בעלי התאהב באחרת

[נורה_קטנה*]

תמצית holy של פרחי באך.

יהיה בסדר.

[יעלי_לה]

_מאיפה אני יכולה להתחיל?
אפשר לקבל אותי איזה תרגיל אחד פשוט לעבוד איתו? משהו כזה ל - sos לרגעים שבהם אני מרגישה שאני לא מסוגלת לנשום מרב הצפה של רגשות קשים?_

תנסי תרגיל כזה:
ברגע של שקט יחסי, צאי החוצה למרפסת או לחצר (לא חובה אבל עוזר), שבי ותעצמי עיניים.
דמייני את עצמך עומדת בקצה של שדה. השדה גדול מאוד, פרוש עד האופק. עכשיו קחי את כל הרגשות שמקשים עלייך - את כל הקנאה והשיגעון וחוסר הקבלה העצמית והשיפוט העצמי - ותזרקי אותם לקצה השני של השדה. זה בסדר אם הם נשארים בשדה-הראייה המדומיין שלך, אבל תזרקי אותם למקום כזה שברור שהם לא יכולים לגעת בך. אם זה עוזר לך, את יכולה לדמיין שהשדה מוקף גדר ואת זורקת אותם החוצה. אבל תני לעצמך מרחב בתוך הגדר, אל תכלאי את עצמך בשדה.
כשאת מצליחה לדמיין את זה בבירור, תנשמי עמוק. את יכולה לדמיין את עצמך מטיילת בשדה אם בא לך, לא הכרחי. ותני למחשבות טובות לבוא. את יכולה לדמיין שאת מוצאת אותן בשדה כמו שמוצאים אוצר או כמו פֵּרות על העצים.
מצאתי כאן בדף משפטים שאת כתבת שיכולים לשמש אותך נפלא בתרגיל הזה כמחשבות טובות:

מרגישה רק הודייה שאלוהים נותן לי את השיעורים המדויקים לי.
מודה לאלוהים שאני איתו ולא עם אף אחד אחר.
אני גדלה בתוך זה כל הזמן, גדלה ומתרחבת ולומדת

לא להכריח את עצמך לחשוב את זה. לתת למחשבות הטובות לבוא מתוך זה שאֶת המחשבות הלא טובות הצבת רחוק ממך, בנפרד ממך.
וכשהן (הטובות) באות, פשוט לנשום איתן כמה שיותר, לתת להן למלא אותך, לחזק אותך. לתת לזה לקרות, כי זה מה שהן יודעות לעשות, מחשבות טובות כאלה. לתת לקסם שלהן לקרות.

חזק.

[חני_בונה*]

את יכולה לבדוק איפה את מרגישה אותם בגוף את הרגשות הקשים שזה אומר, לזהות מחשבה או רגש שהם קשים ולשאול את עצמך: "איפה אני מרגישה את המחשבה הזו או את הרגש הזה בגוף?" וברגע שזיהית להניח יד רכה על אותו מקום בגוף או לשלוח אליו אנרגיה של אהבה.

[עירית_לוי]

_מאיפה אני יכולה להתחיל?
אפשר לקבל איזה תרגיל אחד פשוט לעבוד איתו? משהו כזה ל - sos לרגעים שבהם אני מרגישה שאני לא מסוגלת לנשום מרב הצפה של רגשות קשים?_
הנה עוד רעיון:

בכל פעם שהרגשות עולים,
את מיד מדמיינת שני דברים שקורים בתוכך

(זה משהו שיכול לארוך כמה שניות אבל את גם יכולה להאריך איתו אם את פנויה לזה באותו רגע ואם את מרגישה שזה תומך בך):

1. את מדמיינת את המרכז היציב שלך. למשל את יכולה לדמיין אותו בצורת כדור אור במקלעת השמש שלך, או צינור אור שיושב במרכז הגוף שלך לאורכו. כך את בעצם מתחברת למרכז הפנימי שלך. את משתמשת בו כמו עוגן. כי כאשר עולים הרגשות הללו את שוכחת מי את ומיטלטלת על ידם.

1. את מדמיינת שאת חווה שטיפה. כל מי שעולה בך, כל הרגשות השליליים הנמוכים עולים כדי להישטף ממך. את יכולה לדמיין אותם יוצאים מתוכך החוצה. כך את יוצרת הקשר שבתוכו הדברים הללו עולים כדי להתנקות ואת פוגשת אותם ליד דלת היציאה. לעומת הקשר שבו הם עולים, מציפים, ואת חושבת שאת היא הרגשות הללו. יצירת הקשר של ניקוי עוזר לך לא להזדהות איתם, ואם את מלווה את זה גם בדמיון, את מחזקת את הניקוי ונותנת לו תוקף ככזה. את יוצרת אותו ככזה.

אז קודם את מתחברת לעוגן פנימי, ואז יוצרת הקשר של שטיפה וניקוי.

תראי אם זה נגיש לך.

אחרי שתמצאי את הכלי המדוייק לך, ותהיי פחות מטולטלת, פחות מותשת מכל זה,
אני מציעה לך לעשות עבודה אינטנסיבית מול הקנאה. לקחת אותה לקצה, בצורה מבוקרת כמובן, לתת לך להיות קנאית, ואז לעשות איתה שלום.
אם תרצי כאן הכוונה - תגידי.

[אישה_של*]

תודה נורה יעלי וחני, אנסה את הכל.

רק רציתי לציין עוד דבר שאני מתחילה לזהות שקורה.
אני רואה שחלק מהסיבה שקשה לי להיפרד מתחושת הקושי והייסורים היא כי זה שם אותי במקום של 'מסכנה' וחלק בי נאחז בזה כדי שבעלי יצטרך אולי לטפל בי וזאת גם סוג של אחיזה בו, דרך לתפוס אותו, שהוא לא ינטוש אותי...
אמנם נראה לי במקום המודע שלי שזאת אחיזה שאני ממש לא רוצה בה אבל ברובד יותר עמוק אני יכולה לראות שבפועל אני גם פועלת מהמקום הזה. )-:

[אישה_של*]

_אני מציעה לך לעשות עבודה אינטנסיבית מול הקנאה. לקחת אותה לקצה, בצורה מבוקרת כמובן, לתת לך להיות קנאית, ואז לעשות איתה שלום.
אם תרצי כאן הכוונה - תגידי._
אני מאד מאד רוצה לעשות עבודה כזאת.
אני חושבת שבמובן מסויים אני כל הזמן מנסה לעשות את זה. כל הזמן מעמתת את עצמי עם התמונות של שניהם בראש שלי ובודקת איפה אני עומדת מול זה.
לא יכולה לסבול שאני יודעת שזהיושב לי שם מתחת לפני השטח ורק מחכה להתפרץ.

בכל מקרה אם תוכלי ללוות אותי דרך מסע כזה של עבודה אינטנסיבית מול הקנאה הזאת מאד מאד אשמח מזה.
תודה

[האשה_הראשונה*]

אפשר לקבל איזה תרגיל אחד פשוט לעבוד איתו? משהו כזה ל - sos לרגעים שבהם אני מרגישה שאני לא מסוגלת לנשום מרב הצפה של רגשות קשים?

ממליצה על "העבודה" של ביירון קייטי. לא צריך קורס או משהו כזה, מספיק לקרוא את ההוראות הפשוטות שבאתר שלה (www.thework.com או בעברית www.thework.co.il/default.asp?PageID=11).

[אישה_של*]

תודה אשה ראשונה, אני מכירה היטב את העבודה של ביירון קייטי, עושה אותה בקביעות, ללא זה הייתי עוד יותר אבודה (למרות שאני שואלת את עצמי לעיתים אם אני יכולה להגיע יותר נמוך מזה?!) אבל כרגע העבודה עוזרת לי ברמה של ההבנה בראש אבל הגוף עדיין מאד מיוסר.

[ורד_דרור*]

אם עיסוי יעזור לך, כזה אחד טוב ואוהב, אני כאן.

[עירית_לוי]

_אני מאד מאד רוצה לעשות עבודה כזאת.
אני חושבת שבמובן מסויים אני כל הזמן מנסה לעשות את זה. כל הזמן מעמתת את עצמי עם התמונות של שניהם בראש שלי ובודקת איפה אני עומדת מול זה.
לא יכולה לסבול שאני יודעת שזהיושב לי שם מתחת לפני השטח ורק מחכה להתפרץ.
בכל מקרה אם תוכלי ללוות אותי דרך מסע כזה של עבודה אינטנסיבית מול הקנאה הזאת מאד מאד אשמח מזה._

יופי.
זה נכון לעמת את עצמך עם החלק הזה שבך.
בואי ננסה לדייק את הדרך הזאת, כך שהמפגש שלך עם הפחד יהיה כרוך בצמיחה מפרה ולא בסבל מיותר:

הרעיון הוא שתעברי ממצב של שנאה לחלק שבך שמקנא, שלילה מוחלטת שלו, התנגדות אוטומטית לקנאית שבתוכך, וגם פחד גדול ממפגש איתה,
אל מצב של קבלה של החלק הזה: מצב בו את מקבלת אותה כחלק מהיותך בת אנוש, יותר קלילה ביחס אליה, ומסוגלת אפילו לחייך אליה – וגם מצב של חוסר פחד מפניה. מצב בו את לא מפחדת שהיא תעלה אל פני השטח.

אז דמייני לך סקאלה שאת עומדת לנוע על פניה: את עומדת לעבור ממצב של שנאה ופחד לקנאית – אל עבר מצב של קבלה וחוסר-פחד מפניה.
זה הנתיב שאת יכולה לצייר לעצמך בדמיון. לשם את הולכת.

עכשיו, חשוב מאוד לזכור שההתקדמות שלך תהיה בקצב שנכון לך. את לא יכולה להאיץ בעצמך.
אם תנסי לגרור את עצמך לשם בשערות זו לא תהיה התקדמות אמיתית ואותנטית, וזה עלול רק לקבע אותך.
תני להתקדמות הזאת לקרות באופן טבעי, תני לה ממש לנבוע מתוכך. בסבלנות, באורך רוח. ולא בכוח, ולא כי המחשבה שלך מאמינה שאת כבר "אמורה" להיות שני צעדים קדימה.

זכרי מעתה - ולאורך כל הדרך שהפחדים שלך לגיטימיים. לפי התיאורים שלך אני יכולה להניח שהם נוגעים באחד הכאבים היותר עמוקים שלך.
לכן כל כך קשה לך לחוש קנאה, ולכן גם כל כך קשה לך לפגוש את הקנאית שבך. להכיר בה.
כאשר מישהו או משהו נוגע לנו בכאב כזה עמוק קשה לנו להישאר שפויים. אז בבקשה – חמלה חמלה ועוד חמלה לעצמך.

בשלב ראשון בואי נתחיל ב-לזהות מהו הפחד:

• מה הכי מפחיד אותך בהתפרצות של ה"קנאית"?
• מה הכי מפחיד אותך שיקרה?
• מה הכי מפחיד אותך שתעשי?
• מה הכי מפחיד אותך להרגיש?
• מה כואב בלהיות קנאית?
• מה כואב כאשר את חשה קנאה?

[אישה_של*]

-מה הכי מפחיד אותך בהתפרצות של ה"קנאית"?
שזה יבריח את בעלי.


-מה הכי מפחיד אותך שיקרה?
שאני אאבד שליטה לגמרי, שהוא יראה כמה חסרת שליטה אני, חסרת אונים, כמה אני לא יציבה, כמה אני חלשה ופטטית.

-מה הכי מפחיד אותך שתעשי?
שאני אגיד דברים ואעשה מעשים לגמרי חסרי פרופורציה, אתנהג כמו משוגעת, אאבד שליטה, אאבד את שפיות דעתי, באמת אשתגע ולא תהיה דרך חזרה.

-מה הכי מפחיד אותך להרגיש?
שאין לי שליטה על עצמי. תחושת אבדון, אין אונים. שאני נלקחת למקום שאני לא רוצה להיות בו אבל אין לי שום שליטה על זה.
שאני לא מסוגלת להיות בלעדיו (בעלי).

-מה כואב בלהיות קנאית?
להבין עד כמה אני אישה 'טיפוסית', לראות את עצמי לגמרי לא האישה שאני מצפה מעצמי להיות.
כשבעלי רק סיפר לי לראשונה על ההימשכות שלו אל אותה אישה היה לנו אחרי זה איזה סוף שבוע מדהים, כמו ירח דבש, פתאום האהבה פרחה בטירוף.
בשבת בבקר אחרי שעשינו אהבה יפייפיה הוא אמר לי משהו כמו "ידעתי שאני יכול לספר לך על זה."
ואני רוצה להיות אותה אישה שהוא כל כך שמח שיכל לספר לה והיא לא השתגעה ולא העיפה אותו לאזעזל ויכלה להכיל ולקבל את זה...
זה מה שאני מצפה מעצמי.
אבל אני לא, אני סתם עוד אחת, בכלל לא מיוחדת, סתם עוד אישה טיפוסית וקנאית.

-מה כואב כאשר את חשה קנאה?
כואב הלב. קשה לי לנשום

[קן_לציפור*]

_ואני רוצה להיות אותה אישה שהוא כל כך שמח שיכל לספר לה והיא לא השתגעה ולא העיפה אותו לאזעזל ויכלה להכיל ולקבל את זה...
זה מה שאני מצפה מעצמי.
אבל אני לא, אני סתם עוד אחת, בכלל לא מיוחדת, סתם עוד אישה טיפוסית וקנאית._

יכולה לשתף מנסיוני, שאחד מהתהליכים הכי חשובים שעברתי בחיים היה - להשיל את מה ש'הייתי רוצה להיות', ולהתחיל לחיות את מה שאני באמת.
זה לא תמיד נעים לחוות, ולא תמיד נעים לראות במראה.
אבל זו האמת, וכמו שאומרים 'האמת משחררת'. היא שחררה אותי להיות מה שאני בכל רגע.

עכשיו את מקנאה. לפני חודש יכולת שלא. בעוד חודש אולי גם לא, ואולי קנאתך תבער בתוכך.
להיות מי שאת, ב-100%, אוהבת ומקבלת את עצמך, יעשה איתך חסד גדול, וגם עם הסובבים אותך.

[אישה_של*]

להיות מי שאת, ב-100%, אוהבת ומקבלת את עצמך, יעשה איתך חסד גדול, וגם עם הסובבים אותך.
כן, זה ברור לי, זה תהליך שהתחלתי בו כמה חודשים לפני שכל זה צף.
רק שבנושא הספציפי הזה זה יותר קל לי לאמר מאשר להרגיש. זה נוגע כמו שכתבתי כבר כנראה במקום מאד עמוק וכואב שקשה לי להתמודד איתו.
לכן אני כל כך שמחה שעירית מוכנה לעשות איתי איזו דרך מלווה שתהיה כמו שהיא כותבת בעדינות והקשבה פנימה לעצמי...
עכשיו, חשוב מאוד לזכור שההתקדמות שלך תהיה בקצב שנכון לך. את לא יכולה להאיץ בעצמך.

