בעיותיי החברתיות פוגעות בילדיי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דף תמיכה

לפני הכל, אני חייבת להודות שאיני אמא בחינוך ביתי. שני ילדיי לומדים במסגרות (גן חובה וכיתה א'). ובכל זאת, איני יכולה לחשוב על פורום אחר שבו הייתי מעזה לבקש תמיכה בבעיה כל כך רגישה וכאובה. מקווה מאוד שתסכימו להשאיר כאן את הדף.

איך מתחילים? אני אדם מאוד מאוד לא חברותי. המילה "ביישנית" לא מתאימה, הבעיה חמורה בהרבה, כנראה חרדה חברתית קשה. מהאנשים שלא מעזים להסתכל לאחרים בעיניים, שלא יודעים לנהל סמול טוק קליל. מאלה שקוראים להם "עוף מוזר". שנים של טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים לא הועילו, וגם לא כל מיני טיפולים אלטרנטיביים שניסיתי (הומאופתיה, ויפסנה...). כל כך הרבה שנים נאבקתי בבעיה, ובלא הועיל. ככל שניסיתי להתאים את עצמי, להיות דומה לאחרים, הלחץ הנפשי גדל והמצב החמיר. לבסוף החלטתי בלית ברירה לקבל את המצב, להשלים. יש את בעלי האהוב וקומץ חברות והמון ספרים יקרים ועולם שלם בלב - אמנות ויופי ועומק ודמיון. ואולי די בזה.

אבל אז הגיעו הילדים... מתוקים ופגיעים ומשוועים לחברה. בגילם (4 ו-6) כבר לא די להם במשפחה המצומצמת. גם לא בחוגים שרשמתי אותם אליהם. הם רוצים להיפגש עם חברים. אני כותבת את זה בדמעות בעיניים, כי הלב שלי שורף מכאב ומאשמה. אני לא מסוגלת לעשות את זה בשבילם. לא מסוגלת לחזר אחרי אימהות. ולא שלא ניסיתי... בתוך זמן קצר אנשים קולטים בחוש את הבעיה שלי ונרתעים. כל ניסיון כזה שנכשל משאיר אותי פצועה ומושפלת במשך ימים ארוכים. ועכשיו אני בלחץ נוראי - הילדים מתחננים שנחגוג להם מסיבת יום הולדת (לראשונה עם חברים מהגן ובית הספר). אוי... (בראש עולים לי הבזקים מיום ההולדת של "הקיץ של אביה").

אני לא יכולה להסביר למה פתחתי את הדף הזה, קשה לי להאמין שמישהו יציע משהו שיכול לעזור. רציתי בעיקר לאוורר קצת את הכאב הזה, שאני לא מסוגלת לחלוק עם אנשים אחרים. ובעצם, בסתר לבי אני מקווה שמישהו יגיד "אה, זה לא באמת נורא. הם יהיו בסדר גמור". משהו שיפיג קצת את האשמה והדאגה.

לילדים יש חברים בגן ובביה"ס?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה אופיר, שאלה לעניין. אני לא כל כך יודעת מה לענות - לבן שלי היו כמה חברים בגן. עכשיו, כשהוא בכיתה א' קצת קשה לו. למשך כמה שבועות היה לו חבר טוב, אך אותו חבר איבד בו עניין ומצא חברים אחרים ועכשיו לבן שלי קצת קשה. דבר דומה קרה גם לבת שלי - היה לה חבר מאוד טוב בגן הקודם, בינתיים הוא מצא חברים חדשים ועכשיו גם היא מחפשת... באופן כללי שניהם (לשמחתי!!!) לא ירשו את הבעיה שלי. הם קצת ביישנים אבל באופן כללי יכולים להתחבר עם אחרים, גם אם קצת קשה להם.

מה לגבי בייביסיטר שתקח לגינה אחהצ? או אפילו ללוות את הילד או הילדה לבתים של חברים? אולי האבא שלהם יכול לעזור בליצור את הקשר הראשוני?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי

עונה על שאלותייך - אני לפעמים לוקחת את הילדים לגן השעשועים. הם נהנים, אבל נראה לי שזה לא מספיק, שחסר להם קשר אישי יותר.
בעניין ליווי הילדים - העניין הוא לא ללוות את הילדים לבתים של חברים, אלא מלכתחילה יצירת הקשר עם האמא של הילד.
ובעניין בעלי - הוא מנסה. באמת שמנסה. לצערי, משום מה, זה לא כל כך מקובל אצלנו. כאילו לאימהות יש בלעדיות בתחום הזה...

קודם כל, ברוכה הבאה.
טוב שפתחת את הדף.
אני לא רוצה לתת לך עצות כרגע, רק להגיד, בתור התחלה, שאני מבינה
וגם מזדהה, אם כי בקטנה, מכירה את ההרגשה הבסיסית, שהקשיים החברתיים שלי תוקעים את הילדים

אני ובעלי פשוט התחלנו להסבי לילדים שלנו, למשל, שקשה לנו עם ימי הולדת. שלפחות יבינו מי ההורים שלהם ולמה הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים - בלי להפיל עליהם את האחריות על זה, רק כדי שלא יהיו מתוסכלים מ"מה קורה פה ולמה". שלא יגששו באפלה.
וגם מאמינה, שלילדים שלך יהיה יותר קל מאשר לך. ואת לא תוכלי לעצור אותם

ברגע שיהיו עצמאיים יותר הם ינהלו את חיי החברה של עצמם, ובסופו של דבר יסתדרו היטב.

תמשיכי לכתוב, ואני אקרא ואגיב יותר בפירוט מחר.

אין לי הרבה רעיונות כרגע, אבל נראה לי שהכי נכון כרגע ללמוד לקבל ולאהוב את עצמך כמו שאת.

אני מאוד מזדהה. היו לי בעיות דומות שהילדה הייתה קטנה. מה שעוזר זה למלא להם את הזמן עם חוגים ולהביא אותם למקומות שיש בהם אותם ילדים באופן קבוע ואז לתת לזמן לעשות את שלו. לעודד אותם לדבר עם ילדים. לעודד לפנות לכאלה שיושבים בצד ואין להם עם מי לשחק ולזמין או לקבוע לאחר הצהריים. ככול שיגדלו יהיה יותר קל ולא תצטרכי לעשות כלום חוץ מלספק כסף לבילויים חטיפים שהם בבית.

את גם חייבת לעבוד חזק על עצמך. זה קשה. הייתי לוקחת את החיים החברתיים של ביתי מאוד קשה כמוך. זה היה מתישב לי על הפגיעה שלי,על הכאב וקושי שלי.

אבל הילדים שלך הם לא את והם לא חווים את החוויה שלך, הרגשות שלך, הכאב שלך. אל תשלכי עליהם את זה. הם ילמדו להתמודד לבד ואת ואבא שלהם יכולים לעודד ולהציע פתרונות.

הי בכאב לב
ברוכה הבאה
אני גם קצת מזדהה איתך ורציתי להציע כמה כיוונים:
קודם כל, יצא לי להיות בפליידייטים עם אבות וקרובי משפחה אחרים אז לא נראה לי הכרחי שדווקא את תהיי שם
חוץ מזה, את יכולה גם ליצור את הקשר הראשוני בווטסאפ. אולי זה יהיה לך יותר קל? לא צריך הרבה קשקשת מסביב ואז לפגישה עצמה לשגר בתיאום מראש את הבייביסיטר או הבעל. אפשר גם לקבוע בגינה אם נראה לך שהאמא השניה אולי תרגיש לא בנוח לארח גבר לבד
עוד אפשרות אם יותר קל לך עם ילדים ביחס להורים שלהם זה להציע איכשהו (אולי אחרי שלב ראשוני, תלוי בילדים) שאת תקחי אותם אליך. ככה את בלי ההורה השני וגם מקבלת נקודות כי פינית להם זמן.
בכל מקרה נהדר שאכפת לך ואת חושבת על פתרונות

ובעניין בעלי - הוא מנסה. באמת שמנסה. לצערי, משום מה, זה לא כל כך מקובל אצלנו. כאילו לאימהות יש בלעדיות בתחום הזה...

אני לא כל כך מבינה את המשפט הזה. מה זה אצלנו? בישראל רבים מהאבות סופר-פעילים ולוקחים את הילדים מהמסגרות ולחברים כל הזמן. את שייכת לחברה שלא מאפשרת את זה?
וגם מה זה משנה מה מקובל? אם הוא ייקח את הקטן מהגן ויקבע עם איזו אמא או ייקח ילד נוסף לשחק כדורגל לשעה בגינה הקרובה, אז מה רע?
אם את לא מצליחה בזה והוא כן, אז שהחיים החברתיים של הילדים יהיו עליו.

ועכשיו אני בלחץ נוראי - הילדים מתחננים שנחגוג להם מסיבת יום הולדת (לראשונה עם חברים מהגן ובית הספר). אוי... (בראש עולים לי הבזקים מיום ההולדת של "הקיץ של אביה").

