בצומת דרכים בחינוך ביתי

שלום לכם. אנחנו משפחה בחינוך ביתי כבר 8 שנים עם שלושה ילדים.
אני נמצאת בצומת דרכים ואני ממש זקוקה לאוזן קשבת ולעצה טובה. אני לא כותבת בדרך כלל את בעיותיי האישיות באתר כזה נרחב ולכן אני קצת מתביישת ומכאן השם הבדוי.

הקושי שלי הוא מכמה רבדים. אבל אני חושבת שהכל מסתכם בזה שאני מרגישה לבד. ואני עייפה. נורא קשה לי להיות בשבילם כל היום. הם לוקחים הכל ממני ואני שמחה לתת. אבל לא נשאר ממני כלום.
בן זוגי יוצא ב 6-7 בבוקר וחוזר ב 8-9 בערב. אין לנו עזרה מהמשפחה מכל מני סיבות. כל החינוך ביתי תלוי על הכוחות שלי. למען האמת אני מרגישה שכל המשפחה תלוייה על הכוחות שלי. אם אני חולה או שאני מרגישה מותשת. בן זוגי גם נהייה חולה או מרגיש מותש. הילדים מאבדים את הצפון. ואני צריכה לאסוף את עצמי איכשהו ולתפקד.
התחלתי לחשוב על מסגרות לילדים רק כדי שתהיה לי עזרה. שמישהו יעזור לי בנטל. מגיע לי לנוח לא? גם אם זה לא תואם את השקפת עולמי. אני מאמינה בחינוך ביתי בכל ליבי והולכת בדרך מתחילת ההורות שלי. אבל אני כבר לא יכולה לעשות את זה לבד.
אני אומרת לעצמי הלואי שהייתי חלק מאיזשהי קהילה רוחנית. אפילו משפחה. אנשים שאני ארגיש עטופה ומוגנת ומשם אוכל לתת. אבל אני מרגישה תלושה מרחפת. זה דורש ממני כ"כ הרבה כוחות להחזיק את עצמי ולהחזיק את כל המשפחה הקטנה שלי. אני מתחילה להבין את כל האנשים שמצטרפים לקהילות דתיות למניהן. האינדוידואליזם שאני מאוד אוהבת ושהוא חלק מהאישיות שלי. הופך להיות סלע ענק על כתפיי.
מצחיק. יצא לי גריין "תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך." הלואי שזה היה כזה קל...

טוב כל הילדים התעוררו אני אמשיך מאוחר יותר.

מנסיון פרטי שלי
משיחות עם מגוון חברות מהחינוך הביתי, מדברים שעולים במפגשים
לכולן יש נקודת משבר
כולנו מגיעות באיזה יום למצב "שרוצות להחזיר את המפתחות"
כן לא להמשיך בחינוך ביתי - זו אך ורק בחירה שלך
אם את סובלת /קשה עד בלתי ניתן להמשיך אז למה?
האם זו רק נקודת משבר?
הצעה:
קחי דף ועט ובמשך שבוע תרשמי את נקודות האור שהיו לך בחינוך הביתי
ואת המצבים שיצרו את הקושי שחשת במועקה הכבדה.
בסופו של שבוע תתחילי לנתוח את הדברים
ואז פרוש לפניך המצב כמו שהוא
וזה לדעתי בסיס לקבלת החלטות.
לא חינוך ביתי בכל מחיר (לדעתי)
והיה ולאם המשפחה לא טוב -
אוטומטית עובר לילדים.
אז מה עשינו בכך?

תודה שרית על העצה
ברור שלא חינוך ביתי בכל מחיר. בסה"כ לילדים טוב. הם מודעים למזל שיש להם שהם בבית. והם אומרים את זה.
היו לי פה ושם רגעי משבר. אבל משבר כזה עוד לא היה לי. שבא לי באמת כמו שאת אומרת. להחזיר את המפתחות.
מאיפה את שואבת את הכוחות שלך? אני חושבת שאני צריכה ללמוד איך לתחזק את עצמי.

אני חושבת שאני צריכה ללמוד איך לתחזק את עצמי.

בדיוק מה שחשבתי לעצמי.
הציפיה לעשות הכל לבד היא ציפיה תרבותית מוגזמת לחלוטין.
הנה משהו שכתבתי אתמול בפורום אחר, למישהי שאמרה שהיא צועקת על הילדים. חסרה לנו תמיכה - וזה מאוד גרוע בשבילנו.
מפריע לנו לעשות את הדברים הכי חשובים לנו, כמו לתמוך באחרים. כשאין לנו תמיכה לעצמנו, זה לא עובד.

לפעמים התמיכה הנדרשת היא פיזית - כמו עזרה בסידור, נקיון ובישול. ואם הבנתי נכון וכל ילדייך מתחת לגיל 8, זה לא פשוט, אבל יתכן שאפשר לחולל שינוי כך שהם ישתתפו יותר ותעבדי פחות.
אבל אני חושבת שהתחזוקה האמיתית היא רגשית. זמן זוגי, זמן לבד, זמן עם חברות, והכי חשוב, בסדירות, שיחות עם אדם שממש מקשיב לך. בין אם זה כלול באנשים הקרובים הללו, ובין אם זה מישהו חיצוני.
אני יכולה להעיד מעצמי. גם עם כל העזרה הפיזית שבעולם - למשל באוגוסט כשהתקשיתי לארגן לעצמי "זמן תמיכה רגשית" מה שבד"כ יש לי בסדירות, זה היה מאוד מאוד קשה.

תודה לך סאלי. המילים שלך נגעו בי עמוק. מאוד אהבתי את מה שכתבת לאישה ההיא.
את צודקת. אולי זה באמת מה שאני צריכה. מישהו לדבר איתו באופן תדיר. באמת חסרה לי מאוד התמיכה הריגשית. באמת הלואי שהיתה לי אמא או אחות. כ"כ חסרה לי הקרבה והחום שמישהו שיהיה איתי. בן זוגי תמיד נמצא במצב הרבה יותר גרוע ממני כשאני בנפילה.

ממה שאת מספרת נשמע שאת "בתפקיד" (יעני - עובדת) מ-6 בבוקר ועד 9 בערב. זה יוצא 15 שעות עבודה ביום! זה המון! ממה שראיתי, בחיים צריך איזשהו שינוי, איזשהו אוורור. נניח 60% מהזמן עושים דבר איקס ו-40% מהזמן עושים דבר וואי. ואת מתארת מצב בו נשמע שכמעט 100% מזמן העירות שלך את עושה דבר אחד! זה מתיש!

האם יש סיכוי שנניח יומיים בשבוע בעלך יגיע בשעה 17:00 הביתה, ואת תצאי לבלות עם חברה או אפילו תישארי עם עצמך בבית בעוד שהוא מוציא אותם לאנשהו? זה יכול לעשות הבדל עצום. ואם בעלך לא יכול, אז אפילו בייביסיטר. מה את אומרת?

שמחתי מאוד שיכולתי להושיט עזרה ראשונית קטנה

בן זוגי תמיד נמצא במצב הרבה יותר גרוע ממני כשאני בנפילה

וזה ככה הרבה מאוד פעמים. מקובל להסתמך לתמיכה רגשית על בן הזוג. וזה אכן יכול להיות מקור נפלא לתמיכה. אבל לא תמיד, ולא להכל, ולא כתמיכה בלעדית.
השינוי הגדול בחיי הרומנטיים קרה כשהבנתי את זה. שאי אפשר להטיל הכל על בן הזוג. שהוא יכול לתת דברים, אבל בטח לא תמיד, ובטח לא הכל, ולפעמים אפילו לא את מה שאני מחפשת, אלא דווקא דברים אחרים.
ואני למדתי לחפש את מה שאני צריכה (וחייבת) - לא רק אצלו, ולפעמים בעיקר לא אצלו. יותר אצל משפחה וחברים, וכמובן בסדנאות ובאימון שתמיד קיבלתי.

מאחלת לך בהקדם לפרגן לעצמך
מישהו לדבר איתו באופן תדיר
גם אם בתור התחלה זו השכנה ממול

אבל אני חושבת שהכל מסתכם בזה שאני מרגישה לבד. ואני עייפה. נורא קשה לי להיות בשבילם כל היום. הם לוקחים הכל ממני ואני שמחה לתת. אבל לא נשאר ממני כלום.
וגם -
אינדוידואליזם שאני מאוד אוהבת ושהוא חלק מהאישיות שלי. הופך להיות סלע ענק על כתפיי.

להזדקק לחברת אנשים זאת לא חולשה, זה לא ויתור, זאת גדילה. כשאני עם הלבד הזה אני לא מופרית, הילדים שלי לא מופרים. נחמד נעים וטוב לנו אך זה לא מספיק. אנחנו משאבות אנרגיה, זקוקים לה, אנחנו חיות חברתיות שזקוקות להימצא נון סטופ בחברת בני אדם אחרים. אנחנו אמורות לשבת יחד, לבשל, לעבוד בשדה, לכבס בנהר, וללהג ולפטפט פטפוטי סרק ולא להרגיש איך שהזמן עובר לו. נהיינו אילמים, מתקתקים על מקלדות ולא משתמשים במיתרי הקול מספיק. כי כל כך קשה להתארגן ולצאת מהבית. זה מבצע. החוכמה היא לא להתקע בבית. בחוץ הכל זורם. במפגשים, בסידורים, בנסיעה אפילו. הגרוע מכל היא הישיבה בבית. מאבדים את הכישורים החברתיים.
ללכת למסגרות זה להשתייך לקהילה. זה לפגוש אנשים שונים ממך באורח החיים. זה לדעת לקבל אותם ולהתמודד עם השוני, לאהוב אותם על מי שהם.
אנחנו בשלב הפיכתנו למוטציה של בני-אדם.

בודדה (-: באמת קשה למצא בני אדם כשאת רוב הזמן בבית. לילדים יש יותר חברה ממני. הם יוצאים ונפגשים ומשחקים. אני זאת שנשארת רוב הזמן ללא חברה. ובאמת הכישורים החברתיים די נשחקים.

סאלי. _השינוי הגדול בחיי הרומנטיים קרה כשהבנתי את זה. שאי אפשר להטיל הכל על בן הזוג. שהוא יכול לתת דברים, אבל בטח לא תמיד, ובטח לא הכל, ולפעמים אפילו לא את מה שאני מחפשת, אלא דווקא דברים אחרים.
ואני למדתי לחפש את מה שאני צריכה (וחייבת) - לא רק אצלו, ולפעמים בעיקר לא אצלו._ תודה רבה רבה על התיזכורת הזו. אני כל הזמן שוכחת את זה. אני מצפה ממנו למלא את כל החסר. וזה הוא לא יכול לעשות בשבילי, כמו שאני לא יכולה לעשות בשבילו.

אלמונית. ניסינו כמה פעמים לעשות שאני אקבל כמה שעות חופש. אבל זה תמיד התמסמס. בדר"כ אני מעדיפה להשאר בבית ואז פשוט דברים זורמים כמו שהם ואני לא מקבלת את החופש שלי. הבן זוג שלי הוא אדם מאוד מפרגן ואכפתי. והוא באמת רוצה שיהיה לי טוב. אבל החיים סוחפים אותנו כנראה.

תודה רבה רבה על התיזכורת הזו.

שמחתי

אם תתחייבי למשהו חיצוני זה אולי יכול לעזור עם ההתמסמסות הזאת. למשל לשלם מראש לאיזה חוג, או לקבוע עם חברה פעמיים בשבוע לצאת להליכה רגלית (שזה מעולה גם מבחינת ספורט וגם הזדמנות נפלאה לפטפט) ולסכם איתה שלא תאפשר לך למסמס את זה. ממה שאת מתארת, נשמע לי ששעות החופש האלה כל כך חשובות, ששווה ממש להילחם בשבילן, ולא לתת להן בשום אופן להתמסמס. אפילו אם זה קשה. ואפילו אם את צריכה ממש להכריח את עצמך.

גם אנחנו בחינוך ביתי, ולפעמים אני פשוט קובעת עם איזה חברה ומודיעה לבעלי שאני יוצאת ברגע זה מהבית ולהתראות. זה חשוב ביותר.

ואני רוצה להציע לך, בהמשך לדברים שנכתבו כאן שתניחי רגע את ההחלטה על כן או לא חינוך ביתי בצד ותנסי באמת לדייק ולראות מה הדברים שקשים ומפריעים לך. פשוט כי אני מכירה גם הרבה אמהות שהידים שלהן לא בבית והן עדיין מרגישות כמוך ואיכשהו מרגיש לי שאנחנו נוטים מהר מדיי להפיל הכל על החינוך הביתי.

