בלוג מנסה להתבגר

החלטתי לכתוב, כדי להוציא החוצה את המחשבות והרגשות שלי, ואולי גם שיתוף, יכול לעזור לי לצמוח.
רוצה להתבגר, לכאורה כבר התבגרתי, אני בת 36, נשואה ואמא לשניים.
אבל בפנים, יש עוד המון מקומות של ילדה, שמבלבלים אותי.
כשנולד הבן הבכור שלי, התחלתי ללמוד, להתפתח, (טוב נכון אז כבר היה לי תואר שני, אבל אין שום קשר בין לימודים אקדמאיים לבין החיים)
לאט לאט, התקלפו להם כל מיני קליפות, והבנתי שאני לא רוצה להמשיך לעבוד רחוק מהבית, ולא רוצה להיות בסחרחרה הזו, של רגל בעבודה ראש בבית וההיפך. אח"כ נכנסתי להריון וידעתי - זו ההזדמנות שלי לשנות, ילדתי והתפטרתי, יצאתי לדרך חדשה.

בדמיוני הדרך הייתה כל כך ברורה, אני פותחת קליניקה בבית, מטפלת בנשים, (למדתי הילינג), אח"כ מביאה את הילדים מהגן, וכולנו מבלים יחד.
גם עבודה גם ילדים, בלי להלחץ ובלי להתרוצץ.

ואז קרו כל מיני דברים, בסופו של דבר מצאתי את עצמי לומדת ולומדת ולומדת, והעסק שלי לא מתרומם, אני נשאבת לתפקיד של אמא, שבעצם זו המהות העיקרית שלה.
עברתי תהליכים והתפתחות, ושוב עוד קליפה ועוד קליפה.
כל הזמן הזה אני מסתובבת בתחושה מוזרה, של ילדה קטנה בגוף של אשה, איך בכלל אני אמא של היצורים הקטנים האלה שיושבים בספסל האחורי של האוטו שלי?

כותבת ומבינה כמה דברים קרו,
וכדי להגיע למצב הנוכחי, יש עוד המון פרטים. (וגם המון זמן).
עכשיו הולכת להביא את הבת שלי - מהגן.

דברתי עם אחותי הגדולה, (הנה עוד סיבה להרגיש קטנה). והשיחה העלתה התלבטות,
התחלתי תהליך של ניקוי הגוף, דרך תזונה, בעקבות וירוס שגורם למצב של שלב טרום סרטני 1 בצוואר הרחם.
נכון זה נשמע מלחיץ, בעצם מה שזה אומר, שאני נכנסת לסטטיסטיקה של סיכוי גבוה לחלות בסרטן בצוואר הרחם, אבל בעצם אני רק בסיכון,
ואני בוחרת להיות בסיכוי, ולא לחלות.
אז נכנסתי לתהליך, שזה בסדר כי אני טובה בתהליכים, ואז הגעתי לסימונה רהב, שהיא תזונאית שמתמחה בריפוי הגוף, היא עושה איבחון דרך בדיקות דם, ובהתאם לזה נותנת תפריט.
הלכתי אליה, והיא ישר שמה פנס, על המקום - צוואר הרחם, והסבירה שלפעמים, דלקת/וירוס/סרטן בצוואר הרחם, קשור לנושא של הטרדה מינית.
ואני הרי זוכרת,
הייתי בערך בת 9 והוא היה גדול כל כך, (למרות שיודעת שהוא היה בן 16), הייתי אצלו בבית, כי הוא ביקש ולא סירבתי, כי אני לא יודעת לסרב, גם שלא נעים לי.
והוא פתח לי את הרוכסן ונגע לי באיבר המין, ואני לא זוכרת יותר מזה. איך יצאתי משם ולמה לא סיפרתי לאף אחד ולמה לא ביקשתי עזרה.
ופתאום כל ההרגשה המחורבנת הזו חוזרת, ויש חוסר אונים ואשמה והמון המון כעס, כי הם בגדו בי - אבא ואמא שלי לא היו שם בשבילי, בשביל לשמור עלי, ובשביל ללמד אותי לשמור על עצמי, ובטח לא בשביל להקשיב.

