בובי ואטסון

דף בית אישי

אני פותחת דף בית, לאחר כמה חודשים שאני קוראת פה בקביעות ובעניין רב..
עד עכשיו התביישתי לכתוב כי הרוב פה הורים לילדים ואילו אני רק בת 17!
אבל אתם יודעים איך זה כשמרגישים בחסרונו של משהו רק כשהוא לא נמצא? במהלך שמונת הימים שהאתר היה סגור לכתיבה בגלל פארק הירדן, ממש השתוקקתי לכתוב פה כבר.

אני מאד מתעניינת בחינוך ביתי. בינתיים, כיוון שעדיין אין לי ילדים, אני מנסה "לחנך" ככה את עצמי (לפי העקרונות, לצערי אני עדיין הולכת לבית הספר) וכמובן להשתמש במה שהבנתי לגבי הקשבה ומתן חירות לילדים שאני עושה עליהם בייביסיטר או מלמדת (אני מלמדת אנגלית בשיעורים פרטיים).
חוץ מזה אני עוסקת הרבה בכל הקשור לאמנות. מנגנת על גיטרה בס, לומדת תאטרון תנועה, מציירת, כותבת.

בחיי הפרטיים אני מרגישה שקשה לי לשתף את החברה בה אני נמצאת בדרך החיים שאני רוצה לאמץ, מכיוון שאני נתקלת (כמעט אך ורק) בביקורת מצד חברי.
אני מרגישה שהקריאה פה באתר מפתחת אותי וגורמת לי להפסיק להתנגד למה שבא לי באופן טבעי.
לכן אני רוצה להצטרף

אפשר לכתוב לי גם במייל: bobby watson@nana10.co.il

[<-stats.pl?table=TITLE&format=list&filtera=$title&time=7&sort=-T]

שליחה על ידי ...* » 12 ספטמבר 2007, 10:54

ברוכה הבאה!
יופי שהצטרפת. @}

מה פשר הניק שלך?

לא ידעתי איך לקרוא לעצמי אז.. זה מתוך המחזה האהוב עליי- "הזמרת הקרחת", בו מתפתחת בין הדמויות שיחה על משפחה שלמה שבה לכולם קוראים בובי ואטסון..

שליחה על ידי ...* » 12 ספטמבר 2007, 11:27

טוב, עכשיו סיקרנת אותי לגבי המחזה...

שנה טובה לך!

אהלן מתוקה,
זה מדהים בעיניי שאת משוטטת פה , בגילך.
שנה טובה והרבה אהבה.

ברוכה הבאה.

אני מאד מתעניינת בחינוך ביתי. בינתיים, כיוון שעדיין אין לי ילדים, אני מנסה "לחנך" ככה את עצמי (לפי העקרונות, לצערי אני עדיין הולכת לבית הספר) וכמובן להשתמש במה שהבנתי לגבי הקשבה ומתן חירות לילדים שאני עושה עליהם בייביסיטר או מלמדת (אני מלמדת אנגלית בשיעורים פרטיים).
מקסים.
מאוד מזדהה. (אמנם גדולה ממך, אבל גם לי אין ילדים והעניין שמוצאת כאן הוא בעיקר מה שתיארת).
בכל זאת, מפליא אותי הגיל שבו הגעת לתובנות האלה. משמח את ליבי לפגוש כמוך.

איזה כיף, שנה טובה גם לכן.

למתה מורפוזה, קראתי את הדף שלך על הבייביסיטר, מאד מעניין. אני מאד רוצה לעשות בייביסיטר לילדים שהוריהם יותר משוחררים מבחינת התפיסות שלהם, ולא מחייבים את מרכוז הילד כל הזמן. למרות שמה שאני מביאה משפיע גם על הילדים שלא רגילים לכך.
גם אני מרגישה שזה לא כל כך טבעי שאני אשחק עם הילד כל הזמן, ותמיד מעדיפה, אם אני שומרת על אחים, שישחקו ביניהם. לא היה אכפת לי גם לבשל בינתיים, ולשחק איתם מדי פעם זה תמיד כיף, אבל יותר מדי לא מרגיש לי טוב.

אני מאד רוצה לעשות בייביסיטר לילדים שהוריהם יותר משוחררים מבחינת התפיסות שלהם, ולא מחייבים את מרכוז הילד כל הזמן.
את יכולה לפרסם כאן בבאופן ולעבוד אצל משפחות כאלו. רק מה, זה לא בהכרח מבטיח שהם באמת לא ממרכזים את הילד.
ובכל זאת יש להניח שלפחות בבסיס התפיסות שלכם יהיו דומות...

מצד שני - למרות שמה שאני מביאה משפיע גם על הילדים שלא רגילים לכך. - כפי שאת אומרת, אולי יש את מה שאת יכולה להביא גם למי שלא מכירים את הגישה.

דבר נוסף, ראיתי שכתבת שאת גם עוסקת באמנות. האם את מכירה את הדף עקרון הרצף באמנות של ילדים? פתאום עלה לי לראש שיכול לעניין אותך. בשבילי זה שינה כמה תפיסות בצורה מהפכנית - גם לגבי אמנות וגם לגבי גישה לילדים.