גם אהבה וקבלה עצמית אני לא יכולה לכפות על עצמי.
יש שכבות שעלי לרדת דרכם.

[קן_לציפור*]

גם אהבה וקבלה עצמית אני לא יכולה לכפות על עצמי
ברור לגמרי, וגם לא צריכה. אבל מאד עוזר לתת כיוון ללב.
של קבלה או של איזו פנטזיה של משהו שאת רוצה להיות.
נראה לי שתהיה לך מלווה מצויינת, בכל מקרה.

[עירית_לוי]

מה שעולה כאן אלה הם שני פחדים עיקריים שכרוכים זה בזה - הפחד לאבד שליטה ו הפחד לאבד את בעלך.
הם כרוכים זה בזה כי הפחד הוא שאם "תתחרפני", שאם תשתגעי, שאם תהפכי למטורפת-מקינאה – אז הוא ילך.

קינאה היא רגש רב עוצמה שזורק אותנו - ממש זורק אותנו מבלי שיש לנו יכולת להתנגד או לעצור את זה - אל מקום של חוסר אונים מוחלט, עד שהוא הופך אותנו לסוג של מטורפים חסרי שליטה.

ובשבילך זה מקום בלתי נסבל להיות בו, חוויה רגשית שמכאיבה לך בצורה בלתי נסבלת. חוויה שכרוכה אצלך באיזה כאב עתיק שצרוב בך, וסביר להניח שכרגע הוא גם לא מודע.

ולכן, בגלל שהחוויה הזאת כל כך מכאיבה ובלתי נסבלת ומאיימת את לא מוכנה לכלול את רגש הקינאה בתוך הרפרטואר הרגשי שלך. את לא מוכנה לתת לה חותמת כשרות. כי אם כן - אם כן תתני לה חופש להיות - קיימת הסכנה שהיא תכאיב לך כל כך עד שהיא תכלה אותך. בחוויה הסובייקטיבית שלך זו ממש מלחמת הישרדות. זה או את או היא.

ולכן גם הקושי הגדול שלך לתת לה לגיטימציה, לראות אותה כאנושית. זה כאילו שלפחד מהכאב הזה יש חיים משלו, והוא הרבה יותר חזק מכל מחשבה רציונלית כמו - "טוב, זה טבעי לקנא. כולם מקנאים".

מול פחד כל כך חזק ומושרש אין מה לדבר במילים. הן יעברו לו ליד האוזן.
מול פחד כזה נדרש לעבור משהו אחר שכולל בתוכו את הדברים הבאים:

הסכמה.
ברגע הסכמת לפגוש בפחד, אבל באמת הסכמת, הוצאת לו את כל האוויר מהבלון כי הוא איבד מכוחו עלייך.
הנקודה החשובה כאן היא שבדרך כלל אי אפשר פשוט להסכים בכוח, או בבת אחת, או רק באמצעות החלטה של השכל רק "כי כדאי".
ולכן אנחנו מדברים כאן על הסכמה מבוקרת והדרגתית לפגוש את הפחד ואת הכאב. זה יהיה כמו להתרגל לאט לאט ובהדרגה לאגם של מים קפואים שאת רוצה לשחות בו אבל לא מסוגלת. לאט לאט לאט, כל פעם למעט מאוד זמן. ואז עוד קצת עוד קצת עוד קצת.

מפגש עם הפחד והכאב הגולמיים.
עוד נקודה חשובה היא לפגוש את הפחד או הכאב בצורתם הבסיסית והגולמית, בצורה שבה הם צרובים לך במערכת, ולא את הפרשנויות שלך לכאב. הפרשנויות הן כל המחשבות והרגשות שמולבשים על הכאב. על הפחד מהכאב.
כאשר את באה במגע למשל עם הכאב שתיארת שחשת בלב כאשר עולה קינאה, את פוגשת את הכאב הגולמי. לעומת זאת, כאשר את מדמיינת אותו עם האישה ההיא, את פוגשת את הספיחים של הכאב: את המחשבות ואת הרגשות שמתלווים לחוויה המכאיבה הזאת. וסוג כזה של עימות עם הפחד גורם לך לסבל. מפגש עם הכאב נטו ללא הספחים לא אמור לגרום לך לסבל, רק לכאב. ויותר מזה, הוא מרפא. הוא משחרר לאט לאט את הכאב הזה מתוך המערכת.

עבודה מעמיקה וסבלנית עם שני אלה תאפשר לך להביט לפחד בעיניים ולקלוט ש"נשארת בחיים".
לקלוט שתמיד, בכל סיטואציה ומול כל רגש, את היא בעלת הבית של הרגשות שלך, ולא הם שלך.

תארי לך מה תעשה ההבנה העמוקה הזאת לחוסן הפנימי שלך (הבנה שרכשת מתוך ההתנסות שאת עומדת לעבור, לא רק מתוך ההבנה השכלית):

ההבנה שאת היא כאן בעלת הבית של המערך הרגשי שלך, ולא הוא שלך.
ההבנה שברגע שאת מסכימה לפגוש את הפחד, מוססת אותו.
וההבנה שמפגש עם הכאב בצורתו הגולמי לא רק שאינו גורם לסבל אלא שהוא מרפא.
.

בואי נתחיל מההסכמה.

איך יוצרים הסכמה?
מבקשים.
בנימוס .
בהתחלה יכול להיות שנענים בשלילה. וזה בסדר גמור. אנחנו מבינים.
ומבקשים שוב. ושוב.
ופתאום באופן מפתיע עולה 'כן'. ובפעם הבאה שוב 'לא'. ואז אולי שוב 'כן'.
זה תהליך.


אז את שואלת את עצמך כל יום, אפשר גם כמה פעמים ביום: "האם אני מסכימה לפגוש את הכאב ואת הפחד שבחוויית הקינאה?"
(את יכולה לנסח לעצמך את השאלה גם אחרת - לפגוש את הכאב ואת הפחד שבחוויית איבוד השליטה, או בחוויה של להיות מטורפת מקינאה).
אל תצפי לתשובה מסויימת. תני לתשובה לעלות באופן אותנטי. וכל תשובה, כאמור, היא לגיטימית. כן/לא. את לא שופטת את התשובה. את ממשיכה בסבלנות ובאורך רוח. שוב ושוב.

מה את אומרת?

[האישה_של*]

אז את שואלת את עצמך כל יום, אפשר גם כמה פעמים ביום: "האם אני מסכימה לפגוש את הכאב ואת הפחד שבחוויית הקינאה?"
אני לא ממש מבינה את התרגיל. ניסיתי לשאול את עצמי ומה שעולה זה שאני כבר מרגישה מטורפת מקינאה! אז אני לא מבינה, הרי אני לא מרגישה שיש לי בחירה בכלל, זה משתלט עלי אם אני רוצה ואם לא.
בעצם השאלה היא האם אני מסכימה.
הרי זה קורה בין כה אבל העניין הוא שכרגע אני לא מסכימה לזה, מנסה לברוח מזה בכל דרך אפשרית.
טוב, נראה לי שהבנתי עכשיו.
אמשיך לשאול את עצמי.

[האישה_של*]

טוב, אז היום דיברנו, אני ובעלי ואנחנו צריכים למצוא בעל מקצוע לאיזה פרוייקט משותף שלנו והוא אמר לי שההיא (האישה האחרת) המליצה לו על מישהי, חברה טובה שלה...
זה שיגע אותי. גם שם היא נמצאת? היא ממליצה לו על בעלי מקצוע בנושא שהוא כביכול לגמרי ביני ובינו?!!!!!!!!!!!!!!!!!
אוף, זה מטריף אותי.
אני יודעת שבטח כבר נמאס לשמוע על זה אבל אני צריכה לפרוק.
ומבחינתי אפשר אפילו לא להגיב אבל אני חייבת להוציא וכן, כבר הוצאתי את זה עם חברה ועדיין זה משגע אותי, זה גמוביל אותי למחשבות כמו -
על מה הם עוד מדברים? על הכל? עלי?
הם מתייעצים ביניהם איך לעזור לי?
איך להרגיע אותי?
מחשבות כאילו אני לא רוצה להשמיע בפניו כי אני יודעת שאשמע משוגעת (המילה הנפוצה ביותר בראש שלי בזמן האחרון) אבל כאן בעילום שם אני יכולה לפחות לדבר בחופשיות.
לא יודעת מה זה עוזר אבל אני עושה את זה בכל זאת. יש בזה משהו מרגיע לרגע לפחות.

האמת היא שאני כותבת את זה כאן כי אני מייחלת לזה שמישהו יעזור לי לראות את זה מכיוון אחר שירגיע אותי.

[עירית_לוי]

הרי זה קורה בין כה אבל העניין הוא שכרגע אני לא מסכימה לזה, מנסה לברוח מזה בכל דרך אפשרית.
ב-ד-י-ו-ק.
הסכמה לעומת התנגדות תיצור שינוי מהותי באופן שבו תפגשי את החוויה:
בעצם ההסכמה את גם מוציאה לפחד את האוויר מהבלון, וגם מאפשרת לעצמך מפגש מרפא עם הכאב.

אז עכשיו את עדיין לא פוגשת, עכשיו את בונה לאט לאט את ההסכמה לפגוש, אוקיי? בלי להאיץ בשום דבר.

האמת היא שאני כותבת את זה כאן כי אני מייחלת לזה שמישהו יעזור לי לראות את זה מכיוון אחר שירגיע אותי.
את מחפשת "פלסטרים" שירגיעו את הכאב.
וזה בסדר. ובאמת מהצד נשמע שאת לגמרי יכולה לסמוך עליו.

אבל - את כרגע במצב מאוד רגיש ואת מאוד סובלת.
אז במקום לבזבז אנרגיה על לחפש כל הזמן "פלסטרים", מה דעתך פשוט לבקש ממנו בצורה ברורה וישירה לא להיות איתה כעת בקשר בגלל הסבל הע-צ-ו-ם שזה גורם לך? איכשהו להפוך עולמות ולמצוא פיתרון. למענך.
האם ביטאת את הרצון הברור הזה, או רק אמרת לו שקשה לך ומכאיב לך לדעת שהם בקשר?

[האישה_של*]

האם ביטאת את הרצון הברור הזה, או רק אמרת לו שקשה לך ומכאיב לך לדעת שהם בקשר?
רק אמרתי שקשה לי והוא אמר "אז מה, את רוצה לחסום אותי מכל הצדדים?"
אמרתי שלא אבל שאני מחפשת דרך להקל על עצמי.
הוא אמר שהקינאה רק תלך איתי לכל מקום וזה לא יפתור לי את הבעיה.
צודק, לא?

[עירית_לוי]

_הוא אמר שהקינאה רק תלך איתי לכל מקום וזה לא יפתור לי את הבעיה.
צודק, לא?_
נכון שהקינאה יושבת על כאב שלך שאת צריכה לרפא. וזה שתצרי את צעדיו לא יעשה את העבודה במקומך.
אבל השאלה היא אם את חייבת או צריכה לרפא אותו בתוך שדה קרב או בתוך מקום קצת בטוח ומוגן?

כמובן שאת לא יכולה לכפות עליו כלום.
אני מציעה - לבקש. בישירות, בפשטות, עם לב פתוח וכנה, ובלי שום מניפולציה. פשוט לבקש.
תנסי לעשות את זה כמובן ברגע "טוב" שלך. כשאת לא במוד קורבני.
אולי הוא יגיד כן, אולי לא.
בכל אופן, הביטוי האותנטי והנקי שלך מאוד חשוב עכשיו.

[יעלי_לה]

הביטוי האותנטי והנקי שלך מאוד חשוב עכשיו
מצטרפת לזה

[גוונים*]

אני לא יכולה להרגיע אותך עם דרך אחרת לראות את הדברים.
כי אין לי דרך אחרת.
רק רוצה להגיד לך שאת נשמעת לי הכל חוץ ממשוגעת. קוראת אותך מהתחלה.
אני הייתי מרגישה בטח אותו דבר בדיוק (ומחוויה קצת דומה שעברתי בעבר אני יכולה להגיד לך שהרגשתי דברים מאד דומים ובעוצמות כאלה בדיוק אפילו שזה היה הרבה פחות מבחינת הנסיבות).
כל המחשבות האלה שעוברות לך בראש הן כל כך לגיטימיות, כל כך ברור למה מטריף אותך שמשהו זר ומאיים וגדול כל כך נכנס לדבר הכי פרטי ואינטימי שלך שזה הקשר שלך ושל בעלך. פתאום נכנס לך בכפיה מן כוח חיצוני ומאיים נורא ומערער לך את הבטחון בדבר הכי יקר לך במקום שבו את צריכה להרגיש את השקט והאמון והכוח, לשם בדיוק. זה כואב, זה שובר את הלב, זו תחושת חוסר אונים מטורפת.
כל אלה לגיטימיים כל כך, למה את חושבת שזה משוגע להרגיש ככה? למה את חושבת שהוא יחשוב כך?

אני מקווה שזה בסדר שאני כותבת את כל זה כי אין לי איזה הבנה מקצועית או מעמיקה בתחומים האלה אבל אולי בכל זאת.
שני דברים עולים לי ממה שאת כותבת:
הראשון הוא האין גבולות. מהדברים עולה משהו מאד פרוץ ולא חד משמעי.
אולי את בעצמך לא יודעת מה הם גבולות הזוגיות שלכם? ובגלל זה הוא גם לא מבין אותם וזו התוצאה.
אולי את צריכה להגדיר לעצמך ואז להגדיר לו? מה מותר ומה אסור, פשוט כך.
(וכן, יכול להיות שתגלי שהגבולות שלך שונים מהאדם שהיית רוצה להיות, אולי יקח לך קצת זמן לקבל את זה בעצמך אבל אחר כך זה ייתן לך שקט אמיתי).
וזה כולל להגדיר לו את גבולות הקשר איתה. ומותר לך לדרוש גבולות.
מותר לך להגיד לו שאת לא רוצה שהוא יחלוק איתה דברים אישיים שקשורים למרחב הפרטי שלך ושלו. אין לזה מקום.
מותר לך לבקש שהקשר איתה יהיה קשר מקצועי בלבד, כי ברגע שזה גולש מעבר לכך זה מערער לך את הבטחון, מחבל לכם בזוגיות.
מותר לך להציב גבולות. כמו שעם הילדים מציבים גבולות ולפעמים גם עם הורים ולפעמים גם עם עצמנו, מותר להציב גבולות גם בזוגיות. כל אחד מוצא את הגבולות שלו. הגבולות האלה נותנים שקט בדבר היקר לנו מכל. ופה כל הגבולות התערערו לכם ואתם צריכים להגדיר אותם (מחדש).