פה להיעזר במורה או בגננת. הן מכירות מצבים כאלה ויודעות מה לעשות בדרך כלל. שנית, כשחוגגים לכל הכיתה כולה במקום נגיש ונחמד, אז גם אם שליש יבואו, זה מספיק. להודיע לכל ההורים והילדים על המסיבה, לשלוח תזכורת, לבחור מקום שקל להגיע אליו אחרי בית הספר. לבקש עזרה מהמורה/גננת שאפילו תפנה לכמה הורים שיבטיחו שיבואו.

הי בכאב לב.

יש את בעלי האהוב וקומץ חברות והמון ספרים יקרים ועולם שלם בלב - אמנות ויופי ועומק ודמיון. ואולי די בזה.

נשמע כמו הרבה מאוד..

למעשה מההודעות שלך נראה שאין קשר בין מצב חברתי של ילדים וזה שלך...הם כבר בגיל שהם מספיק גדולים כדי ליזום ולקבוע בעצמם וכבר אין צורך בתיווך של ההורים...יכול להיות שאת דואגת יותר מידי? האם הילדים בכללי מאושרים? זה מה שחשוב...

איזה מקסימות אתן. כל כך חיממתן את ליבי. אענה לכן:

תמרוש, תודה רבה לך על המילים הטובות. את לגמרי צודקת, וזה באמת מה שמחזיק אותי כשאני נשברת - יום אחד הילדים יוכלו לעשות את זה בעצמם, בלעדיי. רק לשרוד עוד כמה שנים ודי...

פלונית, אני יודעת בראש שזה נכון. אבל איך עושים את זה? העניין עם הילדים מכאיב ומתיש, מפיל לי את הביטחון פעם אחרי פעם ושואב את כל הכוחות.

לגשם, וואוו. אין לך מושג איך שימחת אותי. קראתי שוב ושוב את מה שכתבת. כמה מרגש שמישהו באמת יכול להבין, שמישהו היה במצבי ועבר את זה ועכשיו הכל בסדר. זה היה בשבילי כמו נשיקה על הפצע...

לליאת וקוראת. אני לא כל כך יודעת איך לענות. ההצעות שלכן פרקטיות וענייניות, נשמעות כל כך קלות ליישום,ם אבל עבורי כל כך קשות. איך להסביר למי שלא מבין את חומרת המצב? אם יש אמא בגן שלא מסוגלת להיישיר מבט לעיניים, שהורים אחרים בגן מבינים שמשהו אצלה לא בסדר ונרתעים, שאפילו לא אומרים לה "שלום" כשהם פוגשים אותה ליד דלת הגן, איך אמא כזאת יכולה להזמין את הילדים שלהם (אפילו בוואטסאפ?). דיברתי על זה עם בעלי. גם לו זה קשה. גם הוא ביישן, אבל הבטיח לנסות.

ובקשר ליום ההולדת - החלטנו לעשות יום הולדת לשני הילדים יחד, קצת לא מקובל אבל יקל עליי מאוד. גם להיפטר משני האירועים ביחד, וגם - יהיו יותר ילדים, פחות מביך.

הם כבר בגיל שהם מספיק גדולים כדי ליזום ולקבוע בעצמם וכבר אין צורך בתיווך של ההורים.

בגילאי 4 ו 6 לחלוטין צריך את תיווך ההורים, בעיקר אם יש קשיים. זה בדיוק המקום של ההורה לעזור לילד ולארגן לו חברים, אם הילד מביע רצון כזה.
וגם אם אין קשיים, צריך לדבר על לאסוף, להביא, באיזה שעה, מה מותר לאורח לאכול ואז גם סמול טוק בין לבין.
אלה לפחות הדברים שאני מתמודדת איתם בהקשר של הבת הסופר-חברותית שלי...

גם אני מהמזדהות, ואנסה לחשוב על רעיונות יצירתיים.

לאמא לבת 20 חודשים, תודה. לפעמים אני באמת מסתכלת על הילדים שלי והם נראים מאושרים ואני נרגעת קצת. אני יודעת שהחוויות הקשות שלי צובעות את הכול בשחור, אולי המצב לא כל כך נורא. אני מקווה שלא.

פלוני אלמונית, בול, לזה התכוונתי. וכאמור, מבחינתי מה שהכי קשה הוא ליזום את המפגש. יש בגן קהילה (בעצם - כמה קהילות, כמה מעגלים) ואני אפילו לא בשוליים, אני לגמרי בחוץ, בלי אינטראקציה מינימלית ביותר, בלי "שלום שלום". זה מה שהופך את הכול לכל כך קשה וכואב.

דיברתי על זה עם בעלי. גם לו זה קשה. גם הוא ביישן, אבל הבטיח לנסות.

בעלך כן מסתכל בעיניים? יש לו חברים? הוא יותר מסוגל ממך ללכת עם הילד שלכם ועוד ילד לעשות משהו? אפילו אם קצת יותר, אז שרוב המשימה תהיה עליו.
אם את מרגישה שאת יוצאת הרתעה ובעלך אולי ביישן אבל לא מרתיע הורים, שיהיה זה שייקח את הילדים לתקופה מהמסגרות.

דבר נוסף חשוב, בדרך כלל יש גינה או מקום שאליו נהוג ללכת אחרי הגן או בית הספר ובו הילדים משחקים עוד קצת. כשהולכים לשם הילדים משחקים זה עם זה בלי קשר להורים. בקשי מבעלך שיילך לשם פעמיים בשבוע לפחות.

_יש את בעלי האהוב וקומץ חברות והמון ספרים יקרים ועולם שלם בלב - אמנות ויופי ועומק ודמיון. ואולי די בזה.

נשמע כמו הרבה מאוד.._

גם לי. הרבה יותר מלרבים (למשל, לי אין בעל אהוב וזה עצוב לי לעתים קרובות).

טוב אז אמנם אני עוד לא בשלב הזה (כמו שמבינים משמי ) אבל כיוון שעבדתי 5 שנים בגן ילדים ראיתי שילדים יפה מאוד קובעים מזמינים ומציעים ואפילו בהרבה מקרים (אלא אם הילד מממשששש ביישן ) פונה ישירות לאמאבא של c ושואל אם אפשר לבוא/להזמין את c...
ופשוט זה היה נשמע לי שהביישנות היא שלה ולאו דווקא של הילדים...

דבר נוסף, לפי מה שאת כותבת פה, את מעולה בכתיבה. את רהוטה ונעימה ותקשורתית. אני אישית מאוד מעריכה את שם הדף הברור והתקשורתי וכן את הפתיחה הנעימה שמכבדת מאוד את המקום.
אז אולי כתבי בכנות להורה של ילד/ה שאחד הילדים שלך מחבב. שאלי בווטסאפ אם את יכולה לקחת אותם יחד מהגן לשעה-שעתיים, ואפילו כתבי בכנות חלק ממה שכתבת פה לנו ושבטוח יהיה כיף.

דבר נוסף חשוב, בדרך כלל יש גינה או מקום שאליו נהוג ללכת אחרי הגן או בית הספר ובו הילדים משחקים עוד קצת. כשהולכים לשם הילדים משחקים זה עם זה בלי קשר להורים. בקשי מבעלך שיילך לשם פעמיים בשבוע לפחות נכוןןן בגן שעבדתי זה היה הפסלים שליד הקיוסק השכונתי חחח
גם לי. הרבה יותר מלרבים (למשל, לי אין בעל אהוב וזה עצוב לי לעתים קרובות *: <.. >

האמת אני חושבת שהתקשורת של וואטצאפ /סמס היא בעייתית ולרוב שבורה.....אם כבר עדיף "לקפוץ למים" וליזום זה גם נותן דוגמא לילדים בימנו המאתגרים של לא להיות תלוי ב"תקשורת" הסלולרית הלוקה בחסר..

זו לפחות דעתי...

ואפילו כתבי בכנות חלק ממה שכתבת פה לנו

גם לי עלה הרעיון של למצוא אמא אחת, את זו שלפי האינטואיציה נראית קצת יותר אמפטית מהאחרות, ולספר לה בכנות את הבעיה.
ברור שזה קשה מאוד, ואני לא יודעת אם בכלל ישים מבחינתך.

*: <.. >

קור את זה היה אמור להיות חיבוק.../:

בכאב לב, אני קוראת את העצות שנשים נותנות פה עם המון כוונות טובות אבל חוסר הבנה של חיים עם חרדה חברתית. תורידי ממך את הציפייה להתגיס חברתית בשביל הילדים. כן תעשי מסיבה (לשניהם ביחד זה נהדר) ותתנו הזמנות לילדים או תפיצו בוואטסאפ. כן תעודדי את הילדים לקשור קשרים חברתיים ותגידי שחברים תמיד מוזמנים. כן לדבר איתם על התמודדויות במצבים חברתיים, אבל תורידי ממך את הציפייה להיות מה שאת לא. את בסדר והם בסדר והכל יסתדר. באמת, אני מדברת מניסיון. ולמסיבה תזמיני קצת משפחה וחברים לתמיכה מורלית אם אפשר.

