בעיות של אמהות בחינוך ביתי

מגניב! הטריק מיד עובר לאמי (-:

לי יש ממש בעייה עם קבלת חברים/ות.
אני מודה שאני אדם כנראה לא חביב במיוחד. קשה לי עם החברים/ות שלא גדלים לפי עקרון הרצף (אני רואה בהם את גישת ההורים שלהם ומתעצבנת נורא) ולמרות שאני מרחמת עליהם בליבי אני פשוט יותר לא סובלת אותם. אני חווה אותם כמסחטות אנרגיה משומנות היטב.
מעניין, שכשאני כבר משתגעת על מישהו באמת אז מסתבר שהוא אכן גודל לפי עקרון הרצף! אבל כאילו להכעיס, בתי דווקא נמשכת לאלה שהכי מעצבנים אותי ואת אלה שאני מחבבת נורא היא לא סובלת

אבל כאילו להכעיס, בתי דווקא נמשכת לאלה שהכי מעצבנים אותי ואת אלה שאני מחבבת נורא היא לא סובלת
זאת הסיבה שהחינוך הקונבנציונאלי הפך להיות כל כך פופולארי - הוא נותן פתרון לסתימת הצרכים המיידיים של ילדים, ממש כמו ששוקולד יכול לפתור כמעט כל בעיה, כך הם נמשכים לילדים שכדי להרגיש הם זקוקים לגירויים חזקים. ואנו ההורים צריכים להיות עם היד על הדופק.
אך נשאלת השאלה, עד מתי נגונן על הילדים מפני אותם מסחטות אנרגיה? האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לנתק את הילדים שלנו מרוב החברה?

אך נשאלת השאלה, עד מתי נגונן על הילדים מפני אותם מסחטות אנרגיה?האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לנתק את הילדים שלנו מרוב החברה?
אני מנסחת את זה לעצמי ולמי שמטריד אותי בשאלות בסגנון "הגנת יתר על הילדים" בצורה קצת אחרת:
אני לא חוסכת מהם את המפגשים המורכבים, אני פשוט נמצאת שם כדי לתווך אותם עבורם ולרכך את הכל. אני חושבת שעצם העובדה שאנחנו שם נונתם להם המון בטחון ומאפשרת להם לבחור לא להזדקק לנו כשהם באמת לא צריכים, וזה קורה הרבה יותר מהר ממה שנדמה לנו .

נכון, יש המון בעיות היום בחברה, ונכון המון ילדים סובלים מהדרך הקלוקלת שבה הם גדלים, אבל לאמר משפט כזה:קשה לי עם החברים/ות שלא גדלים לפי עקרון הרצף זה איך אני אומר במילים עדינות, שטחי, רדוד. מה זה ההגדרתיות הזאת, את מצרה את עולמך כעולמה של נמלה. אולי תמצאי לבתך חברים מבני היאווקנה, הם הכי עקרון הרצף שיש.
נזכרתי בדברים שקראתי שאת כתבת במו מקלדתך על הילדה שלך: מתוך קשיים של אם מאמצת :
"גם הבת שלי קצת אחרי 7, והיא גם מוציאה עלי כעסים באלימות ומרביצה לי ומקללת וגם אני לא יודעת מה לעשות, וזאת ילדה שמחוברת לאמא שלה מהיום שהיא נולדה.
גם אלה שגדלים לפי עקרון הרצף, הם לא תמיד הילדים הכי מקסימים שיש. כל הזמן.

לגשם ראשון,
בכל אופן צריך להיות עם היד על הדופק בכל דרך שאנחנו בוחרים לגדל את ילדנו.
נשאלת השאלה, עד מתי נגונן על הילדים מפני אותם מסחטות אנרגיה? יש המון דברים שיכולים להכלל במושג הזה, מסחטת אנרגיה, לדעתי רצוי לגונן מכל אותם מסחטות אנרגיה כמה שאפשר כל עוד הם קטנים. (האנתרופוסופים אומרים עד גיל 7 לשמור אותם בבועה שלהם).

האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לנתק את הילדים שלנו מרוב החברה?
כל אמא צריכה לשאול את עצמה, מה הכי טוב לילדי עכשיו, מה הצרכים שלהם ברגע הזה, ולא מה הצרכים של רוב החברה.

איך אני אומר במילים עדינות, שטחי, רדוד.
אני מודה שגם אותי זה הקפיץ בהתחלה, אבל חגית ל מדברת מתוך נסיונה עם הסביבה שלה . ויש סביבות שהן, איך לומר, קשות לצפייה, בכל מה שקשור לגידול ילדים. ויש גם לא. זו לא הכללה בהכרח. זה נסיון פרטי ו חגית ל לא חוסכת מאיתנו את כנותה, כתמיד (-:

נשאלת השאלה, עד מתי נגונן על הילדים מפני אותם מסחטות אנרגיה?
עד כמה שנוכל.

האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לנתק את הילדים שלנו מרוב החברה?
זה לא מה שעושים בחינוך הביתי.

ההשוואה לשוקולד מעניינת. לא בטוחה שהבנתי אותה עד הסוף.

זה איך אני אומר במילים עדינות, שטחי, רדוד.
ואני חשבתי שיגידו שזה אפילו גזעני.
כצופה מהצד בילדים אלה כבר כמה שנים אני יכולה לראות שזו ממש לא אשמתם שהם נהפכו לכאלה. הם היו גורי אדם חמודים מאוד.

נזכרתי בדברים שקראתי שאת כתבת במו מקלדתך על הילדה שלך: מתוך קשיים של אם מאמצת :
אני מודה שבאמת לא נתתי לבכורתי את הכלים להתנהגות רצויה בשעות לחץ - מתוך בורותי שלי. אני גם לומדת.
עדיין - זו ילדה שלא עושה אינטריגות נגד ילדים אחרים, היא לא בונה את האגו המוקטן שלה על חלשים וקטנים ממנה (כי לא הקטינו לה את האגו), היא לא שוויצרית (עוד עניין של אגו מוקטן) והיא תמיד עסוקה ביצירת משהו חיובי ושמח.
וכשהיא נמצאת עם מבוגרים שהם לא המשפחה הקרובה שלה היא לא זקוקה לאישורם ולהתייחסותם אליה כל הזמן.

היא לא שוויצרית אני 'עורכת מחקר' בחיים שלי על הנושא הזה, ומהתבוננות בשוויצרים - נדמה לי שזה לא תמיד הענין. יש מן אשיות כזו של שוויצרים, מגזימנים, זוללי תשומת לב. אולי כשפוגשים אותם כמבוגרים זה נראה 'לא מאוזן', אבל אצל ילדים זה לא שלב התפתחותי טבעי?

<יש לפחות מבוגר-שוויצר מתוק אחד שאני מאוד אוהבת, אז הרגשתי צורך לגונן עליו..>

מאיה, מסכימה עם כל מה שאמרת. במיוחד עם :
כל אמא צריכה לשאול את עצמה, מה הכי טוב לילדי עכשיו, מה הצרכים שלהם ברגע הזה, ולא מה הצרכים של רוב החברה.

אבל אצל ילדים זה לא שלב התפתחותי טבעי?
מדובר על מצב של שוויץ כרוני, שכל רגע אתה חייב להראות כמה אתה יותר טוב מכולם, והרבה פעמים בצורך דריכה על אחרים. בכל אופן, זה לא שוויץ נחמד, שאני מתארת לעצמי שיש גם אותו בילדים, זה שוויץ שזועק שמשהו לא בסדר.

כל אמא צריכה לשאול את עצמה, מה הכי טוב לילדי עכשיו, מה הצרכים שלהם ברגע הזה, ולא מה הצרכים של רוב החברה.
לא חושבת שייש מצב כזה שהצורך של רוב החברה שמישהו לא יתנתק ממנה, אם מישהי מנתקת את הילד שלה מרוב החברה, עבור החברה זה זניח ואולי אף משרת אותה באיזושהי דרך. הצרכים של הילדים שלנו הם מגוונים ומשתנים אך בדרך כלל, לילדי החינוך הביתי יש חסך חברתי. אני רואה את זה על הילדה שלי. אם אני לא אשלח אותה עכשיו לגן היא תפספס את הרצף של משחק עם ילדים קבועים. אין לי ברירה. כמו שזה היום, יש לה חברה אחת שהיא רואה מעט מידי. כאמור, אין לה רצף יומיומי של משחק עם ילדים קבועים ואין לי אף דרך להשיג את הרצף הזה. נותרה לי האפשרות לייצר לה חברה מלאכותית על ידי הליכה לגן. הסיסטם ניצח אותי.

אך בדרך כלל, לילדי החינוך הביתי יש חסך חברתי

ועל זה יש לי כל-כך הרבה רגשות אשם! מזדהה כל כך עם הקושי של גשם. רגע לפני שהסיסטם מנצח גם אותי, יש עצה (אם לא איך להרחיב את המעגל - ובעניין זה קשה לי במיוחד כי אני בחו"ל ואיני דוברת את שפת המקום - אז לפחות איך להתגבר על רגשות האשם)?
>עינב צריכה חיזוקים<

אני לא יודעת בדיוק, אני באמת טריה בעסק הזה וגם אני לפעמים תוהה, אבל איכשהו נראה לי, שהילדים שלי גילו אחד את השני כחברה. מדי פעם אנחנו נפגשים עם חבר או שניים (לא יותר מפעמיים בשבוע וזה כולל שבתות...). והרבה פעמים זה לפי בחירה שלי באמהות של החברים ולא בהכרח בחברים עצמם. עוד אין לנו שגרה קבועה אבל נראה לי שמשהו בהיסטריה החברתית קצת נרגע. וביננו, כמה חברות יש לכן ביומיום ? עם כמה אתן בקשר יומיומי צפוף צפוף ??? וכשהייתן בבית ספר האם היו לכן מלאן חברות או את זו הקרובה והחיונית כל-כך ? והאם היא הייתה בגלכן בכלל או למדה באותה כיתה ???

לא יודעת, נראה לי שיש המון סימני שאלה סביב הסיפור הזה וכמובן, כמו כל דבר שקשור להורות - גם אינסוף רגשות אשם. זה שוב הקושי הזה לעשות משהו שעוד לא עשו לפנינו. אולי אנשים מנוסים כמו אורנה שפרון או חדוה כשר וכו' יוכלו לתת לנו מניסיונן, ואולי אפילו יותר מזה, אולי הילדים הגדולים שלהם יוכלו לתת לנו קצת מהחוויה החברתית שלהם ??

וביננו, כמה חברות יש לכן ביומיום ? עם כמה אתן בקשר יומיומי צפוף צפוף ??? וכשהייתן בבית ספר האם היו לכן מלאן חברות

אלה בדיוק הדברים שאני מנסה לומר לעצמי כדי להתחזק, ואז מגיעה אמא (מהגן) עם משפט המחץ "ילדים זקוקים לחברת ילדים אחרים - את כמובגר לא יכולה להיות חלק מהעולם החברתי שלו הוא זקוק" ושופכת חבית של שמן על מדורת הרגשיי...

אצלנו המצב חמור במיוחד (אני חושבת) בגלל הזרות, אנחנו באמת כמעט ולא נפגשים עם ילדים אחרים.
יחד עם זאת, קראתי אתמול באתר "הורים וילדים" (לא יודעת לעשות קישור) כתבה של מומחית לגיל הרך שטוענת ששעת מפגש ביום בגינה או במגרש המשחקים אפילו עם ילדים לא קבועים, מספקת בהחלט את "הצורך החברתי" בגיל שנה וחצי (שלי בן שנתיים - מחרתיים).
בני כמה ילדייך גשם?
ובכל זאת, הספקות מנקרים חזק כל הזמן, אולי באמת, כמו שאפרת אומרת, כי אנחנו עושות אחרת מכולם (וכ-ו-ל-ם דואגים להזכיר לי את זה בתוספת הערות על הטעות שאני עושה). HELP!

אוי סליחה גשם, לא שמתי לב שציינת שזו בת.

יש לי ילדה אחת בת 4 וחודשיים.

