בלוג אני אמא

[אני_אמא*]

אני אמא. כן, כבר שנה ואחד עשר חודשים פחות 3 ימים. אני אמא. ומה הייתי לפני שנהייתי לאמא. לא יודעת. הייתי סך כל התארים שלי פלוס הקריירה שלי פלוס הבעל שאיתי פלוס המעט תחביבים שהיו לי פלוס דברים אחרים שעשיתי. ואז.. נהייתי לאמא. וזהו. עכשיו זה כל מה שאני. אמא. וזה עולה פי עשרות אלפי מונים על כל הפלוסים השווים שהיו לי קודם. זה לא בר השוואה. אלו שני טורים שמהדהדים בתדרים אחרים.

התחתנתי צעירה יחסית. עם סיום התואר, ובכלל לא מיהרתי לעשות ילדים. רציתי להספיק- לטייל, ללמוד, לעבוד, להתקדם, להתפתח. רק אחרי שנים, כשהגעתי למקום שראיתי כמקום מנצח בקריירה שלי, התפניתי לחשוב על ילדים. ואז.. בניסיון הראשון- הוא הגיע. התינוק שלי, העובר שלי. והתמלאתי בו. מיד. כאילו נועדתי להיות אמא, ורק דחיתי את הקצים. נהניתי מכל דקה של התעגלות. מכל בעיטה ומכל תחושה. התחברתי אליו עם כל החושים. התאהבות כזאת מטלטלת. ואז הוא נולד. בלידה ארוכה מאוד. כאילו ידעתי שלידה זו מסמלת את סוף החיים הקודמים. כאילו חיפשתי פינלה מתאימה כדי לעבור לתפקידי החדש. וכן, המילה לעבור אינה מתאימה, כי בעוד שכל תפקיד אחר אנחנו עושים, הורים- אנחנו פשוט נהיים. והמלאך שלי נולד. אמיתי כל כך. שקט, נעים, מאוהב בציצי של אמא שלו. עד היום מאוהב בו כל כך... מחובר אליי ולא אכפת לו בכלל מחיי הקודמים...

ואני, גיליתי את ייעודי. אני שרדפתי אחרי תארים, להגיע לטופ הטופים.. פתאום, כל מה שרציתי היה להיות אמא. נכון, חזרתי לעבודה אחרי 5 חודשים. בכאב גדול בדמעות שליש. העבודה שאהבתי כל כך, לפתע נהייתי כלפיה כל כך אדישה. כי מה זאת עבודה.. אני אמא. חזרתי, ושאבתי. וייללתי- איזו מין מדינה זאת שככה גורמת לאמהות לנטוש את גוריהן? איזו מין מדינה זאת שכל חוקי העבודה שלה מפלים כל כך נשים? מה זה הפמיניזם הזה ששלח אותנו לעבוד בחוץ ולהיות אמהות בבית? ואני, שזלזלתי סתר לבי, בכל אותן אמהות שאחרי 8 שעות עבודה היו לביתן טסות.. נהייתי לאמא כזאת. ובכל זאת, הניתוק הזמני הזה היה כל כך קשה. והבטחתי לעצמי.. אני ממשיכה להיות אמא בכל מחיר. ואז גם הבנתי דבר חשוב נוסף, אין את מי להאשים, וזה גם סתם מיותר. אני אמא. ולפיכך, אני מקבלת על עצמי כל אחריות על חיי ועל ילדיי. ידעתי שהתינוק שלי, החדש, הטרי הזה, עם הריח המתוק, סופג את היותי, את נוכחותי. את היותי אמו.

ולכן, הבטחתי לעצמי, שאתכוונן בכל מאודי, על מנת להיות אמא במלוא זמני. והתחלתי על כך לעבוד. אחרי מסע שכנועים של הסביבה ("אשתך השתגעה", "זה קורה אחרי לידה, אבל תדאגי זה ועובר אחרי פחות משנה") כי מהר מאוד הבנתי שהם בעצם מרננים בקול רם את כל הפחדים שלי, השקטים, שמחלחלים מתחת למעטה ההחלטיות; ואחרי שגם בן זוגי הבין שהשיגעון הזה לא עובר גם אחרי שנה ויותר.. אני לוקחת אחריות על חיי, זוכרים? ולשם כך לוקחת גם אחריות על גוריי; ואחרי כל אלה, ידעתי שכשאלד את ילדי הבא, אשב בביתי בבטחה, ואגדל את ילדיי. כי נולדתי להיות אמא, וברצוני למלא את ייעודי. כן, כמובן שגם לאתר הזה היה חלק. ניכר. חשוב. בתחילה, רק לענין מנשאים. אחר כך, כדי שאוכל להיגעל מהמיטה המשפחתית ואז איישם את זה בחיינו בכל מאודי, ובהמשך ספיגה איטית של כל מיני באופנים טבעיים. ואז לאט לאט גמלה בי ההבנה שאחריות משמעותה קבלה. קבלה עצמית. שלי. על כל המובנים. כן, אני עם המקצוע הכי קונבנציונלי בעולם, עם ההתקדמות המהירה, עם כוח הרצון החזק לעשות, עוד ועוד. מאחורי זה, כמו אותה אישה שדוחפת את הגבר שלה, היה תמיד, גם הצד הרוחני. ההבנה כי הכלים הרוחניים בעולם החומר מאוד מסייעים. ותמיד, איכשהו צד זה היווה מעין תחביב, שעוזר את הדברים האחרים להגשים. היי, אבל עכשיו אני אמא. אני אישה במלוא רמ"ח אבריי. לוקחת אחריות על חיי. מקבלת את עצמי. ועל כן, גם מקבלת את הצד הרוחני כחלק הטבוע אינהרנטית בתוכי. אז אמא בשבילי, זה להיות, זה לקבל את עצמי, ולקחת אחריות על חיי כפי שהם כל העת מתהווים.

והנה, אני שוב בהיריון.. מאוד צעיר, כמו שאומרים הרופאים. אחרי ההיריון המדהים הראשון שלי, אני רוצה שגם ההיריון הזה יהיה מדהים ומהנה. גם הוא הפעם הגיע בפעם הראשונה. כאילו באמת היקום רומז- זהו תפקידך.. מלאי אותו באהבה... והפעם? אני כבר מתכננת.. אני יודעת שאת ילדי הזה לא אמסור, לא אחרי 3 חודשים ולא 5 ולא 10. הוא שלי. ואני מקבלת את עצמי ועל עצמי את גידולו. ביקשתי לי אותו, הלא כן? כן, וגם ילדי, בכורי, הראשון, המקסים, האוהב, גם אותו אשוב ואגדל. לא, אינני חוששת שלא יישלח לעת עתה לגן עם עוד עשרים וחמישה ילדים עם שתי מטפלות ורבע עוף. אני אימו, וזה התואר היחיד שמקנה לי את הזכות להיות איתו, וזו גם אגב זכותו המלאה להיות איתי עשרים וארבע שעות ביממה, במקום עם עוד עשרים וחמישה ילדים.

אז זהו, לעת עתה. השתפכתי מעט, זו לי פה הפעם הראשונה שאני חוטאת בכתיבה. מקווה שזה מותר, כך סתם לפתוח דף באופן חופשי...

תודה על המקום וההקשבה. מוקדש לילדיי, זה שבחוץ, וזה שבפנים. באהבה. בזכותכם אני אמא.

[יעל_ג*]

ריגשת אותי מאוד. וחיזקת גם כן. תודה.

[אני_אמא*]

אני אמא בהיריון סודי. רק אני ובן זוגי יודעים את הסוד. ואולי גם בכורי האהוב חושד, כי פתאום הציצי פחות מניב...
למה סודי? כי ההיריון צעיר, כי זו בערך האמונה הטפלה היחידה שאני מאמינה בה וכי אני ממש לא רוצה שיידעו בעבודה שלי על ההיריון. הלידה אמורה להיות בתקופה מאוד קריטית בעבודה שלי וממילא בכוונתי להישאר לאחר מכן עם ילדיי... כך שבינתיים הסודיות מתחייבת.
היום בדרך לעבודה פתאום היתה לי בחילה אדירה. זה מעולם לא קרה לי בהיריון הקודם. אז נהגתי והקאתי... השתדלתי שלא להכתים את החולצה המחויטת. הרגשתי פתאום כמו שהרגשתי כשהשארתי את בני עם מטפלת ונסעתי לעבודה עם ציצים משפריצים... מאז, אני משתדלת להגיע לעבודה עם בגדים של אמא, אבל זה לא תמיד מתאפשר.
היום בבוקר כשהנקתי את בני אמרתי לו אתה הולך למטפלת ואחר כך אמא באה. אז הוא ענה לי "לא, אני עם מימה". כן, גם אני הייתי רוצה להיות איתך יותר מכל..
זאת מין תקופת מעבר כזאת עכשיו. כי מצד אחד כבר החלטתי על עזיבה אחרי הלידה ומצד שני אני עדיין לא ממש חולקת את זה עם אחרים. היתה פעם תוכנית בבי סי פריים שקראו לה no going back והמשפחות שם היו מחליפות מקום מגורים ועיסוק באופן ששינה את כל חייהם. אני מרגישה עכשיו בתקופת המעבר שלפני ה"אין חזור" שלי... אני בונה את זה בראש כבר שנה ואחד עשר חודשים.. ואני מקווה שאחרי הלידה גם אממש זאת.

[אני_אמא*]

יעל ג. תודה על המילים החמות. מחזקת גם אותך בדרכך.
מאז שנולד בני, כל הזמן חולפות מחשבות בראשי על החברה שלנו. איך היא השתנתה. איך כולנו בטוחים שאנחנו יודעים הכל, ולפעמים שוכחים מה באמת חשוב. איך רבים מאיתנו מבלים שעות ארוכות תחת אור פלורוסנטים ועושים דברים "נורא חשובים" בשביל אנשים "נורא חשובים" או אפילו לטובת הכלל, ועדיין אנשים שהם קצת פחות חשובים עבור ילדינו, אותם מגדלים... איך הפכנו את הילדים להיות העול שעוצר אותנו, כשבעצם הם המראה הכי מדהימה שמשקפת בעבורנו בדיוק את מי שאנחנו ומחייבת אותנו כל הזמן להשתפר.. לחיות במודעות.. לקחת אחריות.. להיות הורים.
מצחיק. אמא שלי היתה עקרת בית. אני זוכרת ארוחות חמות בצהריים וידיים עם ריח של קליפות קלמנטינה- ממש כשהייתי קטנה. כשהתחלתי ללמוד בבית ספר, נראה לי שהבית התחיל לסגור עליה. היא הרגישה "לא דרושה". תמיד הרגשתי שהיא שונאת את התפקיד הזה "להיות עקרת בית", כאילו היא חשה פחותת ערך ביחס לחברה הסובבת אותה. עד היום, לפעמים היא מזכירה לי "בגללך עזבתי משרה מצליחה", "אם הייתי נשארת, מי יודע לאן הייתי מגיעה..". בהמשך כשגדלנו היא ניסתה לחזור לעבוד בעבודות שונות, אבל היה לה מאוד קשה לשלב בין הבית לעבודה והיא גם לא ממש נהנתה מזה. בילדותי, הרגשתי פעמים רבות שאמי חיה את חייה באמצעות חיי ילדיה. כששיעמם לה בבקרים, היא באה לסייע בבית הספר בו למדתי. היא הצטרפה אלינו לחוגים אחר הצהריים. כל כך רציתי שתהיה לי אמא מטופחת, עם נעלי עקב ולק בציפורניים, ולא כזאת עם ריח של בישולים ולבוש מרושל.
לכן גם כל כך התאמצתי ללמוד, להיות תמיד הכי חכמה בכיתה, בבית ספר, באוניברסיטה.. לעשות עוד תואר, להשיג את העבודה הכי הכי וכו'. אבל כשהשגתי את כל אלה והתפניתי ללדת.. אה,אה.. פתאום גיליתי את עבודת חיי.. ולמה אהיה אמא אחרת מאמי? מדוע אני חושבת שגם אני לא אשנא את זה בסוף?! הרי כל חיי נלחמתי בכך, רציתי להיות אחרת, והנה אני פתאום אעשה בדיוק את מה שהיא עשתה.. כי אני עושה זאת מתוך מודעות מלאה ומתוך אחריות אישית מלאה על חיי שלי. על ילדיי שלי. שבחרו אותי ושאני בחרתי אותם. אני לא עושה זאת ממצוקה כלכלית, להיפך אולי המצוקה הכלכלית תיגרם לנו משום שזו בחירתי ובכל זאת, כך אני בוחרת ביחד עם בן זוגי. משום שאני מרגישה שיש לי מה לתת. משום שאני מרגישה שבגיל זה ילדיי ייהנו מנוכחותי. אחד הדברים שגיליתי על עצמי עם האימהות היא האינטואיציה הנשים, האמהית שכאילו נולדה ביחד עם בני. גיליתי שכשיש לך ילד, לא משנה כמה את משכילה, חכמה ויודעת, תמיד סביבתך תדע יותר ממך. כי ככה זה. הם היו הורים הרבה לפנייך, ואת זוטרה בפיקוד. לשמחתי, מהר מאוד למדתי לחייך למשמע כל הערה: "תחזיקי אותו ככה, תרימי אותו אחרת, המנשא חונק אותו, הילד רעב, תני לו לבכות- זה מחשל, הנקה בגיל שנה וחצי זה רע לילד, ועוד ועוד". כי בליבי ידעתי: רק בי הוא בחר להיות אמו. רק אני יודעת את התפקיד הזה טוב מכולם. אז שידברו.. אני, אעשה מה שארצה, את מה שתלחש לי האינטואיציה האמהית שלי לעשות.. ואם אטעה- אקח אחריות, אתנצל בפניו, אקום ואמשיך בדרכי. אז כמובן שאפשר להשמיע ולשמוע עצות, אבל מי אמר שחייבים לעשות? התגלית המדהימה הזו של האינטואיציה האמהית שהיא רק שלי ושהיא ככל הנראה חלה רק לגבי ילדי הפכה את חוויית האמהות למחזקת הרבה יותר. נראיתי כה בטוחה בעצמי ובדרכי עד כי לא נשמעה ולו ביקורת אחרת. התחושה שלי, של ילדי ושל בעלי היתה, שאנחנו ההורים המופלאים ביותר בעבור ילדנו. נכון, טעינו לא פעם. מן הסתם גם גרמנו נזקים מסוימים. איזה הורה לא? אבל תמיד הדברים נעשו לאחר מחשבה, מתוך התבוננות בילד שלנו ובמה שהוא וגם אנחנו רוצים וצריכים.
אז זהו. אחרי שנה ואחד עשר חודשים אני בהחלט חושבת שהשכלתי להיות אמא אחרת מאמי. אמא שגאה בהיותה "רק אמא", ולא צריכה לשאת בעוד כמה תארים אחוריים אחרים. כמובן שאשאר גם אשה, וכמובן שתמיד אעשה עוד דברים וגם את חיי אחיה, אך סדרי העדיפויות משתנים, בזבוז הזמן על ניירות מתחלף בזמן על חיתולים ומשחקים. ומה יהיה אחר כך? כשעושים את מה שבאמת אוהבים, התשובות לפתע נמצאות. הן תמיד היו שם, אך מן הסתם היינו מדי עסוקים מכדי אותן לראות, ואני מאמינה שלהיות אמא במשרה מלאה זו תשוקתי, כך שאני לא ממש חוששת מפני עתידי...
זהו בינתיים... קראתי את מה שכתבתי ולפתע נזכרתי שאומנם הסיבה לעזיבתי העתידית את עבודתי והתמסרותי ל"להיות אמא" נובעת מרצון פנימי אמיתי. עם זאת, היו גם מספר גורמים חיצוניים שגרמו לי לחשוב ולהחליט את ההחלטה האמהית הסופית, ואלו בין היתר: הגנים והמשפחתונים. אכתוב על כך בהזדמנות.

[אני_אמא*]

וואוו, הרבה זמן לא כתבתי. בכלל לא היה לי זמן לעצמי, והמרגיז מכל הוא שגם לא עשיתי דברים מהנים במיוחד... שקעתי עד צוואר בעבודתי ה"מצליחנית" (לפי מדדים חיצוניים, נאמר), ולא היה לי זמן לכלום. לא אהבתי את זה. אפילו שנאתי, אבל גם הרגשתי שאין לי כל כך ברירה. כולם סבלו כמובן. בני שהייתי חסרה לו יותר מתמיד ("היום אני עם אמא, נכון אמא?"), בן זוגי שנפלו עליו לא רק עבודות הבית (שתמיד נופלות עליו), אלא גם כל היתר.. אבל זהו עכשיו זה נגמר ותהיה לי תקופה יחסית שקטה בחודש הקרוב. התקופה הלחוצה הזו מצד אחד הבהירה לי שהקריירה הזאת כבר לא מעניינת אותי, ושאני מעדיפה לבלות את חיי בדברים שאני אוהבת. ומצד שני, עדיין היו כרוכים בה כבוד, מעמד וכו' שאני הולכת לזרוק לבלי שוב (לפחות בינתיים), וזה קצת מלחיץ ומוזר... בן זוגי תומך בי. דיברנו על חששותיי שמה אני טועה בכל ההערכות שלי והוא אמר לי לכי עם הלב שלך. ובתוך ההתלבטות הזאת, פתאום כשהיינו בקניון שמעתי את הכרוז מכריז שהיום בהגרלת הלוטו יש 6 מליון שקלים חדשים, וחשבתי לעצמי אולי יתמזל מזלי.. ומיד חשבתי: ואם אזכה, מה אעשה?! התשובה היתה ברורה: אשב בביתי ואגדל את ילדיי ואפתח את תחביביי...

מפחידה אותי קצת התקופה שלאחר הלידה. ההיריון הזה מתחיל עם יותר תופעות לוואי. אני ממש חלשה. בני ממשיך לינוק במרץ, וזה עוד יותר מחליש אותי, אני מסתובבת עם תחושת בחילה מתמדת ולאוכל אין טעם מי יודע כמה. בחופשת הלידה הקודמת, היינו רק אני ובני ויכולתי לישון, לנוח, להתמסר להנקה.. אבל עכשיו, משהחלטתי להישאר עם ילדיי בשנה הבאה, גם בכורי ירצה תשומת לב ואולי זה עלול להיות עומס קשה מדי. אני מקווה שאשכיל למצוא את הסידור המתאים. בינתיים, אני יורדת סופית מהאופציה של גן. בתחילה חשבתי לנסות. כל ההורים סביבי אמרו כמה שזה מפרה לשלוח לגן בגיל שנתיים וחצי. ורק אני התבוננתי בבני וחשבתי שהוא עדיין תינוק, ולגן יהיו לו עוד מספיק שנים להגיע (או שלא.. נראה..). מכל מקום, כשהתחלנו לעשות סקר גנים- הצחיק אותי שילדים בני שנתיים+ צריכים לשבת לפני האוכל עם ידיים מתחת לשולחן עד שהאוכל יוגש, ושחייבים לדקלם משפט ורבע לפני שמכניסים את האוכל לפה, ושאחר כך כולם (אבל כו---לם) יושבים לשמוע סיפור... וואו. אמי גידלה אותי עד גן טרום חובה. אני לא אשכח לעולם כמה שנאתי את הגן הזה. בבית ספר כבר אהבתי להיות כי הייתי הכי טובה בהכל אז הייתי בטוחה שאני "שווה". אבל בגן.. הגננת תמיד התלוננה שאני ממשיכה לרקוד כשאקורדיוניסטית מפסיקה לנגן... ושאני חולמת בשעת ריכוז. אז היום, אני מתחילה לנסות להפוך את החלימה שלי למקצוע. באמת, אני ממש טובה בזה - במדיטציות מודרכות וכו'. אני חושבת שאשלב את זה עם האמהות.. זה התכנון כרגע. הלוואי שאצליח.
מכל מקום, הגנים, עם הגננות ועם כל השיטות - גן זורם (אבל ב- 9:00 בדיוק יוצאים לחצר, ב- 10:30 שעת סיפור וכו'), גן יצירתי, גן חי, אנחנו מכבדים את הילד כאדם (וכל המשחקים היו מסודרים במדפים גבוהים). והכי אהבתי- שכמעט אף גננת לא מוכנה לקבל ילד לגן עד השעה 13:00. תשאלו למה? "כי הילד שלך ירגיש חריג".. האומנם? חריג שהוא אוכל ארוחה חמה עם אמא שלו ולא ארוחת קייטרינג מוכנה שחוממה... אז זהו, האופציה של גן ירדה מהפרק. ועדיין אני קצת חוששת מהתקופה של אחרי הלידה. אני מנסה למצוא איזה סידור ליומיים בבוקר, שבהן בני יוכל לכייף בחברת ילדים. כרגע אני לא מוצאת שום אופציה כזאת, אבל אני מקווה שזה יסתדר.