לי ולבן זוגי, אנשים לא חברותיים בעליל יצאה בת סופר חברותית והרגשתי כמוך שהייתה קטנה. זה הסתדר לאט לאט.

יש מקומות אחרים להיות עם ילדים מלבד בבית של אחד מהם?
יש פארק או גן משחקים שאפשר ללכת אליו? את תוכלי לשבת בצד, והילדים יוכלו להתחבר עם ילדים אחרים?

לכולכן, תודה רבה רבה על האכפתיות, הנדיבות והחמלה. כמו שגשם כתבה, העצות שלכן טובות והכוונות טובות, אבל בשביל אדם במצבי הן קשות מאוד ליישום. אני אשתדל לעשות כל מה שאני יכולה. לא פחות מזה אבל גם לא יותר.

וגשם, איזה מזל שבאת. העתקתי את הדברים שכתבת ואני בטוחה שהם ילוו אותי הרבה בשנים הבאות, עד שהתקופה הקשה הזאת תיגמר. תודה לך יקרה.

יונת, כן. יש פארק כזה ואני הולכת אתם לפחות פעם בשבוע.

יונת, כן. יש פארק כזה ואני הולכת אתם לפחות פעם בשבוע.

אז למה לא שלוש פעמים בשבוע? אם הם משוועים לחברה

יכולה להוסיף שהרבה פעמים ( ואני סופר חברותית ) אני מדלגת על שלב הסמול טוק ) בעיקר עם הקטנה שבת חמש.
כותבת בוואטסאפ לאמא מהגן: הי. מתאים לך שאקח היום את הילדה שלך מהגן אלינו עם הבת שלי? היא עונה כן וזהו.
לא צריך שום מאמץ מעבר לכך.

בכאב לב, קודם כל אני ממש מבינה אותך ומזדהה. שהילדים שלי היו יותר קטנים הרגשתי כאילו אני עצמי חזרתי לעינינים החברתיים של ביהס, ותמיד הרגשתי ועדיין מרגישה בחוץ ושונה.
אני חושבת שלא הכל בזכותינו ולא הכל בגללינו- הילדים שלך ילמדו להסתדר חברתית כך או אחרת.

יש את בעלי האהוב וקומץ חברות והמון ספרים יקרים ועולם שלם בלב - אמנות ויופי ועומק ודמיון. ואולי די בזה.
זה המון! נשמע לי שיש פה שני ילדים שגדלים בבית אוהב , חם ורגיש. יש פה אמא רגישה וקשובה לצרכים של הילדים שלה, יש פה זוגיות אוהבת ויציבה. יש ערך מוסף- אומנות, יופי ועומק ודימיון וספרים.
את מי שאת, ואת עושה הכי טוב שאת יכולה ,מתוך מודעות לקושי שלך.
אז מה אם את לא להיט חברתי?!
העצה שלי: לעשות עם עצמך עבודה של לקבל את עצמך, נפלאה ומיחדת כפי שאת. לא מושלמת אבל שלמה במקום בו את נמצאת עכשיו.
וללכת קצת יותר לגינה שאליה הולכים כולם אחרי הגן/ביהס(לא בתור מתאמת חברתית של הילדים)

מסכימה מאוד עם גשם ועם אופיר....הילדים שלנו הם לא אנחנו...

ניסית טיפול תרופתי לחרדה חברתית? יכול להקל עלייך מאוד. סרוקסט או ציפרלקס בדרכ במינונים קטנים, כמובן דרך רופא משפחה.

יקרה, אני לגמרי עם גשם.
יש מצב שאת יכולה להסתכל על זה, אחרי שנים מתסכלות של טיפולים ומאמצים, לא בתור "בעייה" אלא כשונות? טווח יותר צר בתיפקודים מסויימים, יותר רחב באחרים, ביחס לממוצע האנושי?
הילדים שלנו הם לא אנחנו. הם סופגים אותנו, הם סופגים מאיתנו בדרכים ישירות ועקיפות. הם סופגים ממך את האהבה. את המחוייבות אליהם. את הדמיון. את העומק. את היכולת העמוקה להזדהות רגשית. הם סופגים לא את כולך, אבל חלקים רבים בך. והם מקבלים ממך את מה שיש לך לתת. ולא יקבלו את מה שאין. ואם היית על אפס בבנק, היית קונה צעצוע יקר? ככה אני משתדלת להתייחס לדברים שאין לי לתת.

ואם יתאים לך לקבל אותך, הם ילמדו ממך לקבל את עצמם. ואם לא, זה גם לא נורא, הם ילמדו את זה בדרכים אחרות, עם הכלים שאת נותנת להם.

אני מאוד שמחה שאני יכולה לעזור. אני כותבת מדם ליבי, בדיוק כמוך, אבל עם תובנות ומרחק של שנים. בזמנו בן זוגי החכם אמר לי דברים דומים וזה מאוד עזר.

רציתי רק להוסיף שזה בסדר לשקף בעדינות לילדים את החוויות שלך. אם הם מעלים תסכולים לצרכים חברתיים שלא נענים אפשר להשתתף בצערם ולספר שגם לך ולאבא זה קשה ולחשוב ביחד על פתרונות. לתכנן תוכנות לפעולה ולדבר על הביצוע. זה מחלחל במשך הזמן ויעזור להתמודד. שוב, מניסיון.

קוראת בשקיקה ובהרבה הקשבה
שולחת לך

רקאומרת שגם לי, באופן אישי, פחות כיף לתאם ו/או ללכת לאחרים.
אני בדרך כלל מזמינה אלינו. ילדים. בלי ההורים.
זה נוח לי ומתאים.

(בדרך כלל מדובר בשכנים. ברמה שרואה את הילדים יורדים ואומרת להם רוצים לבוא אלינו, תשאלו את ההורים, או בגינה אומרת לילדים מחר אתם יכולים לבוא אלינו, תשאלו את ההורים אם הם מסכימים, וכאלה...)

אגב, לפעמים מזמינה גם ילדים גדולים יותר מהשכונה, זה לפעמים קל יותר

אם הם מעלים תסכולים לצרכים חברתיים שלא נענים אפשר להשתתף בצערם ולספר שגם לך ולאבא זה קשה ולחשוב ביחד על פתרונות.

אוי לא!
לדעתי, זה רעיון מאוד מאוד לא טוב!

הבעיות של ההורים הן עומס כבד מאוד על ילדים. יש לתת להם להתחיל את החיים באופן נקי ואופטימי ככל האפשר, לא עם הצגת המציאות הרגשית כמלאת בעיות מלכתחילה. שיחות כאלה גם יוצרות בעיות, לא רק משקפות אותן.

לגמרי מסכימה! הצרות שלנו הם לא לכתפיים העדינות שלהם...

אתן טועות, לבת שלי זה עזר להבין שהיא לא לבד, היא לא הבעייה וזה בעיה של הרבה אנשים וזה בסדר ויש דרכים לפתור ולתמודד.

תגידו, לכן יש חרדה חברתית והתתמודדות עם כאלה מצבים? הילדים שלנו לא צריכים הורים מושלמים אלה אנושיים וזה טעות חמורה להעמיד פנים שאין לנו בעיות.

אתן טועות, לבת שלי זה עזר להבין שהיא לא לבד, היא לא הבעייה וזה בעיה של הרבה אנשים וזה בסדר ויש דרכים לפתור ולתמודד.

זה גם גרם לה להרגיש שחברותיות זה דבר קשה ושלאמא שלה קשה. זה יותר מדי עומס, וזה אפילו ממש עצוב לילדים לחשוב שלהורים יש בעיה ממש.

תגידו, לכן יש חרדה חברתית והתתמודדות עם כאלה מצבים? הילדים שלנו לא צריכים הורים מושלמים אלה אנושיים וזה טעות חמורה להעמיד פנים שאין לנו בעיות.

האמיני לי שעברתי לא מעט משברים קשים ממש. בוודאי שלא מעמידות פנים, אבל לא כל דבר הרי חושפים לילדים, בוודאי לא בכל גיל. לחשוף שלהורה יש בעיה חברתית די קשה זה בעיקר בשביל ההורה, לא בשביל הילד. עם הילד צריך לעבוד באופטימיות, בהומור, עם רעיונות משותפים וקצת עבודה מאחורי הקלעים. לא להפיל עליו בגיל 4 ו-6 את הקטלוג של ההורה כבעייתי. זה ממש עצוב לילדים, הם זקוקים להורים חזקים בגיל כל כך רך.

קוראת,
יש לי הרגשה שהחלטת איך הבת של גשם מרגישה, ולא יזיק לדעתי להוסיף את המלה ׳ לדעתי׳ במקרה כזה.
יש הרבה במה שכתבת, אבל יש מקרים שמאוד קשה לי ואני משתפת את הילדים, וזה בהחלט עוזר לכולנו, כמו שגשם תיארה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואוו. אני כל כך אסירת תודה על התגובות האלה. אחרי שהתבשלתי עם הכאב הזה כל כך הרבה זמן לבד, פתאום מרעיפים עליי כל כך הרבה תמיכה ואכפתיות. תודה לכולכן.

