בלוג מיילדת מתחילה

יכול להיות שהזמן עזר לך להשתפר, ולכולנו תמיד יש לאן לגדול - אבל באמת שמגיע לך להיות סלחנית יותר כלפי דנה-הצעירה. היא באמת היתה מקסימה, כובשת ונהדרת. עובדה שאהבתי (ואחרים גם!) אותה כבר אז!
ונעמה שלך - מקסימה אמיתית. רגשה אותי.
אפילו שלא מתראות בכלל זה בהחלט דורש שיפור.
<וסליחה על ההתייחסות הדפבייתית בבלוג. את יכולה למחוק>

וואו
את וואו והסיפורים שלך וואו
ונעמה חמודה ברמות על (אני סימנתי אותה ביום עיון )

את וואו והסיפורים שלך וואו

קורת אותך בשקיקה!

קוראת. (כותבת בזמן הנקה..)

קוראת אותך בהנאה רבה

כן, לא סתם לטפל טוב ובמקצועיות, אלא ממש צריך לאהוב. לא לאהוב. להתאהב לגמרי, מעל לראש. לרצות בשבילן את הכי טוב שיש ולתת להן את הכי טוב שבי. זה לפחות מה שאני חושבת שצריך.
ואו אשרייך הלוואי שכל אנשי הטיפול היו מטפלים מהמקום הזה...

איזה תענוג להגיע אחרי היעדרות ארוכה לבאופן ופתאום למצוא תא הבלוג החדש שלך!!! יושבת וצוחקת ודומעת וקראת קוראת קוראת, למרות הכלים שמחכים לי.
תודה שחזרת לכתוב, תודה שאת חולקת איתנו את חוויותיך ואת חייך ותודה שאת כ"כ אוהבת את המקצוע שלך.

יושבת וצוחקת ודומעת וקראת קוראת קוראת, למרות הכלים שמחכים לי.
איזה קטע, גם לי מחכים הכלים P-: וגם אני יושבת וקוראת וצוחקת ודומעת...

איזה כיף בכל פעם לקרוא אותך.
את כותבת מקסים והסיפורים מדהימים.

גם כאן מתרגשת ונדהמת ממך.
תודה על הפתיחות, ותודה שאת את.

את מדהימה.
ואם אותה דנה צעירה היתה שם כדי להפוך למי שאת היום - אז גם היא היתה נהדרת.
(ואם את כזו מדהימה כעת... מי יודע לאן עוד אפשר לגדול).

אוהבת אותך המון, ומחכה לקרוא עוד.

את נשמעת מיילדת נהדרת.
קצת עצוב לי לקרוא, שלמרות שנשים כמוך קיימות במערכת הביתחולימית, אין לכן אפשרות לתת שירות כמו שאתן יודעות ויכולות לכל יולדת.
בין היתר, אין לי מושג איך לאפשר תנאי עבודה סבירים למיילדת עם ילדים (למשל משמרות בתזמון ואורך קבועים וידועים מראש),
וגם לאפשר לכל יולדת ליווי טרם הלידה, במהלכה ועד סופה עם מיילדת שהיא מכירה ובוחרת.
את נותנת את כל כולך בתנאים לא פשוטים, תודה וכל הכבוד.

איזה כיף לקרוא אותך. כל הכבוד על העבודה המבורכת והכתיבה הנהדרת.
מאחלת לעצמי שאם אגיע פעם לבי"ח (טפו טפו טפו), אתקל באנשים כמוך.

בלוג מדהים, כמו קודמיו. דומעת פה עם שאר הקהל האוהב.

זוהר! איזה מוזר! אתמול בדיוק בשעה שאת קראת את הבלוג שלי - אני קראתי (לרוחב ולאורך) את האתר שלך! וגם אני נהניתי!

נהדרת. תודה שאת מספרת. @}

אויייי את מדהימה!
אני רוצה ללדת איתך

יוּ!!! דנה... באמת קטע. שמחה שנהנית, ראית את הנתונים של 2008 ? וגם המהלך של פרופ' גלזרמן עם לידות העכוז מדהים בעיניי. כמעט אכלו אותו חי בכנס של האיגוד...

כתבתי על זה לווי נט, אמור להתפרסם בתחילת השבוע.

שלום דנה!קודם כל-אני מתענגת עד בלי די מהבלוג שלך.אנא,המשיכי.קראתי עכשיו מאמר של דוקטור דה לוסקא(אם אינני טועה) שבו היא טוענת שאין צורך ללחוץ בלידה.שהגוף על ידי איזשהו רפלקס פשוט דוחף את העובר החוצה.בלידה האחרונה שלי(הרביעית במספר) זה בדיוק מה שחויתי.התינוקי פשוט התגלש לו .מצד אחד חשבתי שפשוט התמזל מזלי ללדת ככה.מצד שני היתה לי הרגשה שיש פה איזה ענין מעבר.שזואת הצורה הנכונה ללדת.יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא,אבל זה הבלוג שלך.מה דעתך בנושא?נורא מענין אותי!

מה הלחץ מתוך באופן 55

ללדת בלי ללחוץ

תודה אנואימא.יא אללה,איך שהכל בעצם פשוט וכל כך הרבה פעמים אנחנו סתם מסבכים ענינים.

עינבי היקרה, אני חושבת שזה נכון מאוד כל עוד מדובר בלידות שהן טבעיות, ללא אפידורל למשל, כי אז האשה באמת יכולה לפעול על פי מה שהגוף שלה מנחה אותה. בעצם, אם חושבים על זה, אז למהכל פילה או זברה יכולה ללדת בלי קורס הכנה ללידה. כי יש בגוף את האינטיליגנציה הטבעית שיודעת לעשות את זה בלי התערבות של המוח החושב. גם אצל בני אדם זה היה ככה ואולי עדיין כך אצל חלקינו אבל רובינו פועלים יותר ויותר מתוך המוח החושב ופחות ופחות מתוך אינסטינקטים טבעיים.
כמה מאיתנו הולכים לישון בשקיעה וקמים בזריחה או קשובים למחזורים הטבעיים של גופינו, אוכלים אוכל טבעי ונושמים אויר נקי?
רוב בני האדם ממש לא, אז מה הפלא שגם בלידה זה מתבטא. אגב, זה מתבטא באלף ואחת דרכים ועניין הללחוץ או לא ללחוץ הוא רק אחד מהן.
פעם לנשים היו צירים ומתישהו הן היו מרגישות צורך ללחוץ והיו נענות לו, כמו שאנו הולכים לשירותים אני מניחה. אף אחד לא היה בודק אותן ואומר להן - יש לכן פתיחה מלאה, ועכשיו תתחילו ללחוץ.

אתמול היתה לי לידה שהדגימה את זה מאוד יפה. זו היתה יולדת בלידתה ה - 8 שהגיעה כי היו לה קצת צירים אבל היה לה חשוב לא לפספס את האפידורל הנכסף, לכן היא הגיעה מוקדם. היא גם הספיקה פעם אחת ללדת במכונית אז היא החליטה לבוא הרבה לפני הזמן.
בדקתי אותה והיתה לה פתיחה של 3 ס"מ בלי מחיקה בכלל ועם ראש גבוה ביותר של התינוק, ואנחנו התלחנו להתארגן הכי מהר שיכולנו לקראת האפידורל. אחרי כמה דקות נפקעו לה המים באופן ספונטני, ואחרי 2 דקות היא אמרה שהיא מרגישה קצת לחץ.

בדקתי אותה לבקשתה והיתה לה פתיחה של 5-6 ס"מ. היא אמרה שעוזר לה שהיד שלי בפנים, אז השארתי אותה ופשוט הרגשתי איך בציר הבא הפתיחה הפכה ל - 7...8...9...10 והרחם דחף את התינוק החוצה בלי שהיא בכלל הספיקה ללחוץ. זה ממש קרה עליה והיא היתה שם, בנפש ובגוף אבל בלי ללחוץ באופן פעיל.

אגב, לא יצא לי להיתקל בזה בלידות ראשונות (כמעט) אלא בעיקר בלידות חוזרות. אולי בגלל שיש יותר נשים עם אפידורל בלידות ראשונות או אולי בגלל סיבה אחרת שגם עושה את הלידות הראשונות לארוכות וקשות יותר.

איזה סיפור יפה! על הלידה השמינית הזאת, ממש לנר שמיני...

מתה על הלידות שבהן הגוף לוקח פיקוד ויולד. כמו מין מנגנון חזק שכנראה מגיע מהתקופה הקדומה, בהן ילדנו יותר כמו החיות...
יישר כוח ושבת שלום.