הדבר השני שעולה הוא הפחד שלך מהתגובה של בעלך.
כאילו שהמשקל של הדברים הוא עליך. כאילו האחריות למצב כאן היא עליך.
כאילו שאת מגזימה, כאילו שהתגובה שלך היא הבעיה כאן.
זה מוזר, הרי מהעובדות הפשוטות של הדברים הוא זה שיצר את הסיטואציה הבעייתית הזו. הוא האחראי עליה.
זה שאת מפחדת שהוא יחשוב שאת משוגעת מוריד ממנו את האחריות לכל מה שקרה.
הוא יצר סיטואציה והוא צריך להתמודד עם התוצאות.
חלק מהתוצאות של המעשה הזה הן התגובות הרגשיות של אשתו.
אשתו לא משוגעת. אשתו מגיבה לסיטואציה שנכפתה עליה ושהוא יצר.
יש לו כאן אחריות.
נכון גם לך יש. אבל אל תקחי את האחריות שגם לו יש כאן.
הוא הרי בחר בכל זה, הלך בעיניים פקוחות , היה ועדיין מודע בכל רגע ורגע למעשיו.
לך אין את הפריבילגיה הזו, עליך נוחתים כל פעם נתונים חדשים בסיפור הזה, עליך נכפתה הסיטואציה הזו, פרצה לך בברוטליות לשלוות החיים המשפחתית, לתוך המקומות הכי אינטימיים ובטוחים.
הוא, כאן בעמדת כוח, הוא בוחר מה לספר לך, מתי, כמה, הוא מנתב את כל הסיפור הזה בדרך שבה הוא בוחר.
אני בטוחה שהוא רוצה בטובתך ושכרגע הוא בוחר בך ובכם ובמשפחה.
אבל זה לא מספיק להצהיר, זו לא רק אמירה. זה גם מעשה. וכחלק מזה הוא צריך גם להכיל את כל מה שאת עוברת.
זה חלק מכל המכלול הזה, זה לא מופרד, זה לא מוזר, זה לא משהו רק שלך. ואל תתנצלי על זה.
כ-ל מה שאת מרגישה כל כך לגיטימי, הגיוני, נורמלי. כל כך אנושי.
כל מה שאת מרגישה שייך למכלול שהוא הסיטואציה הזוגית שאותה אתם צריכים לפתור ולעבור.
כל המחשבות שלך הם חלק מהמכלול הזה, כל התחושות שלך.
אני מרגישה שיש כאן ענין של לקחת בעלות.
הוא צריך לקחת בעלות על החלק שלו בסיפור הזה (הוא לוקח?) ולכן להבין שיש למעשים שלו כל מיני סוגים של תוצאות. ואולי זה ייקח זמן, ואולי זה יבוא לידי ביטוי פתאום בדברים אחרים שלא חושבים עליהם בכלל. זה לא משנה. כל התוצאות האלה נובעות מהמעשים שהוא עושה. זה החלק שלו בסיפור.
ואת צריכה לקחת בעלות על התחושות שלך, המחשבות, הכל. לא להתנגד להם. הם חלק ממך. לא לפחד להגיד לו, זה מה שהדבר הזה מוציא ממך.
בלי להתנצל, בלי לפחד לספר לו כי הוא יחשוב שאת משוגעת. זה את. כולל הקנאה וכולל הרגשות הקשים. כל זה. הכל.
לכל אחד יש את החלקים הפחות יפים, מכל אחד מאיתנו יוצאים דברים קשים ברגעים קשים, אנחנו בני אדם.

(ופשוט חייבת להגיד, למרות שזה לא קשור, שלי את נשמעת אשה מופלאה ונדירה ואמיתית ומודעת ומכילה. וזה אמנם קלישאתי אבל אני מקווה שבעלך 'יודע מה יש לו בידיים' ונראה לי שהוא יודע....)

יצא ארוך.
פשוט אני כל הזמן חושבת עליך בלי להכיר אותך. ורוצה לחזק אותך.
תמשיכי לפרוק ולכתוב.
אני מקווה שזה בסדר שכתבתי את כל זה, אם זה מעצבן אותך תתעלמי, כי זו ממש לא הכוונה שלי, לא רוצה להוסיף לך קושי לקיים.
חיבוק.

[האישה_של*]

אני מציעה - לבקש. בישירות, בפשטות, עם לב פתוח וכנה, ובלי שום מניפולציה. פשוט לבקש.
אני לא מרגישה שיש לי כרגע את היכולת לעשות את זה. נראה לי שאחכה אולי ליום שישי לטיפול הראשון שלנו יחד (אם אצליח להתאפק, אם זה לא יפלט ממני בעוד רגע של טירוף) בכדי להגיד כמה דברים שקשה לי להגיד.
אולי שם ארגיש יותר ביטחון והחזקה של מישהי מבחוץ (מקווה ככה לפחות). המטפלת בטלפון נשמעתהלי נחמדה מאד.

וגוונים תודה על הכל.
_לך אין את הפריבילגיה הזו, עליך נוחתים כל פעם נתונים חדשים בסיפור הזה, עליך נכפתה הסיטואציה הזו, פרצה לך בברוטליות לשלוות החיים המשפחתית, לתוך המקומות הכי אינטימיים ובטוחים.
הוא, כאן בעמדת כוח, הוא בוחר מה לספר לך, מתי, כמה, הוא מנתב את כל הסיפור הזה בדרך שבה הוא בוחר.
אני בטוחה שהוא רוצה בטובתך ושכרגע הוא בוחר בך ובכם ובמשפחה.
אבל זה לא מספיק להצהיר, זו לא רק אמירה. זה גם מעשה. וכחלק מזה הוא צריך גם להכיל את כל מה שאת עוברת.
זה חלק מכל המכלול הזה, זה לא מופרד, זה לא מוזר, זה לא משהו רק שלך. ואל תתנצלי על זה_
תודה במיוחד על זה

[פלונית_שקוראת*]

שלום האשה של כבר הרבה זמן עוקבת אחרי מה שעובר עליך ואת נוגעת לליבי.
חשבתי בעקבות ההצעה לבקש. בישירות, בפשטות, עם לב פתוח וכנה, ובלי שום מניפולציה. פשוט לבקש
ובעקבות תגובתך אני לא מרגישה שיש לי כרגע את היכולת לעשות את זה. אולי תכתבי לו מכתב. לי זה הרבה פעמים עזר, לשבת ולכתוב מאפשר לסדר את המחשבות, למחק אם נשמע מתלהם או קורבני או פשוט לא מתאים, עד שתרגישי שהדברים כתובים בצורה ובאופן שמייצג אותך הכי טוב. ואז הייתי נותנת לו את זה אפילו לא בנכוחותך שיקרא לבדו, שיחשוב על הדברים ושיבחר איך ומתי לפנות אליך עם תגובתו. אני חושבת שזה יכול לאפשר שיח רגוע יותר ונקי מהאשמות.
מאחלת לך רק טוב

[סלעית*]

מרגישה שאני יוצאת הקטנונית והחלשה בסיפור הזה. הם שניהם מרגישים מצוין עם המצב כמו שהוא ורק אני הדפוקה והקנאית שלא יכולה לעמוד בזה
את חזקה ואת יכולה להראות שאת חזקה. קנאה היא ביטוי לחוזק, לכך שאכפת לך ואת מוכנה להילחם.
השלמה עם המצב שבו בעלך מסתובב עם ידידת הנפש החדשה שלו שהוא מלא תשוקה אליה, היא נובעת מתוך חולשה.

בשבילך זה מקום בלתי נסבל להיות בו, חוויה רגשית שמכאיבה לך בצורה בלתי נסבלת. חוויה שכרוכה אצלך באיזה כאב עתיק שצרוב בך, וסביר להניח שכרגע הוא גם לא מודע.
סביר שזה נכון, אבל בלי להיכנס לך לקישקעס, זה גם ממש לא חשוב על איזו חוויית נטישה או בגידה מהילדות זה מתיישב. מה שחשוב הוא שיש לך אפס סבלנות לנטישה/בגידה, ועם זה בעלך צריך להסתדר.
ומי שאמור להתאמץ מאוד עכשיו זה הוא, לא את.

_האם ביטאת את הרצון הברור הזה, או רק אמרת לו שקשה לך ומכאיב לך לדעת שהם בקשר?
רק אמרתי שקשה לי והוא אמר "אז מה, את רוצה לחסום אותי מכל הצדדים?"_

יקרה, אני כמו זו שמעליי, גם אני קראתי הכל, ואת פשוט בן אדם.
מה ש"משוגע" פה, זה הציפייה שלו ממך ושלך מעצמך לקבל את המצב, להשלים איתו.

אני לא בנעלייך, אבל מה שברור לי (וגם לבן זוגי) שהיה קורה אילו זה היה המצב אצלנו - הוא שהוא לא היה נשאר איתה בשום קשר. גם לא מקצועי.
אני לא לשכת הסעד, וזה ממש לא מעניין אותי אם היא תצטרך למצוא פרנסה במקום אחר. אולי הייתה צריכה לחשוב על זה לפני שנתנה אור ירוק לעניינים מבחינתה.
וכך גם לגביו. אם הוא רוצה לעשות מעשים טובים ולעזור לה בפרנסה זה לא יכול לבוא בשום דרך על חשבוני. כרגע, בהינתן מצב העניינים ביניהם - זאת לא אופציה.
אותי, כאשתו, ממש לא מעניינות הצרות שלה. אני רוצה לשמור על משפחתי. הוא בן הזוג שלי. אם יש גורם שנתקע לנו באמצע, הגורם הזה לא יישאר שם. אין לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
מכירה את הדימוי של אמא לביאה שקמה להגן על הגורים שלה? אני מרגישה לביאה גם בקשר לזוגיות שלי. לא יישאר שם גורם שיאיים עליה.
ה"תמיהה" שלו - מה, את רוצה לחסום אותי מכל הצדדים - היא פשוט מעליבה בעיניי.
אתה רוצה להיות איתי? אל תסתכל ימינה ושמאלה. אם הסתכלת, אל תתפלא שזה לא מקובל עליי.
אם אכפת לך ממני, כך תעשה.
אם לא אכפת לך ממני, ממילא אין לנו מה לעשות ביחד.

[חני_בונה*]

רק אמרתי שקשה לי והוא אמר "אז מה, את רוצה לחסום אותי מכל הצדדים?"
מה שחוסם אותו זה לא מה שאת מבקשת. זה נכון וטבעי. אלא האנרגיה של הפחד שלך שפוגשת את זו שלו..

[האישה_של*]

אלא האנרגיה של הפחד שלך שפוגשת את זו שלו..
מעניין, המחשבה על הפחד.
את יודעת, בשנים האחרונות הייתי בטוחה שיש לנו יחסים כל כך בוגרים שעברנו דרך המון פחד יחד, המון שכבות של קושי...
הייתי כל כך גאה ביחסים שלנו. אנשים רבים קינאו בנו על רמת התיקשורת בינינו, על הכנות והפתיחות שיש לנו יחד.
על ההקשבה והישירות.
והנה אנחנו עומדים במקום שלא חלמתי שנהיה בו.
כל כך הרבה פחד.
אני לא יודעת כמה פחד הוא חש אבל אני כולי פחד אחד גדול.

יכולה להגיד שבשעות האחרונות נרגעתי קצת. באמת הצלחתי לתת לעצמי מנוחה מהמחשבות על זה.
מנסה למצוא את דרכי אל הכאן והעכשיו ופחות להיות בסיפורים שלי על העבר והעתיד...
אבל הרבה הרבה עבודה על לקבל את המקום בו אני נמצאת וגם מעודד אותי לחשוב שנהיה בטיפול הזה ביום שישי.
אני מקווה שאני לא תולה יותר מידי תקוות וציפיות בטיפול הזה.

אני ממשיכה לשאול את עצמי אם אני מוכנה לפגוש את הכאב בחוויה של להיות מטורפת מקינאה.
לא שומעת ממש תשובה עדיין... ממשיכה לבקש (קשה לי שלא לרצות להאיץ את התהליך הזה!)

[חני_בונה*]

[פלוני_אלמונית*]

. אנשים רבים קינאו בנו
זה לא סימן טוב,
הגלגל מסתובב כל הזמן.
וגם
נשמע לי בעייתי לקרוא לעצמך האשה של, כמו האמהות שקוראות לעצמן אמא של,
זה מקטין אותך.
בהצלחה.

[פלונית_שקוראת*]

_נשמע לי בעייתי לקרוא לעצמך האשה של, כמו האמהות שקוראות לעצמן אמא של,
זה מקטין אותך_
בידיוק ההפך, איך ניתן לנהל יחסים אמיתיים אם לא להעניק ולתת לאחר? להגדיר את עצמך דרך האדם הקרוב שעבורו את רוצה את כל הטוב, אנשים חושבים שעל ידי זה שידאגו לרווחתם האישית יביא להם אושר וסיפוק, אך למעשה מעשה זה מביא עליהם חרדה ובדידות.
יפה בחרת בכינוי האישה של ובחובו טמונה גם היכולת שלך לקבל את מצב חייך הנוכחי בדרך מצמיחה שכזו.
אם רק יכולנו לתת יותר ופחות ופחות לקחת לעצמנו היינו מסופקים יותר בעצמי.

[האישה_של*]

_. אנשים רבים קינאו בנו
זה לא סימן טוב,_
כן, חשבתי על מה שכתבתי וגם לי זה לא נשמע טוב. אני גם לא בטוחה ש רבים קינאו בנו. אבל לא מעט היו אומרים לי כמה כיף זה שאנחנו כל כך הרבה מדברים ומתקשרים.
מה שניסיתי להגיד זה פשוט שלא חשבתי שנמצא את עצמינו במצב הזה.
תמיד חשבתי שאם קורה דבר כזה סימן שמשהו ממש לא בסדר בתוך מערכת היחסים בין השניים.
אני לא חושבת שמשהו היה ממש לא בסדר בינינו.
אני חושבת שכמו בכל זוגיות כמובן שהיה על מה לעבוד, אפילו הרבה אבל כתוצאה מהאירוע הזה אני מרגישה שאני לומדת יותר ענווה.
לומדת פחות לשפוט אחרים ולחשוב שאני כזאת חכמה ומבינה...

נשמע לי בעייתי לקרוא לעצמך האשה של
הכוונה שלי בניק הזה היה לשים את עצמי "מול" האישה ה "אחרת"...
לא ממש מעניין אותי הניק האמת, לא אכפת לי לקרוא לעצמי שולה, שיהיה... אין לזה באמת משקל עבורי, לא במקרה הזה לפחות.
תודה

[האישה_של*]

גם אין לי בעיה לקרוא לעצמי אמא של... אני באמת אמא של והאשה של והחברה של... יש בי את כל אילו והאחד לא מבטל את השני.

[האישה_של*]

פלונית כתבנו יחד... (-:

[פלונית_שקוראת*]

[מישהי*]

אני מסכימה עם דבריה של סלעית.