שלשום, אחרי הדברים שכתבו לי כאן, דיברתי עם בעלי על העניין הזה. הוא יודע, ברור שכן, אבל תמיד מדברים על כך ברמזים, עוקפים את הפיל בחדר, הכול כבר מובן מאליו ומנסים לא לקרוא לו בשמו. והפעם אמרתי מפורשות - כל כך קשה לי, אני כל כך מבקשת עזרה, אני כבר לא יכולה יותר. וסיפרתי. ובכיתי המון. לא חידשתי לו כלום, אבל הוא הקשיב בשקט וחיבק אותי ואני חושבת שגם הוא בכה. כאב לי לצער אותו. אחד הדברים הקשים בבעיה שלי היא שאני מרגישה שהיא כמו פצע מכוער ומרתיע שאני מנסה להסתיר. יש כאן מין טאבו חברתי קשה. בדידות, תלות באחרים, חוסר אונים. ברור לי שאילו הייתי, למשל, בעלת נכות פיזית כלשהו, הורים מהגן ובית הספר היו מתגייסים לעזור, מתמלאים ברצון טוב. אני יודעת שיש באנשים הרבה טוב. ברובם, לפחות. אבל מה שיש לי לא מעורר אמפתיה אלא דחייה. כאב ועצב ורצון להתרחק. ואני מנסה להסתיר ולא יכולה. ככל שאני מנסה יותר, הבעיה מחמירה. פעם הבזיק לי דימוי של אדם עם איזשהו כתם קטן על החולצה, משהו לא בולט במיוחד. אבל הוא מתבייש בו, מנסה להסתיר, מתכופף, מעוות את הגוף, רק שלא יראו, והעיוות הזה כבר נעשה חלק ממנו. ההסתרה והבושה נעשו האישיו. גם כשנשכח במה התביישתי מלכתחילה...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כמה נקודות אור קטנות - היום הבת שלי, לראשונה מאז תחילת השנה, נפגשת עם חברה. אמא שלה הזמינה אותנו בשנה שעברה, ואח"כ אני הזמנתי אותה אלינו. והשנה ניסיתי וביקשתי כמה פעמים (בוואטסאפ) וסוף סוף מסתדר. הבת שלי שמחה כל כך. סופרת ימים. לפני כמה ימים התעוררה בבוקר ואמרה לי - היום חלמתי שרצתי מרוב שמחה כי אנחנו נפגשות עם צ'. התכווצ'ץ לי הלב.

והבן שלי - לא כתבתי שהוא עדיין נפגש עם שני חברים מהגן. הקשר עם כל אחד מהחברים הוא לא הדדי (ההורים לא מזמינים, אני יוזמת, מתאמת, מארחת) אבל לא אכפת לי. בכל פעם שהם באים אני מאושרת. הצלחתי, נתתי לילד שלי את מה שהוא צריך. אני מאוד מאוד מקווה שהקשר עם הילדים האלה לא יתמסמס. סביר להניח ששניהם יתחברו בקרוב עם ילדים אחרים בכיתה א'. אני מתפללת שנוכל למשוך את זה כמה שיותר.

ובעניין גן השעשועים - בגן שבו לומדת הבת שלי יש מתחם גדול עם דשא וכמה מתקני שעשועים ובכל פעם שאני מוציאה אותה מהגן אני (והבן שלי) נשארים שם לפחות חצי שעה. וחוץ מזה לפחות פעם בשבוע אנחנו הולכים לפארק "אמיתי", עם הרבה מתקנים. ולפעמים אני מביאה לשם פירות או במבה וגירים כדי לצייר על המדרכות, ומעודדת את הילדים שלי לשתף עם אחרים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בעניין מה שקוראת וגשם כתבו בעניין ה"לספר על זה לילדים". אני סיפרתי (בערך. פחות או יותר. סוג של...) אני לא זוכרת בדיוק את ההקשר אבל הבת שלי ביקשה ללכת למישהי. זה קורה הרבה (וכאן אני עונה על שאלה ש"אמא לבת 20 חודשים" שאלה). הבת שלי מאוד רוצה חברה. לפעמים היא מציעה לילדות אחרות להיפגש ולפעמים הן מציעות לה, לפעמים בנוכחות ההורים שלהן. אבל ההורים לא מעוניינים. הרוב מעמידים פנים שלא שמעו או מחייכים בנימוס והולכים. ואחרי פעם אחת כזאת, כשהבת שלי הפצירה והתחננה, חיבקתי אותה ואמרתי לה פחות או יותר - מותק שלי, אני לא יכולה כי אני לא חברה של אמא שלה. אני מאוד ביישנית וקצת קשה לי להכיר חברות בשבילך ובשבילי. היא עדיין קטנטונת, עדיין לא בת ארבע, אבל היא הבינה. אני לא יודעת אם עשיתי את הדבר הנכון, אבל לא יכולתי אחרת. לב שומע, כתבת לי דבר נכון. אילו הייתי עם מינוס בבנק לא יכולתי לקנות לה צעצוע יקר. זה בדיוק כך. אני לא יכולה לתת מה שאין לי. בתחומים אחרים אפשר לקלוט את זה, בתחום הזה מאוד קשה. כי כל הזמן משהו בי מציק - תנסי עוד, עוד קצת, תשתדלי, תעשי מאמץ בשביל הילדים שלך. אוי, האשמה הזאת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ולפני שאני כותבת על עניין המאמץ, רק שאני לא אשכח, רציתי לכתוב לגשם - פעם היה לי מין הבזק של חלום בהקיץ, פנטזיה מנחמת כזאת. שאפגוש את האישה שאהיה בעוד כמה שנים, אחרי השנים האלה של כאב ואשמה, והיא תניח יד מנחמת על הכתף שלי ותגיד לה - די, זה עבר, עכשיו הכול בסדר. זה לא היה כל כך נורא, עשית מה שאפשר והכול בסדר. ובזכותך המשאלה הזאת קצת התגשמה...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זכור לי מאיפשהו הביטוי "המאמץ הנכון". אני כבר לא יודעת מאיפה. אולי קשור לויפסנה, לבודהיזם? זה דבר שמאוד מעסיק אותי. להתאמץ פחות מדי זה לא טוב. לא לתת לעצמי הנחות יותר מדי. לא להזניח את הילדים. לא למנוע מהם משהו שיכולתי לתת. אבל להתאמץ יותר מדי זה גם לא טוב. המאמץ והלחץ גורמים להחרפה של הבעיה שלי, להידרדרות מהירה. אני אאזור אומץ ואכתוב דוגמה. זה קשה וכואב מאוד לכתוב על זה, אבל זו לא דוגמה מקרית. זה בעצם הטריגר לפתיחת הדף. משהו שקרה לפני שבוע (שבוע ויום... ביום רביעי שעבר) וגרם לכאב נורא. עד עכשיו אני מתקשה להתאושש מזה. אני צריכה הרבה אוויר בשביל לכתוב.

הסיפור קצת ארוך. אולי אכתוב בפרקים.

ביום הראשון בכיתה א' פגשתי איזו אמא. עדיין הייתי מלאת אומץ ותקווה. אף אחד עדיין לא הכיר אותי (כמעט, אבל זה לפעם אחרת). ולכן העזתי לקוות שאפשר להתחיל מחדש, דף נקי. אמרתי לה משהו כמו - הבן שלי הוא היחיד מהגן שלו שלומר בבי"ס הזה, קצת קשה לו. והיא אמרה - גם שלי. ופשוט הזמנתי אותם אלינו. הייתי כל כך גאה בעצמי. זאת הייתה הצלחה מסחררת. הילדים התחברו בקשר ממש נדיר. גם בפגישה ביניהם וגם אח"כ בכיתה הם לא הפסיקו לצחוק, להסתודד, להתחבק. וגם אני והאמא הסתדרנו מצוין והיא מאוד התלהבה והזמינה אותנו. כאן אני חייבת להסביר משהו - אני יודעת שלפי מה שכתבתי אני מצטיירת כאן כמסכנה, דמות גלמודה וטרגית. כשאני בחברת אנשים שאני לא מסתדרת אתם (כלומר, ברוב המסגרות...) אני באמת די כזאת. אבל כשאני לא נכנסת ללופ הזה של לחץ והסתרה, אני אדם מצחיק ומלא שמחת חיים. משונה ומביך להעיד על עצמי ולכתוב על עצמי דבר כזה, אבל כבר אמרו לי את זה כמה פעמים. האמא הזאת התלהבה ממני, צחקה, התכתבה אתי, גילתה לי סודות, ונפגשנו עוד שלוש פעמים.

