בן זוג שלא אוהב שם זמני

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כל פעם שקראתי דפים שהשם של פותחת הדף הוא "מבולבלת", התקשתי להבין מי תקרא לעצמה בשם כזה גנרי ומתייג...אבל הנה אני. הצטרפתי לרשימת המבולבלות, שעדיין לא רוצות לצאת עם הפרטים מתחת לשם הפרטי המוכר שלהן. כי בכל זאת זה ממש חשוף, ויש כאן לא מעט נשים וגברים שאני מכירה ורוצה לשתף אבל מתקשה ביני ובין עצמי עדיין.

אין לי כלכך עם מי לדבר, כי זה כזה הזוי, המצב, אבל חייבת לפרוש את זה ולעבד את זה ולתמלל את זה..אז זה יהיה כאן

נראה לי שזה דף תמיכה (וגם דף מוצנע , שיהיה)

לפני יומיים הנחית עלי בן הזוג ש..הוא לא אוהב אותי ומעולם לא אהב אותי אהבה רומנטית.
עוד הוא הוסיף ושיתף, שהרבה מהקשיים שלו לאחרונה נובעים מכך שהוא ממש מתקשה להחזיק את עצמו מאחורי מסכת ה-"בן הזוג שאוהב אותך"
ושהציפיות שלי ממנו בתחום (גם המיני, אבל לא רק. הוא צרף דוגמאות...נניח: אני לא יכול להגיד לך כל יום משהו שאני אוהב בך. או לתת לך לפחות חיבוק אחד ביומיים. או מדי פעם ללטף לך את הפנים.
ואם יש משהו שמעניין אותי כמו כדורגל או סדרה במחשב - אני לא רוצה להאלץ להיות איתך במיטה ולהתכרבל או לדבר איתך. אני רוצה להיות מול המסך - כל אלה בקשות שהעלתי בעבר בשיחות ביננו, אבל הוא לא שיתף איתן פעולה אף פעם גם לא בהסכמה לעשות אותן, או באמירה שלדעתו זה חשוב. ואני? נעלבתי ונפגעתי, ושחררתי את זה)

הוא כן מסכים איתי שהוא "באמת לא רואה אותך ולא מעריך כלכך אותך ואת העשייה שלך בבית ואת ההתנהלות שלך ביננו. באמת מגיע לך יותר קרדיט"
(תודה באמת. לא. הנה. יצאה הציניות שלי. מאחר ואני רואה שאני לא מצליחה לכתוב בלעדיה, אני אשאיר אותה כאן ואמחוק בסוף את כל ההערות הציניות. זה נורא קשה לכתוב ולמחוק כל הזמן)

כשנפגשנו, ידעתי שהוא לא מאוהב בי עד כלות, וזה היה בסדר גמור מבחינתי.
כי אני לא חיה בסרט הוליוודי, וכי כן ראיתי בסיס לחיים משותפים, וכי גם הוא היה בקטע.
מסתבר, שמבחינתו הקטע איתי תמיד היה עוגן משפחתי, החבילה שאני מציעה (משפחה, ילדים בחנ"ב, עוגן, יציבות. קרקע)...ולא אני-באופן-אישי

עם הזמן, היה נראה ש...הוא אוהב אותי. לא עד הסוף, ותמיד היה שם מקום שבו אני מבקשת יותר ממה שהוא יכול להציע
אבל לא דמיינתי שהמצב כלכך חמור

שאלתי על המקומות שכן הרגשתי שהוא אוהב אותי, שכן הוא הביע אהבה - כל זה היה משחק?
בכל זאת, אנחנו אי-אלו שנים ביחד (חמש כזה), בכל זאת עברנו כמה לידות, הריונות, מעברי דירות..חיים משותפים.
בכל זאת היו לא מעט פעמים שהרגשתי אהובה, שהוא הביע את עצמו במעשים מתוכו שלא ביקשתי, שהביעו אהבה.

הוא אומר שזה לא משחק, וש-"אני אוהב אותך לפרקים. ובשאר הזמן מנסה להתנהג כאילו מאותו המקום, אבל גדול עלי כבר"
(תודה באמת)

שאלתי אותו לאן לדעתו אנחנו יכולים ללכת מכאן..כי בכל זאת יש כאן ילדים, ויש כאן חינוך ביתי.
פירוק חבילה לגמרי?
טיפול זוגי?

אז זהו, שהוא לא מעוניין בטיפול זוגי כי "טיפול זה בשביל להתחיל לדבר, והנה, אנחנו מדברים"
מה גם שהמצב הכלכלי שלנו באדמה, כי..סיבות.
באמת שאין לנו מאיפה לגרד את הכסף לטיפול זוגי (ולבייביסיטר)
הוא לא מעוניין לפרק את החבילה לגמרי.

הוא צייר את התמונה האידיאלית שלו:

אנחנו חיים כמשפחה
הילדים והילדות בבית יציב
אנחנו בחברות טובה (לדעתו חסר לנו בתחום החברות, ועליה צריך לעבוד)
ממשיכים בהתנהלות היומיומית כרגיל
מיניות - כשמתחשק לו (ולא בתדירות שאני רוצה/צריכה)
ו, הכי הרבה, אני לא בהמתנה אינסופית שהוא יביע אהבה (שלא מרגיש), ואני אסתפק בהבהובים שצצים (ואולי, אולי אולי אפילו יתרחבו בעתיד)
והוא בנינוחות להיות הוא, מבלי שידרש לתת יותר ממה שהוא יכול לתת, ומבלי להרגיש לא-בסדר בגלל זה.

שאלתי אותו במה מתבטאת החברות הזאת שהוא אומר שחסרה לנו?
כי כשהוא מבקש שמשהו יהיה בבית - אני בהשתדלות אינסופית שזה יהיה
(בדברים הקטנים: לפרוס את הסמרטוט אחרי כל שימוש בו, לכבות אורות בחדרים שלא נמצאים בהם..ועוד המון כאלה, ובדברים הגדולים: זמני לבד עם חברים, לקחת את הילדים עלי כשלא מתאים לו, להימנע משימוש במילים מסויימות שחוסמות אותו מיד)
וכשאני מבקשת - אני מקבלת גלגולי עיניים
(בדברים הקטנים: תוריד מים אחרי פיפי כי זה ממש מסריח לי להיכנס לשירותים כשהמים שם כתומים, ובדברים הגדולים: להימנע ממילים שחוסמות אותי להקשיב לך בזמן מריבה, להפסיק להיות בביקורת אינסופית על מי שאני )

רגע, תינוק בוכה.
על החיים ועל המוות - שולחת

השקל שלי:
מגיע לך יותר.
מגיע לך אהבה רומנטית. בן זוג שמתרגש ממך, שרוצה אותך, שנמשך אלייך...
לדעתי יש גם אפשרות, שבן הזוג שלך בוגד בך עם נשים שאליהן כן יש לו משיכה רומנטית.

אני יודעת שלא פשוט להתגרש, לא פשוט לפרק את הכל... אבל זה קשה. לא הוגן ולא פייר שאשה (או גבר) תחיה עם בן זוג שלא מאוהב בה, נמשך אליה, רוצה בה.

וואיייי

בשלב זה די מסכימה עם הפלוני אלמונית שמעלי. זה מקטין ומכווץ לחיות עם מישהו שפשוט לא אוהב אותך, ועוד אומר לך את זה במפורש כדי שבכלל לא יהיו לך ציפיות ממנו ותגידי תודה שהוא עושה את המעט שהוא מסכים לעשות. וגם מכין לעצמו תירוץ למה הוא עם נשים אחרות ("הרי הסברתי לך ש...").
אם אתם חברים, עכשיו הזמן לפרק את החבילה ולבנות עיסקה משפחתית נוחה וידידותית לטובת הילדים אבל עם הפרדת כוחות זוגית, כדי שתוכלו לשתף פעולה בצורה יפה וחברית בגידול הילדים, אבל את תוכלי למצוא זוגיות אוהבת.
לא אחרי שתחיי כמה שנים בסטטוס קוו של סמרטוט רצפה עם זה ש"הוא היה בסדר כי אמר לך שלא אוהב אותך" (וזה בסדר???).

כרגע יש לך כוחות לבנות הסכם טוב לטובת הילדים שאפילו יכול להשאיר אותם בחינוך ביתי (שבו עם מגשרת טובה שתדע לבנות הסכם כלכלי ראוי).
אם תסכימי לחיות בתנאים ה[כאן לא כתבתי מילת תואר בכוונה] שלו במשך כמה זמן - נקודת המוצא שלך תהיה נחותה ב-ה-ר-ב-ה. אחרי שמכרת את עצמך, לא תהיי במצב כל כך טוב.

לפעמים צריך לדעת ללכת. בללכת יש כוח. יש אמירה שאת אוהבת אותך ומאמינה שאת ראויה לאהבה והערכה.
להישאר זה לוותר על עצמך . זה להגיד אני מסכימה אם המילים שלך. נשמע שהוא מוכן בעיקר לקחת ואין לו מה לתת לך.
לפחות הוא אמר לך את האמת ואת יודעת איפה את עומדת

מבולבלת, זה נשמע לא טוב.

_כרגע יש לך כוחות לבנות הסכם טוב לטובת הילדים שאפילו יכול להשאיר אותם בחינוך ביתי (שבו עם מגשרת טובה שתדע לבנות הסכם כלכלי ראוי).
אם תסכימי לחיות בתנאים ה[כאן לא כתבתי מילת תואר בכוונה] שלו במשך כמה זמן - נקודת המוצא שלך תהיה נחותה ב-ה-ר-ב-ה. אחרי שמכרת את עצמך, לא תהיי במצב כל כך טוב._

זה נכון מאוד.
אני מציעה לקחת את השליטה על חייך ולפרק את הנישואין עכשיו. ממש עכשיו. לא רק שאין פה פוטנציאל לזוגיות שתפרחי בה, הזוגיות הזאת היא מתכון להקטנה קבועה שלך ולנזק קבוע.

מה שטוב פה הוא שההחלטה די ברורה ואת גם רק תרוויחי. זה ממש לא טוב לחיות עם מי שלא אוהב אותך.

נשמע שגם הוא מבולבל.
את אוהבת אותו?
להפרד הרבה יותר יקר מטיפול, אז אולי שווה לנסות בכל זאת.
יכול להיות שבן זוגך מצוי במשבר גילאי, או בגלל חוסר ההצלחה בפרנסה, או הכל ביחד.
יכול להיות שאפשר לעבוד על זה

מישהי יכולה להעביר לדפי השיתוף והתמיכה בבקשה?

מישהי יכולה להעביר לדפי השיתוף והתמיכה בבקשה?

אבל זאת אמא בחינוך ביתי.... חלק מהעניין הוא שמירת החינוך הביתי, אם הבנתי נכונה.

שאלתי אותו לאן לדעתו אנחנו יכולים ללכת מכאן..כי בכל זאת יש כאן ילדים, ויש כאן חינוך ביתי.

לא הרגשתי שההתלבטות כאן נוגעת באמת לחינוך הבייתי או שזו אפילו קרובה להיות הליבה של העניין. פה זה עסקי הלב והאהבה...
אולי אני טועה, אבל לא מתעקשת על זה. אני מעריכה שלרוב הזוגות בחינוך בייתי יש התלבטויות וקשיים שבעצם יש גם לשאר האוכלוסייה כי בבסיס כולנו אותו דבר, באותה עיסה של זוגיות ויחסים...
אם כולכן כאן חושבות שזה דף אחר ורוצות אותו בפלטפורמה הזו - יישאר, ואני מקווה שלכותבת תהיה תועלת מרובה מתמיכה של הקהילה בהתלבטות הלא פשוטה הזו.

וכל עוד אנחנו כאן...
אני מכירה שלושה זוגות שחווים אתגר דומה ומצאו דרך להישאר ביחד, פשוט כי המצוקה הכלכלית שתנבע מהפרידה תהרוג אותם לגמרי או תכביד מאוד על החיים של הילדים.
הם חיים באותו בית (בחדרים נפרדים לכל אחד מבני הזוג, יותר זול למצוא בית עם עוד חדר מאשר להחזיק בית נוסף), מנהלים משפחה בשותפות יפה, אבל גם מנהלים יחסים עם אנשים נוספים. ככה כבר שנים ארוכות.
לאף אחד מהם אין ציפייה להיות אהוב על ידי השני באהבה רומנטית, או להנות מיחסי מין עם הצד השני. זו אחריותו של כל צד להשיג לעצמו מה שהוא צריך ממקורות אחרים וזה מוסכם על שני הצדדים.
בינתיים, במקרים שאני מכירה, עוד לא נקרתה בדרך של איש מהם אהבה גדולה שרוצים בשבילה לפרק את החבילה ולהתחיל ממש מחדש. וזה למרות שחלק ממערכות היחסים הנוספות שהם מנהלים חזקות ועמוקות ומתמשכות.
אני מעריכה שבתוך החברות הטובה שהם יצרו זה יסתדר היטב גם כשזה יקרה.

אני כותבת את זה כי כתבת שמצבכם הכלכלי בקנטים. לפרק חבילה ככה יכול להוריד את רמת החיים שלכם לתוך עוני ואני לא בטוחה שזה הכרחי, בייחוד אם אתם מנהלים היטב את המשפחה ביחד.

מה שכן, בהחלט מגיע לשניכם יותר טוב מזה ונראה לי הזוי, אחרי בסך הכל חמש שנים ביחד, להסתפק עכשיו לשארית חייכם במה שיש. גם להסתפק בזה שנים ספורות נראה לי הזוי.

נתנו לך פה את הזווית שלך ומה שצפוי לקרות לך. מוסיפה על זה שגם בן הזוג שלך יסבול מזה. גם לו לא באמת יהיה טוב לא להיות אהוב במלואו בביתו שלו, ואולי לבגוד ולשקר (יש לזה מחיר, אפילו שזה מגעיל בפני עצמו). כשיהיה לו לא טוב, שניכם תסבלו. לא רק הסבל שלך צריך להכתיב את ההמשך, כי הסבל שלו ישפיע עליך במידה רבה וצפוי להיות לא יותר קטן משלך בהכרח.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נראה לי שהוא מרגיש שהוא עובד אצלך ולא שהוא בן הזוג שלך האוהב והאהוב שלך.
הוא מרגיש שהוא צריך להגיד לך דברים מסוימים כי את רוצה.
שהוא צריך לקיים איתך יחסי מין כי לך זה חשוב.
שנדרש ממנו להיות מי שהוא לא.
טוב שהוא החליט סוף סוף להיות נאמן לעצמו.
במקרה כזה גם אין באמת מקום לדעתי לטיפול זוגי.
הרי הוא כרגע לא רואה בזוגיות שלכם מקום שמעניין אותו כמקום לצמיחה או התפתחות.
הוא רואה בה מסגרת של נוחות. הגנה. הורות. לא חברות, לא זוגיות ולא מיניות.

הוא דיבר על החברות שלא קיימת לדעתו בינכם.
האם התחושה הזאת לכשעצמה לא יכולה להסביר את זה שהוא מרגיש שלהגיד לך שהוא אוהב אותך או לשכב איתך אלו פעולות מאולצות שאינן באות ממקום פנימי?

לגבי יחסי מין.
אצל זוגות רבים התדירות נקבעת לפי התדירות של זה שיש לו את הדחף הנמוך יותר. במקרה שלכם, כנראה שזה הוא.
ואכן, אי אפשר לאלץ אדם לקיים יחסי מין כי הוא חייב. מה היה קורה אם זה היה הפוך? שהוא רוצה ואת לא...

יש אי התאמה.
אי התאמה בין הציפיות שלך על איך זה אמור להיות, לבין המציאות של חייך.
האם זה קרה לך כבר פעם, שהיתה אי התאמה כזאת? אם כן, מה היו התוצאות?

ספציפית יותר למקרה הזה, יש לי שני רעיונות שאולי יעזרו:

האחד, קרן שמש כתבה פעם שאם היא מרגישה שהיא צריכה חיבוק, והיא לא מקבלת, אז היא פשוט לוקחת. יכול להיות ששווה לך לנסות.

