בלוג אני אמא מבריאה

מילים אוהבות לגוף שלי ולמחלה "שלי":

אני יודעת שקשה לךְ עכשיו. אני עצמי הרי הקמתי את חומות ההגנה האלה בתוכי כדי להגן על עצמי מכל הרע.
אני יודעת שעכשיו אני מבקשת ממך להסיר את חומות ההגנה וזה מבעית אותך. זה בסדר, זה הבעית גם אותי בתחילה. אבל אני יצרתי אותך, המחלה, ככלי להתמודדות עם העולם, ועכשיו אני מודה לך על שהגעת ועשית את תפקידך לבקשתי, וכעת תפקידך הסתיים ואני מוכנה להתמודד עם העולם כאישה בריאה.
אני מקבלת ממך הרבה סימנים לכך שקשה לך. ואני מבינה אותך. זה הפחד משינוי שגורם לך ולי להתגונן. אבל השינוי כבר כאן, והוא מבורך. כעת אני זקוקה לך בתפקיד אחר. בתפקיד המתפנה מרצון, שיודעת שתכנית ההתנתקות בינינו היא רצויה והכרחית. והיא טובה עבור שתינו. אם את רוצה להרגיש שאת עדיין עוזרת לי - אני מבטיחה לך: לנצח אזכור לך באהבה את העובדה שבאת לעזרתי כשקראתי לך ואת נדיבותך לצמצם את עצמך עד אפס ולהעלם כאשר תפקידך הוכתר בהצלחה.
ואכן הוא הוכתר בהצלחה. בזכותך סבלתי קשות במשך שנים ובזכותך הגעתי לשפל גדול שהאיץ בי את הצורך להתעורר ולהתמודד עם המציאות פנים אל פנים. בזכותך אני מכירה את עצמי טוב יותר עכשיו. כך שאל תחשבי שאת מיותרת. אינך מיותרת. עשית את משימתך על הצד הטוב ביותר. ועתה מיצית אותה. ואני אסירת תודה לך לנצח.
את יודעת שאני עצמי זימנתי אותך מעִמקי תת המודע שלי; כעת אני משחררת אותך באהבה למקור ומודה לך באמת.

ואתה, גופי, שסבל כל כך הרבה איתי - אני אוהבת אותך ומצטערת שהיית צריך לעבור כל כך הרבה טלטלות בגלל נפשי. אבל אתם הרי מחוברים בקשר חזק, ועתה הגיעה העת להכיר כל אחד במקומו. אתה מרכבת האֵלים של הנשמה. על גביך יינשאו הלכֵי הרוח. אתה חשוב באותה המידה, כי בלעדייך אין מימוש לנשמה בעולם הזה. אין היא יכולה לבצע ולוּ תזוזה קטנה בלעדייך.
בקשתי ממך כעת היא שתתחזק ותבריא, שתהא מרכבה לתפארת, שעליך תינשא בגאווה נשמה שראויה לגוף בריא כמוך - נשמה שהתפתחה עוד מעט בדרכה, שיש לה עוד ייעוד על פני האדמה בגלגול הזה.
אני אוהבת אותך על שעמדת בתלאות הרבות שהיו, ויודעת שמעתה תהא דרכך רכה יותר, אוהבת יותר. אני מכירה בך כעת ובצרכיך, אני מתבוננת בך יותר ומלטפת אותך בעין אוהבת, כי שלי אתה. כי מושלם אתה על כל פגמיך.
ובאהבה אתן לך מעכשיו את הטיפול הראוי ביותר לחיזוקך ולהבראתך - טיפול שהוא פנימי ותודעתי וגם חיצוני, כמו גם הזנה בכל מה שאתה צריך.
אנא התחזק והיה בריא!

ועכשיו אני יודעת שהגיעה השעה להחליף את שם הבלוג ל בלוג אני אמא מבריאה. איך עושים את זה? אנסה לברר.

תודה ליונת שרון שהדהימה אותי ובתוך דקות מרגע שביקשתי החליפה את שם הבלוג.

אני חושבת שזו היתה דווקא גילה (המדהימה בעצמה).

_בלוג אני אמא מבריאה
יש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מי שזו לא תהיה - תודה לך!

גורפרחים, את כל כך עוזרת לי בעצם זה שאת כאן, מלווה אותי בדרכי עם אור בהיר בידיך, כמו הילה מן הלב. תודה!
גם אני צועקת בתוכי ישששש, ומקווה שגופי ידביק את הקצב של ליבי ונשמתי. אני מרגישה שמאוד התקדמתי ברמה הרגשית וההתנהגותית, ועדיין אני מחכה ומזמינה את גופי להצטרף להילולה ולהראות שגם הוא בחוגגים.

מי שזו לא תהיה - תודה לך!
תבשיל קדרה

וואו, וואו, וואו - שיבולת את כותבת מקסים, ניתקת אותי מהחיים ליותר משעה (מזל שאבא בבית), קראתי את כל הבלוג מתחילתו ועד סופו (טוב, טוב היו קטעים שחיפפתי),מאוד נהנתי לקרוא אותך, לראות את תהליך השינוי העצום והמשמעותי שעברת בכל כך מעט זמן.
שינוי השם הוא כנראה הסיבה שבחרתי להכנס לבלוג, מוזר שעד היום לא ביקרתי כאן

אז תמשיכי לכתוב וקבלי

וכמה התייחסויות:

אני לא יכולה לשנות את איך שאני מרגישה עם זה. איך אשנה את מה שלמדתי לחשוב על עצמי, איך אשנה את הדרך שבה אני חושבת על הכל, על החיים, על להיות קורבן?
את כן ולדעתי בשב זה של חייך כבר הבנת את זה, נכון?

האיזון בוא יבוא. הוא יבוא בעקבות האיזון שלנו, האיזון שלנו בין החומר לרוח. אנחנו נתאזן. עוד נתאזן
יופי זה הכיוון, את בהחלט בדרך הנכונה!!!

מרב א כתבה: אני מרגישה שעברתי את כל מה שעברתי לא בכדי, אולי כדי להפוך אותי לאמא שאני היום, וזו תכלית חיי כעת.
אני לא יודעת מה גישתך לעניין אני יכולה לספר לך שאצלי זה ממש מדוייק, ועכשיו לוידוי אישי: גם אני חולת קרהון
היום במצבי המאושש, אני תופסת את המחלה כמתנה. בזכות המחלה הפכתי להיות האדם שאני היום, האמא שאני היום ובכלל...

מבטיחה להמשיך לעקוב ובנתיים @}

בזמן האחרון במיוחד אני פועלת על טייס אוטומטי. אני מרגישה שאני עושה דברים, אבל זו לא ממש אני שעושה אותם. אני קצת מרגישה מחוץ לעצמי. זו הרגשה מוזרה, כאילו תחושת הזהות העצמית קצת מעורפלת. לא יודעת מה זה בדיוק.
אני עייפה, עייפה, עייפה. הקטנה יונקת אותי כל הלילה (או כך אני מרגישה, לפחות) ומועכת אותי במיטה, ואפילו בצהריים כשניסיתי לנוח קצת היא היתה ערה ולא יכולתי לישון.
הבעיות הפיזיות שלי בטיפול עכשיו, הייתי אתמול אצל הרופא. אבל אני מרגישה שהוא לא איבחן נכון. שמה שאני מרגישה קשה לי להראות לו ולכן הוא לא ממש יכול לטפל, וזה מביא אותי לחשוב שאולי אין טיפול, ושאם יש טיפול הוא כירורגי (הוא גם דיבר משהו על זה שאני צריכה להראות את זה גם לכירורג) ושאני עוד אסבול מזה הרבה. אני לא רוצה אני רוצה שזה יעבור, רק שיעבור כבר, אין לי כוח פיזי יותר להתמודד, ובקטע הזה אני לא יוצאת החוצה ומסתכלת על עצמי מלמעלה.