אהלן.אני עינבי מלמעלה(חשיפה!).בלידה הראשונה באמת לא נראה לי שהיה אפשר להוציא אותו בלי ללחוץ-הייתי עם פתיחה 10 במשך יותר משלוש שעות,על אפידורל,התינוק היה גבוה,חשבו שהוא גדול והופעל לחץ רציני לנתח.בשתי הלידות הבאות הגעתי בכוונה מאוחר לבית החולים(הטריק-כמו שקראת לזה איפשהו) וילדתי מאוד מהר-אפילו מוניטור לא הספיקו לעשות,אבל מהלחיצות לא ניצלתי.מה שמענין זה שאין לי בכלל את הדחף ללחוץ...ללידה הרביעית הגעתי בלי צירים.מהרגע שהם התפתחו ועד הלידה עברו כארבעים דקות כך שהמילדת-העצבנית! אפילו שהייתי איתה איזה שתי דקות-לא הספיקה להגיד תלחצי!תלחצי! וכך קרה שילדתי בלעדיי.וזה נפלא.במיוחד מצד הטחורים(סתם...).

איזה כיף שחזרת!!!!!!
(מתחילה קורס מיילדות עוד חודש וחצי:-))

הי דנה
שאלה:
מה בעצם צריך ללמוד כדי להיות מיילדת?
מה התהליך?

למרות שבלילה חלמתי שיילדתי אשה בסופרמרקט.
בעקבות המחשבות שתארת אודות הקבלנות, עולה בי האסוציאציה סין הסופרמרקט ו"הסרט הנע" - לא?
(סתם אוהבת חלומות. וסיפורי לידה. במיוחד בבלוגים שלך.)

רונצה את מתחילה בסורוקה? כי אם כן כנראה שנפגש...
ולך דנה,אני עוקבת בדריכות אחרי סיפורייך ונהנת מכל רגע...

_מה בעצם צריך ללמוד כדי להיות מיילדת?
מה התהליך?_
צריך להיות אחות מוסמכת עם תואר ראשון ולעבור קורס על -בסיסי במיילדות. לרוב מדובר במסלול של 4-5 שנים. אם כבר יש לך תואר ראשון יתכן שניתן לעשות הסבה ואז לקצר את המסלול בשנה. כמו כן, לעיתים מחליטים שצריך שנה הפסקה בין סיום לימודי סיעוד ולימודי המיילדות. זה פחות או יותר.

תודה לכולכן שאתן קוראות, והמון בהצלחה לרונצ'ה - האם יהיה לנו בלוג שוליית המיילדת גם שלך? (בלי לחץ כמובן)....

"שלא תדעו עוד צער ושניפגש בשמחות". כך אמרה לנו הגיסה של נאדיה, מיילדת שעובדת איתי. אח של נאדיה נהרג שלשום בלילה בתאונת דרכים. שני ילדיו הקטנים היו איתו, אבל הם יצאו ללא פגע, גופני לפחות.
אז נסענו ללוויה בכפר הולדתה של נאדיה, ליד טבעון. מקום יפיפה, המון כלניות ועצי אלון עתיקים, הכל ירוק ושקט. שקט מדי.
הגעתי לשם וחיפשתי את בית האבלים. ביקשתי משתי נשים מבוגרות להצטרף אליהן בדרכן לשם והן פרשו עלי את חסותן.

למעשה, הנשים המוסלמיות לא משתתפות בלוויה כך שלא הייתי בלוויה ממש אלא בבית האבלים, שם נמצאו, כך זה נראה לי, כל הנשים של הכפר. כמעט כולן מעוטפות בכיסוי ראש, בבגדים כהים, במבטים רציניים. כשהתקרבנו אל הבית, שמעתי לחישה שעברה כמו אש בשדה קוצים - "נאדיה, נאדיה" - משום מה הבינו כולן שאני הגעתי אל נאדיה...

כולן עודדו אותי לעלות במדרגות צרות שעליהן עמדו, משני הצדדים, המון המון נשים. מביטות במבטים חודרים, ומותירות רק שביל צר מאוד לעלות או לרדת בו. עליתי ומצאתי את נאדיה, מוקפת בעוד מיילדות, מתחבקות, רציניות. והרגשתי את המשפחתיות שלנו, כי בחדר לידה שלנו יש משהו נדיר - הצוות הוא ממש משפחה, ומלוות אחת את השנייה בכל הרגעים הכי קשים והכי שמחים. התחבקתי גם אני עם נאדיה, מנסה להעביר בלי מילים את כל מה שאני מרגישה ואת כל האהבה והתמיכה.
נזכרתי גם בלוויה של מירנה, מיילדת שלנו שנהרגה בתאונה לפני 4 שנים, ובלוויה של מרים, לפני שנה בדיוק, פועלת משק שעבדה המון שנים בחדר לידה ויום לפני שיצאה לפנסיה נהרגה גם היא בתאונת דרכים. המון לוויות, והרבה מאוד כאב.

אחר כך ניגשתי לנחם את אשתו של מחמוד שנהרג, ואז היא אמרה - שלא תדעו עוד צער ושניפגש רק בשמחות. היא נראית לי אשה מדהימה וחזקה, אוספת את עצמה מבפנים, כאילו כבר קיבלה החלטה שהיא תמשיך ולא תתמוטט. ואני בטוחה גם שבכתה המון. כמה שעות קודם לכן התקשרתי לנאדיה ושמעתי ברקע הרבה נשים בוכות ומקוננות, וגם נאדיה איתן.

אחר כך, בדרך הביתה, חשבתי על המשפט - "שלא תדעו עוד צער", וחשבתי לעצמי שאני דווקא כן רוצה לדעת צער בחיים שלי. רוצה לדעת צער, ושמחה, ואובדנים, ותסכולים, והתגברויות, ורוצה לדעת את כל מגוון הרגשות שבני אדם יכולים להרגיש, כי בשביל זה באתי הנה, לכדור הארץ, דווקא כדי להרגיש את הכל וללמוד על הכל.
הרבה פעמים אני מרגישה את עצמי כל כך צעירה ולא בשלה כי מה כבר עבר עלי בחיים בסך הכל? לפעמים אני מרגישה כאילו זה לא אמיתי עד שזה לא הופך לך את הקישקס. סתם חיים פשוטים ומאושרים שכאלו.... ולפעמים אני שואלת את עצמי אם זה לא עניין של אופי וגישה. אני מכירה אנשים עם חיים בערך כמו שלי מבחינת קורות החיים, אבל החוויה של האדם שחי אותם היא שונה לגמרי. אני לא רגילה להסתכל על קשיים כקשיים ולא רושמת לעצמי חוויות שעברתי כטראומות. גם מוות לא מפחיד אותי באופן בסיסי, חוץ מאשר המוות של הבת שלי שאני מקווה שיבוא הרבה אחרי שאני אמות.

נעמה אמרה לי השבוע - אמא, את יודעת שפעם הייתי מתה?
באמת? שאלתי.
כן, לפני שנכנסתי לגוף שהיה בבטן שלך, כשהתעופפתי בעולם חופשיה כמו פרפר וכמו ציפור.
טוב, לא היית מתה, פשוט עוד לא היה לך גוף.

אלו השיחות שיש לנו בבית בשבועות האחרונים בעקבות מותו של שכן מסרטן.

חשבתי על המשפט - "שלא תדעו עוד צער", וחשבתי לעצמי שאני דווקא כן רוצה לדעת צער בחיים שלי. רוצה לדעת צער, ושמחה, ואובדנים, ותסכולים, והתגברויות, ורוצה לדעת את כל מגוון הרגשות שבני אדם יכולים להרגיש, כי בשביל זה באתי הנה, לכדור הארץ, דווקא כדי להרגיש את הכל וללמוד על הכל._

זה משהו שגם אני הבנתי לא מזמן על עצמי. זו הבנה מוזרה, ולא קל לקבל אותה.
מתחברת למה שכתבת על זה ומעריכה את הגישה שלך.

תזכירי לי, בת כמה נעמה?

אני דווקא מעדיפה ללמוד מנסיונם של אחרים.
יש המון דברים בעולם להתמודד איתם, אני לא מחפשת התמודדויות וקשיים בכוח.
נראה לי שיש הבדל עצום בין לרצות צער ותסכולים ואובדנים ולבין להתגבר ולהתמודד כאשר הם כבר כאן.

תזכירי לי, בת כמה נעמה?
בת שנתיים ו- 10 חודשים כמעט.

כן, לפני שנכנסתי לגוף שהיה בבטן שלך, כשהתעופפתי בעולם חופשיה כמו פרפר וכמו ציפור.
הדימוי של פרפר וציפור לקוח מהשיחות שלכן או שהיא העלתה את זה?
אליזבט קובלר- רוס אחת מחוקרות המוות הגדולות בעולם (היא זאת שכתבה על חמשת שלבי האבל בהתמודדות עם האובדן או המחלה) הביאה את המושג דימוי הפרפר לתודעה וכתבה עליו הרבה. היא כתבה על ילדים במחנות ההשמדה שהגיעו ברכבות בלילה ונאלצו לישון בבלוקים את לילם האחרון. הם חרטו בציפורניים פרפרים על קירות הבלוקים. המון פרפרים. פרפרים וציפורים מופיעים בציורים של ילדים שהולכים למות ממחלות חשוכות מרפא כמו סרטן.

הדימוי של פרפר וציפור לקוח מהשיחות שלכן או שהיא העלתה את זה?
זה לקוח מן השיחות שלנו, ונראה לי שאני לקחתי את זה מאליזבת קובלר רוס....
אגב הספר "המוות חשוב לחיים" הוא ספר מופלא בעיניי וקראתי אותו כבר הרבה הרבה פעמים.