לא חושבת שייש מצב כזה שהצורך של רוב החברה שמישהו לא יתנתק ממנה, אם מישהי מנתקת את הילד שלה מרוב החברה, עבור החברה זה זניח ואולי אף משרת אותה באיזושהי דרך
נכון שעבור "החברה" זה כאילו זניח, לא מורגש, אבל בעצם שמישהו אנדיווידואל עושה משהו אחר עבור עצמו ועבור משפחתו, זה משנה סדרי עולם, זה מערער משהו בעדריות, ובטח שזה שנותן שרות, זה גורם לעוד ועוד אנשים "מהחברה" לחשוב יותר לעמוק על הצרכים האימיתיים שלהם ושל ילדיהם.
התכוונתי במשפט הזה, שלא לעשות מה שכולם עושים, כי כולם עושים, וגם לא ללכת אחרי איזה רעיון או אידאל במקום לראות את הילד.
אך בדרך כלל, לילדי החינוך הביתי יש חסך חברתי. ממש לא לכולם, את מרגישה שלילדה שלך יש חסך חברתי.
נותרה לי האפשרות לייצר לה חברה מלאכותית על ידי הליכה לגן גם המפגשים של החינוך הביתי הם משהו מלאכותי כדי ליצור חברה לילדים ולאמהות.
הסיסטם ניצח אותי. מה זה ניצח אותי? מה יצאת למלחמה? יש לך כח למלחמות מיותרות?
גן יכול להיות מקום מאוד נחמד, מעשיר, מפרה, נעים, יצירתי וכו'. אין הרבה כאלה, אבל אפשר למצא, זה אף פעם לא יהיה מושלם, אבל כאמור גם בבית לא מושלם. צריך לבדוק שבאמת הגן עושה את כל הדברים האלו, שהילדה בשלה לצאת מהמקום המגונן של הבית, ואולי זה היה רק דאגה אמיתית שלך שלילדה אין חברה, נראה לי שבאמת מאדירים את העניין החברתי, "ילדים זקוקים לחברה/אנחנו יצורים חברתיים וכו'" לא יודעת עד כמה ילדים באמת זקוקים לחברה, באיזה מינונים,ואולי היא תמצא חברה או שתיים, אבל תפסיד דברים חשובים הרבה יותר, כמו החיבור לעצמה, מחיקת האני שלה, תהיה עסוקה בלרצות, להוכיח, להשוויץ (כמו שחגית, וענת כתבו).
אם את גרה במקום שאת לא מוצאת קבוצת תמיכה קרובה, ולא גן טוב, אז תעברו לסביבה תומכת יותר, ללכת לגן בינוני, מתוך תחושה שנוצחתי, נשברתי, יאללה ב8:00 בגן, בחנוכה תצבעי סביבון, תדקלמי שיר, וביום ההולדת שלה אסור לך לבוא. הדברים לא צריכים להיות שחור או לבן.
עינת, לי נראה שאת אולי זקוקה לחברה, כמו שכתבת הבן שנתיים שלך, אין לו צרכים חברתיים כל כך גדולים, לצאת לגינה הציבורית מדי פעם נראה לי מספיק לו בהחלט.הוא באמת קטן מדי כדי לחשוב על זה בכלל.

מנסיוני הקצר עם ילדה בגן, זו בעיה מובהקת של ילדי גן שחייבים לעשות שמיניות באויר כדי לזכות בתשומת לב הגננת. ענת, כל מה שאני אומרת הוא שאין בכך כל רע. היא לא 'מוחקת את עצמה', היא מתמודדת עם מציאות ואולי גם מבטאת את האישיות שלה, זו לוא דוקא נטיה של 'ילדי גן'. ודרך אגב, זו נראית לי אחלה התמודדות, שמביעה דימוי עצמי סופר חיובי. ילד 'מחוק' היה עושה קולות של שטיח, ובעצם, גם בזה אני לא בטוחה.

אני בטוחה שהם גדלים ומתפתחים במרחב שאנחנו, ההורים, יוצרים להם.

אני מתכוונת לשוויץ לא בריא- כמו לעשות דברים מאוד מסוכנים כדי ששופוני יא נאס- תסתכלו עלי כולם!!!! אני גיבור! אני לא מפחד (כאילו), אני תמיד מנצח, רק אני חשוב באמת.

אני מתכוונת לשוויץ לא בריא- כמו לעשות דברים מאוד מסוכנים כדי ששופוני יא נאס- תסתכלו עלי כולם!!!! אני גיבור! אני לא מפחד (כאילו), אני תמיד מנצח, רק אני חשוב באמת.
אין שום קשר בין זה לבין גן או חינוך ביתי - זה קשור לאופיו של הילד ולחינוך שהוא מקבל או לא מקבל בבית,
למידת הביטחון העצמי שלו, ודברים כאלה. הילדים שלי תמיד הלכו לגן, ולא יעלו בדעתם לעשות דברים כאלה כדי לקבל תשומת לב.

אני מסכימה. אבל הורים וגן ובי"ס - זה הכל אותה מערכת אם הם לא מודעים לעניינים האלה.

התעוררה היום בעיה אצלנו: הוזמנו לארוע אצל חברים "למבוגרים בלבד" (רק ארוחת ערב חגיגית בלבוש מלא...)
הם שכנים שלנו וידידים טובים.

הבעיה: הפרידות היו קטע רגיש אצלנו מאז ומתמיד.
אנחנו יוצאים מעט מאד. גם כי ההזדמנויות מועטות וגם כי לא בא לנו (לי בעיקר).
כאן בטנזניה יצאנו אולי 3 פעמים. עם הילדים נשארה העוזרת הנחמדה שהיתה צעירה ורווקה ותיקשרה איתם מעט. בפעם האחרונה שיצאנו (לפני עידנים) קיבלנו טלפון שהם ערים ובוכים (בני 6 8 אז). חזרתי. הרדמתי ושבתי לארוע
קצת מעורערת.

כיום, העוזרת חובקת ומניקה תינוקת בת 4 חודשים. עדיין לא שאלתי אותה אבל אם וכאשר, ההיסוס הכי קטן ממנה - יתקבל. אולי היא תסכים, היא גרה מאד קרוב אלינו וכל העניין יכול להגמר אחרי שעתיים כשהם אפילו ערים וצופים בסרט למשל. עדיין, למרות נחמדותה הבסיסית, הקשר עם הילדים די רופף.
אני צופה קשיים. תמיד היו תחנונים שלא נלך, אנחנו חסרים להם. וגם בכי.
הם מכירים את המזמינים והם ינסו "לצרף את עצמם לארוע".
אנחנו באים איתם לכל הארועים של המשרד. הם הילדים היחידים באירועים משעממים למדי.
הפעם מדובר בחברים שלכולם ילדים וכולם, לדעתי, יגיעו בקלות רבה ללא ילדיהם. רובם חיים כאן שנים מספר וגרות בביתם עוזרת/נני שגידלו את הילדים מלידה.

בארץ הקודמת שבה היינו, העסקנו אישה מהאגדות (הטובות) במשך 4 שנים. בד"כ, מספר דקות אחרי שיצאנו, הכל הייה רגוע וטוב. אבל הפרידה תמיד טעונה וקשה.

אנחנו רוצים ללכת בלי. אבל לא בכל מחיר (אני).
מספר טלפון של בייביסיטר מעולה זה לא מעשי כרגע

עלה לי רעיון לנסות סייעת מקסימה שעבדה עם הבת בשנה שעברה, רווקה לדעתי.
בשבילם גם זה יהיה מצב קצת זר.

או לבקש בצורה שאינה משתמעת ל 2 פנים, לבוא איתם לארוע.
יכול להיות שאין בעיה. להם יש ילדה צעירה יותר והיא בטח תהייה שם... זו קבלת פנים לסבים שלה.
ואם נגיע עם (ויהיו התנגדויות מבן הזוג), מה עם האחרים?
כאמור בהזמנה ADULTS ONLY
אז מעבר להצעות מעשיות, אני רוצה כיוונים של מחשבה. כאלה שיעזרו למצוא או להתכונן או לטפל מבעוד מועד בקשיים האפשריים שיעלו. לבדוק סדרי עדיפויות. להריץ כאן קבוצת תמיכה (מהסוג הווכחני...)
הארוע מתקיים ב-12.2 .

תודה

<התלבטתי מספר שניות אם לפתוח דף מיוחד או לאיזה דף קיים מתאים להדביק את השאלה. פתוחה לשינוים בעניין>

האם יש אפשרות שתהיה מישהי שתשמור עליהם בבית המארחים?

הצעה מעשית: למשל שהעוזרת או נערה בוגרת שהם מכירים (יש כזו?) תשב אתם בחדר אחר אצל המארחים ותשחק אתם ואז הם יהיו קרובים אליכם (ואתם אליהם).

כיוון מחשבה: אין לי ילדים בגיל הזה, אבל אני הייתי ילדה...
אולי יש מקום להסביר להם שיש מקומות או אנשים שלפעמים מזמינים רק את המבוגרים ולהסביר למה. אפילו להסביר שאתם, כמשפחה, לא נוהגים כך, אבל חשוב לכם להיות בקשר עם כל מיני אנשים גם אם לפעמים זה כרוך בויתורים מסוימים ולא נוחים. אפשר לתת דוגמאות במה עוד אורח החיים שלכם שונה מאורח חיים של אנשים אחרים שהם מכירים ואיך כל אחד בא לקראת השני.

דבר נוסף: האם את יכולה להבטיח להם שהם יוכלו להתקשר אליכם לבית המארחים, כאשר יחושו בכך צורך (עוד לפני שלב הבכי)? האם תוכלי לחזור מבית המארחים הביתה אם הם יבקשו גם באמצע הארוע ?
אם ישנה אפשרות כזו, אז בכך שאת הופכת לזמינה עבורם אולי יהיה להם יותר קל לשחרר. נראה לי שאם משדרים זמינות ללא-תנאי (הילד לא צריך להיות הסטרי בבכי או חולה כדי "לקבל" אותך בחזרה), אז לילד יותר קל להיפרד.

כאמור -מחשבות, ואם אני בכלל לא בכיוון, אפשר למחוק.

<לי יש תקוה נאיבית שעד שילדי יגיעו לגיל הזה כל החברים שלנו יפנימו שהם באים אתנו לכל מקום>

דגנית שלום.
האם את באמת רוצה ללכת?
האם את באמת רוצה ללכת בלי הילדים?

מנסיוני, כאשר אני שלמה עם הפרידה מבנותי זה עובר טוב.
הן מרגישות אותי ויודעות האם הפרידה היא קשה או קלה... בשבילי.
הן מגיבות בהתאם.
בשביל שאני אהיה שלמה, אני צריכה לפעמים לבטל את היציאה.

בשלב הראשון תבדקי עם עצמך מה את מרגישה ורוצה.

אולי יש עוד מספיק זמן עד הארוע ואפשר להזמין את העזרה להיות איתכם בבית כמה פעמים לפני "היום הקובע"?
שהילדים יתרגלו, יכירו, וירגישו יותר נוח.

האם תוכלי לחזור מבית המארחים הביתה אם הם יבקשו גם באמצע הארוע ?
כן. בלי בעיות.
להסביר להם להסביר אני מתכוונת ולהעזר בניסוחייך. עדיין, אני יודעת שתהייה התנגדות.

_האם את באמת רוצה ללכת?
האם את באמת רוצה ללכת בלי הילדים?_
אני מאד רוצה ללכת ואני יכולה להנות גם וגם. בן זוגי מעדיף בלעדיהם.
הוא מרגיש שיהיה לנו טוב ככה ואני קצת מסכימה איתו.
המארחים תיארו "מסיבת-בריכה תחת הכוכבים עוד אור הבוקר"
מתאים לילדים לא?

בינתיים שאלתי את העוזרת. לא הייה היסוס - היא לא יכולה.

הפרידות שלנו, בעיקר מהבן, תמיד עם הרבה "בי,בי, שלום, נשיקה, חיבוק, תחזרי מהר, להתראות בעוד שעה, בי". וזה שאני יוצאת לשעתיים לסופר באמצע היום והוא נשאר עם העוזרת ואחותו ועסוק בעינייניו.
הבת? "נו אמא, מתי תלכי?" וזה, חצי שעה אחרי שחזרתי.
בערב זה שונה כמובן.
גם שנשארו עם סבא או אח גדול, הפרידה היתה קשה וכששבנו, שמענו מהבן כמה הוא התגעגע כשדמעות בעיניו.

גרנו במקומות שלא חשנו בהם בטוחים ודי מבודדים. עברנו הרבה בתים. פגשנו ונפרדנו מהרבה אנשים וילדים והסתגלנו (איכשהוא) לכל מיני מנהגים זרים.
לשנינו הורים ניצולי שואה וגדלנו בלינה המשותפת - נוסח ראשון (קיבוץ).
כמובן שהחרדות של ההורים משפיעות על הילדים.
וכאשר החרדה אצלנו כל כך מוחשית, ממש קשה להכיל את החרדה של הילדים.

אני רוצה למצוא איזה קצה של חוט שיעזור, אולי לא רק להזדמנות זו, לאוורר קצת את החרדות המחניקות האלו, אצל כולנו. יש הצעות?
אני מרגישה שאני זונחת אותם בלי כלים להתמודד.