היינו באירוע מטעם העבודה שלי לפני מספר ימים, ובן זוגי העיר לי שאף אחד לא יודע על תוכניותיי.. כן, נכון.. אני מעדיפה לשמור על הדברים כרגע בסוד. לא משום שאני לא בטוחה בהם (טוב, יש לי פחדים) אבל בעיקר, בגלל שאני מחכה שההיריון יתקדם ושהכל יילך על הצד הטוב ביותר. אני מרגישה שלפעמים אני זקוקה לשקט כדי לקדם את התוכנית הסודית שלי ושאם אחרים יידעו, זה יצור לי בלגן. אולי גם ייצור ספקות... אולי אני מחכה שאהיה איתנה כסלע בתוכניתי ואז... האמת היא שלא עשיתי את המעבר הזה לפני שנה- שנתיים משום שאמרתי לעצמי שלא נחיה בלי המשכורת היפה שלי. היום אני יודעת שזו לא רק המשכורת, הייתי צריכה להגיע להחלטה הזאת של סדרי עדיפויות. של מה אני אוהבת ונהנית ממנו יותר. של מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה (פעם זה היה- מצליחנית, והיום- סתם מאושרת).

ועם המשכורת.. כן.. אז בהתחלה יש לי חופשת לידה, ואחר כך אוכל למשוך עוד קצת זמן עם כספים שאקבל מן הסתם בשל העזיבה. בין לבין, אני מתכוונת להתפתח ביכולת הכי גדולה שלי מאז שהייתי קטנה- לעוף על כנפי הדמיון... ללמד אנשים מדיטציות וכלים אחרים לפיתוח עצמי. אני יודעת שיש הרבה אנשים מוכשרים בכך, אבל תמיד יהיה מקום גם לזווית הייחודית שלי, לא?

תודה על המקום המדהים הזה שמאפשר לי להוציא הכל ותוך כדי להבין יותר ויותר את עצמי.

[פלונית*]

כל הכבוד לך

[אני_אמא*]

וואוו.. אני באמת אמא ואפילו בעוד מספר חודשים אהיה אמא לשניים. איזה כיף. פתאום גיליתי את השמש הזורחת בבקרים. נהיה לי קל על הלב. ועם זאת, עדיין החיים מזמנים לי מצבים על מנת שאבחן את החלטתי ואקבל אותה בצורה שקולה ורצינית ומתוך רצון אמיתי וכן... בדיוק בימים אלה, נפתחת בפניי האפשרות לקבל תפקיד "רם מעלה"... למעשה, אני ממלאת את התפקיד הזה מזה זמן מה, אבל עכשיו נפתחת לי האפשרות שגם יכירו בכך, וזה באמת נחשב ביותר על פי כל קנה מידה חיצוני. אלא מה? שעל אף שעד עכשיו עשיתי את התפקיד הזה (ואפילו נהניתי ממנו מפעם לפעם), הרי שברגע שאקבל את התואר והתנאים הנלווים לו, לא אוכל עוד לזרוק את הניירות ולכבות את המחשב ולרוץ להיות עם בני.. אהיה מחוייבת. מסביבי, התחלתי לספר לקומץ חברות טובות שאהבו את הרעיון עד לרגע שנודע להן שהוצע לי התפקיד הנ"ל. מרגע זה, הן הודיעו לי שלאחר מחשבה ארוכה הן סבורות שהן היו בוחרות בתפקיד. בתחילה, גם אני עצרתי לכמה רגעים ואמרתי: ומה אם אני טועה? ומה אם אני זורקת את כל מה שעמלתי עליו כל כך קשה, ככה סתם במחי יד? אבל אז שוב, התבוננתי בילד שלי ובבטן שלי ובאור השמש (שאותו לא ממש רואים כשתקועים בעבודה שאולי חשובה לאחרים) ואמרתי לעצמי: חיים רק פעם אחת, כנראה, אז לפחות נמצה את זה. אעשה את אשר אני אוהבת...
ההיריון והלידה שאחריו ממילא מקנים לי אפשרות והזדמנות מדהימה מאין כמותה- אז למה שלא אנצל זאת...

אני חושבת שבאיזה שהוא מקום הקטע הכי קשה הוא למעשה לקבל את עצמי ולומר: אני אמא. זהו. זה מה יש. אני לא ההיא עם תארי הכבוד האלה והאלה, ואין לי בסוף החודש נייר שמודפס בו סכום מפואר שמייצג את מלוא יכולותיי. לא. אני סתם אמא. אבל זה בדיוק הענין. זה לא סתם. אתם מבינים, זה הדבר שאני רוצה לעשות.. וכך בתוך כל ההתלבטויות והקושי לחכות כבר שזה יקרה אני בינתיים מקבלת את עצמי. כפי שאני. אמא.

[אני_אמא*]

אז עכשיו אהיה אמא לבת. איזה כיף. להודות על האמת, בתחילה, הייתי בטוחה שאני רוצה בן. מה לעשות, בן אני יודעת כבר לגדל.. אז חשבתי שיהיה כיף לגדל שניים כאלה ושהם יהיו חברים. בתוך תוכי ידעתי שזאת בת. ידעתי אך התכחשתי. והנה, כשנודע לי באופן ודאי שזו בת, פתאום הוקל לי. זהו, היא החליטה בשבילי והיא כבר פה ואני מחכה לה בכיליון עיניים. לבת. שלי.

וההיריון הזה כל כך שונה מההיריון הקודם. לא מבחינה גופנית. אני אוהבת להיות בהיריון. אפילו אוהבת מאוד. אבל הפעם, אני אחרת. היא- התינוקת שלי- אחרת- מבני. הכל אחר. כמה צמחתי והתפתחתי מאז.. כן, עכשיו אני אמא, לא?! להיות בהיריון שני זה אחר גם בגלל הילד הראשון. שלי עוד יונק... כמה כיף. לשנינו. בהתחלה היה קצת מעיק, בלילות, ופתאום זה חזר להיות חווייתי. לא מזמן היינו במסעדה, וכשהוא סיים הוא אמר לנו: עכשיו אני רוצה משהו טעים. אמרנו לו טוב, מה? והוא השיב בלי היסוס: ציצי...

ולגבי העבודה.. התלבטויות התלבטויות... וכולם שואלים: נו, אז באיזה גן הוא יהיה? והתשובה: "ובכן, הוא לא יהיה בגן. הוא יהיה עם אמא שלו" גורמת להרמות גבות לא מעטות. ואותי זה קצת מצחיק. ובכל זאת, צחוק צחוק, אך החלטתי כן לקבל על עצמי את התפקיד שמוצע לי. למה? כי הוא מגיע לי. כי אני רוצה למצות את המעמד הזה, ולהגיד לעצמי- הנה, עשיתי כל שרציתי, הייתי כל שרציתי, ובחרתי, בלב שלם.. להיות אמא. כן. אז אקבל על עצמי את התפקיד, אבל אעזוב אחרי חופשת לידה ארוכה. אני לא מתחייבת לכלום.

אומנם, נכון, עד אז אני אעבוד די קשה. אבל התחושה שלי היא שהילדה הזאת שגדלה בתוכי היא ילדה אסרטיבית... היא גורמת לי ללמוד לעמוד על שלי, להעריך את עצמי... זה תהליך שאני עוברת בשנים האחרונות, ועכשיו- איתה, התהליך מתעצם.. הוא קורה בזמן קצר, מתוך הבנה שלי אותו. תודה לך ילדה יפה שלי. הפצעה של אור חדש ועוצמתי הינך. כך אני חשה אותך. תהיי ברוכה, יפה יקרה שלי. ולילדי בכורי, אשר לא מפסיק להפתיע עם חוכמות חדשות- אני אוהבת אותך, יקר שלי. תודה לך. על הכל, ובמיוחד על שעשית אותי אמא.

[עינת_טל*]

בהצלחה !

[אני_אמא*]

תודה לך אישה במרחקים! הלוואי שאצליח...

אני אמא. וגם אמא בדרך- בשבוע 32. איזה הבדל בין היריון ראשון לשני... היריון שני הוא מעין היריון מהצד...בין כל הדברים האחרים שקורים. אבל הקשר עם תינוקתי הוא קשר אמיץ ומכבד.

התחלתי להתכונן לדרך החיים החדשה. לא רשמתי את ילדי לשום גן, וכרגע עד הלידה אני עובדת חלקית ובשאר הזמן אני איתו. והוא.. מתחיל להבין שאיזו תינוקת מתבשלת לי בבטן. הסברתי לו שכשהיא תצא הוא יחלוק איתה בציצי. הוא הסכים. מדי פעם הוא "כאילו" מוציא אותה דרך הטבור ונותן לה קצת, "אבל רק קצת, כי היא ממילא קטנה" ציצי... ובכלל, ההתמכרות שלו לציצי מתגברת, בייחוד עכשיו שאנו ימים שלמים יחד. מקווה שאחזיק מעמד עד הלידה...

אתמול פתאום ילדי היקר גרם לי לפקפק בעצמי. הוא אמר לי "אני מתגעגע למטפלת". שאלתי אותו אם הוא רוצה שנלך לבקר אותה, והוא השיב שהוא רוצה ללכת אליה. שאלתי אותו אם לא כיף לו עם אמא בחופש והוא השיב שלא... שהוא מעדיף שאלך לעבודה ושהוא יילך למטפלת. פתאום נלחצתי. מה אם אני חושבת רק על עצמי ושוכחת אותו? מה אם להיות בבית בלי שגרה של ממש זה לא דבר שמתאים לו. אמאל'ה. מפחיד להיות אמא. בעלי היקר הרגיע. לאבות הכל תמיד יותר קל.
אבל זה לא רק זה. פתאום אני קולטת שבפעם הקודמת, כשהייתי אחרי לידה, נראיתי כמו זומביט שחלב אם נוזל לה מכל עבר, וכל דקה פנויה ניצלתי לשינה. איך אתמודד הפעם גם עם ילד בן שנתיים וחצי? שדורש תשומת לב, תשומת ציצי ושואל מאה שאלות: "למה" בדקה... פתאום ללכת לעבודה ולהזיז כמה ניירות- נראית הבחירה הקלה ביותר... כן, אבל הגעגועים... והרצון לחיות חיים אחרת.

ומצד שני, אולי אני בכלל מערבבת בין מה שטוב לילדיי לבין מה שטוב לי או לשינוי שאני רוצה לעשות בחיי. אני קצת חוששת כרגע. אם בהיריון הקודם החשש הגדול ביותר היה מפני הלידה, הפעם החשש הוא ממה יהיה אחריה.

תחזיקו לי אצבעות... אני ממריאה לדרך חדשה.
להיות אמא.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מחזיקה לך אצבעות....
את תצליחי כי זה הדבר הכי נכון לעשות.
הכי נכון.

[אני_אמא*]

כוסמת יקרה, בזכות קסמייך רווחה לי הנשימה... תודה!!

[ליאורה_נ*]

אמא, בהצלחה רבה.
אני מתכננת תהליך דומה.
לכן מזדהה עם התחושה של לזרוק את ה"תארים החשובים" ולהיות "אמא" או "עקרת בית" בלבד..

ובכל זאת, זה הדבר הכי נכון לעשות.
מחזיקה לך אצבעות....

[אני_אמא*]

ליאורה תודה והרבה הצלחה!! מחזיקה לך אצבעות לעשות את הדבר הכי נכון בשבילך.
כמה תכננתי.. וחשבתי.. ועכשיו כשזה מתקרב זה פתאום- קצת מפחיד.
אבל אתמול הילד שלי פתאום אמר: "אמא אני אוהב אותך. כיף לי איתך". וזה היה שווה הכל...שום תואר שבעולם לא ישווה למתיקות ולחמימות הזאת.

[חוה_ש*]

ללכת לעבודה ולהזיז כמה ניירות- נראית הבחירה הקלה ביותר...
זאת באמת הבחירה הקלה. להיות ימים שלמים עם שני פעוטים, זה מאוד קשה אבל זה גם מאוד מה שאת, מה שאת רוצה, ולמרות הקושי זה הרבה יותר שלם. שבת שלום

[חדשה_באופן_טבעי*]

אמא יקרה, כל כך מרגש ומלא חמימות ואימהות כל מה שרשמת, אני אמא טריה
לתינוקת מדהימה בת 7 חודשיים אבל עדיין נקרעת בין היותי אמא ובין היותי אדם
עובד.....וזה קשה ולא רק בגלל המירוץ המטורף בין הבית לעבודה אלא בגלל כל
הרגשות המעורבים האלו שאני חווה: מצד אחד שאני עם הנסיכה הקטנה שלי אני
כל כך מלאה באהבה, שמחה, רכות (איך שאני רואה אותה כיאלו בבת אחת אני
נהיית אמא) ואז באמת כל מה שבא לי זה רק להיות איתה, להצחיק אותה,
לנשנש אותה, ללמד אותה....אבל......כעבור כמה שעות......העייפות מהעבודה ומה לעשות אני מודה גם האופי שלי גורמים לי לשמוח שיש מחר עבודה שבה אני פוגשת
אנשים מבוגרים, ממצה את עצמי ונמצאת בשגרה שידועה לי מראש וכל הרגשות
האלו מבלבלים אותי, והמון פעמים אני מרגישה רגשות אשם: איזה מין אמא אני
שכבר אחרי כמה שעות אני כבר צריכה "אויר" לעצמי? או אולי זה רק בגלל השילוב
בין העבודה ולבית??? ואולי אם הייתי רק איתה לא הייתי מרגישה את זה???
אפילו עכשיו שאני קוראת את מה שרשמתי אני רק מלקרוא את זה מתבלבלת
אבל מה שבטוח שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים !!!!! ואני מאחלת לך רק
הצלחה בדרכך החדשה ובתור ילדה שאימא שלה לא הייתה איתה אני בטוחה
שהילדים שלך רק יהנו מזה שאמא שלה איתם !!!! זה עושה המון......

[אני_אמא*]

היי...
עכשיו אני אמא לשניים. אמא לבן ולבת. בת חודש ושבועיים. וואהוו...
אין לי אפילו כוח לקרוא את הבלוג של עצמי כדי להיזכר כמה דרך עשיתי מאז ועד היום...

אני עדיין נחשבת כמי שנמצאת בחופשת לידה, ובכל זאת, אני בעצם אמא במשרה מלאה.
אני כל כך שמחה שלא הכנסתי את בני לגן. סוף סוף אני רואה אותו גדל. כל יום. כל שעה. כל דקה.
שלא תבינו לא נכון. יש רגעים קשים. והם אפילו לא מעטים. יש רגעים שאני מוצאת את עצמי אמא
בדיוק כמו שהיתה אמי, וזה די מעצבן אותי. אבל כל יום הוא יום חדש. ואנחנו מתקדמים עם כל החידושים
לאט לאט. נראה לי שבני לעיתים מתגעגע למעט חברה ושאמא בחופשת לידה זה לא תמיד חגיגה גדולה,
ובכל זאת, יש מעין רוגע. לא צריך כל הזמן לרוץ. לא צריך כל הזמן לחשוב. אומנם שתי הידיים כל הזמן עסוקות
והציצים גם כן... שניהם יונקים. כן, יצא ככה שאנחנו מה"משוגעים"...

לראות מבוגרים אחרים דווקא לא ממש חסר לי.. אבל לא הייתי מתנגדת ליצירת סדר יום טיפה יותר קוהרנטי,
גם בשבילי וגם בשביל בני. לעת עתה אני מתנחמת בכך שזו באמת עדיין חופשת לידה, ושלאט לאט הדברים נעשים
יותר בהירים ומובנים, לכל הצדדים.

פתאום אני חווה את הבית. את ה"ביחד". לאכול ביחד, לרבוץ על הספה סתם כך ביחד. זה נחמד.
עם זאת, ברגעים הקשים לפעמים מתגנבת לי המחשבה- שאולי בשנה הבאה... כן אשלח לגן או אמצא סידור מסוים..
שאולי כן אעשה משהו "יותר רציני" עם עצמי.. בעלי בטוח שבשנה הבאה נשלח לגן מסודר.. אני לא כל כך,
אבל יש עוד זמן.

ולחדשה באופן טבעי- כשקראתי אותך נזכרתי פתאום שכשחזרתי לעבודה עם בני הבכור, את הנסיעה לעבודה ביליתי
בדמעות של געגועים, וגם אם בעבודה בסך הכל לא ממש סבלתי עדיין הייתי אכולת רגשי אשמה... מחזיקה לך אצבעות
שתמצאי את הנוסחה המנצחת בשבילכם...
אני עדיין מנסה למצוא את שלי וממש לא מעיזה לקרוא לעצמי "באופן טבעי"... אני סתם אמא שמנסה ורוצה לגדל ... באהבה גדולה ולפי הבנתה.
ועדיין לפעמים, גם אצלי רגשות האשמה מחלחלים (אולי אני טועה והם סובלים..) אבל אז אני מזכירה לעצמי לראות את התמונה הכוללת,
ומנסה שוב להיזכר ב'חופש' המדהים הזה שסידרתי לעצמי, בחופש להיות עם עצמי ועם אהבותיי הגדולות ביותר- ילדיי.

זהו בינתיים. דברים מסתדרים. לאט. אבל פתאום הבנתי שעכשיו זה גם הקצב של חיי...

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מזל טוב @}
רק עכשיו גיליתי אותך. יופי של בלוג

[ההולכת_בדרכים*]

באמת בלוג מקסים! @}
את כותבת כל כך יפה ומרגש!
המון מזל טוב שיהיה לך!

[אני_אמא*]

יו.. רק עכשיו ראיתי אתכן- קומה ג' וההולכת! תודה לכן. מחמם את הלב לדעת שקוראים אותי לפעמים...

מצחיק כי בימים האחרונים ניסיתי כמה פעמים להיכנס לדף הזה ואיכשהו לקח לו שעות להיפתח וכבר ויתרתי. טוב שויתרתי כי רציתי לקטר קצת.. ועכשיו אוכל להוציא את הקיטור של הבדיעבד שזה כבר הרבה יותר נעים לכתוב וגם לקרוא...

בכל אופן.. בימים האחרונים גיליתי כמה דברים:

1. שאנשים ואיפה שהוא בכללם גם אני מנסים כל הזמן לתמחר את עבודתה של אמא... אחרי חודשים ספורים עם שני ילדים במשרה מלאה אני מוכרחה לומר שעבודה של אמא אפשר לאמוד רק במעות זהב טהורים.
2. שכשהתינוקת שלי בוכה- זה לא תמיד באשמתי. אבל כשאני רגועה ושמחה- גם ילדתי מאושרת עם עצמה. וגם בבית, כשאמא שמחה- יש אווירה מענגת, גם אם יש בלגן כולל (כאילו לפני דקה עבר שם גנב..).
3. שגם לאמא מותר לבקש עזרה. נקודה. ואם לא מבקשים... - לא מקבלים.
4. שכשעובדים בעבודת אמא - צריך להזכיר לעצמנו מדי פעם- אני האמא הכי טובה לילדיי. נקודה. אני טובה. אני טובה. אני טובה במה שאני עושה.
5. שבמקום להילחץ ממה שלאנשים אחרים יש להגיד בכל ענין וענין הקשור לגידול ילדיי- צריך לחייך מבחוץ ולצחוק בלב פנימה או להשיב כגמולם..
6. שאני בחופש. מריצה אינסופית, מחיפושים, מהמיינד, והכל מבחירה. שלי.