והשיעור הראשון אחרי שיצאתי משם, מהתזונאית, היה פשוט לדבר, לספר ולא להשאיר יותר את הכעס הזה בבטן, והתחילו דמעות, סיפרתי לבעלי, וספרתי לאחותי.
שזה היה החלק הקל, ולאט התחלתי להרגיש קצת פחות אשמה, וקצת אבל ממש קצת פחות חלשה.
אח"כ דיברתי עם אמא, (אבא נפטר לפני 7 שנים), היא הקשיבה היא לא ממש הבינה, אבל זה מה שהיא יכולה, ואני כבר לא סוחבת בבטן שלי,
ועכשיו עולה התלבטות האם לספר לאחי הגדול, שהבחור שהטריד אותי הוא היה בעצם חבר שלו.

ובעצם מצד אחד, כן הרי אין פה בושה, ונמאס לי מסודות, מצד שני, אני בעצם מתביישת ונבוכה.

עוד משימה, לרשימת המשימות - להיפטר מהצורך בציונים, להפטר מהציפיות והרצון הזה שכולם, אבל כולם יאהבו אותי.

רוצה להתחיל מחדש, כל יומיים בערך בא לי להתחיל מחדש, רוצה הזדמנות חוזרת,
הזדמנות חוזרת בזוגיות, בהורות, ובקשר שלי עם עצמי.
האופציה הזו לא קיימת, קיימת רק האפשרות לחיות עם מה שהיה כמו שהיה, לנסות להבין ואולי מפה להתקדם.

רוצה להקים עסק משלי, להיות הכי טובה מכולם, להצליח ושכולם ידעו - היא כן, היא מצליחה בגדול.
בעצם מה יצא לי מזה, לא ברור, הבעל שלי, היה בסרט הזה, רצה להצליח להוכיח לכולם שהוא יכול, שהוא מוכשר, עכשיו הוא מצליח מאד -
ומה, הוא עובד קשה מאד, ומזמן שכח (אולי הוא אף פעם לא ידע), להנות.

מה זו הצלחה?

דברים שאוהבת לעשות:

לבשל, ובעיקר לאפות.
לעזור לאחרים - לייעץ, להקשיב, ולתמוך.
ללמד.
לכתוב.

ועכשיו צריכה לחשוב איך מחברת את כל אלה, ויוצרת, פרנסה.

רגעים ששונאת, רגעים שבהם לא מצליחה להתמודד,
היום אני לא יכולה לשמוע את התיסכול של הבן שלי, צווח כאילו קרה איזשהו משבר,
סה"כ משחק במחשב,

עייפה ממצבים בהם אומרת לא, ואף אחד לא מקשיב.
היום אני מחליטה, אני מחליטה עלי, אני מחליטה שאני לא מתעצבנת.

להפטר מהציפיות והרצון הזה שכולם, אבל כולם יאהבו אותי.
מאד מזדהה איתך. לא רק בזה.

ועכשיו עולה התלבטות האם לספר לאחי הגדול, שהבחור שהטריד אותי הוא היה בעצם חבר שלו
למה בעצם לא לספר? ממה את חוששת?

למה בעצם לא לספר? ממה את חוששת?

הבושה, היא מאד מעניינת, לא ברור מאיפה היא מגיעה, אולי מהציפיות שכולם יאהבו אותי,
אולי מהמבוכה הרגעית הזו של לדבר, ואולי מהפחד שהוא יתייחס לזה בקלות דעת, אולי הוא יחשוב שהאירוע לא היה ממש נורא, ואז הבושה והאשמה תגדל.
בנתיים לא דיברתי איתו.

מדברת עם כל מיני אנשים, מעט מאד מאושרים, יש כאלה שזורמים, אבל הרב מקטרים.
בוחרת להמשיך הלאה לצעוד צעד צעד,לתרגל את האפשרות של לסרב, לתרגל את האפשרות של לגדול, לא להיות מובכת.
הייתי במסיבה, לא הכרתי אף אחד כמעט, כולם אנשי צבא, ולא התחברתי, אולי אפשר היה לפתוח שיחה, לראות אם אפשר למצוא נושאים משותפים, לא התאמצתי, הלכתי משם.