בכוונתי לחפש את הסייעת ולקוות שיש על מה לדבר ואז כמובן
להזמין את העזרה להיות איתכם בבית כמה פעמים
ואם לא - בכוונתי לדבר עם המארחת (אולי עדיף עם בעלה? נראה לי שלגבר קשה לסרב לאישה...) ולהסביר את המצב.

ואם לא - בכוונתי לדבר עם המארחת

אולי אפילו עם הביייביסיטר אצל החברים. ברור לגמרי שהמצוקה אמיתית. זה יסתדר מעצמו ואין אפשרות להאיץ. חשוב שלא תמנעי מעצמך הנאה ובילוי. תסבירי לה את המצוקה, את ההסטוריה של המעברים ואולי תופתעי.
@}

אחרי שבן זוגי אמר שהוא "רק הנהג" ואני מחליטה - סיפרתי למארחת שאין לנו שמרטף.
היא גימגמה שנייה ואמרה שזה בסדר, אין בעיות. הם יהיו הילדים היחידים שם אבל אין שום בעיה

ועכשיו אני חושבת שנתחיל לחפש מישהו/היא לפעם הבאה...

שליחה על ידי גשם* » 14 יוני 2005, 04:17

שלום, זאת אני מלמעלה. שם כתבתי על הבעיה החברתית שלנו ועל חוסר הקשר שיש לנו עם השכנים למרות שהם גרים גדר מול גדר.
בגלל שאנחנו במה שנקרא חינוך ביתי אז אני מרשה לעצמי להעלות את הבעיה הכאובה שלי.
טוב, אז איכשהו נוצר קשר עם השכנים. הילדה שלי, אחרי שנים שהיא לוטשת עיניים לתוך החצר של השכנים, דרך פתח שיש בגדר החיה שבינינו, מביטה על כל הנעשה שם, על הילדה שלהם (בת גילה של בתי), חברים שבאים לבקר אותם, בני משפחה וכו', כאשר הם מצידם בקושי מתייחסים ולא מזמינים, מתעלמים ממש מקיומה, בקושי ידעו איך קוראים לה עד לא מזמן. איכשהו, אולי מחמת יאושה של בתי מחוסר חברה, היא אזרה אומץ ונכנסה לחצר שלהם והבנות החלו לשחק, אפילו מגיחות אלינו הביתה. אבל, כמובן, אצלם הכל מתוקצב. אתמול היא נכנסה אליהם בבוקר לחצר, איך שהאבא רואה אותה הוא אומר לבתו "בואי היכנסי הביתה" והילדה כנראה לא הבינה אז הוא "אהה את רוצה לשחק עם א', טוב". איפה הבוקר טוב? איפה שלום לבת שלי. אחרי שהבנות נכנסו אליהם הביתה שאלנו אותם אם זה בסדר, ובמקום תשובה הם צחקקו. בשעה 1 בערך הבנות יצאו לחצר. ניגשתי ואמרתי לבתי שכדאי שנזוז לכיוון הבית. היא כמובן רצתה להמשיך לשחק עם הילדה. האבא אומר "עכשיו תמר צריכה ללכת לנוח ואחר כך תוכלו לשחק עוד פעם" וכך הם נכנסו לבית, משאירים את בתי בחוץ, בוכה, לא יכולה להירגע, מבקשת ומתחננת לשחק עם הילדה. ניסיתי להסביר לה, לנחם אותה, בסוף איכשהו הצלחתי להביא אותה הביתה והיא נרדמה לשנת צהריים.
איך שהתעוררה ושמעה אותם בחצר רצתה ללכת. ניסיתי להסביר לה שקודם כל היא צריכה לשאול אותם אם זה מתאים להם ולא סתם להופיע אצלם בחצר, הסברתי לה על השוני בין שתי המשפחות. טוב, הלכה לשם שוב. אחרי קצת זמן, הם מדברים על זה שהם הולכים לים. הבת שלי מבקשת להצטרף והם פותרים אותה באיזו תשובה לא מספקת. הם הולכים והיא באה אליי עם דמעות.
לא יודעת מה לעשות. האם לאפשר לבתי את המינון הזה שהם יכולים לתת, תוך יחס משפיל. או האם שוב לנתק את הקשר, אולי לעבור מפה ודי.
איך אפשר להתנהג כך? הבת שלי צמאה לחברה, התחילה להריח את האושר, חברה בגילה שגרה בצמידות אליה, כמה מושלם יכול היה להיות. הסברתי לה שמבחינתי היא היתה יכולה לשחק מהבוקר עד הלילה אבל הם שונים, הילדה שלהם הולכת לגן ואולי הם רוצים לבלות איתה קצת זמן בשבתות וחגים.
ואתם צריכים לראות את הילדה הצייתנית הזאת. מה שההורים שלה אומרים לה היא עושה. כשקוראים לה היא באה מיד. היא לא תעלה על דעתה לבקש שבתי תצטרף אולי לים כי אם ההורים לא מציעים אז לא.
הרוסה. השנים יורדות לי מהחיים בקצב.

לא יודעת מה לומר,
שולחת חיבוק בשלב ראשון.

<ומקווה שמילים חכמות יגיחו בהמשך>

העניין הזה של חבר בחצר ממול, גם לי יש מן חלום כזה, אבל כבר בכמה מקרים שנתקלתי בהם, הסיפורים היו די דומים לשלך. חברויות שההורים ממש לא אוהבים - מסיבות שונות שרובן קשורות להורים של השכן ולאופן התנהלותם. אין לי הסבר לזה, רק מן צרת רבים כזו, אם יש בה נחמה.

מתחברת לכל מי שענתה לך לפניי.
אני אישית מכירה מאד מקרוב את הקטע של להשליך את המצוקה שלי על הילדים. אני מגלה שלפעמים ממש אסור לי להיות נוכחת בכל מיני מפגשים קטנים שלהם עם העולם שבחוץ...
למשל: אחרי הצהריים בגינה השכונתית. רק עברנו דירה. הם עוד לא מכירים אף אחד. אני מתכווצת מכל הזדמנות שמתפספסת, כמעט בוכה מכל פניה שלהם שנתקלת במבט אטום וכו' וכו'.

קשה לי לנסות לעזור כאן. אולי כי אני כל-כך מזדהה עם המקום הזה עליו את כותבת וכשקראתי אותך התכווצתי לגמרי על הכסא ונלחץ לי הלב כל-כך...

מה עם קבוצת החינוך הביתי? יש חדש? מניסיון אישי זה ממש גלגל הצלה ואי של שפיות .

וגם אולי כדאי לנסות להשקיע רק בכיוונים שנעימים גם לך. עם הורים שנעימים גם לך. לאט לאט לבנות את הקשרים והגשרים. השכנים שלכם לא צריכים להעיד על כל הסביבה. זה רק משהו שלהם.

מצטערת שאין לי משהו "חכם" או מסייע להגיד... רק חיבוק עוקב ותומך.

שליחה על ידי גשם* » 15 יוני 2005, 00:03

תודה על התגובות.

טוב, היום היו התפתחויות. היום היה חופש בגנים. בבוקר אנחנו שומעות את השכנים בחצר שלהם. הבת שלי דווקא לא רצה מיד לשם, רק כעבור זמן מה אני שומעת אותה מדברת עם הילדה השכנה דרך החור בגדר, ואופס נכנסת לחצר שלהם. נכנסתי לשם, אמרתי בוקר טוב והזמנתי אותן לשחק אצלנו. הילדה שלהם העדיפה להישאר שם. הן קצת היו יחד ואז נתבשרנו שהם צריכים ללכת. הכל עבר חלק. בתי חזרה הביתה והכל היה בסדר (יכול להיות שאתמול היא היתה פשוט עייפה). לאחר זמן מה אנחנו שומעות את הילדה קוראת לבתי ובתי יצאה אליה והזמינה אותה אלינו. אז הן שיחקו אצלנו ועשינו ביחד בריכה והיה בסדר. כמובן שבסביבות 4 או משהו האמא באה לקחת את הילדה הביתה. הכל עבר בשלום.
העניינים נרגעו בינתיים. רק אם אני אשמע עוד פעם את האבא מזמין את בתו הביתה ברגע שהוא רואה את בתי, אני לא יודעת אם להגיב או להבליג.
אני רואה את ההבדל בין הזנים של הילדות. רואה את חיישני ההישרדות הגַנית אצל הילדה. איך היא מנסה לתפוס את מקומה ומעמדה ואילו בתי לא כל כך מתעסקת בזה (כרגע בכל אופן).
טוב, זה היה מעודד היום. נראה מה יהיה בחופש הגדול. כמובן שהילדה תהיה בחופש רק באוגוסט כי ביולי יש לה קייטנה. מה יש, הם לא יכולים לתת לה חודשיים חופש מהמוסד? גם ככה האמא בבית עם התינוק. כמובן שאני לא נכנסת איתם לעניינים האלו.

העניין הזה של חבר בחצר ממול, גם לי יש מן חלום כזה,
כן, זה פשוט משהו אידיאלי. יש מרחב גדול, אפשר לשנות אוירה כל פעם, כל אחד יכול לאכול בבית שלו. פשוט מושלם. אם היא היתה בחינוך ביתי זה היה גדול.

מה עם קבוצת החינוך הביתי? יש חדש?
הקבוצה בסדר. קבוצה קטנה. לא נפגשים הרבה. בדרך כלל היה מפגש חד שבועי ועכשיו אולי נחדש אותו. יש לנו בעיה של איזון כמותי בין שני המינים של הילדים. בסך הכל היחסים טובים, למעט משבר פה משבר שם.
@}

שליחה על ידי גשם* » 15 יוני 2005, 00:14

היי רסיסים, תודה על התגובה. בדיוק שלחתי תגובה וראיתי את שלך.
זה נכון עניין הרגישות שלנו. אבל לשמוע ולראות את הילדה שלי בוכה מחוץ לדלת שלהם, מתחננת לשחק עם הילדה, והם מבוצרים בעמדתם (אמנם יצאו להגיד שהם מבטיחים שהן ישחקו אחר כך) - זה קורע את הלב.
הילדות עוד מעט בנות חמש וזאת הפעם הראשונה שהן משחקות, כך שאין כל כך כיוונים חדשים בשכונה שלנו.
בגלל זה חשבנו על לעבור לגור על יד משפחה שמחנכת מהבית. שיהיה אקשן של ילדים כל הזמן.
בהצלחה בדירה החדשה.

הי גשם
לקרוא את הדברים שאת כותבת החזיר אותי 3 שנים אחורה. גם אנחנו חדשים בשכונה, היחידים בכל האזור שלא שולחים לגן, אני והילד לבד בבית, מחפשים חברים בנרות. קשה קשה..
רעיונות שאפשר לנסות:
כמובן להגיע למפגשים, אבל אם קשה לך להגיע (יש לך אוטו?) אז אולי לארגן מפגשים אצלך? מידי פעם?
ללכת לטייל הרבה. לא יודעת איפה אתם גרים אבל לצאת מהבית לטיול נחמד עוזר לפעמים לנער את תחושת האומללות. ואולי גם לפגוש ילדים אחרים?
לרשום את הילדה לחוג שמעניין אותה. בגיל חמש אפשר (אני חושבת) למצוא חוגים שגם יעזרו לה לפגוש ילדים אחרים עם אותו תחום עניין
לדבר עם השכנים. לברר מה העניין. אולי הם דואגים שהבת לא תפריע לכם? אולי חשוב להם מאד לשמור על שנת הצהריים שלה וחוץ מזה אין בעיה?

אבל לשמוע ולראות את הילדה שלי בוכה מחוץ לדלת שלהם, מתחננת לשחק עם הילדה, והם מבוצרים בעמדתם (אמנם יצאו להגיד שהם מבטיחים שהן ישחקו אחר כך) - זה קורע את הלב.

זה באמת מצב לא נעים. אבל כאן אני רוצה להגיד שבעיניי (ואני ממש לא רוצה לפגוע או לבקר, רק לתת עוד נק' מבט), זה ממש זכותם לסוע לים בעצמם או להכניס את הבת להפסקת צהריים. ואם זה מאכזב אותה, זה בסדר. והיא מוציאה את האכזבה בבכי, גם בסדר. זה מותר להתאכזב.

אנחנו מחנכים מהבית וגם אנחנו התנסנו בבכי העצוב הזה כשהשכנים לא רוצים לשחק או הולכים פתאום ומשאירים ילד מאד מאוכזב. ואני מסכימה מאד עם רסיסים של אור ועם ענת:

אני אישית מכירה מאד מקרוב את הקטע של להשליך את המצוקה שלי על הילדים.