אבל אז... אאוצ'. בכיתה של הבן שלי הנהיגו פעילות גיבוש - "בית מארח". מחלקים את הילדים לקבוצות של חמישה או שישה, ובכל חודש מתארחים בביתו של אחד מהם. הפגישה הראשונה הייתה בביתה של אותה אימא. באתי לשם וההידרדרות התחילה. כבר מההתחלה משהו התקלקל. באתי מלכתחילה לחוצה (הבאתי גם את הבת הקטנה, היא בטעות הרטיבה את המכנסיים, נסענו הביתה להחליף, היה לי קשה למצוא חניה, איחרתי ובאתי מתנשפת ומיוזעת), ומצאתי חבורה צוחקת ומגובשת. הבן שלי נהנה, התפרע מאוד (קפץ על ספות) והייתי צריכה להתחנן שיפסיק (ובאיזה שלב לצעוק). לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא הצלחתי להשתלב בשיחות שלהם, לא דיברתי עם אף אחד. הסיוט התמשך בערך שעתיים. מתישהו האמא אמרה לי (במין נימוס מאולץ) - הכול אתך בסדר? נראה שאת לא מוצאת את עצמך. הלוואי שיכולתי לצאת יותר מוקדם, אבל הילדים לא הסכימו. חזרתי מדוכאת, מיואשת, אשמה, מאוכזבת מעצמי. ענן שחור הקיף אותי. הבן שלי אמר לי - נכון היה כיף? אבל הייתי עצבנית וצעקתי על הילדים המון, בלי סיבה של ממש. באותו לילה הבן שלי הרטיב במיטה. לראשונה, אחרי בערך שנתיים. כל כך היה לי קשה לראות את זה. לאחר כמה ימים הוא אמר לי - י' (אותו חבר) אמר לי - "אני כבר לא חבר שלך". אותו ילד מצא חברים חדשים והתעלם מהבן שלי. אני לא יודעת אם זה צירוף מקרים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה שגרם להידרדרות המהירה ביום ההוא, זה הלחץ להיות כמו כולם. החיוכים המאולצים, הניסיון להסתיר את הבעיה שלי, להתאים. יאללה, תשתדלי, זה הילד שלך, את חייבת לו את זה. ולאנשים יש חושים חדים, הם מריחים את הזיעה, את הנואשות. האם פשוט יכולתי להיות שקטה ונינוחה, כמו שאני, עם כל הפגיעות והכאב, עם כל הטוב שיש בי? אני הרי יודעת שיש בי...

לאחר כמה ימים הוא אמר לי - י' (אותו חבר) אמר לי - "אני כבר לא חבר שלך". אותו ילד מצא חברים חדשים והתעלם מהבן שלי
אני אתחיל דווקא מזה:
ילדים בגיל הזה עושים את זה כל הזמן. אולי את לא יודעת. יום אחד "אני כבר לא חבר שלך", למחרת חברים כאילו כלום.
אבל השאלה היא לא אם החבר שיחק מול הבן שלך במשחק הזה.
השאלה החשובה היא איך הבן שלך הגיב ואיך את הגבת.
אם את הגבת כאילו זה לנצח והאמנת שזה מפני שלא אוהבים את הבן שלך וזה באשמתך ופישלת לתמיד - ככה הבן שלך יקבל את זה וזה עלול להישאר ככה.
ואם תגיבי על הודעה כזאת ב"כן, הרבה ילדים אומרים ככה אבל בכלל לא בטוח שהוא התכוון לזה, אולי הוא פשוט התכוון שהיום לא מתחשק לו לשחק איתך ומחר זה שוב ישתנה", אולי יהיה תסריט אחר.

בכל מקרה, את מאשימה את עצמך כל הזמן, מבקרת את עצמך כל הזמן, מרגישה פגומה כל הזמן, וחבל. אפשר לטפל בזה, אפשר לשנות את זה. ואפילו די מהר. מותר להיות לא חברותית. אבל את המטען המיותר והעודף של רגשי האשמה, הלחץ, המאמץ להיות "כמו כולם", המאמץ להתאים וכל זה - אפשר לנקות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כשאני בלחץ להסתיר את הבעיה שלי ולהיות כמו אחרים, אני בוגדת בעצמי. אני נעלמת. מתרחקת מהמרכז שלי, מהלב שלי, ממי שאני, שוכחת מי אני. ואז אני מתפקדת על אוטומט,בלי קשר למקור הכוח שלי. ואז אני נחלשת, זקוקה לעזרה ונעשית תלויה באחרים ולכן מנסה יותר להסתיר את הבעיה... זה הסחרור שנגרם מהלחץ. כך אני יכולה להפוך בתוך דקה מאדם שמח ובטוח בעצמו לחיה מבוהלת.

יש לי הרגשה שהחלטת איך הבת של גשם מרגישה, ולא יזיק לדעתי להוסיף את המלה ׳ לדעתי׳ במקרה כזה.

צודקת, מתנצלת. בעצמי התלבטתי כשכתבתי.

פותחת הדף, אנא שמרי על הניק. אני לא מבינה מי כתבה כשכתוב "פלונית אלמוני". תודה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי בשמת. רק עכשיו ראיתי, תודה. את צודקת, בעלי אמר לי דבר דומה ומאז רווח לי מעט. גם אני מקווה מאוד שהילדים ישלימו (זה עדיין לא קרה). אני השתדלתי לא להגיב מתוך לחץ, אע"פ שכאב לי לשמוע. אני מנסה לשאול שאלות מסביב, לא לדון בנושא ישירות. הוא לא משתף הרבה ולא מנדב הרבה מידע, אבל בסה"כ נראה לי שטוב לו בבי"ס. הוא הולך אליו ברצון. המורה נהדרת ושיתפתי אותה בנושא החבר ההוא והיא אמרה לי שבסה"כ טוב לבן שלי מבחינה חברתית בכיתה.

מה שגרם להידרדרות המהירה ביום ההוא, זה הלחץ להיות כמו כולם. החיוכים המאולצים, הניסיון להסתיר את הבעיה שלי, להתאים.
אני חושבת שפה זאת נקודה שאת יכולה להקל על עצמך. לא לנסות להיות כמו כולם, ולא לנסות להתאים. אם זאת סיטואציה שמורכבת עבורך (בניגוד לאחד על אחד עם אמא ספציפית שאת כבר מכירה), אז להיות קצת יותר בצד, לא לאלץ את עצמך לעשות מעבר. לא לנסות להיכנס או לפתח שיחה. להיות שם בתור "בייביסיטר" לבן שלך ולא מעבר.
ואת ההורים להכיר בהמשך בסיטואציות אינטימיות יותר. אחד אחד, אולי דרך האמא שכבר צא לך להכיר.

בעבר היה לי יותר קשה בסיטואציות כאלה, היום לרוב יותר קל לי. זה תהליך שעברתי, שבו לאט לאט הצלחתי להיפתח. אני אפילו לא יודעת להגיד מה עזר לי. אבל למשל במקום העבודה הנוכחי שלי, אני ממש מופתעת בכל פעם מכמה שאני מרגישה בנוח לדבר עם אנשים, כמה אני מצליחה פשוט להיות בסביבתם (רוב הזמן), בלי להרגיש מן חוסר ביטחון וביקורת עצמי על כל מילה שאני אומרת... בעבר זה ממש לא היה ככה עבורי.

אבל עדיין יש מקרים, בסיטואציות חברתיות חדשות, או עם אנשים שאני פחות מתחברת אליהם, אז אני לא מוצאת עם מי לדבר, לא יודעת על מה. מרגישה בחוץ. ואז אני פשוט מרשה לעצמי להיות קצת יותר בצד, לחייך בנימוס לאנשים שמתייחסים אליי ולא לנסות לפתח שיחה או לעשות מעבר...
אז אולי לא אתחבר לאנשים באותה הסיטואציה, אבל גם לא אתאמץ ואוציא מעצמי דברים שאני לא מסוגלת להם, ועוד בסוף אחזור הביתה בתחושה רעה.
כמובן שזה לא תמיד עובד, אבל המקום הזה, של להרשות לעצמי להרפות, מאוד טוב לי כשאני מצליחה להיות בו.

יש לי חברה שהיא יותר חברותית ממני, יותר קל לה לפתוח בשיחה עם אנשים. אז בעבר כשהיינו בסיטואציות כאלה עם אנשים חדשים, הייתי אומרת לה בפירוש "את אחראית למצוא לנו חברים". הורדתי את זה לגמרי מעצמי. היא אחראית לפתוח בשיחה, ליצור קשר ראשוני. ואני אכנס לזה לאט לאט בקצב שלי.

מתישהו האמא אמרה לי (במין נימוס מאולץ) - הכול אתך בסדר? נראה שאת לא מוצאת את עצמך.
לזה הייתי מנסה לענות בפשטות. שכן, לוקח לי זמן למצוא את עצמי בחברת אנשים חדשים.
אם כבר יצא לך לדבר איתה כמה פעמים, והיא ראתה אותך בסיטואציות נוספות, אני חושבת שרוב הסיכויים שהיא תקבל את זה בטוב.