דנה שלום,
האם בחדרי הלידה אצלכם יש מקלחת בכל חדר?
שבת שלום.

וחשבתי לעצמי שאני דווקא כן רוצה לדעת צער בחיים שלי. רוצה לדעת צער, ושמחה, ואובדנים, ותסכולים, והתגברויות, ורוצה לדעת את כל מגוון הרגשות שבני אדם יכולים להרגיש, כי בשביל זה באתי הנה, לכדור הארץ, דווקא כדי להרגיש את הכל וללמוד על הכל.

יכולה להזדהות מאד.
כשאני חושבת לאחור על חיי, הזמנים בהם היו קושי והתמודדות (למשל מחלה קשה, גירושים) התבררו כמתנה גדולה - או יותר נכון - כהזדמנות גדולה למצוא את מקור הכוח, היציבות והחיוניות, וגם לקבל פרופורציות נכונות יותר בחיי.
עם זאת, בזמן האחרון אני שואלת את עצמי אם הכאב הוא חלק בלתי נפרד מתהליך של התפתחות, והאם הגישה הזו, שמחפשת התמודדות כאפיק לגדילה, בעצם מזמינה קושי במקום בו אינו נחוץ באמת.

כשאני קוראת שוב את דברייך אני רואה שאינך מחפשת דווקא את הכאב כהתנסות רצויה.
מעניינת אותי השאלה האם אפשר לגדול ולהתפתח גם מתוך שמחה, הנאה ועונג?
(כמי שיש לה כמה גנים פולניים, זוהי רק שאלה תאורטית עבורי).
(אולי זה משהו בגנטיקה היהודית, שגורם לנו להעריך דברים שמגיעים מתוך סבל).

(מקווה שההגיג לא יצא לי ארוך מדי. אם כן - אנא מחקי).

לפני שנכנסתי לגוף שהיה בבטן שלך, כשהתעופפתי בעולם חופשיה כמו פרפר וכמו ציפור.
מתוקה.
וגם חכמה.
בחרה טוב איפה לנחות.
(-:

נווה, אין הגיג שלך שהוא ארוך מדי, ובאמת לא המשכנו את השיחה בקשר להתפתחות מתוך שמחה מול התפתחות מול קושי. אני חושבת שקושי הוא לא נחוץ כי לא חייבים לראות שום דבר כקושי אלא כאפשרות. פעם היה לי דיון ארוך עם ביליף לגבי "מה זה קושי" והמסקנה היתה לבסוף שזה משהו שאנחנו לא רגילים אליו. אבל זו הבחירה שלנו לחשוב על זה כקושי או כעל חוויה מלמדת ומפתחת. זה יכול להיות ממש עונג לפגוש בקושי, כך שזה לא סותר.
קשה לי לחשוב בחיים שלי על סיטואציות שבהן התפתחתי בלי התנגדות מסויימת, בלי אתגר, בלי צורך לפרוץ את הגבולות או לפגוש את קצה היכולת שלי. האם את מכירה סיטואציות כאלו בחיים שלך?

ומצד שני, אולי באמת אנחנו פולניות וזה טבוע בנו כל כך עמוק? לא. בעצם לא נראה לי, בגלל שאם הכל כל טוב ואין שום התנגדות, אז למה בכלל שנרצה להשתנות?

ונעמה באמת מתוקה וחכמה. אבל כך גם השכנה הג'ינג'ית שלה...

השכנה הג'ינג'ית החמודה נמה, ואני מתהוללת כאן.

קשה לי לחשוב בחיים שלי על סיטואציות שבהן התפתחתי בלי התנגדות מסויימת, בלי אתגר, בלי צורך לפרוץ את הגבולות או לפגוש את קצה היכולת שלי. האם את מכירה סיטואציות כאלו בחיים שלך?
לא. לא מכירה. אבל אולי זה כי כך אומנתי לחשוב ולתפוס דברים.
(תאורטית - למשל - אולי יכולה להיות התפתחות ביכולת להעריך דברים שלא מתוך מחסורם? שלא מתוך כאב?)

אני דווקא כן רוצה לדעת צער בחיים שלי. רוצה לדעת צער, ושמחה, ואובדנים, ותסכולים, והתגברויות, ורוצה לדעת את כל מגוון הרגשות שבני אדם יכולים להרגיש
קוראת שוב את המשפט שלך. ושוב מזדהה.
אבל איכשהו על פי התפיסה הפולנית יותר "בסדר" לחוות את הצד הקשה של הדברים. כאילו לצד ה"טוב" וה"נעים" יהיה מחיר... (זה עוד יגמר בבכי (-: ).
ועם זאת - החוויה האנושית כוללת את כל הפנים והצדדים, כל הצבעים והגוונים.
כנראה שאני במסע של חיפוש לגיטימציה (מתוך עצמי) לחוות גם את הצד הנעים של הקיום. (ולהרגיש "בסדר" עם זה).

הדיון הזה מזכיר לי את הסרט היפה על הלידה האורגזמית.

ועוד אחד קצר קצר (ועם קריצה):
הגישה מאחורי המשפט "לא תדעו עוד צער" מזכירה את הקללה הסינית העתיקה: "שיהיו לך חיים מעניינים".

אם אני זוכרת נכון מהלימודים (פייי זה היה כבר כל כך מזמן), אנחנו "מתוכנתים" ללמוד יותר "חזק" מדברים שליליים מאשר חיוביים, אולי לכן החוויות הקשות נתפסות כיותר מלמדות ומשמעותיות מאשר החוויות הטובות. מה שהוא שלילי יכול להיות הרבה יותר מסוכן עבורנו לכן הלמידה ממנו היא יותר "חזקה", כדי שלא נפגע בעתיד
אני לא בטוחה שזה יצא לי ברור...

נחשפתי לבלוג שלך רק לאחרונה. תודה לך. אני חושבת שאני מאוהבת...

טוב, לא היית מתה, פשוט עוד לא היה לך גוף.

או שהנשמה של הילדה שלך עוד זוכרת....

מדהימה.

קשה לי לחשוב בחיים שלי על סיטואציות שבהן התפתחתי בלי התנגדות מסויימת
אני חושבת על זה שגם שריר למשל צריך התנגדות כדי להתפתח.

יצא לי לחשוב השנה לא מעט על המשפט "שלא תדעו עוד צער".
אני חושבת שהוא פשוט משפט לא-ריאלי. אפילו יותר מאשר איחול כמו מזל-טוב.
הרי אם נמשיך לחיות, אז נמשיך לפגוש במוות, וסביר שנמשיך להיות עצובים.
אפילו אם המת הוא כמו סבתי, שהגיעה לשיבה טובה מאד (נפטרה בגיל 97.5, לפני שנה בדיוק), ומתה מות-צדיקים, תוך כדי ביצוע ה"עבודה" האהובה עליה (פאזלים), ובנוכחות שנים מילדיה.
ובטח כשהמוות הוא ממחלה, או תאונה, או מלחמה.
המוות הוא נוכח, הוא חלק מהחיים. אי אפשר להמנע ממנו.
ועדיין הוא סופי ו"מצער", עצוב. וזה בסדר. מותר לבכות, מותר להתגעגע. מותר להתאבל.

מוות של אדם קרוב, הוא קצת כמו לידה. כמו שאמרה לי אשה חכמה (באופנית, אלא מה? אבל לא אכתוב את שמה כי לא יודעת אם מתאים לה), התקופה שאחרי המוות (ואם הוא צפוי מראש, אז גם לפני), היא תקופה רגישה-הורמונלית, כמו אחרי לידה. כשכל זבוב הופך לפיל אימתני, ונהרות של בכי נשפכים מסיבות שביום-יום, אנחנו אפילו לא ממצמצים בגללן.

אני מעדיפה לומר שאני משתתפת בצער. אפילו שגם זה לא מדויק. כי אני יכולה רק להרגיש ולהביע אמפטיה לצער שלהם, ולשקוע בצער שלי. לא באמת אפשר להקל את משא הצער של אחרים, בטח לא על ידי משפט קלישאתי זה או אחר.

מזכירה את הקללה הסינית העתיקה: "שיהיו לך חיים מעניינים".

חשבתי שזה הפוך - ברכה, שיהיו חיים משעממים...
<אם כבר להסתכל על הצד היפה של החיים>

ברכה, שיהיו חיים משעממים...
שלא נדע...

דרך אגב, מעניין שהברכה "שלא תדעו עוד צער" משתמשת בפועל "לדעת" ולא "להרגיש" או "לחוש".

השיחה שזה מעורר מעלה את השאלה אם הגיע הזמן לעדכן את הגישה החברתית לאבל.
יש "אוטומציה" במשפטים הללו שאנשים אומרים לאנשים בזמנים כאלה.
והרי מוות, כמו לידה, הוא מאד אישי וייחודי (האם יש מדור סיפורי מוות בבאופן?),
וגם השלכותיו על האנשים הסובבים הן ייחודיות וספציפיות.
צער הרבה פעמים הוא חלק מזה - אבל אולי אינו הרגש הלגיטימי היחיד שאפשר להביע ולחוש.