השני זה לעיין בספר ״אהבתך נחוצה לי - האם זו האמת?״ של ביירון קייטי, על הנושא הזה בדיוק. ובכלל שווה להשקיע את הזמן ולעשות את העבודה של ביירון קייטי, במיוחד למקרים של אי התאמה בין ציפיות לבין המציאות.(אפשר להוריד את החומר בחינם מהאתר שלה.)

בהצלחה!

ערכתי החוצה הערה שנכתבה בניסוח גס על ידי פלונית כלשהי

מבולבלת יקרה, הייתי שם
כשנתיים לאחר שהתחתנו (וכן מתוך אהבה וגם בגלל הריון לא מתוכנן...) סיפר לי בן זוגי שאינו אוהב אותי ורצה להיפרד. הלכנו לטיפול, נשארנו, עבדנו כצוות טוב, בילינו, הבאנו עוד ילד, אבל הוא לא אמר לי שוב שהוא אוהב אותי.
ואני - אני סיפרתי לעצמי שאוכל כך לחיות, כי בן הזוג הזה הוא זכיה בפיס, כי אני אוהבת אותו עד סוף חיי, כי יש ילדים... כי אני מסתפקת בפירורים.
לאחר כ- 3 שנים נוספות הוא החליט לעזוב את הבית. אז התברר לי שגם אין ואקום, התפתח לו רומן קטן שנתן לו את הכוח לקום ולעשות מעשה.
ואני - אחרי שאספתי את השברים ועשיתי עבודה מעמיקה עם עצמי, הודיתי לו כל יום שהיה לו הכוח לקום ולפרק. לא אלאה, ברור שמדובר בתהליך, אך בסופו הבטחתי לעצמי שמגיע לי מישהו שיאהב אותי עד כלות כי אני ראויה לאהבה, שלוותר על אהבה זה ויתור עצום ומייבש, ושיותר לא אשקר לעצמי כדי להתפשר על חיי.
כבר 14 שנים שאני בפרק ב' עם בן זוג אוהב, שהוא החבר הטוב ביותר שלי, שמוצא אותי הכי סקסית בעולם, שבזכותו אני מתהלכת עם דימוי עצמי של בר רפאלי (ואני לא יפיפיה בכלל סתם נאה) גם היום אחרי כל כך הרבה שנים.
אני יודעת שמפחיד, הבנתי שיש קושי כלכלי, שיש ילדים משותפים... מצד שני זה שיש כבר ילדים מוריד את הלחץ של השעון הביולוגי ומאפשר לך לקחת את כל הזמן שאת צריכה כדי לאהוב את עצמך (דבר ראשון), כדי להבין שלחיות לבד זו לא פשרה אלא חלופה אפשרית וטובה ללחיות ללא אהבה, ואז למצוא אהבה טובה ומכבדת.

יונת, ההערה שלך הזכירה לי המון חומרים שעוסקים בכך שנישואין, כמו שאנחנו מכירים אותם, הם המצאה ממש מודרנית. שבעבר לאנשים בכלל לא היתה ציפייה שבן הזוג יהיה ה-כל, גם אוהב וגם מאהב וגם חבר וגם שותף, ושיעשה את כל התפקידים האלה גם בצורה טובה.
מותר לנו לכמוה לקבל את כל עיסקת החבילה, כי אם יש אנשים שיש להם את זה אז זה אפשרי ולכולם מגיע. אבל הציפייה הריאלית לא יכולה להיות שם, כנראה.
אחד הדברים לעשות הוא לבדוק על איזה מהתפקידים של בן הזוג אני לא מוכנה להתפשר ולוודא שאותם אני מקבלת. ולמרות שזה נראה מתבקש, אני לא בטוחה שאהבה היא בהכרח התפקיד שאי אפשר לוותר עליו אצל כוווולם.
אני לגמרי יכולה לראות אנשים שמתאים להם לשחרר את האהבה לטובת חברות אמיצה או שותפות מעולה או דברים אחרים.
אני לא באה לשפוט את זה לכאן או לכאן, רק להגיד שזה לגיטימי, ושלא בטוח שחובה לשים על האהבה מטען כל כך כבד. יכולים להיות אנשים שזה פחות דחוף להם מכל מיני סיבות.
אני אישית לא הייתי מסוגלת, כך נראה לי, אבל לא כולם זו אני אז אני רוצה להשאיר פה מקום מכבד לאפשרויות האחרות. אחרת, אנחנו נכפה על זו שמתלבטת את הציפיות שלנו מהיחסים, במקום שהיא תוכל להגדיר את הציפיות של עצמה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_מגיע לך יותר.
מגיע לך אהבה רומנטית. בן זוג שמתרגש ממך, שרוצה אותך, שנמשך אלייך..._

המשפט הזה שנראה כל כך נכון הוא בעצם הבעיה היחידה והאמיתית שלך. הוא לא נכון.
הוא הפך לסיסמה כמו שקוקה קולה הוא טעם החיים כי הוא מנוע הצמיחה של חוסר האושר והקפיטליזם.
המשפט השגוי הזה הוא הוא שהופך אותך למבולבלת.
את מבולבלת בגלל ההבדל בין מה שהבטיחו לך פעם, על בן זוג שיש לו את התכונות והמעלות הנשגבות ההן ובין מה שיש לך באמת.
הבטיחו לך מאהב, רגיש, שיזכור מתי יש לך יום הולדת ובמקום זה קבלת גבר אמיתי. בשר ודם. שהודיע לך שהוא מפסיק לשחק את המשחק ומחליט להיות אמיתי.
הרי אם לכולם מגיע יותר, אז צריכים להיות גם כאלו שמגיע להם פחות.
ובכלל....
האם להורים שנולד להם ילד עם בעיות קשות לא מגיע יותר?
האם לאדם שנפגע בתאונת דרכים לא מגיע יותר?
האם לנכה לא מגיע קצבת נכות גדולה יותר?

תודי לבן זוגך שהחליט שאתם מפסיקים לשחק את המשחק. בדיוק כמו עם החנ"ב.
קחי אחריות על החיים שלך. לא על שלו.
אל תבקשי ממנו להגשים את החלומות שאינם שלו ואולי גם אינם שלח.

אחד הדברים לעשות הוא לבדוק על איזה מהתפקידים של בן הזוג אני לא מוכנה להתפשר ולוודא שאותם אני מקבלת. ולמרות שזה נראה מתבקש, אני לא בטוחה שאהבה היא בהכרח התפקיד שאי אפשר לוותר עליו אצל כוווולם.

_מגיע לך יותר.
מגיע לך אהבה רומנטית. בן זוג שמתרגש ממך, שרוצה אותך, שנמשך אלייך...

המשפט הזה שנראה כל כך נכון הוא בעצם הבעיה היחידה והאמיתית שלך. הוא לא נכון._

מסכימה עקרונית, על הנייר. זה מה שאמרתי לעצמי לאורך 5 שנות נישואין שבהן בן זוגי הבהיר לי שהוא לא אוהב אותי אהבה רומנטית. בכל אספקט אחר תפקדנו מעולה. אנשים קרובים לנו היו המומים כשנפרדנו.
מניסיוני האישי ורק ממנו אני מבינה היום כמה החיים לצד בנזוג שגרם לי לא להרגיש להיות נאהבת ונחשקת היו חייים של מדבר.
אני לא שוגה באשליות ולא חיה בסרט של דיסני. מתפשרת על הרבה מאוד דברים אחרים (ולא, הוא לא זוכר אף פעם את יום הנישואין ואת יום ההולדת, אז מה, אני מזכירה לו חודש, שבוע ויום לפני כדי שלא יפשל).
כמו כן ברור שאחרי 14 שנות נישואין הרומטיקה מפנה מקום לשגרה. האהבה הגדולה והתשוקה של השנתיים הראשונות דעכו ופינו מקום לאהבה חזקה ואיתנה שאין בה כבר ריגוש אך יש בה עוצמה. ברור שעובדים על הקשר, ברור שהיומיום הוא... יומיום. לא ניסיתי למכור כאן אשליה. רק להסביר שלניסיוני זה ויתור גדול מאוד ותודה לגרוש שאפשר לשנינו למצוא אהבה חדשה.

החיים לצד בנזוג שגרם לי לא להרגיש להיות נאהבת ונחשקת היו חייים של מדבר.
ממש מבינה אותך!
לצד זה, כשאני מסתכלת על הניסיון האנושי (מתוך פודקסט מעניין שבדיוק שמעתי) אני רואה שרוב שנות ההיסטוריה של המוסד הזה אנשים לא ציפו לאהבה בנישואין ולכן גם לא התאכזבו ולכן לא חוו מדבר כזה.
מה שתיארו שם היה שכיום אנשים מגיעים לרמה הרבה יותר גבוהה של אושר בנישואין ממה שהיה פעם, אבל גם לרמה הרבה יותר גבוהה של אומללות. כאילו הטווח של הרגשות והתחושות שלנו ביחס למוסד הזה מאוד התרחב על רקע שינוי הציפיות.

אני מאוד בעד לצפות הרבה, אבל גם לזכור שאלו רק ציפיות ושיצרנו אותן במו ידינו. זה לא משהו שאנחנו נולדים איתו, הציפייה להתחבר יום אחד למישהו שיאהב אותנו בלא תנאי. זו בונוס ענקי של החיים אם אנחנו מוצאים את זה, אבל חיים בלי זה הם לא בהכרח מדבר בשביל כולם (בשבילי כנראה כן, אני חושבת שאני כמוך, ואני די בטוחה שזה משום שציפיתי שזה יקרה בוודאות של מאה אחוז בגלל הקשר שיש בין ההורים שלי).

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בעלת ניסיון
אני חושב שכל מה שאת מתארת נכון. נכון מאד. הסייגים החשובים הם:
הדבר הראשון הוא שאת כבר לא אותו האדם שהיה במערכת היחסים הקודמת. את השתנית ויחד עם השינוי הזה השתנתה תפיסת עולמך. כמו שאומרים, לא ניתן לחצות את אותו הנהר פעמיים.
הדבר השני הוא שבאותה מידה שהצלחת, יכלת גם לא להצליח ויכול להיות שהיית מתגעגעת למה שהיה, למרות שזה לא היה זה. יכול להיות שהיית מעדיפה את מה שיש, עם האיש ההוא למרות שזה לא היה כל מה שרצית.

והדבר השלישי שיותר קשור לתפיסת עולמי הוא שאני סבור שאת האהבה לעצמי רק אני צריך לייצר עבור עצמי. אינני רוצה להיות תלוי באהבה של אחר, בהערכה של אחר. לא רוצה להיות תלוי באהבת אשתי האהובה, באהבת הילדים הנפלאים שלי. לא במקום העבודה שהמחשב שלו כן זוכר את יום ההולדת שלי ושולח לי ברכה סטנדרטית במייל.

אולי, ויכול להיות שזה נדמה לי, זה גם השינוי שאת יצרת. לא בן זוגך החדש נותן לך את תחושת העוצמה אלא את וזאת בעקבות המשבר שעברת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני רואה שרוב שנות ההיסטוריה של המוסד הזה אנשים לא ציפו לאהבה בנישואין
נכון מאד. הכנסת הצורך בהאהבה הרומנטית, סקס לשם הנאה, חברות ועוד תכונות לנישואים גרמה לכך שאולי יש כאלו שהמשפחה שלהם הופכת להיות יותר משמעותית בחיים שלהם אבל מצד שני יש הרבה משפחות שמתפרקות. הרבה גירושים. הרבה צער. הרבה כעס. תחושה שמה שיש לי בבית שלי לא בסדר.
הסיבה לדעתי היא פשוטה. אהבה מופלאה שכזאת לא יכולה לקרום עור וגידים בקרב זוגות רבים ואין זה נובע מאדישות או רוע. זה טבע האדם.
הדרישות או הסטנדרטים שמציבה החברה בפני האנשים הם קשים מאד להשגה להיות חטוב, משכיל, רוחני, רגיש... כמה אפשר?
בסופו של דבר, צריך להשלים עם זה שהגבר לא זוכר שיש לו יום הולדת ולהזכיר לו. הוא לא שוכח מרוע לב. הוא שוכח כי הוא גבר.

הסיבה שציינתי את המערכת הקפיטליסטית היא מחקרים של דן גילברט שציינו שבעצם מה שקורה לך לא משנה את רמת האושר האמיתית שלך. לא זכיה בלוטו ולא הפיכת אדם למשותק המרותק לכסא גלגלים. החברה שלנו לימדה אותנו שדברים מסוימים גורמים לאושר ואחרים גורמים לעצב אבל השיקולים של החברה הם אינם טובתנו האישית.

אני רואה שרוב שנות ההיסטוריה של המוסד הזה אנשים לא ציפו לאהבה בנישואין ולכן גם לא התאכזבו
בתור חוקרת תרבות, אני חולקת על זה.
זה נכון שאנשים לא ציפו לאהבה בנישואין בחלק נכבד של העולם - אבל זה מפני שהנישואין היו מוסד תועלתני רוב הזמן. עם זאת, כל החברה היתה שונה, הכל היה מאורגן אחרת:

בנישואין לא ציפו לאהבה, לכן החזיקו מאהבים ומאהבות בדרכים שונות ומשונות. לגברים ברבות מהחברות האלה היו פילגשים, שלא לדבר על ריבוי נשים.
מדובר בחברות שבהן הנשים חיו חיי דיכוי קשים! ברור שציפו מהן להיות הרכוש של הגבר, לגדל את ילדיו, לעבוד בשבילו ולחיות ללא אהבה. זה נראה למישהו יעד נכסף או נורמלי? בחברות האלה היתה גם עבדות, משרתות שאיבדו את כל עולמן עקב אונס ע"י האדון (שהכניס אותן להריון ואז זרק אותן לרחוב עם הילד ללא אפשרות קיום) ועוד כיוצא באלה.
חיי הגברים והנשים היו נפרדים, ומצד שני משקי הבית כללו לא רק את הזוג הנשוי + ילדיהם. כל האירגון של החיים היה שונה, למי שבכלל זכה לגור בבית.
לא צריך להסתכל על החברה המערבית במשך כמה מאות שנות היסטוריה כעל חזות הכל. בחברות שהתבססו על שושלת נשית, למשל, היתה לגמרי אהבה! נשים קבעו עם מי הן שוכבות והן שכבו רק עם הגברים שהיו מאוהבות בהם! פשוט "המשפחה" וגידול הילדים לא התנהלו לפי הזוגיות הרומנטית אלא כל אחד חי עם בית אמו.
בשבטים רבים ברחבי העולם הוכתבו מנהגי הזוגיות ע"י האהבה. מנהגי הנישואין שלא היו קשורים לאהבה התפתחו בחברות שבהן היה צורך להעביר רכוש וסטאטוס לדור הבא. אם לא היו לשבט רכוש או סטאטוס, הזוגיות היתה קשורה הרבה פעמים לאהבה.

ולא מיציתי. אלה רק קצת הערות על הנושא.
אז לקחת מכאן ולהסיק מזה, שלא נורמלי לבני אדם ליצור זוגיות שמבוססת על אהבה, ושאנשים בעצם לא זקוקים לאהבה (כי בחברות מדכאות עם שליטה גברית הגברים עשו מה שבא להן ושכבו עם כל אשה שמצאה חן בעיניהם אבל הנשים הוחזקו תחת סורג ובריח כרכוש הגברים ולהגנה על שיוך הצאצאים לצרכי הגבר), זאת לדעתי הגזמה פראית.

להסיק מזה, שלא נורמלי לבני אדם ליצור זוגיות שמבוססת על אהבה, ושאנשים בעצם לא זקוקים לאהבה
לא רואה איפה כאן מישהו הסיק את זה או משהו קרוב לזה ולכן נדמה לי שהפעם ההגזמה הפראית היא שלך

מה שכן, אם זה מה ששמעת שנאמר כאן, אני לגמרי מבינה למה זה מקפיץ אותך...