אולי המצוקה (המובנת לגמרי) שלך, משפיעה על איך שהילדה מתמודדת עם זה. קל להגיד את זה מהצד אבל לא פעם רואים איך אמא ממש "מדליקה" מצוקה בלב הילדים שלה, כי היא עצמה נפגעת. (לא שאני רואה את זה כשזה קורה לי...רק על אחרים. הכי קל.)
לא להתעלם מהאכזבה שלה או שלך אבל לא להפוך את הסיטואציה לקשה יותר.
וגם אני למדתי את זה בדרך הארוכה והקשה...
ולפעמים, כשצריך איזה עידוד חברתי אני מארגנת לילדים א.ערב פיצה או פאלאפל (שני להיטים אצלנו..) בחצר ומזמינים את השכנים או מדורה קטנה עם מרשמלו..
משהו שמנער את כולנו (בעיקר אותנו ועם גם השכנים נהנים, בכלל יופי..) מהשגרה ומשמח..

האמת, קודם כל לבי לבי לך ולתיסכול ולאכזבה שלך, שהשכנים לא דומים לך

אבל כעירונית שגדלה במשפחה לא שונה בהרבה מהשכנים שלך, כשקראתי בעיקר שמתי לב לפער בין הפרשנות שלך לבין מה שיכול להיות מבחינתם.

אני מקווה שתמצאי סיוע בדברי הבאים. חשוב לי לומר שאני כותבת מתוך תמיכה גדולה ברגשותייך, ומנסה להציג לך את הדברים בצורה שאולי תוכל להקל עלייך.

בקושי מתייחסים ולא מזמינים, מתעלמים ממש מקיומה, בקושי ידעו איך קוראים לה עד לא מזמן
הילדה שלהם לא זקוקה לחברה באופן מיוחד, והם משפחה מאוד מסוגרת בתוך עצמה, מאוד חיים בתוך המסגרות שלהם, מאוד מגינים על פרטיותם, לא בקלות הם מתחברים עם אנשים "פתאום".

איך שהאבא רואה אותה הוא אומר לבתו "בואי היכנסי הביתה" והילדה כנראה לא הבינה אז הוא "אהה את רוצה לשחק עם א', טוב". איפה הבוקר טוב? איפה שלום לבת שלי.
שוב, את רואה חוסר התייחסות, חוסר רגישות, חוסר קבלה של בתך.
אני רואה: מבוכה של האב, אי ידיעה מה מצופה ממנו, מה עושים עם ילדים זרים, איך מדברים איתם, מה לעשות עם הבת שלו: היה לו תיכנון מדוייק. לפי התיכנון הוא היה אמור לקרוא לה הביתה, זה החוק. הוא בא לקרוא לה. פתאום הוא נאלץ בעל כורחו להבין שיש מצב שונה, הילדות רוצות לשחק. עניין גדול בשבילו, לשנות את החוק באופן יוצא דופן. אבל הוא משנה. לא בחינניות, אבל משנה.

ובמקום תשובה הם צחקקו.
צריכה לראות כדי לתרגם. אולי: "כמובן!" או אולי "האמת, לא בדיוק, אבל אנחנו לא נהרוס להן את הכיף עכשיו, נכון?" או אפילו "איזה שכנה מצחיקה! הילדה כבר נכנסה, עכשיו שואלים אם זה בסדר? או שאת שואלת לפני, או שאת לא שואלת, אבל לשאול אחרי? מצחיק!"

האבא אומר "עכשיו תמר צריכה ללכת לנוח ואחר כך תוכלו לשחק עוד פעם" וכך הם נכנסו לבית, משאירים את בתי בחוץ, בוכה,
למשפחה הזאת ברור מה החוקים. תמר חייבת ללכת לנוח. אלה החוקים שלהם. ככה זה. אין בכלל דרך אחרת מבחינתם. ללא ספק גם אם הילדה שלהם בוכה במצב כזה הם פשוט "מסבירים" שזהו זה. פשוט אין אופציה כזאת. "חוק זה חוק", והילד לא קובע. ובוודאי שהם לא אמורים מבחינתם להתייחס לבכי של הילדה שלך - את, אמא שלה, זאת שאמורה גם להסביר לה איך זה מתנהל וגם לנחם אותה, כמובן. מה פתאום שהם, זרים גמורים, יתערבו בעניינייך הפנימיים, כמו לנחם את בתך כשאת נמצאת (פלישה בלתי נסבלת לפרטיות של משפחה אחרת) או לחנך את בתך (פלישה עוד יותר חוצפנית לתחום שלך)? מבחינתו הוא אמר לכן את הכל הכי ברור ומנומס שאפשר: עכשיו תמר צריכה ללכת לנוח, ואחר כך תוכלו לשחק עוד פעם. זאת מבחינתו גם הזמנה מאוד חביבה, שמדגישה שאחר כך אפשר יהיה לחזור לשחק. בגיל יותר מאוחר הוא יגיד: עכשיו תמר צריכה לעשות שיעורים. אחרי שהיא תגמור תוכלו לשחק שוב.
שוב - את רואה חוסר רגישות מצדם לבתך, אני רואה משפחה מאוד פרטית, מאוד ממושטרת, וגם מאוד נזהרת מלהיכנס "לתחום" של ילד אחר, של משפחה אחרת.

ניסיתי להסביר לה, לנחם אותה, בסוף איכשהו הצלחתי להביא אותה הביתה והיא נרדמה לשנת צהריים.
אני שומעת ממש מהמלים שלך כמה שאת הרגשת שהם היו לא בסדר. ואת שידרת את זה לילדה. ואולי לכן היה גם לה קשה.
לי הדברים האלה כל כך ברורים, שמעולם לא היה לי קושי להסביר סיטואציה כזאת לילדי, והם לא התקשו להבין. כי זה מה ששידרתי.

הבת שלי מבקשת להצטרף והם פוטרים אותה באיזו תשובה לא מספקת.
לא מספקת לדעת מי? שימי לב איך את מערבבת אותם עם השיפוט שלך. הם לא מעוניינים שהיא תצטרף. זה לא מתאים להם. הם הולכים באופן משפחתי, ולא מתאים להם. זה מה שהם בעצם אמרו לה: לא מתאים לנו. אז מה זה "פוטרים אותה"? הם לא פוטרים, הם פשוט לא מעוניינים. גם אני ממש לא בטוחה שהייתי מעיזה לקחת אחריות על ילדה קטנה בת 5 שאני לא מכירה היטב, שתבוא איתנו לבילוי משפחתי סגור ופרטי שלנו. ועוד לשעות, בלי אמא שלה. אותי זה היה מפחיד.

האם לאפשר לבתי את המינון הזה שהם יכולים לתת, תוך יחס משפיל.
את רואה יחס משפיל. אני רואה סתם משפחה סגורה רגילה, שמתחברת בקצב האיטי שלה, בתוך המיגבלות שלה לגבי השעות ששמורות ל"פנאי וחברים".
אני לא רואה יחס משפיל. הם צעקו על הילדה? הם הטיחו בה עלבונות? הם דרשו ממנה לבצע דברים משפילים? לא לפי מה שאת מתארת. הם היו פשוט הם, סגורים וחיים בתוך הבועה הפרטית שלהם, ולא מעוניינים במיוחד לשנות את אורח חייהם שטוב להם.

שמבחינתי היא היתה יכולה לשחק מהבוקר עד הלילה.
באמת? כל יום, ששה ימים בשבוע, לא מפריע לך שכל מה שהילדה שלך עושה הוא לשחק עם ילדה אחרת? אין לה ארוחות? אין לכן חיים חוץ מאשר להשתעמם - או לשחק עם הילדה? אתן לא הולכות למכולת, לא מבשלות, לא קוראות סיפורים, לא מבקרות חברים, שום כלום? אין לכן חיים חוץ מאשר הילדה הזאת? את כל יום כל היום בבית, ככה שזה תמיד בסדר אם היא רוצה להיות אצל הילדה או הילדה אצלכם?
להם יש משפחה עם שני ילדים. הילדה שלהם נחה בצהריים, יש להם תינוק שהם רוצים להתחשב גם בסדר היום שלו, לילדה יש גן, יש להם החיים שלהם. מה לא בסדר בזה?
אני יכולה להבין שהיה עדיף לך לגור ליד משפחה שדומה לך בדיוק, אבל הם שונים.
הם לא לא-בסדר. הם לא רעים. הם לא משפילים. הם פשוט אחרים. יש להם צורך אחר בגורמים חיצוניים להם, יש להם סדר היום שלהם, יש להם ה"תוכנית" וה"חוקים" של הבית שלהם, וזה פשוט ככה. זה לא מכוון נגד אף אחד, אבל פשוט המינון שלך ושלהם שונים. זה הכל.

ואתם צריכים לראות את הילדה הצייתנית הזאת. מה שההורים שלה אומרים לה היא עושה. כשקוראים לה היא באה מיד. היא לא תעלה על דעתה לבקש שבתי תצטרף אולי לים כי אם ההורים לא מציעים אז לא.
בדיוק אני כשהייתי ילדה. בדיוק.
ככה זה במשפחות כאלה. הילדים הם תמיד "ילדים טובים". זה חלק מכל התפיסה של המשפחה: החוקים של החיים, הדברים הברורים מאליהם. להורים זה כל כך ברור, הם כל כך מתואמים בעניין הזה, שגם לילדים זה לגמרי ברור ולא בעייתי.
האם הילדה נראית לך כועסת על זה? סובלת? רבה עם הוריה? אם לא, אז למה זה מפריע לך? ככה הם. ככה היא. מבחינתה ומבחינת המשפחה שלה, היא מתנהגת לפי הציפיות של ה"שבט" הקטן שלה. זה לגמרי מתאים למה שלידלוף מתארת על היקואנה בעקרון הרצף: כל הילדים רוצים לשתף פעולה עם ההורים שלהם.

הרוסה. השנים יורדות לי מהחיים בקצב.
אני מקווה שהצלחתי להראות לך פרשנות אחרת לשכנים שלך.
אולי כזאת שתפסיק להוריד לך שנים מהחיים.
במקום לראות אותם כפוגעים בך ובבתך (ובעניין זה אני מסכימה עם קודמי שאת משליכה עליה עלבון שלך) את יכולה לבחור לראות אותם פשוט כקיימים. לא צריך לכעוס על זה שיורד גשם - הגשם יורד. למה להוריד לעצמנו שנים מהחיים על זה? לא צריך לכעוס על זה שביוני חם בצהריים נורא. ככה זה בארץ, זאת המציאות, זה פשוט מה שיש. הם פשוט כמו שהם. בלי שום כוונה להעליב או לפגוע, הם פשוט כאלה, מסוגרים ופרטיים וחיים את חייהם.

אפשר פשוט לקבל בברכה את מה שיש: הנה יש לך מזל. יש לך שכנים, יש להם ילדה בגיל של בתך, הילדות שמחות זו עם זו והן סוף סוף התיידדו, ולילדה שלך יש עוד מישהו לשחק איתו. איזה יופי. והשכנים סך הכל בסדר, לא מתעללים בילדים, לא מתייחסים בגסות לבתך, אנשים מן היישוב.
וגם לבתך לא בריא לתלות את כל תקוותיה ועיסוקיה אך ורק בילדה אחת אחרת. זה כאילו אין לה חיים אלא אם מישהו אחר מעסיק אותה. את כאילו משדרת לה שאין אצלה כלום "בפנים", שהיא זקוקה נואשות לחברה חיצונית כדי "להתמלא". זה מסר בעייתי משהו. זה עלול לפתח תלותיות באחרים, תלותיות לא בריאה.

וזאת בדיוק ההזדמנות להמליץ על הספר "לאהוב את מה שיש" מאת ביירון קייטי (הוצאת פראג), שבדיוק היום (כנראה לא במקרה!) קראתי תקציר שלו. (ועל זה תודה ל מיכל שץ , שממליצה לי עליו כבר חודשים)

תודה בשמת, על ההארות והערות. פתאם כשקוראים את זה ככה זה באמת מכניס זווית אחרת לכל הסיפור. אני מקווה שזה עוזר לך גשם.

בכל מקרה, מקריאה של כל התכתובות האחרונות, אני פתאם מרגישה, שאצלי לפחות, חוויות כאלו נוגעות בפצעים הפתוחים של רגשום האשם שלי על כך שהוצאתי את הילדים מהמסגרות. על זה שאני גורמת להם להיות כל-כך שונים ומתחננים לחבר/ה. ואני מייסרת את עצמי ולפעמים גם אותם מאותו מקום לא שלם שבתוכי.
לפעמים אני תופסת את הרצון שלהם להתחבר עם ילדים אחרים ממש כמעשה של עליבות. למה אני משליכה עליהם אלמנטים נוראיים כמו "מבוכה" או "בושה" שלגמרי לא קשורים לחוויה האישית שלהם ?

