בלוג אני בחינוך הביתי

[רסיסים_של_אור*]

שייתן לך תחושת עשייה וערך

זהו, אני עדיין מחפשת. האמת שאני אמורה להתחיל לעבוד, 5 שעות שבועיות (שתיים עד שבע ביום קבוע), כקלינאית תקשורת במסגרת פרוייקט מיוחד בקהילה האתיופית. נראה לי שעשוי באמת לתת תחושת עשייה וערך, יותר מקלינאית תקשורת סתם ככה בקופת חולים...

לגבי הקטע הדתי, כמה הרהורים שעברו בי בכל זאת:
אני חושבת, שדווקא כאן עולה וצפה סוגיית "הדוגמא האישית" ביתר שאת. כבר אי אפשר שדברים יהיו מהפה ולחוץ.
למה באמת חשוב לי שילדיי ידעו את פרשת השבוע, אם אני לא מתעניינת בה ??? למה עליהם להכיר רש"י ומפרשים אם אני לא עושה זאת ? ומה המטרה שלי בכל הסיפור הזה בכלל ??
דווקא עכשיו, כשהם כל-כך קרובים אליי, אני יכולה לצמצם למינימום השפעות חיצוניות, ולסנן אל ליבם בעיקר, את דמות האלוהים שאני מאמינה בו, ולא לתת למורה לתורה להכניס בליבם את מידת הדין וכו'. דווקא בקרבה הזאת שלי אליהם, במאבק שלי למולם שייתנו לי את הרבע שעה החיונית לי כל-כך לתפילה בבוקר, בכך אני נותנת להם הרבה יותר מלומר: "תתפללו, כי כך צריך". לפעמים אני גם מרגישה, (ויסלחו כולם אם זה נשמע נורא שובניסטי, בעיניי זו הפמניסטיות בהתגלמותה, כי אני בוחרת בכך), שאני סוף סוף מבינה למה טוענים ביהדות שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן (מצוות שמוגבלות בזמן הקיום שלהם: למשל: ישיבה בסוכה, לא משהו שאפשר לעשות ימים ספורים אחרי שהחג נגמר, למשל: תפילת מנחה - לא משהו שאפשר לעשות אחרי שמסיימים לקלח, להאכיל, להרדים וכו'). הטענה שתמיד נאמרה לנו היא שהדבר נובע מכך שהאישה עסוקה בחינוך הילדים. בעבר זה נשמע לי כל-כך שובניסטי ומרגיז. היום אני מרגישה שאני כל-כך מתחברת לזה, שאני מרגישה שזה הקול הפנימי הכי חזק שלי, בקשר הזה למול הילדים. בזכות הזאת שניתנה לי, להיות שם בקשה ובקל, בשמח ובכואב, בנפילות ובהצלחות הקטנות והגדולות שלהם.

וזה הכל חוזר למה שנראה לי שכבר כתבתי בעבר: פתאם יש הרבה יותר אמת וכנות ודרישה לאמת ולכנות במערכת. אי אפשר לזייף כשרוצים לחנך.

[מיכל_דנקנר*]

אפרת
שחררי לחץ,
הכל בסדר. את בדרך הנכונה.
כולנו עברנו את זה מי יותר מי פחות.
מותר לכעוס. מותר להתבטל לקרוא או לצייר או לנגן וזה טוב כמעט כמו ואולי אפילו יותר מ"סתם" לעבוד.
והכי מותר וצריך להכיר את עצמך ואחד את השני ולדעת מה הגבולות (לא לשכוח שהמסגרת הבסיסית היא הבית והגבולות בילד אין)
עוד כמה זמן כשתרגעי קצת ותפסיקי להרגיש אשמה שאת עושה הכי טוב בשביל הילדים שלך,
או אז תוכלי להנות מפרי עמלך ותגלי שלא לשוא טרחת
הכרת אותם,
דאגת להם,
היית איתם ביום סגריר וביום יפה
ולא תבואי עוד כמה שנים ותשאלי את עצמך מה זה גדל לי כאן ולמה לא מכירים לי תודה (בעצם מה אני מקשקשת)
בקיצור: ת ר ג ע י
ו ת ת ק ש ר י

[יונת_שרון*]

לגבי ההתבטלות vs הקטע הטבעי: בתרבויות לקטים-ציידים (מה שהכי קרוב למצב הטבעי שלנו) עובדים מעט מאוד - משהו כמו שעתיים ביום. בשאר הזמן מקשקשים עם חברים, שרים ורוקדים, או סתם מתנדנדים בערסל. אפשר עדיין לקרוא המון עדויות של מיסיונרים מהמאות הקודמות שמתלוננים על העצלות של הפראים.
< יונת מוכנה ללכת רחוק בשביל למצוא תירוצים לעצלנות>

[דגנית_ב*]

במאבק שלי למולם שייתנו לי את הרבע שעה החיונית לי כל-כך לתפילה בבוקר, בכך אני נותנת להם הרבה יותר מלומר: "תתפללו, כי כך צריך".

את פותחת בפני עולמות חדשים.
גם אני רוצה למצוא תפילת בוקר משלי.

[רסיסים_של_אור*]

מוסיפה תפילה אישית וקטנה שמתחברת אלי חזק נורא:

תפילה לראש השנה / אלי נצר

תן לנו חגים שקטים
כחיוכו של תינוק.

תן לנו בכיות קטנות
בחיק האשה הנאהבת.

תן לנו שירי לב
הנאמרים בדומיית לחש.

תן לנו זרועות כשורשים
לחבוק את הקשה והפוצע.

תן לנו לילות סהורי תקוה
אל מול אדמה גדולה ושותקת.

עשה את ביתנו
משכן לניגונים.

אל תוסיף עוד לגזענו
טבעת יגונים.

(מתוך: "ואני תפילתי / שירת התפילה של מושררים בני זמננו", אנתולוגיה בעריכת הלל וייס).

[לילה_טוב*]

שאני סוף סוף מבינה למה טוענים ביהדות שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן
חגית ו אמרה לי פעם בדיוק אותו הדבר, בדיוק בסוכות (אכלנו מחוץ לסוכה והסתכלנו על הילדים).

<מתגעגעים אלייך, חגית ו>

[אמבט_ים*]

כבר שטפתי כלים, האוכל מוכן, הבית במצב סביר וכו'. ומה אני אמורה לעשות עם הזמן שלי ???
איך את עושה את זה? אני תמיד צריכה לעשות עוד משהו כדי שהבית יראה במצב סביר.

כתבת נורא יפה בעיני (אחד לפני השיר), רציתי לצטט משהו משם אבל אני מתחברת לכל מה שכתבת שם, אילו תובנות בזמן כה קצר מאז שאתם צמוד צמוד כמו שכתבת איפשהו. אז אולי רק את המשפט האחרון,
אי אפשר לזייף כשרוצים לחנך. ולהוסיף (משהו אמר), אתה צריך לחנך קודם כל את עצמך.
תמשיכי, בבקשה.

[רסיסים_של_אור*]

תודה לכולכן.

לילה, מאוחר, ממהרת לבשלן כל מיני כי יש מחר בערב אירוח של חנוכה, ואח"כ נוסעים לטיול ארוך ואח"כ שבת אצל ההורים ואי אפשר לא לעזור קצת עם הבישולים...

הערב הייתי בפגישת עבודה. כולה 5 שעות בשבוע שבהן אצטרך לחזור לכובע הקודם שלי - קלינאית תקשורת. ישבתי שם והרגשתי רחוקה שנות אור רבות כל-כך ממה שהייתי רק לפני כשלושה חודשים. אז מה קורה לי ?? ומה בכלל אני רוצה מעצמי ?? נכון, יש רגעים לא פשוטים בבית, ורק לפני כמה שורות כתבתי על הצורך בלהעסיק את עצמי, אז למה אני כל-כך נחנקת מדיבורים כמו: "ארגון מסר, התחביר שלו, הפרגמטיקה שלו, תאבחני ונחליט לגבי טיפול וקשר עם ההורים, ועבודה הביתה, ודו"חות ואם הילד לא מגיע את לא מקבלת כסף וכו' וכו' וכו' וכו'...." (ואני מתנצלת באופן אישי והכי כן בעולם בפני כל קלינאיות התקשורת שנכנסות לאתר הזה, קוראות אותי ומזדעזעות ממני - סליחה..., זה לא אתן, זה אני).
אולי כי שחקו אותי עד אין קץ ועכשיו, אפילו 5 שעות נראות לי יותר מדיי ??
אולי כי פתאם, באופן הפוך לגמרי מהמצופה, 5 שעות רחוק מהילדים, עם סבתא ואבא כתחליף, לא נשמעות לי כאוורור וניקוי ראש ??
אולי כי עוד לא בא לי להכנס שוב למערכת הצריכים ????

אווווווווווווווווווווווווףףףףףףףףף.

זהו, ככה יותר טוב, הוצאתי אויר וגם קצת עשן. אני נושמת הרבה יותר עמוק והרבה יותר טוב. נחיה ונראה. מחליטה עוד לא להחליט. לא להקדים את המאוחר. לתת לנפש שלי לאותת לי את הכיוון, אני יודעת שהיא שם איפושהוא מאחורי מסכי רעש שונים.

הלכתי לפגוש את הנפש שלי, נשתמע בקרוב.

[מיכל_דנקנר*]

קראתי והזדהיתי
פתאום כשנמצאים איתם הקטנים, לא מבינים איך עשינו את זה (פעם) שם בחוץ
במקומות רחוקים מאיתנו מכל הבחינות
מה אמא אמורה לחפש רחוק מגופו של בנה התינוק? של ילדה צעירה?

[ענת_ג*]

רציתי לצטט משהו משם אבל אני מתחברת לכל מה שכתבת שם גם אני.
כל משפט שני שלך בא לי לצטט ולהגיב עליו באנחת עונג.

קרקע פוריה של אי בהירות נהרסתי מהביטוי הזה. כמה מבולבל ומדוייק בו זמנית.
(בקשר למאמר המרשים של מישהו בשם אליהו (סליחה שלא זוכרת את השם המלא) שמתאר חיים במשפחה דתית בגולן, אני מודה שהוא גרם לי לרגשות אשמה קשים מאד לפני כמה שנים. דורך בדיוק על כל נקודות הבטלה ההן. אבל במבט אחורה זה היה עוד שלב בגילוי (הנמשך..עדיין..)של איך נכון לנו באמת.)
אהבתי מאד את מה שיונת כתבה
לגבי ההתבטלות vs הקטע הטבעי: בתרבויות לקטים-ציידים (מה שהכי קרוב למצב הטבעי שלנו) עובדים מעט מאוד - משהו כמו שעתיים ביום. בשאר הזמן מקשקשים עם חברים, שרים ורוקדים, או סתם מתנדנדים בערסל. אפשר עדיין לקרוא המון עדויות של מיסיונרים מהמאות הקודמות שמתלוננים על העצלות של הפראים.

< יונת מוכנה ללכת רחוק בשביל למצוא תירוצים לעצלנות>
(-: תודה יונת!

[תבשיל_קדרה*]

מותר לי לקטר פה? (זה קשור לעצלנות שאבא שלי כל כך טרח ללמד אותי שזה שורש כל רע)
אתמול אבא שלי בא. באיזה 11 בבוקר.
כל הבוקר הילדים שיחקו במשחק דמיון מופלא (כלומר לקחו איזה עתון צבעוני, קרעו אותו לאלפי פיסות, ופיסות אלה היו "התינוקות שלנו"), ואני (שימו לב!) תפרתי איזה משהו.
בא אבא שלי, מתחיל מלהודיע שהבית מזמן לא היה כ"כ מבולגן (דוגרי - צודק - היה זוועה - בפרט עם כל התינוקות ), וממשיך בלשאול את הילדה (בת 4, כן?) "מה עשית היום?". מה הוא רצה שתגיד לו? "חצי שעה עשיתי שעורי בית, סידרתי את החדר שלי, תליתי כביסה, והנה עכשיו אני קצת נחה"? בשלב הבא, הוא הסביר לי שהרבה יותר קל לשים כל דבר במקום מיד מאשר לסדר אח"כ את הבלגן, ותהיתי אם הוא גם יצעק עלי בגלל זה, כמו שהיה בילדותי. התאפקתי ולא שאלתי אותו אם הוא מתכוון.