עשיתי זאת, עוד אבן ירדה לה, דיברתי עם אחי הגדול.

סיפרתי לו, הוא הבין מה שהבין אמר מה שאמר, זה לא באמת היה חשוב, מה שחשוב שנפטרתי מהסוד הזה.

אין ספק יום מוצלח

פיזיקה משפחתית, ידע על התפתחות מחשבתית במודל של בית,
להיות אמא, זה תפקיד מאד מורכב, זה פגש אותי, בגיל 30, לכאורה גיל מבוגר. אבל בפועל הייתי צעירה ומבולבלת, בעיקר לא מודעת למורכבות, ובקושי מכירה את עצמי. הבן הבכור נולד, ואיתו התחילו לצוף הקשיים, עוד בהריון, הייתי מאד מבולבלת, חשבתי שהתכוננתי ללידה, אבל בעצם לא הייתי בכיוון. הלידה היתה קשה אפשר לומר טראומתית. וגם המשך הדרך אח"כ לא הייתה קלה, שני הורים - מבוגרים עם רגישות של ילדים, לא ידענו איך להתמודד בעיקר עם עצמנו, עם הרגשות המורכבים שלנו. בעלי עם הסרט שלו ואני עם הסרט שלי. שני הסרטים יחד, יצרו מצב של הגנה מטורפת, כל היום (כמעט) בילינו יחד, אחה"צ אחרי שחזרנו מהעבודה היינו יחד, לכל מקום הלכנו יחד, וזה היה כבד כל כך.
הבן שלנו הקטן והמתוק הזה, הביא איתו שיעורים מופלאים, לימד אותנו לחפש דרך אחרת לחיות, זה לא היה קל, הדרך הייתה ארוכה ומפותלת,
בדרך בעלי, החליף העבודה בתור מורה, והחליט לקחת אחריות על חייו, פרץ בקריירה מצליחה בתחום התקשורת. אני התחלתי ללמוד הילינג, בהתחלה לא ממש בשביל לעסוק בזה אלא כדי להתפתח.
עברו כמעט 3 שנים נכנסתי להריון - הפעם הכל שונה, נעשתה הפקת לקחים רצינית, התחברתי לעצמי, התכוננתי ללידה, לקחתי מיילדת פרטית שתצטרף אלי, וילדתי בלניאדו, לידה טבעית, היה מדהים (אמנם הכאב כואב, אבל שלטתי בעניינים). נולדה לנו בת מדהימה. מפה המשכתי פנימה. להכיר את עצמי, להתקרב, להבין לראות, מה אני אוהבת מה אני רוצה. עזבתי את העבודה בבנק, תפקיד ניהולי משכרות מצויינת, והחלטתי לשנות.
בהתחלה - התמסרתי, כל כולי לתפקיד הזה של אמא - זה היה מתיש, תינוקת מחוברת לציצי, ילד קטן שרוצה את אמא. הייתי עייפה, ורחוקה כל כך מעצמי. שכחתי את עצמי, ויתרתי על זוגיות, והתמסרתי לתפקיד של להיות אמא מושלמת.
למזלי, התינוקת הקטנה שלי, העירה אותי, ( אמנם זה היה מפחיד, עברנו חויה טראומתית, של הפסקת נשימה מתוך שינה, ואישפוז של שבוע בבית חולים).
הבנתי שאני צריכה עזרה ודחוף.
התחלתי לחפש עזרה -
למדנו קורס הורים של אדלר - שם קיבלתי מסגרת, (אם הזמן, בחרתי להשתמש רק בכלים שמתאימים למשפחה שלי). למדתי סדנא אנדיאנית - שפתחה לי את ההבנה של משמעות הקשר ביני לבין ילדי. חשיבות השעור המשותף שלנו.
משם למדתי גם תרפיה של שיחזור גלגולים, וריפוי באמצעות פרחי באך.

