזאת ההתמודדות הבלעדית שלך. האם אין לך תמיכה או עזרה ממשפחה, חברים, שכנים?
האם יש אנשים שרוצים ויכולים לעזור ואת פוחדת לאפשר להם?_
יש לי עזרה (אבל צינזרתי).

תמיכה?
יש לי פה בדף הזה.

דוגמא לתמיכה שאני מקבלת מסביבתי הלא וירטואלית:
ביום שישי הייתי בארוחה משפחתית. אמנם באנו כרגיל עם הגולאש שרני בישל, אבל גם יכולתי לאכול אספרגוס (בלי הרוטב), קבב ואבטיח מתוך מה שהיה שם. אז מישהי (אני בכוונה לא חושפת) אמרה לי "בשמת, אני מאוד גאה בך על זה שאת כבר אוכלת נורמלי".
במובן של:
עד עכשיו, מאיזו סיבה מופרעת ולא ברורה, את לא אכלת את האוכל הנורמלי שיש לנו פה, והנה "חזרת בתשובה", את שוב שפויה ולא קיצונית ופסיכית, ואת סוף סוף מסכימה לאכול איתנו אוכל "רגיל" .

אני לא יודעת איך ההערה הזאת היתה נשמעת לכם.
לי זה נשמע מאוד לא תומך.
היא "גאה בי"? גאה בי???? זה הניסוח שהיא בוחרת בו?
ניסוח תומך בעיני היה משהו כמו:
"אני מאוד שמחה בשבילך שמותר לך סוף סוף לאכול כמה דברים שאת אוהבת".

אה, ולפני שכל מיני רחמנים טובי לב יקפצו עלי עם "אולי הבנת אותה לא נכון", אני כמובן חייבת להסביר שהילד אלרגי כבר שנה וששה חודשים, ואחותו לפניו היתה אלרגית ארבע שנים, וכל פעם שאני נפגשת איתם שואלים אותי מחדש שאלות שברור מהם, שהם חושבים שאני פסיכית ושהמצאתי את האלרגיות שלו.
טוב, וברור שלדעתם אני מטורפת קיצונית מפני שאני ממשיכה להניק במצב שבו אסור לי לאכול כמעט כלום. איזו אמא מסכימה לסבול ככה? מוגזם לחלוטין. את הילד צריך להאכיל באיזו פורמולה ולאשפז בבית חולים, ושאני אוכל לחיות בצורה נורמלית ולאכול כל מה שאני רוצה .

אוי בשמת, זה מאד מבאס כשאת נאבקת מאבק קשה כל כך וארוך כל כך בזמן שסביבתך המיידית אינה תומכת. אינה תומכת? אולי אפילו גרוע מכך...
אז אני שולחת לך חיזוקים וירטואליים רבים ומדמיינת אותך כלביאה שמגנה בחרוף נפש על גוריה

בשמת, אני מאוד גאה בך על זה שאת כבר אוכלת נורמלי
מבינה אותו כמוך. טוב שמחשבים לא נעלבים מפרצופים שעושים מולם.

אני שמחה שסינדי כתבה ככה, ישיר את כותבת על ההתמודדות עם שי כאילו שזאת ההתמודדות הבלעדית שלך. זו גם ההרגשה שלי, לכן אני כל הזמן שואלת עליך, מה שלומך, אם את דואגת לעצמך, ואם דואגים לך.

בכל הנושא הזה של להאבק מול העולם, איך את עומדת מול הממסד הרפואי הקונבנציונלי?
אמרת בעבר שאתם מטופלים במחלקת הגסטרו של שניידר, ותהיתי אז אם הם מהווים מבחינתך גורם תומך או גורם שצריך כל הזמן להאבק בו. הם גם חושבים ש את הילד צריך להאכיל באיזו פורמולה ולאשפז בבית חולים?