תודה יונת!

[מיכל_דנקנר*]

מה אבא שלך עושה ב-11:00 בבוקר אצלך בבית? מה הוא לא עובד?
מה זה כל הבטלה הזאת? איפה הוא חושב שהוא חי בג'ונגל?

<מיכל חושבת שסבים וסבתות לילדים בחינוך ביתי צריכים לעבוד קשה או להיות עסוקים בשלהם ולא להציק>

[תבשיל_קדרה*]

עובד חלקית מאוד, ובשעות שלו.
וברצינות?
כן
שקוף שכל הדברים מהם הו אמפחד בשבילנו, הוא מפחד מהם שבעתיים בשביל עצמו.

[קרן_יער*]

וממשיך בלשאול את הילדה (בת 4, כן?) "מה עשית היום?". מה הוא רצה שתגיד לו?

בשלב זה אמא של הילדה בת הארבע יכולה להתערב ולהגיד לסבא "אתה יודע מה היא עשתה? היא ואחיה המציאו משחק נפלא..." ולתאר. כך מעז יצא מתוק... השאלה שלו תתורגם אצל בתך לכיוון הטוב, וגם תצליחי להבהיר לסבא שאת מאושרת ממעשיה ומצפה שהוא יעריך אותם.

נקודה אחת טובה להתערבות.

אני מנסה ברגעים האלה, בהם אני לא רוצה ליצור ויכוחים עם הורי, להשיב להם/לילדות עם התוכן שנכון ומתאים לי ולא עם התשובה שהיא המובנת מאליו שלהם לשאלה... מנתבת את השיחה לכיוון שנכון לי ומעבירה ביקורת עדינה בו זמנית.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אצלי תשובות "מנותבות" שכאלה מתקבלות בפרצופים מצד הסבתא,
כאילו,על מי את עובדת?...

[קרן_יער*]

והילדים חשים בכך?


(את הסבתא כבר לא נחנך, אבל הילדים יקבלו מסר נכון.)

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הם כבר התחילו להבין שהסבתא "חושבת אחרת".
ככה אני מגדירה את זה להם, כשאנחנו מגיעים לנושאים שבהם יש לי חילוקי דעות איתה (ויש הרבה...).
אני מסבירה להן שיש דברים בהם היא חושבת אחרת,אבל היא אוהבת אותן מאוד בכל מקרה, מה שנכון.

[בשמת_א*]

בשלב זה אמא של הילדה בת הארבע יכולה להתערב ולהגיד לסבא "אתה יודע מה היא עשתה? היא ואחיה המציאו משחק נפלא..."
אני מהמקדימות תרופה למכה.
ישר אני אומרת "אתה יודע מה הוא/היא/הם עשו היום?" או
"סיפרת כבר לסבא שהכנת ... שציירת... ש..."
הסבים והסבתות אוהבים להתמוגג מהיצירות ומהחוכמות שלהם, ומתעלפים "כמה הם חכמים" ואחרי זה כבר קשה להגיד מייד משהו נגד חינוך ביתי...
(קשה אבל לא בלתי אפשרי (-; . פתאום מתלוננים לי "היא בכלל לא נפגשת עם ילדים" - סליחה??? כל יום בילתה שעות במשחקים עם ילדים, איזה לא נפגשת. "אילו היא היתה בבית ספר היא היתה אוכלת יותר טוב" - סליחה??? בן דודתה שבבית ספר אוכל עוד יותר גרוע. ושניהם שתי טיפות מים כמו הצרות שאחותי עשתה לאמא שלי. ).

[נילי_לי*]

לפי דעתי קיים פספוס מסויים בנושא אי העשייה .
אי העשייה אינה לשמה , היא אינה מתהדרת כמטרה בפני עצמה , אין אנו באים ומתגאים בכך שאיננו עושים דבר כל היום .
שכן הבטלה לשמה אכן שוחקת את הנשמה , מביאה אותה לרקבון , לשממה .

מושג אי העשייה בא כפעולת נגד למערכת הממסדית הבאה להציב יעדים ברורים על פיהם יש לחנך ילדנו .
בעוד שהחינוך המופקד בידי האם האוהבת והקשובה מורכב מהתבוננות רבה , מחשבה אינסופית , עניין ומתן מרחב .

אדגיש שוב -

זו לא אי עשייה - כי אם מתן מרחב , התבוננות , אי התערבות , קשב.

אנו מתרגמים זאת לאי עשייה , אך בעצם טמונה בכך עשייה רבה .
להקשיב לילדינו , להתבונן , לכוון ולהנחות בקווים המתאימים לילד כאדם ייחודי - זו אמנות לשמה שבליבי התפילה שאוכל לעמוד בכך .

אנו מתרגמים זאת לאי עשייה מאחר ואנו כה מתוכנתים להיות עסוקים כל הזמן באינסוף מטלות שזמן פנוי נחשב בעיננו כחטא , חוסר מימוש , בזבוז .

[נילי_לי*]

אפרת ,

אכן לחיות חיי תורה ומצוות במלוא הדרם ועוצמתם בחיי המשפחה עצמה זוהי הדרך החיה והחוויתית ביותר להעניק לילדייך את המשמעות האמיתית הטמונה במעשים . אין זה תלוש המציאות , תאוריה הנלמדת במוסד החינוכי ללא אחיזה שורשית .
ואכן זהו אחד מאבני היסוד בחינוך הביתי , הילד הוא חלק מהזרימה הטבעית וילמד הדברים לאמיתותם בדרך שבה בוחרת המשפחה לחיות את חייה הגשמיים והרוחניים .

אך , מה קורה וקיים פער בין רמת הידע של ההורה ( ברמה תיאורטית ומעשית) , לבין רצונו שלו שילדו יחווה הדברים ברמה עמוקה יותר ?
למעשה שאלה זו נכונה לכל ההיבטים השונים של החינוך הביתי , לאו דווקא חזרה בתשובה .
בעיני זו עדיין תעלומה .

המשיכי לכתוב.
דברייך מרתקים .

[רסיסים_של_אור*]

עדי, כתבת המון דברים חשובים לי, ואני אנסה לגעת בהם בהדרגה:

זו לא אי עשייה - כי אם מתן מרחב , התבוננות , אי התערבות , קשב. - נכון, אני מקבלת ומבינה, אבל מעבר ללהיות שם עבורם, איפה העשיה שלנו ? ואני שואלת בלי שמץ של שיפוטיות / ביקורתיות אלא ממש מתוך צורך, שהרי אני כבר בתוך הניסיון. האם העשיה שלנו, לפחות בשנים שבהם הם צעירים ורכים, עיקרה ניהול הבית (לסדר, לבשל, לנקות וכו') - זה מה שאני עושה כרגע בעיקר, וכשהם מתעניינים משלבת אותם בכך גם.

(אני מוסיפה גם את אלמנט הזמן - אנחנו עוד נורא צעירים בזה ולדעתי עוד לא ממש הגענו לעומקם של הדברים, אנחנו עוד בהסתגלות).

מרגישה שעולות בי כל מיני שאלות שהן הכרחיות מעצם העובדה שאני, לעת עתה לפחות, כבר לא במסלול הנורמטיבי ולכן הדברים הרבה פחות ברורים: מה חשוב לי בחיים ? מה חשוב לי בחיי ילדיי ? "מה אני רוצה לעשות עם חיי ? " איזה מסר אני מעבירה להם ? שאלות על העתיד, לאן כל זה מוביל ? האם ארצה שגם הם ישקיעו עצמם בגידול ילדיהם ? האם מועבר מסר שונה לבנים לעומת בנות ואם כן מה דעתי על כך ? ומה עושים כשהם כבר יותר גדולים ועצמאיים ? הרי מתישהו כבר לא נוכל ללדת עוד קטנים שיעסיקו אותנו עד מעל לראש, נכון ??

(אני חושבת שאני מתחילה למצוא בתוכי חלק מהתשובות, אבל נורא אשמח לשמוע מחשבות שלכן בנושא ואנא אל תתייחסו אל השאלות קריאת תיגר או משהו כזה, הן באמת באות מעומק הלב )


אך , מה קורה וקיים פער בין רמת הידע של ההורה ( ברמה תיאורטית ומעשית) , לבין רצונו שלו שילדו יחווה הדברים ברמה עמוקה יותר ?
שוב זה חוזר לכנות שבעסק. אם אני מרגישה שחסר לי, חכמים היו עונים לי: "צא ולמד". אני דווקא חושבת שדרך הילדים יכולה להיות לי הזדמנות גדולה ללמוד את הדברים מחדש, באור שלהם, ברעננות המחשבה שלהם, שלא יודעת רק לשלוף רש"י מפורסם או את הרמב"ן לתחילת ספר בראשית וכו' וכו'. חוצמזה, אם אצלי יתעורר החשק, אפשר באמת ללכת להעמיק בכל מיני מסגרות, וזאת גם דוגמא אישית חשובה. אולי בזאת אני גם קצת עונה לעצמי על השאלות שהעלתי למעלה: להתחיל למצוא לעצמי דברים שמעניינים אותי ולהתעמק בהם, ומכאן גם הילדים ???

בכל אופן, אשמח נורא לשמוע אתכן, אנחנו נוסעים (בעזרת ה') לטיול בדרום, אתגעגע מאד לתובנות שאתן מביאות לי ואשוב בהקדם ... חג שמח

[פלוני_אלמונית*]

ומה עושים כשהם כבר יותר גדולים ועצמאיים ? הרי מתישהו כבר לא נוכל ללדת עוד קטנים שיעסיקו אותנו עד מעל לראש, נכון ??
אחרי הילדים

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אפרת,רציתי לספר לך משהו.
את יודעת שאני גרה בניירובי שבקניה.
כאן,אף אחד לא רואה משהו מוזר בילד בן ארבע שנישאר בבית.(אני מתייחסת ללבנים הזרים שחיים כאן-אירופאים,אמריקאים,דרום אפריקאים)
אני הופתעתי מכך מאוד ,כי אני רגילה למה שאת רגילה...
וההורים לא קוראים לזה "חינוך ביתי".
בגיל יותר מאוחר הוא כן ילך למסגרת,מן הסתם,אבל הוא עדיין קטן,ולכן זה בסדר שהוא בבית,אם טוב לו ונעים לו.
והאמא איתו כמובן. לא מרגישה מתוסכלת. יש לה מקצוע מכובד,אבל עכשיו יש ילדים קטנים והם צריכים אמא!

מה שרציתי להגיד הוא,שהכל בסדר,עכשיו .
ילדייך עדיין קטנים והם צריכים אותך איתם. זה לגיטימי לחלוטין.
ומה יהיה אחר כך? לא יודעת.
אלה הם החיים שלך. בטוחה שתמצאי מה שלעשות בהם...

משהי כבר כתבה לך כאן "צאי מהלחץ". אז תרשי לחזור על זה שוב:
צאי מהלחץ
זירמי עם מה שהחיים מביאים לך.-ילדיך שאת אוהבת להיות איתם.
ואת מקבלת כאן המון עיצות מקסימות.
השתמשי בהן.

כשהייתי בארץ הייתי שקועה רוב היום בעבודות הבית.
בנותיי לא ראו בי בטלנית. הייתי עסוקה כל היום!
הן ידעו שאני שם בשבילן. דיברתי על זה לפעמים עם הגדולה (השאר היו קטנות מידי אז...), והיא אמרה ש"היא לא מוכנה שאצא לעבוד מחוץ לבית!". הן תמיד עזרו בבישולים ולפעמים בשטיפת כלים או בכביסות, אם רצו.
הייתי גם לוקחת לי שעת מנוחה בצהריים. הן היו בוהות בערוץ הראשון ואני הייתי רובצת מאחוריהן,קוראת ספר או מנמנמת.
אחה"צ היינו עושות משהו ביחד- עוגה,טיול,יצירה, מה שבא.