השינויים התחילו לקרות, ואיתם הרבה שמחה, וגם הרבה כאב, גיליתי שהזוגיות שלי מתפוררת, בעלי ניהל רומן, הוא הרגיש נטוש. האמת יצאה לאור, ואיתה המון כאב. בעצם גיליתי שרק מתוך הסתכלות אמיתית על המציאות אפשר להתמודד ולחיות באמת. קודם חייתי במין בועה שכזו, שרק יגידו שהכל בסדר, לא חשוב מה מרגישים לא חשוב מה רוצים, רק תנו לי שקט ואשליה של הכל בסדר.
האשליה מילאה את חיי, היום אני בוחרת להסתכל למציאות בעיניים, ומאז אותו רגע שבחרתי בזה, המציאות התחילה להתרחב. המון דברים לא בסדר בחיים שלי.
אני בת 36, הזוגיות שלי מנסה להתרומם, זו הבחירה שלי, יש לי שני ילדים שאני מאד אוהבת, יש לי בעל שגם אותו אני אוהבת, ואני רוצה את המשפחה שלי, שמחה ומתפתחת. וזה קשה, זוגיות זה נושא מורכב, שכל הזמן מצריך עבודה והשקעה. הורות זה גם דבר מורכב ביותר.
כבר 3 שנים אני בונה את עצמי לומדת, ומנסה להרים עסק, יש לי קליניקה בבית, מידי פעם מצליחה במשהו קטן, אבל בסופו של דבר העסק לא מתרומם.
אני מבינה שיש צורך בסבלנות, מבינה שהיקום מביא לנו את התהליכים הנכונים לנו, לכן מבינה שזה פשוט לא מספיק מדוייק ולא מספיק נכון.

ואז מתוך המקום הזה, גיליתי שיש לי בעיה בצוואר הרחם, והבעיה הזו מולידה שיעור חדש בחיים שלי. והנה קיבלתי הסבר שאני לא יכולה לתת מאנרגיה שלי, אני זקוקה לכל אנרגיה כדי להיות בבריאות.

לפני שנה פגשתי את הידע פיזיקה משפחתית, ידע מדהים שמאפשר לי להתמודד עם כל מציאות שאני פוגשת.

עריכת כל הדף

מקשיבה

תודה לזוהר, גם אני מקשיבה, מקשיבה סוף סוף לעצמי. למרות שלא תמיד שומעת בקול חזק אותי.

מתחילה - נכנסת למרץ רוצה לקדם את הקריירה שלי, לומדת להיות מרצה ומורה לפיזיקה משפחתית, שיהיה לי יותר זמן אני ארחיב.
מחר יש לי פגישה לגבי קידום הידע בגני ילדים, התחלה.
התחלה זה יופי, מחפשת את המחשבות החיוביות, כדי להתרומם.

נתקעתי בעניין הכספי, כרגע ההוצאות שלנו גבוהות מההכנסות, החלטתי לקחת חודש נסיון, נסיון לצמצם הוצאות. כי כרגע אני לא מכניסה כסף, כבר עייפה מהמצב הזה. זה פוגע לי בעצמאות שלי, נכון, בעלי מרוויח יפה, אבל נוצר מצב שהוא עובד נורא קשה, ואנחנו כל הזמן בלחץ בענייני כספים.

עושה שינוי. וזאת ההתחלה.

מתאמנת בניהול פגישות, פגישות עם אנשים לא חשוב מי, מה שחשוב, שלא משנה מה קורה בפגישה, אני יוצאת ממנה בלי תחושות לא נעימות.
כולנו מכירים את האנשים האלה, שעושים לנו כאב בטן, לפעמים בגלל שאנחנו חושבים שהם יותר חכמים, לפעמים בגלל שאנחנו מרגישים יותר קטנים לידפם.
ואחרי השיחה אנחנו הולכים משם ואיבדנו משהו, איבדנו משהו מהכח שלנו. איבדנו את הביטחון הזה, והנה אנחנו מתחילים המחשבות -
הייתי צריך לומר כך, או כך. למה אני תמיד שותקת, ולא עונה? ולמה היא התכוונה, היא בטח חושבת שמשהו לא בסדר אצלי וכו'.
אז עכשיו, אני מתאמנת, מתאמנת בלא ליפול רגשית אחרי מפגשים עם אנשים, כל אחד מגיע למפגש עם המטענים שלו, ואני לא רוצה לסחוב מטענים של מישהו אחר.