דיברנו רק על הציפיות שיש לנו ועל מה שהן מייצרות, לא על מה שצריך להיות, או על מה שטבעי, והיתה פה הדגשה חוזרת על כך שכל מסקנה לכאן או לכאן לא תהיה נכונה לכולם בכל מקרה. יש בדיון מי שלא מוכנה לחיות בלי אהבה, מי שלא מוכנה אבל כן יכולה לראות אפשרות כזאת ושזה יהיה טוב בכל זאת, ויש אחרים שמקדמים אפשרויות של חיים בלי אהבה אבל לא בהכרח רק לאישה. יש פה מגוון ואף אחד לא טען שום דבר קיצוני כל כך או גורף.

אני די בטוחה שבנושא הזה אין שום דבר "טבעי". לא לכאן ולא לכאן, כי אני לא חושבת ששום מוסד, ובטח לא נישואין, הוא טבעי.
אני כן חושבת שטבעי לנו לחפש אהבה בלא תנאים, כזו שתתקרב למה שהיינו אמורים לקבל מההורים שלנו. לדעתי אהבה היא צורך בסיסי ובמובן הזה זה טבעי. אבל הקשר בין החיפוש הקיומי הזה לבין נישואין או מחוייבות ארוכת שנים אחרת הוא בטח לא טבעי. רק אפשרי. ולכן אפשרי גם אחרת לגמרי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_בתור חוקרת תרבות, אני חולקת על זה.
זה נכון שאנשים לא ציפו לאהבה בנישואין בחלק נכבד של העולם - אבל זה מפני שהנישואין היו מוסד תועלתני רוב הזמן. עם זאת, כל החברה היתה שונה, הכל היה מאורגן אחרת_

בדיוק ככה. אם אין ציפיות אין אכזבות אבל תמיד תהיינה ציפיות ולכן תמיד תהיינה אכזבות. ברור שככל שהציפיות יותר מנותקות מהמציאות אז האכזבות צפויות יותר.
מערכות היחסים או הקשרים הזוגיים לטווח ארוך בני זמננו אינם מצליחים מול מערכת הציפיות הנוכחית שהיא לדעתי אינה ריאלית. הדרישות של התקופה שלנו, במיוחד מהאישה הן גבוהות מאד, לא אפשרויות ואפילו אכזריות. לכן, לדעתי, קשה היום יותר מאי פעם לייצר בזוגיות את אותה אהבה מובטחת של ומאז הם חיים בעושר ובאושר עד עצם היום הזה.

בפרספקטיבה הזאת, נישואים היו ונשארו מוסד תועלתני. שני הצדדים נכנסים אליו כדי לקבל את מבוקשם. לכן, מבולבלת כועסת על כך שבן זוגה אמר שהוא מתנער מחובתו לקיים את החוזה. זאת, בשעה שהיא מאמינה, ברוח התקופה, שתפקידו של בן זוגה הוא למלא את חובותיו מולה. אין כאן הבדל עקרוני מאשר אותה מערכת ערכים שיצאת נגדה. כל ההבדל הוא שמערכת הערכים שונה אבל המהות נשארה.

הציפיות הללו ממערכת המשפחה והנישואים אינן אישיות ברוב המקרים אלא חברתיות. פשוט בעבר, הייתה מערכת ציפיות מסוימת שלא מתאימה יותר לרוח התקופה שלנו. לכן, את וגם אני מתנגדים לה. אבל לפחות לגבי, אומר שההתנגדות שלי אינה נובעת מכך שאני חש שאני נאור יותר מאותם זוגות שחיו לפי הכללים המיושנים ההם. אני פשוט חי בתקופה אחרת ופועל לפי מוסכמות החברה בת זמני.

נישואים היו ויהיו מערכת תועלתנית שמטרתה הבסיסית ביותר היא הבאת צאצאים לעולם. צאצאיפ שימשיכו את הקיום של הגנים שלנו גם אחרי מותנו הבלתי נמנע. וגם כיום גבר לא יכול ללדת ילדים לבד וגם לאישה, עד לתקופה האחרונה זה היה מאד בלתי אפשרי כמעט לגדל ילדים לבד. לכן, המערכת הייתה ותישאר בבסיסה תועלתנית.

נישואים היו ויהיו מערכת תועלתנית שמטרתה הבסיסית ביותר היא הבאת צאצאים לעולם
לא בטוחה ששווה להתמקד רק בנישואין. גם בשמת למשל התייחסה לבחירה של נשים במערכות אחרות עם מי לשכב. זה לא בהכרח אומר להתחתן.
המטרה של מערכת יחסים היא לספק ביטחון ושייכות, לדעתי. אהבה היא בונוס ענק על זה אבל אני לא חושבת שהיא המטרה.
הצורך באהבה עומד בפני עצמו. הוא יכול להיות מסופק בתוך קשר כזה או אחר או מחוצה לו. כחלק מהחבילה של ביטחון ושייכות או שלא. אין הכרח שאהבה תהיה עם האדם שאיתו אני מתעוררת כל יום בבוקר וחולקת את רוב האספקטים של החיים.
היעדר של אהבה בחיים הוא ממית, לדעתי. אני לא רואה סיבה לקשור אותו בשום צורך אחר או בשום מערכת אחרת שמספקת צרכים אחרים. אגב, אני חושבת בדיוק את אותו דבר על סקס...
ככל שאנחנו כורכים סיפוק של יותר צרכים אחד בשני ככה אנחנו מקשים על הסיפוק של כל אחד מהם בנפרד.

שליחה על ידי מ.* » 19 אפריל 2018, 19:41

כרגע מי שפתחה את הדף נמצאת בבית עם ילדים בחנ"ב ועם בעלה וזה מצב נתון. בבית שלה יש אווירה מרעילה ומקטינה. כמה קשה להרגיש לא אהובה בביתך שלך. אולי כדאי בתור עזרה ראשונה לייעץ לה איך לא להישבר באווירה כזאת? איך לאהוב את עצמה ולחזק את עצמה? אני, לצערי, לא מבינה בזה יותר מדי, אבל יש באתר נשים כל כך מבריקות שאלופות בזה (בשמת, צילצול, עירית...). אולי יש לכן רעיונות לטיפול ראשוני, אס.או.אס? היא נשמעת אישה כל כך מקסימה ורגישה, וגם כל היום עם הילדים... חייבים לחזק אותה.

נראה לי שהדיון התרחק מאוד מהכותבת...
פה מדובר על בן זוג שמעולם לא אהב אותה, למרות שהציג מצג אחר. קשה מאוד לעכל הטעייה כזו...
מה גם שנראה שבן הזוג לא מבקש מערכת יחסים חברית בלבד ושכל צד ימצר אהבה אחרת אחרת, אלא מבקש לשמר את הזוגיות באופן שהוא פשוט לא מה שהכותבת רוצה או צריכה.

מבולבלת, הסיפור שלך והדרך בה את מספרת אותו מאוד נגעו בי.
מתאים לך עצות?
או שאולי התכוונת לקבל בכלל משהו אחר?
אם מתאים - מה שלי מאוד בולט בסיפור זה אלמנט של הפתעה. כאילו, הרגשת משהו כל השנים אבל ממש לא היית חושבת שזה מה שהוא מרגיש בפנים כלפייך. אולי גם הוא לא ידע להגיד לעצמו.
לי זה נשמע כמו זמן לעצור, לא למהר להגיב אלא אם כן בא לך להגיב במהירות ואז כמובן יאללה לכי על זה. להסתכל, להתבונן. על עצמך, עליו. לראות אלו רגשות וצרכים ומחשבות ורצונות עולים בך מול הסיטואציה הזאת.

יש פה המון עצות פרקטיות מעולות שעם רובן אני מסכימה. הייתי מנסה להפוך אותן מעצות לתובנות: אומרים לי להתגרש - אומרים לי שאני ראוייה לחיים טובים יותר מאלה שהוא מציע לי. אומרים לי שהעיסקה שהוא מציע אינה הוגנת.

מציעים לי אפשרות להשאיר את המשפחה שלמה ולספק צרכים במקום אחר - אומרים לי שיש דרך שבה אני יכולה גם לא לוותר על עצמי ועל צרכים בסיסיים שלי וגם לא חייבת לפרק הכל עכשיו ומיד, על כל המשמעויות הכלכליות והאחרות של זה. יכול להיות מצב ביניים. וככה הלאה.

את נשמעת לי אישה שתדע להיות מחוברת לאמונות ולצרכים שלה.
בגלל ההפתעה, הייתי חושבת שנכון לי להישאר מופתעת ולהרהר. הרהורים רבים.

מאחלת לך את כל התמיכה שבעולם שאת ראוייה לה!

ושכחתי, לו רק הייתי יכולה לכוון את עצמי לשם, הייתי משתדלת להרהר את הרהורי ממקום שאין בו לא הסכמה ולא חוסר הסכמה כלפי בן הזוג.
לא היענות לתמונה האידיאלית שלו ולא הדיפה ישירה שלה. התהרהרות ממקום שאומר: הטלת פצצה, אני לא חייבת להגיב עליה כאן ועכשיו. החיים שלנו ארוגים זה בזה במובנים רבים מצד אחד ואיכזבת אותי במקום העמוק ביותר מצד שני. אני לא מתכוונת לא להסכים ולא לא להסכים למה שאתה רוצה. אני מתכוונת להרהר. אתה מוזמן גם. בחוויה שלי, זה יוצר מרחב של כבוד סביבך. מעטפת מוגנת. מסר של אני לא ממהרת להגיב לא כי אני חלשה, אלא כי אני מהרהרת.

בבית שלה יש אווירה מרעילה ומקטינה
לא חושבת שהמידע שסופק כאן מאפשר לאבחן בצורה כזו את הדברים. לא אומרת שזה לא המצב, אבל זה לא המצב שנגזר ישירות ממה שנכתב כאן ולא הייתי ממהרת, בייחוד תחת קושי כזה, לדחוק אותו לקצוות האלה כל כך מהר.

איך לאהוב את עצמה ולחזק את עצמה?
לקבל עזרה. לספר לחברות ולמשפחה קרובה אם אפשר. לא ליצור סוד. לקבל תמיכה וחיזוק ממי שכן אוהב.
ולחפש טיפול תומך אם יש אפשרות כלכלית. לדבר עם גורמים שנותנים תמיכה לא בתשלום.
בעיקר - לא לייצר סוד כאילו יש פה איזו בושה שהיא שלה.

בן הזוג לא מבקש מערכת יחסים חברית בלבד ושכל צד ימצר אהבה אחרת אחרת, אלא מבקש לשמר את הזוגיות באופן שהוא פשוט לא מה שהכותבת רוצה או צריכה
נקודה חשובה שמבקשת תשומת לב, אגב עזרה ראשונה.
אחרי שאלמנט ההפתעה יתעמעם, צריך כל צד להגדיר לעצמו מה הוא צריך ורוצה כדי שיהיה ברור שמה שבן הזוג רוצה הוא לא מה שקובע. הוא רק נקודת התחלה למשהו.

לב, מאוד אהבתי מה שכתבת ואת הרוח הכללית שנשבה מהדברים שלך.

לא היענות לתמונה האידיאלית שלו ולא הדיפה ישירה שלה. התהרהרות ממקום שאומר: הטלת פצצה, אני לא חייבת להגיב עליה כאן ועכשיו. החיים שלנו ארוגים זה בזה במובנים רבים מצד אחד ואיכזבת אותי במקום העמוק ביותר מצד שני. אני לא מתכוונת לא להסכים ולא לא להסכים למה שאתה רוצה. אני מתכוונת להרהר. אתה מוזמן גם. בחוויה שלי, זה יוצר מרחב של כבוד סביבך. מעטפת מוגנת. מסר של אני לא ממהרת להגיב לא כי אני חלשה, אלא כי אני מהרהרת.
דברים חכמים.

מתחברת מאוד לנקודה של לשתף ולא לייצר סוד.

כשנפגשנו, ידעתי שהוא לא מאוהב בי עד כלות, וזה היה בסדר גמור מבחינתי.

מסתבר, שמבחינתו הקטע איתי תמיד היה עוגן *משפחתי, החבילה שאני מציעה (משפחה, ילדים בחנ"ב, עוגן, יציבות. קרקע)...ולא אני-באופן-אישי

מציעה עוד אפשרות ראייה - האם ייתכן שמה שהסתבר היה לא זווית הראייה שלו אלא שלך?
כשנפגשתם ידעת - בפירוש ידעת! - שהוא לא מאוהב, וזה התאים לך. יש זוגות שמתחילים כך, בהחלטה רציונלית, ומתאהבים בהמשך אבל את אפילו לזה לא קיווית. פשוט התאים לך.

עכשיו זה כנראה פחות מתאים לך. סביר שגדלת וצמחת והרגש שלך מחפש אפיקים עמוקים יותר. ולכן הגיע הווידוי שלו, בתזמון מושלם. (אני מניחה שלא דרשת ממנו תשובות כאלה בתקופה שבה זה כן התאים לך).
עכשיו את מחפשת יותר. ולכן ה"בעיה", חוסר הנחת, מקורה בך ולא בו. זה לחיוב כמובן כי הפוקוס אצלך ועליך. תחשבי באמת מה לעשות עם זה, עם הדברים שפעם התאימו לך והיום לא.
(הפוקוס הוא לא בעל ש"פתאום מתוודה", זה לא פתאום ולא מתוודה).
לדעתי - את לא תקטני חזרה.

אני חושבת שקשה לדעת דרך האינטרנט כמה אהבה חש בנזוגה של מבולבלת.
לי בלט למשל שהיא מצפה ממנו כל יום להגיד במלים משהו שהוא אוהב בה. אבל להרבה אנשים קשה להתבטא במלים, וזו לא הדרך שלהם להביע אהבה. למעשה, יש הרבה אנשים (במיוחד גברים) שלדרוש מהם דבר כזה זה ממש התעללות.
אנחנו לא יודעים כמה מהדברים שמפריעים לה באמת מעידים על חוסר אהבה, וכמה הם פשוט אי התאמה בין הציפיות למציאות. זו עבודה שהיא צריכה לעשות בעצמה.

לי בלט למשל שהיא מצפה ממנו כל יום להגיד במלים משהו שהוא אוהב בה. אבל להרבה אנשים קשה להתבטא במלים
יש בזה משהו. גם לגבי הצפייה בכדורגל מחובקים מול המסך. יש כאלה שישמחו שבן הזוג צופה קצת בשלווה במשהו שמעניין אותו. ולא יצפו בזמן הזה, לזמן זוגי.

יונת, זה נכון באופן כללי אבל כאן הוא מספר שלא אוהב.

_ולכן ה"בעיה", חוסר הנחת, מקורה בך ולא בו. זה לחיוב כמובן כי הפוקוס אצלך ועליך. תחשבי באמת מה לעשות עם זה, עם הדברים שפעם התאימו לך והיום לא.
(הפוקוס הוא לא בעל ש"פתאום מתוודה", זה לא פתאום ולא מתוודה).
לדעתי - את לא תקטני חזרה._
לדעתי לכל טנגו זוגי צריך שניים. נדיר מאוד שיש משהו שרק צד אחד מייצר, אבל ממילא כל אחד יכול לקחת אחריות רק על מה ששלו. פשוט לא הייתי מאיינת ככה את החלק של בן הזוג. אפשר להדגיש את החלק של בת הזוג בלי לאיין את זה שלו.
ואני גם חושבת שזו אישה שמעולם לא היתה קטנה ולכן בוודאי שהיא לא תקטן "בחזרה". נכנס לדיון פה העניין של ההקטנה, נוכחית או עתידית, אבל הוא לא מחוייב המציאות. יש פה שני אנשים בוגרים שהמצב ביניהם השתנה. לא נשמע לי שמישהו פה רוצה להקטין, לפגוע, לנצל או כל דבר אחר שמייצר סכנה כזו.
זה מצב לא פשוט, אבל אני אישית לא שמעתי פה רוע או משהו אחר שמקדם הקטנה של אחד הצדדים.

_לי בלט למשל שהיא מצפה ממנו כל יום להגיד במלים משהו שהוא אוהב בה. אבל להרבה אנשים קשה להתבטא במלים, וזו לא הדרך שלהם להביע אהבה. למעשה, יש הרבה אנשים (במיוחד גברים) שלדרוש מהם דבר כזה זה ממש התעללות.
אנחנו לא יודעים כמה מהדברים שמפריעים לה באמת מעידים על חוסר אהבה, וכמה הם פשוט אי התאמה בין הציפיות למציאות. זו עבודה שהיא צריכה לעשות בעצמה._
נקודה חשובה!