אש'' ר, תודה.
למרות שהדרך היא אישית, מעניינת אותי גם הדרך שלך למצבך המאושש. אשמח אם תכתבי על זה כאן או בדף הבית שלי. ובכל מקרה, מעניין איך רוב האנשים שאני מכירה שחיים עם המחלה הזאת מרגישים כמו שאת מתארת. אבל זה כנראה קורה בעיקר אחרי שעוברים תהליך. אולי זה בעצם משותף להרבה מחלות ממושכות, שיכולות פשוט להביא אותנו לפשפש פנימה.

חשבתי על שם הבלוג החדש: אני אמא מבריאה, וחשבתי על שני דברים -
מבריאה מלשון בוראת
מבריאה מלשון מברֵאת - מנקה, מסקלת, כמו לברֵא יער.

_מבריאה מלשון בוראת
מבריאה מלשון מברֵאת - מנקה, מסקלת, כמו לברֵא יער._
@}

התהליך הוא ארוך, כואב וכנראה גם בלתי נגמר.
השלמה עם המציאות, עם הסביבה, עם הרגישות שלי, עם הרגשות שלי, עם המשפחה שלי ובכלל.
היכולת להכיל דברים אבל רק עם מסננת גדולה (היום אמא כבר לא יכולה לספר לי הכל ולמעשה די התרחקנו (גם אותי היא שיתפה בגיל 12...)).
היום כשאני כועסת/נפגעת/נעלבת הקרובים אלי ידעו!
הזוגיות, הילד, התואר השני והעבודה הטובה - כל אלה עזרו לי להרגיש "שווה".
מה עוד היה שם בתהליך? הרבה דימיון מודרך ומחשבות חיוביות (הכל לבד), טיפול הומאופטי מוצלח, מציאת גסטרואנטולגית שמתאימה לי ומקבלת את דרכי (כמה שפחות התערבות), 2 סשנים של ויפאסנה (עשרה ימים של שתיקה), שינוי תזונתי, ובכלל תפיסת עולם שונה: אני לא קורבן! העוני לא מוזמן לבקר! אני בריאה!
שיהיה בהצלחה, אני ישאר בסביבה ואם יהיו לך שאלות ספציפיות, אשמח לענות.

אש"י ר , תודה. השאלות הספציפיות שיש לי הן לגבי ההומאופת/ית והגסטרואנטרולוגית - מיהם?

אני קצת מרגישה מחוץ לעצמי

אז אחרי שהשלמתי קצת בקריאת הבלוג, אני חייב להגיד לך שאת באמת מוכשרת בכתיבה.
חוץ מזה, אולי גם בעקבות שינוי שם הבלוג, חשבתי להחליף את השם מחולם חסר לחולם מלא. נשמע לי הרבה יותר טוב, ואולי אני גם אלך לבטל לי את סימן השאלה.

הומאופט - ד"ר אורן, עברו כבר שנים כך שאין לי טלפון או משהו.
גסטרו - ד"ר לביא, מקבלת בחיפה, פרטי ודרך מכבי.

מתי נראה לך יהפוך הבלוג הזה ל "לבלוג אני אמא בריאה" ?

אש"י ר שוב תודה. חולם חסר , נראה לי שזה יהפוך לזה כשאני אבריא.
בימים האחרונים היו לי עליות וירידות. אני כל הזמן מרגישה שמשהו באנרגיה של רכילות מזיק לי. כל פעם שאני נמצאת במצב שבו מדברים על מישהו אחר, משהו בתוך הגוף מתכווץ לי ואני מרגישה ממש כאב. קרה כבר כמה פעמים בזמן האחרון שהתחלתי לדבר על מישהו עם מישהו אחר, תוך כדי שיחה, ובתוכי קול ברור אמר לי שזה פשוט מזיק לי ברמות עמוקות. אני אמנע מזה לגמרי. זה ממש מכאיב לי בגוף ואני לא רוצה להתעלם מהקול של עצמי. גמר חתימה טובה לכולם.

@}

< בדיוק תהיתי מה שלומך >

שיבולת, בספרון 'ארבע ההסכמות' כתוב יפה על רכילות. אנסה לחפש לך את זה במשך ה'כיפור'.

צמתי גם השנה, פרט לאכילה כזית מלחם שיפון ושתיית הכדורים שלי. לא רציתי להחמיר עוד את המצב. גם כך מצבי לא טוב עכשיו. יש הרבה כאבים ובעיות נלוות שבינתיים הטיפול האנטיביוטי לא מיגר. אני תוהה אם לנצח אשאר עם הבעיות הקשות האלה, כי נכון לעכשיו הטיפול לא עושה את העבודה. זו הרגשה איומה, כאילו שחיי הסתיימו ואני עוד צעירה. זו הרגשה ממלכדת ומייאשת מאין כמוה. אני עייפה מלהילחם בתחושת הייאוש. אני פשוט עייפה.

אני רוצה לעזור לך, אבל אני לא יודע איך.
אולי זה יעזור אם אני אגיד לך ששום דבר הוא לא לנצח, אפילו לא הכאבים האלה שאת מרגישה.
אולי זה יעזור אם אני אגיד לך שאין מטרה לסבל, ואין לו סיבה, ואין טעם להרהר בו יותר מידי.
אולי זה יעזור אם אני אגיד לך שאת זה לא הסבל שלך, ולא המחלה שלך.
אולי זה יעזור אם אני אגיד לך שבמלחמה יש רק מפסידים.
אולי זה יעזור יעזור אם אני אגיד לך שחייך לא מסתימים עכשיו ולא אף פעם. הגוף הנוכחי יסתיים מתישהו, אבל הגוף הוא לא החיים.
אולי זה יעזור אם אני אגיד לך שכל מה שאת צריכה כדי להבריא, כבר יש לך.
אולי זה יעזור אם אני אגיד לך, שהגיע הזמן לסלוח לעצמך. לסלוח לגוף שלך, לסלוח למי שפגע בך, לסלוח לעצמך שפגעת. עכשיו בסביבות יום כיפור, טוב מאוד לסלוח.
ואולי זה יעזור אם אני אשלח לך

שיבולת חמודה,
גם אני שולחת לך

גדול!

אולי זה יעזור אם אני אגיד לך שאת זה לא הסבל שלך, ולא המחלה שלך.
ואולי זה יעזור אם אגיד לך שעשית כברת דרך ארוכה ומדהימה עם עצמך בזמן קצר ומהיר ושלוקח לגוף זמן לקלוט את השינוי. והשינוי הגופני עוד יבוא - אין בכך ספק!!!
חזקי ואמצי שיבולת יקרה,
אנחנו כאן איתך!
@}

חולם מלא,

ותתחדש על מלאות הניק!