לי נשמע שעולה ממך קול של "איפה אני ?? " "מה איתי ??" שהוא לגיטימי לגמרי ולדעתי צריך להקשיב לו עוד ועוד ולא לפחד ממה שעולה שם. לשבת עם עצמך ולסות לדייק, להרשות לעצמך לחשוב בכל הכיוונים, להרשות לעצמך לשהות בתחושה.
אני אתן לך דוגמא מעצמי, אני עכשיו בתקופה מאד אינטנסיבית עם ארבעה ילדים לא ממש גדולים ועוד זוג תאומים קטנטנים ובתקופה היותר ראשונית הרגשתי שהטיפול בתאומים (בעצם זה די עדיין ככה...) הוא ממש בלי הפסקה, רק מקלחת של לפנות בוקר מפרידה בין היום שהיה ליום שיהיה... בקיצור. הרגשתי מועקת ברמות. נכנסתי להתקלח וניסיתי לחשוב, כשיצאתי מהמקלחת מה הכי בא לי עכשיו. הרשיתי לעצמי אפילו להרגיש דברים כמו: "להיות בלי אף ילד" או "לשים את התאומים אצל מטפלת ולשכב במיטה עם ספר או לפגוש חברה בבית קפה" שזה בכל זאת מחשבה מאד קיצונית עבורי, אבל אחרי שאפשרתי לה להתקיים ולהיות יכולתי לשחרר את המקום הזה ולהמשיך הלאה ולנסות בכל זאת למצוא לעצמי רגעי איוורור פה ושם. או אפילו רק לתת לעצמי לגיטימציה לזה שבאמת נורא עמוס וקשה לי עכשיו וזהו...

שתניחי רגע את ההחלטה על כן או לא חינוך ביתי בצד ותנסי באמת לדייק ולראות מה הדברים שקשים ומפריעים לך. פשוט כי אני מכירה גם הרבה אמהות שהילדים שלהן לא בבית והן עדיין מרגישות כמוך

מסכימה מאד

רוצה לחזק ולומר- דאגי למלא את עצמך. אי אפשר לתת כל הזמן בלי למלא את עצמך.
אני מזדהה מאוד עם מה שכתבת. אני נמצאת במצב דומה בתקופה האחרונה, בח"ב כמעט בלי רגע לעצמי. לפעמים אני רק רוצה לנקות בלי שימשכו לי ברגלים, להספיק לחשוב מחשבה ברצף בלי שיזדקקו לי. לפעמים אני חושבת שזה פשוט לא אנושי לחיות ככה. לא הגיוני. ומצד שני מאמינה בכל לבי שח"ב הוא הכי נכון עבורנו, מרגישה שזו ה"עבודה" שהכי נהניתי לעשות בחיי , הכי מאתגרת ומספקת אותי.
ולקח לי זמן ועזרה חיצונית להבין - אני זו שצריכה לדאוג לעצמי. וכעת אני בתחילתו של תהליך ולאט לאט, עם המון קושי, יוצרת את הזמן שימלא אותי. וכל פעם אני מצליחה "לבטל" עוד סיבה ללמה אין פתרון, וכל פעם לומדת שקודם כל אני צריכה להאמין בתוכי שמגיע לי. ולמדתי שאני מתמלאת אפילו רק מלדעת שהזמן הזה, שלי, מחכה לי, ולכן עובדת על יצירת שעות קבועות בשבוע שיהיו שלי.
כמו שכבר כתבו לך- מצאי מה הדברים שימלאו את נפשך ודאגי שיהיו מצויים בשגרה שלך.
בהצלחה

דרך אגב, יכול מאד להיות מצב שזה פשוט כבר לא מתאים. לפעמים המסקנה היא שצריך לשנות. מה שחשוב הוא לשים את האצבע על הנק' הנכונה של מקור התסכול.

שתניחי רגע את ההחלטה על כן או לא חינוך ביתי בצד ותנסי באמת לדייק ולראות מה הדברים שקשים ומפריעים לך. פשוט כי אני מכירה גם הרבה אמהות שהילדים שלהן לא בבית והן עדיין מרגישות כמוך
מסכימה ומוסיפה, שהתקופה הכי קשה בחיי היתה כשעבדתי במשרה כמעט מלאה וגם הייתי אמא. לא היה רגע לנשום, פשוט הייתי עסוקה בהשרדות, ואת מעט רגעי החסד שמרתי לילד. וזה היה רק עם ילד אחד קטן.

בהמשך לרסיסים ולתפוח אדמה, אני רוצה להציע לך לחשוב אילו צרכים שלך לא נענים. הרי לשלוח את הילדים למסגרת - זו אסטרטגיה. אולי בסופו של דבר תגיעי למסקנה שזו האסטרטגיה הטובה ביותר, אבל זו אסטרטגיה. אני מנחשת שמה שאת זקוקה לו זה חופש, מילוי מצברים, זמן לעצמך, האפשרות לטפל בעצמך, להיות עם עצמך קצת לבד - כל נושא התחזוק העצמי, כפי שכתבת.

לשלוח את הילדים לבית הספר זו אסטרטגיה אחת. אחרי שמיקדת לעצמך למה את זקוקה, ואיך את יכולה להשיג את זה (ללכת ללמוד, ללכת לטיפול/אימון, לקבל מסאז' שבועי מקצועי, ללכת כל יום לים, לצאת עם חברות - כל הדברים שיעזרו לך להתחבר לעצמך ויעשו לך מסאז' לנשמה), תוכלי לבדוק האם ניתן לממש את כל זה בדרכים אחרות. אולי בייביסיטר שלוש פעמים בשבוע? אולי עוד יד בבית? ואולי באמת לשלוח לבי"ס יהיה הפתרון המיטבי עבורכם.

מיצי, נהניתי מכל מילה

מרגישה שזו ה"עבודה" שהכי נהניתי לעשות בחיי , הכי מאתגרת ומספקת אותי.
עוד נקודה כואבת היא כמובן הפרנסה. אני מרגישה שאני מוציאה המון כסף ולא מכניסה. אבל אני משקיעה את כל זמני בבית ובילדים. האם כלכלית אני יכולה לחיות ברמת חיים הזו. כל הזמן קונים, מבזבזים את החיים בתוך החנויות. אני חושבת להפסיק את מינהג המתנות. לא רוצה לקבל ולא לתת. די לי עם הצרכנות הזאת.

באמת קשה למצא בני אדם כשאת רוב הזמן בבית. לילדים יש יותר חברה ממני. הם יוצאים ונפגשים ומשחקים. אני זאת שנשארת רוב הזמן ללא חברה. ובאמת הכישורים החברתיים די נשחקים.
אז את נשארת בבית כי את צריכה לחכות להם עם הארוחות והכביסה והטלפונים. מבוצרים בבתים עם הגחות קטנות החוצה. אני עוקבת, מעניין אותי למצוא את נוסחת הפלא, איך עדיין להחזיק באידיאולוגיות שלנו מבלי להתגמש עם שאר הדברים.

עוד נקודה כואבת היא כמובן הפרנסה. אני מרגישה שאני מוציאה המון כסף ולא מכניסה. אבל אני משקיעה את כל זמני בבית ובילדים. האם כלכלית אני יכולה לחיות ברמת חיים הזו. כל הזמן קונים, מבזבזים את החיים בתוך החנויות. אני חושבת להפסיק את מינהג המתנות. לא רוצה לקבל ולא לתת. די לי עם הצרכנות הזאת.

נשמע כמו התחלה טובה לשינוי כלכלי @}

אבל רק שימי לב שכדאי להיות רציונלית. כמה באמת תרויחי "בחוץ" לעומת כמה עוד כסף זה יעלה לך.
לפעמים הריצה להרויח כסף מיד, תביא בסופו של דבר לפחות כסף, מאשר, למשל, בניה של משהו רווחי יותר, גם אם זה יקח זמן. וגם זה יכול להיות כרוך בפחות הוצאות, או לפחות אותו דבר.

סאלי, תודה, איזה כיף

.

ואוו תודה לכולכן.
שתניחי רגע את ההחלטה על כן או לא חינוך ביתי בצד ותנסי באמת לדייק ולראות מה הדברים שקשים ומפריעים לך. פשוט כי אני מכירה גם הרבה אמהות שהילדים שלהן לא בבית והן עדיין מרגישות כמוך ואיכשהו מרגיש לי שאנחנו נוטים מהר מדיי להפיל הכל על החינוך הביתי.
אני מסכימה. פשוט זו המחשבה הראשונה שעולה שאם יש עומס, איך אני מארגנת לי קצת הקלה? עכשיו שאני חושבת על זה. זה באמת יושב לי גם עם ספקות אם אני אמא מספיק טובה. אם זה בסדר שהם מקבלים רק אותי ואת בעלי כמודל חיקוי. כי הרי יש לנו כ"כ הרבה מגרעות שאני רוצה לפעמים שיהיו להם עוד אפשרויות. שלא יחשבו שרק כך מתנהגים. אם הם באמת מקבלים את כל מה שהם זקוקים לו מבחינה מנטלית בבית. כי אני ממש לא בעניין של ללמד אותם באופן מסודר.
אני יודעת שאלו מחשבות. ולפעמים אני רואה עד כמה הם גדלים בבית. אבל לפעמים אני מתמקדת בחסרונות +הקושי. וזה מה שיוצא. ולפעמים כ"כ קשה להיות שונה בחברה. זה דורש כ"כ הרבה אנרגיות ממני כשאני לא בדיוק עם עצמי. הם לא מרגישים שהם שונים. אבל אני כן. לפעמים בא לי להיות כמו כולם. לא להמציא את הגלגל מחדש כל פעם. זה נורא מעייף. נורא נוח לשחות עם הזרם ולא לחצוב לי מסלול חדש בנחל. אני מובנת?

מיצי החתולה תודה לך על ההכוונה של מציאת הצרכים שלי. אני באמת אשב על זה ואבהיר את הנקודה הזו לעצמי. אני בטוחה שזה יעשה לי קצת סדר בראש.

אני גם רוצה לומר שבעקבות הדף הזה. התחושה שלי השתפרה. זה מאוד מקל להוציא את מה שעל הלב, וגם לשמוע אנשים אחרים, ולהתרם בצורה כזו.
אני לאט מצליחה לראות מעבר למסך הקושי והתיסכול. ומה שאתן אומרות מכוון אותי להסתכל יותר פנימה ולמצא עוד דברים מתחת לפני השטח.
וגם חג שמח.

יש לי שאלה: האם אין זמנים שהילדים פשוט יורדים למטה ומשחקים? רואים טלוויזיה? מציירים לבד בשקט? משחקים במחשב? קוראים ספר? כי גם זמנים כאלה יכולים מאד להקל.

אהבתי את הכותרת שנתת לדף .
גם אני מרגישה מדי פעם בצומת.אומנם אני לא מעלה בדעתי אפשרות של לשלוח מי מילדי לאיזה בי"ס(חכי חכי , אנחנו כבר נראה לך מאיפה משתין הדג..,החיים זה מה שקורה בזמן שעושים תוכניות..)
בכל אופן ,מה לעשות עם מצב כזה או אחר?
החיים מורכבים מהרבה התלבטויות ,וטוב שכך.
מתמודדת עם תופעות שונות ושואלת את עצמי: איך לצאת מכל זה וידי על העליונה?

קראתי את הדברים ומתוכם בלט:
כל החינוך ביתי תלוי על הכוחות שלי.

אני מאוד מזדהה עם האמירה הזו(כי אני המבוגר שנמצא איתם רוב הזמן),אבל הקול בליבי מוחה בתוקף:
no way!!

אומנם עם תינוק קטן ופעוט יש לאמא 'באופנית' הרבה עיסוקים (בואו לא נפרט אותן כאן, המצאנו לעצמנו מספיק תעסוקה ודפים בנידון)
מה קורה הלאה - כשהתינוק הנחמד או התינוקת המתוקה כבר יודע/ת לעשות כמה דברים מחוץ למנשא?
ואם ישנה האפשרות שהם יהיו בבית- האם גם הפעם הכל נופל על הראש של המבוגר היחיד בשטח?, שבמקרה הוא אישה (- האם זה לא מה שקורה במוסדות החינוך?)

אני באופן אישי הייתי עסוקה מאוד בעיניני הפעיליות של הילדים עד לא מזמן. הייתי מגיעה לשם פיזית ומלווה .בהמשך מלווה במבט , מרימה עינים וסוקרת את השטח.מטלפנת .
ואז משהו השתנה -הם הולכים בכוחות עצמם לבקר חברים וחברים באים לפה .הם משחקים שעות על גבי שעות במפגשים האלה ולי אין כמעט שום דבר לעשות בעסק הזה.
אני מזמינה אורחים לארוחת צהרים/צלחת עם פירות.
באותה המידה אני חושבת שילד( הבן שלי בגיל של הילד הגדול שלך),מסוגל להציע לחברים שלו להצטרף אלינו ולבשר לי על כך.
היות והוא בעצמו אמור לערוך את השולחן-אז שיחשב כמה כפות וצלחות צריך להוציא.
ואם אני לא הטבחית ,הוא אמור לתכנן את הארוחה כך שיהיה מספיק לכולם ממה שיש בבית.

אמור- מילה נחמדה.
או שאם הוא הולך לבקר אחרים שיבשר לי היכן הוא ומתי הוא חוזר ושאם יש לנו עוד תוכניות לאותו זמן נתאם אותן ביחד.
הם כבר כותבים פתקים, יודעים לחייג את המספר טלפון, חוצים כבישים לא סואנים במיוחד( בכל זאת יש יתרון לישוב קטן על ההר).
והם מפליגים להם .
זה ממש כייף לקרוא על ההתבוננויות של האמהות פה על הילדים שלהן.
סתם דוגמא:
ישבו להם כל החבורה על המדרגות בתוך הבית(אצל חברים)והם היו בעזרת קצת דימיון ברכבת האקספרס להוגוורטס- בי"ס לכישוף וקוסמות.