הייתי באה ללדת אצלך גם מאילת.
אני חושבת לעבור קרוב אליכם ולו רק כדי שאוכל ללדת איתך בעתיד...

לא משנה עד כמה אדם מסוגל לקבל את הדברים כמות שהם - כשמישהו יקר סובל מאוד, עוזב או מת - יהיה צער ויהיה כאב.

לכן גם אני תמיד חשבתי שהביטוי 'שלא תדעו עוד צער' גובל בקללה.

מי שלא ידע צער גם לא ידע אהבה וקרבה.
ומי שידע אהבה וקרבה ידע צער.

סיטואציה שכמו נלקחה מאיזה סרט הזוי:
5 בבוקר, מגיעה אשה ללדת בבית חולים באזור הפריפריה. האישה היא עובדת זרה מקניה, שחורה לגמרי עם צמות מחומצנות חלקית, יפיפייה. לא מבינה מילה בעברית, או אנגלית, אבל מאוד מפוחדת, מאוד מתנגדת לכל נגיעה בה. לידה רביעית. נראה שהלידות הקודמות שלה לא היו בבית חולים, הרבה צלקות לא יפות שלא החלימו כראוי. כניסתה לחדר לידה היא סוערת, ואנחנו מוותרים על חדר קבלה ונכנסים ישר לחדר לידה. היא כבר כמעט בסוף הלידה.

אני מטפלת באשה אחרת (או יותר נכון ב- 4 נשים אחרות) כך שהמיילדת השנייה במשמרת לוקחת על עצמה את הטיפול ביולדת. המיילדת עצמה היא אפריקאית ילידת ניגריה. יפיפייה, עור שוקולד חלב, צמות מחומצנות בגוון סגול כל הראש.

אני חושבת לעצמי איך 2 נשים מאפריקה הגיעו כל כך רחוק מבתיהן ונפגשו בבית חולים ישראלי נידח בחדר לידה. מוזרות דרכיו של העולם. רק המילה "אפריקה" עושה לי משהו עמוק בנשמה. אפריקה. אפריקה. אפריקה. ישר רואה בדמיוני סוואנה עם עצי שיטה מאובקים. אפריקה.

שתי אפריקאיות זרות נפגשות בחדר לידה. הן לא מצאו שום שפה משותפת וזאת למרות שפ., המיילדת, יודעת מספר שפות. רמת החרדה עולה, אצל היולדת, אבל גם אצל המיילדת שמזהה סימנים של אולי תסמונת hellp (משהו קצת דומה לרעלת הריון אבל הרבה יותר קטלני) ומנסה להסביר ליולדת על צורך בכל מיני בדיקות. המון פחד יש שם בחדר, וצעקות, ובכי, ובלבול. ומעל לכל התסכול שאי אפשר לדבר בכלל.

בסוף, כבר אחרי הלידה, מישהו הבין שבעצם היולדת מדברת גם ערבית אז תנחשו למי קראו כדי לתרגם? נכון. לי.

רק המילה "אפריקה" עושה לי משהו עמוק בנשמה. אפריקה. אפריקה. אפריקה
כן.

בסוף, כבר אחרי הלידה, מישהו הבין שבעצם היולדת מדברת גם ערבית אז תנחשו למי קראו כדי לתרגם? נכון. לי.
D-:

בסוף, כבר אחרי הלידה, מישהו הבין שבעצם היולדת מדברת גם ערבית אז תנחשו למי קראו כדי לתרגם? נכון. לי.

מתי את ממשיכה לכתוב??מחכים לך!!!

גם אני בציפייה...

היי דנה
עוקבת אחרי הבלוג מרחוק ורוצה לשאול שאלה- אם לא מתאים אפשר למחוק.
אני עומדת ללדת בעוד כ6 שבועות. זוהי לידה שלישית השתיים הקודמות היו טובות כשהשניה נהדרת- לניאדו חדר טבעי, נסענו הבייתה אחרי...

ההריון הזה עמד בסימן של כמה הפלות שהיו לפניו שגרמו לי להרבה מתח וחוסר אמון- הרגשתי שאיבדתי אמונה. התעברתי כשויתרתי- מסרתי את כל בגדי ההריון, בגדי התינוקות, צעצועים, מצאתי עבודה שאוהבת ואז... שוב המהפך. שאמנם חיכיתי לו מאד אבל הביא לא מעט רעש- הרבה פחדים חרדות סביב לידה, חיים מוות, נכות ומה לא בעצם.
והשאלה- בניגוד ללידות הקודמות אני מתה מפחד- לא ברור לי ממה- מזה שהתינוקת תצא פגועה או מזה שאני אמות...
ועכשיו כשזה קרוב ואני מתלבטת היכן ללדת- עולה לי שאלה שבאופן טהור שייכת לפחדים אבל אני חייבת עליה תשובה- במידה והתינוקת תצטרך איזה שהוא טיפול מיד אחרי היוולדה האם ללניאדו יש מחלקה טובה דיה שיכולה לתת מענה.
אם לא- איפה כן יש (פרט לבני ציון בחיפה- כי לשם לא נכנסות דולות ואני מגיעה עם דולה).

אשמח לתשובה והתנצלות על ההתפרצות.

שליחה על ידי דנה_ה* » 17 מרץ 2010, 15:13

היי שרון של שחר,

ראשית כל, זה בסדר לפחד - המון נשים מפחדות יותר ויותר בלידות חוזרות, במיוחד אם עבר הרבה זמן מהלידה הקודמת (אני שמתי לב שאם עברו 5 שנים מן הלידה הקודמת, יש עלייה תלולה ברמת הפחד. ממש מובהק). אולי זה בגלל שיש לנו אושר ואנחנו פוחדות לאבד את האושר הזה.
אם את מפחדת אז תקשיבי לעצמך. אולי משהו בך זקוק לביטחון מסוג ספציפי. זה מזכיר לי סיפור שסיפר מישל אודן. הוא סיפר על אשה שילדה במרכז לידה הטבעי שלו והלידה שלה נתקעה במשך כמה שעות. הם לא הבינו מה עוצר את הלידה כי לא היתה שום סיבה נראית לעין. לבסוף הם שאלו אותה מה מפריע לה והיא אמרה שהיא מפחדת שיהיה צורך בניתוח ומה יקרה אז.
הם פתחו לה את הדלת של החדר בו הייתה והראו לה שממש מעבר לדלת יש חדר ניתוח מצוייד לחלוטין, והיא תוך 5 דקות ילדה על הרצפה של חדר הניתוח הזה.

לגבי מחלקות ילודים - אני לא ממש מכירה. לגבי לניאדו - אני זוכרת כמה סיפורים לא נעימים לגבי היחס של הצוות שם בתינוקייה אבל אני לא יודעת מבחינת איכות הטיפול.
אני מניחה באופן כללי שבכל בתי החולים יש טיפול סביר בילודים (אחרת היינו שומעים על זה) אבל אני מכירה את הניואנסים במיוחד לא במרכז כי אני מן הצפון הרחוק.

בכל אופן שיהיה בהצלחה ואת תמיד מוזמנת לשאול שאלות - זאת התפרצות בדלת פתוחה.

שליחה על ידי בלה* » 17 מרץ 2010, 15:34

גם אני בציפייה...
(-:

תודה דנה.
האמת שאכן עברו להן עוד מעט 5 שנים מהלידה הקודמת וכאמור ההריון הזה הוא ה- דבר שחיכיתי לו בשלוש שנים הקרובות.
אני לא מצליחה למקד מה הפחד העיקרי שלי. איכשהוא ל2 הלידות הקודמות באתי כל כך נקיה. הפחד הכי גדול שלי היה שיחברו אותי לאפידורל- ממש מצחיק אותי לחשוב שמזה פחדתי, כי איכשהוא בלידה הגוף עבד כל כך טוב שאפידורל לא הייתה אופציה.
בכל אופן אני תוהה מה עושה מחלקת ילודים טובה- היינו אם עובר נמצא במצוקה כל שהיא מה יבדיל מחלקה שתיתן לו מענה מזו שלא.
לא מעניין אותי כל כך עניין ההנקה/ חיסונים וכיו"ב כי ברורה הדרך,
השאלה מכוונת יותר לצדדים עם הפן הרפואי.

שליחה על ידי דנה_ה* » 18 מרץ 2010, 12:32

באמת מצחיק הפחד שלך - אין מצב שבו יחברו אותך לאפידורל אם לא תרצי ורוב הסיכויים שאם לא רצית בעבר, אז למה שתרצי עכשיו? לידה שלישית, גם אם עברו 5 שנים מהלידה הקודמת, לרוב מתקדמת מהר ויפה.