תודה. באמת.
אני רוצה לסלוח. אני רוצה שיסלחו לי. אני בעיקר רוצה שיסלחו לי. התוודיתי בפני אלוהים ביום כיפור על דברים שעשיתי ושאני זקוקה בגללם לסליחה, ואני יודעת שהוא יודע, ואני רוצה בכל זאת לבטא את הדברים, אז ביטאתי.
אני לא המחלה "שלי". אבל היא מחרבת את חיי כרגע. אני יודעת שהיא שם והיא ואני לא במלחמה. אני פשוט רוצה להיפרד ממנה והיא עדיין אולי לא מוכנה. ולא רק שהיא לא מוכנה, היא גם מחריפה את עצמה עכשיו במטרה לאתגר אותי. אני מנסה לשמור על רוגע, מנסה לשמור על עצמי ולא להילחץ ממנה, לשמר את הרוח האנושית הגבוהה יותר שלי לנוכח הסבל. וזה המאבק. המאבק לשמור על שפיות בתוך הכאב המתמשך, שהוא גם כאב פיזי וגם כאב נפשי על כל מה שקשה לי לעשות ועל מה שאני מוותרת עליו בגלל הכאב. על להיות באופן מלא עם בעלי ועם ילדַי.

ובתוך ההתמודדות אל תשכחי לרגע אמיצה שכמותך:

[h=4]

אין עליך!!![/h4]

וגם המחלה תבין זאת.

גורפרחים תודה! כרגיל, את מרוממת מאוד את מצב רוחי.
לקחתי לתשומת ליבי את מה שכתבת ואת מה שכתב חולם מלא (!) - שאני מקווה שהוא גם חולֵם באופן מלא -
ואני פחות מרוכזת עכשיו בכאב. אני יודעת שהוא מגיע כל פעם, אבל בשעות האחרונות אני פחות מרוכזת - כלומר: פחות חושבת עליו ופוחדת ממנו. אולי אם הפחד ייעלם, גם הכאב ייעלם, כי הוא יאבד מכוחו.
באופן כללי, שמתי לב שהבעיה העיקרית היא הפחד (לא סתם המציאו את "והעיקר - לא לפחד כלל!)
יותר מאשר הכאב כואב, הפחד מהכאב כואב. והפחד מהמוגבלות. כלך לך פחד!

שיבולת, עד כה קראתי, נפעמת מהכוח, מהתובנות, מהרצון לשנות, מהעשיה מ... הכל!! לא הגבתי הרגשתי שאינני יודעת כיצד.
ראיתי ששינית את שם הדף זה מאוד משמח אותי (זה נשמע "פולני" אבל אני מדברת על שמחה אמיתית, ממש התרחב לי הלב)
ואני מצטרפת ברשותך לשולחי החיבוקים הוירטואליים, והחיזוקים. את באמת עושה דבר מדהים!!!!!

ואני מצטרפת ברשותך לשולחי החיבוקים הוירטואליים, והחיזוקים. את באמת עושה דבר מדהים!!!!!

אולי תלדי כבר ????
"הצירים" שלך כבר ניראים לי ממש חזקים וכואבים.....(לא ???)
תתחילי ללחוץ כבר ותוציאי את הילד הזה!!!
כל הבלוג הזה כבר יודע כמה את מוכשרת....(שלא לדבר על האנשים סביבך...שיודעים את זה מזמן ).

אז שבי כבר ותתחילי לכתוב....ולפרסם!!!! ולשלוח להוצאות ספרים... וכל זה (או שאת מחכה לעוד הרבה אנשים שיספרו לך כמה את מדהימה....לפני שתעשי את זה ..?????!!!!!! ) אגב זה גם עובד במקביל...

אם את באמת רוצה להבריא ולא מפחדת מזה אז תוציאי את זה כבר מהגוף שלך, ועכשו - אין שום דבר יותר קיומי מזה !!!!!

ואם את עדין לא עושה את זה אחרי כל החודש הזה ...זה אומר שהמחלה הזאת היא ממש תרוץ טוב לא לנסות....

יאללה !!!!

אגב זה המקום לכעוס עלי אם בא לך !!!

אוהבת תמיד

ג"יני

ג'יני, זה פשוט מדהים מה שקרה. בערך באותו זמן שכתבת על הלידה, התלוננתי שכואב לי ובעלי אמר לי "אולי תלדי כבר את האֵלה מתוכך? אני הולך לשים מים חמים."
אחרי שהוא יצא מהחדר ואני הנקתי את הקטנה, הוא חזר אחרי כמה דקות ואמר לי שכתבת לי ללדת.
אז ילדתי. חוויתי חוויה רוחנית וגופנית חזקה שבה ילדתי. ממש הרגשתי כמו מי שפיר שנוזלים וצרחתי בלב חזק הרבה פעמים והרגשתי כמו שאמורה להיות לידה (?) טבעית והרגשתי שאני יולדת, ואז בא רפאל ותפר לי את הקרעים. את שניהם (את יודעת). והרגשתי שזה זה. תודה, ג'יני. כמה גלגולים אני אהיה חייבת לך על זה? או כמה גלגולים עשינו יחד שתרמתי לך ועכשיו את מחזירה לי? אני לא יודעת. מה שבטוח זה שהיית הדולה שלי בלידה הזאת.

אני עץ ועץ יקר
את פרצת מתוכי בכאב מר
את קרעת את גופי והוא בא ותפר
הפרחים ילבלבו עכשיו
החורף עבר

אז שבי כבר ותתחילי לכתוב....ולפרסם!!!! ולשלוח להוצאות ספרים... וכל זה
מצטרפת לג'יני, הכתיבה שלך מדהימה.

<ליזה יודעת שקל להגיד וגו', אבל מתכוונת לזה באמת>

שיבולת שועל!
כל הכבוד על שינוי שם הבלוג, זה כבר פותח נתיב חיובי.
אחותי חולת קרוהן, עדיין בלי ילדים אבל הרבה ויפסנה.

מצטרפת לחברותי- תפרסמי!
את כותבת ממעמקי ליבך ורוקמת מילים זו לזו מלאכת מחשבת. תפרסמי!

טוב, אני בטח לא אשב בשקט כשמתרקם לו קמפיין כזה...
אז רק אחזור על דבריי חכמים:

[h=4]

תפרסמי![/h4]

אבל מה? מה לפרסם? ומה אם אין לי מה? ואין לי אפילו חדר משלי! פינה שקטה והכנסה של 500 ליש"ט בשנה...
הו וירג'יניה, יש לי הרגשה שג'יני התגלגלה בך... אז איפה ההבנה? איפה יש לי בכלל זמן, בקושי אני מצליחה לעבוד כמה שעות ביום.
אוי כמה תירוצים יש לי!
אוי כמה שאני רוצה לכתוב.
פעם התחלתי לכתוב את הסיפור של יעל ושלי, רומן של ארבע-עשרה שנים בינתיים, בין שתי וגינות משני צידי האוקיינוס... שעושות קולות מחרישי אוזניים על אף השקט הטמון בהבנה שזה לעולם לא יקרה... זוכרת, מו מו?
עכשיו בא הקטע מ"בועות":
האם היא תעשה זאת?
מהי ההבנה?
למה זה לא יקרה?
ואת מי זה בכלל מעניין?

אני שומעת את המוזיקה מ"בועות"...

קוראת אותך כבר הרבה זמן. נפעמת מהכוחות שלך. רוצה כל כל ללמוד איך לגלות אות האגו ולתת לאחרים ללטף אותו. כמו שאת עושה.
אבל היום אחרי שראיתי את התפרסמי, עלתה לי מחשבה.
אני לא יודעת כמה את כותבת מחוץ לבלוג הזה, אבל נדמה לי שאם תתחילי לשקוע גם בכתיבה אחרת, תאותתי לגוף שלך שאת כבר מתקדמת הלאה. ולו לא תהיה ברירה והוא ילך אחריך, למקום חדש.
שתהיה לך בריאה נפלאה.