אני לא יודעת מה עוד הם ימציאו, לפעמים גם אני ממציאה להם תעסוקות וכן, אני חושבת שזה מתאים לילדים שלי שיהיו דברים יזומים כמו הצגות וסיורים וטיולים.

רצף של אקטיביות-פאסיביות.
מנהל - מנוהל.
האם החיים שלהם מאפשרים להם לקחת יוזמה ,להפעיל שיקול דעת, לעמוד באחריות ?

ובעיני האחריות דווקא לדברים הקטנים של החיים , הפשוטים והיום יומיים היא המשמעותית ביותר- כביסה, ניקיונות,אוכל,פעילות גופנית(ושכל אחד יסדר את הנושאים שלו לפי החשיבות שלו).
וההבנה שאמא היא רק בן אדם וכמה שיותר משימות ירדו מאמא או שמא יחזרו לאמא וישחקו אותה- זה בדיוק מה שישפיע על איכות החיים של כל דרי הבית.

וגם לומדים לארגן את הזמן בין ההנאות והמטלות השונות, כך שישאר זמן לדברים החשובים-מכירה הפיתגם על הצינצנת המכילה אבנים , חול ומים?

ואני יכולה לומר שלילדים שלי יש המון מה ללמוד, שנת הלימודים שלנו תהיה גדושה ומענינת.

אני חושבת שהחברה שלנו בהחלט לא בנויה לתמיכה הנחוצה במי שבוחר לקחת את האחריות על משפחתו.
מה עם לשנות את החברה?
אולי תבדקי אפשרות מעבר ל שבט החדש בנווה איתן 2 או למקום אחר שבו תהיה לך ולילדים קהילה תומכת?

אני מעיינת וקוראת את הדף וחושבת, אפשר להקים קבוצה תמיכה ושיתוף של אימהות בחינוך ביתי!
למה לעשות הכל לבד?
אפשר להיפגש פעם בשבועיים, למשל, להזמין מנחה אורח, או להנחות בעצמנו, לשוחח, לשתף.
ובהמשך ליצור אולי גם מפגשים לילדים.
אני מהמרכז.
יש מישהי שבא לה להרים את הכפפה?

_אני מעיינת וקוראת את הדף וחושבת, אפשר להקים קבוצה תמיכה ושיתוף של אימהות בחינוך ביתי!
למה לעשות הכל לבד?
אפשר להיפגש פעם בשבועיים, למשל, להזמין מנחה אורח, או להנחות בעצמנו, לשוחח, לשתף.
ובהמשך ליצור אולי גם מפגשים לילדים.
אני מהמרכז._

לא יכולה להרים את הכפפה כדי לארגן (חנ"ב, נו..) אבל אשמח להשתתף.

ואז משהו השתנה -הם הולכים בכוחות עצמם לבקר חברים וחברים באים לפה .הם משחקים שעות על גבי שעות במפגשים האלה ולי אין כמעט שום דבר לעשות בעסק הזה.
זה אפשרי לך מפני שאת גרה ביישוב שבו הילדים יכולים ללכת בעצמם לחברים, ומפני שיש ביישוב עוד משפחות חינוך ביתי...
יש משפחות שגרות במקום שהילדים לא יכולים ללכת ברגל לאף אחד. כל החברים גרים במרחק נסיעה במכונית.

יש משפחות שגרות במקום שהילדים לא יכולים ללכת ברגל לאף אחד. כל החברים גרים במרחק נסיעה במכונית.
אכן כן. זה בעייתי. אילה בשדה הדגן באמת יש לך מזל בזה. וכן אנחנו עושים די הרבה פעילויות מחוץ לבית עם קבוצת חינוך ביתי.ולמרות זאת הגדול שלי לאחרונה התחיל להביע המון תיסכול ושעמום. עד שהוא רב עם האחים שלו ואיתנו, ולא רוצה לעשות שום דבר שאני מציעה או אבא שלו. וכל הזמן אומר שמשעמם לו. אני חושבת לעצמי אולי הוא צריך יותר גירויים מנטלים יותר תעסוקה פיזית, מאשר מה שאמא שלו יכולה לתת לו. עבודות הבית לא ממש מעניינות אותו יותר מדאי. הוא אוהב לבשל מדי פעם חביתה, פנקייק או אורז. אבל הוא לא ממש מביע עניין ביותר מזה. הוא עוד לא יודע לקרא כך שהוא לא ממש עצמאי בתחום הזה. אז הוא פשוט נשאר מתוסכל. ואני אובדת עצות.

_אני מעיינת וקוראת את הדף וחושבת, אפשר להקים קבוצה תמיכה ושיתוף של אימהות בחינוך ביתי!
למה לעשות הכל לבד?
אפשר להיפגש פעם בשבועיים, למשל, להזמין מנחה אורח, או להנחות בעצמנו, לשוחח, לשתף.
ובהמשך ליצור אולי גם מפגשים לילדים.
אני מהמרכז.

לא יכולה להרים את הכפפה כדי לארגן (חנ"ב, נו..) אבל אשמח להשתתף._
אני גם בעד...
אחרי שנעבור אני אנסה לארגן...

הגדול שלי לאחרונה התחיל להביע המון תיסכול ושעמום. עד שהוא רב עם האחים שלו ואיתנו, ולא רוצה לעשות שום דבר שאני מציעה או אבא שלו. וכל הזמן אומר שמשעמם לו. אני חושבת לעצמי אולי הוא צריך יותר גירויים מנטלים יותר תעסוקה פיזית, מאשר מה שאמא שלו יכולה לתת לו. עבודות הבית לא ממש מעניינות אותו יותר מדאי. הוא אוהב לבשל מדי פעם חביתה, פנקייק או אורז. אבל הוא לא ממש מביע עניין ביותר מזה. הוא עוד לא יודע לקרא כך שהוא לא ממש עצמאי בתחום הזה. אז הוא פשוט נשאר מתוסכל. ואני אובדת עצות.

אולי כאן בכלל שורש הבעיה. אולי הדגש צריך להיות על מציאת דבר אחד, אפילו אחד בלבד בשלב ראשון, שהוא (הם?) עושה באופן לגמרי עצמאי? משהו שיימשך נניח שעתיים ביום בשלב הראשון ויכול להקל עלייך מאד? לגו? פאזלים? לנסות לעודד אותו כן ללמוד לקרוא? פלסטלינה? שיהיה לבד בבית של חבר מהשכונה שלא דורש הסעה? לצייר? לרקום? לצייר בתוכנת "צייר" במחשב? לבנות אנימציה בתוכנת PIVOT במחשב (תוכנה קלה מאד שמתאימה לילדים וניתנת להורדה חינם)? להיות בגינה לבד עם חברים מהשכונה? לשחק בפליימוביל? ואפילו לראות סרט איכותי שמביאים מבלוקבסטר.

אנחנו עושים די הרבה פעילויות מחוץ לבית עם קבוצת חינוך ביתי.ולמרות זאת הגדול שלי לאחרונה התחיל להביע המון תיסכול ושעמום
סיפרו לי על ספר, שאני לא זוכרת את שמו, שמדבר על שעמום וריבים בין אחים. הכותב (שגם את שמו אני לא זוכרת) טוען, שהשעמום נובע דווקא מחוסר תשומת לב של ההורים אל הילדים. כך גם הריבים בין האחים. כלומר במקום לחפש יותר גירויים בחוץ דווקא כדאי "להכנס פנימה".
גם אצלי אני רואה יותר ריבים בין הגדולים, כשאני לא מפוקסת, כשנמאס לי, כשאני במשבר.

(אם הספר מעניין מישהו, אנסה לבדוק את שמו)

(אם הספר מעניין מישהו, אנסה לבדוק את שמו)
נשמע מאוד מעניין. אני אשמח לשמו.
אלמונית. הוא כן מעסיק את עצמו לפעמים שעות במישחק או במחשב. ולפעמים גם טלויזיה. בזמן האחרון לא ממש מתחשק לו לפגוש חברים. אבל הוא עדיין אומר שמשעמם לו ומתנהג בתיסכול.

שהשעמום נובע דווקא מחוסר תשומת לב של ההורים אל הילדים.
ונועה תודה לך על זה.

אני מכירה גם הרבה אמהות שהידים שלהן לא בבית והן עדיין מרגישות כמוך
נכון.
סליחה שלא קראתי את כל הדף, אבל:
אם אני חולה או שאני מרגישה מוטשת. בן זוגי גם נהייה חולה או מרגיש מוטש. הילדים מאבדים את הצפון. ואני צריכה לאסוף את עצמי איכשהו ולתפקד.
אז אולי כדאי לחשוב על סידור, שבו הוא לוקח משהו על עצמו, לפני שאת חולה או מותשת. יום בשבוע, בשבועיים? ככה יהיה יותר קל גם לו.
(פעם הכרתי מישהי שסיפרה לי שהיא עשתה סידור עם בעלה שהוא לוקח את הילדים אחרי הצהרים פעם בשבוע, כמו הסדרי ראיה של הורים גרושים, כדי שלא יהיה צורך בהסדרי ראיה של הורים גרושים...)

אני מזמן כבר מבינה שאני ברת מזל. בהחלט מברכת על כך.
ואני חושבת שאם יש לכם נגישות לקבוצת חינוך ביתי ואתם במפגשים ובסיורים- זה בהחלט ראוי לציון- האם את רואה בדברים האלה כמרוממים?

כתבת שבנך מדווח על שיעמום , על כך שעבודות הבית לא מענינות אותו.
טוב, את יכולה למסור לבן שלך, שגם אני לא ממש מתענינת בעבודות הבית.סליחה.
אבל העבודות האלה הן חיוניות לכך שהבית שלנו לא יראה כמו דיר חזירים.
מענין או לא - זה הבסיס.

כמובן שכשלומדים לעשות את העבודות האלה בענווה, הידים מקבלות מיומנות , הגוף נע בשלווה ובזריזות, החפצים ממוינים כראוי לפי איזה סדר הגיוני שנחוץ שם-מגלה הפואטיקה.
אני מציעה לך לא לצור אצלו ציפיה לכך שבאמצעות מטלית הניקוי הוא יגיע לרמות רוחניות גבוהות- תשאירי לו משהו לגלות לבד.

ועוד אני חושבת שילד בן 8 אולי ישמח אם יציעו לו לשחק בx או y , אבל הוא לא ממש צריך את זה.
הוא יכול לקבל את הרושם שהוא אחראי על הזמן הפנוי שלו.הוא הבוס.

הוא יכול להעזר בהורים קשובים ותומכים שיאזינו לרעיונות שלו, או לדברים שמאתגרים אותו , חוסמים אותו מלהגיע לרעיונות שכאלה.
הוא בטח ישמח ליציאה פרטית רק הוא ואמא /אבא לאיזה מקום נחמד וכיבוד ,בלי שהדעת תהיה מוסחת בכיוון האחים הקטנים ומעלליהם.
גם לשבת בערב בבית בפינת האוכל עם כוס תה , אחרי שהקטנים כבר מושכבים לישון- הוא הרי גדול(אם הוא באמת מסוגל להחזיק את עצמו ).

אולי אתם מקימים את השיחה הזו ,אולי לא.
הילדים שאני מכירה מכונים אצלי 'רעיונרים'- הראש לא מפסיק לברוא רעיונות חדשים. חלקם גם בורכו בביצועיסטיות גבוהה=עושים מה שהם מתכננים.
חלקם אסטרונאוטים=מרחפים בגובה רב בלי שום קשר לאדמה הם בקושי מצליחים לבצע משהו ממה שהם מתכננים,אם בכלל יש איזו תוכנית.ולכאלה בדיוק חשוב לתת משימות בבית ולהנחית אותם קצת.

יש הרבה דרכים לחוות וללמוד וניתן בהחלט לסייע לילד עם הניסיון שלנו,או לצוות אותו למישהו שאנחנו מכירים ויתרום לו מניסויונו.אפשר לדרבן אצלו את היכולת של הקריאה והכתיבה , כי הרבה מידע ניתן להשיג באמצעות חיפוש ספרים, חוברות הדרכה ,בגוגל ויקיפדיה וכ'

גם דרושה מיומנות ניהול זמן -רשימה /מחברת של נושאים,לוח שנה ,טלפון ופנקס טלפונים עם מספרי טלפון של אנשים שקשורים לעינין
.
ואולי עוד דבר -דוגמא אישית-איפה את עם זה שלעשות את מה שמענין אותך ?

למה זה כל כך מסובך, של ד"ר גורדון ניופלד.

גם אני מרגישה ככה מידי פעם.
אצלי יש רק ילדה אחת בבית בת שמונה וחצי ואני חשה פעמים רבות כמה קשה לה . כמה קשה לי.
אמנם אני גרה בישוב קטן אבל אין פה ילדים בגילה בשעות הבוקר.
השנה ממש עמד לי על קצה הלשון לחפש מסגרת חיצונית עבורה.
וגם אני מרגישה שאני רוצה לעשות עם עצמי יותר.

אני מאמינה שזה חשוב מידי פעם לעצור ולעשות בדק בית ולשאול את עצמנו שוב אם זה מתאים לנו? אם זה משהו שמתאים לילד? אם זה עדיין
רלוונטי לחיים שלנו כיום? איפה כל אחד מאיתנו נמצא מול זה ?מה עובד טוב? מה מצליח? מה דורש שינוי?