זכור לי שכשהבכורה שלי היתה בת כשנה כבר הציקו לי מסביב לשלוח אותה למסגרת.
לשמחתי,אז בדיוק פגשתי את "באופן טיבעי"...

[אמא_שחר*]

הי אפרת!
אני מרותקת. את כותבת נפלא ואני לומדת הרבה ממחשבותייך, תהיותייך, ומהרעיונות והתשובות של כולם אלייך.
תודה על השיתוף @}

[רסיסים_של_אור*]

רגעים של שקט בסופו של יום מעייף ואחרי הרבה ימים מחוץ לבית.

מרגישה צורך למצוא לעצמי קצת שקט ובכלל לשקוע בשקט תעשייתי כדי שאוכל לשמוע את כל הצלילים והקולות בתוך סימפוניית חיינו החדשה.

יש בה בסימפוניה לא מעט כלים לא מכוונים, כלים שמבקשים להשתלט על הפסנתר שמבקש לנגן בבטחה, יצירה חדשה ומקורית לארבע ידיים קטנות ומתוקות (ואולי אפילו ירשה המלחין שיום אחד נזכה להרחיבה לשש ידיים או שמונה או עשר ???).

התופים רועמים כל הזמן, בקולות חזקים, מהדהדים: "אגואיסטית", "אני כשבעלי מת לא הוצאתי את הילדים מהגן, להיפך, הכי חשוב היה שנשמור על השגרה...", "אי אפשר שכל הנשים בעולם פשוט לא יעבדו...", "היא יודעת מה ללמד אותם ??",
"אני מבינה כאילו, אבל בעיניי, הדבר הכי חשוב עבור ילדים זה החברה. הם רואים ילדים אחרים ???"
אלו תופים מהשורות האחרונות.

אבל יש גם תופי טמטם, הרבה יותר קטנים, והם כבר הרבה יותר קרובים לפסנתר, נושקים לו ממש, מקיפים אותו, לעתים הם יודעים לתת לו מקום של כבוד, לפעם את ההיכל בסולו נפלא. אבל לפעמים, הם הולכים לגמרי לאיבוד, מתופפים בקריאות שבר: "אלוהים, מה עשיתי ??", "מה אני עושה ? ", "מה אני רוצה ?", "ומה עם כל המסיבות", "ומה עם כל ההווי הזה של חברה' מהכיתה, מהגן, אכלנו מאותו מסטינג וכו' וכו'..."

ויש כינורות שמנסים לעטוף את הכל בהילה נהדרת, קסומה... כינורות שמכוונים פתאם כל-כך טוב, והם קולטים נימי נימים של יתרונות בסימפוניה החדשה הזאת, רגישים לכל זיוף של הסימפוניות הישנות והמוכרות ("חמודה, כמה זמן לא ראיתי אותך, ספרי לי מה שלומך - באיזה כיתה את כבר ? ומה אתם לומדים ??" או "אתה יודע לקרוא בלי ניקוד או עם ניקוד ? נו אז בא נראה אותך ???"

ויש גם קלידים קיצוניים, על הפסנתר עצמו, קלידים פחדניים, שיודעים שהסימפוניה נכתבה עבורם וכל שהם צריכים הוא לאפשר לידיים הקטנות והמתוקות לפרוט עליהם, אבל המקוריות קשה להם כל-כך. הידיעה הזאת שהם לא כמו כולם, שזה משהו שנכתב במיוחד עבורם ובעצם הולך ונכתב אל תוך הלא ידוע, הידיעה הזאת קשה להם כל-כך שהם עומדים קפואים, לא מאפשרים לידיים הקטנות והמתוקות להגיע אליהם ולפרוט עליהן.

כאמור, הרבה רעש סביבי, וסביבינו. ובתוכו ניסיון לגשש אל תוך הרצון שלי, הצורך העמוק והבסיסי שלי לחפש בתוך כל הרעש שקט שיעזור לי להתכוונן נכון, למצוא את דרכי בעולם הסימפוניות המורכב שאנו חיים בו ...

[רסיסים_של_אור*]

נ.ב. קטן: מרגישה שאני בעיקר, צריכה המון המון זמן ומרחב וטווח נשימה על מנת להשתחרר מכל בתי הספר הרבים שבתוכי פנימה וזה קשה כל-כך.

[רסיסים_של_אור*]

ועוד כמה תובנות קשורות לא קשורות אבל נורא נורא כואבות (לא לבעלי לב חלש ואולי גם לא לנשים בהריון מתקדם...):

לכל אלו שחושבים שהעבודה היא חיינו ודוחפים אותי כל-כך חזק אל עולם הנורמלים, החרוצים, הבסדרים והטובים.
אלמלא כל הרעלים והשטויות שבהן שטפתם את מוחי, יכול מאד להיות שהייתי עסוקה עכשיו בהנקות וחיתולים ובכי מאוורר ונקי של ילדונת נפלאה. אבל במקום להקשיב לעצמי ולגופי, רצתי לגמור דו"חות ולסגור תיקים אחרונים, כדי שאף ילד לא יפגע ואף מטופל לא ישאר נטול דו"ח ומילא הצירים, הם הרי יבואו וילכו עוד אלף פעמים עד לדבר האמיתי.

כואב עד כדי דמעה ודממה, בוער בי בכעס אינסופי. האם אעיז לומר זאת לכל הנשמות הטובות והטובות פחות ? האם זה יצליח לנער אותם ולתת לי קצת יותר לגיטימציה ושקט סביבתי ???

[ענת_ג*]

כשעוברים במקרה ליד החלון שלכם (אפילו שהוא קטן בגודל מסך) שומעים מתוך הבית מנגינה ערבה.
ורוצים רק לעמוד ולשמוע עוד ועוד ועוד. וכשקולטים שזה מישהו מנגן באמת, עם טעויות והפסקות וחריקות פה ושם אז מבינים שזה לא תקליט, זו מוסיקה אמיתית בלייב, ואז מתיישבים על המדרכה ובוכים מהיופי.

כמה נפלא את כותבת.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

[לילה_טוב*]

נגד רעש סביבתי ובעד טווח נשימה - ממליצה על יוגה.

[רסיסים_של_אור*]

להתענג מהם,
עכשיו,
לא מחר,
לא אחרי הצהריים,
לא אחרי העבודה,
לא בסופשבוע,
לא בחופשה המתוכננת שאליה אגיע חסרת אוויר.
עכשיו.
לחיות את היום, את הרגע.
ללמוד מהם לא לפחד. לא לפחד.
לגעת בדברים, לגעת בדברים עצמם,
לחוות אותם מאינסוף כיוונים, באינסוף דרכים, בכל החושים, בכל היכולות, בכל שלל האינטלגנציות שהוקנו לנו עוד אז כשנוצרנו בצלם.
לחיות.

פשוט לחיות ולנשום ולצמוח ולשמוח ולהאמין.

[רסיסים_של_אור*]

עכשיו עזרה. אנ יוהטלויזיה במאבק. מצד אחד אני אומרת, תני לו כמה שהוא רוצה (זה ממילא רק ערוץ 1 שיש לנו), בסוף הוא ישבע מזה ויפסיק לבד. אבל אני לא מסוגלת. האם זה תפיסת שבי שבי ??? מה עושים עם זה ? אני מרגישה את רף העצבים שלי עולה ועולה מהבהייה הזאת שלו. ולמה אני לא מעריכה את הילד שלי מספיק ? למה ישר נכנסות לי לראש כל האמירות המוחכמות על הדור השמן והסובא של ילדינו, שרק רובץ מול הטלוויזיה כל היום ? ואם אני לא אזום שום פעילות לגמרי לגמרי, האם כל היום הוא רק ישב וירבוץ ??? ואם התשובה היא כן מה אני עושה עם זה ? והאם זה עדיף מגננת שתגיד לו מה לעשות ? והרי גם בגן יש את הימים האלו שקר נורא או גשום נורא ולא יוצאים לחצר . אז מה עושים ????

[רסיסים_של_אור*]

טוב, אני לוקחת אויר, מוציאה כאן את העצבים ומנסה להתעשת על עצמי. זה רק בגלל שחנוכה והחופש הזה ממסגרות החינוך מציף אותנו בתוכניות לילדים. וזה גם בגלל שנורא קר היום ולי אין כח לעשות כלום וגם זה קורה. ואני צריכה לאהוב את הילד שלי ולהאמין בו וגם לרוץ לקרוא את הדך ילדים וטלוויזיה לפני שאתאשפז וגם להתחיל להפעיל את עצמי וזה ממילא יגרור עשיה קולקטיבית...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

וגם להתחיל להפעיל את עצמי וזה ממילא יגרור עשיה קולקטיבית...
נכון.
אבל גם יום יומיים ,שבוע עם הרבה טלויזיה לא עושה שום נזק בילתי הפיך. מניסיון.
בסופו של דבר התוכניות הופכות למשחקי דימיון מופלאים.
יש ימים ללא עשיה. זה בסדר.
לפחות לא עשיה משמעותית כמו שאנחנו רגילים.

[רסיסים_של_אור*]

מצטערת. לא עמדתי בזה. נתקתי את האנטנה. איזה שלווה זמנית, המסך כחול כולו, עכשיו הם רבים על איזה סרט טבע של הניושנל ג'אוגרפיק לראות (הקטן מפחד מהסרט על אסיה...).
נראה איך בעלי יתמודד בלי חדשות וארץ נהדרת או שאולי נוציא את האנטנה מהבוידם ברגעים קשים אלו...
אני אקח קצת זמן להתבשל בהחלטה שלי ואחר כך נראה, ממילא כל החלטה היא בסיס לשינוי...

[ענת_גיגר*]

את כותבת יפה ומרגש, אני מתחברת לדבריך בהמון פינות (כולל הטלויזיה )
תודה

[מיכל_דנקנר*]

לגבי הטלוויזיה,
אפשר כמה פתרונות:
להתנתק מהכבלים ולהשאיר רק מספר ערוצים (עריצים) מצומצם
למצוא פעילויות בתוך או מחוץ לבית שיסיחו את דעתם מהטלוויזיה
לא להסכים בשום אופן להדליק לפני הצהריים. רק בשעות הצהרים אפשר להדליק. אנחנו בדר"כ יוצאים אחה"צ ולפעמים גם בבוקר כך שזה מאד מוגבל.
במשך הזמן הם יותר ויותר מוצאים את עצמם לא זקוקים למקלט. אבל אסור להניח להם להתרגל שזה ממלא את זמנם מראש.

[רסיסים_של_אור*]

אז ככה, יש לי כמה רגעים של ניקוי ראש ולב ואני מנצלת אותם לכתוב ולפרוק...:

• מראש היתה לנו רק אנטנה פושטית שקלטה ערוץ 1 ו- 2 בקושי. אני יודעת שהיום היתה הצפה גם בגלל שלא ממש יוכלנו לצאת מהבית (קררררר) וגם בגלל שהיו מלא תוכניות ילדים לכבוד החג. אבל אולי קרה משהו טוב מכל הסיפור. נכון שהיו גם תוכניות נורא נחמדות שהם אהבו ופתחו להם את הדמיון ונכון שגם אני, למרות שהיתה בביתי כילדה טלוויזיה, לא יושבת ובוהה במסך ויודעת לעשות את הבחירות שלי (כמעט תמיד ספר עדיף על פני תוכנית טלויזיה), אבל זה הגיע לשלב שהרגשתי שקשה לי לתמרן את כל היום סביב מתי יש פרפר נחמד או סוסי הפוני. נכון שהרבה ימים דלגנו מעל המשוכה בעצם כך שלא היינו בבית. ונכון שבתוך תוכי אני רוצה להאמין שהיה נמאס לו מתישהוא. אז אולי באמת נחזיר את האנטנה מתישהוא. לבינתיים, נראה לי יותר שווה כרגע לפחות, לנסות ולבדוק מה עושים כשאין את האופציה הזמינה הזאת (גם ככה יש להם שפע קלטות וסרטי די.וי. די שעליהם יש לי מעט יותר שליטה מבחינת תכנים...).