מחלקת ילודים טובה, או מדוייק יותר - רופא ילודים טוב, יכול לעשות את ההבדל בין תינוק בריא לתינוק לא בריא (למשל במצבי החייאה), אבל מדובר במצבי קיצון מאוד מאוד נדירים. נראה לי שקצת נכנסת לסחרור של מחשבות מטרידות....
אין לנו שליטה על הרבה דברים בחיים שלנו ואני מאמינה שצריך לעשות כל מה שאפשר ואז לשחרר.

או קיי אז עכשיו מיקדנו את העניין.
היכן, לדעתך, המלצתך יש רופא ילודים טוב?

ואכן יש את עניין הסחרור והשיחרור- בראשון זה "עובד" מצויין ובשני- עדיין לא.

שליחה על ידי דנה_ה* » 18 מרץ 2010, 23:31

לצערי, כפי שכבר אמרתי לך, אינני מכירה ממש את מחלקות הילודים בארץ, רק את זו שאני עובדת בה. למשל אצלנו יש כמה רופאים טובים וכמה בינוניים, ואחד או שניים די בינוניים ומטה. תלוי את מי פוגשים.

גיליתי את הבלוג , בהתחלה הייתי סקטפית אבל ככל שקראתי יותר -כך התחברתי ונהניתי יותר מסגנון הכתיבה ומהדרך המעניינת בה בחרת להעביר את חוויותיך ולשתף . תמשיכי כך .... לדעתי את צריכה לכתוב ספר. את יודעת שהספר "יומנה של קופאית " זכה לרב מכר. תחשבי - יומנה של מיילדת . נראה לי כהצלחה.

איך שהחיים תמיד מכוונים אותנו למקומות הנכונים!..
חיפשתי משהו אחר בכלל, אבל כנראה שחיפשתי בדיוק את זה.
שנים שאני חולמת על מיילדות, מרגישה בכל עצמותיי שזה המקום שלי, מחכה בסובלנות, מחכה לתורי..
ועכשיו כשכבר הגעתי לפתח הדלת, ואני עומדת ללמוד הסבה, איבדתי את האמונה לגמרי.
הרי כולן רוצות להיות מיילדות! ואין תקנים, ואין מקומות, ובלתי אפשרי להתקבל לקורס אל בסיסי לא ממחלקת יולדות, אבל גם אי אפשר להתקבל ליולדות, וכו', וכו'.
ואת, בדבריך (ולא שלא שמעתי דברים כאלה בעבר, אבל את הראשונה שפגשתי בחיי שבאמת מתכוונת עליהם), לא רק שהצלחת להפיך בי תקווה מחודשת, נחישות, וכוח כפליים, אלה שבעיקר הראית לי איזה מיילדת אני רוצה להיות, איזה בן אדם אני רוצה להיות.
את הדרך שלי אני התחיל בללמוד להתאהב באנשים. גם בכאלה שלא פשוט לאהוב אותם.
לא כל יום פוגשים מנטור בחיים. רציתי להגיד תודה!

שליחה על ידי שירי* » 05 יולי 2010, 17:50

הי דנה

נזכרת בך ומקוה שהרבה נשים זוכות ללדת דוקא איתך.
מתחילה ללמוד בקורס דולות והייתי שמחה לקרוא את דעתך,הרגשתך למקומה ותפקידה של הדולה.

נהנתי לקרוא את הבלוג שלך, מאוד.
נראה לי שאני קטנטונת לעומת כל המשוטטות פה. אני בת 24 שיננית במקצועי ורוצה למוד אחיות לעבר מיילדות.אשמח להיעזר בך.יש לי המון שאלות, סליחה מראש אם הן יותר מידי.
למרות שרוב המילים כאן הם סינית בשבילי, נראה כי העבודה שלך מאוד מספקת .אין ספק מיילדת זה ייעוד.השאלה שלי היא האם זהו היעוד שלי גם??
מקריאת המקרים שאת מספרת צריך אופי די חזק,כוח סבל, עדיף לא להיות רגישים מידי,יכולת עמידה תחת לחץ ועוד.
האם זה משהו נרכש?או שאם אני רגישה יתר על המידה לא כ"כ מסתדרת במצבי לחץ עדיף לי לא לנסות? מצד שני ניחתי ברצון לעזור גדול,אוהבת ילדים מאוד אפמתית (עד מזדהה ואולי שם המכשול שלי),רגישות לזולת.
מה צריך להיות כדי להיות מילדת,איזה אופי?
האם יש צורך בוותק כאחות של 13 שנה כמו ששמעתי,כדי ללמוד מיילדות?
תודה רבה מראש, תמי

הי תמי
אני לא חושבת שלאנשים יש ייעוד. זאת אומרת יש להם, אבל הם קובעים אותו לעצמם ולאו דווקא נולדים איתו.
המיילדות שאני מכירה, ואני מכירה כמה עשרות טובות, שונות זו מזו לחלוטין. יש בהן רגישות יותר ופחות, חזקות יותר או פחות, בעלות יכולת טובה להתמודד עם מצבי לחץ או לא, וכו' וכו'.
חלק מן התכונות הרצויות נרכשות מעצמן מתוך הניסיון וחלק תצטרכי לעמול קשה כדי לרכוש אותן. זו הבחירה שלך.
אין אופי מסויים של מיילדת, יש הרבה מיילדות ויש הרבה יולדות, ויש מהכל.
אין צורך בוותק של 13 שנים אלא בותק של שנה אחת או אולי אפילו זה לא, אם כי אני חושבת שלא רע לרכוש ותק כאחות, אולי במחלקה כמו מיון או מחלקה שבה מתמודדים קצת עם מצבי לחץ ודברים מועילים אחרים, כגון מיומניות סיעוד בסיסיות.

בהצלחה ואשמח לענות על עוד שאלות אם יש.

יופי כי יש לי שאלה..
יש סיכוי לקרוא מסיפורייך המדהימים עוד קצת...?

תודה רבה רבה!אשמח לשמוע עוד על משמורות מרתקות...
תצליחי בכל פעלך ויהי רצון שתיילדי מעכשיו רק ילדים בריאים חיים ונושמים.לצד בני משפחה כאלה.אמן.
אני מניחה שאעזר בך גם בהמשך.
שוב תודה רבה!!

תשובה לגמד - שאלה מתחכמת!
האמת שאני עסוקה בימים אלו בניסיונות להפוך את הבלוג וכמה קטעים נוספים לספר....
זה תהליך ארוך, מייגע ומקסים ואני נהנית ממנו מאוד.
יום אחד כתבתי סיפור אבל הוא היה כל כך מדכא שהחלטתי לא להעלות אותו לדף...

היי דנה!
תודה על התשובה..
מחזקת את ידייך! לאסוף הכל לספר זה אכן נהדר ויצירתי. הכתיבה שלך יפה לה שתהיה פתוחה לקהל הרחב!
שיהיה בהצלחה.

אני מתה על הבלוגים שלך. הספר בוודאי יהיה מדהים!

ואוו. איזה כיף לדעת שיש מיילדות כמוך. אני ילדתי עם מיילדת שממש לא היה איכפת לה ממני או מהתינוק. לצערי הרגשתי מצויין ועשיתי בידיוק מה שהיא אמרה. היא ממש לא הקשיבה לי . (למשל: ברגע שהגעתי לפתיחה מלאה. תינוק בספינה 0 אמרה לי להתחיל ללחוץ. כשאמרתי שזה עוד לא הזמן ואני עדיין לא מרגישה צורך ללחוץ- היא אמרה שאני חייבת (מוניטור תקין לחלוטין)) או כשביקשתי ללדת על הצד היא אמרה כי חייבים לשכב על הגב... ואני כמו ילדה טובה ביצעתי אחר הוראותיה. פשוט הייתי בשיא האושר ולא היה לי ראש למריבות. לא היה צורך בשמן או עיסוי פרינאום - היא פשוט אמרה שאני לא נקרעת. וכך כשאני מבצעת בדיוק רב אחר הוראותיה - אחרי כ-100 לחיצות ארוכות של 15 שניות כל אחת (היא תיזמנה- פשוט ללחוץ כל הזמן) ילדתי. (אמרתי לבעלי כי אני מרגישה שרק 3 הלחיצות האחרונות היו אפקטיביות). תפרו אותי שעה ולא אוכל ללדת שוב בלידה נרתיקית. המיילדת אמרה שהייתה לי לידה נהדרת. לפני שגיליתי את הנזק חשבתי שבלידה הבאה עדיף ללדת ללא מיילדת כי ברור לי שאני יודעת ללדת. פשוט צריך להקשיב לגוף ולא לגורם חיצוני. אבל בינתיים גיליתי שכנראה אצטרך קיסרי בגלל ניזקי הלידה הראשנה.הלוואי והיתה לי מיילדת טובה וקשובה כמוך. בחווית הלידה שלי הרגשתי עוצמות ואושר שלא ידעתי מעולם הרגשתי זוהרת ויפה. חבל לי שהאשה הזו השתלטה על הלידה ולא הניחה לי קצת.