צופה מכוכב, אני חושבת שאת צודקת. אני יודעת שאת צודקת. עכשיו אני רק צריכה להיות חכמה ואכן לכתוב. לא מספיק לי להיות צודקת...
באשר למה שכתבת על עצמך - אני רק יכולה להצביע על הבלוג הזה ולהציע לך לפתוח לעצמך מקום כזה (תרתיי משמע), כי לפחות בשבילי זו היתה הדרך להתחיל לבטא את עצמי. אולי זה יעבוד גם בשבילך, ואולי תמצאי את דרכך האחרת - העיקר הוא שתדעי שלכל אחד יש שביל אל עצמו.
ואני מוכנה ללטף לך את האגו בשמחה - העצה שלך נהדרת ואני מעריכה אותה מאוד. ואם תפתחי בלוג - תעדכני אותי ואני אהיה שם לאחוז בידך.

נפלאה אחת
אני כל כך אוהבת אותך.ואני חושבת שהסיפור שלך עם יעל הוא סיפור שצריך לספר.(אני עדיין מחכה שתמשיכי לשלוח)
לא יודעת אם צריך,אולי כדאי....נו הבנת אותי.
וליעל, שאני עדיין לא יודעת מה לעשות עם מה שכתבת לי.אני עוד אשוב אל תפגעי מהשתיקה.
נשיקות וחיבוקים שכואבים בציצי.

עוד שנייה סוכות. ואני כל כך מתחברת עכשיו, במיוחד השנה, לקונספט האמיתי של החג.
הרעיון שאומר לנו לצאת מהבית הפיזי (והלא פיזי שלנו) ולעבור לגור בחוץ - להתנתק מכל מה שלכאורה בטוח, מכל הנוחות שצברנו ושנדמה לנו לפעמים שהיא היא החיים שלנו.
לא. החיים הם לא בבית. לא בגוף בלבד. הם בתוכנו והם הולכים איתנו באשר נלך.
החג הזה מחדד אצלי כעת את התחושה שלהיאחז בפיזי (ובגוף הפיזי כביטחון) זה אשלייה. זה אשלייה כי הרוח היא זו אשר איתנו תמיד. והגוף הפיזי, כמו הבית הפיזי, יכול להשתנות - כן, הוא יכול להשתנו. הוא יכול להיות בריא, למשל. הוא לא חייב להיות מה שהורגלתי לחשוב עליו במשך השנים.
אז בחג הסוכות הזה אני אנסה כמה שיותר - שימי לב לשפה שלך!) - אני אהיה כמה שיותר בתוך סוכה, כדי להזכיר לעצמי את הרוח שבי, כדי לנתק היצמדויות למוכר ולמה שנראה לי חלק כה מהותי ממני עדיין.
אני לא המחלה שלי - זו מנטרה קצת נוקשה מדי, היא מכילה את המילה 'לא', ואני הייתי רוצה משפט חיובי יותר. אולי...

עדיין לא מצאתי משפט. עוד יבוא כזה.

אולי - "אני גדולה יותר מהמחלה הזו".
גם אני חשבתי אתמול על הסוכה והצטערתי קצת שאין לנו. רעיון יפה, לישון ולאכול מחוץ לבית במשך שמונה ימים (מזכיר קצת את פארק הירדן...), אולי ניסע לקמפינג.
שתהיה לך בריאה נפלאה. אהבתי, אימצתי, מצטרפת לברכה.

תודה, ליזה ליזה , גם לנו אין סוכה משלנו, אבל אצל אחי יש (על הגג... טוב, זה לא ממש לצאת מהבית) ולפחות שם נהיה קצת. כתבתי לך בדף הבית שלך.
חג שמח לכולן!

לפני כשבוע ויותר יצא לי פצע על הפנים. הרפס שמתפרץ כמעט תמיד כשאני חולה או חלשה. יש משחה ששמים ואז הפצע לא מתפתח ונשאר קטן מאוד, כמעט בלתי נראה, רק על השפתיים. ידעתי שיש לי משחה, אבל לא חיפשתי איפה שהיא היתה ופשוט הנחתי לו לתפוס גם את הקטע שמעל השפתיים ויצא שהוא מכער לי את הפנים כבר שבוע וחצי ועוד לא נגמר.
גיליתי שיש משהו חיובי מאוד בזה. פעם הייתי מתביישת שיראו אותי ככה, עם הפצע, וגם המילה הרפס נשמעה לי מגונה - למרות שזה רק בפנים. ועכשיו מצאתי שאני לא מתביישת, ויוצאת החוצה ככה, ומי ששואל אותי מה זה, אני מייד אומרת ללא כחל ושרק: הרפס.
אני יודעת שזה עוד חלק של להכיר את עצמי על כל מה שיש בי, לא להתבייש בעצמי ובגוף שלי שאינו מושלם. באופן לא מודע אני יוצרת לעצמי התנסויות שמובילות להתמודדות עם עצמי, ועם עצמי כלפי אנשים אחרים. עכשיו, אחרי שהמודעות לתהליכים האלה באה די מהר, ולא שנים או חודשים אחרי שהדברים קורים, נשאר לי רק להתבונן בזה ולהתחזק מזה, ולדעת שהמודעות עוד תגיע בהמשך בזמן, עוד לפני שהדברים, והמחלות, קורים.

לא מזמן תפשתי פתאום באיזו הדחקה חייתי כל השנים, עד לא מזמן. זה מדהים אותי, כי בתוכי הייתי כאילו שונה מאוד ממה שאני עכשיו, כי הכל הודחק בצורה מושלמת. אילו אנרגיות אדירות היו ודאי דרושות כדי ליצור ולקיים את ההדחקה הזו במשך שנים ארוכות ורבות כל כך! כמה כוח אבד בדרך רק כדי לשמור על הקיים!
עכשיו אני מבררת לעצמי איפה הכוח הזה, איפה העוצמה שהנפש מחזיקה, אם היא הצליחה לעמוד בזה ולשמור על פאסון פנימי וחיצוני בכזאת אדיקות.
התפוצצתי בפנים של עצמי ושל כולם. מו מו ויעל וג'יני שקוראות כאן בטח חושבות שנפלתי על הראש. אז כן, כן נפלתי על הראש וטוב שכך. ממילא הלב הוא שנחשב!

ופתאום עולה בדעתי שהמילה נחשב קשורה למחשבה. אז במקום להתבאס כי שוב יצא שהלב בתוך המיינד, אני בוחרת במודע להבין את זה ככה: התהליך הוא מחשבה -> מילה -> מעשה (תודה לניצה כשר, המנטורית, ולא רק על זה). אם הלב "נחשב", בעקבות זה באה המילה (למשל, הבלוג הזה, או הספר שאכתוב - בלי סימני שאלה בבקשה, שיבולת) ולבסוף זה יתבטא גם במעשה.
איך יצא?

שליחה על ידי Yael* » 28 ספטמבר 2004, 13:01

Dear Moo,
Why should we think that you lost your mind ("fell on your head") ?
I think that what ever you are doing is more of a regaining process than anything else.
I'm glad you are getting so much encouragement to write and publish. Now I can tell you (and be supported by your readers): Do you remember yelling at me on the phone "Publish! What are you afraid of!?" well, now you can ask yourself the same questions! Ha!

I want to share my recent self-mantra with you. Your husband read it and did not get it, but I believe that you would, since you are already living like a verb. Here it is:

Live like a verb
Live not as an object
Nor as a subject
But make yourself The Verb,
The act of

Even
In your deepest rest
Be the act of peace
And compassion
And listening

Even
In your fastest motion
Be the act of learning
And celebrating
And sharing

Live like ANY verb
Progressive
Continues
Perfect

Live like a verb
Not an object
Not a subject

A verb.