דרך אגב, אני סקרנית, איך הגעת לבאופן? איך הגעת לרעיונות הללו?

נתקלתי פעם בדף הזה, וראיתי שהוא מאד ארוך ורציני ואני הייתי מאד לא מרוכזת, אז החלטתי שאקרא אותו בזמן אחר.. כנראה שהגיע הזמן!

וככה הגעתי לכאן: במהלך שיטוטי ברחבי הספריונת הקטנה שבבית ספרי, משך את עיני ספר עוד יותר קטן ואדום, שנקרא "הילדים על הגבעה". השאלתי אותו, והתעניינתי מאד. הרגשתי מאושרת כשקראתי אותו- סוף סוף עדות כתובה לחוסר נחיצותו של בית הספר! כך התחלתי להתעניין בחינוך ביתי.
חיפשתי ספרים בנושא והגעתי ל"בלמידה מתמדת"- שוב, זאת הייתה חוייה לקרוא. בסוף הספר היה קטע שכתבה יונת שרון על החינוך הביתי בישראל, ושם היא כותבת על באופן. וכשהגעתי לכאן- לוקח זמן לקלוט את גודל הממדים של התופעה! כל כך הרבה אנשים מגדלים את ילדיהם בבית? בישראל? בקיצור אני מרותקת לאתר מאז. ועם הזמן התחלתי להתעניין גם בשאר הנושאים כאן ולא רק בחינוך ביתי.
אה, ובעקבות באופן קראתי גם את "עקרון הרצף", שממש עשה לי חשק לעבור לחיות עם שבט ההיקואנה (ככה קוראים לשבט המתואר בספר, נכון?).

בכל מקרה, בלי קשר ועם- יש הבדל כזה גדול בחווייה של הילדים ושלי בבייביסיטר בין לפני שנחשפתי לאותם ספרים ולאתר לאחרי. תמיד "היה לי את זה" אבל המודעות לכך שינתה המון. במיוחד עם משפחות שאני כבר מכירה פרק זמן ארוך- אני ממש נהנית מהעבודה! גם את מרגישה כך?

ברוכה הבאה!

גם אני אוהבת את יונסקו, במיוחד את הזמרת הקרחת.

ברוכה הבאה @}
הלוואי שגם לי היה אתר כזה לשוטט בו כשהייתי בגילך...

ברוכה הבאה@}

יש הבדל כזה גדול בחווייה של הילדים ושלי בבייביסיטר בין לפני שנחשפתי לאותם ספרים ולאתר לאחרי
מרגש, את יכולה קצת יותר לפרט?
אני יכולה להגיד אותו דבר רק להחליף את המילה בייביסיטר במילה הורות

תודה על האיחולים! אתם גורמים לי להרגיש בבית

יונת, נכנסתי לאתר שלך וקראתי את מה שכתבת על עזיבתך את בית הספר. הלוואי שהיה לי האומץ. חולמת על זה כבר מכתה ט'. אין מקום שבו אני מרגישה יותר מדוכאת, אין מקום שבו אני נתקלת ביותר יחס מזלזל ותקשורת לקויה בין אנשים. בסך הכל, אין לי שום טינה למורות שלי. לא מקנאה בהן, מנסות כל יום ללמד אנשים שלא מעוניינים ללמוד.. ובכל זאת אני מתנהגת אליהן גם בזלזול, ואז מתחרטת על כך.

לוטם מרווני, זה באמת מרגש. לפני שנחשפתי לכל "המידע החדש" הזה, הייתי עובדת בבייביסיטר, חוגים, קייטנות, אוהבת מאד את הילדים אבל ממש לא נהנית מהעבודה. הייתי סופרת את הדקות והכסף. עכשיו הכל השתנה. הכל תלוי, אני חושבת, במידת ההקשבה שלי לילדים. פעם הייתי מרגישה שעליי לבדר את הילדים, לדאוג שיאהבו אותי הכי הרבה ושלא יקרה להם שום דבר. עכשיו הורדתי מעצמי את החובות האלו, אני לא נצמדת ל"צריך" וכך, בטבעיות, מתגלים דברים חדשים.
לפני כמה ימים שמרתי על שני אחים שאני מכירה כבר זמן רב ומאד מאד אוהבת. הגיעה שעת "סיפור לפני השינה", הם התחילו קצת להתווכח מי יבחר את הסיפור. פעם הייתי מתרגשת מזה ומנסה למצוא פתרון אבל הפעם זה פשוט נפתר מעצמו, הם מצאו משהו ששניהם אוהבים (למרות שזה לא תמיד ככה, לפעמים אני לא מתערבת והם רבים יותר, נו אז מה? אז הם רבים קצת). בגלל שלא חשתי מחויבות לבדר אותם, ולא היה לחץ להתחיל-בסיפור-מהר-מהר-ויאללה-לכו-כבר-לישון, התפתחה ביניהם שיחת אחים מצחיקה ומעניינת. אני כבר לא זוכרת על מה הם דיברו, אבל אני זוכרת איך צחקנו.
ויום אחר, אחים אחרים. יצאנו לשחק בחוץ. פעם הייתי מרגישה מחויבות להשתתף במשחק שלהם. אבל לא התחשק לי, התיישבתי על הנדנדה/ערסל שלהם. מהר מאד באו שניהם והצטרפו אליי, וביחד ישבנו, התנדנדנו, הסתובבנו וצחקנו.. היה כיף.
אני חושבת שבסך הכל הילדים היו די מרוצים ממני גם בעבר, אבל עכשיו יש אנרגיה שונה לגמרי ואני, כמובן, הרבה יותר מרוצה ומסופקת מעבודתי.