זה מצב לא פשוט, אבל אני אישית לא שמעתי פה רוע או משהו אחר שמקדם הקטנה של אחד הצדדים.

גם אני לא שמעתי פה רוע, אבל בהחלט יש פה מצב שמקדם הקטנה.

זה לא משנה אם הציפיות לאהבה תרבותיות אם לאו. זה לא משנה אם הציפיות לחום מולדות אם לאו. זה ממש לא משנה, כי אלה ציפיות חזקות ושנמצאות ממש בתשתית של מה שמבולבלת אומרת שהיא צריכה. זה לא מצב שבו אומרים לה שתוותר על לעשות ספורט עם בעלה, למשל. זאת אי התאמה בתשתית.
המצב הזוגי כפי שמצטייר פה הוא כזה שמעמדה של מבולבלת בו הוא נחות. היא הכמהה והוא הלא מעוניין לתת. היא הרוצה והוא המוכן לתת במשורה. היא זאת שלא מאוהבים בה. היא זאת שהבן זוג טוען שהוא חלק גדול מהזמן צריך לשחק כאילו הוא אוהב אותה.
שנים של חיים כאלה עלולים ליצור הקטנה בהחלט ולפגוע בחוסר הביטחון העצמי בצורה די רצינית.

שליחה על ידי מאי* » 20 אפריל 2018, 13:03

למעשה, יש הרבה אנשים (במיוחד גברים) שלדרוש מהם דבר כזה זה ממש התעללות
זה, אלף פעמים. הייתי יוצאת מדעתי במערכת יחסים שבה דרישה כזו מופנית כלפי. אולי זה המקום לדבר על שפות האהבה השונות... (ואם מישהו היה מצפה ממני באופן קבוע להתנהגות אוהבת שהיא ממש לא בדי.אן.איי שלי, כנראה שבסוף הייתי פשוט מגיעה למסקנה שאני לא אוהבת אותו, עובדה שהוא כל כך שם דגש על הדברים האלה, שאני לא יכולה לתת).

קוראת, אף אחד לא הציע פה לוותר על צרכים בסיסיים כמו להיות אהובה. ומעמדה איננו נמוך. הוא יהיה כזה אם היא תתעקש לקבל משהו גדול כל כך מאדם שלא רוצה לתת לה את זה.
עכשיו השאלה היא רק איך לא מתעקשים לקבל מה שאי אפשר ומוודאים שצורך חשוב כל כך מסופק. זה יכול להיות מחוץ ליחסים האלה או במקביל אליהם.
הבעיה שלי היא עם המחשבה שאם היא תישאר בפנים היא בהכרח תהפוך להיות מוקטנת. זה ממש לא מתחייב. כאמור, אני מכירה שלושה זוגות כאלה, בעצם... ארבעה!. בכולם יש צד שאוהב יותר (בכולם זה הגבר, מעניין...) והחיים המשותפים טובים מאוד כי יש הסכמות על איך לחיות אותם.
יש פה איזו הנחה שלהישאר במסגרת הנוכחית זה כמו להסתפק במועט, ולכן זה מקטין. אבל מי אמר שזה חייב להיות ככה?
וכמובן שתמיד אפשר להיפרד. פשוט במצב שבו יש קושי כלכלי גדול זה לא כל כך טריביאלי לקום וללכת. לפעמים עדיף להוציא את המיטב ממה שיש ולחפש פתרונות מחוץ לקופסה, תרתי משמע.

אם מישהו היה מצפה ממני באופן קבוע להתנהגות אוהבת שהיא ממש לא בדי.אן.איי שלי, כנראה שבסוף הייתי פשוט מגיעה למסקנה שאני לא אוהבת אותו
כל מילה!
והציפייה הזו לא חייבת לבוא רק מבן הזוג ולערער על חוויית האהבה שלנו. היא יכולה גם להיות תולדה של חברה שמחליטה עבורנו איך אנחנו מתנהגים כשאנחנו אוהבים ומהי אהבה, בניגוד לחוויה האותנטית שלנו.

חייבת לשתף פה משהו. ישבתי לפני איזה שבועיים בשולחן במסעדה. לידי שני בחורים צעירים יחסית, בטח פחות משלושים. האחד משתף את השני בקשייו עם חברתו, שאותה הוא מאוד אוהב ומאוד רוצה. היא לא מרוצה ממנו. השני, בלי להתבלבל, מנחה אותו ממש ברמה של לשים לו מילים בפה, מה הוא צריך להגיד לה כדי להיתפש כרציני, מחוייב, אוהב, רגיש וכו'...
ממש שיעור כזה "איך להתמודד עם הציפיות והדרישות המשונות של נשים".
הראשון בולע את הדברים בצמא. ברור לגמרי שככה בדיוק הוא רוצה להיתפש רק שאין לו את המילים והמניירות הנכונות. וחשבתי לי... אלוהים ישמור... למה הדבר הזה מתרחש בעצם? ואיך יכול להיות שהקודים כל כך חזקים עד שגבר צעיר אחד צריך להנחות את האחר מה לעשות ומה להגיד כדי לצאת בסדר, למרות שברור לגמרי שהוא כנראה בסדר וגם רוצה להיות כזה.

בחברה שלנו יש דרכים מאוד מאוד ברורות להיות אוהב ולא בלתי סביר בעיניי שמי שהוא אחרת יפקפק באהבה שלו. זה לא אומר כלום על שני בני הזוג המדוברים, אבל זה כן אומר משהו כללי על החברה שלנו שעשוי להיות רלבנטי כחומר למחשבה.

לפעמים עדיף להוציא את המיטב ממה שיש ולחפש פתרונות מחוץ לקופסה, תרתי משמע.

אני חושבת שמוצלחות הפתרונות הללו היא אשליה במידה רבה. כמובן שבאופן כללי עדיפה הפתיחות על השמרנות במצבים שבהם מסגרת מקובלת יחסית היא לא אפשרית. אך מעטים הם המצליחים לעשות זאת. כדי לשגשג בתוך מסגרת שמנוגדת לחינוך ולציפיות שגדלנו עליהן וכו' צריך להיות טיפוס די מיוחד. זה כמעט לא דבר שאפשר להטיל על מישהו, אלא יכול לנבוע רק מתוך נטיה עצמית לייחודיות. באמת הרבה פעמים מי שמציע את זה זה מי שחי בתוך מסגרת מקובלת מוצלחת.

אני מכירה שלושה זוגות כאלה, בעצם... ארבעה!. בכולם יש צד שאוהב יותר (בכולם זה הגבר, מעניין...) והחיים המשותפים טובים מאוד כי יש הסכמות על איך לחיות אותם.

אני הרבה יותר אוניברסליסטית ממך, ומצד שני אולי צריך לחוות מצב כזה. לחיות באופן קבוע בתור הצד שאוהב יותר ונאהב פחות זה לא מוצלח לנפש ולשגשוג. זה מעמיד את מי שנאהב פחות במעמד נחות באופן קבוע. ברור שאפשר לשרוד את זה ואולי בצורה מוצלחת, אבל זה לא חיים טובים רגשית בעיני.

אני לא מספיקה לענות... מקווה שהיום בערב יתפנה לי קצת זמן.

בינתיים רק אגיד שהשיח כאן עוזר לי לעשות זום אאוט מצד אחד, ומצד שני, לחדד לעצמי מה בדיוק אני רוצה מעצמי

מבולבלת יקרה,
בשל חוסר זמן או סיבה אחרת, קראתי ברפרוף רק את העובדה שבעלך אמר שהוא לא אוהב אותך ואז את יתר ההודעות. הכותבות/ים פרשו כל מיני נקודות מבט, ואז חזרתי להודעתך הראשונה וקראתי באופן מעמיק. ולפתע נראה לי שמרבית הדיון מתעלם ממה שכתבת:
אני אוהב אותך לפרקים. ובשאר הזמן מנסה להתנהג כאילו מאותו המקום, אבל גדול עלי כבר
_הוא לא מעוניין לפרק את החבילה לגמרי.
הוא צייר את התמונה האידיאלית שלו:
אנחנו חיים כמשפחה
הילדים והילדות בבית יציב
אנחנו בחברות טובה (לדעתו חסר לנו בתחום החברות, ועליה צריך לעבוד)
ממשיכים בהתנהלות היומיומית כרגיל
מיניות - כשמתחשק לו* (ולא בתדירות שאני רוצה/צריכה)
ו, הכי הרבה, אני לא בהמתנה אינסופית שהוא יביע אהבה (שלא מרגיש), ואני אסתפק בהבהובים שצצים (ואולי, אולי אולי אפילו יתרחבו בעתיד)
והוא בנינוחות להיות הוא, מבלי שידרש לתת יותר ממה שהוא יכול לתת, ומבלי להרגיש לא-בסדר בגלל זה._

אני לא חושבת שהבעיה היא הפער בציפיות. כלומר, כמובן יתכן שיש לך ציפיות לא ראליות שאינן מתממשות, אבל זה לא נקרא לי כך. ידעת מההתחלה שזה לא "big true love". אני מנחשת שבגלל שחוסר האהבה שלו בולט, את מנסה כל הזמן לקבל עוד ועוד חיזוקים ואישורים. כמו כל צורך שלא מתמלא, הוא רק גדל ומעמיק. אני מתארת לעצמי, שלו היית בטוחה באהבתו- לא היית צריכה לשמוע מילים, או ליטוף או התכרבלות. כשהצורך ממולא, הוא מפסיק להיות צורך.
בהחלט אפשרי שיש לך צורך גבוה משל אחרים למגע או חיבה. וגם זה בסדר. ועם שותף- כמו שהוא רוצה לראות בעצמו- אפשר לדבר גם על הצרכים השונים ועל ההתחשבות בהם. להגיד שמי שמבקש את זה זו התעללות- זה זילות של המילה התעללות. לאור דפים רביםבאתר העוסקים בהתעללות, הייתי מבקשת ממי שכתב זאת שיחשוב על ניסוח אחר.

_כשאני מבקשת - אני מקבלת גלגולי עיניים
(בדברים הקטנים: תוריד מים אחרי פיפי כי זה ממש מסריח לי להיכנס לשירותים כשהמים שם כתומים, ובדברים הגדולים: להימנע ממילים שחוסמות אותי להקשיב לך בזמן מריבה, להפסיק להיות בביקורת אינסופית על *מי שאני_
להרגשתי, זו לא שיחה שמנסה לבדוק מה אפשר לעשות ביחד במצב זה, אלא הכרזה על מה שמתאים לו, איך לו יהיה טוב. אני לא רואה פה בכלל אכפתיות, שהכרחית כל כך לחברות, התחשבות, ניסיון לשיתוף. אני לא שותפה לאמירות פה: "אמר את האמת. הידד לו." האמת העירומה היא לא קדושה, אם בדרך היא רומסת ופוגעת בשותפה שלך. אפשר לנסח אחרת, לעדן, לשאול לרצונך ולדעתך.
שמעתי כבר מכמה זוגות שהתגרשו או עמדו להתגרש שצד אחד אומר שבעצם הוא אף פעם לא אהב וזה אף פעם לא היה ממש טוב. חלקם נשואים 18 שנים + כמה שנות חברות לפני. ואני לא מאמינה לזה. אני חושבת שהרגש הנוכחי צובע מאוד גם את העבר. כי אני זוכרת אותם מדברים בצורה מאוד שונה לפני. כמו כן, אהבה לאורך שנים רבות היא לא סטטית. "פעם תורי לאהוב ופעם תורך", כמאמר השיר זה משפט מאוד אמיתי וחף מהקיטשיות שאוהבים לתאר בה שנות נישואין ארוכות.
אז לבוא ולומר לזוגתך משפט כזה- זו אכזריות, בעיני. זה מתוך רצון לפגוע, ולא מתוך רצון לפתור. יודעת מה? אפילו אם המילים נכונות עובדתית, זה עדיין גועלי לומר זאת בפנים. תהיה בן אדם, קודם כל. יושב מולך בן אדם.

לאף אחד מהם אין ציפייה להיות אהוב על ידי השני באהבה רומנטית, או להנות מיחסי מין עם הצד השני. זו אחריותו של כל צד להשיג לעצמו מה שהוא צריך ממקורות אחרים וזה מוסכם על שני הצדדים.
אני מעיזה להציע, על אף שלא עמדתי במצבך, שנכון לבדוק מה מתאים לך. הועלו פה מספר אפשרויות. אני רחוקה מלתמוך במבנה משפחתי מסורתי. אני לא חיה בו בעצמי. אבל לדעתי, בינתיים, במקרים שאני מכירה, עוד לא נקרתה בדרך של איש מהם אהבה גדולה שרוצים בשבילה לפרק את החבילה ולהתחיל ממש מחדש. לא בכדי. אני מבינה את הרציונל הכלכלי. אבל אני חושבת שלא נעשה שם cut אמיתי, ולכן אף אחד לא ממש הצליח למצוא זוגיות אחרת. הם חיים במין לימבו כזה. איך מרגיש צד אחד, כאשר האקס מגיע הביתה עם פרטנר אחר? איך זה לילדים?
אני חושבת שמוצלחות הפתרונות הללו היא אשליה במידה רבה._ גם אני. _אין ואקום
ואם הוא יתאהב באחרת, ופתאום הליבידו שלו יעלה. וממך מצופה להסתפק במועט? המקרים שתארתי לעיל, שטענו ש"אף פעם לא אהבו", באמת הגיעו גם לבגידות.

הוא לא מעוניין בטיפול זוגי כי "טיפול זה בשביל להתחיל לדבר, והנה, אנחנו מדברים"
נשמע שהוא מדבר. לא דיאלוג. אלא take it or leave it זו שוב התחמקות והרצון- הדי ילדותי- לקבל מה שמתאים לו מבלי להתחשב בך. ולכן זו הקטנה והרעלה. על אף שלא קראתי כאן על התעללות שיטתית ומכוונת, וממילא אני לא מומחית בתחום, זה משפט קלאסי של מתעללים, כשמציעים להם טיפול זוגי.
כתבתי הרבה. אם הגעת עד לכאן, אני מסייגת שאני לא מכירה את התמונה המלאה של חייכם. ונכון בעיני כן לשבת עם עצמך ולחשוב מה מתאים לך. אין דרך אחת נכונה, אבל חשוב שתבחרי בכל דרך שהיא בעיניים פקוחות. ובעיקר שאת תבחרי בה, ולא אף אחד אחר.

כדי לשגשג בתוך מסגרת שמנוגדת לחינוך ולציפיות שגדלנו עליהן וכו' צריך להיות טיפוס די מיוחד. זה כמעט לא דבר שאפשר להטיל על מישהו, אלא יכול לנבוע רק מתוך נטיה עצמית לייחודיות. באמת הרבה פעמים מי שמציע את זה זה מי שחי בתוך מסגרת מקובלת מוצלחת.
וואו קור את. לא חשבתי על זה. זה ממש מדוייק.

טלי, בנזוגה של מבולבלת אמר שהוא כן אוהב אותה: ״אני אוהב אותך לפרקים.״
לא ברור לי למה ״לפרקים״ מתפרש כ-״לא״.

יש אנשים שמסוגלים לעשות כמה דברים ביחד, לשים לב לכמה דברים באותו הזמן, לחוש אהבה גדולה בזמן שהם מרוכזים במשחק כדורגל גורלי. ויש אנשים שעסוקים רק בדבר אחד בכל רגע נתון.
אדם מהסוג השני, גם אם הוא אוהב מאוד, לא יוכל להביא את האהבה בזמן שהוא מרוכז במשהו אחר. לא כי הוא לא אוהב, אלא כי זו המגבלה המובנית שלו.

לפי מה שמבולבלת ציטטה מבן זוגה, הוא אוהב אותה ורוצה לחיות איתה בטוב. זה לא אומר שאין בעיה, אבל הבעיה היא לא חוסר אהבה.