• חוצמזה, מרגישה היום הצטברות של יחד וצריכה פתאם אוויר לעצמי. שבוע הבא, בכל זאת מתחילה לעבוד 3 שעות בימי שני אחרי הצהריים. נראה איך זה ירגיש להתאוורר מול ילדים של מישהו אחר...

• רושמת לעצמי שיש באינטנסיביות הזאת מול הילדים משהו שקצת מצמצם את היחד הזוגי שלנו וכדאי שנשים לב ונשקיע קצת בכיוון הזה (יאללה כבר, למצוא ביביסיטר שאנחנו סומכים עליה או להקפית את הילדים לכמה שעות אצל סבא וסבתא...)

• עוד דברים שכל הזמן עוברים לי בראש: כשקשה וצפוף ועצבני לי, אני מנסה לחשוב אם זה היה נראה אחרת אילו הם היו בגן ואני בעבודה (כי אין באמת, עבורי לפחות, אופציה שהם בגן ואני בבית). שוב ושוב אני עונה לעצמי בוודאות מלאה : שלא. אילו הייתי חוזרת מיום עבודה הייתי רק עיפה יותר, אולי טעונה יותר בכעסים פנימיים מכל העשייה, האינטריגות, הבירוקרטיה וכו'. וחוצמזה, רגשות האשם האינסופיים.

• אני כל הזמן נזהרת ואומרת לעצמי ולאנשים סביבי שזה רק ניסוי ובטח בספטמבר הבא הם יהיו שוב בגנים. אבל יותר ויותר עובר לי בראש כמה רע אני ארגיש וכמה זה יהיה כרוך בלא לכבד את ילדיי. אז הפסקתי לחשוב. ורק לפעמים, בנקודות קיצון שונות, אני מרגישה געגוע קל לשגרת חיי הקודמת וקופצת עליי בהלה רגעית של "אמאלה, מה עשיתי ..." .

• ועוד קטנה: משהו מרשים קורה לילדים שלי. אני לא יודעת כמה זמן זה ישרוד אבל עכשיו זה כאן וזה נפלא:

קודם כל היחד שלהם מאד אחר. זה לא שאין מריבות וכעסים ומכות לפעמים, אבל פתאם הם לא במאבק סביבי או בכלל. יש ביניהם גם גילויי אהבה מפתיעים נורא. יש ביניהם מין לקיחת תפקיד והם מגינים אחד על השני ומראים הרבה יותר הבנה אחד לצרכי השני. וגם, הבן הצעיר שלי, שתמיד ביקש לצייר רק בצבע השחור, וכל המטפלות במעון הסבירו לי שהן יודעות שלא בכדאי להלחם בו ושלאט לאט הן מנסות להכניס לו ליד גם צבעים אחרים. בימים הראשונים בבית, הוא המשיך עם השחור ונתתי לו לצייר איך שבא לו והחמאתי לו בדיוק כמו לאחיו, ופתאם, שלושה שבועות הוא בבית, צמוד צמוד, והוא בוחר עצמאית, ורוד, כתום, ירוק, כחול ואומר לי בגאווה: "תראי איך ציירתי צבעוני". הוא לא מוכן לשמוע בכלל על לגעת בצבע השחור.

[מרב_א*]

נורא קשה לא ללכת בתלם
ניסחת במשפט אחד את ההתלבטויות שמאיימות להטביע אותי השבוע.
קראתי בשקיקה, למדתי המון, ובעיקר התחזקתי. אני ובני כבר בבית מזה 8 חודשים (כבר? ומצד שני- רק??) ואני מתלבטת הרבה לאחרונה בענין החינוך הביתי, הרבה מתוך השיגרה הנורמטיבית של "ללכת בתלם". הענין הוא שבכל פעם שאני שוטחת את הלבטים שלי בפני חברה, אני מקבלת תשובה ברורה ללמה לא גן, לפחות נכון לרגע זה, ונכון לילד הפרטי שלי. אז למה הספקות הללו ממשיכים? כנראה הרבה בגלל הציטוט שלך שלכדתי בעיני.
נורא נעים לקרוא אותך.

[ארני_ש*]

קראתי הכל , באמת נורא נעים לקרא וגם הזדהיתי עם חלק גדול .

[ענת_ג*]

ופתאם, שלושה שבועות הוא בבית, צמוד צמוד, והוא בוחר עצמאית, ורוד, כתום, ירוק, כחול ואומר לי בגאווה: "תראי איך ציירתי צבעוני". הוא לא מוכן לשמוע בכלל על לגעת בצבע השחור.
וואו אפרת.

בנקודות קיצון שונות, אני מרגישה געגוע קל לשגרת חיי הקודמת... מוכר, מוכר.

שהיום היתה הצפה גם בגלל שלא ממש יוכלנו לצאת מהבית (קררררר) וגם בגלל שהיו מלא תוכניות ילדים לכבוד החג. מוכר, מוכר...)-:

נורא נעים לקרוא אותך. אכן.

ופתאם, שלושה שבועות הוא בבית, (מה, עברו רק שלושה שבועות??)

[רסיסים_של_אור*]

_זה מפחיד אותי לפעמים לראות, איך הכל תלוי במצב רוח שלי. זה גדול עלי להיות עד כדי כך עקרת הבית. עיקר הבית.
אמא עצבנית, אבא וילדות עצבניים. אמא מסתובבת באפס מעשה ומבולבלת, כולם גם כך.
אמא שמחה ומאורגנת בראש, כולם שלווים ומבסוטים.
אמא במחזור....חבל על הזמן._ מצוטט מתוך בלוג החיים בבית.

מזדהה עם כל מילה, עם כל חלקיק של מילה ועוד יותר עם כל מה שמאחורי המילים האלו.
אני בימים קשים - הילדים מרגישים הכל. אני כועסת ועצבנית - ופתאם מגלה שזה בכלל לא הם, זאת אני. רק אני. כל הזמן אני. שואלים אותי אם יש לי זמן לעצמי, איך להסביר שפתאם אני פוגשת את עצמי, דרכם, בהשתקפויות שלי בהם, באינסוף רגעים ביום... ואולי בגלל זה מרגישה לפעמים צורך, לברוח מהם - לברוח מעצמי...

הנגיעות האלו באמת, בחיים נטולי הריפוד וצעיפי ההסוואה, כמה שהיא נכונה לי - ככה היא גם קשה וכואבת. לפעמים בא לך שמישהו יעטה על ראשך צעיף של שכחה ועוורון והליכה עם הזרם והידיעה הזאת שאין לך ברירה, אתה כזה וזהו, לא פשוטה בכלל.

מצטערת אם יצאתי מבולבלת, ברגעים קצת כהים ונוגים. כמה ימים לפני שאני חוגגת ארבע שנים להיותי אם וחודשים ספורים אחרי המפץ הגדול ...

שתהיה שבת טובה טובה לכולנו

[מיץ_פטל*]

מזדהה עם כל מילה, עם כל חלקיק של מילה ועוד יותר עם כל מה שמאחורי המילים האלו
גם אני. מזדהה.
לפעמים זה כל כך מעיק. כאלו הכל תלוי רק בי. גם הם גם הוא.החיים.
אני חיה ביומיום ולפעמים אין לי את הזמן בזה לחשוב על כל מה שאני מרגישה והנה את באה ושמה אותם מולי אחד לאחד.
תודה לך על הבלוג הזה .

[רסיסים_של_אור*]

עוד מחשבות קשות קשות וטריות טריות...

מרגיש לי קצת כמו ה- 11 בספטמבר (להבדיל אלף אלפי הבדלות, ויסלחו לי האמריקאים אם מוגזם מצידי להשתמש במטאפורה הזו): אני מרגישה כאילו כל מגדל הקלפים התפרק לגמרי ברגע שהוצאתי ממנו לבנה אחת בסיסית וקטנה.

כאילו מרגע שהחלטנו שהם בבית, הכל לאט לאט הולך ומתפרק - כל המוכר והידוע, כבר אי אפשר להשען יותר על "הנכון האולטמטיבי" - ואל תבינו אותי לא נכון. כנראה שאין כזה דבר "הנכון האולטמטיבי" - אבל היה נראה לי שרבים מאתנו (טוב אולי לא רבים מכם כי אתם כבר כאן, אבל הרוב שלי...) לא שואלים את עצמם כל הזמן שאלות עמוקות על עצם ההליכה בתלם. התלם מסייע לך להמשיך לנוע ולעסוק בדברים אחרים בלי שתצטרך להתעכב כל הזמן על הפרטים הקטנים, התפלים לכאורה. והמון שאלות נחסכות ממך. ופתאם עכשיו, הכל מתאפס, מגדל הקלפים קורס בזה אחר זה. כי פתאם אתה שואל את עצמך: "רגע, אז מה באמת כן נחוץ ??" ומגלה שאין לך תשובות בכלל ואני צריכה לעשות את כל הדרך בעצמי כדי לגלות את התשובות ואיזה דרך ארוכה ומורכבת זאת תהיה...
מצד שני, זאת גם ההזדמנות, לנסות לקעקע או להוקיע או איך שתקראו לזה, את כל אושיות ה"צריך" ולגלות מחדש את הבחירות שלך. כאילו עכשיו אני באמת באמת בקטע של בחירה חופשית וזה מאד מאד קשה.

אולי יצאתי מבולבל, אבל מה שאני מנסה לאמר הוא שההבנה שאתה בורר לעצמך את הדרך ואין לך יותר מדיי על מה להשען בדרך, היא לא פשוטה ולעתים משתקת מאימה. ובכל זאת, אנחנו עדיין כאן. כי עכשיו, כל דבר אחר ובנאלי נעשה הרבה יותר קשה ! אז מה אני אומר לעצמי אם אתייאש ואשלח אותם לגן ? שבגלל שקשה לי לגלות את עצמי או לפגוש את עצמי גם בנקודות הקיצון ובהכי הכי אני, אני שולחת את ילדיי לגן, כך שלא יהוו ראי חזק מדיי עבורי ???

הולכת לנסות לנשום. נשתמע.

[בשמת_א*]

אפרת, אורנה שיפרון כתבה על זה הרבה.
את מנויה על העלון?

[יונת_שרון*]

אני מרגישה כאילו כל מגדל הקלפים התפרק לגמרי ברגע שהוצאתי ממנו לבנה אחת בסיסית וקטנה.
זה זמן מתאים לצפות שוב בסרט המטריקס (רק הראשון, לא המשכיו). וגם לקרוא את סדרת ישמעאל.

[נילי_לי*]

היינו בלי מחשב כשבוע , ממשיכה לעקוב בעניין רב .

[אורית_אוקו_ערוסי*]

זה מה שקורה שלוקחים אחריות מלאה לאחר שהורגלנו כל חיינו שיש אנשים אחרים שלוקחים את האחריות במקומנו.
ולאחר שלקחת נשימה עמוקה,דעי שיש לאן ולמי לפנות.
כאן באתר ובכלל.

[רסיסים_של_אור*]

זה מה שקורה שלוקחים אחריות מלאה לאחר שהורגלנו כל חיינו שיש אנשים אחרים שלוקחים את האחריות במקומנו.

נכון נכון נכון. אז אני מנסה לקחת אותה לאט לאט ובמנות קטנות ומגלה שיש לכך גם יתרונות: פתאםאני הרבה יותר עסוקה בעשייה שלי ומשתדלת לנקות את עצמי ממה חושבים עליי וכו' וכו'. לא תמיד, לא כל הזמן, אבל אצלנו מאמינים שגם הכוונה נחשבת (-;

[רסיסים_של_אור*]

ועוד לגבי הקטע הדתי :

החיים הדתיים שלי אינם משהו שאני עוטה עליי בנסיבות מסויימות. הם החיים עצמם, בשאלות בתהיות בשיח פתוח ולא פשוט שלי עם עצמי ועם מי שאני מאמינה שהוא בוראי.

מראש אני לא יודעת דרך קלה ומראש אני מתחייבת שאינני נציגת המגזר. מסרבת להיות. מוכנה להיות רק מי שאני עצמי וגם זה לא תמיד מוגדר ולא תמיד פשוט (כלומר: רוב הזמן מורכב...).