אה, וכמובן שאשמח אם גם את תשתפי אותי בשינוי שעברת..

ואו איזה כיף את גרה במודיעין!!!
אני מחפשת בייביסיטר למדי פעם ואשמח אם יהיה לי את הטלפון שלך
את יכולה לכתוב לי ב [email protected]
עוד שאלה
ראיתי שאת מנגנת באס
יש לי תלמיד ממש מוכשר שמנגן פסנתר ומעוניין להקים הרכב ג'אז
אנחנו מחפשים בסיסט/ית להרכב האם את מנגנת גם ג'אז או שזה לא הכיוון שלך?

ברוכה הבאה
ממש מרגש לקרוא את מה שאת כותבת. את נשמעת בייביסיטר מוצלחת במיוחד...מדהים שנחשפת לספרים האלו ומצאת בהם עניין בגיל צעיר כל כך.

הלוואי שגם לי היה אתר כזה לשוטט בו כשהייתי בגילך...
ואוו, כמה נכון. זה היה משפיע לגמרי על תחילת ההורות שלי.

הי, ברוכה הבאה! נכנסתי רק בגלל השם המוזר, והנה גיליתי אישיות

(-:

מתה על ג'אז!! אמנם עוד בתחילת דרכי, אך חדורת התלהבות

אכתוב לך במייל את הפרטים

אנונימי

ברוכה הבאה בובי! איזה כיף לגלות אותך!

תודה

בובי|L|ברוכה הבאה @}
נתקלתי ב התעסקות בטפל שלך והגעתי לקרא אותך גם פה.
אפשר להתעסק בטפל רגע

התחלת י"ב עכשיו?
עשית בגרויות? כמה ואיזה עוד נשארו לך?
באיזו מגמה את לומדת?
למה את מתכוונת כשאת אומרת שצימצמת לך שעות לימוד?

היי! בהחלט אפשר וגם נחמד להתעסק בטפל לפעמים..
אז כן, התחלתי י"ב, במגמות אמנות ותאטרון.
עשיתי בגרויות בלשון, תנ"ך, הסטוריה, מחשבת ישראל, יחידה אחת באמנות ואחת בתאטרון, מתמטיקה ואנגלית.
נשארו לי- אזרחות, ספרות, חיבור, ו4 יחידות בכל מגמה.
צימצמתי את השעות שלי השנה ע"י תכנון צעדים מוקדם- בכתה י' עברתי לדוברי אנגלית ולכן סיימתי עם אנגלית בי"א והורדתי 5-6 שעות בשבוע, וגם ממתמטיקה הורדתי משהו כזה כי שנה שעברה עברתי ל-3 יח' ובבית הספר שלי 3 יח' מסיימים בי"א.
בעקרון, מה אני אגיד לך, הלוואי והיה לי אומץ פשוט לעזוב את כל השטויות האלו. אני כמעט ולא לומדת דבר משמעותי.
אבל אין לי, אני מקבלת את זה, ובינתיים אני מוצאת לי פתרונות ביניים ויודעת שלא אכניס את עצמי למסגרות כאלה בעתיד.

כן יש חבילה שמצטברת מפעם לפעם

אני מקווה שב אמנות ותאטרון מעניין לך בכל זאת.
הבת שלי סיימה י"ב בקיץ הזה, במגמת תקשורת הפקות,
גם היא בתחילת השנה שעברה עמדה חזיתית מול שאלת ה אומץ הזו,
היא מאוד אהבה את הלימודים במגמה אבל לאורך כל הדרך (מהחטיבה עד סוף התיכון) שנאה ללמוד את כל השאר.
אבל גם לה לא היה אומץ ובסוף היא החליטה שאם היא כבר משכה את השערוריה הזו עד י"ב, אז היא תיתן עוד פּוש אחד ותגמור עם זה.

בנתיים היא התגייסה לצבא אבל אני מקווה שכשהיא תשתחרר היא תסכים להפיק ולצלם איתי סרט טוב (שאני מריצה בראש כבר כמה זמן) משהו שאולי יעזור לכמה נערים/ות בעתיד לעשות בכל זאת את צעד האומץ הזה.

אני מקווה שב אמנות ותאטרון מעניין לך בכל זאת.
מעניין? הממ.. חלקית. מתאטרון נמאס לי כבר מזמן מההיבט המשחקי אבל השנה אני מביימת הפקה אז זה יותר מעניין. אני מאד אוהבת אמנות אבל לא את דרך הלימוד. העברת החומר לא יכלה להיות יבשה יותר, אבל בגלל האהבה למקצוע זה עוד סבבה.