הוא רוצה שקט תעשייתי
הוא רוצה שלא יגרמו לו לעשות דברים מכבידים שאגב כלל לא קשורים לאהבה, הם קשורים לשותפות.
את רוצה לשמור על הקיים, די ברו רמאיך שאת כותבת, שאת נמצאת ברעידת אדמה נפשית אבל מחזיקה קרוב קרוב כי את אל רוצה שמשהו פה יתפרק, את כותבת מאוד מאופק ביחס למישהי שקיבלה בשורות כאלה

מה שאני הייתי עושה במקומך וזו רק אני, ומציעה לך בכלל לקרוא הכל וללכת עם הדברים כמה ימים ולא לחשוב שמה שכתבה זו נכון ומה שכתבה אחרת נכון פחות.
תקראי תקחי כמה ימים ועוד כמה ימים ותני לדברים לשקוע, להכל, לדברים שאמר, לקולות שלך שישתנו כמה פעמים בזמן הקרוב, ולקולות האחרים שכתובים כאן.

ואז תראי מה נראה לך הכי נכון.

לא קללפרק, לא רק בגלל הילדים אלא כי זה כרוך בכל כך הרבה קושי ואתגרים. גם כלכלית גם פיזית ובוודאי מנטלית. גם להיקרע בתוכך גם להתמודד עם סביבה שבדר כמעצבנת, וגם להתמוד עם הילדים שצריכים להבין מי נגד מי.

מנגד גם להשיאר במצב הזה בתנאיםש הוא מציב לך לא הגיוני. יש שותפות ויש אהבה ואם הוא אל אוהב יופי, אבל שיהיה שותף. לבינתיים. עד שתתאפסי, עד שתלכי לעורכת דין ותשמעי על הזכויות שלך. רק שיחה אחת. והכל בשקט, בלי לאיים ובלי לומר לו ולו לרגע.
בדברים האל התמיד טוב לדעת מראש מה לעושת.

תראי את קייטי הולמס, עשתה "ויברח" לטום קרוז אחרי שדיברה עם עורכי דין, העבירה כסף מחשבונם המשותף, העבירה נכסים על שמ,ה דאג הלמוסודת חינוך לילדים ובוקר אחד קמה והלכה.

לא יודעת אם תגיעו לשם, אבל את חיבת ידע.

כי הוא הציב פה כמה אמירות קשות שהן אל בגדר אמירות, זה שהוא אומר לך שהו אלא רוצה לפרק זה נחמד, וזה היום. מחר זה יכול הלשתנות, בוודאי כשכבר מדברים על חוסר האהבה, אז בצעד הבא יהיה לגיטימי לתת לו להתפרפר עם אחרות ובשלב הבא לא לחזור בלילות.. סתם אומרת.

אני אבל כן הייתי לוקחת אחור הועושה 3 צעדים:

לוקחת כמה ימיםש בו עלעכל, להקשיב להכל מהכל, לדמיין סיטואיצות של חיים בנפרד או ביחד באופן שבו השותפות רק מיתדרדרת (כי זה מה שקורה כשצד אחד לא באמת רוצה להיות שם ואל יעזור כלום)
הולכת לפגישה עם עורכת דין, את יכולה גם לבדוק אפשרות לפגישה ראשונה ללא עלות או דרך הסיוע המשפטי (להגיש טפסים ויחזרו אלייך). תקבלי הסבר על מה ייצא לך מפרידה. זה לא נכון שבכל מקרה יהיו לך תנאים טובים זה ממש לא נכון. תלוי כמה הוא משתכר, תלוי כמה הו איהיה מעורב בגידול שלהם (היום נוטים להקל על האב בתשלומי מזונות אם הוא לוקח את הילדים זמן רב יורת המקובל), זה תלוי ביכולת ההשתכרות שלך ותלוי בגיל של הילדים .
תבררי בפורומים של חד הוריות/יחידנית על ההטבות שיגיעו לך והיה אם.
תפרגני לעצמך ערב עם חברה, מסיבה, מפג שמשפחתי לבד בלעדיו ובלי הילדים בשבועייםה קרובים. משהו שיעשה לך טוב.

כל המידע ואגירת המידע זה לא אומר שתלכי מחר בבוק רלהתגרש, זה אומר שאת יודעת בפני מה את עומדת. מה שהוא אמר לך זה לא רק, בואי שחרריממני התעסוקיות בבית ונמשיך כך ללנצח. הוא זרק פצצה והבקשה הראשונה שלו היא שתתאפסי, בהמשך כאמור בודאות המצב יתדרדר. בוודאי כשהו אאל נותן לך משבהו בתמורה. כשמישהון באמת רוצה הלילחם על הקיים, הוא מציע שתלכו לטיפול זוגי, לנופש, מציע שתקיימו יחסים פתוחים (בחיי שזה נשמע יורת הגיוני, שלחלשחרר אותוואותך), אבל לא. הוא רוצה נסיגה חד צדדית. שאת תמשיכי לתפקד כאמא והוא כאב, ואת הצרכים שלך כאישה אל תפילי עליו.
זה מה שהוא אומר. וכמו שכתב הפה יפה - אף אחד אל נשאר בואקום. תיכנס מתישהו צלע שלישית.

אז קודם, מידע ידע, קצת נשימה עמוקה ובילוי עם חברות .
אחרי זה כן הייתי ממליצה לכם ללכת לטיפול זוגי אולי יש החזרים מהמושלם, אני כמעט בטוחה שיש. כי הוא אמר. ואולי כולנו בונות טילי טילים ובפועל הו אחווה משבר, חוו הספקות, חי בעצמו בקונפליקטים שלא קשורים אלייך, בסוג של דכאון מז'ורי כךש הכל נרא הלו תפל את שאת תובתע ממנו כל מיני מתפרשת כלא אהובה. לא יודעת, אולי. הנחרצות שלו נחמדה ובכל זאת.
כן הייתי מתעקשת על טיפול זוגי. לא ממקום של- אולי אתה טועה, אלא ממקום של, שמעתי אותףך, איזה יופי, אני אל חושבתש אני מסוגלת לחיות בתנאים כאלה באופן שציינת, ולכל הפחות ניתן צאנס לפתוח אתה דברים בטיפול. טיפול זה לא ר קלהתחבר, בטיפול מוצאים דרכים להגיע למקומות לא מודעים עבורינו, בוטיפול יש מרחב לפתוח חרדות, מה שלא עולה ביומיום יום, ובטיפול יש צד שלישי שמאפש רלהגיע להבנות שונות מ"ההסכם" המטופש שהוא בנה לך...

בהצלחה

זה מצב לא פשוט, אבל אני אישית לא שמעתי פה רוע או משהו אחר שמקדם הקטנה של אחד הצדדים.
לא רמזתי חלילה לשום רוע שלו. לא התכוונתי שהוא מקטין אותה, אלא שהיא עלולה להקטין את עצמה בוויתור מפליג מדי שסותר בדיוק את הצמיחה החדשה שלה.

_עכשיו השאלה היא רק איך לא מתעקשים לקבל מה שאי אפשר ומוודאים שצורך חשוב כל כך מסופק. זה יכול להיות מחוץ ליחסים האלה או במקביל אליהם.
הבעיה שלי היא עם המחשבה שאם היא תישאר בפנים היא בהכרח תהפוך להיות מוקטנת. זה ממש לא מתחייב. כאמור, אני מכירה שלושה זוגות כאלה, בעצם... ארבעה!. בכולם יש צד שאוהב יותר (בכולם זה הגבר, מעניין...) והחיים המשותפים טובים מאוד כי יש הסכמות על איך לחיות אותם._
ואם אין הסכמות?
אם אצל אחד הצדדים, עצם הרעיון יוצר תחושת התנגדות עזה? האם כל התנגדות כזו יש לפרק? עד כמה יעסוק הצד המתנגד בפירוק ההתנגדויות שלו, כדי לרצות צד אחר?

יחסים פתוחים, או פוליאמוריים, או monogamish כמו שהתחילו לקרוא לזה, הם ממה שהבנתי עסקה לא רעה בתנאים האלה:
א) כששני הצדדים חשים באותו הצורך (ולא אחד פורח ואחד עובד על ההתנגדויות שלו).
ב) כשהקשר נינוח ויש בו אהבה וביטחון, אבל חסר "פלפל" באופן שלתפיסת הצדדים עלול להביא לדעיכה אטית.

כאן יש אישה שהבינה שהיא פחות פרטנרית ממה שהיתה רוצה להיות. שיש לה פחות פרטנר ממה שהיא שואפת שיהיה. יש פה קשר של 5 שנים שלא פוצח והנחות היסוד שלו התערערו. עדיין הן מתלבנות. להציע לה (ולו) פרטנר צדדי, לתפיסתי זה קצת להוסיף הפרעת קשב במקום שבו יש (עדיין) לנשום ולראות צלול.

כשהקשר נינוח ויש בו אהבה וביטחון
את צודקת. כל הזוגות שמקיימים קשרים פתוחים או פוליאמורים ששמעתי עד כה, עשו זאת מתוך קשר חזק ואוהב. יותר מזה, בתקופות פחות טובות בקשר, כמו שיש לכולם, הם נמנעו מקשרים נוספים. כי זה צריך להיעשות כאשר שני הצדדים חשים באותו הצורך ובאותו הביטחון.
גם אני הייתי מתעקשת על טיפול זוגי. לפחות כמה פגישות. יש מרכזים עירוניים ובמועצות שזה כמעט ללא עלות (50 ש"ח למפגש, משהו כזה).

ארבעת בזוגות שאני מכירה שמקיימים קשר כזה בחרו בכך משום שהקשר שלהם לא היה מספק, אבל בגלל ילדים וכסף הם לא רצו לפרק את הבית. זו לא פוליאמוריה כי מלכתחילה אין אהבה מי יודע מה... זה משהו אחר.

ציל צול, את תארת זוגות עם הסדר שונה מאוד מפוליאמוריה. את תארת זוגות פרודים/גרושים, שמסיבות כלכליות חיים תחת אותה קורת גג. הם לא בני זוג שמקיימים קשרים עם אנשים נוספים. הם שותפים בדירה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

את תארת זוגות עם הסדר שונה מאוד מפוליאמוריה. את תארת זוגות פרודים/גרושים, שמסיבות כלכליות חיים תחת אותה קורת גג. הם לא בני זוג שמקיימים קשרים עם אנשים נוספים. הם שותפים בדירה.

את יודעת כמה כאלו יש? כמה אנשים שפשוט חיים את שגרת יומם בבית משותף. מקבלים בהבנה שאת מה שהבטיחו להם בקדימון לא יהיה בסרט?
ובעצם, מי חשב שכך יהיה? הרי החיים מורכבים, מלאי פיתולים ושינויים. אנשים משתנים. דעות משתנות. רגשות משתנים....

האם זה רע או טוב לחיות ככה לפי מודל ששונה מהמודל שהוא השאיפה?
שאלה טובה ומרתקת אבל מוסכם שהתשובה שונה מאדם לאדם מזוג לזוג ואינה אוניברסלית
כל פתרון החל מלשמור על המסגרת, לגדל ביחד את הילדים בחברות טובה ועד פרידה הוא לגיטימי.

לכן, ההצעה הטובה ביותר שהוצעה כאן היא לעצור. לחשוב. להבין
מה בעצם קרה כאן?
מה אני יכולה לעשות במצב החדש שנוצר?
מה מתאים לי?
מה טוב לי?
מה טוב לילדים שלנו?

שליחה על ידי תמי* » 21 אפריל 2018, 21:10

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חושבת שהפואנטה בדברים של צלצול היא בדיוק על רקע העובדה שהרבה זוגות אכן חיים בפועל בבית משותף בלי אהבה גדולה.
הענין הוא שבמקרים רבים לא מדובר בלקבל בהבנה את המצב הזה ולהסכים עליו יחד במודעות, אלא להיפך. לחיות בתסכול, בטינה, כשכל אחד מבני הזוג רוצה דברים שהוא לא מקבל.
ההצעה של צלצול היא לא לתת לזה לקרות. להיפך, לייצר הסכם ברור של שותפות מוגבלת עם כללים ברורים והסכמות מודעות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מצאתי את עצמי נמנעת מלהיכנס לכאן, כי נשפכו פה המון מילים, שחלקן הגדול ממש פגע בי, ופשוט לא היה לי אנרגיה לכתוב, להסביר, לבאר..

המצב,כמובן, הוא הרבה הרבה יותר מורכב ממה שמוצג כאן, ולא בטוח שמתאים לי להכניס אתכם פנימה, כלכך עמוק.

הרקע שלנו כאינדיווידואלים, עוד לפני שנכנסנו למערכת היחסים הזאת, מורכב כשלעצמו:
הוא מגיע משפחה של אב אלים ואלכוהוליסט ואמא שחיה בללה-לנד - ההנחתה הזאת של "אני לא אוהב אותך" הגיעה בנפרד-אבל-באותו-הזמן של ניתוק שהוא יזם מההורים שלו.

אני מגיעה ממקום מאוד מודע למשפחה הגרעינית שממנה הגעתי, וכשנפגשנו הייתי קצת אחרי לידה של הילד הראשון שלי. הוא ידע שהוא נכנס למשפחה, וגם ידע בדיוק את הקו ההורי שלי

_אני לא חושבת שהבעיה היא הפער בציפיות. כלומר, כמובן יתכן שיש לך ציפיות לא ראליות שאינן מתממשות, אבל זה לא נקרא לי כך. ידעת מההתחלה שזה לא "big true love". אני מנחשת שבגלל שחוסר האהבה שלו בולט, את מנסה כל הזמן לקבל עוד ועוד חיזוקים ואישורים. כמו כל צורך שלא מתמלא, הוא רק גדל ומעמיק. אני מתארת לעצמי, שלו היית בטוחה באהבתו- לא היית צריכה לשמוע מילים, או ליטוף או התכרבלות. כשהצורך ממולא, הוא מפסיק להיות צורך.
בהחלט אפשרי שיש לך צורך גבוה משל אחרים למגע או חיבה. וגם זה בסדר. ועם שותף- כמו שהוא רוצה לראות בעצמו- אפשר לדבר גם על הצרכים השונים ועל ההתחשבות בהם. להגיד שמי שמבקש את זה זו התעללות- זה זילות של המילה התעללות. לאור דפים רבים באתר העוסקים בהתעללות, הייתי מבקשת ממי שכתב זאת שיחשוב על ניסוח אחר._

_יש אנשים שמסוגלים לעשות כמה דברים ביחד, לשים לב לכמה דברים באותו הזמן, לחוש אהבה גדולה בזמן שהם מרוכזים במשחק כדורגל גורלי. ויש אנשים שעסוקים רק בדבר אחד בכל רגע נתון.
אדם מהסוג השני, גם אם הוא אוהב מאוד, לא יוכל להביא את האהבה בזמן שהוא מרוכז במשהו אחר. לא כי הוא לא אוהב, אלא כי זו המגבלה המובנית שלו.
לפי מה שמבולבלת ציטטה מבן זוגה, הוא אוהב אותה ורוצה לחיות איתה בטוב. זה לא אומר שאין בעיה, אבל הבעיה היא לא חוסר אהבה._

בדיוק בדיוק זה.
שני הציטוטים משלימים אחד את השני.