מצטרפת למה שכתבו לך ולמה שאת בעצם יודעת (-: שבקושי הוא בהסתרה ובלחץ.
בהרבה דברים אני דומה למה שאת מתארת, אם כי באופן מתון יותר, אבל אני דווקא מגדירה את עצמי כאדם חברותי... פשוט לא טוב לי בתוך חבורות גדולות, אלא אחד על אחד- שניים.בחברץ הרבה אנשים אני לרוב שותקת בצד וחושבת מחשבות ואנשים כנראה פשוט התרגלו לזה.
גם ההגדרה שלך את עצמך כמישהי שיש לה בעיה היא רק הגדרה...
למישהי כמו זו שהתחברת אליה אפשר לומר בכנות - זה הרבה אנשים בשבילי, זה קצת קשה לי. למה שיהיה לה אכפת?
אולי תנסי להזמין שוב את הילד? יכול להיות שהאמא השניה לא הקדישה לאירוע הזה יותר מדי מחשבה, ואפילו לא מבינה למה התרחקתם...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה, אלמונית ופרח בית יקרות. אני באמת יודעת שבזה אני צריכה להתמקד עכשיו. איך להפסיק להילחם במצב שלי ולקבל אותו, לקבל את עצמי.

אוי, קשה. חיבוק ענק.
אני חושבת שלהיות בשקט ולהקשיב זה גם בסדר!
זה מזכיר לי את המצב של להיות זרה (מדינה זרה, שפה זרה) עם חבורה מגובשת באירוע חברתי. כולם צוחקים, מדברים בסלנג על דברים ואירועים לא מוכרים. גם מה שכבר יודעים לא עוזר להשתלב, ונשארים בחוץ. מדי פעם מישהו משתדל לדבר לאט, אבל זה מחזיק מעט זמן, וכבר המאמץ מתיש והיכולת להבין יורדת מאוד.

אני חושבת שכדאי להתקשר לאמא הזאת שמצאה חן בעינייך ולשתף אותה בתכונה הזאת שלך, ולהגיד לה שהיא מכירה גם קצת מהצד היותר פנימי של הכונכיה שלך. את יכולה לשתף שקשה לך בקבוצה . שתשמחי להיות איתה בקשר גם בשבילך, וגם בשביל הילד שלך, וגם בשבילה ובשביל הילד שלה.
אם קשה לך להגיד את יכולה לכתוב, אבל לדעתי עדיף להגיד אם את רק יכולה למצוא אותה לבד.

(הבאתי גם את הבת הקטנה

לדעתי, זו טעות במקרה הזה. זה מוסיף לך עבודה באירוע שהוא חשוב לך ולבן ושהוא גם כך לא פשוט לך. צריך לנהוג בחוכמה.

_לדים בגיל הזה עושים את זה כל הזמן. אולי את לא יודעת. יום אחד "אני כבר לא חבר שלך", למחרת חברים כאילו כלום.
אבל השאלה היא לא אם החבר שיחק מול הבן שלך במשחק הזה.
השאלה החשובה היא איך הבן שלך הגיב ואיך את הגבת._

נכון. הבן שלי חברותי ביותר ועד גיל די מבוגר, כל יום הוא חזר עם סיפור על ילד אחר שהודיע לו שהוא לא חבר שלו. ככה זה ילדים. לא מתרגשים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי יש פה מישהו ?? יש פה מישהו שיכול להזדהות איתי
הי אני אמא לילד בן 6 ואני נשואה אני ובעלי מאוד ביישנים אנחנו שתינו סובלים מחרדה חברתית אנחנו אנשים אוד סגורים
הוא בכיתה א מרגישה כאילו חזרתי לבית ספר
יש לי בעיה רציני אפשר לשתף??

בטח שאפשר לשתף
מחכים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי שלום תודה שענית
אני סובלת מחרדה חברתית וחוסר ביטחון ולא נעים לי כבר הילדים בכיתה עושים ימי הולדת
והבן שלי לא הולך אני לא לוקחת אותו כי אני מרגישה לבד ולא מדברת עם אף אחד קשה לי שהבן שלי נפגע מזה
ניסיתי איך שהוא להתקרב לאחת האמהות אפילו הבן שלי הלך לבית של אחד הילדים
ראתה שאני סגורה היא לא מדברת איתי ולא פונה אלי
ואני פשוט חוששת להתקרב להורים כי הם בטח יבינו שאני סגורה ולא ירצו לדבר איתי אני מרגישה זאב בודד אני כול הזמן לבד וקשה לי לראות איך כולם מדברים ואני בשקט גם שאני מנסה לשדר ביטחון לא הולך לי

שליחה על ידי לינור* » 21 מרץ 2023, 06:42

שאלה אחרת...מדוע הבאתם ילד בידיעה ששניכם סובלים ביחד מבעיה חברתית קשה? ושהדבר יגזול מהילד המון?

לינור, זאת שאלה אכזרית.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זאת באמת שאלה אכזרית וקשה
אי אפשר להחזיר את הגלגל
כי יש אלף ואחת סיבות ואני לא יכנס לזה עכשיו
אף אחד לא באמת יודע מה ההשלחות של להביא ילד ושום אמא לא יודעת עם היא תישאר לגדל את הילד או שיקחו לה

קודם כל יופי שהבאתם ילד

אם כל מי שיש לו איזושהי בעיה לא היה מביא ילדים לא היו נולדים ילדים...

עוד מעט הילד יגדל ובטח יוכל למצוא חברים בעצמו...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה רבה על ההבנה

הילדים שלי נפגעים מכל מיני תכונות והעדפות שלי, כולל מעברי דירה, שליטה בינונית בשפת ארץ מגורינו, האופי שלי, ועוד בחירות, העדפות, וגם דברים שהייתי מעדיפה לשנות בי ושעדיין השינוי לא הוטמע לחלוטין.
יש דברים שהם מרוויחים בזכות מי שאני כרגע, וגם את זה אני רואה.

אלמונית יקרה,
(האם תסכימי לבחור לך כינוי כלשהו? זה מקל על השיחות)

מה הדברים שאת כן מעניקה לילדים שלך? אני בטוחה שיש כאלו, כי הם חיים וגדלים ומתפתחות להם העדפות משלהם. לכן ברור לי שאת עושה להם טוב.

האם מתאים לך לחשוב ביחד מה הכיוון שאת מחפשת בשביל לפתור את הבעייה שהעלת? ביישנות/ סגירות שלך (חרדה חברתית וחוסר ובטחון), מול רצון להתמודד עם תשוקה של ילדיך לחברת ילדים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי שלום החלפתי את הכינוי
האמת שכן אני מנסה לצאת מזה אבל אף פעם לא טיפלתי בזה עכשיו שהילד בכיתה א' אני מבינה עד כמה הבעיה לי קשה
שהוא מתחיל להכיר חברים שנישארים איתו
חוץ מזה הילד מאוד חברותי יש לו מלא חברים אני לא סוגרת אותו וגם נותנת לו ללכת לבד לפארק ויש לו ממש ביטחון כי לא סגרתי אותו עד עכשיו
אבל אני מבינה שהרבה הורים פונים אלי ואני לא רוצה להרגיש עם עצמי שוב לא טוב זה מדכא אותי
אני האמת רוצה לעשות עם עצמי שינוי גם בשביל עצמי להרגיש יותר טוב
אני מרגישה שעם ההורים ידעו על הבעיה שלי אז זה יפגע גם בילד אני לא רוצה שיעשו אליו חרם או משהו כזה
אני מרגישה שחזרתי לילדות לכיתה א שעכשיו ההורים יעשו עלי חרם ולא ידברו איתי כי אני סגורה אני לא רוצה להרגיש לא טוב עם זה

אולי תנסי למצוא בין האמהות אמא אחת שנראית לך נחמדה במיוחד (או שנראה לך שגם היא מתמודדת אולי עם בעיות דומות לשלך) ותנסי להתיידד איתה? כך שלא תרגיש שאת לבד בין כל האמהות? רק אם הכיוון הזה מדבר אליך כמובן.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם את זה אני לא מסוגלת לעשות
הכול מתחיל מההורים הם רואים מישהו קצת סגור ומופנם הם ישר מתרחקים ממנו
ככה גם הילדים עושים הם גם רואים ילד קצת סגור וביישן ועושים עליו חרם
חבל שיש אנשים שמסתכלים ככה זה העולם שלנו
זה לא פייר

אני ובעלי מאוד ביישנים אנחנו שתינו סובלים מחרדה חברתית.
אולי תנסי ללכת לקבוצות של חרדה חברתית? לפעמים יותר קל להתמודד עם דברים כשעוד אנשים סביבך מתמודדים עם קשיים דומים...