אבל גם לה לא היה אומץ ובסוף היא החליטה שאם היא כבר משכה את השערוריה הזו עד י"ב, אז היא תיתן עוד פּוש אחד ותגמור עם זה.
כן, בערך כמו שאני החלטתי. למרות שביני לבין עצמי (ולבין מי שקורא את מה שאני כותבת עכשיו..) אני חושבת שלגבי, ההחלטה של "טוב נו אם משכתי עד עכשיו" היא רק תירוץ לפחד שלי לעזוב.
למרות שאני חושבת שאם הייתי עכשיו בכתה ט' למשל, יכול להיות שההחלטה הייתה שונה. לא יודעת.

להפיק ולצלם איתי סרט טוב (שאני מריצה בראש כבר כמה זמן) משהו שאולי יעזור לכמה נערים/ות בעתיד לעשות בכל זאת את צעד האומץ הזה.
וואו! נשמע אחלה! עזיבת בית הספר מסמלת, לפחות ממה שאני שומעת מחברי, כשלון. ממש נדרש להראות את נקודת המבט האחרת.

עזיבת בית הספר מסמלת, לפחות ממה שאני שומעת מחברי, כשלון.
כן...

אבל את זה עוד איכשהו אפשר להבין, כי זה חריג ולא מקובל, ודורש זמן ושינוי מערכתי/חברתי נרחב,
יותר עצוב מזה הוא שכישלון זה גם אם חלילה "לא נמצאו הישגיך מתאימים להמשך לימודים במסלול לבגרות"
יש כלכך הרבה תלמידים במערכת ש'כושלים' בדרך ל"בגרות" הזו, והיו יכולים להנות ולפרוח (אפילו במסגרת ביה"ס) לו רק היתה ניתנת להם האפשרות לבחור ללמוד רק את מה שמעניין אותם.
את אלה הייתי רוצה לעודד.

_יש כלכך הרבה תלמידים במערכת ש'כושלים' בדרך ל"בגרות" הזו, והיו יכולים להנות ולפרוח (אפילו במסגרת ביה"ס) לו רק היתה ניתנת להם האפשרות לבחור ללמוד רק את מה שמעניין אותם.
את אלה הייתי רוצה לעודד._
מעניין. אני הייתי מעדיפה לא להשאר בבית הספר מאשר להשאר וללמוד רק מה שמעניין אותי.
אסביר לך למה: הרי הדבר היחיד שמעניין אותי בבית הספר הוא אמנות. אבל כמו שכבר כתבתי- בית הספר מצא את השיטה הכי יבשה ומשעממת ללמד אמנות ובחר בה. הייתי מעדיפה לנצל את הזמן הזה (של השיעורים) לקריאת ספרים על אמנות שיש בהם יותר השראה (מה שכל כך חסר בבית הספר), ולצייר וליצור בעצמי. נוכחות המורה/המדריך יכולה לתרום, אבל במקרה של בית הספר, לטעמי, היא מזיקה יותר מאשר תורמת.
בית הספר שלי עושה מאמצים רבים כדי למנוע נשירה, גם במחיר של ויתור לתלמידים המועדים לנשירה על חלק מהשיעורים, רק שישארו בבית הספר. אם הבנתי אותך נכון, זה מה שאת רוצה לעודד. למה?

כן, אנחנו מסכימות- בצפר במבנה המערכתי שלו כרגע זה ביזבוז זמן.
ומה שאני אומרת זה שאם כבר חייבים להיות שם (כי עוד אין אומץ לעזוב) אז לפחות לדעת שזה בסדר לעמוד על כך שהקצב וכמות החומר לשינון יהיו בהתאם לרצון והעניין.

איך ההורים שלך עם הרעיונות האלה?
אני יודעת (מנסיוני כילדה/נערה) שכאשר שני ההורים פתוחים ל'מהפכה' אז שאלת האומץ מבחינת הילד היא הרבה פחות מסובכת.

רק במחשבה לאחור אני יכולה להבין איך ההורים שלי היו אחת (אבל רק אחת) הסיבות שבגללן לא עזבתי את בית הספר, אז, כשלראשונה חשתי בעוצמה בדיכאון הממסדי הזה.
וזה לא בגלל שהם מאמינים בבית הספר יותר מדיי, אבל היינו אז בשלב אחר בחיים שלנו.
כשהבעתי את תסכולי מהמערכת, אבא שלי לא ממש היה שותף בשיחה. אמא שלי אמרה לי שהיא מוכנה שאעזוב, אבל זה מותנה בכך שאמצא עבודה. אז החלטתי להשאר- הרי לא יכולתי אז לעבוד בעבודה שאני אוהבת בהרבה יותר משאני אוהבת ללכת לבית הספר, מקסימום עבודה שחורה כלשהי (לפחות כך הסתכלתי על זה אז). כך שמה שראיתי לאחר אותה שיחה זה הבחירה בין התסכול של ללכת לבית הספר, בו לפחות אפגוש את חבריי ויהיו לי חיים נוחים, לבין חיי העבודה בהם לא אפגוש את חבריי ואצטרך להתמודד עם שונות ודרך חיים אחרת מכל מה שהכרתי, ואולי אף קשה יותר.
ההצעה "חינוך ביתי" לא עמדה על הפרק. יכול להיות שהייתי בוחרת בה אם כן הייתה. אני חושבת שהייתי בוחרת בה.
אבל בכל זאת, ההורים שלי תומכים בי (יחסית) הרבה. לפעמים הם המובילים, לפעמים אני המובילה, אבל לרוב אנחנו מנסים להגיע להבנה.
והרבה מאד מהכח שלי, מהאומץ שלי ומהאהבה שלי- מקורו בדיאלוג איתם.