באמת נראה לכן שאני כל הזמן מתלוננת על הצורך/רצון שלי באיזושהי חיבתיות?
ממש לא.
הוא מתייחס לפעם אחת, לפני שנתיים, שבאיזושהי שיחה מלב-אל-לב זיקקתי ושיתפתי את הדרכים שיעזרו לי ויקלו עלי לספוג את התקפי הזעם שלו

לא הגיוני לי להיות בעמדת-ספיגה בכל פעם שהוא בהתקף זעם, מבלי שיש לי איזשהו משהו להאחז בו.
גם כי הוא אומר דברים ממש פוגעים, וגם כי הוא יכול שלושה-ארבעה ימים להיות חזק במקום כועס/פגוע/ילדי, מבלי בכלל לחוש שביב-בדל אהבה/חמלה כלפי מה שקורה בבית - כלפי, כלפי הילדים..כלפי הבית עצמו (נניח: הוא לא יסדר/ינקה/יארגן שומדבר. יתחפר בתוך עצמוו ובגיטרה, יגיב לילדים רק כשהם פונים אליו, לא יהיה זמין לשיח אפילו "מעל פני השטח" מולי על ענייני יומיום)

והוא בהחלט מסוג האנשים שיכולים להתמקד כל פעם במשהו אחד...וקצת כמו ילדים, לא יכולים להחזיק שני דברים בו זמנים (אני גם נעלב, וגם אוהב. אני גם כאוב בעצמי וגם חומל עליה. אני גם עצבני מהעבודה וגם רואה את הקושי שלה...אין לו אף אחד מהם)

בכל מקרה,
בזמן הזה, לקחתי צעד אחורה, ושמתי.
יזמתי עוד שיחה איתו, הפעם דאגתי שזה יהיה כשהוא במקום טוב עם עצמו.
הוא הבהיר שזה שהוא "לא יכול להביע חיבה בצורה שבה את מבקשת", זה לא קשור לזה שהוא "לא אוהב אותך בצורה כזאת", ולא שלא אכפת לו ממה אני מרגישה.
לטענתו, חוסר-היכולת-להפגין כלפי חיבה (פיזית/מילולית) קשור למשהו בילדות שלו, אזשהו חסך

וואלה, יופי. לך לטיפול.
לא מוכן בינתיים. חושב על זה.

ולא, גירושין, לא באים בחשבון כרגע מבחינתי, כי יש לאן להתקדם מכאן (כרגע הביע נכונות ללכת לטיפול זוגי, אבל הלוגיסטיקה - עלי. לכי תמצאי מטפל/ת באיזור, שאיכשהו לא תהיה/יהיה ביקורטי/ת לחנ"ב, גם שתהיה במחיר שנוכל לעמוד בו (נניח עד 300 ש"ח. כל מי שבדקתי באיזור לוקחת 400++) ולכי תמצאי בייביסיטר/ית לכל הג'מעה, כולל הקטנטוש שלא נפרדנו ליותר משעה מאז הלידה, שבדיוק בשלב ההתפתחותי הזה של אני-עדיין-יונק-הנקה-מלאה-אבל-מספיק-אקטיבי-כדי-להפריע-במפגש)

אז כרגע אני מחזיקה חזק באמונה שזה משהו שצף אצלו ולא בהכרח קשור אלי (נניח - ענייני המשפחה שלו והדברים שצפים לו מול אמא שלו)
ובנוסף אני באמת אוהבת אותו, באמת מעריכה אותו. באמת רוצה להיות שם בשבילו.

לפתוח מערכת יחסים זאת גם לא אופציה.
כאילו, זאת הייתה יכולה להיות אופציה, אם היינו במקום בטוח (הוא, מבחינתו, אגב, במקום בטוח. הוא מרגיש אהוב ועטוף)
אבל (ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה, כי הייתי בעברי במערכות יחסים פוליאמוריות) אם הוא יתאהב במישהי, אני...לא יודעת. לא רוצה להיות שם.
לא רוצה להיות חלק מזה. כואב מדי.
אין לי בעיה לחלוק כשיש לי משו, יש לי בעיה לראות מישהי אחרת מקבלת משהו שאני כמהה לו, ולא ניתן לי.
למה שאני אציב את עצמי במקום הזה בכלל?
בשלב זה של חיי, מעדיפה לא לפתוח את זה כאופציה בכלל. לא לדמיין את זה.
גם אם זה אומר להיפרד.

אבל זה רחוק מאיתנו, כי לי, אין שום אנרגיה לפזר במערכת יחסים נוספת, והוא לא זקוק לזה בכלל...חלילית תארה את זה מדוייק:

כאן יש אישה שהבינה שהיא פחות פרטנרית ממה שהיתה רוצה להיות. שיש לה פחות פרטנר ממה שהיא שואפת שיהיה. יש פה קשר של 5 שנים שלא פוצח והנחות היסוד שלו התערערו. עדיין הן מתלבנות. להציע לה (ולו) פרטנר צדדי, לתפיסתי זה קצת להוסיף הפרעת קשב במקום שבו יש (עדיין) לנשום ולראות צלול.

אני מבקשת להפסיק את השיח על פוליאמוריה ופתיחת מערכת יחסים. זה כלכך נורא בשבילי כרגע, לא זקוקה לזה כאן.
יש מספיק דפים להתדיין בפן התאורתי של זה.
הייתי שם, חייתי את זה.
לא רלוונטי למערכת היחסים הזאת, לא כרגע.

מנסה להבין עם עצמי מה אני כן צריכה מהכתיבה כאן..

אני חושבת שעצם ההעלאה של דברים על הכתב מועילה לי,
וכן הייתי רוצה לשמוע דברים שאולי לא חשבתי עליהם

ותעשו לי טובה?
להגיד שאני מתעללת בו כי אני מבקשת הפגנת חיבה כלשהי זה פוגע. ממש.
כי גם כשהוא בהבהוב אהבה?
בשניה שמשהו מעיב - ההבהוב נעלם.

אחרי שבועיים של ריחוק, וחוסר מגע, וחוסר חיוך, וחוסר חיבה.....חיבוק אחד לא מספיק.

להגיד שאני כופה מין זה מזעזע.
אני לא כופה מיניות.
להפך.
מאישה עם מיניות פעילה, עשירה, מאישה שמיניות היא חלק אינטגרילי מהחיים שלה -
הפכתי לאישה כבויה מהבחינה הזאת.
לא מבקשת, לא יוזמת, לא מזדיינת.
וכשאנחנו כבר שוכבים?
זה מתמקד בו, כמובן.
אז חיליק עם זה.

בשמת - אני לא חושבת שהוא מכין את הקרקע לפרידה, אני לא חושבת שהוא מכין את הקרקע לבגידה

אני כן חושבת שהוא איש עם ילדות קשה, הורים לא נוכחים, שצריך ללכת לטיפול

ואני כן שואלת את עצמי:
מה אני עושה כאן? למה להמשיך?

ואז עושה זום-אאוט ורואה את הילדים, והמשפחה שאנחנו, והמקום הכלכלי, והחינוך הביתי..והמקומות שכן טוב לנו, וכיף לנו, ונעים לנו.
האם לזרוק את כל הפוטנציאל החצי ממומש הזה בגלל מורכבות שכזאת?
אני כרגע נוטה ל-לא יודעת
אני ממש רוצה שהוא יסכים ללכת לטיפול כלשהו, אפילו..לא יודעת, קונסטלציה משפחתית או משהו פחות "פסיכולוגי", בשביל עצמו.
כל זאת, גבר בוגר.
כמה אפשר להתלות ב-"לא חוויתי דמות אב חיובית/חוויתי דמות אב שלילית בטירוף ואמא שלי לא הייתה שם בשבילי"?

בעע, שולחת ככה, בלי עריכה
מבולבל ולא קוהרנטי

מבולבלת יקרה,
אני שולחת לך חיבוק גדול.
בהצלחה רבה בתהליך האישי, הזוגי והמשפחתי.

רק לומר שאני מתנצלת מאוד אם משהו שכתבתי פגע או אם דיון שקידמתי לא מועיל לך.
באופן אישי, ורק על בסיס מה שאת מתארת כאן, ומתוך הבנה שבטח את הרוב עוד לא תיארת, לא הייתי מסוגלת להישאר במערכת יחסים כזאת. לא הייתי מסוגלת לשים את החיים שלי ואת האושר שלי בהמתנה עד שהאיש שלצדי יחליט לסדר את הצד שלו. המחוייבות שלו כלפייך, לדעתי, מאוד מאוד נמוכה. וזה שהוא מניח לפתחך את מה שהוא בפירוש צריך לעשות בעצמו זו תקלה ענקית בעיניי שמעידה על הרבה מאוד דברים ואף אחד מהם לא חיובי.
לו היה מביע רצון ונכונות ועשייה ורק היה נשאר לחכות שזה יפעל את פעולתו - כן הייתי נשארת. במצב שאת מתארת חסרים הרבה דברים בשביל שהייתי מסכימה שהחיים שלי יחכו לחיים של מישהו אחר.

אין לי להציע משהו מעבר לזה ואני גם לא בטוחה שזה מועיל לך, אבל זה נכתב מהלב, מתוך הבנה שאת חווה דברים קשים ומתסכלים מאוד, ויש לי רק את דעתי כרגע. אני פשוט מאחלת לך בכל לבי אהבה, חברות, שותפות ושמחה אמיתיים וקבועים. זה מה שמגיע לכולנו, ואת כבר בשלב שאת מזהה היטב שאת לא מקבלת מה שמגיע לך. מה שתיארת לא מייצר אצלי כקוראת ציפייה או הנחה שזה עתיד להסתדר בקרוב.

חיבוק חם אליך

גם אני בדעה שאם הוא מטיל עלייך את כל האחריות ללוגיסטיקה של הטיפול הזוגי ובכלל... זה לא נשמע שהוא ממש רוצה/ מחוייב לטפל במה שמפריע לך.
במה שמפריע לשניכם בעצם.

בסוף את תמצאי את הדרך הנכונה עבורך.

מה שהכי בולט לי במה שאת כותבת זו ההסכמה שלך להצטמצם לכל כך מעט. אני יכולה לדמיין את עצמי נופלת לקשר כזה ומגנה עליו , ונאבקת עליו. לשמחתי הרבה את השיעור שלי קיבלתי לא בנישואין והיום אני מאוד מתרחקת מקשרים שכאלה. אני לא חושבת שמשהו טוב יכול לצמוח מזה. זה קצת כמו לרדת לשוליים וביום שרוצים לעלות חזרה לגלות שאת יותר חלשה , יותר מבוגרת ויותר עמוק בבעיות. אני מניחה שגם אני במקומך הייתי מגיבה ונשמעת כמוך. מהצד בא לצעוק לך תברחי!

שליחה על ידי מאי* » 24 אפריל 2018, 15:12

אני גם הייתי באלה שהביעו דעה שצורות האהבה שהוזכרו בפוסט לא היו מתאימות לי - מהפוסט הראשון ממש לא היה ברור שזו דוגמה שנתת לו פעם והוא מזכיר אותה כל הזמן, כמו שאת מציינת עכשיו.

על פי מה שכתבת עכשיו? יש לו המון עבודה של טיפול אישי לעשות, לא יודעת אם במקביל או בנוסף לטיפול הזוגי. אבל הייתי נרתמת להיות אחראית ללוגיסטיקה רק אם ברור שהוא במשבר אישי אמיתי ועמוק ששם אותו בסטטוס של חולה - דיכאון קליני או משהו כזה. אם זה סתם המשך של התנהלות ילדותית כללית? אז לא. ממש לא.

חוץ מהכל, אני תוהה מה הוא חושב. כנראה שאת אישה מדהימה עבורו אם הוא מרגיש אהוב ועטוף למרות כל הכשלים שלו. מה יקרה אם לא ירגיש ככה? איך לדעתו יראו החיים שלו אם תפסיקי להיות זו שזורמת ומאפשרת ומבינה ומכילה? את לא חייבת לעשות ניסוי בפועל, רק להציב את השאלה בפניו, כשהוא במצב רוח יותר משתף פעולה עם שיח.

_ואני כן שואלת את עצמי:
מה אני עושה כאן? למה להמשיך?_
תשמעי, הזדעזעתי עמוקות ממה שתיארת עכשיו.
הבנאדם נכנס להתקפים פסיכוטיים למען השם 0-: ואת מצפה מעצמך לעמוד בזה ולהמשיך לקיים ככה משפחה ובית?
אני גם מסכימה לגמרי עם מי שכתבה בניק "אופיר", ואני רוצה להוסיף עוד שיקול: לא חושבת שזה בריא לילדים לגדול בתוך זה.
אם הבעיה היא כסף לחיות, אז אפשר למצוא פתרונות יצירתיים ביותר לגדל ילדים כמעט בלי כסף... (יש פה לדעתי דפים בנושא עם דיונים מראשית האתר) אבל לגדול עם אבא כזה, שמתנהג בצורה כזאת לאמא שלהם, זה - מניסיוני הרב והמר - הרסני לא רק לאמא אלא גם לילדים )-:
מעבר לזה, אני יודעת היטב שאין דבר קשה יותר לאשה שמוצאת את עצמה במצבך, להיחלץ מהביצה הטובענית והמתעתעת הזאת, שקרויה "אולי אני בכל זאת יכולה להסתדר עם זה/לשלוט בזה" (אשליה, שבזמן שאת מאמינה בה את נחלשת בלי לשים לב), "אם הכל עלי אני יכולה לדאוג לכולם" (וזה בהנחה שאת תמיד חזקה, אף פעם לא חולה, אף פעם לא באמת באמת זקוקה לו, ושאר אשליות), וכן "אולי בלעדיו יהיה לנו עוד יותר גרוע" (פחד פשוטו כמשמעו, שמחזיק יחד את כל פחדי הנטישה, חוסר הערך וההישרדותיות שלך).

מבולבלת יקרה
מה משאיר אותך איתו חוץ מהפחד?
כמובן רק אם מתאים לך לענות

מבולבלת, עצוב לי לקרוא.
מה את אוהבת בו? מתי טוב לך?

חיבוק

באמת נראה לכן שאני כל הזמן מתלוננת על הצורך/רצון שלי באיזושהי חיבתיות?
ממש לא. מאוד לא. אבל בזוגיות משותפת, או בשיתוף זוגי, האהבה או הידיעה שהוא שם בשבילך ניכרת לא בליטוף או בהתכרבלות, אלא דווקא בלקחת את התינוק, כי רואה שאת צריכה רגע, להוציא את הגדולות/ים לגינה כדי שתוכלי לישון שעה וכיו"ב.
הוא לא יסדר/ינקה/יארגן שומדבר. יתחפר בתוך עצמוו ובגיטרה
לכן, נראה לי, את מנסה לקבל אישוש בדרך אחרת. אבל אין לו. את צודקת שזה משהו שצף אצלו ולא בהכרח קשור אלי_ ולכן פחות בטוחה, מהמידע שהוספת (גם אני _הזדעזעתי עמוקות ממה שתיארת עכשיו. ), שטיפול זוגי בכלל יעיל, כי זו לא בעיה משותפת. זו בעיה שלו. לא מפתיע לשמוע על הרקע המשפחתי שלו. מסביר הרבה.
להגיד שאני מתעללת בו כי אני מבקשת הפגנת חיבה כלשהי זה פוגע. ממש.
גם לדעתי. אותי זה הקפיץ. אני שבה ו מבקשת ממי שכתב זאת שיחשוב על ניסוח אחר.

זוכרת שכתבתי שלא קראתי כאן על התעללות שיטתית ומכוונת ? ובכן--- המידע החדש שהוספת זה כבר מתחיל להישמע ככה. מצטערת. אני שומעת שאת במצב רגיש, ויודעת שיהיה לך קשה לשמוע את זה. את לא רוצה לשמוע את זה. את תתנגדי ותסבירי למה אני טועה. הייתי שם, אז אני חושבת שאני מנחשת די נכון. כמובן, זה אינטרנט פה. אולי אני טועה. בשביל הספורט, כמו שאומרים, תקראי פה קצת סימני התעללות בזוגיות ובדף מילים הורגות יומן קריאה תראי מה נשמע לך מוכר.

ואסביר, שהגעתי לחשש שיש התעללות במערכת היחסים שלכם פחות ממה שתארת על ההתנהגות שלו (שזה נורא מספיק בפני עצמו: התקף זעם_ _אומר דברים ממש פוגעים, וגם כי הוא יכול שלושה-ארבעה ימים להיות חזק במקום כועס/פגוע/ילדי_ _שבועיים של ריחוק, וחוסר מגע, וחוסר חיוך, וחוסר חיבה ), אלא דווקא התגובות שלך מראות על מישהי שנמצאת תחת מכבש התעללות רגשית(אזהרה! מה שאכתוב פה יהיה קשה לקריאה. אם את לא יכולה להתמודד עם זה כעת, בבקשה דלגי. אבל כאחותך, אני חייבת לשקף מה אני קראתי):

הדרכים שיעזרו לי ויקלו עלי לספוג את התקפי הזעם שלו
מה? מה פתאום שמישהו יצטרך לספוג דבר כזה? את מקבלת כנתון שיש לו התקפי זעם, ורק מחפשת מה יקל עליך לספוג את זה? את מבינה שיש גם אופציה שלא יהיו לו התקפי זעם? מותר לו, כמו לכולנו, להתרגז, אבל התקף זעם- בן אדם מבוגר אמור לדעת לרסן את עצמו.