שליחה על ידי Yael* » 28 ספטמבר 2004, 13:05

It came out messed out. I'll e-mail you to clean version if you like.

To MOO MOO:

Take your time and know I love you always.

אני לא המחלה שלי - זו מנטרה קצת נוקשה מדי, היא מכילה את המילה 'לא', ואני הייתי רוצה משפט חיובי יותר. אולי...
מה דעתך על המחלה שלי נפרדת ממני
נפרדת - גם כתואר וגם כפועל בהווה.

יעלי, ודאי שאני רוצה את המנטרה שלך במייל. אני מבינה שהמחשב שלך בסדר עכשיו. תכתבי עוד!

עין הסערה , רעיון הווה מתאים. אני רוצה גם בהווה, אבל גם רוצה שזה לא יכיל את המילה מחלה - נראה לי עדיף, לא? ובוודאי לא "שלי". היא לא שלי. או, רגע, אולי כן? אולי אני צריכה לחבק אותה ואז היא לא תילחם בי? אני כבר מבולבלת...

אני לא המחלה שלי - זו מנטרה קצת נוקשה מדי, היא מכילה את המילה 'לא', ואני הייתי רוצה משפט חיובי יותר. אולי...
מה עם מנטרה כמו: בלוג אני אמא מבריאה?

אולי רק "אני בריאה".
אולי "הכל כבר כאן".
אולי "מספיק זה מספיק".
אולי "הכל טוב".
אולי לא צריך מנטרה.

היתה אצלי חברה לא מזמן והיא הציעה לי עזרה במשהו שבאופן רגיל שלי, לעולם לא הייתי מסכימה.
מתוך מין כבוד עצמי מטופש, שבעצם אני מבינה כעת שהוא פחד מלקבל - אולי כדי לא להרגיש חייבת ואולי כדי למנוע מצב שבו יחשבו עלי שאני "נזקקת" למשהו.
אבל היום הסכמתי. הסכמתי לקבל. נפתחתי והייתי מסוגלת לתת למישהו אחר לראות אותי בפגיעותי, להציע לי עזרה וגם לעזור לי. הסכמתי לקבל אהבה באהבה. אני שמחה.

שיבולת יקרה,
את פשוט מעוררת השתאות. את מהווה השראה ענקית. את ענקית.
כל כך אין עליך שנגמרו לי הדרכים המקוריות לבטא את זה אז אני מוצאת עצמי ממחזרת.

הסכמתי לקבל אהבה באהבה. אני שמחה.

_לא מזמן תפשתי פתאום באיזו הדחקה חייתי כל השנים, עד לא מזמן. זה מדהים אותי, כי בתוכי הייתי כאילו שונה מאוד ממה שאני עכשיו, כי הכל הודחק בצורה מושלמת. אילו אנרגיות אדירות היו ודאי דרושות כדי ליצור ולקיים את ההדחקה הזו במשך שנים ארוכות ורבות כל כך! כמה כוח אבד בדרך רק כדי לשמור על הקיים!
עכשיו אני מבררת לעצמי איפה הכוח הזה, איפה העוצמה שהנפש מחזיקה, אם היא הצליחה לעמוד בזה ולשמור על פאסון פנימי וחיצוני בכזאת אדיקות._
איזו תובנה נפלאה!
מכאן אפשר להסיק איזה בן אדם מופלא את וכמה כוחות יש בך! מכאן גם אפשר להבין שאל לנו - קוראייך - להתפלא כשאנו קוראים אותך. שהרי הכוחות האדירים שבאמצעותם את משנה את המציאות שלך, היו איתך תמיד, בתפקיד אחר: מגונן.

אבל מה? מה לפרסם? ומה אם אין לי מה?

אוי כמה שאני רוצה לכתוב.

אוי כמה תירוצים יש לי!

_עכשיו בא הקטע מ"בועות":
האם היא תעשה זאת?
מהי ההבנה?
למה זה לא יקרה?
ואת מי זה בכלל מעניין?_

חשבתי עליך היום. חשבתי על הדברים האלה שכתבת ועל המקום הזה. תהיתי מה עומד מאחורי המשפטים האלה.
אני כותבת את מחשבותיי מהעולם הפרטי שלי, תאמרי לי אם משהו ממחשבותיי מתחבר לך.

חשבתי על כמה אנחנו מפחדים לנסות ולממש את עצמנו. עד כמה אנחנו מפחדים ללכת עד הסוף ולהגשים חלומות, ולבדוק איך הם אותם חלומות, ומה קורה במפגש שלהם עם המציאות.
אנחנו מפחדים לנסות.

מפחדים מכישלון. כישלון = אי-אהבה.
"אם אני אתן את כל כולי בפרויקט הזה והוא יכשל - מה זה יאמר עלי. זה יאמר שכל הקולות האלה שטוענים שנים שאני לא שווה כלום, יצאו צודקים. הרי מאז ומעולם ידעתי שאני סתם אחת. שום דבר מיוחד. אז מה פתאום שאני אצליח. מאיפה בכלל היומרה הזו, התעוזה, החוצפה - לנסות. הרי זה היה כישלון ידוע מראש והייתי צריכה להקשיב לעצמי. אני לא שווה. ועכשיו לאכזב את אהוביי וחבריי - אלו שהצלחתי להשלות שאני עוד שווה משהו".
שזה כמובן יורד לצורך הכי בסיסי: "אני לא אהובה".

לפעמים מפחדים דווקא מהצלחה.
"מה יקרה אם אצליח?
אולי יתברר שעם ההצלחה האושר לאו דווקא מגיע?
אולי הצלחה תטרוף לי את כל הקלפים של מי שאני רגילה להיות. אני לא יודעת מה זה להיות מצליחנית. השינוי הזה אולי גדול עלי.
ואולי, אולי אני בכלל לא ראויה להצלחה. כי אני הרי לא שווה. ואז אם אצליח - אדע שזה שקר. רמאות. פוקס. שמשהו כאן לא נכון. שהרי מה פתאום שאני אצליח..."

שיבולת,
אלה המקומות שאליהם הגעתי בעבר עם עצמי.
ספרי לי אם משהו מכאן מדבר אליך.
@}

< אולי לא צריך מנטרה. את אולי תרשי לי להחזיק עבורך במנטרה, נכון..? >
< אין עליך! כמובן. >
< אולי את תרצי להחזיק ב- אין עלי! ? >

@}
מצטרפת לקמפיין אמא בריאה - תפרסמי
גם בעיני התעסקות בכתיבה של נושא אחר יכולה לעבוד ואגב המנטרה, אצלי עבד אני בריאה.

אש"י ר , אני מאמצת - אני בריאה .
גורפרחים , כל מה שכתבת מדבר אלי. אני מרגישה בדיוק כך - שהכוחות שעוצרים הם פחדים - מהצלחה, מכישלון, זה לא סותר. ובעיקר מהתמודדות אמיתית עם לכתוב, עם להרגיש בשלה לבטא ובשלה להיות הדבר שאולי הכי נחשב בעיני - להיות סופרת. אני לא מרגישה עדיין שיש לי מה לומר בצורה מסודרת. אולי אני פשוט צריכה להתחיל וזהו. בלי לנתח את זה.