דרך אגב, מעניין שאת שואלת את זה. בדיוק היום הרגשתי "פריצת דרך" ביחסי עם אבי בעקבות הספר "חינוך בביצת הפתעה" של דן לסרי שאני קוראת.
היו לי הרבה בעיות עם אבא שלי. למרות שכמעט מעולם לא הביע התנגדות אקטיבית למעשיי, גם תמיכה לא הייתה, ויכולתי לחוש את התנגדותו מתחת לפני השטח, למרות היותה דינמית ומשתנה. הייתי אומרת לעצמי "אני צריכה לקבל אותו" ושואלת את עצמי "למה אני כל כך כועסת עליו?" ושום דבר לא קרה.
מקריאת "חינוך בביצת הפתעה" (וגם כמה דברים שנכתבו לי ב התעסקות בטפל ) הבנתי משהו לגבי הדיאלוג וההקשבה.
היום פתחתי איתו בשיחה, שמקורה התעניינות כנה ואמיתית: בגלל היותי פציפיסטית, ורצוני לא לשרת בצבא, הייתי צריכה לכתוב מכתב סירוב. ידעתי שאבא שלי קרא אותו אך בניגוד לשאר בני משפחתי לא הגיב. ידעתי שיש בו התנגדות שקשה לו לשתף אותי בה. אז התחלנו לדבר, ומתוך השיחה, וההקשבה הכנה, הגענו לרמות מדהימות של הבנה שלעולם לא הייתי חולמת להגיע אליה עם אבא שלי.
עד היום פעמים רבות הסתכלתי עליו כהפך ממני, והיום ניתנה לי הזדמנות להתבונן מזוית אחרת לגמרי.

מה אמרת לביתך כשהיא עמדה חזיתית מול שאלת ה אומץ הזו, ?

את בטוחה שאת בת 17?

מלאת הערכה לחוכמת החיים בגילך הצעיר.

ויישר כוח על האומץ והיכולת לפתיחות החדשה עם אביך. כיף לך...

את בטוחה שאת בת 17?
גם אני רציתי לוודא את זה שוב

מעניין מה שאת מספרת על הדיאלוג עם אבא שלך, ואני סקרנית לפרטים בשיחה שלכם. (זה לא אומר שאת צריכה לשתף:-))
אבל אני אשתף אותך במשהו: לפני שבועיים נסעתי לטכס ההשבעה של הפלוגה של ביתי החיילת. 300 חיילים וחיילות, כולה שלושה שבועות בצבא, מסודרים בשלשות ברחבת הכותל, צועקים לשמים בקול גדול: "אני נשבע לציית לפקודות המפקדים, להקריב את חיי..."
כל הקהל מריע בהתרגשות ואני מצומררת, כולי דומעת, רוצה לפרוץ לרחבה ולשלוף משם את התינוקת שלי, להזכיר לה שיש כאן טעות. שצבא=לוחמנות וגם הרבה התנהלות לקויה, ושזה בוודאי נוגד את תפישת העולם שלה.
ובמקום זה אני מתכנסת בתוך עצמי להרהור נוקב. מדמיינת את השיחות שאנהל אח"כ עם מקורבי הפטריוטים ותוהה- האם אני סתם אָם חרדה או שנהייתי פצפיסטית??
כשהייתי בגילך בקושי ידעתי לבטא את המילה הזו, אני חושבת שאפילו לא לגמרי הבנתי את משמעותה. היינו משתמשים בה בציניות כלפי מי שמכל סיבה שהיא לא התגייס אז לצבא.
השנה (בתקופת עשרת הגדולים) מצאתי את עצמי שוב ושוב קמה להגן על הבחירה החכמה של מארינה מקסימליאן....לא להתגייס.
והשבוע התקשרתי לחבר הכי פצפיסט/ציני/שמאלני שלי כדי להשיג תמיכה והזדהות, ואיך שאני מתחילה להתבכיין לו ומספרת לו שהתאפקתי נואשות לא לפרוץ לרחבת הכותל, הוא אומר לי: "ש מים...אם זה יפסיק להיות ככה אז לא יהיה לנו צבא יותר ואז אולי גם אנחנו לא נהיה פה יותר..."
מה-אני-אגיד-לך, זה לא עודד ולא שיכנע אותי במיוחד,
אבל לקחתי נשימה עמוקה,
כדי לעבד את התיסכול ולהפנים עוד יותר לעומק את העובדה שכרגיל, הבחירות של הבת שלי (שמרגע לרגע יותר אוהבת את הצבא שלה:-)) כבודן במקומן, ושגם הפעם אין טעם להביע התנגדות אקטיבית למעשייה.
יחד עם זאת הבנתי ש גם תמיכה_ גורפת לא אוכל לתת לה, וכל שנותר לי הוא להיות שם בשבילה ל _דיאלוג והקשבה

איזה יופי שהצלחתם את ואבא שלך לפתוח ולדבר על הדברים.@}

מה אמרת לביתך כשהיא עמדה חזיתית מול שאלת ה אומץ הזו, ?
הזכרתי לה שוב ושוב שבכל רגע נתון היא חופשיה לבחון מחדש ולבחור אחרת.
הארתי לה את בחירות האומץ שלה, שלי ושל אחרים שכיוונו אל מחוץ לזרם המרכזי והרוויחו.
הבטחתי שבכל מקרה ובמה שתבחר אנסה לתמוך ככל יכולתי. וסמכתי על האבא שלה שהוא גם האהוב שלי וגם חסיד ההולכים בתלם <:-)>שידע לעשות בשבילה את מה שאני לא אצליח.