אז הנה שיעור - לא להיות בצפייה למחמאות. אני אמרתי משהו ורציתי לקבל אישור. אין לי צורך באישור חיצוני. האישור שלי הוא פנימה. יודעת שאני בדרך הנכונה.

שפע, מזמינה את השפע אל חיי, לא פוחדת להתנסות ומתחילה להתכוון פנימה כדי שהדברים הטובים יקרו בחוץ.

מחר יש פגישה חשובה, אני מאמינה שאני בדרך הנכונה, והנה בעלי, הוא זה שפותח לי את הדלת, תומך אמיתי.
מאחלת לעצמי, שהפגישה תוליד - שיתוף פעולה, שמכיל בתוכו הכנסה כספית.
בהצלחה.

הייתה פגישה, המסר היה שכתלמידה אין אפשרות לעובד בשכר, אם אני רוצה לשנות את המצב, אני מוזמנת לעשות פיילוט, ואחרי שאוכיח את ההצלחות שלי, אקבל עבודה.
לא יודעת אם מעוניינת בזה.
כנראה שלא.
ממשיכה בדרך להגדיל הכנסה.

לוקחת נשימה עמוקה. שיהיה סוף שבוע נעים ומצחיק.

שבוע חדש,
הנה אני מתמלאת ביטחון ואופטימיות, בעלי אמר משפט חזק, אם הייתי יודע מה אני רוצה לעשות - אז הייתי מגיע לשם.
והנה אני יודעת טוב מאד מה אני רוצה, אך עדיין רחוקה מאד משם.

או אולי לא כל כך רחוקה.
יש לי קליניקה בבית.
אני מטפלת בהילינג, באך ותרפיה לשיחזור גלגולים. (כן למדתי די הרבה), ואני לומדת שנה שניה להיות מורה ומרצה של פיזיקה משפחתית.
החלום הוא להקים בית להורים - מקום שיהיה בו, לימוד להורים וגם ריפוי.
כרגע רוצה לעבוד בבית. כדי להיות כאן כשהילדים חוזרים מהגן - להכין ארוחת צהררים ולבלות ביחד.
בעלי חוזר בשעות מאוחרות. ולי זה נראה הדבר הנכון ביותר, אחד ההורים צריך להיות זמין ונוכח עבור הילדים ולנו יש שניים.
מלאת אנרגיות, מתחילה לעשות מהלכים לקראת פתיחה מחודשת של העסק שלי.

סדרי עדיפויות
זוגיות - ראשון על הפרק, כרגע בעלי בעומס גדול בעבודה ואני לוקחת אחריות, נסיעה לפריז לסופשבוע.
ילדים - עצמאות, כל יום מתקדמים קצת, מאפשרת מרחב.
קריירה - הגיע הזמן להגשים חלומות.

האירועים קורים ברצף מהיר אפשר לומר מסחרר, אחרי התפרקות גדולה הזוגיות שלי חוזרת למסלול,
ואני מובילה את הבית שלי להתפתחות

יופי של בלוג @}
שיהיה בהצלחה

שנה חדשה,
התחלות חדשות,

זוגיות היא מורכבת ועדינה, אני רוצה לחזור לשיגרה להתרפק בזרועות המוכר והנעים, ובעלי הוא רוצה אקשן רוצה להט,
רוצה זיקוקים. כן פעם גם אני הייתי בעד התשוקה הסערות והזיקוקים, אבל היום בגילי - אמא לשניים?

מאחלת לי לשנה החדשה:
זוגיות פורחת, צימצום הפערים והמון שמחה.
קריירה - לקדם את הקליניקה, ולהוציא אותה מהבית. (ההנחה שתהיה לי מספיק פרנסה שתאפשר לשלם שכ"ד).
ושהילדים שלי ימשיכו להיות שמחים ובריאים.