נכון לעכשיו הגעתי שוב למסקנה החותכת שאת הכישורים החיוניים את לימודי החיים היא מקבלת פה בחיים בבית.
אני רואה אותה ומתפעלת ממנה מהחוכמה שלה מהידע שלה על החיים מהדרך שלה ליצור קשרים עם אנשים מכך שהיא לא
סופגת דיכוי מאסבי כל כך , מהיצרתיות שלה.

אז דיברנו על כך בכמה שיחות .
דיברנו על הפערים בידע הדידקטי שהיא חשה מול ילדות אחרות בישוב וסיכמנו שנפעל לשינוי.שיתפתי אותה בצורך שלי
לעשות דברים עם עצמי מחוץ לבית שזה אומר שהיא תיהיה עם משפחה של חברים בזמן הזה.
היא שתפה בשעמום שהיא חשה בבית ועל הצורך שלה בטיולים.
אז נכון לעכשיו אנו ממשיכות.והכי חשוב היא רוצה להשאר.

אם כך מה כן הולך להשתנות אצלנו?
אני מתכננת ליצור עבורה יום קבוע בו היא נפגשת עם ילדים בחינוך ביתי בשעות הבוקר לצורך "למידה מסודרת" - שאני ואמא נוספת
נתכנן ונכין מידי שבוע.
אחת לשבועיים נצא לטיול או סיור עם משפחות נוספות.
נגיע יותר למפגשים באזור.
הוספתי לה עוד חוגים.
נכין מערכת יומית של הבית הכוללת משימות של ניקיון סידור גינון.

ומה איתי?
אני מתכוונת למצוא עבודה במשרה צנועהמאוד משהו כמו 10 - 15 שעות. שתיהיה בעיקר בשעות
הצהריים והערב.
אני פעילה ב "יעוץ הדדי" כך שיש לי תמיכה רבה. אני מתכננת לחזור להנחות ולהנהיג שם. ואלו פעיליות בשעות הערב.
בפועל יצא ששני ערבים לא איהיה בבית.
מלבד זאת אני מקפידה לצאת להליכה כל בוקר מוקדם ולהתעמל בפילטיס.אני אציע לשכנה שלי להצטרף.
וגם אחת לשבועיים שלושה אני ובן זוגי יוצאים לדייט.

אני מקווה שכל זה יצא לפועל.

אני גם חשה שאני זקוקה לתמיכה מסוג כזה.אז חזרתי קצת לאתר ואשמח לכתוב פה.

תודה על הדף.

חוזרת לדף לאחר הפסקה.

תודה לכן על המילים המחכימות.

אני התבוננתי בעצמי הרבה בזמן האחרון והגעתי למסקנה שאני מתביישת במה שאני רואה. אני קוראת את מה שאתן כותבות את העשייה שלכן עם הילדים ואני לא יודעת אם אני מסוגלת לזה יותר.
אחרי כ"כ הרבה שנים בבית ללא עשייה מעשית בשביל עצמי. אני לא יודעת מה אני מסוגלת לעשות. במה אני טובה. הגעתי לחצי החיים שלי ואני מתביישת במה שאני רואה. איך אני יכולה לשמש לילדים שלי דוגמה?
אני יושבת הרבה ובוהה במחשב או קוראת או נחה במיטה. אני עושה את עבודות הבית כשצריך. בזה מסתכמת העשייה שלי. אין לי כוחות לעשות איתם את כל הדברים הנהדים שאתן אומרות שאתן עושות. אין לי את הכוחות יותר.
אני משתעשעת ברעיון להכניס אותם למסגרות ויש בי שני קולות. אחד של איזה יופי הם יכירו חברים בשכונה בלי שאני אצטרך לנסוע כ"כ הרבה ולהתרוצץ בשביל חברים. הם יקבלו העשרה מנטלית, הם יקבלו עוד דמות נורמלית יותר ממני. והם יתאווררו מהבית. למרות שהם נראים מאושרים והם לא סובלים. יכול להיות שזה בגלל שהם לא יודעים מה הם מפסידים.
מהצד השני. יושבת לי כל האידיאולוגיה שאני מאמינה בה. ואני יודעת מה שיש במסגרות כמו ש מיץ פטל כתבה מכך שהיא לא סופגת דיכוי מאסבי כל כך וזה מפחיד אותי נורא.

אני רוצה לבדוק עם עצמי אם הסיבה שאני בבית איתם זה לא בריחה שלי מהחיים ואני מסתתרת מאחוריהם. והפחדים שלי ממסגרות זה הפחדים שלי ואין להם שום קשר אליהם.

שוב תודה לכן על הכתיבה

משפט שאני שומעת הרבה מאמהות בחינוך ביתי, וגם אני אמרתי אותו. ועכשיו אני תוהה.
"מי ישים לב אליו במסגרת יותר מאמא שלו, או מה הוא כבר ילמד בבית הספר שאי אפשר ללמד אותו תוך כך וכך חודשים לבד?"
אני זוכרת שלמדתי לימודים גבוהים, ההליכה לאוניברסיטה זה בשביל להחליף דיעות לא רק בין המרצה לתלמיד אלא גם עם כל תלמיד שנמצא שם. כשאני חושבת על זה גם בבית הספר למדתי הרבה דברים מהחברים וכל האנשים שהיו סביבי. כאן יש להם רק את ההורים וזה גורר לצרות אופקים לא? המדיום של המחשב הופך להיות דומיננטי יותר. כי זה הקשר שלהם ושלי לעולם החיצון ביום יום. כמובן שאנחנו הולכים למפגשים ונפגשים עם חברים, אבל רוב הזמן אנחנו בבית.
מה אתם אומרים?

אני מתביישת במה שאני רואה.
אני עושה את עבודות הבית כשצריך. בזה מסתכמת העשייה שלי. אין לי כוחות.
כל הדברים הנהדים שאתן אומרות שאתן עושות.
אין לי את הכוחות יותר.
דמות נורמלית יותר ממני.

בצומת,
מהדברים האחרונים שכתבת אני שומעת את עצמי כשהייתי בדכאון.
אני מזמינה אותך לבדוק אם ייתכן שהמצב אינו חיצוני, אלא קשור למשהו שעובר עליך.
באופן ענייני - אמהות אחרות אינן גיבורות-על, לכולנו יש ימים טובים ורעים יותר. גם הגננות אינן גיבורות-על. אני עדיין מעדיפה את הימים הרעים שלי על פני הימים הרעים של הגננת (מה, לגננות אין PMS?).
כשאני הרגשתי שאני לא עושה מספיק ושאני "לא טובה כמו--" זה היה חלק ממצב של דיכאון, שיצאתי ממנו לאט-לאט ועם המון עזרה מחברות ומהאיש שלי.

לא יודעת אם להרחיב כי אני לא יודעת אם הכיוון הזה הוא במקום מבחינתך. אם זה מפריע לך שכתבתי את זה, את מוזמנת למחוק.

תודה טלי מא אבל באמת שאני לא בדיכאון. אני אומרת את כל הדברים האלה ממקום של בדיקה של עצמי ושל הדרך שלי. האם זה משרת אותי עכשיו. לא ממקום של כאב ושפל.
כמו שמיץ פטל כתבה מאוד יפה.
_אני מאמינה שזה חשוב מידי פעם לעצור ולעשות בדק בית ולשאול את עצמנו שוב אם זה מתאים לנו? אם זה משהו שמתאים לילד? אם זה עדיין
רלוונטי לחיים שלנו כיום? איפה כל אחד מאיתנו נמצא מול זה ?מה עובד טוב? מה מצליח? מה דורש שינוי?_

זה נכון שמה שכתבת על ה pms של הגננת. אבל ילדים לא לוקחים את ההתהפכות של הגננת עליהם למקום עמוק וקשה בתוכם, כמו שהם לוקחים על עצמם עמוק את ההתהפכות של אמא שלהם.
וכמובן שאני לא מדברת על ילדים קטנטנים אני מדברת על ילדים בני 8 שאולי זה טוב עבורם לראות משהו אחר. לקבל פרופורציה אחרת על העולם.

זה מוזר לי שאני אומרת פתאום את הצד השני שמעולם לא התחברתי אליו. וכעת אני לראשונה לא מפחדת לבדוק אותו.

כעת אני לראשונה לא מפחדת לבדוק אותו.

מברכת אותך @}

הם יקבלו העשרה מנטלית, הם יקבלו עוד דמות נורמלית יותר ממני.
אני זוכרת שהרגשתי ככה. שגם אם הדמות לא יותר נורמלית ממני, אולי פחות אינטלגנטית, אולי יש לה תפיסות שאני לא מתה על חלקן - בכל זאת אני שמחה שהבת שלי נחשפת לעוד דמויות. ויש את העניין שהדמות הזו תאזן אולי איזה חסרים שאני לא יודעת עליהם.

למרות שהם נראים מאושרים והם לא סובלים
כבר טוב

אולי לא הוספתי הרבה, אבל שמחה לקרוא אותך...

הצעה פשוטה פרקטית ומנסיון אישי
להרגיל את הילדים שכל יום בצהרים את הולכת לחדר שינה
לישון/לקרוא אני קראתי לזה לאסוף את עצמי לאחר הצהרים
ילדי התרגלו שלא מפריעים לי
היה ברור שרק אם זה דחוף אט אט למדו מה זה דחוף
המנוחה החלה שהבת היתה בת 7 בערך הבן בן 5
בלי המנוחה/הפסקת צהרים גם אני הייתי קורסת
המלצה מנסיון
נסי זאת., מגעים לשלב השני של היום רעננים ומלאי אנרגיות

יש משפחות שגרות במקום שהילדים לא יכולים ללכת ברגל לאף אחד. כל החברים גרים במרחק נסיעה במכונית.
עברנו דירה בדיוק בשביל זה.
כשגרנו במקום בו כל החברים הם אחרי ארבע או במרחק של מעל ל 15 ק"מ, חיפשנו מקום אחר לגור בו.
זה לקח כמה שנים, אבל עכשיו אנחנו גרים במקום בו לילדים יש חבירם במרחק הליכה (וחוגים במרחק הליכה).
ככה יש לי גם כח לנסוע לחברים וחוגים שבמרחק נסיעה.

מדי פעם שואלים אותי - "ואת, מה את עושה?".
אני מרגישה שהילדים שלי בדיוק על איזה סף אחריו כבר לא יזדקקו לי כמו תינוקות/פעוטות.
ועדיין, מלא לי (ומתמלא לי).
בהדרגה מתפנה לי מעט זמן לדברים שהם שוטפים בבית, אבל סוג של אקסטרה (גינה, תפירה).
בהדרגה יש לי יותר כח ליציאות משמעותיות יותר מהבית.
בהדרגה אני מבינה מה יותר ומה פחות כיף לנו כמשפחה. (בחיי. כמעט 10 שנים, ורק עכשיו אני קולטת אילו סוגי פעילויות מתאימות לנו יותר. אולי כי בעבר לא היה לי כח אפילו לברור.)
בהדרגה הילדים נעשים יותר ויותר שותפים, מה שעוד מגדיל את מכסת הכח המשפחתית.
מאידך, בהדרגה הילדים עושים יותר דברים חוץ משפחתיים, מה שמאזן את מכסת הכח הנ"ל בחזרה...

קיצור -
אני חושבת שמה שאני אומרת זה מה שטלי אמרה.
השאלה אינה מה את עושה או מה את לא עושה בנוסף לגידול הילדים,
השאלה היא מה שלומך

את מוזמנת לבוא לגור מולנו יש בית פנוי להשכרה בזול יחסית
אני חד הורית עם ארבעה ילדים בחינוך ביתי
יש לי הרבה מה לומר אבל הקול הפנימי שלך יותר יעזור לך להתפקס כרגע על מה לעשות עם הבלבול שאת חווה

בהצלחה

טוב, אולי כן אמליץ על משהו קטן: מציעה לעשות עם אישך "הסדרי ראייה" ממש כמו בגירושים. כל סופ"ש שני הוא איתם ובנוסף אחרה"צ פעם בשבוע.
לך יתפנה זמן איכות עם עצמך להתחבר לכוחות שלך,ליצירתיות,לאמונה בעצמך,לעיסוקים ששכחת שאהבת פעם, והוא רק ירוויח בגדול זמן איכות עם הילדים וירגיש שותף פעיל יותר בהורות/במשימות הבית. תבהירי לו שכולכם תרוויחו מזה,בעיקר הילדים-שיקבלו יותר תשומת לב הורית איכותית ויימנע מהםהאבל על פירוק התא המשפחתי. וגם הוא ירוויח הרבה רק מההימנעות מגירושים-שבהם יידרש לתת הרבה הרבה הרבה יותר מכמה שעות פנאי.

סאלי תדמור אני זוכרת שהרגשתי ככה. שגם אם הדמות לא יותר נורמלית ממני, אולי פחות אינטלגנטית, אולי יש לה תפיסות שאני לא מתה על חלקן - בכל זאת אני שמחה שהבת שלי נחשפת לעוד דמויות. ויש את העניין שהדמות הזו תאזן אולי איזה חסרים שאני לא יודעת עליהם.
כן זה מה שאני חושבת.