החיים שלי אינם דומים לדתי אחר זולתי, כי נשמתי היא נשמתי בלבד (שגם זה זמני מאד). אבל במפגש הזה עם הצורך להנחיל ערכים ואמונות לילדיי אני מוצאת את עצמי שואלת המון שאלות ומנסה למצוא להן את התשובות. כי אין אוטומט, אי אפשר ללחוץ על כפתור השגר ושכח ("מוסדות החינוך וכו'") - צריך באמת לקיים "וחיית בם" שאין זו רק זכות אלא גם חובה לא פשוטה בכלל. לעשות אך גם לדרוש, לבדוק, לבחון ולקבל יומיום, שעה שעה, מחדש כל פעם, עול מלכות שמיים.

[רסיסים_של_אור*]

המון בלבול, ורגעים של זעקה פנימית שלי: "אני רוצה להחזיר אותם לגן, עכשיו !!!!" "אני רוצה לגעת בנורמליות, להיות כמו כולם !!!!".

כל כך קשה התחושה הזאת שאין לך מושג לאן אתה מוביל את הספינה ... כי הכל חדש ולא ידוע.

מוצאת את עצמי לפעמים חסרת סבלנות, מבולבלת, מבלבלת ובכל זאת בסופו של יום הם אומרים שהם מעדיפים להיות בבית ... (כבר למדתי שזה לא בהכרח אומר כלום וגם לא מה שיכריע את הכף...).

לפעמים אני בביקורת עצמית קשה: מי את חושבת שאת, ממציאה את הגלגל ?? והנה, יש מלאן אמהות לילדים שגם עובדות וגם שולחות למסגרת וגם מצליחות להיות סופר סבלניות ומכילות ועוד ועוד. ואני, לפעמים יש לי ימים שאין לי כוחות להכיל ואני רק רוצה שהם יגלו כבר את הפלא שבלהעסיק את עצמם...
קשה לי כל-כך עם תחושת הסמי-שעמום על פני הבכור שלי. נכנסת ללחץ נפשי רק מתו קליל בפניו שעשוי להעיד על שעמום. מחכה כל הזמן בכוננות ספיגה שכבר יגיד את זה נו... שכבר יגיד לי "אמא, מתי כבר נלך לגן שוב ??" למה הוא לא אומר את זה ??? האם הוא מפחד מהתגובה שלי ?

מרגישה שאני זאת שצריכה להשתחרר ממיליון ואחת עקבות "בית ספריות" או "ממסדיות" וכל-כך הרבה מחשבות וקשיים בתוכי. מרגישה גם שיש קצת אנרכיה בכל העסק הזה. ואני מתה מפחד. פתאם בא לי לצרוח: "יחי סדר היום הברור והמוגדר". אולי אנחנו נעים מנקודת קיצון אחת לשניה כדי שנגיע בסוף לנקודת האמצע הטובה לנו ? לא יודעת ...

מה אני רוצה בשבילם ? מוביל אותי חזרה לשאלה "מה אני רוצה בשבילי" ? ואולי כאן המלכוד הגדול...

אשמח לתובנות שלכן...

[ענת_ג*]

למה הוא לא אומר את זה ??? האם הוא מפחד מהתגובה שלי ?
ואיך בדברים אחרים? הוא כן אומר? זאת אומרת האם הוא בדרך כלל מדבר את אשר על ליבו?
לא שכש- או אם, יגיע הרגע שהוא יגיד זה סימן שסוף העולם הגיע.


"יחי סדר היום הברור והמוגדר".
יש משפחות שחיות ככה. בדיוק סיפרה לי מישהי שיש משפחה שחיה כך. יום כביסות וקיפול יום אפייה יום עבודה בגינה יום טיול ויום ספרייה, משהו כזה. ואלה מלאכות של האמא שהילדים חייבים להצטרף אליהן.
גם קמים בשעה קבועה ואוכלים בשעה קבועה.

אני מודה שיש משהו קצת מתיש בחוסר סדר שבוע (פחות בסדר יום אצלי.)
באמת צריך שיעבור זמן כדי לגלות מה מתאים , ולהמציא כמה גלגלים קטנים חדשים.
ואני רק רוצה שהם יגלו כבר את הפלא שבלהעסיק את עצמם... זה באמת קטע מטריד לפעמים, רוצה להזכיר שעכשיו חורף והכל יותר קשה.
כמו שכתבת פעם, הם באמת פחות מתעייפים! ואז הולכים לישון מאוחר...ולא כי היו עסוקים מי יודע מה. זה ממש מאפיין חורף.
וזה קשור כמובן לאמא שמתעצלת לצאת לקור ולהתחיל טיולים וגני שעשועים. להם פחות מפריע הקור.

קשה לי כל-כך עם תחושת הסמי-שעמום על פני הבכור שלי.
לא יודעת, זה נראה לי קצת עניין של החלטה להפסיק לפחד מזה ולהוריד את המילה שעמום - או יותר נכון את הקונוטציות שלה- מסדר היום.
שלווה, וזמן התבשלות, והפוגה, ושהייה בתוך אי הפרעה, וזמן נקי מגירוי או צורך, נראות לי תחליפים לא רעים למילה הזאת שלבושה בחליפת צמר מגרדת עם סנטר קפוץ וגבינים מכווצים.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מי את חושבת שאת, ממציאה את הגלגל ??
אבל את לא!! המציאו אותו הרבה לפנייך!!
ולכן את לא לבד ויש לך למי לפנות בעיניין

_לא יודעת, זה נראה לי קצת עניין של החלטה להפסיק לפחד מזה ולהוריד את המילה שעמום - או יותר נכון את הקונוטציות שלה- מסדר היום.
שלווה, וזמן התבשלות, והפוגה, ושהייה בתוך אי הפרעה, וזמן נקי מגירוי או צורך, נראות לי תחליפים לא רעים למילה הזאת שלבושה בחליפת צמר מגרדת עם סנטר קפוץ וגבינים מכווצים._
מצטרפת לענת.
יותר קל להגיד מלעשות. אבל נכון.

מרגישה שאני זאת שצריכה להשתחרר ממיליון ואחת עקבות "בית ספריות" או "ממסדיות"

[אורנה_שפרון*]

אפרת,

ממליצה לך מאד לקרוא את פינוקיו יורד מהפסים (למרות המועורבות שלי בספר).

לפעמים כשמתיש להסתכל פנימה, כי כבר אין את היכולת לראות שם כלום, כדאי להציץ החוצה - ומתוך המבט הזה לקבל פרספקטיבה על הנעשה בפנים.

הספר הזה מנתח באופן מוצלח (לדעתי) את התהליכים הבית ספריים ואת ההשפעה שלהם על החיים של כולנו בכל הרבדים.
הוא בוחן את ההשפעה שיש לפרוצדורות הכי טריוויאליות בתוך המערכת שגם מבקריה הרבים רואים כהכרח - המבחנים, הציונים, ההוראה, הסדר, המידור החד גילאי, הקניית גופי ידע וכו'.
הוא אינו עוסק בכלל "בזוועות" - לא באלימות, לא בחוסר הכבוד לצרכים הבסיסים של הילד כמו מזון, חימום וכו' לא בהעדר הדאגה האנושית הפשוטה שילדים צעירים ממש זקוקים לה.

ובצד אלה יש גם כמה סימני דרך למה שכן. לא רק למה שלא - אהבה, דיאלוג, עדינות....

קריאת הספר עשויה להוביל אותך לעיסוק בשאלה "כיצד חינוך ביתי?" במקום לשאול "האם חינוך ביתי?"
וזאת שאלה שמדי יום תקבל מענה טרי ורענן תוך כדי ביטוי הקשיים והייאוש אבל גם בתוך ההנאה והסיפוק.

חזקי ואמצי

[רסיסים_של_אור*]

מדהים שאת כותבת על זה. אתמול, אחרי הרבה התבחבשות אישית, הובלתי אותנו לסטימצקי, הילדים זכו בעוד קלטת של הנשיונל ג'אוגרפיק ואני זיכיתי את עצמי ב"פינוקיו יורד מהפסים" כי הרגשתי שאני פשוט חייבת... ואכן, זה בדיוק כפי שכתבת - מחזק נורא את הלמה לא ועכשו נותרתי עם השאלות על התוכן עצמו. מוכרחה להודות שקשה לי גם בגלל רוחות חיצוניות ובילבולציות אחרות.
לפני כחודשיים עברנו אבחון של אורא-סומא. המאבחנת אמרה לי חד משמעית שגם לי וגם לילדים לא יהיה טוב אם הם יהיו רק איתי כל הזמן... מרגיז ואפילו חצוף, אבל מהדהד לי כל פעם שאני נשברת, מתרגזת, מרגישה שכלו כל הקיצין וכו'...
מכירות את הקולות האלו ?? (או מישהי קרובה ששאלה אותי היום מתי אני כבר אחזור אל עצמי ואחזיר אל הילדים ואת עצמי למסגרות...).

[ענת_ג*]

לא יודעת מה זה אורא סומא, ועם כל הכבוד, לאף אחד לא יהיה טוב אם יהיה רק עם אותו מישהו כל הזמן, לא?
האם יש סיכוי שהמאבחנת הכניסה את אמונותיה האישיות לעניין?
האם יש סיכוי שמאבחן לא יכניס את אמונותיו האישיות, לכל עניין? (שואלת באמת.)

ובלי קשר, היום עברתי ליד עיתון, אולי ידיעות, שהיה מונח איפושהוא והספקתי לקרוא את הכותרת: (בערך כך) : "משרד החינוך יצא בהחלטות שישפיעו על כל ילד במדינת ישראל"
גם מי שכתב את זה, שודאי האמין שהוא אובייקטיבי לגמרי, הכניס לזה את אמונותיו האישיות.

[רסיסים_של_אור*]

"משרד החינוך יצא בהחלטות שישפיעו על כל ילד במדינת ישראל"

מצחיק. בדיוק האיש שלי חזר הביתה מגחך וסיפר על הכותרו האלו ואיך בכל זאת יש ילדים שעליהם כנראה שזה לא ממש ישפיע ... P-:

[אורית_אוקו_ערוסי*]

האם יש סיכוי שהמאבחנת הכניסה את אמונותיה האישיות לעניין?
מנסיוני האישי,ויש לי די הרבה,עם מטפלים למיניהם,כמעט תמיד מתגנבת הדעה האישית ליעוץ.
למשל,כשהייתי בהריון שני,הלכתי למטפלת ברפואה סינית, בכדי לקבל דיקור לחיזוק ואיזון.
היא אמרה לי באופן חד משמעי שיהיה לי קשה מידי אחרי הלידה אם לא אשלח את בכורתי למסגרת! שזה ברור שאני חלשה מידי ורצוי וגם עדיף שאכניס אותה לפני הלידה,בכדי שלא יגרם לה נזק אחר כך...
וזה הילחיץ אותי מאוד והסתובבתי עם זה בראש המון זמן, עד שהבנתי שמה שאני רוצה זה להישאר עם שתי הבנות בבית אחרי הלידה,גם אם יהיה קשה בהתחלה. הכי מלחיץ אותי ועושה לי רע,בעצם,זו המחשבה להכניס אותה לגן!
וכך היה.
היום אני עם שלוש בבית...

[רסיסים_של_אור*]

בוקר שישי. לפני שתי דקות האיש שלי יצא עם שני הילדים, היעד: סבא וסבתא. קיבלתי פס של כמה שעות (ממש מצומצם כי אוטוטו שבת...) מוזר. שקט בבית. רק אני והמחשבות שלי. וכמובן, רצה למחשב. לפרוק, להתלבט.

השיעור הכי חזק שלי עכשו הוא: סבלנות. ואין לי. אין לי. אני יודעת שזאת הנקודה הכי חלשה אצלי (אבל לא מפסיקה לנאום לילדים: "תהיו קצת יותר סובלניים...").