תיכף אמשיך.. שעת מקלחות...

[אני_אמא*]

טוב אז עכשיו זמן להסברים לכל הגילויים שפתאום התבהרו לי.. הבית שקט וחשוך. כולם ישנים רגועים.

מאז שילדתי איכשהו הציק לי שאני יוצאת לחופש ושכתוצאה מכך "נחיה על משכורת אחת"... התכנון היה שאנחה ואלמד אנשים מדיטציות וכיוצא באלו. ואז החלטתי, אלוהים יודע למה, שאני סופר וומן. לא פחות. סידרתי מקום מיוחד למפגשים כאלו והתחלתי להעביר אותם. בסמוך ללידה. כמובן ששבועות ספורים לאחר הלידה המשכתי בכך.. סופרוומן או לא? אומנם על אש קטנה אבל.. אז נכון שאני עם ילדיי כל היום והלילה, אבל בערבים התחלתי לראות איך אני "עושה קריירה חדשה"... זה היה קשה. אבל העמדתי פני סופר וומן והמשכתי.. טיפלתי בילדיי, אהבתי אותם- וזה ממכר.. וגם קצת עבדתי. ובעלי... לא ממש שם לב. הצגתי סופר וומן והוא קנה את זה.. עד שהתפרקתי. יותר נכון: הגוף התפרק. שפעת. כל הגוף כואב. נפלתי. חמה כולי ומיניקה שניים... ופתאום קלטתי - את מה שאני באמת עושה אי אפשר בכלל לתמחר. מי יניק את שני ילדיי אם לא אני.. אמם.. אז זהו. להיות אמא זה לא שווה כסף, זה שווה זהב. טהור. זה גילוי מס' 1.

גילוי מס' 3- אחרי שהתפרקתי, הרשיתי לעצמי לצרוח על בעלי. עד אז חשבתי שסופר וומן מדברת רק בשקט ובנועם הליכות. אז צרחתי עליו בטלפון. הוא שתק. צרחתי שהוא לא שותף, ולא עוזר, ורק לעשות מקלחות זה לא נחשב, ושההחלטה הזאת היתה משותפת. הוא שוב שתק. הייתי בטוחה שהוא יענה בצעקות או משהו ואז הילדים בכו על משהו. אז ניתקנו. הוא התקשר ואמר אל תכעסי אני אוהב אותך ורוצה לעזור. אבל לא ביקשת... ואז הבנתי, גם לאמא מותר לבקש עזרה. כמובן שכרגיל הוא הציע את אמו. פעם הייתי מיד מסרבת בתוקף. היא אומנם נחמדה אבל זה לא הוא. ואז הבנתי עם כל הכבוד- אני צריכה עזרה ורוצה בה- אבחר לי את האופציה הנוחה לי ביותר. אז עשינו סידורים וסיכומים והחלטות. והתחלנו לבדוק כל מיני עזרות כאלה ואחרות. ופתאום רווח לי. פתאום נהיה לי אוויר. הרבה. כאילו הלחץ הזה שהחלום להיות אמא במשרה מלאה מתנפץ לי - פתאום הוסר מעליי.

גילויים מספר 2, 4 ו-5: שמתי לב שאנשים שרואים אותנו סתם כך ברחוב או בקניות, חייבים להעיר משהו. את הגדול שלי תמיד שואלים שתי שאלות קבועות: באיזה גן אתה ולמה אתה היום לא בגן. הוא בתחילה היה נבוך, ולא ידע מה לענות. הוא בכלל לא ידע שיש מונח כזה שקרוי גן שהוא לא גן שעשועים. ואז החלטנו הוא ואני שמעכשיו נגיד שהוא ב'גן אמא'. ואתם צריכים לראות את הפרצופים של האנשים ששומעים את זה.. הם ממש לא יודעים מה לעשות עם עצמם.. לא שזה היה עניינם מלכתחילה אבל מילא..
ולגבי תינוקתי - הילדה בוכה. מה לעשות. יש לה אופי והיא רוצה לבטא את עצמה. אחרי שילדי הגדול מעולם לא בכה כתינוק- היא באה ללמדני מעט ענווה. ולכן כיף לשתינו שהיא כל היום במנשא. זה נוח וזה מרגיע. אבל גם זה מפריע. אם היא פתאום מצייצת מתוך המנשא מיד קופצות עליי שתי דודות- מה אין לה מוצץ? ואולי לא טוב לה שם? ואולי חם לה ? והכי נוראית היתה קופאית בסופר שאמרה לי: "אני מרחמת על התינוקות של היום".. אחרי שביררתי למה השיבה- כי ככה תוקעים אותם בדבר הזה. מי מגדל ככה.. אז נכון שתקעתי בה מבט מפחיד ביותר עד שהיא מלמלה טוב כל אחד באמונתו וכאלה. אבל אחר כך חשבתי- אולי באמת היא בוכה כי אני לא מספיק קשובה. ואתם יודעים מה, לא. וזה הגילוי הטוב ביותר. רגשי האשמה האלה סתם יוצרים מעגל אשמה שוטה. אבל- עם הרגיעה וההשקטה של התודעה- באה לי התובנה מס' 2 לעיל- כשאני רוגע הכל מסביבי נינוח יותר. והמצחיק הוא שאני מלמדת אנשים להירגע.. אז נרגעתי. וגם בתי פיתחה מערכת קיבה יותר חזקה והאווירה בבית הפכה להיות הרבה יותר מהנה.

וכמובן כדי שלא להקשיב לכל האמהות המהוללות פיתחתי את גילוי מספר 4: אני האמא הכי טובה לילדיי. נקודה. כשאני משדרת את זה בהילה שלי- זה איכשהו מרחיק כל אמירה של הסביבה..

זהו בינתיים..
תודה.

[יהללוך_מלאכים*]

טוב את מדהימה, זרם התודעה שלך מתחבר לעוד הרבה, ולשלי באופן אישי. מצאתי אותך רק עכשיו וקראתי את כל הבלוג שלך. אז קודם כל ברכות. מזל טוב על הולדת האמא, הולדת הבכור, והולדת הקטנה אהה ומזל טוב על התפקיד "היוקרתי".
גם אני עמוסת תארים שיושבים במגירה של אמא שלי וגם אני חולמת לפעמים על לקום בבוקר להתלבש יפה ולרוץ לאכול את העולם, אבל הכל נשכח ברגע שהמדהימה שלי פוקחת עיניים מחייכת אליי ומביטה בי במבט הכי גאה בעולם והכי מוקיר תודה שיש. ועל זה אני אומרת "תודה שעשני אישה". בכל מקרה יש לי הצעה בשבילך שתקל על כולכם.. אני הולכת למפגשים פעמיים בשבוע במקום מקסים עם נשים מקסימות ועם המון ילדים שלא הולכים לגן, מעניין אותך? מאיזה איזור את בארץ? יש לי עוד כל מיני בירבורים לברבר לך אבל הקטנה התעוררה. אז בנתיים שיהיה ערב טוב שקט ורגוע

[אני_אמא*]

תודה יהללוך מלאכים. הניק שלך מקסים ביותר ועושה מיד מנגינה בלב. אשמח לקרוא ממך עוד!

נכנסתי כדי לכתוב שהילד המתוק שלי אמר לי היום פתאום- 'אמא כיף איתך, את יודעת'.. ואז ידעתי, שלמדתי, להירגע, להיות רק איתו כשאנחנו משחקים ולא להריץ בראש עוד אלף סרטים שלא קשורים לכלום.
כיף להיות אמא...

[יהללוך_מלאכים*]

מה לגבי ההצעה שהצעתי לך? אם לא הגבת זה אומר שלא כרגע.. וזה גם בסדר כמובן

[אני_אמא*]

יהללוך מלאכים- הרעיון שלך דווקא טוב ונוכון- אבל כפי שהבנת בלי מילים- נראה לי שזה עדיין לא מתאים לי. אני עוד קצת שקועה בעצמי ועדיין לא מוכנה "לצאת לחברה". אולי בקרוב..

זה מצחיק כי בעוד שבוע וחצי הייתי אמורה לחזור לעבודה.. ועוד לא התאוששתי בכלל מהלידה, מהשינויים, מהמשפחה שגדלה..

[אני_אמא*]

היום טיילנו לנו ועשינו יום כיף. התפנקתי אצל הקוסמטיקאית שלי כשביתי יונקת מעליי ומפעם לפעם מאיימת בגרפס וכשבני יושב לצידנו ומרכיב פאזל. כמה נוח. כמה טבעי. כמה נכון... אז נכון שאי אפשר היה להחשיך את החדר ולעשות מסז' פרטי לפנים אחרי הטיפול אבל היה בהחלט מרענן. אחר כך טיילנו לנו במרכז קניות פתוח והתחרדנו בשמש. בני נשאל כמה וכמה פעמים - באיזה גן אתה, ועמד בזה בגבורה כשהשיב- אני בגן אמא. חלק מהמוכרות אמרו: לא נורא, בשנה הבאה תהיה בגן... ואני חשבתי, כן, לא נורא באמת... אפילו קצת כיף..

וככה מהצד ביתי היקרה גדלה לה. בתוך המנשא. בשקט בשקט. מחר נלך לביקור בעבודה שלי. תחזיקו אצבעות שאצליח להעביר מסר של חופשה לעוד המון זמן. נראה לי שזה יילך. אני שוקלת לשנות את שם הבלוג שלי ל"אני אמא במשרה מלאה"... כי זה מה שאני.. וכשאני מקבלת שזה כך ויודעת שההגשמה העצמית שלי קורית תוך כדי בדיוק כמו שילדיי "מתחנכים" תוך כדי זרימת החיים- אז רגוע ונעים לי.. שתהיה לנו שנה נפלאה לפחות כמו היום הזה.. ואחר כך? נראה...

כיף להיות אמא..

[סיגל_ב*]

יופי של בלוג!
מזל טוב!!! @}

[אני_אמא*]

סיגל ב- תודה! כיף לדעת שמישהו לפעמים קורא.. בייחוד היום.. עכשיו..

נודע לי שבמקום העבודה שלי לא רוצים לאשר לי חופשה להארכת חופשת הלידה. "לטובתך"... זה מצחיק.. החוק כמובן לצידן של היולדות והאמהות אבל המציאות עגומה יותר.. התכנית שלי היתה למשוך כמה שאפשר למקרה שאתחרט ושלא יילך .. ואז לעזוב. בכל זאת התפקיד שלי שווה משהו ואני לא רוצה להתחרט אחר כך אלא לדעת שעשיתי הכל מבחירה ובלב שלם. עכשיו למעשה מכריחים אותי להחליט בתוך חודשים ספורים אם לעזוב או לחזור... אוף!

[יהללוך_מלאכים*]

הי אמא, קצת דאגתי לך שלא כתבת..
אני שמחה שהימים עוברים עליך בכיף חוץ מתחושת הלחץ מהעבודה
את צריכה לקבל החלטה וזה לא פשוט. תאמיני שתהיה אמא נהדרת לילדיך גם אם חזרי לעבודה ואמא נהדרת גם איתם בבית. הכי חשוב לעשות החלטה מהלב, מהקול הפנימי העמוק שרק את מכירה ולעמוד איתינה מאחוריו. את כבר אמא נהדרת שאת כל כך עסוקה במה הכי טוב לילדים שלך
לילה שקט שיהיה

[נועה_בר*]

_אני אמא במשרה מלאה"... כי זה מה שאני.. וכשאני מקבלת שזה כך ויודעת שההגשמה העצמית שלי קורית תוך כדי בדיוק כמו שילדיי "מתחנכים" תוך כדי זרימת החיים- אז רגוע ונעים לי.. שתהיה לנו שנה נפלאה לפחות כמו היום הזה.. ואחר כך? נראה...
כיף להיות אמא.._
מקסים . תענוג לקרוא @}

[נועה_בר*]

מכריחים אותי להחליט בתוך חודשים ספורים אם לעזוב או לחזור... אוף!
הבנתי שהתכנית הגדולה, המלהיבה והסודית היא לעזוב, לא?

[עירית_לוי]

רק עכשיו גיליתי אותך.
איזה בלוג נהדר.

עכשיו למעשה מכריחים אותי להחליט בתוך חודשים ספורים אם לעזוב או לחזור... אוף!
מציעה זוית הסתכלות אחרת (אם תתאים לך ):
אולי הם בעצם "עוזרים" לך להתקדם במסלול שבחרת מלכתחילה של להיות אמא במשרה מלאה.
אולי זו עזרה ולא מכשול?

[אני_אמא*]

יהללוך מלאכים: את מקסימה ואני אוהבת אותך. תודה על החיזוקים. בזכותך גם נרשמתי אתמול לאתר לקישורי אמהות.
נועה בר ופרח בר (יש קשר משפחתי?:-)): שתיכן צודקות לחלוטין. ובכ"ז אני כנראה ממש לא אדם לשינויים כ"כ גדולים ורציתי עוד קצת זמן כדי להגיע לשינוי הגדול.. וכנראה שגם רציתי בינתיים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.. אבל האמת היא שמאז שכתבתי את תחילת הבלוג וככל שמתקרב המועד ההחלטה נראית מפחידה/מטורפת קצת וגם קרו עוד כמה שינויים- שנדמה לי שלא כתבתי עליהם לאחרונה, וביניהם- ממש לפני שילדתי קיבלתי תפקיד שבעבר די ייחלתי לו וכרוכה בו גם משכורת יפה וכן בימים אלו ממש גם בעלי עזב את העבודה. הוא החליט. ועזב. זהו. ואני.. מתלבטת.. וחושבת.. ולוקחת פרחי באך.. ועוד מתלבטת.. ואולי מפחדת.. והתירוצים כמובן ברורים- המשכורת שלי היא עוגן מסוים, יציבות ועוד ועוד.

ויחד עם זאת, בימים האחרונים אחרי שביליתי לילות ללא שינה (ולא בגלל תינוקתי היקרה) ולאחר שהזלתי דמעות רבות (כבר שנים שלא בכיתי ככה, מהלב; אבל זה הזכיר לי שבלידה של בתי, בשלב מסוים הרגשתי לא טוב בזמן שחיכינו במסדרון לבדיקת הפתיחה המפורסמת- ואז הקאתי- ועם ההקאה הזאת הקאתי בבת אחת את כל הפחדים והחששות מהלידה. אז גם כאן הבכי לא היה על מר גורלי אלא כדי לנקות ולשחרר את מועקת כל הפחדים שמה אקפוץ לתהום תלולה שאין ממנה חזרה) החלטתי: אני לא חוזרת במועד שרוצים שאחזור. וזה סופי. אם מאוד רוצים אותי שם- יחכו עוד כמה חודשים. ואם לא- אז אני עוזבת. לביתי החמים והנעים. עם ילדיי היקרים.

אז עכשיו אני שוב רגועה.

תודה לכן נשים יקרות ואוהבות.

[עירית_לוי]

החלטתי: אני לא חוזרת במועד שרוצים שאחזור. וזה סופי. אם מאוד רוצים אותי שם- יחכו עוד כמה חודשים. ואם לא- אז אני עוזבת. לביתי החמים והנעים. עם ילדיי היקרים.
ברכות!
ובהצלחה.

[יהללוך_מלאכים*]

הי אמל'ה נהדרת
אני שמחה שאת רגועה והחלטת להאריך את החופשה שלך ויהיה מה, כי זה מה שנכון לך כרגע.
מצטערת להרוס שמחות, אבל חשבתי על משהו, החלטת שאם הם לא מסכימים את הולכת! נכון? יופי, אבל מה יהיה אם הם כן יאריכו וכן יסכימו לחכות עוד קצת, מה יהיה אחרי העוד קצת? שוב תהיה באותו מצב? ובכל התקופה הזו תמשיכי לחשוב על זה ולהתלבט ולהיות טרודה, ואז יגיע היום שתצטרכי לחזור, את חושבת שיהיה לך יותר קל? לא נראה לי, נראה לי שיהיה לך הרבה יותר קשה. להפרד מהילדים, מהבית מהאימהות במשרה מלאה. גם נראה לי קצת לא פייר כלפיהם לתת להם שוב לחכות לך כשאת לא בטוחה בחזרה שלך.

תנסי לחשוב ממה הכי קשה לך להיפרד בעבודה (ואני משאירה בצד את נושא הכסף שבאופן כללי מאד קשה להפרד ממנו ), אז מה קשה לך? זה שלא תלבשי יותר חליפות מחויטות ובגדים אלגנטים של צוו האופנה, לא נורא יש טרלינגים (או אם זה מרגיש לך יותר טוב "חליפות ספורט") מקסימים בגולף קסטרו והנצ'. או אולי הארוחות טייק אויי שאת אוכלת או חוטפת בכל יום? במקום זה תאכלי אוכל טרי ואולי שרוף שאת תכיני כל יום עם ילדייך. או אולי קשה לך להפרד מכרטיס הביקור שלך ששמך מתנוסס עליו ומתחתיו תפקידך הרם שאומר עליך המון בחיים המקצועיים (על החיים האישיים הוא לא מצביע מאום) , האמיני לי ילדייך הם הכרטיס ביקור הכי שווה בעיר. מה עם הפקקים של הבוקר ושל הערב? והלחץ להספיק להספיק ועוד להספיק מזה קשה לך להפרד? כשבמקום זה מציעים לך יקיצה טבעית(טבעית לילדיך התכוונתי) שלווה, בלי לחץ או דאגות כשכל יום אפשר לתכנן מה יהיה היום, וכל רגע באמצע היום אפשר לעשות שינויים. את מפחדת שהאצבעות שלך ישכחו איך מקלידים על מחשב או עונים ל2 טלפונים ביחד ובמקביל שולחים פקס? אין סיכוי הן יתרגלו המון עיסות נייר פלסטלינה וכדורי שוקלד..
אחותי קשה לך להיפרד מהאגו?האגו האגו האגו הזה שרודף אותנו משחר ילדותינו, שנושף לנו בעורף, שקיים גם אם אנחנו עוצמים עיניים חזק חזק.
בכל מקרה אני מתנצלת אם כל הדמיונות שלי פה ממש לא תואמים את המציאות העיקר שתביני את הפאונטה, ואת בטוח תביני עם "תפקיד כמו שקיבלת" . ולסיום אספר לך מה שבוע שעבר הח'ברה אמרו לי, ישבנו באחת הדירות של אחד החברים הרווקים וכל אחד סיפר על העבודה ומה הוא עושה לאן הוא מתקדם, מה הוא מתכנן וכו', וגם סיפורי זימה מפאבים חשוכחים בעיר, מסיבות, בגדים ורכילויות .ואני שהייתי פעם מסמר הערב הצהרתי שהשבוע נורא התרגשתי כי יצאה למדהימה שלי שן ראשונה. הם נורא התלהבו לכמה דקות ושוב חזרנו לסיפורי האקשן. בסוף הערב אמרתי להם שלפעמים נדמה לי שאני חיה במין איזה בועה וממש לידי יש את החיים האמיתיים, ואת יודעת מה הם ענו לי? הם אמרו לי " את זוהי שחייה את החיים האמיתיים אנחנו מתעסקים כל היום בחרטה" ואת יודעת מה? האמנתי להם ושמחתי על המקום שאני נמצאת בו.
טוב נראה לי מספיק להיום, בן הזוג שלי יושב פה עם פרצוץ של אני מוזנח אני לא קיים יותר..
אז סוף שבוע נעים שיהיה לכם עם המון שקט ואהבה

[נועה_בר*]

וזה סופי. אם מאוד רוצים אותי שם- יחכו עוד כמה חודשים. ואם לא- אז אני עוזבת. לביתי החמים והנעים. עם ילדיי היקרים.
יופי! בהצלחה. רציתי להציע את הרעיון ולא העזתי.