יזמתי עוד שיחה איתו, הפעם דאגתי שזה יהיה כשהוא במקום טוב עם עצמו.
ההמתנה הזו לזמן הזה, ההליכה על ביצים וההתחשבנות העצמית האם עכשיו אפשר להעלות ואיך להעלות זכורות לי היטב. אולי לכן אני גם מגיבה באמוציונאליות לשמוע על אישה נוספת שחיה ככה.

ובנוסף אני באמת אוהבת אותו, באמת מעריכה אותו. באמת רוצה להיות שם בשבילו.
אין לי המילים. בשמת א מסבירה היטב למה זה רע עבורך. מוכר לי המקום שרוצה להיות מכיל ומטפל.
"כשאתה חיוור מצער
מתחפר בשתיקתך
תן לי לדבר אליך
וללכת בין צלליך
להיות איתך " שיר מקסים, אבל חאליק- המילים איומות. באמת? "יש בי כח, יש בי כח/ אל תחוס עלי /אל תפריע לקוצים שלך /לשרוט את רגלי." תטפל בקוצים שלך, אני לא שק חבטות לתיסכולייך.

_וכשאנחנו כבר שוכבים?
זה מתמקד בו, כמובן._ את אשה חכמה מאוד, זה ברור. את יודעת למה זה מאיין אותך.

כמה אפשר להתלות ב-"לא חוויתי דמות אב חיובית/חוויתי דמות אב שלילית בטירוף ואמא שלי לא הייתה שם בשבילי"?
כמה שיתנו לו.

סיפור קצת ארוך, אבל קרה לי היום, אז מספרת:
פגשתי חברה שבעבר הכרנו טוב, מאז הזוגיות האחרונה שלה התרחקנו. נפגשנו ברחוב. על רגל אחת, כל אחת ממהרת לילדיה, אני שומעת שנפרדה. בן זוגה ואבי ילדיה איש משכיל, מרשים ו"מוצלח מאוד" (על הנייר), לא מתפקד. לא מפרנס, לא מטפל בילדים, לא דואג לבית. כל הזמן יש הסברים וצידוקים. כל מיני הצעות עבודה הן מתחת לכבודו. מתחיל טיפול (באלפי שקלים) ופתאום מפסיק- כי "אין כסף". ככה שנים. אגב, אני לא חושבת שהוא מתעלל בכלל. רק מביאה פה את הפן שבו כל הזמן נתלה בכל מיני צידוקים מהעבר וההווה, ותכל'ס 9 שנים אין שום שינוי. וכמוך, היא מכילה, ומבינה ומשתדלת ומצפה שיתגבר, שיתבגר. אז היא עשתה cut. וכמובן שאין לדעת מה יהיה, אבל היא כבר לא תלויה בו ובמצבי הרוח שלו ובסיבות להם. ורווח לה. גם כלכלית, כי היא לא צריכה לסחוב גם אותו על גבה.
זהו. יצא לי קצת לוחמני. בגלל הפלטפורמה, אני מסייגת שכמובן שאין לי את התמונה המלאה ואני לא יודעת מה יתאים לך. אבל אני מפצירה בך לחשוב מה מתאים לך .

לא יודעת למה משפטים שלמים יצאו מודגשים. מקווה שהסך הכל יצא ברור

שיניתי גם מ פלונית אלמונית לניק שכתבתי בדפים אחרים, ואולי תביני טוב יותר את דברי כך.

_מבולבלת יקרה,
אני שולחת לך חיבוק גדול._

בסוף את תמצאי את הדרך הנכונה עבורך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_{נשימה עמוקה}

אני מוכנה לקבל את זה שיש במערכת היחסים הזאת אספקטים של מערכת יחסים מתעללת.
מה ז"א "מוכנה לקבל" - ברור לי שאני שם, במקום מסויים (!)
זאת לא פעם ראשונה, וגם לא שניה שלי באתר, מכירה לפרטי פרטים את הדפים של בשמת ואת "מילים הורגות".

ברור לי שהמקום שבי שמתנער וכועס ומתמרד כנגד מה שקורה כאן - זה המקום המאוד מודע והשומר-העצמי
ובכל זאת, הנה אני כאן.

מה משאיר אותך איתו חוץ מהפחד?

אוקי, אני אנסה לזקק לי (ולך):
אני נשארת בגלל הילדים
אני נשארת כי אני יודעת מה העלות הרגשית והפיזית וה...הכל של פרידה-עם-ילדים
אני נשארת כי אין סיכוי שאוכל גם להיות בחנ"ב וגם להיות חדורית. אין סיכוי.
ואין סיכוי שאשים את הגורים במסגרות.
אני נשארת כי כלכלית זה יותר נח
אני נשארת כי כשזה טוב? כשהוא במקום נעים?
הוא אבא נפלא ממש ובנזוג נהדר
.
.
רגע. תוהה אם המשפט הזה לא יוצא באופן אוטומטי מדי, לעוס מדי.
מפרקת את זה -

האם הוא אבא נפלא כשטוב לו?
כן, בפירוש. יש לו ים תשומת לב, ווהוא נהדר איתם ואליהם. ווהוא עדין, ומתחשב, וממש אבא למופת.
אבא שהייתי רוצה שיהיה לי, ממש כזה.

האם הוא בנזוג נהדר, כשטוב לו, כשהוא במקום טוב?
כן, נראה לי.
זאת אני זאת שכבר לא יכולה להכיל את הזמני-הטוב (שיכולים להתפרש על פני כמה חודשים), כי אני יודעת שיגיע הפיצוץ, ויודעת, לחלוטין, שגם כשממש ממש ממש טוב לו - בשניה שאני אעלה נושא קשה, כל הטוב הזה יעלם.
שאני לא יכולה לקבל ממנו מגע וחיבוקים בזמני הטוב שלו, כי הם מרגישים לי לא-שווים-הרבה אם ברגע אחד אתה מחבק, אבל חצי רגע אח"כ יכול להגיע פיצוץ שמשכיח את כל הנעים הזה שיש בבטן.
אז יוצא ש-"ימי הטוב" מתקצרים כי תמיד יש את הפיצוץ-שיבוא שמשאיר אותי בחוסר יכולת להנות ממה שיש עכשיו

וואי, כותבת את זה, ומודעת לחלוטין לאבסורד שהזמנים מתחלקים ל-"טוב" ו-"רע",
וככה כל החיים הזוגיים שלנו מתחלקים

מה? מה פתאום שמישהו יצטרך לספוג דבר כזה? את מקבלת כנתון שיש לו התקפי זעם, ורק מחפשת מה יקל עליך לספוג את זה? את מבינה שיש גם אופציה שלא יהיו לו התקפי זעם? מותר לו, כמו לכולנו, להתרגז, אבל התקף זעם- בן אדם מבוגר אמור לדעת לרסן את עצמו.

ההמתנה הזו לזמן הזה, ההליכה על ביצים וההתחשבנות העצמית האם עכשיו אפשר להעלות ואיך להעלות זכורות לי היטב. אולי לכן אני גם מגיבה באמוציונאליות לשמוע על אישה נוספת שחיה ככה.

כן, יש בי לא מעט את הקולות הללו שאומרים לי את זה.
אני כאילו עם סופר-מודעות, ובכל זאת הולכת לשם.

מה את אוהבת בו?

אני אוהבת את המראה החיצוני שלו
אני אוהבת את טוב הלב שלו
את השקט
את הקצב האיטי
את האבא שהוא (מסייגת - כשהוא לא במצבי קיצון)

מתי טוב לך?

טוב לי כשהוא במקום טוב, והבית בהרמוניה
והילדים מאושרים, ואכולנו ביחד מתפקדים כמשפחה.
הבית מסתדר מעצמו, חלוקת התפקידים שוויונית יותר, הוא מביע אהבה והערכה בצורה שלו (מארגן, מסדר, נמצא לא-רק-פיזית, אלא גם יוזם דברים)

ועכשיו חושבת על זה שזה היה רק בהתחלה, כשלא הייתי מודעת לפיצוץ-שיגיע, אז יכולתי להיות בהרמוניה-הרגעית (שיכלה, כאמור, להימשך כמה חודשים)
היום אני מודעת-עד-כדי-כאב שלא משנה מה אעשה, הוא לא מסוגל להיות לאורך זמן באיזון, אז הוא יחפש על מה להתפוצץ.

רגע, זה אומר שמאחר ואני כבר די הרבה זמן לא יכולה להיות בהכחשה - אני חושבת שלא היה לי טוב עוד מההפלה שהייתה לפני ההריון של הקטן. שזה די הרבה זמן.

וואו
הנה, הדמעות מגיעות.

כאילו..היה לי טוב עם הילדים
היה לי טוב עם עצמי (לקרוא ספר טוב, לצאת לפגוש חברות) - אבל תמיד החזרה הביתה מעיבה על זה
(כי אם הוא בבעכס, אז איכסה לחזור הביתה, ואם הוא לא בבעכס, אני נושאת את הפיצוץ-שיבוא ולא יכולה להנות מהחזרה הביתה, כי יכול להיות שהוא יתפוצץ, ותמיד צריכה לעמוד על המשמר שזה לא יהיה על אחד הילדים או לידם)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עשיתי מקלחת, הנקתי, ואני חוזרת לכאן לרגע:

אני חייבת לכתוב לעצמי ולכן את זה כאן, מודגש:

הוא לא עושה שוומדבר בכוונה להכאיב או לפגוע. הוא לא קם בבוקר ומחליט להיות מריר, עצבני, כועס ולהיות בבעכס. הוא לא מכיר דרכי התמודדות אחרת לקשיים שלו

אני חושבת שזה אחד הדברים שמשריאים אותי כאן.

מרגישה כמו הצפרגע בסיר שמתחמם, ושואלת את עצמה - מתי הזמן לקפוץ?
אם בכלל?

כי ברור לי שאנחנו איפשהו באמצע המדרון - אבל יש בי אמונה שדברים יסתדרו
כי כן אכפת לו מהילדים
אני כן מרגישה שאיפשהו אכפת לו ממני, ברדך שלו, ולכן היה לי חשוב אז, לתת לו "גישה" אלי בדמות דברים-מאוד-מפורטים שיעזרו לו להגיע אלי כשהוא רחוק. במקום שאני אזום התקרבות כל הזמן
כי אחד הדברים שאני נתקלת בהם איתו זה שהוא יכול להיות מרוחק לא כי הוא כועס, אלא כי הוא לא יודע איך להתקרב.
לא יודע להגיד "סליחה, זה לא היה במקום"
או אפילו "נמאס לי לריב, אפשר שלא?"
או בכלל "אני רוצה חיבוק, אפשר?"

מעציב אותי לדעת שאם החיפוש הלוגיסטי של טיפול זוגי עלי - זה לא יקרה בחודשים הקרובים. פשוט כי זה דורש ממני המון אנרגיה (נניח - למצוא זמן לדבר בטלפון עם מטפלות, בהנחה יש לי שמות והמלצות ולעשות סינון ראשוני מתסכל על סמך מחיר. הלוואי והיה לי יותר כסף לשים על זה. אבל גם ככה הפסקנו חוגים לילדים בשביל זה)
שאין לי

אני מניחה שגם לו אין.

אני מאוד רואה את הקושי שלו,
מאוד רואה את הקושי שלי

אוף

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שולחת לך כוחות ושלווה והרבה אהבה

קראתי כשליש מהתגובות ואז הפסקתי, אז אתייחס לשליש שכן קראתי.
חסרה לי כאן שאלה אחת שלדעתי חשוב מאד לשאול אותו:
האם הייתה לו אי פעם מערכת יחסים ארוכה ויציבה אם מישהי שהוא כן אהב אהבה רומנטית?
לא חודשיים של "ירח דבש" ואז פרידה, אלא לפחות שנתיים יציבות וטובות שבהן אהב באמת ולאורך זמן אהבה רומנטית.
אם היה לו קשר כזה - אז ואללה, באמת אולי יש פה אי התאמה.
אבל אם לא היה לו (ומשום מה יש לי הרגשה שלא היה לו), יתכן שהבעיה בכלל לא קשורה אלייך.
פשוט יש לו איזושהי חסימה רגשית וקשה לו לאהוב אהבה רומנטית.
אני מתארת לעצמי שאני מביעה פה דיעה מאד לא קונבנציונלית (מזל שזה באופן טבעי פה, אז מותר לי

)
אבל אני חושבת שאם זה עניין של קושי שיש לו, ובסך הכול הוא בעל טוב ויש הרבה יתרונות אחרים בקשר איתו,
אולי שווה לחשוב על כן לשמור את הקשר הזה.
אין אף בנאדם מושלם. לכל אחד יש את החרא שלו.
ואם החרא שלו זה שהוא לא מסוגל לחוש אהבה רומנטית אלא רק ידידות קרובה, זה לא נראה לי משהו בלתי נסבל.
במיוחד אם הוא בעל ואבא טוב מכל בחינה אחרת.
אבל שוב - זו רק אני.
וכמובן - אני לא יודעת אם השאלה הזו בכלל נשאלה אי פעם, ואם אי פעם כן היו לו אהבות רומנטיות יציבות וארוכות טווח.

עוד מחשבה שיש לי, שזורמת מתוך המחשבה הקודמת:
יתכן שהוא כן אוהב אותך (סך הכול, למה הוא רוצה להישאר איתך?) בדרכו שלו,
אבל כשהוא רואה שאת מצפה ממנו לדברים שפחות מתאימים לאישיות שלו, זה גורם לו להרגיש "רגע, אולי זה נקרא שאני לא אוהב אותה אם ככה?"
יש אנשים זקוקים למין בתדירות נמוכה יותר. יש אנשים שפחות מתאים להם באופן טבעי להגיד כל יום למה הם אוהבים.
ואז כשאומרים להם שלאהוב זה לעשות הרבה סקס ולהגיד למה אוהבים בתדירות גבוהה, הם אומרים "ואללה, אז אולי אני לא אוהב".
למרות שבדרכם שלהם הם כן אוהבים. הם פשוט טיפוסים כאלה, עם פחות תשוקה.
אני לא חושבת שטיפוסים כאלה זה דבר רע.
אולי זה אפילו לא חסימה רגשית כמו שאמרתי קודם.
אולי זה אפילו סטייל אישי ייחודי ולגיטימי.
הייתי בודקת את זה.
אם הוא רוצה להגביר את החברות, אני בכלל בכלל לא בטוחה שיש פה ממה להיפגע.

יש אנשים שזקוקים

(שגיאת הקלדה)

אבל אם לא היה לו (ומשום מה יש לי הרגשה שלא היה לו), יתכן שהבעיה בכלל לא קשורה אלייך.
ותיקה, אולי כדאי שתקראי לפחות את כל מה שכתבה מבולבלת... הבעיה בכלל לא קשורה אליה. והבעיה הכי קטנה פה היא שהוא הודיע לה שהוא לא אוהב אותה...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_אני נשארת בגלל הילדים
אני נשארת כי אני יודעת מה העלות הרגשית והפיזית וה...הכל של פרידה-עם-ילדים
אני נשארת כי אין סיכוי שאוכל גם להיות בחנ"ב וגם להיות חדורית. אין סיכוי.
ואין סיכוי שאשים את הגורים במסגרות.
אני נשארת כי כלכלית זה יותר נח
אני נשארת כי כשזה טוב? כשהוא במקום נעים?_
האם זו ל ההגדרה של נישואי נוחות?

ותיקה, אולי כדאי שתקראי לפחות את כל מה שכתבה מבולבלת... הבעיה בכלל לא קשורה אליה. והבעיה הכי קטנה פה היא שהוא הודיע לה שהוא לא אוהב אותה...

בדיוק מה שרציתי לכתוב! כמו שמי אני ובשמת זיהו מההתחלה, הבעל של מבולבלת הוא טיפוס בעייתי מאוד, עם מאפיינים מתעללים. הבעיה הראשונה שמבולבלת היקרה ציינת בפותחה את הדף היא לא קשורה אליה והיא לא הבעיה הגדולה בסיפור.