רציתי להגיד שממשיכה לקרוא אותך בעניין. ומצטרפת לשאלה: את בטוחה שאת בת 17?

גם אני קראתי את 'חינוך בביצת הפתעה', אפילו מס' פעמים, והוא השפיע עליי רבות.
כתבת:
מקריאת "חינוך בביצת הפתעה" [...] הבנתי משהו לגבי הדיאלוג וההקשבה.
את מוכנה לפרט מה בספר הזה הביא אותך להבנה, ומה זה הדבר שהבנת? ישמח אותי לדעת...

את בטוחה שאת בת 17?
לא! הנה אני, מניחה שאני אמנית-שאילת-השאלות, ואף פעם לא טרחתי לברר את אותה עובדה, שאותה אני מקבלת כל חיי כמובן מאליו: האם אני בטוחה שאני בת 17? ומאיפה לי ההוכחות? הרי איני זוכרת את אותן שנים ראשונות, ובהחלט הגיוני שהורי, מדינת ישראל, משפחתי ואחרים אינם מדייקים בעובדות, כמו שעשו בעוד מקרים רבים אחרים. ומעולם לא טרחתי לספור את הימים שבין יום הולדת אחת לשניה. אז איך אדע שעברה שנה?
>אבל אם נבחר להתעלם מכל אותן שאלות, אז כן, אני בטוחה שאני בת 17.<

מלאת הערכה לחוכמת החיים בגילך הצעיר.
תודה לך

(תפסתם אותי. זה הסמיילי היחיד שאני מכירה)

ואני סקרנית לפרטים בשיחה שלכם.
אז ככה: התחלנו מהמכתב.
הוא טען: אני חושב שאת נערה מדהימה, איזה כיף לי שאני אבא שלך. אבל אני חושב שהדעות שלך הן אוטופיות, לא ברות יישום.
אני: אבל איני מצפה מאף אחד ליישם את דעותיי. אפילו מעצמי איני מצפה ליישם אותם. רוב הזמן, אני נוהגת על פיהן, כי הן דעותיי. איני פוגעת באף אחד כשאני נוהגת על פיהן, להיפך- הדעה היחידה שלי היא הרצון להביא אהבה ולא לנהוג באלימות באף צורה כלפי אף אחד, והנסיון לחיות את חיי בלי שתופעל כנגדי אלימות.
הוא: אבל אנחנו חיים במציאות של מלחמה.
אני: אנחנו בוחרים לחיות במציאות של מלחמה בכל פעם שאנחנו פועלים באלימות.
הוא: אבל הרי אם מדינת ישראל תחליט כולה להיות פציפיסטית, לא נהיה קיימים.
אני: אם היה לי בית, שעבדתי קשה לבנות אותו, ובא מישהו אחר ורוצה לקחת לי את הבית בלי סיבה, בשלב הראשון אנסה לדבר איתו. אולי בשלב הזה כבר נגיע להסכמה. אם לא נגיע להסכמה, ואותו אדם יתעקש לקחת ממני את ביתי ואף יפעיל אלימות כנגדי, אעזוב את ביתי ואתן לו אותו. אולי בהמשך, לאחר זמן מה, אנסה לדבר איתו שוב, אבל אם לא אצליח- הוא יקבל את הבית. ואם הבית לא יספיק לו, ואותו אדם יתחיל לרדוף אותי בכל מקום אליו אלך, יאיים וישתמש באלימות, ובסופו של דבר נגיע למצב שזה "או הוא הורג אותי או אני אותו"- אעדיף למות ולא להורגו. ואותו "סבל", כביכול, שיגרום לי התוקף, לא יגיע אליי, ולא ישתווה לרמת הכאב שיגרם לי אם אשתמש באלימות כנגדו. ובטח לא ישתווה לרמת הסבל שאותו אדם חש, שגורם לו להיות תוקפני כל כך.
הוא: אני מפחד שהמציאות תטפח לך בפנים.
אני: בכל רגע נתון אני פועלת לפי האמונה שלי באותו רגע. אם אותה מציאות נוראית תעיר אותי מהחלום בו אני שרויה, אמונותיי ישתנו. באותו רגע אפעל לפי אמונותיי החדשות. אבל איני רואה סיבה, ברגע זה, כשדעותיי הן כאלה וכאלה, לפעול לפי דעותיי העיתידיות שאולי יהיו ואולי לא.
הוא: אבל אז אין לך מטרה.
אני: כמו שאומרים "המטרה היא ליהנות מהדרך". המטרה שלי היא להיות מאושרת. כרגע יש דברים מסויימים שגורמים לי אושר, ולכן אני עושה אותם יותר. יש לי חלומות, אני הולכת לכיוונם, אבל זוכרת שהם רק חלומות. מטרת החלומות הם להצעיד אותי, לא המטרה שלי להגיע אל החלומות.
[ואז באיזשהו שלב בשיחה התחבקנו חיבוק אמיתי, כמו שלא נתתי לו לחבק אותי הרבה מאד זמן]