את זוהי שחייה את החיים האמיתיים אנחנו מתעסקים כל היום בחרטה
אוו, הוו, משפט חזק. @}

[אני_אמא*]

יהללוך מלאכים יקרה שלי, אני מרגישה שמה שכתבת לי בא ממש מהלב ואני מאוד מודה לך על כך, אך אני נאלצת להשיב לך הפעם דווקא מהשכל. מה שכן, גם בזכותך אני מתחזקת בהחלטתי.

אני בכלל לא מתגעגעת ולו לרגע, לא לחליפות ולא לכרטיס הביקור ולא לאוכל המגעיל של מטבחים זרים , ובטח ובטח שלא לפקקים הנוראיים ולעצבים המרוטים ולריצות וללחץ. אפילו האגו כמעט שלא משחק מקום (טוב, אולי כן, כי עובדה שאני ממשיכה להשוויץ פה בכל הזדמנות ש'יש לי תפקיד שווה'). אבל יש את עניין הכסף, שאותי פחות מטריד אבל את בעלי (שהחליט ועזב..) קצת מטריד יותר וזה סימן שיש גם בי הד לכך שאני מפספסת משהו. אבל בעיקר יש את הרצון שלי לעזוב- בדרך שלי- לאט ובטוח- כלומר: אחרי מחשבה והתנסות בדרך החדשה. נכון שאולי לקראת המועד הבא, במידה שיסכימו לארכה, אהיה באותו מקום שאני בו היום, אבל אולי לא... צריך לזכור שהיום אני במקום שחופשת הלידה שלי אפילו לא הסתיימה. רק התחלתי בדרך החדשה, וזה טבעי באיזה שהוא מקום שאחטוף רגליים קרות ואפחד, לא? קראתי קצת כמה פסקאות שכתבתי מזמן וראיתי כמה דרך עשיתי...

לגבי מקום העבודה- אני מרגישה הוגנת מאוד- כי למעשה לא הייתי חייבת ליידע אותם על הבקשה לארכה הנוספת,, וכל מי שעובד איתי אמר שאני סתם מטומטמת שהתעקשתי להיות כ"כ הגונה וליידע אותם. אני שלמה עם מה שעשיתי גם אם בגלל היידוע הזה הם הרשו לעצמם לפגוע לי בכל מיני הטבות.

וחוץ מזה, העובדה שאני מחליטה איך הדברים יתפתחו מקנה לי ביטחון מסוים, שהרי לעזוב אוכל תמיד... ובכ"ז הלידה מקנה לי איזה יתרון של שנת חופש לשם חשיבה, לשם התנסות.

אז נכון שאת צודקת בכל מה שכתבת, ולחיות בבועה הזו שיש בה משפחתיות חמה היא הדבר הנפלא ביותר שקרה לי, אבל תזכרי גם שאני מתקשה להחליט ומתקשה בשינויים.. אז רק עוד קצת זמן. בסך הכל לדרך החדשה והמלהיבה כבר יצאתי, לא?

ברור לי לאן הלב נוטה וככל שאני כותבת אני חשה בו יותר בעוצמה (אגב כשהייתי שם לצורך הארכה נזכרתי בלחץ ובאדרנלין שיש במקום הזה לעומת הרוגע והזרימה שיש כשאת בבית), ובכל זאת, מפחיד אותי שיום אחד אתעורר ואגיד, כפי שאמי נהגה לומר לי כל ילדותי: אני מתחרטת שנשארתי בבית.

אני רוצה לומר לעצמי: החלטתי נעשית בכל רגע נתון בלב שלם. כך אני בוחרת. וכך גם אומר לילדיי: בחרתי להישאר איתכם כי אתם הדבר הכי טוב שקרה לי, ולמשפחה שהקמנו בזכותכם אין שום תחליף בעיניי.

תודה על עזרתכן בגיבוש מחשבותיי ורגשותיי.
אוהבת.

עוד 3 ימים אני אמא כבר שנתיים ותשעה חודשים. וואו...

[יהללוך_מלאכים*]

אמל'ה
אחרי שכתבתי לך קראתי שוב והבנתי שבעצם אני מדברת על עצמי. אז חשוב שתביני שהכל נכתב בקצת ציניות בכדי אולי לעלות חיוך (גם לך וגם לי). את צודקת בקשר להחלטה האיטית והמחושבת שלך, זה נכון! אני בעוונותיי מאד אימפולסיבית ומחליטה החלטות גם שהם גדולות נורא מהר.לי אישית מאד קשה עם זה ששואלים אותי "אז מה את לא עושה כלום כל היום" ואני משתגעת מעצם השאלה , איך אפשר לומר שאני לא עושה כלום, אני עושה עולם ומלואו אני מגדלת תינוקת מדהימה ברגישות באהבה וכל תחושותיי נתונות לה במשך 24 שעות ביממה . זה נקרא לעשות כלום? ואחר כך הם אומרים לי "את כנראה מאד רגועה איתה , כי היא כל כך רגועה וכל כך חברותית..." ואז הם מוסיפים ומחליטים בשבילי "כן אבל אסור לך להשאר יותר מדיי בבית איתה את תצאי משוק העבודה ובסוף תהיה מתוסכלת" האמנם? אני שואלת את עצמי, לא אני לא מתוסכלת אני מאד מאד מאושרת רוב היום מקיפה אותי תחושת אושר נעלית, ולא אני לא יצא משוק העבודה כי אני מספיק יצירתית להמציא את עצמי כל פעם מחדש , ואפילו בימים אלו אני חושבת בכל יום איך אפשר להתפרנס מהבית כי נושא הכסף והעצמאות הכלכלית מאד חשובה לי. אז אולי נמציא איזה סטארט אפ את ואני , מה את אומרת? בכל מקרה אני מתנצלת אם אני מתערבת לך ייתר על המידה בבלוג המקסים שלך ואת רשאית להעיף אותי או למחוק אותי ולעשות בי כרצונך זה הבלוג שלך. יורד גשם בחוץ וכל כך כיף לי בבית החם והנעים שלי עם פרי אהבתי. אני מקווה ומאחלת לך (באמת מכל הלב) שטוב לך רוב הזמן ושאת מאושרת במקומך כרגע בבית ובכל החלטה שתחליטי אני עדיין אוהב אותך. שיהיה לך שבוע נפלא עם המון רגעי אושר וסיפוק

[אני_אמא*]

יהללוך מלאכים- קודם כל ברור שאת לא מפריעה לי בבלוג. בלוגים נועדו לתגובות והתגובות המקסימות שלך תמיד מרגשות אותי. אולי באמת אנחנו צריכות איזה סטארט אפ, הא?...

אכן, הרגשתי שמה שכתבת לי בא מהבטן ומהלב, גם שלך, אבל זה ממש גרם לי לחשוב. ניסיתי למפות את כל היתרונות שכרוכים בחזרה לתפקידי וגיליתי שלמעשה אני מוכנה לוותר על כולם, וכמו שאמרת נשים כרגע בצד את הקטע הכלכלי (ובינינו, כסף זה רק כמה ניירות). ואז גיליתי שלמרות שבתחילת הבלוג אני מודיעה חגיגית (וכך אני עושה גם מילדותי) שלא אהיה כמו אמי, זה למעשה הפחד הגדול ביתר שמאיים לכרסם בתוכניותיי המלהיבות, המרגשות והחדשות.

אמא שלי, שהיא כיום, לצערי, אישה ממורמרת שנוטה להאשים את כולם בכל דבר שקורה בחייה, מקטן ועד גדול, עזבה את עבודתה כדי לגדל אותי, ביתה הבכורה (ומשם נשארה ב'בית' עד היום). משך כל ילדותי, ולמעשה עד עצם היום הזה, אמי לא מפסיקה לומר כמה שעשתה טעות בכך שעזבה את עבודתה. ולמרות שגידלה 4 ילדים מוצלחים גם בעיניה, עדיין היא מרגישה ש"זה לא היה שווה את זה" ו"שהיא הפסידה את החיים שלה".

אז נכון.
אני יודעת שאני לא היא. אני יודעת שבחרתי בה כאימי כדי שאהיה מודעת לבחירות שלי..
אני בטוחה (או לפחות מבטיחה לעצמי בכל רגע נתון) שלעולם לא אאשים את ילדיי בבחירותיי גם אם אחליט בדיעבד שהן לא היו נכונות..

ובכל זאת...
זה מפחיד..
זה קשה..

בימים האחרונים, אחרי הרהורים רבים בענין, הגעתי למסקנה שאני לא עוזבת "קריירה" (או כמו שאת ניסחת את זה טוב יותר: נסיעות בפקקים, עצבים, אוכל קר ותפל, עוד עצבים, לחץ ופקקים בחזור, קצת כבוד, ונייר בסוף החודש) בשביל לגדל את ילדיי. אין פה הקרבה. להיפך- אולי ילדיי מקריבים כאן בשבילי? בעתם היותם איתי?
אני קודם כל, עושה בשבילי. בשביל ביתי ומשפחתי, גם, אך קודם כל בשביל עצמי. שהרי למעשה-

אני זקוקה לילדיי הרבה יותר משהם זקוקים לי.
אני לומדת מילדיי הרבה יותר ממה שאני מלמדת אותם.
אני לומדת מילדיי על אהבה ומקבלת ומחזירה אהבה עם ילדיי
ובזכותם גם אני אוהבת את עצמי ואת סביבתי,
ובזכותם אני אמא.

ולכן-
בעצם זו לא עזיבה בכל.
זו התקדמות. בקריירה שלי.. בתפקיד שאני מקבלת על עצמי.. שהוא אולי בעצם תפקיד חיי..

יש פה המשכיות של גדילה וצמיחה למי שאני.. למי שאני לומדת להיות.. והמסע הזה מתרחש וקורה קודם כל בשביל עצמי..

ואף את, יהללוך מלאכים יקרה ומלאת אהבה- הקשיבי קודם כל לליבך. הניחי לאנשים לדבר סביבנו. אכן הם לעיתים משקפים קולות המסתובבים גם בנו. אך אל תחששי מקולות אלה, שהרי הם מלמדים אותך יותר מכל על קולך האמיתי, הפנימי, זה שיודע את האהבה הרבה שסובבת אותך, את האמהות שלך ואת מי שהינך וכך תתחזקי ביתר שאת בדרכך.

[יהללוך_מלאכים*]

[עירית_לוי]

ממשיכה לקרוא אותך.
את כותבת מקסים.

_ולכן-
בעצם זו לא עזיבה בכל.
זו התקדמות. בקריירה שלי.. בתפקיד שאני מקבלת על עצמי.. שהוא אולי בעצם תפקיד חיי..
יש פה המשכיות של גדילה וצמיחה למי שאני.. למי שאני לומדת להיות.. והמסע הזה מתרחש וקורה קודם כל בשביל עצמי.._
מכירה את אמהוּת וקריירה של יונת שרון?

[יהללוך_מלאכים*]

אמל'ה מה שלומך?
מה חדש איך את מרגישה ואיך העוללים מרגישים
ימים גשומים, הרבה בבית. את מסתדרת? את מתמלאת? נהנת?
מקווה שאת רגועה ומבלה לך בבית
את יכולה לענות לי פה או בדף הבית שלי
חושבת עלייך(())

[אני_אמא*]

הרבה זמן לא הייתי באתר, ופתאום היום הפתעה.. נכנסתי וראיתי את עצמי במשפט הכותרת. מתחילה להרגיש קצת שייכת ואולי יותר טבעית וביתית אפילו...

יהללוך יקירה, תודה לך על הכל. גמני מפעם לפעם חושבת עלייך ואז מגיע הלילה ואני נוחתת לשינה.. כן, היו ימים גשומים, אבל מרגע שקיבלתי החלטות והתחלתי איזה סדר יום זורם כזה, נהיה בי שקט... אז נכון שאני מרגישה שבעצם זזאת אני שבכלל נמצאת בחינוך הביתי- בכך שלפעמים אני בוהה מול המחשב/טלויזיה, מחכה לצלצולי הטלפונים השונים, כאילו מנסה להשתחרר מהעבודה הקודמת.. אבל בסך הכל אני באמת נהנית. מהחופש, מהרוגע.

פרח בר- בזכותך נכנסתי לאמהות וקריירה של יונת שרון- וואו.. כמה יפה ונכון ומעניין ומאתגר.. אני עוד מעכלת..

ובעצם נכנסתי היום כדי לכתוב שבבוקר בני דיבר ב"כאילו" בטלפון והתקשרו אליו בכאילו ילדים, והוא אמר להם שהוא ב"גן אמא", ואז שאלתי אותו מה עושים בגן אמא והוא השיב: "משחקים, מפנים מדיח, קוראים, חותכים ירקות, קוראים עיתון, יושבים, מדברים בטלפון, רואים טלוויזיה, משוחחים, מרכיבים. לפעמים מטיילים".. ככה.. במשפט אחד הוא תיאר זרימה כל כך נכונה וטבעית של היום שלנו...

ואעפ"כ, בעלי מחפש גנים לשנה הבאה. הוא לא מוכן לרעיון של חינוך ביתי... זה נראה לו ביזרי מדי וחריג. אם יש רעיונות לשכנוע- אשמח לשמוע!

ושוב, תודה על הבית החמים הזה כאן.

[נועה_בר*]

_ולכן-
בעצם זו לא עזיבה בכל.
זו התקדמות. בקריירה שלי.. בתפקיד שאני מקבלת על עצמי.. שהוא אולי בעצם תפקיד חיי.._
כמה מרגש ומעצים לגלות את זה @}

ואעפ"כ, בעלי מחפש גנים לשנה הבאה. הוא לא מוכן לרעיון של חינוך ביתי... זה נראה לו ביזרי מדי וחריג. אם יש רעיונות לשכנוע- אשמח לשמוע!
אוי, זה לא קל. האם קראת בדפים:
אמא בעד אבא נגד || יש לנו מחלוקת בנושא חינוך ביתי || להחליט על חינוך ביתי לשכנע לטובת חינוך ביתי
(אולי יש עוד..?? )
הוא הולך לראות גנים, מברר על המלצות, מדבר עם הגננת? כמה הוא עושה בשביל זה? ואיך בכלל הוא מרגיש עם חזרתך הביתה?
אולי, רק אולי, ואני ממש בזהירות אומרת את זה, הוא צריך לקבל קצת מההתלהבות הזו :
_אני זקוקה לילדיי הרבה יותר משהם זקוקים לי.
אני לומדת מילדיי הרבה יותר ממה שאני מלמדת אותם.
אני לומדת מילדיי על אהבה ומקבלת ומחזירה אהבה עם ילדיי
ובזכותם גם אני אוהבת את עצמי ואת סביבתי,
ובזכותם אני אמא._
אולי הוא זקוק קצת לאישתו שתהיה פנויה גם אליו? וכך בדרך עקיפית מנסה "לשחרר" אותך מהקריירה המצליחה הזו שלך?
האם הוא שותף לשמחתך, להתרגשות וההתחדשות שלך, ל
יש פה המשכיות של גדילה וצמיחה למי שאני.. למי שאני לומדת להיות.. והמסע הזה מתרחש וקורה קודם כל בשביל עצמי..
איך הוא מגיב לזה?
האם יש גם מקום לזוגיות בחייך? ואולי צריך להפגיש אותו יותר עם רעיון החינוך הביתי, וכמובן בהדרגה.. וכמובן שעלייך להרגיש מאוד שלמה עם הדרך... אחרת הוא, אולי, פותח כאן שאלות שאת לא מעיזה לפתוח..?

שולחת לך חיבוק וחיזוק להמשך הדרך
<מוזמנת כמובן לזרוק אם לא מתאים לך>

[אני_אמא*]

אכן, נועה בר, את צודקת בכל מה שכתבת...

כנראה שהוא באמת זקוק להתלהבות הזאת. פשוט רק עכשיו סיימתי בעצם את 3 החודשים הראשונים, ולמרות שלנו (לי ולילדים) ככלל היה כיף, גם אם קשה לפעמים, אולי לו כמי שהתבונן מהצד על הקורה בבית- זה נראה לו סתמי ואפילו קשה יותר מאשר "להיות כמו כולם" ולאסוף את הילד מהגן ב- 16:00. אולי זה באמת קשה יותר אבל בעיניי זה כ"כ שווה את זה. אני חושבת שבסתר ליבו הוא מבין שבסה"כ זה לטובת כולם. אבל אני רוצה לעשות את זה בשיתוף פעולה איתו- שהוא יהיה גם שותף, ונראה לי שזה מפחיד אותו שהוא ייאלץ לפעמים להתנתק מהעבודה שלו בשביל הבית. קשה לי קצת להסביר.

את גם צודקת לגבי הזוגיות. קשה להודות, אבל זה כנראה נכון. התחלנו את דרכנו מאותו מקצוע ושנינו היינו נלהבים מאוד לגביו והתקדמנו בו יפה. ואז אחרי הלידה אני התחלתי למאוס בו. הוא לעומת זאת בוחר בו יום- יום ואף לאחרונה עשה שינוי גדול בעבודתו. אני מניחה, שהשינוי האיטי שמתבשל אצלי כבר המון זמן קצת מפחיד אותו. גם כלפי חוץ- אשתו כבר לא ה"מצליחנית" ההיא, אלא "סתם, יושבת בבית" וגם מבפנים- אני שונה משהייתי.. סיפורים על עבודה פרופר לא ממש מרתקים אותי בימים אלה, שבהם אני מתעניינת יותר בפליטות, בצחוק חדש, בהצגת ילדים וספרי פעוטות. העובדה שהוא מגיע הביתה יחסית מאוחר לא מאפשרת לו ליהנות מהרוגע. הוא ממהר לקלח את הגדול. הוא אוהב בית נקי מאוד אז זה גם דבר שהוא עושה.. והופ.. מגיע הלילה.. אני צריכה לנסות לשבור את הרצף הזה ולמצוא זמן מיוחד לעצמנו ..

לגבי החינוך הביתי- אכן, צריך להפגיש אותו עם זה. כרגע מבחינתו זה חבורת משוגעים שיוצרים התבדלות גדולה בינם לבין החברה ואולי החיים בכלל. הוא אכן מחפש גנים. מאחר שאני לא שותפה רצינית לענין, אז בערך אחרי גן אחד שבאמת היה חביב, הוא החליט שממילא נמצא הגן המתאים, כך שגם אם לא אחפש איתו, בעיניו יש כבר אופציה מצוינת לשנה הבאה. אבל כמובן שאת צודקת גם שאני לא מספיק שלמה עם הענין. אני חושבת שגם אני צריכה ללמוד אותו טוב יותר. פשוט בגיל שלוש וחצי נראה לי מגוחך לדבר בכלל על חינוך ביתי. אולי על לחיות ולגדול עם אמא, אבל אולי צריך להסתכל על זה יותר כעל השקפת חיים.. אני אחשוב על זה עוד ואשמח לדרכים לחשוף אותו לחינוך הביתי.
תודה על החיבוק והחיזוק!
אוהבת.

[יהללוך_מלאכים*]

כבר ממש דאגתי...
יש לי הרבה מה לכתוב אבל משהו עוצר אותי
לא יודעת מה, אולי אני מרגישה שאני מתערבת בחיים של מישהוא אחר
אנונימי לחלוטין
אז.. רק אשאל בשלומך ואקווה שטוב
שאת נהנת מהחיים בבית
ומהמציאות כפי שבנך מציג אותה (מדהים)
התחלת להפגש עם עוד אימהות?
מפגשי חינוך ביתי?
למה למהר עם עניין הגן עכשיו? יש זמן עד שנה הבאה
המון דברים יכולים להשתנות
חושבת עלייך (מוזר לגמרי)

[עירית_לוי]

אם יש רעיונות לשכנוע- אשמח לשמוע!

