בזכות השיבה הביתה

[שחקנית_קולנוע*]

בחיל וברעדה אני רוצה להתחיל לכתוב, לתכנן וגם לעשות את הצעד המתבקש, לחזור הביתה מגן הילדים. לחזור הביתה ולא ללכת יותר לגן.
בינתיים אני כותבת בכינוי חדש, מכל מיני סיבות אישיות. כבר לא מתחברת כל-כך לכינוי הרגיל שלי, וזה חלק מהעניין של החזרה הביתה...משהו בביטחון האימהי שלי התערער, אולי זו אחת הדרכים להחזיר גם אותו אלי...הביתה.
רציתי לקרוא לבלוג "זכות השיבה", אבל זה נשמע קיצוני מידי.
למה שחקנית קולנוע? ? כי לפעמים אנשים מסתכלים עלי ברחוב, ואני יודעת שאני בסדר גמור, אז כנראה שהם עושים את זה כי אני יפה מאד, או מוכרת להם מאיזשהו מקום.

[שחקנית_קולנוע*]

דף בלוג דף תמיכה

[שחקנית_קולנוע*]

הבן שלי, לצורך הדיון נקרא לו "בראד", הולך לגן טרום חובה. פעם חשבתי שגן ילדים זה לא נורא. לעומת בית-ספר, שנראה לי מקום לא-טוב לילדים לשהות בו, שלא לומר להתחנך או ללמוד. אחר-כך, כשבראד נולד וגדל קצת, גם גן ילדים נראה לי לא מתאים לילדים, ובאמת הוא היה בבית עד גיל שנתיים וחצי.
ואז עברנו לגור בארץ אחרת, ולא הכרנו אף אחד, והיה לי מאד קשה, אז מצאנו גן פצפון קטנטן, בעצם "משפחתון" של 5-10 ילדים (תלוי באיזו יום סופרים) ושלחנו אותו לשם. הגן היה לנו בייביסיטר איכותי לשלוש שעות כמה ימים בשבוע. זה לא היה נורא.

[שחקנית_קולנוע*]

לא יודעת מאיפה להתחיל לדבר על זה. לא חייבת ממש ממהתחלה, נכון?

אז ככה, אני לא רוצה גן. אני לא רוצה את הגן. גם הבעל שלי לא רוצה גן, אבל מפחד שהכל יפול עלי. וכמובן שבראד לא רוצה גן. אני חושבת שכל ילד שישאלו אותו: אתה מעדיף ללכת לגן היום או להישאר בבית/עם אמא?" יגיד שהוא מעדיף להיות עם אמא.
אני זוכרת את עצמי נהנת בגן, ועם זאת לא מבינה למב אני צריכה ללכת לשם בכלל, כשבבית, גם בלי תשומת הלב של אמא הרבה יותר כיף, נעים, נוח. אבל הייתי ילדה צייתנית נורא, אף פעם לא אמרתי את זה. אולי ילדים לא מדברים על זה.

---

יש ימים שהילד שלי אומר "אני לא רוצה ללכת לגן". אז ברך כלל באותו היום הוא לא הולך. הגננת התרגלה. היא מעדיפה שלא נבוא כי לקחתנו יום חופשה, במקום שלא נבוא בגלל מחלה. יש יום אחד שבו אני כן רוצה שהוא ילך לגן, כי זה נוח לי . וזה ביום שבו אני עובדת מהבית.

[רסיסים_של_אור*]

(מקשיבה)

[שחקנית_קולנוע*]

דקה לשמונה. הילד בפיג'מה, אבל זה ישתנה, כי אצלנו אוכלים ארוחת בוקר עם בגדי היום ולא עם בגדי הלילה . חוק כזה שנועד להבטיח את זה שננוע קדימה ולא נימרח כל היום בין המטבח לסלון, בלי לצאת מהבית. גם מתאים לרוח הפליליידי, שהיא הלהיט הנוכחי בבית. לתינוק יש לפעמים הנחות...

בקיצור, דקה לשמונה, הילד בפיג'מה, בבית, משחק. היום לא הולכים לגן. איזה כיף. תהיה גם בייביסיטר באמת איכותית לשניהם לשעתיים, ויש לנו היום שעת סיפור בספריה (אני רוצה לפתוח כרטיס לתינוק, לאור התיקון לחוק הספריות), ופגישה עם קרובי משפחה נחמדים. אני יודעת שיהיה יום נחמד מאד. אפילו השמש יוצאת.

רסיסים- תודה על ההקשבה.

[שחקנית_קולנוע*]

איך זה אצלכם?

אני מרגישה שאנחנו צריכים פעילויות מתוכננות לכל יום. לא לכל היום, אבל שנדע שהיום עושים XY ומחר AB. אחרת הימים נמרחים לנו אחד לתוך שני, וההרגשה לא טובה.

[טלי_מא*]

מקשיבה

אני רוצה לפתוח כרטיס לתינוק, לאור התיקון לחוק הספריות
מה זה אומר?
למה לפתוח כרטיס לתינוק?

[אביטל_צ*]

גם אני מקשיבה @}

איך זה אצלכם?
בתקופה שבה היא הייתה בבית, השתדלתי לתכנן תוכניות לכל יום
אפילו לוח זמנים שבועי (שכמובן גמיש ונתון לשינויים)

הצעה - אולי לקבוע ימים מסויימים בשבוע שבהם נשארים בבית.
אפשרי ? מתאים ?

[שחקנית_קולנוע*]

_הצעה - אולי לקבוע ימים מסויימים בשבוע שבהם נשארים בבית.
אפשרי ? מתאים ?_

מאד מתאים. אני חושבת לעשות את המעבר מאד בהדרגה. חשבתי להתחיל להשאיר בבית בימים שבהם יש מפגשי חינוך ביתי.

[רסיסים_של_אור*]

יש לי רק שתי דקות אז מגיבה רק על הספריה ועל השאר אמצא זמן אחר כך...
אנחנו רשמנו את הקטן כשהיה בן כמה ימים כדי שנוכל להגדיל את כמות הספרים שמשאילים. עכשיו אנחנו יכולים להשאיל 10 ספרים במקום 8 (המנוי הוא משפחתי וכמות הספרים לפי כמות בני המשפחה...) האמת שרק לאחרונה (בן שנתיים) התחלנו לנצל את המנוי שלו גם בשבילו

[רסיסים_של_אור*]

איך זה אצלכם?