לא בגסטרו (שם הם רק עשו קולונוסקופיה, ונתנו ייעוץ, אבל זו לא בעייה של גסטרו-) אלא במחלקת "אישפוז יום ילדים".
כמו שכבר כתבתי בעבר, הרופא שלנו נפלא. והוא ממש ממש נגד להאכיל את הילד באיזו פורמולה (ממילא ניסינו ולא הלך) ובמיוחד נגד לאשפז (באישפוז יום רק באים לכמה שעות לבדיקות ולפגישות עם בעלי המקצוע). מה יועיל פה אישפוז.
הרופא שלנו בעד אמהות שמוכנות להשקיע בילדים.
הרופא אוהב ילדים.
ממעט בהתערבויות עד כמה שאפשר.
ממעט בהתעללות בילד עד כמה שאפשר (פעמים אחדות חסך משי את בדיקת הדם, כי היה ברור שההמוגלובין לא עלה או שממילא אין שום התערבות שאפשר לנקוט כרגע, אז למה סתם לדקור את הילד רק בגלל הסקרנות שלנו לדעת כמה זה עכשיו בדיוק).
מאוד תומך, אבהי ומרגיע.
נתן לי את מספר הנייד הפרטי שלו כדי שאדווח לו למילואים מה קורה עם הברזל של שי, כדי לבדוק אם מוכרחים לתת זריקת ברזל (כזכור, פרוצדורת בית חולים שצריך לארגן, וכמה שיותר דחוף אם שי לא יצליח לקבל את הסירופ).
לגמרי תומך בניסיון ללכת לאייפק - למרות הספקנות הגדושה שלו ביחס למיני אלטרנטיביים.
לגמרי בעד חיסונים - אבל מסתפק בקצת לנדנד לי מדי פעם (טוב, האמת שאני רוצה חיסון טטנוס, פשוט לא הגעתי לזה).

בקיצור, רק תשבוחות לי לרופא שלנו, ובכלל היחס שם ממש נפלא, באופן כללי.
וזה גם כן "הממסד הרפואי הקונבנציונאלי", אז איזה יופי לנו.

ובהערת אגב על הממסד הרפואי הקונבנציונאלי, אז יש לי עוד חברה שנחשבת רופאה קונבנציונאלית, וגם היא שייכת לאותם רופאים נפלאים יחידי סגולה.

או שרופאים בלי "בעיית אגו", תומכים ומעודכנים הם לא "ממסד רפואי קונבנציונאלי" בעצם ההגדרה?
<בשמת מתחילה לתהות בענייני הגדרות וזה סימן שהיא יצאה מאיפוס לחלוטין>

וואו, אין לי מילים. איזה יופי! (בדקתי ב הבעות בצ'יק צ'ק ואין שם הבעה של נהרה על הפנים, אז תנסי לדמיין)

"בשמת, אני מאוד גאה בך על זה שאת כבר אוכלת נורמלי".
גררר, מותר לי להיות גאה בך שלא שפכת עליה קצת רוטב?
אני נורא סקרנית, מה ענית לה?

בשמת, אני מאוד גאה בך על זה שאת כבר אוכלת נורמלי
מותר לתת משמעות אחרת למשפט (ולא אכפת לי שלא זו היתה הכוונה המקורית)?
בשמת, אני מאד גאה בך שהצלחת להביא את שי למצב שבו את כבר יכולה לאכול אוכל נורמלי!
והרי אנחנו יודעים כאן, שזה לא רק זמן, אלא גם הרבה עבודה קשה...
אז אני גאה בך!

שאלתי לגבי הסויה מאחר ובסויה יש הרבה מרכיבים מאד בריאים, וכך תוכלי גם את לאכול טופו ומוצרי סויה שמחזקים את הגוף, ולהרחיב את אפשרויות התזונה וגם להכין לשי מאכלים רבים עם סויה וטופו.
יש אתר מקסים של צמחונים: www.veg.co.il

אני שמחה לשמוע שיש לך עזרה. אני לא יודעת איך אפשר היה להסתדר אחרת (טכנית, מנטלית ונפשית) ותמיכה אכן יש לך כאן בשפע.
בשמת, אני מאוד גאה בך על זה שאת כבר אוכלת נורמלי
לנשום עמוק! אין מה לעשות, ייתכן וזה בא ממקום של תסכול ושל איום ולא של ביקורת.
למה הכוונה? לכך שכאשר היא רואה איך את מתנהגת, היא לא בטוחה שהיא הייתה יכולה להסתדר במצבך, לוותר כמוך, להשקיע כמוך וכו' וזה אולי מאיים על מי שהיא בעיני עצמה. וההגנה הכי טובה היא התקפה, ציניות, ביקורתיות.
בכך שמשהו אצלך "לא בסדר", זה עושה שהיא "בסדר" (בעיני עצמה כמובן). אנחנו הרי מי שאנחנו רק באופן יחסי לאחר.
אני מניחה שלא קל בכלל להתמודד עם הערות וביקורת (למי זה כן קל?!), אבל זה נראה לי שטויות לעומת שאר הדברים שאת מתמודדת איתם. אני יכולה רק להציע לך להיות יותר בקשר עם מקורות התמיכה שלך ולהתרחק ממי שמחליש אותך.
גם אני סקרנית לשמוע איך הגבת, ושולחת לך המון חיזוקים