הבעל שלי בדיכאון, נמאס לו להיות עבד בעבודה, נמאס לו להיות אבא, להיות אחראי על המשפחה נמאס לו - הוא רוצה לרדת להפסיק את הכל.
ואני כל הזמן מחזיקה את הבית, מנסה לעודד מנסה להרגיע, מנסה לעשות משהו.

לא מצליחה להבין, איך להתקדם איך להפסיק את הכעס הזה, את האשמה.
אני רק רוצה קצת שקט, קצת שלווה.
פינה משלי, יציבה. ובטוחה.

אישה, נהנתי לקרוא אותך
כיבדתי אותך על הדרך שאת עוברת.
יש לי שאלה - על מה את כועסת? על מי?

שאלה טובה, על מי אני כועסת?
כנראה שבעיקר על עצמי, על חוסר ההצלחה, על דברים שרוצה ולא מצליחה להשיג, למרות שמאמינה שיכולה.

קמתי מלאת אנרגיות, כנראה שזו התשובה,
להפסיק את הכעס, רק ע"י עשייה ועוד עשייה והמון אמון ואמונה בעצמי.

מחר יום הולדת, בדרך להתחלות חדשות עסק גדול - הנה גדלתי גם אני בהצלחה

>הכל בתואם מושלם<
‎@}

מתרגלת מהר לשינויים,
הנה קיבלתי מבעלי טבעת יהלום, בצירוף להצהרת נישואין מחודשת, מחדש את ההבטחות ומחדש את הכוונות ואת האמון והביטחון

מחפשת דרך לצור הגנה בחיי, אולי הידיעה היא ההגנה, לא ברור. אולי חייבים להתנסות ואז אפשר לדעת שיש הגנה, אבל לא יתכן שצריך להיות מותקפים כדי לדעת שאני יכולה להגן על עצמי. כנראה שזו הרגשה פנימית, ידיעה, אמונה.
מחפשת את המקום הזה בגוף שלי, והוא עדיין לא מוטבע שם, נכון כבר לא ילדה, נכון יודעת מה טוב לי ומה לא. הקושי הוא להוציא את זה החוצה , להגיד זה הגבול שלי - אל תתקרב.
מותר לדבר מותר לכעוס ומותר להגיד לא - זה השיעור.

יצאתי מדעתי, בקרוב אשוב.
לפעמים אני צועקת, זה קורה כשנדמה לי שלא שומעים אותי, או אולי כשלא מקשיבים לי.
הצעקות לא עוזרות לא מקדמות אותי בכלום, ובטח שלא משפיעות על יכולת השמיעה של האדם השני.
אבל הן שם, ולפעמים הן יוצאות. ומוציאות אותי מדעתי, ורק אני סובלת.
מה למדתי?
למדתי שלפעמים יש אנשים אטומים אלי. וקשה לי מאד להתמודד איתם, ואני שונאת לצעוק. אני שונאת שלא שומעים אותי.
אני רוצה מרחב, ואני זכאית לכבוד.
אני מכבדת את עצמי, ואני קשובה לי.

מקשיבה לך.
שומעת את הבילבול, את החיפוש, את הכאב, את האופטימיות והכוחות שבך.
מה הדבר שמפריע לך להיות? האם זה כעס כמו ששאלו, פחד, מה הדבר הזה שאת מרגישה?
מלקרוא אותך מרגיש לי שאת כבר בתוך התהליך, אלא שלא ממש יודעת איך להתמסר לו או משהו כזה...
אולי זה לא כך, רק משהו שמשתקף לי מהכתוב כאן, ומהרצון שלך לשתף ולזמן השתתפות...

כותבת בעיקר לעצמי, כדי להתבוננן בדברים בפרספקטיבה, ממרחק. שמחה לדעת שמקשיבים, תודה על מילים נעימות.