אנחנו כבר שנה רביעית בחינוך ביתי.
אני מרגישה שהתהליך שעברתי נע מהסתכלות על הילדים והתעסקות בהם ליות רויותר הסתכלות על עצמי והתעסקות בעצמי.
מרגיש לי שמבחינת הילדים, השיבה הביתה הרבה יותר טבעית מאשר לנו. אנחנו הרי עברנו את כל הדרך, את כל המסלול של המסגרות ולנו הרבה יותר קשה לצאת מזה. זה משהו מאד עמוק ולא מובן מאליו.
אז בהתחלה הייתי עסוקה בהם, במה הם עושים, במה הם יעשו כל היום וכו' וכו'. לאט לאט נחשפתי לחופש הגדול שיש בלקום כל בוקר ולחיות את אותו יום. לפעמים נעים לדעת שיש תוכניות למהלך השבוע אבל גיליתי שגם נעים לגמרי לפעמים פשוט לזרום עם היומיום שלנו.
אז ביום מסויים יש חוג אחרי צהריים, וזה מבחינתי כבר "פעילות" לכל היום.
מצד שני, אני מתארת מצב שבו מראש היו לי שני בנים קרובים מאד בגיל וממלאים את הזמן שלהם בהרבה יחד. ועכשיו כבר יש להם תודה לאל שותף שלישי וזה גם מעשיר את היומיום שלנו.

מה שאינ מנסה להגיד הוא שלאט לאט, אם תמשיכי בדרך הזו, תגלי שאתם סוללים לעצמכם את הנתיב. אין דרך סלולה כי אלה החיים שלכם ולכן גם הדרך הייחודית שלכם.
לפעמים זה נורא מפחיד ורוצים לרוץ חזרה לחיק המסגרת הבטוחה והיציבה, לפעמים זה מרגיש כמו לגעת בשמיים והרבה פעמים זה איפושהוא באמצע, הופך לשגרה עם קצת עליות קצת ירידות והרבה חיים

[שחקנית_קולנוע*]

תודה רסיסים של אור. אני חושבת על מה שכתבת. מנסה לדמיין את זה. הולכת לישון כי כבר מאוחר.

[שחקנית_קולנוע*]

נכון זה לא נורמלי שילד יבכה בבוקר כי הוא לא רוצה ללכת לגן?
נכון שזה לא תמיד משנה מה "התירוץ" שלו?

אני שומעת בראש קולות (של ההורים שלי, מתי אני אפתח דף כדי ללמד שלהעביר ביקורתעל הורים זה לא אסון כלל-עולמי?!), שאומרים לי :

• "כן, אם תוותרי לו כשהוא בוכה, אז מה הוא ילמד?"
• או "הוא צריך ללמוד להתמודד"
• או "את צריכה חופש"
• או "הוא צריך חברה" (בסגול, כמובן, חברה=girlfriend דוקא יש לו)
• או דוקא הילד הזה, שלומד דרך חיקוי של ילדים אחרים, כל-כך צריך גן" וגם "תראי כמה הוא למד בגן ואיך הוא התפתח בחודשים האחרונים".

חשבתי שאני כבר וידעת לענות על כל זה. לא לגמרי מסתבר. והנקודה האחרונה הכי בעייתי, כי אני יודעת שיש בה גם גרעין חזק של אמת. אבל האם באמת צריך גן ילדים כמו שאנחנו מכירים אותו?
אני כל-כך לא יודעת. אני כבר כלכך מבולבלת.

[טלי_מא*]

כי אני יודעת שיש בה גם גרעין חזק של אמת
מה גרעין האמת מבחינתך?

[שחקנית_קולנוע*]

דוקא הילד הזה, שלומד דרך חיקוי של ילדים אחרים, כל-כך צריך גן" וגם "תראי כמה הוא למד בגן ואיך הוא התפתח בחודשים האחרונים".

מה גרעין האמת מבחינתך?

מנסה לענות לך ולעצמי:
אמת שהילד שלי אוהב מאד חברת ילדים
אמת שהילד שלי נהנה להיות מוקף ילדים, אבל מבחינתו מספיק ארבעה-חמישה. לא חייבים עשרים וחמישה.
אמת שהילד של מסתדר יופי במסגרת עם כללים ותחת הגחה של גננת, בלי לחפש אותי (האמא) כל הזמן.
אמת שהילד הילד שלי לומד הרבה מאד כישורים חברתיים מצפייה ותרגול תוך כדי עם ילדים אחרים.
אמת שהילד נהיה עצמאי יותר מאז שהוא בגן, מבחינת פתרון בעיות ויוזמה.
אמת שהשפה שלו השתפרה מאד וגם יכולות השיחה ויצירת קשר עם ילדים אחרים.

אבל,
אפשר גם לומר שיש קשר (קורלציה) בין התקופה שהוא בגן, לבין כל הדברים הטובים שאמרתי, אבל גם אפשר לטעון שזו התפתחות טבעית שהיתה קורית ממילא. לא יודעת. מובן שכל צד יקח את מה שמתאים לו. אני חושבת שהגן כן תרם לו הרבה. אני לא בטוחה שהגן לא הזיק לו בכלל, מהצד השני בתחומים אחרים.

תהיות שלי: אם היה גן שהיו בו עשרה ילדים, זה היה יותר טוב? ואם היה פחות שעות בגן, זה היה יותר טוב? ואם בעצם יהיו לו שלושה מפגשי חינוך ביתי בשבוע עם ילדים קבועים, אז זה מה שטוב?

שוב ושוב אני חוזרת על מילים כמו "לא יודעת", "מבולבלת". פעם לא הייתי ככה. פעם היה לי בטחון-אימהי (בדרך ההורית שלי). מתי הפכתי לעלה נידף?