נראה לי, שאני מנסה לגונן על עצמי מפני עצמי ופחות עליהם. עד שלא אנוע מתוך בטחון מלא בהחלטה שלי, אמשיך לייסר את כולנו וזה באמת מיותר לגמרי...

מקווה שהשיתוף והתובנות של אלו שלפניי מצליחים לעזור לך

שליחה על ידי גשם* » 16 יוני 2005, 04:58

לא הייתי משאירה לשכנים להסביר לה או לרצות אותה.
wrong. זה לא מה שאמרתי. כמובן שניסיתי להסביר לה בכל דרך אפשרית אך היא לא נתנה לי לגשת אליה ולא נתנה לי להרים אותה.

זה ממש זכותם לסוע לים בעצמם או להכניס את הבת להפסקת צהריים.
לא אמרתי שזה לא זכותם, אך מנסה להבהיר את השוני בינינו, איך אנחנו, פתוחים וחמים, כמובן שהיינו מציעים לילדה להצטרף ואף שמחים אם היא היתה עושה כן.

בשמת, כל מה שכתבת ידוע וברור כשמש, אני יכולה לקרוא את האנשים האלה. השאלה היא למה הם כאלה?

לא בקלות הם מתחברים עם אנשים "פתאום".
אנחנו גרים פה 6 שנים, האנשים הכי קרובים אליהם, נושמים את אותו אוויר כמעט. זה "בקלות"?

לפי התיכנון הוא היה אמור לקרוא לה הביתה, זה החוק.
זה לא היה התכנון. הם היו בחצר ושיחקו ביניהם. הוא קרא לה כי ראה שוב את הבת שלי נכנסת אליהם לחצר. לכן הסברתי לבת שלי שלא תופיע שם סתם אלא תשאל אם זה מתאים.

איזה שכנה מצחיקה! הילדה כבר נכנסה, עכשיו שואלים אם זה בסדר? או שאת שואלת לפני, או שאת לא שואלת, אבל לשאול אחרי? מצחיק!
כן, זה מה שחשבתי שהצחקוק שלהם מביע וזה מה שאמרתי לזוגי. איזה שוני! נכון שאנחנו במצוקה חברתית אבל אני חושבת שיחסי שכנות הם דבר מאוד חשוב.

מה פתאום שהם, זרים גמורים, יתערבו בעניינייך הפנימיים, כמו לנחם את בתך כשאת נמצאת (פלישה בלתי נסבלת לפרטיות של משפחה אחרת) או לחנך את בתך (פלישה עוד יותר חוצפנית לתחום שלך)?
אני לא חושבת שזה מה שציפיתי, מעניין מה בדבריי גורם לך לחשוב כך.

כמה שאת הרגשת שהם היו לא בסדר.
נכון. התעצבנתי מהסיטואציה שנוצרה. אבל ניסיתי לא להעביר זאת לבתי. ניסיתי להסביר לה על השוני בצרכים שלנו ובאופי שלנו. וגם ניסיתי להיות אמפתית לתחושות שלה.

באמת? כל יום, ששה ימים בשבוע
לא. בשמת. בינתיים עברו כמעט 5 שנים שבהן כמעט ולא היה לבתי עם מי לשחק בשכונה. אז בואי נלך עם זה לאט לאט.

אין לה ארוחות?
כתבתי למעלה שכל אחת אוכלת בבית שלה. אנחנו, כמובן, גם ניזונים שונה.

הילדה שלהם נחה בצהריים,
זה לא שהיא נחה. הם פשוט רצו פסק זמן. זה לגיטימי. לא נראית להם כל האינטינסיביות הזאת. אני פשוט רואה בכך נסיון שלהם "לחנך" אותנו. שלא נחשוב שהם יאפשרו מצב כזה של אופוריה פתוחה.

וגם לבתך לא בריא לתלות את כל תקוותיה ועיסוקיה אך ורק בילדה אחת אחרת. זה כאילו אין לה חיים אלא אם מישהו אחר מעסיק אותה. את כאילו משדרת לה שאין אצלה כלום "בפנים", שהיא זקוקה נואשות לחברה חיצונית כדי "להתמלא". זה מסר בעייתי משהו. זה עלול לפתח תלותיות באחרים, תלותיות לא בריאה.
אנחנו כבר שנים מסוגרות ומבודדות פה בשכונה. נראה לי שכבר מצאנו מה שיש בתוכנו. אנחנו אכן זקוקים נואשות לחברה כדי להתמלא.

לסיום, אני חייבת לציין שדברייך לא ממש הגיעו לייעודם למרות כוונותייך הטובות. אני כמובן מקבלת את מה שהם יכולים לתת. אבל ברור לי שלא אסכים לקבל מצב שבו כל פעם שיראו את בתי הם יציעו לבתם להיכנס הביתה.

אפשר פשוט לקבל בברכה את מה שיש:
אשתדל לזכור זאת.

גשם יקרה, כדאי שתקראי את בשמת מהתחלה עד הסוף. בהתחלה היא כותבת באופן חד משמעי:
_האמת, קודם כל לבי לבי לך ולתיסכול ולאכזבה שלך, שהשכנים לא דומים לך
אבל כעירונית שגדלה במשפחה לא שונה בהרבה מהשכנים שלך, כשקראתי בעיקר שמתי לב לפער בין הפרשנות שלך לבין מה שיכול להיות מבחינתם.
אני מקווה שתמצאי סיוע בדברי הבאים. חשוב לי לומר שאני כותבת מתוך תמיכה גדולה ברגשותייך, ומנסה להציג לך את הדברים בצורה שאולי תוכל להקל עלייך._

היא רק מציעה לך אפשרות, במידה ואולי לא שמת לב לזוית האחרת שבה ניתן לפרש את הדברים.

אני דווקא מאד מעריכה את הזמן שהיא הקדישה לענות לך מכל הלב, ולנתח, במיוחד עבורך, את האירועים כפי שהיא מבינה אותם.

אני לא מכירה את בשמת אישית, רק וירטואלית, וכבר למדתי שכדאי מאד לנסות לקרוא אותה באמת באמת ממקום מקבל ותומך ולא ממקום מעביר ביקורת.

נסי שוב ונראה לי שתראי שאפשר גם אחרת.

בכל מקרה, נשמח להמשיך לשמוע על ההתפתחויות / התלבטויות וכו', בוקר טוב

שליחה על ידי גשם* » 16 יוני 2005, 08:19

רסיסים, תודה על תגובתך. אכן קראתי את "ההקדמה" של בשמת. אך התקשיתי למצוא תמיכה והקלה בחלק מהדברים שלה.
אני דווקא מאד מעריכה את הזמן שהיא הקדישה לענות לך מכל הלב, ולנתח, במיוחד עבורך, את האירועים כפי שהיא מבינה אותם.
אני חושבת שזה משרת אותה באותה מידה, אם לא יותר.
המקום שבשמת נמצאת בו הוא לא מקום אובייקטיבי לגבי המקרה שלי.

תודה ובוקר טוב גם לך

גשם,
אם אפשר עוד מילה על הכעס שלך על דבריה של בשמת.

אולי בשמת לא הבינה את דברייך היטב? פשוט לא הבינה אותך כפי שהתכוונת?
את יודעת זה קורה הרבה בחיים פנים אל פנים, ובטח ובטח בווירטואליה, כשאנחנו מתכוונים לדבר אחד, והצד השני מבין משהו אחר. גם אם זה כתוב כחול על גבי קרם (;-)) משהו שנראה לך סופר ברור ובהיר, יכול להיתפש לגמרי אחרת בצד השני.

אי הבנה - מתרחשת מאליה המון פעמים ביום בשיחות שאנו מנהלים.
אי הבנה - מתרחשת בתום לב ואין מאחוריה לא כוונה ולא מודעות.

אז אולי מה שיש כאן זו פשוט אי הבנה?

טוב, הוספתי את ההודעה לפני שראיתי את ההודעה האחרונה של שגית רי והתשובה אליה.
נו שוין.

<תזכורת לעצמי: לרענן לפני שמוסיפים... לרענן לפני שמוסיפים... לרענן לפני שמוסיפים...

>

גמדית,
גם אם כל מה שכתבו כאן כולם נכון ומחכים ומלמד
תנו לבן אדם (גשם, במקרה הזה) קצת לכעוס, קצת לעכל, קצת להפנים, לפני שמתחילים לערוך אותו ולהטיף לו.

אני מציעה לשחזר את הדיון עד להודעה של בשמת, ממנה נפגעה גשם. לדעתי מקור הפגיעה היה אי הבנה, וחבל שזה התפתח כך.
גשם, את מסכימה?

אולי בשמת וגשם ירצו לנסות ולברר את האי הבנה ביניהן.
אולי הן גם יגיעו להבנה.

גם לי חבל שנמחק הדיון.
וגם אני חושבת כמו אלמונית שהודעתה נמצאת בגרסאות הקודמות:
תנו לבן אדם (גשם, במקרה הזה) קצת לכעוס, קצת לעכל, קצת להפנים, לפני שמתחילים לערוך אותו ולהטיף לו.

מותר לכעוס. האתר גם יכול לספוג כמה מילים שהן לא מאוד נעימות. לא יקרה כלום אם הן גם יישארו איזה יום יומיים.
למחוק אפשר אח"כ. לערוך אפשר אח"כ.
יותר חשוב כרגע זה שיש כאן אדם שכועס ושקשה לו. לא יותר חשוב לנסות לעזור לו, מאשר לשמור על השפה הנקייה באתר?
(וזה לא שנאמרו כאן דברים כאלה נוראיים... קצת קיטור. בסדר. אנושי. לגיטימי בעיניי).

גם חשוב לדעתי לזכור מי אומר מה. בסה"כ לא מדובר כאן באיזה טרול.
האתר נועד בין השאר (שלא לומר, קודם כל) לתמוך בחברי הקהילה המחנכים בבית. גשם היא חברת קהילה כזו.

אם נרוץ ונערוך מיד את מה שחורה לנו (בהנחה שלא אלינו הופנו הדברים) ייעצר תהליך שאולי היה מגיע למקום טוב יותר. כפי שכאן נעצר.
הרי אין לדעת איזה דיאלוג היה מתפתח כאן כשבשמת היתה קוראת את דברי גשם.

אני הייתי רוצה להציע לגשם לשחזר את כל הדיאלוג איתה - כולל דברי בשמת ותשובותיה המלאות של גשם, לפני שהוצעו כאן הבקשות לעריכה.
ולהמשיך כאילו לא הועלה כל נושא העריכה, אבל כן נאמר כל מה שנאמר. מהנקודה הזו להמשיך.
מה דעתך גשם?

שליחה על ידי גשם* » 16 יוני 2005, 14:57

בנות. תודה. אתן מדהימות. תודה על התמיכה.
הבעיה התחילה מההודעה של שגית רי, שבה היו לה הערות שמתעלמות מהטקסט שלי (בנוסף להערות בונות).

לפי דעתי או שמוחקים הכל או כלום. כמו שאפרסק ים אמרה:
האתר גם יכול לספוג כמה מילים שהן לא מאוד נעימות.

אני לא יודעת אם הדיון יכול ללכת לכיוון מפרה ופורה ואני לא בטוחה שהיתה פה אי הבנה.
בשמת ראתה את עצמה בתוך כל הסיפור שלי ולקחה אישית את התלונות שיש לי נגד השכנים שלי.

מתאים לעוד דף מסויים באתר...

אני לא יודעת אם הדיון יכול ללכת לכיוון מפרה ופורה ואני לא בטוחה שהיתה פה אי הבנה.
שווה לבדוק, לא?

בשמת ראתה את עצמה בתוך כל הסיפור שלי ולקחה אישית את התלונות שיש לי נגד השכנים שלי.
אני מבינה שכך את רואה את הדברים.
אני לא חושבת שבשמת תסכים איתך. ובכל זאת היא עדיין לא הגיבה וכנראה שהיא עוד לא ראתה את תשובותייך אליה.

לא היית רוצה לנסות ולהמשיך את הדיון משם?
למחוק תמיד אפשר

.

מבקשת שיחזירו גם את ההערה הקטנה שלי שנמעכה בתוך כל העריכות.
שם אמרתי בדיוק את זה - יש כאן מישהו כועס. תנו לו לכעוס. אחר כך אפשר לברר עניינים.
הטפות מוסר זה בדיוק מה שהוא לא צריך באותו רגע.

