יש כמה אפשרויות:
- שאני אאט את הקצב
- שאני אבנה מהלך ציפיות אחר
- שאני אשחרר קצת את הצורך הזה לתכנן הכל ולכולם.
- שאני אשחרר את עצמי מהתפקיד של המושלמת שחייבת לדאוג שכולם והכל יהיו מושלמים.
איך משחררים משהו שהוא כל כך אני? איך משחררים את הקול הזה של אמא שלי שצועק עלי בתוך הראש כשהשיש במטבח שלי מלא בכלים ושקיות?
איך קובעים סטנדרט חדש לרמת הניקיון הנדרשת? מתי זה מספיק נקי?
אני מודה שביומיים האחרונים היה לי קשה מאד. הרגשתי שאין סיכוי שאני אצליח לעמוד אי פעם בציפיות של עצמי. הייתי כל כך לחוצה שעשיתי ניקיון יסודי בבית ברמת טירוף שאפילו בשבילי היא חריגה (כולל לשטוף את הריצפה עם מברשת קשה וחומצה מלחית כדי לנקות את החריצים בין הבלטות).
היום ישבתי והתבוננתי בכפות הידיים הפצועות החומרי הניקוי החריפים והבנתי שהענשתי את עצמי על עצם החוצפה שבנסיון להטיל ספק בכללים הנוקשים שאני חיה על פיהם.
אולי הצעד הראשון יהיה להפסיק להעניש את עצמי על "חטאים".
אולי אני צריכה לשנן לעצמי כמה משפטי מפתח...
- מותר לאכול ממתקים.
- מותר לדחות נקיון לזמן אחר כשיהיה נח יותר.
- ילד בוכה הוא לא כישלון אישי שלי.
- ילדים יכולים לאכול סנדביץ לצהריים.
- מותר לאמא להפסיק להיות אמא לפעמים.
- גם אנשים אחרים יכולים להיות אחראיים על הילדים שלי.
- ליכלוך לא שווה לכישלון.
- זמן לעצמי הוא לא על חשבון הילדים.
זה בלוג.
נסיון שלי להבין את מה עובר לי בראש. יכול להיות שיהיה מישהו שיקרא את הכתוב פה ויחשוב שאני מופרעת. אבל אני חייבת להוציא את זה החוצה. זו הדרך היחידה שלי להיפטר מזה.
אני מקוה לא לזעזע אף אחד.