[סמדר_נ*]

קודם כל, בטח שאת יפה!
פעם היה לי בטחון-אימהי (בדרך ההורית שלי). מתי הפכתי לעלה נידף?
לי יש ביטחון של 1000 אחוז בדרך ההורית שלך, ואני בטוחה שכל בחירה שתעשי תיעשה כי היא נכונה לך, לו ולכם באופן כללי.
אבל מאחר שאני מודעת לזה שעם הבטחון שלי לא קונים במכולת, אני שואלת -- האם נראה לך שההתערערות קשורה דווקא להליכה לגן, או פשוט לזה שהוא כבר ילד גדול יותר, צרכיו מורכבים יותר והתשובות פשוטות פחות?
ועם זה שהן פשוטות פחות, אני מסכימה ש זה לא נורמלי שילד יבכה בבוקר כי הוא לא רוצה ללכת לגן. בעיקר לא כשמאפשרים לו להישאר כמעט כרצונו. אגב, בלי קשר למה שתחליטו בסוף (למה בסוף, בעצם? הרי הכל הפיך), זה לא בלתי סביר שדווקא ילד עם צרכים כשל בנך -- קבוצה של 25 ילדים ל 4-5 שעות ביום היא מעמסה כבדה, גם אם הוא "לומד" ו"מתקדם" מזה.
>אמרתי לילדון הסמוך שאני כותבת לך תגובה. הוא בתגובה רצה לדבר איתך בסקייפ<

[שחקנית קולנוע*]

אמרתי לילדון הסמוך שאני כותבת לך תגובה. הוא בתגובה רצה לדבר איתך בסקייפ

איזה מותק. אני רצה עכשיו לגן של הילד שלי. כן, עכשיו. ברצינות. הכל בסדר (סוג של מרגיעון). אספר יותר אח"כ.
כשמתחילים לבקש תשובות, הן גם מגיעות מסתבר...

[אביטל_צ*]

תהיות שלי: אם היה גן שהיו בו עשרה ילדים, זה היה יותר טוב? ואם היה פחות שעות בגן, זה היה יותר טוב? ואם בעצם יהיו לו שלושה מפגשי חינוך ביתי בשבוע עם ילדים קבועים, אז זה מה שטוב?

בעיניי חסרה איזו מילה בסוף השאלה - אז זה מה שטוב לנו ?
אם התשובה היא כן, אז אולי בכלל אין שאלה של מה טוב.
השאלה היא מה טוב לכם.
וזו יכולה להיות תשובה מצויינת לחלק מהשאלות ששואלים אותך - "כי ככה טוב לנו"

פעם היה לי בטחון-אימהי (בדרך ההורית שלי). מתי הפכתי לעלה נידף?
תחשבי לאחור, מתי באמת ?
יש איזו נקודה מסויימת ?
או שזה תוצאה של תהליך ?

[רסיסים_של_אור*]

_השאלה היא מה טוב לכם.
וזו יכולה להיות תשובה מצויינת לחלק מהשאלות ששואלים אותך - "כי ככה טוב לנו"_
מאד מאד מתחברת.

ולגבי תחושת העלה הנידף - הייתי שם כמה חודשים ואולי אפילו כמה שנים מאז שהוצאנו את הבנים. התחושה הזאת שזה הכל עליי, הכל תלוי בי (שהיא אשלייתית כמובן...) ומה אני מעוללת להם ועוד ועוד ועוד (והמחשבות על מה שהם אולי מפסידים וכל הנשמות הטובות שטרחו להעיר לי כמה לא בריא להם להיות רק איתי כל הזמן וכו' וכו' וכו').
בגלל זה כתבתי לך שהרבה מהתהליך הוא תהליך אישי פנימי שלנו שבכלל לא קשור לילדים (אם אדייק אומר שבזכות הילדים אני עוברת את התהליך מהדהים והמצמיח הזה).
מישהו בכלל יודע מה עושה למישהו אחר טוב ? האם אנחנו מופקדים על אושרו של מישהו אחר כשאנחנו בקושי מצליחים לזהות מה יעשה אותנו מאושרים ??
ובכלל, הניסיון לעשות משהו בהווה כדי להשפיע או להכריע לגבי העתיד יש בו מין היומרנות והוא עשוי מאד מאד לאמלל אותנו. החיים הם מה שיש לנו עכשיו ומה שאנחנו עושים מהם כרגע. לכי צעד צעד, תמיד אפשר להכניס ילד למסגרת לא ?
אולי באמת תגלי שלך זה פחות נכון ?? שום דבר כאן לא סופי, לא בלתי הפיך. תנשמי אויר ותזכירי לעצמך כמה נפלאה את מעצם היותך בת אדם, ברואה בצלם, את לא חייבת להוכיח מעבר לזה שומדבר

[טלי_מא*]

<לרסיסים ולאביטל יש הרבה יותר ניסיון ממני>

[רסיסים_של_אור*]

ועוד משהו קטנצ'יק - זה לא בגלל שהגן הוא רע, זה בגלל שאתם רוצים להיות בבית. זה משנה לפעמים את ההסתכלות שלנו על הדברים ונותן קצת יותר מרחב נשימה

[בבולה*]

גם הבעל שלי לא רוצה גן, אבל מפחד שהכל יפול עלי
אז מזמינים בייביסיטר איכותית שתהיה איתך.
יתרונות: אפשר להשגיח, את זמינה, בראד נשאר בבית (איפה שהוא מעדיף).
חסרונות: כסף(למרות שבהסתכלות כוללת זה יוצא יותר זול מהגן שגם עולה כסף), לפעמים זמן עד שמוצאים מישהי שמתאימה כמו כפפה ליד, תיאום לוח זמנים ביניכם.

אני מרגישה שאנחנו צריכים פעילויות מתוכננות לכל יום
החצי השני הציע להכין יומן שבועי שבו יהיה ציור של הפעילות המתוכננת לאותו יום.
זה לא חקוק באבן, גמיש וניתן לשינויים אבל כך את ובראד יכולים לצפות ליום הבא ולפעילות שהוא יביא.

נכון זה לא נורמלי שילד יבכה בבוקר כי הוא לא רוצה ללכת לגן?
אין פה נורמלי או לא. אני מדמה את זה לריקוד, חלק אוהב טנגו, חלק דיסקו וחלק בכלל לא יודע/אוהב לרקוד.
יש הורים שמבחינתם ילד בוכה (ולא משנה הסיבה) זה בסדר, ולפיכך ילד בוכה בגלל ששולחים אותו לגן זה לא משהו שמצריך התייחסות מעבר. זה המחול שלהם עם הפרטנרים (הילדים) שלהם.