האתר גם יכול לספוג כמה מילים שהן לא מאוד נעימות ואללה.

גם לי נורא חבל שהכל הלך ככה לטמיון. אני חושבת שהדברים הם בעלי ערך רב לכולנו ובטוחה לגמרי שאף אחד לא ניסה לכתוב על מנת לפגוע, להיפך. כולם וכולנו רק ניסינו לעזור ולתמוך זו בזו. אני באמת באמת חושבת שמדובר באי הבנה או קריאה הדדית שגויה וחבל.

אני אשמח אם הכל יחזור.

בכל מקרה, שיהיה לכם בהצלחה גשם

שליחה על ידי גשם* » 16 יוני 2005, 23:32

טוב, אז ערכתי את כל הדיון בחזרה, תוך נסיון לצנזר "קטעים נבחרים"

בקריאה שניה, לאחר כמה שעות, כשאני יושבת כאן בסוף יום, אני מבקשת להתנצל על הסגנון. יכולתי להגיב אחרת. לא כל מה שנאמר היה פוגע. חבל שלא התייחסתי גם לדברים החיוביים שנאמרו לי.
אז מקווה שהתנצלותי מתקבלת. ותודה לכל הבנות. מקווה שאם הדיון יימשך - נפיק ממנו את התועלת.
לילה טוב וסופ"ש נעים.

תודה גשם וכולן

אני אישית לוקחת מהדף הזה המון דברים:

קודם כל - ללמוד להרפות מעצמי. להפסיק לקחת על עצמי את כל העולם ואשתו (בדגש על מצב רוחם של ילדיי ובעלי בכל רגע נתון...). פתאם אני מבינה שחלק מההתעסקות הזאת שלי עם הסביבה שלי, עוזרת לי לברוח מההתעסקות עם עצמי.
וכשבסוף היום אני מתלוננת שאני לא מסוגלת להיות האמא האוהבת והמעניקה שחלמתי להיות, אני בעצם צריכה להתחיל מלהיות אדם שאוהב ומעניק לעצמו.

ואיך זה קשור ?? אצלי לפחות, זה התחבר ככה:

אני רואה את הילדים שלי בגינה הציבורית ו/או במפגש חינוך ביתי ו/או אצל אנשים יחסית חדשים להם ומתבוננת ורואה כל מיני ניואנסים קטנים ונפגעת עבורם ומנסה לעצום עניים כדי לא לראות, למשל: כמה הם רוצים להשתלב בשיחה / במשחק. איך הם מתקרבים ומתרחקים כל הזמן, בודקים בוחנים. רק מה - אצלם אין את כל המערך הרגשי שלי. אני מפילה על החוויה את כל ההתנסויות החברתיות הטראומטיות שלי. ואם הם נפגעים (מה שעשוי לקרות) אני ישר מרגישה את זה כמו מינימום התקף לב. מבינות ???

לפעמים מרגיש לי, שדווקא הקרבה שלי אליהם, לפעמים לא בריאה. שאני חייבת ללמוד להפריד בין מי שאני למי שהם. אני חווה את הדברים בדרך מסויימת. הם ממש לא חייבים לחוות אותה באותו דרך.

למשל: כשהם רבים, מקללים ומרביצים. מתישהו אני תמיד נשברת, מתערבת ונפגעת נורא מכל "מפגר" שאחד מהם זרק לשני. אבל בעצם, הם לא כל-כך מתרגשים. הם ממש לא לוקחים את זה קשה כמוני וההתערבות שלי סתם מחממת את כל האווירה ולפעמים, היא לגמרי מיותרת...

אני חושבת שהדבר המשמעותי שיש לנו ללמוד בקרבה שהחינוך הביתי מאפשר, הוא את תורת "ההתבוננות". להתבונן מספיק זמן כדי לדעת איפה צריך שנכנס לתמונה. איפה צריך שרק נלווה במגע יד. איפה צריך שנוביל עם היד ואיפה צריך שנרפה לגמרי.

ובהקשר החברתי שלכם ושלנו: להתבונן ולבחון מה וכמה הילדים שלנו צריכים, איך נוכל לאפשר להם את זה באופן שיהיה הכי טוב לנו ואחר כך, גם באופן שיהיה הכי טוב להם.

לא בטוחה שיצא ברור ובכל זאת...
ושוב תודה שהכל כאן, שבת-שלום

גשם, @} @}

גשם

ותודה לכולן שהשיחה ממשיכה

גשם

ותודה לכולן שהשיחה ממשיכה @}

גם אני מתחבטת בנושא חברים.
אחרי שקראתי הכל - האם אפשר להחזיר את השאלה המקורית של גשם?

חשבתי שכדאי לי ללמוד משהו מהילדים.
כמו שכתבה רסיסים של אור
אבל בעצם, הם לא כל-כך מתרגשים

ועוד משהו:

אולי נלך בעקבות הילדים?
נוותר על כללי הטקס והנורמות שיצרנו והטמענו כדי להסתיר את חוסר בטחון
שלנו
ונחקה את הגישה הספונטנית והתגובה האוטנטית שלהם. את האומץ. את הבטחון שאפשר לשנות.

ילד נרגש כי אולי הוא לא קיבל את מה שרצה ולאו דוקא כי הוא חושב שלא אוהבים אותו מספיק. אין לו שיפוט על האחר.
אנחנו נרגשות (ומשתדלות להסתיר את זה...) כי קיבלנו "הוכחה" שחוסר הבטחון שלנו "מוצדק". ואז, האחר

<לפעמים אני מרגישה שכל הניתוח הפנימי שאני עושה לגבי מי... מה... מתי.. ולמה בא במקום קצת )': >

דגנית....(טוב אני מוחקת וכותבת ומוחקת. זקוקה לאייקון של |קראתי התרגשתי ואין לי מה להוסיף| )

לפעמים מרגיש לי, שדווקא הקרבה שלי אליהם, לפעמים לא בריאה. שאני חייבת ללמוד להפריד בין מי שאני למי שהם.
שעור חשוב בהורות, בלי קשר לחינוך הביתי.
<שווה ציטוט>

שליחה על ידי גשם* » 17 יוני 2005, 16:20

להתבונן מספיק זמן כדי לדעת איפה צריך שנכנס לתמונה. איפה צריך שרק נלווה במגע יד. איפה צריך שנוביל עם היד ואיפה צריך שנרפה לגמרי.
תודה רסיסים, זאת התשובה שחיפשתי. לא היה לי ברור איך להתנהג עם הסיטואציה. אני מרגישה שאיבדתי את האינטואיציה לאחר שנים שאנחנו גרים בשְכנות ואין שום קשר, על אף הדברים המשותפים (מגורים וילדות).
כמובן שבכל מקרה זהו לא פתרון חברתי עבורנו, אלה הם יחסים שמאוד הטרידו אותי ועכשיו מסתמן איזשהו פתרון בנושא. אולי זה הזמן לעבור משם.
חשבתי שאני יכולה לסמוך על האינטואיציה של הילדה שלי, כי הרי כל השנים היא לא העיזה להיכנס אליהם, אפילו כשפעם אחת הזמינו אותה ליום ההולדת של הילדה.
כמו שאמרת: להתבונן ולבחון איפה ובאיזה מינון הם צריכים אותנו, איפה עובר הקו הדק בין הורים מגוננים לבין הורים מלווים.

האם אפשר להחזיר את השאלה המקורית של גשם?
גם לי חסר, אני רוצה לקרוא על מה העניין, ולא מוצאת...
מה קרה, ולמה?

שליחה על ידי גשם* » 18 יוני 2005, 06:54

החזרתי כמה קטעים שהיו חסרים.

החזרתי כמה קטעים שהיו חסרים.
תודה @} זה בהחלט עוזר להבין אותך.

אלה הם יחסים שמאוד הטרידו אותי ועכשיו מסתמן איזשהו פתרון בנושא. אולי זה הזמן לעבור משם.
תוכלי להסביר? אם עכשיו מסתמן פתרון, למה זה הזמן לעבור?
על פניו, זה נשמע שסוף סוף יש קצת קשר בקירבה המיידית, ורק צריך קצת תיאומים בין ההורים כדי שלילדות תהיה אפשרות להיפגש.

אולי הקירבה הפיזית של השכנות יכולה "לבלבל" את הילדות, כאילו אפשר כל זמן שרוצים להיות יחד, משהו ספונטני יותר וזמין, עם גבול קטן של גדר חיה ( הן לא מכירות את הגבולות שההורים רוצים להציב להן )
ולכן אפשר להסביר להן, או לתאם כל יום מחדש, מתי מתאים להיפגש. ( כמו עם חבר רחוק יותר ).

אני מרגישה שאיבדתי את האינטואיציה לאחר שנים שאנחנו גרים בשְכנות ואין שום קשר,
זה באמת לא קל, אבל אולי שווה למען חברה לילדה?
או שבכל מקרה את לא מרוצה מהישוב וזה דוחף אותך לעזוב?

שליחה על ידי ענוה* » 18 יוני 2005, 13:38

כל השנים היא לא העיזה להיכנס אליהם, אפילו כשפעם אחת הזמינו אותה ליום ההולדת של הילדה.
הם הזמינו אותה ליום ההולדת והיא לא באה... מעניין איך הם פירשו את זה!

בשמת ראתה את עצמה בתוך כל הסיפור שלי ולקחה אישית את התלונות שיש לי נגד השכנים שלי.
ממש לא.
בשום פנים ואופן לא.
בסך הכל רציתי לעזור לך, כי כשקראתי את מה שכתבת היה נדמה לי שאפשר לפרש את השכנים שלך אחרת, ושאם מישהו יראה לך פרשנות אחרת, אולי זה ישמח אותך ויקל עלייך, כי זו פרשנות פחות פוגעת מאיך שאת ראית אותם.
אני לא מזדהה עם השכנים שלך, הם לא דומים לי בכלל, אני לא מכירה אותם ולא מכירה אותך (רק אותו קטע שתיארת על הילדה שלהם, שהיא עושה מה שהוריה אומרים לה ומה שמצפים ממנה בבית, היה דומה לי כשהייתי בגילה, וזה היה כבר לפני כמעט ארבעים שנה, אז זה לא ממש "אני").
אם כבר, אז את נגעת ללבי ורציתי לעזור לך.
ממך היה איכפת לי, לא מהם.
השקעתי המון בתשובה שלי אלייך. עבדתי עליה המון שעות, התאמצתי לנסח אותה מכל הלב, הקפדתי להתייחס לכל דבר שהעלית כדי לא להזניח ולא לפספס, גם דברים שלא הבנתי - בכל זאת ניסיתי לחפש להם משמעות שאולי תעזור לך.
תגובתך העליבה אותי מאוד. דיברתי כחברה, באיכפתיות, ואילו את האשמת אותי בחוסר אובייקטיביות ובדברים גרועים יותר.
לכן העדפתי לא לענות לך עד עכשיו.

שליחה על ידי גשם* » 19 יוני 2005, 22:08

פשוט הרגשתי שאת כאילו מגנה עליהם בגלל שהייתם משפחה כמותם - מה שהגיוני ולגיטימי. גם הרבה דברים ממה שאמרת לא התאימו ולא תאמו את המציאות, כפי שתיארתי אותה. חלק מהדברים, איך שנאמרו בוירטואליה, היו קצת פוגעים, מן ביטול מסוים של הרגשות שלי או את איך שאני רואה את הדברים. כנראה שהגזמתי בתגובה שלי, אבל עדיין ההערות שלי לגבי דברייך (אותן ערכתי לניסוח עדין יותר מאוחר יותר) נכונות לגביי.
אני שמחה שאת כותבת לי שוב ומודה לך על כך. אני מניחה שהרבה מהתגובה חסרת הפרופורציה שלי לא קשורה אלייך אלא אליי ולתסכול שאני סוחבת אחריי, בין היתר בגלל יחסי השכנות הלקויים שלנו, הבדידות וכו'. והכי חשוב - לנסות לא להעביר את התחושות האלה הלאה.