שרית אמיר אני עושה את זה באמת בימים שאנחנו לא מחוץ לבית

נעמה. אין לנו יכולת כרגע לעבור דירה. זה מסובך מדאי. אבל תודה נעמה על ההצעה.

אני יודעת שדבריי נשמעים כאילו אני בדיכאון. אבל באמת שאני לא. אני נשמעת ככה כי אולי אני באמת בבילבול נוראי. כל מה שהאמנתי בו כל מה שהיה הבסיס לחיי עד עכשיו מתערער. זו תחושה קשה. אני חווה המון בילבול וגם הלקאה עצמית.

הרבה דיברו כאן הל "הסדרי ראייה" אני באמת צריכה לחשוב על זה. אבל אני כ"כ אוהבת להיות איתם שאני מתרחקת לשעה שעתיים אני נורא מתגעגעת. אולי אני צריכה ללמוד לשחרר אותם בעצמי.

יש כאן באתר דף מה מסב לכם אושר
כשבאתי לכתוב בו מה גורם לי אושר, מצאתי עצמי מבינה פתאם עד כמה אני מאושרת כשהילדים חוזרים להיפגש איתי אחרי יום בלעדיי
הם רצים אליי בכזה חיבוק מלא אהבה ושמחה שאין אושר גדול מהחוויה הזו
הריחוק גורם לגעגוע וזה בריא לאללה. זה משמח וממלא
אולי שווה לנסות את זה גם על האיש (שלי כבר לא רץ אליי בחיבוק,אבל זה כבר סיפור אחר,עצוב יותר)

אני יודעת שדבריי נשמעים כאילו אני בדיכאון. אבל באמת שאני לא. אני נשמעת ככה כי אולי אני באמת בבילבול נוראי. כל מה שהאמנתי בו כל מה שהיה הבסיס לחיי עד עכשיו מתערער. זו תחושה קשה. אני חווה המון בילבול וגם הלקאה עצמית.

תחושה קשה, אבל זה לא אומר שהכוון של הבדיקה לא נכון. לפעמים כשמתחילים לחשוב, התחושה היא שמשהו מתערער. דיברנו על הערפל באיזה דף, הערפל מתפזר. אז בהתחלה התמונה לא נעימה. אבל זו הדרך קדימה, קודם הערפל מתפזר ואז מתחילים לצבור תובנות ולקדם את מה שמפריע. אין לי פה שמץ של "דחיפה" לכוון כלשהו בהחלטה שלך - רק מחזקת אותך על עצם הבדיקה. היום את חזקה יותר ויכולה לבדוק דברים, כמו ש תבשיל קדרה כתבה ורק עכשיו אני קולטת אילו סוגי פעילויות מתאימות לנו יותר. אולי כי בעבר לא היה לי כח אפילו לברור.

אבל אני כ"כ אוהבת להיות איתם שאני מתרחקת לשעה שעתיים אני נורא מתגעגעת
תראי אם מתאים מה שאני אומרת, יש פה אולי בלבול מסוים. האם זה שאת מתגעגעת אליהם אומר שלא טוב לך להיות בלעדיהם? אולי דווקא זה סייקל נעים להתגעגע קצת ואז להתענג עליהם? כי כשהילדים שלי התחילו ללכת לגן, בשבילי זו היתה החגיגה האמיתית: קצת זמן להתגעגע. אח"כ התענגתי עליהם הרבה יותר, מאשר כשהייתי איתם ברציפות. זה לא מחייב מסגרת - זה אולי יכול להיות עם אנשי משפחה אחרים. הרגשתי שזה עובד בשני הכוונים, אגב, גם הם התגעגעו אלי וכולנו נהנינו יותר אח"כ. אני לא יודעת אם זה עניין של לשחרר, כמו עניין של להרגיש יותר במדויק את מה שאת מרגישה עם זה.

מציעה לעשות עם אישך "הסדרי ראייה" ממש כמו בגירושים. כל סופ"ש שני הוא איתם ובנוסף אחרה"צ פעם בשבוע.

אנחנו עשינו את זה , בלי גרושים , נשואים באושר אבל אין ספק שזה משנה את התמונה
פעמים בשבוע אבא מגיע מוקדם הביתה והערב כולו שלו (מקלחות, ארוחת ערב, הרדמה) הילדים מחכים לימים האלו
שווה לשחרר הילדים מקבלים אמא משודרגת, בזמן שאת לא איתם תחשבי לעשות משהו שימלא אותך (ספורט/ לימודים/ תפירה/ מפגש חברתי)

אתן יודעות מה אני חושבת שאני קוראת את כל מה שכתבתן לי?
דבר ראשון אני מודה לכן באמת על הדאגה והכל.
אבל אני חושבת שאתן מחפשות פתרונות בשבילי ומנסות לאבחן את הנפש שלי. רק לא להסתכל על מה שאני ביקשתי באמת. ביקשתי להסתכל איתכן על החינוך הביתי ולבדוק את האמונות שלנו ביחד. האם אתן חוששות מזה? אני יודעת שדברים שכתבתי יכולים להתפרש כמצוקה נפשית. אבל אני התבטאתי מעומק הלב והכאב של אובדן הדרך. והרצון הממשי למצא את הדרך החדשה, שאולי יסתבר בסופו של תהליך שהיא אותה הדרך. ואני באמת חשבתי שתהיה הבנה מחברות לדרך.
חוץ ממעט נשים שכן שולחות את הילדים למסגרות לא קיבלתי שום התייחסות לזה. האם עצם זה שאני חושבת על זה וכופרת במחשבה על חינוך ביתי זה אומר שאני לא בסדר? כמו שנחשב כאן באתר שמי שלוקחת תינוק בעגלה או מזינה תינוק מפורמולה. היא "לא בסדר" וצריכה להתנצל?

בצומת, מה את מחפשת?
את רוצה לקבל אישור שאת בסדר?
את רוצה לשמוע מאחרות שמרגישות דומה?
משהו אחר?

האם עצם זה שאני חושבת על זה וכופרת במחשבה על חינוך ביתי זה אומר שאני לא בסדר?

את בסדר,הכל בסדר יקירה

את בוחרת לשחרר את המחשבות שלך לנדוד למחוזות חדשים,יוצאת להרפתקאה,בודקת
אולי בסוף תחליטי לחזור הביתה ואולי תמצאי מקום אחר שיתאים לך יותר עכשיו

הכל בסדר (זו המנטרה שעוזרת לי מאד בשחרור וגמישות עם המציאות המשתנה)
גם מה שלא בסדר: בסדר!

את נמצאת במקום שבו נמצאות מחשבותייך
וודאי שמחשבותייך נמצאות במקום שבו את רוצה להיות (רבי נחמן מברסלב)

וכאן,שאלת מלייון הדולר: מה אני רוצה? (גם וגם וגם וגם...)

וחוץ מזה-מה אכפת לך מה נחשב ומה לא נחשב
באופן טבעי זה להיות קשובה לטבע שלך,כמו שנכון לך היום
עזבי את מה שחושבים אחרים

מציעה לך להסתכל על המצב המבלבל כאל הרפתקאה, ומי לא אוהב הרפתקאות? יש באי וודאות הזו הרבה קסם ומסתורין וסקרנות לגלות לאן החיים יובילו אותך

וכמובן שאני לא מדברת על ילדים קטנטנים אני מדברת על ילדים בני 8 שאולי זה טוב עבורם לראות משהו אחר
בנקודה הזו (ובעוד כמה) אנחנו נמצאות במקום דומה. אני עם 4 ילדים בבית, בנזוג שמגיע לערב בשבוע וסופ"ש, תינוק חדש שיכנס לפאזל ב"ה עוד חודש וחצי וגרים בישוב קטן בפריפריה.....בקיצור, בכורתי בת 7 וקצת ומבחינה חברתית היא באמת בודדה. יש מפגש פעם בשבוע אבל רק 2 בנות בו בגילה ומעלה והן לא תמיד מגיעות. יש חוג פעם בשבוע אבל כמה קשרים חברתיים כבר יוצרים ב 45 דקות של חוג בלט. ובפירוש אין לי אפשרות להסיע לעוד חוגים (גם לאחיה חוג ויש עוד 2 קטנות יותר שמתזזות את ההסעות יחד איתי 3 פעמים בשבוע) וגם כלכלית זה הופך למוגזם. מידיי פעם (מעט מעט מידיי) נפגשת עם בנות גילה בישוב. לא פעם אני מוצאת את עצמי בהלקאה עצמית על שאני פוגעת בה, והדבר מתגבר כשאני חושבת על גיל העשרה והצרכים החברתיים שהוא מביא איתו. עם זאת, רוב הזמן אני רואה מולי ילדה מאושרת. מלאת אנרגיה ועניין, יוצרת ופועלת, צוחקת המון. אז כנראה שהמצב איננו נוראי כמו שאני מציירת לעצמי ברגעי המשבר. לפעמים, לפחות את ייסורי המצפון על הפגיעה בילדים, אפשר להזיז מהדרך אם לוקחים צעד אחורה ומנסים לראות את התמונה מבחוץ. הייתה פעם שאפילו שמתי ליומיים מצלמת וידאו וכשהסתכלתי אח"כ ראיתי שבעצם היה הרבה יותר נעים ונינוח ממה שאני הרגשתי. הילדים נראו מרוצים לגמרי וכל הצעקות שדמיינתי לעצמי צועקת כל היום לא היו בדיוק צעקות וגם ממש לא כל היום. כן ראיתי שאני באמת לא יושבת לרגע ואין לי שום שליטה על רגעי המנוחה וההפסקה שלי. אז עכשיו עובדים על זה (-:

בצומת,

ביקשתי להסתכל איתכן על החינוך הביתי ולבדוק את האמונות שלנו ביחד.

לדעתי את באמת מחפשת במקום הנכון - האמונות שלך לגבי חינוך ביתי.
כי חינוך ביתי הוא באמת רק עניין של אמונה. אין כן נכון ולא נכון, צודק ולא צודק, אמת או לא אמת.

אני למשל מאמינה שהבית הוא המקום הנכון לילדים לגדול בו. זאת נקודת המוצא שלי. לכן כשאני נתקלת בקשיים, שאלות, בעיות, אני מחפשת את הפתרון להם בתוך מסגרת הבית.
אם הנקודה הזאת לא "סגורה" אצלך, יתכן שהפתרון לבעיות-קשיים-שאלות שאת נתקלת בהם יהיה יציאה מהבית. כמו אצל רבים וטובים.

ככל שאני פוגשת יותר אנשים שהולכים בנתיב החינוך הביתי אני לומדת שהאמונה היא באמת נקודת המפתח. ובענייני אמונה אי אפשר באמת לעזור. הרי או שאנחנו מאמינים או שאנחנו לא מאמינים. וכשאנחנו מאמינים או לא מאמינים אנחנו לא נותנים לשום עובדות לבלבל אותנו....

אי אפשר להמשיך לחנך בבית כשמחזיקים באמונות הרווחות היום על גידול ילדים - כמו למשל:
הצרכים החברתיים כפי שהם מנוסחים בימינו - לדוגמא: ילד צריך חברים בני גילו, צריך מגוון חברתי, זקוק לחברה במינון מסויים וכו'...
הצרכים ההתפתחותיים של ילדים כפי שהם מנוסחים היום - לדוגמא: ילד זקוק למינון מסוים (רב) של חשיפה יזומה לחוויות, פעילויות וכו'
הצרכים אינטלקטואלים של ילדים כפי שהם מנוסחים היום - לדוגמא: ילד זקוק ללמידה שיטתית
המיומנויות וההשכלה הנחוצים לילדים כדי להשתלב בחברה כפי שהם מנוסחים היום - לדוגמא: ילד חייב לדעת תחומי ידע מסויימים

ההתנגשות בין השהיה המשותפת בבית לבין הנורמות הנהוגות היום בגידול ילדים היא כל כך מהותית שהחשיפה המתמדת אליה עשויה לייצר סבל מתמשך.

לכן אני מחזקת אותך בדרכך.
בדקי מחדש את אמונותייך, ראי האם הן מקבלות מענה באורח החיים של החינוך הביתי. ואם לא, מצאי את שביל הזהב שלך שיתן מרגוע לספקות, להתלבטויות, לדאגות.

בסופו של דבר מה שנחוץ לילדינו יותר מכל הוא אמא שלמה עם דרכה.