[שחקנית_קולנוע*]

תודה רבה לכל המקשיבות והמגיבות. כבר יש כאן רעיונות מצונים, שפורטים את התהליך שלנו לצעדים שנראים יותר קלים ובהישג יד (או רגל ).

אנחנו לא בבית בסוף השבוע, אז אין לי אפשרות להגיב באריכות. מקוה שיותר מאוחר.

[עפרה_שחר*]

חוזרות הביתה. לא בטוחה בנוגע לחלק מהגורמים, גאה באחרים. מקנאה במי שיש לה פרטנר תומך בעינין הזה- כי הולך להיות לא פשוט- אבל מתגשם חלומי וזה קורה: עוברות לבית שהיה של אמא שלי ברעננה ומחפשות עוד 3 ילדים סקרניים לבלות איתנו ימים טובים.

[שחקנית_קולנוע*]

אז מה היה לנו...
אני רצה עכשיו לגן של הילד שלי.

בבוקר (של השבוע של שעבר) מתקשרת הסיעת לשאול אם אני יכולה לבוא להחליף אותה לשעה. מובן שבאתי. הייתי סיעת לשעה וחצי. מעניין שאת מה שראיתי וחוויתי (ממש ילדותי השניה ) אפשר לספר מכל מיני נקודות מבט ובכל מיני נימות. הרגשתי שקיבלתי מתנה - לראות איך הילד שלי בגן.
מסקנות: זה לא רע כמו שחשבתי. זה גם לא טוב.
וזה הענין שאני עוסקת בו כל הזמן - למה להסתפק ב זה לא רע כמו שחשבתי . אנחנו צריכים לשאוף לטוב. חוץ מזה, היה ברור לי שזמן הגן הזה הוא ממש בזבוז זמן. זה מאד חבל.

בשבת אצל ההורים ניסיתי להכין את השטח. האמת היא שלא תיכננתי לדבר על זה, אבל הנושא כל-כך בוער בי, שזה פשוט יצא. אין הבנה. ההורים שלי משותקים מהרעיון.
כיון שכבר הייתי די עמוק בפנים, ניסיתי גישה חדשה. תיארתי לאבא שלי איך זה היה להיות ילדה להורים שעושים דברים באופן שונה מכולם בשנות השבעים (למשל - לא מחסנים, ומלמדים את הבת שלהם לומר לאחות ביה"ס "ההורים שלי לא מרשים לתת לי חיסון", למקרה שיהיה איזה ניסיון למחטף; למשל לא אוכלים מוצרי חלב). אז ראיתי איזה זיק של הבנה אצל אבא שלי. נפתח איזה סדק. אבל הרגשתי שאני צריכה שרירים של שמשון, כדי להמשיך משם, אז פשוט עזבנו את הנושא.
אלו הילדים שלי. תפקיד הסבא והסבתא לאהוב ולפנק אותם, לא משנה היכן הם לומדים.

עד כאן השבוע שעבר

---

התחיל שבוע חדש. ביום ראשון לא היה גן כי נשארנו אצל סבא וסבתא. היום, יום שני יש גן.
עולה לי מרגיעון: לפעמים הדרך לנצח היא להכנע.
אני חושבת - יאללה, נשאר בגן, רשומים, כלומר... נבוא כשבא לנו (לחגוג יום הולדת בעוד שבועיים, למסיבת פורים, לקונצרט ביום רביעי וכדו'). לא נבוא כשלא "בא לנו". רק שאני מרגישה צורך להבין מתי זה "לא בא לנו".
אולי אני קטנונית מידי?!

---

לאביטל,
_תחשבי לאחור, מתי באמת ?
יש איזו נקודה מסויימת ?
או שזה תוצאה של תהליך ?_

אני מעדיפה לדחות קצת את התשובה על זה. די ברור לי מתי זה קרה.

רסיסים של אור,
דברייך נתנו לי זוית הסתכלות חדשה על חוסר הביטחון. תודה. אולי אני סתם נושאת רגשות אשמה שהם לא במקום.

בבולה,
לגבי בייביסיטר - יש לנו ואין בעיה להגדיל את המינון. בכסף של הגן (אם כי כנראה לא נוותר עליו כרגע) יש הרבה שעות בייביסיטר איכותית. החיסרון מבחינתי הוא שבייביסיטר היא לא תחליף לחברת ילדים. היא פסק זמן לאמא.


החצי השני הציע להכין יומן שבועי שבו יהיה ציור של הפעילות המתוכננת לאותו יום.
גם אני רוצה להכין כזה. עובדת על זה.

סמדר טלימא,
תודה על החיזוקים וההקשבה.

עפרה שחר,

המון הצלחה.

[אביטל_צ*]

רק שאני מרגישה צורך להבין מתי זה "לא בא לנו".
צורך להבין מתי ?
אני חושבת שאת יודעת היטב מתי לא בא לכם.
ובייחוד את יודעת מתי לא בא לו. לבן שלך.
הוא לא מנתח ונובר בעצמו (כמונו המבוגרים, איזה הרגל נוראי ), הוא פשוט אומר.

איך שאני קוראת את הדברים, ממה שאת כותבת עולה שיש בך צורך להבין למה לא בא לכם.
ומה במקום זה יעשה כן לכם טוב.

אולי אני קטנונית מידי?!

לא בעיניי.
ואם להשתמש במילים שלך:
ואת לא מוכנה להסתפק ב זה לא רע כמו שחשבתי_ בזמן ש _ברור לי שזמן הגן הזה הוא ממש בזבוז זמן
את רוצה את הכי טוב שאפשר לתת לבן שלך. זו השאיפה שלך.

בעיניי, קצת קטנוני בסיטואציה הזו היה אם הבן שלך היה הולך לגן בשמחה בכל בוקר, ואת היית עדיין עמוק בתוך הדילמה.

ואני אוהבת את נבוא כשבא לנו.
נשמע לי אחלה והכי מתאים לכם.

החיסרון מבחינתי הוא שבייביסיטר היא לא תחליף לחברת ילדים.
אני מסכימה איתך.
מה עם חברת ילדים ממשפחות במצב דומה ? מפגשי חינוך בייתי ?
(לא זוכרת אם כתבת על האפשרות הזו)

[שחקנית_קולנוע*]

הי אביטל, תודה על ההתיחסות. עכשיו אני עונה לך...