בעלך לא הילד שלך ולא המטופל שלך ורמות האמפתיה שאת מרגישה כלפי המצוקה שלו מוגזמות לטעמי, ובאות על חשבונך.מאהבה אני אומרת את זה.
אני בחיים לא הייתי מסכימה שהבן זוג שלי יסתובב עם ידידת הנפש שלו כשהוא מפוצץ בתשוקה כלפייה בשם הפתיחות,נתינה,אהבה או מה שזה לא יהיה.
אני מוצאת עצמי ממש כועסת על הבעל שלך,מהצד זהנראה ש (באופן מודע או לא מודע) הוא סוג של "עובד עלייך" ורוקד על 2 חתונות (לא קונה את ה"לא נעים לי לפטר אותה" זה תירוץ ילדותי שנועד לשמר את הרומן איתה וזה בכלל לא משנה אם הם שכבו או לא,מה שקורה עכשיו זו גם בגידה).
למה את לא מפרגנת לעצמך לצאת מהמצב המטורף הזה? למה את מאפשרת למצב ההזוי הזה להתרחש? למה את לא שמה לו את הגבול המתבקש הזה?

ובנושא אחר לגמרי - זה משהו שבעלך צריך לקחת בחשבון , העובדה שהוא התנשק עם עובדת שלו (בהנחה שזו באמת הייתה רק נשיקה) מוגדרת על פי החוק כהטרדה מינית לכל דבר, גם אם זה נעשה בהכסמה ואפילו ביוזמה של הכפופה אליו. הוא לא רק פוגע בך ובוחר בחירות שמתעללות בך נפשית הוא גם עלול לסבך את המשפחה עם הסתבכות חוקית ופלילית. עד שנתיים מאסר בפועל.

[דלעת*]

לאישה של

קוראת אותך מההתחלה
מסכימה עם כל מי שכתבו כאן מעלי אז אין לי מה לחדש,
חוץ מלבקש שתמשיכי לכתוב, ושלא תחשבי ש
בטח כבר נמאס לשמוע על זה

התהליך שאת עוברת מעורר הערצה והשראה
קוראת אותך ומחזקת את ידייך גם אם לא מגיבה

[המאהבת_לשעבר*]

היה לי פעם רומן (לצעעעערי הררררב) עם גבר נשוי, עבדנו הרבה זמן ביחד, והתאהבנו. לכל אחד משלושתנו היה חלק בזה אבל האשם העיקרי הוא האיש, כי לא משנה כמה בחורות יפות יש סביבו או כמה אשתו מעצבנת אותו, יש גבולות שלא עוברים. בסופו של דבר אני זאת שברחתי כי לא היה יכול להיות שום סוף טוב לסיפור הזה, והייתי אומללה נורא כי מצד אחד אהבתי אותו מאוד ומצד שני לא רציתי להיות זו שהורסת לו את חיי המשפחה שקיימת, והוא אף פעם לא אמר לי שהוא רוצה לעזוב את אישתו אבל גם חיזר אחרי בטרוף והפציץ אותי בהודעות אס אם אס יומם ולילה,
כותבת לך כי רוצה להגיד לך שגם אם זה לא מרגיש לך ככה- את בעמדת כוח. את במקום טוב, לא עשית שום דבר רע, האומללים העיקריים הם בעלך והבחורה, הם קילקלו והם צריכים לתקן.
וזה יפה שאת לא נותנת לפגיעות שלך להשתלט ועדיין זוכרת שאת אוהבת אותו ורוצה אותו למרות ההתנהגות שלו,ולומדת
_מרגישה שאני לומדת יותר ענווה.
לומדת פחות לשפוט אחרים ולחשוב שאני כזאת חכמה ומבינה..._
זה יפה, מאחלת לכם שהזוגיות שלכם תתגבר על כל המכשולים.

[המאהבת_לשעבר*]

הפציץ אותי בהודעות אס אם אס יומם ולילה,
בדיעבד קולטת כמה שזה כמו התנהגות של ילד קטן שרוצה להרגיז את אמא שלו ולעשות "דברים שאסור" כי יש מצב שהוא כתב לי בזמן שהוא היה ממש לידה והשתעמם וסתם חיפש ריגושים.
גברים הם לפעמים...

[נורית*]

לא נעים לי להפריע כאן אבל מה קורה עם הגבר שפתח את הדף הזה?
הייתי שמחה לשמוע גם מה קורה איתו.. ושלא חלילה תביני מזה שלא איכפת לי ממה שקורה איתך אני מתעדכנת בנעשה בדף הזה בקביעות!

בהצלחה!

[האחרת*]

... התלבטתי רבות האם לשתף כאן. גם אני הייתי לתקופת מה האישה האחרת של הגבר של האשה של... (לא שלך, לשמחתי).
אני הרגשתי, שהגבר שהיה איתי, שהתאהבנו, יצר את הסיטואציה הזו איתי, כי בבית היה חסר לו משהו.
אשתו, מאד אפשרה לו, ונתנה לו חופש, באופן מוצהר - אך, בדיעבד, ידעתי שהיא נאכלה מבפנים.
היא כל כך רצתה לעמוד בסטנדרטים הרוחניים שהיא הציבה לעצמה שמאד מזכירים לי את מה שאת מתארת שהיית רוצה להיות.
היא, באופן טבעי כל כך, לא עמדה בזה. אבל הוא המשיך "לרדת" עליה שהיא לא מצליחה להיות פשוט ב-אהבה ונתינה ואמון... וכו'
אני בשלב מסויים הזדהיתי איתה, לעיתים קרובות מדי, ואפילו כעסתי שהיא לא מציבה גבולות ברורים.
יחד עם זאת, נתתי לו את הקרדיט שהוא המחליט היחיד על פעולותיו, ולכן צריך לקחת על זה אחריות מלאה. גם מולה.
מה שמסביר את הקושי שלו עם הקנאה שלה. זה פשוט לא הסתדר לו, ב"חוזה" בינהם. החוזה על החופש והאמון.
גם היה ברור שיש שם משהו שצריך לצאת לאור ורק סיפור כזה הצליח להוציא אותו.
הסיפור שלנו טיפה הסתבך, אך היום במרחק של... כך וכך מהזמן הזה, אני והוא לא בקשר, והוא עוזב את הבית.
הם במשבר גדול.

אני מאחלת לך להיות יותר אנושית מרוחנית.

[עירית_לוי]

מה שלומך?

.
_אני מציעה - לבקש. בישירות, בפשטות, עם לב פתוח וכנה, ובלי שום מניפולציה. פשוט לבקש.
אני לא מרגישה שיש לי כרגע את היכולת לעשות את זה._

אני רוצה לספר לך למה הצעתי לך לעשות מאמץ ולבטא את הרצון שלך.

אני יודעת שכרגע זה מופיע לך כמשהו בלתי-אפשרי.
ושהפחד להיחשב - בעיני עצמך קודם כל, ואח"כ בעיני בעלך - להיחשב "ביץ'"/שתלטנית/רודנית חזק מכל דבר ולא מאפשר לך לבטא את הכמיהה שלך.
כמיהה אגב, שאולי עכשיו כאשר את קוראת את התגובות כאן את יכולה להתחיל להבין, "בשכל", כמה היא כל-כך לגיטימית.
וכמה ההיפך מזה, כמה הדיכוי והגינוי של הכמיהה שלך שווה ערך לדיכוי עצמי. להתעללות עצמית. כמה את לא ראויה להימצא בסיטואציה שכזאת.

הסיבה שהצעתי לך לבטא כרגע את הרצון שלך היא - כי את השלב של הסכמה לא ניתן ליצור "תחת אש".
את חווה עכשיו את חוויית הקנאה ביתר-שאת, כמו תופת בלתי פוסקת. גם אם את מצליחה להירגע לזמנים מסוימים, מעצם הסיטואציה של הקשר הממשיך ביניהם, את נזרקת שוב ושוב אל תוך התופת הזאת.

וכאשר מישהו נזרק לאנשהו ועסוק בלהציל את עצמו, יהיה לו מאוד מאוד קשה גם תוך כדי זה ליצור בתוכו הסכמה לחזור לשם.
איך אפשר להצליח ליצור מהלך כל כך עדין, כל כך רך, כל כך פגיע וחשוף - כמו הסכמה הדרגתית לחוות קינאה, לחוות את הפחד העמוק ביותר שלך - איך אפשר ליצור מהלך כזה תחת אש צולבת של מטחי קינאה?

בקיצור - המציאות הנוכחית לא תומכת, בזה בלשון המעטה, את היכולת שלך להגיע להסכמה. זה לא שזה לא אפשרי, זה רק מאוד מאוד מאוד מאתגר.
את יכולה לראות מדוע?

ולכן אני רוצה להציע לך עוד נקודת מבט,
ולבדוק אולי היא זו שתוכל לפתוח לך כאן את הפתח, ואולי כך כן להצליח לבטא את עצמך:

שניכם אחראים לדינאמיקה שנוצרה ביניכם במהלך השנים. את זה את כמובן יודעת.
אני רוצה להציע לך להביט על האמירה, על העובדה לפיה בעלך לא מסכים לפטר אותה, לא מסכים לנתק איתה את הקשר - גם מהכיוון שלך.
להביט על החלק שלך בדינאמיקה, לראות את התפקיד שלך ביצירת המציאות הזאת:

הוא לא רוצה. ובמקביל - את היא זו המאפשרת לו בכלל להעלות על דעתו להשאיר אותך בסיטואציה כל כך מאמללת. הוא נותן לעצמו רשות כי את נותנת לו רשות.

הסצנה הפותחת בעלילה היא לא כזו שבה הוא עושה מעשה (=לא מנתק קשר עם האישה ההיא) - ואז את סובלת ואומללה.
הסצנה הפותחת כאן היא שקודם כל את הסכמת. הסכמת, מזמן כנראה, להתמקם מולו בתפקיד של זו שמאפשרת. וכמובן שהסכמת לזה מתוך פחדים עמוקים ולא ראציונליים, לא כי משהו לא בסדר אצלך.

מה שאת יכולה לעשות עם המידע הזה זה חס וחלילה לא להלקות את עצמך, לא זו הנקודה - אלא להבין שמאחר ואת גורם בדינאמיקה, את יכולה לשנות אותה.
אולי לא ברגע. אבל את בהחלט יכולה.
את גורם. גם הוא כמובן אבל גם את. את צד שווה ערך בדינאמיקה. יש לך פה אמירה. את משפיעה. גם אם נדמה שזו החלטה שלו ושאת נאלמת מולה. שהוא ה"תוקפן" ואת ה"קורבן".

תראי אם את מתחברת וספרי איך כל זה פוגש אותך.

חוץ מזה,
שיהיה לכם בהצלחה מחר במפגש הראשון של הטיפול

[ענת_גיגר*]

איששל,
קראתי עכשיו את כל הדף. עירית כותבת לך כל כך יפה.
בהצלחה בטיפול מחר, אני מקווה שזה יבהיר את התמונה ויאפשר תחושה של שפיות.
@}

[האישה_של*]

היינו בטיפול.
לא יודעת להגיד עדיין איך זה היה. העיקר הספקנו לעבור קצת על הרקע של שתינו וגם לדבר על המצב הנוכחי מעט.
המטפלת היתה (כמו כולם) מופתעת מהמצב יוצא הדופן שלנו.
היא טענה שבדרך כלל מי ש"בוגד" הוא זה שמרגיש אשם וה"נבגד" הוא זה שמרגיש את הכעס, בעוד שהמצב שלנו הוא הפוך, אני זאת מרגישה אשמה על אי היכולת שלי להתמודד עם המצב כמו שאני מרגישה שאני אמורה והוא זה שמרגיש את הכעס או האכזבה על זה שאני לא מסוגלת לתת לו לחוות את מה שהוא היה רוצה.
בעלי הרגיש שהמטלפת קצת חסרת ביטחון וזה לא נראה לי מצב כל כך טוב לטיפול.
מה שאני ראיתי זה שהמטפלת באמת קצת נאבקת להתמודד עם העוצמה של בעלי. ככה לפחות אני ראיתי את זה, לא בטוחה שזה נכון.
יכול להיות שזאת ההשלכה שלי על העניין, הקושי שלי לעמוד מולו על שלי.
חשבתי שאןלי יהיה יותר אפקטיבי אם המטפל יהיה גבר כי הרגשתי שהמטפלת קצת נוטה לחמול עלי, על המצב שלי.
העליתי את הדבר הזה בסוף הטיפול והיא טענה שזאת היתה פרובוקציה מכוונת ושאני כנראה לא רגילה חזה שנוטנים לקןל שלי לגיטימציה.
לא יודעת, מבלבל קצת אבל גם אי אפשר ממש להתרשם ממפגש אחד כל כך קצר.
בכל מקרה נלך שוב שבוע הבא ונראה ריך יהיה בהמשך.

אחד הדברים שהוא אמר בטיפול הוא שהוא מאמין שאם באמת אוהבים מישהו אז שמחים בשמחתו ואפילו חוגגים את האושר שלו.
הוא אמר שהוא מבין את הקנאה שלי ומרגיש את הכאב שלי ובגלל זה הוא החליט לנתק את המפגשים שלו אחד על אחד איתה, את האינטימיות ביניהם אבל הרצון שלו הוא שאני אוכל לפרגן לו את הקשר הזה שכל כך יקר לו.
אז שוב מצאתי את עצמי שואלת את עצמי על זה, מה אז אני לא באמת אוהבת אותו אהבה טובה ואמיתית?
ושוב חזרתי למשפט שאני קודם כל מוכרחה לאהוב אותי. זה דבר ראשון.
צריכה להבין מה אומר בשבילי. איך אני מגיבה אליו מתוך המקום שאוהב אותי.
לא שופט את עצמי על איפה שאני עומדת אלא מעריך את עצמי ומקבל אותי ואוהב אותי בדיוק איפה שאני נמצאת ואז הוא יוכל גם להחליט בשביל עצמי איפה הוא עומד ומה הוא רוצה לעשות בשביל עצמו, בגלל שהוא אוהב את עצמו ולא בגלל שהוא מקריב משהו בשבילי ואז נשאר עם מטען כלפי.
כי כרגע שנינו עם מטען כבר אחד כלפי השני.
כך אני מרגישה, לא בטוחה אם הוא היה מסכים איתי לגבי עצמו.

_הסצנה הפותחת בעלילה היא לא כזו שבה הוא עושה מעשה (=לא מנתק קשר עם האישה ההיא) - ואז את סובלת ואומללה.
הסצנה הפותחת כאן היא שקודם כל את הסכמת. הסכמת, מזמן כנראה, להתמקם מולו בתפקיד של זו שמאפשרת. וכמובן שהסכמת לזה מתוך פחדים עמוקים ולא ראציונליים, לא כי משהו לא בסדר אצלך.