הייתי היום עם בעלי במפגש עם טיוהר ביפו. התאכזבתי. למרות שלא היו לי ציפיות גדולות. למה? בגלל ששמעתי דברים שאני מכירה כל כך טוב, שהם לעוסים בעיני. אבל בכל זאת לקחתי משם כמה דברים.
קודם כל הבנתי שאני לא מחפשת הארה. שאני לא בעניין להיות בודהיסטית ולעסוק במדיטציה יומיומית מעמיקה - לא. חיי שונים, והמחויבות שלי לילדים ולחיי היומיום גדולה מכדי שאוכל או ארצה להיות טוטאלית כל כך, וזה מה שצריך כדי להגיע להארה. אז אני לא בעסק.
שנית, ישבתי שם והרגשתי שבאמת לדברים יש קצב משלהם. אם אני מבקום מסוים בחיי, אני לא יכולה לזרז את ההתקדמות שלי. אבל הבנתי שאני כן נמצאת בדיוק במקום הנכון מבחינתי, המקום בו אני באמת מגלה את עצמי ונמצאת בהתבוננות מעמיקה ללא רחמים באני שלי ובמציאות שלי. מה שאומר לי כרגע שאני כה עייפה, וכדאי ללכת לישון. לילה טוב!

אתמול במפגש עם טיוהר היה עוד משהו שהוא אמר שחשבתי עליו. הוא דיבר על הסבל ואמר שגם כשאנחנו סובלים, צריך להתמקד במקום השלם שבתוכנו, בהוויה (לפי הפירוש שלי) שהיא לעולם אינה סובלת. רציתי מאוד לשאול אותו איך עושים את זה. אני מניחה שהתשובה שלו היתה אומרת : מדיטציה. נו, טוב.

מה שכן, שמתי לב שכאשר אני עסוקה בדברים אחרים ונהנית, אני כמעט לא מרגישה את הבעיות הפיזיות שלי. אחר כך זה בא בבום. כאילו כדי לומר לי שזה לא הלך לשום מקום וחכי-חכי. זה מתחיל בדרך כלל לכאוב כשאני לא עם אנשים נוספים, בעיקר כשאני עם המשפחה שלי. אבל הבעיה קיימת שם כל הזמן. האנטיביוטיקה לא שינתה כלום. הפחד נשאר.

כתבתי אתמול בצהרים, ולא נקלט. אחר כך ניסיתי לכתוב בלילה, ולא יצא לי אותו דבר. עכשיו אני יודעת שהנסיונות שלי לדבר על כתיבת בלוג משלי הם נסיונות להסבר למה עכשיו זה לא הזמן המתאים. וזה בטח לא דבר שאני רוצב לכתוב בבלוג שלך. אני מאמינה שאת הגעת לזמן המתאים. הבשל. (כשאני אכתוב בלוג... אשמח מאוד אם תהיה שם - תודה).
מהבלוג שלך כולם לוקחים משהו. כמו שכתבתי על עניין האגו- בשבילי. הכוחות שאת משקיע פה עוזרים ומשפיעים על הרבה אחרים. אני בטוחה שיש עוד כמוני שבעיקר קוראים - ומקבלים הרבה.
אני מאושרת שהצלחתי לגעת בך קצת. כי את עם כתיבתך, עם האנרגיות שלך, עם הכנות, העומק, נוגעת בי הרבה.
אז שוב המון תודה.

I am a lost sole in a familiar land of unfamiliarity I do not understand my neuroses They taunt me and tittilate me and I know not what I do Why is it that you sometimes most appreciate someone only when they are gone Why is it that almost everything about them is almost impossible to value until they no longer are in your life I have gone thru this so many times like a tormented sole doomed to repeat the same deadly mistake forever and ever Can anyone out there hear me I always wanted to learn Hebrew Like most things it is not as easy at it looks Someone help me find my way Please

Please if anybody out there can hear me Please say so Please say HEY

hey, lost sole, I try to understand you, but I don't. wrute more.who are you?
where are you?

It is good to know that SOMEONE can see me even if you don't understand me I feel like I am in the middle of NoWhere I need to find a way to stop hurting the people I love I want to grow I want to be happy Can you teach me Hebrew

hey lost sole
I can not teach you hebrew here. I also think you can open a page for yourself only, a blog you can write everything that's on your mind. all you have to do is change the name of the page in your p.c and that will create a new page for you. good luck!

בשביל מפגש שהתאכזבתי ממנו, דווקא המפגש עם טיוהר - כך מתגלה לי לאט לאט - גרם ל י לחשוב לא מעט. למשל הוא דיבר על העבר. הוא אמר שלכל אחד יש עבר וילדות שאינם מושלמים, אבל מה שצריך לעשות זה לעבור תהליך שבסופו נכיר תודה לעבר שלנו, כי לא חשוב אם הוא היה טוב או רע יותר - הוא זה אשר הביאנו עד הלום. אני מסכימה.
היום בערב הנקתי את הקטנה ואז בא לי פתאום משפט "אני זה לא הסבל שלי", והוא נשאר כמה זמן והדהד בתוכי, והקיר הלבן היה מולי, ופתאום מתוך המשפט שהדהד הרגשתי שהנשמה מתנתקת ויוצאת לטיול, ופתאום הייתי באורגון (כמיהה ישנה) ובעוד מקומות, ולנשמה בכלל לא היה משקל והיא התעופפה לה כאילו סוף סוף היא חופשייה. אחר כך התחלתי להרגיש אור גדול שנכנס לתוך הגוף דרך צ'אקרת הכתר, ואז, מרגע שהוא התחיל לזרום, הוא פשוט המשיך והמשיך כאילו גם הוא שוחרר סוף סוף... והוא אוהב את זה!
בזמן שהרגשתי את זה קרו שני דברים: העיניים קצת נעצמו והתערפלו לי והרגשתי כאילו OVERWHELMED, כאילו זה קצת יותר מדי - שאולי הכלי שאני לא יכול להכיל את האור הזה.
הדבר השני שקרה זה שדיבררתי את זה. כל הזמן עשיתי כתוביות והסברתי לעצמי מה קורה וניסחתי את הדברים לעצמי, ובו בזמן אמרת לעצמי: אל תחשבי עכשיו. פשוט תחווי את זה בלי להתערב.
זה נגמר כי הבן שלי נכנס לחדר ודיבר איתי. אבל אחר כך הרגשתי יותר טוב. משהו אכן קרה.

וואו.

עוד דבר שאני מתחילה לאט לאט לקלוט, זה שהחיים שלי הם כמו ספירלה. אני אסביר את עצמי:
אתמול היינו בכפר טרומן, באגם הקסום, עם הילדים ומשפחתה של אחות של בעלי. ישבתי עם הגיס שלי (שהזכרתי אותו קודם) ודיברנו. הוא אמר שלפי הבודהיזם, החיים הם מעין מעגל (הסמסרה, לידה-חיים-מוות-לידה מחדש וכן הלאה); שלפי הנצרות, החיים הם קו ישר; ולפי היהדות, החיים הם ספירלה.
ובכן, הנשמה שלי כנראה (ומן הסתם) יהודית, ובאמת עכשיו אני רק מפנימה את הרעיון הזה של החיים כספירלה. זאת אומרת, תמיד הרגשתי שאם אני אעבור מכשול מסוים, או אשיג משהו מסוים, מאותה נקודה ואילך הכל ילך חלק יחסית. עכשיו אני מטמיעה סוף סוף שלא כך הוא. שכל יום וכל רגע טומנים בחובם הפתעות - מעצם העובדה שאין לנו מושג מה יהיה - וכך יוצא שעולים - יורדים - מתגלגלים - כמו ספירלה. נד-נד. זה קסום. זה בּשׂוּם ונפלא. וזה מתסכל נורא...