אז ככה,
היום לא הלכנו לגן. כל כמה ימים, יש הרגשה כללית בבית שהגדשנו את הסאה. הרגשה של הילד ושלנו, ההורים, ואז ברור ומובן מאליו, ואפילו אומרים את זה ערב מראש "מחר לא הולכים לגן". ככה היה אתמול בערב...
בבוקר היתה הבייביסיטר (שאגב מקסימה עם התינוק ועם הגדול כל אחד עם צרכיו שלו. ממש מדהימה, תודה הקב"ה ששלחת לנו אותה). בסך הכל שעתיים, אבל בשבילי זה מרווח נשימה יפה מאד. אחרי ארוחת הצהרים הלכנו לגן החיות ונפגשנו עם משפחות החינוך הביתי שם. היה מקסים, מקסים, מקסים. מרגיע וגם מעורר מחשבה.
קיבלו אותנו מאד יפה, נתנו לנו מקום. בראד התחבר עם ילד אחר בגילו (שנה מבוגר יותר, אבל מי סופרת ) והם שיחקו, בכלל לא היו צריכים אותנו. היו הרבה ילדים, אבל המקום גדול, ויש מגוון של דברים להתעניין בהם. אני הקשבתי וקצת דיברתי, והנקתי וחייתי את זה.
למה רק שני מפגשים בחודש?
מישהי שם המליצה לי על הקבוצה הירושלמית של "באופן". נכון, גם לזה נגיע.
על ימי שלישי בגן קל לנו לוותר. יש גננת מחליפה, אז לגננת הרגילה ההברזה לא מפריעה, לרוב אין לה מושג בכלל, ואני אישית לא אוהבת את זה שפעם בשבוע יש גננת אחרת.

נראה שנוותר על ימי שלישי בגן. צעד ראשון.

---

אחרי גן החיות הלכנו לג'ימבורי של המתנ"ס. התינוק כמובן זחל במרץ והיה מבסוט מכל רגע. ההפתעה שלי היתה לגלות שיש עוד חמישה ילדים מהגן שגם באים לג'ימבורי הזה (מיועד לילדים קטנים) מסיבות שונות ומשונות. בראד שיחק והיה נראה לי שהוא יותר שמח לראות אותם שם מאשר בגן. לכולנו היה ממש כיף.

[עפרה_שחר*]

גם אני רוצה, אבל רועד לי הפופיק. במשפחה זה מתקבל כחולניות בקשר.

[שחקנית_קולנוע*]

ואז ברור ומובן מאליו, ואפילו אומרים את זה ערב מראש "מחר לא הולכים לגן". ככה היה אתמול בערב...
אז הנה זה שוב קורה .

שוב הגננת הית החולה, שוב הית המחליפה. שוב הילד חזר קצת מיובש(נראה לי) ולא שמח. התקשרתי לאהובי ובישרתי לו שאני לא עומדת בזה (נשמע קצת ילדותי, נכון?).
גם מחר אין גן. מחר- ביקור של הדודה ממרכז הארץ, פגישה עם משפחה בחינוך ביתי ועוד פעילות אקולוגית-חברתית בערב (לא מספרת הכל כדי שהאאוטינג לא יהי מושלם ).
וגם ביום שישי אין גן... כי מוזמנים הולכים לאירוע משפחתי . איזה כיף להתחתן עם משפחה גדולה. לא ברית, למי שדואגת . במשפחה של בעלי, דרך אגב, מאד מקובל להביא ילדים לכל אירוע, גם "על חשבון" הלימודים. מאד ברור שהמשפחה קודמת.
נראה מה יהיה בשבוע הבא.

[שחקנית_קולנוע*]

במשפחה זה מתקבל כחולניות בקשר
עפרה קבלי .
את זה עוד לא אמרו לי, וגם לא נראה לי שחושבים כך במשפחה שלי. כן אומרים: הוא צריך חברת ילדים, איך הוא ילמד, יש דברים שאפשר ללמוד רק בגן, זה יחשל אותו, זה ילמד אותו להתמודד, הוא רוצה את זה, הוא צריך את זה, הוא נהנה מזה.

ועכשיו כשאני חושבת על זה, אז זה די יומרה מצד הסבים והדודים לומר את זה, בהתחשב בזה שהם רואים אותו פעם בשבועיים (צד א') פעם בחודשיים (צד ב'), הם בקושי מכירים אותו.

[אביטל_צ*]

ועכשיו כשאני חושבת על זה, אז זה די יומרה מצד הסבים והדודים לומר את זה, בהתחשב בזה שהם רואים אותו פעם בשבועיים (צד א') פעם בחודשיים (צד ב'), הם בקושי מכירים אותו.

כנראה שזה מה שהם חושבים על גידול ילדים באופן כללי, ומבחינתם כל ילד צריך ללמוד להתחשל להתמודד
ומכיוון שאף אחד לא אוהב לחשוב על זה שהילדים אולי לא אוהבים את זה אז אומרים הוא רוצה את זה, הוא צריך את זה, הוא נהנה מזה.

זה לא אישי, פשוט כך הם גדלו, וזה מה שהם מכירים.

לפעמים קשה לראות שינויים שאחרים עושים, לעיתים זה מכריח אותנו להביט בעצמנו (בעבר או בהווה) ואולי לחשוב שהיינו יכולים לעשות אחרת וטוב יותר.

[שחקנית_קולנוע*]

תודה אביטל צ, נעים לדעת שאני לא לבד.

---

הנה הגיע השבוע הבא, כלומר הנה הוא כבר נגמר.

ביום שלישי לא הלכנו לגן. הגן הגיע אלינו. אירחנו שלושה ילדים מהגן (פרוייקט אירוח ביוזמת הגננת). היה מאד מוצלח. לי עדין מאד מוזר שהורים פשוט משאירים את הילד, לפעמים כבר בחדר המדרגות בדירה של משפחה לא מוכרת, במקום שמעולם לא היו בו קודם, בידי הורה שלא שאינם מכירים בכלל. זה אני שמגינה יותר מדי או זה הם המשוגעים? והילדים- אינם מוחים. כנראה רגילים.

היה שישו ושמחו, היה כיף. עכשיו אני יודעת שגם כשנעזוב את הגן יש לנו תשתית של חברים. גם משהו.