מה שאת יכולה לעשות עם המידע הזה זה חס וחלילה לא להלקות את עצמך, לא זו הנקודה happy - אלא להבין שמאחר ואת גורם בדינאמיקה, את יכולה לשנות אותה.
אולי לא ברגע. אבל את בהחלט יכולה.
את גורם. גם הוא כמובן אבל גם את. את צד שווה ערך בדינאמיקה. יש לך פה אמירה. את משפיעה. גם אם נדמה שזו החלטה שלו ושאת נאלמת מולה. שהוא ה"תוקפן" ואת ה"קורבן"._
כן, אני רואה את זה אבל לא יודעת מה לעשות עם זה, עדיין.
כל הזמן חוזרת לאותו הפיתרון. שניפרד )-:
אני גם מרגישה איך אנחנו מרוחקים אחד מהשני.
אני מאד מאד מתקשה להתקרב אליו. לא מסוגלת לקרוא לו בשמות חיבה, לנשק אותו , ללטף אותו.
מרגיש מאד שאני צריכה כל הזמן להגן על עצמי.
זה עצוב, עצוב לי מאד אבל לא מרגישה שאני יכולה כרגע לעשות צעד.
האמת היא שאני קצת מניחה את כל העניין בצד כרגע, זה מאד מאד מעייף אותי להיות כל כך עסוקה בזה כל הזמן כמובן.
בינתיים פשוט מחכה.
בטוחה שכשיגיע מחר שזה היום שהוא רואה אותה בעבודה יעלו בי כל מיני רגשות אבל בינתיים נחה מזה.
מנסה להיות במקום יותר מאמין, מאמין שהכל לטובה ושאלוהים/היקום עושה את העבודה שלו בכל מקרה ואני לא צריכה להיכנס לבלגאן עם עצמי במיוחד שאין לי מושג איך להתמודד עם כל מה שאני מרגישה.

[האישה_של*]

אגב, התקשרתי בשבוע שעבר ל"אישה האחרת" מתוך אחד מהמצבים הנואשים שלי ושאלתי אותה אם היא היתה מוכנה להיפגש איתי.
חשבתי שאולי אם אפגוש אותה יהיה לי יותר קל, פחות מאיים...
היא אמרה שכן. היא אמרה שהיא נוסעת לשבוע הזה אבל אולי שבוע הבא.
זה נותן לי זמן להחליט האם אני באמת רוצה להיפגש איתה ומה בעצם אני מחפשת במפגש הזה.
ממש לא בטוחה והאמת היא שכבר נראה לי לא רעיון כל כך מוצלח, די דבילי אפילו אבל באותו רגע זה הרגיע אותי.

גם סיפרתי את זה לבעלי אחרי הטיפול וברגע הראשון זה עיצבן אותו. מה שוב התקשרת אליה?! הוא שאל בעצבים.
שאלתי אותו על מה הוא כועס? אמרתי לו שחשבתי שאולי זה פחות יאיים עלי אם אפגוש אותה.
הוא לא ידע מה להגיד ונרגע.
אני חושבת שהוא התעצבן פשוט כי הוא קולט כל פעם מחדש כמה אני נטרפת מהמצב הזה והוא מנסה להגיד לעצמו שאני בסדר.
אולי גם המפגש הזה מאיים עליו.
לא יודעת.
בכל מקרה לא נראה לי שהוא יתקיים. אבל מי יודע, אני די מוטרפת בימים אילו.
אפילו השגתי מספר טלפון של איזה מישהו שהייתי שנים מאוהבת בו מעל הראש ושמעתי שהוא התגרש לפני איזה חצי שנה...
גם אליו אני בטח לא אתקשר אבל לרגע זה גם הרגיע אותי. הנה גם אני יכולה ונראה אם זה לא יעורר בך את הקנאה!!!

הקיצר, בהחלט מצאתי בתוכי אישה שלא חשבתי שיש בתוכי.
לא הייתי חושבת שאמצא את עצמי כותבת חצי מהדברים שכתבתי הדף הזה אי פעם. די מזעזע אותי.
מצד שני מנסה לקבל בחמלה את עצמי.
מבינה שיש לי כאן שיעור ענק ענק שיביא לי בסופו של דבר התחדשות וטוב לעצמי.
ובינתיים צריכה להמשיך כל רגע לקבל את מה שעולה בי ואת מעשים הטפשיים שאני עושה והמחשבות הקשות שעולות.

[אורנה_שפרון*]

קנאה היא רגש שבאופן הכי קיצוני והכי בלתי מתפשר יכול להחזיר אותנו לעצמנו. הוא מחייב אותנו לחזור ולהאמין לעצמנו ובעצמנו, ללמוד להעריך את עצמנו ולאהוב את עצמנו באופן בלתי תלוי, לצמצם כל שיותר את הביקורת העצמית ואת הגינוי העצמי שאנחנו כל כך מורגלים להם.
כי אם לא, אפשר לצאת מהדעת כמו שאת כותבת ומרגישה את זה בתקופה הזאת של חייך.

אולי נקודת מבט כזאת על הקנאה החזקה שעולה יכולה להתחיל לאפשר סוג של הודיה לרגשות החזקים והקשים שאת מרגישה בשלב הזה של של חייך.

ההבנה שאת זקוקה לטלטלה עזה כדי לצלול לעומקים שלך, כדי לדלות מתוך עצמך את האשה הנפלאה שאת, שנשכחה על-ידך ברבות השנים.

בעצם זה סוג של לידה, לידה מחדש של עצמך, ולידה כפי שכולנו יודעות מלווה גם בכאבים. ואנחנו גם יודעות שללא הכאבים הבלתי נסבלים לא תמיד אנחנו מוכנות לשחרר.

אז אולי העוצמות הרגשיות שאת חווה בימים האלה לא מעידות על שיגעון, או על כך שאת לא בסדר באיזשהו אופן, אלא על זה שמשהו גדול וחשוב קורה לך.

חזקי ואמצי.

[gus_yh*]

צריכה להמשיך כל רגע לקבל את מה שעולה בי ואת מעשים הטפשיים שאני עושה
שיקוף : לא רואה מעשים מטופשים. רק מעשים הגיוניים.

[קוראת*]

אני מצטערת. אני מקבלת את הרושם שהבעל שלך הוא מניפולטור לא קטן. גם קיים (ועדיין במידה מסוימת) מערכת יחסים עם אחרת מחוץ לנישואין וגם מצליח להאשים אותך שאת לא תומכת בזה.
ואללה, הלוואי שהיתה לי היכולת לגרום לאחרים להרגיש אשמים במה שאני עושה!
סליחה על הכנות. אבל אני די מזועזעת. ותאמיני לי שאני ממש לא שמרנית!
אני גם אף פעם לא הייתי קנאית ואם הייתי צריכה לעמוד במקום שלך, הייתי משתגעת.
לדעתי, הוא חושב רק על עצמו ומתנהג בנרקיסיזם תוך שהוא מקריב אותך.

[אפנדי*]

הוא זה שמרגיש את הכעס או האכזבה על זה שאני לא מסוגלת לתת לו לחוות את מה שהוא היה רוצה.
אבל את נתת לו. אמרת לו - לך אליה, נסה.
זה קצת מוגזם לבקש את מה שהוא מבקש. הוא רוצה את כל העולם, כמו ילד. רוצה שתחכי לו עם הילדים ושהיא תהיה גם שלו, בתנאים שלו. להחזיק את החבל משני קצותיו, קוראים לזה.
מזכיר לי את זמר שלוש התשובות. שונאת את השיר הזה.

[הילה_ב*]

קוראת אותך כל הזמן ומתקשה להבין את עמדתך...
אני מסכימה עם "קוראת".
איני מאמינה בגירושין אני מאמינה בעבודה אבל נשמע שאת מוכנה לעבוד בזמן שבעלך שיהיה בריא מרגיש "קורבן".
אין לי שום עצה טובה לתת לך משום שאני חושבת שאנחנו מאוד שונות בגישה שלנו רק אני חושבת שאת נמצאת במצב של חסר קבלה של עצמך, ומהמקום הזה את לא יכולה לקבל שום דבר גם אם את מאוד רוצה...

מאחלת לך שלווה גדולה וקרבה אמיתית!

[רסיסים_של_אור*]

חושבת שיש כאן הזדמנות נפלאה אם כי מאד קשה וכואבת בשיבלך סופסופ להביא את עצמך לעולם, לחיים, סופסוף לשים את עצמך קדימה ומדהים כמה פחד וקושי זה מעורר בתוכך. מרגיש כמו שנים של לשים את עצמך אחרונה, בצד, כאילו קדימה אבל לא באמת ואפילו צעד קטנצ'יק שאת עושה למען עצמך מרגיש כאילו עשית הרים וגבעות. מרגיש לי שאילו אלוהים לא מוכן להניח לך להמשיך למחוק את עצמך, רצונותייך, חלומותייך וכו' וכו' הוא מעמיד אותך בפינה מאד קשה רק כדי שתפרצי סופסוף החוצה ותהיי את זו שעושה למען עצמך (כי שם הרי הכל מתחיל... ) ((זה מזכיר לי קצת את הבדיחה ההיא על האיש שטובע ואלוהים מנסה לשלוח לו מלא מצילים בכל מיני צורות וההוא רק מחכה שאלוהים בכבודו ובעצמו יופיע ויציל אותו...)) - זוכרת שנים שסחבתי קורבנות במערכת היחסים ואיך ציפיתי, מתוך הקורבנות, שיצילו אותי, שידאגו לי והתאכזבתי כל פעם שזה לא קרה, היום מגלה כמה הרבה יותר נעים ומתגמל לדאוג לעצמי וכמה כוח בעצם יש לנו. לכאורה יש איזה פחד לשחרר את הדפוס הקורבני הזה, כאילו מי אני אהיה בלי זה, אבל אני יכולה להבטיח לך שאת תהיי עוד הרבה יותר יפה ומדהימה כי סופסוף העולם יקבל את כולך ולא רק שברירים של כל היופי הגלום בך !!

[דליה*]

הוא חושב רק על עצמו ומתנהג בנרקיסיזם תוך שהוא מקריב אותך.
גם בעיני בעלך נתפס כמניפולטור מלא בכריזמה ומתעלל ריגשית ברמות מפחידות ממש,
אבל אני לא יכולה להאשים אותו, כי את הקורבן המושלם למצב הזה ,את לגמרי מאפשרת לו ומשתפת איתו פעולה בהרעלה שלך
על ידי זה שאת ממשיכה לחשוב שאולי הוא צודק ואת סתם קנאית לא משוחררת, את מסרבת לתפוס עמדה ולהיות נאמנה לעצמך ולבריאותך הנפשית, כל זמן שאת תוהה לגבי צדקתו בדרישה שלו ממך להרגיש ולפעול בצורה כל כך מנוגדת למה שקיים באמת, את משדרת לו שהוא צודק בדרכו הפוגעת ואת זאת שבעצם פוגעת בו.

כתוב פה:הצדק לעולם מחייב את שתי כפות המאזניים.

אז תגידי אישה של, עד מתי תעוללי לעצמך דברים מחרידים כל כך, מתי תפסיקי עם ההרס העצמי הזה?
לדעתי כל ניסיון ההבנה וההכלה שלך לא מראים על התפתחות רוחנית אלא על חוסר כבוד, הערכה ,קבלה ואהבה עצמיים
והמצב הקיצוני שאת נמצאת בו בא לשקף לך עד כמה את לא מחוברת לעצמך,
כואב הלב ואני מאחלת לך באמת שתצאי מהמקום הזה חזקה ומחוברת לעצמך
אני מצטערת שדברי כה בוטים אבל יש מספיק מהקול השני בדף הזה.

[מיכל_ע*]

_בעלי הרגיש שהמטלפת קצת חסרת ביטחון וזה לא נראה לי מצב כל כך טוב לטיפול.
מה שאני ראיתי זה שהמטפלת באמת קצת נאבקת להתמודד עם העוצמה של בעלי._
אני חושבת שאם שניכם הרגשתם כך זו סיבה מצוינת לחפש מטפל/ת אחר. יכול להיות שלא יהיה קל למצוא מישהו שיכול להתמודד עם בעלך, אבל שווה להתעקש על כך. אם את באיזור ירושלים או תל אביב אוכל להמליץ על מטפל.

• חיבוק-

[מפלונית_באהבה*]

אני מצטרפת למה שכתבה לך קוראת , גם לדעתי בעלך עושה אשכרה מניפולציה שנותנת הכשר להתעללות רגשית.
כמו שכתבה לך עירית לוי, את מאפשרת אותה. את יכולה להפסיק לאפשר את ההתעללות.
באהבה.

[פלונית*]

אני חושבת שאת מאפשרת את המניפולציה הזו בגלל הפחד לאבד אותו. מה שאת צריכה לראות פה בידיוק ההפך. זה שאת מאפשרת את זה - זה גורם לך לאבד אותו. זה גורם לו לגיטימציה לא להעריך אותך ו"לדרוך" עליך.
הוא מתנהג כאילו הסכמתם כבר ליחסים פתוחים מהתחלה ועכשיו פתאום את מקנאה שלא במקום.
אבל זה ממש לא בהמצב.
אם הוא באמת אוהב אותך הוא יקבל את התנאי שלך - אבל רק אם הוא יהיה ברור. התנאי צריך להיות - להפסיק את הסיפור הזה לגמרי.
לגמרי לגמרי - כמו שהיה לפני זה. להתחיל להיות האשה היחידה הבלעדית שלו, המשפחה היחידה שלו.
אם הוא לא יסכים -כנראה שהקשר הזה בסופו של דבר יתמוטט מעצמו. פשוט תתרחקו יותר ויותר.
וחבל. כי אני מאמינה שאתם כן יכולים להחזיר את המצב לקדמותו. את פשוט צריכה להעמיד אותו במקום.
ניראה לי שאיפשהו בתוך עצמו, מהתחלה זה מה שהוא ציפה ממך וחיכה לו, אבל הוא לא יודע את זה.
בהצלחה בכל מקרה!

[עירית_לוי]

_ושוב חזרתי למשפט שאני קודם כל מוכרחה לאהוב אותי. זה דבר ראשון.
צריכה להבין מה אומר בשבילי. איך אני מגיבה אליו מתוך המקום שאוהב אותי._
כדי להגיב אליו ממקום שאוהב את עצמך,
את צריכה להיות מוכנה להכיל את הצרימה, את ההתנגשות, את הדיסהרמוניה שעולה כאשר שני רצונות שונים פוגשים זה את זה.

אם את אוהבת אותך ומתוך המקום הזה את מביעה רצון נחרץ לא לאפשר את המשך הסיטואציה שהיא בגדר התעללות בעצמך,
את צריכה להסכים לפגוש את חוסר שביעות הרצון שלו,
מבלי "להפסיק לנשום", מבלי לרצות "לכבות את השריפה" כמה שיותר מהר,
להסכים להיות עם הפחדים וכל מכלול הרגשות שעולים בך אל מול חוסר שביעות הרצון שלו.