אני ממשיכה קצת ומנסה לדייק בהתאם למה שכתבת: כן, בעיניי יש חסרונות בחינוך ביתי. המשמעותיים ביותר בעיניי הם העיניין החברתי הן של הילדים מגיל מסויים והן של המבוגר הנושא בעול, והם מורגשים יותר כשחיים במקומות קטנים בהם אין ריכוז גדול של משפחות חנ"ב במרחק הליכה/אופניים. לי, באופן אישי עניין ה"מימוש העצמי" מסופק לחלוטין בהיותי אמא בבית. אני מאמינה ומרגישה בכל ליבי שהעיסוק שלי כרגע הוא הנכון והטוב ביותר עבורי ואין בי שום חשש לגבי מה אעשה כשילדיי יגדלו - ברור לי שמשעמם לא יהיה לי ותמיד אמצא את התעסוקה בה אחפוץ שתמלא ותספק אותי. סוג של דטרמיניזם כנראה. אני כן מרגישה לא פעם בדידות וצורך בחברת מבוגרים ומנסה לענות לעצמי על הצורך הזה כשהוא עולה. קשה לי יותר עם סיפוק הצורך הזה אצל ילדיי. עד לפני כחצי שנה לבת ה 7 שלי לא היתה בעיה לשחק גם עם בנות 5 במפגשי החנ"ב והיום בהחלט משעמם לה איתן ולא פעם היא מגיעה למפגש ומבקשת לחזור הביתה כשהיא מוצאת שבנות גילה אינן כי כיום המפגש שהיא מחפשת וממנו היא נהנית הוא איתן. הקטנות אינן מספקות אותה. עם זאת, כשהיא מדברת עם חברותיה מהמושב ושומעת שוב ושוב כמה כיף זה "חופש" מביה"ס וכמה הן לא אוהבות להיות שם היא עצמה שמחה שאינה הולכת לבית הספר. וכשאני רואה אותן, את חברותיה, משתבללות לאט לאט (ואולי מהר מידיי) לתוך השבלונה המערכתית, החשיבה בתוך המסגרת, כשאני רואה את קיצוץ כנפי הדמיון וכיבוי האש הילדית מלאת הסקרנות ותאבת חופש המחשבה, כשאני רואה מה הלחץ החברתי עושה להן (בטעם הלבוש, בחופש העיסוק, במוסיקה שהן אוהבות לשמוע) לעומת הבת שלי שאוהבת את מה שהיא אוהבת בבטחון מלא ובחדווה, כשאני רואה כמה הן נלחצות כשהן נתקלות בבעיה לעומת בתי שנמלאת שמחה מהאפשרות "לשבור את הראש" כדי למצוא פתרון, כמה החריגות קשה להן ומפחידה אותן (והן רק בנות 7) אז גם אני שמחה שהיא לא הולכת לשם. כן לחנ"ב יש חסרונות, אבל לאמונתי הוא הדרך הטובה ביותר בשבילנו כרגע.

שירי ג ואורנה הבנתן אותי לגמרי ותודה לכן על זה. תודה על מה שכתבתן.
אורנה מילותייך עשו לי קצת סדר בראש. זו באמת הקרע שאני מרגישה בתוכי. משהו באמונה החזקה שלי בדרך נסדק. תארת את זה בברור
ההתנגשות בין השהיה המשותפת בבית לבין הנורמות הנהוגות היום בגידול ילדים היא כל כך מהותית שהחשיפה המתמדת אליה עשויה לייצר סבל מתמשך.

ושירי באמת התחושה הזו ביום יום שהכל גרוע בעצם לא נכונה. כי עובדה שהילדים מלאי שמחה. משחקים שעות עם דמיון מדהים וממש לא רוצים ללכת לבית ספר. והרעיון עם המצלמה הוא גאוני. מאוד עזר לי לקרא את מה שכתבת.

ויונת אני ממש לא צריכה אישור ממך שאני בסדר. ואני חושבת שהייתי ברורה במה שאני רוצה. לא?

נעמה תודה לך על החיזוקים. וגם ממש לא משנה לי מה אנשים חושבים, אני פשוט רציתי שהמיקוד יהיה בקושי שלי עם החינוך ביתי שאני מתארת לעצמי שהוא עובר על הרבה אמהות. ולא על דיכאון שנראה לאנשים שיש לי.

מצטערת שלא היה לי יותר מה להוסיף.
זה לא שבכלל אין לי, אלא שאני לא עומדת באותו מקום כמו שלך.

לפעמים יש נושאים שהם רגישים כל כך, שקשה לנהל בהם דיון אמיתי.
כי יש מעט אנשים (דווקא יש פה כמה...) שמוכנים באמת באופן פתוח לשקול את כל הצדדים, ולאתגר גם את הבחירות שלהם עצמם.
זה ככה למשל בנושאים כמו הנקה, שקשה לקיים דיון ממש עמוק, וגם לא מזמן כתבתי קטע שהנושא שלו היה נקיון הבית (אפילו שזו היתה רק דוגמא) - וקפצו עלי והתרגזו מאוד. גם הנושא הזה, קשה לדון בו באובייקטיביות כי הוא רגיש כל כך.

ובכל זאת, גם אם אני לא מסכימה לחלוטין עם
כי חינוך ביתי הוא באמת רק עניין של אמונה. אין כן נכון ולא נכון, צודק ולא צודק, אמת או לא אמת.
יש פה שאלות רגשיות מעבר לניתוחים הרציונליים, אני חושבת.

בהצלחה בחקירה @}

בצומת, מה את מחפשת?
אבל היא כתבה בדיוק בדיוק ממש מעל דברייך:
ביקשתי להסתכל איתכן על החינוך הביתי ולבדוק את האמונות שלנו ביחד

זה לא לגיטימי?
זה לא ה מקום בשביל זה?

ראיתי ועדיין לא הבנתי. ניחא.

_לפעמים יש נושאים שהם רגישים כל כך, שקשה לנהל בהם דיון אמיתי.
כי יש מעט אנשים (דווקא יש פה כמה...) שמוכנים באמת באופן פתוח לשקול את כל הצדדים, ולאתגר גם את הבחירות שלהם עצמם._
סאלי תדמור אני לגמרי מבינה את זה. ותודה לך על הכנות. יונת שרון אני מבינה שכך את מרגישה?

יש פה שאלות רגשיות מעבר לניתוחים הרציונליים, אני חושבת.
אני מסכימה איתך גם כאן.

(בצומת דרכים, ממשיכה כאן שיחה עם שירי, אם זה לא מתאים לך נוכל לעבור לאכסניה אחרת)

כן, בעיניי יש חסרונות בחינוך ביתי. המשמעותיים ביותר בעיניי הם העיניין החברתי הן של הילדים מגיל מסויים והן של המבוגר הנושא בעול, והם מורגשים יותר כשחיים במקומות קטנים בהם אין ריכוז גדול של משפחות חנ"ב במרחק הליכה/אופניים.

כשאנחנו בוחנים האמונות שלנו (ואמונות הן לא רציונאליות, אם היו ראציונאליות לא היו אמונות), במיוחד אם הן מערערות על מסוכמות קיימות, ישנה "סכנה" שניפול בחזרה לחיקו החם של הקונצנזוס. איני באה לטעון כנגד זה כלל וכלל, אלא רק להאיר את העובדה שכאשר הולכים בדרך אחרת ומתחילים להרגיש בלבול, תהיות ושאלות, הרבה יותר פשוט "לחזור בתשובה", מאשר לבסס מחדש את האמונות "הסוררות".

לבחון את האמונות הרווחות של גידול ילדים ללא כחל וסרק זהו לא פעם מעשה מורכב ולא פשוט. אין לכך תמיכה מצד בני משפחה וסביבה קרובים, אין מידע אחר, אין נסיון נגיש שהצטבר ואפשר להשען עליו. זה אומר ללכת בערפל ללא תוואי דרך שנסלל בידי הקודמים לנו.

הסיפור החברתי שאת מעלה הוא דוגמא מצויינת - את מניחה שלבתך יש חוסר חברתי כי חיי החברה שלה לא דומים לחיי החברה של ילדה ממוצעת בת גילה. יתכן שבאמת יש לה חוסר חברתי. אבל גם בהחלט יתכן שאמונתך בצורך שלה בחיי חברה מסוג מסויים היא שמשפיעה עלייך לפרש את מצבה של ביתך באופן בו את מפרשת אותו.

אני חושבת שכאשר אנחנו לוקחים את העובדה הזאת בחשבון (שהפרשנות שלנו לקשיים של ילדינו נובעים מהאמונות שלנו והם לא בהכרח אמת לאמיתה) אפשר להצליח לראות מה נמצא מעבר למסך האמונות שלנו. ושם, מנסיון אני יכולה לומר לך, תקופות "בדידות" רק מיטיבות, בתנאי כמובן שאנחנו לא חווים אותן כאסון שדרכנו החינוכית המיטה על ילדינו הרכים והזכים.

ובאופן כללי כדאי לזכור ששום דבר לא ממש משנה, אלא רק תחושת השלמות בה ההורים מגדלים את הילדים.
הרי בכל דרך יהיו מכשלות ומהמורות ויתרונות מפליגים. לחשוב שהקשיים של ילדינו נובעים מדרכנן החינוכית זהו סוג של תמימות. מה, לילדים שהולכים לבית ספר אין לפעמים בעיות חברתיות, או למודיות, או אחרות?

לילדים שלא הולכים לבית ספר יש בעיות של ילדים, כמו שלהורים שלא שולחים את ילדיהם לבית ספר יש בעיות של הורים.

אז מה העניין של בחינת האמונות?
אני מוצאת שהכיוונונים העדינים הללו - כמו למשל לגלות שהבעיות החברתיות של ילדי לא בהכרח נובעות מכך שלא הולכים לבית ספר, או להבין שתקופות בדידות מפרות את ילדינו בצורה שקשה לשער, מגבירות את תחושת השלמות שלנו. ומכך גם אנחנו וגם ילדינו יוצאים נשכרים.

אוי, שוב אורנה ממחשב סורר

שלום בצומת דרכים , אין לי המון זמן להשתפך אבל רוצ ל הגיד לך רק שיש לך את היכולת לעשות שינויים ולזהות, אחרי הרבה התבוננות פנימה אל עצמך וחצי פנימה אל ביתך ומשפחתך, לבחון ולדייק לאט לאט מה את רוצה לשנות. הרבה פעמים הפתרונות הגדולים מעוורים ומבלבלים אותנו אבל יש הרי הרבה הרבה גוונים לכל החלטה או דרך ובסופו של דבר מה שאת תחליטי שיהיה - הוא מה שיהיה.

אין דגם אחד ויחיד של חינוך ביתי, זו היתה אחת התובנות שהיממו אותי ועדיין לפעמים... יש אמהות שמאד פעילות ויש כאלה שאוהבות להיות בבית ואם אני נניח מהאמהות של הבית, לפעמים זה מאד מאד מבלבל אותי לשמוע מאמא או על אמא שעושה כל-כך הרבה עם הילדים שלה (ישר שולח אותי לרגשות אשם, נכון ? ) אבל אולי מה שאני באמת צריכה זה שינוי קטן כמו למצוא זמן לשבת עם הילדים שלי ולהקריא סיפור אבל באמת ממקום שאני רוצה וחפצה בו ולא בשביל הפרוטוקול וזה יספיק לי ?

לא מצליחה לכתוב בבהירות אז משאירה ככה ומקווה שיועיל בכל זאת...

אני שמחה אורנה שענית לשירי כאן. מאוד נתרמתי מדברייך. תודה @}

רסיסים של אור את צודקת לגבי רגשות האשם. הם באים בכל מני צורות.
כשאני נמצאת ברגשות אשם לא מספק אותי לקרא להם סיפור. אני כל הזמן רואה את כל הדברים שהם לא מקבלים ממני.
הבן שלי מתעניין בהמון דברים שאין לי חצי מושג עליהם. ומה שמעציב אותי שגם לשבת איתו על המחשב (הוא עוד לא יודע לקרא) ולחפש חומר על מה שמעניין אותו שממש לא מעניין אותי ממש מכניס אותי לחוסר נחת. ואז אני מוצאת את עצמי מתעצבנת עליו. ובסוף נכנסת לרגשות אשם על זה.

גם אני הייתי בצומת. למעשה, גם עכשיו אני קצת בצומת, כי אני עדיין מאד בבדיקה עצמית.
אני שלחתי השנה את הילדים לבית ספר. הרגשתי שלילדים הפרטיים שלי (בעיקר לאחד מהם), המחסור החברתי התמידי, הוא קיצוני ושלילי (אולי ההקצנה היא פרשנות שלי שנובעת מאמונותי, אבל בכל זאת, משהו לא פעל). אני לא מתעלמת לרגע מהחיסרון שבמסגרת (העדינה, יחסית) שהם נמצאים. אני גם מניחה שיש המון ילדים שעבורם מינון של פעמיים בשבוע חבר משמעותי זה מספק (מה שהיה אצלינו). אני גם חושבת שזה לא אסון שיהיה להם מחסור מסויים בחברה, אבל אצלינו זה היה מאד משמעותי, ולא לתקופה מסויימת, אלא כל השנים האחרונות. היינו הולכים גם לכמה "מפגשים" אבל איכשהו פיתחנו דפוס כזה שקשור בדינמיקות ביניהם כלפי, כנראה, כך שהם לא יכלו באמת להנות מקשרים חברתיים משמעותיים שם.
בינתיים הם מאושרים בבית ספר. מהמגוון, מהאפשרויות שנפתחו בפניהם. אני מניחה שכשנתרגל כולנו נראה את התמונה האמיתית יותר, גם הם וגם אני.
אני לא יודעת מה אני אומרת לך בזה. בסך הכל גם אני מאמינה גדולה בחינוך הביתי, ובכלל לא בטוחה שלא נזגזג בחזרה. אבל כרגע, לילדים האלה ולאמא הזאת פשוט יותר טוב ככה (יותר נכון לומר שהאמא עדיין מסתגלת ולא לגמרי ברור לה מה היא עושה עם עצמה, אבל היא מאושרת לראות ילדים שמחים ונלהבים).
ודרך אגב, לא נראה לי שזה מה שאת רוצה לשמוע. את, להבנתי, מחפשת דיון מעמיק על אותן אמונות שאורנה תיארה. אבל נראה לי שלאמונות כאלה יש משמעות אישית ולא קולקטיבית.