היום (חמישי) לא הלכנו לגן. פשוט לא התאים. נשפגשנון עם משפחה בחינוך ביתי. נפגשנו עם קרובי משפחה שלא ראינו הרבה זמן.למדנו עוד קצת על מגילת אסתר, הנדסה (יוזמה של הילד). הפלא ופלא, הילד ציר וגזר, ומיין את הצעצועים בחדר. היה לנו עוד המון מה לעשות ופוף! היום נגמר.
מחר גן לא הולכים לגן, הולכים לטייל.
גם ביום ראשון הבא נלך לטייל במקום לגן. לאט לאט, בשקט בשקט, אנחנו נושרים מהגן. טוב לנו. זה מה שחשוב.

[אביטל_צ*]

לי עדין מאד מוזר שהורים פשוט משאירים את הילד, לפעמים כבר בחדר המדרגות בדירה של משפחה לא מוכרת, במקום שמעולם לא היו בו קודם, בידי הורה שלא שאינם מכירים בכלל. זה אני שמגינה יותר מדי או זה הם המשוגעים?
גם לי זה מוזר. בעיניי זה טריוויאלי להגיע למשפחה ולהכיר אותה קודם, להרגיש את הבית ואת האנשים, ולראות את התגובה של הבת שלי, לפני שאני בכלל חושבת על להשאיר אותה שם.
לא רואה בזה הגנת יתר. בטח שלא בגיל הזה.

וחוץ מזה, נשמע כיף כל הפעילות שלכם. תהנו @}

[שחקנית_קולנוע*]

תודה אביטל, רוב הזמן אנחנו נהנים

---

ביום ראשון לא היינו בגן. הלכנו לטייל. בגן היתה פעילות לפורים, אבל בראד העדיף להיות בבית. אז טיילנו והכרנו עוד צמחים ובעלי חיים. אחר הצהרים היינו בחוג. למחרת, ביום שני, הגננת שאלה למה לא באנו. אמרה שהפעילות לפורים מאד מגבשת, וחבל שהילד יפסיד. פתאום נהיו לי רגשי אשם. פתאום התבלבלתי לגמרי.
היום יום שלישי, היום לא הולכים לגן, גם לא הלכנו למפגש החינוך הביתי. היום אני צריכה מנוחה. פתאום אני רואה שכל המניפולציות שאני עושה כדי להשאיר את בראד בבית, לוקחות ממני כוחות נפש עצומים. חוסר הכנות (החלקי) עם הגננת, ההסתרה מההורים (הם יודעים שלא כל יום בראד הולך לגן, אבל לא מודעים לתוכנית להשאיר אותו בבית). גיסתי שגרה קרוב גם מבררת מידי פעם אם בראד הלך היום לגן או לא. אחותי שומעת את קולו בטלפון בבוקר, ומתעלמת ואומרת לי "כשבראד יחזור מהגן". אולי אני מדמיינת את זה?!

שוב הביטחון האימהי מתערער. אבל למה? אני רואה בברור איך בראד הרבה יותר שמח, רגוע, פורה כשהוא לא בגן, ביום שאין-גן. הגיע הזמן להפסיק לתאר ימים ב"אין גן" "יש גן". צריך למצוא נקודת התיחסות אחרת, יותר רחבה.

---

היום לבראד יש יום הולדת, היום הוא בן חמש. אני מסתכלת עליו כשהוא ישן והוא נראה לי ענק. אני מתבוננת בו וזוכרת את כל החיים שלנו יחד וזה נראה לי הרבה הרבה יותר מרק חמש שנים. ווואו, ילד כמה עברנו ביחד. חמש שנים אמא. מזל-טוב גם לי

[אביטל_צ*]

דבר ראשון - מזל טוב

דבר שני - תבררי מאיפה רגשות האשם.
תנצלי את ההזדמנות, זה טרי
מה בסיטואציה הזו עם הגננת הכניס אותך לשם ?
זה באמת קשור לבראד ?

הגיע הזמן להפסיק לתאר ימים ב"אין גן" "יש גן". צריך למצוא נקודת התיחסות אחרת, יותר רחבה.
מציעה - היום בראד בבית איתי. היום בראש איתי בפעילות.
ועוד מציעה - להתרכז במה שיש ולא במה שאין. ובטח שלא להתרכז בחלק שאת לא אוהבת, הגן.

לגבי המניפולציות וההסתרה - מסכימה איתך לגמרי.
הרבה יותר פשוט כשלא צריך להסתתר.

זה מביא להתמודדות אחרת, אבל היא כבר יותר עניינית ומעשית ו אמיתית (עברתי את זה לאחרונה עם משהו שונה לגמרי, והאמת משחררת).
ומצד שני, אני בדעה שלא כולם חייבים לדעת הכל.
כלומר, לדעתי לא צריך לספר מייד לכולם על ה תוכנית להשאיר אותו בבית.
ואם מגיעים לזה, את לא חייבת דין וחשבון. יש אמא ויש אבא והם מחליטים. כי זה מה שטוב עכשיו.
כשזה לא יתאים, כשיהיו צרכים אחרים, תחליטו לשנות.

משהו אחרון - אני חופרת לך יותר מדי ? מגיבה לך יותר מדי ?
אני לא רוצה להיות עוד גורם מעיק.
ומה שתגיבי יהיה נכון ובסדר לי. זה בכלל הדף שלך.

[שחקנית_קולנוע*]

אביטל, את לא מעיקה.


_ואם מגיעים לזה, את לא חייבת דין וחשבון. יש אמא ויש אבא והם מחליטים. כי זה מה שטוב עכשיו.
כשזה לא יתאים, כשיהיו צרכים אחרים, תחליטו לשנות._

בדיוק. אחרי כל מיני התיעצויות , ואחיר שהילד היה חודשיים בתחילת השנה בבית, החלטנו שכן שולחין לגן. מאז...ראינו מה זה גן, ראינו מ הילד מפיק מזה, ראינו מה הילד לא מפיק מזה, ועכשיו אנחנו שוקלים מחדש. באמת טוב שהערת את הנקודה הזו, כי נראה שאם מחליטים משהו, אז זה מחייב ומוחלט לכל החיים . נו, באמת, ברור שלא.

צריכה ללכת. משיך בפעם אחרת.

[סמדר_נ*]

מקשיבה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

@} מה קורה אתכם היום?