1. אולי, במקום לשכנע בדיבורים נחרצים, או לצאת בהצהרות מרחיקות לכת ולטווח רחוק - דברי איתו רק על ההווה, על הטווח הקרוב, על השנה הבאה? אולי טוב לו לרעיון הזה שיחלחל אצלכם לאט לאט?

1. גם אני שואלת: את משתתפת במפגשים של חינוך ביתי? אם לאט לאט תצטרפנה למעגל החברים שלכם משפחות בחינוך ביתי, הרעיון עשוי להראות לו פחות ופחות זר ומנוכר. כשחווים את ה"חריגות" מקרוב באופן אישי, היא כבר פחות חריגה ויכולה להתפס כיותר "נורמלית". האנשים התמהוניים שמוכרים לו עכשיו אולי רק ברמה הסטריאוטיפית יהפכו לאט לאט לאנשים בשר ודם, שאולי את חלקם הוא יחבב / יאהב. כך כל ההקשר של חינוך ביתי עשוי להפוך לפחות מאיים.

1. לא כדאי להכנס איתו למאבק של מי צודק. לדעתי זה רק יכול להרחיק אותו מהרעיון במקום לקרב, ולגרום לו וגם לך להתחפר בעמדה שלכם. טבעם של מאבקים כאלה שבשלב מסויים הם כבר סובבים על "להיות צודק" ופחות על העניין עצמו. הרבה פעמים הצד השני כבר השתכנע ומוכן להתקרב, אבל נשאר בעמדתו רק כדי "להיות צודק". את בטח מכירה את המנגנון . בקיצור - להזהר מהבור של מי יותר צודק.

1. לנסות לדבר איתו כדי להבין באמת, אבל באמת, מאיפה הוא "בא". לקלוט מה באמת מדאיג אותו. מה מפחיד אותו. להקשיב לו באמת (ולא בשביל ש). במקביל לשתף אותו מאיפה את באה. לא ברמה של ססמאות (שעלולות להוביל למאבק של מי צודק) אלא ברמה האישית שלך, של האמונות העמוקות שלך, של הדאגות שלך, של החוויות היומיומיות. בקיצור - לנסות ליצור דיאלוג שיקרב בינכם במקום שירחיק.

[אני_אמא*]

נשים יקרות אוהבות ואהובות. כמה כיף לשמוע מכן... ובכן, יהללוך מלאכים- גם אני מוצאת את עצמי חושבת עלייך. תרגישי חופשי לכתוב כאן כל מה שתרצי. את מוזמנת בכל עת. אכן, האנונימיות הזאת שכפיתי על עצמי (בינתיים, בעיקר בגלל מקום עבודתי) אולי קצת מקשה להתקרב. אבל אני מעודדת כל כך מכל מילה ומכל משפט שנכתב כאן בשבילי. אז תודה!

הימים האחרונים הכניסו אותנו למעין שגרה.. של חינוך ביתי... של לחיות בבית. נעים לי מאוד עם ילדיי. אני מתמלאת מהם ואנחנו מאוד נהנים מהחיים. פתאום מתחיל להתחוור לי שהחיים זו בעצם מין חגיגה כזאת רצינית- שאפשר לעשות מה שרוצים, שהחוקים של המצפון הם סתם חוקים שלא חייבים למלא אחריהם. לא חייבים לקום באותה שעה בכל בוקר למשל.. לא צריך להתלבש יפה לעבודה.. מין רגיעה כזאת שבאה בעקבות התובנה ש"היי אין פה אף שוטר בסביבה שיגיד לי איך לחיות ומה לעשות..". נפרדתי מהשוטר הפנימי שלי, זה שאומר איך צריך להיות/להיראות/לעשות/ןללמוד ועוד. כמה טוב!
זה אולי נשמע לכם מטופש אבל בשבילי זו הקלה כל כך גדולה. התובנה הזאת.. שהחיים בעצם חגיגה.. שכל יום יכול להיראות בדיוק איך שאני רוצה שהוא ייראה.. עד כאן הגיגים..

לגבי החינוך ביתי.. סוגיה קצת קשה..פרח בר- את צודקת. אני יודעת שאני צריכה לעשות את זה במנות קטנות, אבל לפעמים זה קצת קשה. הייתי רוצה שהוא יהיה יותר שותף להרגשה הזאת של החופש, של הרגיעה, של הזרימה, אבל דווקא בגלל שהוא קידם את עצמו בעבודה- תחושותיו קצת הפוכות.. אני מאוד מנסה להיגמל מססמאות אבל כנראה שגם אני לא ממש שלמה עם הסוגיה ועל כן אני לא מצליחה להעביר אותה בבהירות. נכון שצריך לדבר רק על שנה אחת- עכשיו אני נזכרת שגם לפני השנה הזאת הוא לא היה בטוח שזה דבר נכון שאשאר בבית עם שני ילדים, ואחר כך הוא קיבל את הרעיון.
ולא, אני לא משתתפת במפגשים של חינוך ביתי. תיכף אכנס כאן באתר לברר על מפגשים כאלה. נרשמתי/כתבתי לmom4mom אך הם לא חזרו אליי ואיכשהו זה נשכח ולא חזרתי לבדוק איך לקדם את זה. אבל עכשיו בהחלט הגיע הזמן לכך.

תודה לכן.

[נירי*]

את כותבת מקסים, קראתי את כל הבלוג (דבר שבדרך כלל קשה לי), מאד נהניתי.

[יהללוך_מלאכים*]

היי אמא
שמחה לשמוע שמרגיש לך חגיגה בבית עם הילדים (-:
רוצה לספר לך שגם אני בהתחבטויות יומיומיות עם העתיד, הקרוב וגם הרחוק מאד
אתמול קפצתי למשרד הפקות שעבדתי בו (טוב עכשיו את יודעת שעבדתי גם בטלוויזייה)
ופתאם כל האקשן והקצב כל כך קסם לי ,כולם נראו כל כך עסוקים בדברים כל כך חושבים
(אלק חשובים - עוד תוכנית ראילטי)
לרגע התגעגעתי לזה ולרגע הרגשתי כל כך חסרת חשיבות
אבל... בדרך חזרה עוד אני בוחשת ברגשותיי הסתובבתי למלאכית שלי ששרה לה בכיף באוטו
והיא נתנה לי כזה חיוך מיוחד ומושקע, שמיד הבנתי שאני במקום הנכון
ואין שום דבר שיכול להשתוות לרגע הקטנטן ההוא שם באוטו בפקק היסטרי באמצע איילון - לאושר העילאי שהרגשתי בכל רמח אבריי - וזאת היא האימהות (גם)
עם זאת אני חייבת להודות שכל יום אני חושבת על מה אני אעשה? איך אני אשלב את ה "קריירה" עם האימהות
כי אני יודעת שאני חייבת לעצמי עצמאות כלכלית (וזה לא משנה כמה בן זוגי יכניס בחודש), אני גם חייבת להיות בסוג של עשייה. זה חשוב לי אני אוהבת את זה, אני לא צריכה להתנצל על כך ומבחינתי זה לא נוגד את האימהות.
רק צריך למצוא את המשהו הזה שישלב בין השניים
בכל מקרה הצעתי להם (לחברה) איזשהיא הצעה נראה אם הם יאהבו אותה??

פגשתי היום את האחיינית שלי היא בת ארבע ושאלתי אותה :
" אם היית יכולה לבחור בין ללכת לגן או להשאר עם אמא בבית, מה היית בוחרת"
היא ענתה לי מיד " ללכת לגן" שאלתי למה? והיא ענתה שכיף לה בגן
אותי זה סיפק (היא הייתה בבית עם אמא שלה עד גיל שנתיים ושנה שעברה היא הייתה בגן עד 13:00)
אז כנראה שאין לה חסך אמא והספיקה לה התקופה עם אמא (התקופה ההיא כנראה תרמה רבות לעצמאות ולביטחון שיש לה היום בגן) אז ילדה כזו לא נראה לי הגיוני להשאיר בבית?? (אני עוד חושבת על זה )
בכל מקרה אני אומרת בוא נחייה כל יום את היום מחדש בלי לחשוב כל כך רחוק
ובלי לצאת בהצהרות
וצריך להאמין שנעשה את הכי טוב
זהו יקירתי מקווה שתלכי למפגשים יהיה לילדים כיף וגם לך
(אולי תבואי למפגשים שלנו??)

[עירית_לוי]

עכשיו בהחלט הגיע הזמן לכך.
תציצי ב - ביתי:מדור קבוצות חינוך ביתי

ואת יכולה להרשם ב-

• ביתי:הרשימה הצהובה
• ביתי:הרשימה הלבנה
• ביתי:הרשימה הגילאית

[נועה_בר*]

זה אולי נשמע לכם מטופש אבל בשבילי זו הקלה כל כך גדולה. התובנה הזאת.. שהחיים בעצם חגיגה..
מטופש??? כל מה שאת כותבת זב בדיוק הפוך מזה! חכם, מרגש, מרשים ומעורר השראה.
<כ"כ רציתי לגריין אותך , הקטע כולו פשוט ע-נ-ק>

הייתי רוצה שהוא יהיה יותר שותף להרגשה הזאת של החופש, של הרגיעה, של הזרימה,
מכירה טוב את ההרגשה.
מקווה שהמפגשים יהיו מהנים ויתנו לך כוח .

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הי לך
ביקשת רעיונות לשכנוע עבור בעלך...נתת לו לקרוא קצת ב"באופן טבעי"??

[אני_אמא*]

הגעתי למסקנה שענין החינוך הביתי שמטריד אותי יסתדר ברגע שאני אחליט שזה אכן הדבר הנכון ביותר. יהללוך מלאכים יקירתי- אכן, ייתכן שחינוך ביתי לא תמיד נכון לכל הילדים. אולי. אני לא יודעת. צריכה עוד לחשוב על זה יותר לעומק. בתחילת הדרך שלנו ביחד בבית, שלי ושל בני, נהגתי לשאול מפעם לפעם את בני- אתה מרוצה?, טוב לך?. ובהתחלה הוא לא פעם השיב אחרי חקירות כאלה שהוא היה שמח לחזור למטפלת. ברור שנפגעתי.. אבל אח"כ הבנתי שברור שהיה לו טוב ואולי אפילו מצוין אצל המטפלת, וזאת גם היתה השגרה שלו, ועכשיו בונים שגרה אחרת. אבל היום, אחרי מספר חודשים מועט של בית, אין לי בכלל ספק שזה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות ולתת לו ולי וגם לבתי (טוב, בעצם זה אולי עומד בשורה אחת עם הנקה..). את בהחלט צודקת שצריך לחיות כל יום מחדש. אני גם מסכימה שהרצון לעשות ולהיות שהזכרת אינו נוגד את האמהות. אני מתחילה להסתכל על הדברים בגישה הוליסטית. כמכלול. מכלול משפחתי שגם אני בו עמוד תווך חשוב. מקווה שתימצא לך הדרך המושלמת בשבילך ובשביל משפחתך הקטנה. מחזיקה לך אצבעות לגבי ההצעה שהצעת להם!!!

ואני... ממשיכה לחיות. בלי שוטר. להיפך. עכשיו "אימצתי" לי במקום השוטר - פייה קטנה שבכל פעם שצריך להחליט מה עושים עכשיו, או איזה החלטה לקבל, היא מזכירה לי, אם שכחתי, שההחלטה צריכה להתקבל על פי התשובה : ממה אני הכי איהנה. וואללה... וזה עובד.. אני מרגישה כמו בחופש גדול אבל כזה שגם בתוכו מקבלים החלטות על פי מה יביא איתו את מידת החופש האיכותית הגדולה ביותר... כשהייתי צעירה, אהבתי את בית הספר. לא בגלל החברה, כי אהבתי ללמוד, לקרוא, לדעת, וגם- כי הוערכתי בשל ידיעותיי אלו. תמיד בחודש אוגוסט, כבר הייתי מתחילה להתגעגע לחזור ללימודים. כאילו שסתם להיות בחופש זה לא ממש בסדר. לא ממש ידעתי מה לעשות בחופש, והתקשיתי לקבל את זה שלרבוץ סתם כך ולהפליג בדמיונות זה בסדר וזה מותר. ועכשיו.. משנפרדתי מאותו שוטר קשוח.. כמעט לגמרי.. אני מרגישה כמו בחופש גדול תמידי. ומותר לי לעשות הכל.. עדיין לפעמים כשבעלי לוקח את הגדול לטייל קצת ואני נשארת בבית רק עם קטנתי, אני מוצאת את עצמי- טוב, מהר, מה אני אעשה קודם? אכבס? אכתוב? אכין פליירים לקורסים שאני רוצה לקדם.. ואז נזכרת.. והפייה הטובה לוחשת: מה יביא לך הכי הרבה שמחה ברגע זה.. אה, נכון. להסתכל לביתי בעיניים ולצחוק איתה בקול גדול. זהו. וזה מותר. והכביסה? תחכה.. והכלים.. גם כן.. כי החיים לא מחכים. הם נמשכים. וכל היתר, כבר פחות משנה.

נירי- תודה. כיף לדעת שקוראים אותי. גם אני תמיד מסתבכת בקריאת בלוגים ובבלוג הזה אני בכלל לא מוצאת ידיים ורגליים עם כל ההגיגים שלי. אז כל הכבוד ותודה.

נועה בר- את נהדרת. בזכותך אני מרגישה פחות מטופשת כשאני כותבת על תחושותיי. זה פשוט כל כך חדש לי ואני לא מצליחה להפסיק להתרגש מזה.

פרח בר- תודה. סוף סוף אני יודעת מאיפה להתחיל. אפעם לא הבנתי מה זה "הרשימה הצהובה". תודה...

הכוסמת מארץ עוץ- לא נתתי לו לקרוא, כי - ראינו את הסרט על משפחת שפרון- והוא כמעט התעלף, וגם כי אני צריכה למצוא לו את הדפים לקרוא אחרת הוא יתייאש עוד לפני שהתחיל. אבל בעיקר כי- פתאום הבנתי שבכל הדברים שעשינו - אם הייתי בטוחה בדרך- הוא תמיד הצטרף ואפילו יזם וחיזק ועודד. ואם הוא עכשיו קצת הרבה מתלבט וחושב שזו טעות- זה משום שאני לא בטוחה מספיק. זה בגלל ההתלבטויות שלי. ולכן, החלטתי שבמקום שאתן לו לקרוא- אשב אני בעצמי לקרוא וללמוד את הנושא לעומק. ואז, אוכל לבוא אליו עם משנה סדורה ולראות..

ואנקדוטה קטנה לגבי חינוך / ביתי- היינו אתמול במוזיאון- ובאחת התערוכות היו פסלים של מפלצות. ועברה שם קבוצת ילדים בגן חובה או כיתה א'. ואז פתאום אחת המבוגרות אומרת לאחד הילדים: הפסל הזה (שהיה מכוער ומפחיד להפליא וגם עירום) שומה לך. כמעט התעלפתי. בהתחלה חשבתי שאולי היא אימו- ואז כמובן שזאת לא אמירה מדהימה אבל הוא באחריותה, והיא תיתן על כך יום אחד אולי את הדין עימו.. אבל אז גיליתי שהיא כנראה הגננת או המורה.. מה קורה שם במערכת החינוך הזאת...

ובינתיים.. ועד שאלמד את הנושא מהתנסות ומקריאה, אנחנו ממשיכים ליהנות. כל יום מגלים עולם.. את אור השמש.. מחדש.. איפה היייתי עד עכשיו כשהעולם ככה חי ופרח.. אה, נכון, בעבודה. אז עכשיו אני כאן. מוכנה לקראת העולם הזה.
תודה.

[אני_אמא*]

היה לי חלום הלילה. פתאום נזכרתי בו עכשיו... אני עולה עם בתי כשהיא עליי במנשא במדרגות נעות. עוד הרבה אנשים קצת תזזיתיים וממהרים עולים במדרגות הללו. אני ננינוחה מהם אבל טיפה מבולבת או יותר נכון: לא החלטית. ואז שניה וחצי לפני שכאילו מגיעים ליעד שבסוף המדרגות הנעות, אני נזכרת או מחליטה שבכלל לא רציתי לעלות.. אני אומרת סליחה יפה, ועל המדרגות הנעות בניגוד לכיוונן, כשאני מחזיקה את המנשא שבתוכו ביתי, אני מתחילה לרדת.. בקלילות...הפעם אני החלטית בירידה הזו.. ואז- 4-5 מדרגות לפני הסוף (וזה בכל שניה נהייה קצת יותר)- אני נבהלת. את המדרגות האלו אני מחליטה לקפוץ או לעשות בדרך מהירה יותר (לפני שאתחרט אולי?). ושם, ממש לפני הסוף, בתי נשמטת מהמנשא (או אולי קופצת?). יש רגע של אימה מצמרר (ואני שומעת בתוכי ומחוצה לי קולותף: איזמ מין אמא את?! היית חייבת לרדת דרך המדרגות העולות? איזה חוסר אחריות כך לעשות). אבל- בתי נחתה על שטיח רך והיא שוכבת לה צוחקת ואפשר לראות בנקל שכנראה לא קרה לה דבר רע... אני לוקחת אותה, מחבקת אותה בחזרה למנשא, זוקפת ראש, מסתכלת לסובבים בעיניים וממשיכה.

מהחלום הזה אני למדה שגם אם נפרדתי מהשוטר הקשוח שלי, ובתוך החופש המהנה הזה, ישנם גם פחדים- אולי אני רואה את מה שאני עושה ורוצה לעשות כהליכה נגד הזרם (יורדת במדרגות שכולם עולים בהם כי זה החוק..). אולי אני חוששת שמה אני הורסת לילדיי את עתידם (הנפילה שבסוף..), אולי ההבנה הזאת שלא חייבות להיות מטרות בסוף כל תהליך.. ולא חייבים להגיע לאנשהוא.. המסע נמשך... היתה גם שמחה בחלום- על ההחלטיות לעשות את מה שנכון לי ולילדתי. הקלילות שפתאום ממלאת אותי.. ההבנה שאולי בעצם ילדתי מובילה אותי אל התשובות, הפחד שעדיין כן קצת מזיז לי ה"מה יגידו"...אבל בתוך זה הרוגע שלי כאמא שלוקחת את כל האחריות על ילדיה ומעשיה.

[אני_אמא*]

מוקדש לבת שלי:

יקרה ואהובה שלי. אתמול היית בת 4 חודשים בדיוק. והיום גיליתי ששכחנו...
רציתי לומר לך: אני מאוהבת בך. כל כך הרבה אהבה ותום את מכניסה לתוך חיי.
לפעמים אני לא מאמינה שאפשר כל כך לאהוב.

ואת יפה.. כל כך יפה.. וכשאומרים לי שאת קצת דומה לי אני מתמלאת גאווה. שכזה יופי מתקשר אליי.
ואכן, את באמת יפהפיה. מלאת חן, זקופה, מלאת עוצמה ועם זאת כל כך רכה.
ילדה שלי, כל כך הרבה אור רך הכנסת לחיי. אני מודה לך על כך.

ועל חיוכייך לעולם אודה. כמה שמחה וגיל את מכניסה לביתנו.
לפני כשבועיים צחקת צחוק גדול לראשונה. התפקעת מצחוק. ואני נדהמתי. מעולם לא שמעתי צליל כה ענוג.
הרגשתי שלבי מאיים להתפוצץ משמחה, מאושר. חשתי שאת מעניקה לי ריפוי שכמותו לא חשתי מעולם.
הצחוק שלך פועם בי עד רגע זה. כמו צלילי פעמונים מרפאים.
כמה אומץ הבאת איתך..
כמה מתנות.