פשוט הרגשתי שאת כאילו מגנה עליהם בגלל שהייתם משפחה כמותם
אז אני מצטערת שקיבלת רושם לא נכון.
בכלל לא הגנתי עליהם. למען האמת, לפי איך שאני רואה את זה, טיפלתי בהם לא בכפפות של משי. לא נראה לי מחמאה גדולה להגיד על אנשים שהם מאוד סגורים בעולם הקטן שלהם, מאוד מתוכננים, נוקשים בסדר היום שלהם ובחוקים שלהם, לדוגמא.
לא נראה לי בכלל כמו הגנה.
נראה לי כמו פרשנות, פשוט אחרת מאיך שאת ראית אותם, אבל פרשנות כמו כל פרשנות.
היא יכולה להיות מוטעית, אבל מצד שני היא יכולה לשפוך אור על התנהגות לא מובנת של אנשים אחרים. גם חלקים ממנה יכולים להיות מוטעים, וחלקים אחרים - מבהירים.
(לא היינו בדיוק משפחה כמותם, אבל יש דברים שמזכירים לי ומביאים אותי לחשוב על אפשרות לפרשנות אחרת משלך, כי לפי תיאורך את בכלל "מסיפור אחר", כמו האיש הכחול והאיש הירוק).

שליחה על ידי גשם* » 20 יוני 2005, 15:44

פשוט אחרת מאיך שאת ראית אותם
הפרשנות שלי לא היתה שונה. ברור שהם כאלה. אבל זה לא נותן אספקט יותר חיובי על הדברים. בעצם שֶאלתי היתה אם כדאי לי בכלל להיות בקשר עם אנשים כל כך שונים מאיתנו, כשהרבה עגמת נפש יכולה להיות מעורבת ביחסים כאלה.

בעצם שֶאלתי היתה אם כדאי לי בכלל להיות בקשר עם אנשים כל כך שונים מאיתנו, כשהרבה עגמת נפש יכולה להיות מעורבת ביחסים כאלה.
סוף סוף הילדות יצרו קשר, זה היה מאוד חשוב לך כי היא היתה בודדה ( אולי אני טועה, לא הולכת אחורה לבדוק)
לא כל קשר הוא קשר של חברות, הילדים הם חכמים מספיק ואם לא יהיה לביתך טוב ונעים בקשר הזה היא תצא ממנו, אולי זו הזדמנות לתת בה אמון.
נשמע כאילו יש לך המון ביקורת ( והיא אולי מאוד מוצדקת ) אבל כרגע זה מה שיש, אז מה עדיף לך?
זו לא שאלה שמישהו יוכל לענות לך עליה, את צריכה להחליט מה חשוב לך, כרגע ( לא לכל החיים ) ומה חשוב לביתך?
האם את רוצה להפגיש אותה רק עם אנשים מסוג מסויים, או שמגוון יכול לפתח אותה..... לפתוח אותה להכיר את העולם ולבחור. לבחור את מה שטוב לה.

ברשותכן, אני רוצה להעלות כאן עוד קושי שאני נתקלת בו בתקופה האחרונה, ובהקשר לשם הדף, הוא מרגיש לי קשור להיותי אמא בחינוך ביתי.

כיוון שהילדים שלי כבר לא קטנטנים, לא יונקים וכו' וכו', יש לי יותר ויותר זמן ואפשרות לחשוב על איך למלא את עצמי מעבר להיותי אמא בבית. אני מרגישה שמשהו בי עכשיו, הגיע לאיזו רוויה והתרוקן בי מספיק מקום שרוצה להתמלא במשהו אחר, מעבר לאמהות, מוכר למישהי ???

ואם כן, לאיזה כיוון פניתם ?

(אני בטוחה שדברים שונים כשיש לך תינוק קטן לטפל בו, אבל עד שזה יקרה... אני רוצה להתמלא עכשיו...)

שליחה על ידי נועה* » 20 יוני 2005, 21:12

גשם,
מותר לשאול, האם דיברת עם השכנים? ניסית לשאול אותם האם בתך מפריעה להם?
כמובן, שלא בנוכחות הילדה.

רסיסים מה בא לך לעשות? מה רצית לעשות תמיד ולא היה לך זמן (אבל תבדקי שעדיין בא לך, כי זה משתנה).

מה בא לך לעשות? מה רצית לעשות תמיד ולא היה לך זמן אווווווווף, זה בדיוק מה שאני לא מצליחה לגלות. אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת כבר לפחות עשר שנים (בערך מאז השחרור מצה"ל). לא יודעת. ומרגישה שעדיין יש כבלי ברזל שמקשים עליי להתקלף לגמרי כדי למצוא את התשובה. איך עושים את זה ?????

שליחה על ידי גשם* » 20 יוני 2005, 23:01

נועה, החלטתי שיותר מתאים שאדבר עם הבת שלי מאשר איתם, ואכן אני אומרת לה שתמיד תישאל אם זה מתאים לשחק עם תמר.
היום, למשל, בתי נכנסה לחצר שלהם בסביבות 4 וחצי אחרי שהיא חזרה מהגן. נכנסתי אחריה ושאלתי את בתי אם היא שאלה אותם אם זה מתאים להם שהיא תהיה שם, והם ענו לי שהם הזמינו אותה.
נראה לי שהבת שלי מתבאסת מכל העניין של השאלות והעניינים, היא רוצה ספונטניות, חופשיות, פתיחות. אחרי זמן קצר היא חזרה הביתה ואמרה שהיא סיימה לשחק עם תמר. זה מאוד קשה. ילדה שחזרה מהגן, אחרי יום שלם שהיתה במחיצת ילדים, היא לא בדיוק מתלהבת כשהיא רואה את בתי ולא משתוקקת אליה. כשאצל בתי זה ההפך.
לא יודעת, אני באמת סומכת עליה שהיא לא תיתן לאף אחד לרמוס אותה, אם היא תרגיש שם לא טוב או נח אז היא יכולה לחזור הביתה בצ'יק.
רסיסים, אם לי יש זמן פנוי אז אני מנצלת אותו לדברים שתמיד רציתי לסדר בבית או בחצר ולא הגעתי אליהם. החצר שלנו מאוד גדולה וישנה, תמיד יש עוד פינה לסדר, גינת ירק לשתול, לגזום. לבנות תנור בוץ. גם בתוך הבית לארגן. תמיד לרענן ולשנות את הבית, כדי ליצור בו יותר עניין וכיף לשהות בו. כשאני אסיים את כל אלה, אתפנה לציור.

רסיסים, ראי גם מימוש עצמי בחינוך ביתי.

שליחה על ידי נועה* » 21 יוני 2005, 07:53

גשם
החלטתי שיותר מתאים שאדבר עם הבת שלי מאשר איתם
הכוונה שלי היתה לשיחה חד-פעמית. משהו כמו הבהרת ציפיות. כמובן, שאין צורך שכל פעם את תיהי זו שתתווכי בין שתי הבנות. אבל אולי בגלל המצב שנוצר, כדאי לך לפתוח את העניין בפני השכנים. אולי תגלי דברים שלא ידעת או תפתחי בפניהם את האפשרות...
יש לי תחושה (וזו רק תחושה שלי) שבגלל שהיחס שלך אליהם לא חיובי, הם מרגישים את זה והם מתייחסים כך אל בתך. לא באופן מודע.
נראה לי, שכשאנחנו לא מסמפטים מישהו לא נסמפט גם את ילדיו (אולי רק אני ככה???)

ורסיסים,
לגבי המימוש היה דף מצוין בנושא של גילוי מה אנחנו רוצים מעצמנו.
לא זוכרת את שמו. אנסה לחפש. בטח טובים ממני ימצאו לפני.

שליחה על ידי נועה* » 21 יוני 2005, 07:57

מצאתי...
איך מגלים מה באמת רוצים
בהצלחה

תודה. אני קוראת וחושבת על זה ... עדכנים עוד יגיעו (לא בטוחה מתי בדיוק...). בכל אופן, תודה

שליחה על ידי סיגל* » 18 יולי 2005, 22:34

מרגישה נוח להתלבט מכאן אז אנא עזרו לי:
היום הגדולה הושיבה אותי ואת הקטנה לראות הצגה. בהצגה היא קמה בבוקר מהשינה, מורידה את הפיג'מה, מתלבשת והולכת לבה"ס. עם תיק כמובן- זה אקט מאוד חשוב! היא ישנה בבה"ס (במציאות היא כבר לא ישנה בגן כמעט שנה) ואחה"צ חוזרת הביתה. הריטואל הזה חזר בהצגה פעם אחר פעם כמעט ללא שינויים ותוספות. אני לא בטוחה שהבנתי נכון אבל נראה לי שמה שהיא ניסתה להגיד לי זה "אני צריכה שיגרה", "אני צריכה מסגרת", "אני צריכה סדר יום". אם אני צודקת (ויכול להיות שלא אבל...) אז מתחילה ההתלבטות במה לעשות סדר יום? באוכל?... הרי כל הרעיון זה לא להכתיב לה שעות לפי שעון אלא לתת לה לאכול כשהיא רעבה לא?
בטיול? במישחק? בנתיים יש לנו סדר יום בטלויזיה לפחות כי יש שעות של תוכניות שמתאימות ויש שעות של גדולים אבל גם הסדר הזה לא ממש נוקשה. תמיד יש נשיונל ג'אוגרפיק...
אבא הציע שלפחות אני אקפיד איתה על לסדר כשגומרים לשחק במשהו אבל זה נראה לי יצא כמו מירדף אחריה כל היום אז אני מוותרת.
בקיצור - אשמח לשמוע קצת יותר מנוסים ומנוסות עם הגיגים ועיצות.

סיגל, אל תצפי ממנה שמייד תשתחרר מכל הכבלים שהיא רכשה בגן.
היא תמצא לעצמה את סדר היום שלה כפי שנעים לה, ואולי הוא לא יהיה "מסודר" כפי שאת מצפה שהוא יהיה, אבל הוא יהיה כזה שהיא תוכל להפיק ממנו את מה שהיא זקוקה לו.
אצלנו עכשיו כשאין גן פשוט אין שום סדר יום, וזה נעים לכולנו. עושים מה שרוצים בכל רגע נתון. זה מתרכז כרגע בלראות טלויזיה, לצייר/להדביק, לשיר ולרקוד, ללכת לבריכה ולשחק . מעט מאוד משחק עם חברות נכנס לסדר יום שלנו אגב, ומאוד מפתיע אותי שהיא כמעט לא דורשת את זה.
אבל היא גם מאוד נהנית כשזה מגיע....
דווקא על ארוחות אני מקפידה אגב, מהסיבה הפשוטה שלי ממש אין חשק לעמוד כל היום במטבח ולהאכיל כל פעם מישהו אחר.
יש שלוש ארוחות מסודרות שאני מכינה ומגישה ומשקיעה בהן + ארוחת אחה"צ שגם היא קבועה פחות או יותר , ומעבר לזה אני לא טורחת, הן יכולות לגשת למקרר ולקחת ל-ב-ד מה שיש.
ז"א שאם היא לא אוכלת צהריים, היא יודעת שאח"כ היא תהיה רעבה ואף אחד לא יגיש לה, היא תאלץ לשרת את עצמה. והיא מפעילה את שיקוליה בעניין ולפעמים כמו היום, בוחרת לאכול צהריים למרות שאין לה תיאבון הסטרי כדי לא לטרוח בעצמה אח"כ.
ככה גם לי נעים ולא רק לה.
נתקשר אליכם מחר, לילה טוב.

אבל נראה לי שמה שהיא ניסתה להגיד לי זה "אני צריכה שיגרה", "אני צריכה מסגרת", "אני צריכה סדר יום"

זה יכול להיות גם שהמסר שלה הפוך: תשאירי את בית הספר ואת סדר היום ואת הכל בפנטזיה...
אני באופן אישי לא הצלחתי למצוא קשר בין מה שהילדים מציגים לצרכים או לרצונות האמיתיים שלהם. הם משתמשים בחומרים מחיי היום יום - כי זה מה שהם מכירים, אבל אולי המקסימום שאפשר לייחס לזה זה את הצורך שלה לבדוק אם זה מתאים לה או לא (ללכת לביה"ס).
היא היתה בגן עד לא מזמן? אז אולי פשוט בגלל ששגרה, מסגרת וסדר יום הם הדברים היחידים שהיא מכירה , היא נאחזת בהם עוד קצת? (זה ממש בסדר מצידה אם כן)

הייתי שואלת את אורנה שפרון מה דעתה

שליחה על ידי סיגל* » 19 יולי 2005, 10:49

תודה.
האמת היא שזה פשוט לא מצליח לעשות סדר יום... זה לא טבעי וכפוי וכל העניין הוא לשחרר את השליטה והכפייה - לא?
היום למשל קמתי עם אמביציה לנסות איזשהו סדר יום והקטנה נרדמה כבר ב-10 על הציצי, הגדולה מחוברת לטלויזיה ללא תזוזה.
אז נראה לי שבאמת חבל על הזמן לנסות לעשות מחינוך ביתי משהו ממוסד כמו גן או ב"ס. ודרך אגב - נושא הטלויזיה מאוד מטריד אותי. אתן מגבילות באיזושהיא צורה?