היו עוד נושאים בשיחה, ויש לי גם עוד שאלה לענות עליה:
את מוכנה לפרט מה בספר הזה הביא אותך להבנה, ומה זה הדבר שהבנת?
אבל אני נוסעת עכשיו לחוף בת ים. אז אח"כ מבטיחה. איזה דברים נהדרים האתר הזה מביא לחיים שלי. תודה תודה תודה.

איזה דברים נהדרים האתר הזה מביא לחיים שלי.

איזה נהדרת את! תמשיכי לכתוב, זה מרתק.

_מקריאת "חינוך בביצת הפתעה" [...] הבנתי משהו לגבי הדיאלוג וההקשבה.
את מוכנה לפרט מה בספר הזה הביא אותך להבנה, ומה זה הדבר שהבנת?_
אני לא יודעת מה בספר הביא אותי להבנה. זה קצת כמו קסם, נפילת אסימון, משהו שחיפשתי ופתאום מצאתי. הדרך לקבל את האחר. הרגשתי שמה שכתוב שם היה כאילו דן לסרי לקח את כל אותם דברים שלא ידעתי להסביר, והסביר אותם. וכשהוא הסביר אותם, שמתי לב אליהם יותר.
תמיד ראיתי את עצמי כאדם שמוכן להקשיב, ולא דוחף את דעותיו כשהן אינן מתבקשות, אבל רק במידה מסויימת. לא תמיד. לפעמים אותה הקשבה הייתה רק העמדת פנים, זמן ריק בו אני מחכה עד שאוכל לומר את האמת שכמובן היא אחת לכולם!
דן לסרי אומר שבדיאלוג, אין דעה נכונה יותר. מכך אני מבינה שאני נתרמת מכל דעה, מכיוון שלעולם אינני יכולה לדעת ששלי נכונה יותר, רק שאני משתמשת בה כרגע.
וזה עזר לי כל כך עם ההתלבטויות שלי בקשר לאיך ללמוד מוזיקה, ועם מכתב הסירוב לצבא. כתבתי מכתב חדש לגמרי, למרות שהדעות לא בדיוק השתנו. נהייתי ברורה לעצמי. דרך אגב, מי שרוצה לקרוא את המכתב, יכול לכתוב לי למייל.
ואני ממליצה על הספר בחום, כמעט מתאפקת לא לדחוף אותו לידיים של מי שלא קרא אותו.

אני אשמח לתת לך אותם, איזה אזור את בארץ?

בובי (ניק מדליק, גם אני נכנסתי בגלל הניק וגיליתי ...), לדעתי את (נערה?) מדהימה
אני מקנאה בך- כשאני הייתי בת 17 לא הייתי כזו חכמה...
בהצלחה עם המכתב

(הבעה של פרח)

אז זהו, סיימתי לקרוא את הדף ולמזלי הגעתי לפני שהוא נהיה ארוך מדי לקריאה קצרה. מאוד נהנתי, אני חושב שאת מעוררת השראה.

אני נשרתי מהתיכון בכיתה י', זה היה אחרי שהשאירו אותי כיתה על העדרות מרובה. כשנשרתי זה היה לקראת ההכרה בכך שדבר לא השתנה וישאירו אותי שוב כיתה. זה משהו שלא הייתי מוכן לשאת ולכן היה לי את כוח הרצון שאיפשר לי לנשור. אני מניח שמסגרת ב"ס לא הייתה עבורי, לא היה שום דבר מושך ומעניין שם, ובזמנו גם לא היו גדרות גבוהות מספיק כדי למנוע ממני להבריז. לפני כמה חודשים הלכתי ליד התיכון שבו למדתי בערד ונדהמתי לגלות את הגדרות החדשות שהתקינו, בגלל אחוז ההברזות שרק הלך ועלה מאז זמני שם. הן היו גבוהות ומחודדות, בית כלא היה מתגאה בהם. עכשיו כשאני חושב על זה, זה מדהים עד כמה המערכת סתומה- אם כל התלמידים בוחרים להבריז אז הפיתרון הוא גדרות גבוהות יותר? הצחיק אותי באותו סיור לגלות בקצה של שטח בית הספר, ליד אזור המגרשים שהיה גבוה יותר מהרחוב בחוץ, תעלה מכובדת של כמה מטרים שחפרו מתחת לגדר ומטה אל עבר הרחוב

.

קבלי טווינקלים לנוכח המודעות שלך להחלטות ולאמונות שלך ולאיך שאת פועלת בהתאם להן.

שלום לך בובי
איזה יופי לקרוא מישהי כלכך צעירה פה..
לגבי לסרי, נדמה לי שספריו נמכרים בחנות בשבילנו פה באתר וחוץ מזה אולי כדאי ללכת לאתר שלו שנקרא מקום. תבדקי, אני עצמי לא גלשתי שם לאחרונה.