שלום פלונית.
קראתי ועלו בי שני דברים:
ראשית היתה לך חווית לידה נהדרת - היית מאושרת הרגשת עוצמה חשת עצמך יפה וזוהרת - איזה יופי. חבל לקלקל את זה בגלל קרע בפרינאום - שני הדברים פשוט לא קשורים - היתה לך חוויה טובה וגם היה קרע. אגב, קרעים גדולים לרוב לא נגרמים דווקא בגלל תנוחת הלידה אלא גם בגלל סיבות נוספות כגון משקל התינוק, תנוחתו בעת הלידה ובעיקר אולי - הרקמות של האישה. עיסוי הפרינאום בשמן בלידה הוא נעים מאוד ועוזר נגד תחושת השריפה, אבל אינו מונע קרעים כלל.
האם היה לך אפידורל? כי אם כן, הרי שטבעי שלא חשת בצורך ללחוץ עד הצירים האחרונים ממש. יש נשים שהאפידורל משפיע כך שהן אינן מרגישות כלום, אפילו לא את יציאת התינוק. ללחוץ כל הזמן זה באמת לא טוב, אבל יתכן שהיו לך צירים קצרים וצפופים?
הדבר השני קשור לעתיד - מי אמר לך שלא תוכלי ללדת בלידה רגילה? תפירה של שעה זה לא דבר כזה חריג ומה שחשוב זה לא אורך התפירה אלא עומק הקרע, דרגתו, גודלו וכו'. הייתי מתייעצת עם כירורג ולא עם גניקולוג בנושא.
אם תלדי בלידה רגילה, וגם אם תלדי בניתוח קיסרי אני מקווה ששוב תהיה לך חוויה יפה ושתרגישי שאת והצוות המטפל קשובים לך ולרצונותייך.

אני קוראת שוב ושוב את המשפט האחרון שכתבת: בחווית הלידה שלי הרגשתי עוצמות ואושר שלא ידעתי מעולם, הרגשתי זוהרת ויפה והוא ממלא אותי שמחה. אני מקווה שתמשיכי להרגיש כך.

דנה תגובתך שימחה אותי. כי למרות שבלידה הייתי מאושרת, מאז הלידה כשאני נזכרת באותו הבוקר עולה בי הרגשת פיספוס וכעס אדיר עלי ועל המיילדת. הייתי עם אפידורל לחצתי לפי הנחיותיה כל הזמן אבל לחיצות מאוד ארוכות. הרגשתי מה קורה. התינוקת היתה במשקל קצת מעל 2.5 בזווית נכונה. ידעתי שהרקמות שלי מאוד גמישות ולא תהיה בעיה ללדת בלי הרבה קרעים. בניגוד לחברות שלי שהנחו אותן מתישהו להפסיק ללחוץ אני לחצתי כל הזמן גם בעת יציאת התינוקת כלומר לא היה שלב שבוא היא אמרה 'עכשיו תפסיקי ללחוץ' לחצתי בלי הפסקות (לפי הנחיותיה) עד אשר התינוקת היתה בחוץ. נקרע לי כל השריר עד פי הטבעת (או כמו שהמיילדת אמרה שטוב שהיא לא חתכה אותי 'ככה יהיו לי פחות כאבים'). הפרינאום נשאר קצר . הכאבים לא עוזבים אותי כבר חודשים. חיה על כדורים נגד כאבים. והפסקתי להניק בגלל זה (כדורים). אחרי חוויה כל כך "טובה" קשה לי לדמיין שאהיה שוב בהריון (בגלל הלידה הזו) למרות שהרגשתי מעולה כל ההריון. אצטרך למצוא דרך אחרת כדי שיהיו לי עוד ילדים.ובכל זאת מקוננת בי תקווה שמתישהו אזכה לראות את הדברים אחרת וללדת שוב.

אני בעבודה עכשיו וחברות שלי קוראות את מה שאת כותבת ולכולן זה נשמע מאוד מוזר. כאשר תינוק כל כך קטן גורם לקרע כזה גדול זה באמת חריג. מעניין אותי לשמוע איך ידעת שהרקמות שלך גמישות. לפעמים דווקא רקמות שנראות גמישות נוטות יותר להיקרע. יכול להיות גם שהתינוקת יצאה במצג ובמנח נכונים אבל במצג מורכב כלומר, אולי היד שלה היתה צמודה לראש ובכך הגדילה את הקוטר של החלק שמרחיב את הפרינאום.
מוזר לי מאוד לשמוע שהנחו אותך ללחוץ בלי הפסקה. זה גם קשה פיזית וגם לא מומלץ משום בחינה. לא ברור הקטע הזה בכלל. יחד עם זאת כנראה שבכל זאת יש כאן צירוף של נסיבות, כי אם המיילדת הזו נוהגת להלחיץ בצורה כזאת, היו צריכים להיות בלידות שלה המון קרעים ומתישהו זה היה מדליק נורה אדומה למישהו, לא?
את יודעת שיש לנו בחדר לידה מיילדת מקצועית ביותר - כבר 20 שנה מיילדת. היה לה רק מקרה אחד של קרע בדרגה 4 (עד פי הטבעת), וזה היה כשהיא יילדה את הבת שלה. אני בטוחה שהיא היתה הכי אכפתית והכי אוהבת והכי מקצועית איתה. לא היה מה לעשות - אלו היו הרקמות שלה.

עכשיו אני חושבת לי עוד כמה דברים.
או קיי. היה קרע. היתה מיילדת לא קשובה. אולי לא מקצועית. ואולי לא.
את עשית כמיטב יכולתך ע"פ מה שידעת אז.
הקרע היה באשמת מישהו או לא באשמת מישהו.
אבל כל זה היה. כבר אי אפשר לשנות את זה. ולא בטוח שאפשר היה באיזה שהוא שלב לעשות משהו אחר.
לי היה פעם קרע גדול בלידה שקיבלתי למרות שעשיתי אפיזיוטומי. למישהי שאני מכירה היה קרע ממש לא יפה בלידת בית (ילדה במים).
השאלה היא - מה עכשיו? האם ממשיכים לחשוב על מה שהיה, ממשיכים להאשים מישהו או משהו או את עצמינו, או שפשוט מפנים את המבט קדימה. סולחים, מבינים, ממשיכים. מוצאים את הדרכים לעבור שיקום של רצפת האגן, דרכים לפנק את עצמינו (ממש לא קל ללדת, לידה ראשונה, להתמודד עם הנקה ועם גידול של תינוק, וגם עם קרע גדול על כל המשמעויות של זה). מגיע לך להרגיש טוב, שמחה וזוהרת, חזקה ועוצמתית.

"אבל כל זה היה. כבר אי אפשר לשנות את זה." בתקופה האחרונה אני מנסה לחשוב על זה - שזהו, זה כבר היה וכל המחשבות שלי לא יוכלו לשנות את מה שהיה. אני חושבת שזוהי הדרך להמשיך הלאה - קדימה ולמעלה. להבין שאין דרך לשנות את העבר רק לחיות טוב בהווה.

המיילדת שיילדה אותי קיבלה את הרישיון ליילד חודש לפני. אני כמובן, יודעת את זה בדיעבד. בבוקר הלידה נכנסו 2 נשים שהוצגו בפני כמיילדות. אחת יצאה אחרי מספר דקות (לאחר ששמה לתינוקת מוניטור פנימי- שאגב, הראה דופק תקין לחלוטין כל הלידה. הפעם הבאה שראיתי אותה היתה כעבור כשעתיים כשהמיילדת שילדה אותי קראה לה - אחרי יציאת התינוקת). בשניה שהיא יצאה המיילדת שיילדה אותי אמרה לי להתחיל ללחוץ (למרות שהתינוקת בכלל עוד לא ירדה באגן). אני חושבת שהיא פשוט ראתה הזדמנות פז (יולדת עם כוחות , רגועה, בלידה ראשונה, שעושה מה שאומרים לה), ליילד אותי ללא המדריכה שלה.
אני או התינוקת בכלל לא עניינו אותה.

אני, עם כל ההכנה שלי ללידה- עשיתי דווקא מה שהיא אמרה מתוך כוונה לצאת בלי נזקים. פה אני אשמה שסמכתי על מישהו אחר. לא לקחתי את האחריות על הלידה. כשבאתי ללדת לא פחדתי מכאבים או משך הלידה (הלידה התחילה במיים מקוניאליים ונמשכה עם זירוז שעות רבות), הרבה שעות הייתי ללא אפידורל ורק כשאמרו לי שכדאי מאוד שאקח אפידורל - הגוף ינוח והלידה תתקדם - לקחתי אפידורל. נהנתי מכל משך הלידה,כן כאב לי ולא כאב לי- הייתי מאושרת. לי בלידה היתה מטרה אחת- תינוק ואמא- ללא פגע. את התינוקת היא כמעט פספסה (לדברי המלווים שלי) - אבל תפסה בסוף.התינוקת יצאה ללא פגע. ילדה מקסימה שלווה וחכמה - הדבר הכי טוב שעשיתי(נו) בחיי. [אגב, שמתי לב שכתבתי קודם בלשון זכר- אבל יש לי בת].