כשהתחילה לי ירידת לי המים איתך, עשיתי כל שיכולתי להזדרז וללדת אותך עוד באותו לילה.
מה לעשות, אני מאמינה במספרים. והתאריך הנומרולוגי של אותו לילה היה תאריך טוב מבחינה זו.
בסופו של דבר, בחרת את להיוולד למחרת.
גם זה היה תאריך נפלא. רק ימים אחר כך חדרה בי ההכרה וההבנה
שמבחינה נומרולוגית בחרת לעצמך מפה שהיא כמעט זהה לזו שלי, והכל בשל תאריך הלידה שלך.
השיעורים דומים, האיכויות דומות...
רק היום אני מבינה שבעצם בזכותך אני לומדת לאהוב את עצמי.
כבר בהיריון.. עזרת לי לשנות את עצמי.
בבחירתך אני לפעמים רואה את עצמי משתקפת אצלך.
אך זו אני ה'מדהימה'. כאילו פתאום אני רואה איך מאחורי כל מגרעת שאני תופסת ככזאת מסתתרת בעצם מעלה.

ואני לומדת ממך. המון. כל יום.
מדריכה יקרה שלי.. הינך כה אהובה. כשאת איתי אני שלמה.
כמה ריפוי את מביאה. לי, שיחסיי עם אמי לעולם לא היו יחסי קרבה אמיתית.
לכן גם חששתי מפני בואה של בת דווקא.
אך דווקא את, בריחך, ברכותך, בהיותך בדיוק מי שהינך,
הבאת איתך את ההשלמה וההבנה שאני יכולה להיות האמא. שלך.
האמא שאת רוצה בה- אמא קרובה מלאת אהבה.
אני פותחת את ליבי בשבילך לרווחה. מרשה לעצמי להיות פגיעה, חשופה, רגישה וקרובה.
ואת מסייעת לי ומלמדת אותי את זאת האהבה המדהימה.

תודה לך אהובה שלי. תודה. אוהבת אותך.
תודה שבחרת בי להיות אימך.
תודה שאת מאפשרת לי לגדלך.
תודה על כל שהינך מעניקה לי בכל עת.
הינך מתנה עצומה ויקרה לי.

ובימים אלה, שאת מתבוננת בי בעיניים מלאות הערצה, וכל כולך גיל ושמחה, בכל עת שאני נכנסת לחדר,
רציתי לגלות לך- שגם אני אותך מעריצה.
אתי מי שאת, בדיוק כפי שאת.
ותמיד אזכור בשביל שתינו את זו התחושה.

לעולם אמך.

[נועה_בר*]

כמה אהבה

_בבחירתך אני לפעמים רואה את עצמי משתקפת אצלך.
אך זו אני ה'מדהימה'_
איזה יופי שאת רואה את זה. אל תשכחי להודות גם לעצמך @}

[יהללוך_מלאכים*]

מדהים

[עירית_לוי]

כמה אהבה
מאוד מרגש!

[אני_אמא*]

תודה לכן יקירות.

לאמא מותר להיות קיטשית.. אני פשוט מאוהבת בילדה הזאת. והיא באמת מאירה לי את חיי.
כשהיא נולדה בשבועות הראשונים, מפעם לפעם חשתי כאילו- טוב זה מדהים אבל כבר היינו בחוויה הזאת. והילדה המקסימה שלי הצליחה להוכיח לי שאפשר להתפעם בלי הרף, מחדש, ומדברים אחרים לחלוטין בחוויה הזאת של האמהות. והיא לימדה אותי על יחסי קירבה ופתיחות כפי שמעולם לא הכרתי.
היא מפזרת חיוכים לכל עבר בלי הרף, וכשרואה אותי בסביבה היא קורנת מאושר, ואני מאושרת איתה, בשבילה וכמובן בשביל עצמי.
וזה כיף.
נועה בר- נכון. אני זוכרת להודות לעצמי וכיף לי להשתקף אצלה. זה גם משהו שהאמהות הביאה- היכולת שלי להתבונן בעצמי ולומר לי: את גדולה.
יהללוך- התגעגעתי אלייך אז באתי לדף הבית שלך אתמול. את יודעת, אם מוחמד לא בא אל ההר, אז..


ולגבי מה קורה איתנו, ב"גן אמא" בימים אלה..
מעולם לא הייתי מאושרת יותר, זורמת יותר. אני עייפה, כן, אבל נהנית. מכל רגע.
והילדים.. אין בכלל על מה לדבר. או כמו שהבן שלי אומר: "כיף בגן אמא".

החלטתי לרדת מבעלי בינתיים לגבי חינוך ביתי ולא לקפוץ למסקנות כאלה ואחרות. אני מניחה לו לחוות ולראות את היתרונות שלנו בבית (אוכל טעים, עוגות ביתיות, אישה מאושרת, ילדים חייכנים, בלגן בבית בכל הזדמנות, אבל תחושה שמישהו גר בבית הזה).
אנחנו מאוד נהנים עכשיו. נהיה לנו מעין סדר שבועי- יום ראשון בבריכה, פעם בשבוע יום כיף- פעם גן חיות, פעם מוזיאון, פעם ללכת לנטיעות, כיד הדמיון... יתר השבוע- זורמים.. יום אחד מקדישים ליצירת פונפונים, יום אחר להתבטלות וכו'.. ובן זוגי התחיל להבין שהחיים יכולים להיות פיקניק, אם בכך תבחר.. והוא גם מתחיל להצטרף בקטן לעשייה וללהיות...
ובתוך כל זה, יש שקט מאוד גדול. אני אומנם עוד בקשר עם העבודה, ומפעם לפעם גם מגיעה לשם (עם צאצאיי, כמובן..), אבל בסך הכל שלמה מאוד עם החלטתי. שום דבר לא יגרום לי לעזוב את ילדתי וילדי בעוד חודש- חודשיים..

זמני עבר.. בינתיים..

[יהללוך_מלאכים*]

היי מותק
אני כותבת לך המון.. אצלי בראש בזמני ההנקה בד"כ
וחושבת מה איתך ואיך זה להיות עם שני ילדים בבית.
מאד התחברתי לכתיבה המרגשת שלך לביתך, אני מזדהה עם התחושות שעולות בך
אני זוכרת שהודיעו לי שיש לי בת והייתי המומה ומפוחדת ואז שמחתי על תשעה ירחי לידה כי ידעתי שאני צריכה להכין את עצמי נפשית הרי הולכת להיוולד לי בת והמודל הנשי הראשוני שלה יהיה אמא שלה ולכן אני חייבת להיות הכי טובה שאני יכולה.
כשיצאתי מחדר הלידה כולי חיוכים ואמא שלי שהייתה שם לצידי התרגשה עימי ביחד, אמרתי לה שאני מאחלת לילדה שלי שיהיו לה יחסים איתי כמו שיש לי איתה (אמא שלי בשבילי היא הכי בעולם למרות כל הפאקים שיש בה). בכל מקרה אני חושבת שבאינדיבידואל שבך תפגשי את אמא שלך בך, ותפגשי גם אמא טובה יותר לילדייך.
תנסי לסלוח, לא לשפוט, לקבל, להכיל ולאהוב את אמא שלך, בטוח יש על מה לאהוב אותה הרי את על כל מעלותייך וחסרונתייך קיימת בזכותה. יותר מזה בשביל ילדייך אל תתחשבני איתה היא הרי סבתא שלהם ואולי זה יהיה התיקון שלכן יחד.
המלאכית שלי גודלת מיום ליום וכל יום הופך להיות מרגש יותר ומלא הפתעות, היא מפתיעה אותי בחכמתה ברגישות באהבת אדם שיש לה וביופיה המדהים (נראה לי שאנחנו מגדלות פה דור של מהממות - כל הבנות במפגשי החינוך ביתי יפות מ א ד) הלילות שלי קשים ובכל לילה שאני נשברת ואני בטוחה שמחר בבוקר אני עושה משהו עם המציצות האין סופיות הללו בלילות, בבוקר הכל נשכח ונסלח למראה החיוך הכל כך תמים שלה. כרגע היא ישנה ואני מתלבטת מה לעשות היום, נראה לי שמשעמם לה מהר מאד איתי וכשהיא בחברת ילדים היא זוהרת. אולי נלך לדיאדה או אולי למפגשים בת"א.
הנה אני שומעת אותה..
בקשר לעבודה אני אספר לך
בנתיים נשיקות{}

[יהללוך_מלאכים*]

הלו יקירתי
התעוררתי היום במצב רוח BLUE ובא לי נורא לדבר, לשפוך, לכתוב אז החלטתי שאת הכתובת, מכל הכתובות בעולם (מוזר)
קמתי בלי יותר מדי סבלנות, אפילו רוגז על המלאכית שרוצה כבר לקום, ואני עייפה, היא קמה כל שעה בלילה ובשאר הזמן היא מחלקת לי בעיטות, וככה נראים הלילות שלי כבר הרבה זמן. תוסיפי לזה חוסר חיבוקים נישוקים וליטופים מצד אישי (כל לילה אני נרדמת בלי כוחות וכשיש כוחות אז המלאכית בשיא ערותה) ותקבלי אמא בלי סבלנות בבוקר. וכשהסבלנות נגמרת אני מתמלאת באשמה, והאשמה מטפטפת קצת תסכול והתסכול שואל שאלות על הדרך ועד מתי ואיך כשיבוא הזמן ומתי הזמן. ובתוך כל זה התעוררה לעוד יום מלאכית שרוצה ציצי ורוצה את אמא לידה(ואני רק רוצה שתלך לישון שאני יעשן את הסגריה היומית שלי (נ ו ר א ))-:
והמלאכית מרגישה ונאחזת יותר חזק ורוצה יותר, ואני נשברת ועוזבת
אז היא בוכה, נעלבת, לא מבינה, מבקשת מתחננת.
אני נקרעת
מבקשת סליחה מחבקת מנשקת ועוד מחבקת מנשקת מסניפה אותה לחקי
ובוכה
אני במשבר? נמאס לי להיות בבית? אני רוצה אקשן?
אני רוצה משהו והוא לא מגיע (שילוב קריירה ואימהות)
רק מלכתוב אני מרגישה עוד אשמה - על מה?
על החוסר סבלנות שלי היום
נצא קצת לטייל יום יפה בחוץ
טוב לי ובטח גם לה
נשיקות

[אני_אמא*]

וואו... ואני היום אמרתי לעצמי: אקום לפני שהקטנים יקומו כדי לכתוב סוף סוף תשובה של מילה וחצי. כבר כמה פעמים נכנסתי וניסיתי לכתוב אבל הבן שלי אמר לי: אמא אני רוצה שתפסיקי לעבוד במחשב...

והנה אני באה.. ואת גם כאן. אומנם מאתמול.. אבל אצלי הכל מגיע באיחור.
קורה. יש ימים כאלה, אה.. לכולנו. לפעמים אני חושבת שכשהיו קורים לי ימים כאלה לפני שהייתי אמא, הרי גם אז הייתי מחויבת בקשרים כאלה ואחרים ועדיין לא הייתי אכולת רגשי אשמה על כך שקמתי בבוקר עקום. אבל עם ילדים אנחנו ישר מתחברות לצינורות האשמה כדי להתמלא. רק כשנולדה בתי ובגלל שהיא השניה במספר, הבנתי שאני יכולה לעשות לעצמי לפעמים קצת ויתורים.. את יודעת, לא לאכול לעצמי את הלב על כל דבר קטן. פתאום ראיתי שהחיים ממשיכים.. עם בני הראשון בעלי כל הזמן היה אומר לי: אז מה? אז מה קרה שפעם אחת לא נתת לו ציצי בדיוק בשניה שהוא ביקש. אז הוא בכה קצת והתחשל והבין שגם לך יש חיים.. כן.. אבל זה מאוד קשה ואני ממש מזדהה איתך על כך. אני מקווה שעברת את המשברון הזה. בשלב מסוים כשראיתי שאני עומדת להתפרק ומתפרקת ליד הבובונים- החלטתי פשוט להיות גלויה איתם- ואמרתי לאמא עכשיו/היום קצת קשה. כשמודים בזה בפני עצמנו וגם בפניהם-- פתאום נהיה שקט..

_אני במשבר? נמאס לי להיות בבית? אני רוצה אקשן?
אני רוצה משהו והוא לא מגיע (שילוב קריירה ואימהות)_
אולי.. גם לי היו ימים כאלה, ואפילו לא מעטים. ואז החלטתי להביא בייביסיטר לכמה שעות כשאני בבית. וישבתי לחשוב עם עצמי ולבנות לי את מה שאני רוצה. ואז הבנתי שאני יכולה להביא את האקשן לאמהות. התחלנו לעשות טיולים ודברים שתמיד חלמתי לעשות ולא היה זמן. אני מתכננת לנו ימים כאילו אנחנו בחו"ל- מוזיאונים, בתי קפה, גן חיות, טיול בחיק הטבע עם פיקניק שווה. אז נכון שלפעמים זה קצת לבד, אבל לפעמים אני מצרפת אליי חברה טובה שמתאים לה להיות בחו"ל בימי חול ולעשות הכל בקצב מאוד איטי- ואת יודעת מה, לי זה עשה שינוי מאוד גדול.

ובאשר לשילוב קריירה ואמהות.. מרגע לרגע גם אני מבינה כמה שזה לא ענין פשוט ועדיין אפשרי. אני התחלתי לפתח את הדברים שרציתי לעשות וללמד אנשים לעשות מדיטציות וכאלה- ופתאום היה ביקוש אדיר, והייתי מפוצצת בעבודה (באופן יחסי כמובן). ואז מאוד נלחצתי ואמרתי לעצמי: רגע זה מה שאני רוצה? הרי המטרה היתה להיות אמא בראש ובראשונה ולא לחזור לעבודה, אחרת אומנם, אבל עדיין עבודה.. ובמה העבודה הזאת החדשה טובה מהקודמת.. אז אצלי היא אכן עדיפה ולו רק משום שהיא בבית.. בינתיים החלטתי לשבת עם עצמי שוב ולגבש לי ולמשפחתי את המינון הנכון של אמא- עובדת, כשבין היתר אני רואה את עשייתי כאמא כקריירה לא רעה בכלל...חשוב להפריד בין הסטיגמות שרכשנו מהחברה ובכלל שהצלחה וקריירה חייבים להיות חיצוניים לנו. אני מאמינה שמטוטלת שנעה לכיוון הפיכת האמהות לדבר שולי ביחס ל"קריירה" האחרת שהאישה פיתחה לעצמה מחוץ לבית- מתחילה לנוע לכיוון ההפוך- לאמהות יותר טוטאלית שמכילה בחובה את ה"קריירה" גם כן.. אולי האנושות זקוקה למטוטלת הנעה מצד אחד לשני על מנת לקדם את החברה להיות טובה יותר, אבל את ואני.. בואי נמצא את נקודת האיזון של המטוטלת, את המינון הנכון בשביל כל אחת מאיתנו.. נגדיר איכויות שיש בקריירה ונביא אותן לכאן, לאמהות, או לשילוב עם האמהות.. ועם קצת הגדרת יעדים- זה פשוט יקרה מעצמו.. את תראי!

אוהבת ומחזקת אותך. נתקי את צינורות האשמה.. תיטעני בעצמך ובריח של הבת שלך והכל ייראה טוב יותר..

[יהללוך_מלאכים*]

הי ובוקר טוב
אני רואה שאת פה ברגעים אלו - וזה מרגיש קרוב
קמתי היום יותר טוב, אני נוסעת כמה ימים להורים שלי
שם הכי טוב - להתפנק (קראת את ההודעה שלי מלפני אחרונה?)
תודה על החיזוקים
את יודעת שמדיטציות זה הכי אנטי תזה שלי - אני לא יכולה שנייה לשבת ברוגע P-:
סופשבוע ארוך ונעים

[אני_אמא*]

ואחרי שהרשיתי לעצמי להשיא עצות.. אני חייבת להודות שגם אצלי המצב לא מזהיר.. אומנם, הצלחתי פחות או יותר למצוא את נקודת האיזון שלי, שלנו, לגבי 3 העבודות שאני מתמרנת ביניהן- אמהות ובית (העבודה הכי שווה), העבודה החדשה והעבודה הישנה. אומנם, לעבודה הישנה אני משקיעה מעט אנרגיה- סיכמנו שיום בשבוע אני יושבת קצת לעזור וכו' (מרגישה קצת חייבת אולי כי זו כבר הופכת להיות עבודתי הישנה ולא רוצה לדפוק אותם לגמרי), ועם זאת אני מבינה שלאט לאט אני הופכת להיות שם די לא רלוונטית (לכל אחד יש תחליף ולא משנה אם זה תחליף רע או רע פחות, החיים נמשכים..). לעבודתי החדשה השקעתי אנרגיה לא מעטה ועכשיו אני מתחילה להפחית מינונים בגדול. לעבודת האמהות שהיא חופש מוחלט בעצם אני מסתגלת יותר ויותר, וככל שמניחה לעצמי לגבש כל יום תוכנית פעולה מחודשת לאותו יום- אני מבינה שאפשר לכייף כאן. הימים גם ימי שמש אז הכל יותר נעים.

ובכל זאת.. אני מרגישה שאני מאבדת את הזוגיות הדי טובה שלנו.. פתאום אנחנו לא כ"כ באותו ראש. אתמול הוא זעם עליי וצעק שאני לא רואה אותו בכלל ואת מה שהוא עושה. חייבת להודות שיש בזה משהו. הוא התחיל עבודה חדשה ומשתדל לעזור בגידול ובלהיות ככל שיכול. ובכל זאת.. אני מרגישה שהשתניתי. שכסף הוא כבר לא ביג דיל. ושיותר שווה לי שהוא יחזור בשש וקצת משבע וחצי- שמונה. אין לי כבר שוטר בחיים, והוא עדיין, למרות שעבר לעבודה עצמאית, הוא כל הזמן בלחץ לעמוד בזמנים של העבודה הרגילה.
מצד שני, גם הוא לא ממש רואה אותי.. הוא לא מפרגן בכלל ל- 3 העבודות שאני מחזיקה (ושלושתן כרגע 'מכניסות' ומצליחות). אני עובדת יום בשבוע בעבודה הישנה שזה מאוד קשה עם שני ילדים. אני חושבת שהוא פחות אוהב את האחרת שנהייתי. הוא גם לא מבקש להיות שותף לדברים האחרים ולהשתנות הזאת שלי, ויחד עם זאת גם הוא השתנה, והוא זקוק או חושב שהוא רוצה אחרת- אחרת גם מזו שהייתי. והוא שתקן.. ואני ממש לא (כפי שעולה גם מהבלוג הזה). אז הוא מרגיש שמדברים כל הזמן על הדברים שלי, אבל אני יכולה לעודד אותו ערב שלם לדבר על הדברים שלו ולקבל משפט וחצי. על הדברים שלנו המשותפים, של זוגיות- גם כאן הוא לא מוצא לנכון לדבר. והמצחיק, שאני הרגשתי בקשיים האלה כבר, והצעתי שננסה לדבר עליהם/לפתור/ללכת למישהו- לא משנה מה, והוא היה בהלם. הוא לא הבין על אילו קשיים בזוגיות אני מדברת. הוא אמר שהכל מעולה מבחינתו, ושרק יותר קשה עם ילדים. ואז באה ההתפרצות שלו אתמול שהיתה קצרה אבל מגעילה למדי. אני חושבת גם שהוא קצת מקנא. שאנחנו עושים כיף כל היום, ושהוא במקום אחר. לא יודעת.. נמאס לי לפענח בשבילו... אני בקושי מפענחת את עצמי ובשבילי...

אז זהו.. היום אני בשקט שלי. מנסה לגבש לעצמי את זהותי מחדש. כל כך כועסת עליו וכואבת את ההשתנות הזאת (של שנינו), אבל גם יודעת שבסוף יהיה טוב (בסוף מוצאים אהבה, לא?).