אני יכולה להשאיל לך לקריאה את "שאלה העוצמה" - אם כי תאמיני לי שאני מתקשה מאוד להוציא ספרים מהבית, אבל כמו שאמרו פה לפני את באמת משהו מיוחד - אבל: א' אני גרה בתל אביב (ואת במודיעין, לא?); ב' זה ספר שצריך שיהיה בבית לעיון חוזר אז אם יגלו לך איפה אפשר לקנות (אולי במיתר?) נדמה לי שעדיף לך; זה ספר שצריך שיהיה בבית אז אם הוא לא חוזר אלי אני... (תשלימי לבד).
אני בדף הבית שלי אם מתאים לך לענות.

תודה לכל מי שכתב לי פה, הפסקתי לכתוב בזמן האחרון ועזרתם לי לחזור..

בחודש האחרון עברתי הרבה התפתחויות בדרך המחשבה שלי. הייתי במשלחת בחו"ל ושם יצא לי כמה פעמים להשתתף בשיחות לגבי הדעות הפציפיסטיות שלי. התמודדתי מצד אחד עם תמיכה ללא תנאי, ומצד שני עם חרם והתקפה. שניהם עזרו לי להיות ברורה יותר עם עצמי, הבנתי שהיה משהו קורבני בתפיסה הקודמת שלי, והיא השתנתה קצת, למרות שהמסקנה היא אותה מסקנה.

יש שביתה עכשיו. איזה כיף, זאת הרגשה של חופש מתמשך.. אני זוכה לקיים את החינוך הביתי הזה שרציתי כל כך הרבה זמן! ויש לי הרבה זמן- לנגן, לישון, לפגוש חברים (מחוץ לבי"ס זה הרבה יותר כיף), לישון, לקרוא, לישון, לעבוד, לישון...

סקאלד מודרני, מעריכה כל כך את כוח הרצון שאיפשר לי לנשור_! ואני חושבת ש _אם כל התלמידים בוחרים להבריז אז הפיתרון הוא גדרות גבוהות יותר? זו פשוט הגישה הכללית של בי"ס.. גם בשלי יש גדרות גבוהות ומחודדות, מה שלא מונע מאיתנו לטפס עליהן.

בובי, בוקר טוב,
את הספר שאלת העוצמה, כמו את כל שאר הספרים של דני לסרי, אפשר לקנות אצלנו. 04-6800933

הי בובי ואטסון,

איזו אהדה גורפת יש לך פה! אני חושבת שההתעוררות שלך מהעיוורון החברתי-ובמיוחד בבית ספר ובמיוחד בתיכון- היא סוג של מראה או אולי מכונת זמן פוטנציאלית להרבה משתתפים באתר. אני קוראת אותך ורואה את עצמי ומתה שתוציאי את עצמך מהביצפר, ושתלמדי בבית בקצב ובעניין שלך. זה מה שאני רוצה בשבילך כי זה מה שאני רוצה בשבילי לפני עשר שנים ולו-רק-יכולתי, ולו-רק-ידעתי, ולו-רק-היה-לי-האומץ וכו'. (מזל שהיום יש לי אפשרות לא ללכת לאוניברסיטה... (-; ) חזקי ואמצי ופרחי וצמחי...

אני קוראת אותך ורואה את עצמי ומתה שתוציאי את עצמך מהביצפר,
עד עכשיו הייתה שביתה, וזה היה הכי כיף ולא הייתי צריכה להתמודד עם זה. עכשיו יש הרבה דיבורים על סיום השביתה ותחילת הלימודים החל משבוע הבא.. ויש לי הרגשה שאני לא הולכת לחזור ללימודים בצורה מלאה. אני אשאר במגמות שלי, כי יש לי פרויקטים מעניינים לעבוד עליהם, אבל המקצועות ה"כיתתיים" כבר איבדו אותי לגמרי.. נמאס לי מבזבוז הזמן הזה, כשאני מגיעה לכתה אני בוהה בחלון או משגעת את החברות שלי, עדיף כבר להשאר בבית. בכל מקרה אני עדיין לא יודעת אם אני בכלל אצטרך להשתמש בתעודת הבגרות, ואם אצטרך, יהיה לי ממש קצת להשלים.
אז הנה! אני הולכת להגשים את הפנטזיה!

ותודה על החיזוקים.

פותח שמפניה-

זה נפלא!
זה גם נפלא שיהיה לך ממש קצת להשלים במידה ותרצי. איזה כיף!

אני תוהה אם את עדיין פעילה באתר. אני אשמח לשמוע על מה התחדש אצלך בשנה האחרונה.
את לא אמורה להיות בצבא עכשיו או משהו?

הצחיק אותי באותו סיור לגלות בקצה של שטח בית הספר, ליד אזור המגרשים שהיה גבוה יותר מהרחוב בחוץ, תעלה מכובדת של כמה מטרים שחפרו מתחת לגדר ומטה אל עבר הרחוב

עידכון: הב"ס בנה אקסטרא גדר מסביב לבור וחסם אותו בסורגים.

שלום בובי.
את עדיין באתר?
אני צריכה בייביסיטר במודיעין ליום ראשון הקרוב בבוקר.
050-8813477
תודה.