האשה שיילדה אותי גרמה לי לקושי רב אחרי הלידה קושי פיזי, קושי נפשי, שעדיין קיימים (אחרת מן הסתם לא הייתי כותבת פה). למשל, קשה לי מאוד פיזית לרדת עם הבת שלי לגן השעשועים. קשה לי נפשית לסמוך שוב על אנשים. הרגשת הכישלון האישי שלי. לא זיהיתי טוב את הסיטואציה. לא התכוננתי טוב ללידה. ובעיקר- לא עמדתי על דעותי.
אני אומנם זוכרת את הרגשת העילוי והעוצמה והאושר שהיתה לי בלידה אבל- כל זה היה לרעתי. כי אם לא היתי כל כך בוטחת , מרגישה כל כך טוב ומאושרת - סביר להניח שלא היא היתה מיילדת אותי- אלא-מי שמוזכרת בתיק הרפואי וחתומה על הלידה ולא הציצה אפילו בחדר (למעט הכניסה בבוקר עם המיילדת שילדה אותי - עוד לפני הלחיצות בפעם הבאהאחרי יציאת התינוקת).

ושוב הלוואי והיתה לי מיילדת כמוך או אפילו מיילדת בינונית כלשהי- אבל לא כל כך גרועה (אגב, שמעתי אחר כך שהיא נחשבת מצטיינת - היא יילדה לבד !! לידה מצויינת (אני) עוד לפני שחברותיה לקורס נשארו בלי מלווים ).
אני חושבת שצריך להנות כל עוד אפשר - אי אפשר לדעת מתי בחיים תפגע במישהו מכונית או מיילדת שאפתנית במיוחד- ויהיה צורך לאסוף את השברים. לפעמים אני מנסה לחשוב על זה כמו תאונה.
אני מקווה שהמפגש עם המיילדת הזו לא ישנה את כל חיי (מספר ילדים, עבודה- לא חזרתי בזמן לעבודה בגלל הכאבים והפסדתי את התקן, זוגיות, יחסים עם הבת שלי ואיכות חיי), והמקום הרב שנתתי לארוע הזה בחיי יגמר ואני אוכל להמשיך הלאה. הרבה עבודה עצמית. מה שמקשה עלי מאוד להמשיך אלו הכאבים שעדיין לא עברו.

התינוקת היתה במצג רגיל לחלוטין. חשבתי (ואני עדיין חושבת) שיש לי פרינאום גמיש ואין לי נטייה לצניחה- בגלל רקע משפחתי מצויין ובגלל תחושה פנימית. אגב, תחושתי הפנימית היא שאני יודעת ללדת ובלי ה"עזרה" שלה יכולתי ללדת ללא נזק לרצפת האגן ובלי צניחה כלל (כנראה שלהמון לחיצות ארוכות ללא תזמון עם צירים יש השפעה). ועם כל זאת יש בי תקווה לשיקום מלא.

סליחה שאני מתערבת, לא רוצה להגיב על הלידה עצמה אבל מפצירה בך ללכת לטפל ברצפת האגן שלך אצל פיזיוטרפיסטית של רצפת האגן ואם יש באפשרותך אצל יעל שוראקי דנן.
חוצמזה גם יוגה נשית ושיטת פאולה יכולות להועיל מאוד אבל כדאי קודם לקבל אבחון ברור וגם טיפול מפיזיוטרפיסטית.
בהצלחה @}

נשמע שבאמת היתה סיטואציה אומללה לגמרי עם המיילדת. חבל לי לשמוע שדברים כאלו קורים וחבל לי על המחיר הגבוה שאת שילמת ועדיין משלמת.

ועדיין אני חושבת - המבט צריך לפנות קדימה עכשיו.

מקום טוב להתחיל בו הוא לסלוח לעצמך. אישה בלידה אמורה להיות בתוך התהליך, שמחה, מאושרת, כואבת ולא כואבת, בוטחת, רגועה, סומכת. כשהאישה מלאה בחשדנות, נמצאת כל הזמן על המשמר, בודקת כל פסיק בשבע עיניים, הרבה פעמים הלידה לא מתקדמת, נתקעת, ויש צורך בהתערבויות כמו זירוז או אפילו ניתוח קיסרי.
את היית מה שהיית אמורה, וכאמור - עשית את הכי טוב שידעת ואולי אפילו את הכי טוב שאפשר היה לעשות. אני לא רואה את זה ככישלון אלא כלמידה. החיים האלו שלנו הם רק הצגת תיאטרון גדולה שבה אנו מגיעים כדי ללמוד ולהתפתח. הגוף שלנו הוא חלק מן התפאורה ולפעמים הוא משלם מחיר. אבל אם הגוף משלם מחיר, אז שלפחות אנחנו נלמד את השיעור - וכאן אני רואה את השיעורים של לסלוח, לדעת לשחרר, להתקדם הלאה... או אולי דברים אחרים בכלל שאת תגלי. סילחי לי אם אני נשמעת נחרצת מידי. בדרך כלל אני לא נותנת עצות לאנשים שאני לא מכירה טוב, וגם כשאני כן מכירה אני משתדלת להימנע, כך שאם זה לא מתאים - אני מתנצלת.

את זה לא הגוף שלך. לך, כבן אדם, יש את היכולת להבין דברים, לעבד אותם, ללמוד מהם, ולהמשיך הלאה ללמידה הבאה, שאולי תהיה מאתגרת לא פחות. אני גיליתי שהחיים מציעים כל הזמן שיעורים ושאם אנחנו לא קולטים אותם אז הם חוזרים בדרכים שונות עד שאנו קולטים. את חושבת אולי שהשיעור שלך היה לא לסמוך בעיניים עצומות על המיילדת. אולי. אבל יתכן והשיעור הוא אחר לגמרי.

אום שלום, שלום- אני מטופלת לאחר איבחון של רופא ופיזיוטרפיסטית ריצפת אגן. אני בקבוצת תרגול לחיזוק שרירי ריצפת אגן עם הדרכה של פיזיוטרפיסטית מדהימה, שיטת פאולה באופן יחידני ופעם בשבוע מגיעה אלי בחורה מקסימה שעושה איתי יוגה נשית. אצל יעל שוראקי הייתי סמוך ללידה. היא עשתה איבחון וניסינו גם לעבוד אבל בגלל מצבי הנפשי (כל הזמן דיברתי על המיילדת ובכיתי...) החלטנו לעשות הפסקה.

דנה- את מקסימה.

לצערי, בלידה ידעתי שצריך לסמוך ולזרום אחרת הלידה לא מתקדמת. את זה כן קראתי (בניגוד לאינפורמציה על ריצפת האגן...) זאת אחת הסיבות שלא התווכחתי איתה יותר מידי (למרות שאמרתי שזה לא הזמן ללחוץ.. שאני מרגישה צורך בגוף לשכב על הצד.. .לא המשכתי להתווכח כשהיא עמדה על דעתה). בדיעבד זו היתה טעות.
אגב, היום דעתי היא (בניגוד למה שחשבתי לפני הלידה) שעדיף קיסרי מאשר פגיעה בריצפת אגן. חלק מחברותי הולכות לעשות קיסרי יזום.

אני מנסה בכל כוחי להמשיך לשחרר ולהמשיך הלאה.
לצערי אני לא אדם מאמין. אחרת היה לי יותר קל. גם כשאני מהרהרת במה השיעור שלי או מה למדתי מכל זה - קשה לי להגיד. זה עדיין נראה לי מיותר מאוד החוויה הזו במקום המקום המעצים שהייתי בו. וכן, אני רואה סביבי- לרוב לא ברמה אישית, אלא מדינית , בעבודה וכד'- איך מי שצועק יותר מקבל יותר, איך אנשים מונעים מאינטרסים אישיים ולא ממש רואים בזולת אדם כמוהם(כמו המיילדת...). אני יכולה להגיד שלפני המפגש עם המיילדת לא ראיתי כך את העולם אבל היום השקפתי היא שאדם צריך לדאוג לאינטרסים שלו ולא לסמוך על אנשים- כמו שאני סמכתי על המיילדת מלאת הביטחון שהיתה לי. ואכן אני מנסה להשתנות ולסמוך רק על עצמי. אולי השיעור שלי אחר. אבל קשה לי לדעת מהו.איך ידעים?.

אני חושבת שהרבה יותר קל לעשות דברים ולהתפתח כשבריאים.