[לי_רז*]

נכון זה לא נורמלי שילד יבכה בבוקר כי הוא לא רוצה ללכת לגן?
ברונו בטלהיים שהוא פסיכולוג ילדים כותב בספרו שהילד בוכה כששולחים אותו לגן בגלל שהוא מרגיש את האמא.
האמא מבינה בתת מודע שההיפרדות מהילד בגן היא תחילתו של תהליך ארוך בסופו הילד יהפוך לבוגר עצמאי ולא קל לה עם הידיעה הזו.
הילד חש את האמא ומתחיל לבכות.

בטלהיים גם אומר שתופעת הילד שבוכה לאמא מדבקת (לא זוכרת כבר למה) ומספר על גננת שבנה היה בגן עימה,
כשילד אחד התחיל לבכות שהוא רוצה את אמא גם בן הגננת התחיל,ואז הגננת אמרה-"הנה,אמא פה"-הוא נעצר רגל,מבולבל,ואז התחיל לבכות
"אני רוצה את אבא אני רוצה את אבא".

[תמרוש_רוש]

האמא מבינה בתת מודע שההיפרדות מהילד בגן היא תחילתו של תהליך ארוך בסופו הילד יהפוך לבוגר עצמאי ולא קל לה עם הידיעה הזו. הילד חש את האמא ומתחיל לבכות.
אוי, אני כל כך לא מסכימה עם זה.
אני כן מסכימה שאם לך, האם, רע עם הגן, אפילו קצת, הילד יקלוט את זה ויוסיף את זה לתגובה שלו.
אבל מה הקשר לתהליך ארוך טווח? אני לא שלמה עם זה שאני שולחת את דניאל לגן, וזה לחלוטין לא בגלל "התהליך של העצמאות" אלא להיפך: כי בגילו (שנה וחצי) תהליך העצמאות הזה רק התחיל, ואני מקפיצה עליו שלב מתקדם בהרבה כשזה עדיין לא מתאים לו.

תאמיני לי, מאוד טוב לי עם גילויים אמיתיים של עצמאות, אצל התינוק שלי (מנסה לאכול לבד עם מזלג, מנסה לסחוט את החיתולים שלו, מתרחק ממני בגן השעשועים בלי לסובב את הראש, מנסה ללכת בדיוק בכיוון ההפוך לזה שאנחנו אמורים ללכת בו, מוריד בעצמו את המים בשירותים, אומר לי בעצמו מתי הוא צריך פיפי...). זו חווייה נפלאה, להתבונן בו כובש עוד ועוד שטחים לעצמו.
אבל אין שום קשר בין כל זה לבין ניתוק מלאכותי מהאם.

(תחסכי לי את הנאום על למה אני בכל זאת שולחת אותו לשם ואיך אני חיה עם זה כמעט לגמרי בשלום. זה לא מה שאת צריכה לשמוע עכשיו )

בקשר לחברת ילדים:
אני לא יודעת מה המצב בארץ, אבל פה (אוסטרליה) אנחנו נפגשים עם אמהות וילדים, לפחות פעמיים בשבוע.
בימים שבהם אני אתו (שלושה ימים בשבוע) אני חייבת תכנית פעולה כלשהי, והוא חייב לצאת מהבית.
יש קבוצות לאמהות, ויש פעילויות לאמהות וילדים.
ואני רואה כמה הילד לוקח מזה, כמה הוא מפיק. וכמה משחק עם עוד שני ילדים זה הרבה. הרבה חברה, הרבה אינטראקציה.
מה זה חשוב אם יש או אין עוד עשרה ילדים ברקע, נוסף על השניים שבאינטראקציה ישירה?
בגן יש הרבה ילדים ברקע. אבל ממילא אני לא מכירה ילד או מבוגר שיכול לשחק עם עשרה אנשים בוזמנית. ממילא המפגשים המשמעותיים בין בני אדם מצומצמים יותר. אחד על אחד, שיחה קבוצתית של שלושה-ארבעה, זה הגבול שלנו.
אז מה היתרון הגדול של הגן על פני מפגשים מצומצמים?

כשהם קורים, כמובן. אם הם לא קורים - קשה מאוד. בסוף השנה שעברה הרגשתי בהחלט את המועקה הנוראה כשכולם יצאו לחופש, נסעו מהעיר ולא היו לי מספיק מפגשים במהלך השבוע. זה למעשה מה שדחף אותי לחזור לעבוד.
אילו הייתי נשארת אתו כל הזמן, הייתי צריכה לפחות שלושה דברים כלשהם (מפגשים, פעילויות, אפילו עם רק חברה אחת או ללכת להורים שלי או משהו כזה) בשבוע, שיהוו בשבילי חברה ידידותית ובשבילו מרחב משחק ועניין. כשרצוי מאוד ששניים מתוכם קבועים, כך שלא יהיה צריך ליזום מפגש כל פעם מחדש. שאני אדע שיש לי את האופציה, יש לי לאן ללכת בלי להרים סבב טלפונים שאולי יצליחו ואולי לא.

[יונת_שרון*]

_ברונו בטלהיים שהוא פסיכולוג ילדים כותב בספרו שהילד בוכה כששולחים אותו לגן בגלל שהוא מרגיש את האמא.
האמא מבינה בתת מודע שההיפרדות מהילד בגן היא תחילתו של תהליך ארוך בסופו הילד יהפוך לבוגר עצמאי ולא קל לה עם הידיעה הזו.
הילד חש את האמא ומתחיל לבכות._

ברונו בטלהיים הוא איש חכם שכתב המון שטויות חסרות בסיס בהמון תחומים. לא צריך לתת יותר מדי משקל למה שהוא אומר, אלא אם יש לוזה תמיכה ממקורות נוספים.
הילדים שלי נפרדים ממני באינספור דרכים, הרבה פעמים לפני שאני מרגישה מוכנה לזה. לפי התיאוריה חסרת הבסיס של בטלהיים, זה היה אמור לגרום להם לבכות. בתכל'ס זה גורם להם לתחושת הישג ועוצמה, אפילו כשאני כוססת את הציפורניים מדאגה.

הרעיון שבכי לא מעיד על מצוקה, ושמה שאימהות יודעות אינסטינקטיבית הוא חסר ערך לעומת מה אומרים גברים מלומדים, הוא סוג מרושע במיוחד של דיכוי.