בתור מי שגם סובלת מחרדה חברתית, אני יכולה להגיד לך שהזמן לטובתך. הבן שלי, עכשיו בסוף כיתה ה' פוגש, מארח ומתארח ביוזמתו (הילדים חוזרים יחד מבי"ס באוטובוס) וכבר כמעט לא נדרש קשר עם ההורים. עוד כמה שנים והכול יהיה מאחורייך

בינתיים מציעה לך לרשום את הילד לחוגים, כדי שלא יהיו יותר מדי ערבים פנויים ומשעממים...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני ממש שמחה שאתם עונים לי במיוחד אנשים עם חרדה חברתית שהם באמת מבינים כמה כוח צריך בשביל להתמודד עם זה
לגבי קבוצה אני ביררתי ונראה לי קצת יקר וחבל
שוב תודה

לגבי חוגים נראה לי אני יחכה קצת
אחד הדברים החשובים זה תמיכה לבנאדם שקצת קשה

שליחה על ידי תמי* » 23 מרץ 2023, 07:48

אמא מתמודדת.

איך מרגיש לך לקחת לך ספר לימי הולדת או מפגשים האלו? או איזה תחביב שלך אם יש (סריגה, ציור) ? פשוט לשבת בצד, ליצור לך מרכז בטוח, להעסיק את עצמך (זה כבר יעביר את המסר לצד השני וככה לא יעמת אותך עם הקושי) וככה הילד יוכל לבלות עם חברים ואת שם, אבל מרגישה מוגנת?

אולי גם זה יאפשר לך למצוא מקום נוח עבורך להתמודד עם הקושי שלך, להיות נוכחת בדרך שנוחה לך שמרגישה לך בטוחה.

שליחה על ידי לאורה* » 23 מרץ 2023, 12:40

_הכול מתחיל מההורים הם רואים מישהו קצת סגור ומופנם הם ישר מתרחקים ממנו
ככה גם הילדים עושים הם גם רואים ילד קצת סגור וביישן ועושים עליו חרם_

אני חושבת שאנשים מתרחקים כי הם מרגישים שהאדם רוצה שיתרחקו ממנו. הרי את באמת לא רוצה (או מפחדת) שיגשו אלייך.

בעיני יש פה כמה דברים שונים.
א. החרדה החברתית שלך - את שלמה עם המצב החברתי שלך ורק רוצה קבלה שלו מהסביבה? או שאת כן רוצה להתיידד, להיות חלק, רק לא מצליחה\מפחדת?
אם זה הראשון, אני מציעה לא לדמיין מה אנשים חושבים עלייך. אין לך מושג מה הם חושבים עלייך, ומן הסתם לכל אחד יש דעה שונה. יש כאלה שתיראי להם סנובית, כאלה שירגישו שהם מנסים להתקרב ואת דוחה אותם, כאלה שיבינו שאת מעדיפה להיות בצד וזה בסדר מבחינתם, וכאלה שממש לא אכפת להם מה את עושה או אפילו לא שמו לב שאת בצד.
תראי מה יגרום לך להרגיש נוח במפגשים שאת חייבת ללכת אליהם, אם זה באמת להביא ספר\אוזניות ולשבת בצד או אפילו לפרוש לחדר אחר עד שבנך יסיים. מה שאחרים חושבים זה לא מעניינך - תעשי מה שבא לך ומה שגורם לך להרגיש נוח בסיטואציה. תאמיני לי שאת לא הבנאדם הראשון בעולם עם נטייה להתבודדות או חרדה חברתית. כולם יודעים שיש אנשים מוחצנים ויש מופנמים והכל בסדר.

אם את כן רוצה להיות חלק ולהתיידד אבל לא מצליחה אז אני מציעה לך לפרוש את זה לנתחים קטנים - לבחור אדם אחד שאת מנהלת איתו שיחה באותו מפגש (ואז גם במפגש הבא תוכלי לגשת אליו), שמרגיש לך נוח, לדבר איתו חמש דקות ואז ללכת לבדוק מה עם הבן שלך\לשירותים או משהו כזה. למנן לך את זה.
במפגש הבא תוכלי להמשיך בשיחה...

שליחה על ידי לאורה* » 23 מרץ 2023, 12:44

יש גם את העמותה הזו
https://rakefet-group.org.il/

אני זו שכתבתי לך קודם, שגם לי יש חרדה חברתית. מניסיוני, גם אם בעלך במצב דומה, הוא יכול לעזור לך מאוד. תלכו יחד למסיבות כיתה, למשל. יהיה לך עם מי לדבר ותרגישי הרבה יותר טוב.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה רבה לכם על התגובות שלכם תודה באמת
כי אני מרגישה ממש לבד ובתור אמא זה עוד יותר קשה
דבר ראשון לא ניסיתי לטפל בזה עדיין
ואני מרגישה שזה ממש כבד עלי
נראה לי שאנשים באמת חושבים שאני סנובית וממש לא
אני מילדות סובלת מזה אבל שהגיע הילד אני מבינה כמה זה קשה שהילד לא הגיע לשום ימי הולדת
האמת אני לא מכירה אף אחת מהאמהות שם
אין לי חברות בכלל וזה עוד יותר קשה כי אני יבדתי את זה אני אפילו לא מסוגלת לנהל שיחה עם בנאדם כי אני מפחדת שיראו את הלחץ שלי אני נמנעת כי אחרי זה יתרחקו מימני
יש לי חסימה אני לא מסוגלת להתמודד עם סיטואציות חברתייות ואני ממש מתביישת בזה שהבן שלי לא הלך לשום יום הולדת כי אני לא מסוגלת לדעת שאני ילך ויהיה שם לבד יש לי גם מחשבות שעכשיו ההורים יחרימו אותי ואת הילד כי הוא לא הלך לשום יום הולדת
אני רוצה לשפוך את הלב כי קשה לי כי אני לא יודעת מה באמת יעזור לי

אל תדאגי, אף אחד לא יעשה חרם עלייך או על הילד.
בראש שלך זה נראה ענק אבל תאמיני לי שלאחרים לא אכפת...
בכל אופן לא ברור לי למה את צריכה לבוא עם בנך ליום ההולדת? תסיעי אותו לשם, שיצא מהאוטו וילך למסיבה, בדרך חזור תחכי ברכב שיבוא אלייך וזהו.
אני לא זוכרת שבכיתה א' ואפילו בגן ההורים נשארו איתי לאיזושהי פעילות חברתית. אם לילד יש שם חברים ויש הורים שמארחים את היום הולדת זה מספיק ולא צריך אותך.

בלי קשר, יש דרכים לטפל בחרדה חברתית, אם את מעוניינת. אני מציעה לך להיכנס לאתר של עמותת רקפת ולקרוא קצת.

לאורה תודה רבה על התגובה ועל היחס
האמת שאני מרגישה שאת זה גם קשה לי להשאיר
את הילד שם אבל את צודקת זה גם רעיון להשאיר את הילד אבל נראה לי שזה גם קשה לי קצת
אני ממש מצטערת שלא טיפלתי בחרדה החברתית קודם
לפני הכול סיפור מורכב קצת
אני מרגישה שאני כאן שופכת את הלב לפחות יש אנשים שמבינים ולא שופטים
כי זה ממש לא קל שיש ילד ויש הורים עם חרדה חברתית
אבל אני הכי שמחה שאני לא צריכה להתמודד עם זה לבד
טיפלתי בדברים אחרים והזנחתי תחרדה החברתית
מישהו אולי יודע פרטים על רקפת?
מה העלות של זה נראה לי זה עולה כסף או שיש קבוצה בחינם ?
ובאיזה איזורים יש קבוצות

יש כדור בשם ציפרלקס, מצוין נגד חרדה חברתית. תבקשי מרופאת המשפחה ותתחילי מינון קטן עד שתגיעי למינון שנכתב לך.
זה יציל לך את החיים מקצה לקצה.
בהצלחה

מניסיוני עם שני ילדיי - בכיתות א ו-ב יש המון ימי הולדת כיתתיים. זה באמת קשה. בשנים הבאות המספר שלהם פוחת ובכיתות ד-ה כמעט אין ימי הולדת כאלה (לכולם כבר נגמרו הכוח והסבלנות...). אל תתייאשי, בקרוב יהיה קל יותר. ואם תבואי למסיבות האלה עם בעלך את ממש לא חייבת לדבר עם אף אחד אחר.