[אני_אמא*]

יהללוך אהובה.
עכשיו ראיתי.. קראתי את הודעתך ההיא. וכמובן שאת צודקת בכל מילה. אני כועסת על אמא שלי, אבל גם מנסה להבין אותה ולקבל אותה. לא רק בגלל שהיא הביאה אותי לעולם זה, כי אם גם משום מה שהיא, והיא המון. אבל עדיין זה לא מפחית מכך שקשה לי איתה. אני משתדלת. מאוד... וסולחת.. לה.. ולעצמי.. גם כאן משחקים רגשי אשמה- לא לאהוב את אמא שלך - זו אמירה לא קלה, לא?.. וכך לאט אבל בטוח אני צומחת. מה שמעניין זה שהצלחת לעלות מתוך ההודעה המשמחת שלי על בתי על הנקודה הכי כואבת בחיי.. את באמת קרובה מתמיד.

עשי חיים יקירה בסוף השבוע המפנק אצל הורייך. הרשי לעצמך לאגור מצברים ולהיות הבת של.. ולא רק אמא של..
קלטתי איכשהו מבין השורות שמדיטציה זה לא בשבילך.. לא הצעתי אפילו..
תודה לך. אוהבת.

[אני_אמא*]

ממשיכה לכתוב לעצמי.. יש בזה משהו מעודד משום מה.. לא מבינה למה, אבל זה מעודד.

טוב אז בן זוגי ואני השלמנו, כי בן זוגי לא יכול להיות דקה אחת אפילו בברוגז. ועדיין ישנם עוד הרבה דברים ללבן.. מסתבר שהוא לא אוהב שאשתו בבית עם הילדים.. הוא טוען שאני נרגנת בגלל זה.. לא נעים לי... אבל אני חייבת להודות שאני לחלוטין פורחת. נכון שיש משברים ביום- יום. ולפעמים הכל נשמע אצלנו כאילו פתחנו בית משוגעים- כולם בוכים, צועקים, לא רוצים לאכול/לשתות ורק לבכות או לשבת על הציצי.. אז מה.. ונכון שהוא בדיוק מתקשר בשניות האלה.. אבל רוב הזמן.. חגיגה. מעייפת. אפילו מאוד לפעמים. אבל ישנה שמחה גדולה כזאת שמזדחלת מבפנים ולאט לאט חודרת מפנימה אל החוץ.. אני מרגישה שעברתי הארה. אמיתית. שהחיים האלה אמיתיים. שלא צריך לרדוף אחרי שום דבר. שאפשר באמת לעשות בכל רגע נתון בדיוק את מה שרוצים. קשה לי להסביר. החופש המוחלט הזה מהמם אותי כל פעם מחדש. אני בהלם.. תמיד אמרתי לעצמי שיש בחיים אילוצים ושחייבים לעשות כך או אחרת בגלל כסף, בגלל שככה, בגלל ובגלל.. ופתאום.. אין שום אילוצים. לא חייבים לעשות שום דבר שלא רוצים. ולנשום את הריח המשכר של הילדים שלי- זה משכר. באמת. אפילו כשהם הכי מעצבנים בעולם עדיין התחושה היא של התאהבות מתמשכת.
כואב לי שהוא לא חלק מזה. אבל אני מרגישה שבהארה כמו בהארה.. או להבדיל ובכ"ז אולי כמו שאדם שפתאום מגלה את הדת ומרגיש שקרה לו דבר טוב ורוצה שזה יקרה לכולם.. אך עדיין אי אפשר לכפות את ההארה/התחושה על אחרים. אז אני מחכה לו.. וככה בינתיים לגבי החינוך הביתי אני מושכת זמן.. השבוע פגשה את בן זוגי שיחיה שכנה שאמרה לו שאם לא נזדרז להירשם כבר לא יהיה לאן כי ההרשמה מתחילה להסתיים... ואני חשבתי לעצמי על הצעקות שאני שומעת כל צהריים מביתה כשהיא חוזרת עם שני ילדיה מהגן. אז,זהו.. מנסה לחיות כל יום ביומו ולראות איך מתקדמים. אני מקווה שהא לאט לאט יחוש גם ביתרונות ושגם אצליח לשנס מותניים ולחדש בזוגיות קצת.. ולבסוף, אם אראה שהוא ממשיך להתנגד מאוד אולי אשקול לדחות את החופש של כולנו בקצת זמן. אשמח לדיעות/ביקורות/הצעות.
תודה לעצמי.

[יהללוך_מלאכים*]

יקירתי
איזה תחושות נפלאות את מתארת " הארה"
אבל אני גם אומרת חכי שנייה לפני שאת מאירה אותו כבר
הוא גם ירצה להשאר בבית, ומי יביא פרנסה הבייתה אם שניכם תהיו מאורים (-;
עכשיו ברצינות - תבדקי מה הוא באמת מרגיש עם זה שאת בבית, האם יש לו בעיה עם זה שהוא המפרנס היחיד? האם הוא מקנא שאת עושה (אלק) מה שבא לך? האם הוא חושב שרמת החיים שלכם תרד בעקבות ההחלטה שלך? איך הוא עם שינויים באופן כללי?
מעבר לשינוי שעשית בחיים המקצועיים שלך, את עוברת תהליך של שינוי שיכול קצת להלחיץ אותו. הוא לא מכיר את אשתו "עקרת בית" "מוארת" "אמא לשניים" וגברים הם ילדים מגודלים שלוקח להם המון זמן להתרגל לשינויים.
תגידי לו שיסתכל לך עמוק בעיניים ויראה את אותה אישה שהוא מכיר שמאחורי הטרלינג יש את הגוף שהוא כל כך מכיר וכל כך אוהב, ומאחורי פנים עייפות וללא איפור יש אישה מאושרת - אותה הוא בטוח אוהב.
ולגבי חינוך בעתיד, לא חייבים לתת שמות והגדרות כל הזמן ,אפשר לדבר על מצבים זמניים "עכשיו אני בבית עם הילדים", "אני בחופשה עם הקטנה אז גם הגדול בבית" ותמיד תדברי באנחנו הם נורא אוהבית את זה : "כשיגע הזמן נחליט ביחד מה הכי נכון בשבילינו ובשביל הילדים". ועוד טיפ אחד קטן כשהוא בבית או מגיע מוקדם תדברי על הכיף של זה בקול רם הוא ירגיש שהוא לוקח חלק בכיופים "איזה כיף עכשיו שאבא בבית," "איך אנחנו שמחים שהגעת הבייתה"
חוץ מזה יקירתי תהני מהמצב, ותנשמי עמוק (לבטן לא לחזה (-; )
תחייכי איליו כשהוא מגיע גם אם היה לך יום קשה, ותאמרי לו בכל הזדמנות כמה את אוהבת אותו על זה שהוא מאפשר לך להיות בבית עם הילדים המדהימים שהוא עשה לך.
עד כאן בולשיט והמלצות, אולי אני אאמץ איזה תאוריה מכל מה שנכתב פה
האיש כרגע צובע את חדר השינה שלנו כי נמאס לי מהצבע שהיה, גם הורדנו את המיטה לרצפה המלאכית כבר זוחלת ויכולה ליפול.
אז אני אלך להגיד לו כמה אני אוהבת אותו (ואחר כך אולי אני אראה איזה סרט טוב)
נשיקות בנתיים

[יהללוך_מלאכים*]

הי אמא
איפה את?
את לא מתקשרת לא כותבת
אני כבר ממש דואגת ואפילו מתגעגעת(-;
באתי לברך אותך על יום הולדת שנה לבלוג המקסים שלך - בדיוק היום
אבל צריך איזה חוק שלפחות פעם בשבוע את באה לבקר פה
אני חושבת כל מיני מחשבות ולא יודעת מה קורה איתכם (הצד הפולני שאין בי)
בכל מקרה מקווה ששלומכם בסדר
כתבתי לך עוד הודעה למעלה
נשיקות

[אני_אמא*]

וואוו... נכנסתי לשניה אחת בלבד.. והנה אני מגלה שיש מי שזכרה שהבלוג שלי בן שנה.. צעיר בימים אבל כמה עברנו, אה?!
תודה לך אהובה יקרה. אני חושבת שזה סמליות יפה שביום האישה הבינ"ל הבלוג שלי גם חוגג יומולדת ורק בזכותך ידעתי וזכרתי. מבטיחה לכתוב מחר יותר. אני ממש עייפה כרגע.
תודה.

[עירית_לוי]

מזל טוב!

[אני_אמא*]

תודה תודה..

טוב, באמת קשה לנהל איתי חברות כזאת כשאני נעלמת לפרקים ארוכים.. אבל תודה על האהבה הוירטואלית.. אני מרגישה אותה בכל רגע, גם כשאני לא כותבת כלום. פשוט לא מגיעה לזה וגם.. לאחרונה לא כ"כ יודעת מה לכתוב..

קצת מבולבלת.. קמתי היום עם צוואר תפוס לחלוטין. אז אני מודיעה מראש שזאת הודעה מתבכיינת קצת הרבה.

נכנסתי למין מירוץ כזה סביב הזנב של עצמי. המטרה האמיתית היתה לגדל ילדים, לא? ואז פתאום נכנסתי ל"עסק" הכביכול חדש שלי והוא מילא לי כל דקה פנויה. כאילו אני עושה הכל כדי שהאמהות תהיה דבר נוסף. כאילו להיות אמא זה לא מספיק. ואני לא אוהבת את זה, אבל נשאבת לזה כל פעם מחדש..

יהללוך מלאכים- קראתי גם קראתי את הודעתך הקודמת. היא עודדה אותי מאוד. איך יצא הצבע בחדר השינה?

אני מנסה לחיות מרגע לרגע או מיום ליום בלי הרבה הגדרות למיניהן. אבל אני כל הזמן מרגישה תלויה.. כפי שצפיתן- העובדה שלא הודעתי עדיין על הארכה ה'נוספת- נוספת'- רק מורטת לי עצבים. מצד אחד, הוכחתי לי ולבן זוגי שביכולתי להרוויח גם אם לא אעבוד בעבודה יוקרתית עם תארים מפוצצים. מצד שני, המטרה שלי היתה ועודנה- להיות אמא. זהו. וכל פעם מחדש אני נשאבת לדברים אחרים.. כאילו בורחת. חשבתי לעצמי- כמה כיף לי עם ילדיי. באמת. ועדיין.. כל הזמן מתלבטת. וכך, היום כשצווארי תפוס, ואני עם שני ילדיי, פתאום הבנתי שלו הייתי שכירה ב"עבודה הנורא חשובה שלי" מן הסתם הייתי מרשה לעצמי לקחת כמה שעות חופש או אפילו דקות חופש.. אבל כאמא.. אין לי כ"כ את הפריבילגיה הזאת.. אז אני עם שניהם והמתוק שלי חומל עליי מאוד וממש משתדל.. ואפילו הקטנה היום תופסת יותר שעות שינה מהרגיל. ועדיין.. זה קשה.

היתה אצלי לא מזמן חברה מהעבודה, שיודעת פחות או יותר על חלק מההתלבטויות. היא אמרה לי שאני חיה בעולם וירטואלי לחלוטין. שאני לא יוצאת מהבית (ואני מוכנה להישבע שאם אני לא יוצאת- זה רק בגלל שטוב לי איתם בו), לא פוגשת מספיק אנשים, חיה בכאילו, ושכל ה"הארה" הזאת תתפוצץ לי בפרצוף. כשהיא גילתה שאני רואה "אופרה וינפרי", היא כמעט התעלפה. הרגשתי שקיבלתי סטירת לחי. אני יודעת שהיא רצתה להיות חברה טובה שמנסה לומר את האמת שלה. מצד שני, היא רווקה בת 40+. אז מה היא יודעת על התאהבות טוטאלית בתינוקת בת 4 חודשים ובילדון שהוא כמעט בן 3.. אני חושבת שהיא ניסתה לרמוז לי שבעצם זה הכל הורמונים ושיום אחד, כשיחזור לי השכל שהתחלק, אגלה שנשארתי בלי הרבה בשביל עצמי. אני מרגישה שלהיות אמא, זה קודם כל בשביל עצמי, ובכל זאת, כנראה שגם אני מפחדת מחרטות.

בעלי הציע שאחזור אחרי אם כל הארכות של חופשת הלידה- שאחזור לתקופה קצרה כדי לוודא שלא אתחרט. לא שללתי את זה לחלוטין, וגם יש עוד קצת זמן עד אז, אבל - אמרתי לו - אז בכלל אשתגע- גם אעבוד בעבודה שצריך לקום אליה מוקדם, ארוץ כמו משוגעת, אעבוד בלחץ כדי להספיק את מה שאחרים יכולים להרשות לעצמם לעשות בהרבה שעות, אסע בטירוף לאסוף שני זאטוטים בשביל להיות איתם 3-4 שעות עד השינה כי גם הם צריכים לקום מוקדם למחרת. לעצמי בטח שלא יהיה לי זמן כי כל הזמן אתעסק ברגשי אשמה. אז הוא הבטיח לקחת על עצמו יומיים. מעבר לעובדה שאת היומיים שלו הוא בסוף יעביר לאמו, אני לא בטוחה (או יותר נכון- אני די בטוחה שלא) שכך אני רוצה לגדל את ילדיי.

אני חושבת שהצלחתי למכור לבעלי (ואולי גם לי..) את כל החופש בכאילו הזה- בכך שאני רוצה הסבה מקצועית. ולכן גם אני כל הזמן במירוץ אחרי "לעשות עוד משהו" ולא, חס וחלילה להיות "רק אמא". כשבעצם אני רוצה רק להיות אמא. זהו. מה שאותה חברה אמרה לי- כמה זמן תרצי להיות רק אמא.. ואני חשבתי- שמבין כל העבודות שאני מכירה- זה בערך המקצוע היחיד שהוא לכל החיים, לא?!

[נועה_בר*]

אני מודיעה מראש שזאת הודעה מתבכיינת קצת.
בדיוק היום אמרתי לחברה כמה טוב שהתלוננתי בפניה, כי היא נתנה לי טיפ מצויין מחייה שהיום מאוד מקל עלי.
היא רווקה בת 40+.
האמת, זו לא ממש נשמעת כמו מישהי שכדאי להתייעץ איתה בנושא אימהות ומשפחה.
כשבעצם אני רוצה רק להיות אמא. זהו. מה שאותה חברה אמרה לי- כמה זמן תרצי להיות רק אמא..
כרגע את רוצה לממש את האימהות שלך, הילדים עוד קטנים וזה מאוד טבעי מה שיהיה אח"כ הוא שוודאי תמשיכי לשאול את עצמך, "האם להיות רק אימא זה מספק אותי או אני רוצה עוד משהו?" וכך גם עם החינוך הביתי... ואולי עם דברים אחרים בחיים. אנחנו חיים בהווה, מי יודע מה יהיה בעוד שנה?
"לעשות עוד משהו.. לא להיות רק אימא" זה לא עניין כלכלי?

<ממהרת, קוראים לי>

[אני_אמא*]

חוזרת לעצמי.. לאט אבל בטוח..
הגב- צוואר התפוסים התבררו כשפעת והיו כל כך תפוסים שממש לא כולתי לקום מהמיטה (זה מוזר להבין ביטוי שגור - מתוך הגוף). ועכשיו חוזרת לעצמי. באמת, כמו שאתן, בחוכמתכן ובאינטואיציה הנכונה שלכן, כל הזמן אומרות לי (ותודה לך נועה בר על התזכורת המרעננת)- לחיות בהווה ולהפסיק לתכנן ולחפש את ה"יעוד" לכל החיים. עדיין אני מתקשה בכך מבחינת החשיבה- כנראה כי מאוד קשה לי להאמין שאם בעוד כמה שנים אחליט לחזור לשוק העבודה- לעולם לא אגיע לתפקיד שהגעתי אליו עכשיו. וזאת ההתלבטות. והיא נובעת מהפחדים שמקננים בי מאז ילדותי (כרגיל מאשימה את אמא שלי.. מה אעשה..)- עם אמא עקרת בית ששנאה את היותה כזאת.
לעת עתה אני כן חיה את הרגע בנוגע לאמהות. כיף לי להיות אמא. כל פעילות שאנו עושים ביחד מהנה אותי ומעשירה את חיי עד אין קץ.

"לעשות עוד משהו.. לא להיות רק אימא" זה לא עניין כלכלי?
נכון, אבל עד עכשיו- זה למעשה לא היה כ"כ ענין כלכלי כי היו דמי הלידה והחופשה היתה בתשלום כך שכל מה שהרווחתי היה אקסטרה- ואני שחשבתי שלעשות כסף בעצמי ישמח אותי מאוד- גיליתי שזה משמח- אבל ממש ממש לא הכל בחיים ושפתאום אין לי בכלל דברים שאני ממש הייתי רוצה לעשות בו (חוץ מלשלם את המשכנתא.. כמובן). וכתוצאה מהתובנה הזאת ובגלל הסחרור שנכנסתי אליו לענין עבודה ולבנות את עצמי וכו'- החלטתי שאת המשך החופשה שלי אעשה באיזי - אני אמא, כמובן, בקצב של אמא, עם השניים שלי. ואחיה על ה"קרדיט" הכלכלי שצברתי קודם..

מה שבעצם אני מגלה- זה שאנ רוצה להיות אמא. כרגע. יש לי עוד זמן עד סוף חופשת הלידה. ולכן, אני נושמת נשימות עמוקות מאוד. לא חושבת על מה יהיה ואיך.. משתדלת לא לתכנן הרבה תכנונים.. ולזרום.. עם החיים. עם הילדים.. המתוקים שלי. האהובים..

טוב המחשבות מתחילות להסתדר והילדים מתחילים להתעורר.. עוד אחזור.

[אני_אמא*]

מאתמול עד היום אני מוצאת את עצמי בוכה הרבה.. קצת מדוכדכת. אני חושבת שאני קצת מתאבלת על עצמי הישנה, הקודמת.. העבודה כנראה הגדירה ומגדירה אותי הרבה יותר ממה שחשבתי.. אז עכשיו אני נפרדת ממי שהייתי ומנסה (בלי הגדרות.. הצעתן ואני מקבלת) להתחדש אל מי שהנני כעת.

בפורים הזה חשתי צורך לקחת את בני למסיבות פורים שונות ומשונות. לא ברור לי בדיוק ממה נבע הצורך- אולי שיהיה לו איפה להתחפש, אולי שיפגוש ילדים אחרים. לא יודעת. מה שחשוב זה- שגיליתי שהגן לא רק שלא חסר לילדי אלא שמה שהוא מקבל אצלי בבית- לא משתווה לשום מסר/הצגה/יחס/ועוד ועוד כעולה על דעתכם, שאפשר לספק לו בתשלום. התאכזבתי לראות בדיאדה (מודיעין) למשל יחס ממש מזלזל כלפי הילדים. מין הסתכלות מגבוה על הילד. עשה רושם שהרצון להפיק רווחים עולה על כל רצן אחר, וחבל שכך. אבל אותי זה לימד שהימצאותו איתי בבית רק מעשירה ומפרה אותו. גם אם הוא טיפה ביישן בחברת ילדים אחרים (ואולי אם היה בגן היה אפילו יותר ביישן, לא אדע..).

והבת היפה שלי.. פתאום כל כך גדלה.. בת 5 חודשים ויום. מי היה מאמין. כמה יופי. כמה שמחה יש בילדה הזאת.

ואלו כמובן הנחמות הגדולת שלי..

מנסה לחיות בהווה.. בלי הגדרות לעתיד. מי אני ומה יהיה. מאוד שונה ממי שהייתי עד לא מזמן- מתכננת הכל לפרטי פרטים.. ופתאום מתחילה לזרום.. אבל כמו שנועה בר אמרה- מי יודע מה יהיה בעוד שנה? מי יודע באמת...