זו המשמעות של הלכה למעשה של אהבה לעצמי.
קל לממש אותה כאשר יש מפגש הרמוני בין רצונות וצרכים שונים. קשה לממש אותה כאשר המפגש בין הרצונות השונים יוצר צרימה.

את יכולה לבדוק עם עצמך –

• האם אני מסכימה לפגוש את חוסר שביעות הרצון שלו?
• האם אני מסכימה להכיל אותה?
• איך זה ירגיש?
• מה אחווה שם?
• מה מפחיד שם?
• ובסופו של דבר - האם אני מסכימה בכל זאת לפגוש את כל מה שמפחיד ובכך לתת תוקף לאהבה שלי לעצמי?

תשאלי את עצמך אם את מוכנה להכיל
_כן, אני רואה את זה אבל לא יודעת מה לעשות עם זה, עדיין.
כל הזמן חוזרת לאותו הפיתרון. שניפרד._
בפעם הבאה שעולה שוב המחשבה על פיתרון הפרידה,
אני רוצה להציע לך להרהר ברעיון לפיו - הדבר שאת רוצה להיפרד ממנו באמת הוא לא בעלך אלא החוויה הבלתי נסבלת שאת פוגשת שוב ושוב.
זה לא ממנו את בורחת אלא מהחוויה.
פרידה כפיתרון תספק לך שחרור מהחוויה. אבל זה יהיה שחרור זמני. ובעיקר אשליה של שחרור.
אם לא תישירי מבט אל החוויה המכאיבה ותתחילי להיפרד ממנה, קיים בעצם סיכוי שתיקחי אותה איתך לכל מקום אליו תלכי. לכל מערכת יחסים חדשה אותה תיצרי. לא בהכרח אבל קיים סיכוי.

אני לא מייעצת לך כאן כן להיפרד או לא להיפרד (כי הרי אפשר כן להיפרד וגם לעבוד על שחרור מהחוויה), ובטח שלא להיות קשה עם עצמך על זה שעולה הרצון להיפרד – אלא רק לדייק לעצמך מה זה בדיוק הדבר הזה שאת רוצה להיפרד ממנו.

[בתנועה_גלית*]

מלווה אותך מההתחלה, קוראת כל מה שאת כותבת. ועכשיו יש לי גם צורך להגיד לך משהו.

אני מרגישה שהקנאה היא לא האישיו פה אלא הכאב הנורא שאת מרגישה כאשר את חושבת על שניהם ביחד או על האפשרות שהוא רוצה אותה יותר מאשר רוצה אותך. הכאב הזה מייצר קנאה וככל שהוא גדל כך גם הקנאה הופכת "מטורפת" יותר. מהדברים שכתבת נשמע שהכאב הזה הוא המקום בו את מרגישה חסרת ערך, בייחוד לעומתה. בגלל הרגישות שלך למקום הזה את מעצימה אותו עוד יותר בדמיונות ומחשבות שגורמות לך להרגיש יותר חלשה ולכן מלבות עוד יותר את הקנאה והקנאה גורמת לך להרגיש עוד יותר חלשה וכך במעגל אין סופי. הרצון שלך לפגוש את האישה האחרת או לפתח קשר עם חבר מהעבר נועד לדעתי לנסות להוכיח לעצמך ולבעלך שאת בעלת ערך ולהוציא אותך מהמקום הנורא הזה. אבל ברור שזה רק יגרום לך יותר סבל כי הערך שלך לא באמת נבנה בהשוואה לאישה ההיא או בעזרת נקמה בבעלך.

אני חושבת שבעלך לא אוהב אותך חלשה, למרות שהוא אולי ניזון מזה, לכן הוא לא אוהב את הקנאה הזו ומתקשה להתמודד איתה. אני מניחה שאם היית באה אליו בדרישות ממקום בטוח בעצמך הוא היה מגיב אחרת. אבל בתגובה הנוכחית שלו הוא בעצם מאתגר אותך (גם אם הוא לא מתכוון לזה) וזו ההזדמנות שלך לחולל שינוי בתוכך. ארחיק לכת ואומר שאולי הוא אפילו מצפה ממך שתהיי חזקה (באופן לא מודע), שתרסני אותו, שתשימי לו גבול. בכל מקרה נשמע שהוא אוהב אותך באמת (ולכן לא רוצה להכנס איתה באמת לקשר רומנטי) אבל מתקשה לוותר על מה שהוא מקבל מהאישה האחרת.

תבדקי עם עצמך עד כמה היחסים ביניכם מושתתים על תלות שבה כל אחד מתחזק מהמצוקה של השני. עד כמה הוא שואב כוח מהנזקקות שלך ועד כמה הוא משמש לך עוגן ומקור לבטחון עצמי. יכול להיות שמשהו בחלוקת התפקידים שלכם התערער בגלל הכניסה של גורם חיצוני שעונה על חלק מהצרכים של בעלך (למשל אולי הוא אדם שצריך לחוש נערץ או נזקק כדי להרגיש טוב עם עצמו והאישה הזו נותנת לו את זה). אולי הצפייה שלו שתקבלי את הצורך הזה שלו נובעת מהתפקיד שלך בקשר כתומכת, מכילה ולא מתנגדת ופתאום את לא מצליחה להיות במקום הזה, כי יש גבול למה שאת יכולה להכיל, אז הוא כועס עלייך כי את משתנה ומפריעה לו ואת כועסת על עצמך כי אין לך לגיטיצמיה לכעוס עליו וגם כשאת מרשה לעצמך לכעוס עליו הוא לא מאפשר לך את זה (אולי בגלל שאת לא בטוחה בכעס הזה כלפיו) והופך את זה שוב כלפייך. .
בקיצור, יש לכם פה הרבה בדק בית לעשות. מה שבטוח יש לך פה הזדמנות פז לעשות שינוי. החוויה שעירית לוי מדברת עליה - הדבר שאת רוצה להיפרד ממנו באמת הוא לא בעלך אלא החוויה הבלתי נסבלת שאת פוגשת שוב ושוב היא הדבר שאת צריכה לטפל בו.

[רסיסים_של_אור*]

ולזכור כל הזמן שיש תקווה. אני לגמרי מאמינה שיש תקווה, אפילו שכרגע הזוגיות נראית כל-כך שברירית וכואבת. יש תקווה ואת ואתם מסוגלים לעבור את זה. נצלי את הפתח שנפתח לך ושניכם וכל בני המשפחה ירוויחו מכך.

מחבקת אותך בכל ליבי

[האישה_של*]

כתבתן לי כל כך הרבה וזה אכן ניעור רציני בשבילי. אני חושבת שאני מתקרבת לאט לאט להבין יותר לעומק את הדברים שאתן כותבות לי.
אני לא אוכל להגיב לכל מה שכתבתן, אני מרגישה מוצפת לגמרי.

אורנה - הדברים שלך מאד מעוררים בי תקווה והשראה. המשפט הזה ריגש אותי, פתח לי נקודת אור:
קנאה היא רגש שבאופן הכי קיצוני והכי בלתי מתפשר יכול להחזיר אותנו לעצמנו. הוא מחייב אותנו לחזור ולהאמין לעצמנו ובעצמנו, ללמוד להעריך את עצמנו ולאהוב את עצמנו באופן בלתי תלוי, לצמצם כל שיותר את הביקורת העצמית ואת הגינוי העצמי שאנחנו כל כך מורגלים להם.
אני רוצה מאד לרדת מההלקאה העצמית.
אתמול הרגשתי את עצמי מגיעה לשפל המדרגה כבר, הייתי מוצפת בשנאה עצמית ומצאתי שקשה לי להישיר מבט לאף אחד במיוחד לא לבעלי.
העצב מילא את גופי, הרגשתי כאילו אני מיכל שלם של עצב.
הסתכלתי על הילדים שלנו והיה לי עצוב על הבית שלנו.
גבולות הגוף שלי הרגישו מטושטשים והיה לי קשה למקד את המבט. הכל הרגיש מטושטש ונמרח (לא עזר החמסין כמובן).
ואז בצהריים נסעתי לעשות משהו לבד, משהו שמשמח אותי מאד מאד מאד אבל גם על זה לא מצאתי שמחה.
רגע לפני היציאה קראתי את מה שכתבתן לי כאן, היה קשה ומטלטל אבל כנראה שהייתי מוכנה לניעור הזה כי הוא חילחל פנימה לראשונה בצורה אחרת מקודם.
פתאום היה מקום מוכן לשמוע ולקבל וראיתי איך זה נוגע בי ונסעתי עם כל המילים האילו, עברתי על משפטים שלמים בראשי שוב ושוב והיה לי ערב מלא בעצמי.
מלא בטוב של עצמי. הרגשתי שקיבלתי חזרה במתנה חלק מעצמי וחזרתי הביתה מלאה בהודיה.
עמדתי מול בעלי בשמחה ובטוב שהייתי מלאה בהם, בלי בושה, בעדינות.
הוא היה בשלו וזה היה בסדר.
היה לי קשה לישון, הייתי ערה רב הלילה.

הבקר בעלי היה במקלחת וביקש ממני להביא לו את המחברשת שיניים שלו מהתיק שלו ואמר "עכשיו את יכולה לבדוק שם אם יש ראיות. זה מה שאת עושה ממילא כל הזמן, לא? בודקת את הטלפון שלי, את התיק..."
"כן" אמרתי לו
ואז סיפרתי לו שאחרי הפעם האחרונה שבדקתי לו את הטלפון הרגשתי שאני עומדת להקיא ועשיתי ברית עם עצמי שלא אעשה את זה יותר ואמרתי לו שאני מקווה שגם אעמוד בזה כי גם אחרי הפעם הראשונה שבדקתי לו את הטלפון הרגשתי כל כך רע והבטחתי לעצמי שלא אעזה את זה שוב ואז שוב עשיתי את זה.
סיפרתי לו איך אני מסתובבת בבית, הטלפון שלו יושב על השיש ואני אומרת לעצמי "אל תעשי את זה, את יודעת שזה יעשה לך רע, לא לא לא..." ואז מוצאת את עצמי עושה את זה בכל זאת.
זה כמו התמכרות לסיגריה, אתה רואה את הסיגריה, יודע שזה מרעיל אותך ורע לך אבל לא מסוגל להתאפק.

זה מהדברים שגרמו לי להרגיש תיעוב עצמי עד עכשיו.
אבל הבוקר אחרי שהוא אמר לי את זה, אני אמנם קפאתי במקום ברגע הראשון אבל מיד אחרי זה הרגשתי הקלה כל כך גדולה.
הוא יודע, אני יכולה לספר לו ואז אולי גם יהיה לי יותר קל להפסיק עם זה.
כל כך כבד על הלב לשמור דברים כאילו בפנים.
אתמול בלילה כשחזרתי הביתה ודיברנו קצת והרגשתי כל כך טוב רציתי לספר לו על זה, להוציא את זה ממני אבל לא הצלחתי להוציא את המילים מפי.
אז אני שמחה שהוא חשף את זה כי זה נורא להסתובב עם הדבר הזה בתוכי כל הזמן.
ואני לא אלקה את עצמי על זה. אני לא רוצה לעשות רע לא לי ולא לו.
הסיבה היחידה שיש לי להלקות את עצמי היא המחשבה שאם אעשה את זה אולי זה יזכה אותי באיזשהו אופן.
הוא יראה שאני מרגישה כל כך רע ואז לא יוכל לכעוס עלי כל כך ואני אחשוב שאני מרגישה כל כך רע על מה שאני עשיתי שזאת הוכחת שאני לא אדם רע.
בקיצור, מתחילה בזה שאני לא משתמשת בטקטיקה הזאת הפעם.
אני לא צריכה להרגיש רע עם עצמי כדי שהוא יאהב אותי.

יש לי עוד הרבה לכתוב אבל הקטן זקוק לי עכשיו...

[האישה_של*]

לגבי המניפולציה שלו.
אני בטוחה שיש מניפולציה מצד שנינו. אני מרגישה לפחות את עצמי הרבה עושה מניפולציה בגלל שני לא מסוגלת לבקש ישירות את מה שהייתי רוצה, לא מרגיש שזה לגיטימי.
אני רואה אותנו פשוט מאד אבודים כרגע.
אני לא מאמינה שהוא רע או אני רעה, אנחנו שנינו מגששים באפילה.
קל מאיפה שאתן יושבות מול המחשב מבלי להכיר אותנו לשפוט בצורה כזאת.
וחוץ מזה רק הקול שלי נשמע כאן ואני בוודאי מצטטת אותו לא בצורה מדוייקת הרבה מהזמן כי אני זוכרת את מה ש אני שמעתי שחלק גדול מהזמן מתברר שזה בכלל לא מה ש הוא אמר.
וזה בסדר כי אני מסוגלת - כרגע לפחות - לשמוע רק את מה שאני חושבת ומאמינה ואני לא שופטת את עצמי על זה אבל צריך לקחת את זה בחשבון.

[האישה_של*]

אני רוצה להציע לך להרהר ברעיון לפיו - הדבר שאת רוצה להיפרד ממנו באמת הוא לא בעלך אלא החוויה הבלתי נסבלת שאת פוגשת שוב ושוב.
כמובן שזה מאד מאד מדויק.
תודה

_את יכולה לבדוק עם עצמך –

• האם אני מסכימה לפגוש את חוסר שביעות הרצון שלו?
• האם אני מסכימה להכיל אותה?
• איך זה ירגיש?
• מה אחווה שם?
• מה מפחיד שם?
• ובסופו של דבר - האם אני מסכימה בכל זאת לפגוש את כל מה שמפחיד ובכך לתת תוקף לאהבה שלי לעצמי?_

אני חושבת שאני מתקרבת כמו שכתבתי כבר לאפשרות לחוות את זה.
אני מבינה שאני נוגעת בחוויה הזאת באמת בפחד קיומי עבורי, הפחד שלא יאהבו אותי ועל זה אני מוכנה למכור את נשמתי, להתעלם לגמרי מעצמי, מהגוף שלי, מהרצונות שלי, מהרגשות שלי הכדי לנסות להיות משהו או מישהי שאני לא.
מהבחינה הזאת אני יכולה לראות איך הונאתי את בעלי כל השנים האילו.
ושוב, אני אומרת את זה ללא שיפוט עצמי, באמת (או לפחות מאד מנסה להיות מודעת לשיפוט העצמי).
אני יכולה לראות איך עשיתי כל דבר שהיה באפשרותי בכדי להיות האישה שחשבתי שהוא יאהב וירצה.
אמנם עם השנים זה התמתן ובשנתיים האחרונות ניסיתי יותר ויותר להתקרב אל עצמי, לגלות מחדש מה הרצונות שלי אבל החוייה הזאת בהחלט כמו דוחפת אותי מעל פי התהום.
מרגיש לי כאילו עמדתי שם עידנים אבל לא העזתי לקפוץ ומכיוון שאין לי ברירה אלא לקפוץ היקום שלח מי שידחוף אותי.
אני מאמינה שחוויה הזאת מצילה אותי באיזשהו אופן.