תראי, אני מגלה לא פעם שהיתה לי איזו פנטזיה על איך זה יהיה כשנהיה בחינוך ביתי... איך הילדים ישאלו שאלות ונלך יחד למחשב / לספריה וכו' ונחפש ביחד והם ימשיכו ויחפשו ויעשו ילדים נורא מיוחדים כאלה, שמתעניינים בכל מיני דברים ומעמיקים וכו' וכו'... אבל הפער בין הפטנזיה הזו למציאות ענקי !!! לפעמים אני מתבוננת על עצמי או על ילדיי ומנסה להבין מה בדיוק הקטע ? האם אני או הם שונים / יותר טובים מאחרים שעושים משהו אחר או שיותר במיינסטרים ? וזו הזדמנות לגלות שהנה התפלקה לה איזה אמונה שגויה לגבי הסיבה שאני איפה שאני או אמונות לגבי הקשר בין מעשים לתוצאות וכו'...

שליחה על ידי א* » 28 אוקטובר 2010, 21:57

אם יורשה לי, אני חולקת על אורנה. אני חושבת שעל מנת להתמיד בחנה"ב נדרשת מלבד תשתית פילוסופית - תיאורטית, גם תשתית פרקטית חזקה ויציבה. אני מתכוונת בעיקר לחברים זמינים, במרחק של מספר דקות נסיעה או הליכה, או משפחה עניפה שמתגוררת בקרבת מקום, קהילה תומכת קרובה לא וירטואלית, אלא קרובה פיזית וכדאי גם מאגרי ברזל מלאים לאם ולילד. אני יודעת להגיד שאצלינו במשפחה זה לא עבד בעיקר בשל היעדרם של תנאים "פיזיים" מתאימים.

אני שלחתי השנה את ילדיי לבי"ס וגנים, אחרי מספר שנים בחנ"ב. אני בטוחה מעבר לכל ספק, ביתרונות החנ"ב לילדים ולהורים, אבל אני אישית הייתי על סף קריסה. הייתי עייפה ועצבנית, כעסתי על ילדיי ללא סיבה - בימים שהיינו בבית, והייתי ב"היי" מטורף ועל סף התמוטטות בשבועות מרובי פעילות. ניסיתי לתכנן את הנסיעות למפגשים ובחזרה מהם, כך שיתאימו לכולם, אבל תמיד מישהו מהילדים בכה או היה עצבני או ממורמר ובצדק. הנסיעות היו מתישות, הניסיונות לקבוע עם חברים שגרים במרחק 45 דקות נסיעה, במקרה הטוב, היו מתישים גם כן. וכל זה היה החלק הקשה הקל. החלק הקשה קשה היה כמובן בשבועות שלא היו בהם פעילויות כמעט בכלל.

אני חושבת שחשוב לילד שיהיה לבד ושיוצאים נשכרים מכך וכו' וכו', אבל אם הבן שלי בוכה כי אני לא מרשה מחשב ולא הצלחנו לקבוע עם אף חבר היום, וגם אתמול (ולפעמים גם שלשום), ואני לא מצליחה לשבת איתו כי התינוקת בדיוק התעוררה או משהו אחר, אז במחילה מכבודי ואמונותיי ושאיפותיי, משהו צריך להשתנות..

בקיצור, השנה הם הלכו לגנים ובי"ס (הם ביקשו ואנחנו נעתרנו, בניגוד לשנים קודמות). אני יכולה רק לומר שנהייתה לנו שגרה ברוכה. הימים שלנו הפכו להגיוניים, הילדים מרוצים וגם אני רגועה יותר. את הבעיות במסלול גן-בי"ס שבחרנו השנה, יותר קל לנו לפתור בשלב זה. הרבה פעמים מתגנבות לי מחשבות עצובות על מה אני מעוללת לילדי ולמה אני לא יותר כל מיני דברים, אבל אז אני מזכירה לעצמי שאני צריכה לסמוך על ילדיי וגם שכרגע זה מה שמתאים לנו, ואולי בשנה הבאה יתאים משהו אחר.

אני חושבת שחשוב לילד שיהיה לבד ושיוצאים נשכרים מכך וכו' וכו', אבל אם הבן שלי בוכה כי אני לא מרשה מחשב ולא הצלחנו לקבוע עם אף חבר היום, וגם אתמול (ולפעמים גם שלשום), ואני לא מצליחה לשבת איתו כי התינוקת בדיוק התעוררה או משהו אחר, אז במחילה מכבודי ואמונותיי ושאיפותיי, משהו צריך להשתנות..
השאלה היא רק מה ה"משהו" הזה וכאן יש בעיניי מקום לבחון אמונות שלנו, למשל האמונה ש:
שעל מנת להתמיד בחנה"ב נדרשת מלבד תשתית פילוסופית - תיאורטית, גם תשתית פרקטית חזקה ויציבה. אני מתכוונת בעיקר לחברים זמינים, במרחק של מספר דקות נסיעה או הליכה, או משפחה עניפה שמתגוררת בקרבת מקום, קהילה תומכת קרובה לא וירטואלית, אלא קרובה פיזית וכדאי גם מאגרי ברזל מלאים לאם ולילד. היא אולי נכונה עבורך אבל לא בהכרח נכונה באופן גורף !

אני זוכרת שכשהפסקנו ללכת למפגשים חברות מהחינוך הביתי ניסו בתוקף לשכנע אותי שאי אפשר לעשות חינוך ביתי בלי ללכת למפגשים ובלי להיות חלק מקהילה של חינוך ביתי. אבל הבטן שלי הרגישה אחרת וחוצמזה, הייתי עם תינוקת קטנטנה וממש לא הצלחתי להביא את עצמי להטרטר איתה ועם האחים שלה ממקום למקום, הבטן שלי אמרה לי שאכן משהו צריך להשתנות. הרגשתי שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר בבית וליצור לעצמנו לאט לאט חברים וחברויות קרובים יותר.

אני חושבת שהרבה פעמים כשאנחנו חושבים רק על שתי אפשרויות (למשל: או בבית או בבית ספר) אנחנו מפספסים את העיקר. אפשר וכדאי לשהות בתוך הקושי ולנסות באמת באמת לפגוש את כל מה שהוא מציף ולמצוא, בתוך כל זה, את מה שהכי הכי נכון עבורנו. ומה שנכון לי ממש לא צריך להיות נכון למישהי אחרת כי היא איננה אני ולאף אחד מאתנו אין בדיוק בדיוק את אותן נסיבות חיים

שליחה על ידי א* » 28 אוקטובר 2010, 22:17

כל מה שכתבתי נכון בשבילי, זה מובן מאליו. אני גם חושבת שכל מה שאת או אורנה או "בצומת דרכים" כותבות נכון רק בשבילכן.

כל אחת מספרת את הסיפור שלה וזהו (הדבר היה ככה כמו שאומרים במשפחת מ. שלו)

בנוסף, הסיפור כפי שכתבתי אותו הוא חלקי לגמרי. השמטתי דברים חשובים ואולי ציינתי דברים טפלים. מה שכן, אין ספק ששהיתי מאד מאד בתוך הקושי שלי. דיברתי אותו עם כל מי שהסכים לשמוע ואז שתקתי אותו פנימה כדי לא לתת לרעשים ולמילים לבלבל אותי, הצפתי את הקושי והטבעתי אותו. הקושי בהחלט טופל היטב. ובסוף החלטתי את שהחלטתי.

שגית ו א מאוד נהנתי לקרא על התהליך שלכן ונתרמתי. תודה על השיתוף.

אבל הפער בין הפטנזיה הזו למציאות ענקי !!!
זנחתי את הפנטזיה מזמן שהילדים שלי יהיו כמו בסרטים, אני לא אומר שלא חשבתי אותה. אבל היא עברה לי כשהם נולדו ופנטזיות נוספות עברו לי כשהם גדלו. אבל עדיין אני חושבת שזה בסיסי שילד שמביע עניין בתחומים ספציפיים שלי אין כל עניין בהם. לא? נכון שאני מנסה למצא כל מני פתרונות כמו לרשום את השאלה ולשאול מישהו אחר או שאבא ישב איתו על המחשב ויחפש, בערב או בסוף שבוע. אבל אז הילד כבר איבד את העניין.

שליחה על ידי א* » 28 אוקטובר 2010, 22:47

בעקבות ההודעה של רסיסים של אור חשבתי מדוע סיפרתי את הסיפור שלי, אם הוא רק שלי ? נראה לי שהמכנה המשותף לכותבות כאן הוא אמונתן המוחלטת והכנה ביתרונות החינוך הביתי. בניגוד לדפים אחרים שם מועלים ספיקות בנוגע לחנ"ב כמו לדוג: האם הילדים ילמדו מספיק ללא מסגרת וללא מבחנים ? האם זה בסדר שאין לילד הרבה חברים ? איך הם יסתדרו בצבא ? (סתם, זו השאלה שהכי מצחיקה אותי) וכו'.

אני אהיה זהירה יותר ואעיד רק על עצמי: אני משוכנעת שהכי טוב בבית מכל בחינה שהיא. אני חושבת שלא צריך הרבה חברים ושלא צריך מבחנים ולימודים יזומים ע"י גורמים חיצוניים. אני חושבת שבי"ס הוא לא טוב מהרבה בחינות.

ועדיין, בנסיבות חיינו היינו זקוקים לשינוי, הילדים זעקו את הצורך הזה. יכלנו לעבור להתגורר במקום אחר, אבל מכל מיני סיבות, החלטנו שלא כרגע, וכנראה שכן בעוד מספר שנים. השינוי שעליו החלטנו הוא לשלוח את הילדים ל"מוסדות". הבחירה הזו פתרה לילדינו ולנו הרבה מהבעיות שהיה לנו קשה עד בלתי אפשרי לפתור. כמובן שיהיו בעיות אחרות, אבל איתם נתמודד אם וכאשר.

אחד הדברים שעזר לי להשלים עם שליחת ילדיי ל"מוסדות" היא האמונה החזקה, שהיא מיסודות החינוך הביתי, לפחות כמו שאני מבינה אותו, שאני צריכה לסמוך על הילדים שלי (וגם שיהיה בסדר).

אורנה, ראשית, אני מסכימה איתך לחלוטין שבנתונים כשלעצמם אין קשיים ואין רגשות וששני האחרונים הם לחלוטין עניין של פרשנות. כמו כן אין ספק שהפרשנות שלנו מושפעת מאוד מ"המשקפיים" שרכשנו לעצמנו במהלך השנים. אני גם מסכימה איתך שמתקופות של בדידות, ובכלל מהתמודדות עם קשיים ועם "כשלונות" כשהתמיכה ברקע נכונה (וזה נושא בכלל לדף אחר), יוצאים נשכרים עד מאוד.

עם זאת, כשלילדה בת 7 יש בקושי 2 מפגשים בחודש עם ילדים בגילה ומעלה ושאר הזמן היא נמצאת רק בחברת ילדים הקטנים ממנה בשנתיים אני בהחלט יכולה להבין את הרגשת הבדידות שלה (אגב, המילים באו ממנה, לא ממני. מעולם לא אמרתי ולא העברתי לה מסר שיש איזושהי בעיה חברתית, מה גם שעד לא מזמן באמת לא הייתה. זה צורך חדש יחסית).
בגלל היותנו מאוד פריפריאלים אנחנו מבינים בהדרגה שהפתרונות שלנו לא יבואו מתוך קהילת החנ"ב אלא כמו שכתבה מעליי רסיסים של אור אנחנו מנסים ליצור לעצמנו חברים וחברויות קרובים יותר. זה לא קל. אנחנו חריגים, במקום קטן, אנשים קצת חשדניים ומאוד שיפוטיים, ילדינו מתקשים לא פעם להתמודד עם רמת הכוחנות וסף הגרייה הגבוה של ילדי המערכת אבל אנחנו לומדים. וזה בהחלט מקל עלינו.

נכון להיום, אנחנו כהורים שלמים לחלוטין עם בחירתנו בחנ"ב. יתרונות הדרך בה בחרנו עולים בהרבה על החסרונות שבה בעינינו. ובכל זאת, החסרונות קיימים. הם לא יגרמו לנו לשנות את דרכנו אבל הם כמו אבנים קטנות בנעל. מציקים, גורמים לנו לעצור, מעכבים לפעמים, מכאיבים לעיתים. בעיניי, לנסות להציג את החסרונות כיתרונות או לפחות לא כחסרונות זה כמו לשכנע את עצמי שהאבנים הקטנות בנעל בעצם עושות לי טיפול רפלקסולוגי.

אבל נראה לי שלאמונות כאלה יש משמעות אישית ולא קולקטיבית.

נכון. זה בדיוק העניין. לאמונות יש משמעות אישית לגמרי, הן תלויות בטמפרמנט אישי, בהיסטוריה אישית, בנסיבות חיים אישיות, בסביבת החיים בעבר ובהווה.
אין בהן שום דבר שהוא אמת או לא אמת. ולכן גם התשובה לכל עניין שמתעורר חייבת להיות אישית.