זה מזכיר לי איך פעם הייתי...
שמתי לב רק לאחרונה לדפוס שהיה מאוד קבוע אצלי מילדוּת. לא ראיתי כלום .
וזה תרתיי משמע - כי בגיל שמונה בערך הייתי נתקלת בקירות בבית. ההורים המאוד-שמים-לב-אלי שלי התגלגלו מצחוק.
זה ממש שיעשע אותם והם היו צוחקים ומחקים אותי כשהייתי בוכה ואומרת "עוד פעם נתקלתי עם האף בקיר".
רק אחרי המון זמן שהעולם הלך והפך מעורפל, בת-דודה שלי (שהיא בגילי) סיפרה לי שיא סובלת מקוצר ראייה וכבר הזמינו לה משקפיים. אז ורק אז נפל לי האסימון. אמרתי לה שגם אני לא רואה טוב (מעניין מה לא רציתי לראות!...)

בגיל שמונה-עשרה בערך, בתקופה שבה עברנו לקיבוץ עם הגרעין, התחילו לי שלשולים. בכלל לא שמתי לב. במשך שנה של חוות ההכשרה בקיבוץ לא שמתי לב - עד שהגענו לטירונות בצבא, ואז היינו צריכות לענות על השאלה הקבועה מדי יום "למי יש שלשול", במטרה לבדוק אם אנחנו כשירות לתורנות מטבח. עמדתי שם עם מוּ-מוּ ורק כשהיא אמרה שיש לה שלשולים, קלטתי פתאום שגם לי. וזה כבר שנה אחרי - לא שמתי לב .
אני חושבת שרמות ההדחקה שחייתי בהן היו פשוט עמוקות להחריד. לא פלא שהמחלה תפסה לה אחיזה כה עמוקה בי והכתה שורשים בעוד איברים. אני מרגישה שתהליך הניקוי שהתחלתי עכשיו רחוק מסיום. והוא מרגיש לי כמו שכבות על שכבות, קליפות על קליפות שצריך ממש לגרד בשפכטל, כי זו עוד השִכבה השטחית. בפנים צריך מין חומצה אוהבת, כזו שמסירה אבל לא הורגת ולא פוצעת את הנשמה. פחד אוכל את הנשמה - זה שם של סרט, ורק פאסבינדר יכול להיות כה מדויק.
ממה פחדתי? אני מניחה - לא, אני יודעת: מהמוות. בסוף זה מגיע לחידלון החיים. על פני השטח, פחדתי שאמא ואבא שלי יריבו ושהחיים כמו שאני מכירה אותם - יתפרקו. חששתי לסדר הקיים. למוכּר. אבל בעומק - זה פחד הישרדותי של ילדה שלא יודעת מה יהא עליה אם ההורים ייפרדו, מי יבטיח את קיומה.
עד היום ניכרים בי אותות המאבק הזה. צ'אקרת הבסיס שלי תפוסה ותמיד בעייתית. ההישרדות. הפחד. ועכשיו המצב הזה מודגש אצלי ביתר-שאת. זה אומר לי רק שזה הזמן להתמודד סוף סוף עם הפחד הזה.
אור

I don't know what you mean by "change the name of the page in my pc". Can you be more specific. Thanks for responding. P.S. Where are you from? Tel Aviv? I was there once. It was a wonderful adventure. And I met some beautiful people. LS

I live in Tel Aviv area.
to open a page for yourself you should write the name you choose for the page in the segment above your name.

התלבטות.
כמעט תמיד כשאני יוצאת מהבית ואפילו נמצאת כל היום בחוץ, אני מרגישה טוב יותר - כלומר, בקושי מרגישה כאבים. מצד שני, אין לי כל כך חשק לצאת.
מצד שלישי, יש כרטיסים לסופרלנד וכולם הולכים.
אני מרגישה שלא ללכת זה איזושהי לגיטימציה בשבילי לשקוע בכאבים שלי, לזהות את עצמי עם הסבל.
נשמע כאילו אין התלבטות, נכון?

החלטתי לא ללכת.

Royal Prophecy

You were correct, my dear
you have become the Queen on the tea cup
in your patient, soulful knowingness
half jokingly
half serious
you foretold the future
i did not like hearing it
(nor did I let on)
i knew the prophecy would come to pass
but could do nothing to alter the future
or the past
sitting stunned
long time passing
lonely voices echoing through unfinished rooms
electronic voices calling in muffled tones
trick the mind into less emptiness
light dark light dark is this a dream
at first it all seemed a good idea
but now the key that unlocked the cell
has become the tool of imprisonment
the proclamation of the Queen quietly disturbs the silence:
yes
the loveliest of all the trees are those most distant

שוב אני לבד. ושוב אני חושבת. חושבת שהמחשבות הורגות אותי. איזו ספירלה, איזה נעליים, אני כמו עמוד של אש טובע במיים רותחים.

המטפלת שלי נסעה לסיני עם משפחתה הנפלאה. הלוואי שהיא היתה כאן והייתי יכולה לצרוח עליה ולהגיד לה סוף סוף:
כוס אמ אמ אמק, אז רצית שאני אתעצבן עלייך ואוציא עלייך את כל הכעסים, בתור מי שמשקפת לי את עצמי - יופי! קבלי ובגדול. אני מקווה שעכשיו את מרוצה, עכשיו כשאני כולי כאבים וכעסים ופחדים ופקעת של עצבים והמילים האלה יוצאות לי בכלל בלי שליטה ובטח את חושבת שאני כפויית טובה אחרי כל מה שאת עושה בשבילי באהבה, אבל את לא מבינה - דרך אגב, הכל נמחק לי פה פתאום, זה פעם ראשונה שזה קורה לי, ואני לא בטוחה שהייתי צריכה להקיש CTRL Z ולהחזיר את הכל. מן הסתם אני עוד עלולה להצטער על זה -
כל כך קשה, ג'יני, את מבינה? למה, הרי אמרת לי והאמנתי שהמחלה תיעלם, שהגוף יירפא, שיילך ויהיה טוב יותר ושאני אבריא. אז למה? למה זה כל כך קשה, למה הדיכאון הזה, למה הסיוט הזה כאילו אין מחר? כאילו אין בכלל? כאילו לא יהיה עוד? מה אני אעשה עם עצמי ואיך אני אטפל בילדים שלי ככה? איך אני אשב איתם ואהיה סבלנית, איך אני אחייך לאנשים שבאים אליי הביתה ואתנהג כאילו אני אותה אחת שהם מכירים כביכול? אני לא. אני לא אותה אחת. השתניתי, ג'יני, אני אחרת. אני משוחררת יותר, אבל גם כואבת יותר, אני שונאת את התקווה הזו שהתבדתה, אני רוצה לצעוק מכל גגות הפנטהאוזים בעיר ובסביבה - די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! רפאל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אלוהים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בבקשה. אלוהים בבקשה. אחוז איתי בשפכטל ועזור לי לגרד את הקרביים הרקובים ותישאר איתי ותהיה על יד ימיני כשאני על הברכיים, אלוהים, כשאני על פרקי הרגליים קוראת לך ומנגבת את המוגלה ומסרבת להיכנע ונכנעת אחרי דקה ובוכה ומתפללת.

הוי מתוקה!!!
אני כאן איתך, מחבקת אותך חזק חזק!!!

תמשיכי לכתוב. את לא לבד.

MOO'
You are not alone. You are loved. Very loved.
I saw a man on T.

some weekes ago, who said the following wise thing:
When you change the way you look at things - the things you are looking at change". "

.Lone Sole (soul?). You are not alone either

Love and hugs.