[האישה_של*]

ודבר אחרון, רציתי לאמר ל בתנועה גלית שהדברים שכתבת לי הם ממש ממש מדויקים ואני מאד מודה לך עליהם.
צריכה לרוץ...

[גוונים*]

איזו דרך את עושה ובאיזו כנות!
חזקי ואמצי @}

[האישה_של*]

קנאה היא רגש שבאופן הכי קיצוני והכי בלתי מתפשר יכול להחזיר אותנו לעצמנו. הוא מחייב אותנו לחזור ולהאמין לעצמנו ובעצמנו, ללמוד להעריך את עצמנו ולאהוב את עצמנו באופן בלתי תלוי,
אני שוב מצטט את המשפט הזה, הוא כל כך חזק לי. אני חושבת שהוא אולי מתמצת את מה שקורה כאן ברמה הכי עמוקה.
הכמיהה העמוקה שלי לפגוש את עצמי.
באמת כשאני חושבת על זה ככה אני כבר לא מרגישה רעה על התחושות הקשות שלי. אני מבינה שהן חיוניות לי.
תודה גדולה אורנה.

תודה גוונים

[צפריר_שפרון*]

ראי,
חוסר קנאה, היכולת להכיל את ההתנהגות הלא שלמה שלו, האידיאה המזויפת הזו של אם את אוהבת אותי אז את צריכה לשמוח שאני מאושר גם עם מישהי אחרת, כל אלה הם בדיקת גבולות.

לא אכנס כאן למגוון העצום של הרגשות והניואנסים של ביטוי הרגשות האלה.
עם זאת, הבה ונתייחס לכל המצב הרגשי - כלומר, ההשתלטות הרגשית - כאל התנהגות ילדית, ילדותית או אם תרצי אינפנטילית.

ומכאן, כל המניפולציות הרגשיות וההדדיות ביניכם הם ביטויים ילדותיים הדדיים.

שכן, כאשר הוא מציב בפנייך מסכת בלתי אפשרית של הכלה, הוא מבקש לראות היכן הגבול. בדיוק כמו ילד קטן.
וכאשר את "מכילה" בעודך רותחת בפנים, את מתנהגת כמו ילדה קטנה שרוצה "להיות בסדר".

כשאת עוברת את הגבולות שלך, מרחיבה את הסכמותייך ויכולת ההכלה שלך, את חשה גם, במימד הרגשי - שאינך יכולה להשיך להיות מעבר לגבולות שלך.

שימי גבולות.

כאשר את שמה גבולות, ראשית את שמה גבולות לעצמך, את מעלה את מה שהנך שלמה איתו כבתוך הגבולות שלך ומה שאינך שלמה איתו אל מחוץ לגבולות שלך.

וכשגבולותייך ברורים לך, הרי שאין לך כל צורך להצדיקם.
אין כל צורך להצדיק חוסר רצון להשתתפות באורגיה המונית. זה לא שאלה של מוסר אלא שאלה של העדפה.
יש כאלה שזו העדפתם וזה בסדר, אבל זה לא רלוונטי כלל למי שזה לא מועדף על ידו.

שרטוט הגבולות אם כך הוא המתבקש ממך - למען עצמך.

אז, כשאת שלמה עם גבולותייך, כשאת יודעת מה מקובל עלייך ומה לא, את יכולה להציב את הגבול הזה בפניו.

כאן, אם אין הסכמה על גבולות משותפים, טוב לפרידה זמנית.

עד כדי כך.

ואם לא ברורים לו גבולותייך - טוב להבהירם עד שהדברים יהיו ברורים ונהירים לשניכם.

בסופו של יום, מתחת לרטינותיו וטענותיו על קנאתך, בליבו - אין מאושר ממנו מעצם הידיעה שאת מקנאה.

שימי גבול, ובתוכו - צאי במחול.
תודות.

[האישה_של*]

צפריר, כהרגלך העלית חיוך גדול על פני (-: !
_בסופו של יום, מתחת לרטינותיו וטענותיו על קנאתך, בליבו - אין מאושר ממנו מעצם הידיעה שאת מקנאה.

שימי גבול, ובתוכו - צאי במחול._

[האישה_של*]

אז, כשאת שלמה עם גבולותייך, כשאת יודעת מה מקובל עלייך ומה לא, את יכולה להציב את הגבול הזה בפניו.
הבעיה שלי עם זה זה שאני לא רוצה להיות זאת ששמ לו את הגבול.
אני רוצה שזה יבוא ממנו כי אני פוחדת שאם אני אשים את הגבול הוא ישנא אותי על זה.
יחד עם זאת אני רואה שאני כרגע שונאת אותו על זה אז לפחות אני אקח אחריות על הצד שלי ואשאיר לו לקחת אחריות על הצד שלו.

[האישה_של*]

מרגיש לי שכאילו אלוהים לא מוכן להניח לך להמשיך למחוק את עצמך, רצונותייך, חלומותייך וכו' וכו' הוא מעמיד אותך בפינה מאד קשה רק כדי שתפרצי סופסוף החוצה ותהיי את זו שעושה למען עצמך.
רק עכשיו ממש קראתי את המשפט הזה כמו שצריך.
תודה רסיסים, כמה מדויק לי.

[קן_לציפור*]

מאד מסכימה עם צפריר. גבולות פה, הם העניין הפרקטי והפנימי שיש לעבוד עליו.
לגבי המשחק הילדי ששניכם משחקים, הדוגמא שהבאת לגבי הטלפון שבו את מסתכלת ל'ראיות' כדבריו, היא דוגמא טובה.
הוא בתוכו, משאיר את הטלפון, עם ההודעות, ובהסכם לא כתוב בינכם - יודע שאת תסתכלי.
כי הוא צריך את הגבולות האלו, שאת תגידי לו 'לא'. וכמו שצפריר כתב, זה צריך להיות 'לא' מאד ברור לך. שתביני - למה לא, וכמה זה נכון ה'לא' הזה.
ואז תהיי שלמה עם הגבולות.

ומסכימה גם עם זה: אם אין הסכמה על גבולות משותפים, טוב לפרידה זמנית.

את עושה עבודה טובה. תמשיכי כך.

[צפריר_שפרון*]

_אז, כשאת שלמה עם גבולותייך, כשאת יודעת מה מקובל עלייך ומה לא, את יכולה להציב את הגבול הזה בפניו.
הבעיה שלי עם זה זה שאני לא רוצה להיות זאת ששמ לו את הגבול._
את לא שמה לו את הגבול שלו, אלא את גבולותייך.
ראי,
הנה את משרטטת קו על הרצפה ומודיעה לו - את הקו הזה אני לא עוברת.
אם הוא רוצה לעבור את הקו הזה, סחתיין, אבל בלעדייך.
האם זה ברור יותר?


יחד עם זאת אני רואה שאני כרגע שונאת אותו
שונאת זה אוהבת. אותו דבר.

מה שעשוי להדאיג - זה אדישות. וזה ברוך השם - אין מצידו ואין מצידך.

תודות.
<ההסכמה כוללת בתוכה, את אי ההסכמה - לפרטיה>

[קן_לציפור*]

הבעיה שלי עם זה זה שאני לא רוצה להיות זאת ששמ לו את הגבול. אני רוצה שזה יבוא ממנו
תחשבי על ילד. האם היית מצפה מילד שידע שלא זורקים את הצנצנת עם הריבה על הרצפה בכוח? איך ידע?
הוא כמו ילד עכשיו. בציפיות המוגזמות שלו ממך, להיות הקדושה הלא מרגישה כלום, אלא רק מאפשרת לו מרחב - זה כמו ילד.
ולכן, ההתייחסות שלך להצבת גבולות, צריכה להיות בהתאם.
וכמו שצפריר כתב, את בסך הכל מודיעה לו מה לא - מתאים לך.

אני פוחדת שאם אני אשים את הגבול הוא ישנא אותי על זה.
והפחד הזה, כרגע מנהל אותך. אני בטוחה (ולא משנה מה יהיה סוף הסרט הזה: פרידה או זוגיות מחוזקת) שהוא יאהב אותך כפליים על הגבולות שאת מציבה לו.

[קן_לציפור*]

אז בעצם אני ממשיכה להכאיב לעצמי בזה שאני לא אומרת במדויק מה הם הגבולות שלי.
בדיוק. וגם, נראה שהוא מברר לעצמו מה הגבולות שלו בזה שהוא אומר במפורש לגבי קיום הקשר בכלל.

כרגע, נראה לי שהכי חשוב שתתמקדי בגבולות שלך, ותצרי את המרחב הבטוח שלו את זקוקה בעצמך, עם עצמך.
ותהיי בהירה, כי אם את מבולבלת, זה יעבור כך.

[אור*]

אז בעצם אני ממשיכה להכאיב לעצמי בזה שאני לא אומרת במדויק מה הם הגבולות שלי.
כשאני ובעלי התחלנו לצאת, הוא בא לי פעם ביציאה של: אני אדם חופשי ואני רוצה במקביל להיות עם אחרות ובלה בלה בלה
אני עניתי: תשמע, מעציב אותי מאוד לשמוע את זה כי אני אוהבת אותך באמת והייתי רוצה שנהיה יחד, אבל אני רוצה שהאהוב שלי ירצה להיות רק איתי ואני רק איתו, ואני מאמינה שזה מה שיהיה לי בחיים, אז אם אתה לא בעיניין ,תפנה את הדרך שלי למקום הזה.
האמת אחרי כל הביטחון שבו דבריו נאמרו הייתי בשוק מהתגובה שלו, הוא אמר: כל החיים חיכיתי שמישהי תגיד לי את זה, זה בידיוק מה שגם אני רוצה.

עברו עשר שנים וכמה ילדים ואנחנו עדיין חמסה חמסה חמסה מאוהבים ומלאי תשוקה אחד לשני.

ואני מאחלת לך שתביני שמה שאת רוצה זה בידיוק מה שהוא רוצה גם אם הוא איבד את דרכו, באהבה לא יכול להיות שאחד מאושר והשני סובל.

[פלוני_אלמונית*]

כפרה עליכם כולכם . איזה מילים נהדרות . תקשיבי אישה . תקשיבי..
השאירי את הראש מעל המים.. אל תטבעי..
צפריר , כל כך מדוייק.. יפיפה

[עירית_לוי]

איזה יופי מה שכולם כתבו לך כאן .

מרגש כל כך לראות את החמלה שעולה בך כלפי עצמך, את הגינוי העצמי שהולך ופוחת. מאוד מאוד מרגש.

[האישה_של*]

אז אני חושבת שהאסימון באמת מתחיל ליפול אצלי סוף סוף.
ברובד נוסף אני מבינה כעת שהשיעור שלי כאן הוא איננו ללמוד איך לקבל את זה שבעלי רוצה במערכת יחסים נוספת לשלנו עם אישה אחרת,
אלא ללמוד איך לקבל את מה שאני מרגישה לגבי זה, את מה שעולה לי ביחס לרצון או למעשה שלו.
ורק אחרי שאני אוכל לקבל בהבנה מלאה את הכאב, הצער, הקנאה וכעס שעולים בתוכי אני אוכל בכלל להתחיל לטפל בכל אותם רגשות.
אין שום דרך שאוכל לטפל בקנאה העצומה לפני שאקבל אותה כרגש הכי טבעי שיש, לפני שאפסיק להילחם בה.
ויותר מזה, להבין שהגוף שלי קורא לי למשהו ושעלי להקשיב לכל מה שעולה.
אני לא צריכה לרצות שהרגשות הללו לא יהיו קיימים בתוכי, כי הם שם ומתוקף זה הם מבקשים הכרה ואם אני לא נותנת להם את ההכרה שהם דורשים אני מדחיקה ואז או שהם פשוט נסתרים ממני לעת עתה וסביר להניח שהם יעלו ויצוצו במקום אחר או שהם רק מתעצמים, מתחילים לצעוק הכי חזק שהם יכולים כי אני לא מקשיבה להם ואז זה עוד יותר בלתי מסבל.

אז אני אומרת לעצמי את הדברים האילו שוב ושוב ביומיים האחרונים ומרגישה שינוי ביחס שלי לעצמי.
מרגישה איך אני קצת מתחזקת.
מרגישה קצת יותר אופטימיות.
עדיין קשה לי להתקרב יותר מידי אבל אני לא דוחפת את עצמי לשום מקום.

הבקר למשל מצאתי איזה סימן שהעיד על זה שהוא חושב עליה (כמובן שלא בטוחה אבל ככה קראתי את העניין) וברגע הראשון מרגשתי את הבעירה הזאת, הטירוף שמשתלט ומפחיד ומרגיש סופני... דבר ראשון ישבתי ונשמתי.
התמקדתי התחושה בגוף והזכרתי לעצמי שזה בסדר, מה שאני מרגישה זה בסדר, זה משהו מתוכי שמדבר אלי ואני יכולה להקשיב.
אפילו עודדתי את עצמי להרגיש את מה שהרגשתי, אמרתי תודה לעצמי על הרגש הזה.
עוד דברים עלו אבל אנילא זוכרת אותם עכשיו.
העיקר הוא שאחרי מספר דקות התחושה הבלתי נסבלת עברה, לא קיבלה ממני תזונה של סיגריה וטלפון לספר ולדבר ודרמה...
אני לא יכולה להגיד שלא ניסיתי בכלל לעקוף את התחושה, אוטומטית נסיתי למצוא מחשבות חלופיות שיעבירו את ההרגשה הקשה אבל יחד עם זה הזכרתי לעצמי שמותר וטוב לי להרגיש את מה שזה עושה לי.

אז נראה שאני עוד אשרוד את הדבר הזה!!
אני מתחילה לראות איך אני מרוויחה את עצמי מכל הסיפור הזה.

[יעלי_לה]

את מדהימה.

[עירית_לוי]

בהחלט מדהימה. !!

[אור*]

את מדהימה.

[קן_לציפור*]

ריגשת אותי !

[האישה_של*]

תודה נשים יקרות, אבל חייבת להגיד שהתחושות הן קשות.
אני מלאה שוב בעצב היום.
וגם שמה לב כמה כעס יש לי כלפיו.
הכעס פשוט עולה ועולה, לא בבת אחת, אבל אני מרגישה כמה הוא כל הזמן שם, מלווה אותי.
והעצב, עצב כי אני מתקשה לתת לעצמי להתקרב אליו. כל הזמן דואגת שהוא חושב עליה.
לא בטוחה ממש מה לעשות עם זה?
כל הזמן חושבת שאני צריכה להתמקד במה ש אני רוצה איתו ולהפסיק לחשוב האם הוא חושב עליה או לא אבל אני לא מצליחה.
עצב כי עדיין קשה לי לאהוב את עצמי כשאני עומדת מולו.
נעשיתי מאד מאד מודעת לאיך שאני מדברת ומתנהגת בחברתו.
מסתכלת על עצמי מהצד ושומעת את עצמי אומרת "נו, מה, את זה את מצפה שהוא יאהב?"
איך אני מתחילה להחזיר לעצמי את האהבה העצמית?
אולי איזה תרגיל ראשון עירית?