חייבת למצוא בתוכי את השקט, את האמונה בטוב, את היכולת להתבונן, לתת לדברים להתרחש, בעיתם. בלי לדחוף, בלי להמריץ, בלי לזעוק זעקות עידוד מהיציע. לאט לאט. לזרום, ללמוד כבר לזרום, ללמוד איך להפסיק את תנועות השחייה אשר גופי אמון עליהן כל-כך טוב. לשתוק. לשתוק המון המון. לחכות. לצפות (בקמץ) ולצפות (בשווא).

קוראת אותי שוב, אולי לא "חייבת" למצוא בתוכי את השקט, כי חייבת היא מילה שישר מעוררת אצלי ויברציות, אדוות של לחץ ואי-שקט. רוצה למצוא בתוכי את השקט, בוחרת לתת לו מקום בנפשי. אט אט, חרש חרש שיתגנב לתוכי ולא יעזוב לעולם.

אמן.

[ענת_ג*]

אמן.

[ענת_ג*]

מנסיוני האישי,ויש לי די הרבה,עם מטפלים למיניהם,כמעט תמיד מתגנבת הדעה האישית ליעוץ.
ומטפל ברפואה סינית שאני מאד מאד מעריכה, (אורית, אתם גם מכירים אותו ונדמה לי שגם אתם חושבים שהוא מעולה) המליץ לי לגמול את הקטנה כשהיתה בת שנתיים. והוא עוד מגובה בכל היהדות מאחוריו! (-: שגם גורסת כך.

[ענת_ג*]

או אולי זה רק הרמב"ם. סליחה על ההשטחה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ענת,אנחנו מעולם לא פגשנו בו, אבל שמענו הרבה ביקורות טובות...

אט אט, חרש חרש שיתגנב לתוכי ולא יעזוב לעולם
מצטרפת ל-
אמן

[רסיסים_של_אור*]

הימים עוברים, אחרי שבת משפחתית בצילם של גשמי הברכה.

אנחנו הולכים ומתמחים במגמת בעלי החיים. מיום ליום כמות הדמויות שאני נאלצת לסגל לעצמי (היום אנחנו צ'יטות ים וכלבי ים ולפעמים גם אוראנגאוטן וזברות וכו', הבנתם את הרעיון לא ?). מופתעת לגלות שאם רק אעזוב אותם קצת בשקט, ולא אנסה, בשום דרך, גלויה או עקיפה, לדחוף להם עוד פיסת מידע, הם יתקדמו יופי לבד ויתעניינו בדברים שמעולם לא חשבתי שהם יוכלו להגיע אליהם.

פתאם אני מתנתקת, בעוצמה רבה, מכל הנורמות ההתפתחותיות שידעתי על בוריין (בכל זאת קלינאית תקשורת...). לומדת להעריך את הילדים שלי על מה שהם כן ולא לבחון מה הם עדיין לא. יודעת שקל יותר לאמר מלעשות ושמדובר פה בעבודה קשה (בכל זאת, אני בוגרת 15 שנות לימוד וקצת יותר שנים במערכות הממסדיות השונות...). מוצאת את עצמי אומרת לעצמי: "תעזבי אותם ותאמיני בהם קצת יותר".

עצם ההתמדה, למרות רגעי שבירה (ויש לא מעטים כאלו), עצם ההחלטה שלעת עתה, אין לי אפשרות אחרת אלא לנסות את הסיפור הזה לפחות עד ספטמבר, מאפשרת לדברים לקרות, להתרחש, להתחולל לפניי.

נכון, הימים איתם עוזרים לי מאד להתנתק מהאבל על האין והחסר, אבל יש כאן הרבה מעבר לזה. הרבה הרבה מעבר.

מתפללת שאדע להמתין בסבלנות, לאפשר, בעיקר לעצמי, להפתח לשינוי, להפתח לשלווה ולזרום איתם, בשקט ובאהבה גדולה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אין לי מילים להוסיף.
את כבר עשית את זה מקסים.
@}

[רסיסים_של_אור*]

ממשיכה לכתוב ולעדכן, קצת מקורותינו ביומיום. לומדת לתת לימים לזרום ולנו לנוע בתוכם. משתדלת שלא תהיה לנו יותר ממחיובית אחת ביום ושנוכל לנוע גם אליה באופן נעים וקל. לומדת לקבל ולכבד את ילדיי. לדעת לתת להם את הזמן והמרחב שהם צריכים גם כשהם נוטים לדבוק למשהו (כגון: צג המחשב...). לדעת לסמוך עליהם שהם כנראה ממצים משהו בעומק ששמור רק להם, שעוד לא סומאו ע"י הכתבות צורך חיצוניות להם. הימים משתנים ואנחנו עימם. עוד לא היה שבוע אחד שדמה למשנהו ודברים שנבהלתי מהם בהתחלה, פתאם מתגלים כברי שינוי. כי כולנו בתהליך הזה.
מגלה, שאט אט, בשקט ובסבלנות, מצליחה גם לחולל שינויים קטנים וברוכים. וכל-כך הרבה תלוי רק בי ומצד שני, אני כאן קרוב כדי להנות מהתוצאות.

יודעת שהשהייה עם הילדים נותנת לי גם הרבה אפשרות להתאושש מהלם העבודה, מחווית הטיפול רודף טיפול אותה חוויתי בשנתיים האחרונות באינטנסיביות רבה. ואין יותר לקחת עבודה הביתה ואין יותר דו"חות ועוד ועוד. וגם את כל ההתמודדות מול גורמי ממסד אחרים, לא משנה כמה נחמדים ונעימים הם היו. פתאם אני לא צריכה לקבל דו"ח מצב על ילדיי, ואיך היה ? ולתהות למה הם עצבניים יותר דווקא הערב וכו' וכו'.

אפילו חוויה כמו הגמילה מחיתולים (כן כן, עוד יש בארץ כמה פסיכים שמשתמשים בחיתולים עם ילדיהם הרכים ...P-: ). איך השהייה המשותפת הזאת מאפשרת לנו לנוע עם זה, קדימה ואחורה, כל פעם בהתאם לצורך. ואין לי צורך שיעזרו לי בזה או שאתאם את הנושא עם גורם חיצוני אחר. זה רק אנחנו. כאן ועכשו. מרגישים חווים בודקים.

מגלה שכנראה שאנחנו נעים עם הרבה פחות חיכוכים, כי פתאם, כשאני קצת מתרגזת או מרימה את הקול,זה מפתיע אותי ובולט לי כמשהו חריג ולא שייך לאקוסטיקה החדשה שלנו. מה שאומר, שכנראה רוב הזמן אנחנו בסך הכל שטים בכיוון הזרם ובטונים סבירים יחסית.

שמחה נורא גם על האומץ לפרק את האנטנה ולהשאיר מסך בר שליטה שבו אפשר לבקר היטב את מה שצופים בו. זה מנקה את האוויר, לא רק בשביל הילדים אלא בשביל כולנו. פתאם יש את הזמן לקרוא משהו ביחד, לנסות ללמוד משהו שמעניין אותנו בלי לבחור באופציה המיותרת של ציפה על טייס אוטומטי מול התמונות הנעות וים הפרסומות האינסופיות.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מרתק לקרוא על השינוי.

[רסיסים_של_אור*]

הימים עוברים, בחוץ גשם ברכה שמרווה את האדמה ואנחנו בפנים, חמים ונעים ובאופן מפתיע, רגוע.
הילדים עסוקים סביב עולם החי באינסוף דרכים שהם מוצאים: קלטות, פאזלים, תוכנות מחשב ובין לבין גם "סתם" משחקי דמיון. לי יש זמן, לאט לאט ובהדרגה, לעזור לבית שלנו להרגיש קצת יותר נעים בהכלתו אותנו. להגיע לדברים שמעולם לא עניינו אותי (מבחינת הבית...) ולבשל לנו משהו טרי וטעים לצהריים.
לאט לאט. הדברים, כשאנו לא מפריעים להם, נהנים להתממש ולהתהוות בזרימה הטבעית הנכונה להם.

מרוצה נורא מתהליך הגמילה של בני הצעיר (חשוב לי נורא להבהיר, למי שקורא אבל בעיקר לעצמי - אני יודעת שזה יכול להצליח גם בילדי גן ובאמהות הנפלאות שמצליחות לעשות את הכל ביחד, אני רק מתארת את הזווית האישית שכרגע נכונה לי, ותו לא... ) ולגבי הגמילה: הכל הלך לאט לאט, בקצב שלנו, בתהליך של בניית אמון הדדי, בתהליך של למידה כל-כך הדרגתי ומרשים - בהתחלה הוא אפילו לא הרגיש אם הוא עם חיתול או עם תחתונים, אח"כ הוא לא הרגיש כשהיה רטוב, אח"כ התקשה לזהות את הלחץ בפנים שמעיד על הצורך לשירותים, אח"כ התקשה נורא לממש יציאות יותר מורכבות בשירותים והנה, בהדרגה, כאילו מעצמו, הוא מדווח, הוא מבקש, הוא אומר לי: "אמא, זה נעים לעשות קקי בשירותים...". ובחוכמה האישית שלו הוא אומר לכל מי שמשבח אותו כמה הוא גדול עכשיו: "אני לא גדול, אני קטן !!!" .

ועוד: אני חושבת שכתבתי איפהשהוא באתר, בעבר, על כך שיש לו המון המון פחדים מהמון דברים, מרעשים וכו'.
אני נפעמת לראות את ההתמודדות שלו. למשל: בסרט על אסיה, ישר על ההתחלה מראים נחשי ים ארסיים ומפחידים ואח"כ איך העיטם עט עליהם, תופס ומאכיל בהם את גוזליו וכו'. הוא ראה קצת וביקש שנסגור. בכה הרבה כשאחיו הגדול רצה לצפות בזה שוב. אחרי כמה ימים, הסכים לצפות בזה יחד אתנו. אח"כ פתאם גיליתי, שהוא מפרק את זה לרכיבים בכל הזדמנות: הוא אוכל פסטה, מסדר את כל הנחשים על הצלחת שלו, טובל אותם בקטשופ, ומשחק את העיטם שצד אותם. הקשה של הלחם הופך לנחש, אח"כ לעיטם ועוד ועוד. שבוע שעבר כשהיינו בספארי הוא עמד דקות ארוכות מול הנחשים ולמרות שאני הבעתי את הפחד והגועל שלי בקול הוא אמר לי: "אמא, אני לא מפחד, אני רוצה להסתכל עליהם". ובסיבוב השני בספארי (יומיים אחרי - לאור ההתעניינות הגדולה שלהם רכשנו מנוי שנתי...) הוא ביקש ללכת קודם כל ולפני הכל לזוחלים... ועוד: הוא כבר מעז להחזיק יחד אתנו את שואב האבק (במקום לברוח לחדר שלנו בבכי...) ולהפעיל את המיקסר ועוד ועוד.

לפעמים אני חושבת על הדברים מזווית קצת ביקורתית ותוהה: למה היה לי כל-כך קשה להיות איתם שלווה, מכילה ואוהבת כשעבדתי והם היו בגנים? אולי כל העסק הזה זאת איזה בעיה אישית שלי ?

[מיץ_פטל*]

ממש מקסים. תודה על החויות והשיתוף.

[REMIND_אפרת_לביא*]

אצלי זה היה כל כך אחר שממש נהניתי מהדרך אל ההחלטה לחינוך ביתי שנפרשה כאן לפניי (אני אגב..גם אפרת)
יום בהיר אחד לפני יותר מעשר שנים נגה ביתי הבכורה באה מבית הספר בראש פינה (אמצע כתה ד' ) והודיעה לנו חגיגית שלמקום ההוא היא לא הולכת ! זהו . לא ממש היו לי המון ברירות כי גם ככה היה קשה לי לשכנע אותה ללכת בכל בוקר ולפחות שליש מהימים היא במילא היתה נשארת בבית ...עדיין לא היו לנו במילון מושגים כמו "חינוך ביתי" ולמרות שידענו מאד מקרוב מה המצב במערכת בכל זאת קיוינו שיום בהיר אחד ..אולי בכל זאת נוכל לקחת חלק בבית ספר כלשהו,בנתיים עברו שנים רבות וכבר הספקנו לטייל עד קצה העולם ובחזרה ולגלות שאנחנו לא היחידים שחושבים שבתי הספר הקיימים הינם משהו בלתי נסבל בעליל ובכלל ...