יעלי, תודה. אני מחפשת אותך רבות במסנג'ר, ואת לא שם אף פעם. אוהבת אותך מאוד.
גורפרחים , תודה, אני מרגישה את החיבוקים שלך עד כאן. לפעמים אני דרמטית מדי, זה בטח נובע מרחמים עצמיים שאני שוקעת בהם לעיתים כשרע לי. כל דבר פעוט לפעמים נראה לי כמו קץ העולם. אבל אחרי שקיבלתי אתמול את חיבוקייך ומילותייך ונוכחותך, כבר הרגשתי טוב יותר.
ההשפעה שיש לנוכחות של אנשים איתי בתהליך הזה היא אדירה. כשאין תגובות אני ממש מרגישה עצובה. אני יודעת שזה ודאי נשמע פתאטי, אבל אני כנה בקשר לזה. התגובות והעידוד שאני מקבלת כאן באמת עוזרים לי. גם אם זה לא נשמע טוב, זו האמת שלי.
היום אני מרגישה קצת יותר טוב. למרות שכל הזמן יש משהו. שמתי לב לכך שמאז שהתחלתי בטיפול, בעיה רודפת בעיה ואין הפוגה במתקפה. אחרי שהתרגזתי וריחמתי על עצמי ובכיתי וצעקתי 'למה זה מגיע לי', אני מבינה שזו פשוט דרכו של הגוף לומר לי שהפעם אני הולכת עד הסוף עם הריפוי שלי. שהגוף לא יניח לי עד שאני אניח לו. עד שאפסיק לנתב אותו למחלות כדי להתגונן ולסוכך על נפשי ממה שאני לא רוצה לדעת ולהתמודד איתו.
עכשיו אני רואה.
עכשיו אני מבינה.
עכשיו אני יודעת שהדרך הזו היא דרך חיים ולא תהליך.
היא דרך חיים כי אני לא אצא מן הצד השני. כי אין צד שני. הדרך היא כל הזמן החיים, והחיים שלי דורשים ממני לחיות, ולראות, ולהיות מודעת.
ואני הולכת בדרך, ואני חיה ואין לי דרך אחרת. יש רק אותי ואת חיי ואת כל מה שיש בהם, והם דורשים - מבקשים, מתחננים, מצווים עלי להיות בריאה. להיות ברייה שרואה. שמודעת, שלא נתקלת בקירות...
אני חושבת עכשיו על ליזה ליזה ועל קירות בדידותה. אני רוצה להסיר את הקירות, את כל הקירות, ולא להיתקל בהם. הקירות סוגרים עלי ואני לא רוצה אותם. לא קירות בדידות ולא קירות פחד.
ב"שיחות עם אלוהים" המחבר - ניל דונלד וולש - אומר (בשם אלוהים, כמובן) שכל הרגשות שלנו מתחלקים באופן כללי לשניים יסודיים:
פחד ו אהבה . כשאני מתרגמת את זה לחיי שלי, אני מוצאת שזה נכון לגבי. שלכל דבר רגשי (שמתוכו כמובן נובעים ההתנהגויות והמעשים שלי) יש מוטיבציה שמגיעה מפחד או מאהבה.
וכאן אני מתחברת אל גורפרחים , שכתבה באחד הימים על הפחד מכישלון והפחד מהצלחה. כי זה בדיוק צומת שמחבר בין פחד ואהבה (ויש עוד הרבה כאלה).

אם אני אצליח, אני פוחדת שזה לא מוסרי. שאנשים לא יאהבו אותי כמצליחה, כי יש קנאה ויש פחד מסוים מאנשים מצליחים, וישנה האמונה (שלי) שהם עושים את זה על חשבון אחרים.
אם אני אכשל, אני אזכה אולי ליותר אהבה, כי כך ירחמו עלי ולא ייחסו לי מוּסר ירוּד, אבל אני אמשיך לפחד מחוסר המימוש שלי וממצבי הכלכלי שלא יאפשר לי, במקרה כזה, עתיד טוב.

מה עושים עם הפחד?

אני לא מגיבה כי אין לי מילים
אבל אני קוראת כל יום
תמיד איתך
חושבת עלייך הרבה

ליזה ליזה

ליזה ליזה , תודה על תגובתך. למרות שאין לך מילים, אהבתי את מילותייך.

חשבתי על משמעות המילה תקווה . היא בעצם מרמזת לי על ייאוש. כי אם אני צריכה תקווה, סימן שהמצב מייאש.
היא יכולה להיקרא גם בציווי: תְקווה!
ואולי כך אני רוצה להבין אותה, כציווי. כי אם יש לי ציווי לקוות, אולי בכל זאת לא אתייאש...

אני חושבת לנסוע למשך שבועיים לים המלח. רק אני והיונקייה. עוד אין לי תכנית מפורטת, ואולי אני לא צריכה כזאת, אבל חשבתי לעשות את זה בשבוע הבא, אחרי שאסיים את הפרוייקט שאני עובדת עליו עכשיו באינטנסיביות רבה (בין גיחות לכאן...)
יש איזו מחשבה לא מבוססת מצד חוקרים, ששהייה בלחץ הברומטרי בים המלח - שהוא שונה באופן ניכר מבשאר חלקי הארץ, לא זוכרת אם גבוה או נמוך יותר - יכולה להיטיב עם חלק מסיבוכי המחלה (לא) שלי.
אז חשבתי לנסוע, למרות שאני בטח אתגעגע נורא לקטנטן ולאבא שלו, אבל קודם כל עכשיו הבריאות.
כרגע אני בשלב של לברר איפה אפשר להיות שבועיים, קרוב ככל האפשר לים המלח, ועדיין לא לפשוט את הרגל, כי החשבון במינוס.
אבל אני אעשה את זה. אני צריכה את זה, ולו בשביל השקט, השתיקה. ההקשבה. ההתבוננות. גם אם פיזית זה לא הפיתרון לבעיותיי, אני זקוקה להתנתקות ולשלווה ובעיקר - לעצמי, בכל פעם שהקטנטנה תישן, אם יש דבר כזה יותר משעתיים ברצף...

ופתאום אני מדמיינת את עצמי על חוף ים המלח, כמו אישה בראשיתית עם תינוקת על החזה, עם שמלה (שמלה בהנקה?!) ארוכה מפשתן או כותנה, עם שיער ארוך (לא כל כך...) אולי אפילו צמה.
אני לא כזו אמיצה.

אני לא כזו אמיצה.
אבל את כן!
מקווה שתעשי את זה, נשמע קסום!

ליזה ליזה.

אני לא כזו אמיצה.
אם את לא, אז מי כן???

מקווה שתעשי את זה, נשמע קסום!
ליזה, הוצאת לי את המילים מהפה.

ופתאום אני מדמיינת את עצמי על חוף ים המלח, כמו אישה בראשיתית עם תינוקת על החזה, עם שמלה (שמלה בהנקה?!) ארוכה מפשתן או כותנה, עם שיער ארוך (לא כל כך...) אולי אפילו צמה.
יאללה, קדימה!!!

@}

אני נורא רוצה. אני אעשה את זה. אולי ייקח לי עוד שבוע-שבועיים, אבל זה יקרה.
כי פתאום גם קלטתי כמה אני מודעת עכשיו לזה שהרבה אני מגיבה ומדברת מתוך הרגל על כל מיני דברים,
ומתחשק לי לשתוק.
מתחשק לי לא לדבר.

ולכתוב, מצד שני, זה עניין אחר לגמרי.
מזה לא די לי.