[יהללוך_מלאכים*]

לפעמים זה טוב לבכות זה משחרר
מה אגיד לך אמא יקרה מבינה לליבך ומקווה
שתהיה שלמה עם האני החדש שלך בהקדם.
ובקשר לפורים אנחנו עשינו מסיבת פורים מ ק ס י מ ה
לילדי החינוך הביתי עם הורים אחים שירים הפתעות ועוד..
למה לא תצטרפי אלינו אף אחד לא חייב לדעת שאת זו את
אנחנו גם לא איזשהי קבוצה סגורה עם כללים נוקשיים
סתם אנשים מכל צבעי הקשת שמחפשים את הכי טוב בעיניהם לילדים שלהם
וגם את כזאת (מחפשת הכי טוב)
סליחה אם אני לוחצת עלייך מדי
הכל מכוונות טובות
(-:

[אמא_של_יונתן_וטל*]

שלום...
היום קראתי אותך פעם ראשונה.עוברת דברים מאוד דומים. מאוד מאוד דומים.רק עם פחות החלטות דרמטיות בנתיים...תודה.הרווחתי.לקרוא אותך זה רווח נקי שלי. הגדרה קצת מוזרה נכון? אבל כך אני מרגישה.נתת לי משהו שלא קיבלתי בשום מקום אחר.
אני עוד אחזור אלייך.לצערי צריכה ללכת לעבוד כעת.חייבת.
את מוזמנת לבקר אצלי.
@}

[אני_אמא*]

יהללוך מלאכים- יקירתי, האזור שלכם נראה לי טיפה רחוק, אבל מי יודע אולי אשנס מותניים ואגיע.. באיזה ימים אתם נפגשים בד"כ? בינתיים נהנית לקרוא על ההפנינג שלך.. אולי שם נתראה?! אוהבת מאוד! היי ואל תדאגי אם אני לא כותבת כ"כ, פשוט הבן שלי מצא פטנט חדש- הוא רק קולט שאני מתקרבת למחשב ואומר: "אמא עכשיו לא עובדים במחשב.. יש לנו דברים כיפיים לעשות, נכון?.. מבטיחה להיכנס פעם בשבוע כדי לכתוב מילה או שתיים. תודה לך.

אמא של יונתן וטל- תודה! לפעמים אני לא יודעת אם ההחלטות באמת כל כך דרמטיות, או שזאת אני מלכת הדרמות.. בכל אופן, כל הכבוד שהצלחת לשרוד את הבלוג הזה.. והרבה תודה. אשמח לבקר בדפבית שלך בהמשך.

[אני_אמא*]

עדכונים עדכונים..

אחרי לילה ללא שינה נסעתי עם בתי במנשא להודיע/לבקש הארכת חופשת הלידה לכמעט שנה. הייתי בטוחה שאבכה או לכל הפחות אתרגש מאוד אבל לא.. הייתי מאוד שלווה. אמרתי שאני מרגישה שבשלב זה של חייה, אני לא חושבת שמישהו אחר יכול להיות לה לאם, ושממילא אין לי שום סידור. בתי במנשא פיזרה חיוכים וקריאות ביניים. הבוסית שלי התגלתה כאישה מדהימה לחלוטין. זלגו לה דמעות והיא אמרה שהיא לא יודעת מה היא תעשה.. ושזה מאוד בעייתי מבחינתה כי גם שם אין מי שיחליף אותי כרגע, אבל שאם אין ברירה- אז אין ברירה. ו.. שהיא מאשרת לי את זה. רציתי לחבק אותה על היותה אישה, אמא ובכלל.. מההתרגשות. אבל לא הספקתי כי כבר נכנסו אליה כל מיני חשובים וכו'. היא אמרה שכשנגיע לגשר הארכה הזאת היא תבקש שאעשה 1/4 משרה של עבודה בבית. אבל בהחלט ירדה לי בינתיים אבן מהלב. הרגשתי שאני חייבת כבר לעשות את זה גם בשבילי וגם בשבילה. כל העצבות והפחדים וההצטננויות האלה היו קשורים בכך שטרם הודעתי/ביקשתי.
אני חושבת ששלוות הנפש שלי נבעה מכך שאמרתי לעצמי- אם היא לא מאשרת לי.. אז לא.. אחיה את החיים כפי שתכננתי.. משהיא אישרה קיבלתי עוד 5-7 חודשים של שקט.. גם טוב, לא?

***

בימים האחרונים מוצאת את עצמי חושבת הרבה על אמי. כשהתחלתי ללמוד בבי"ס היא השתגעה מלהיות בבית ואיכשהו לא הצליחה למצוא את דרכה חזרה לשוק העבודה. אני חושבת שזה דבר שמפחיד אותי. אמי התחילה לבוא כסייעת בהתנדבות לבית הספר, ואני זוכרת שכילדה ממש רציתי שהיא תסייע בעבודה אחרת ולא אצלי. וכל הילדים נורא אהבו אותה, ורק אני רציתי שתהיה לה עבודה משלה.. מפחיד אותי שאני מחזיקה את ילדיי כבני ערובה להגשמה העצמית שלי. באיזה שהוא מקום אני יודעת שזה לא נכון אבל הפחד קיים. אני מרגישה שעזיבה סופנית - היא קפיצה אל הלא נודע ואין לי כ"כ תמיכה לכך מסביב (בן זוג, חברים,..) ולכן בינתיים שיטת השלבים הזאת לא רעה עבורי...
כמובן שאפילו אני יודעת שאפשר גם אחרת. לא חייבת להיות כמו אמי, לא? ואכן, חמותי נתנה לי לקרוא איזה טור של נירה רוסו שבו היא מספרת על חייה כקואלה. מצטטת מטור זה כמה קטעים (תודה נירה!): "פרשתי מעבודתי הרווחית והמרשימה (אם נדבר בכנות, שנאתי אותה) והתכנסתי בבית לחמש שנים. היה ברור לי (בגיל 27) שימי התהילה המקצועיים שלי מאחוריי ושאיש לא ייתן לי בגיל 32 הזדמנות נוספת. בדיעבד מתברר שזו היתה ההחלטה הנבונה והשלווה ביותר שעשיתי אי פעם בחיי.".... וגם מה שהיא מתארת שעשתה בזמן הזה כל כך מזכיר לי את תחושת ההארה שלי ואת חיי היום יום אצלנו.. פשוט מדהים כמה מדויק ומהנה: "לרשותי עמד עוד מצרך מותרות עצום, מופז ונוצץ: זמן. היה לי זמן בשפע, סתם זמן. לעשות כלום עם הבנות שלי. הן יכלו לישון בבוקר כמה שרצו .. בצהריים נמנמנו ביחד במיטה הכפולה. טעמנו דברים קטנים, גן חיות, ספריה, הצגה יומית, קניות איטיות אצל הירקן, ביקור אצל סבא- סבתא.. " ; "מתוך העומס הרצוף של חיי אני מתגעגעת לעוני מרצון השלו הזה"; .. "ועוד הודאה חשובה: הפנאי לא הפך אותי לאם השנה. לא רצתי עם בנותיי למוזיאונים, חוגים ולהצגות יותר מאם עובדת (ומוכת מצפון). סתם עשינו שטויות ביחד:צפינו בטלוויזיה ושיחקנו לא מעט בקלפים. אני מניחה שנשים רבות חוטפות קריזה למקרא הדברים: ומה עם מיצוי הפוטנציאל שלך כאדם עובד, תורם ומועיל? ובכן, רבותיי המושבעים, אני תרמתי והועלתי, אם כי גם ללא תגמול כספי. כקואלה מוסמכת גם נהניתי מאוד לחשוב על המרק שאכין למשפחה בצהריים ולבשל אותו בריכוז ובתשומת לב. בעיניי זה היה מיצוי שיא של הפוטנציאל שלי".

[יהללוך_מלאכים*]

מותק
איזה יופי ואיזה הקלה (פרצוף של מישהוא עם הלשון בחוץ)
הדברים בסוף מסתדרים(-:
הקטע שציטטת מקסים ומעודד אפילו אותי
אני בד"כ הולכת ביום שני למפגשים בנצר
ועוד פעם או פעמיים למפגשים בתא או למשחקיות בתא
תמשיכי להתעדכן לגבי ההפנינג
את מאזור 02?

[אני_אמא*]

יקירתי האוהבת, אכן 02.. בד"כ לא מתעצלת לנסוע אבל לתזמן זמנים עם שניים מתגלה כמשימה בלתי אפשרית.. בכלל אחד הדברים שלמדתי כאמא במשרה מלאה זה להוריד קצב, לא לנסות לעמוד במשימות בלתי אפשריות.. נראה לי לפעמים שלשוק העבודה יש הרבה מה ללמוד מאמהות במשרה מלאה.
אוהבת!

[אני_אמא*]

בדרך לאידיליה

"יש לי מידה טובה למדי
ניתן לקרוא לה שלוותי הפנימית
ככל שהימים יהיו רעים יותר
כך תרבה שלוותי

לפני שנים כשריחף האיום
של סכנת הדברים הנעשים היום
לקחתי חלק בכל
התווכחתי ומחיתי

אספתי חתימות
יותר מזה: גם אני חתמתי
ובשל הריגוש שנתי נדדה בלילות

אך מאז שהמצב הורע
אני נעזר
בהומור, מתאים לי

אני שומע על פצצות רחוקות
על חוקים רעים הבאים עלינו
ואני שמח בחלקי ומאזין למוסיקה

ככל שהימים יקדירו
כך שמחותיי יגברו
מריבת המעצמות אינה נוגעת לי

כך אני שומר על שלומי
אינני מזיק לאיש
ובכך אני מוצא שלווה
שהיא זכותו של כל אחד

כשתהיה איתי השלווה שלמה
וחיוך שקט שאינו פוגע באיש
שיפלו להן הפצצות
אני לביתי עשיתי"
(אריך פריד; תירגם מגרמנית אשר רייך; פורסם בהארץ)

[יפעת_ו*]

שלום לאמא לשני ילדים
קראתי היום את הבלוג שלך בשקיקה.
הרבה דברים שכתבת דיברו אלי, בעיקר בנושא של האם היותי עובדת מחוץ לבית מגדירה אותי? האם זו ההגדרה שאני רוצה? ומצד שני כל האינטואיציות הנשיות המבורכות הבאות עלינו לטובה.
בכל מקרה, התמכרתי.

אבל צריך איזה חוק שלפחות פעם בשבוע את באה לבקר פה
מצטרפת לבקשת יהללוך מלאכית

[אני_אמא*]

שלום יפעת יקירה. אהבתי את הכינוי אמא לשני ילדים. תודה שקראת. מבטיחה להשתדל להיכנס אחת לשבוע... אהבתי גם את הכינוי ליהללוך- "מלאכית".. אכן.. יהללוך מלאכים יקירתי רציתי להגיע להפנינג אבל כמובן שעד שחזרתי לבדוק ולקרוא השתנה המועד ופספסתי..

בימים אלה הייתי צריכה להכין איזה עבודה קטנה למקום העבודה שלי (משלמת בתשלומים קטנים על הארכת החופשה.. אבל זה שווה לי כרגע) וגיליתי שאני לא נהנית מזה בשקיקה, אבל שגם לא סובלת במיוחד. ולפתע הבנתי משהו.. רוב האנשים באיזה שהוא מקום (או בעולם שאני חייתי בו בכל אופן) חיים במקום הזה- שלא לא ללכת אחרי התשוקה האמיתית שלהם (אותה אולי הם יעשו בפנסיה אם פתאום יהיה להם זמן), לא לסבול יותר מדי, לחכות לסופי שבוע ולחופשות מיוחדות כדי באמת ליהנות. ומה שכאן, באתר הזה, ובמיוחד כמה נשים מדהימות שכתבו לי, כל כך ברור לכם- שלחיות- זה עכשיו. אולי לא יהיה אחר כך. אולי אם לא נחיה עכשיו- נשכח איך חיים באמת. וזה מצחיק: כי פעם, כל הזמן חלמתי בהקיץ על חופשות בהרים/בטבע/בים/בחו"ל. ועכשיו.. כמה טוב להיות בבית. כמה טוב לא לעשות כלום. לנשום. עמוק. הרבה ולשים לב שנושמים.. סתם חיה לי את החיים. נהנית מפרח חדש שצמח בגינה. נדהמת כל פעם מחדש מהשמש המדהימה הזאת שזורחת כל היום. תמיד קיטרתי שהדירה שלנו בכיוונים צפוניים משהו כך שקרני השמש לא מספיק חודרות אליה. ועכשיו גיליתי שזאת אני שפשוט אפעם לא היתה בבית בשעות הנכונות..

מההגדרות כבר מתחילה להיגמל.. להיות "רק אמא" זה תואר נפלא בעיניי. בעלי אומר לי- את מטאור בקריירה שלך. אמרתי לו- כן.. אבל אין לי זמן לחיות. זה לא מה שמהנה אותי להיות מטאור- לאן הוא יוביל אותי המעוף הזה.. להיות אמא. עכשיו, כמו שכמה בנות אמרו לי כאן בצדק, זה מה שנכון וכיף לי. אומנם, עדיין מתקשה עם ה"לא לתכנן" (מה יהיה איתי כשאהיה גדולה?! האם אהיה כמו אמי? האם אדע להיות וליהנות..). משתדלת שלא לתכנן ולא לחשוב. אבל שוב הזמן מתחיל לאזול. שוב בעלי מחפש גנים ומטפלות. שוב אני נדהמת מה'רמה הנמוכה' של המטפלות (כאילו כל מי שאין לה כמעט שום דבר אחר לעשות הופכת למטפלת וזה בסדר). ושוב אני נדהמת מהיחס של החברה. לאמהות לא עובדות. לאמהות ש"רק" מגדלות את ילדיהן. חברותיי ברובן סבורות שהתחלקתי על השכל ושזה יעבור עוד מעט כשהורמוני ההתאהבות של הלידה יחלפו. חברה אמרה לי לא אכפת לך מהעולם, מהחברה, מהתקדמותן של נשים. אבל, אמרתי לה, אני תורמת: בעצם היותי הכי טובה שאוכל להיות, בעצם היותי מי שמגדלת את ילדיי שיגדלו להיות אנשים איכותיים ויעשירו את החברה. התרומה שלי לחברה לא צריכה להיות חיצונית, אמרתי לה. התרומה היא פנימית. עצם היותי בן אדם מאושר יחסית- יוצר חברה טובה יותר לכולם, לא? חברותיי אומרות לי שאתקשה ושכבר אני מתקשה להתמנגל בחברה, להתערבב בחזרה בחברת המבוגרים, העושים, העובדים. אולי כן.. אולי לא. אני לא חושבת שאני מסתתרת בבית. פשוט

טוב לי כך. טוב גם לילדיי. שגדלים לאט לאט. סוף סוף אני רואה כל ניע וזיע שבתי מחדשת. זה כיף. בני גדל להיות בשלן אמיתי.. אנחנו מבשלים ואופים המון ונהנים כל כך. אתמול למשל בישלנו שעות על גבי שעות ונהנינו כל כך. בערב כשבן זוגי הגיע, הוא שאל: "איך היה היום שלכם?" והיה לו מבט קצת מוזר. ענינו שהיה מעולה. הוא פקח עיניים גדולות והסביר את מבטו התמה- "השארת את הילד בבגדי הלילה שלו"... הוא היה בטוח שעבר יום קשה על כוחותינו. ואנחנו, מרוב התלהבות אפילו לא שמנו לב. היום כל כך זורם.. והיה גשום ממש כך שלא יצאנו.. אז לפעמים כולנו נשארים בפיג'מות. לפעמים דווקא העובדה שכולם מסביבי רואים בתקופה הזו כשנת חופש בלבד, שבסופה אחזור לעבודה, מאפשרת לי לעשות מה שארצה ואיך שארצה..

הילדים רעבים.. מבטיחה לחזור בקרוב.

[אני_אמא*]

טוב בדיוק אתמול אחרי שכתבתי, גיליתי שבעבודה שלי חישקו אותי לחזור.. האמת, זה לא נעשה מרוע לב. להיפך. זה לכאורה מיטיב עם תנאיי וכו'. אבל זה גם מחשק אותי לחזור. נכון, אומנם יש לי עוד חצי שנה עד שזה יקרה, כך שאל דאגה כאן- יש לכן עוד חצי שנה של ביכיונים ודרמות מצידי. ואכן, לקחתי את זה מאוד קשה (אולי באמת חברותיי צודקות והורמוני הלידה ממשיכים להשפיע..). מי שהתקשרה במקרה לספר על זה לא יודעת מכלום והיתה די בהלם מהתגובה שלי ואמרה: תשמעי את צריכה לשמוח.. אני הייתי שמחה להיות בבית דווקא.. בזכות הבהלה שלי לפחות הבנתי שאני לא רוצה לחזור לשם לא בגלל שאני לא מתה על המקום אלא כי באמת באמת אני רוצה להיות רק אמא. הייתי צריכה את השוק הזה כדי לקבל אישור שהפחדים שלי לא מבוססים. אני באמת רוצה בכך.

ובין לבין.. רואים גנים. ראינו דווקא אחד לא רע לבני. כשחזרנו ראיתי שהוא קצת מוטרד (חושב, מדבר לעצמו, עושה ספירת מלאי של הגנים שראינו). ואז הוא נעמד מולי יציב, ואמר לי "אמא, אני ואחה שלי (קרי: אחותי בעברית של גדולים) לא נלך לשום גן, בסדר?!". אז הסברתי שאולי אחזור לעבודה ושייתכן שהם יילכו קצת לגן וכו'. אז הוא אמר לי- "אם תלכי לעבודה, נבוא איתך, לא?".. וואלה.. זה בדיוק החינוך הביתי, לא?

[יפעת_ו*]

"אם תלכי לעבודה, נבוא איתך, לא?"..

[מרים_פ*]

קראתי עכשיו את הבלוג לראשונה, ועלו בי חיוכים ומבטים נפעמים.

[יהללוך_מלאכים*]

היי מותק
מה שלומכם?
אנחנו בסדר
המלאכית שלי גדלה לה מיום ליום וכל מה שהיא הפנימה
יוצא לאור עכשיו <מדהים>
היו לי כל מיני עניינים לאחרונה עם אנרגיות שליליות
לא הבינו את כוונותיי ונוצר בילבול וחוסר נעימות
נו שיהיה <מתנגן לי בראש שיר של אלוויס קוסטלו שבתרגום חופשי אומר:
אני רק נשמה עם כוונות טובות, בבקשה אלוהים שרק יבינו אותי נכון >
חוץ מזה ניקיונות לפסח
לבית לגוף ולנשמה
ההפנינג היה נחמד הגיעו המון בנות חדשות
נשארתי עדיין עם המון בגדים < הרוב היה קטן מבחינת המידות < בגדי המסיבות שלי ז"ל>
זהו יקירתי
מקווה ששלומכם בטוב
ואולי נפגש יום אחד
@} @} @}

[אני_אמא*]

יהללוך מלאכים- כמה טוב לשמוע ממך. ראיתי את הדף המתחדש אצלך אז הבנתי שהיו דברים בגו.. מילא.. הבנתי שההפנינג היה מאוד נחמד. אני מאמינה שניפגש ועוד איך.. רק ענין של תיאום, לא? כוונות טובות כבר יש. מאחלת לך התחדשות נעימה ומהנה וחג מאושר ושמח!

מרים- תודה לך..

ואני.. יש אצלי עכשיו שקט. הרבה שקט. וזה נעים. ירד רוגע על כוחותינו. הבובה ישנה. הקטן עם אחותי בגן שעשועים. ואחרי שאני מבשלת כל השבוע ביום שישי זה תורו של בן זוגי. ופתאום יש לי זמן לעצמי.. וואוו.. בטח ככה מרגישים כשיוצאים לפנסיה.. מצחיק.

[נועה_בר*]

תמיד קיטרתי שהדירה שלנו בכיוונים צפוניים משהו כך שקרני השמש לא מספיק חודרות אליה. ועכשיו גיליתי שזאת אני שפשוט אפעם לא היתה בבית בשעות הנכונות..

את נפלאה ! כמה חוכמה וכמה השראה!
תודה @}
וחג שמח.