(הולנדי ה ממחשב אחר)
שלום דנה, אני קוראת את הבלוגים שלך כבר המון שנים (מלפני הלידה) וחושבת (כמו שאר הקוראות כאן) שאת עושה עבודה מדהימה גם בתפקידך כמיילדת וגם כאן בכתיבה ותעוד מרגש של קורותיך. תודה לך על כל הדרכים שבהן העשרת את חיי בכתיבתך.
ברשותך אני רוצה להגיב כאן לפלונית, ואת מוזמנת כמובן למחוק מהדף שלך כשתרצי (פשוט אין דף בית בו אפשר לכתוב לה...).
פלונית יקרה,
כל כך עצוב לי על החוויה הקשה שעברת (ועדיין עוברת) בעקבות הלידה שלך. גם אני עברתי לידה (בבית עם שתי מילדות מקסימות) שהסתימה בצורה קשה ביותר כולל פציעה רצינית ממנה אני עדיין מחלימה. אני שמחה בשבילך שמצאת את הכוחות לטפל בעצמך (בכלל לא מובן מאילו במצבך). אחד הדברים שעזרו לי להתמודד עם הטראומה שעברתי היה טיפול לנפגעי טראומה בשיטת EMDR--Eye Movement Desensitization Reprocessing--Therapy. תוכלי בוודאי לקרוא על השיטה באינטרנט.
מכיוון שאני עוסקת במקצועי בתחום של יעוץ הכרתי את השיטה (טרם נזקקתי לה באופן אישי) ואת התוצאות הטובות שלה עם נפגעי טראומה. אולי תוכלי למצוא מישהו/י שמומחה לשיטה בארץ?
אני מאחלת לך כל טוב, החלמה מהירה לגוף ולנפש והמון הנאה מהתינוקת המקסימה שלך שנולדה ללא פגע! התברכת!

אני מטופלת לאחר איבחון של רופא ופיזיוטרפיסטית ריצפת אגן. אני בקבוצת תרגול לחיזוק שרירי ריצפת אגן עם הדרכה של פיזיוטרפיסטית מדהימה, שיטת פאולה באופן יחידני ופעם בשבוע מגיעה אלי בחורה מקסימה שעושה איתי יוגה נשית.
איזה יופי! את עושה מעל ומעבר בשביל להחלים ולשקם את רצפת האגן שלך, אני בטוחה שעם הזמן יהיה שיפור משמעותי.

גם לדעתי כדאי לך למצוא דרך להתמודד עם הטראומה הנפשית, אולי משהו כמו שהציעה הולנדי ה

ולגבי זה אני חושבת שהרבה יותר קל לעשות דברים ולהתפתח כשבריאים.
הרבה מאוד פעמים אנשים מוצאים את עצמם מתפתחים וגדלים הכי הרבה מתוך תקופות קשות ומתוך מגבלות פיזיות ונפשיות.

אני מנסה בכל כוחי להמשיך לשחרר ולהמשיך הלאה. אי אפשר לשחרר בכוח, איפה שיש כוח אין שחרור. נסי לא לשחרר אלא להתמסר למה שיש עכשיו, להתבונן בתחושות שלך מבלי לשפוט אותן או לרצות לחוש דברים אחרים, רק לתת להן מקום לכמה זמן שהן צריכות להיות, אח"כ מה שיוכל להשתחרר ישתחרר מאליו. גם התבוננות כזאת הרבה פעמים קשה להתחיל באופן עצמאי, אולי אפשר לעשות אותה במסגרת כלשהי, אולי עם המורה שלך ליוגה.

דנה ה את מוזמנת כמובן למחוק מהדף שלך כשתרצי

מה אני יודעת על התמודדויות אחרות שהיו לאשה בלידה הזו שלא קשורות בכאב בכלל? אולי היא עברה התעללות מינית בילדותה ומבחינתה זה שהיא לא התפרקה זה כמו לטפס על האברסט? אולי היא אשה מוכה שמתמודדת כל יום עם מציאות נוראית ופשוט אין לה עוד טיפת אנרגיה להתמודד גם עם כאב

אני כל כך מודה לך על המשפט הזה. את כל כך רגישה ומדויקת. המסת אצלי גוש קרח עצום עמוס רגשות אשם. תודה.

אני כל כך מודה לך על המשפט הזה. את כל כך רגישה ומדויקת. המסת אצלי גוש קרח עצום עמוס רגשות אשם. תודה.

תודה לכל מה שמאפשר לדברים אלו לקרות.

תודה לכל מה שמאפשר לדברים אלו לקרות
אפשר הבהרה?

אפשר הבהרה?
תודה לכל אותם עולמות בלתי נראים, המושכים בחוטים, המכוונים, המעניקים ידע, עצות, חוכמה, והבנה למי שמקשיב, ותודה למה איפשר לי לכתוב משהו שעזר כל כך למישהו אחר.

תודה. התבהרתי.

האישה צועקת: "משה! מה עשית לי?!"

בעצם זה סתם מיתוס. אני לפחות לא שמעתי אף פעם אישה בלידה צועקת על בעלה "מה עשית לי?!”. הן צועקות הרבה דברים אחרים; הן מתחננות שזה ייגמר, שהכאב ייפסק כבר. הן קוראות לאימא, הן בוכות לאבא, הן מבקשות מאלוהים שיעשה משהו, הן מבקשות מן התינוק שיצא כבר.

לפעמים זה מצחיק, לפעמים זה מפחיד, לפעמים הלב נכמר.

אישה אחת למשל צעקה שוב ושוב "דנה! תעשי משהו! למה את לא עוזרת לי?”. היא צעקה בקול מאוד רם, כך שכל מי שהיה בקומה שמע אותה (לגבי קומות אחרות – אני לא יודעת...). ואני דווקא כן עזרתי לה, פשוט התינוק שלה בדיוק התכוון לצאת, והאפידורל כבר לא ממש עזר בשלב הזה. אני חוששת שכל האנשים ששמעו אותה חשבו לעצמם - למה לעזאזל דנה הזאת לא עוזרת לאישה המסכנה שכל כך מתחננת לקצת עזרה. איזו מין מיילדת אני בכלל?

אישה אחרת צעקה בקול רם לא פחות: “שורף לי בטוטה! שורף לי בטוטה" וכל האנשים בחדרי הלידה האחרים שמחו מאוד כשהיא כבר ילדה. זה היה קצת מביך.

יש נשים שמספרות בדיחות נהדרות. שלא ברור איך, אבל בין ציר לציר הן מפיקות חידודים כאלו משובחים שאחר כך אני מצטערת שלא רשמתי אותם.

יש נשים ששואלות שוב ושוב, שוב ושוב, את אותן השאלות. אני מסבירה באריכות, מוודאת שהבינו ואחרי 5 דקות הן שואלות שוב את אותה השאלה. אני כובשת את הדחף להתעצבן ומזכירה לעצמי שזה בדרך כלל סימן של חרדה. אני מנסה להתמקד יותר בליטופים ובחיוכים, ולמרבה הפלא, השאלות קצת נרגעות.

יש נשים ששותקות. לא אומרות כלום. כששואלים אותן מה שלומן הן בכלל לא מגיבות. כשכואב להן הן לא בוכות, רק מתכנסות עוד יותר פנימה. מאופקות עד אימה. אלו מפחידות אותי קצת, כי אני לפעמים שואלת את עצמי מה קורה שם בפנים – התכנסות נעימה ושלווה או מחול של פחדים ושדים מן העבר?

ויש נשים שמברכות. ביהדות מקובל להאמין כי בשעת הלידה תפילתה של היולדת מתקבלת תמיד ולכן הרבה יולדות דתיות מתפללות עבור נשים אחרות שאין להן ילדים, שיזכו גם הן לפרי בטן מיוחל. זה כל כך מרגש לראות אישה שחווה צירי לחץ ובאותו הזמן ממש מבקשת ומתחננת עבור נשים אחרות, עבור אושרם ובריאותם של אחרים.

ואני שם, לידן, וכמעט תמיד גם מברכים אותי באותה הנשימה. שואלים לשמה של אימי, מבקשים עבורי בנים זכרים (ואני דווקא מבקשת גם בנות), ובריאות, ואריכות ימים, ואושר, ואני חושבת לעצמי שאני כבר מבורכת בכל העושר האנושי הזה, בכל החיים הללו, בכל הרגעים הללו, והתפילה שלי היא תפילת הודיה.

ואני חושבת לעצמי שאני כבר מבורכת בכל העושר האנושי הזה, בכל החיים הללו,
מקסימה את, מקסימה

התפילה שלי: תכתבי עוד. תכתבי עוד!

_ואני חושבת לעצמי שאני כבר מבורכת בכל העושר האנושי הזה, בכל החיים הללו,
מקסימה את, מקסימה
התפילה שלי: תכתבי עוד. תכתבי עוד!_

אישה אחת למשל צעקה שוב ושוב "דנה! תעשי משהו! למה את לא עוזרת לי?”.
אני יודעת שהסבלנות וההכלה שלך ידועות אבל הסיפור הזה עצבן אותי. בעיני זה ממש לא יפה לצעוק ככה
זה ממש על משקל "משה, מה אתה עושה לי" רק שבמקום משה זה המיילדת
מה היא לא מבינה שאת בעדה? לאן הולכות כל התובנות האלו בלידה? ולמה הן חייבות ללכת? למה צריך לשחרר כל נימוס אלמנטרי כלפי מי שהכי עוזרת לך בלידה?
אוף, עצבנה אותי האשה הזו

דווקא אני בכלל לא כעסתי עליה, רק התפדחתי בכל פעם שיצאתי מן החדר... היא הייתה ממש חמודה, ולא ממש הבינה מה בדיוק קורה בלידה. הרבה נשים אגב אומרות לי – למה את לא עוזרת לי? למה את לא מושכת את התינוק החוצה, תתפסי לו בראש ותמשכי אותו החוצה.....