• בתי ספר הינם המצאה ממש מודרנית ולפני המהפכה התעשייתית לא היו כלל בנמצא .

במשך דורות רבים חיו הילדים עם השבט המשפחתי והיו חלק בלתי נפרד מחיי היום יום .

• בבית הספר בראש פינה יש תיעוד מלפני מאה שנה שכתוב בו כמה מכות קיבל היום משה וגם הוענש בכך שנשלח לעזור בעבודת השדה להוריו במשך שבועיים !

בכל מקרה..ללמד ילדים בבית זאת מטלה לא פשוטה ולרוב ההורים אפילו מסובכת ובכל זאת מסתבר שילדים שנמצאים במקום חביב ונעים כמו שבית יודע להיות . יוצאים ממנו הרבה יותר "מלאים" יש להם הרבה יותר מבוגרים מסביב (במערכת החינוך לכל מורה יש שלושים תלמידים...גם אם למשפחה יש חמישה ילדים..עדיין יש לכל אחד הרבה יותר צ'אנס לפגוש מישהו מבוגר ולספוג ממנו מידע חיוני על החיים ולשאול שאלות ולקבל תשובות) הבית שלנו מהווה חממה נפלאה להתפתחות הילדים , ברגעים אלו של חייהן הן מגלות את נטיותיהן הטבעיות ונגה עסוקה באפיית עוגות (הריח משגע לי את השכל) ושי כולה בקטע של עיצוב אופנה גוזרת מכל הבא ליד ותופרת מלא כפתורים ורשתות של הינומות כלה ...אני כותבת ואבא שלהם קורא ספר , יש אצלינו פינת יצירה קבועה שמשמשת את כולנו כל הזמן , זה "כולה" שולחן די מאורגן (שי אחראית על האירגון) שיש עליו ניירות וצבעים וכל מי ש"מוזה"יצירתית שורה עליו מוזמן להתענג עליו. חוץ מזה יש המון כלי נגינה נגישים תמיד והרבה מאד ספרים , קלטות וידאו , דיסקים והרבה חצר ,ואנחנו כל הזמן לומדים יחד ומאד נהנים . שי היא יצור חברותי ומקפידה על ללכת לתנועה ולפגוש את החבר'ה וגם מאד נהנית לפגוש את אורחי הצימרים של "ארץ קסם" כך קוראים למקום הזה. מדי פעם אנחנו ההורים שלהן עסוקים בלבנות עוד איזה צימר בחצר והן נהנות מכמה שעות של "סוף סוף נפטרנו מהנודניקים הזקנים" תוקעות מוסיקה בפול ווליום ונהנות מהחיים .

[רסיסים_של_אור*]

אולי בזכות זה שכתבתן כאן אני מוצאת כח להוסיף ולכתוב. נמנעת כבר כמה ימים. גם כדי להתאושש מהגלים השחורים שהיו בים הלרוב כל-כך תכול ורגוע שנקרא "באופן" וגם בגלל שאני מתחבטת בתוך עצמי וחושבת שאולי הכי נכון שאשתוק קצת בתוך ים ההתלבטויות ?

מעניין אותי נורא לדעת פתאם, מה באמת הניע את כל מי שעושה "חינוך ביתי" עם או בלי כותרים, איך הוא הגיע לזה ? מה היה המניע המרכזי ? ואילו ויתורים כן או לא הוא עשה לצורך כך. וגם, איך מגלים מה הנתיב, לאן בדיוק אתה מנווט את הספינה הזאת ובעיקר לגלות בתוך עצמך, מה בדיוק אתה רוצה להיות ??

עוצרת, כי מרגישה שהכתיבה באה לי היום בקושי רב אבל נורא צמאה לשמוע.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

איך מגלים מה הנתיב
הוא מגלה את עצמו בכל יום מחדש.
אני מרגישה שבכל יום אני מחליטה מחדש ,ובכל יום עד היום החלטתי שהכי טוב בבית.
לא יודעת מה ילד יום. זה חלק מהעיניין. לחיות את היום. ולראות מה יביא לנו המחר.
הויתור היחידי שאולי עשיתי הוא שאחרי שגמרתי ללמוד לא היה לי ממש זמן לעבוד שמה שלמדתי.
אבל אני יודעת שזה מחכה לי, ובזמן הנכון יגיע זמנו.
מה הניע אותי להישאר בבית עם ילדי? פשוט לא ראיתי את עצמי שמה את ביתי הקטנה (כשהיתה רק אחת) אצל אף אחד ובטח שלא בגן. והייתי חושבת על כך הרבה מאוד, במיוחד בהריון השני. אבל בסופו של דבר הבנתי שרק המחשבה על לשים אותה במסגרת עושה לי כל כך רע, ושמה שאני רוצה באמת זה להיות עם ילדיי בבית. זה מה שנעים לי וטוב לי ו נכון לי.
קיבלתי תמיכה לדרכי ממשפחת כשר ושיפרון מאז שבכורתי היתה בת כשנה. אחר כך פגשתי עוד משפחות שמחנכות בבית וזה נתן תמיד הרגשה טובה. הרגשה של "את לא לבד".

מה בדיוק אתה רוצה להיות ??
כרגע אני רוצה להיות האמא הכי טובה שאני יכולה לילדי.
ואחר כך? לא יודעת. הזמן יביא איתו תשובות ל"אחר כך". חשוב בעיניי העכשיו. כי עכשיו ילדי צריכים אותי.

[דגנית_ב*]

הי אפרת היקרה,
קודם כל, תענוג לקרוא אותך!

ואצלי
יום אחד, בעזרת קישור מהפורום לגיל הרך או הורים לבית ספר יסודי בתפוז - הגעתי לאתר הזה.
ברגע שהבנתי על מה מדובר, הרגשתי שזה מתלבש עלי בול!!!איזו הפתעה ענקית.

מה היה המניע המרכזי ? חיפשתי תשובות לכל מיני שאלות וגיליתי שבדרך הזו, רוב השאלות שלי התפוגגו. וזו היתה הרגשה מאד נעימה. אולי ההרגשה הנעימה הזו היא המניע.

ואילו ויתורים את הוויתורים הגדולים והכואבים, כ ו ל נ ו עשינו כשקמנו כל בוקר לגן/בי"ס.
כרגע, אני מרגישה ההיפך - קיבלנו מתנה ענקית ועכשיו יום יום, מקלפים עוד עטיפה ומגלים עוד אוצר.
ואם כוונתך לוויתור על קריירה למשל - הזמן יביא איתו תשובות יש לי בהחלט רעיונות
לגבי זה ואני אוהבת לחלום אותם בהקיץ.
מה בדיוק אתה רוצה להיות ?? בריאה, שלווה ושמחה בחלקי.

<כאן דגנית, בשידור חי מענן וורוד (?), מרחפת רחוק מהמציאות ומתעקשת שזו המציאות>

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מרחפת רחוק מהמציאות ומתעקשת שזו המציאות
דוקא נראה לי שאת מאוד מציאותית...

[בשמת_א*]

אצלי, מאז שהייתי ילדה חשבתי בחלחלה על היום שיהיו לי ילדים והם יגיעו לגיל 6 ויצטרכו ללכת לבית ספר.
ואז, כשבתי היתה בת שנה או משהו, קראתי כתבה בעיתון על "באופן טבעי" והרמתי טלפון לאורנה שיפרון וגיליתי שיש דבר כזה "חינוך ביתי" וישר עשיתי מנוי וידעתי מייד שזה מה שאני רוצה. זהו מה שחיפשתי תמיד, רק לא ידעתי.

[מיכל_דנקנר*]

אני למדתי מהחיים הקונבנציונליים שכל כך קיוויתי שיהיו לי:
לשלוח ילד בגיל שנתיים מקסימום לגן
להעיר אותו כל יום בשמונה ולהכנס ללחץ שהוא לא עומד בזמנים
להיות באמצע המסגרת

ואז לראות שלא בדיוק לזה התכוונתי. הילדה די נפגעה מהגישה הזו.
לאזור אומץ להודות בטעות ולהתכנס שוב בתוך שלי

היה פעם מחקר על חולדות:
חולדות שהחזירו את הצאצאים לקן, רכנו עליהן יותר וליקקו אותם יותר, גידלו צאצאים בטוחים יותר ומוצלחים יותר מאלו שאיפשרו חופש תנועה גדול יותר ולא "ארזו " אותם בקן.
החוקרים די נדהמו לגלות שאלה התוצאות. אני לא...

חוץ מזה ניכר שאת מתקדמת בכיוון הנכון. כיף לקרוא.

[רסיסים_של_אור*]

תודה לכן ובכל זאת מושכת אתכן לכתוב עוד, קצת יותר לעומק ואני אתחיל בעצמי:
אז מה הביא אותי כרגע לאסוף את הילדים חזרה הביתה ??
שילוב של כמה דברים -

• סבלתי נורא במקום העבודה האחרון שלי, נמאס לי להיות מכונת טיפולים ועוד יותר לטפל בילי אחרים לפעמים על חשבון להיות עם ילדיי.
• מיום שנולד הבכור שלנו, התייסרתי מהמחשבה מה אעשה כשהוא יעבור למסגרות שעובדות לפי לוח החופשות של משרד החינוך ואיך אטרטר אותו מגן לצהרון ומקיטנה לקיטנה ומשהו הרגיש לי נורא רע עם זה.
• ראיתי על פני הבכור יותר מדי צבעים שלא אהבתי כשבאתי לאסוף אותו מהגן.
• היו בהם המון המון אגרסיות שידעתי שלא יכולות להיות כולן רק תוצר של הבית ...
• החופש הגדול האחרון התייסרתי גם בימים שהם היו עם הסבתות והרגשתי שאני לא מוכנה יותר לשפצר להם "סידור" כתחליף הורה.
• בהתחשב בנסיבות - הייתי בחופשת לידה ללא תינוקת ועם זמן לחשוב על דברים כבדים כמו: למה רצינו את ילדינו ? איזה אחריות יש לנו עליהם ?
• תכננתי לצאת לפחות לשנה של חופש מעבודה ולגדל את ילדתי קרוב קרוב ולא ידעתי מה יקרה אחר כך אבל מקסימום מחשבות על עבודה במשרד החינוך שתאפשר לי להיות שם כשהילדים בחופש ו/או חוזרים (וזאת עדיין אופציה...).

אז נוצר מצב שמהרבה בחינות איפשר לנו לנסות. והתגובות של הילדים מפתיעות נורא (הם לרגע לא מתגעגעים, לא מבקשים גן וכשנפלט לי חצי בצחוק שתכף אשלח אותם לגן הם נבהלים נורא ! ומה עוד - אחרי שלושה ימי גשם שבהם כעמט שלא הוצאנו את האף מהבית, מדווחים ברדיו על סערה שצפויה למחרת והבכור נזעק בשמחה: "יש, אז לא נצא בכלל מהבית !!!" ...)

אבל, אני עדיין בהתלבטויות עם עצמי. מחפשת מה יכול לעשות לי טוב, מה מעניין אותי ? האם בא לי לטפל ? האם אני רוצה לעשות משהו אחר ? האם אני עכשו אמא ועקרת בית ואיך לי עם זה ?

אני מעלה את השאלה כיון שנראה לי שרבונו כאן אחרי לימודים, כאלו שהיתה להן, לפחות בעבר, מחשבה אחרת על מה הן יעשו עם עצמן בחיים ובכל זאת בחרו בדרך הזאת ומעניין אותי נורא לשמוע איך ולמה ...

[אמא_של_יונת*]

מעניין אותי נורא לדעת פתאם, מה באמת הניע את כל מי שעושה "חינוך ביתי" עם או בלי כותרים, איך הוא הגיע לזה ? מה היה המניע המרכזי ? ואילו ויתורים כן או לא הוא עשה לצורך כך. וגם, איך מגלים מה הנתיב, לאן בדיוק אתה מנווט את הספינה הזאת ובעיקר לגלות בתוך עצמך, מה בדיוק אתה רוצה להיות ??
שורשים רגשיים לחינוך ביתי
סיפורי מעבר לחינוך ביתי
למה בחרתי בחינוך ביתי
להחליט על חינוך ביתי

[יונת_שרון*]

וגם ההגשמה העצמית שלי בעיניי החברה.