[האישה_של*]

_שרטוט הגבולות אם כך הוא המתבקש ממך - למען עצמך.

אז, כשאת שלמה עם גבולותייך, כשאת יודעת מה מקובל עלייך ומה לא, את יכולה להציב את הגבול הזה בפניו._

טוב, חושבת על זה המון. זה ממשיך לבלבל אותי.
מה שממשיך לעלות לי הוא שאני לא רוצה להיות איתו כל עוד הוא ממשיך לרצות באותה אישה.
בגלל זה אני לא רואה למשל מה התועלת בלהגיד לו שאני לא רוצה שהוא יראה אותה עוד.
אני מבינה שאת הרגשות שלו כלפיה הוא לא בוחר בדיוק כפי שאני לא בוחרת איך זה משפיע עלי, אז אני לא אומרת לו "אל תרגיש ככה יותר"
אבל באותו זמן מה שהייתי רוצה זה שהוא יגיד לי שהוא אמנם חש כלפיה את מה שהוא חש אבל הוא לא רוצה לתת לזה שום הזנה או דלק כי הוא רוצה להשקיע את כל מה שיש לו בנו, בינינו.

צריכה ללכת, אמשיך אחר כך...

[ורד_דרור*]

אבל הוא לא רוצה לתת לזה שום הזנה או דלק כי הוא רוצה להשקיע את כל מה שיש לו בנו, בינינו.
בדיוק!

[האישה_של*]

אבל הוא לא רוצה לתת לזה שום הזנה או דלק כי הוא רוצה להשקיע את כל מה שיש לו בנו, בינינו.
האמת היא שזה בדיוק מה שהוא אמר לי שהוא עושה
עכשיו מה שנותר לי זה רק להאמין לו.
לאט לאט, צעד צעד, נשימה ועוד נשימה...

[האישה_של*]

חוזרת שוב למשפט שאורנה כתבה לי שהקנאה בעצם מחזירה אותי אל עצמי,
ללמוד להעריך את עצמנו ולאהוב את עצמנו באופן בלתי תלוי,
לאהוב את עצמי עם הקנאה, עם הקושי, עם הכל.
אני לא צריכה שמישהו אחר יאהב אותי.

הולכת לשים לי קצת מוזיקה טובה ולנקות את הבית באהבה ובכיף

[תרצה*]

זה עצוב אישה של. את צודקת , את לא יכולה לאמר לו "אל תרגיש ככה".. זה לא יעבוד.
אני מבינה אותך שאתלא רוצה להיות במחיצתו במציאות כזאת שהוא חושב על אחרת .
זה מעורר זעם בפנים וקשה לאהוב את האהוב..

מה עושים ? שאלה מאד קשה..
הנה מצב בחיים שאין לו פתרון פשוט או מעקף.
כאילו החיים מכריחים לעשות מעשה . גם כשזה לא דבר שאת רוצה לעשות,

ליבי איתך. שולחת לך חיבוק גדול. ומתפללת איתך שתעברי את הטלטלות של הדרך בצורה רכה.

[מישהי*]

"אבל הוא לא רוצה לתת לזה שום הזנה או דלק כי הוא רוצה להשקיע את כל מה שיש לו בנו, בינינו.
האמת היא שזה בדיוק מה שהוא אמר לי שהוא עושה
עכשיו מה שנותר לי זה רק להאמין לו."

להמשיך לעבוד איתה ובמחיצתה בתירוץ כזה או אחר = לתת לזה דלק והזנה. אז אייך אפשר בכלל להאמין לו?

רחוק מהעין רחוק מהלב, אםהם יהיו מנותקים לגמרי יכול להיות שכל חיו יזכור אותה,אך זה יהיה כמו להעריץ שחקן קולנוע מרחוק.
אני מסכימה שבעלי יעריץ מישהי לא מושגת מרחוק,בתוך הראש שלו בלבד.זה המקסימום חופש שהגיוני לתת לבן זוג כל השאר זה התעללות עצמית וחוסר צדק.

[רסיסים_של_אור*]

לי מרגיש שעדיין חלקים גדולים ממך עסוקים בלחשוב מה הוא מרגיש ואיך הוא עובר את זה ואיכשהו, נראה לי שבנקודה הזו, את צריכה לעשות איזה קו הפרדה, להשאיר את מה ששלו אצלו, כיוון שלא מדובר בסוגיה מחוץ לך אלא במשהו שהוא ממש במהות הקשר בינכם. כשאת עסוקה בלחשוב ולהיות מודעת לרגשות שלו את לא עסוקה ומודעת לרגשות שלך וגם אולי נותנת לו תחושה שאת סוחבת את שניכם.

תהיי בתוכך, בתוך התחושות שלך, בקנאה, בכעס, הם הרבה יותר בריאים בעיניי מאשר אדישות או יכולת הכלה שמשום מה נראים או נשמעים לך הרבה יותר "אצליים" או "נעלים" וכו' וכו'. כמו שצפריר אמר לך, אילו היית אדישה לנעשה זה היה הרבה יותר מדאיג. זה כמו שלא היה אכפת לך אם היית מגלה שהבן שלך לוקח סמים (סליחה על הדוגמא הקיצונית...) מה את לא אמא שלו ? איפה הרגשות הבריאים שלך ? ככה גם מול האיש שלך. הוא הכניס מישהי לחיי הנישואים שלך - אם את אדישה סימן שזה ממש לא משנה לך כל הזוגדיות והמשפחתיות הזו.

את כועסת ? את מקנאה ? זה נהדר, זה בריא, זה הכי נכון שאפשר. זה יוביל אותך להגיד דברים "מטורפים" כמו: אני לא יכולה להיות לצידך כל זמן שאתה בקשר איתה / כשאתה ממשיך לעבוד איתה / אני רוצה שתעיף אותה וכו' וכו' - זה מעולה. (זה מזכיר לי שוב את העבודה של ביירון קייטי, נניח שההנחה שלך היא: "בעלי חושב על אישה אחרת ואני אמורה להכיל את זה" - תעשי את העבודה על ההנחה הזאת, האם זאת האמת ??? )

אני לא יודעת מה הוא יעשה עם המשפטים האלה אבל לפחות לא תבזבזי מיליון אנרגיות על לנסות לדכא ולהדחיק את התחושות האלה. ולדעתי, גם את לא צריכה בכלל בכלל לנסות לפענח ולחזות איך הוא יגיב לכל מיני דברים שאת תגידי, זה שוב להתעסק בו במקום לעשות את מה שנכון וטוב לך !!

אני מגלה שזה חוסך המון אנרגיות לכל הצדדים ומקל על כולם כשאני אמיתית ואומרת בקול רם את מה שאני מרגישה ולא מחכה כל הזמן שהצד השני יבין אותי. יש משהו בנשיות שלנו שכל הזמן מצפה ומחכה שיראו אותנו, שיעריכו את כל מה שאנחנו עושות וכו' וכו'. אבל הגיע הזמן שניקח אחריות על עצמנו זה כל-כך משחרר אותנו ואת כל מי שסביבנו !!

מחבקת אותך

[צפריר_שפרון*]

כאן,
ברשותך, אני מבקש להציב בפנייך את העניין הבא:
זה לא הוא, זה לא את, זה לא היא.
כל אלה שחקנים במחזה הזה שהוא המשל.

והנמשל עשוי להיות גם שמהיותכם שניכם מכורים לדרמות, הנכם מייצרים דרמות, כל אחד ואחת בתורו/ה.

הדרמה אם כך היא יסוד שמלווה אתכם ואין הדבר חדש, לא לך ולא לו.

כאשר שוככת הדרמה, הנכם נזכרים שגם מי מנוחות עשויים להצביע על ולבטא את האהבה המתפרשת והרחבה שמתקיימת ביניכם.
למשל עם לידת כל ילד/ה, כל התהליכים בטרם הלידה מוגדרים או מבטאים את הדרמה, ומיד לאחר הלידה בא השקט הזה, המבורך, אותה אחדות ושוויון נפש

כאן אם כך העלה הוא בנדיבותו כר נרחב לדרמות ולסערת רגשות, בהסכמתו "לשכוח" אתכם ולהתמקד בעצמו.
בתואם מושלם הנך מגיבה באותו אופן, וטוב שכך, הריקוד הזה משותף לשניכם.

ומכאן, שסערת הרגשות הזו, הדרמה הזו, ההקצנה של רגשות שמשתלטים עליכם, מהווה בעבור הנפש, שלך ושלו, את הראיה או ההוכחה האולטימטיבית לעצם הקיום.
כאשר הנך כועסת, מקנאה, מתכווצת, סובלת, רותחת, מדוכאת (לעולם הדיכוי הוא עצמי) לא רק שאת חשה את קיומך וחיותך, אלא שאת יכולה גם למשוך את ההרגשה הזו לאורך זמן, למתוח את ההווה עוד ועוד, לסבול וליהנות מהסבל הזה - מעצם היכולת למשוך אותו שוב ושוב.

הנה כי כן, את כבר יודעת את אלה, והתרגולים שלך עם עצמך בעת הזו, ההבשלה הזו, באה לידי ביטוי ביכולת להניח לדרמה להסעיר, ולחוות את אלה, עד שחוזרת לשווי, וכבר ביטאת את אלה בנדיבותך - לתדהמת הקוראים.

וכך, זה כלל לא חשוב מה הוא יעשה, את תמצאי טריגרים על מנת להיתפש לאותה דרמה, אותם רגשות, אותו סבל ולו על מנת להרגיש את קיומך.

האם זה ברור עד כאן?

האם זה מוסכם עלייך שכך הם פני הדברים?

האם את מעונינת ללמוד כיצד למשוך את הטוב, לחוש את עצם הקיום דרך עונג ושמחה?
וטוב להרהר בשאלה האחרונה במיוחד, שכן, מה שנראה כתשובה חיובית מיידית, מחייב שינוי לא פשוט מחד ומאידך אין פשוט מזה, שינוי שבכל מקרה מתרחש בתקופה זו על פני הפלנטה במובן הרחב, וככל שינוי, הנפש לא ממש ששה להסכים לשינוי, למרות ערגתה הגדולה לשווי.

תודות.

[בתנועה_גלית*]

מה שממשיך לעלות לי הוא שאני לא רוצה להיות איתו כל עוד הוא ממשיך לרצות באותה אישה.
כמובן, כי זה שהוא ממשיך לרצות אותה גורם לך להרגיש רגשי נחיתות, רגש בלתי נסבל שכל כך קשה לך לשאת. במחשבה שלך אם לא תהיי עם בעלך לא תהיי עם הרגש הזה, דבר שאת רוצה עכשיו יותר מכל. אבל הרגש הזה הוא כנראה בך, בתוכך ללא קשר לבעלך ולאישה ההיא והוא רק צף עכשיו על פני השטח בגלל הסיטואציה הנוכחית.

עצב כי עדיין קשה לי לאהוב את עצמי כשאני עומדת מולו
זה העניין, האהבה העצמית שלך לא צריכה להיות תלויה בו. את אמורה לאהוב את עצמך ללא קשר למי שעומד מולך.

שרטוט הגבולות אם כך הוא המתבקש ממך - למען עצמך.
אז, כשאת שלמה עם גבולותייך, כשאת יודעת מה מקובל עלייך ומה לא, את יכולה להציב את הגבול הזה בפניו.
כאשר תאהבי את עצמך ללא קשר לסובבים אותך, הגבולות שלך ישורטטו מעצמם ויוצבו בפניו ללא מאמץ מצידך.

מסתכלת על עצמי מהצד ושומעת את עצמי אומרת "נו, מה, את זה את מצפה שהוא יאהב?"
איך אני מתחילה להחזיר לעצמי את האהבה העצמית?
את עושה כאן עבודה מדהימה עם עצמך. אבל אני מציעה לך, באמת מכל הלב, לבחור לך איש מקצוע שמדבר אלייך ולטפל בעצמך, ללא קשר לבעלך. את במקום כל כך טוב לעשות שינוי, את חכמה ומודעת לעצמך ונראה לי שזה בדיוק הזמן, אל תפססי את המקום הזה, את ההזדמנות הנהדרת הזו.

ומה שצפריר רשם לך, כל כך יפה ונכון.
האם את מעונינת ללמוד כיצד למשוך את הטוב, לחוש את עצם הקיום דרך עונג ושמחה?
גם אני שואלת.

מחבקת אותך מכאן. בהצלחה (-:

[האישה_של*]

היתה בי מחשבה לא לכתוב בדף הזה יותר. מרגישה את עצמי מוצפת ורציתי קצת להירגע.
אין לי כח לדבר, לא מתקשרת לאף אחד וגם לא התחשק לי לכתוב, מרגישה קצת שגם הכתיבה היא התמכרות לדרמה הזאת, כמו שצפריר כתב.
והתמכרות היא אולי נעימה בהתחלה אבל אחרי זמן מה כשכבר לוקחים יותר מידי הגוף מתחיל להרגיש בחילה.
ככה אני מרגישה היום, קצת בחילה והרבה עייפות.

רק רציתי לבדוק עם עצמי את התשובה לשאלה שלך צפריר -
האם את מעונינת ללמוד כיצד למשוך את הטוב, לחוש את עצם הקיום דרך עונג ושמחה?
אני מאד מודעת לעונג שאני חשה כאשר אני סובלת, כי כמו שכתבת אני מרגישה את החיות ברגעים האילו, משהו חזק מניע אותי, אני מלאה אדרנלין ויש בי הרבה פחות פחד...
וכשאני עמוק בתוך הסבל באמת קשה לי לבחור בטוב, בשמחה אפילו כשאני רואה שהאפשרות הזאת ממש יושבת מתחת לאף שלי.
אז התשובה היא לא חד משמעית.
ברגע זה למשל כאשר אני מרגישה בכל מקרה יותר טוב, אז התשובה שלי היא כן
וברגעי הסבל העמוקים התשובה היא לא

אגב, האם אתה מציע גם ללמד אותי כיצד למשוך את הטוב או שזאת היתה שאלה רטורית?
_וכך, זה כלל לא חשוב מה הוא יעשה, את תמצאי טריגרים על מנת להיתפש לאותה דרמה, אותם רגשות, אותו סבל ולו על מנת להרגיש את קיומך.

האם זה ברור עד כאן?

האם זה מוסכם עלייך שכך הם פני הדברים?_
לגמרי.