בטלהיים גם אומר שתופעת הילד שבוכה לאמא מדבקת (לא זוכרת כבר למה)
קוראים לזה אמפתיה, וזו תכונה אנושית חשובה. חוסר באמפתיה הוא פסיכוזה, אחת מדרישות הבסיס למי שרוצה לעסוק ברצח סידרתי או קריירה דומה.

[שחקנית_קולנוע*]

_הרעיון שבכי לא מעיד על מצוקה, ושמה שאימהות יודעות אינסטינקטיבית הוא חסר ערך לעומת מה אומרים גברים מלומדים, הוא סוג מרושע במיוחד של דיכוי.

בטלהיים גם אומר שתופעת הילד שבוכה לאמא מדבקת (לא זוכרת כבר למה)
קוראים לזה אמפתיה, וזו תכונה אנושית חשובה. חוסר באמפתיה הוא פסיכוזה, אחת מדרישות הבסיס למי שרוצה לעסוק ברצח סידרתי או קריירה דומה._


תודה יונת.

לצערי גם אני קראתי יותא מידי ב בטלהיים לפני שהפכתי לאמא.
אני מעדכנת שעכשיו אנחנו לא בגן, כבר המון זמן שלא. עדין שואלים את את עצמנו מה יהיה לגבי בית ספר. כרגע הנושא מאד קשה לי, אז אני עדין לא ממשיכה את הכתיבה. קרוטונית, תודה על תשומת הלב.

[עשב_השדה*]

לדעתי יש השתקפות של ההורה בילד/ה ושל הילד בהורה
ויש הבדל בין אמפטיה להזדהות
אם ההורה שנפרד/ת עסוק/ה בכאבו/ה בלבד על הפרידה ,היא תהיה קשה יותר
אבל אם מתפנה מקום בליבם לאמפטיה הם עושים מקום בלב לתינוק ואיך לחזק את כוחותיו ?, אז
הבעת הפנים שלהם ומה שהם משקפים לילד/ה כשהם עוזבים משתנה והם מקרינים שזה מקום טוב להשאר בו
ומאפשרים לתינוק/ת ,ילד/ה להתמסר ולרכוש אמון , יושבים איתה מעט ימים אם צריך,
אפילו שבוע שבועיים ויותר עד שהילד/ה יתמסרו במקום להמסר

[עשב_השדה*]

בכל מקרה אפשר כבר לומר שהשיבה הביתה הופכת לתנועה בינלאומית

[תמי_גלילי*]

או, בטלהיים היה איש חכם מאוד, בלי ספק. הוא הצליח לרמות את כולם כל הזמן. עד שהוא מת, ומסתבר שגם מהקבר.

על בטלהיים:
הסתמכות על פסיכולוגיה בגידול ילדים
כתבתי עליו גם בדף תהליך אבל להחלמה מטראומות ילדות .
יש לי אתו חשבון ארוך. ולא רק לי.
לדעתי, בטלהיים הוא אסמכתא בעיקר לכך שלא צריך להאמין ל"מומחים".

[עברית*]

ויש הבדל בין אמפטיה להזדהות
אמפטיה זה הזדהות בעברית.
זה כמו להגיד שיש הבדל בין סימפטיה לאהדה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

לדעתי יש השתקפות של ההורה בילד/ה ושל הילד בהורה
זה נכון, אבל עדיין הביטויים הרגשיים שלהם מבטאים רגשות אמיתיים - למשל, ילד עצבני בגלל שאמא שלו לחוצה, הוא עדיין עצבני.
ואילו בטלהיים מאיין את הבכי של הילד פעמיים - הבכי לא מבטא כלום מלבד את העצב של האם ואת הקושי של ילדים אחרים (ולמה הם בוכים? גם בגלל האמהות שלהם?).

[סמדר_נ*]

אמפטיה זה הזדהות בעברית.
לא בדיוק. בעצם בכלל לא.
כשלמדתי, ההבדל הוסבר בערך כך: כשאדם אמפתי הוא נועל שני זוגות נעליים: שלו עצמו ושל זולתו, וכך נהנה מפרספקטיבה רחבה על המצב.
כשאדם מזדהה (חש סימ-פתיה ולא אמ-פתיה) הוא נועל רק את הנעליים של הזולת וחוווה אותן כשלו עצמו. זה אנושי וקורה כל הזמן, אבל עשוי להצר את טווח ההסתכלות שלנו. מתי זה יעיל? למשל, כשאת אמא לתינוק קטן. הצרכים שלו פשוטים וקריטיים, ואין מה לדון ולהתעמק בהם מתוך מגוון של נקודות מבט, עדיף לחוש אותם בעוצמה ובבהירות. זה עלול להיות בעייתי בהורות לילד גדול, בזוגיות או ביחסים חברתיים, כי זה מקשה עלינו להבחין מה בסיטואציה הוא שלנו ומה של הזולת.

ואם כבר עברית: למיטב ידיעתי th באנגלית מתועתק כ-ת', ו t בדרך כלל כ-ט'. ולכן אמפתיה, סימפתיה, טלפתיה, סוציופתיה, פסיכופתיה ומה שתרצו -- ב-ת', לא ב-ט'.

[שחקנית_קולנוע*]

במסגרת חגיגת העריכות, אני תורמת את החלק הצנוע שלי.

דף למחיקה

אנחנו לא בבית. אולי נהיה. כל חצי שנה חושבים על זה מחדש. הדף הזה כבר לא חשוב לי. אם יש משהו בעל ערך אפשר להעביר לדפים קיימים.

[יונת_שרון*]

אחלה דף. אני בעד להשאיר.

[שחקנית_קולנוע*]

אם יונת אמרה...

עכשיו קראתי שוב מההתחלה. כן, באמת יש כאן דברים יפים.

מרגיעון: כל גיל והשמחה שלו. אולי עוד מעט אכנס להתייעץ לגבי הגן של התינוק שגדל...ופתאום הוא בן שלוש וחצי...ושוב גן העיריה בוקע ועולה מולינו כמו סלע, אבן דרך. משהו לטפס עליו?

[בשמת_א*]

אחלה דף. אני בעד להשאיר.

[נעמי*]

דף מקסים ומרענן מאוד