מה הדבר שמפריע לך להיות?
דרך ארוכה בחיים שלי, עברתי והתנהלתי (כמו שלמדתי בבית), מתוך צורך לרצות, מתוך רצון גדול להיות שייכת, מתוך גמישות כלפי אחרים. מתוך רצון לטשטש את הרגשות האמיתיים. הנה היום אני מבינה את המחיר שמשלמת. מודעת לדפוסי התנהלות שגויים, לפעמים מתגברת, לפעמים לא, מנסה לשנות, להשתנות ולצמוח.
כן אני מניחה שיש פחד, ויש כעס, לכולם יש לא? יש פחד גדול, שלא יאהבו, שלא יסתדר.
הנה אני כאן כל יום עולה עוד שלב, כל קושי שיוצאת ממנו מתבגרת עוד טיפה. מה זו בגרות, בגרות זו היכולת לקחת אחריות על החיים. זו ההתמודדות. זו הלמידה.

צעד מחשבתי - עצמאות כלכלית.
מכוונת את עצמי לקראת עבודה משרה חלקית, יומיים בשבוע שעות מצומצמות.
שולחת הודעה ליקום. ממשיכה ללמוד ולצמוח.

עבודה חדשה, סדנאות של שוקולדים - הצלחה.
שני קורסים מעבירות במקביל.

התחלה -
אחרי סערת רגשות גדולה בזוגיות ארוכת טווח. המון ריגושים, רצון להיות נאהבת, בן זוג אוהב אבל לא בטוח, כל הזמן מהסס. ואני רוצה כלכך, כל כך רוצה עד שמוותרת על עצמי, מוכנה לחצות קוים אדומים. מסתפקת בזוגיות חלקית, העיקר להשאר.

ואז פגשתי אותך, היית כל כך חלש כל כך פגוע, כל כך יפה, ומצחיק והיה לי נעים, והרגשתי רצויה ונחשקת ונאהבת ורציתי להרגיש ככה, ורציתי לדעת שאיתך תהיה לי יציבות, ובטחון. והתחתנו, וביטחון זה נורא משעמם, ולא מרגש אז השתעממנו ביחד, אתה עדיין חלש ואני חזקה, אבל מוותרת, מוותרת על ריגושים. אתה התחלת לגדול ולרצות יותר ולכעוס, ואני רק מנסה להשתיק את הכעס הזה שלך, שלא תכעס, שלא תעלב ושוב מבטלת את עצמי.
בדרך נולדו ילדים, וכל כך אוהבת אותם וכל כך רוצה שיהיו עצמאים ושמחים, ושוב מבטלת את עצמי, בשבילם.

עכשיו אני שואלת את עצמי, האם אפשר ליצר ביננו תשוקה?
אתה רוצה בי, לפעמים יותר מידי, אני מסתכלת עליך ורואה את העייפות והפחדים, ונכון שגדלת מאד, והיום אתה מצליחן ובחוץ הן רוצות בך וחושקות בך, ואתה רוצה להרגיש את אותם דברים דווקא בבית איתי.
וגם אני רוצה להרגיש את אותם דברים רוצה, שתתאמץ בשבילי שתרגש אותי, בשבילי בדרכי, לא בדרכך.
מסתובבת סביב אותן מחשבות ולא יודעת מי פירק יותר את הקשר הזוגי הזה. ולא יודעת האם אי פעם אהבתי אותך באמת? האם נמשכתי אליך, האם רוצה אותך?
או מפחדת , מפחדת מלבד, מפחדת לקלקל, מפחדת לפגוע בילדים, מפחדת להתאמץ.

מאחלת לעצמי אהבה גדולה, ולא יודעת אם אני שם או רק ליד.

לא רוצה להציל אותך, ולא רוצה שתציל אותי - רוצה לאהוב כמו בסרטים, להשתחרר ולשמוח

התפתחות מחשבתית,
לעלות מרמת הרגש לחשיבה,
תנועה, זרימה,
לשמור מרחק
לראות את התמונה
להחזיק את התמונה
להתחדש
להתאהב
לשמוח
לגדול
לשמוח
לרקוד
לשכוח
מחפשת תשובות, ולא עוצרת לרגע.