הנה הדף עם פירוט הקבוצות:
https://rakefet-group.org.il/%d7%a7%d7% ... %99%d7%9d/

לדעתי זה לא עולה כסף אבל תשלחי להם מייל ותבררי מה שמעניין אותך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה רבה על התגובות
לגבי הקבוצה אני יברר
לגבי כדורים אני מעדיפה שלא לקחת כדי לא להיות תלותית בהם ולהתמכר אני בכול מקרה התייעץ
אבל החרדה החברתית באמת סוגרת אותי ולא נעים לי מרוב שאני רגישה חברתית אני מרגישה שכול ההורים יהיו נגדי כאילו הם שמים לב לכול דבר שקשור אלי אני מקווה שהתקופה הזאת כבר תעבור

יש דברים שעוברים לבד, ויש דברים שדורשים תשומת לב והשקעת זמן ותרגול בשביל להשתחרר מהם. לרוב המאמץ הזה נושא פירות מתוקים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לצערי לא תוכלו להבין אותי או לעזור לי אני רק רוצה לשפוך כאן את הלב תודה על העצות
העניינים מתחילים להתחמם ובתור אמא כואב לי על הילד שצריך להתמודד
עם אמא שלא לוקחת אותו למפגשים
זה יקח זמן עד שאני יטפל בחרדה החברתית כי זה לוקח זמן ועושה מאמצים לטפל בזה
אני מתחילה לטפל לאט לאט אבל הורג אותי זה לוקח זמן שעכשיו הוא הכי צריך אותי
עד שזה יטופל הילד כבר יגדל ולא יצטרך אותי כמו עכשיו מקווה זה יעבור מהר מרגישה
סוג של פיספוס

---

היי,
לדעתי יש להפריד - אין סיבה שהוא יפספס מפגשים חברתיים בגלל החרדה שלך, ואין סיבה שאת צריכה לבוא למפגשים האלה.
אולי קשה לך לדמיין את הילד שלך שם בלעדייך מתוך המקום של החרדה שלך, אבל אם לו אין חרדה את לא תחסרי לו, הוא יהיה מוקף בחבריו ולשם כך יש מפגשים כאלה. במידה ולא יהיה לו נעים וירצה לעזוב, יוכל להתקשר אלייך ותבואי לקחת אותו.
בכלל אין שום סיבה שבנך יהיה מושפע יותר מדי מהחרדה שלך, יש לו יכולת לפתח חיי חברה משלו, עם הרבה חברים ומפגשים, אם ירצה בכך. כל מה שאת צריכה הוא לא למנוע ממנו לעשות זאת, ולקחת אותו אל וממפגשים אם הוא צריך הסעה או ליווי.

יותר מזה, לדעתי זה לא שכיח שהאמא תהיה נוכחת במפגשים של הילד עם חברים או ביום הולדת (של ילד אחר). צריך להיות איזשהו מבוגר אחראי שאפשר לפנות אליו במקרה הצורך, אבל גם עוסק בענייניו אלא אם צריך ממנו משהו פרקטי.
לכן קצת מוזר לי שאת מעלה את זה בכלל כאישיו. כי זו ממש לא הציפיה מאף אמא שתהיה עם הבן שלה במפגשים חברתיים, אלא אם הוא ממש צעיר וחייב את אמא לידו כל הזמן בלי קשר. כתבת שהוא בכיתה א' ומאד חברותי אז לא נראה לי שזה המקרה.

בקיצור, לדעתי את סתם מסתבכת בתוך הראש שלך עם זה, תני לו ללכת לבד למפגשים ותראי שהכל יהיה בסדר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מפחדת לקחת אותו שלא יראו באיזה
מצב אני ואז התרחקו ממני כי אחת האמהות ראתה אותי ניסיתי להתקרב ואז הם לא מדברות איתי אני לא רוצה שעוד אמהות התרחקו ממני בגלל זה אני ניסיתי להתקרב לאחת האמהות בהתחלה אפילו נתתי לבן שלי להיות אצלו אחרי בית ספר
וכנראה היא זיהתה את זה והיא לא יוצרת קשר ולא מנסה אפילו לפנות אלי
והייתה עוד אמא זייהתה את זה ולא רוצה להתקרב אלי
אני לא רוצה להרחיק הורים מימני אז אני מעדיפה לא להתבלט
כול מישה מכיר אותי בהתחלה רוצה להתקרב ואז רואים איך אני ומתחילים להתרחק ממני
או להסתכל עלי כעוף מוזר
עברתי את זה בבית ספר למה אני צריכה לעבור את זה שוב קיצר לא מקבלים אותי בשום מקום
ואני פשוט לא רוצה שגם הילד יעבור את זה

איך זה מתאפיין? איך זה נראה? מה ההתנהגות שלך משדרת?

ילדים יוצרים חברויות עם ילדים אחרים, לא עם אמהות. גם אם אין לך יחסים עם אמהות אחרות הילדים עדיין יכולים להיות חברים.
נשמע שאת חיה את הבעיה שלך וזה לא קשור לילדך ולחיי החברה שלו.
כנראה שאת משדרת שאת מפחדת ורוצה שיתרחקו ממך כי את בחרדה וזה מה שאת רוצה באותו הרגע, אפילו אם במקום עמוק יותר היית רוצה להצליח להתקרב.
אנשים קולטים את זה ומכבדים את הרצון שלך במרחק.
שוב, צריך להפריד בינך לבין הילד, לך יש בעיה, מפריע לך - טפלי בה, אבל זה לא באמת משפיע עליו ועל החברויות שהוא יוצר עם ילדים אחרים (אלא אם גם לו יש חרדה חברתית).

ובשביל לקחת\להחזיר אותו את לא צריכה לפגוש אמהות אחרות בכלל. את יכולה להישאר באוטו או אם הולכים ברגל ללוות אותו עד הבית בלי להיכנס.

ועוד משהו
את מסתכלת על עצמך מבחוץ, דרך עיניים של אחרים.
אבל בעצם את לא יודעת מה הם חושבים, מה שהם חושבים זה מה שאת חושבת על עצמך.
רוצה שיקבלו אותך? תקבלי את עצמך.
זה יכול להיות משהו כזה שרץ לך בראש בכל פעם שתפגשי אנשים
"אוי ואבוי, כולם מסתכלים עלי, הם חושבים שאני מוזרה, הם מחרימים אותי, אף אחד לא מקבל אותי אף פעם"
שזה נשמע פחות או יותר הטקסט שיש לך בראש עכשיו.
ואת יכולה להחליט לשנות אותו
כי אלו המחשבות שלך - לא של אחרים!
נגיד למשהו כזה
"נכון, אני מפחדת כרגע, כי יש לי חרדה חברתית. אני קצת שונה מאחרים וזה בסדר. אני אוהבת את עצמי כמו שאני ומקבלת את זה שקשה לי בחברה. אני יודעת שברגע שמכירים אותי באמת, אני נפלאה. כרגע אני כאן לא כדי להתיידד עם אמהות ולא כדי להתקבל בחברה. אני כאן בשביל להביא את הבן שלי למפגש, כי זה חשוב לו ולי. אני מביאה אותו והולכת הביתה, וזה הכל."

את לא צריכה לשנות את ההתנהגות שלך עם אחרים, ולא לדבר עם אף אחד, אם זה לא נוח לך. הדבר היחידי הוא להשלים עם זה שהקושי הזה הוא חלק ממי שאת - וזה בסדר גמור.

יש הרבה אנשים שחווים חריגות מכל מיני סוגים: נכות, צבע עור, מגדר, נטייה מינית, מוצא עדתי, מעמד כלכלי, בעיות נפשיות... יש הרבה אנשים שמוצאים את עצמם מוקפים באנשים שונים מהם ובולטים בשונות שלהם.
בסוף השונות היא לא מה שהופך את האדם לחריג אלא התפיסה שלו את עצמו. מי שמקבל ואוהב את עצמו - מוצא את המשבצת שלו, את המקום הנוח שלו, ואת האנשים שטוב לו איתם, ואת העיסוק שמתאים לו. וזה לא מתוך ניסיון להשתלב ולהיות כמו כולם, להיפך, מתוך הבנה שהוא שונה ומיוחד וצריך "לתפור" במיוחד את החיים שלו.

בסוף חרדה חברתית נובעת יותר מהכל מחוסר ביטחון עצמי. זה לא באמת קשור לתקשורת עם אנשים.
אנשים מגיבים למה שהאדם מקרין מבפנים. וההקרנה הזו היא לא גזרת גורל... זה כמו ללבוש בגד.
יש ימים שמקרינים שמחה ופתיחות, ויש ימים שמקרינים סגירות ואטימות.
ככה זה אצל כל אחד.
את יכולה לראות את זה ביחסים יותר קרובים שלך, שאין לך בהם חרדה חברתית. לראות את זה שהילד שלך, למשל, לפעמים מקרין רצון לקרבה ולקשר ולפעמים רצון להתבודדות.
אז מה - זה אומר שזה מי שהוא? שזה האופי שלו?
לא, זה פשוט מה שהוא מקרין כרגע.
וככה גם אנשים מגיבים אלייך - למה שאת מקרינה ומשדרת. שזה (אני מניחה) פחד, חוסר ביטחון, פגיעות, וכדומה.
זה לא קשור למי שאת.
רק ל"בגד" שאת לובשת, למצב רוח שלך איתם.
הרי כשאת עם הילד שלך את לא מקרינה את זה.
זו עוד מחשבה שיכולה לגרום לך לקחת את זה פחות אישית, פחות ללב.

כמו בשיר של יהונתן גפן:
"מי שמביט בי מאחור
עובר בשקט לידי
אני לא רואה אותו
והוא לא רואה אותי
מי שמביט בי מאחור
לא יודע מה איתי.

יש בשכונה שלנו כמה אנשים
שאין להם שום סיכוי
לראות אותי מלפנים"