אני מסכימה עם מיכל שץ שלא בהכרח ההצגה "אומרת משהו", אלא בעיקר יש פה משחק בחומרים מוכרים.
ודבר שני שאני רוצה להגיד לסיגל הוא, שאין שום קשר בין "סדר יום" לבין "חינוך ביתי". העובדה שהילדים בחינוך ביתי, ולכן יכולים לבחור ללמוד את מה שמעניין אותם מתי שמעניין אותם, אין לה שום קשר לתפיסות של הבית לגבי סדר יום. מה שכן, באופן כללי ילדים מפיקים תועלת רבה ממסגרת יומית ושבועית קבועה, מסדירות מסויימת - לקום ולישון בשעה פחות או יותר קבועה, לאכול ארוחות מסודרות בשעות פחות או יותר קבועות, לעשות פעילויות מסוימות קבועות בימים קבועים וכדומה.
לעניין הסדר בבית ואיך לשתף את הילדה באירגון הבית (אגב, רווח גדול של החינוך הביתי - אפשר ללמד את הילדים הרגלים טובים מילדות) אני מאוד ממליצה על פליי ליידי. באתר שלה יש המון עצות, אמנם באנגלית, לבתים עם ילדים, החל מהריון ועד ילדים מתבגרים. המון טיפים טובים גם לילדי חינוך ביתי, כי המון אמהות חינוך ביתי גם ביקשו עצות וגם נתנו עצות... (כזכור, זה מאוד רווח היום בארה"ב, ואמהות חינוך ביתי נוטות להיות אלה ש"עם הילדים" ולכן בסיס הפעילויות הוא בבית, והצורך לשמור על בית פחות-או-יותר נקי ומאורגן מאוד בולט).

זה לא טבעי וכפוי וכל העניין הוא לשחרר את השליטה והכפייה - לא?
סדר יום יכול להיות טבעי. לא מוכרחה להיות שום שליטה או כפייה בעניין.

ודרך אגב- נושא הטלויזיה מאוד מטריד אותי. אתן מגבילות באיזושהיא צורה?
מאוד. לדעתי זה סם ממכר ושואב (מסיבות פיזיות, מסיבות של מבנה המוח, דפוסי הראייה בעין וכו').
הדרך להתנתק מהרגלי טלביזיה, בשלב הראשון של "היציאה לחינוך ביתי", היא לעשות דברים אחרים. בין היתר, לצאת מהבית.

שליחה על ידי סיגל* » 20 יולי 2005, 23:28

שאין שום קשר בין "סדר יום" לבין "חינוך ביתי".
עד היום סדר היום שלנו הוכתב ע"י קימה לפי שעון כי צריך להגיע לגן עד 8:00. יציאה מהבית לגן. ב 13:00 ללכת לקחת אותה חזרה ואז היא היתה מתחברת לטלויזיה לשעתיים של תוכניות ילדים. היום פתאום אין שום הכתבה מלמעלה והיום פשוט זורם בלי שעון. אז אני שואלת את עצמי למה צריך את זה?
באופן כללי ילדים מפיקים תועלת רבה ממסגרת יומית ושבועית קבועה האם באמת? או שאולי ככה גידלו אותנו לחשוב ולהאמין? אני לא יודעת. מאוד השפיעה עלי הגישה שמציגה יונת שרון ב"ילדה הנשכחת" ובמאמרים נוספים שלה. אז התחלתי לחשוב אולי לשחרר את הרסן גם בנושא הטלויזיה. בכלל אני מקבלת הרבה מסרים ותיקשורים (לא ממני, מאחרים) שאנחנו כהורים צריכים לשחרר שליטה, לשחרר תבניות מחשבה ודפוסים ישנים וכד'. והאמת היא שכרגע אני בתקופה של הרבה סימני שאלה וקצת בילבול. גם בנושא התזונה שעד היום מאוד הקפדתי איתה (בעיקר בגלל שיש לה קנדידה) החלטתי לשחרר את הרסן. למה שאני אקבע בשבילה מה לאכול? שוב השפעה של משהו שיונת כתבה באתר שלה וגם משהו ששמעתי משרון קוצר: ניסוי שערכו על ילדים בגיל שלה בערך (5-6) בנושא תזונה... נתנו להם לאכול כל מה שרק רצו מתוך מבחר ענק של מאכלים החל מהבריאים ביותר ועד לאיומים ביותר. בהתחלה הילדים התנפלו על כל ה"אסורים" למינהם, ולקראת הסוף (המחקר ערך כ10 ימים) הם התחילו לסגל לעצמם תזונה מאוזנת.
סדר יום יכול להיות טבעי. לא מוכרחה להיות שום שליטה או כפייה בעניין._
אצלינו כרגע אין סדר יום טבעי. כלומר ברור שקמים בבוקר והולכים לישון בערב וארוחת ערב גם כן קבועה. אבל כל השאר מאוד משתנה. יום אחד אף אחת לא רעבה עד 11 ויום אח"כ אנחנו עושות א. בוקר בפיקניק בטיול. יום באים אלינו חברים לבקר ויום יש נסיעה משפחתית למטפלת איפק שלנו. היום ידעתי שהולך להיות נורא חם אז עשינו בבוקר טיול לבריכה וחזרנו הביתה רק בצהריים. אבל אתמול היא היתה מרותקת לטלויזיה מהבוקר עד אחה"צ עם הפסקות קטנות.
בקיצור- אני שואלת הרבה שאלות ומחפשת כרגע מה נכון לחינוך הביתי שלנו. מה שכן- שמתי לב שמאז שאני איתן בבית אני הרבה פחות עיפה ולחוצה... מן שלוות נפש כזאת שנובעת כאשר אדם עוסק במשהו שהוא נכון לו ואמיתי.

_

תיקון קטן: את הילדה הנשכחת כתבה סאמי וידאל-הול.
< מביאה דבר בשם אומרו >

סיגל,

לי חשוב גם להכניס לכאן את הפרספקטיבה של הזמן.

אתן בהתחלת הדרך, יש הרבה "התנקות" ממסגרות שצריכה להעשות. כל אחת מכן מרגישה את זה באופן אחר. יכול להיות שמה שמתאים לך כרגע הוא לחיות ללא שום סדר יום. יכול להיות שבעוד מספר חודשים (או יותר) תרגישי אחרת.
זה באמת אחד היתרונות של החינוך הביתי, מותר לשנות, לעדכן ולא צריך שום ועדה שתחליט על "רפורמה בחינוך".

כל הורה (לרוב אמא) מוצא את האיזונים והבלמים שלו. מה נכון לו ולילדיו ואין שום דרך אחת ברורה ואחידה שבה נכון שכולנו נלך. להיפך.
"חינוך ביתי" מוציא אותך ואת ילדייך למסע מרתק וחד-פעמי, אף אחד לא יחווה את אותו מסע בדיוק, אף-אחד לא יכול להתוות לך את הדרך, תעשו זאת יחדיו.

פתאם כשאנחנו כל-כך הרבה זמן איתם, עולות המון המון סוגיות שקודם כאילו לה נכחו בחיינו. ומתמודדים איתן לאט לאט, אחת אחת.

אחד השיעורים הגדולים מבחינתי, הוא ללמוד לבדוק מה אני רוצה, מה מתאים לי. לא ללכת שבי אחרי החיפוש מה מתאים וטוב להם, כי זה מאד מתעתע אותי וגם אותם. לאט לאט תמצאי מה הכי נכון ומתאים לך ואני בטוחה, שעם מספיק גמישות, גם הנכון והמתאים יהיו "לשעתם".

מזמינה אותך (ומתנצלת אם מישהו עשה זאת לפניי ופספסתי...) לקרוא גם אצל מ י בדף "התחלנו בחינוך ביתי" וגם אצלנו בדף "בלוג אני בחינוך הביתי" וכמובן, בהצלחה רבה

אני מאוד מסכימה עם רסיסים של אור .

אכן, אני לא מדברת על אנשים שנמצאים בתקופה של "התנקות מהמערכת". בשלב שאתם נמצאים בו, אתם עדיין מגששים את דרככם ומחפשים "מה טוב לכם" ו"מה אתם רוצים" ומה מתאים לכם. אז מתאים מאוד לשחרר הכל.

גם בעניין הטלביזיה, יש דיעות לכאן ולכאן. אני הנחתי שאת מכירה (ואכן את מכירה) את הדיעה שאומרת שאפשר לתת להם לראות כמה שהם רוצים עד ש"נגמר הקטע". לכן רציתי לתת לך זוית אחרת, שתדעי שיש גם תפיסות אחרות. אני לא יכולה להגיד שאני "מתנגדת" לתפיסה האחרת, אני פשוט חושבת אחרת.
עם זאת, אחת מדיעותי לגבי הטלביזיה היא, שזה אמצעי בריחה ממצוקות, חרדות ודברים אחרים שלפעמים מכונים בשם "שיעמום" ולמעשה הם רעב למשהו שהאדם לא בדיוק מבין אותו.
אני לא בטוחה שהמשך ההשתקה של כל אלה בעזרת אופציית הטלביזיה היא משהו שממצה את עצמו. לפי דעתי, זה פשוט מגביר את הבריחה ואת הדחקת המצוקות, ומנתק עוד יותר את הקשר בין האדם לתחושותיו.

לגבי סדר יום.
אני ממש לא מדברת על סדר יום מהסוג של "המערכת".
אני מדברת יותר על קו המחשבה של פליי ליידי שהמלצתי לך עליה. וגם בקו מחשבה של רפואה סינית ופילוסופיות אחרות שמחפשות את הדרך לחיים בריאים. מדובר לא על לוח שעות נוקשה, אלא על סוג מסוים ומינון מסוים של שיגרה בתוך החופש, שכל משפחה מתאימה לצרכיה הפרטיים.
מבחינתכם זה עדיין מוקדם מדי.
אבל היה חשוב לי לומר, ש"חינוך ביתי" לא אומר שצריך להיות הכל פרוע, ובטח לא שצריך להשאיר הכל להחלטות המזדמנות של הילדים, אבל פה במקום להסביר בדיוק למה אני מתכוונת, עדיף שאפנה אותך לדיון בדף התרכזות בילד .

אחת מדיעותי לגבי הטלביזיה היא, שזה אמצעי בריחה ממצוקות, חרדות ודברים אחרים שלפעמים מכונים בשם "שיעמום" ולמעשה הם רעב למשהו שהאדם לא בדיוק מבין אותו.
בשמת,
בילדותי הייתי תולעת ספרים, ותמיד היו מאיצים בי להפסיק לקרוא, לצאת החוצה, לשחק ולראות ילדים. ההתייחסות לקריאה היתה בדיוק כמו היום לטלביזיה.
המסקנה שלי היא שבשני המקרים זה חלק מהאמת. גם קריאה מרובה וגם טלביזיה הן לפעמים בריחה מהמציאות. לא תמיד.

אבל יש הבדל גדול בין קריאת ספרים לבין טלביזיה, מבחינת התיפקוד של המוח וההשפעה על המוח.
ויש הבדל גדול ביניהם מבחינת הפסיביות.
מה שכן, לקריאה מרובה השפעה גרועה על העיניים (-;

ועוד טיפ קטן מניסיוני הקצר:

כדאי להשתדל שלא לאמץ פתרונות או דעות בלי להעביר אותם דרך הפילטר האישי שלנו. יש המון דעות בהמון תחומים. אני חושבת שבכל תחום תמיד יהיו דעות לכאן ולכאן וחלק משמעותי מהמסע הוא למצוא מה מתאים לך ברגע נתון. מה מתאים לילדים שלך וייתכן שעבור כל ילד יתאים משהו אחר, כיוון שהם אחרים (אחרת בשביל מה בא יותר מאחד ??).

לפעמים מצאתי את עצמי מנסה לדבר בקול ששמעתי או קראתי במקום אחר, הזיוף צורם הרבה יותר מהאני האמיתי...

ושוב בהצלחה ונשמח לשמוע עוד

מה שכן, לקריאה מרובה השפעה גרועה על העיניים
ספרי לי על זה...

אבל יש הבדל גדול בין קריאת ספרים לבין טלביזיה, מבחינת התיפקוד של המוח וההשפעה על המוח.
את ואני יודעות זאת, אבל לא הילד שקורא יותר מדי או צופה בטלביזיה יותר מדי.
ודרך אגב, אני מופתעת לעתים קרובות לגלות כמה הרבה לומדים נכדַי מצפיה בטלביזיה בתוכניות הפעולה (הנוראות בעיני).