בעיניי, לנסות להציג את החסרונות כיתרונות או לפחות לא כחסרונות זה כמו לשכנע את עצמי שהאבנים הקטנות בנעל בעצם עושות לי טיפול רפלקסולוגי.

סליחה שאני מתעקשת על עניין האמונה. אבל גם זה עניין של אמונה.

אפשר להאמין שיש איזה "נכון" (אישי כמובן) שהחיים צריכים להתנהל על פיו, ואז כל דבר שקורה אנחנו מודדים על מי מדד הקרבה שלו ל"נכון".
מה שמתאים - מצויין. מה שלא - תקלה (אבנים קטנות בנעלים)

אפשר גם להאמין שכל מה שקורה הוא הדבר נכון, או במילים של חז"ל - הכל לטובה.
יש מי שיטען שהסתכלות כזאת על החיים זו רמייה עצמית.

אני, באופן אישי, משתדלת ככל שאני יכולה להמנע מלשפוט דעות, אמונות רעיונות, מחשבות על פי קרטריון האמת.
אני מעדיפה לשקול את כל אלה על פי עקרון הפוריות. האם אמונה כלשהי מפרה אותי, מאפשרת לי לגדול, לצמוח, להרגיש טוב?

עדיין אני חושבת שזה בסיסי שילד שמביע עניין בתחומים ספציפיים שלי אין כל עניין בהם. לא? נכון שאני מנסה למצא כל מני פתרונות כמו לרשום את השאלה ולשאול מישהו אחר או שאבא ישב איתו על המחשב ויחפש, בערב או בסוף שבוע. אבל אז הילד כבר איבד את העניין.

לבן שלי (8) יש תחום עניין ברור מאד וברור גם שהתחום ממש ממש לא מעניין אותי. את אבא קצת יותר, אבל הבן כבר "עקף" את אבא ברמת הידע, אז גם אותו זה לא כ"כ מעניין.
אני לא מרגישה מחוייבת לספק לו תשובות לשאלות. אני לא מחפשת עבורו חומר באינטרנט. אני כן מקריאה לו (אפילו שהוא קורא קצת לבד).
אני מאמינה שכשיש לילד (כל ילד) עניין במשהו הוא ימצא דרך לתשובות שהוא צריך, ואם השאלה חשובה לו מאד, הוא לא ישכח אותה!
אם הוא אבד עניין זה גם בסדר. אולי זה לא היה כ"כ חשוב לו לדעת, אולי הוא יתקל בתשובה בעוד חודשיים שלושה ואז יזכר.

היתה תקופה שהייתי במרוץ לספק לו ידע, לגרות אותו. כל היום הרגשתי, שהוא "מבוזבז". הוא גאון בתחום, אז למה לא לקדם אותו.
רק לאחרונה נפל אסימון, הוא רק בן 8, לאן יש למהר, הרי יהיו לו ימים רבים של למידה.
ואני שמה לב, מה שבאמת מעניין אותו, מה שהוא באמת רוצה לדעת, הוא מוצא תשובות (אינטרנט, אנשים, ספרים....)

אני משתעשעת ברעיון להכניס אותם למסגרות ויש בי שני קולות. אחד של איזה יופי הם יכירו חברים בשכונה בלי שאני אצטרך לנסוע כ"כ הרבה ולהתרוצץ בשביל חברים. הם יקבלו העשרה מנטלית, הם יקבלו עוד דמות נורמלית יותר ממני.
האם אין דרך אחרת להכיר חברים בשכונה אלא רק לשלוח לבי"ס?
האם הם באמת יקבלו העשרה מנטלית בבי"ס?
האם את באמת לא נורמלית?

אני לא שאלות בציניות! כשבי עולה הצורך לשלוח לבי"ס (והצורך עולה לא מעט), אני שואלת את עצמי האם באמת ביה"ס הוא הפתרון לבעיה.

אני התבוננתי בעצמי הרבה בזמן האחרון והגעתי למסקנה שאני מתביישת במה שאני רואה. אני קוראת את מה שאתן כותבות את העשייה שלכן עם הילדים ואני לא יודעת אם אני מסוגלת לזה יותר.
מזדהה מאד עם המשפט הזה. גם אני מרגישה שלא עשיתי כלום בחיי. וגם אני כשאני קוראת כל מיני בלוגים של אחרות, אני מתמלאת קנאה מצד אחד ורגשי נחיתות מצד שני.
כשזה המצב, אני מפסיקה לקרוא מה אחרים עושים. זה לא רלוונטי לחיים שלי וזה לא נכון לחיים שלי.
אני עושה מה שאני יכולה, ומה שאני רוצה. אין איזשהו רף שצריך להגיע אליו.
זה לא אומר שאני מרגשיה מעולה, אבל לפחות לא קטסטרופה

בדיוק אתמול היתה אצלי חברה ואמרתי לה, שחוץ מהעובדה שאני אמא אני כלום. בלי הילדים אין לי מה לעשות ואין לי מושג מה אני רוצה לעשות.

שמחה שהדף חזר

לקרוא מה אחרים עושים. זה לא רלוונטי לחיים שלי וזה לא נכון לחיים שלי.
עכשיו אני מבינה מדוע אני לא קוראת בלוגים כאלה.

האמת? אף אחת היא לא מה שכתוב בבלוג שלה. כולל אלה שהבלוג שלהן מכיל באסה, אכזבה, הלקאה עצמית, פירוט השטויות והטעויות שלה, וכן הלאה.
איכשהו, תמיד כל אחת תקרא את התמונה השקרית שהכי תופסת אותה. כלומר: כשאני מסתכלת מהצד בחיים של אמא אחרת, מה אני באמת רואה? מה אני באמת יודעת?
מה בולט לי?
בולטים לי הדברים שאני לא עושה.
ובולטים לי הדברים שאני כן עושה.
ואני אפספס לגמרי המון המון דברים שהיו שם ופשוט לא היו רלבנטיים לחיים שלי ולכן העין שלי החליקה עליהם.
קראתי אותם, או ראיתי אותם במציאות, אבל לא שמתי לב אליהם.

הם יכולים להיות "טובים" או "לא טובים". נגיד, אני רואה את האמא האחרת צועקת על הילד שלה וזה נראה מה-זה רע מהצד, ואני חושבת לעצמי, אוי, ככה בדיוק את נראית ברגעים האלה. תתאמצי קצת יותר, באמת, יש לך פוטנציאל, את יכולה להצליח (-;

או נגיד, אני רואה את האמא האחרת מחבקת בדממה את הילד שלה שהרגע נפל וקיבל מכה ובוכה. לא עושה, לא מדברת, רק מחבקת באהבה ונמצאת שם להכיל ולעטוף. והילד בוכה, ופתאום את רואה את הרגע הזה שהבכי נגמר, זהו, יוצא מהחיבוק כאילו לא קרה כלום ורץ לשחק. הסוללה טעונה. ואני חושבת לעצמי, אה, אני מכירה את זה, גם הילד שלי עושה את זה. וזה מחמם את הלב. אני מרגישה שהיא ואני שותפות לידיעה שלא היה פשוט ללמוד אותה, להגיע אליה, ליישם אותה, ואיזה יופי זה כשזה עובד.

ואני יכולה לראות משהו ולחשוב לעצמי, אני בחיים לא הייתי עושה את זה! (כי זה ממש נורא בעיני)
ואני יכולה לראות משהו ולחשוב לעצמי, איך הייתי רוצה להיות ככה! (כי זה ממש מופלא בעיני אבל אני לא מאמינה שאני אצליח להיות ככה אי פעם בחיי, או אולי מתישהו עם הנכדים P-: ).

אבל בסופו של דבר, כשאני רואה אמא אחרת, או קוראת אמא אחרת, אני מקבלת תמיד משהו חלקי מאוד.
ומעצם העובדה שהוא חלקי, יש המון המון חלקים שפשוט לא יהיו שם.
כי במקרה אף פעם לא יצא לי להיות שם כשהם באו לידי ביטוי.
כי במקרה כשאני קוראת, אלה הדברים שאני שוכחת, שלא נשארים לי בזיכרון.
כי במקרה כשהאמא הזאת כותבת, אלה הדברים שהיא שוכחת, או לא שמה לב אליהם, או סתם רוצה להתרכז בדברים אחרים מתוך מיליון הדברים שקורים.

גם כשאני משווה את עצמי לאמא האידיאלית שאני רוצה להיות כל חי, גם אז אני כבר מודעת היום לעובדה, שאין ולא תיתכן אמא שהיא רק ככה. זה לא אנושי, וזה גם לא בריא.
אבל אני עובדת קשה כדי להיות האדם שאני רוצה להיות, וכך גם האמא שאני רוצה להיות, וככל שאני מתקרבת למה שאני רוצה להיות, כך אני גם מקבלת יותר את מי שאני כמו שאני.

על כך נאמר כבר (תודה להדס) " אל תשווה את הפנים שלך עם החוץ של מישהו אחר...."

גם כשאני משווה את עצמי לאמא האידיאלית שאני רוצה להיות כל חי, גם אז אני כבר מודעת היום לעובדה, שאין ולא תיתכן אמא שהיא רק ככה. זה לא אנושי, וזה גם לא בריא.

book]סיפור של רוברט ואלזר meorer 2[/po]/chapter04 5784417

סיפור מקסים.
אם כי משהו בו נתן לי הרגשה של דז'ה-וו. עכשיו אני לא מצליחה להיזכר איזה עוד טקסטים דומים אני מכירה.

אבל כשקראתי את הסיפור חשבתי, אוי, בשמת, "האמא האידיאלית" זה משהו כל כך מעורפל. אנשים בכלל לא יבינו למה את מתכוונת.
אז אני אגיד: בשבילי, להיות אמא אידיאלית פירושו אף פעם לא לצעוק על הילדים שלא בצדק (וגם בצדק רצוי לא לצעוק, כי הרי זה מיותר, מעליב וחסר טעם), לא לנזוף כל כך הרבה (בכלל מיותר לנזוף, איזה הרגל מגונה), ובקיצור, להפסיק עם האוטומט של ההרגלים שהוכנסו לתוכנה מילדות, להגיב כמו שאני מאמינה, לא כמו שמתפלק לי. זה הכל.
וגם יש שם תמונות של אמא שמכינה לביבות וחביתיות וכיסונים ושקדי מרק (-: אבל זה מצליח יותר (-:

תודה על הדף.
מפרה, מחדד, מעורר ומצחיק.
מאד מסכימה עם אורנה לגבי הגמישות המחשבתית וראיית הטוב. מאמינה גם אני שהכל לטובה. וזוכרת שמה שנכון לי ולילדי עכשיו לא מחייב שיהיה נכון בהמשך.
מאמינה שגם אם בני מתלונן על חוסר חברתי או חוסר בעשייה זה לא תמיד אומר שאני צריכה לעשות משהו כדי לשנות את המצב. לפעמים מספיקה רק ההכלה שלי את רגש הריקנות/בדידות (וכו') שלו (ולפעמים גם את שלי). מאמינה שזה גם מלמד אותו להתמודד עם רגשות פחות נעימים.

ובעייני חשוב לזכור שהתקופה הזו שבאה היא בסה"כ גל. היא תיגמר בקרוב (יותר או פחות) ואחריה יגיע עוד גל ועוד גל..
לי זה עוזר בתקופות הקשות בהם אני שופטת את עצמי על כל צעד ושעל..

קראתי את הדף ובמקביל קיבלתי באימייל את השיר הזה - העבודה של אמא
http://www.youtube.com/watch?v=CXgoJ0f5 ... [po]player embedded[/po]#
זה מה שיש לי להוסיף לכל הדברים המעניינים שכתבו כאן (-:

לגבי מה שנאמר על כך שזה בסדר שיש תקופות של קושי, וגם על כך שהכל תלוי אמונה.
אני מאמינה שבכל זאת צריך מדי פעם לנסות להסתכל על הילד. טוב, אי אפשר להתנתק מהאמונות באמת, אבל גם לא צריך להסתתר מאחורי זה. לפעמים הקושי של הילד הוא אכן משמעותי ומתמשך, ורק להכיל אותו כל הזמן בלי לנסות לחשוב על פתרונות כלשהם מרגיש לי לא הוגן.

עד שקראתי והתחבטתי וניסיתי לנסח, באה שגית וכתבה בדיוק את מה שרציתי לכתוב @}

על כך נאמר כבר (תודה להדס) " אל תשווה את הפנים שלך עם החוץ של מישהו אחר...."

מתאים בול. של אמא שלי, אגב

שגית משתמע מדבריך - אני מאמינה שבכל זאת צריך מדי פעם לנסות להסתכל על הילד
שקיבלת את הרושם שיש פה התעלמות מצרכי הילד. האם זו ההתרשמות שלך מדברים שנאמרו?

אני חושבת שאם האמונה נורא חזקה, עלול להיווצר מצב כזה. בכל תחום, אגב. תראי, אני מאמינה שמרבית ההורים פה קשובים ורואים את ילדיהם מאד. וגם שבכל דרך שבוחרים רצוי שתהיה אמונה עמוקה. אבל השילוב של שתי ההנחות האלו עלול להוביל לפעמים לעיוורון מסויים. ואני גם מדברת מהחוויה האישית שלי, אגב.