אפרת, את מציגה את זה כאילו שחינוך ביתי עומד בניגוד להתפתחות בערוצים אחרים. כשאני הבנתי שאנחנו הולכים לחינוך ביתי, החלטתי שזה לא יהיה ככה. לא ידעתי עוד איך ומה (ואני עדיין לא לגמרי יודעת) אבל היה לי ברור שאני לא רוצה לוותר על כל שאר הדברים שמעסיקים אותי. כרגע אני עושה דברים אחרים על אש מאוד נמוכה, אבל מספיקה בשביל לא להכבות. אני משערת שככל שהילדים יגדלו זה יהיה יותר פשוט לעסוק גם בדברים אחרים.

[יער_נורווגי*]

וגם הדף איך הכל התחיל

[רסיסים_של_אור*]

תודה, אני עסוקה בלקרוא את כל ההמלצות ובעיקר את
ההגשמה העצמית שלי בעיניי החברה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אפרת, אני נהנית לקרוא על התהליך שלך.
איך במודע ותוך ידיעה ברורה את בוחרת את דרכך ובוחנת אותה בכל יום מחדש.
המשיכי לעדכן. @}

[רסיסים_של_אור*]

מוכרחה לכתוב על הגוונים. אינסוף הגוונים שנוספו לחיי.
פעם הייתי בעיקר שחור ולבן. מדי פעם בצבץ לו אדום עז שהתרסק לשברירים אפורים, לפעמים נכנס צהוב חזק וגם הוא התמסמס לו. האני שלי נלחץ ולחץ, כל הזמן, כל הזמן. אין אוויר. אין זמן. מטיפול לטיפול, מעבודה למשרת האם שלי בבית, להספיק: צאת בזמן, אחרי מקלחת, תפילה, הלבשות, הכנת האוכל להמשך היום, להוריד אותם, להיפרד מהם, לטוס לעבודה, להכין את כל המשחקים לפני הגעת המטופל הראשון, טיפול, עוד טיפול, עוד טיפול, ביס פה, ביס שם, עוד טלפונים, עוד דו"ח שכבר חייב להכתב, שיחת מסדרונות, לתפוס את ההיא, לקבוע עם ההוא ורק שלא יצלצל לי הפלאפון עם המספר של הגן על הצג. והנה כבר שלוש וחצי, ואני מצטערת, אני באמת חייבת לרוץ, לתפוס את הנחמד שיאפשר לי להשתלב בכביש, ובבקשה שיהיה ירוק עכשו, ושלא תהיה הרבה תנועה באמצע העיר, והנה אני, חציתי את הרוביקון, ומה נעשה היום ? מי יבוא אלינו? אל מי נלך ? אל מי נחבור ? ואיך לעזאזל אמורים למצוא בתוך כל הרעש והרחש-בחש הזה, חבר ? בילוי אחר הצהריים (בסוף מצאנו משהו או שלא...) לתקתק את ארוחת הערב, להכניס למקלחות, עוד משחק קצרצר, יאללה, סיפור לזה, סיפור לזה, קריאת שמע שעל המיטה, נשיקות ויאללה, שירדמו כבר, אני חייבת לנסות להשחיל איזה נשימה קטנטונת לפני המקלחת, הדו"חות, הכנת הטיפולים להמשך השבוע, להחליף כמה מילים בטלפון ולפגוש, לשבריר שניה את האיש שאיתי. מהר מהר, עוד שעות ספורות הכל מתחיל מהתחלה.

והנה אנחנו, מזווית חדשה, אחרת, לא ממהרת, זורמת, מחכה, מקשיבה, לפעמים סוערת, לפעמים רוגזת אבל לפעמים, מתחילים לצוץ בה איים של שלווה ובחיל ורעדה אני מעיזה אפילו לכתוב: גם איים של אושר. לא נסחף כן, יש עוד הרבה קושי ובכלל, אני הרי התחלתי מראש עם שחור אחד גדול, כואב וממלא בגעגוע, וגם הוא עוד לא מסכים להפרד ממני כל-כך מהר. ובכל זאת: פתאם יש לי זמן לראות עוד הרבה יותר צבעים. פתאם אני מגלה, שהתוקפנות שלי כלפיהם וכלפי עצמי הולכת ומצטמצמת. פתאם אני רואה יותר גוונים: הנה הילד שלי: בירוק, בתכלת, באדום, בבורדו, בשחור, בכתום ועוד ועוד. הנה אני - רגע כזאת ורגע אחרת, וכל הזמן, כל הזמן לומדת.

רוצה להגיד עוד, לא ביקורת אבל תובנות גדולות (עבורי כמובן):
אנחנו נכנסים למירוץ, לרוב אפילו לא זוכרים לשאול למה, רק עסוקים בלרוץ אותו ולקטר בלי סוף. אבל ככה זה נכון ? ככה זה אצל כולם לא ? זה מה שאנחנו מכירים. לא יודעים אמת אחרת. לא מעלים על דעתנו אפשרות אחרת. נצא מוקדם, נעשה עוד שעה, נגרד עוד מאה שקל, אולי מאתיים, נוכל לצאת לחופשה יותר ארוכה בחופש, ולקנות להם עוד משחק או אפילו ספר. ואנחנו אוהבים אותם. זה הרי לגמרי ברור. זה שם מראש, אפריורי. אז מה אם אנחנו נפגשים רק לשלוש-ארבע שעות בכל יום. עדיף להם ולנו. לא כדאי לחנוק מאהבה וחוצמזה, בנאדם, נראה לך שיש לי כוח וסלבנות אליהם בסופו של היום המתיש שהיה לי בעבודה ? והנה אני במפגש הקצר הזה איתם, בראש כל הזמן במקביל מחשבות על עוד אלף ואחד דברים שיש לי לעשות, אז אני רק חצי קשובה ורק חצי אמפתית ורק חצי רוצה באמת להקשיב להם ולא לאמא של החבר שמספרת משהו שמעניין אותי יותר...

אנחנו בוחרים לנו בית ומכעט שלא מספיקים לגור בו, אנחנו מטפחים לנו ערים, גינות נוי ועוד ועוד וכמעט שלא מספיקים להנות מהן, אנחנו ממלאים את בתינו ציוד, ספרים ועוד ועוד וכמעט לא מספיקים לפתוח, להשתמש, אנחנו מביאים לעולם ילדים, כמו כולם (מי יותר מי פחות) ועושים את הדבר הנכון, הידוע, הקבוע - שלושה חודשים (מי יותר מי פחות) ואיידה שרה, חייבים לחזור למרוץ... וכן, כמעט שלא מספיקים להיות להם הורים, לתת להם להיות ילדינו, לאהוב, מקרוב ...

רוצה להשחיל תפילה קטנה, מתוך ידיעה, שעלי אני כותבת, שאני זאת שהייתי בעבר ההוא של הנהר ועכשו, אולי רק באופן זמני, חיה בעבר הזה:

אלוהים,
תן לי את הכח,
להמשיך לראות ולחיות את האמת,
לא לפחד,
לא לברוח,
לא להכשיל את עצמי בעצמי,
להאמין בילדיי לפחות כמו שרציתי שאחרים יאמינו בהם
ועוד יותר,
לשמוח בחלקי,
לשמוח, להודות, להלל ולשבח
בכל רגע, כל שניה,
על מה שנתת לנו ולי.

אמן.

[נונה_בי*]

אמן ואמן.

אני נהנית לקרוא על התהליך שלך. ומהקטע האחרון נהניתי במיוחד.
מודה לך על השיתוף@}

>אני כאן כל הזמן. בשקט<

[ליזה_ליזה*]

את כותבת נפלא, תודה.
>אני כאן כל הזמן. בשקט<
גם אני.

[יעל_ג*]

רציתי רק לכתוב שאת מרגשת אותי מאוד. אני חושבת הרבה על מה שכתבת לי בדף של יום לימודים ארוך מדי לגבי כך שאין מדובר במאבק שלי מול העולם ומול המערכת ועל כך שיש להתכנס פנימה יותר (כך לפחות פירשתי את הדברים). תודה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ועכשו, אולי רק באופן זמני, ...
את רואה את עצמך חוזרת למקום ההוא, של פעם??
אחרי כל התהליך שעברת (ועדיין עוברת)??

התרגשתי לקרוא את מה שכתבת. אפילו התמלאתי דמעות.
תודה.
את מרשה לעצמך,סוף סוף להרגיש מה באמת. @}

[אמא_בחינוך_ביתי*]

אפרת, רוצה להגיד לך תודה (שוב) על כל מה שאת כותבת. זה מרגש ומביא דמעות לעיניים. מעבר לתוכן הנפלא, את גם כותבת כל כך יפה. מקווה לקרוא מדברייך עוד ועוד.

[רסיסים_של_אור*]

עבר המון זמן מאז שמצאתי צורך / כוחות / אחר... לכתוב (וגם עכשו מישהו פה רב איתי על זמן המחשב שלי ).
כל מיני דברים עברו ועוברים עלינו, לכאן ולכאן ולא תמיד הכל כל-כך פשוט.
היום, אחרי יומיים מחלה (ונראה שעכשו הצעיר גם בדרך...) מרגישה תחושה חזקה של חנק. מוכרחה לצאת מהבית, אבל אנחנו נושאי חיידקים וגשם בחוץ והתחושה הקשה הזאת, שאין לי אויר, אני תכף משתגעת...
ופתאם זמן לחשוב על עצמי ואיפה אני בכל הסיפור הזה ומה אני בכלל רוצה ? מוצאת את עצמי יושבת וחושבת על האפשרויות השונות שלי, נזכרת בימי המרתון בעבודה ותוהה האם אפשר לחזור למשהו מתון יותר ולשלב עבודה עם הורות יותר שלווה ? עובדה שיש המון כאלו שעושות את זה...
כאילו, אם אין לך תינוק קטן (וקטן יכול מבחינתי להיות אפילו שנתיים...) אין לך הרבה מה לעשות בבית. מיציתי את נושא הבישולים, והנקיון והמפגש העוצמתי הזה עם עצמי הוא לא פשוט ומבלבל. מה אני בכלל רוצה מעצמי ? מה אני רוצה בשבילי ? מה אני רוצה לעשות עם הזמן הזה שיש לי עכשו ?
לפעמים אני תוהה אם אולי זה לא בריא לי כל-כך הרבה זמן למחשבות סרק ותהיות על העולם, על עצמי בתוכו וכו' וכו'.
נזכרת שמישהי כאן שאלה אותי על הפן הדתי - ופתאם מרגישה שהקושי שלי בנקודה הזאת מתחלק לכמה חלקים (אווווף, הנה עוד אחד שרוצה שאני אפסיק לכתוב...), בקיצור, בקטע הדתי:

• גם לא יצא לי עדיין לפגוש אנשים דתיים בחינוך הביתי, ונורא מעניין אותי לראות ולשמוע.
• הדברים נעשים יותר מורכבים הודות לעובדה שהבית שלנו לא חד ערכי, אנחנו לא מושכים לאותו כיוון, ובשונה מקודם, עכשו אין לי את הממסד שיכול למשוך קצת לצד שלי ולעשות עבורי חלק מהעבודה. וזה מפחיד אותי לגלות שכל-כך הרבה תלוי בי. ואני לא יודעת לאן זה יקח את הסירה הזאת שלנו.

כאילו קודם, לפחות היינו "נורמאליים" בהמון דברים אחרים, אז השונות היחסית שלנו היתה סבירה ועכשו אני בבלבלת מוחלטת. מוכר / מובן למישהו ?

עוצרת כאן לקחת אויר ומקווה לקבל רעיונות / תובנות של אחרות ...

[יונת_שרון*]

לגבי דתיים בחינוך ביתי -- דווקא יש, אפילו קרוב אליך. אם את רוצה ממש ליצור קשר אז תשלחי לי דואל.