הוא לא עושה שוומדבר בכוונה להכאיב או לפגוע. הוא לא קם בבוקר ומחליט להיות מריר, עצבני, כועס ולהיות בבעכס. הוא לא מכיר דרכי התמודדות אחרת לקשיים שלו

מבולבלת, זה ממש לא משנה. לא משנה מה הכוונות שלו. משנה איזה חיים הוא בונה לכם. והם נשמעים חיים קשים וחסרי תקווה.

כי ברור לי שאנחנו איפשהו באמצע המדרון - אבל יש בי אמונה שדברים יסתדרו

יקירה, הדברים לא יסתדרו לעולם. המבנה הקריזי הקורבני הוא בתשתית של הנפש שלו. הוא התשתית של הנפש שלו. אין שום סיכוי שהוא יעקור אותו ויחליף תשתית. גם אנשים רגילים לא מסוגלים לעשות את זה, על אחת כמה וכמה אנשים עם נפש כזאת בעייתית.

מציעה לקרוא היטב היטב את מה שמי אני ובשמת כתבו, מבולבלת יקרה. הן מבינות היטב את העניין (וגם אני, לצערי).

ותיקה - אני חושבת שהדברים שכתבת ממש מסוכנים
מבולבלת יקרה ,
תקראי מה ענית לשאלה שלי מה משאיר אותך חוץ מפחד?
כל הסיבות שכתבת הן של השרדות פחד וצמצום- רק תראי את זה

יתכן שפספסתי דברים חשובים. אני הבנתי את המצב קצת אחרת, מקריאת מה שקראתי.
הבנתי שיש כאן אדם שמעוניין בחברות טובה, אך "אינו אוהב רומנטית".
אקרא שוב את הדברים, ואקרא גם את מה שבפעם הראשונה לא קראתי.
אם לא הבנתי נכון, אני מתנצלת.

ברור לי שאנחנו איפשהו באמצע המדרון - אבל יש בי אמונה שדברים יסתדרו

אומרת שוב, בהסתכלות על מערכת יחסים מתעללת צריך, לדעתי, להסתכל עליך. כי אם נסתכל על ההתנהגויות שלו, תמיד נוכל לומר שהיה לו יום לא טוב, קורה. או איבד שליטה, גם קורה. היה עייף, מי לא? וגם יש לנו רק את העדות שלך פה. אבל אם נקרא את המחשבות וההתנהגויות שלך, אני חושבת שתתקבל תמונה קרובה יותר למציאות.
מעתיקה מתוך "הסימנים":
_המצב שלך קריטי* אם הדברים הבאים רלבנטיים לך:
את מבטאת את דיעותייך פחות ופחות בחופשיות.
את מוצאת את עצמך הולכת על ביצים, נזהרת וחושבת פעמיים מתי ואיך להגיד לו דברים?
את מצפה ומייחלת להופעתו של צד יותר רך ויותר פגיע בבן זוגך.
את מוצאת את עצמך ממציאה תירוצים להתנהגות של בן זוגך?
את מרגישה *לא בטוחה רגשית?
את מרגישה שזה איכשהו לא בסדר לדבר עם אחרים על היחסים שלכם.
את מקווה שהדברים ישתנו... במיוחד בעזרת אהבתך והבנתך._

כן, משפשפת את האף שלך בזה, כמו שאומרים בלעז

ואני מבינה, ובאמת שלא מבקרת את הרצון שלך לתת עוד צ'אנס, לקוות לשינוי. אני מבינה, לצערי ומבשרי הפרטי, אפילו יותר את המבט המפוכח והמודע, שלמרות הכל בוחר להשאר שם. או לא יכול לעזוב. זה התהליך שלך.
למרות שנאמנים עלי דברי קור את, שלאורך השנים שלי כאן הוכיחה פעם אחר פעם שהיא רואה נכוחה את המצב. בכל זאת, אני רוצה לתת לכם צ'אנס, או פתח לתקווה. אולי אם כן תהיה טלטלה בחייכם והוא יבין את המחיר של ההתנהגות שלו, המחיר האישי אבל גם לאשתו ולילדיו- יחול שינוי. כי אני לא קוראת פה ממש נפש של מתעלל. אבל כן בולט המבנה הקריזי הקורבני

אני כותבת פה דברים לא קלים, אני יודעת. אני מדמיינת אותך קוראת את זה, ואז צריכה להמשיך לתפקד בבית עם קטנטנים, ולהניק ולבשל, כשבתוכך הכל מתבשל.
מרגישה שמפילה עליך, ועוזבת אותך להתמודד לבד. האם יש לך חברות שאיתן את בקשר בלתי אמצעי? שיודעות על חייך? שתומכות בך? (יכול להיות גם חברים...)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רגע רגע רגע

אני לא חושבת שמה שותיקה אמרה מסוכן או לא קשור לכאן.
היא קלעה די קרוב, ברוב מה שהיא אמרה.

בכל הנוגע לרשימה:

_המצב שלך קריטי* אם הדברים הבאים רלבנטיים לך:
את מבטאת את דיעותייך פחות ופחות בחופשיות._ רק בזמנים מסויימים.

את מוצאת את עצמך הולכת על ביצים, נזהרת וחושבת פעמיים מתי ואיך להגיד לו דברים? אני יכולה לשקר ולהגיד שלא, אבל...כן.

את מצפה ומייחלת להופעתו של צד יותר רך ויותר פגיע בבן זוגך. לא מצפה ומייחלת, כי יש לו די הרבה פעמים צדדים רכים ופגיעים.
נראה לי שזאת אחת הבעיות - הפגיעות שלו.
אוף, חרא עם זה, הוא באמת עבר ילדות מחורבנת

את מוצאת את עצמך ממציאה תירוצים להתנהגות של בן זוגך? לא. אני לא מתרצת אותו. יודעת יפה מאוד להגיד שהואפועל שלא כשורה וזאת לא התנהלות תקינה או בריאה.

את מרגישה *לא בטוחה רגשית? לפעמים

את מרגישה שזה איכשהו לא בסדר לדבר עם אחרים על היחסים שלכם. תלוי עם מי. כי אני מדברת עם כולם על הכל, בגדול. לא מסתירה מחברות או מהמשפחה את הדואליות שיש בקשר (כן כותבת כאן, נניח, באנונימיות, כי בכאל זאת תפוצה רחבה וזה)

את מקווה שהדברים ישתנו... במיוחד בעזרת אהבתך והבנתך. כן כן כן
וגם בעזרת טיפול פרטי שלו+זוגי לנו - כי ותיקה אכן אמרה דברים אמיתיים - הוא אף פעם לא היה במערכת יחסים "רצינית"

_נראה לי שזאת אחת הבעיות - הפגיעות שלו.
אוף, חרא עם זה, הוא באמת עבר ילדות מחורבנת_

זה בדיוק
ממציאה תירוצים להתנהגות של בן זוגך
ויש עוד כמה דוגמאות בדברייך. או קי, לא תירוצים. אבל הסברים. גם לומר הוא אף פעם לא היה במערכת יחסים "רצינית" זה תירוץ. אבל לא צידוק.
אגב, לא כ"כ הבנתי את כוונתה של ותיקה, לדעתי זה עוד חיסרון ולא הסבר להתנהגות. זה רק מראה שמבנה האישיות שלו מקשה עליו, כנראה להיות באינטימיות, בהתחשבות בזולת וכו'.

גם בעזרת טיפול פרטי שלו+זוגי לנו
אבל הוא לא רוצה בטיפול כזה.

_למרות שבדרכם שלהם הם כן אוהבים. הם פשוט טיפוסים כאלה, עם פחות תשוקה.
אני לא חושבת שטיפוסים כאלה זה דבר רע.
אולי זה אפילו לא חסימה רגשית כמו שאמרתי קודם.
אולי זה אפילו סטייל אישי ייחודי ולגיטימי._
אם את חושבת שזה נכון, השאלה העיקרית היא האם זה מתאים לך, לאורך שנים.
הסברתי למה לדעתי לא זו הבעיה, כי הוא לא מראה על נכונות להתחשב בך, ולהתחשב בך זה לא "הרבה סקס", או "התכרבלות". במיוחד לנוכח מידע חדש שהוספת. טוב, לא אחזור על עצמי. השבוע שב ל מה חדש דף שנקרא בן זוג קר אולי ירגיש לך נכון יותר לקרוא שם, כי זו הבעיה שפתחת איתה.

אוף, חרא עם זה, הוא באמת עבר ילדות מחורבנת
זה - תירוצים... צר לי לומר לך )-:

תאמיני לי, מבינה אותך היטב. לא סתם כתבתי שאת בביצה טובענית.

מה שמי אני כותבת חשוב חשוב חשוב, וגם מה שבשמת א.

מבולבלת יקרה, אני הייתי עם מתעלל יחסית מתון. וכמה סבל... וכמה הסברים והתפתלויות הגיעו מצידי. זה כל כך קשה לשים הכול מול הפרצוף.

קשה לאבחן אותו מדף יחסית קצר בינתיים. אבל ברור שהחיים שלך איתו הם די על הפנים.

עוד הוא הוסיף ושיתף, שהרבה מהקשיים שלו לאחרונה נובעים מכך שהוא ממש מתקשה להחזיק את עצמו מאחורי מסכת ה-"בן הזוג שאוהב אותך"

רק הבעיה ההתחלתית חושפת צד בהחלט לא טוב לב אצלו. הוא מסתדר יפה מאוד עם זה שאת נפגעת וסובלת. זאת בעיה ממש.

אני רק רוצה להוסיף שאבא שנפלא לפעמים ובפעמים אחרות נעלם לתוך בור שחור, הוא לא אבא טוב. הייתי מוציאה את הצירוף הזה מהסיבות להישאר איתו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אבא שנפלא לפעמים ובפעמים אחרות נעלם לתוך בור שחור, הוא לא אבא טוב

נכון
הם נפגעים מזה, ואני מנסה למסך ולתקן עבורם את החוויה ("כן, זה באמת מאוד מעליב שאבא לא ענה לך ואז צעק עליך כשחזרת על השאלה שוב...מתוק שלי, אני ממש מבינה אותך")
אבל בטווח הארוך זה באמת ממש מזיק להם

אוף אוף אוף עם זה

_גם בעזרת טיפול פרטי שלו+זוגי לנו
אבל הוא לא רוצה בטיפול כזה._
אני על סף להציב את זה כאולטימטום

למרות שפרידה לא באה לי בטוב בכלל בכלל. אוהבת אותו מדי, חומלת עליו מדי, אכפת לי ממנו מדי
זה ישבור אותו, ויפגע בי ובילדים.
(אני יודעת שהמשפחות שלי ושלו יתמכו בכל צעד שאעשה. כולם מודעים לכך שיש כאן מקום בעייתי)

כאילו בגלל שהוא הביע נכונות לטיפול זוגי, זה לא רלוונטי להיפרד.

אוקיי.
טיפול זוגי - לתאם ממש בקרוב, כבר לא משנה עם מי ומה העלות (?)

אבל אם הסכמנו שהבעיה שלו וכנראה לא קשורה אליך, איך טיפול זוגי יעזור? חשוב יותר טיפול פרטני עבורו, לא?

שליחה על ידי מאי* » 26 אפריל 2018, 09:14

שאבא שנפלא לפעמים ובפעמים אחרות נעלם לתוך בור שחור, הוא לא אבא טוב.

גדלתי עם אבא כזה, ואמא שלי היתה לביאה והגנה עלינו בציפורניים ואני מחשיבה את הילדות שלי למאושרת - ועם כל זאת רוצה לומר: זה שרוב היום לא היינו איתו (הוא בעבודה או אנחנו במוסדות לימוד) באמת עזר מאד.

בתקופות שכן היינו כולנו בבית זה היה הרבה הרבה הרבה יותר קשה. מקווה בשבילך שעל אף החינוך הביתי, זה לא המצב אצלכם.

שאבא שנפלא לפעמים ובפעמים אחרות נעלם לתוך בור שחור, הוא לא אבא טוב.

גם אני גדלתי עם אבא כזה, לפעמים אבא טוב וחם ולפעמים מתפוצץ. אבא שהולכים על ביצים לידו כל הזמן. זה דופק את הנפש בצורה מאוד מאוד קשה כי היום בבגרותי אני מקשרת אהבה עם כאב. המוח שלי ממש חיבר את שני הדברים האלו יחד, וזה לוקח המון המון טיפולים כדי להתיר את הקשר הזה. גם אמא שלי חשבה שהזמנים הטובים מאזנים את הרעים, אבל זה לא עובד ככה. בנוסף העירנות העיצבית שנדרשת מילד שיודע שאבא יכול להתפוצץ לפעמים ובצורה לא עקבית היא מאוד מאוד גבוהה, וזה משאיר מתחים בגוף ומצב פוסט טראומטי לשנים.
אני כותבת את זה תכלס כי זה חשוב לא לייפות לך את המציאות, וככל שתקדימי להראות לילדך (במיוחד אם יש לך בנות) שהתנהגות כזו לא מקובלת עליך ולעזוב אותו, כך יטב להן. אני אשמח לדבר איתך ולתמוך גם באופן פרטי אם תרצי, זה ממש מעשה לא פשוט לעזוב קשר שאת כרוכה בו נפשית בצורה הזו, ואני שמחה שעולים בך הספקות הללו. זה אומר שהחלק הבריא שבך מתעורר ורוצה הכרה ובתקווה, גם פעולה.
חיבוק גדול.

אני על סף להציב את זה כאולטימטום
להגיד לך או לא להגיד לך שאולטימטומים לא מביאים לשום דבר טוב? S-: חבל על הכוחות שלך. חבל עלייך. חבל על הילדים.
(אבל אולי אדם צריך להתנסות על עצמו כמה חרא אפשר לסבול, כדי שיהיו כוחות מאיזה שאול תחתיות להגיד: זה הקו האדום שלי! מפה אני לא יורדת עוד יותר!)

להמשיך את דברי מי אני : חבל על הכסף שלכם ועל המשאבים שלך. טיפול זוגי לא יעזור פה בשום צורה.

את צריכה לטפל בעצמך על זה שהבחירה בבן זוג כזה מגלה עלייך שאת לא אוהבת את עצמך,
והוא צריך לטפל בעצמו כדי להפוך לאדם שפוי, הגון ומתפקד אבל הוא בכלל לא רוצה כרגע כי לא ייצא לו מזה שום דבר, כל הרווחים שלו באים מזה שיש לו אחלה תירוץ להיות אהוב ומטופל בזמן שהוא יכול לירוק כמה רעל שהוא רוצה מתי שבא לו.

אה, ובהמשך לאלה שכתבו לך פה שהן גדלו עם אבא כזה: תסלחי לי שלא רוצה להרחיב על הילדות שלי, אבל על בית ילדות דומה יושב הסרטן שלי. באמת שהוא לא אבא טוב, זה באמת ממש טראומטי לילדים, אל תחליקי את זה. הילדות עוברת בתוך אימה מתמדת. כל רגע יכולים להתנפל עלייך. אי אפשר לחזות מראש וזה לא תלוי בך. ואף על פי שכילד, זה לא תלוי בך ואין לך שום שליטה על זה, אתה בכל זאת מרגיש שזו אשמתך, כי ככה פועל מוח של ילד )-: זה בגללי, זה מפני שאני לא שווה, לא אהוב, לא רצוי וחסר ערך.

בשמת הדברים שכתבת ממש מטלטלים אותי. איזו עוצמה יש בך!
מבולבלת ,
אם הילדה שלך היתה בקשר כזה כמו שלך עם כל המורכבות. האם מציעה לה להישאר?
אנחנו רגילים להסתכל ולשפוט דברים דרך התבניות המקובעות שלנו. לפעמים עוזר לאמץ " עינים חדשות" .
חלק מזה שפתחת כאן באומץ את הדברים מראה שאולי יש לך רצון בזה.
כמו שבשמת כתבה לך הבחירה שלך בבן זוג כזה מעידה שאת לא מספיק אוהבת את עצמך.
לכן אני מציעה לך לשים רגע בתך במקום כזה ומשם להביט על הדברים. אולי אחרת.